וירא ה׳ וגומר. ספר הכתוב שאחרי הבנין המעולה והגדול אשר עשה שלמה בבית ה׳ ובביתו, באה אליו הנבואה הזאת, ואמר וירא ה׳ אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון, להורות כי כמו שהנבואה באה לשלמה בגבעון כי נביא היה, כמו שהוכחתי שמה, ככה באה אליו זאת הנבואה. ולפי שהנבואה שקדמה למעלה הבית הזה אשר אתה בונה, היה על ידי נביא, לכן היתה זאת אליו נבואה שנית:

והודיעו יתברך ששמע את תפלתו ואת תחנתו ושקבל אותה ברצון, ולכן הקדיש את הבית אשר בנה, והיתה הקדושה ששם בתוכו שמו, ר״ל שכינתו והשגחתו שנמשך אחריה הברכה והטוב, וכמו שאמר (במדבר ו׳ כ״ז) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, ויהיו עיניו ולבו שם כל הימים, שהעינים רמז להשגחה, והלב הוא רמז לאהבה מסותרת. ולפי ששלמה בתפלתו שאל על שני דברים, ראשונה על קיום מלכותו, כמו שאמר שמור לעבדך דוד אבי את אשר דברת וגומר, ושנית על עניני הבית, באמרו להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה וכמו שפירשתי, והיה ששלמה בכל תפלתו תמיד תלה הדבר בזכות ישראל ולא זכר דבר מזכותו, כאלו היה בטוח בעצמו שלא יחטא ולא יתן תפלה לאלהים, מפני זה תלה יתברך גם כן התנאי בשלמה עצמו.

(ד-ה) ואמר ואתה אם תלך לפני כאשר הלך דוד אביך בתום לבב וביושר וגומר, והקמותי את כסא ממלכתך על ישראל לעולם, ר״ל הדבר הראשון אשר שאלת מקיום ירושת המלכות, הנה יתקיים אם אתה תלך בדרכי כאשר הלך דוד אביך, כי אז אקים את מלכותך כאשר דברתי לו, והיה זה מכף היושר, שאחרי שהיה היעוד לדוד, הנה שלמה אם ירצה לזכות בו יעשה כמעשיו ויהיה במקום דוד בצדקתו ואז יזכה לברכותיו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ו-ז) אבל אם שלמה או בניו ובני ישראל ישובו מאחרי השם ולא ישמרו מצותיו וחקותיו וילכו לעבוד אלהים אחרים, הנה אז בהכרח יכרית את ישראל מעל פני האדמה. ואמנם לענין הבית שהיתה אליו הבקשה השנית, אמר שישלח אותו מעל פניו, רוצה לומר שיסור ממנו השגחתו, כמו שאמר (דברים ל״א י״ז) והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו צרות רבות ורעות, ולזה אחרי יעוד העדר ההשגחה יעדם בכאן והיה ישראל למשל ולשנינה בתוך העמים, כי הנה אחרי חרבן הבית והסתרת הפנים בהכרח יהיו ישראל למשל ולשנינה, מה שלא יהיו קודם לכן עם כל צרותיהם:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

והבית הזה יהיה עליון כל עובר עליו ישום וישרוק וגומר. פירשו המפרשים שמלת יהיה, עתיד במקום עבר, וכמוהו (איוב א׳ ה׳) ככה יעשה איוב כל הימים, ר״ל ככה היה עושה, וכן כתוב בדברי הימים (דברי הימים ב ז׳ כ״א) והבית הזה אשר היה עליון. ואפשר לומר שרמז ירמיהו הנביא כותב הספר הזה בזה אל הבנין האחרון שיהיה נכון בית ה׳ בראש ההרים, וכאלו אמר והבית הזה אשר זכר שישלח מעל פניו, הנה אחרי כן באורך הזמן יהיה עליון, עם היות שעתה כל עובר עליו יהיה תמה ומשתומם על חרבנו וישרוק כפיו על זה מרוב ההפעלות.

ויכירו כל בני עולם שהיה כל זה בחטאת ישראל על עזבם את ה׳ אלהיהם. הלא תראה כי נבוכדנאצר כאשר החריב בית המקדש שלח רב הטבחים לירמיה כמו שכתוב בספרו (ירמיהו מ׳:ב׳-ג׳) ואמר לו ה׳ אלהיך דבר את הרעה הזאת אל המקום הזה ויבא ויעש כן כאשר דבר כי חטאתם לו ולא שמעתם בקולו והיה לכם הדבר הזה, וזה המאמר מורה שגם האומות היו מודים בזה, והיה כל זה התראה ממנו יתברך לשלמה, וכאלו התרה בו בתחלת הבנין בנבואה שבאה אליו הבית הזה אשר אתה בונה וגומר ובאחריתו בכאן, ועם כל קושי הנבואה הזאת, הנה בא בתוכה יעוד הגאולה העתידה, אם באמרו והבית הזה יהיה עליון, כמו שפירשתי, ואם אמרו והיו עיני ולבי שם כל הימים. ובספרי (אמר המגיה לא מצאתי מדרש זה בספרי אבל בירושלמי ברכות פ״ד ה׳ ע״ג מצאתיו בהדיא) אחז״ל כתוב אחד אומר (הושע ה׳ ט״ו) אלכה ואשובה אל מקומי, וכתוב אחר אומר והיו עיני ולבי שם כל הימים, הא כיצד? פניו למעלה ועיניו ולבו למטה. וכן אמרו בתנחומא [א״ה לא יכולתי למצוא מדרש זה בתנחומא, עם היות שחפשתי חפוש אחר חפוש, אבל במדרש תהלים מזמור י״א ובש״ר ריש פר׳ ב׳ מצאתיו. ואולי טעו המגיהים הראשונים, כי אולי היה כתוב במ״ת, שר״ל במדרש תהלים והם חשבו שהוא במדרש תנחומא, והנה בהרבה מקומות טעו כה״ג כאשר רשמתי ודוק], א״ר שמואל בר נחמני עד שלא חרב בית המקדש היתה השכינה נתונה בהיכל, שנאמר (תהלים י״א ד׳) ה׳ בהיכל קדשו, משחרב בית המקדש, ה׳ בשמים כסאו, א״ר אלעזר בן פדת בין חרב בין לא חרב אינו זז ממקומו, שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים, וכן הוא אומר (שם ג׳ ה׳) קולי אל ה׳ אקרא ויענני מהר קדשו סלה, שאפילו ההר הרי הוא בקדושתו, ראה מה כתיב? (עזרא א׳ ג׳) ויבן את בית ה׳ הוא האלהים אשר בירושלם, א״ר אחא לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי של בית המקדש, שנאמר (שיר ב׳ ט׳) הנה זה עומד אחר כתלנו. וזו נחמה גדולה ותקוה רבה לעם ההולכים בחשך, שעוד יראו אור גדול ופתאום יבא אל היכלו האדון ה׳ צבאות, יבא אלהינו ואל יחרש יבנה הר ציון יקים סוכת דוד הנופלת ויהיה בית מקדשו עליון למלכי ארץ:

(הקדמה)
הפרשה החמשית תספר שאר הדברים הרשומים שעשה שלמה, וספור מלכת שבא ועושר המלך ומעשיו, ומה שנטה מהדרך האמתי בזקנתו עם נשיו, ומה שקרהו עם אויביו והנבואות שבאו עליו ומיתתו. תחלת הפרשה ויהי מקצה עשרים שנה וגומר, עד וילך ירבעם וגומר. והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:

השאלה הראשונה מדוע נתן שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל? ואין לנו שנאמר שנתנם אליו חלף עבודתו אשר עבדו בעצי ארזים וברושים, כי כבר נזכר קודם זה שנתן לו בעבור זה עשרים אלף כור חטים ועשרים אלף כור שמן מכולת לביתו שנה בשנה ונתפייס בו חירם. ואם אמרנו שנתנם לו בעבור הזהב אשר נתן לו, הנה יקשה מאד איך היה מוכר שלמה עשרים עיר וממעט מלכותו ונותן ארץ ישראל לעממים (אשר לא כדת) בעבור זהב וכסף?

השאלה השנית באמרו וישלח חירם למלך מאה ועשרים ככר זהב, ולא זכר הכתוב אם שלחם אליו במתנה או אם היו בעבור הערים אשר נתן לו, עם שהוא דבר מתמיה מאד כמו שאמרתי, וגם לא זכר הכתוב מה הדבר אשר נתן שלמה לחירם על זה הזהב, כי הנה הערים אשר נתן לו כבר נזכר קודם לזה ושלא ישרו בעיניו, ויורה שקודם שליחות הזהב היה ענין הערים:

השאלה השלישית באמרו וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה וגומר, וזכר בכלל המס פרעה מלך מצרים עלה וילכד את גזר וגו׳, ויבן שלמה את גזר וגומר ואת תעלת וגומר ושאר הבנינים שזכר שעשה, ואין זה מס ולא מענינו, וגם שנודה שענין המס וגזרת הכתוב הוא אמרו למטה כל העם הנותר מן האמורי וגומר, עדיין יקשה למה באו באמצע שאר הדברים ובנין הערים אשר זכר?

השאלה הרביעית באמרו אלה שרי הנצבים אשר על המלאכה לשלמה חמשים וחמש מאות הרודים בעם וגומר, אך בת פרעה וגו׳, ויקשה אמרו בכאן שרי הנצבים אחר שכבר נזכרו למעלה בתוך ספור הבנין שהוא היה המקום הנאות אליו. וגם יקשה ששם אמר שלשת אלפים ושלש מאות, וכאן אמר חמשי׳ וחמש מאות, וגם בדברי הימים (דברי הימים ב ח׳ י׳) אמר שהיו חמשים ומאתים והיא סתירה מבוארת. ויקשה עוד מה שסמך אך בת פרעה וגומר:

השאלה החמשית בספור ענין האניות שבאו לשלמ׳ כי בא גם כן נכפל פעמים רבות ונכנס שלא במקומו, כי הנה אמר ראשונה ואני עשה המלך שלמה וגומר, וזכר אחרי זה ספור מלכת שבא, ובתוך ספורה קודם שהשלימו אמר שנית וגם אני חירם וגומר, וזכר עם זה ספור האלמוגים ומה שעשה מהם, וחזר לספור המלכה, ואחרי כן אמר שלישית אחר ספור מלאכת הכסא כי אני תרשיש וגומר, והיה ראוי יותר שיספר ענין האניות מחובר ומדובק בבת אחת, ולא שיזכור אותו לשעורין מפוזר ומפורד בתוך ספורים אחרים:

השאלה הששית בספור האנשים אשר הקים השם לשטן לשלמה, כי הנה בראשון מהם שהיה הדד האדומי לא זכר שהשטין ולא שהרע לישראל כלל בימיו, כי אם שנשא אחות אשת פרעה ושבנו הגדול התגדל בבית המלך ואין צורך בספורים האלה, גם כי היה כל זה בימי דוד ולא עשה דבר מזיק בימי שלמה. ויקשה גם כן אמרו כל ימי שלמה, כי הנה העיד הכתוב שבימיו ישב ישראל בטח בדד איש תחת גפנו ותחת תאנתו וחרב לא עבר בארצם, וכמו שאמר קודם הבנין וישב יהודה וישראל לבטח וגומר מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה, והוא סות׳ למה שאמר כאן ויהי שטן לישראל כל ימי שלמה.

והנני מפרש פסוקי הפרשה באופן יותרו השאלות כלם:

(י) ויהי מקצה עשרים שנה וגומר. אחרי שספר הנביא הבתי׳ אשר בנה שלמה וכל תפלותיו, ראה לזכור עוד הדברים הרשומים והגדולים שעשה בימיו, כי היה כוונת זה הספור כלו להודיע מעלותיו ועשרו וחכמתו כמו שזכרתי פעמים, ובא הספור בדברים האלה זה אחר זה להכרח הדבור וצורך הספור ותכונתו, והגיד ראשונה שמקצה עשרים שנה אשר בנה שלמה וגו׳, ר״ל אחרי אותם עשרים שנה שבהם בנה שלמה את בית ה׳ ואת ביתו, שהם אשר זכר שבעה שנים ושלש עשרה שנה שבנה את ביתו, שהיא בית דירתו, אם בירושלם ואם ביער הלבנון, כי כל זה נכלל בשם בית המלך.

אשר לאותם הבנינים חירם מלך צור נשא את המלך בעצי ארזים ובעצי ברושים ובזהב לכל חפצו, כאומר שרוממו וגדלו בכל זה, הנה אז נתן המלך שלמה לחירם בגמולו עשרים עיר בארץ הגליל. וכבר נזכר בדברי הימים (דברי הימים ב ח׳ ב׳) שחירם נתן למלך שלמה עיירות להושיב בהם את ישראל, שנאמר והערים אשר נתן חירם לשלמה בנה שלמה אותם ויושב שם את בני ישראל, וכתבו המפרשי׳ שראשונה נתן חירם לשלמה הערים ההם ושלמה גמלהו בעשרים עיר אשר נזכרו בכאן, ושעשו זה לחזק הברית והאחוה ביניהם. ורחוק הוא אצלי שיתן חירם עיירות לשלמה ויקח עיירות ממנו ולא יזכור הכתוב זה עם זה, ויזכור שם מה שנתן חירם לשלמה וכאן מה שנתן שלמה לחירם, גם אינו מתישב אצלי מאמר חירם מה הערים האלה אשר נתת לי אחי ויקראם ארץ כבול, והיה בזה מבזה מתנת שלמה, ואיך נשארה אם כן אחריהם האהבה שנזכ׳ בכתוב? ולכן אחשוב אני ששלמה נתן לחירם בכל שנה ושנה כמו שנזכר למעלה חטים ושמן כמות רב למאכל ביתו, ואחרי שכלה את כל מלאכתו ראה לתת לחירם עיירות מארץ הגליל, לא שישתעבדו העירות ההם לחירם ולא שיהיה אדון עליהם וישתעבדו בם ישראל הדרים בהם אל מלך צור, כי יהיה שלמה בזה עובר על מצות התורה, אבל היה ענין המתנה שבאותה העיירות יגבה בכל שנה ושנה החטים והשמן אשר היה נותן אליו, והיו אם כן הפירות לחירם ומשפט הערים ואדנותם היה לשלמה, ולכן נתתם אליו בארץ הגליל שהיא ארץ חטה ושעורה ארץ זית שמן ודבש. ואולי היה הענין שעבדי חירם יזרעו ויקצרו שמה ויהיו עובדי אותם הארצות, שיהיה פרים שוה יותר ויותר מאשר התנדב לתת לו:

והנה חירם יצא לראות הערים ההם, ר״ל אם יוכל להוציא בכל שנה ושנה מהם החטים והשמן אשר נתן לו שלמה, ולא ישרו בעיניו, כי נראה לו שלא יתנו אותם העיירות כל כך חטה ושמן.

ולכן קרא אותם ארץ כבול, שענינו ארץ שאינה עושה פירות, כמו שפירשוהו חז״ל בפרק במה בהמה יוצאה (שבת נ״ד ע״א). הנה אם כן לא היה המתנה כי אם בפירות לא בקרקע הארץ. ואמנם בספר דברי הימים הודיע שלפי שהעיירות ההמה לא ישרו בעיני חירם בנאם שלמה, ולזה אמר שם אשר נתן חירם לשלמה, שהכוונה שהחזירם אליו, כי ממנו היו בראשונה, והוא בנאם אח״כ להראות שאינם רעות כמו שנראה לחירם, ויושב בהם את ישראל כי מפני שאנשי חירם לא נתישבו בהם לחרוש ולזרוע הושיב בהם שלמה את בנ״י לעשותו, והיה נותן משלו אל חירם שנה בשנה החטים והשמן אשר נדר לתת לו. הנה א״כ הספור כלו א׳ הוא בכאן ובד״ה בלי חלוף כלל, והותרה בזה השאלה הראשונה:

ואמנם אמרו אחרי זה וישלח חירם למלך מאה ועשרים ככר זהב, אחשוב בו שבא הנה להודיע שחירם עם היות שלא נתפייס עם הערים אשר נתן לו שלמה לקחת מהם החטה והשמן אשר היה נותן אליו שנה בשנה, הנה עכ״ז לא נסוג אחור לבו מלעבוד המלך שלמה בכל מאודו, כי אחרי שעזב הערים שלח לו מאה ועשרים ככר זהב, וזה ממה שיורה שבצדקתו החזיק ולא הרפה ובאהבתו השגה תמיד, ולכן נכתב זה בזה המקום. ואמנם מה היה ענין השליחות הזה, אחשוב ששלמה שלח סחורתו באניות חירם לאופיר להביא משם זהב, כי עדיין לא היו אניות לשלמה כמו שהיו אחרי כן, וזכר בכאן ששלח חירם אליו מהבא מתרשיש על ידי עבדיו הזהב הזה, לא שיתנהו לשלמה מתנת חנם כי אם שעל ידו בא אליו מאופירה, וכמו שאזכור אחרי זה, והותרה בזה השאלה השנית:

ולפי שלא יאמר אומר מאין עשה שלמה כל ההוצאה הזאת אשר עשה בבית השם ובביתו ובשאר הדברים? האם שם מס על עמו ועל חסידיו, או היה לוקח מהם בחזקה ממונם כמשפט המלך אשר זכר שמואל לשאול? הנה להשיב לזה אמר וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה וגומר, לא אמר וזה המס, כי אם וזה דבר המס, שפירושו סבתו, כמו (בראשית י״ב י״ז) על דבר שרי אשת אברם, כלומר הנה דבר וסבת המס אשר העלה המלך שלמה היה מפני הבנינים הרבים אשר בנה, כי הוא בנה בית השם ואת ביתו ואת המלוא, שהוא היה מקום רחב ויפה סמוך לציון, ששם היו מתקבצים ישראל לעשות שמחות, ומפני שהיה מלא עם נקרא מלוא, ודוד התחיל בבנינו של ציון ובנה אותו מן המלוא ולפנים כמו שנזכר (שמואל ב ה׳ ט׳) ונשאר המלוא בלתי שלם הבנין ובנה אותו שלמה, ואחרי זה יזכור שבנה אותו מפני בת פרעה שהיתה ביתה סמוכה אליו, ואת חומת ירושלם שהוא עשאה, והיה זה בנין גדול, לפי שהיו שלשה חומות זו מבפנים של זו כמו שפירשתי, ואת חצר ואת מגדו ואת גזר.

כי הנה בנה את גזר לפי שפרעה עלה וילכדה ויתנה שלוחים, רוצה לומר מתנה לבתו, ונצטרך שלמה לבנותה בעבור זה. וכן שאר הערים אשר זכר שכלם בנה אותם שלמה, כי להיות שלום בימיו היה בונה ערים רבות.

ואפילו כל ערי המסכנות, ר״ל ערי העניות והפחיתות, על דרך (דברים ח׳ ט׳) ארץ אשר לא במסכנות וגומר. או יהיה פירושו ערי האוצרות, והוא מגזרת (ישעי׳ כ״ב ט״ו) לך בוא אל הסוכן, שכלם בנאם שלמה, וגם הערים אשר היו בהם הרכב והפרשים בנה גם כן, וכן כל הדברים אשר חשק ורצה שלמה לבנות בירושלם ובכל מלכותו בנה בשלמות גדול, הנה בכל זה זכר דבר המס, ר״ל סבתו. וזכר שאחרי הבנינים האלה לא העלה שלמה מס אחד.

כי אם כל העם הנותר מן האמורי וגומר אשר לא מבני ישראל המה, רוצה לומר שלא נתגיירו, שאותם העלה שלמה למס עובד, שהיו עובדים בגופם, לא שיתנו מס זהב וכסף כי אם מס עובד, ומאלה היו השבעים אלף חוצב בהר ושמנים אלף נושא סבל שזכר למעלה (בסי׳ ה׳ ט״ו).

אמנם מבני ישראל עם היות בנין בית ה׳ וחומת ירושלם ושאר הערים מיוחס אליהם כפי הדין, והיה ראוי שהם יעבדו באותם הבנינים בגופם ועצמם, הנה לא נתן שלמה מהם, כי הם היו אנשי המלחמה, ר״ל מוכנים לבא למלחמה אם תבא בארץ, כי אעפ״י שהיה שלום בימיו, הנה היו לו פרשים ואנשי המלחמה מוכנים לעת הצורך, ומהם היו עבדיו, ר״ל משרתיו ועושים צרכי המלך, ומהם היו שריו והם אנשי העצה והכבוד, ושלישיו ואנשי רכבו גם כן היו מהם, אבל לא היו עובדים בבנינים כעבדות אנשי האומות אשר זכר:

וגם כן זכר שהיו מאלה הישראלים שרי הנצבים אשר על המלאכה הרודים בעם וגומר. והנה תראה שאמר בכאן שהיו שרי הנצבים חמשים וחמש מאות, ובדברי הימים אמר מאתים וחמשי׳, ולמעלה בבנין אמר שהיו שלשת אלפים ושלש מאות, והיו אם כן מתחלפים ובלתי מסכימים המספרים האלה, ומה שראוי שיאמר בו הוא, כי בדברי הימים זכר שמהגרים נשארו שלשת אלפים ושש מאות שהיו נצבים על המלאכה, וכאן בספור הבנין אמר שלשת אלפים ושלש מאות, לפי שהשלש מאות אשר נשארו היו ממונים על הממונים והיו שרים עליהם כמו שפירשתי למעלה, (דף רט״ז ע״ב) ופי׳ במקום הזה שהיו שרי הנצבים, ר״ל הממונים על אותם הנצבים חמש מאות וחמשים, אם לא שנזכור שהיו מהם שלש מאות גרים ומאתים וחמשים מהם היו מבני ישראל, ומה שזכר בכאן חמש מאות וחמשים הם כל שרי הנצבים בין גרים בין ישראלים, ובדברי הימים פירש שהיו מהם ישראלים גמורים מאתים וחמשי׳, לפי שהשלש מאות היו מהגרים ועמהם היו השלשת אלפים ושש מאות שזכרתי. ואמנם אמרו הרודים בעם העושים במלאכה, יחזור לנצבים שהיו רודים באותם הגרים שהם הפועלים במלאכה, והשרים אשר זכר היו על אותם הנצבים. ואפשר עוד שנאמר שהיו שרי הנצבים מבני ישראל חמש מאות וחמשים, אך היו בבנין בית המקדש מאתים וחמשים כמו שנזכר בדברי הימים, והיו בשאר הבנינים אשר בכל מלכות המלך האחרים כלם מפוזרים מפה ומפה:

והנה סמך לזה אמרו אך בת פרעה וגו׳, לא להודיע ענינה כי לא היה זה מקומו. כי אם לפי שזכר בספור הבנינים שבנה את המלוא, זכר הכתוב מי הביא את שלמה לבנות את המלוא, והנה לא היה דבר הכרחי כחומת ירושלם ובנין הערים ויתר הבנינים, ואמר שהיה זה בעבור שבת פרעה עלתה מעיר דוד, שהוא הבית אשר דוד היה יושב בו, עלתה משם ובאה לשבת בביתה, ולכבוד ביתה בנה את המלוא שהיה אצלה. ואמנם למה עלתה בת פרעה מבית דוד נזכר סבתו בדברי הימים, שהיה מפני קדושת בית דוד שלא היה ראוי שתשב אשה שם, פן יאמרו שהיתה בת פרעה במקום הארון אשר עמד שם, וזהו אמרו שמה (דברי הימים ב ח׳ י״א) ואת בת פרעה העלה שלמה מעיר דוד לבית אשר בנה לה, כי אמר לא תשב אשה לי בבית דוד מלך ישראל כי קדש המה אשר באה אליהם ארון ה׳, וכאלו אמר בכאן שלצורך הבית אשר בנה לבת פרעה בנה את המלוא, וזהו אמרו בכאן אך בת פרעה עלתה וגומר אז בנה את המלוא. הנה התבאר שהיה הכוונה בכל הספור הזה שעשה שלמה בנינים רבים גדולים ועצומים, ולא העלה מס מישראל ולא עשו נדבה ולא תרומה הם מעצמם כאשר עשו אנשי המדבר למעשה המשכן, כי לא לקח מהם בלתי מס עבדות הגרים אשר זכר, והותרו בזה השאלות שלישית ורביעית: ואחרי שזכר מעלת גדולתו בבנינים אשר בנה, זכר גם כן מעלתו ונדיבתו במה שסדר לתת דבר יום ביומו ומדי חדש בחדשו ומדי שנה בשנה לקרבנות בית המקדש.

וזהו אמרו והעלה שלמה שלש פעמים עולות ושלמים על המזבח וגומר ושלם את הבית, והדבר הזה נזכר בדברי הימים (שם שם י״ג) בשלמות גדול, ושם התבאר שהיו שלש הפעמים אשר בכל שנה בשלשה רגלים בחג הפסח ובחג השבועות ובחג הסכות, שבהם היה מעלה עולה ושלמים, ושם נאמר וכדבר יום ביומו להעלות כמצות משה לשבתות ולחדשים ולמועדות, וזה מורה שנתן שלמה הקרבנות תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן בבית ה׳ משלו כל ימיו, כי התנדב כל זה בעבור ישראל, ושהיה נותן גם כן הקטורת. ובדברי הימים כתוב (שם שם י״ד) ויעמד כמשפט דוד אביו את מחלקות הכהנים על עבודתם והלויים על משמרותם להלל ולשרת נגד הכהנים לדבר יום ביומו והשוערים במחלקותם, והנה לא נזכר זה בכאן, לפי שהיה תכלית הספר הזה לספר מעלות שלמה וגדולתו, ולא ראה גדולה ונדיבות בהעמידו המשמרות אשר סדר דוד אביו, אבל אמר כדי לכלול כל הדברים האלה ושלם את הבית, ר״ל שהשלים לסדר ולתקן כל הדברים הצריכים לעבודת הבית, כגון אותם מחלקות הכהנים והלוים ושמן למאור ולחם הפנים ושאר הדברים כלם שלא חסר דבר. ואחרי שזכר גודל ההוצאה אשר עשה שלמה בבנינים ובעבודת בית המקדש, והודיע עם זה שלא העלה מס מישראל וגם לא מהגרים כי אם בעבודת הגוף בבנינים, ראה להודיע אם כן מאין באה לו כל כך זהב לעשות ההוצאה הרבה ההיא, והנה לא לקח מאשר הניח דוד אביו כי כלו שם ונתן באוצרות בית ה׳, ואמר שהזהב אשר היה לשלמה הביא אותו באניות מאופיר ומשם היה לו כל זה.

וזהו אמרו ואני עשה המלך שלמה בעציון גבר, ר״ל שעשה אניה או ספינה בשפת הים, ושלח חירם עבדיו באותה ספינה לפי שהיו בקיאים באותה מלאכה.

וזהו אמרו אנשי אניות יודעי הים, ושהצליח השם דרכם עד שהביאו למלך שלמה מאופירה בפעם אחת ארבע מאות ועשרים ככר זהב, וכבר כתבתי בבנין הבית משקל הככר שהוא שנים עשר אלף ושלש מאות דוקאטי״ש ויניצייאנו״ש, ובדברי הימים (שם י״ז) כתוב שהלך שלמה לעציון גבר ואל אילות ושלכד אותם ואז עשה שם האניה. והנה במשקל הזהב הזה נאמר בדברי הימים (שם י״ח) שהיו ארבע מאות וחמשים ככר, אולי כדברי המפרשים הוציאו בהוצאת הדרך אותם השלשים, ונשארו ארבע מאות ועשרים ככר. והנראה אלי שבראשונה שלח שלמה באניות חירם סחורתו לאופירה, ושהביאו לו משם מאה ועשרים ככר זהב עבדי חירם, ועל זה נאמר למעלה כמו שפירשתי וישלח חירם למלך מאה ועשרים ככר זהב, לפי שצוה להביא אותם מאופירה למלך בעד סחורתו, ועתה יגיד הכתוב ששלמה כדי להרבות בזהב לא רצה לשלוח עוד על ידי חירם אבל עשה אניה כלה שלו, ושחירם לא חרה אפו על זה ולא קנא בו, אבל באהבתו אותו שלח עבדיו באותה אניה להוליכה אל מחוז החפץ ולהשיבה כראוי, ושאז להיות האניה כלה של שלמה הביאו לו כל כך מהזהב, ואולי שהשלשים ככר אשר נזכרו עוד בדברי הימים נתנם המלך לעבדי חירם אשר הלכו באניה, ונשאר לו מה שכתוב בכאן: