×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) אַל⁠־תְּבַהֵ֨ל עַל⁠־פִּ֜יךָ וְלִבְּךָ֧ אַל⁠־יְמַהֵ֛ר לְהוֹצִ֥יא דָבָ֖ר לִפְנֵ֣י הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י הָאֱלֹהִ֤ים בַּשָּׁמַ֙יִם֙ וְאַתָּ֣ה עַל⁠־הָאָ֔רֶץ עַל⁠־כֵּ֛ןא יִהְי֥וּ דְבָרֶ֖יךָ מְעַטִּֽים׃
Don't be rash with your mouth, and don't let your heart be hasty to utter anything before God; for God is in heaven, and you on earth. Therefore let your words be few.
א. עַל⁠־כֵּ֛ן =ל?,ש1,ק-מ ובדפוסים (אין געיה)
• ל=<עַֽל⁠־כֵּ֛ן>? (בגעיה ותביר לפי דותן והמקליד), או <עַ֥ל⁠־כֵּ֛ן>? (מרכא בתיבת תביר לפי ברויאר בספק).
• בהגדלת צילום כתי״ל רואים קו קטן באופן ברור מתחת לקו הפתח לצד ימין; ייתכן שמדובר על געיה ימנית (פחות סביר שהוא מרכא למרות הנטייה) אך הצורה חריגה כי יש מספיק מקום לשמאלו של הפתח לגעיה או מרכא (וגם ב-BHS התעלמו ממנו).
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
לָא תְבַהֵיל עַל מֵימְרָךְ לְשַׁבָּשָׁא יָת מִלֵּי פוּמָּךְ וְלִבָּךְ לָא יוֹחֵי לְאַפָּקָא מַמְלַל בְּעִדָּן דְּאַתְּ מְצַלֵּי [מִן] קֳדָם יְיָ אֲרוּם יְיָ שַׁלִּיט עַל כָּל עָלְמָא וְיָתִיב עַל כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא וְאַנְתְּ יָתִיב עַל אַרְעָא בְּגִין כֵּן יְהוֹן מִלֵּי פוּמָּךְ קַלִּילִין.
אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר – א״ר יהושע בש״ר מאיר לעולם יהיו דבריו של אדם מעוטין לפני הקב״ה שנאמר אל תבהל על פיך ולבך אל ימר וכו׳. אל תבהל להוציא דבר אלו בני אדם שהם מחרפין שמו של הקב״ה. בוא וראה כשנבראו העליונים והתחתונים בחצי השם נבראו שנאמר כי ביה ה׳ צור עולמים, ולמה לא נבראו בכלו שאין העולם כדאי להזכיר שמו של הקב״ה שלם, אוי להם לבריות שמחרפין שמו של הקב״ה, ראה מה כתיב בקרבנות קרבן לה׳ עולה לה׳, אינו אומר לה׳ עולה לה׳ קרבן, ובני אדם מחרפין שמו, לכך נאמר אל תבהל על פיך.
כי האלהים בשמים – ומי אינו יודע שהקב״ה בשמים ובני אדם על הארץ, אלא אמר שלמה (כל זמן) שאפילו חלש שבחלשים שהוא למעלה הוא נוצח את הגבורים מלמטה, גבור שבגבורים מלמעלה עאכ״ו, וכן הוא אומר הלה׳ תגמלו זאת.
לא תבאדר עלא פאך, וקלבך לא יסרע לאכ׳ראג אלכלאם בין ידי אללה, לאנה פי אלסמא ואנת עלי אלארץ׳, לד׳אלך יכון כלאמך קלילא.
אל תקדים את הדבור בפה שלך, וגם הלב שלך שלא ימהר בהוצאת הדבורים לפני ה׳. לפי שה׳ בשמים ואתה על הארץ. לכך שיהיו דבוריך מעטים (שה׳ בשמים גבוה מעל גבוה ומה האדם על הארץ).
להוציא דבר לפני האלהים – לדברא קשה כלפי מעלה.
כי הוא בשמים ואתה על הארץ – ואפילו חלש מלמעלה וגיבור מלמטה אימת חלש על הגיבור וכל שכן שגבור למעלה וחלש למטה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298. בכ״י לוצקי 778: ״דבר״.
To utter a word before God – To speak critically toward [God] above.⁠1
For God is in heaven and you are on earth – And even if the weak one is above, and the strong one below, the fear of the weak one is upon the strong one, how much more so when it is the strong one [=God] Who is above and the weak one who is below.
1. Alternatively, "do not let your heart be hasty" to voice complaints before God, "for He is in heaven and you are on earth,⁠" i.e., He alone knows what is good for you and whatever he does is for the best. See Maseches Berachos 61a and Maharsha there.
אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים – שאם באות צרות על האדם אל ידבר שלא כהוגן על בוראו כדרך שנאמר באיוב בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו. כי האלהים בשמים ואתה על הארץ כלומר הוא שליט בך הוא עושך ויכוננך הוא מרים הוא משפיל הוא מוריש הוא מעשיר ואין לך להרהר אחר מדותיו על כן יהיו דבריך מעטים.
אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים – לדבר קשות, כשם שאמרו דור המדבר: או במדבר הזה לו מתנו (במדבר י״ד:ב׳), והושב להם: אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם. במדבר הזה יפלו פגריכם וגומ׳ (במדבר י״ד:כ״ח-כ״ט).
כי האלהים בשמים ואתה על הארץ – ואפילו חלש למעלה וגבור למטה, אימת חלש על הגבור, כל שכן כשהגבור למעלה והחלש למטה.
אל תבהל את פיך – וכאשר תתפלל לפניו, לא תהיה בהול בתפילתך להוציא ריבוי דברים לפני הקב״ה.
כי הוא בשמים, ועל כן יש להתיירא ממנו אם תרבה דברים לפניו, ויהיו דבריךא מעטים – שלא תהיה נכשל ברוב דבריך. וזהו שנאמר: ברוב דברים לא יחדלב פשע (משלי י׳:י״ט). וגם כמו כן אמרו חכמים: כל המרבה דברים מביא חטא (משנה אבות א׳:י״ז).⁠1
1. השוו להלן ה׳:ה׳, ו׳:י״א.
א. כן בפסוק. בכ״י המבורג: דברים.
ב. כן בפסוק. בכ״י המבורג: יכחד.
אל תבהל – אל יוציא פיך מלים לפניו בביתו בבהלה.
ולבך אל ימהר – כן, כי אם תביננו, כי הלב כמו אובד ותועה בעיסקי העולם, על כן אמר משיח י״י: מצא עבדך את לבו (שמואל ב ז׳:כ״ז).
ודע כי האלהים – נצב עליך ורואה אותך ושומע דבריך כי הוא בשמים – בגבוהי הגבוהים, ואתה על הארץא ואין למטה ממך.
על כן יהיו דבריך מעטים – שלא תסתכן, כמו שהיה כהן גדול ביום הכפורים מתפלל תפילה קצרה ויוצא.
אמר אברהם המחבר: הנה נא הואלתי לדבר1 כי בעבור היות כבוד המקום מלא כל מקום ולא יוכל האדם להישמר בכל מקום, הוכן לו מקום שיהי לו קבוע לתפלתו, והוא חייב לכבדו. גם חייב הוא האדם להודות ולשבח לאלהיו בכל רגע כי חסדו עמו בכל חלקי הרגע שייחינו ויתענג בהרגשות. רק בעבור היות האדם מתעסק בעיסקי העולם הושם לו זמן שיתפלל בו והם עתים ידועות ערב ובקר וצהרים.
כי מי שיש לו עיניים ידע עת צאת השמש ועת נטותו ועת בואו, על כן חייב אדם כשיתפלל לשמור פתחי פיו ויחשוב בלבו שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים אשר בידו להמית ולהחיות. על כן אסור שיתפלל אדם ויכניס בתוך תפלתו פיוטים לא ידע עיקר פירושם, ולא יסמוך על המחבר הראשון כי אין אדם אשר לא יחטא,⁠2 או המעתיקים חטאו.
וכלל אומר יש בפיוטי רבי אלעזר בר׳ב קליר מנוחתו כבוד ארבעה דברים קשים:
הדבר האחד – שרובי פיוטיו חידות ומשלים. ואזכיר מן פיוטיו אחד, והוא: ליראי יקפיל וחדשים יכפיל, ליום זה פור הפיל ומציון ימלוך. יש מפרש: כי ליראי – הוא ביו״ד, ועינינו המשיח יקפיל הארץ לפניו, וחדשים יכפיל – שיכפיל חדשי השנים וימהר ביאתו. ויש אומרים: כי הוא בלא יו״ד ועינינו יעביר מלת ראי דרכך, וחדשים יכפיל – יסתור, וגם הַעֲצַבִּים חדשים מקרוב באו.⁠3 וחכמי הדור יפרשו: לראי יקפיל – שיעביר אלה השמים הנמשלים לראי מוצק, וחדשים יכפיל – הם השמים החדשים. גם זה איננו נכון, כי אין משמע לשונו כי אם: יעביר ראי ויכפיל חדשים, אולי עבותים הם, ויכפילם כדיג שתהיה המכה בהם קשה. היתכן שיאמר אדם אין בכל החיים חכם כָעַיִר, ויאמר כי עינינו אדם, שנאמר ועיר פרא אדם יולד (איוב י״א:י״ב). או יאמר אשרי העם עובדי אש ומשתחוים לשמש, וְיאמר כי אש הוא השם הנכבד והנורא, שנאמר כי י״י אלהיך אש אכלה הוא (דברים ד׳:כ״ד), גם הוא שמש, שנאמר כי שמש ומגן י״י (תהלים פ״ד:י״ב). אף כי אלה בלי כ״ף דמות, כמו חזקים כראיד (איוב ל״ז:י״ח), ולא דמה הכתוב השחקים לראי כי אם בחוזק. היתפלל אדם: ברוך אתה אריה, בעבור שמצא על המקום: כאריה ישאג (הושע י״א:י׳), הייטב בעיני י״י.⁠4
ולמה לא נלמד משלמה שלא היה חכם אחריו כמוהו, והנה תפלתו שהתפלל מודעת, וכל יודע לשון הקודש יבין אותה, ואיננה חידות ומשלים. וכן תפלת דניאל שהיה משרא קטרין (דניאל ה׳:י״ב). והנה אלה לא התפללו כי אם בדברים מבוארים, שהיו חכמים, אף כי המתפלל על אנשים רבים וכולם אינם חכמים. וכן כל תפלה לחול ולקדש שתיקנו הראשונים אין בה חידות ומשלים. ומה עינין יש שיכפיל השמים החדשים, היהיו שנים ויכפילם.
ולאמר על המקום: ליום זה פור הפיל, איננו נכון. כי המשליך גורל לא ידע מה יהיה, והיה ראוי שיברח ממלת פור הפיל, כי לא תימָצֵא כי אם במקום הצורר. ועוד, אחר שיעביר אלה השמים והארץ,⁠ה איך ימלוך מציון והיא חלק מהארץ.
ענה אחד מחכמי הדור ואמר: כי חרוז יקפיל הצריכו שיאמר: פור הפיל. השיבותי כי לא מצאנו הנביאים בכל תפלתם שהתעסקו בחרוז. ועוד היה עושה על חרוז אחר, ולמה רכב על פיל ואותו לארץ יפיל. ואם ראה בחלום שֶיעשה חרוז על פיל והוצרך בהקיץ לפתור חלומו היה אומר לוחץ יעפיל, להתנשא יפיל, ורמי לב ישפיל ומציון ימלוך.
והדבר השיני – שפיוטיו מעורבים בלשון תלמוד, וידוע כי יש כמה לשונות בתלמוד ואינימו לשון הקודש. וכן אמרו לשון מקרא לחוד ולשון תלמוד לחוד. ומי הבִיאָנו בַצרה הזאת להתפלל בלשונות נכריות. הלא נחמיה הוכיח המדברים לשון אשדודית (נחמיה י״ג:כ״ד), ואף כי בעת התפילה. ולמה לא נלמד מהתפלה הקבועה שהיא כולה דברי צחות בלשון הקודש, ולמה נתפלל בלשון מדי ופרס ואדום וישמעאל.
והדבר השלישי – אפילו המלות שהם בלשון הקודש יש בם טעיות גדולות, כמו אנסיכה מלכי. והנמצא מזה העינין ואני נסכתי מלכי (תהלים ב׳:ו׳), והוא מהבנין הקל על משקל נפלתי ונדרתי. והעתיד אִסוֹךְ או אֶנְסוֹך, כמו אֶפּוֹל וְאֶדּוֹר. ומהבנין הכבד יאמר הִפִיל, והעתיד אַפִיל, וכן מן הִסִיך יאמר אַסיך או אַנְסיך בְהֵראות הנו״ן, כמו וְלַנְפִיל ירך (במדבר ה׳:כ״ב). והנה יהיה פירוש אנסיכה מלכי אעשה ממנו נסך כמו בל אסיך נסכיהם מדם (תהלים ט״ז:ד׳). ויש מפרשים נסכתי מלכי כמו משחתי. ואם הוא הפירוש אמת תהיה טעות שנית. ולמה לא אמר ארומם מלכי או אשבח ואודה או אקדיש, רק בקש מלה להראות חכמתו לשומעים.
ואנחנו חייבין לדעת דקדוק הלשון היטב שלא נטעה כמו המברכים ברכת המזון שיאמרו זְנֵנוּ, ולא ידעו כי זְננו הוא מן זנה כמו עננו מן ענה, ולא יֵאָמֵר מן זן כי אם זוּננו כמו שובנו אלהי ישענו (תהלים פ״ה:ה׳) ופעם יאמר צו לשון עבר והוא לשון ציווי כאשר יאמרו רבים בתענית: שחל עניו פניך, וידוע שהשי״ן במקום אשר, כמו מה שהיה הוא שיהיה (קהלת א׳:ט׳). וחל הוא לשון צווי לעתיד כמו חל נא את פני י״י (מלכים א י״ג:ו׳). והנכון שחלה כמו ובהכנעו חלה את פני י״י (דברי הימים ב ל״ג:י״ב).
ועוד כי לשון הקודש ביד ר׳ אלעזר נוחו עדן עיר פרוצה אין חומה,⁠5 שיעשה מהזכרים נקבות, והפך הדבר. ואמר: שושן עמק אוימה (מוסף יום הכיפורים), וידוע כי ה״א שושנה לשון נקבה וישוב הה״א תי״ו כשיהיה סמוך, שושנת העמקים (שיר השירים ב׳:א׳). ובסור הה״א או התי״ו יהיה לשון זכר, כמו צדקה וצדק. ואיך יאמר על שושן: אויימה, ולמה ברח מהפסוק ולא אמר: שושנת עמק אוימה. ועוד מה עניין לשושנה שיתארנה באימה, התפחד השושנה. ואין תואר השושנה כי אם קטופה או רעננה או יבשה.
אמר אחד מחכמי הדור: הוצרך לאמר: אוימה, בעבור שתהיה חרוזתו עשירה. השיבותי אם זאת חרוזה עשירה הנה יש בפיוטיו חרוזים עניים ואביונים מחזרים על הפתחים, שחבר ׳הר׳ עם ׳נבחר׳. אם בעבור היותם שניהם מאותיות הגרון, אם כן יחבר עימם אל״ף ועי״ן. ועם הבי״ת והו״ו, שהוא גם מחבר לוי עם נביא, יחבר עימם מֵ״ם ופֵ״ה, ויהיו כל החרוזים חמשה כמספר מוצאי האותיות. ואם סיבת חיבור ה״א עם ח״ת בעבור היות דמותם קרובות במכתב, אם כן יחבר ר״ש עם דל״ת, ואף כי מצאנו רעואל (במדבר ב׳:י״ד) – דעואל (במדבר א׳:י״ד), רודנים (דברי הימים א א׳:ז׳) – דודנים (בראשית י׳:ד׳).
וכן יחבר משפטים עם פתיים כי הם ממוצא אחד, ונמצא הטי״ת תמורת ת״ו במלת נצטדק (בראשית מ״ד:ט״ז), הצטידנו (יהושע ט׳:י״ב), ויצטירו (יהושע ט׳:ד׳). וכן חבר יום עם פדיון ועליון. גם זה איננו נכון, אף על פי שיימצא מ״ם במקום נו״ן כמו חיין וחטין, איך יחליף מ״ם יום שהוא שורש עם נו״ן עליון או פדיון שהוא מן עלה ופדה והוא איננו שורש. ועוד מה עינין החרוז רק שיהיה ערב לאוזן ותרגיש כי סוף זה כסוף זה, ואולי היתה לו הרגשה ששית שירגיש בה כי המ״ם כמו הנו״ן ואינימו ממוצא אחד. ועוד חיבר עושר עם עשר תעשר. גם זה איננו נכון רק אם היה המתפלל אפרתי.
יש אומרים: אין משיבין את הארי לאחר מותו. התשובה: רוח אל עשתנו6 כלנו ומחומר קורצו הקדמונים כמונו, ואוזן מלין תבחן (איוב ל״ד:ג׳). וכלנו נדע כי דניאל נביא היה ורב על כל חרטומי בבל וחכמיה. והנה אמרו חכמינו זכרונם לברכה: טעה דניאל בחשבונו והחשבון הוא דבר קל. ועוד שירמיה הנביא בזמן דניאל היה ואחר שהראו חכמינו הראיה על טעותו הֶאָמוֹר יֵאָמֵר להם, אלו היה דניאל חי היה מַטְעֵה הַמַטְעִים אותו.
ואחרים אמרו: רחמנא ליבא בעי. אם כן למה נצטרך לְדַבר כי הוא יודע תעלומות לב.⁠7 והלא תיקנו הקדמונים לאמר בצום כיפור: היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל ואל יכשלו בלשונם.
והדבר הרביעי – שכל פיוטיו מליאים אגדות ומדרשות וחכמינו אמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אם כן אין ראוי להתפלל אלא על דרך פשט ולא על דבר שיש לו סוד או הוא על דרך משל או הוא כעינין שאין הלכה כמותו או שיתפרש לעיניינים רבים. הלא ידענו ממדרש שיר השירים שכל שלמה שהוא שם הוא קודש, ועינינו המלך שהשלום שלו, הנכון להתפלל אדם וְיאמר בתפילתו הושיעני המלך שלמה.
והנה מצאנו במקרא האומרים מה משא י״י (ירמיהו כ״ג:ל״ג), וידוע כי יש משא כמו נבואה, והמדברים לירמיה: מה משא י״י (ירמיהו כ״ג:ל״ג) לא ידע הנביא סודם, שלא היו אומרים כי אם מעינין: איש איש {וגו׳} על משאו (במדבר ד׳:י״ט). ואמר היודע הנסתרות לנביא שיאמר להם כי המשא יהיה לאיש דברו והפכתם את דברי וגו׳ (ירמיהו כ״ג:ל״ו). אכן תאמרו מה דבר י״י ומה ענה י״י, שאין במלה ספק בעינין. וכן לא תקראי לי עוד בעלי (הושע ב׳:י״ח), והלא הוא בעל נעורים כמו איש. לכן בעבור היות שם בעל ספק עם שם הבעל שהוא צלם, אמר הנביא אפלו מלה שיש בה ספק בעינין צלם, לא תאמרי לי כי אם אישי.
והגאון רבנו סעדיה תהי נפשו צרורה בצרור החיים נשמר מאלה הארבעה דברים בבקשותיו השתים שלא חיבר מחבר כמוהם, והם על לשון הקודש והמקרא, ודקדוק לשון באין חידות ומשלים, ולא דרש.
וחכם היה בצרפת גם הוא חיבר בקשה תחלתה אמרי האזינה י״י, ויש בה דברים אינמו נכונים, מהם שאמר הרחבת עולמות אין להם גבול, ומה שאין לו גבול איננו נברא. ואמר כי שמך בך ובך שמך, ואילו ידע מה פירוש שם לא היה זה הדיבור עולה על לבו. ועוד אחר שאמר כי שמך בך הלא הוא בעצמו ובך שמך כי מה הפרש בין שלום עליך או עליך שלום, ראובן אתה או אתה ראובן, תפשום חיים (מלכים א כ׳:י״ח) חיים תפשום (מלכים א כ׳:י״ח), יברכך י״י וישמרך (במדבר ו׳:כ״ד) י״י ישמרך מכל רע (תהלים קכ״א:ז׳). ואין זה דרך תפלה כי אם דרך שחוק.
וחכם אחר חִבר שתי מלות והיו לאחדים בפיו, כמו אברמל, פירושו אבאר מלה או אברר מלה. והנה עשה הפך מה שאמר כי לא באר המלה ולא דבר ברור, רק בלל בשפתו שפת הקודש. ולא אוכל לבאר אחד מני אלף8 מטעות הפיטנים. והטוב בעיני שלא יתפלל אדם בהם כי אם התפילה הקבועה ויהיו דברינו מעטים ולא נענש בדין.
1. השוו ללשון הפסוק בבראשית י״ח:כ״ז.
2. השוו ללשון הפסוק במלכים א ח׳:מ״ו.
3. השוו ללשון הפסוק בדברים ל״ב:י״ז.
4. השוו ללשון הפסוק בויקרא י׳:י״ט.
5. השוו ללשון הפסוק במשלי כ״ה:כ״ח.
6. השוו ללשון הפסוק באיוב ל״ג:ד׳.
7. השוו ללשון הפסוק בתהלים מ״ד:כ״ב.
8. השוו ללשון הפסוק באיוב ל״ג:כ״ג.
א. כן בכ״י פרמא 2393, מונטיפיורי 40. בכ״י לונדון 27298, לונדון 24896, וטיקן 49, וטיקן 488 חסר: ״ואתה על הארץ״.
ב. כן בכ״י לונדון 24896, מונטיפיורי 40. בכ״י לונדון 27298 חסר: בר׳.
ג. כן בכ״י לונדון 24896, מונטיפיורי 40. בכ״י לונדון 27298 חסר: ויכפילם כדי.
ד. כן בפסוק. בכ״י לונדון 27298, לונדון 24896, מונטיפיורי 40: כראי חזקים.
ה. כן בכ״י לונדון 24896, מונטיפיורי 40. בכ״י לונדון 27298 חסרה מלת: והארץ.
BE NOT RASH WITH THY MOUTH. When you are in the house of God, do not rashly utter words before the Lord.
AND LET NOT THY HEART BE HASTY TO UTTER A WORD BEFORE GOD. [Utter words before God] only if you understand their meaning,⁠1 for the heart is lost and wanders, for it is occupied with things of this world.⁠2 It is for this reason that God's anointed3 says, therefore hath Thy servant taken heart [to pray this prayer unto Thee] (2 Sam.7:27).⁠4
[GOD IS IN HEAVEN, AND THOU UPON EARTH]. Know that God stands over you. He sees you and hears your words. God is in heaven.⁠5 He is in the highest of the highest places. You are on the earth. There is nothing lower than you. Let thy words be few, so that you do not put yourself in danger. Act as the High Priest who on the Day of Atonement offered a short prayer [in the Holy of Holies] and then left.
Abraham the author says: I now begin to speak: The glory of the "Place" (ha-makom)⁠6 fills every place (makom).⁠7 A person cannot be on guard in each and every place (makom).⁠8 Therefore a fixed place (makom) was prepared for a person to offer his prayer. A person is obligated to honor this place.⁠9
A person is also obligated to give thanks and praise to his God every moment,⁠10 for God's loving kindness is with him every instant and gives him life so that he can enjoy his senses. However, because a person is busy with the affairs of the world, a set time was established for him to pray.⁠11 The latter are the well-known times: evening, morning, and noon, for whoever has eyes knows when the sun rises,⁠12 when it inclines,⁠13 and when it sets.⁠14
A person15who prays must guard the opening of his mouth.⁠16 He should imagine himself standing before a king who has it in the power of his hands to give life and take life.⁠17 It is therefore forbidden for a person to pray and insert in his prayers liturgical poems [henceforth piyyut (singular) or piyyutim (plural)] whose basic meaning he does not know. He should not rely on the original composer of the poem,⁠18 for there is no person who never sins.⁠19 It is also possible that the copyist sinned.⁠20
Let me state a general rule. The poems of Rabbi Elazar Ha-Kalir,⁠21 whose rest is glorious, presents four major problems.
One. Most of his piyyutim consist of riddles and parables.⁠22
I will give an example by citing one of his poems. [The piyyut opening with the words Ansikhah Malki.⁠23]
[The poem reads] l-r-i-y (לראי) yakpil va-chodashim yakhpil / le-Yom zeh pur hippil: u-me-tzion yimlokh.⁠24Some say that the lamed of l-r-i-y, should be followed by a yod.⁠25 [The word should be read, liyre'iy (ליראי) (to the one who fears Me).]⁠26
[According to this interpretation] liyre'iy (ליראי) (to the one who fears Me) refers to the Messiah.
Yakpil means He will fold, [that is, God will fold,] the earth before the Messiah.⁠27
Va-chodashim yakhpil means, He will fold the months of the year and hasten his coming.⁠28
Others say that l-r-i-y is to be spelled without a yod. It is to be read liriy (לראי) (to what I see).⁠29 [They also say that: Yakhpil] means, He will remove.
[According to this interpretation] the word re'iy (ראי) is similar to the word re'iy (ראי, see) in, See thy way in the Valley (Jer. 2:23).⁠30
Va-chodashim Yakhpil means, He will remove the new. The reference is to the newly introduced idols.⁠31
The wise men of this generation interpret liriy (לראי) yakpil to mean, God will remove the heavens—which are compared to a molten mirror (ראי) (Job 37:18).⁠32 Va-chodashim yakhpil33 means that God will double the new heavens.⁠34
Also this interpretation is incorrect, for the only [possible] meaning of liriy (לראי) yakpil / va-chodashim yakhpil [according to this interpretation] is: God will remove the mirrors and the new mirrors will be doubled (Va-chodashim yakhpil). Perhaps the mirrors will very thick. It will be hard to deliver a blow to35 them.⁠36
Is it correct for a person to say that there is no being among the living creatures [that is as exalted] as an ayir (a wild ass),⁠37 for the word ayir (a wild ass) means a man in when a wild ass's colt (ayir) is born a man (Job 11:12)?⁠38
Is it correct for a person to say, “Happy are the people who worship fire and bow to the sun” because Scripture refers to God, the glorious and awesome, as “fire [and sun]”39 in For the Lord thy God is a devouring fire, a jealous God (Deut.4:24).
Would it be correct for a person to argue that God can40 be referred to as the sun because Scripture states, For the Lord God is a sun and a shield (Ps. 84:12)?
One can argue for using the words "fire" and "sun" for God41 because these words refer to God42 in For the Lord thy God is a devouring fire (Deut.4:24) and For the Lord is a sun (Ps. 84:12). This is certainly so in view of the fact that these words do not have a kaf (prefixed to them, as does the word43 ke-re'iy (like a mirror) in strong as a molten mirror (Job 37:18). Scripture compared the heavens to a mirror only with regard to strength.⁠44
Will a person pray, “Blessed art Thou O Lion” because they find that Scripture states the Lord... shall roar like a lion (Hosea 11:10)? Will such a prayer find favor in the eyes of God?
Why should we not learn from King Solomon? There was no man who came after him who was as wise as he. Now the prayer which Solomon uttered45 is well known. Whoever knows Hebrew understands it. It does not consist of riddles and parables. Similarly, the prayer of Daniel,⁠46 "who loosened knots" (Dan. 5:12).⁠47
All of these people employed only understandable language in their prayers. These men were wise. How much more so must one who prays on behalf of many people48that are not [especially] wise, employ understandable language.
All the prayers composed for the weekdays and holy days, which the early Sages49 composed, do not contain riddles and parables.
What purpose is there in saying that God will double the new heavens? Will there be two heavens?⁠50 For [according to those who interpret re'iy as referring to heaven] the poem says that God will make two heavens.⁠51
[The above quoted line from the piyyut continues as follows: le-yom zeh pur hippil / u-me-tzion yimlokh (God cast lots for this day.⁠52 He will reign from Zion.) It is wrong to say that "God cast lots for this day,” for the one who casts lots, does not know what the results will be.⁠53 The poet should have run away from the phrase “God cast lots,⁠" for it is only used in the place [where Scripture speaks] of the enemy of the Jews.⁠54
Furthermore, [the line of the piyyut concludes with]: "He will reign from Zion.⁠" How can God reign from Zion after He makes the heavens and earth pass away, when Zion is part of the earth?⁠55
One of the wise men of the generation said that the poet had to employ the phrase pur hippil (He cast lots) because it rhymes with yakpil (will destroy).⁠56
I answered him:
We do not find the prophets employing rhyme in all their prayers. Why did the poet insist on riding an elephant (pil)⁠57 and then throw it down (yappil)?⁠58 If he dreamed59 that he must compose a poem that rhymes with pil, and then when he awoke he felt compelled to act in accordance with the meaning of his dream,⁠60 then he should have written as follows:
Lochetz yapil (He will cast down the oppressor into a dark place). Le-mitnase yappil (He will throw down the haughty)
Ve-ramei lev yashpil (He will lower the arrogant). Umi-tzion yimlokh (He will reign from Zion).
Two. Rabbi Elazar Ha-Kalir's poems contain Talmudic terminology.⁠61 I t is well known that there are many words in the Talmud that are not in the Holy Tongue.⁠62
Now the Rabbis said: the language of Scripture stands by itself, and the language of the Talmud stands by itself.⁠63
Who brought this pain; that is, the pain of praying in foreign languages, up on us?⁠64
Did not Nehemiah chastise those who spoke in the language of Ashdod (Neh. 13:24)? How much more so [would he be opposed] to praying [in the language of Ashdod]?
Why should we not learn from the established prayers65 which are entirely composed in pure Hebrew?
Why should we pray in the language of the Medes, Persians, Edomites,⁠66 and Ishmaelites?⁠67
Three: Even the words that are in the holy tongue [in the piyyutim of Rabbi Elazar] contain major mistakes. The word aniskhah (I will pour a libation) in aniskha malki le-fanav (I will pour a libation my king before him)⁠68 is an example.⁠69
We find a word similar to aniskhah in nasakhti (I have established)⁠70 in va-ani nasakhti malki (Truly it is I that have established My king) (Ps. 2:6).⁠71
Nasakhti (I have established) is a kal.⁠72
It follows the form of nafalti (I am fallen) (Micah 7:8), and nadarti (I have vowed) (2 Sam.15:7).⁠73 The [first person] imperfect of nasakhti is essokh or ensokh. It follows the form of eppol (I will fall)⁠74 (1 Chron. 21:13) and eddor (I will vow).⁠75
The [third person perfect] hifil form [of the root nun, peh, lamed] is hippil (he threw down). The [first person] imperfect form [of the root nun, peh, lamed] is appil (I will throw down). Similarly, in the imperfect [first person], the word hissikh (he poured a drink offering)⁠76 becomes assikh (I will pour a drink offering),⁠77 or ansikh if the nun is present.⁠78 Compare, lanpil (to fall away)⁠79 in ve-lanpil yerekh (and the thigh to fall away) (Num. 5:22). Thus (according to the rules of Hebrew grammar), the meaning of ansikhah80 malki would be, "I will make of him81 drink offered.⁠"82 Compare, assikh (I will pour a drink offering) in I will not pour their drink-offerings of blood (Ps. 16:4).⁠83
Some say that nasahkti malki (Ps. 2:6) means “I anointed my king.”84 If so, then we have a second error here.⁠85
Why didn't Rabbi Elazar say, “I will exalt my king,” or “I will praise or give thanks (to my king),” or “I will sanctify (my king).” He employed the word aniskhah86 only because he wanted to display his wisdom to his audience.⁠87
We are obligated to know Hebrew grammar so that we do not err like those who employ the word zenenu (feed us)⁠88 in the [third] blessing recited following a meal.⁠89 Those who do so do not realize that zenenu comes from zanah (turn aside).⁠90 It is like anenu (answer us) which comes from the word anah (answered).⁠91 The imperative of zan (feed) is zunenu (feed us).⁠92
Zunenu is like shuvenu93 in shuvenu Elohei yishenu (Restore us, O God of our salvation) (Ps. 85:5).
[Furthermore, Rabbi Elazar] occasionally uses an imperative in place of a perfect. We find this to be the case when people pray on a fast day, and many say she-chal anov panekha (that the humble entreated You). [Now] it is well known that the shin prefixed to a word is in place of the word asher (who, that, which, for). Compare, mah she-hayah94 hu she-yihyeh95 (that which hath been is that which shall be (Kohelet 1:9). Chal (entreat) is an imperative regarding the future.⁠96 Compare, chal entreat) in Entreat now the favor of the Lord (1 Kings 13:6).⁠97 The proper way of saying "that he entreated" is she-chillah.⁠98 Compare the word chillah (entreated) in he entreated the Lord his God (2 Chron. 33:12).
Additionally, the Holy Tongue in the hands of Rabbi Elazar is like a city with breached walls or without walls, for he employed the masculine for the feminine and the feminine for the masculine. [Thus, one of his poems reads:] Shoshan emek uyyemah (the frightened lily of the valley).⁠99 It is well known that the heh in the word shoshannah (lily) (2 Chron. 4:5) indicates that the word is a feminine. The heh changes into a tav when the word is in the construct.⁠100 Compare, shoshannat ha-amakim (a lily of the valleys) (Song of Songs 2:1). When the heh or tav is dropped the word is masculine.⁠101
Compare, tzedakah (righteousness) (Gen. 15:6)102 and tzedek (righteously) (Deut. 1:16).⁠103
Rabbi Elazar refers to the shoshan (lily) as uyyemah (frightened).⁠104 Why did he run away from the biblical verse [which reads shoshannat ha-amakim (a lily of the valleys) (Songs of Songs 2:1)]? Why didn't he employ the clause shoshannat emek uyyemah? Furthermore, why does he describe the lily as "frightened"? What connection is there between a lily and fright?⁠105 Can a lily be frightened? The only adjectives applicable to a lily are cut, fresh, or dry.
One of the wise men of this generation said that Rabbi Elazar had to use the term uyyemah (frightened)⁠106 because he wanted his verse to be "rich.⁠"107 I replied: If you call this line "rich" then Rabbi Elazar's piyyutim contain rhymes that are so poor and poverty-stricken that they have to go begging door to door.⁠108 For [example], he paired109 har (mountain) with nivchar (chosen).⁠110 If he did so because the heh and chet are gutturals, then he should also pair the alef and ayin. And with the bet and the vav, for he also pairs the word levi (Levite) with the word navi (prophet),⁠111 he should similarly combine the mem and the peh.⁠112 There should thus be five types of rhyming [of stich endings], for there are five sources that produce letters.⁠113
If Rabbi Elazar combined the heh and the chet114 because they are similar when written115 then he should combine the resh and the dalet.⁠116 He should certainly have done so, because we find Deuel (Num. 1:14) and Reuel (ibid. 2:14), and Dodanim (Gen. 10:4) and Rodanim (1Chron. 1:7).⁠117
Rabbi Elazar should also pair118 mishpatim (ordinances)⁠119 with pittim (pieces of bread)⁠120 because they have one origin.⁠121 Furthermore, the tet is found in place of the tav in the words nitztaddak (clear ourselves) (Gen. 44:16), hitztayyadnu (we took for our provision) (Joshua 9:12), and va-yitztayyaru (and made as if they had been ambassadors) (ibid. 9:4).⁠122
Rabbi Elazar also paired123 yom (day) with pidyon (for redemption) and elyon (most high).⁠124 The latter is also incorrect. Now even though we find a mem in place of a nun and a nun in place of a mem125 in chayyin (his own life) (Job 24:22) and chittin (wheat) (Ezek. 4:9), how could the mem of yom—which is a root letter—interchange with the nun of elyon or pidyon which is not a root letter? For the root of elyon is ayin, lamed, heh and the root of pidyon is peh, dalet, heh.
Furthermore, what purpose is there to rhyme, aside from the fact that it be pleasant to the ear when it senses that the end of a line rhymes with the end of its counterpart?⁠126 Perhaps Rabbi Elazar had a sixth sense,⁠127 and perceived that the mem sounds like the nun even though they do not come from one source.⁠128
Rabbi Elazar also matched129 osher (wealth)⁠130 with asser te-asser131 (Thou shalt surely tithe) (Deut. 14:22). This too is incorrect unless the one who prays comes from the tribe of Ephraim.⁠132
Some say: We do not question the lion after he dies.⁠133
The response to the above is as follows:
God's spirit made all of us. Those who came before us, like us, were made out of clay,⁠134 and the ear trieth words (Job 34:3).
We all know that Daniel was a prophet.⁠135 He was chief prefect over all the magicians and wise men of Babylon. Nevertheless, our Sages of blessed memory said that Daniel erred in his calculations.⁠136 Now, calculations are simple.⁠137 Furthermore, Jeremiah the prophet was a contemporary of Daniel.⁠138
After the Rabbis offered proof that Daniel erred, did anyone say to the Sages: If Daniel were alive today, would he not point out the mistake of those who claim that he erred?⁠139
Others (the Sages) said: The merciful God seeks the heart.⁠140 If this be so, why the need to verbalize prayer?⁠141 The Book of Psalms says that God knows what is hidden in the heart.⁠142
Didn't the ancients ordain that we pray on the Day of Atonement: "[Our God and God of our fathers,] be with the mouth of the messengers of Your people, the house of Israel... May they not stumble in their speech"?⁠143
Four. All of Rabbi Elazar's piyyutim are saturated with midrash and aggadot. However, our wise men said: A verse never loses its plain meaning.⁠144 This being so, one should employ only unambiguous language when he prays.⁠145 One should avoid employing secrets or parables. One should not pray in a way that is not in keeping with the halakhah,⁠146 or employ a prayer that can be interpreted in many ways.
Do we not know that the midrash on Song of Songs writes that every time the word Shelomoh (Solomon) is mentioned in Song of Songs, it refers to the Holy One, for the meaning of "Shelomoh" is “the King whose peace (shalom) is His”? Now, is it proper for one to pray: “Save me, O King Solomon”?⁠147
Now Scripture relates that there were those who asked:⁠148What is the massa of the Lord (Jer.23:33)?
It is known that the word massa at times means a prophecy.⁠149
The prophet Jeremiah did not understand what the people speaking to him were saying150 when they asked him: What is the massa of the Lord?⁠151 [The prophet thought that the people asked: What is God's message? However, in reality, the people] employed the word massa in the sense of “burden,⁠" as in massa'o (his burden) in every one to his service and to his burdenn (Num. 4:49). [What the people really meant was: O, how burdensome is the word of God!].
The One who knows hidden things152 told the prophet to tell them: for every man's own word shall be his burden;153 and would ye pervert the words of the living God, of the Lord of hosts our God? (Jer.23:36).⁠154 Thus shall ye say, everyone to his neighbor, and every one to his brother:⁠155 What hath the Lord answered? and: What hath the Lord spoken? (ibid.23:35). In other words, employ a word whose meaning is not in doubt.⁠156
Similarly, and shalt call Me no more baali (Hosea 2:18).⁠157 [Why not?] Doesn't the ba'al of her youth (Joel 1:8) refer to a man?⁠158 The prophet says, and shalt call Me no more baali, because the word ba'al might mistakenly be taken to refer to an idol. The prophet says that a word159 that might mistakenly be taken to refer to an idol shall not be used with reference to God. Hence, the prophet states thou shalt call Me no more banal but shall call Me ishi (my man) (Hosea 2:18).
Rabbi Saadiah Gaon avoided the four pitfalls160 mentioned above in his two supplications.⁠161 No composer ever composed supplications equal to his formulations. His compositions employ the language of Scripture and follow the rules of grammar. They do not contain riddles, parables, and midrashic interpretations.
There was a wise man in France. He, too, composed a prayer.⁠162 It opens with: "O Lord: Give ear to my words.⁠" His composition contains errors.
One of them is:⁠163 "You created worlds; they have no boundaries.⁠"164 Now that which has no boundaries cannot be created.⁠165
The wise man wrote:⁠166 "Your Name is in You, in You is Your Name.⁠" If the poet knew the [true] meaning of the word shem (name), [composing such a line] would not have entered his mind.⁠167 Furthermore, once the poet said, "Your Name is in You,⁠" he implied "In You is Your Name.⁠"168 For what difference is there between: “peace be unto you and unto you be peace”; "Re'uven are you, you are Re'uven"; take them alive (1 Kings 20:18), and alive take them (ibid); the Lord bless thee and keep thee, and the Lord keep thee from all evil (Ps. 121:7).⁠169 This is not the manner of prayer. It is the manner of mockery.
Another wise man joined two words and made them into one.⁠170 He made up the word avarmil. The meaning of avarmil is, “I will explain a word (ava'er millah),” or “I will clarify a word (avarer millah).”171 He did the opposite of what he said. He did not explain the word [that he intended to explain] and he did not speak clearly. He mixed up the Hebrew tongue in his use of language. I cannot [bother to] explain one out of the thousands of errors made by the payyetanim.⁠172
In my opinion, a person should not employ these poems in his prayers. He should pray using the fixed liturgy, [and] keep his words to a minimum so that he is not punished when judged
1. Only if he understands their true meaning. Ibn Ezra speaks of a personal prayer. He tells the worshipper to carefully consider what he is praying for.
2. The heart is occupied with things of this world. It therefore requires special effort to direct it to God. Ibn Ezra refers to people who are occupied with things of this world to men who are lost and wander about.
3. King David.
4. David carefully considered the wording of his prayer. One of the High Holy Day prayers uttered by the Cantor during the Musaf service reads: " May [those who pray on behalf of the congregation] not err in their language... may they never say a thing against Thy will.⁠"
5. Literally, for God is in heaven.
6. The Rabbis refer to God as ha-makom (the Place). Ha-makom is usually translated as the Omnipresent. I have rendered it literally because Ibn Ezra engages in word play with the term makom (place).
7. God is omnipresent.
8. A person cannot always be in a state in which it is proper to offer prayer.
9. The place set aside for prayer.
10. A person is not only obligated to pray in a place set aside for Divine worship, he is also obligated to give thanks and praise to God every moment of his life.
11. Literally, to pray in.
12. The time set aside for morning prayers.
13. The time set aside for afternoon prayers.
14. The time set aside for evening prayers.
15. Literally, therefore a person.
16. What his lips utter.
17. Literally, put to death.
18. People who recite piyyutim without knowing their meaning should not assume that the piyyut that they are reciting is acceptable before God because it was composed by an intelligent and pious man.
19. The poet may have made a mistake or composed a poem that is not in keeping with accepted theology. For example, some Rabbis believe that the piyyut “Middat Ha-Rachmim" (attribute of mercy) should not be recited. This is because it involves praying to an attribute of God which Jewish theology opposes. Others say that Shalom Alekhem (the popular Friday eve song) not be chanted because it involves praying to angels rather than God.
20. A copyist inserted improper words in an otherwise theologically acceptable poem.
21. Rabbi Elazar Ha-Kalir (c. 570 – c. 640 C.E.) was one of the early paytanim, He composed piyyutim for the Sabbath, festivals and fast days. Many of his piyyutim have entered the prayer book and are recited till this very day. "Rabbi Elazar Ha-Kalir was a master of the Hebrew language and very creative in his use of Hebrew.... Ha-Kalir made a critical contribution to the development of the Hebrew language by endowing the language with flexibility, thereby paving the way for the development of modern Hebrew. Ha-Kalir was the father of the paytanim, and he dared to do more than any other paytan. (R. Joseph B. Soloveitchik, Kinot Mesorat HaRav, edited by R. Simon Posner, pp. 386-387.) Also see: Yahalom, Yosef. Atz Kotetz in: Jerusalem Studies in Hebrew Literature, Hebrew University 1981.
22. We do not know what they mean. Hence, they should not be used as prayers.
23. Ansikhah Malki, is recited as part of the malkhiyut blessings on Rosh Ha-Shanah, during the repetition of the Amidah. See Machzor Rabba He-Chadash; Rosh Ha-Shanah; Reprint by Eshkol; Israel; 1994 p. 429.
24. This piyyut, which begins with the words ansikhah malki, is recited as part of the malkhiyut blessings on Rosh Ha-Shanah, during the repetition of the Amidah. See Machzor Rabba He-Chadash; Rosh Ha-Shanah; Reprint by Eshkol; Israel; 1994 p. 429. The piyyut reads: לראי יקפיל, וחדשים יכפיל, ליום זה פור הפיל, ומציון ימלוך.
25. According to this interpretation, liyre'iy should be spelled lamed, yod, resh, alef, yod.
26. According to this interpretation, liyre'iy comes from the root yod, resh, alef (to fear).
27. Literally, before him. See Is. 33:4. According to this interpretation liyre'iy yakpil means: God will fold the earth, before him that fears Me (the Messiah). In other words, God will hasten the coming of Messiah. He will fold the earth to shorten the way to the Land of Israel for the Messiah.
28. According to this interpretation va-chodashim yakhpil means: God will fold the months of the year for the one who fears Me. In other words, God will make time pass quickly so that the Messiah soon arrives.
29. According to this interpretation, re'iy (ראי) comes from the root resh, alef, heh (to see).
30. In other words, לראי is to be read liriy (to what I see). Liriy yakpil means: He will remove what I see (the idols).
31. According to this interpretation, liriy (לראי) yakpil / va-chodashim yakhpil means: He will remove what I see (the idols)/He will remove the new (the newly introduced idols).
32. Re'iy (ראי) means a “mirror.” Job 37:18 refers to the heavens as mirrors. The Stone Tanakh notes that ancient mirrors were made from thick burnished metal, rather than glass. The latter was pointed out to me by Dr. Rick Strassman.
33. This interpretation connects the word yachpil to kefel (double).
34. God will create new heaven (Is. 65:17), which will be the double the old heaven.
35. It will be hard to break them.
36. Ibn Ezra is being sarcastic. He is saying that there is no meaning to a line reading that God will create a thick heaven.
37. Would it be correct for someone to say "There is no one among the living creatures who is as distinguished as a wild ass” if he intends to say that there is no being among the living creatures that is as distinguished as man.
38. Ibn Ezra's point is the following. If Scripture compares two objects to make a point, this does not mean that the two objects are identical. For example, if Scripture compares the birth of a man to the birth of a wild ass, this does not mean that “wild ass” takes on the meaning of “man.” Similarly, if Job compares the heavens to a mirror, it does not mean that henceforth the word “mirror” means the same thing as “heavens.”
39. Literally, for Scripture states.
40. Literally, can also.
41. Ibn Ezra is being sarcastic. He argues that a stronger case can be made for employing the words “fire” and “sun” for God than can be made for employing the term “mirror” for “heavens.⁠" Scripture does not say that the heavens are a mirror; it says that the heavens are like a mirror.
42. Ibn Ezra is being sarcastic He argues that a stronger case can be made for employing the words “fire” and “sun” for God than can be made for employing the term “mirror” for heavens. Scripture does not say that the heavens are a mirror; it says that the heavens are like a mirror.
43. The word esh (fire) in For the Lord thy God is a devouring fire and shemesh in For the Lord God is a sun do not have a comparative kaf prefixed to them. That is, Scripture does not read For the Lord thy God is as a devouring fire, or For the Lord God is as a sun.
44. It does not mean that the heavens are mirrors. Ibn Ezra's point is that “mirror” cannot be used as a synonym for heaven.
45. When he dedicated the Temple. See 1Kings 8:22-53,
46. See Dan. 9:4-19.
47. Daniel was able to interpret dreams and other signs which were unclear.
48. A cantor who recites the prayers on behalf of the congregation. Very few, and in many cases none, of the congregants in medieval times had prayer books with the piyyutim in them. The cantor inserted them in his recitation of the prayers on behalf of the congregation.
49. The Rabbis of the Talmud.
50. What purpose will two heavens serve?
51. Literally, two of them.
52. God cast lots to choose when the day of judgment should fall.
53. However, God does. What point is there for God to cast lots if He already knows the outcome?
54. Scripture tells us that Haman cast lots (hippil pur) (Esther 3:7). We should not employ the same phrase in reference to God. It is possible that Ibn Ezra uses the word "place” (makom) here in an ironic sense; for as noted above, “Place” (makom) in rabbinic literature at times refers to God.
55. The piyyut says that God will create a new heaven. This concept is based on Is. 65:17. However, Is. 65:17 also speaks of the earth passing away. How can God reign from Zion, if the earth passes away? Actually, Is. 65:17 says that heaven and earth shall pass away, and then God will create a new heaven and earth.
56. The line reads: liriy (or liyre'iy) yakpil / va-chodashim yakhpil / le-yom zeh pur hippil / u-me-tzion yimlokh. The poet needed a word that ended in -"pil” so that it would rhyme with yakpil and yakhpil. Hence, the choice of hippil. Once he had chosen hippil — which is a verb — he needed an object for the verb. He chose pur because the Book of Esther reads: hippil pur (Esther 3:7). However, I,E. believes that this was a wrong choice, for in the book of Esther it was Haman who cast lots (hippil pur). Rabbi Elazar Ha-Kalir obviously did not share Ibn Ezra's point of view. He believed that it was good to give new and clever meanings to Biblical terms.
57. If, for the purpose of rhyme, the poet sought a phrase that ends with pill, why did he choose pur hippil? He could have composed a poem whose stitches end in pill without using pur hippil. Ibn Ezra plays with the word pil. Pil means an elephant. He asks:“Why did the poet ride on an elephant (pil) and (like Haman) cast a lot (pur)?” In other words, “Why did the poet employ the phrase pur hippil?”
58. Why did he employ the phrase pur hippil? That is, if Rabbi Elazar felt compelled to rhyme the stiches of the poem with words ending in-pil, why did he employ the phrase pur hippil? “Throwing pil to the ground" is a sarcastic way of saying he should not have chosen the phrase pur hippil in order to rhyme something with -pil.
59. If heaven informed the poet in a dream that he had to compose a poem that ends in -pil, then he could do so with a phrase other than pur hippil.
60. Literally, in accordance with the interpretation of the dream.
61. Literally, are mixed with Talmudic terminology.
62. The Talmud is mainly written in Aramaic. It also contains words of Greek, Latin, and Persian origin.
63. Biblical Hebrew and Talmudic speech are two different languages.
64. Ibn Ezra was clearly opposed to public prayer offered in non-Hebrew languages, including Aramaic.
65. The prayers handed down by the Talmudic sages.
66. Christians.
67. Arabs.
68. Translated literally.
69. Translated according to Ibn Ezra The piyyut Ansikhah Malki, is recited as part of the malkhiyut blessings on Rosh Ha-Shanah, during the repetition of the Amidah. See Machzor Rabba He-Chadash; Rosh Ha-Shanah; Reprint by Eshkol; Israel; 1994 p. 429. See note 23.
70. Aniskhah and nasakhti both come from the root, nun, samekh, kaf.
71. ne can therefore argue that aniskhah malki (I will pour a libation for my king) is proper Hebrew for Scripture reads va-ani nasakhti malki. If we relate aniskhah malki to va-ani nasakhti malki, then aniskhah malki means “I will cause my king to be established”; or more literally, "I will establish my king.⁠" Ibn Ezra will later reject this interpretation.
72. In other words, aniskha malki is not similar to nasakhti malki for aniskha is a kal and aniskha a hifil.
73. Nasakhti, nafalti and nadarti come from roots that have a nun as their first letter. They are first person perfect kal forms.
74. Literally, I will fall.
75. Eppol and eddor come from roots that have a nun as their first letter. The word eddor is not found in Scripture.
76. Hissikh is a hifil, from the root nun, samekh, kaf.
77. Translated literally.
78. The nun is usually dropped in the imperfect kal form in words whose first root letter is nun. Hence Ibn Ezra's comment.
79. Lanpil is an example of a word where the nun is not dropped in the hifil in a word whose first root letter is a nun.
80. Ansikha is a hifil.
81. My king.
82. For the root nun, samkeh kaf in the hifil means I will make into a drink offering.
83. Translated according to Ibn Ezra
84. The root nun, samekh, kaf also means to pour. These commentators say that by extension it also means to anoint, for anointing consists of pouring oil upon the head. According to this interpretation ansikha malki means “I will anoint my king.”
85. The first error is that Rabbi Elazar used a hifil (ansikha) when he should have used a kal (esokh). The second error is the implication that a human being can anoint God as king (Filwarg, Meijler).
86. Literally, he only did this.
87. Literally, his listeners. R. Elazar Ha-Kalir tried to impress people by introducing new words and new forms of words. Ibn Ezra was opposed to this when composing religious poetry. "Before Ha-Kalir, the Hebrew language was very rigid. For example, the nouns and verbs were fixed in their form.⁠" Posner, S., R. Joseph B. Soloveitchik, Kinot Mesorat HaRav (R. Simon Posner ed.), pp. 386-387.) It should be noted that in medieval France and Germany, Rabbi Elazar Ha-Kalir was held in great esteem, and that commentaries were written on his poems.
88. Rather than zunenu, the accepted reading.
89. The blessing opens with the word rachem.
90. Thus, zenenu means “turn us aside.” This is an improper request. Furthermore, it has nothing to do with a blessing that thanks God for giving us food.
91. Anenu comes from the root ayin, nun, heh. Similarly, zenunu comes from the root zayin, nun, heh meaning “to turn aside.”
92. Ibn Ezra's point is that the word for “feed” comes from the root zayin, vav, nun, not zayin, nun, heh. This being the case, our blessing should read zunenu.
93. The root of shuvenu is shin, vav, bet.
94. She-hayah means the same as asher hayah.
95. She-yiheyeh means the same as asher yiheyeh.
96. It commands a person what to do, in this case “to entreat,” now or in the future. Hence, one cannot say she-chal when speaking of the past. One cannot command anything be done in the past.
97. Chal is the imperative “entreat,” not the perfect “entreated.”.
98. That is, to use chillah and not chal when one wants to say “entreated” in the past tense.
99. See Machzor Rabba He-Chadash; Yom Kippur Second piyyut; Musaf; Reprint by Eshkol; Israel; p. 441.
100. Ibn Ezra later says that this is the form of the word that Rabbi Elazar should have used, not shoshan.
101. In other words, shoshan is the masculine form of shoshannah.
102. Tzedakah is feminine.
103. Tzedek is masculine.
104. Shoshan is masculine. uyyemah is feminine. Rabbi Elazar thus combined a masculine noun with a feminine adjective, contrary to the rules of Hebrew grammar.
105. Lilies do not have emotions.
106. Rather than the masculine uyyam.
107. A verse that employs words that end in three identical sounds (Meijler). The first line of Rabbi Elazar's piyyut reads: Shoshan emek uyyemah, Shabbat shabbaton le-kayyemah (This God-fearing people, likened to a lily in the valley, observes Yom Kippur as a day of complete rest). Uyyemah (fearing) rhymes perfectly with kayyemah (observes). Hence, Rabbi Elazar used the word uyyemah. The problem is that shoshan is masculine. The poem should have read shoshannat emek uyyemah.
108. If “rich” means “rhyming,” then there are many verses’ endings in Rabbi Elazar's piyyutim that are improperly rhymed.
109. He rhymed a line ending with heh, resh with a line ending with chet, resh.
110. Har and nivchar are not rich verses, for among other things their consonants do not rhyme perfectly.
111. Rabbi Elazar wrote a piyyut for parshat ha-chodesh which reads: chadashot le-havi, be-yad ish navi, mi-shevet levi (to bring new things, by the hand of the prophet, from the tribe of Levi). Levi is spelled with a vav, and navi with a vet, both are labials. Poem is quoted by R. Goodman p. 63, note 79.
112. Since both of these letters are also labials.
113. Dentals, guttural, labials, linguals, and palatals. Ibn Ezra's point is that if “rhyme" is determined by the origin of the letter, then we should not only combine similar sounding letters but also those that have a common origin. However, we only rhyme letters that sound the same (Meijler). R. Goodman explains: If rhyme in poetry is based on the origin of letters, then only letters that have the same origin should be combined.
114. That is, in har and nivchar.
115. If one maintains that Rabbi Elazar paired the heh and the chet because they are similar when written then he should have also balanced the resh with the dalet.
116. He never does this.
117. We thus see that Scripture interchanges the dalet and resh.
118. Literally, combine.
119. Mishpatim is spelled with a tet.
120. Pittim is spelled with a tav.
121. They are both linguals.
122. Hence, Rabbi Elazar should match the tet and tav. However, he does not.
123. Literally, similarly combined.
124. In the piyyut opening with the words odekha ki anafta bi. This piyyut is recited in the shacharit service on Yom Kippur in the Italian tradition. The pertinent line is quoted by R. Goodman in note 83, p. 104
125. Literally, and its opposite.
126. In other words, why did, Rabbi Elazar match yom with pidyon when they do not rhyme? The piyyut to which Ibn Ezra refers is quoted by R. Goodman, p. 64, note 83.
127. Ibn Ezra is being sarcastic.
128. The mem is a labial. The nun is a lingual. They do not sound the same and cannot be matched in a rhyme. However, maybe Rabbi Elazar had a special sense, and to him the nun and mem sounded the same. Ibn Ezra is obviously being sarcastic.
129. Literally, combined.
130. Spelled with a shin.
131. Both spelled with a sin.
132. People from the tribe of Ephraim could not distinguish a shin from a sin. They sounded both as a sin. See Judges 12:4-6.
133. See Gittin 83b.
134. See Job 33:4-6: The spirit of God hath made me, and the breath of the Almighty given me life.... Behold, I am toward God even as thou art; I also am formed out of the clay. Ibn Ezra's point is that we are as good as the ancients. They were mere human beings. So are we. Hence, we may differ with them if we can prove that they erred and that we are correct.
135. See Ibn Ezra on Dan. 1:17; 8:17.
136. Jeremiah prophesied that the Babylonian exile would last 70 years. See Jer. 29:10. According to the Talmud, Daniel erred in calculating when the 70 years would come to an end. See Megillah 12a.
137. Yet, Daniel erred in his calculations.
138. Jeremiah's prophecy was not an ancient prophecy, for Daniel and Jeremiah lived at the same time. According to Ibn Ezra, it is strange that Daniel a prophet erred in understanding the words of a contemporary prophet. Nevertheless, the Rabbis say that he did.
139. In other words, no Rabbi said, “How can we say that Daniel erred? He couldn't have erred. He was a prophet. If Daniel were alive today, he would show that those who accuse him of error are themselves in error.”
140. Sanhedrin 106b. Those who quote the Talmud to the effect that “God seeks the heart” maintain that one need not adhere to the rules of grammar when one prays. Because God knows the intention of the supplicant, if his intentions are correct, a mistake in grammar will not invalidate the prayer.
141. If God knows what we mean, even when we employ ungrammatical language, and allows us to use improper language, why pray at all? God knows what is in our hearts.
142. See Ps. 44:22.
143. Ashekenazi Yom Kippur musaf service.
144. Shabbat 63a.
145. Literally, it is proper for one to pray only.
146. According to halakhah, certain types of prayers are not to be offered.
147. The intention being, "Save me O God.⁠"
148. Literally, said.
149. See Nachum 1:1, Chavakkuk 1:1, Malachi 1:1.
150. Literally, the prophet did not know their secret.
151. Literally: The prophet Jeremiah did not know the secret of those saying to him: What is the burden of the Lord?
152. God. God knew what they meant. They meant that God's word was a burden. However, Jeremiah thought that they were asking: What is God's message?
153. What they say will be their burden, for they referred to God's word as a burden.
154. Would you pervert the words of the living God by referring to it as a burden?
155. They should not employ the word massa when asking: What has God spoken?
156. Do not employ the word “burden” when you speak of God's word, for the word "burden" is vague. It can refer to God's message in a positive way, or it can refer to God's word as a burden. Hence do not ask: What is God's burden? Ask: What is God's message?
157. The prophet Hosea says that in the future Israel "shall not call Me ba’ali but shall refer to Me by the term ishi (my man (Hosea 2:18).⁠" This can be taken to mean: You shall not longer call Me “my ba’al.” Ba’al is the name of an idol. It also means “husband.”
158. Why shouldn’t Israel refer to God as “my ba'al” when ba'al also means "husband”?
159. Literally, even a word.
160. Literally, things.
161. The two supplications are found in the Siddur of Rabbi Saadiah Gaon, p. 47-87. R. Goodman, p. 66; note 110.
162. Literally, a request.
163. Literally, one of them reads.
164. Literally, You enlarged worlds, they have no boundaries.
165. Hence, it is wrong for one to say: "You created worlds, they have no boundaries.⁠"
166. Literally, he says.
167. According to Ibn Ezra, the word shem is connected to the word sham, “there.” The word shem means that the one whom we call, so-and-so is there; that is, the name takes the place of the subject. This being the case, one cannot say, "Your name is in You,” for a name is not something that is in a person—it merely indicates the person. See Ibn Ezra on Job 23:7.
168. “Your Name is in You" implies "In You is Your Name.⁠" The question arises: why did the poet repeat himself?
169. The clauses merely repeat themselves.
170. Literally, made them one in his mouth.
171. In other words, avarmil is a combination of ava'er millah or avarer millah.
172. What point would there be noting one error, when there would be thousands more to list?
להוציא דבר – נדר,⁠א פן יבא לידי בל תאחר.
א. בכתב היד: מדי.
אל תבהל על פיך – עתה בא להזהירו שאם רצון האדם להביא קורבנות נדבה ותודה והוא לא חטא, אעפ״כ לא יהא קל ורגיל לנדור, אלא בשעה שיכול להפריש ולהביא קרבנו בלא איחור, אז יהי נודר ומפריש מיד. כמו שמפרש אחריו: כאשר תדר נדר {לאלהים} לאא תאחר לשלמו (קהלת ה׳:ג׳).
א. כן בכ״י, וכן בכמה כ״י של המקרא בפסוק כאן, וכן בדברים כ״ג:כ״ב. בנוסח שלנו: אל.
אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים ״תבהל״ משמעו מהירות חפזון כמו ״ויבהילו להביא את המן״ (אסתר ו:יד), ואלו הם שני מינים של בנין כבד [פִעל והפעיל] שכן ״אל תבהל״ צריך להיות דגוש – לולי האות ה׳ [שאינה מקבלת דגש] – על משקל ״תדבר, תשבר״, ואילו ״ויבהילו״ הוא בבניין כבד בתוספת ה׳ [בניין הפעיל] ולכן יש פתח באות הנוספת שאינה שורשית שהיא ה-י׳ של אותיות אית״ן, כמו ״וישליכו״ [הגזור] מ״השליך״, ו״מבוהלים״ (שם ח:יד) על משקל ״מפועלים״ וצריך היה לבוא עם דגש כמו ״אל תבהל״ והחולם הוא במקום שרוק. לפי זה הוא אמר: כאשר אמרתי לך שהגדולה והמעלה לאדם והשלמות המוחלטת היא שיעסוק במה שמקרב אותו אל האל יתעלה ובמה שיוביל אותו לעבר הכרתו כלומר בחכמות ובמדעים ובידיעות אשר מובילות לעבר האמונות הנכונות והדעות המוכחות שאין בהן ספק ואין בהן פגמים ואין בהן בלבול. עם זאת, אל תמהר לדבר על מה שאינך יודע באופן ודאי ואל תמהר ברעיונותיך ואל תפיץ את דבריך ואל תקבע בעניינם עמדה נחרצת לפני עיון עיון רב ומחקר מעמיק שכן המדרגה האלהית היא מדרגה עליונה ונשגבת ואדירה ומרוממת במדרגה הגבוהה ביתר של הקיום מבחינת הכח והרוממות והגדולה – לא מבחינת המקום – ומדרגתך שלך בין הנבראים היא בזויה ועלובה [ושפלה] כעפר וארצית ועל כן יש בינך ובינו מרחק אדיר מבחינת מדרגת הקיום ויתרה מכך אין בינכם יחס כלל וכל דבר שהוא שעולה בדעתך אשר בו אתה מתאר אותו [את האל] ואתה חושב שזהו [תיאור של] שלמות ביחס למעלות שלך ולתכונותיך, הרי שעליך לדעת שכל מה שאתה מתאר אותו בו והתכונות שאתה מייחס לו כאילו הן שלמות הרי ביחס לגדלות מדרגתו הן חיסרון. התכונות האלה הן שלמות מבחינתך משום שאתה יצור אנושי המורכב [מחומרים שונים] ואתה זקוק לכמה מן [התכונות] האלה לשם סיפוק הצרכים ההכרחיים של המצב הטוב והמועיל מבחינתך שהוא בשבילך מצב נרכש ואילו האל יתעלה הוא נעלה מעל לכל הביטויים שאתה מייחס לו ולכן מן הראוי שיהיו דבריך וביטוייך מעטים ואף השבח שאתה משבח אותו יעשה תוך כדי התבוננות ועיון ושיקול דעת כדי שיהיה דומה לשבח שנותנים המלאכים וגלגלי הכוכבים כפי שנאמר ״השמים מספרים כבוד אל ... אין אומר ואין דברים״ (תהלים יט:ב-ג) והצטוו האנשים השלמים ״אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה״ (שם ד:ה), ועל כך אמר כאן ״כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים״.זוהי המשמעות הפשוטה של הפסוק לפי מהלך העניינים וסדר הכתובים אע״פ שיש שפירשו אותו כך:אל תמהר לדבר בעניינים שאינם מביאים לך תועלת והיה ירא מרבונו של עולם המביט על מה שאתה מסתיר ומעט בדבריך.
וכשתתבונן בי״י ית׳ להשכיל ולדעת אותו אל תבהל ותמהר על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, אם לא אחר העיון הרב והתבאר לך שמה שחייבת אותו לו הוא מחויב לו בהכרח, או מה ששללת ממנו הוא משולל ממנו בהכרח. וזה כי האלהים בשמים ואתה על הארץ ורחוקה מאד מדרגתו ממדרגתך. ולזה אין ראוי שתשלח לשונך ומחשבתך לחייב לו מה שתדמהו שלמות בחוקך ׳כי גבהו שמים מארץ׳ (ישעיהו נה, ט) וכן גבהו דרכיו מדרכיך ומחשבותיו ממחשבותיך. ולזאת הסבה ראוי גם כן שיהיו דבריך מעטים (קהלת ה, א) כי כל מה שתדבר בו אי אפשר שתדבר בו כי אם על צד ההשאלה וצד משתוף השם כמו שהתבאר זה במקומותיו, וכבר הרחבנו בזה המאמר בשלישי מספר ״מלחמות י״י״.
אל תבהל – הכוונה כי אחר שהזהיר על ההקדמות הזהיר על התולדות ואמר שאל ימהר להוציא יותר דבר סכלות לפני האלהים ושידע כי לפחות בערך שבתו אלהים בשמים והוא על הארץ כן גבהו מחשבותיו ממחשבותינו. על כן יהיו הדברים אשר יגזור בכמו אלו הדרושים מעטים ונכוחים. ולא כאשר יגזור הדרך העיוני בענינים הטבעיים. והנה באמת עצה גדולה ונכונה קמ״ל כי מן המחוייב הוא למעט המשפטים והגזרות המוחלטות בזה על הדרך אשר יראה אותם השכל האנושי בעיוניו. והוא מה שאמר במקום אחר (משלי ל׳) אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת. כי הדברים בב׳ הספרים אחדים.
אל תבהל על פיך. להתפלל על פי הרגל לשונך1: ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים. קודם שתכוון אליו לבך, כאמרם ז״ל (ברכות ל:) ׳חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו לבם׳2: כי האלהים בשמים. שוכן בכולם על ענין אחד להיותו בלתי גשמי: ואתה על הארץ. במקום מיוחד בלתי מתפשט בכולה כראוי לגשמי3, באופן כי רב ההבדל בין מציאותך למציאותו, ולא במהרה תוכל לכוין את דעתך אליו4: על כן יהיו דבריך מעטים. לא תאריך דברים בתפילתך יותר מן הצורך5, פן תסור בהם מן הכוונה הראויה, והבאת עליך אשם6:
1. ׳אל יוציא פיך מלין לפניו בביתו בבהלה׳ (אבע״ז), מתוך רגילות מבלי לחשוב על מה שאתה אומר. ונראה שפירש ׳על פיך׳ – על פי מה שאתה רגיל לומר, כביטוי ׳בעל פה׳, כלומר אל תאמר את דברי התפילה מתוך הרגילות שאתה יודע בעל פה ואינך צריך לחשוב על משמעות דבריך.
2. בבראשית (לה א) כתב רבינו: ׳[עלה בית אל] ושב שם׳, לכוון דעתך קודם שתבנה המזבח, כענין אמרם ז״ל ׳חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את ליבם למקום׳. ובשיעוריו של רבינו לפרשת חיי שרה (כד סא-סג) כתב תלמידו: ׳ויצחק בא מבוא, ר״ל שחזר מבוא אל באר לחי רואי, לפי שהלך לשם כמו [מקום] לעיון ולהתבודדות ששם נגלו האלקים, וכן היו עושים חסידים הראשונים שהיו שוהין שעה אחת קודם תפילתם כדי שיתדבקו באלקים בהתבודדות ועיון, וכך יצחק הלך שם קודם [להשיג] הציור והרושם בשכלו, ואח״כ ללכת לשוח כמו שעשה, שאח״כ יצא לשוח בשדה׳.
3. ה׳ הוא ׳בשמים׳, כלומר בכל השמים, שהוא נמצא בכולם כיון שאינו גשמי, כי אינו מוגבל למקום מסוים, ואילו האדם אינו אפילו ׳בארץ׳ הגשמית כולה, אלא הוא באיזה מקום ׳על הארץ׳, כי כיון שהוא גשמי, הוא מוגבל למקום שנמצא בו, ואינו מתפשט בכל הארץ.
4. וכיון שמהותו כל כך רחוקה ונבדלת ממהות האדם, קשה לו לכוון דעתו שעומד לפניו, ולכן עליך לשהות כדי לכוון ליבך ודעתך אליו.
5. איתא בברכות (סא.): ׳ואמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים׳. אך המהרש״א שם ביאר שהכוונה כאשר באה על האדם צרה, שלא ירבה כדי שלא יבוא להרהר אחר מידת הדין, ואילו רבינו מפרש שלא יאריך בתפילה שבכל יום, וכפירושו כתב בחפץ ה׳ לבעל האור החיים בברכות שם, וכן נראה מדברי הבן יהוידע שם. [וראה פירוש נוסף בחידושי הרא״ה שם. ומהביאור הגר״א (או״ח סי׳ א סעי׳ א) נראה שפירש על דברי חולין בכלל, כי האדם נמצא תמיד לפני המלך, ע״ש, וכן פירש הצל״ח בפירושו השני בברכות, ומקורו של הגר״א ממו״נ (ח״ג פנ״ב) שמשם מקור דברי הרמ״א, ע״ש. אך באמרי נועם להגר״א בברכות שם נראה שפירש כרבינו]. וראה ירושלמי (ביכורים פ״ב ה״א) ׳חנה על ידי שריבתה בתפילתה קיצרה בימיו של שמואל שאמרה וישב שם עד עולם׳. [אך רבי מאיר שהוא בעל המימרא בברכות חולק בירושלמי תענית (פ״ד ה״א) ׳ר׳ חייה בשם ר׳ יוחנן ר״ש בן חלפותה בשם ר״מ, והיה כי הרבתה להתפלל, מיכן שכל המרבה להתפלל נענה׳]. ויעויין בדברי חמודות (על הרא״ש פ״ט סוף אות פד ובאות צ״א) שכתב לא להרבות בתפילות שלא תיקנו חז״ל שהוא כעול על רובא דרובא וממעטין הכוונה, ואין זה נכון כי טוב מעט בכוונה, ע״ש, וראה מטה יהודה (ר״י עייאש, או״ח א׳ סעי׳ ד סק״ד) שביאר כן את דברי הטור שם ׳טוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה׳, וראה מה שתמה הט״ז שם, וציין לפסוק זה ולדברי האבע״ז כאן, ואכמ״ל. וראה שו״ת דברי יציב (ח״ז סי׳ נ״ב) מה שציין בזה, ומה שהאריך בזה הגרי״ח סופר (קובץ זכור לאברהם חולון תש״ן, קובץ ישורון ג).
6. ע״פ לשה״כ בבראשית (כו י). כלומר, מתוך ההבדל הרב הקיים בין מציאותך למציאותו יתברך, קשה לך לכוון דעתך אליו, ולכן לא די בכך שתכין את עצמך לכוון את ליבך בתפילה, אלא אף זאת שתפילתך תהיה מועטת, כי אם תאריך בה שמא תשכח לכוון, ויהיה בכך חטא.
תבהל – מלשון בהלה ומהירות.
על פיך – מלת על באה במקום הבי״ת כמו וסגרו על מסגר (ישעיהו כ״ד:כ״ב).
אל תבהל על פיך – אל תמהר לדבר בפיך ואפילו לבך אל ימהר לפתותך להוציא מפיך דבר תלונה כלפי מעלה להתרעם על מדותיו.
כי האלהים בשמים – המקום ברוך הוא הוא בשמים ממעל ואתה על הארץ מתחת ואפילו חלש מלמעלה וגבור מלמטה, אימת החלש על הגבור, וכל שכן גבור למעלה וחלש למטה.
על כן וגו׳ – כי במרבית דברים תבוא להתלונן ולהתרעם מול גזירת המקום.
ואחרי שבאת לבית האלהים אל תבהל על פיך – אל תהי נבהל להתפלל בלא כוונה, ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, כי האלהים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים.
תבהל – נרדף לפעל ימהר שאחריו, רק ראשית הוראתו פחד, ואדם מפחד עושה דבריו בלי שום לב, ושמש כאן אל נכון, שרוב הנדרים נעשים ברגע שאדם מפחד.
על כן – בתתך לב על גֵּאוּת האלהים ועל שפלותך תדום כיושב לפני עריץ שירא לדבר בפניו.
כי האלהים בשמים וגו׳ – רבי שמעון בן חלפתא אומר, חלש למעלה וגבור למטה מי נוצח – העליון, כל שכן שהעליון חי העולמים שהוא הגבור למעלה ואתה למטה, וקדמך הכתוב – כי האלהים בשמים ואתה על הארץ.⁠1 (שם)
יהיו דבריך מעטים – א״ר מאיר, לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב״ה, שנאמר אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים.⁠2 (ברכות ס״א.)
1. ובאה דרשה זו בהמשך לדרשה שבפסוק בסוף פרשה הקודמת, שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים על כן יהיו דבריך מעטים, ור״ל על כן יהיו דבריך מעטים מפני שתשוה לפניך גדולתו של הקב״ה ואתה על הארץ. ויתכן שבשביל כונה זו הובאה דרשה זו שלפנינו במ״ר בסוף פרשה הקודמת אף כי הפסוק הזה מתחיל מתחלת פרשה חדשה.
2. לכאורה אינו מוסיף ר״מ מאומה על דברי הפסוק, וגם לא נתבאר הלשון לעולם. וי״ל משום דאפשר לפרש הלשון אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר, דרק בבהלה ומהירות אסור להרבות דברים, אבל במתינות ובדעת מיושבה רשאי, קמ״ל ר״מ דלעולם יהיו דבריו מועטין, בכל אופן ומעמד שהוא.
אַל תְּבַהֵל – תמהר1 לדבר2 עַל פִּיךָ – בפיך3 דברים קשים כלפי מעלה4, וְאפילו5 לִבְּךָ אַל יְמַהֵר לפתותך6 לְהוֹצִיא מפיך7 דָבָר – דבר תלונה8 לִפְנֵי – כלפי9 הָאֱלֹהִים להתרעם על מדותיו10, ואפילו אם באות צרות עליך אל תדבר שלא כהוגן על בוראך11 כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם ממעל12 וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ מתחת13 ואין למטה ממך14, והוא שליט בך15, הוא מרים, הוא משפיל, הוא מוריש והוא מעשיר, ואין לך להרהר אחר מדותיו16, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים שלא תסתכן17 להיות נכשל ברוב דבריך18 לבוא ולהתרעם על הקב״ה19:
1. מצודת ציון, מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת ציון.
4. רש״י.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. מצודת דוד.
10. מצודת דוד. ואבן עזרא ביאר שאל יוציא אדם מלים בפיו לפני האלֹהים בבהלה.
11. לקח טוב.
12. מצודת דוד.
13. ואפילו חלש מלמעלה וגבור מלמטה אימת החלש על הגבור, וכל שכן גבור למעלה וחלש למטה, רש״י, ר״י קרא, מצודת דוד.
14. אבן עזרא.
15. כמו שנאמר (דברים לב, ו) ״הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ״.
16. לקח טוב.
17. אבן עזרא.
18. רשב״ם.
19. מצודת דוד.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ב) כִּ֛י בָּ֥א הַחֲל֖וֹם בְּרֹ֣ב עִנְיָ֑ן וְק֥וֹל כְּסִ֖יל בְּרֹ֥ב דְּבָרִֽים׃
For as a dream comes with a multitude of cares, so a fool's speech with a multitude of words.
תרגום כתוביםקהלת רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲרוּם הֵיכִמָא דְּאָתֵי חֶלְמָא עַל הִרְהוּרֵי לִבָּא בִּסְגִיאוּת [גַוְונָן] קָל שָׁטְיָא [כְּדֵין] בִּסְגִיאוּת פִּתְגָמִין בְּטֵילִין.

פרשה ה

כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן – כָּל חֲבָלִים וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל דּוֹר הַמַּבּוּל בְּרֹב עִנְיַן רָע שֶׁהָיָה בְּיָדָם. וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים, בְּרֹב דְּבָרִים שֶׁהוֹצִיאוּ מִפִּיהֶם וְאָמְרוּ: מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וגו׳ (איוב כ״א:ט״ו).
דָּבָר אַחֵר: כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן – כָּל חֲבָלִים וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל דּוֹר הַפְלָגָה בְּרֹב עִנְיַן רָע שֶׁהָיָה בְּיָדָם. וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים, שֶׁאָמְרוּ: וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם וגו׳ (בראשית י״א:ד׳).
דָּבָר אַחֵר: כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן – כָּל חֲבָלִים וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַסְּדוֹמִיִּים בְּרֹב עִנְיַן רָע שֶׁהָיָה בְּיָדָם. וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים, שֶׁאָמְרוּ נְשַׁכַּח תּוֹרַת הָרֶגֶל מִבֵּינוֹתֵינוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַתִּשְׁכַּח כִּי רֶגֶל תְּזוּרֶהָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה תְּדוּשֶׁהָ (איוב ל״ט:ט״ו).
דָּבָר אַחֵר: כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן – כָּל חֲבָלִים וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּרֹב עִנְיַן רָע שֶׁהָיָה בְּיָדָם. וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים, שֶׁאָמְרוּ: מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ וגו׳ (שמות ה׳:ב׳).
דָּבָר אַחֵר: כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן – כָּל חֲבָלִים וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל סִיסְרָא בְּרֹב עִנְיַן רָע שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ. וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהוּא לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (שופטים ד׳:ג׳).
דָּבָר אַחֵר: כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן – כָּל חֲבָלִים וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל סַנְחֵרִיב בְּרֹב עִנְיַן רָע שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ. וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים, שֶׁחֵרֵף וְגִדֵּף, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם וגו׳ (ישעיהו ל״ו:כ׳).
דָּבָר אַחֵר: כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן – כָּל חֲבָלִים וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין בְּרֹב עִנְיַן רָע שֶׁבְּיָדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּחֲשׁוּ בַּה׳ (ירמיהו ה׳:י״ב).
דָּבָר אַחֵר: כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן – כָּל חֲבָלִים וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל נְבוּכַדְנֶצַר עַל שֶׁאָמַר: וּמַן הוּא אֱלָהּ דִּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן יְדָי (דניאל ג׳:ט״ו).
דָּבָר אַחֵר: כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן – כָּל חֲבָלִים וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בֵּלְשַׁצַּר בְּרֹב עִנְיַן רָע שֶׁבְּיָדוֹ, דִּכְתִיב: אִשְׁתִּיו חַמְרָא וְשַׁבַּחוּ לֵאלָהֵי דַהֲבָא וְכַסְפָּא וגו׳ (דניאל ה׳:ד׳), וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּפַרְעֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וגו׳ (בראשית מ״א:א׳), אָמַר פַּרְעֹה מִי מִתְקַיֵּם עַל מִי, אֲנִי עַל אֱלֹהַי אוֹ אֱלֹהַי עָלַי, לָא אֲנָא מִתְקַיֵּם עַל אֱלֹהַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בַּאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן, כָּל הַלַּיְלָה הָיָה אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ רוֹאֶה הָמָן עַל גַּבָּיו עוֹמֵד וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וּמַעֲבִיר פּוּרְפְּרִין מֵעָלָיו, וְכִתְרוֹ מֵעַל רֹאשׁוֹ, וּמְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, וַהֲוָה מִתְעַר וַאֲמַר מָה חֶלְמָאָה דֵּין חֶיזְוָוא הוּא דֵין, עַד הֵיכָן עַד דַּאֲתָא צַפְרָא, אָמַר הַמֶּלֶךְ: מִי בֶחָצֵר (אסתר ו׳:ד׳), אָמְרוּ לוֹ: הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר, אֲמַר הָא חֶילְמָא. כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן. וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת מָרְדְּכַי עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ, וְלַחֲבֵרָיו כְּתִיב: וְלוֹ הֵכִין כְּלֵי מָוֶת חִצָּיו לְדֹלְקִים יִפְעָל (תהלים ז׳:י״ד), מַהוּ לְדֹלְקִים, אָמַר רַבִּי אֵלּוּ רְשָׁעִים שֶׁמַּשְׁלִיכִין דֶּלֶק עֲלֵיהֶם. רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן אָמַר אֵלּוּ שֶׁהִצִּיתוּ אֶת הָאוּר בְּחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי אֵלּוּ רוֹדְפֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ (איכה ד׳:י״ט). וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ (אסתר ו׳:ו׳), הָרְשָׁעִים בִּרְשׁוּת לִבָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ (בראשית כ״ז:מ״א). וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ (מלכים א י״ב:כ״ו). אֲבָל צַדִּיקִים לִבָּם בִּרְשׁוּתָם, דִּכְתִיב: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ (שמואל א א׳:י״ג). וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ (שמואל א כ״ז:א׳). וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ (דניאל א׳:ח׳). דּוֹמִין לְבוֹרְאָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל לִבּוֹ (בראשית ח׳:כ״א). רַבִּי לֵוִי וְרַבָּנָן, רַבִּי לֵוִי אָמַר הֵן חוֹשְׁבִין רָעוֹת בִּלְבָבָם וַאֲנִי טוֹבוֹת בְּלִבִּי. הֵן חוֹשְׁבִים רָעוֹת בִּלְבָבָם, וַאֲנִי דָן אוֹתָם בִּלְבָבָם, שֶׁנֶּאֱמַר: חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם (תהלים ל״ז:ט״ו). וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ (אסתר ו׳:ו׳). מִיָּד הֵשִׁיב הָמָן וְאָמַר: יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת, אָמַר לוֹ הַרְבֵּה לְבוּשִׁין יֵשׁ לְךָ, אֶלָּא לְבוּשׁ מַלְכוּת, אוֹתוֹ שֶׁלָּבַשְׁתָּ בַּיּוֹם שֶׁמָּלַכְתָּ. וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ הַרְבֵּה סוּסִים יֵשׁ לְךָ, אֶלָּא אוֹתוֹ הַסּוּס שֶׁרָכַבְתָּ בַּיּוֹם שֶׁמָּלַכְתָּ. וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר לוֹ אֶת הַכֶּתֶר נִשְׁתַּנּוּ פָּנָיו, אָמַר הָא מָטְיָא עָנְתֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים.
וכאנבעאת׳ אלאחלאם בכת׳רהֵ אלמעאני, כד׳אך אנבעאת׳ צות אלגאהל בכת׳רהֵ אלכלאם.
וכמו שרבויי ראיית החלומות לפי ההתענינות (במה שאדם מהרהר מזה החלומות שלו), כך הסכל ניכר ברוב שיגור דבורים מהפה שלו.
כשם שהחלומות מתרבים ברוב הענינים כך ריבוי קול הסכל ברבוי דברים.
כי בא החלום ברוב עיניין – כי דרך החלום לבא ברוב הרהורין שאדם מהרהר ומעיין ביום.
ודרך קול כסיל לבא ברוב דברים – בהרבותו דברים מוציא קול של סיכלות מפיו כי לא יחדל פשע, לכך אני אומר: יהיו דבריך מעטים.
For a dream comes with many subjects – For it is usual for a dream to come because of the many thoughts upon which a person ponders and thinks during the day, and it is usual for the speech of a fool to come with excessive words, because by increasing his words, he utters foolishness from his mouth, for transgression is inevitable; therefore I say, "let your words be few.⁠"1
1. Scripture in Mishlei [17:28] states, "even a fool who is silent will be considered wise, [and] when he seals his lips [he will be considered] understanding.⁠"
כי בא החלום לאדם מרוב ענין – מרוב הרהורי לבו בא החלום כענין שנאמר והרהורי לבך על משכבך סליקו וכשם שהחלום בא ברוב ענין של מחשבה כך קול כסיל ברוב דברים שנאמר גם אויל מחריש חכם יחשב ומתוך רוב דבריו נודע שהוא כסיל.
כי בא החלום ברוב עניין וקול כסיל ברוב דברים – דרך החלום לבוא ברוב הרהורים, שאדם מהרהר ביום, והחלומות שוא ידברו (השוו זכריה י׳:ב׳), כן קול כסיל ברוב דברים, כי ברוב דברים לא יחדל פשע (משלי י׳:י״ט).
כי בא החלום – שהרי חלום זה שאדם חולם בלילה ברוב עיניינו – ומנהגיוא שהוא מחשב ביום הוא. וזהו שנאמר: רעיונךב על משכבך סליקו (דניאל ב׳:כ״ט), והבל וריק הוא חלומו.
וכן: {ו}⁠קול כסיל ברוב {דברים}ג – דבריו הם הבלד ותוהו, שעל ידי ריבוי דבריו נודע וניכר שהוא כסיל, ויש לך למעט דבריך למען תתרחק מן הכסילות.
א. בכ״י המבורג: ומנהיגיו.
ב. כן בפסוק. בכ״י המבורג: ורעיוני לבך.
ג. כן בפסוק ואפשר שהושמט ע״י הדומות.
ד. בכ״י המבורג: והבל.
כי בא – כשיהיה החלום מעורב מעניינים רבים, ידוע שהוא מתערובת המאכלים והתגבר אחת מֵהַאַרבעה שרשים, לא יהי לו פתרון ולא יורה על טוב או רע, כי הבל הוא, כן ידמה הכסיל שירבה דברים. וכל המרבה דברים בכל מקום מביא חטא, ואף כי בַמָקום המוכן להזכיר שם הגבוה בו.
FOR A DREAM COMETH THROUGH A MULTITUDE OF BUSINESS. It is known that a dream which deals with many things1 results from a mixture of foods [eaten before the onset of sleep] and the overwhelming power of one of the four elements.⁠2 Such a dream cannot be interpreted. It does not predict anything good or evil, for it is a vain dream. A fool who issues a multitude of words is compared to such a dream.⁠3 Whoever speaks a lot, brings sin.⁠4 This is certainly so in the place set aside to always mention there the Name of the Most High.⁠5
1. Literally, it is known when a dream is mixed with many things.
2. Literally, the four roots: fire, air, water, and earth. See Ibn Ezra on 1:4. All things are made from a mixture of these four elements. When one of the four overpowers the others, there is an imbalance. This imbalance results in a dream with many elements.
3. The words of a fool who issues a multitude of words is compared to the nonsense seen in a nonsensical and uninterruptable dream.
4. Ethics of the Fathers 1:1
5. See Ibn Ezra on verse 1.
כי בא החלום – כאשר בא החלום שאין בו ממש ברוב דברים שמהרהר ביום, כן קול הכסיל ברוב דברים של שטות לפני האלהים, וכסבור שאין שומע.
כי בא החלום – כמו שבא החלום שאין בו ממש ברוב עינייני הירהורים שיש לו ביום, כןא בא קול הכסיל על ידי רוב דברים שעולים על לבבו שאין בהן ממש, לכך יחדלב החכם לנדור ולהוציא דברים שלא לצורך לפני האלהים (קהלת ה׳:א׳).
א. כן בפירוש המיוחס לרשב״ם. בכ״י: כי.
ב. כן צ״ל. בכ״י: וחדל.
כי בא החלום ברוב עניין וקול כסיל ברוב דברים זוהי השלמה למשפט הקודם שלא תרבה בדברים בעניין הכבוד האלהי והסתפק בכך שתצייר לעצמך את העניין בתוך נפשך ותחשוב בצורה נכונה במקום לדבר בגלוי שכן אתה רואה שהחלום שיש בו מסר של אמת – אם הוא ניצול מן העכירות של האדים העולים מן המזון והחומרים – אע״פ שהוא פעולת הדמיון הוא מביא מסרים אמיתיים ותמימים הנקיים מן ההבל ואתה רואה שדיבורם של הכסילים הוא דיבור מרובה [אך] חסר תוכן.
הנה כמו שבא החלום, ואעפ״י שהוא צודק, ברב ענין לפי שכבר יורכבו עמו דברים בלתי צודקים מצד ההרכבות וההפרדות אשר יעשה הדמיון בעת השינה, כמו שהתבאר בטבעיות, כן בא קול כסיל ברב דברים (שם שם, ב), כי אי אפשר ברבוי דברים שלא תהיה בהם שגגה. ולזאת הסבה הוא מבואר גם כן שהוא ראוי שיהיו דברי האדם מעטים בדברו בי״י ית׳, כי השגגה בדברים ההם היא חטא עצום.
והנה לחזק זה הזירוז ולקיימו נמשך למה שסמך באומרו כי בא החלום – יראה כי אפילו החלום עם שאינו אלא אחד מששים בנבואה (ברכות נ״ז:) בא ברוב ענין ומעט פסולת, כמו שאז״ל (נדרים ח׳:) אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. אמנם הכסיל הוא פחות מן החלום שהוא מרבה דברים שאין בהם ממש. והעיקר בהם מעט אמנם החכם הוא הממעיט דברים וספקות ומרבה לקיים עניינים מועילים לנפשו לקבל עליה עול מלכות שמים אחר שנתברר אצלו כי הוא ית׳ השליט: ולפי שראשית קבלת האלהות הוא לקבל עליו עול עבודתו בתורת נדר או שבועה כמו שאמר בראשית ממלאכתו אותו יתב׳ על האופן שנאמר לו שם בחלום של נבואה והנה אנכי עמך. וידר יעקב (בראשית כ״ח) ובמלחים (יונה א׳) ויזבחו זבח ליי׳ וידרו. ודרך כלל על הודאת מלכות שמים נאמר (תהלים ע״ו) נדרו ושלמו ליי׳ אלהיכם.
כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים. כי כמו שיקרה ׳החלום׳ בדברים בטלים, וזה ׳ברוב ענין׳ הדמיוני בהקיץ1, כאמרם ז״ל (ברכות נו.) ׳הרהר כולי יומא ולאורתא חזא׳2, כן יקרה ב׳קול כסיל׳ בתפילתו כשתהיה ׳ברוב דברים׳, שיגבר עליו הדמיון ויסור מן הכוונה3:
1. ׳כי דרך החלום לבוא ברוב הרהורים שאדם מעיין ומהרהר ביום׳ (רש״י). ובברכות (נה.) אמרו ׳כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים׳, ונראה שרבינו מפרש כאן שהחלום בא על ידי רוב ההרהור בדברים בטלים. אך בבראשית (מא א) כתב רבינו ׳ופרעה חולם, בהיותו חולם הבלי רעיוניו, חלם גם כן שהיה עומד על שפת היאור, כאמרם ז״ל כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים׳. והיינו שמפרש שמתוך הדברים בטלים שהוא חולם עליהם, בא החלום האמיתי, וגם בחלום של נבואה, מתערב עם הנבואה הבלי רעיוניו שחשב ביום, וכדאיתא בגמרא שם שאין מראין לאדם בחלום אלא מהרהורי ליבו ביום. [וראה בהעמק שאלה (שאילתא כט אות יד) שבוודאי יש חלומות שאין בהם דברים בטלים, שהרי גם מה שנאמר ׳ומה לתבן את הבר׳, ודרשו שאין חלום בלי דברים בטלים, והרי גם הבר אחרי שניפו אותו יפה נשאר בלי תבן, אלא הכוונה שאי אפשר לחלום בלי שיקדמו לו דברים בטלים, כחלום פרעה שהיה כולו אמת, אך קדמו לו הבלי רעיונותיו]. הרי ששם נראה שמפרש ׳דברים בטלים׳ שבתוך חלומו, וכאן מפרש ׳דברים בטלים׳ – הרהורי דברים בטלים שחושב ביום.
2. ׳אמר ליה קיסר לרבי יהושע ברבי חנניא, אמריתו דחכמיתו טובא, אימא לי מאי חזינא בחלמאי, אמר ליה חזית וכו׳, הרהר כוליה יומא ולאורתא חזא׳, שמתוך שהרהר בדבר כל היום, חלם על כך בלילה.
3. הכסיל המאריך בתפילתו ומרבה בדברים יבוא מתוך כך לאבד מריכוזו, ודמיונו יתגבר עליו ויחשוב על דברים שאינם מענין התפילה. [והיינו, כי האדם נתון בגוף גשמי שהוא בעל כוחות גשמיים, אשר הדמיון פועל על ידם, ובתפילתו עליו לעמוד לפני ה׳ בשכלו הרוחני, ולצורך כך עליו להגביר את שכלו על דמיונו, וכיון שבטבעו הוא ׳על הארץ׳, הדבר קשה עליו, ויש לחשוש שיתגבר הדמיון, ולכן עליו לקצר. ובתניא (פכ״ח) כתב על ההרהורים הבאים לאדם בשעת תפילתו ׳באמת לאמיתו הן שתי נפשות הנלחמות זו עם זו במוחו של אדם, כל אחת חפצה ורצונה למשול בו ולהיות המוח ממולא ממנה לבדה, וכל הרהורי תורה ויראת שמים מנפש האלהית, וכל מילי דעלמא מנפש הבהמית רק שהאלהית מלובשת בה׳].
כי בא – כי כמו שדרך החלום לבוא במי שמהרהר בהרבה ענינים, כן בא קול כסילות מתלונה ותרעומות במי שמרבה דברים.
כי הכסילים המרבים דברים בתפלתם, יש לדמות דבריהם לדברי חלומות; כי בא החלום ברב ענין וקול כסיל ברב דברים. וחלילה לבוא אל המלך בדברי הבאי.
ברב ענין – בדברים משובשים שלא יתאמתו, כן הכסיל מרבה נדרים ואינו מקיימם.
כי בא החלום וגו׳ – כל חבלים ויסורין שהביא הקב״ה על דור המבול – ברב ענין רע שהיה בידם,⁠1 וקול כסיל ברב דברים – ברב דברים שהוציאו מפיהם ואמרו (איוב כ״א) מה שדי כי נעבדנו.⁠2 (מ״ר)
כי בא החלום וגו׳ – דבר אחר כי בא החלום ברב ענין – כל חבלים ויסורין שהביא הקדוש ברוך היא על דור הפלגה – ברב ענין רע שהיה בידם,⁠3 וקול כסיל ברב דברים – שאמרו ונעשה לנו שם.⁠4 (מ״ר)
כי בא החלום וגו׳ – דבר אחר כי בא החלום ברב ענין, כל חבלים ויסורין שהביא הקב״ה על הסדומיים – ברב ענין רע שהיה בידם,⁠5 וקול כסיל ברב דברים – שאמרו נשכח תורת הרגל מבינותינו,⁠6 הדא היא דכתיב (איוב כ״ח) פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל.⁠7 (שם)
כי בא החלום וגו׳ – דבר אחר כי בא החלום ברב ענין – כל חבלים ויסורין שהביא הקב״ה על המצרים – ברב ענין רע שהיה בידם,⁠8 וקול כסיל ברב דברים – שאמרו מי ה׳ אשר אשמע בקולו. (שם)
כי בא החלום וגו׳ – דבר אחר כי בא החלום ברב ענין – כל חבלים ויסורין שהביא הקב״ה על סיסרא – ברב ענין רע שהיה בידו,⁠9 וקול כסיל ברב דברים – שנאמר (שופטים ד׳) והוא לחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה.⁠10 (שם)
כי בא החלום וגו׳ – דבר אחר כי בא החלום ברב ענין – כל חבלים ויסורין שהביא הקב״ה על סנחריב ברב ענין רע שהיה בידו, וקול כסיל ברב דברים – שחרף וגדף, שנאמר (ישעיהו לו) מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם וגו׳.⁠11 (שם)
כי בא החלום וגו׳ – דבר אחר כי בא החלום ברב ענין – כל חבלים ויסורין שהביא הקב״ה על שבט יהודה ובנימין – ברב ענין רע שבידם, שנאמר (ירמיהו ה׳) כחשו בה׳.⁠12 (שם)
כי בא החלום וגו׳ – דבר אחר כי בא החלום ברב ענין – כל חבלים ויסורין שהביא הקב״ה על נבוכדנצר – ברב ענין רע שהיה בידו שאמר (דניאל ג׳) ומן הוא אלהא די ישיזבנכון מן ידי.⁠13 (שם)
כי בא החלום וגו׳ – דבר אחר כי בא החלום ברב ענין – בל חבלים ויסורין שהביא הקב״ה על בלשצר – ברב ענין רע שהיה בידו, דכתיב (דניאל ה׳) אשתיו חמרא ושבחו לאלהי דהבא וכספא וגו׳.⁠14 (שם)
וקול כסיל וגו׳ – בשעה שאמר המן לאחשורוש יביאו לבוש מלכות וכתר מלכות, כיון שהזכיר לו את הכתר נשתנו פניו, אמר כבר הגיע זמנו, הדא הוא דכתיב כי בא החלום ברב ענין וקול כסיל ברב דברים.⁠15 (שם)
1. ר״ל בשביל ענין רע שהיה בידם, דהיינו עבירות שבידם. וטעם הדרשה בכלל ושייכות חבלות ויסורין ללשון פסוק זה, הוא משום דקשה ליה מה שייך לכאן ענין חלומות, ולכן דריש ע״ד רמז ואסמכתא מלת חלום בנוטריקון – חבלים ויסורים. ומה שדריש ענין רע אע״פ דבכתוב כאן לא כתיב ענין רע אלא כתיב ענין סתם, אך למד מענין דכתיב למעלה מזה, וענין רע הוא. ולאשר גם כאן איירי ברעות בני אדם כדרשה זו והבאות אחריה בלשון זה, לכן דריש גם ענין זה כמו ענין רע הקודם.
2. ר״ל בשביל דברי כסל שהוציאו מפיהם. וע׳ במ״ר ויקרא פרשה ה׳ נדרש פסוק זה מה שדי וגו׳ בדור המבול.
3. ר״ל בשביל דברי כסל שהוציאו מפיהם. וע׳ במ״ר בראשית פרשה כ״ג דריש הפסוק דכתיב שם וזה החלם לעשות. משל לאשה שאמרה לבעלה ראיתי בחלום שאתה מגרשני, אמר לה, ולמה בחלום, הא לך גיטך בעלילה [בפועל], וה״נ הכונה שחלמו במחשבתם פן נפוץ וגו׳, אמר הקב״ה, כך יהיה להם בפועל, והיינו דכתיב ויפץ ה׳ אותם, ולפי״ז יש לפרש הכונה כאן כי בא החלום – החלום ממש.
4. כמש״כ לעיל אות ד׳.
5. ר״ל בשביל ענין רע שהי׳ בידם, כמש״כ זעקת סדום ועמורה כי רבה, ואנשי סדום רעים וחטאים לה׳ מאד.
6. כלומר רגל עוברים ושבים ועניים, וכמבואר באגדות שהיו מענים אותם ביסורים עד שגרשום מארצם.
7. כלומר פרץ נחל אש וגפרית ממקום שהוא נובע וניגר מלשון מים מוגרים (מיכה א׳) הנשכחים מני רגל אלו אנשי סדום שהיו נשכחים ועזובים מני אנשים, כי לא עבר רגל אורח בתוכם, כמש״כ באות הקודם.
8. כמש״כ לעיל אות ג׳.
9. שהיה לוחץ את ישראל, וכפי הבאור לעיל אות ג׳.
10. סמך על המבואר בויק״ר ס״פ ז׳ שעם לחיצתו את ישראל היה מחרף ומגדף כלפי מעלה.
11. כמש״כ לעיל אות ג׳ וד׳.
12. דרשה זו כפי הנראה חסרה וקטועה, יען כי לפי סגנון כל הדרשות הקודמות שייך לדרוש הלשון כחשו בה׳ על וקול כסיל ברב דברים אך על ברב ענין לא דריש מאומה, אמנם כפי דמשמע במ״ר פ׳ ויקרא פרשה ה׳ צ״ל כאן, ברב ענין רע שבידם שנאמר הוי השאננים בציון, ור״ל שמרוב שלותם וטובם חטאו כמש״נ וישמן ישרון ויבעט, וקול כסיל ברב דברים שנאמר כחשו בה׳, ובזה הענין מבואר.
13. מי הוא האלהים שיצילכם מידי. ונראה לפי סגנון דרשות הקודמות חסר כאן וצ״ל ברב ענין שהיה בידו [ברב מעשים רעים שהיו בידו], וקול כסיל ברב דברים שאמר ומן הוא וגו׳, וכמש״כ באות הקודם, יעו״ש, ולעיל אות ג׳ וד׳
14. וגם דרשה זו כשתי הדרשות הקודמות לה חסרה וקטועה, וצ״ל ברב ענין רע שהיה בידו [כלומר ברב מעשים רעים שעשה] וקול כסיל ברב דברים שאמר אשתיו חמרא וגו׳, וכמש״כ באותיות הקודמות יעו״ש.
15. עיין מש״כ לעיל אות ג׳, וכאן יש לפרש לשון החלום כפשוטו – חלום ממש וע״פ מ״ש במ״ר אסתר ר״פ בלילה ההוא שכל אותו הלילה [מנידוד שנת המלך] ראה אחשורוש בחלום את המן עומד על גביו בחרב שלופה ונבהל ועל כן נדדה שנתו, וכיון שבא המן בבקר והזכיר לו יביאו כתר מלכות אמר אחשורוש בלבו אמת הדבר שראיתי בחלום שרוצה להדיחני ולנחול הכתר וכו׳, ועיי״ש לפנינו.
כִּי כמו1 שֶׁבָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן – במי שמהרהר בהרבה ענינים ביום2, כך הדבר בכסילות3, וְכך קוֹל כְּסִיל – כסילות מתלונה ותרעומות בא4 בְּרֹב – במי שמרבה5 דְּבָרִים, כי בהרבותו דברים מוציא קול של סיכלות מפיו6, לכך אני אומר שיהיו דבריך מעטים7:
1. מצודת דוד.
2. רש״י, מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. כמו שנאמר (משלי י, יט) ״בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע״, רש״י, ר״י קרא.
7. רש״י. ובמדרש, כל חבלים ויסורין שהביא הקב״ה על דור המבול ״ברב ענין״ רע שהיה בידם, ״וקול כסיל ברב דברים״ ברוב דברים שהוציאו מפיהם ואמרו (איוב כא, טו) ״מַה שַׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ״. דבר אחר, כל חבלים ויסורין שהביא הקב״ה על דור הפלגה ״ברב ענין״ רע שהיה בידם, ״וקול כסיל ברב דברים״ שאמרו (בראשית יא, ד) ״וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם״. דבר אחר, כל חבלים ויסורין שהביא הקב״ה על הסדומיים ״ברב ענין״ רע שהיה בידם, ״וקול כסיל ברב דברים״ שאמרו נשכח תורת הרגל מבינותינו, דכתיב (איוב כח, ד) ״פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל״. דבר אחר, כל חבלים ויסורין שהביאו הקב״ה על המצרים ״ברב ענין״ רע שהיה בידם, ״וקול כסיל ברב דברים״ שאמרו (שמות ה, ב) ״מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ״. דבר אחר, כל חבלים ויסורין שהביא הקב״ה על סיסרא ״ברב ענין״ רע שהיה בידו, ״וקול כסיל ברב דברים״ שנאמר (שופטים ד, ג) ״וְהוּא לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה״. דבר אחר, כל חבלים ויסורין שהביא הקב״ה על סנחריב ״ברב ענין״ רע שהיה בידו, ״וקול כסיל ברב דברים״ שחירף וגידף שנאמר (ישעיה לו, כ) ״מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי״, וגו׳. ועוד דרשו, בשעה שאמר המן לאחשורוש (אסתר ו, ח) ״יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת... כֶּתֶר מַלְכוּת״, כיון שהזכיר לו את הכתר נשתנו פניו, אמר כבר הגיע זמנו, הדא הוא דכתיב ״כי בא החלום ברב ענין וקול כסיל ברב דברים״, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ג) כַּאֲשֶׁר֩ תִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לֵֽאלֹהִ֗ים אַל⁠־תְּאַחֵר֙ לְשַׁלְּמ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין חֵ֖פֶץ בַּכְּסִילִ֑ים אֵ֥ת אֲשֶׁר⁠־תִּדֹּ֖ר שַׁלֵּֽם׃
When you vow a vow to God, don't defer to pay it; for he has no pleasure in fools. Pay that which you vow.
מקבילות במקראתרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהמקראות שלובותעודהכל
לקיים נדר ולא לאחרו – במדבר ל׳:ג׳, דברים כ״ג:כ״ב
בְּעִדָּן דְּתִדַּר נִדְרָא קֳדָם יְיָ לָא תְעַכֵּב לְשַׁלָּמוּתֵיהּ אֲרוּם בְּגִין כֵּן לֵית רַעְוָא קֳדָם יְיָ בְּטִפְּשַׁיָּא מִן בִּגְלַל דִּמְעַכְּבִין נִדְרֵיהוֹן וְלָא מְשַׁלְּמִין וְאַנְתְּ יָת דְּתִנְדַּר שַׁלֵּים.
ענד מא תנד׳ר נד׳רא ללה רבך, לא תוכ׳ר אלופא בה (אדאה), לאן לא מראד פי אלגהאל, אלד׳י תנד׳ר בה אסרע בופאיה.
כאשר תדור נדר לה׳ אלוהיך, אל תאחר לשלם אותו, כי אין לה׳ חפץ בכסילים (שנודרים ואין משלמים). מה שנדרת תמהר לשלם.
את אשר – את אשר תדר מהר לשלמו.
אין חפץ בכסילים – אין חפץ להקב״ה ברשעים הנודרין ואין משלמים.⁠א
א. בשולי הגיליון כ״י לוצקי 778 מופיעה הוספה (כנראה של המעתיק): ״יש מפרשין: כי אין חפץ בכסילים – אינו חפץ בתקוות המתנת זמן אלא מה שתדור שלם אלתר, כמו וישימו כסלם באלהים (תהלים ע״ח:ז׳), וזהב כסלי (איוב ל״א:כ״ד).⁠״
He has no desire in fools – The Holy One, Blessed Is He, has no pleasure in the wicked who vow and do not pay.
כאשר תדור נדר לאלהים לא תאחר לשלמו כי אין חפץ אלהים בכסילים – שנודרים ואינם משלימין את אשר תדור שלם לפי שאמ׳ למעלה וקול כסיל ברוב דברים אלו שמרבין לנדור ולא משלימין לכך סמך לו את אשר תדור שלם.
כאשר תדור נדר לאלהים וגומ׳ כי אין חפץ בכסילים – אילו שמאחרין את נדרם, אף על פי שמשלמין אותו לאחר זמן, אין חפץ להקב״ה בהם.
את אשר תדר שלם – לאלתר.
(ג-ד) כאשר תדר נדר – להקב״ה בעת תפילתך, אל תאחר לשלמו, וכן הוא המנהג לנדור בשעת תפילה.
כי אין חפץ של הקב״ה בכסילים – שנודרין ואין משלימין.
ועל כן אמרתי לך את אשר תדור שלם – שהרי טוב משובח הוא מי שאינו נודר כל עיקר, ממי שנודר ואינו משלם.
כאשר – כאשר צויתיך שתשמר בבית האלהים בדבריך, גם כן אתה חייב להשמר בכל מקום. וכל עת שתזכור השם או תדר נדר לו תשמור מוצא שפתיך ולא תהיה מן הכסילים כי אין חפץ בהם.
WHEN THOU VOWEST A VOW UNTO GOD. Just as I instructed1 you to be careful with your words in the house of God,⁠2 I instruct3 you to take heed in all places and at all times that you mention the name of God. If you vow a vow to the Lord keep the words uttered by your lips. Do not be one of the fools, for God has no pleasure in them.
1. Literally, commanded.
2. See Ibn Ezra on Verse 1.
3. Literally, commanded.
כאשר תדור נדר לאלהים אל תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים את אשר תדור שלם הדגש ב-ד׳ של תדור הוא בגלל שהתמזגה בה ה-נ׳ של ״נדר״ שהיא פ׳ הפועל וצורת היסוד היא ״תנדור״ כמו ״תפול״ מ״נפל״ וה-נ׳ מופיעה בגלוי ב״לנפול בחרב״ (במדבר יד:ג) וב״ולנפיל ירך״ (שם ה:כב). ״תאחר״ הוא בבניין פִעל והיה בא עם דגש אם ה-ח׳ לא היתה מונעת זאת והוא במשקל ״תדבר, תשבר״. כבר הסברנו במשלי שמשמעות הדברים האלה היא שכאשר האדם מתכנן לפנות לעבר הכבוד האלהי ולשים פעמיו אליו ולוותר על התאוות והחומרים אסור שיהיה זה דבר זמני ולאחר מכן יעזוב אותו אלא עליו לדבוק ולהתמיד בכך עד שיגיע לקצה הדרך שהוא מסוגל להגיע להגיע אליה שכן זהו אושרו ושלמותו ואילו השוטים בניגוד לכך אינם מתמידים במצב טוב אלא הם עושים תשובה ביום אחד וחוזרים בהם למחרת ומתחילים לתרגל את מידותיהם ולדכא את תאוותיהם כאשר הם שומעים שזוהי חובתו של האדם ולאחר מכן אין בנפשם די כח להתמיד בכך והם חוזרים בהם ושבים אל מצבם הראשון ואינם מקיימים את נדריהם ועל כך אמר ״כי אין חפץ בכסילים את אשר תדור שלם״.
(ג-ד) והנה לפי דעתי החל לספר זה החכם בענין כשרון המעשה אשר הוא הצעה ללכת אל בית האלהים. ואמר מפני זה שישמר האדם רגליו כשידרוך ללכת אל האלהים וישמע למצוות י״י ית׳, אשר בהם ישלם כשרון המעשה. והזהירו שלא ימהר להוציא דבר לפני האלהים קודם נקותו עצמו מצואת המדות המגונות. והוסיף להזהירו גם כן שכאשר תגיע מדרגתו לגבול שיאות לו לדבר בו, שיהיו דבריו מעטים כי זה גם כן מכלל כשרון המעשה. והזהירו עוד בכשרון המעשה ממה שיביא למיעוט ההאמנה בי״י ית׳ ולזה אמר כאשר תדר נדר לאלהים אל תאחר לשלמו, כי האחור מלשלם אותו יביא למעוט יראת י״י ולמעוט ההאמנה בו. כי אין חפץ לי״י ית׳ בכסילים (שם שם, ג) אשר לא יזהרו במה שיאמרו ויתנחמו אחר כן. אבל ראוי שתשלם אשר תדור או לא תדור כלל.
ועל זה הדרך אמר: כאשר תדור – יראה כאשר יפול עיונך על האמת ויחייב לך קבלת עול מלכות שמים ואמונת השגחתו אל תתאחר ותתעכב להשלים את הנדר והנדב מטוב מחשבתך ולהוציא אותו אל הפעל כי באמת כן משפטיך אתה חרצת שאין חפץ בכסילים אשר זכר ולא להזכיר בשם אלהים אחרים כאשר אמרנו. ולזה אשר תקבל עליך ושכלך גם יחייבהו לך השלימהו כי הוא המחוייב לך בלי ספק.
[מהדברים שהריבוי מביא לידי קלקול ולא לרצון, ב׳, הנדרים]:
כי1 תידור נדר לאלהים לא תאחר לשלמו. וכמו שיקרה בריבוי הדברים בתפילה שיחשוב המתפלל למצוא חן בהם ויקרה בהם היפך זה2, כן יקרה בדבר הנדרים, שיחשוב הנודר למצוא חן בהם גם שיאחר לשלם עד אשר יראה מה יעשה האלהים לו3, והנה יקרה לו היפך זה, כי אין חפץ בכסילים החושבים שיהיה הנדר לאל יתעלה כענין השוחד למלך בשר ודם, כאשר יהיה על תנאי שהמלך יעשה חפצו ובזה יגמול אותו בשוחד4, וזה שקר, כי אמנם ענין הנדר לאל יתעלה הוא על צד ההכנעה בלבד, לא על צד גמול5, ולכן כשלא ישלם קודם שישיג חפצו יהיה כתוהה על ההכנעה אם לא ישיג6. לכן אתה, את אשר תדור שלם מהרה גם שאולי לא תשיג חפצך:
1. לשון הכתוב ׳כאשר׳.
2. המאריך בתפילתו חושב שבכך ימצא חן בעיני ה׳, ומתוך דבריו הרבים יאבד כוונתו ולא ימצא כלל חן בעיני ה׳, אלא להיפך.
3. ע״פ לשה״כ בשמואל א׳ (כב ג). כלומר, הכסיל חושב שימצא חן בנדרו למרות שיתאחר בקיומו עד שיראה אם ימלא ה׳ את בקשתו.
4. אין ה׳ חפץ ורוצה במי שנודר לו וחושב שנדרו הוא כעין שוחד לה׳, שאם יעשה ה׳ את רצונו של האדם, ישלם לו על כך, ולכן חושב שאינו חייב לתת את השוחד עד שיעשה רצונו.
5. אין ענין הנדר לה׳ כדי לשלם לו על טובה שיעשה, אלא כדי להראות הכנעה לפניו, וגם הנודר בעת צרה או שמבקש שבזכות נדרו יוושע ויתברך, אין לו לתלות את קיום נדרו בקיום בקשתו, כי ההכנעה שמראה בנדרו אינה תלויה כלל בכך. [ובספר העיקרים (מאמר רביעי פט״ז) כתב: ׳המאמין שהטוב המגיע לאדם מה׳ הוא גמול מעשיו הטובים לא חסד ה׳ ורחמיו, וזה דעת בלתי נכון, שהרי הכתוב אומר ׳לא על צדקותינו [אנחנו מפילים תחנונינו לפניך] כי על רחמיך הרבים׳, לפי שחסדי ה׳ יתברך ורחמיו על כל ברואיו על צד החסד הגמור לא על צד הגמול, הוא שאמר ה׳ לאיוב מי הקדימני ואשלם, ואמרו רבותינו ז״ל כלום עשה אדם מזוזה ולא נתתי לו בית, תלה ציצית בבגדו ולא נתתי לו טלית, ולזה מה שראוי להאמין שכל הטובות המגיעות מה׳ הם על צד החסד הגמור לא שכר מעשיו הטובים׳].
6. שמראה בכך שכל הכנעתו היא רק עבור קיום בקשתו, ואם לא תתקיים אינו נכנע, ואין זו הכנעה כלל. וכן כתב רבינו בתחילת פרשת הקרבנות (ויקרא א ב): ׳אדם כי יקריב מכם [היה צ״ל ׳אדם מכם כי יקריב׳ (אבע״ז), וגם למה נאמר ׳מכם׳, אלא הכוונה] כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה [כי בזה הוא מקריב את עצמותו ומהותו ומכניע אותו אל ה׳], על דרך וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ (הושע יד ג) [׳במקום פרים נשלמה לפניך וידוי שפתינו, כי אתה רוצה בדברי תשובה יותר, כי אין הקרבנות מועילות בלא וידוי העון׳ (רד״ק שם)], וכאמרו (תהלים נא יט) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה [׳הזבחים שהוא רוצה הוא רוח נשברה׳ (רד״ק), ויתכן שרבינו מפרש שעיקר הרצון בזבחים הוא ברוח נשברה שמלווה אותו, לא בזבח עצמו], כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת, וכבר אמרו ז״ל (חולין ה.) ׳מכם ולא כולכם, להוציא את המומר׳, ויובן גם כן מה שרצה באמרו (תהלים מ ז) זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי [ופירש רבינו שם: ׳זבח ומנחה לא חפצת ממני לכפר על עווני, אזנים כרית לי לשמוע דברי נתן הנביא למען אשוב ואתוודה, ויהיה זה אצלך נבחר מִזֶבַח׳, וממשיך שם ׳עולה וחטאה לא שאלת - כי אמנם לא שאלת ולא חפצת מעולם עולה יחדיו עם החטא, כי חפצת שיסור החטא בוידוי ותשובה קודם שתקרב העולה׳], ובאמרו (ישעיה א יא) לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם, וכאלה רבים בספרי הקודש [והרי מצינו שה׳ מצווה על קרבנות ואיך יאמר שאינו חפץ בכך], כי אמנם ראוי שיהיה המביא הקרבן אדם כשר להביא, בוחר במין הראוי לקרבן, הנאות להשיג התכלית אשר בסיבתו בא להקריב, ויסמוך את ידו על קרבנו כמתנפל ומתפלל שיהיה עוונו על ראש הקרבן [דרך המתפלל ליפול על פניו, וכן מצינו (דברים ט כה) ׳ואתנפל לפני ה׳⁠ ⁠׳. וזה ענין הסמיכה על הקרבן בכל כוחו, שהוא כעין התנפלות בתפילה, שהוא סימן להכנעה], כענין בשעיר המשתלח, ובזה יוציא לאיזה פעל של הכנעה את מחשבת התשובה אשר בלבו, ונרצה לו לכפר עליו׳. וראה בפירושו לתהלים (נ ה-כג) מה שהאריך בזה. וכל זה אמר קהלת להוסיף על מה שאמר בסוף הפרק הקודם ׳אל תבהל פיך וגו׳ מתת כסילים זבח׳, שלא יתפללו באופן שהכסילים מביאים זבח, שחושבים להשיג בו חן ולמעשה עושים ההיפך, וראה מה שציין רבינו שם בעניין הקרבנות.
נדר לאלהים – לעשות צדקה.
כי אין חפץ בכסילים – אין הרצון מתקיים בכסילים, כי פעם יחפוץ בדבר מה ולאחר זמן לא יחפוץ עוד בו והנודר הלא לכסיל יחשב, כי יותר טוב לתת צדקה מבלי נדר. והואיל וכן אל תאחר לשלמו, כי בהאריך הזמן פן לא תחפוץ עוד בהנדר ותמנע לשלמו, לכן את אשר תדור שלם, רוצה לומר שלם מיד בלי איחור.
כאשר תדר נדר לאלהים, אל תאחר לשלמו, כי אין חפץ בכסילים האמורים למעלה, אשר אינם יודעים לעשות רע. את אשר תדר שלם.
בכסילים – הנודרים ואינם מקיימים.
אין חפץ – אין מוקיר אותם, כלומר הכל בוזים אותם.
וכיוון שהזהיר להישמר מרוב דברים דהיינו על אלו שמרבים לנדור ולא משלימים, אמר1, כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים לעשות צדקה2, שמור את מוצא שפתיך3 וְאַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ ולא תהיה כמו הכסילים4 אשר יכולים לחזור בהם מדיבורם, שפעם חפצים בדבר מה ולאחר מכן לא יחפצו בו עוד5, כִּי אֵין חֵפֶץ להקב״ה6 בַּכְּסִילִים הרשעים הנודרים ואין משלמים7, אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר שַׁלֵּם מיד בלי איחור8:
1. לקח טוב. ואבן עזרא ביאר לפי דרכו בפס׳ ב׳ לעיל, שכאשר צויתיך שֶׁתִּשָּׁמֵר בבית האלהים בדבריך, כך אתה חייב להשמר בכל מקום, ובכל עת שתזכור את השם או שתדור נדר תשמור מוצא שפתיך ולא תהיה מהכסילים.
2. מצודת דוד.
3. אבן עזרא.
4. אבן עזרא.
5. מצודת דוד.
6. רש״י.
7. רש״י. וגם אילו שמאחרים את נדרם, אף על פי שמשלמין אותו לאחר זמן, אין חפץ להקב״ה בהם, ר״י קרא. ואף מי שמשלם נקרא כסיל כי טוב יותר שיתן צדקה בלא נדר, מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
מקבילות במקראתרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ד) ט֖וֹב אֲשֶׁ֣ר לֹֽא⁠־תִדֹּ֑ר מִשֶּׁתִּדּ֖וֹרא וְלֹ֥א תְשַׁלֵּֽם׃
It is better that you should not vow, than that you should vow and not pay.
א. מִשֶּׁתִּדּ֖וֹר =ק-מ ובדפוסים
• ל!,ש1!=מִשֶׁתִּדּ֖וֹר (חסר דגש באות שי״ן); כתי״ש1 בכתיב חסר וי״ו.
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״לתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
טָב לָךְ דְּלָא תִנְדַּר מִן דִן תִנְדֵר וְלָא תְשַׁלֵּם.
טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר – אָמַר רַבִּי מֵאִיר וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם שֶׁאֵינוֹ נוֹדֵר כָּל עִקָּר אֶלָּא מֵבִיא כִּבְשָׂתוֹ לָעֲזָרָה וּמַקְדִּישָׁהּ וְשׁוֹחֲטָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר (דברים כ״ג:כ״ג), אָמַר רַבִּי הוּנָא מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּדַר וְלֹא שִׁלֵּם וּפָרַשׁ בַּיָּם הַגָּדוֹל וְטָבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם וָמֵת.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל כָּל מִי שֶׁהוּא נוֹדֵר וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם גּוֹרֵם לְעַצְמוֹ שֶׁתָּמוּת אִשְׁתּוֹ, דִּכְתִיב: וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל וגו׳ (בראשית מ״ח:ז׳), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק כָּל הַנּוֹדֵר וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם גּוֹרֵם לָבוֹא לִידֵי אַרְבַּע עֲבֵרוֹת: עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְלָשׁוֹן הָרָע. וְכֻלָּם לְמָדָם מִיַּעֲקֹב, עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, דִּכְתִיב: הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר (בראשית ל״ה:ב׳). גִּלּוּי עֲרָיוֹת, דִּכְתִיב: כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ (בראשית ל״ד:ה׳), שְׁפִיכוּת דָּמִים, דִּכְתִיב: וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב וגו׳ (בראשית ל״ד:כ״ה). וְלָשׁוֹן הָרָע, דִּכְתִיב: וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן (בראשית ל״א:א׳).
אָמַר רַבִּי מָנָא, כָּל הַנּוֹדֵר וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם גּוֹרֵם מִיתָה לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי דָּרשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ (דברים כ״ג:כ״ב), וְאָמַר רַבִּי אַמֵּי אֵין מִיתָה בְּלֹא חֵטְא וְאֵין יִסּוּרִין בְּלֹא עָוֹן. אֵין מִיתָה בְּלֹא חֵטְא, שֶׁנֶּאֱמַר: הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת (יחזקאל י״ח:ד׳). וְאֵין יִסּוּרִין בְּלֹא עָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם (תהלים פ״ט:ל״ג).
טוב אשר לא תדור – ר׳ מאיר אומר טוב מי שאינו נודר כל עיקר אלא מביא כבשתו לעזרה ושחטה. ר׳ יהודה אומר טוב משניהם נודר ומשלם שנאמר נדרו ושלמו (תהלים ע״ו:י״ב). אמר רב הונא מעשה באחד שנדר [ולא שלם את נדרו ופירש בים הגדול וטבעה ספינתו בים ומת]. א״ר שמואל בר נחמן מי שנודר ואינו משלם גורם לאשתו שמתה שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך (משלי כ״ב:כ״ז). אית דאמרי מיעקב אבינו שנאמר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל (בראשית מ״ח:ז׳). א״ר שמואל בר רב יצחק כל מי שנודר ואינו משלם גורם לע״ז ולגילוי עריות וכו׳. ויש אומרים אף ללשון הרע שנאמר וישמע דברי בני לבן (בראשית ל״א:א׳). אמר ר׳ שמואל כל מי שנודר [ואינו משלם] גורם מיתה לעצמו שנאמר כי דרוש ידרשנו וגו׳ (דברים כ״ג:כ״ב). ממנו נפרעין ולא מממונו. דאמר רב [אמי] אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון שנאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם (תהלים פ״ט:ל״ג).
טוב אשר לא תדור – תניא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר דברי ר׳ מאיר, ר׳ יהודה אומר טוב מזה ומזה שנודר ומשלם, ואפילו רבי יהודה לא קאמר אלא דאמר הרי זו, אבל אמר הרי עלי לא. אמר ר׳ שמואל בר נחמני כל מי שהוא נודר ומשהה את נדרו סוף שהוא בא לידי עבודת אלילים וגלוי עריות ושפיכות דמים, לידי עבודת אלילים ממי את למד מיעקב אבינו על ידי שנדר ואחר את נדרו בא לידי ע״א שנאמר ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר, לידי גלוי עריות מנין ותצא דינה בת לאה, לידי שפיכות דמים מנין ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, רבנן אמרי כל מי שהוא נודר ומשהה את נדרו סוף שהוא קובר את אשתו שנאמר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל. אמר רבי שמואל בר יצחק כל מי שהוא נודר ומשהה את נדרו גורם מיתה לעצמו שנאמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, וכתיב הנפש החוטאת היא תמות, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. רבי נתן אומר בעון נדרים אשתו של אדם מתה, שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, רבי אומר בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים שנאמר אל תתן את פיך וגו׳ וחבל את מעשה ידיך אלו הם מעשה ידיו של אדם בניו ובנותיו.
וכ׳יר אן לא תנד׳ר, מן אן תנד׳ר דון ופאיה.
עדיף שלא תדור מאשר שתדור ולא תשלם את הנדר.
טוב אשר לא תדור – ר׳ יהודה או׳ טוב מזה ומזה נודר ומשלם שנאמר נדרו ושלמו לי״י אלהיכם וגו׳ טוב אשר לא תדור שנאמר כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ונראין הדברים שלא תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים דבר בנדרים. וכן אמ׳ ז״ל אל תהי פרוץ בנדרים שלא תמעול.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

טוב – כעינין וכי תחדל לנדר וגו׳ (דברים כ״ג:כ״ג).
BETTER IS IT THAT THOU SHOULDEST NOT VOW. Compare, But if thou shalt forbear to vow, [it shall be no sin in thee] (Deut. 23:23).
משתדור ולא תשלם – כלומר ושמא לא תוכל לשלם, לפיכך טוב אשר לא תדור, אלא הבא קרבן בלא נדר, כמו שאמרו רז״ל על הילל, שמעולם לא מעל בעולתו, שלא היה מקדיש עד שעת הבאתו להקריבה (ראו בבלי פסחים ס״ו:).
טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם צורת היסוד היא ״מאשר תדור״. הכוונה היא שהדבר הראוי והמוצלח ביותר לאדם הוא כאשר הוא אינו מודע לדבר כלשהו כאילו הסיח דעתו ממנו בלי כוונה [וזה עדיף] מכך שיהיה ער לכך שצריך [לשאוף] לשלמות ויכיר את מעלתה ויתכוון ללכת בדרך זו ולאחר מכן יפסיק זאת וישוב אל התאוות וההנאות בכוונה אע״פ שהוא מכיר את פחיתותן, משום שפחות ערך זה הוא אדם רע מתוך כוונה. באשר לפשט הכתוב הרי שהוא ידוע והוא מתן רוממות וגדולה לכבוד האלהי ושהנפש לא תחוש שיש בו חסרון ולא תחוש כלפיו מיאוס אלא תחוש כלפיו כבוד רב ויראה ואהבה ולהחפז לעבר כל מה שדברים אלה מביאים לנפש כלומר תוספת גדולה וכח ואהבה. וכך גם אמר בתורה ״וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא״ (דברים כג:כג) הכוונה היא אחת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

טוב אשר – יראה טוב שלא יהיה לך נחלה בשכל וחלק בבינה לבוא לידי הכרה המחייבת השעבוד והכנעה אל האלהים על האופן הנזכר משתהיה לך הכרה ובחינה למחזיק עליך שטר חוב גמור לעבודת אלהיך ולא תשתדל לשלמו בכל אמצי כחך כי כבר תהיה בזה מכלל יודעים רבונם ומכוונים למרוד בו.
לכן טוב שלא תדור.⁠1 שלא תרגיל עצמך בנדרים: משתדור ולא תשלם. ממה שתרגיל עצמך בנדרים, ויקרה לך שלא תשלם לפעמים והיה בך חטא2, כמו שיקרה מריבוי הדברים בתפילה שלפעמים תסור בקצתם הכוונה3, ואשם ונשא עונו4:
1. יש להבין מה חידש בכך שעדיף שלא לנדור מאשר לנדור ולא לשלם, והרי פשוט הוא שטוב שלא יחטא, ומה הועיל בנדרו אם לא ישלם מלבד שחטא. [והאלשיך כתב שלכן רבי מאיר (בנדרים ט., הובא בביאור לפסוק הבא) פירש שפסוק זה מחובר למש״כ למעלה ׳את אשר תידור שלם׳, ובא לומר שעוד יותר טוב שלא תידור כלל. אך רבי יהודה אומר טוב מזה ומזה שנודר ומשלם, ולדעתו יש להבין מה חידש. אבל רבינו בא לפרש גם לדעת רבי מאיר את המשך הפסוק ׳משתדור ולא תשלם׳, כיון שלרבי מאיר גם באופן שמשלם עדיף שלא לנדור, וכפי המבואר בפסוק הבא מסוגיא דנדרים שהיא אליבא דרבי מאיר].
2. ע״פ לשה״כ בדברים (כג כב) ׳כי תדור נדר לה׳ אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו ה׳ אלהיך מעמך והיה בך חטא׳. כלומר, ׳טוב אשר לא תידור׳ אף פעם, מאשר תידור פעמים רבות ומתוכם יקרה שלא תשלם.
3. שאף שהרוב היה בכוונה, עדיף היה למעט, כדי שלא תהיה כלל תפילה שלא בכוונה.
4. לשה״כ בויקרא (ה יז). ובלקח טוב כתב: ׳טוב אשר לא תידור, שנאמר כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, ונראין הדברים שלא תבהל על פיך וליבך לא ימהר להוציא דבר לפני האלהים בנדרים, וכן אמרו ז״ל אל תהי פרוץ בנדרים שלא תמעול׳.
טוב – יותר טוב שלא תדור כלום משתדור ולא תשלם רוצה לומר ולא תשלם מיד כי פן בהאריך הזמן תתחרט.
(ד-ו) טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם. אל תתן את פיך לחטיא את בשרך – אל תנח לפיך שיביא חטא ועונש על כל גופך, וזה בשתדור ולא תשלם ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא – אל תבא לפני חכם שיתיר לך נדרך, באמרך כי בטעות נדרת.
למה יקצוף האלהים על קולך, וחבל את מעשה ידיך כראותו כי אין קולך אלא ברֹב חלֹמות והבלים ודברים הרבה, ותהיה בעיניו בחזקת בדאי, ולא ישעה עוד לנדריך. ולא זה הדרך הטוב, כי את האלהים ירא.
טוב וגו׳ – טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, אמר ר׳ מאיר, טוב משניהם שאינו נודר כל עיקר, אלא מביא כבשתו לעזרה ומקדישה ושוחטה.⁠1 (מ״ר)
1. למעלה כתיב את אשר תדור שלם ואח״כ כתיב טוב אשר לא תדור, כלומר שהוא יותר טוב מנודר ומשלם דכתיב למעלה, ונותן טעם לדבר, שמא תשכח ולא תשלם, ועיין לפנינו בתורה תמימה ר״פ ויצא בפסוק וידר יעקב נדר.
ויותר1 טוֹב אֲשֶׁר – שֶׁלֹא תִדֹּר כלום2 מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם מיד, כי פן בהאריך הזמן תתחרט3:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד. כמו שנאמר (דברים כג, כג) ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא״, אבן עזרא.
3. מצודת דוד. ובמדרש, אמר ר׳ מאיר, טוב משניהם מי שאינו נודר כל עיקר אלא מביא כבשתו לעזרה ומקדישה ושוחטה, א״ר הונא מעשה באחד שנדר ולא שילם ופרש בים הגדול וטבעה ספינתו בים ומת, א״ר שמואל כל מי שהוא נודר ואינו משלם גורם לעצמו שתמות אשתו. א״ר שמואל בר יצחק כל הנודר ואינו משלם גורם לבוא לידי ארבע עבירות, עבודת כוכבים גילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע, א״ר מנא כל הנודר ואינו משלם גורם מיתה לעצמו, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״לתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ה) אַל⁠־תִּתֵּ֤ן אֶת⁠־פִּ֙יךָ֙ לַחֲטִ֣יא אֶת⁠־בְּשָׂרֶ֔ךָ וְאַל⁠־תֹּאמַר֙ לִפְנֵ֣י הַמַּלְאָ֔ךְ כִּ֥י שְׁגָגָ֖ה הִ֑יא לָ֣מָּה יִקְצֹ֤ף הָֽאֱלֹהִים֙ עַל⁠־קוֹלֶ֔ךָ וְחִבֵּ֖ל אֶת⁠־מַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ׃
Don't allow your mouth to lead you into sin. Don't protest before the messenger that this was a mistake. Why should God be angry at your voice, and destroy the work of your hands?
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
לָא תְנַבֵּיל יָת מֵימַר דְפּוּמָּךְ לְמִגְּרַם דִּין גֵּיהִנָּם עֲלֵי בִּסְרָךְ וּבְיוֹם דִּינָא רַבָּא לָא תֵיכוּל לְמֵימַר קֳדָם מַלְאֲכָא אַכְזָרָא דְּרָדֵי בָךְ אֲרוּם שָׁלוּתָא הִיא לְמָא דֵין יַתְקֵף רוּגְזָא דַּיָי עַל קָל מֵימְרָךְ דְּאִתְאֲמַר בִּגְנוּתָא וִיחַבֵּיל יָת עוֹבָדֵי יְדָךְ.
אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי פָּתַר קְרָיָיא בְּפוֹסְקֵי צְדָקָה בָּרַבִּים וְאֵינָם נוֹתְנִים. וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ, זֶה הַחַזָּן, כִּי שְׁגָגָה הִיא, תָּהֵא אֲנָא בִי. לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ, עַל אוֹתוֹ הַקּוֹל שֶׁאָמַרְתָּ. וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, מִעוּט מִצְווֹת שֶׁבְּיַד אוֹתוֹ הָאִישׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְנִיס בָּהֶן מְאֵרָה וּמְאַבְּדָן מִמֶּנּוּ. רַבִּי בִּנְיָמִין פָּתַר קְרָיָיא בַּחֲנִיפֵי תוֹרָה, אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ, אַל תִּתֵּן רְשׁוּת לְפִיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ, לְהַחֲטִיא אֶת גּוּפְךָ בְּלִמּוּדְךָ. וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ, זֶה הָרַב, כִּי שְׁגָגָה הִיא, עָבֵיד גַּרְמֵיהּ קָרֵי וְלָא קָרֵי, תָּנֵי וְלָא תָנֵי. לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ, עַל הַקּוֹל שֶׁאָמַרְתָּ, הֲדָא הֲלָכָה אָמַר לִי, הָדֵין פֶּרֶק אָמַר לִי. וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, אֲפִלּוּ מִעוּט הֲלָכוֹת שֶׁבְּיַד אוֹתוֹ הָאִישׁ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְנִיס בָּהֶן שִׁכְחָה וּמְאֵרָה וּמְאַבְּדָן מִמֶּנּוּ. וְרַבָּנָן פָּתְרִין קְרָיָיא בְּנוֹדֵר. לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ, זֶה חָכָם. כִּי שְׁגָגָה הִיא, אֲנָא לָא נְדָרִית. לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים, שֶׁפָּתַחְתָּ בְּנֶדֶר. וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, אֲפִלּוּ מְעַט מָמוֹן שֶׁבְּיַד אוֹתוֹ אִישׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְנִיס בּוֹ מְאֵרָה, וּמְאַבְּדוֹ מִמֶּנּוּ. רַב הוּנָא פָּתַר קְרָיָיא בְּלָשׁוֹן הָרָע, אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ, לוֹמַר לָשׁוֹן הָרָע. לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ, זֶה הַגּוּף. כִּי שְׁגָגָה הִיא, אֲנָא לָא אֲמָרִית לָשׁוֹן הָרָע. וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, אֵלּוּ גִּידִין וַעֲצָמוֹת שֶׁבְּגוּף אוֹתוֹ הָאִישׁ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְנִיס בָּהֶן שַׁחֶפֶת וְקַדַּחַת וּמְאַבֵּד אוֹתָן מִמֶּנּוּ. רַבִּי מָנֵי פָּתַר קְרָיָיא בְּמִרְיָם, אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ, זוֹ מִרְיָם. לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ, שֶׁאָמְרָה לָשׁוֹן הָרָע בְּמשֶׁה, הֲרַק אַךְ בְּמשֶׁה (במדבר י״ב:ב׳). לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ (במדבר כ׳:ט״ז). כִּי שְׁגָגָה הִיא, אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ, וַתְּדַבֵּר מִרְיָם, וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, מִרְיָם שֶׁאָמְרָה בְּפִיהָ וְלָקוּ כָּל אֵבָרֶיהָ.
תָּנָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִילָּא בְּסֶלַע מִשְׁתּוֹקָא בִּתְרֵין, כְּאֶבֶן טָבָא.
אָמַר רַבִּי סַמָּא דְּמִילְּתָא מַשְׁתִּיקָא, כְּדִתְנֵינַן תַּמָּן בְּאָבוֹת, שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב מִשְּׁתִיקָה.
אל תתן את פיך – ר׳ אחא פתר קריא בנודר אל תתן רשות לפיך לחטיא את בשרך. ואל תאמר לפני המלאך זה חוץ כי שגגה דאמרתי לא נדרתי כלום למה יקצוף האלהים על אותו הקול שאמרת. וחיבל מעשה וגו׳. אלו מעט מצות קלות שיש בידך והקב״ה מכניס בהם מארה ומאבדם הימנו.
דבר אחר: אל תתן את פיך – לדבר לשון הרע.
לחטיא את בשרך – להלקות גופך בצרעת שנאמר זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע, ואל תאמר לפני המלאך הממונה עליך בשגגה הוצאתי הדבור.
למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך – אלו הידים והגוף שהם לוקים בצרעת.
דבר אחר: אל תתן את פיך – בלשון נקיה אם אמרה לך אשתך שהיא נדה אל תחטיא גופך ליגע בה, ואל תאמר לפני המלאך הממונה על צורת הולד שוגג הייתי.
וחבל את מעשה ידיך – אלו הבנים שהם לוקים בצרעת, אמר רבי יוחנן אם שמש אדם את אשתו ביום ראשון של נדתה הבן הנולד לוקה בעשר שנים, אם שמש עמה ביום שני הבן לוקה בן עשרים, ביום שלישי הבן לוקה בן שלשים, ביום רביעי הבן לוקה בן ארבעים, ביום חמישי הבן לוקה בן חמשים, ביום ששי הבן לוקה בן ששים, ביום שביעי הבן לוקה בן שבעים שנה, ואינו יוצא מן העולם עד שרואה פירותיו מקולקלים.
דבר אחר אם עשית בזדון אל תאמר לכהן שנקרא מלאך שנאמר כי מלאך ה׳ צבאות הוא, ואל תאמר לו בשגגה חטאתי, למה שאתה מטעה את עצמך לעצמך אתה מכה.
אמר רבי יהושע בן לוי מילא בסלע משתוקא בתרי, דתנן שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, רבי אליעזר בשם רבי יוסי בן זמרא רמ״ח אברים יש באדם מהם רבוצים ומהם עומדים ולשון זה נתון בין שני לחיים וחומה נתונה תחתיו ומכופל כמה כפילות, בוא וראה כמה שרפות הוא שורף, אילו היה זקוף ועומד על אחת כמה וכמה.
דבר אחר: אל תתן את פיך – רבי יהושע בן לוי אומר בפוסקי צדקה הכתוב מדבר.
אל תתן את פיך – אל תאמר בפיך בצבור שאתה נותן ואין אתה נותן, ואל תאמר לפני המלאך שליח צבור שהוא בא ואומר לך תן מה שפסקת ואתה אומר לו שוגג הייתי לא הייתי יודע מה אמרתי, למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך מעט מצות ראשונות שהיו בידיך שאתה מאבד, ר׳ בנימין בר יפת אמר בחנפים הכתוב מדבר וכו׳.
וחבל את מעשה ידיך – מעט משא ומתן שהיה בידך שאתה מכניס בו ערבוביא.
שנו רבותינו אף היא בלשונה נאמרת, אומרים לו הוי יודע שכל העולם כלו נזדעזע בשעה שאמר הקב״ה בסיני לא תשא את שם ה׳ אלהיך, וכל העבירות שבתורה נאמר בהם ונקה וכאן נאמר לא ינקה. וכל העבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו, שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואין בשרו אלא קרובו שנאמר ומבשרך לא תתעלם.
לא תגעל פאך סבבא לצ׳לם ד׳אתך, ולא תקול קדאם אלרסול אנך סהית, ללא יסכ׳ט אלרב עלי כלאמך, ויפסד מכאסבך.
אל תגרום שהדבור שלך, יהיה סיבה להעניש את הגוף שלך [עצמך ממש]. ואל תאמר לפני השליח שאתה שגגת. כדי שלא יקצוף ה׳ על הדבורים שלך, ויפסיד את ההישגים שלך.
אל תתן – אל תגרום שפיך יהיה סבה להרשיעו ואל תאמר לפני השליח ששגית.
אל תתן את פיך – בנדר.
לחטיא את בשרך – שיפקד העון על בניך.
ואל תאמר לפני המלאך – שליח הבא לתובעך צדקה שפסקת ברבים.
כי שגגה היא – בשגגה פסקתיה כסבור הייתי שהיה יכולת בידי ליתן.
וחבל את מעשה ידיך – מצות שהיו בידך שעשית כבר ואיבדתם. כך נדרש במדרש (קהלת זוטא ה׳:ה׳).
על קולך – בשביל קולך.
Do not permit your mouth – [By uttering] a vow.
To bring guilt on your flesh – That He should visit the iniquity upon your children.⁠1
Nor say before the angel – The representative who comes to demand of you the charity that you publicly pledged.⁠2
That it was an error – I pledged it in error, I thought that I would have the ability to give.
And destroy the work of your hands – [I.e.,] the commandments that were in your hands, that you had already performed, will cause them to be lost [=destroyed].⁠3 It is expounded in this manner in the Midrash.
By your voice – Because of your voice.
1. According to Rashi, בשרך means children, as in, "and do not hide yourself from your kin [ומבשרך],⁠" in Yeshayahu 58:7. Alternatively, it can be understood literally, i.e., do not let the vain vows made by your mouth to bring punishment upon your flesh [=yourself=בשרך]. See Maseches Shavuos 39a.
2. Alternatively, "an angel of God" who keeps and records all of man's utterances (Ibn Ezra); or מלאך refers to "a Torah scholar" who is called upon to annul vows. (Seforno)
3. Alternatively, מעשה ידיך refers to the "children" of one who fails to fulfill his vows, who die as a result.
אל תתן את פיך לחטיא את בשרך – זה הנודר ברבים ואינו משלם ואל תאמר לפני המלאך זה שליח צבור. כי שגגה היא ספיקה היא לי אם נדרתי אם לא נדרתי.
למה יקצוף האלהים על קוליך – על דבריך שאתה משתנה בעצמך. וחבל את מעשה ידיך אלו מיעוט נכסים שיש בידו. ס״א אלו בניו ובנותיו שעל עסקי נדרים של שוא בנים מתים. ר׳ חיננא פתר קרייא באומרי לשון הרע. אל תתן את פיך לחטיא את בשרך להיות הולך רכיל אל תאמר לפני המלאך עליך כי שגגה היא לא אמרתי לשון הרע.
למה יקצוף האלהים על קולך – על אותו הקול.
וחבל את מעשה ידיך – אלו מיעוט מצות שיש בידך.
אל תתן את פיך לחטיא את בשרך – שתפסוק צדקה ברבים ולא תשלם.
אל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא – פתרונו: כשגבאי צדקה נכנסין אצלך לגבות מה שנדרת, אל תאמר שוגג הייתי בשעה שנדרתי, לאחר שנדרתיא נתתי בדעתי שאין בידי יכולת ליתן כל כך.
למה יקצוף האלהים על קולך – פתרונו: עלוב הוא אדם זה שבדבר קל שאין בו מעשה כי אם קול בלבד, שפסק צדקה ולא נתן, ואבד מעשה ידיו. וכן שנינו במשנה: בעון פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים נכסי בעלי בתים יורדים לטמיון (בבלי סוכה כ״ט.-:).
א. כן בכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203 הושמט ע״י הדומות: ״לאחר שנדרתי״.
אל תתן את פיך – להרבות דברים לפני הקב״ה ברוב שיחתך כדי להחטיא את עצמך, שכל המרבה דברים מביא חטא.⁠1 ולאחר ריבוי דבריך לא תאמר לפני הקב״ה כי שגגה אודות מרבית דבריך, שכל מחשבתיך גלויות וידועות לפניו, כי במזיד ובזדון הרביתה דברים,
למה יקצוף הקב״ה על קול ריבוי דבריך שהוא הבל ותוהו ורוח,
שיחבל – וישחית את פעולתך ואת מעשה ידיך – שהוא עיקר ושורש מעשיך.
לחטיא – כמו: להחטיא.
המלאך – הוא מלאכו של הקב״ה.
(ה-ו) כי ברוב חלומות – שהרי ברוב חלומות והבלים ורוב דברים – הולכים ונאבדים בני אדם מן העולם. וזהו שנאמר: למה יקצוף האלהים וג׳.
כי את – אלא את האלהים ירא – שלא להרבות דברים.
1. השוו לעיל ה׳:א׳, ולהלן ו׳:י״א.
אל תתן – למה יהי פיך מוליד חטא ורע על בשרך שהוא הגוף אם לא תשלם אשר דברת בפיך.⁠1 ודע כי נכח י״י דרכי איש וכל צעדיו2 יספור, ומלאך ממשרתיו ממונה לכתוב בספר כל הדיבורים היוצאים מפי האדם.
ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה – היה הנדר שנדרתי.
וְחִבל – כמו והשחית וכמוהו מחבלים כרמים (שיר השירים ב׳:ט״ו). ויש חִבֵל מלשון לידה כמו יחבל און (תהלים ז׳:ט״ו), חבלה ילדתך (שיר השירים ח׳:ה׳). ויתכן היותו מן צירים וחבלים (ישעיהו י״ג:ח׳), בעבור חבלי יולדה (הושע י״ג:י״ג). וחבל שלישי וכשוכב בראש חבל (משלי כ״ג:ל״ד), והוא התורן שכל החבלים תלויים בו, והוא שם התואר, כמו איש אטר (שופטים ג׳:ט״ו).
1. השוו ללשון הפסוק בדברים כ״ג:כ״ד.
2. השוו ללשון הפסוק באיוב ל״ד:כ״א.
SUFFER NOT THY MOUTH. Why should your mouth give birth to guilt and [bring] evil1 upon your flesh; that is, upon your body. [This is what will happen] if you do not keep2 what your mouth uttered.
Know that the ways of a man are before God.⁠3 God counts all of his steps.⁠4 One of the angels who serve God is appointed to record in a book all the words that come out of a person's mouth. Do not tell the angel that you uttered the vow in error.
AND DESTROY. Ve-chibbel means “and destroy.” Compare, mechabbelim (that destroy)⁠5 in that destroy the vineyards (Song of Songs 2:15).
The word chibbel6 is also found to mean “gave birth.”7 Compare, yechabbel (he gives birth to) in Behold, he gives birth to iniquity (Ps. 7:15)8 and chibblatekha (she gave birth to you) and chibbelah (she gave birth to) in, there your mother gave birth to you, there the one who gave birth, brought you forth (Song of Songs 8:5).⁠9
It is possible that chibbel comes from the word chavalim (throes) in pangs and throes shall take hold of them (Is. 13:8). It is so called because of the throes of giving birth.⁠10
We also find chibbel used in a third way. It is used for the mast of a boat. Compare, or as he that lieth upon the top of a mast (chibbel) (Prov.23:34).⁠11 All the ropes (chavalim) are connected to it.⁠12 Chibbel [in Prov. 23:34] is an adjective.⁠13 It is like the word itter (left-handed)⁠14 in a man left-handed (Judges 3:15).
1. In other words, the word chet (guilt) is here to be rendered, evil. Suffer not thy mouth to bring thy flesh into guilt is to be interpreted, suffer not thy mouth to bring evil upon thy flesh. Ibn Ezra renders thus because to bring thy flesh into guilt is ambiguous.
2. Literally, pay.
3. See Prov.5:21
4. See Job 31:4.
5. Translated literally.
6. Literally, it.
7. Literally, to give birth.
8. Translated according to Ibn Ezra The wicked person gives birth to iniquity.
9. Translated according to Ibn Ezra According to this interpretation, the word chibbel has two meanings: 1) to destroy, and 2) to give birth.
10. In this case, chibbel does not mean “gave birth,” but rather “experienced birth pains” or “travailed.” Thus, Song of Songs 8:5 should be rendered: there thy mother was in travail with thee; there was she in travail and brought thee forth.
11. Literally, "We also find chibbel used in a third way, in or as he that lieth upon the top of a mast (chibbel) (Prov. 23:34). Chibbel refers to the mast of a boat.⁠"
12. Chibbel is connected to the word chevel (rope).
13. It is not a verb like chibbel in our verse and the similar word in Songs of Songs 8:5. It is an adjective describing a mast; meaning “roped.” R. Goodman.
14. Chibbel is vocalized like itter. Itter is an adjective. Ibn Ezra comments thus because chibbel looks like a verb. Indeed, it is a verb in our verse.
בשרך – בניך, כמו ״בעון נדרים בנים מתים״ (בבלי שבת ל״ב:), כדכתיב ״ומבשרך אלא תתעלם״ (ישעיהו נ״ח:ז׳).
ואל תאמר לפני המלאך – שליח בית דין. ועיקר פשוטו, מלאך ממש, כדכתיב וחבלב מעשה ידיך – הבא לחבל אותך.
כי שגגה היא – שכחתי להביא נדרי, או בשוגג אמרתי.
א. בנוסחנו: לא.
ב. בנוסחנו: וחבל את.
ואל תאמר לפני המלאך – המשחית בעם, בבואו להשחיתך, לא תיפטר נגדו לומר: שגגה היא – שכחתי את נדרי, ועתה בזוכרי אשלם נדרי איפטר.
וחיבל – על ידי המלאך.
אל תתן את פיך לחטיא את בשריך אל תניח לפיך להביא חטא על גופך כלומר אל תאמר דברים שיביאו עונש על גופך שכן דיבור פסול מביא מביא עונש וחטא על כל הגוף כמו ״וחטאת עמך״1 (שמות ה:טז). ״לחטיא״ הוא בבניין כבד בתוספת ה׳ [בניין הפעיל] וצורת היסוד היא ״להחטיא״ על משקל ״להשליך״ וכאשר הושמטה האות ה׳ – כדי להקל [על הביטוי] ולמנוע רצף של האות ה׳ והאות ח׳ – הועברה התנועה שלה אל ה-ל׳ כמו ״לשמיד מעוזניה״ (ישעיהו כג:יא) שצורת היסוד שלו היא ״להשמיד״ ו״לנפיל ירך״ (במדבר ה:כב) שצורת היסוד שלו היא ״ולהנפיל״. ״בשריך״ הוא רמז לגוף כמו ״לבי ובשרי ירננו״ (תהלים פד:ג).
ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא אמרו חז״ל (מדרש תהלים נב:א) ש״מלאך״ כאן הוא רמז לכהן שיביא עליו קרבן כדי שיכופר חטאו כמו שנאמר ״כי שפתי כהן ישמרו דעת ... כי מלאך ה׳ צבאות הוא...⁠״ (מלאכי ב:ז) והוא יביא קרבן שגגה בשעה שהוא קרוב למזיד בגלל שהוא ממעט לבדוק את הדברים בצורה מעמיקה ולבקר את מה שהוא מוציא מפיו ומה שהוא עושה ולכן הקרבן הזה אינו מועיל לו שכן הוא איננו שוגג באמת ולכן הוא מפסיד ומתייגע ואינו מפיק תועלת ממה שעשה ועל כך אמר ״למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך״. באשר למפרשים הרי שאחד מהם סבר שבמילה ״מלאך״ הוא רומז לאיש אשר האל גרם לכך שהוא [האדם השוגג] יענש על ידו ולכן הוא שליח [של האל] בביצוע העונש הזה שכן כל מי שמבצע דבר [שנקבע ע״י האל] הוא שליח והמשמעות הבסיסית של המילה הזו [״מלאך״]⁠היא שליחות ״וישלח יעקב מלאכים״ (בראשית לב:ד) ״חגי מלאך ה׳ במלאכות ה׳⁠ ⁠⁠״ (חגי א:יג) ולכן נקראים גלגלי הכוכבים מלאכים וכן גם היסודות ״עשה מלאכיו רוחות״ (תהלים קד:ד) וכחות [הטבע נקראים] מלאכים וגם דברים אחרים כפי שביארנו בספר איוב ובתהלים ובפירוש הכללי בתחילת הספר. המילים ״כי שגגה היא״ כוונתם שאתה תתנצל על הרוע שעלה על לשונך אך תירוצך לא יתקבל וזאת משום שהכעסת את האל יתעלה בכך שעברת על מצוותיו ולכן הוא העניש אותך בכך שהתירוץ שלך לא יתקבל בשעת העונש וזאת משום שהוא יודע את מה שבלבך בניגוד לבני האדם שאינם יודעים. ועל כך אמר למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך כלומר ישבש את התחבולות שאתה מחבל כדי להחלץ והמעשים האלה או התחבולות האלה לא יועילו לך ולא יספקו לך תירוץ. אחד מהם [מן הפרשנים] אמר ש״מלאך״ כאן מורה על הנפש, כלומר: אל תמציא לעצמך תירוצים כדי לתרץ חטאים ודיבור פסול ומעשים רעים וכך יהפוך הדבר להרגל מבחינתך ולתכונה הטבועה בך ושוב לא תוכל להתנער ממנה ודבר זה הוא עונש מהאל, כלומר התשובה נעשית קשה יותר בגלל השקיעה במידות הרעות ובדרך זזו נעשה האבדן [של החוטא] לוודאי כפי שקרה לפרעה שהניח לנפשו לשקוע ברוע ובאומללות ובמידות רעות עד אשר נקבע בנפשו ולכן כאשר הגיע אליו העונש והוא ניסה לחזור בו הוא מצא שאינו מסוגל ובדרך זו נקבע אבדנו כפי שאמר ״כי אני הכבדתי את לבו...⁠״ (שמות י:א) וזהו עונש על חטאיו הקודמים ומידותיו הרעות באמרו ״הבה נתחכמה לו...⁠״ (שם א:י) עד אשר הפך אבדנו להכרחי בגלל גודל מרדנותו וקשי לבו [שהיו חזקים מכדי שיגיע] למצב של הזדהות [עם סבל] ועדינות וקבלת מרות. גם עניין זה קשור לנדרים שהוזכרו לעיל והוא אומר: אל תקח על עצמך נדרים ושבועות ואל תאסור על עצמך מה שהוא מותר לך או תחייב את עצמך במה שלא היית מחוייב בו ובדרך זו יהיו אסורים עליך המעשים המותרים לך ודבר זה מביא נזק לגוף שכן צרכיו החיוניים אינם מסופקים ובדרך זו הכוחות נחלשים והזקנה מגיעה בטרם עת וזו המשמעות של ״אל תתן את פיך לחטיא את בשריך...⁠״. מלבד זאת ייתכן שלא תצליח לקיים [את הנדרים] וזה יאלץ אותך להמציא לעצמך תירוצים – [לפיהם] נמנע ממך [לקיים את הנדר] והיית אנוס – והרי היית פטור מכך שכן דבריך הם שחייבו אותך בכך ואילולי דבריך לא היית נזקק לתירוצים שכן הדבר היה מותר לך לפי בחירתך. המילה ״חבל״ היא במשקל פִעל והיא נגזרת במשמעות זו מלשון התרגום הארמי לפסוק ״כי השחית כל בשר״ (בראשית ו:יב) ״ארי חבלו כל בשרא״ (אונקלוס שם), ״כי משחיתים אנחנו״ (בראשית יט:יג) ״ארי מחבלין אנחנא״ (אונקלוס שם). למילה הזו שלוש משמעויות. אחת מהן היא זו שהזכרנו וזו גם המשמעות של ״מחבלים כרמים״ (שיר השירים ב:טו). השנייה היא משמעות של צירים ולידה כמו ״צירים וחבלים״ (ישעיהו יג:ח) ״חבלי יולדה״ (הושע יג:יג) והוא כמו ״הנה יחבל און״ (תהלים ז:טו) ״שמה חבלתך אמך שם חבלה ילדתך״ (שיר השירים ח:ה). המשמעות השלישית היא שם עצם המציין תורן העומד באנייה וכל החבלים קשורים בו וזו המשמעות בפסוק ״כשוכב בראש חבל״ (משלי כג:לד). אחד מהם [מהפרשנים] סובר ש״חבל און״ ו״חבלתך אמך״ שייכים למשמעות רביעית שהיא דומה לערבית במשמעות הריון [בערבית ״חבל״] ואם כך זה דומה למילה העברית ״הריון״ שלעיתים משמעה שהותו של העובר ברחם כאשר מוזכרת עימה המילה לידה כמו ״ותהר ותלד״ (בראשית ד א ועוד) ולעתים משמעה לידה כאשר היא אינה סמוכה לאזכור של לידה כמו ״ותהר את מרים ואת שמי״ (דברי הימים א ד:יז) ״הלילה אמר הורה גבר״ (איוב ג:ג) כפי שביארנו באיוב שהוא נגזר משם העצם המציין אם ״ואל חדר הורתי״ (שיר השירים ג:ד) וכן שם העצם המציין את האב והאם ״גברו על ברכות הורי״ (בראשית מט:כו).
1. כשם שעל חטאו של פרעה נענש כל העם המצרי כך כל הגוף נענש על חטאו של הפה.
(ה-ו) לא תשלח לשונך לנדור נדר ואין רצונך לשלמו, אשר הוא חטא ומרי לך ואל תאמר לפני המלאך השלוח מי״י ית׳ לענוש אותך על זה כי שגגה היא ולא היה רצונך ולבך לנדור זה הנדר היוצא מפיך. למה יקצף האלהים על דבריך וישחית את מעשה ידיך (שם שם, ה).
כי ברב חלמות והבלים ודברים הרבה (שם שם, ו) יראה י״י לך שהוא כועס עליך כשיראה לך חלומות רעים ליסרך ומקרים רבים מכאיבים, כי ראוי שיירא האדם מי״י ית׳.
ואפשר שירצה בזה אל תרבה דברים בי״י ית׳ להחטיא עצמך, ואל תאמר לפני המלאך השלוח לך מי״י ית׳ לענוש אותך על זה כי שגגה היא. למה יקצף י״י ית׳ על דבריך שתהרוס לדבר בו, וישחית את מעשה ידיך (שם שם, ה). כי ברב חלמות והבלים ודברים הרבה (שם שם, ו) ימצא הכזב בהכרח. ולזה אין ראוי להרבות דברים בי״י ית׳, כי ראוי שיירא האדם מי״י ית׳.
אל תתן – לפי שהחי הנזון כבר יקרה לו לפעמים שיכניס בפיו לצורך הזנתו ולהעמיד חיותו דבר שממית אותו וישחית שארו ובשרו. וכבר נמשך לו הפך ממה שכיון. אמר לו כן באמת יקרה לך כאשר הכח הדברי אשר לך לא יהיה לך לעזר ולהועיל רק להוסיף חטא על חטאתיך ואשמה רבה על אשמתך כשיצא לפניך משפט מעוקל מרוע הסדר וההנהגה שתרגיש בעיניך הרואות. ולכן לא תאמר לפני המלאך אשר עמך כי נעשתה בשגגה כי ודאי ילך וילשין עליך אל המלך. והיא מליצה נאה לומר שאין כל דבר נעלם ממנו יתברך ויקצוף על קולך המגיע לפניו ואם דברת אותו בחשאי לפי דעתך וחבל את מעשה ידיך אשר אתה בוטח בו לאמר כי איננו רואה את כל מאומה בידך.
אל תתן אל פיך לחטיא את בשרך. גם שיהיה עם לבבך לשלם1, ׳אל תתן את פיך׳ לבטא בשפתיים באופן שיקרה ׳חטא׳ אם אולי יקרה חסרון בתשלומין או יקרה חטא מעילה בקודש2, אבל יהיה הפועל הטוב בנדבה בלבד3, כאמרם ז״ל (נדרים ט:) על הלל שמעולם לא מעל בעולתו4: ואל תאמר לפני המלאך. לפני החכם שיבוא להתיר הנדר: כי שגגה היא. שלא היו פיך ולבך שווים בשעת הנדר5, כמו שיקרה לפעמים בריבוי הדברים6, פן יקצוף אלהים על קולך. אם כהתל באנוש תהתל בו7 לנדור אליו בלתי כוונה8:
1. גם כאשר אין כוונתך לתלות את תשלום נדרך במילוי משאלתך כדרך הכסילים, ונדרת כראוי מתוך הכנעה, ובדעתך לשלם נדרך, ובא להוסיף אזהרה על אופן הראוי לנדור.
2. כלומר, אל תהיה רגיל לנדור באופן שיתכן שייגרם מנדרך חטא, שתעשה מעשה בבשרך שלא היה בזה עון אילו לא היית נודר, והיינו שלא ישלם את נדרו, או שיקדיש דבר בדיבורו וימעול בו.
3. כלומר, כאשר תרצה לעשות פעולה טובה, תעשה זאת באופן של ׳נדבה׳, שאין עליה אחריות, ולא באופן של ׳נדר׳.
4. פירוש רבינו כאן ובפסוק הקודם מבוסס על הסוגיא בנדרים (ט.): ׳[הנודר] כנדרי כשרים - לא אמר כלום [שאין דרכם לנדור], [הנודר] כנדבותם - נדר בנזיר ובקרבן, [ומקשה], מאן תנא דשאני ליה בין נדר לנדבה, לימא לא רבי מאיר ולא רבי יהודה, דתניא, טוב אשר לא תדור וגו׳ טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר, טוב מזה ומזה נודר ומשלם, [ומתרץ] אפילו תימא ר״מ, כי קאמר רבי מאיר בנדר, בנדבה לא קאמר וכו׳, [ומקשה], מאי שנא נודר דלא, דלמא אתי בה לידי תקלה, נדבה נמי לא דלמא אתי בה לידי תקלה [דאע״ג דאמר ׳הרי זו׳, דלמא פשע ומאחר להביא יותר משלוש רגלים, ומתרץ], כהלל הזקן, דתניא, אמרו על הילל הזקן שלא מעל אדם בעולתו כל ימיו, מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה׳. והיינו שהלל דאג שלא יבוא לידי תקלה מחמת נדרו, ולכן רק סמוך לקיום היה מקבל על עצמו להקריבו, ועל דרך זה נקרא ׳נדבה׳. [ויש שהגיהו בדברי רבינו ע״פ הסוגיא ׳שמעולם לא מעל אדם בעולתו׳, כיון שאין הכוונה להילל עצמו. אך גם המאירי בפסחים (סו.) גרס כן, וגם בפירוש המפרש בנדרים נראה שהכוונה שעשה כן כדי שהוא עצמו לא ימעל]. ובקה״ר: ׳טוב אשר לא תדור, אמר רבי מאיר, וטוב משניהם שאינו נודר כל עיקר, אלא מביא כבשתו לעזרה ומקדישה ושוחטה, שנאמר וכי תחדל לנדור׳.
5. בקה״ר: ׳ורבנן פתרין קרייא בנודר, לפני המלאך - זה חכם, כי שגגה היא - אנא לא נדרית, למה יקצוף האלהים - שפתחת בנדר׳.
6. כשמרבה בדברים ללא מחשבה, בא לידי נדרים מבלי שיקבל על עצמו באמת בלבו, ומתוך כך הוא בא אצל החכם להתיר את נדרו שנדר בטעות.
7. ע״פ לשה״כ באיוב (יג ט). כלומר שתלעגו בה׳ כמו שמהתל ולועג איש ברעהו.
8. אף שיוכל החכם להתיר את הנדר, אך ייענש על כך שנדר לה׳ בלי כוונה. ובזה מיושב מה שאמר ׳למה יקצוף על קולך׳, כי אם הכוונה על קיום הנדר או על איחורו, הרי שאין הקצף על הקול אלא על המעשה, אלא שאף שהנדר הותר, ייענש על שנדר בלי מחשבה.
את מעשה ידיך. בס״א כ״י נגררה הה״א ונתקנה ביו״ד ובכל הספרים בה״א וכן נכון על פי המסורת יען לא נמנה זה עם הכתובים ביו״ד במסרא רבתא ערך עשה.
אל תתן – אל תעזוב כמו ולא נתן סיחון (במדבר כ״א:כ״ג).
לחטיא – ענין חסרון כמו ולא יחטיא (שופטים כ׳:ט״ז).
בשרך – כן יקראו הבנים כמו שנאמר והיו לבשר אחד (בראשית ג׳:כ״ד), ורוצה לומר בשר האב והאם נעשה אחד בהבנים.
המלאך – שליח.
וחיבל – ענין השחתה כמו וחובל עול מפני שמן (ישעיהו י׳:כ״ז).
אל תתן – אל תעזוב את פיך לנדור נדר כי זה יהיה סבה להחסיר את בניך מן העולם, כי פן לא תשלם וימותו בניך בזה העון, כן דרשו רבותינו ז״ל בשבת.
המלאך – הגזבר של ההקדש הבא לתובעך הצדקה שנדרת ופסקת ברבים.
כי שגגה היא – אשר בשוגג היתה הפסיקה כסבור הייתי שאוכל לשלם ועתה אין בידי מאומה.
למה יקצוף – למה תעשה מתחלה את זאת אשר יחרה אף האלהים על קול הנדר שנדרת בפרסום, וישחית את מעשה ידיך ולא תצליח בהם כי בגלל הצדקה מתברך האדם במעשה ידיו ולכן כשידור ברבים ולא ישלם ישחת מעשה ידיו כי כן המדה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

לחטיא את בשרך – בהדירך את עצמך מאיזו הנאה מותרת ובעברך אח״כ על נדרך ובשרך הנהנה מן הדבר הנהיה עליו איסור יחטא.
המלאך – החכם שאתה בא לפניו למען יתיר לך נדרך (שד״ל); שליח הבא לתבוע צדקה שנדרת ברבים (הרמבמ״ן); ושני הפירושים רחוקים מאד; ונראה שהמלאך הזה הוא עונש האל וטרם בואו יתנצל האדם בלבו לאמר – בשגגה נדרתי.
וחבל וגו׳ – זה המלאך הנזכר קודם, שהקללה שורה בכל משלח יד הנודר ואינו מקיים.
אל תתן וגו׳ – רבי יהושע בן לוי פתר קרא בפוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים [וזהו אל תתן את פיך לחטיא את בשרך],⁠1 ואל תאמר לפני המלאך – זה החזן,⁠2 כי שגגה היא – תהי אנא בי,⁠3 למה יקצוף האלהים על קולך – על אותו הקול שנדרת, וחבל את מעשה ידך – מעוט מצות שביד אותו האיש הקב״ה מכניס בהן מארה ומאבדן ממנו. (שם)
אל תתן וגו׳ – רבי בנימין פתר קרא בחנופי תורה,⁠4 אל תתן את פיך – אל תתן רשות לפיך, לחטיא את בשרך – להחטיא את גופך בלמודך5 ואל תאמר לפני המלאך זה הרב6 כי שגגה היא, עביד גרמיה קרי ולא קרי, תני ולא תני,⁠7 למה יקצוף האלהים על קולך – על הקול שאמרת, וחבל את מעשה ידיך, אפילו מעוט הלכות שביד אותו האיש הקב״ה מכניס בהן שכחה ומאבדן ממנו. (שם)
אל תתן את פיך וגו׳ – רבנן פתרי קרא בנודר, אל תתן את פיך לחטיא וגו׳ זה הנודר,⁠8 ואל תאמר לפני המלאך – זה חכם,⁠9 כי שעה היא אנא לא נדרית10 למה יקצוף האלהים [על קולך] שפתחת בנדר, וחבל את מעשה ידיך – אפילו מעט ממון שביד אותו האיש הקב״ה מאבדן ממנו. (שם)
אל תתן את פיך וגו׳ – רבי הונא פתר קרא בלשון הרע, אל תתן את פיך – [לומר לשה״ר, לחטיא את בשרך – זה הגוף, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, אנא לא אמרית לשון הרע],⁠11 וחבל את מעשה ידיך, אלו גידים ועצמות שבגוף, אותו האיש הקב״ה מכניס בהן שחפת ומאבדן ממנו.⁠12 (שם)
אל תתן את פיך וגו׳ – רבי מנא פתר קרא במרים, אל תתן את פין וגו׳ אל תתן רשות לאחד מאבריך לחטיא כל אבריך13 ואל תאמר לפני המלאך, זה משה, כמש״נ (פ׳ חקת) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, כי שגגה היא כמש״נ (ס״פ בהעלותך) אשר נואלנו ואשר חטאנו, למה יקצוף אלהים על קולך, כמש״נ ותדבר מרים14 וחבל את מעשה ידיך, שלקו כל אבריה. (מ״ר)
לחטיא את בשרך – ת״ר, כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו לבדו, אבל שבועת שוא נפרעין ממנו וממשפחתו, שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואין בשרך אלא קרובך, שנאמר ומבשרך אל תתעלם.⁠15 (שבועות ל״ט.)
וחבל את מעשה ידיך – תניא, רבי אומר בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים, שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, איזה הם מעשה ידיו של אדם – הוי אומר בניו ובנותיו.⁠16 (שבת ל״ב:)
וחבל את מעשה ידיך – אחר נכנס לפרדס וקצץ בנטיעות17 והיה הורג גדולי תורה והיה בא לבתי מדרשות וראה תנוקות יושבין לפני רבם, והיה אומר מה הם עושין כאן, אומנתיה דזה בנאי, זה נגר, זה צייר, זה חייט, וכששמעו כן הניחו את רבם והלכו להם, ועליו הכתוב אומר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידך – שחבל מעשה ידיו של אותו האיש.⁠18 (ירושלמי חגיגה פ״ב ה״א)
1. מה שאמר דוקא בפוסקי צדקה ברבים ולא סתם בפוסקי צדקה, משום דכשפוסק לעצמו א״צ שיוציא בפה דוקא אלא אפילו גמר בלבו חייב ג״כ כדכתיב כל נדיב לב יביאה, וכמבואר בשבועות כ״ו ב׳, משא״כ הפוסק צדקה ברבים בהכרח שיוציא מפיו, ושייך בו יותר הלשון אל תתן את פיך,
2. שמש ביהכנ״ס התובע את הנדרים בשם הקהל, ומכונה בשם מלאך שענינו שליח.
3. חוזר אני בו.
4. בני אדם שמראים עצמם כאלו הם בני תורה ואומרים שלמדו הרבה הלכות מפלוני ומפלוני, ובאמת אינם בני תורה כלל.
5. ר״ל באונאת למודך וכמש״כ באות הקודם.
6. יתכן דמכונה הרב בשם מלאך על שם הכתוב (מלאכי ג׳) ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא.
7. נראה הפירוש שאם ישאלהו הרב לדבר תורה ולא ידע יתנצל עצמו שרק בדבר זה לא ידע אבל בכלל הוא בן תורה בעל מקרא ומשנה.
8. נסמך על המבואר בפסוק הקודם טוב אשר לא תדור וגו׳.
9. כמש״כ לעיל אות כ״ד.
10. אולי הכונה שלא ימציא לעצמו היתר שנדר זה שנדר בשגגה נדר ולא רצונו ודעתו החפשית, והלשון אנא לא נדרית הוא מעין הדרשה בתו״כ ובמכילתא כ״פ ונכרתה הנפש – ולא השוגג, ר״ל כיון שעשה בשוגג לא עשה זאת ברגשי נפשו החפשית, וזו היא הכונה כי שגגה היא אנא לא נדרית, כלומר לא בנפשי ורצוני נדרתי.
11. לפנינו במ״ר הלשון לחטיא בשרך לומר לשה״ר ואל תאמר לפני המלאך זה הגוף, ואין כל באור לזה, ומה שייך תואר מלאך לגוף, ונראה דלשון זה משובש וקטוע, וצ״ל כמו שהוא במ״ר פ׳ תצא בזה״ל, מהו אל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא שלא תאמר הריני הולך ואומר לשה״ר ואין בריה יודעת, אמר ליה הקב״ה, הוי יודע שאני שולח מלאך והוא עומד אצלך וכותב כל מה שאתה מדבר על חבירך שנאמר ובעל כנפים יגיד דבר וכו׳ ע״כ, ולפי״ז יתבאר כאן הכונה אל תאמר [לשה״ר] לפני המלאך, כלומר בשביל המלאך שעומד אצלך, והמלות זה הגוף נסתרסו מלשון את בשרך זה הגוף.
12. כינה גידים ועצמות בשם מעשה ידיך ע״ש שהם יסודי כח הגוף המחזקים ומכלכלים אותו ותארו זה בשם מעשה ידיו שמצב הגוף יערך בכח היד כמש״כ כחי ועוצם ידי.
13. לאחד מאבריך זה הלשון ולחטיא כל אבריך הוא כמו שנלקתה מרים בכל הגוף.
14. זה מביא להסביר הלשון על קולך, ולפלא שלא הביא הפסוק ויחר אף ה׳ בם להסביר הלשון למה יקצוף האלהים.
15. את פיך הוא כנוי לשבועה, מלשון לבטא בשפתים, ולחטיא הוא מלשון גרעון וחסרון.
16. כי אין עבודה ומעשה ידים גדול יותר מגִדוּל בנים ובנות קטנים וחנוכם, וכעין מ״ש ואת הנפש אשר עשו בחרן שהכניסום תחת כנפי השכינה, כלומר שלמדום וחנכום.
17. ענין הכניסה לפרדס הוא כנוי לחקירה בפלוסופיא, והקיצוץ בנטיעות – כנוי להריסה ביסודי הדת.
18. ר״ל כל הטובה שעשה בימי חלדו קודם דויצא לתרבות רעה הכל נהרס ואבד ע״פ מעשיו שאח״כ.
אַל תִּתֵּן – אל תעזוב1 אֶת פִּיךָ לנדור נדר לצדקה2, כי זו תהיה סיבה3 לַחֲטִיא – להחסיר4 אֶת בְּשָׂרֶךָ – את בניך מן העולם אם לא תשלם5, וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ – השליח6, הוא גזבר ההקדש7, כִּי שְׁגָגָה הִיא קבלת הנדר שקיבלתי לעצמי ליתן צדקה8, לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ?! קול הנדר שנדרת בפרסום9, וְחִבֵּל – וישחית בשל כך10 אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ ולא תצליח בהם?!11:
1. מצודת ציון.
2. רש״י, מצודת דוד, ר״י קרא.
3. מצודת דוד.
4. מצודת ציון.
5. שדרשו רבותינו ז״ל (שבת לב:) בעוון נדרים בנים מתים, מצודת דוד.
6. מצודת ציון.
7. הבא לתובעך הצדקה שנדרת ופסקת ברבים, רש״י, מצודת דוד.
8. כסבור הייתי שאוכל לשלם ועתה אין בידי מאומה, רש״י, ר״י קרא, מצודת דוד.
9. רש״י, מצודת דוד.
10. אבן עזרא, מצודת ציון.
11. כי בגלל הצדקה מתברך האדם במעשה ידיו, ולכן כשידור ברבים ולא ישלם, יִשָּׁחֵת מעשה ידיו כי כן המדה, מצודת דוד. וכך שנינו (סוכה כט:) בעון פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים נכסי בעלי בתים יורדים לטמיון, ר״י קרא. ובמדרש, רבי הונא פתר קרא בלשון הרע, ״אל תתן את פיך״ לומר לשוה״ר, ״לחטיא את בשרך״ זה הגוף, ״ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא״ אנא לא אמרית לשון הרע, ״וחבל את מעשה ידיך״, אלו גידים ועצמות שבגוף אותו האיש, שהקב״ה מכניס בהן שחפת ומאבדן ממנו, מדרש רבה. ובתלמוד (שבועות לט.), כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו לבדו, אבל שבועת שוא נפרעין ממנו וממשפחתו, שנאמר ״אל תתן את פיך לחטיא את בשרך״ ואין בשרך אלא קרובך, שנאמר (ישעיה נח, ז) ״וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם״. ובירושלמי (חגיגה פ״ב ה״א) מובא, ״אחר״ נכנס לפרדס וקצץ בנטיעות והיה הורג גדולי תורה, והיה בא לבתי מדרשות וראה תינוקות יושבין לפני רבם והיה אומר מה הם עושין כאן? אומנתיה דזה בנאי, זה נגר, זה צייר, זה חייט, וכששמעו כן הניחו את רבם והלכו להם, ועליו הכתוב אומר ״אל תתן את פיך לחטיא את בשרך למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך״ שחיבל מעשה ידיו של אותו האיש.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ו) כִּ֣י בְרֹ֤ב חֲלֹמוֹת֙ וַהֲבָלִ֔ים וּדְבָרִ֖ים הַרְבֵּ֑ה כִּ֥י אֶת⁠־הָאֱלֹהִ֖ים יְרָֽא׃
For in the multitude of dreams there are vanities, as well as in many words; but you must fear God.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲרוּם בִּסְגִיאוּת חִלְמִין דִנְבִיאֵי שִׁקְרָא וְהֲבָלִין דְּבַעֲלֵי חֲרָשִׁין וּמִלִּין סַגִּיאִין דְּרַשִּׁיעַיָּא לָא תְהֵימֵין אֲרוּם חַכִּימַיָּא צַדִּיקַיָּא תְּהֵי מְשַׁמֵּישׁ וּמִנְּהוֹן תִּתְבַּע אוּלְפָן וּמִן קֳדָם יְיָ תְּהֵי דָּחֵיל.
כִּי בְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים וּדְבָרִים הַרְבֵּה כִּי אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא – אָמַר רַבִּי אִם רָאִיתָ חֲלוֹמוֹת קָשִׁין וְחֶזְיוֹנוֹת קָשִׁין וַהֲפוּכִין, אוֹ שֶׁאַתְּ מִתְיָרֵא מֵהֶן, קְפֹץ לִשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאַתָּה נִצֹּל מֵהֶן, דְּאָמַר רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שְׁלשָׁה דְבָרִים מְבַטְּלִין גְּזֵרוֹת רָעוֹת, וְאֵלּוּ הֵן, תְּפִלָּה, צְדָקָה, תְּשׁוּבָה. וּשְׁלָשְׁתָּן בְּפָסוּק אֶחָד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְּלוּ וִיבַקְשׁוּ פָנַי וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת אַרְצָם (דברי הימים ב ז׳:י״ד). וְיִתְפַּלְּלוּ זוֹ תְּפִלָּה. וִיבַקְשׁוּ פָנַי, זוֹ צְדָקָה, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ (תהלים י״ז:ט״ו). וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים, זוֹ תְּשׁוּבָה, וְאַחַר כֵּן וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וגו׳. רַבִּי מוֹנָא אָמַר אַף הַתַּעֲנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: יַעַנְךָ ה׳ בְּיוֹם צָרָה (תהלים כ׳:ב׳). רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אַף שִׁנּוּי הַשֵּׁם וְשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף שִׁנּוּי מָקוֹם, דִּכְתִיב: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ (בראשית י״ב:א׳). שִׁנּוּי הַשֵּׁם מֵאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם (בראשית י״ז:ה׳), אַבְרָם אֵינוֹ מוֹלִיד אַבְרָהָם מוֹלִיד, שָׂרַי אֵינָהּ יוֹלֶדֶת שָׂרָה יוֹלֶדֶת. שִׁנּוּי מַעֲשֶׂה מִנִּינְוֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם (יונה ג׳:י׳). רַבָּה בַּר מַחְסֵיָא וְחָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמְרֵי יָפֶה תַּעֲנִית לַחֲלוֹם כְּאֵשׁ לִנְעוֹרֶת, אָמַר רַב חִסְדָּא וּבוֹ בַּיּוֹם.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּחִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, בְּשָׁעָה שֶׁחָלָה חִזְקִיָּה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִישַׁעְיָה, לֵךְ אֱמֹר לוֹ: צַו לְבֵיתְךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה (ישעיהו ל״ח:א׳). אָמַר לוֹ חִזְקִיָּה לִישַׁעְיָה, יְשַׁעְיָה, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם שֶׁהוֹלֵךְ לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה אוֹמֵר לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ עָלֶיךָ, וְהָרוֹפֵא הוֹלֵךְ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ מִילְּתָא פְּלוֹנִי אֱכֹל וּפְלוֹנִי לֹא תֹאכַל, הָדֵין תִּשְׁתֶּה וְהָדֵין לָא תִשְׁתֶּה, וַאֲפִלּוּ שֶׁיִּרְאֶה אוֹתוֹ נָטוּי לָמוּת אֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ צַו לְבֵיתְךָ, שֶׁלֹא יֵחָלֵשׁ דַּעְתּוֹ, וְאַתָּה אוֹמֵר לִי צַו לְבֵיתְךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה, אַף אֲנָא לָא לָךְ אֲנָא סָפֵין וְלָא לְמִילָךְ אֲנָא שָׁמַע. וְאֵינִי תוֹפֵשׂ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמַר זְקֵנִי, כִּי בְּרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים וּדְבָרִים הַרְבֵּה וגו׳, מִיָּד: וַיַּסֵּב חִזְקִיָּה פָּנָיו אֶל הַקִּיר (ישעיהו ל״ח:ב׳), לְאֵיזֶה קִיר נָשָׂא פָנָיו, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר בַּקִּיר שֶׁל רָחָב נָשָׂא פָנָיו, דִּכְתִיב: כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה (יהושע ב׳:ט״ו), אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, רָחָב שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת הִצִּילָה לְךָ, וְכַמָּה נְפָשׁוֹת הִצַּלְתָּ לָהּ. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר אֲפִלּוּ הָיָה בְּמִשְׁפַּחְתָּהּ מָאתַיִם אֲנָשִׁים וְנִדְבְּקוּ בְּמָאתַיִם מִשְׁפָּחוֹת כֻּלָּם נִצּוֹלוּ בִּזְכוּתָהּ, וְאֶת כָּל מִשְׁפַּחְתָּהּ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא: וְאֶת כָּל מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ. אֲבוֹתַי שֶׁכָּנְסוּ לְךָ כָּל הַגֵּרִים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר בְּקִירָהּ שֶׁל שׁוּנַמִּית נָשָׂא עֵינָיו, דִּכְתִיב: נַעֲשֶׂה נָא עֲלִיַּת קִיר (מלכים ב ד׳:י׳), אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שׁוּנַמִּית זוֹ קִיר אַחַת עָשְׂתָה לֶאֱלִישָׁע, וְהֶחֱיֵיתָה אֶת בְּנָהּ, אֲבוֹתַי שֶׁעָשׂוּ לְךָ כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי אָמַר בְּקִירוֹת לִבּוֹ נָשָׂא עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה (ירמיהו ד׳:י״ט), לִבּוֹ כְּתִיב. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם חָזַרְתִּי עַל מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים שֶׁיָּצַרְתָּ בִּי וְלֹא מָצָאתִי שֶׁהִכְעַסְתִּיךָ בְּאֶחָד מֵהֶן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי. וְרַבָּנָן אָמְרֵי בְּקִירוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָשָׂא עֵינָיו, דִּכְתִיב: בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וגו׳ (יחזקאל מ״ג:ח׳), אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲבוֹתַי בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים הָיוּ וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל שָׁעָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, אֶלָּא הָיוּ עוֹמְדִים בְּתוֹךְ בָּתֵּיהֶם וּמִתְפַּלְּלִין, וְהַקִּיר בֵּינָם וּבֵין הַמִּקְדָּשׁ, וַאֲנִי אֵין קִיר כְּשֶׁאֲנִי מִתְפַּלֵּל בֵּינִי וּבֵין הַמִּקְדָּשׁ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי. מִיָּד: וַיְהִי דְבַר ה׳ אֶל יְשַׁעְיָהוּ לֹא יָצָא מִשָּׁם (ישעיהו ל״ח:ד׳), אָמַר יְשַׁעְיָהוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בַּתְּחִלָּה אָמַרְתָּ לִי כֵן וְעַכְשָׁיו אַתָּה אוֹמֵר לִי כֵן, וְאֵיךְ אֵלֵךְ וְאוֹמַר כֵּן, אָמַר לוֹ עַנְוְתָן הוּא וּמְקַבֵּל מִמְּךָ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא עֲדַיִן לֹא יָצָא הַדִּבּוּר, דִּכְתִיב: וַיְהִי וגו׳ אֶל יְשַׁעְיָהוּ לֹא יָצָא (מלכים ב כ׳:ד׳), כְּשֶׁהָלַךְ יְשַׁעְיָהוּ אֶצְלוֹ, אָמַר לוֹ לֹא כָךְ אָמַרְתִּי לְךָ מִתְּחִלָּה, לָא לָךְ אֲנֲָא סָפֵין וְלָא לְמִילָּךְ אֲנָא שָׁמֵיעַ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמַר לִי זְקֵנִי כִּי בְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים וגו׳.
כי ברוב חלומות וגו׳ – אם ראית [חלומות] רעות וגזירות [קשות]. קפוץ לשלשה דברים ואתה ניצל. דאמר ר׳ יהודה בשם ר׳ אלעזר שלשה דברים מבטלין גזירות רעות וקשות. ואלו הן תפלה ותשובה וצדקה ושלשתן כתובין בפסוק אחד ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו (לפני ויבקשו) [ויבקשו פני] וישובו מדרכיהם הרעים (דברי הימים ב ז׳:י״ד). ויתפללו זו תפלה. ויבקשו לפני זו צדקה וישובו מדרכיהם הרעים זו תשובה. [אם עשו כן מה כתיב תמן] ואני אשמע מן השמים ואסלח (עונם) [לחטאתם] וארפא את ארצם (דברי הימים ב ז׳:י״ד).
ר׳ אמי אמר אף התענית שנאמר יענך ה׳ ביום צרה (תהלים כ׳:ב׳). ר׳ אחא אמר אף שינוי השם ושינוי מעשה ושינוי מקום.
כי ברוב חלומות – אמר רבי אלעזר אם ראית חלומות רעות וגזרות קשות קפוץ לשלשה דברים ואתה נצול, ואלו הם, צדקה, תפלה, ותשובה, ושלשתן בפסוק אחד ויכנעו עמי ויתפללו זו תפלה, ויבקשו אותי זו צעקה, וישובו מדרכם הרעה זו תשובה, רבי אמי אומר אף התענית שנאמר יענך ה׳ ביום צרה, רבי אחא אומר אף שנוי השם ושנוי מעשה ושנוי מקום.
וענד תג׳לב אלאחלאם ואלהבאוא, ואלכלאם אלג׳זיר, כ׳ד׳ בתקוי אללה.
ובמקום או בזמן הכרעת (מחמת הרבויי) החלומות והדברים הבטלים והדבורים המרובים. אתה תתחזק ביראת ה׳.
כי ברוב – ובהתגבר החלומות וההבלים והדברים המרובים החזק ביראת ה׳.
כי ברוב חלומות וגו׳ – אשר כל מה שיאמרו לך חלומות ונביאי הבל ודברים הרבה לפרוש מאת המקום.
כי את האלהים ירא – הרי כי משמש בלשון אלא. אל תשמע אל החלומות, אלא את האלהים ירא.
For in the multitude of dreams, etc – For all that they tell you – dreams, false prophets, and idle chatter – to separate from the Omnipresent.
Man should fear God – [The word] כִּי is an expression of "rather,⁠" [i.e.,] do not obey the dreams, rather, "fear God.⁠"
כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה – שאם אתה רואה חלומות ואתה מפחד וגם הבלים מבהילים ודברים רבים אומר׳ בני אדם עליך כי את האלהים ירא ואין אתה ירא מהן ומה אתה עושה תפלה תשובה וצדקה כענין שנאמר ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פני זו צדקה.
ס״א: כי ברוב חלומות – שאם תראה חלומות שאתה חי הרבה וגם יבואו לך טובות הרבה והבלים שבני אדם מוציאין הבל פיהם עליך לטובה ודברים טובים הרבה אומ׳ עליך עם על כל אלה כי את אלהים ירא הוא עיקר (תשובתך) תשועתך.
כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה כי את האלהים ירא – מקרא זה מוסב למעלה, שאומר: כי בא החלום ברוב עניין (קהלת ה׳:ב׳), שאם יהו מאיימין אותך בחלום: כך וכך יקרך, את האלהים ירא – ולא תירא מן החלום. וכן כשלבך מייעצך להוציא דבר לפני האלהים (קהלת ה׳:א׳), את האלהים ירא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

כי ברב – כענין כי בא החלום ברוב ענין (קהלת ה׳:ב׳).
אך את האלהים ירא – בכל דבר. או עינינו רְאֵה אתה חלומות רבים ודַבֵּר הבלים והרבה לְדַבֵּר רק ירא האלהים. והענין שכל דבור מותר לך חוץ אם היה בו זכר לשם.
FOR THROUGH THE MULTITUDE. The word ve-rov (through the multitude) is similar to the word be-rov (through a multitude) in through a multitude of business (Kohelet 5:2).⁠1
BUT FEAR THOU GOD in all things.⁠2 On the other hand, the meaning of our verse is: See many dreams and things of no value. Also speak many words; but fear God. The meaning of the latter is, you are permitted to speak about anything3 except [in a place] where there is mention of God].⁠4
1. Ibn Ezra renders For through the multitude of dreams and vanities there are also many words; but fear thou God as follows: a dream that contains a multitude of items and many things is a vain dream; but fear thou God.” In other words, do not worry about the dream, but fear God in all things.
2. Speak and see many things, but fear God. That is, see and speak many things, but do not rebel against God.
3. Your multitude of dreams and the vanities which you have seen.
4. You can speak about vain things outside the House of God. However, be very careful of what you say when you are in the House of God. Yonah ben Shelomo Filwarg, Benei Reshef, Petrokov, 1900. p.35.
כי ברוב חלומות וחבליםא ודברים הרבה – הדומים לחבלים וחלומות, כמו שאומר למעלה (קהלת ה׳:ב׳), אל תחוש להם, אלא את האלהים ירא, ויהיו דבריך מועטים ולא רוב דברים, כי המרבה דברים מביא חטא.
א. לכאורה צ״ל: והבלים, אך כיוון שהכתיב הזה מופיע גם בד״ה וגם בגוף הפירוש, ייתכן שהיה לפרשננו נוסח כזה במקרא, ואכן בקניקוט נוסח כזה מופיע בכתב יד אחד.
כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה – כלומר: כי ברוב דברים של כסיל הדומים לרוב חלומות והבלים, כמו שאמר למעלה (קהלת ה׳:ב׳): אל תחוש להם להיות דומה לכסילים, אלא האלהים ירא – ויהיו דבריך מעטים.
כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה כי את האלהים ירא יש אומרים שמשמעו ״תחת רעיונים אשר הם כחלומות והבלים ודברים הרבה את האלהים ירא״ כלומר במקום להתעסק בעניינים דמיוניים שאין להם ממשות או במעשיות הזויות שאינן מביאות שלמות ולא תועלת עליך לנטוש זאת ולהפנות את מאמציך למה שיועיל לך בעולם הזה ובבא וזהו יראת האל יתעלה. יש אומרים שה-ב׳ במילה ״ברוב״ היא במקום כ׳ כמו ״כחצות״ (שמות יא:ד) ״בחצי הלילה״ (שם יב:כט), ״כאמרם, באמרם״ (אסתר ג ד, נוסח קרי ונוסח כתיב) ומקרים אחרים שהזכרנו במבוא הלשוני, ו⁠[אומרים] שה-ו׳ במילה ״ודברים״ היא יתרה ללא משמעות כמו ״תת וקדש וצבא״ (דניאל ח:יג), ו״כי״ היא יתרה כשם ש״אשר״ היא יתרה במשפט ״ומן בני ישראל אשר לא נתן המלך למלאכתו״1 המשמעות היא שלילה כלומר הוא לא לקח מהם משרתים ולכן ״אשר״ היא יתרה, ויש מקרים רבים דומים שכבר הזכרנו בתחילת הספר. המשמעות היא שכמו שרוב החלומות הם דמיונות ללא ממשות אע״פ שיש מקרים מעטים אצל אנשים מעטים חלומות בעלי מסר אמיתי כך ריבוי דיבורים הוא מזיק ופוגע אע״פ שדיבורים מסוימים בזמנים מסוימים יש בהם תועלת ולכן השתדל שיהיו כל דבריך ומעשיך קשורים ליראת האל שכן במצב זה אתה תימנע מלומר דברים מזיקים שכן סם הנגד יהיה מוכן והרסן ימנע זאת [ממך]. אחד מהם [מהמפרשים] אומר שה-ו׳ במילה ״ודבריך״ היא לציון שוויון, במקום ״כן״, כמו ״הדלת תסוב על צירה ועצל על מיטתו״ (משלי כו:יד), משמעו ״כן עצל על מיטתו״, ויש דוגמאות רבות לכך ובייחוד במשלי וכבר הסברנו זאת שם וביארנו זאת בתחילת הספר בנוגע לשימושה של האות ו׳ יחד עם פעלים ושמות עצם. לפי זה הוא [מפרש] אמר שמשמעות הפסוק היא ״כאשר רוב החלומות הבלים כן דברים הרבה לכן את האלהים ירא״ וזה קרוב למשמעות הפסוק לפי הפירוש הקודם. ״ירא״ מופיע כציווי על דרך גזרת השלמים בלי השמטה ודומה לכך ״ירא את ה׳ בני מלך״ (משלי כד:כא) כמו ״ים ודרום ירשה״ (דברים לג:כג) בעוד שהדרך המקובלת ברוב הציווים בגזרת פ״י היא שה-י׳ תושמט כמו ״רד, שב, דע״ ״עלה רש״ (דברים א:כא).
1. ״ומן בני ישראל אשר לא נתן שלמה לעבדים למלאכתו״ (דברי הימים ב ח:ט)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

כי ברוב – יראה כי ברוב פקפוקים וגמגומים אשר יעברו על מחשבתך מהנהגת העולם ושנוי סדריו אל יזוז דעתך כי את האלהים ירא וכמו שאמר (משנה אבות ג׳) כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. ולפי שזו לבדה היא הסבה אשר הניעה אל המתפקרים לגזור אין דעה בעליון בכל אלה העניינים האנושיים. כי לסלק ממנו יתברך העול המפורסם ורוע הסדור הנראה לעיניהם בחרו לחייב לו הסכלות מהם בבטוח בעצמם יוכלו להמציא נכלים וערמומיות להחליף לו הסכלות במעלה ע״ד שאמר המשורר (תהלים קל״ט) אשר ימרוך למזמה כמו שתפשם מזה הרב המורה ז״ל פי״ו ח״ג. לזה השתדל מאד זה החכם בכל זה הספר לבטל כח הטענה הזאת ולדחותה מעל שכל כל בעל דת כי בדחייתה לבדה תתקיים אמונת ההשגחה האלהית בלי ספק.
[אזהרה מן הדברים הגורמים לריבוי דברים בתפילה ובנדרים]:
כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה. ואמרתי שתישמר מריבוי הדברים בתפילה ומן הנדרים פן תיווקש בם, כי יקרה זה בשניהם שיהיו למוקש ב׳רוב חלומות׳ מבהילים מסובבים מרוב דמיונות כוזבות1, ויחשוב החולם להימלט בריבוי הדברים בתפילה ובנדרים2, וכמו כן יקרה זה מ׳רב הבלים׳, שלפעמים ישתדל המתפלל להשיג מותרות עם תכלית בלתי נאות3, וכמו כן יקרה זה מההרגל ׳בְּרֹב דְּבָרִים׳ אשר בהם ׳לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע׳4: כי את האלהים ירא. ואמרתי שתשמר מכל אלה5 ׳כי׳6 ראוי ׳שתירא׳ את האלהים לרוב גדלו ותחשוב לרעה רבה אם יקצוף, ואל תכניס עצמך לסכנה כזאת7:
1. ׳שיקרה החלום בדברים בטלים, וזה ברוב ענין הדמיוני בהקיץ׳ (לשון רבינו פסוק ב), שמרוב דמיונות ההבל שהאדם מעלה בדמיונו כאשר הוא ער, חולם הוא דברים בטלים בלילה, ולפעמים אף יחלום חלומות מבהילים ומפחידים. וראה קה״ר ׳אם ראית חלומות קשין וחזיונות קשין והפוכין או שאת מתיירא מהן׳.
2. הדמיונות השקריים שהאדם מדמיין במשך היום גורמים לו לחלום חלומות מבהילים בשנתו. ולפעמים חלומות אלה מבהילים את האדם עד שמרבה להתפלל ולנדור כדי להימלט מפחדו, אך בלי מחשבה ויישוב הדעת, ואינו מכוון בתפילתו ומאחר את קיום נדרו.
3. לפעמים מה שיגרום לריבוי תפילות ונדרים יהיה בגלל שרוצה להשיג ׳הבלים׳, דברים שהתכלית בהם נפסד, ומתפלל ונודר להשיג מותרות אלה שאין בהם כל צורך, או שהם לצורך גרוע.
4. לשה״כ במשלי (י יט), ופירושו, כי במרבית הדברים לא יחדל מהם דבר פשע, כי אי אפשר להיזהר בכולם, על כי מרובים המה (מצודות שם), והמרבה דברים מביא חטא (רש״י שם). ופירוש הפסוק כאן, שבא לפרש מהם הגורמים לחטא שהזכיר להתפלל בלי כוונה ולנדור בלי לקיים, וביאר ששלושה גורמים הם: ׳ברוב חלומות׳, שמתפלל או נודר להינצל מהם, ׳ברוב הבלים׳, שמתפלל ונודר כדי להשיג מותרות, ו׳ברוב דברים׳ – ׳דברים הרבה׳, במה שמורגל לדבר הרבה ולא נזהר במה שמוציא מפיו.
5. לעיל (ד יז) ׳שמור רגלך׳, כי אזהרת שמירה זו מוסבת על כל הענין.
6. לא כרש״י ואבע״ז שפירשו ש׳כי׳ משמש בלשון ׳אלא׳.
7. שיקצוף האלהים על קולך, כמו שאמר בפסוק הקודם. ופירש הרי״ד ׳כי ברוב חלומות ודברים הרבה שבאים עליך, אל תפחד מהם שתצטרך לידור עליהם, אלא מה תעשה, את האלהים ירא, והוא יצילך מכל רע׳.
ודברים – ענינים כמו על דבר הכסף (בראשית מ״ג:י״ח).
כי – אלא.
כי ברוב חלומות – אשר עם רוב חלומות ועם אמרי הבל ועם מרבית שאר ענינים לא תחשוש עליהם אלא ירא את האלהים והוא ישמרך מכל רע ומקרא קצר הוא ומאליו יובן החסרון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

כי ברב חלמות וגו׳ – מקרא קשה עד מאד אם לא נניח שנפלו ממנו תיבות; וכמו שהוא לפנינו נראה לי שמלת כי הראשונה ענינה יען, והשניה לשון תימה ע״ד לשון משנה; יקצוף האלהים עליך, כי ברוב חלומות וגו׳ האם זהו הדרך ליראת האלהים? אתמהא!
כי ברב חלמות וגו׳ – כי ברב חלומות והבלים ודברים הרבה כי את האלהים ירא, אמר רבי, אם ראית חלומות קשין וחזיונות קשין והפוכין ואתה מתיירא מהם, קפוץ לשלשה דברים ואתה ניצול מהם, ואלו הם, תפלה צדקה תשובה, ויש אומרים אף התענית, ויש אומרים אף שינוי השם ושינוי מעשה ושינוי מקום1. (מ״ר)
כי ברב חלמות וגו׳ – בשעה שחלה חזקיהו מלך יהודה ואמר ליה ישעיהו צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, אמר ליה חזקיהו, לא לדבריך אני שומע, ואינני תופש אלא במה שאמר זקני, כי ברב חלומות והבלים ודברים הרבה כי את האלהים ירא,⁠2 מיד ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל ויחי. (מ״ר)
את האלהים ירא – א״ר חנן, אפילו בעל החלומות אומר לו לאדם למחר הוא מת אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר כי ברב חלומות וגו׳ את האלהים ירא.⁠3 (ברכות י׳:)
1. אי אפשר לפרש שינוי מעשה – שינוי ממעשים רעים למעשים טובים, דהיינו תשובה, דהא כבר חשיב תשובה, והיש אומרים לאסופי דברים חדשים באו. ולכן נראה דהכונה ע״פ מ״ש בחולין צ״ה ב׳, בית תינוק ואשה אע״פ שאין ניחוש יש סימן, ופירש״י, אם מצלח בסחורה אחר שבנה בית או שנולד התנוק או שנשא אשה סימן הוא שהולך ומצליח, ואם לאו אל ירגיל לצאת בסחורה, עכ״ל, ור״ל בסחורה זו, אלא יעשה עסק אחר, וה״נ הכונה שינוי מעשה, מעסק לעסק, אם אינו מצליח באחד, דאולי מזלו גורם להרויח מעסק אחר.
ויש להעיר מה שלא חשיב כאן ענין הטבת חלום, כמ״ש ברכות נ״ה ב׳ הרואה חלום ונפשו עגומה ייטיבנו בפני שלשה וכו׳, וצ״ל דהטבה היא רק להרגיע רוחו אבל לא לקרוע גזר הדין כמו דברים אלו שחשב כאן. והנה הרמב״ם לא זכר כלל מעניי הטבת חלום שבגמרא, וכבר התפלאו על זה, ולא שייך לומר דהוא משום דע״פ שיטתו הפלוסופית לא ס״ל כלל מענין החלומות, שהרי בהלכות שבת פסק שמתענין תענית חלום אפילו בשבת, ואלו היה הדבר לא נחשב בעיניו לכלום לא היה מתיר להתענות בשבת על זה, וצ״ל דס״ל כמו שכתבנו דהטבה זו אינה הטבה בתכלית שע״י זה ישתנה ענין החלום מרעה לטובה כמו הני דשרים דחשיב כאן אלא הוא רק להרגיע רוח החולם, ולכן השמיט כל זה, כיון דאין בגוף הדבר כל תכלית והוי זה לדעתו מעין לחשים שבגמ׳ שהשמיט ג״כ ענינם, כנודע, והנה במ״ר שלפנינו מבואר עכ״פ זה הדבר שאין בכח הטבת חלום לשנות הדבר בעקרו, מדלא חשיב זה בין הני דברים דחשיב כאן. ועדיין צ״ע. ולפי״ז יש מקום לומר שעל יסוד זה סמך הרמב״ם להשמיט ענין הטבת חלום וע״ד שכתבנו ועדיין צ״ע.
2. יתכן דמפרש ברב חלומות – אפילו חלומות וחזיונות של נבואה, כי היו נבואות כאלה שנראו לנביא בחלום וכמ״ש בחלום אדבר בו. ויתכן דדריש בְּרב חלומות כמו בְּרַב חלומות, ומלשון רב ביתו, כלומר הגדול שבחלומות והנעלה בענינו היינו הנבואה.
3. למעלה מזה אמרו אפי׳ חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, ואח״כ אמרו מאמר זה שלפנינו, והנה אחר אותו המאמר לא יתבאר כ״כ הלשון אפילו בעל החלומות וכו׳, שהרי בודאי כשמונח חרב חדה על הצואר הוי סכנה יתירה וקרובה מחלום, וא״כ לא שייך לומר אחר מאמר זה לרבותא יתירה מחלום, ויתכן לפרש הכונה דמאמר זה מוסב בהמשך על הקודם, ור״ל אפילו בעל החלומות אומר לו למחר הוא מת ולמחר גם חרב חדה מונחת על צוארו, דהוו שני סימנים לסכנה – אפילו הכי אל ימנע עצמו מן הרחמים, ויתפרש לפי״ז המשך לשון הכתוב כי ברב חלומות והבלים ודברים, כלומר רוב חלומות ולזה עוד דברים הרבה, כמו עוד חרב חדה – אפילו הכי את האלהים ירא, כלומר בטח בה׳ ואז לא תאונה אליך רעה, ודו״ק.
ונתבאר1 כִּי בְרֹב הרהורים באים2 חֲלֹמוֹת, לכן אל תירא מן החלום אף אם בחלום מאיימים עליך3, וַהֲבָלִים – ואמרי הֶבֶל4 וּדְבָרִים הַרְבֵּה – ועניינים רבים5 שיאמרו לך החלומות ונביאי הֶבֶל, אל תשמע להם6 ואל תחשוש7, כִּי – אלא8 אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא והוא ישמרך מכל רע9, וכך כשליבך מייעצך להוציא דבר לפני האלהים, את האלהים יְרָא10:
1. לעיל בפס׳ ב׳, ר״י קרא.
2. ר״י קרא, אבן עזרא.
3. ר״י קרא.
4. מצודת דוד.
5. מצודת ציון.
6. כמו לפרוש מאת המקום, רש״י.
7. מצודת דוד.
8. רש״י, מצודת ציון.
9. מצודת דוד. ולקח טוב ביאר שאם תראה חלומות שאתה חי הרבה, וגם יבואו לך טובות הרבה והבלים שבני אדם מוציאין הבל פיהם עליך לטובה ודברים טובים הרבה אומרים עליך, עם כל אלה ״את אלהים ירא״ כי הוא עיקר תשועתך. ובמדרש, אמר רבי, אם ראית חלומות קשין וחזיונות קשין והפוכין ואתה מתיירא מהם, קפוץ לשלשה דברים ואתה ניצול מהם, ואלו הם, תפילה צדקה תשובה, ויש אומרים אף התענית, ויש אומרים אף שינוי השם ושינוי מעשה ושינוי מקום. ועוד במדרש, בשעה שחלה חזקיהו מלך יהודה ואמר ליה ישעיהו ״צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה״, אמר ליה חזקיהו, לא לדבריך אני שומע ואינני תופש אלא במה שאמר זקני, ״כי ברב חלומות והבלים ודברים הרבה כי את האלהים ירא״, מיד ״ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל ויחי״, מדרש רבה. ועוד אמרו רבותינו (ברכות י:) א״ר חנן, אפילו בעל החלומות אומר לו לאדם למחר הוא מת אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר ״כי ברב חלומות... את האלהים ירא״.
10. ר״י קרא.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ז) אִם⁠־עֹ֣שֶׁק רָ֠שׁ וְגֵ֨זֶל מִשְׁפָּ֤ט וָצֶ֙דֶק֙ תִּרְאֶ֣ה בַמְּדִינָ֔ה אַל⁠־תִּתְמַ֖הּ עַל⁠־הַחֵ֑פֶץ כִּ֣י גָבֹ֜הַּ מֵעַ֤ל גָּבֹ֙הַּ֙א שֹׁמֵ֔ר וּגְבֹהִ֖ים עֲלֵיהֶֽם׃
If you see the oppression of the poor, and the violent taking away of justice and righteousness in a district, don't marvel at the matter; for one official is eyed by a higher one, and there are officials over them.
א. גָּבֹ֙הַּ֙ =ש1,ק-מ ובדפוסים
• ל!,ק-מ!=גָּבֹ֙הַ֙ (חסר מפיק באות ה״א)
• הערת דותן
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אִין אֲנִיסוּת מִסְכֵּינִין וּגְזֵילָתָא וְדִין וְצִדְקָתָא תֶּחֱמֵי בְּקַרְתָּא לָא תִתְמַהּ בְּלִבָּךְ לְמֵימַר אֵיכְדֵין רְעוּתָא דַּיָי עַל כָּל אִלֵּין אֲרוּם עַל [אֵל אַדִיר] שְׁמֵי מְרוֹמָא נְטִיר עוֹבָדֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא בֵּין טָב לְבִישָׁתָא וּמִן קֳדָמוֹי מִשְׁתַּלְחִין גּוּבְרִין גַוְותָנִין וְתַקִּיפִין לְמִרְדֵּי בְּרַשִּׁיעַיָּא וּלְמֶהֱוֵיהוֹן מִתְמַנַּן רַבָּנִין עֲלַוֵיהוֹן.
אִם עשֶׁק רָשׁ – אִם רָאִיתָ עוֹשֵׁק דַּלִּים וְרָשִׁים, וְצַדִּיק חֵי הָעוֹלָמִים מַשְׁפִּיעַ לוֹ שַׁלְוָה וְטוֹבָה, תִּרְאֶה בַמְדִינָה, תִּרְאֶה בוֹ דִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם. כִּי גָּבֹהַּ, אֵלּוּ הַמַּלְאָכִים, וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא פָּתַר קְרָיָה בְּעֵשָׂו, אִם רָאִיתָ עֵשָׂו בַּכְּרַךְ הַגָּדוֹל שֶׁבְּרוֹמִי עוֹשֵׁק דַּלִּים וְגוֹזֵל רָשִׁים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּיעַ לוֹ שַׁלְוָה, תִּרְאֶה בּוֹ מִדַּת הַדִּין. אַל תִּתְמַהּ עַל מַה שֶּׁאָמַר הַזָּקֵן וְנַעֲשָׂה חֶפְצוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ (בראשית כ״ז:ל״ט), כִּי גָּבֹהַּ, אֵלּוּ דּוּכָּסִין וְאִיפַּרְכִין וְאִיסְטְרַטְלִיטִין. וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם, זֶה מֶלֶךְ חֵי הָעוֹלָמִים.
אָמַר רַבִּי אַחָא מֵהִנֵּה שֶׁל בָּשָׂר וָדָם אַתְּ לָמֵד הִנֵּה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמָה הִנֵּה שֶׁל בָּשָׂר וָדָם נָתַן חַיִּים לְאֻמָּה שְׁלֵמָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר (אסתר ח׳:ז׳), לִכְשֶׁיָּבוֹא הִנֵּה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה יוֹם בָּא לַה׳ (זכריה י״ד:א׳), עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
אם עושק רש וגו׳ – אם ראית רשים עשוקים ודלים נגזלים.
וצדק – זה (צדיק לעולם) [צדיקו של עולם] שהוא משפיע שלוה עליהם. תראה במדינה. תירמה בם דינה ואל תתמה על חפצו של הקב״ה שאמר והיה העולם למה כי גבוה מעל גבוה שומר זה הקב״ה שהוא מלמעלה ואתה מלמטה. וגבוהים עליהם אלו מלאכי השרת.
ר׳ יוסי בר׳ חנינא פתח קריא בעשו אם ראית (בכחך) [בכרך] גדול שעושק דלים [וגוזל] רשים וצדיקו של עולם משפיע להם שלוה תראה בני דינה. ואל תתמה על חפצו של זקן שאמר ונעשה רצונו הה״ד משמני הארץ וגו׳ (בראשית כ״ו:ל״ט). והלא דברים קל וחומר ומה לכבוד בשר ודם כן לכבודו של הקב״ה לא כל שכן הדא הוא דכתיב הנה יום בא לה׳ וחולק שללך בקרבך (זכריה י״ד:א׳).
אם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה – אם ראית רשים נעשקים ודלים נגזלים וצדק זה צדיקו של עולם שהוא משפיע עליהם טובה, תראה במדינה תראה בם דינה [של גיהנם], ואל תתמה על חפצו של הקב״ה שאמר והיה העולם למה כי גבוה מעל גבוה שומר, הקב״ה שהוא מלמעלה ואתה למטה, וגבוהים עליהם אלו מלאכי השרת. ר׳ יוסי בר חנינא פתר קריא בעשו אם ראית עשו בכרך גדול שעושק דלים וגוזל רשים וצדיקו של עולם משפיע לו טובה תראה בם דינה כו׳, ואל תתמה על חפצו של זקן שאמר ונעשה רצונו. הדא הוא דכתיב הנה משמני הארץ יהיה מושבך, והלא דברים ק״ו, לכבוד בשר ודם כך לכבודו של הקב״ה דכתיב הנה יום בא לה׳ וחולק שללך בקרבך עאכ״ו.
אן ראית ג׳שם אלפקרא, וג׳צב ד׳ו אלחק חקה מתאיידא פי אלמדן, פלא תעגבן מן הד׳י אלמראד, לאן מסתעליא פוק עאל מרתקבא, ראצדא מתשרפא, מתטלעא עליהם.
אם תראה את עשיקת העניים, ושלילת בעלי הזכויות מהזכויות שלהם (שני אלה העושק והשלילה) נפוצים בתוך הערים. אל תתמה על הענין (על המעשה) הזה. כי יש מתרומם [ה׳ יתברך] גבוה מעל הגבוהים, משגיח עוקב אחרי כל הדברים ברוב ענין.
אם תראה עושק הרשים וגזל מהאדם את שלו מתרבה במדינה אל תתפלא על כך כי גבוה מעל גבוה שומר מפקח משגיח ומציץ עליהם.
אם עשק רש וגזל משפט וצדק וגו׳ – אם תראה במדינה שהם עושקים את הרשים וגוזלים את המשפט ואת הצדק.
אל תתמה על חפצו – של מקום כשיביא עליהם רעה.
כי הגבוה מעל גבוה שומר – ורואה את מעשיהם וגבוהים יש עליהם העושים שליחותו של מקום וידם תקפה.
גזל משפט – גזל של משפט, לפי שהוא דבוק הוא נקוד גֶזֶל משפט, פתח קטן,⁠1 שאם לא היה דבוק היה נקוד גָזֶל קמץ.
עניין אחר: אם תראה שהם עושקי רשים וגוזלי משפט, ורואה אתה צדק בא לעיר, שהקב״ה משפיע להם טובה ואינו נפרע מהם, אל תתמה על חפצו של מקום כי כן דרכו להאריך אפו.
כי גבוה מעל גבוה שומר – ממתין עד שתתמלא סאתם.
וגבוהים יש לו עליהם – ליפרע מהם בבא עת פקודתם, כמו ולא תשמור על חטאתי (איוב י״ד:ט״ז), שומר אמונים (ישעיהו כ״ו:ב׳), שמר את הדבר (בראשית ל״ז:י״א).
1. ״פתח קטן״ בלשון הראשונים = ׳סגול׳ בלשון ימינו.
Oppression of the poor, perversion of justice and righteousness, etc – If you see in the province that they oppress the poor and deprive justice and righteousness.
Do not be astonished – About the will of the Omnipresent, when He exacts retribution upon them.
For One higher than the high watches – And sees their deeds, and there are higher ones1 over them who carry out the mission of the Omnipresent, and their hand is strong to punish them.
Perversion of justice – Deprivation of justice. Since it is in the construct [i.e., possessive] state, גֵּזֶל is vowelized with a small patach [=segol],⁠2 for were it not possessive, גָּזֵל would be vowelized with a kametz. Another explanation: If you see that they oppress the poor and deprive [them of] justice, and you see charity coming toward the city, [i.e.,] that the Holy One, Blessed Is He, lavishes goodness upon them and does not mete out retribution upon them, do not wonder about the will of the Omnipresent, for so is His custom, to be slow to anger.
For One higher than the high watches – He waits until their measure is filled.
And there are high ones – He has [many agents] over them to punish them when their time of visitation arrives, as in, "you do not wait תִּשְׁמוֹר for my sin,⁠"3 [and as in,] "awaiting שֹׁמֵר the realization,⁠"4 [and as in,] "awaited שָׁמַר the matter.⁠"5
1. I.e., angels.
2. Apparently Rashi's text is not like our edition where גזל is vowelized with a tzeireh.
3. Iyyov 14:16.
4. Yeshayahu 26:2.
5. Bereshit 37:11. God waits, but ultimately He will punish them in the proper time.
אם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה – פירושו אם ראית רשים נעשקים ואביונים והמשפט מעוות וצדק תרא במדינה שצדיקו של עולם משפיע להם שלוה במדינה אל תתמה על החפץ על חפצו של מקום שהוא מאריך אפו וגובה את שלו.
כי גבוה מעל גבוה שומר – אלו מלאכי השרת הממונים על הבריות וגבוהים עליהם זה הקב״ה שכח גבורותיו גבוה עליהם ולמה אמ׳ גבוהים על דרך ממשלה ושלטנות כמו כי אלהים קדוש הוא. כך וגבוהים עליהם (זה הקב״ה) – ס״א וגבוהים עליהם. יביא עליהם הקב״ה גבוהים ויכניעם לפי שהוא גבוה אצל גבוה והוא קנוא ונוקם. מיכאן אתה לומד שעשו הרשע שעושק ישראל בידו וגזל משפט של ישראל בעירו כגון רומי המדינה וצדק שיפוע טוב של הקב״ה בהם אל תתמה על החפץ כי גבוה מעל גבוה שומר על הדוכסין ועל ההגמונים וגבוהים מעשיו של הקב״ה עליהם. אם עשו בשביל שאמ׳ לו יצחק הנה משמני הארץ יהיה מושבך כך כשיבא הקב״ה לקיים לישראל הבטחתו שנאמר הנה יום בא לי״י וחולק שללך בקרבך על אחת כמה וכמה.
אם עשק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה על החפץ – פתרונו: אם תראה עניים נעשקים, וכן אם תראה שמשפט וצדק נגזלים, שאם תראה דור שאין אחד מהם קורא בצדק, ואין נשפט באמונה, אל תתמה על החפץ – היאך הקב״ה סובלם.
כי גבוה מעל גבוה שומר – הקב״ה, שהוא גבוה על כל הגבוהים, ממתין להם שישובו בתשובה, וכיון שאינם חוזרים, מביא גבוהים עליהם לגבות מהם דינםא על גזל משפט וצדק שעשו.
שומר – פתרונו: ממתין, כמו: ואביו שמר את הדבר (בראשית ל״ז:י״א).
א. כן בכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203 חסרה מלת: ״דינם״.
אם עושק – אם תראה עושק של רש וגזל, של משפט וצדק – שזה גוזל לרש את ממונו וזה גוזל לחבירו את משפטו ומעוות את דינו למען יפסיד ממונו, אל תתמה על חפצם של בני אדם בדברים הללו.
שהרי יש גבוה אחר על גבוה – זה שאנס ממון רש ועיוות משפט וצדק שגם הוא יגזול ממונו של זה.
וגבוהים עליהם – וישא גבוהים בעולם שהם חזקים וידם תקיפה על גבוהים אילו, שגם הם יגזלו מהם ממונם ויעוותו משפטם וצדקם של אילו גבוהים אשר גזלו לאחרים. וכן מגלגל ומנהיג הקב״ה את עולמו, דומ׳ למדרש אגדה (בבלי ברכות ז׳.) של הודיעני {נא} את דרכיך וג׳ (שמות ל״ג:י״ג).
שומרב – שממתין גבוה השיני לגבוהג הראשון, שתגיע שעתו לגזול את כל אשר לו ולעוות משפטו.
גַזֵל – שם דבר הוא, וטעמו למטה, וכשהוא דבוק ננקד כולו בפתח קטן,⁠1 וטעמו למעלה גֶֽזֶל, וכן כפל גַדֵר.
1. ״פתח קטן״ בלשון הראשונים = ׳סגול׳ בלשון ימינו.
א. בכ״י נוספה כאן מלת: על.
ב. בכ״י (בחילוף הסדר): שמור.
ג. בכ״י המבורג: לגבה.
אם עשק – שמא תחשוב כי אין שומר על דיבורך בעבור שֶתראה חמס בפרהסיא ואין מושיע.
וְזָכַר רש – בעבור שחייב האדם לעזרו והנה הוא עָשוק.
וְגֶזֶל משפט – סמוך כמו וְגֶדֶר אבניו נהרסה (משלי כ״ד:ל״א). ובַמוכרת בענין גדר מזה (במדבר כ״ב:כ״ד), או בגזל (ויקרא ה׳:כ״א).
וזָכר במדינה – לעיני הכל ולא במדבר.
אל תתמה על החפץ – שתאמר מה חפץ יש למקום שלא יושיע, דע כי שומר יש שרואה זה החמס. ואיננו אחד רק הם רבים, וכל אחד גבוה מעל גבוה – ושומרים רבים לא ידע איש מספרם, כי הם גבוהים על אלה, שמעלתם איננה שוה.
והיודע סוד השם ידע כי גבוה מעל גבוה הם חמשים וחמשה ולא אוכל לפרש.
IF THOU SEEST THE OPPRESSION OF THE POOR.⁠1 Perhaps you will think that no one is listening2 to what you say, because you see violence committed in public and no one comes to the aid of the victim.⁠3
Kohelet speaks of a poor person because people are obligated to help him. However, the poor person is oppressed [and no one helps him].⁠4
[AND THE VIOLENT PERVERTING OF JUSTICE5] The word gezel6 (violent perverting) is in the construct [with mishpat (justice)].⁠7 Compare, ve-geder (and the stone wall)⁠8 in and the stone wall thereof was broken down (Prov. 24:31). When gezel and geder9 are in the absolute, they are vocalized gader10 (a fence) as a fence being on this side (Num. 22:24) and gazel11 (robbery) in or of robbery (Lev. 5:21).
[IN THE STATE] Kohelet mentions the state because he wants to emphasize that the injustice [that he speaks of] is committed before the eyes of all and not in the wilderness.
MARVEL NOT AT THE MATTER. Do not say: Why does God decline to help the oppressed?
Know that there is a "watcher" who sees this violence. There is more than one "watcher.⁠" Each one is higher than the high one [below it]. There are many watchers. No one knows their number, for there are higher beings above those of lower status.⁠12
The one who knows the secret of God13 knows that the "higher than the high" watchers number fifty-five.⁠14 I cannot explain this.⁠15
1. Literally, a poor person.
2. Literally, watching.
3. It thus appears that God is not aware of what happens on earth.
4. Literally, Behold, he is oppressed.
5. Hebrew: ve-gezel mishpat.
6. Vocalized tzere, segol.
7. Ve-gezel is connected to mishpat.
8. Geder is in the construct.
9. Literally, when these words.
10. Vocalized kamatz, tzere.
11. Vocalized qamatz tzere.
12. There are high watchers, there are higher watchers above them, and there are higher watchers above the latter.
13. The secret that God rules/regulates the universe via the heavenly bodies. See Meijler, Ezra Le-havin, Kohelet, p.168.
14. There are 48 combinations of the fixed stars in the heavens (see Shlomo Sela, Abraham Ibn Ezra and the Rise of Medieval Hebrew Science, Brill, 2003, p. 212). There are also five planets, and the sun and the moon, which are an additional seven. The sum of all these is 55. These heavenly bodies execute God's will. See Meijler, Ezra Le-havin, Kohelet, p.168.
15. According to Meijler, Ibn Ezra believes that God arranged the stars in such a way that punishment would naturally follow a sinful act. However, this punishment does not always occur immediately after the sin has been committed. The execution of the punishment is dependent upon various heavenly arrangements. However, the sinner will be ultimately punished. "I cannot explain this" either means, I am not permitted to explains this; or, I do not know the precise workings of the system.
אם עושק רש – אם תראה מקרה ומאורע של פורענות בעיר, שעושקיןא הלסטין בני האדם ועושין אותם עניים.
על החפץ – ועל המאורע, דכתיב למעלה ״ועת לכל חפץ״ (קהלת ג׳:א׳).
כי גבוה מעל גבוה – מפני חטאת האדם הזמין והביא עליהם לסטים גבוהים, המשפילים ומלסטסים גבוהים שבעיר.
וגבוהים – ממונים עליהם, המחריבים, שהזקיקו לכך, מפני חטאת העיר, כעין נבוכד נצר שהחריב כל האומות על ידי הקב״ה, שהוא גבוה מעל גבוהים, ועליהם, שהזקיקםב לכך.
א. בכתב היד: שעוסקין.
ב. בכתב היד: שהזקיקות.
אם עשק רש וגזל וגו׳ – אם אתה רואה חורבן בא על המדינה, שיהו ליסטים עושקים את הרשים וגוזלים המשפט והצדק מן המדינה, כמו שאמר למעלה: ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה וג׳ (קהלת ג׳:ט״ז), והרי הם הופכים את המדינה כמהפכת סדום.
אל תתמה על החפץ – כלומר על המאורע הזה. והרבה מצינו חפץ בלשון תלמוד בעיניין זה, כמו: דבר.
ואל תתמה על הדבר הזה למה, כי גבוה – הקב״ה שומר ורואה מה שהרשע עושה בגובה אפו בל ידרוש (תהלים י׳:ד׳) ועתה מינה גבוהים משחיתים עליהם – להשפיל גובהם ורשעם שנהגו עד עתה במדינה, כדכתיב: וגבוה ממרחק יידע (תהלים קל״ח:ו׳).
אם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה על החפץ כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם לשון ״תמיהה״ כאשר היא מתחברת למילת הקישור ״על״ משמעה פליאה וכאשר היא באה בלי מילת קישור משמעה הפתעה ותדהמה כמו ״התמה תמהו״ ״התמהמהו ותמהו״ (ישעיהו כט:ט) ״המה ראו כן תמהו״ (תהלים מח:ו). משמעות המשפט היא שאתה כאשר תראה דברים סותרים ותראה דבר כלשהו שבעיניך ראוי שיהיה בצורה הפוכה או שונה אל תתפלא על כך ותחשוב שהוא קרה במקרה אלא [דע ש]⁠ישנם עניינים הנסתרים ממך ואין ביכולתך לעמוד על המהות האמיתית של הקשרים שבין סיבה ומסובב שביניהם וזאת מכיוון שישנו מי שהוא עליון על כל הנבראים מבחינת מעלתו ומבחינת הסיבתיות [שכן הוא גורם לכל] וכל הדברים גלויים לפניו [באמת] בניגוד אליך שהדברים גלויים לפניך [רק] כביכול, וכל דבר נובע מתוך רצונו לפי חכמה ולפי חוק צודק אלא שהשכלים האנושיים המורכבים אינם מסוגלים לתפוס את הסיבתיות הזו ואת מקורה האמיתי ולכן אנו חושבים שהדברים צריכים להיות בצורה שונה ממה [122ב]] שהם, לפי שיקול דעתינו החלקי והחסר והמדומיין. מלבד זאת ישנן תוצאות אחרות הנובעות מסיבות עליונות ונשגבות שאחדות מהן נשגבות יותר מאחרות ואחדות מהן הן סיבתן של האחרות ובאמצעותן ובגלל חילופי התנועות שלהן ובגלל שהן מקבלות ממה שעליהן ומשפיעות על מה שמתחתן ובגלל קרבתן וריחוקן זו מזו ומן הארץ ודברים רבים מעין אלה, מתוך כך נובעים דברים רבים וגם הם עדינים ונשגבים מכדי שנבין את הקשרים ביניהם וכיצד הם משפיעים על מה שמתחתם ולכן מופיעים דברים בעולם לעיתים מתוך הכוונה המקורית ולעתים מתוך כוונה משנית שמטרתה היא דבר אחר ולעתים במקרה בגלל הכרח הנובע מן החומרים ולעיתים בגלל עניינים אחרים וסיבות שונות והסיבות לכך נעלמות מאיתנו ולכן אנו חושבים שהם דבר מקרי ואילו היינו מכירים את כל הסיבות והמסובבים והמקבלים וגם הרכבי החומרים השונים שלהם וצורת הקיבול שלהם היינו מבינים כל סוד, אך ההכרה של המהות האמיתית של ההשפעה הזו והאופן שבו מתחלפת הקבלה והסיבות המובילות לכך הם דברים עדינים מכדי שנתפוס אותם והם נסתרים מאיתנו. לפי זה המשמעות של ״כי גבוה מעל גבוה שומר״ היא ״מעל כל גבוה״ וזה נסוב על האל יתעלה שהוא נשגב מעל כל נשגב ומרומם מעל כל אדיר והוא שומר על כל הנבראים ומעניק להם יכולת להתמיד ולהמשיך להתקיים כפי שהם בצורה אחידה שאינה מתערערת ואינה מתחלפת. ישנם גם דברים נשגבים אחרים שנובעים מהם מצבים חלקיים בעולם ביחסים משתנים כפי שנאמר קודם ואלה הם הגלגלים והכוכבים ועליהם אמר ״וגבוהים עליהם״ וכינוי הגוף שבמילה ״עליהם״ נסוב על הנבראים בעולם התחתון והתכונות הקיימות אצלם שעליהן אמר ״אם עשק רש וגזל משפט וצדק תראה...⁠״.
וטעם: אם עשק וגזל וג׳ – כלומר שני ההפכים בעת אחת במדינה אחת, אל תפלא ואל תחשוב בזה העדר השגחת י״י יתברך במין האדם.
כי גבה מעל גבה שומר וג׳ – וכמו שאמר למעלה את הצדיק ואת הרשע ישפט וג׳.
ולפי שכבר היה מן המבוכה ומן ההרחקה מיראת י״י ית׳ במה שיראה מרוע הסדור בזה המציאות השפל, הסיר זה החכם באופן מה זאת המבוכה ואמר, אם תראה במדינה שיעשקו הדלים ויגזלו אותם, ותראה עם זה בה משפט וצדק, אל תתמה על החפץ אשר הוא מקביל קצתו לקצתו, כי לא כל הרעות שירצו לעשות הרעים נתונות בכחם שיעשו אותם. כי הכוכבים אשר הם גבה מעל גבה וגבהים עליהם (שם שם, ז), והם הכוכבים הקיימים ישמרו האנשים מהרבה מהרעות הנכונות לבוא עליהם, לפי מה שנתן להם י״י ית׳ מהכח ביום הבראם. ובזה האופן תמצא שירבו הרעים המבקשים לעשות רע וישתדלו בעשייתו בכל עוז, ולא יגיע מהם כי אם רע מעט מצד זאת ההשגחה המינית אשר ישגיח י״י ית׳ באדם, באמצעות הכוכבים.
ולזה התחיל ואמר אם עשק – יראה כשתראה משפט מעוקל יוצא במדינה, שהיא דוגמת העולם בכללו, אל תתמה על החפץ האלהי לאמר שהוא חפץ בדבר ההוא המיוחד עם היותו בלי צדק שאין הדבר כן אבל ענין ההנהגה הוא גבוה מעל גבוה וזה כי הנה צריך לשמור הכוללים והעניינים הגבוהים והעליונים עליונים ואע״פ שקצת אשר תחתיהם לא ישמרו לגמרי כמו שיקרה בהמטיר יי׳ על הארץ להשגחת הכלל שידלוף בית העני או שתסתחף שדהו. וגדולה מזו היא שיקרה זה במשפט התורה והנימוס כמו שאמר הרמב״ם ז״ל פרק ל״ו ח״ג.
[אחרי שהזהיר מן הדיבורים שיכול להיכשל בהם, הזהיר מן המחשבה הרעה שיכול אדם לחשוב על הנהגת ה׳ בעולם, ויבאר למה דרך רשעים צלחה ואין ה׳ נפרע מן המדינה הפושעת, כי ממתין לצדיק שייצא ממנה]:
אם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה. וכמו כן1, כאשר ׳תראה׳ חמס ושוד ׳במדינה׳2, אל תחטא להרהר אחר מידות בוראך או להעלות על לבבך מחשבת הפושעים האומרים ׳כל עושה רע טוב בעיני ה׳ ובהם הוא חפץ׳3: אל תתמה על החפץ. ׳אל תתמה׳ על ש׳חפץ׳ האל בקיום אותה ׳מדינה׳ ואיך לא יכריתה4: כי גבוה מעל גבוה [שומר]. כי אמנם האל יתעלה שהוא ׳גבוה׳ הרבה ׳על׳ כל דבר שהוא יותר ׳גבוה׳ ויותר נחשב מתיקוני אותה המדינה, ׳שומר׳ - ממתין בזה דבר יותר נכבד ויותר נחשב אצלו מהם5: וגבוהים עליהם. ויש דברים רבים ׳גבוהים׳ על משפטי העושק והגזל הנזכרים ויותר נחשבים אצלו, אשר לא היה משיג אותם אם היה מעניש אותה המדינה בעולם הזה6. ומן הדברים הנחשבים אצל האל יתעלה כנזכר הם צדיקי הדורות, אשר הם דומים לבוראם יותר מכל זולתם7:
1. כמו שהזהרתי אותך לשמור פיך ולא לחטוא בנדרים ובתפילה שלא בכוונה.
2. ׳אם תראה במדינה שהם עושקים את הרשים, וגוזלים את המשפט ואת הצדק׳ (רש״י).
3. לשה״כ במלאכי (ב יז) ׳הוגעתם ה׳ בדבריכם ואמרתם במה הוגענו באמרכם כל עושה רע טוב בעיני ה׳ ובהם הוא חפץ או איה אלהי המשפט׳, לפי שאתם רואים דרך רשעים צלחה וצדיקים מעונים ונכשלים אומרים אתם בלבבכם אחת משני דרכים הללו, כל עושה רע טוב בעיניו, או אין דין ואין דיין ליפרע, וכן פתרון לשון המקרא, כל עושה רע - טוב בעיניו, לכך הוא מצליח אותם, או אם אין זאת, איה אלהי המשפט שאינו נפרע מהם (רש״י שם).
4. כן ביאר בלקח טוב, שלא תתמה שה׳ משפיע להם שלווה והוא חפץ בהם להאריך להם אפו. וכן פירש הרי״ד ׳על החפץ׳ – איך יחפוץ הבורא בדבר.
5. ׳שומר׳ פירושו ׳מצפה׳ (רי״ד), מלשון ׳ואביו שמר את הדבר׳ (בראשית לז יא), כלומר שה׳ ממתין ומצפה שמתוך המדינה יתהווה דבר שהוא ׳גבוה׳ יותר מכל ענייני מדינה זו, נמצא שה׳ הגבוה מצפה שיבוא דבר שהוא גבוה מעל המדינה הנזכרת.
6. אחרי שביאר שה׳ ממתין לדבר שהוא גבוה מעל ענייני המדינה, ביאר שאכן יש דברים רבים שהם ׳גבוהים׳ מעל ענייני המדינה שעתידים לבוא מן המדינה, ועבור דברים אלה יש לקיים את המדינה למרות משפטי הגזל והעושק שבה, ולשמור את עונשם לעולם הבא.
7. ה׳ שומר וממתין לאלה שהם גבוהים בעיניו, ומי שחשוב בעיני ה׳ הוא הצדיק שמתדמה לו יותר משאר האנשים, שזה שלימותו של האדם, ובזה מוצא חן בעיני ה׳, וה׳ מאריך אף לכל המדינה עבור אותם הצדיקים שעתידים לצאת משם. [ונראה שמרמז לסדום ועמורה שלא נחרבו למרות שהיו בהם חוקי גזל ועושק, רק כאשר התברר שאין בהם צדיקים, ואת לוט שממנו עתידים לצאת רות ובית דוד יצאו משם, הרי שהצדיקים שהם גבוהים הם סיבה שלא להעניש את המדינה בעולם הזה]. ומש״כ רבינו שהצדיקים הדומים לבוראם חשובים לפני ה׳ מכל הנבראים, כ״כ בכוונות התורה: ׳כי אמנם התורה אשר שם משה מְצוּוֶה ועושה לפני בני עמנו היה המכוון בה לקדש ישראל להיות נצחיים ומאושרים לחיי עולם לרצון לפני אל עליון מְקַדְשָם, וזה בהידמותם אליו כפי האפשר בעיון ובמעשה כאשר היה המכוון מאתו במין האנושי..., ובזה יאושר לחיי עולם, ואז יהיה לרצון יותר מכל זולתו, כאמרו (דברים ט-י טו) ׳הן לה׳ אלהיך השמים וגו׳ רק באבותיך חשק׳, וכן אמרו ז״ל (סנהדרין צג.) ׳גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת׳, ובזה יושג התכלית המכוון מאתו יתברך במין האנושי, ובפרט בעַמו׳. ובאור עמים (פרק ׳תכלית כל גשמי׳) כתב שהצדיקים הם תכלית כל העולם הגשמי: ׳שתכלית כל ההווים ונפסדים הוא המין האנושי שהוא הנכבד מכולם ..., ראוי שיהיה מציאות גרמים שמימיים לצרכי ההווים ונפסדים אשר מציאותם הכרחי לשלימות העצם הנזכר [שכל האדם השלם], וזה נראה שהורה הכתוב באמרו ׳ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלהיך ללכת בכל דרכיו וגו׳ הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה רק באבותיך חשק ה׳ לאהבה אותם׳ וגו׳, כלומר, בהיות חפץ האל יתברך בשלימותך הבחיריי..., והודיע שזה יקר בעיניו יותר מן השמים ומן הארץ באמרו ׳הן לה׳ אלהיך השמים וגו׳ רק באבותיך חשק׳, וכן ביאר ישעיהו באמרו (סו א-ב) ׳כה אמר ה׳ השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו׳ ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאום ה׳ ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי׳, הנה ביאר שעם היות השמים כסא האל יתברך והארץ הדום רגליו, אמנם הצדיק וחרד על דברו יקר בעיניו יתברך יותר מן השמים והארץ כאמרם (כתובות ה.) ׳גדולים מעשיהם של צדיקים יותר משמים וארץ׳, ולהבין ולהורות למה זה ועל מה זה, אמר הנביא הנזכר (ישעיה מט ג) ׳ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר׳, כלומר שהאל יתברך מתפאר בצדיקים כמו שיתפאר האומן בפעולה שלימה שבפעולותיו׳.
רש וגזל. במקצת ספרים הגי״מל בצי״רי וכן כתב רד״ק בשרשים.
עושק – גזל.
שומר – ממתין כמו ואביו שמר את הדבר (בראשית ל״ז:י״א).
אם עושק רש – אם יש במדינה בפרסום עשיקת הרש וגזלת המשפט כי אינם עושים משפט ורואה אתה אשר הצדק בא שמה, רוצה לומר שהקב״ה עשה עמהם צדקה, אל תתמה על חפצו של המקום מה שמאריך אף ואינו משלם גמול המפעל.
כי גבוה – כי המקום ברוך הוא הגבוה למעלה מעל כל הגבוהים למשול עליהם בכל עת ממתין הוא עד שתתמלא הסאה ואז ישלם הגמול.
וגבוהים עליהם – יש לו שלוחים הרבה הגבוהים על אנשי המדינה ההיא למשול עליהם, ועל ידם ישלם להם גמול המפעל.
ואחרי שתירא את האלהים, הנה אם עשק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה, אל תתמה על החפץ; כי גבוה מעל גבוה שומר – הוא האלהים.
וגם כי תראה עוות הדין יוצא מתחת יד שופטי ארץ, אשר מי יאמר להם מה תעשו? וגבֹהים עליהם – דע כי יש גבוהים עליהם, והם שרי צבאות ה׳.
וגזל משפט – והמנע מעשית משפט.
על החפץ – על הדבר (עיין מה שכתבתי למעלה ג׳:א׳).
שמר – שומר משמרתו ואינו נכנס לתוך משמרת חבירו, וגבוהים עומדים על שניהם, וכל אחד מן הגבוהים האלה יש לו משמרת מיוחדת, וקרוב לאי אפשר שכל אלה ישמרו משמרתם באמונה ובשכל טוב.
אם עשק רש וגו׳ – אם ראית עושק דלים ורשים וצדיק חי העולמים משפיע לו שלוה וטובה, תראה במדינה – תראה בו מדינה של גיהנם,⁠1 כי גבוה – אלו המלאכים וגבוהים עליהם – זה הקב״ה.⁠2 (מ״ר)
אם עשק רש וגו׳ – רבי יוסי ב״ר חנינא פתר קרא בעשו, אם ראית את זה שבכרך גדול שברומי עושק דלים וגוזל רשים והקב״ה משפיע לו שלוה, תראה במדינה – תראה בו מדת הדין, ואל תתמה על מה שאמר הזקן ונעשה חפצו שנאמר הנה משמני הארץ יהיה מושבך, כי גבוה – אלו שרי מעלה, וגבוהים עליהם – זה מלך חי העולמים.⁠3 (שם)
1. ר״ל שעבור כל זה יירש גיהנם לעתיד, והוא כמ״ש בהוריות י׳ ב׳ אוי להם לרשעים שמגיע להם בעוה״ז כמעשיהם של צדיקים בעוה״ב, והיינו שמגיע להם טובה בעוה״ז, שעבור זה ינחלו גיהנם, יעו״ש.
2. נראה דר״ל, עליך לדעת כי אין זה במקרה אלא הכל בהשגחה ובחשבון מן השמים, וכמבואר, ויתכן דפרט בהמשגיחים את הקב״ה והמלאכים לרמז על הפעולות שהקב״ה עושה ע״י עצמו ועל הפעולות שנמסרו לשליח כלומר למלאך, כמבואר ריש תענית ג׳ א׳ שלשה דברים לא נמסרו לשליח רק הקב״ה בעצמו עושה אותם, ובב״מ פ״ו ב׳ כל מה שעשה אברהם אבינו לאורחיו ע״י שליח הקב״ה עושה לבניו ע״י שליח.
3. מרמז ליצחק בעניו זה בשם זקן, מפני שאותו הענין בכלל מתחיל בפרשה ויהי כי זקן יצחק, וי״ל עוד דמדייק לסיים מנעשה חפצו, והוא כי אע״פ שאין זה נכון שקבע לו משמני הארץ אך אעפ״כ נתקיים הדבר משום דהיה אז זקן וקיי״ל דגם סתירת זקנים בנין, ולכן צריך לבטוח כי הכל בחשבון ובהשגחה מן השמים וכדמסיים בזה. וכמש״כ לעיל באות הקודם.
אִם את1 עֹשֶׁק הָרָשׁ וְאת2 גֵזֶל הַמִשְׁפָּט וָצֶדֶק – והצדק3 תִּרְאֶה בַמְּדִינָה, אַל תִּתְמַהּ עַל הַחֵפֶץ – חפצו של המקום שמאריך אף ואינו משלם להם כגמולם4, ואל תתמה היאך הקב״ה סובלם5, כִּי המקום ברוך הוא6 שהוא גָבֹהַּ למעלה7 מֵעַל גָּבֹהַּ – כל הגבוהים למשול עליהם בכל עת8 שֹׁמֵר – ממתין9 שישובו בתשובה10, ואם לא ישובו ימתין עד שתתמלא הסאה ואז ישלם להם כגמולם11, ושלוחים יש למקום ורבים הם12 אשר ידם תקיפה13 וּגְבֹהִים הם עֲלֵיהֶם – על אנשי המדינה ההיא למשול עליהם, ועל ידם ישלם להם הקב״ה גמול מעשיהם14, על גזל המשפט ואי הצדק שעשו15:
1. רש״י, מצודת דוד.
2. רש״י, מצודת דוד.
3. רש״י.
4. רש״י, מצודת דוד.
5. ר״י קרא.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. רש״י, ר״י קרא, מצודת ציון.
10. ר״י קרא. כי כן דרכו להאריך אפו, רש״י.
11. רש״י, מצודת דוד.
12. מצודת דוד.
13. רש״י.
14. רש״י, מצודת דוד.
15. ר״י קרא. ובמדרש, אם ראית עושק דלים והקב״ה צדיקו של עולם משפיע לו שַׁלְוָה וטובה, ״תראה במדינה״, תראה בו דינה של גיהנם, ״ואל תתמה על חפצו״ של הקב״ה שאמר והיה העולם, ״כי גבוה מעל גבוה שומר״ הקב״ה שהוא מלמעלה ואתה למטה, ״וגבוהים עליהם״ אלו מלאכי השרת. ר׳ יוסי בר חנינא פתר מקרא זה בְּעֵשָׂו, אם ראית עֵשָׂו בכורך גדול שעושק דלים וגוזל רשים וצדיקו של עולם משפיע לו טובה תראה בם דינה של גהינם וכו׳, ואל תתמה על חפצו של זקן (יצחק) שאמר (בראשית כז, לט) ״הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ״ ונעשה רצונו, והלא דברים קל וחומר, לכבוד בשר ודם כך, לכבודו של הקב״ה דכתיב (זכריה יד, א) ״הִנֵּה יוֹם בָּא לַיהוָה וְחֻלַּק שְׁלָלֵךְ בְּקִרְבֵּךְ״ על אחת כמה וכמה, מדרש רבה, ילקוט שמעוני.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ח) וְיִתְר֥וֹן אֶ֖רֶץ בַּכֹּ֣ל [ה֑וּא] (היא) מֶ֥לֶךְ לְשָׂדֶ֖ה נֶעֱבָֽד׃
A king who makes himself servant to the land, is an advantage to the land in all.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וּמוֹתַר שְׁבָח פּוּלְחָנוּת אַרְעָא עַל כּוֹלָא הִיא דִּבְעִדָּן דִמְרוֹדִין בְּנֵי מַלְכוּתָא וּמַלְכָּא מִתְיְהֵיב בְּפַצְחֵיהוֹן מִן קֳדָמֵיהוֹן אִין לֵית לֵיהּ עִיבּוּר לְמֵיכַל הַהוּא מַלְכָּא לִגְבַר פָּלַח בְּחַקְלָא מִתְעֲבֵיד עֲבַד מִשְׁתַּעְבֵּד.
[א] וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הוּא – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁאַתְּ רוֹאֶה אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵם מְיֻתָּרִין בָּעוֹלָם הֵן הֵן בִּכְלַל הֲוָיָתוֹ שֶׁל עוֹלָם הֵן, כְּגוֹן שִׂיבָא לְמֶעֱבַד חַבְלָא, סוּגְיָא לִמְסֵיךְ גַּנַּיָּא, הֵן הֵן בִּכְלַל הֲוָיָתוֹ שֶׁל עוֹלָם הֵן. מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד, אֲפִלּוּ מֶלֶךְ שׁוֹלֵט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, לְשָׂדֶה נֶעֱבָד, שָׁאֵיל וַאֲמַר עֲבֵדַת אַרְעָא לָא עֲבֵדַת אַרְעָא, לְפִיכָךְ אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף, וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא הוֹמֶה וּמְהַמֶּה אַחַר הַמָּמוֹן וְקַרְקַע אֵין לוֹ, מָה הֲנָאָה יֵשׁ לוֹ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חָנִין אָמְרֵי, כְּתִיב: וְיָרְדוּ מֵאֳנִיּוֹתֵיהֶם כֹּל תֹּפְשֵׂי מָשׁוֹט מַלָּחִים כֹּל חֹבְלֵי הַיָּם אֶל הָאָרֶץ יַעֲמֹדוּ (יחזקאל כ״ז:כ״ט), וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁעַל הָאָרֶץ הֵם עוֹמְדִים, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה סְפִינָתוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם וְיֵשׁ לוֹ קַרְקַע עַל הָאָרֶץ, הוּא מַעֲמִידוֹ, אֵין לוֹ קַרְקַע, אֵין הֶבֶל גָּדוֹל מִזֶּה.
[ב] רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הוּא – דְּבָרִים שֶׁתִּרְאֶה הֵן מְיֻתָּרִין בַּתּוֹרָה, כְּגוֹן תּוֹסָפוֹת שֶׁל בֵּית רַבִּי, וְתוֹסָפוֹת שֶׁל רַבִּי נָתָן, הִלְכוֹת גֵּרִים וַעֲבָדִים, אַף הֵם נִתְּנוּ לְמשֶׁה מִסִּינַי, וּכְגוֹן הִלְכוֹת צִיצִית, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, בִּכְלַל הַתּוֹרָה הֵם, כְּדִכְתִיב: וַיִּתֵּן ה׳ אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים (דברים ט׳:י׳). וּכְתִיב: כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וגו׳ (דברים ח׳:א׳), כָּל, כְּכָל. דְּבָרִים, הַדְּבָרִים. מִצְוָה, הַמִּצְוָה. מִקְרָא מִשְׁנָה הֲלָכָה תַּלְמוּד תּוֹסָפוֹת וְאַגָּדוֹת, וַאֲפִלּוּ מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לוֹמַר לִפְנֵי רַבּוֹ, כֻּלָּן נִתְּנוּ הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי. מֶלֶךְ, זֶה בַּעַל תַּלְמוּד. לְשָׂדֶה נֶעֱבָד, זֶה בַּעַל מִשְׁנָה, שֶׁהוּא עוֹדֵר לְפָנָיו אֶת הַהֲלָכָה. רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אֲבוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, לָמַד וְלֹא לִמֵּד אֵין הֶבֶל גָּדוֹל מִזֶּה. וְרַבָּנָן אָמְרֵי אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁאַתְּ רוֹאֶה בָּעוֹלָם מְיֻתָּרִין, כְּגוֹן זְבוּבִים וּפַרְעוֹשִׂים וְיַתּוּשִׁין, אַף הֵם בִּכְלַל בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְכֻלּוּ וגו׳ (בראשית ב׳:א׳).
[ג] מֶלֶךְ – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לְשָׂדֶה נֶעֱבָד, זֶה צִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ (מיכה ג׳:י״ב). לְפִיכָךְ אֹהֵב כֶּסֶף, אוֹהֵב מִצְווֹת, לֹא יִשְׂבַּע, מִן הַמִּצְווֹת, וְאִם אֵין לוֹ מִצְוָה קְבוּעָה לְדוֹרוֹת מָה הֲנָיָה לוֹ, שֶׁהֲרֵי משֶׁה כַּמָּה מִצְווֹת וּצְדָקוֹת עָשָׂה וְיֵשׁ לוֹ מִצְוָה קְבוּעָה לְדוֹרוֹת, דִּכְתִיב: אָז יַבְדִּיל משֶׁה שָׁלשׁ עָרִים (דברים ד׳:מ״א).
[ד] דָּבָר אַחֵר: וְיִתְרוֹן אֶרֶץ וגו׳ – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנְּבִיאִים, מָה אַתֶּם סְבוּרִים שֶׁאִם אֵין אַתֶּם הוֹלְכִים בִּשְׁלִיחוּתִי אֵין לִי שָׁלִיחַ, הֱוֵי וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הוּא, בַּכֹּל אֲנִי עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתִי, אָמַר רַבִּי אֲחָא אֲפִלּוּ עַל יְדֵי נָחָשׁ, עַל יְדֵי עַקְרָב, וְעַל יְדֵי יַתּוּשׁ, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי צְפַרְדֵּעַ. טִיטוּס הָרָשָׁע נִכְנַס לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וְגִדֵּר אֶת הַפָּרֹכֶת, וְתָפַשׂ שְׁתֵּי זוֹנוֹת בְּיָדוֹ וּבְעָלָן עַל גַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְיָצָא וְחַרְבּוֹ מְלֵאָה דָם, מַאן דְּאָמַר מִדַּם הַקֳּדָשִׁים, וּמַאן דְּאָמַר מִדַּם שָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים. הִתְחִיל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף וְאוֹמֵר לָא דָמֵי הַהוּא דְּעָבֵיד קְרָבָא עִם מַלְכָּא בְּמַדְבְּרָא וְנָצַח לֵיהּ, לִדְעָבֵיד קְרָבָא עִם מַלְכָּא בְּגוֹ בֵּיתֵיהּ וְנָצַח לֵיהּ. מֶה עָשָׂה כִּנֵּס כָּל כְּלֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לְגוֹ גַּרְגּוּתְנִי אַחַת וְיָרַד לַסְּפִינָה, כֵּיוָן שֶׁיָּרַד מְחָא נַחְשׁוֹלָא גּוֹ יַמָּא אָמַר דּוֹמֶה שֶׁאֵין כֹּחַ אֱלוֹהַּ שֶׁל אֻמָּה זוֹ אֶלָּא בַּמַּיִם, דּוֹר אֱנוֹשׁ לֹא פָּרַע מֵהֶם אֶלָּא בַּמַּיִם, וְאַף אֲנִי כְּשֶׁהָיִיתִי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בִּי וְעַכְשָׁיו לְכָאן קְדָמוּנִי. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִי רָשָׁע בֶּן רָשָׁע חַיֶּיךָ בִּבְרִיָּה פְּחוּתָה מִכָּל מַה שֶּׁבָּרָאתִי בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית אֲנִי פּוֹרֵעַ מֵאוֹתוֹ רָשָׁע. מִיָּד גָּעַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיָּם וְעָמַד מִזַּעְפּוֹ, יָצָא מִשָּׁם, כְּשֶׁהִגִּיעַ לְרוֹמִי יָצְאוּ כָּל בְּנֵי רוֹמִי וְקִלְּסוּהוּ, נָקֵיטָא בַּרְבָּרַיָיא. מִיָּד הִסִּיקוּ לוֹ אֶת הַמֶּרְחָץ וְרָחַץ, כְּשֶׁיָּצָא מָזְגוּ לוֹ כּוֹס פְּיָילֵי פּוֹטֵירִין שֶׁל יַיִן, זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַתּוּשׁ לְתוֹךְ הַכּוֹס וְנִכְנַס לְתוֹךְ חָטְמוֹ וְהִגִּיעַ לְמֹחוֹ וְהִתְחִיל מְנַקֵּר בְּמֹחוֹ וְאוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁגָּדַל וְהָיָה כְּמִין גּוֹזָל בֶּן יוֹנָה וּבוֹ מִשְׁקַל שְׁנֵי לִיטְרִין. אָמַר קִרְאוּ לוֹ לָרוֹפְאִים וּפִצְעוּ מֹחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ לֵידַע בַּמֶּה פָּרַע מִמֶּנּוּ אֱלוֹהַּ שֶׁל אֻמָּה זוֹ. קָרְאוּ לָרוֹפְאִים וּפָצְעוּ אֶת מֹחוֹ וּמָצְאוּ כְּמִין גּוֹזָל בֶּן יוֹנָה וּבוֹ מִשְׁקַל שְׁנֵי לִיטְרִין.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רַבִּי יוֹסֵי אֲנִי הָיִיתִי שָׁם בְּרוֹמִי וְנָתְנוּ הַגּוֹזָל הַהוּא מִצַּד אֶחָד וּשְׁנֵי הַלִּיטְרִין מִצַּד אֶחָד וַהֲוָה תָּקֵיל חַד לָקֳבֵל חַד, נָתְנוּ אוֹתוֹ בִּקְעָרָה כָּל דַהֲוָה דֵין שָׁנֵי הֲוָה דֵין שָׁאנֵי, פְּרַח יַתּוּשָׁא פְּרַחָה נַפְשֵׁיהּ דְּטִיטוּס לַאֲבַדּוֹן לְדֵרָאוֹן עוֹלָם, הֱוֵי וְיִתְרוֹן אֶרֶץ.
[ה] וְרַבִּי תַּנְחוּמָא וְרַבִּי מְנַחֲמָא הֲווֹ מְתַנִּין בַּהֲדֵין עוֹבָדַיָא. עוֹבָדָא הֲוָה בְּחַד גַּבְרָא דַּהֲוָה קָאֵים גַּבֵּי נַהֲרָא, חֲמָא חַד אוּרְדְּעָא טְעוּנָה חַד עַקְרָב וּמְגִיזָא יָתֵיהּ נַהֲרָא, אָמַר וַדַּאי זוֹ מוּכֶנֶת לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתֵיהּ, אֲגִיזְתֵּיהּ וַעֲבָדַת שְׁלִיחוּתֵהּ וַחֲזָרַת יָתֵהּ לְאַתְרֵהּ, וְנִשְׁמַע קוֹל יְלָלָא בָּעִיר, פְּלוֹנִי נְשָׁכוֹ עַקְרָב וָמֵת. רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי חָנִין דְּצִיפּוֹרִין עוֹבָדָא הֲוָה בְּחַד גְּבַר דַּהֲוָה חָצֵיד בְּבִקְעַת בֵּית טוֹפַת וַחֲמָא עִישְׂבָּא עֲבַד כְּלִילָא לְרֵישֵׁיהּ, אֲתָא חַד חִיוְיָא וּמְחָא יָתֵיהּ וּקְטָלֵיהּ, אֲתָא חַד גְּבַר וְקָם לֵיהּ, סְקַר בְּחִיוְיָא, אֲמַר תָּמַהּ אֲנָא עַל מַאן דִּקְטַל הָדֵין חִיוְיָא, אֲמַר הַהוּא גְבַר אֲנָא קְטַלְתֵּיהּ, חֲמָא הַהוּא עִישְׂבָּא בְּרֵישֵׁיהּ, אֲמַר לֵיהּ יָכוֹל אַתְּ לְמִינְסַב הָדֵין כְּלִילָא דְעִישְׂבָּא מִן רֵישָׁךְ, אֲמַר אִין. אֲמַר לֵיהּ יָכֵיל אַתְּ קָרֵיב הָדֵין חִיוְיָא בְּהָדֵין חוּטְרָא, אֲמַר לֵיהּ אִין, כֵּיוָן דִּקְרַב לְהַהוּא חִיוְיָא מִיָּד נָשְׁרִין אֵיבָרֵיהּ. רַבִּי יַנַּאי הֲוָה יָתֵיב מַתְנֵי עַל פְּיָילֵי קַרְתָּא, וְרָאָה נָחָשׁ אֶחָד מַרְתִּיעַ וּבָא, וַהֲוָה מְרַדֵּיף לֵיהּ מִן הָכָא וַהֲוָה חָזַר לֵיהּ מִן הָכָא מִן דֵּין סִיטְרָא, אָמַר זֶה וַדַּאי מוּכָן לַעֲשוֹת שְׁלִיחוּתוֹ, מִיָּד נָפַל קוֹל הֲבָרָה בָּעִיר פְּלוֹנִי נָשׁוּךְ בַּנָּחָשׁ וָמֵת. רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה יָתֵיב עַל בֵּית הַכִּסֵּא, אֲתָא חַד רוֹמָא וַאֲקִימֵיהּ וִיתֵיב לֵיהּ, אָמַר לֵיהּ הָדֵין לָא אָתֵי עַל מַגָּן, מִיָּד בָּא נָחָשׁ וּנְשָׁכוֹ וָמֵת, וְקָרָא עָלָיו הַפָּסוּק הַזֶּה: וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ (ישעיהו מ״ג:ד׳). וְאֶתֵּן אֱדוֹם תַּחְתֶּיךָ. רַבִּי יִצְחָק בֶּן רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה מְטַיֵּיל עַל שׁוּנְתָא דְּיַמָא דְּקֵיסָרִין, רָאָה קוּלִית אַחַת מִתְגַּלְגֶּלֶת וּבָאָה, וַהֲוָה מַצְנַע לַהּ וְהִיא מִתְגַּלְגֶּלֶת, מַצְנַע לַהּ וְהִיא מִתְגַּלְגֶּלֶת, אָמַר זוֹ מוּכֶנֶת לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָהּ. לְבָתַר יוֹמִין עֲבַר חַד בַּלְדָּר מִן מַלְכוּתָא, אִיתְגַּלְגְּלַת בֵּינֵי רִיגְלוֹהִי וְנִכְשַׁל וְנָפַל וָמֵת, אֲזָלוּן וּפַשְׁפְּשׁוּנֵיהּ בְּשַׂקֵיהּ וְאַשְׁכְּחוּן יָתֵיהּ טָעוּן כְּתָבִין בִּישִׁין עַל יְהוּדָאִין דְּקֵיסָרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא הֲוָה עוֹסְקָן וַהֲוָה לֵיהּ חַד פַּרְדֵּס וַהֲוָה בֵּיהּ חַד סָדְיָין אֲזַל חַד דּוּכִיפַת וְתַקְּנֵיהּ, קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן וְסָתְרֵיהּ, מָה עֲבַד אַיְיתֵי לֵיהּ וַעֲבַד בְּאַפֵּיהּ חַד לוּחַ וִיהַב חַד מַסְמְרָא וְתַקְּנֵיהּ, מָה עֲבַד דּוּכִיפַת אֲזַל וְאַיְיתֵי חַד עִישְׂבָּא וִיהַב עַל הַהוּא מַסְמְרָא וְסָתְרֵיהּ. מָה עֲבַד רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲמַר טַב לִי אֲנָא גָּנֵז הָדֵין דְּלָא יֵלְכוּן גַּנָּבַיָא וְיַעַבְדוּן כְּדֵין וְיַחְרְבוּן בְּרִיָּיתָא. חֲמַרְתֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי אֲכָלַת עִישְׂבָּא וְאִיסְתַּמְּיַית, אֲכָלָה עִישְׂבָּא חוֹרָן וְאִיתְפַּתְּחַת. עוֹבָדָא הֲוָה בִּתְרֵין גּוּבְרִין דַּהֲווֹן עָלְלִין בִּשְׁבִילָא דִּטְבֶרְיָא חַד סָמֵי וְחַד פְּתִיחַ, פְּתִיחַ גְּדַשׁ לְסַמְיָא, יָתְבוּן לְמִקְרְטָא בְּאוֹרְחָא, וַאֲרָעַת שַׁעְתָּא וַאֲכָלוּן מִן עִישְׂבָּא, דֵין דַּהֲוָה סַמְיָא אִיתְפַּתַּח וְדֵין דַּהֲוָה פְּתִיחַ אִיסְתַּמֵי, לָא עָלוּן מִן תַּמָּן עַד דִּגְדַשׁ סַמְיָא לִפְתִיחָא. עוֹבָדָא הֲוָה בְּחַד גְּבַר דִּסְלַק מִן בָּבֶל יָתֵיב לְמִקְרְטָא עַל אוֹרְחָא וַחֲמָא תְּרֵין צִיפּוֹרִין מִתְנַצְיָין הָדָא עִם הָדָא, קָטְלָא הָדָא לַחֲבֶרְתָּהּ, אֲזָלַת חוֹרִיתָא וְאַיְיתָא עִישְׂבָּא וְיָהֲבָא עַל מִיתָא וְאַחְיָיא, אֲמַר טַב לִי נָסֵב הָדָא עִישְׂבָּא מְחַיֵּי בָּה מִיתָא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, מִיפְרָא וּסְלַק חֲמָא חַד תַּעַל מָיֵית וּמְקַלַּק בְּאוֹרְחָא, אֲמַר טַב לִי מְנַסְּיָא בְּהָדֵין תַּעַל, וִיהַב עֲלוֹי וְאַחְיֵיהּ. הֲוָה מְהַלֵּךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ לְסוּלָמָא שֶׁל צוֹר, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְסוּלָמָא שֶׁל צוֹר חֲמָא חַד אַרְיֵה קְטִיל רְמֵי בְּאוֹרְחָא, אֲמַר טַב לִי מִינַסֵּי בְּהָדֵין, יְהַב עֲלוֹי וְאַחְיֵיהּ, וְקָם עֲלוֹי וְאַכְלֵיהּ. הֲדָא דִּבְרִיָּיתָא אָמְרִין טַב לְבִישׁ לָא תַעֲבֵיד וּבִישְׁתָּא לָא יִמְטֵי לָךְ, וְטַב לְבִישׁ אִין עֲבַדְתְּ, בִּישָׁא עֲבַדְתְּ.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אֲפִלּוּ בְּמַיִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וּמַעֲשֶׂה בְּמֻכֶּה שְׁחִין שֶׁיָּרַד לִטְבֹּל בְּיַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָא וַאֲרָעַת שַׁעְתָּא וּטְפַת בְּאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם וְאַסְחֵי וְאִיתְּסֵי. וְהֵיכָן הִיא בְּאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם, אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא כְּתִיב: וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן (במדבר כ״א:כ׳), שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹלֶה עַל הַר יְשִׁימוֹן רוֹאֶה כְּמִין כְּבָרָה קְטַנָּה בְּיַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָא וְזוֹ הִיא בְּאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר שִׁיעֲרוּ אוֹתָהּ רַבָּנָן וְהִיא מְכֻוֶּנֶת כָּל קֳבֵל תַּרְעָא מְצִיעָאָה דִּכְנִשְׁתָּא עַתִּיקְתָּא דִּסְרוֹנְגְּיָא.
אָמַר רַבִּי הוּנָא בַּר פַּפָּא בְּאִסּוּר הַבָּמָה הָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין בַּמִּדְבָּר עַד שֶׁלֹא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. תָּנֵינַן עַד שֶׁלֹא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת וַעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת, וּמִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת וַעֲבוֹדָה בַּכֹּהֲנִים, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹהֲגִין בְּאִסּוּר בָּמָה בַּמִּדְבָּר, וְהָיוּ פֻּרְעָנֻיּוֹת מְכַלּוֹת אוֹתָם, וְהָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִין עוֹבְדִין לִשְׁמוֹ וְהוּא הוֹרְגָן בַּמִּדְבָּר, לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמשֶׁה: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב וגו׳ וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וגו׳ (ויקרא י״ז:ג׳-ד׳).
ויתרון ארץ – רבי יהושע אומר אפילו דברים שאתה רואה אותן יתרון למתן תורה כגון הלכות ציצית מזוזה ותפילין הן בכלל תורה דכתיב ועליהם ככל הדברים וגו׳ (דברים ט׳:י׳). כל מקרא ומשנה תלמוד ותוספתא ואגדה כולן נאמרו למשה על הר סיני. מלך לשדה נעבד. מלך זה בעל תלמוד לשדה נעבד. זה בעל משנה שהוא סודר הלכה לפניו.
ד״א מלך – זה בעל משנה.
לשדה נעבד – זה בעל תלמוד שהוא מוביל הלכה לפניו לפיכך אוהב כסף לא ישבע כסף. אוהב תורה לא ישבע תורה. ואוהב בהמון וגו׳. שכל מי שהיא הומה ומהמה על דברי תורה ותלמוד אין לו מה הנאה יש לו. ר׳ יעקב אמר בשם ר׳ יוחנן למד ולא לימד אין לך הבל גדול מזה. מכאן אמרו אין הרב נוטל שכר תלמידיו עד שילמדנו לאחרים. שנאמר האלף לך שלמה וגו׳ (שיר השירים ח׳:י״ב).
ד״א מלך לשדה נעבד – אפילו מלך אם עבד ארעא עבד ואם לא עבד מידי שכל מי שהומה ומהמה אחר הממון וקרקע אין לו מה הנאה יש לו. ר׳ ירמיה אומר וירדו מאניותיהם וגו׳ (יחזקאל כ״ז:כ״ט). וכי אין אנו יודעין שעל הארץ יעמודו אלא הרי ששקעה ספינתו של אחד מהם בים ויש לו קרקע על הארץ יעמוד ואם לאו אין לך הבל גדול מזה. א״ר אליעזר הרב נוטל שכר אלף והתלמיד מאתים. שנאמר האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו (שיר השירים ה׳:י״ב).
ד״א ויתרון ארץ בכל היא – ר׳ אחא אומר בכל עושה הקב״ה שליחותו אפילו על ידי נחש אפילו על ידי עקרב יתוש צפרדע. טיטוס הרשע נכנס לקדשי הקדשים נטל שתי זונות בידו וכו׳.
(ח-ט) ויתרון ארץ בכל הוא – רבי יהודה ורבי נחמיה, ר׳ יהודה אומר אפילו דברים שאתה רואה אותם יתרון בעולם כגון סיבא למעבד חבלא סוגיא למיסג ביה גופנא אף הם לצורך העולם הם.
מלך לשדה נעבד – אפילו מלך מסוף העולם ועד סופו לשדה נעבד, עבדת ארעא עבדת, לא עבדת ארעא לא עבדת כלום.
לפיכך אוהב כסף לא ישבע כסף – אוהב ממון לא ישבע ממון שכל מי שהומה ומהמה אחר ממון וקרקע אין לו מה הנאה יש לו, ר׳ ישמעאל בר תנחומא ורבי נתן בריה דרבי ברכיה בש״ר ירמיה וירדו מאניותיהם וגו׳ אין אנו יודעים שעל הארץ יעמדו אלא כיון ששקעה ספינתו של אחד בים ויש לו קרקע על הארץ הוא מעמידו אין לו קרקע אין הבל גדול מזה. ור׳ נחמיה אמר ויתרון (אדם) [ארץ] בכל הוא אפילו דברים [שנראים כמיותרים בתורה] אף הם בכלל מתן תורה שנא׳ ויתן ה׳ אלי את שני לוחות האבנים וגו׳, ריב״ל אמר ועליהם ככל הדברים, וכתיב כל המצוה וגו׳, כל ככל, דברים הדברים, מצוה המצוה, מקרא משנה תלמוד תוספתא אגדה, ואפילו מה שתלמיד מחדש וחברו משיבו עליו כבר היה לעולמים.
מלך לשדה נעבד – רבי יהודה ור׳ נחמיה, ר׳ יהודה אומר מלך זה בעל התלמוד, לשדה נעבד בעל משנה שהוא סודר את ההלכה בפניו, אוהב כסף אוהב תורה לא ישבע תורה שכל מי שהוא הומה ומהמה אחר דברי תורה ואין לו תלמוד מה הנאה יש לו, ר׳ אלעזר בן אבינא אמר למד תורה ולא למד תלמוד אין לך הבל גדול מזה, ורבנן אמרין ויתרון ארץ אפילו דברים שאתה רואה אותם יתרון לעולם כגון זבובין ויתושין ופרעושין אף הן ברייתו של עולם הוא.
מלך לשדה נעבד – זה הק״ה דכתיב ביה ה׳ מלך גאות לבש.
לשדה נעבד – זה ציון דכתיב ציון שדה תחרש, לפיכך אוהב כסף אוהב מצוה לא ישבע מצות שכל מי שהומה ומהמה אחר מצות ומצוה הקבועה לדורות אין לו, מה הנאה יש לו, תדע לך שכן כתיב במשה אז יבדיל משה שלש ערים. דרש רבי סימאי יודע היה משה רבינו שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש שבארץ כנען ואמר מצוה הבא לידי אקיימנה.
ומי אוהב בהמון לו תבואה – למי נאה ללמוד בהמון למי שהכל שלו, והיינו דר׳ אלעזר דאמר למי נאה למלל גבורות ה׳ למי שיכול להשמיע כל תהלתו. רב אשי אמר כל האוהב ללמוד בהמון לו תבואה, והיינו דאמר ר׳ יוסי בר חנינא מאי דכתיב חרב אל הבדים, חרב על שונאיהם של ישראל שיושבים ועוסקים בתורה בד בד, רבינא אמר כל האוהב ללמוד תורה בהמון לו תבואה, והיינו דאמר ר׳ ברכיה הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכלם.

רמז תתקעב

ויתרון ארץ בכל הוא – א״ר אבא בכל עושה הקב״ה שליחות אפילו על ידי נחש, אפילו ע״י עקרב, אפילו על ידי צפרדע, אפילו ע״י יתוש. טיטוס הרשע נכנס לבית קדש הקדשים וחרבו שלופה בידו וגדד את הפרוכת ונטל שתי זונות והניח ס״ת תחתיהן ובעלן על גבי המזבח, וכשיצא היתה חרבו מלאה דם, אית דאמרי מדם (קדש) הקדשים, ואית דאמרי מדם שעיר של יום הכפורים, התחיל מחרף ומגדף אמר לא דמי הדין דעבד קרבא עם מלכא במדברא ונצח ליה לההוא דעבד קרבא עם מלכא בגו פלטין דידיה ונצח ליה, מה עשה כנס כל כלי בהמ״ק (ועשאם) [לגו] גרגותני אחת ונתנם בספינה וירד, כיון שירד בא עליו נחשול של ים לטבעו, אמר דומה אני שאין כח אלוה של אומה זו אלא במים, דור אנוש, דור המבול, פרעה וכל חילו לא נפרע מהם אלא במים, אף אני כשהייתי בתוך ביתו וברשותו לא היה יכול לעמוד בי עכשיו קדמני, אמר הקב״ה חייך בבריה הפחותה מכל מה שבראתי מששת ימי בראשית אני פורע מאותו רשע, מיד רמז הקב״ה לים ועמד מזעפו, כיון שבא לרומי יצאו בני רומי וקלסו אותו נקיטת ברבריא, מיד הסיקו לו המרחץ וזמן לו הקב״ה יתוש אחד ונכנס לתוך חוטמו והיה אוכל (לו) והולך עד שהגיע למוחו התחיל מנקר את מוחו, אמר קראו לרופא ופצעו את מוחו לידע במה אלוה של אומה זו פורע מאותו האיש, מיד קראו לרופאים ופצעו את מוחו ומצאו בו כמין גוזל בן יונה והיה בו משקל שני ליטרין, א״ר אלעזר תמן הוינן והווין גוזלא מהדין סיטרא ותרתין ליטרא מהדין סיטרא ותקל חד לקביל חד ונטלוהו ונתנוהו בקערה כל מה דהוה הדין שני הוה הדין שני פרח יתושא פרח נשמתיה דטיטוס הרשע, רבי תנחומא ואמרי לה ר׳ מנחמא ור׳ ברכיה ורבי חלבו ורבי יוסי מתני עובדא הוה בחד גבר דהוה קאים על כיף נהרא וחמא חד עורדענא טענא חדא עקרבא ומגיזא יתי נרא, אמר זו מוכנת לעשות שליחותיה, אזלת עבדת שליחותיה ואהדרה אתת לאתרא. ר׳ פנחס בשם רבי יוחנן דצפורי עובדא הוה בחד גבר דהוה קאים וחצר בחדא בקעתא דבית נטופא חמא חד עישבא ולקטיתיה ומחא יתיה וקטליה אתא חד חבר וקם ליה וסקר בההוא חויא, אמר ליה תמה אנא על מאן דקטל הדין חויא, אמר ליה אנא קטלית יתיה תלא אפוי וחמא ההוא עישבא עביד לרישיה כלילא. אמר ליה את יכיל מרים הדין עישבא מרישך, אמר ליה אין, כין דארים יתיה, אמר ליה את יכיל קריב בהדין חוטרא בהדין חויא, אמר ליה אין, כיון דקרב לגביה נשרו אבריו. רבי ינאי הוה יתיב מתני על תרע קרתא וראה נחש אחד מרתיע ובא הוה מרדף ליה מן הדין סיטרא [והוא חזר מהדין סיטרא], אמר זה מוכן לעשות שליחותו, מיד נפל הברה בעיר פלוני בן פלוני נחש הכישו ומת, ר״א הוה יתיב ומטייל בבית הכסא חמא חד רומי ואקים יתיה ויתיב ליה אמר לית הדא על מגן, מיד נפק חדא חויא ומחא יתיה וקטל יתיה וקרא עליה ואתן אדם תחתיך, אדום. רבי יצחק הוה קאים על הדא משוניתא דימא דקסרין וראה קולית אחת מתגלגלת ובאה והוה מצנע לה והיא מתגלגלא אמר זומוכנת לעשות שליחותה, לבתר יומין עבר חד בלדר אתגלגלת בין רגלוי ונכשל בה ונפל ומת, אזלין ופשפשוניה ואשכחוניה טעין כתבין בישין על יודאי דקסרין. ר׳ שמעון בן חלפתא עסקן בדברים הוה, הוה ליה חד סדן בפרדיסיה, חמא חד דוכיפת דעבד ליה קן בגוה, א״ל מה בעי (מי הוי) הדא עופאמסאב בהדא פרדיסא, אזל ר׳ שמעון בן חלפתא וסתריה להדין קינא, אזל ההוא דוכיפת ותקניה, מה עבד רבי שמעון בן חלפתא אייתי חד לוח ויהביה באפיה בההוא נוקבא ויהב ביה מסמר, מה עבד ההוא דוכיפת אזל ואייתי חד עשב ויהביה על ההיא מסמרא ושלפה, אזל רבי שמעון בן חלפתא אמר טב לי מגנז דין עשבא דלא ילפון גנביא למעבד כן ויחרבון ברייתא. חמרתיה דר׳ ינאי אכלת עשב ואיסתמית ואכלת עשב ואיתפתחת. עובדא הוה בתרין גברין דהוו עיילין בשבילא דטבריא חד סמי וחד פתיח, והוה ההוא פתיחא גדיש ליה, וארעת שעתא ואכלון מן עשבא, דין דהוה סמי איתפתח ודין דהוה פתיח איסתמי, לא עלון מתמן עד זמן דגדיש ההוא סמיא לההוא פתיחא. עובדא בחד גבר דהוה סליק מבבל יתיב למקרטא באורחא חמא הדין תרתי, צפרייא מתנצן חדא עם חדא וקטלת חדא מנהון לחברתה, אזלת ההיא אחריתי ויהבת חד עשב עלת ואחיית יתיה, אמר טב לי נסב מן הדין עשבא מיסק מחיי מתיא דארעא דישראל, נסב וסליק חמא חד תעלא מית ומקלק באורחא אמר טב לי מנסיא בהדין תעלא ויהביה עלויה ואחייה, כיון שהגיע לסולמא דצור חמא חד ארי קטיל מקלק באורחא, אמר טב לי מנסיא בהדין אריא, יהביה עלויה ואחייה קם ואכלתיה. ההוא דברייתא אמרן טב לביש לא תעביד וביש לא ימטי לך. אמר רבי תנחומא אפילו במים הקב״ה עושה שליחותו, מעשה במוכה שחין אחד שירד לטבול בימה של טבריה וארעת שעתא וטפת בארה של מרים ואיתמי, היכן היא בארה של מרים כתיב ונשקפה על פני הישימון שכל מי שהוא עולה לראש ישימון ורואה כמין כברה קטנה בימה של טבריא זו הוא בארה של מרים.
ופצ׳ילהֵ אלארץ׳ שאמלה לאלכל, חתא אלמלך מסתעבדא לאלאחקאל ואלצ׳יאע.
ותועלת האדמה לכל היא (נצרכת) ואפילו המלך כפוף לצורך ביבולי הפרדסים והשדות.
ויתרון האדמה כוללת הכל שאפילו המלך משועבד לשדות ולאדמות.
ויתרון ארץ בכל היא – ויתרה של יושבי הארץ שהם מתגאים ומכעיסים למקום.
בכל היא – בכל דבר הוא עושה שליחותוא ליפרע ואפילו על ידי יתושין כדרך שעשה לטיטוס.
מלך לשדה נעבד – הקב״ה נעשה פועל לציון ליתבע עלבונהב ממחריביה ולשלם שכרה לבוניה.⁠ג
(ח-ט) דבר אחר: ויתרון ארץ בכל היא – שכר עבודת האדמה חשוב הוא על הכל שאפילו הוא מלך צריך הוא להיות נעבד לשדה שאם עשתה הארץ פירות יש לו מה יאכל ואם לאו הוא מת ברעב.
אוהב כסף לא ישבע כסףדלא יאכל כסף.
ומי אוהב בהמון – ממון.
לא תבואה – שאינו אוסף לו פירות, גם זה הבל.
דבר אחר: ויתרון ארץ בכל היא – שכרן של ישראל בכל דברי תורה הוא בין במקרא בין במשנה בין בתלמוד.
מלך לשדה נעבד – מלך במקרא ומשנה עודנו צריך להיות נעבד לבעל התלמוד, שהוא מְשַׂדֵּד ומסדר לפניו הוריית איסורה וטומאה וטהרה ודינין.
אהב כסף – תורה, אינו שבע בה.
והאוהב בהמון – תורה.
לא תבואה – מי שיש לו מקרא ומשנה ואין לו תלמוד מה הנאה יש לו, כל אלה בויקרא רבה (ויקרא רבה כ״ב:א׳-ב׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״שליחותו״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״עלבונה״.
ג. בגיליון כ״י לוצקי 778 מופיעה הוספה (כנראה של המעתיק): ״ויתרון ארץ – שבה עבודת הארץ על הכל מוטל ואפילו מלך ראוי להיות משועבד לשדהו לעמול בה בכל ? {קשה לפענח מלה זו}.⁠״
ד. בגיליון כ״י לוצקי 778 מופיעה הוספה (כנראה של המעתיק): ״כלומ׳ לא תהא שביעתו מן הכסף אם לא יאכל לחם״
ה. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5 נוסף כאן: ״והיתר״.
The profit of the earth is desired by all – And the loftiness of the earth's dwellers, who are haughty and provoke the Omnipresent; "is desired by all,⁠" in everything, he performs His mission to punish them, even through gnats, as He did to Titus.⁠1
The king himself is subject to the soil – The Holy One, Blessed Is He, became subservient to Tzion to demand from her destroyers for [their] mistreatment [of Tzion], and to reward her builders.
(8-9) Another explanation: The profit of the earth is desired by all – The reward for tilling the soil is most important of all, for even the king must be subservient to the field; if the earth produces fruits, he will eat, otherwise, he dies from hunger.
He who loves money will never be satisfied with money – He will not eat money.
And he who loves abundance – Of money.
Will have no produce – That he does not gather for himself produce, this too is vanity.⁠2
Another explanation: The profit of the earth is desired by all – The reward of Yisroel is in all aspects of Torah, be it in Scripture, in Mishnah, or in Gemara.
The king himself is subject to the soil – If the king is well versed in Scripture and Mishnah, he must still be subservient to the one well-versed in Gemara, because he arranges before him the practical decisions regarding prohibition and permissibility, ritual impurity and purity, and practical laws.
He who loves money – Whoever loves Torah [study], never has his fill with it.
And he who loves abundance – Torah [study].
Will have no produce – One who has [knowledge of] Scripture and Mishnah, but has no [knowledge of] Gemara, what benefit does he have? All these are [expounded] in Vayikra Rabbah.
1. See Maseches Gittin 56b for details of Titus' punishment. When God created His world, He did not create a single thing without a purpose, according to the Gemara in Maseches Shabbos 77b.
2. Alternatively, "one who loves [an] abundance" of slaves, maidservants and other household members, "will have no produce,⁠" i.e., he will be unable to sustain his household staff, for they will consume everything (Metzudat David).
ויתרון ארץ בכל היא – כל מה שברא הקב״ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה לכל יש להם יתרון אפי׳ התולעים והצרעות והיתושין.
מלך לשדה נעבד – אפי׳ צריך הוא לשדה ללחם ולשאר התבואות. ס״א לשדה משדה נעבד מן המס שנותנין לו בני אדם נעבד ומקבץ ממון.
ס״א: מלך – אדם שאינו הולך בסחורה ועובד אדמתו הוא ישבע לחם והוא נקרא מלך.
ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד – יתרונה של עבודת האדמה בכל דבר היא: ביין, בתבואה, ובפירות, ובכל גידולי קרקע.
מלך לשדה נעבד – אפילו מלך צריך לתבואה, שאם כנס כמה בתים מלאים זהב וכסף, אם אין לו תבואה לפרנס חיילותיו, אין לו בכל כסף וזהב שכנס הנאה.
ויתרון ארץ בכל בני אדם הוא – שווה, שיש לכולם לעבוד אדמה למעןא יחיו ויתפרנסו מעמל ידיהם.
ואף המלך יש לו להיות עובד אדמה.
לשדה נעבד – את שהוא מצווה לעמו להכריחם לעבוד אדמה לצורכו, בכך נקרא הוא עובד אדמה.
א. בכ״י המבורג: למעלה.
ויתרון – כאשר השלים לצוות על יראת אלהים שב להורות לו בדברי העולם, אי זו מלאכה שיחיה ממנה ולא יהיה בה חטא. ואמר כי יתרון עבודת הארץ בכל דבר הוא, אפילו המלך שאין למעלה ממנו נעבד לשדה – בעבור צרכו כי ממנו מחייתו.
BUT THE PROFIT OF A LAND. After Kohelet completes his charge regarding the fear of God, he goes back to teaching about earthly affairs. He discusses work which is worthwhile; that is, work that will provide a livelihood and which does not entail sin. He says that working the ground is superior to other occupations in every way. For even a king, a man who has no one above him in status, makes himself a servant to the field, for from it comes his livelihood.
ויתרון ארץ בכל היאא – לפי שאמר בתחילת הספר ״מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול״ (קהלת א׳:ג׳), ומקבצנו לאחרים ואין נהנה, וגם רוב דברים של הבל וכסיל אין יתרון בכל אילו, אבל בדבר זה יש יתרון.
בכל היא – שכל בני האדם יעסקו בעבודת האדמה, להיות להם לחם לאכול, שאפילו המלך לשדה נעבד, שיהיה סובב אחריה, שזה יתרון ולא קיבוץ ממון, כמו שאמר שמפרש הטעם והולך.
א. בנוסחנו: הוא. פרשננו מתאים לנוסח המקרא שבכתב היד.
ויתרון ארץ בכל היא – אילו לקו מתוך שהיו גוזליםא וחומסים, ולא טורחים ועושים מלאכה ליהנות מיגיעם. אבל יתרון וריוח של אנשי הארץ בכל היא – כשכולם פונים אל המלאכה, ואפילו המלך, לעבוד לו שדות וליהנות מיגיעם, אז אינם צריכים לגזול ולחמוסב מן הכסיל שחובק וסוף שארו אכזרי ואוכל את ממון בשרו וקרוביו (קהלת ד׳:ה׳).
א. כן צ״ל. בכ״י: גדולים.
ב. כן צ״ל. בכ״י: ולחמול.
(ח-ט) ויתרון ארץ בכל הוא מלך לשדה נעבד כאשר הזכיר את תכונות האנשים לפי מידותיהם והדברים שהנפש שלהם נוטה להם כגון רוחב לב ונדיבות ופרישות ועצלנות ונחיתות וחמדנות וקמצנות ונטייה לאגור וכדומה והזכיר מה שראוי לאדם הכשר לדבוק בו בעניין זה ושעליו להרגיל את עצמו במידות טובות ולהשתלם במדעים ודברים דומים שכבר הוזכרו, ולאחר מכן הזכיר את הדברים השונים המצויים בעולם והעיר תשומת לב לכמה מסיבותיהם באופן כללי, אז הוא החל להצביע על מה שמקיים את האדם מבחינת מחייתו החומרית שכן אין לו קיום מבלי חומר שיזון ממנו, ואז הזכיר את הנכבד שבאמצעי המחייה וזה שהוא החיוני ביותר לאדם ולבהמה וזוהי עבודת האדמה ואמר שהתועלת שבה מגיעה לכולם כלומר שעבודת האדמה היא עניין הכרחי והיא מטרתם של כל הברואים שכן היא מקיימת אותם, עד כדי כך שאפילו המלכים – למרות הכח והעצמה והכבוד והרכוש הגדול שיש להם – נטבעה בנפשם [השאיפה ל]⁠עבודת אדמה והשקידה על יישובה עד כדי כך שהמטרה שלהם [כשהם אוספים] נתינים וממון היא עבודת אדמות המזרע ויישובן שכן התועלת שבכך שבה אליהם ולולי עבודת האדמה והמזון שהיא מצמיחה לא היה הרכוש מועיל ולא היה בו טעם ואעפ״כ ישנם אנשים שאינם משתוקקים אלא לממון ואינם תאבים לדבר אחר ואף מעדיפים אותו על פני הרכוש המיטלטל והאריגים והתבואות והנכסים ואינם תאבים אלא לכסף וזהב ומשתוקקים לאגור ולצבור אותם ועליהם נאמר ״אוהב כסף לא ישבע כסף״. לעומת זאת ישנם כאלה המשתוקקים לכח וגדולה וריבויים של משרתים וחיילים ואדם כזה אינו אוסף ממון ולא תבואה שכן הוא מחלק אותו לאנשיו כדי לעורר בהם רצון לעבוד בשירותו ועליו אמר ״ומי אוהב בהמון לא תבואה״ כלומר ״לא תבואה לו״. לפי זה ״המון״ הוא אוסף חיילים וקהל של עבדים ומשרתים כמו ״אב המון גויים״ (בראשית יז:ה) ״המון חוגג״ (תהלים מב:ה) ״והשבתי את המון מצרים״ (יחזקאל ל:י). [לעומת זאת] היו שאמרו שה-א׳ במילים ״לא תבואה״ היא במקום ו׳ כמו ״אשר לא כרעיים״ (ויקרא יא כא, נוסח כתיב) ״אשר לא חומה״ (ויקרא כה ל, נוח כתיב) ״אשר לא יעדה״ (שמות כא ח, נוסח כתיב) ומשמעות הפסוק לפי זה היא: ״מי שאוהב לאסוף סביבו אנשים הוא זה שנזקק לאסוף תבואה ולשקוד על כך בגלל תאוותיהם [של אנשיו] וכדי לטפל בהם״, וזה דומה לדברי הפסוק ״ברבות הטובה רבו אוכליה״ (קהלת ה:י). [פירוש אחר] ממון רב נקרא ״המון״ על דרך ההשאלה ומתוך המשמעות של ריבוי – ולא משום ש״המון״ הוא שם עצם המציין ממון – ויש אומרים בשל כך שהמשמעות של ״ומי אוהב בהמון״ היא חזרה והדגשה לדברי הפסוק ״אוהב כסף..⁠״ כלומר מי שאוהב ממון לא יסתפק בשום דבר אלא הוא שוקד על האיסוף והאגירה ועל סחורות כמו תבואות וכדומה והמטרה שלו בכך היא איסוף זהב וכסף. הם הביאו ראיה לכך מן הפסוק ״טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים״ (תהלים לז:טז) ואמר דויד ״כל ההמון הזה אשר הכינותי״1 ועל דרך זו נאמר ״אך הבל יהמיון״ (תהלים לט:ז) כלומר יאספו את ההמון שהוא הממון כמו שנאמר ״יעבור ולא ידע מי אוספם״ (שם), וכבר אמרנו שזהו ביטוי על דרך ההשאלה הנגזר מן המשמעות של ריבוי ולא שם עצם שזו משמעותו והראיה לכך היא ההנגדה בין ״מהמון רשעים רבים״ לבין ״טוב מעט לצדיק״, ״המון״ הוא הניגוד של ״מעט״ ואלה שמות תואר ולא שמות עצם וכך גם ״כל ההמון הזה״ משמעו ממון רב ועצום וכך גם המשמעות של ״יהמיון״. אך הפירוש הנכון הוא שהוא הזכיר בעניין המידות השונות של האנשים שלוש תכונות בעניין זה ואמר שיש מביניהם כאלה שאוהבים כסף וזהב בלבד ויש מביניהם כאלה שאוהבים חפצים ונכסי קרקע ותבואות וסחורות ויש מביניהם כאלה שאוהבים ומשתוקקים לכבוד ולכך שאנשים ישרתו אותם כדברי הפסוק ״ברב עם הדרת מלך״ (משלי יד:כח) ולכן הם שוקדים על רכישת משרתים ומשתדלים למשוך את כל האנשים לשירותם ולגרום לכך שילכו אחריהם ויסתפחו אליהם והם נהנים מכך וקל בעיניהם לפזר את ממונם לצורך מטרה זו ותשוקה זו ואח״כ אמר שכל אלה אין להם תכלית אמיתית ולא קביעות ואין בכך עניין נשגב ״גם זה הבל״.
1. ״כל ההמון הזה אשר הכיננו״ (דברי הימים א כט:טז)
והנה אחר שהציע זה להניח השלם המחזיק באמצעי שקדם זכרו ושעתיד לזכרו בכאן, יסיים בסוף הצעותיו אלה, שבח האמצעי, שהוא הפסק הרמוז, וזהו אמרו: ויתרון ארץ בכל הוא וג׳, כי זה ראוי למחזיק באמצעי כמו שאמר: מתוקה שנת העובד וג׳ אוהב כסף לא ישבע וג׳, וכן: ברבות הטובה רבו אוכליה וג׳. וכן והשבע לעשיר וג׳ – הוא הקצה הראשון, והנה מבואר כי זה לא ישבע לעולם כמו שהמשלנו, אשר בהשיגו על דרך משל שבעת אלפי צאן יחתור להעלותם עד שמנה ותשעה, וכן לאין תכלית. ואם כן מבואר מכל מה שקדם, הבל זאת החכמה, ושהאמצעי טוב. ובזה נגמר הפסק הרמוז בפעם חמישית.
ואם תאמר, איך יתכן שיהיה פועל הנכבד בעבור השפל, הנה תמצא יתרון לשפל בכל הדברים בזה האופן, עד שהמלך עובד השדה וישרתהו במלאכת החרישה והזריעה, וישלם בזה פועל השדה, כי המלאכה היא משרתת לטבע. ואולם באר זה מן המלאכה לא מן הטבע, לפי שהענין בזה במלאכה יותר מבואר. ובכלל הנה ימצא בכל הדברים שהגבוה יפעל בשפל וישלימהו, ובזה האופן יפעל י״י ית׳ הנמצאות ויפעל השכל הפועל אלו הדברים אשר בכאן.
ויתרון – יראה העצה היעוצה לך היא שתדבק באמונתך ולא תחדל מבינתך ותיגע להעשיר מאלו הקניינים המדומים שהם נכספים לעבדך ואין לך בהם חלק ונחלה אלא שתשתדל השתדלות נסכל ומחוייב לך כמו שהוא עבודת האדמה להוציא לחם מכלת ביתך שאפילו המלך נעבד לה להעמיד החי ואת היותר תחרים.
ויתרון ארץ בכל היא. והנה זה ה׳יתרון׳ המושג לאל יתעלה מן ׳הארץ׳ לא יושג זולתי בקיום הכללות והמדיניות1, כי אמנם צדיקי הדורות החשובים אצלו2, בהיותם ׳אדם׳ הם מדיניים בטבע, ולא ישיגו שום שלימות בזולת המדיניות3, כי אמנם תכלית המדיניות הוא שישיג האדם בו ׳לחם ושמלה׳4, אשר הם הכרחיים גם לצדיקים לחיי שעה5, כי אמנם מלך לשדה נעבד, ה׳מלך׳ הוא ׳נעבד׳ מן ההמון בסיבת ה׳שדה׳6, כי באמצעות המלך ישיג כל אחד את הראוי לו מן השדה לתת לו ׳לחם ושמלה׳, שאלמלא מוראו של ׳מלך׳, איש את רעהו חיים בלעו7:
1. מבאר למה יש צורך לקיים מדינה כולה שמשפטיה רעים בשביל הצדיק שייצא משם, ולמה לא ניתן לאבד את המדינה ולהשאיר את הצדיק, כי גם הצדיק לא יוכל להשיג שלימות אלא בחיים בתוך אנשים ובהתעסקות אתם, וזהו ׳בכל׳, שהיתרון לא יושג כי אם מהכל ביחד. וכ״כ רבינו בבראשית (א לא): ׳את כל אשר עשה והנה טוב מאד׳, תכלית המציאות בכללו טוב מאד יותר מן התכליתיות הפרטיות המכוונות אליו׳, וביאור דבריו כי כל בריאה בפני עצמה נקראת ׳טוב׳ כי היא מביאה לתכלית מסויים, אך התכלית המושג מכל דבר בפני עצמו אינו התכלית הסופי, אלא חלק מהתכלית הכללי של הבריאה כולה, וכאשר נבראו כל הדברים הפרטים הנקראים ׳טוב׳ נגמרה הבריאה כולה שעשויה להביא לתכלית הסופי, ולכן נכתב ביום הששי כאשר נשלמה הבריאה וראה את ׳כל׳ אשר עשה, ׳והנה טוב מאד׳. והוא המבואר בהערה הקודמת שתכלית העולם הגשמי כולו, אף שיש בו רשעים רבים ומדינות רעות, הוא כדי שעל ידי כלל הבריאה ישיגו מספר הצדיקים המועט את השלימות.
2. שהם מן הדברים הנחשבים אצל ה׳ שעבורם הוא מקיים את המדינה כולה למרות חטאיהם, כמו שפירש בפסוק הקודם.
3. כיון שגם הצדיקים מטבע בריאתם הם ׳אדם מן האדמה׳, הם צריכים לחיי החברה הנקראת ׳מדיניות׳, ולולא זה לא יוכלו להשיג את השלימות שלהם.
4. לשה״כ בדברים (י יח), והוא כינוי לכלל צרכיו הגשמיים של האדם, במזון ובלבוש.
5. גם הצדיקים המשיגים שלימות בהידמותם לה׳ כפי שאפשר לאדם להשיג, הינם בעלי גוף גשמי, וזקוקים ללחם ושמלה כדי להתקיים בעולם הזה, ולזה הצורך חייבים גם הצדיקים לעסוק במדיניות הנזכרת.
6. ׳לשדה׳ פירושו ׳בשביל השדה׳.
7. ע״פ המשנה באבות (ג׳:ב׳) ׳הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו׳, ופירש שם רבינו: ׳אף על פי שהמלך לפעמים בלתי כשר, כמו שקרה ברוב מלכי בית שני, והוא אולי גוזל וחומס, מכל מקום ראוי להתפלל בשלומו, כי אז יטיל מוראו ולא יסכים שיגזלו העם זה את זה, ובזה מסיר החמס מבין המון העם׳. כלומר, הסיבה שהעם עובד את המלך ומסכים שישלוט עליהם, הוא כי הם יודעים שרק בכך ישיג כל אחד את הצריך לקיומו, ואילו אם לא יהיה מלך שיתייראו ממנו, כל אחד יבלע את רעהו ולא יהיה לאף אחד ׳לחם ושמלה׳. והמלך הוא מנהל את המדיניות של המדינה, ובכך התבאר שרק על ידי שקיים סדר מדיני ישיג גם הצדיק את הלחם ושמלה שהוא צריך, ולכן יש לקיים מדינה שלימה למרות חטאיה, ואף אם המלך רשע ומשפטי המדינה מלאי עושק וחמס, בשביל שהצדיק ישיג את צרכיו ויוכל להשיג שלימות בהידמות לקונו.
בכל היא. הוא ק׳.
מלך לשדה נעבד. הנו״ן בסגול ופ״א הפעל בשוא וסגול מכלל יופי ולשון למודים ובעל הלשון לפיכך הבי״ת רפה ונ״ל שכן צריך להיות בשרשים וסוף הענין יוכיח ויש ספרים העי״ן בשוא והבי״ת בדגש.
ויתרון ארץ – יתרון הטובה שהיה בכל אנשי הארץ איש לא נעדר אף בין הפחותים והשפלים כשתתמלא הסאה יקבלו אז הגמול משלם ויתהפך הדבר מן ההפך אל ההפך, שאפילו המלך יחסר לחמו עד שיהיה נעבד לבעל שדה לעשות מלאכתו למען יכלכלו מתבואת שדהו.
וכל זה איננו שוה, כי גם מורא שמים לא יספיק להרחיק החמס, כי גם אותו יפרקו הרשעים מעל צוארם, לפיכך מה עשה קהלת? בא לבאר שאין תועלת ברוב העושר, ושגדול הנהנה מיגיעו; והתחיל בשבח עבודת האדמה, ואמר ויתרון ארץ בכל היא – יש יתרון לעבודת האדמה, מפני שהאדמה מצויה בכל מקום, וכל הרוצה לעבוד יבא ויעבוד וימצא לחם חקו, אפילו אין לו כסף.
ואל תאמר כי עובד האדמה הוא איש נקלה ונבזה, כי באמת מ֖לך לשד֥ה נעבד,⁠1 מי שיש לו שדה נעבד הנה הוא מלך, כי הכל צריכין למרי חטייא.
1. {שד״ל מציע להטעים אחרת מבעל הטעמים.}
ויתרון ארץ – אדמה אין כתוב כאן שנפרשהו על עבודת האיכרים, רק ר״ל צריך אתה לבקש יתרון ושבח כל ארץ וארץ בכללה ולא בפרטיה, כי אע״פי שנראה שכל אחד אינו תלוי בחבירו, אין הדבר כן, אבל בהפך שהמלך, הוא הגבוה שבגבוהים, משועבד הוא לשפל שבשפלים, לאיכר עובד השדה, ולא מפני שגם המלך צריך לאכול, רק שחברת בני אדם היא כשלשלת שטבעותיה חובקות אשה אל אחותה.
ויתרון ארץ וגו׳ – רבי יהודה אומר, אפילו דברים שאתה רואה אותם כאלו הם מיותרין בעולם הן הן בכלל הווייתו של עולם, כגון סיב שסביב הדקל שעושין מהן גדר.⁠1 (מ״ר)
ויתרון ארץ בכל הוא – אפילו דברים שתראה שהם יתרון למתן תורה כגון תוספת של בית רבי ותוספת של ר׳ נתן הלכות גרים ועבדים, הלכות ציצית תפילין ומזוזות, אף הם נתנו למשה מסיני ובכלל התורה הן,⁠2 ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ולומר לפני רבו כולן נתנו הלכה למשה מסיני.⁠3 (שם)
ויתרון ארץ בכל הוא – רבנן אמרי, אפילו דברים שאתה רואה בעולם מיותרין, כגון זבובים פרעושים ויתושים, אף הם בכלל ברייתו של עולם הם, שנאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם.⁠4 (שם)
ויתרון ארץ בכל הוא – דבר אחר ויתרון ארץ בכל היא, אמר הקב״ה לנביאים, מה אתם סבורים שאם אין אתם הולכים בשליחותי אין לי עם מי לשלוח, אלא בכל אני עושה שליחותי, ואפילו על ידי נחש, על ידי עקרב ועל ידי יתוש ואפילו על ידי צפרדע.⁠5 (שם)
מלך לשדה נעבד – אפילו מלך ששולט מסוף העולם ועד סופו – לשדה נעבד, שהוא שואל, עבדה שדה פירות או לא עבדה.⁠6 (שם)
מלך לשדה נעבד – דבר אחר מלך לשדה נעבד, מלך זה הקב״ה, לשדה נעבד – זו ציון שנאמר ציון שדה תחרש.⁠7 (שם)
מלך לשדה נעבד – דבר אחר מלן לשדה נעבד, מלך – זה בעל תלמוד, לשדה נעבד – זה בעל משנה שהוא עודר לפניו את ההלכה.⁠8 (מ״ר)
1. סיב הוא מין פשתן רך וגרוע ואינו ראוי לכל דבר, ואפ״ה מסוגל הוא לדבר אחד לקלוע בו גדר, ובערוך פירש סיגא והוא מין קוצים גרועים מאוד, וראויים אעפ״כ לגדר, וצ״ע.
2. כל אלה שחשיב כאן הם מסכתות קטנות מעין ברייתות הנוספות לתלמוד, [ונספחים אצלנו למסכתות הש״ס בכרך סנהדרין], ותוספות של בית רבי ושל ר׳ נתן לא נמצא אצלנו, [ואולי הם הפרק הששי מפרקי אבות שהוסיף רבינו הקדוש על סידור משניות שלו ואבות דר׳ נתן].
3. עיין מש״כ לעיל פרשה א׳ פסוק י׳ בבאור הדרשה יש דבר שיאמר עליו ראה זה חדש הוא בענין דרשה כזו, וצרף לכאן.
4. ר״ל ואע״פ שאין רואים צריכותם, אך מדכתיב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם מבואר שנשתכלל העולם עם כל צבאיו שיש בו, והרי מבואר דכל הנמצאים בעולם היו בכלל הבריאה והשכלול, ובודאי יש לעולם צורך בהם.
5. וכמו ע״י יתוש שנכנס למוחו של טיטוס והרגו וע״י צפרדע במצרים, וכלל כונת מאמר זה לנביאים לא נתבאר, ואולי כדי שלא תזוח דעתם עליהם ויפסיעו על ראשי עם קודש, וכמ״ש ישעיה ו׳ בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, וידוע דנענש על זה, וכן י״ל דמרמז ליונה הנביא שסירב עצמו ללכת בשליחות ה׳ לנינוה, וא״ל הקב״ה שאל ידמה כי לא ילך, כי כמה שלוחים לו להכריחו שילך, ואפילו ע״י נחש וכו׳.
6. ר״ל שגם המלך עם כל רוב עשרו וגדולתו לא ישבע אא״כ יאכל לחם, וא״כ גם הוא צריך לשדה, ועם זה יש לפרש הכונה לקמן בפסוק ט׳ בדרשה ומי אוהב בהמון לא תבואה, שכל מי שהומה אחר הממון וקרקע אין לו מה הנאה יש לו, והכונה, דאחרי שהממון עצמו אי אפשר לו לאכול, א״כ מה הנאה יש לו מגוף הממון, וע״ע מש״כ שם.
7. יתכן הכונה ע״פ הכתוב (פ׳ עקב) עיני ה׳ אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, וא״כ הוא כביכול נעבד ומשתעבד לה להשגיח עליה. גם יש לפרש הכונה ע״פ מ״ש בב״ק ס׳ ב׳ עה״פ כי תצא אש ומצאה קוצים שלם ישלם המבעיר את הבערה, אמר הקב״ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הציתי אש בציון ואני עתיד לבנותה באש שנאמר ואני אהיה לה חומת אש סביב וכו׳. מבואר שהקב״ה קבל על עצמו כביכול ושעבד עצמו לבנותה, וכנודע דהלשון עלי נדר הוא. וזוהי הכונה מלך לשדה נעבד [נשתעבד] מלך זה הקב״ה, לשדה זו ציון, ופירוש זה מסתבר יותר מהראשון, יען דמדהביא לענין זה הפסוק ציון שדה תחרש משמע דענין הדרשה בחורבנה של ציון איירי, משא״כ לפי הפירוש הראשון בבנינה איירי, ודו״ק.
8. התלמוד עודר ועובד את המשנה, כמו את השדה, ונקרא מלך, משום דקיי״ל אין מורין הלכה מתוך המשנה כי אם מתוך התלמוד, אע״פ שיסוד ענינו בנוי על המשנה, בכ״ז לענין פסק הלכה עומד הוא בראש.
וכאשר השלים שלמה המלך ע״ה לצוות על יראת אלהים, שב להורות בדברי העולם באיזו מלאכה יחיה האדם ולא יהיה בה חטא, וכך אמר1, וְיִתְרוֹן – ושכר עבודת2 אֶרֶץ – האדמה3 בַּכֹּל – על הכל4 הוּא (היא כתיב) עולה, שאפילו אם הוא5 מֶלֶךְ עדיין לְשָׂדֶה הוא צריך להיות6 נֶעֱבָד, שאם עשתה הארץ פירות יש לו מה לאכול, ואם לאו הוא מת ברעב7:
1. אבן עזרא.
2. אבן עזרא.
3. אבן עזרא.
4. תרגום. ובמדרש, ״ויתרון ארץ בכל הוא״ רבי יהודה אומר, אפילו דברים שאתה רואה אותם כאלו הם מיותרין בעולם הן הן בכלל הווייתו של עולם, כגון סיב שסביב הדקל שעושין מהם גדר, ורבנן אמרי, אפילו דברים שאתה רואה בעולם מיותרין כגון זבובים פרעושים ויתושים, אף הם בכלל ברייתו של עולם הם, שנאמר (בראשית ב, א) ״וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם״, מדרש רבה.
5. אבן עזרא.
6. אבן עזרא.
7. רש״י, אבן עזרא. וגם אם כינס כמה בתים מלאים זהב וכסף, אם אין לו תבואה לפרנס חיילותיו, אין לו בכל כסף וזהב שכינס הנאה, ר״י קרא. ולפי רש״י ומצודת דוד פסוק זה הינו המשך לפסוק הקודם שבו מבואר שהקב״ה ממתין ואינו מעניש מיד את הרשעים, וכך מבאר רש״י, ״ויתרון״ של ״יושבי הארץ״ שהם מתגאים ומכעיסים למקום, ״בכל הוא״ בכל דבר הקב״ה עושה את שליחותו ליפרע ואפילו על ידי יתושין כדרך שעשה לטיטוס, הקב״ה שהוא ״מלך״, ״לשדה נעבד״ נעשה פועל לציון ליתבוע עלבונה ממחריבה ולשלם שכרה לבוניה. ומצודת דוד ביאר, ״ויתרון״ הטובה שיש לכל אנשי הארץ אף הפחותים והשפלים, יתהפך לרעה כאשר תתמלא הסאה ויקבלו את עונשם, ואז אפילו ה״מלך״ יחסר לחמו עד שיהיה עליו ״לשדה נעבד״ לעבוד לבעל שדה לעשות מלאכתו למען יְכַלְכְּלוֹ מתבואת שדהו. ובמדרש, ״ויתרון ארץ בכל הוא״ שכרן של ישראל בכל דברי תורה הוא, בין במקרא בין במשנה בין בגמרא, ״מלך לשדה נעבד״ מלך במקרא ובמשנה עודנו צריך להיות נעבד לבעל גמרא שהוא מסדר לפניו הוראות איסור והיתר טומאה וטהרה ודינין, רש״י עפ״י מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ט) אֹהֵ֥ב כֶּ֙סֶף֙ לֹא⁠־יִשְׂבַּ֣ע כֶּ֔סֶף וּמִֽי⁠־אֹהֵ֥ב בֶּהָמ֖וֹן לֹ֣א תְבוּאָ֑ה גַּם⁠־זֶ֖ה הָֽבֶל׃
He who loves silver shall not be satisfied with silver; nor he who loves abundance, with increase; this also is vanity.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
גְּבַר תַּגָּר דִי רָחִים לְמִקְנֵי כְּסַף וּמָרֵי פְרַגְמַטְיָא לָא יִשְׂבַּע לְמִצְבּוֹר כְּסַף וּמַן דִי רָחִים לְמִכְנוֹשׁ מָמוֹן יַתִּיר לֵית לֵיהּ שְׁבָח בְּעָלְמָא דְּאָתֵי אִין לָא יַעֲבֵיד מִנֵּיהּ צְדַקְתָּא בְּגִין דְּלֵית לֵיהּ אֲגַר עֲלַל לְמֵיכַל אַף דֵּין הֲבָלוּ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

מה יתרון – לו שיעמול לרוח. אמר ר׳ לוי הרי שחרשת וזרעת ועדרת וכסחת וקצרת ועמרת אם אינו מוצא לך מעט ריחוח מהיכן אותו האיש חי הוי מה יתרון לו שיעמול לרוח, לפיכך אמר הקב״ה הביאו לפני העומר.
מחב אלפצ׳ה לא יקתנע בהא ולא ישבע מנהא, ומן יחב אלאחתפאל לא את׳מאר לה, והד׳י איצ׳א מסתחיל.
אוהב כסף לא מסתפק בו (נ״א: לא משתכנע בו). ואוהב המסיבות והחגיגות, אין לו מזה שום רווחים. וגם זה דבר מתנדף (מתאדה).
אוהב הכסף לא יסתפק בו ולא ישבע ממנו, ומי שאוהב לקבץ אין לו פרי וגם זה הבל.
אוהב כסף לא ישבע כסף – אוהב מצות אינו שבע מהם.
ומי האוהב בהמון – מצות רבות.
ולא תבואה – ואין באחת מהן מצוה מסויימת ונִכֶרת כגון בנין בית המקדש ובית הכנסת וספר תורה נאה.
גם זה הבל – כך נדרשים שני מקראות הללו במדרש (ויקרא רבה כ״ב:א׳-ב׳). ועוד פנים אחרים הגונים, אך את זה הקדמתי לפי שהוא מעיניין וגבוהים עליהם (קהלת ה׳:ז׳) שסמכן הכתוב יחד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

He who loves money will never be satisfied with money – Whoever loves [to perform God's] commandments never has his fill of them.⁠1
And he who loves abundance – Of many commandments.
Will have no produce – And among them none has a specific and distinguishable commandment, e.g., the building of the Beis Hamikdosh or a synagogue, or [writing] a beautiful Torah scroll.
This too is vanity – So are these two verses expounded upon in the Midrash, and there are other suitable interpretations, but I stated this one first because it is related to the matter of, "and there are higher ones over them,⁠" which Scripture juxtaposed to them.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

1. See the Gemara in Maseches Makkos 10a which interprets that this verse is referring to Moshe.
אוהב כסף לא ישבע כסף – פירושו שאם יתן אדם את לבו לאהוב לקבץ כסף לא ישבע כסף. שכל מה שמקבץ אומ׳ הלואי עוד אם היה לי ומי אוהב בהמון שאוהב לקבץ המון עמים וישלוט עליהם לא תבואה לא יאהב תבואה ולא כסף. שהאוהב התבואה והכסף אינו חפץ בהמון ומי שאוהב בהמון אינו חושש על תבואה ועל כסף גם זה הבל. ס״א אוהב המצוות שנמשלו ככסף לא ישבע כסף רוצה לעשות מצוה על מצוה ומי אוהב בהמון של תורה לא תבואה שהוא מתעסק בתורה כל היום.
ס״א אוהב כסף לא ישבע ממון מי אוהב בהמון להיות הומה אחר הממון ואין לו קרקע ולא תבואה גם זה הבל שעיקר הוא הקרקע.
אוהב כסף לא ישבע כסף ומי אוהב בהמון לא תבואה גם זה הבל – שתי מדות בדיעות: יש אדם שאוהב כסף כל כך, שאם יצבור כעפר כסף לא ישבע כסף, אלא כל שעה ושעה עמל להוסיף, ואינו אוהב המון רב – לקנות עבדים הרבה ובני בית הרבה. ויש לך אדם שאוהב המון רב בעבדים ושפחות ובני בית, אף על פי שאין לו תבואה במה לפרנסם. ושניהם הבל: זה שכנס כסף וזהב הרבה, ועדין לא ישבע כסף, הבל הוא, שאינו שבע במה שכנס כבר, שדי לו אפילו במקצתו. וזה שאוהב המון רב ואין לו תבואה במה לפרנסם, גם זה הבל.
אוהב כסף – יותר מדיי, לא יהיה מעולם שבע ממונו.
ומי אוהב בהמון – כופל מלתו, לומר: ומי שהוא אוהב המונו של ממון, לא תבוא אליו שפעת מרבית ממון כמה שהוא חומד.
גם זה הבל – כאדם שהוא עוסק וטורח לקנות ממון יותר מדיי, כי דיי לו אם יכול להתפרנס בכבוד בלא הון רב.
תבואה – כמו: תבואה. וכן לא תעבורי (רות ב׳:ח׳) – כמו: לא תעבוֹרי, וכן: תשמורם (משלי י״ד:ג׳) בספר משלי – כמו: תשמורֵם.
אהב כסף – נפשו לא תשבע.
ומי אוהב בהמון לא תבואה – יש מי שאוהב ממון לקבץ בבגדים או מיני סחורות, ולא יאהב תבואה.
גם זה הבל – וגם ישוב על אוהב כסף והוא המקבץ כסף וזהב בלבד. ויש אומרים מי שאוהב בהמון לא תבואה לו, ויפרש המון – קנות עבדים ושפחות1 ושמשים רבים, והענין שיאהב היות המון לפניו.
1. השוו ללשון הפסוק בקהלת ב׳:ז׳.
HE THAT LOVETH SILVER. The soul of he that loveth silver shall not be satisfied with silver.
NOR HE THAT LOVETH ABUNDANCE, WITH INCREASE. There are some people who love to gather money, garments, and various types of merchandise, but do not desire1 to acquire the produce of the ground.⁠2
THIS ALSO IS VANITY. This also (gam) refers back to He that loveth silver.⁠3 He that loveth silver refers to one who only gathers gold and silver.⁠4
Others say that the meaning of nor he that loveth abundance, with increase is: he that loves a multitude [of things] will not possess the produce of the ground.⁠5 They explain that the term abundance refers to the acquisition of male and female slaves and many servants. The meaning of he that loveth abundance is: he loves an abundance of servants before him.⁠6
1. Literally, love.
2. The Hebrew reads lo tevu'ah (nor increase). Tevu'ah refers to the produce of the ground. Ibn Ezra renders our verse "neither shall he that loveth abundance of gold and silver be satisfied with the produce of the ground.”
3. The goals of one who loves silver and of one who loves abundance are both vanity.
4. The point of the verse is: he that loves only gold and silver, but not produce of the ground, is practicing vanity, for one cannot eat gold and silver.
5. The meaning of our verse is: He will spend all his money acquiring various things will not have any money left to buy food.
6. The meaning of our verse is: He will spend all of his money acquiring slaves and servants and will not have any money left to buy food.
אבל אוהב כסף לאסוף ולכנוס לא ישבע לעולם, ואין לו מנוחה אבל הזהב, לטרוח כדי להוסיף, אף על פי שאינו נהנה בו כראוי.
ומי אוהב בהמון – רוב ממון.
לא תבואה – אינו בא לו ברצונו, כפל לשון לא ישבע.
אוהב כסף – כלומר בעובדי אדמה יש יתרון, כמו שאמר למעלה וכמו שמסיים לפנינו ואומר: מתוקה שנת העובד (קהלת ה׳:י״א). אבל העובד להרבות לו כסף וזהב לא ישבע כסף – לעולם לא ינוח, אלא יגע להעשיר יותר ויותר.
וגם האוהב לקבץ המון – ממון,
לא תבואה – לא יהא לו ההמון כמילוי חפצו, כי לא ישבע לעולם, כמו: ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל (ישעיהו ה׳:י״ט).
לא תבואה – כפיל של לא ישבע כסף.
גם זה הבל – שטורח ויגע להעשיר יותר מכדי סיפוקו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ולפי שההשתדלות הרב לאסוף ולכנוס מרחיק האדם משלמותו, התחיל לגנות אהבת העושר ושבח ההסתפקות ואמר, מי שהוא אהב כסף לא ישבע כסף (שם שם, ט), כי אין לזה השלמות תכלית. והמשל שמי שאסף קנין רב יחשוק שיהיה לו מהקנינים יותר מזה, וזה אל לא תכלית, ולזה ישאר תמיד בחסרונו לפי דמיונו. ומי ראוי שיהיה אוהב בהמון הקנינים מזולת שיבוא לו שום תענוג ותועלת מהקנין ההוא גם זה הקנין אשר בזה האופן הוא הבל, לפי שאין בעליו שמח בחלקו. כי שלמות הקנין, אעפ״י שהוא מועיל באופן מה כמו שקדם, הנה לא ימצא בו תועלת בזה האופן.
אוהב – ירצה כי אוהב הכסף ורודף אחריו ומשיגו לא ישבע רעבונו ממנו כי הזהב והכסף לא יאכלנו ומי הוא הפתי האוהב בהמון רשעים רבים מן העושר והכבוד. והעיקר שהוא התבואה ללחם חקו אין לו גם זה הבל. וזה יצדק מאד על החלק השכלי המפליא עצה ומגדיל תושיה למלאת ביתו כסף וזהב והוא חסר לחם חקו המיוחד ע״ד שאמר במקום אחר (משלי ל׳) רש ועשר אל תתן לי הטריפני לחם חקי.
(ט-י) אוהב כסף לא ישבע כסף. ואמרתי (פסוק ח) שה׳מלך נעבד׳ בשביל ׳השדה׳1, שאף על פי שמפני מוראו ישיג כל אחד גם שמירת כספו וזהבו וזולתם2, הנה אין זה התכלית האחרון המבוקש, אבל הוא שיושג בהם תבואת ׳השדה׳ ההכרחית לחייו3, כי אמנם ׳האוהב כסף׳ לא יוכל ׳לשבוע בכסף׳4:
[יבאר את ה׳הבל׳ שבריבוי הממון, שלפעמים גם יזיק לו, ולא יועיל לעולם הבא]:
ומי אוהב בהמון לא תבואה גם זה - הבל. ׳ומי׳ שהוא ׳אוהב׳ בין ה׳המון׳ דבר שאינו ׳תבואה׳, כמו אבנים טובות ומרגליות5, ואוהב ׳גם זה׳ שאמרנו, שהוא פרי תבואה6, וזה להגדיל כבוד עושרו ובני ביתו7, הבל, הוא אוהב ׳הבל׳ כזה8, כי אמנם ברבות הטובה רבו אוכליה, ובכן הוא מרבה על עצמו מחשבות9 לפרנס את כולם, ואין לו תועלת בכל זה10 כי אם ראות עיניו, שהוא שמח בראותו רבים מחלים פניו וניזונים מממונו11:
1. כלומר, יבאר כאן למה כשבא להוכיח את נחיצות המלך לחיים מדיניים תקינים נקט את עניין ׳השדה׳, ולא דבר חשוב יותר מזה.
2. כלשון המשנה באבות שהזכיר בפסוק הקודם שאילולא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, ואם כן יש תועלת במלך לא רק כדי שישיג כל איש את מזונו, אלא גם עבור שמירת הכסף והזהב ושאר המותרות, שגם זה יהיה רק על ידי שמוראה של מלכות מוטלת על הבריות.
3. למרות שיש תועלת במלך גם לשאר הנכסים, לא בשביל זה ה׳ מקיים את המלך ואת המדינה למרות שהם חומסים וגונבים, אלא בשביל תבואת השדה שהוא הכרחי לחיי האדם ולא יוכל לחיות בלתו, ויש צורך בקיום המלך והמדינה כדי שלצדיק יהיה צרכיו כדי חייו, אבל בשאר הנכסים אין תועלת לצדיק להשיג את ׳התכלית האחרון המבוקש׳, כלומר התכלית שלמענו ברא ה׳ את העולם, שהוא השלימות השכלית שמשיגה הצדיק.
4. כי הכסף אינו ראוי לאכילה, ואם יהיה לאדם רק כסף ולא לחם, ימות ברעב. וכ״כ רש״י בפירושו השני. וכיון שהכסף אינו משביע את האדם ואינו בכלל ׳לחם ושמלה׳, אין בו צורך לצדיק.
5. אבע״ז פירש ׳יש מי שאוהב לקבץ ממון בבגדים ומיני סחורות ולא יאהב תבואה׳.
6. לעיל פירש ׳מלך לשדה נעבד, המלך הוא נעבד מן ההמון בסיבת השדה׳, ובתוך אותו ׳המון׳ הנזכר יש כאלה שאוהבים מלבד ׳השדה׳, שהוא רמז לפרי תבואה שיש בו צורך לחיי נפש, אף דבר שאינו תבואה, והיינו מותרות כמו כסף ואבנים טובות ומרגליות. וזהו שאוהב בהמון דבר שהוא לא תבואה, אבל אוהב ׳גם זה׳ – התבואה האמורה, וגם לשמירת דברים אלה המיותרים מועילה המדינה. וראה מש״כ אבע״ז לבאר על מה נסוב ׳גם זה׳.
7. ׳בני ביתו׳ הכוונה לעבדים ומשרתים (ראה פירוש רבינו לאבות א׳:ה׳), וכן מתבאר מפירוש רבינו בפסוקים הבאים.
8. אולי צ״ל ׳בזה׳.
9. כלומר דאגה.
10. ׳ומה כשרון לבעליה׳ פירושו מה תועלת יש בכך לבעלי הטובה הזו בזה שרבו אוכליה.
11. אין הנאה ממשית לאדם מכך שמתפרנסים ממנו רבים, אלא שנהנה ממה שעיניו רואות שכולם מחלים פניו וצריכים לו. ובזה ביאר למה אין ה׳ מקיים את המדינה למרות חטאיה אלא עבור ׳תבואת השדה׳, ולא עבור דברים שהם ׳לא תבואה׳, כי כל מה שאינו בגדר ׳לחם ושמלה׳ הרי הוא בגדר ׳מותרות׳ שאינן מועילות להשיג שלימות רוחנית, ואף הנאתן הגשמית הבל ואין לה כל ערך.
בהמון – מלשון המיה ורוצה לומר מרבית אנשים שגדלה קול המייתם, וכן על ההמון הזה (דברי הימים ב י״ד:י׳).
אוהב כסף – מי שאוהב לאסוף כסף לא ישבע ממנו, כי לעולם אין די לו במה שקבץ ורוצה להרבות עוד.
ומי אוהב בהמון – מי שאוהב להרבות המון עם מעבדים ושפחות ובני בית, לא יהיה לו תבואה לכלכל עצמו, כי צרכי ההמון מרובים ואוכלים את הכל.
גם זה הבל – עם כי מטיב הוא לאחרים בתת להם די הספוק, עם כל זה להבל יחשב, כי אין מהראוי לבזבז ביותר.
אהב כסף לא ישבע כסף – ואותו לא יאכל, כי ללחם הוא צריך, ואם אין עובד אדמה מה יועיל הכסף לעשיר? ומי אהב בהמון, והוא הממון, לא תבואה? גם זה הבל – לאהוב ממון ולא תבואה.
בהמון – ברוב עשרו ולא ישבע תבואה, כלומר לא ישבע בפרי יגיעו אף כי הרבה מאד.
אהב כסף וגו׳ – דרש ר׳ סמאי, מאי דכתיב אוהב כסף לא ישבע כסף [ודכותה אוהב מצות לא ישבע מצות1 – זה משה רבינו, שהיה יודע שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש בארץ כנען ואמר מצוה שבאה לידי אקיימנה.⁠2 (מכות י׳.)
למי אהב בהמון וגו׳ – דרש ר׳ סמאי, מאי דכתיב ומי אוהב בהמון לא תבואה – למי נאה ללמד בהמון – למי שכל תבואה שלו.⁠3 (שם שם)
ומי אהב בהמון וגו׳ – רב אשי אמר, ומאי דכתיב ומי אוהב בהמון לא תבואה, כל האוהב ללמוד בהמון לו תבואה, ורבינא אמר, כל האוהב ללמד בהמון לו תבואה4 והיינו דאמר רבי, הרבה תורה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולם.⁠5 (שם שם)
ומי אהב בהמון וגו׳ – ומי אוהב בהמון לא תבואה – שכל מי שהיא הומה ומהמה אחר הממון וקרקע אין לו, מה הנאה יש לו.⁠6 (מ״ר)
1. כן הלשון במ״ר כאן.
2. ר״ל מצות נתינת שלש הערים שבעבר הירדן.
3. ר״ל מי שבקי במקרא ובמשנה בהלכה ואגדה. ולכאורה אינו מבואר מה שדריש לו בוא״ו בעוד שבכתוב כתיב באל״ף, [ואם כי יש אשר דרשו לא כמו לו כמו אשר לא כרעיים (ויקרא י״א) וכדומה], וכן קשה לפי דרשה זו מה מסיים הכתוב גם זה הבל, ויש ליישב שתי ההערות כאחד, דמפרש הכתוב דמי שהוא אוהב בהמון ולא תבואה, היינו מי שאין לו הבקיאות הנדרשה ובכ״ז הוא מלמד – גם זה הבל, וממילא מבואר דמי שלו תבואה – מי שיש לו בקיאות הדרושה, לו נאה ללמד, וע״ד זה יתפרשו גם הדרשות הבאות.
4. עיין מש״כ באות הקודם לפרש הדרשה אע״פ דלפנינו כתיב לא באל״ף.
5. שהם מחדדים את הרב בשאלותיהם.
6. בארנו זה למעלה בבאור פסוק ח׳ מלך שדה נעבד, אות מ״ח, וגם יתבאר ע״פ מ״ש ביבמות ס״ג א׳ כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם, והוא מפני כי לכל דבר יש חשש גניבה ואבידה והיזק חוץ מן הקרקע, ולכן באין לו קרקע אף אם הוא עשיר אין חייו בטוחים וממילא אין לו הנאה נאמנה מכספו, כי תמיד דואג הוא לבטחונם, ועיין מש״כ בתו״ת פ׳ תבא בפסוק והיו חייך תלואים לך מנגד.
ולפי שההשתדלות הרבה לאסוף ולכנוס כסף מרחיקה את האדם משלמותו, התחיל שלמה המלך ע״ה לגנות את אהבת העושר ולשבח את ההסתפקות, וכך אמר1, מי שֶׁאֹהֵב לאסוף2 כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע – לא תשבע נפשו3 מאותו4 כֶּסֶף כי לעולם אין די לו במה שקבץ ורוצה להרבות עוד5, וּכמו כן6 מִי שֶׁאֹהֵב להרבות7 בֶּהָמוֹן עַם, עבדים שפחות ובני בית8 כי אוהב הוא כאשר ההמון לפניו9, לֹא יהיה לו10 תְבוּאָה לכלכל עצמו, כי צרכי ההמון מרובים ואוכלים את הכל, וגם אם מטיב הוא לאחרים בתת להם די סיפוקם, עם כל זה11 גַּם זֶה הָבֶל כי אין מהראוי לבזבז כל כך12:
1. רלב״ג.
2. מצודת דוד.
3. אבן עזרא.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. ר״י קרא.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד .
9. אבן עזרא.
10. מצודת דוד.
11. מצודת דוד.
12. מצודת דוד. ורש״י ביאר עפ״י מדרש רבה ״אוהב כסף לא ישבע כסף״ מי שאוהב מצוות לא ישבע מהם, ומי שאוהב המון מצוות ״לא תבואה״ ואין לו מצוה קבועה לדורות מסויימת וניכרת כגון בנין בית המקדש ובית הכנסת וספר תורה נאה, ״גם זה הבל״ כי מה הנאה יש לו מכך. ובתלמוד (מכות י.), דרש רבי סימאי, ״אוהב כסף לא ישבע כסף״ זה משה רבינו שהיה יודע שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש בארץ כנען, ואמר מצוה שבאה לידי אקיימנה, ״ומי אוהב בהמון לא תבואה״ למי נאה ללמד בהמון? מי שכל תבואה שלו, כדאמר ר׳ אלעזר מאי דכתיב (תהלים קו, ב) ״מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ״? למי נאה למלל גבורות ה׳, למי שיכול להשמיע כל תהלתו. ורבנן ואיתימא רבה בר מרי אמר, ״מי אוהב בהמון לו תבואה״ כל האוהב ללמד בהמון – לו תבואה.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(י) בִּרְבוֹת֙ הַטּוֹבָ֔ה רַבּ֖וּ אוֹכְלֶ֑יהָ וּמַה⁠־כִּשְׁרוֹן֙ לִבְעָלֶ֔יהָ כִּ֖י אִם⁠־[רְא֥וּת] (ראית) עֵינָֽיו׃
When goods increase, those who eat them are increased; and what advantage is there to its owner, except to feast on them with his eyes?
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
בִּזְמָן דִסְגֵי טַבְווָתָא בְּעָלְמָא סְגִיאָן אוּף בְּנֵי אֱנָשָׁא דְּיֵיכְלוּנֵהּ וּמַה הֲנָאָה אִית לְמָרַהָא דְּיִצְבְּרִנַּהּ אִין לָא יַעֲבֵיד מִנַּהּ טִיבוּתָא בְּגִין דִי יֶחֱזֵי בְּעָלְמָא דְּאָתֵי יְהָבִית אַגְרָהָא בְּעֵינוֹי.
[א] בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ – רַבִּי חֲנַנְיָה וְרַבִּי יוֹנָתָן שְׁאָלוּן לִמְנַחֵם טַלְמַיָא וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנַנְיָה אָמַר שָׁאַל לוֹן מְנַחֵם טַלְמַיָא, מַהוּ דֵין: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ (דברים ח׳:ג׳), וְכִי מַאֲכַל רְעָבוֹן נָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמָּן לְיִשְׂרָאֵל. מֶה עָשָׂה הֵבִיא לְפָנָיו שְׁנֵי קִשּׁוּאִין אַחַת שְׁלֵמָה וְאַחַת שְׁבוּרָה, אָמַר הֲדָא שְׁלֵימָתָא הִיא בְּכַמָּה, אֲמַר לֵיהּ בִּתְרֵין מָנֶה, וַהֲדָא תְּבִירָא בְּכַמָּה, אֲמַר לֵיהּ בְּחַד מָנֶה, אֲמַר לוֹן לֵית טוֹפָא דַּהֲדָא דְּהִיא מִתְעֲבֵיד בַּהֲדָא. אָמַר לָהֶם לֹא דּוֹמֶה, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מִתְהַנֶּה מִן הַטַּעַם כָּךְ הוּא נֶהֱנֶה מִן הָרְאִיָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר זִמְרָא שְׁלשָׁה דְבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּגַוָּאי הַתְּאֵנָה, טוֹב לְמַאֲכָל, וְיָפֶה לָעֵינַיִם, וּמוֹסִיף חָכְמָה. וּשְׁלָשְׁתָּן בְּפָסוּק אֶחָד: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל (בראשית ג׳:ו׳), מִכָּאן שֶׁהוּא טוֹב לְמַאֲכָל. וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, מִכָּאן שֶׁהוּא יָפֶה לָעֵינַיִם. וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, מִכָּאן שֶׁהוּא מוֹסִיף חָכְמָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי (תהלים פ״ט:א׳). וְכֵן יִצְחָק אוֹמֵר: וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים (בראשית כ״ז:ד׳), אָמַר לוֹ בַּתְּחִלָּה הָיִיתִי נֶהֱנֶה מִן הָרְאִיָה, וְעַכְשָׁו אֵינִי נֶהֱנֶה אֶלָּא מִן הַטַּעַם. וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר: בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ, לָא דָמֵי הַהוּא דְּחָמֵי סַלְגִּיתֵיהּ פַּנְיָא וּכְפַן, לְהַהוּא דְּחָמֵי סַלְגִּיתֵיהּ מַלְיָא וּשְׂבַע. חַד כּוּתִי שָׁאַל לְרַבִּי מֵאִיר אֲמַר לֵיהּ חַיִּין מֵתַיָיא, אֲמַר לֵיהּ אִין. אֲמַר לֵיהּ בַּחֲשַׁאי אוֹ בְּפַרְהֶסְיָא, אֲמַר לֵיהּ בְּפַרְהֶסְיָא. אֲמַר לֵיהּ מְאָן אַתְּ מֶחֱמֵי לִי, אֲמַר לֵיהּ לֹא מִמִּקְרָא וְלֹא מִמִּשְׁנָה אֶלָּא מִדֶּרֶךְ אֶרֶץ אֲנִי מֵשִׁיבְךָ, אָמַר לוֹ נֶאֱמָן אֶחָד בְּעִירֵנוּ וְהַכֹּל מַפְקִידִין אֶצְלוֹ בַּחֲשַׁאי, וְהוּא מַחֲזִיר לָהֶם בְּפַרְהֶסְיָא, בָּא אֶחָד וְהִפְקִיד אֶצְלוֹ בְּפַרְהֶסְיָא, הֵיאַךְ יַחְזִיר לוֹ אוֹ בַּחֲשַׁאי אוֹ בְּפַרְהֶסְיָא, לֹא בְּפַרְהֶסְיָא, אֲמַר לֵיהּ אִין, אָמַר לוֹ וְלֹא יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מַה שֶּׁפִּיךָ מְדַבֵּר, הַבְּרִיּוֹת מַפְקִידִין אֵצֶל נְשׁוֹתֵיהֶן טִפָּה שֶׁל לַבְנוּת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִיר לָהֶם אוֹתָהּ טִפָּה בְּרִיָה נָאָה שְׁלֵמָה בְּפַרְהֶסְיָא, הַמֵּת שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בְּפַרְהֶסְיָא לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיָּבוֹא בְּפַרְהֶסְיָא, אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת כָּךְ הוּא בָּא בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת. רַבִּי יוֹנָתָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן דְּבֵית גּוּבְרִין אָמַר, כְּתִיב: שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחַם (משלי ל׳:ט״ז), וְכִי מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה, אֶלָּא מָה עֹצֶר רַחַם בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, אַף שְׁאוֹל בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת. אָמַר אֵיךְ אִינוּן אַתְיָין שְׁלִיחִין אוֹ לְבוּשִׁין, אֲמַר לֵיהּ לְבוּשִׁין. אֲמַר לֵיהּ מְאָן אַתְּ מֶחֱמֵי לִי, אֲמַר לֵיהּ לֹא מִמִּקְרָא וְלֹא מִמִּשְׁנָה אֶלָּא מִדֶּרֶךְ אֶרֶץ אֲנִי מֵשִׁיבְךָ, אֲמַר לֵיהּ זְרָעִית מִיָּמֶיךָ אֲפוּנִין, אֲמַר לֵיהּ אִין, אֲמַר לֵיהּ הֵיאַךְ זְרַעְתֵּין שְׁלִיחִין אוֹ לְבוּשִׁין, אֲמַר לֵיהּ שְׁלִיחִין. אֲמַר לֵיהּ הֵיאַךְ אִינוּן אַתְיָין לְבוּשִׁין אוֹ שְׁלִיחִין, אֲמַר לֵיהּ לְבוּשִׁין. אֲמַר לֵיהּ וְלָא שָׁמְעִין אוּדְנָךְ מַה פּוּמָךְ מְמַלֵּל, וּמָה אִם אֲפוּנִין כַּד זְרַע לְהוֹן שְׁלִיחִין עֲלוֹן לְהוֹן לְבוּשִׁין, הַמֵּת שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בִּלְבוּשׁ לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיָּבוֹא בִּלְבוּשׁ. רַבִּי אַיְּבוּ וְתָנֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי נָתָן כְּתִיב: תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ (איוב ל״ח:י״ד), כְּסוּת הַיּוֹרֶדֶת עִם אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה לַשְּׁאוֹל, הִיא בָּאָה עִמּוֹ לֶעָתִיד לָבוֹא. אֲמַר לֵיהּ הוֹאִיל וְאִינוּן אַתְיָין חַיִּין וּלְבוּשִׁין מַאן מְסַפַּק לוֹן מְזוֹנִין, אָמַר לֵיהּ אָזַלְתָּא לְחַמַּת גְּרָר מִיָּמֶיךָ, אֲמַר לֵיהּ אִין, אֲמַר לֵיהּ בְּעָנְתָהּ וּדְלָא בְּעָנְתָהּ, אֲמַר לֵיהּ בְּעָנְתָהּ וּדְלָא בְּעָנְתָהּ. אֲמַר לֵיהּ וְאֵיךְ הָיוּ מְזוֹנִין תַּמָּן שְׁכִיחִין, אֲמַר לֵיהּ שְׁכִיחִין. בְּעָנְתָהּ אוֹ דְּלָא בְּעָנְתָהּ, אָמַר לֵיהּ בְּעָנְתָהּ וּדְלָא בְּעָנְתָהּ דִּבְגִין אֻכְלוּסִין מַיְיתִין לְזַבֵּן וְלִזְבּוֹן. אֲמַר לֵיהּ כָּךְ מָאן דְּמַיְיתֵי אֻכְלוּסְיָא מַיְיתֵי מְזוֹנֵיהוֹן, דִּכְתִיב בִּשְׁלֹמֹה: בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ, כְּשֶׁיִּרְבּוּ אוֹכְלֵי הַטּוֹבָה תִּרְבֶּה הַטּוֹבָה. אֲמַר לֵיהּ הוֹאִיל וְאִינוּן אַתְיָין חַיִּין וּלְבוּשִׁין וּמִתְפַּרְנְסִין, לָמָּה אַתּוּן בַּכְיָין עֲלֵיהוֹן. אֲמַר לֵיהּ תִּפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא, אִית בַּר נָשׁ דְּמוֹבֵיד מַחַמַדְתֵּיהּ וְלָא בָּכֵי, אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁבָּא בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת כָּךְ הוּא יוֹצֵא בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת.
[ב] תָּנֵי בִּזְמַן שֶׁהַוְלַד נוֹצָר בִּמְעֵי אִמּוֹ, שְׁלשָׁה הֵם שֻׁתָּפִין בּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָבִיו וְאִמּוֹ, אָבִיו מַזְרִיעַ בּוֹ לֹבֶן שֶׁמִּמֶּנּוּ הַבָנִים, וְהַמֹּחַ, וְהַצִּפָּרְנַיִם, וְלֹבֶן שֶׁבָּעַיִן, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין. אִמּוֹ מַזְרַעַת אֹדֶם שֶׁמִּמֶּנּוּ הַדָּמִים, וְהָעוֹר, וְהַבָּשָׂר, וְשֵׂעָר וְשָׁחוֹר שֶׁבָּעֵינַיִם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְיִתְרוֹמֵם זִכְרוֹ, נוֹתֵן בּוֹ עֲשָׂרָה דְבָרִים, וְאֵלּוּ הֵן: רוּחַ, וּנְשָׁמָה, וּקְלַסְתֵּר, פָּנִים, וּמַרְאִית עֵינַיִם, וּשְׁמִיעַת אָזְנַיִם, וְדִבּוּר שְׂפָתַיִם, וּנְשִׂיאוּת יָדַיִם, וְהִלּוּךְ רַגְלַיִם, וְחָכְמָה, וּבִינָה, וְעֵצָה, וְדַעַת, וּגְבוּרָה. וּכְשֶׁבָּא שְׁעַת פְּטִירָתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֵל חֶלְקוֹ וּמַנִּיחַ חֵלֶק אָבִיו וְאִמּוֹ לִפְנֵיהֶם, וְאָבִיו וְאִמּוֹ בּוֹכִין. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה לָּכֶם בּוֹכִין כְּלוּם נָטַלְתִּי מִשֶּׁלָּכֶם, לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא שֶׁלִּי. אוֹמְרִים לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּל זְמַן שֶׁהָיָה חֶלְקְךָ מְעֹרָב בְּחֶלְקֵנוּ הָיָה חֶלְקֵנוּ שָׁמוּר מִן רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְעַכְשָׁיו שֶׁנָּטַלְתָּ חֶלְקְךָ מִתּוֹךְ חֶלְקֵנוּ, הֲרֵי חֶלְקֵנוּ מֻשְׁלָךְ וְנָתוּן לְרִמָּה וְתוֹלֵעָה. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הָיָה מוֹשְׁלוֹ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם וּמְסָרוֹ לְאָרִיס, אָמַר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו לְכוּ בִּצְרוּ אֶת כַּרְמִי וּטְלוּ אֶת חֶלְקִי וְהַנִּיחוּ חֵלֶק הָאָרִיס בִּמְקוֹמוֹ, מִיָּד הָלְכוּ וְעָשׂוּ כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, וְהִתְחִיל אוֹתוֹ הָאָרִיס צוֹוֵחַ וּבוֹכֶה, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ כְּלוּם מִשֶּׁלְּךָ נָטַלְתִּי וְלֹא שֶׁלִּי נָטַלְתִּי, אָמַר לֵיהּ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ כָּל זְמַן שֶׁהָיָה חֶלְקְךָ עִם חֶלְקִי הָיָה חֶלְקִי שָׁמוּר מִבִּזָּה וּגְנֵבָה, וְעַכְשָׁיו שֶׁנָּטַלְתָּ חֶלְקְךָ הֲרֵי חֶלְקִי מֻשְׁלָךְ לְבִזָּה וּגְנֵבָה. הַמֶּלֶךְ, זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הָאָרִיס, זֶה אָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁל אָדָם, כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בָּאָדָם שָׁמוּר הוּא, כֵּיוָן שֶׁמֵּת הֲרֵי הוּא לְרִמָּה וּלְתוֹלֵעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה (איוב כ״ה:ו׳) – אֵלּוּ הַכִּנִּים שֶׁבְּחַיָּיו, וּבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה אֵלּוּ תּוֹלָעִים שֶׁמַּרְחִישִׁין תַּחְתָּיו בְּמוֹתוֹ. שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר אֲפִלּוּ בֶּן יוֹמוֹ חַי אֵינוֹ צָרִיךְ שִׁמּוּר לֹא מִן הַחֻלְדָּה וְלֹא מִן הָעַכְבָּרִים וְלֹא מִן הַנְּחָשִׁים, הַכֶּלֶב, רוֹאֶה וּבוֹרֵחַ, הַנָּחָשׁ, רוֹאֶה וּבוֹרֵחַ, אֲבָל כְּשֶׁמֵּת אֲפִלּוּ כְּעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן צָרִיךְ שִׁמּוּר מִן הַחֻלְדָּה וּמִן הָעַכְבָּרִים וּמִן הַנְּחָשִׁים, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאָדָם חַי אֵימָתוֹ מֻטֶּלֶת עַל כָּל הַבְּרִיּוֹת וְהַחַיּוֹת וְהָרְמָשִׂים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וגו׳ (בראשית ט׳:ב׳), כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם נִטְּלָה אֵימָתוֹ וְצָרִיךְ שִׁמּוּר. וְתִינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵת אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, וּמִדְּקָאָמַר שְׁלֹמֹה: כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת (קהלת ט׳:ד׳), כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מַאי דִכְתִיב: הוֹדִיעֵנִי ה׳ קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא וגו׳ (תהלים ל״ט:ה׳), אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הוֹדִיעֵנִי אֶת קִצִּי, אָמַר לוֹ גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שֶׁאֵין מוֹדִיעִין קִצּוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת יָמַי מַה הִיא, אָמַר לוֹ גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שֶׁאֵין מוֹדִיעִין מִדַּת יָמָיו שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. וְאֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי, אָמַר לוֹ בְּשַׁבָּת. אָמַר לוֹ אָמוּת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, אָמַר לוֹ כְּבָר הִגִּיעָה מַלְכוּת שְׁלֹמֹה בִּנְךָ וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא. אָמַר לוֹ אָמוּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אָמַר לוֹ: כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף (תהלים פ״ד:י״א), טוֹב לִי יוֹם אֶחָד שֶׁאַתָּה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה לְפָנַי מֵאֶלֶף עוֹלוֹת שֶׁעָתִיד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ לְהַקְרִיב לְפָנַי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. כָּל יוֹמָא דְּשַׁבְּתָא הֲוָה יָתֵיב וְגָרֵיס כּוּלֵּי יוֹמָא, הַהוּא יוֹמָא הֲוָה לֵיהּ בּוּסְתָּנָא אֲחוֹרֵי בֵּיתֵיהּ, אֲתָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּחֵישׁ בְּאִילָנַיָא, נְפַק לְמֶיחֱזֵי, הֲוָה סָלֵיק בְּדַרְגָּא אִיפְחִית דַּרְגָּא מִתּוּתֵיהּ אִישְׁתִּיק וְנָח נַפְשֵׁיהּ. שָׁלַח שְׁלֹמֹה לְבֵי מִדְרְשָׁא אַבָּא מָיֵית וּמוּטָל בַּחַמָּה וּכְלָבִים שֶׁל בֵּית אַבָּא רְעֵבִים, מָה אֶעֱשֶׂה. שָׁלְחוּ לֵיהּ חֲתֹךְ נְבֵלָה וְהַנַּח לִפְנֵי כְּלָבִים, וְאָבִיךְ הַנַּח עָלָיו כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק וְטַלְטְלוֹ, וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת.
ברבות הטובה רבו אוכליה – לא דמי ההוא דחמי סלניתיה פניא וכפין למאן דחמא מליא ושבע, וכן מצינו ביצחק שאמר ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, בתחלה הייתי נהנה מן הראיה ועכשיו איני נהנה אלא מן הטעם.
ענד מא תכת׳ר אלנעם כת׳ר אכלוהא, פלא טאיל לארבאבהא, ג׳יר אלמשאהדה ורויהֵ אלעין.
כאשר יתרבה השפע יתרבו אוכליו [הנהנים ממנו]. ואין תועלת לבעליה [לבעלי הטובה ההיא (השפע)] חוץ מההסתכלות וראיית העינים (את אוכלי הטובה).
ומה כשרון – ואין תועלת לבעליה כי אם ראיית העין.
ברבות הטובה – כשישראל מטיבין מעשיהן.
רבו אוכלי מתן שכר המצות.
ומה כשרון לבעליה – הקב״ה, בכל הטבת מעשיהם.
כי אם ראות עיניו – שרואה שהם כפופים לו ונחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו.
וכן לעיניין הקרבנות: ברבות הטובה – שמביאין נדבות הרבה, רבו הכהנים אוכליה.
ומה כשרון לבעליה – הקב״ה.
כי אם ראות עיניו – שאמר ונעשה רצונו.
As goods increase – When the [Bnei] Yisroel improve their deeds.
So do those who consume them – The giving of the reward for [fulfilling] the commandments.
And what advantage has the owner – [I.e.,] to the Holy One, Blessed Is He, with all the improvement of their deeds.⁠1
Except beholding them with his eyes – That He sees that they are subservient to Him, and He has satisfaction, that He commanded and His will was done, and so is the matter concerning the sacrifices.
As goods increase so do those who consume them – When they bring many freewill offerings, the kohanim who eat it increase.
And what advantage has the owner – Before the Holy One, Blessed Is He.
Except beholding them with his eyes – That He commanded, and His will was done.
1. Alternatively, "and what good is the owner's skill [=כשרון],⁠" as in 2:21 above.
ברבות הטובה רבו אוכליה – שאדם שיש לו מאכלים רבים מזמן עמו אורחים לאכלם. ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו כשם שנהנה מן הטעם כן נהנה מן הראיה. וכן הוא אומ׳ ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל.
ברבות הטובה רבו אוכליה – פתרונו: ברבות הטובה לאדם, ראוי היה וכבוד לאדם שירבו אוכליה, כגון עבדים ושפחות ובני בית, ושיהיו עניים מתפרנסים ממנו. אבל כשאדם כונס נכסים הרבה ואין לו הנאה מהם ולא לאחרים, מה כשרון לבעליה, כי אם ראות עיניו.
ברבות הטובה – כטובה רבה וגדולהא ביד האדם ברוב ממון, מחמת שהוא עוסק יותר מדיי לקנות ממון הרבה,
כנגד אותו ממון שהוא גדול, רבים לו אוכלים ומוציא ממונו, שלפי שהוא משתכר רבים צרכיו, כמו שאמרוב רבותינו: ברכת הבית ברובה (בבלי כתובות ק״ג.).
ומה כשרון – מה יתרון וכשרון לבעליה של טובה גדולה זו, על מה הוא טורח על כך יותר מדיי,
אין לו בה הנאה רק ראות עיניו – שהוא רואה את הטובה בידו, ואין לו ריווח ושכר בכך.
א. בכ״י המבורג: וגדלה.
ב. בכ״י המבורג: שאמרנו.
ברבות {הטובה} רבו אוכליה – מפעלי הכפל והוא פועל עבר. וְיֵאָמר מן הפעלים שהלמ״ד שלהם איננו שלם לשון ציוי לרבים, רַבּוּ – רבה צבאך וצאה (שופטים ט׳:כ״ט).
כשרון – כמו טוב, וכשר הדבר (אסתר ח׳:ה׳).
אחר שהטובה שלו יאכלוה רבים לפניו, מה טוב לו בטובה רק מראה עיניו.
WHEN GOODS INCREASE. Rabbu (increase) comes from a double root.⁠1 It is a perfect [in the kal]. We also find the word rabbu (increase) which is a [pi'el] plural imperative from a root that drops its third letter.⁠2 Compare rabbeh (increase)⁠3 in Increase thine army and come out (Judges 9:29).⁠4
ADVANTAGE. Kishron (advantage) means “good.” Compare, and the thing seems good (ve-khasher) before the king (Est. 8:5).⁠5 [The meaning of our verse is:] Since those who consume the goods [that are] before him are many, what good will he derive from his goods? His only joy will be looking at them.
1. Its root is resh, bet, bet.
2. That is, it comes from the root resh, bet, heh. Ibn Ezra's point is that there are two similar words derived from different roots with two different meanings. One means “increased” (past tense) and the other “increase” (an imperative).
3. From the root resh, bet, heh.
4. Rabbeh is a singular, rabbu is plural. Both words are pi'el imperatives and come from the root resh, bet, heh.
5. Translated literally.
עיקר פשוטו: ברבות הטובה של ״אוהב כסף״ (קהלת ה׳:ט׳), רבו אוכליה – הוא אינו נהנה, אחרים יהנו, דכתיב ״יכין רשע וילבש צדיק״ (ראו איוב כ״ז:י״ז),⁠א או לסטים גוזלין אותו.
ומה כשרון וטוב לבעליו שאינו נהנה, כי אם שמחה ראות עיניו, וזיהו הבל, כי שמחה של הבל הוא וטרחו חנם.
א. בנוסחנו: יכין וצדיק ילבש. נראה, שפרשננו מצטט כאן מזכרונו, שהרי גם לעיל ב׳:כ״ו הביא נוסח זה לאותו פסוק.
כי ברבות הטובה – והכסף יותר מדאי.
רבו אוכליה – מכמה עיניינים מזדמנים לו אוכלים להשחית ולכלות הכל, ולא ירויח להנות גופו כי אם שמחת ראות עיניו – לפי שעה, וסוף הכל הולך לטמיון,
ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו מי שאוסף כסף ומבקש שירבה כבודו ושיתפרסם הרי שבדרך הטבע ירבו אלה ההולכים אחריו ומשרתיו ועבדיו והם יצרכו את הטובה [שזכה לה] ויחסלו את ממונו וזאת בעוד שאין לאיש זה הנאה מכך ולא יתרון מלבד זה שהוא רואה בעיניו שזה עבדו וזה משרתו ואלה אנשי חילו וזו היא /הנאתו הגדולה ביותר1. ״ראוּת״ היא צורת מקור של שורש מגזרת לו״י כמו ״עשות, בנות, קנות״ והחולם והשרוק הם שווים [ומתחלפים] בשימושים רבים ובדומה לכך ״רעוּת רוח״ (קהלת א יד ועוד) הגזור מ״אפרים רועה רוח״ (הושע יב:ב). המילה ״רבו״ היא משורש בגזרת הכפולים כמו ״סבוני כדבורים״ (תהלים קיח:יב) והוא פועל בעבר. אחרים אומרים שהוא ציווי הגזור מפועל בגזרת לו״י כמו ״רבה צבאך״ (שופטים ט:כט) כלומר: כאשר האל מרבה את הטובה שזכית לה אז עליך להרבות את מספר האוכלים, כלומר זהו [פסוק העוסק ב]⁠המרצת האדם למידת הנדיבות ועשיית חסד. זהו פירוש טוב לצורך לימוד מידות טובות והרגלת האדם לנדיבות אך פשט הכתוב וכוונתו הם הפירוש הראשון. ״כשרון״ משמעו יתרון ותועלת.
1. לפי ל התרגום הוא: הנאתם של האנשים בעלי ההשפעה.
ברבות הטובה רבו האוכלים אותה כי רבוי הטובה יחייב שיהיו לאדם עבדים ושפחות ובני בית רבים. ובהיות הענין כן, מה תועלת ימצא בזאת הטובה הרבה לבעליה, והנה הוא לא יאכל ממנה אלא חלק מועט, הנה אין בה לו תועלת כי אם ראות עיניו (שם שם, י), כשיראה שזה עבדו וזה שורו דרך משל.
ברבות – ירצה המנהג כמנהג העשיר כי ברבות הטובה ההיא אשר הוא דורש ומבקש רבו אוכליה ואין כשרון לבעליה זה אשר המית עצמו עליה כי אם ראות עיניו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

כי אם ראית. ראות ק׳.
כשרון – מלשון כשר וטוב.
ברבות הטובה – בעת שהטובה מתרבה בבן אדם והצלחתו מרובה, הדרך הוא אשר רבים באים לאכול מן הטובה ההיא ונשאר אם כן חסר טובה כשהיה.
ומה כשרון לבעליה – ומהו הטובה הבאה לבעל הטובה המוצלח, רק מראה עיניו אשר ראה את הטובה ולא עוד, הואיל ולא נשאר בידו.
ואם כן יאמר אדם: אלך וארבה נחלתי, וחמדתי שדות וגזלתי, ועבדים ושפחות הרבה אקנה לי ויעבדו אדמתי, ואני אשכון כמלך בגדוד, והכל יהיו צריכים לי. לא כן אבי; כי ברבות הטובה רבו אוכליה, ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו? כי לא בעבור מאה כור תבואה שתוציא אדמתך תאכל אתה יותר מכדי שבעך.
כשרון – זכות והנאה.
כי אם ראות עיניו – רְאִיַּת כתיב, על בעל הטובה, שהיא הנכסים המרובים, ניתן עול כבד לשמרם ולהפרותם והוא נהנה מהם מעט, ואין לו הנאה כי אם בראות שאחרים נהנים מנכסיו; או ראות עיניו ר״ל לראות כי עשרו גדל ופרץ.
ברבות הטובה וגו׳ – נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחח ובעולת העוף אשה ריח ניחח ובמנחה אשה ריח ניחח, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, מאי קרא, אמר רב אדא בר אהבה, ברבות הטוב רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו.⁠1 (מנחות ק״י.)
ברבות הטובה וגו׳ – ברבות הטובה רבו אוכליה – מכאן לסומים שאוכלין ואינם שבעים, לפי שאינו דומה מי שרואה סלו ריק ונעשה רעב למי שרואה סלו מלא ונעשה שבע.⁠2 (מ״ר)
ברבות הטובה וגו׳ – ברבות הטובה רבו אוכליה – כשירבו אוכלי הטובה תרבה הטובה.⁠3 (שם)
1. ר״ל ברבות הקרבנות רבו הכהנים האוכלים, ומה כשרוו לבעליה, להקב״ה, כי אם ראות עיניו את רוח המנדב אם בלב שלם הוא מנדב.
2. ר״ל על ידי שהוא רואה את סלו ריק, בזה גופא נעשה רעב, וע״י שהוא רואה את סלו מלא נעשה שבע, כי הראיה לבד מסוגלת להשביע, והוי פירוש הכתוב ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראית עיניו, כי ברבות הטובה די לי להבעלים עצמן אף אכילה קלה שנעשה שבע בראית עיניו לבד, ובהטובה הרבה שיש לו נתרבו אוכלים מן הצד, אם בניה אם עברים או אוהבים וידידים, ולא נשאר לו רק הכשרון [היתרון] הזה מהנאת ראות עיניו, במה שמהנה אחרים בטובתו, ולפי״ז ילפינן שהסומא אינו שבע לפי שאין נפשו שבעה מהראיה, וכן ילפינן מכאן שמי שאין לו פת בסלו אינו שבע ג״כ, וכפי שיתבאר עוד להלן פרשה הבאה פסוק ט׳ טוב מראה עינים מהלך נפש, יעו״ש.
3. דריש הפ׳ מסופיה לרישיה כשרבו האוכלין נתרבו המזונות, והוא ע״ד שאמרו מאן דיהיב חיי יהיב מזוני. וגם י״ל כונת הענין ע״פ מ״ש (כתובות ק״ג.) ברכת הבית ברובה ופירש״י בני אדם שעוזרין זה את זה ומשתכרין ומזל דרבים עדיף, עכ״ל.
בִּרְבוֹת – כאשר מִתְרַבָּה1 הַטּוֹבָה בבן אדם והצלחתו מרובה, דרך העולם הוא כי2 רַבּוּ רבים3 אוֹכְלֶיהָ – באים לאכול מן הטובה ההיא ונשאר אם כן חסר טובה מכפי שהיה4, וּמַה אם כן כִּשְׁרוֹן – שכר הטובה הבאה5 לִבְעָלֶיהָ המוצלח?⁠6 כִּי אִם רְאוּת (ראית כתיב) – רק מראה7 עֵינָיו אשר ראה את הטובה ולא יותר, שכן לא נשאר לו ממנה בידו8 אחר שאכלוה רבים לפניו9:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד. והוא מלשון טוב וכשר, אבן עזרא, מצודת ציון.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. אבן עזרא. ורש״י ביאר על דרך הדרש, ״ברבות הטובה״ כשישראל מטיבים מעשיהם, ״רבו אוכליה״ מתן שכר המצוות, ״מה כשרון לבעליה״ הקב״ה, בכל הטבת מעשיהם? ״כי אם ראות עיניו״ שרואה שהם כפופים לו ונחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, וכן לעניין הקרבנות ״ברבות הטובה״ שמביאים נדבות הרבה, ״רבו״ הכהנים ״אוכליה, ומה כשרון לבעליה״ הקב״ה? ״כי אם ראות עיניו״ שאמר ונעשה רצונו. ובמדרש, ״ומה הכשרון... כי אם ראות עיניו״ מכאן לסומים שאוכלין ואינם שבעים, לפי שאינו דומה מי שרואה סלו ריק ונעשה רעב למי שרואה סלו מלא ונעשה שבע, וכן מצינו ביצחק שנהנים מן הראיה, שנאמר (בראשית כז, ד) ״וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי״, בתחילה הייתי נהנה מן הראיה ועכשיו איני נהנה אלא מן הטעם, ילקוט שמעוני.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יא) מְתוּקָה֙ שְׁנַ֣ת הָעֹבֵ֔ד אִם⁠־מְעַ֥ט וְאִם⁠־הַרְבֵּ֖ה יֹאכֵ֑ל וְהַשָּׂבָע֙ לֶֽעָשִׁ֔יר אֵינֶ֛נּוּ מַנִּ֥יחַֽ ל֖וֹ לִישֽׁוֹן׃
The sleep of a laboring man is sweet, whether he eats little or much; but the abundance of the rich will not allow him to sleep.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
בְּסִימַת דְּמִיכַת גַבְרָא דִּפְלַח לְמָרֵי עַלְמָא בְּלֵב שְׁלִים וְאִית לֵיהּ נִיחָא עַל בֵּית קְבוּרְתֵיהּ אִין זְעֵירוּת שְׁנִין יֵיחֵי אִין סְגִיאוּת שְׁנִין בָּתַר דִּפְלַח לְמָרֵי עַלְמָא בְּעַלְמָא הָדֵין לְעַלְמָא דְּאָתֵי אֲגַר עוֹבָדֵי יְדוֹי יַחְסִין וְחוּכְמַת אוֹרָיְתָא דַּיָי לִגְבַר דְעַתִּיר בְּחוּכְמְתָא הֵיכְמָא דִמְעַסֵק בַּהּ בְּעָלְמָא הָדֵין וְאִשְׁתַּדַּל בְּאוּלְפָנָא כְּדֵין תְּנוּחַ עֲלוֹהִי עַל בֵּית קְבוּרְתֵיהּ וְלָא תִשְׁבְּקִנֵּיהּ בִּלְחוֹדוֹהִי הֵיכְמָא דְּלָא שַׁבְקַת אִתְּתָא לְגוּבְרַהּ בִּלְחוֹדוֹהִי לְדַמָכָא.
[א] מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד – רַבִּי נְפַק מִן דִּימוֹסְיָין, אִתְעַטַּף בִּבְגָדִים וִיתֵיב עָסֵיק בְּצָרְכֵיהוֹן דִּבְרִיָּיתָא, מְזַג לֵיהּ עַבְדֵּיהּ כָּסָא, מִדְּעָסֵיק בְּצָרְכֵי דִּבְרִיָּיתָא לָא אִיתְפְּנֵי מְקַבְּלָא יָתֵיהּ מִינֵיהּ, נִתְנַמְנֵם עַבְדָּא וּדְמַךְ לֵיהּ, הָפַךְ רַבִּי וְאִסְתַּכַּל בֵּיהּ וַאֲמַר יָאוּת אָמַר שְׁלֹמֹה: מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן, כְּגוֹן אֲנַן דַּאֲנַן עַסְקִינַן בְּצָרְכֵיהוֹן דִּבְרִיָּיתָא אוֹף לְמִידְמוּךְ לֵית אֲנַן מִישְׁתַּבְקִין.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וּמְסָרוֹ לִבְנוֹ, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה בְּנוֹ עוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ הָיָה הַמֶּלֶךְ רוֹאֶה אֵיזוֹ נְטִיעָה יָפָה בָּעוֹלָם וְשׁוֹתְלָהּ בַּפַּרְדֵּס שֶׁל בְּנוֹ, וְכָל זְמַן שֶׁלֹא הָיָה בְּנוֹ עוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ, רוֹאֶה אֵיזוֹ נְטִיעָה יָפָה וּמְשֻׁבַּחַת בַּפַּרְדֵּס וְהָיָה עוֹקְרָהּ. כָּךְ הַמֶּלֶךְ, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַפַּרְדֵּס, זֶה הָעוֹלָם, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, כָּל זְמַן שֶׁהֵם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רוֹאֶה אֵיזֶה צַדִּיק בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, כְּגוֹן יִתְרוֹ, רָחָב, וְרוּת, וּכְגוֹן אַנְטוֹנִינוּס, מְבִיאוֹ וּמְדַבְּקוֹ בְּיִשְׂרָאֵל. וְכָל זְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ, רוֹאֶה אֵיזֶה צַדִּיק יֵשׁ בְּיִשְׂרָאֵל וּמְסַלְּקוֹ מֵהֶם.
[ב] מַה בֵּין מִיתַת נְעָרִים לְמִיתַת זְקֵנִים, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הַנֵּר הַזֶּה בִּזְמַן שֶׁהוּא כָּבֶה מֵאֵלָיו טוֹב לוֹ וְטוֹב לַפְּתִילָה, וּבִזְמַן שֶׁאֵין כָּבֶה מֵאֵלָיו רַע לוֹ וְרַע לַפְּתִילָה. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר הַתְּאֵנָה הַזֹּאת כָּל זְמַן שֶׁהִיא נִלְקֶטֶת בְּעוֹנָתָהּ יָפֶה לָהּ וְיָפֶה לַתְּאֵנָה, וּכְשֶׁאֵינָהּ נִלְקֶטֶת בְּעוֹנָתָהּ רַע לָהּ וְרַע לַתְּאֵנָה. דִּילָמָא רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְתַלְמִידָיו, וְאִית דְּאָמְרִין רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא וְתַלְמִידָיו, וְאִית דְּאָמְרִין רַבִּי עֲקִיבָא וְתַלְמִידָיו, הֲווֹ יָתְבִין פָּשְׁטִין תְּחוֹת חָדָא תְּאֵנָתָא, וְהָיָה בַּעַל הַתְּאֵנָה מַשְׁכִּים וְלוֹקֵט אֶת תְּאֵנָתוֹ, אָמְרוּ נְשַׁנֶּה אֶת מְקוֹמֵנוּ שֶׁמָּא הוּא חוֹשְׁדֵנוּ, יָשְׁבוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, לְמָחָר הִשְׁכִּים בַּעַל הַתְּאֵנָה לִלְקֹט תְּאֵנָתוֹ וְלֹא מְצָאָן חָזַר אַחֲרֵיהֶם וּמְצָאָן, אָמַר לָהֶם רַבּוֹתַי מִצְוָה חָדָא הֲוֵיתוּן עָבְדִין עִמִּי מְנַעְתּוּן יָתָהּ מִנִּי. אָמְרִין לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם, אָמַר לוֹן וּמִפְּנֵי מָה הִנַּחְתֶּם מְקוֹמְכֶם וְיָשַׁבְתֶּם בְּמָקוֹם אַחֵר, אָמְרִין לֵיהּ אֲנַן אָמְרִין שֶׁמָּא הוּא חוֹשְׁדֵנוּ, אָמַר לָהֶם חַס וְשָׁלוֹם אֶלָּא אֹמַר לָכֶם מִפְּנֵי מָה הָיִיתִי מַשְׁכִּים וְלוֹקֵט אוֹתָהּ שֶׁכְּשֶׁתָּנֵץ עֲלֵיהֶם הַשֶּׁמֶשׁ הֵם מַתְּלִיעִים, הַהוּא יוֹמָא שְׁבַקּוּן דְּלָא לְקַט וּמָצְאוּ אוֹתָם שֶׁזָּרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עֲלֵיהֶם וְהִתְלִיעוּ, אָמְרִין יָפֶה בַּעַל הַתְּאֵנָה יוֹדֵעַ עוֹנָתָהּ שֶׁל תְּאֵנָתוֹ אֵימָתַי רְאוּיָה לְהִלָּקֵט וְהוּא לוֹקְטָהּ, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ מָתַי הִגִּיע עוֹנָתוֹ שֶׁל צַדִּיק וּמְסַלְּקוֹ.
[ג] חִיָּא בַּר רַב אַדָּא בַּר אֲחָתֵיהּ דְּבַר קַפָּרָא דְּמַךְ, אָמְרֵי לְרַבִּי יוֹחָנָן עוּל וְאַפְטוֹר עֲלוֹי, אֲמַר לוֹן יֵיעוֹל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּהוּא יָדַע מַה חֵילֵיהּ, עָאל רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאַפְטַר עֲלוֹי: דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ (שיר השירים ו׳:ב׳), הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ מַעֲשָׂיו שֶׁל רַבִּי חִיָּא בַּר אַדָּא, וְסִלְקוֹ.
[ד] כַּד דְּמַךְ רַבִּי סִימוֹן בַּר זְבִיד, עָאל רַבִּי אִילָא וְאַפְטַר עֲלוֹי הָלֵין קְרָיָה: וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא, לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ (איוב כ״ח:י״ב-י״ג). וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי (איוב כ״ח:כ״א). תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא (איוב כ״ח:י״ד), אִם כֵּן תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמֵּת מֵאַיִן אָנוּ מוֹצְאִין תְּמוּרָתוֹ. אַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהֵם תַּשְׁמִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְכֻלָּם אִם אָבְדוּ יֵשׁ לָהֶם חֲלִיפִין, וְאֵלּוּ הֵן: כִּי יֵשׁ לַכֶּסֶף מוֹצָא וּמָקוֹם לַזָהָב יָזֹקּוּ, בַּרְזֶל מֵעָפָר יֻקָּח וְאֶבֶן יָצוּק נְחוּשָׁה (איוב כ״ח:א׳-ב׳), אֲבָל תַּלְמִיד חָכָם אִם מֵת מִי מֵבִיא לָנוּ תְּמוּרָתוֹ, אָנוּ אִבַּדְנוּ אֶת רַבִּי סִימוֹן מִי מֵבִיא לָנוּ תְּמוּרָתוֹ.
אָמַר רַבִּי לֵוִי שְׁבָטִים מְצִיאָה מָצְאוּ וְתָמְהוּ וְיָצָא לִבָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ (בראשית מ״ב:כ״ח), אָנוּ שֶׁאִבַּדְנוּ אֶת רַבִּי סִימוֹן בַּר זְבִיד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
[ה] כַּד דְּמַךְ רַבִּי בּוֹן בְּרַבִּי חִיָּא, עָאל רַבִּי זֵירָא וְאַפְטַר עֲלוֹי הָדֵין פְּסוּקָא: מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד, לְמָה הָיָה רַבִּי בּוֹן בְּרַבִּי חִיָּא דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם וְשָׂכַר פּוֹעֲלִים הַרְבֵּה לַעֲשׂוֹתוֹ, וְהָיָה שָׁם פּוֹעֵל אֶחָד מִתְכַּשֵּׁר בִּמְלַאכְתּוֹ יוֹתֵר מִן הַכֹּל, יוֹתֵר מִדַּאי, מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ נְטָלוֹ בְּיָדוֹ וְהָיָה מְטַיֵּל עִמּוֹ אֲרֻכּוֹת וּקְצָרוֹת, לְעִתּוֹתֵי עֶרֶב בָּאוּ הַפּוֹעֲלִים לִטֹּל שְׂכָרָן, וּבָא אוֹתוֹ הַפּוֹעֵל עִמָּהֶם וְנָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם, הִתְחִילוּ הַפּוֹעֲלִים מְצֵירִין, אָמְרוּ אָנוּ יָגַעְנוּ כָּל הַיּוֹם וְזֶה יָגַע בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת וְנָתַן לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם. אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ מַה לָּכֶם מְצֵירִין, יָגַע זֶה בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת בַּכּוֹשָׁרוֹת, מַה שֶּׁיָגַעְתֶּם אַתֶּם כָּל הַיּוֹם. כָּךְ לָמַד רַבִּי בּוֹן בְּרַבִּי חִיָּא תּוֹרָה לְעֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה מַה שֶּׁאֵין תַּלְמִיד וָתִיק יָכוֹל לִלְמֹד לְמֵאָה שָׁנָה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל מִי שֶׁהוּא יָגֵעַ בַּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, לָעוֹלָם הַבָּא אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִישֹׁן אֶלָּא מוֹלִיכִין אוֹתוֹ לְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל שֵׁם וְשֶׁל עֵבֶר וְשֶׁל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן. עַד הֵיכָן, עַד: וְעָשִׂיתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ (שמואל ב ז׳:ט׳).
מתוקה שנת העובד – כד דמך רבי בון בר חמא עאל רבי זעירא ואפטר עלוי מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה, ישן אין כתיב כאן אלא אם מעט ואם הרבה יאכל, למה היה רבי בון בר חייא דומה למלך ששכר פועלים הרבה והיה שם פועל אחד והיה מתכשר במלאכתו יותר מדאי, מה עשה המלך נטלו והיה מטייל עמו קצרות וארוכות, לעתות ערב באו אותם פועלים ליטול שכרן ונתן לו שכרו משלם עמם, והיו כל הפועלים מתרעמין ואומרים אנו יגענו כל היום וזה לא יגע אלא שתי שעות ונתן לו שכרו עמנו משלם, אמר להם יגע זה בשתי שעות מה שלא יגעתם כל היום כלו, כך יגע ר׳ בון בר חייא בתורה בעשרים ושמונה שנה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד במאה.
ונום אלמתצרף לד׳יד׳, לאנה מא חצ׳רה מן קליל וכת׳יר אכלה, וכת׳רהֵ יסאר אלמיסר, לא יהנאה אלנום.
ומי שמעביר זמנו בעבודה שינתו עריבה עליו, בגלל שהוא נהנה ממה שהוא משיג, בין אם המאכל שלו מעט ובין אם זה הרבה. ורבויי עשירות העשיר, גורם לו לא ליהנות מהשינה שלו.
ושינת העובד עריבה לפי שמת שיש לו אם מעט ואם הרבה יאכל וברוב עושר העשיר אינו נהנה משינתו.
מתוקה שנת העובד – עובד האדמה ישן ועריבה שנתו עליו, בין שהוא אוכל מעט בין שהוא אוכל הרבה, כי כבר הורגל בכך.
והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון – ושובע נכסים של עשיר בעל פרגמטיאותא הרבה אינו מניח לו לישון כל הלילה מהרהר בהן.
דבר אחר: מתוקה שנת עובדב אלהים, אם מעט ימי שניו אם הרבה ימי שניו, יאכל שכרו המועט כמרובה. משה פירנס את ישראל ארבעים שנה ושמואל הנביא פירנס עשר שנה ושקלן הכתוב זה כזה, שנאמר: משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו וגו׳ (תהלים צ״ט:ו׳). כך נדרש בר׳ תנחומאג (תנחומא כי תשא ג׳).
והשבע של עשיר – בעל שמועות.
איננו מניח לו לישון – בקבר שנאמר דובב שפתי ישינים (שיר השירים ז׳:י׳), כל תלמיד חכמיםד שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר.
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, לונדון 27298. בכ״י אוקספורד 165: ״פרקמטאות״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 165, לייפציג 1: ״העובד״.
ג. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298 רק: ״נדרש בתנחומא״.
ד. כן בכ״י אוקספורד 165. בכ״י לוצקי 778: ״תלמ׳ חכמ׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י לייפציג 1: ״תלמיד חכם״. בכ״י מינכן 5: ״תלמידי חכמים״.
Sweet is the sleep of the laborer – One who tills the soil sleeps, and he enjoys his sleep, whether he eats little or a lot, for he is already used to it.⁠1
But the satiety of the rich will not permit him to sleep – But the satiety of possessions of the rich man, who owns much merchandise, does not allow him to sleep because he thinks about it all night.⁠2 Another explanation: The year שָׁנָה שֶׁל=[שְׁנַת of the one who serves God is sweet; whether he has a short life or a long life, he will partake of his reward, the one [who lives few years] like the one who [lives] many [years]. [E.g.,] Moshe led Yisroel forty years, and Shemuel the prophet led them ten years, and Scripture equates them one to another, as it is stated, "Moshe and Aharon among His kohanim, and Shemuel among those who invoke His name, etc.⁠"3 So is it expounded upon in Tanchuma.
But the satiety of the rich – The one with many traditions.
Will not permit him to sleep – In the grave, as it is stated, "causing the lips of the sleeping to murmur.⁠"4 Every Torah scholar, in whose name a traditional law is recited, his lips murmur in the grave.⁠5
1. The Midrash relates that when Rabbi Boon died, Rabbi Zeira incorporated this verse, "sweet is the sleep of the laborer,⁠" in his eulogy for Rabbi Boon who was only twenty-eight years old at his death. He said that Rabbi Boon accomplished in his life what would normally take one hundred years.
2. The same idea is expressed in Mishna Avos 2:7, "the more possessions, the more worry.⁠"
3. Tehillim 99:6.
4. Shir Hashirim 7:10.
5. See Maseches Yevamos 97a.
מתוקה שנת העובד – על פשוטו של פסוק זה השכיר שהוא עובד בבית רבו ואין לו דאגה מה יאכל ומה ישתה כיון שבא הלילה מתוקה היא לו שנתו אם מעט ואם הרבה יאכל ישן בטוב שאין לו דאגה אחרת.
והשבע לעשיר – מי שיש לו נכסים הרבה ודואג על נכסיו איננו מניח לו לישון. וכן אמרו רז״ל מרבה נכסים מרבה דאגה. ס״א מתוקה שנת העובד בתורה שהוא טורח ויגע וישן בנועם והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון זה שיש לו גירסא הרבה והוא דואג עליהם שלא ישכחם ונעור משנתו.
מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל – פתרונו: נוח לו לזה שלא כנס אוצרות כסף וזהב מימיו, ועובד אדמתו כדי פרנסת אנשי ביתו, מזה שכנס כסף וזהב הרבה. שזה שעובד אדמתו, יגע בכל יוםא בעבודת אדמתו, וכשיבא מן השדה בערב, מתוקה תהיה שנתו, בין מעט בין הרבה יאכול. וזה עשיר ששבע בנכסים, ממון שכינס אינינו מניח לו לישון, אלא דואג עליו ביום ובלילה. וכן שנינו במשנה: מרבה נכסים מרבה דאגה (אבות ב׳:ח׳).
א. כן בכ״י פריס 162, פירנצה III.8. בכ״י פרמא 2203 (חסר ״בכל״): ״היום״.
מתוקה שנת העובד – טובה היא שנתו ועתו של עובד אדמה, שהוא יכול לאכול מעבודת קרקעו, אם מעט אם הרבה.
והשבע לעשיר – שיש לו שובע גדול והון רב,
אותו עושר אינו מניח לו לישן – כי תמיד הוא מחשב בממונו שלא יאבד, כמו שנאמר למעלה: גםא בלילה לא שכב לבו (קהלת ב׳:כ״ג).
א. כן בפסוק. בכ״י המבורג: וגם.
מתוקה – ידוע כי העשירא יפחד ביום ובלילה על עשרו ממלך וחומסים וגנבים.
וענין שבע – רוב ממון שיחשוב בלילה מחשבות איך תשבע נפשו מעושר.
או יהיה שבע שב על המאכל, כענין פן תשבענו והקאתו (משלי כ״ה:ט״ז).
ושנת העובד – פתוח כדרך כל סמוך. ואם אתן שנת לעיני (תהלים קל״ב:ד׳) קמוץ כי הלמד הכרית הסמיכה.
ואמר רבי משה הכהן הספרדי נ״ע:⁠ב כי ענין שנת הקמוץ – שנתי, וכמוהו אף נחלת שפרה עלי (תהלים ט״ז:ו׳) עזי וזמרת יה (שמות ט״ו:ב׳) גם הם קמוצים.
א. כן בכ״י לונדון 24896, מונטיפיורי 40. בכ״י לונדון 27298: הֵעָושִׁיר.
ב. כן בכ״י לונדון 24896, מונטיפיורי 40. בכ״י לונדון 27298: נ״נ.
SWEET IS THE SLEEP OF A LABORING MAN. It is known that the rich person is in fear day and night because he worries that the king, gangsters, or thieves will take his money.
BUT THE SATIETY OF THE RICH. Satiety (sava) refers to monetary satiation. The person spends time at night thinking of ways to satiate himself with wealth.
The word satiety might refer back to the word eat.⁠1 Compare, [Hast thou found honey? Eat so much as is sufficient for thee,] lest thou be satiated2 therewith, and vomit it (Prov. 25:16).⁠3
THE SLEEP OF A LABORING MAN. The word shenat (sleep of) is vocalized with a pattach as is the rule with all such words in the construct. However, the word shenat (sleep) in I will not give sleep (shenat) to mine eyes (le-enai) (Ps. 132:4) is vocalized with a kamatz, for the lamed placed in front of enai (mine eyes) [which precedes shenat] breaks the connection.⁠4
Rabbi Moshe Ha-Kohen the Sephardi5 whose souls rests in Eden, says that the reason that the word shenat [in Ps. 132:4] is vocalized with a kamatz is because the word shenat (sleep)⁠6 is short for shenati (my sleep).⁠7 The same applies to nachalat (heritage)⁠8 in yea, I have a goodly heritage (Ps. 16:6), and the word zimrat (song) in The Lord is my strength and song (Ex.15:2; Ps.118:14).⁠9 Nachalat (in Ps. 16:6) and zimrat (Ex. 15:2; Ps.118:14) are [like shenat in Ps. 132:4] also vocalized with a kamatz.⁠10
1. In other words, satiety means “satisfied with food.”
2. Translated literally.
3. According to this interpretation, But the satiety of the rich will not suffer him to sleep is, the overeating of the rich disturbs their sleep.
4. In other words, shenat is not in the construct with enai.
5. A tenth century grammarian and Bible commentator.
6. In Ps. 132:4.
7. The word shenat in Ps 132:4 is properly vocalized with a kamatz, for it is not in the construct.
8. Nachalat is vocalized with a kamatz. However, it appears to be a construct. Hence, it should have been vocalized with a pattach. Rabbi Moshe thus explains that nachalat is short for nachalati; hence, it is not a construct and that is why it is vocalized with a kamatz.
9. Zimrat is vocalized with a kamatz. However, it appears to be a construct. Hence, it should be vocalized with a pattach. Rabbi Moshe therefore explains that zimrat is short for zimrati, which is not a construct and thus is correctly vocalized with a kamatz.
10. Nachalat and zimrat are vocalized with a kamatz, for like shenat they are not in the construct.
מתוקה שנת העובד – שינה של עובד אדמה, שהוא ישן בלילה, אבל הוא וביתו.
והשבע לעשיר – רוב ממון שהוא מקבץ.
לישון – כמו לישן,⁠א אבל בשביל סוף פסוק נעשה מלא פום, כמו ״וימֹת״ של בראשית (בראשית ה׳:ה׳); ״הים ראה וינֹס״ (תהלים קי״ד:ג׳). ״דור עיקש ופתלתול״ (דברים ל״ב:ה׳), היה לו לומר ופתלתַּל, כמו ״הפכפַּך אישב וזר״ (משלי כ״א:ח׳); ״ירקרַק או אדמדָם״ (ויקרא י״ג:מ״ט), אם לא מפני סוף הפסוק.
א. אין בנוסחנו במקרא כולו ״לישן״ בכתיב חסר, ובוודאי לא בפתח. אולם בנוסח המקרא שבכתב היד נכתב כאן: לישָן, ואולי פרשננו מתייחס לחילופי נוסח הידועים לו.
ב. בנוסחנו: דֶּרֶךְ איש.
לכך אני אומר: מתוקה שנת תרדמה עובד – אדמה שאין ייגע להעשיר, אלא כמו שכתוב: ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי (משלי ל׳:ח׳).
והשבע – אבל שביעת רוב ממון של כסף יותר מדאי,
איננו מניח לו לישון – כי גם בלילה לא שכב לבו1 מדאגת ממונו.
לישון – כמו לישן, מפני שהוא סוף נהפך הפתח למלא פום,⁠2 וכן דור עיקש ופתלתל (דברים ל״ב:ה׳),⁠3 מפני סוף פסוק, והוא כמו ירקרק אדמדםא (ויקרא י״ג:מ״ט),⁠4 [וכן ה]⁠ים ראה [וינס מלא פום (תהלים קי״ד:ג׳)] אתנחתא [ו]⁠כן כל סוף פ⁠[סוק].⁠5
1. השוו ללשון הפסוק בקהלת ב׳:כ״ג.
2. =חולם.
3. ״ופתלתל״ בחולם.
4. והשוו רש״י דברים ל״ב:ה׳.
א. מכאן עד אמצע הפירוש לקהלת ו׳:ו׳ הטור בכ״י נגזר לשני חלקים. בכמה מן השורות חסרות אותיות. ההשלמות בסוגריים המרובעים על פי ההקשר.
מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון העובד [כלומר] המשרת העייף ישן בתענוג משום שהוא עייף והוא מסתפק במזון שיש לו בין אם הוא רב ובין אם הוא מעט והוא מסתפק בו וישן בשקט ובשלווה בלי שום דאגה מלבד ענייני אותו הרגע. ״שבע״ משמעו שפע כמו ״שובע שמחות״ (תהלים טז:יא) אלא ש״שובע״ הוא שם תואר ו״שָבָע״ הוא שם עצם על משקל ״רעב, עשן״. הכוונה בכך לריבוי ממון שכן ידוע שבעל הממון הוא כל הזמן חרד ואומלל מפחד שמא הממון יגנב או שהשליט יחרים אותו או מפני הפסד סחורה או שהוא מצטער בגלל שהרוויח מעט ולכן לא תערב לו שנתו מרוב טרדות ודאגות בעוד שהעני ליבו שליו והוא פטור מכל הדאגות האלה והוא עמל וישן ומתענג על השינה. ״שנַת העובד״ בפתח כפי שראוי שכן היא נסמך ואילו ״אם אתן שנת לעיני״ (תהלים קלב:ד) יש אומרים שהיא בקמץ כצורת נפרד שכן נסמך לא יבוא לפני ל׳ השימוש ויש אומרים שהיא בקמץ שכן צורת היסוד שלה היא ״שנתי״1 כמו ״אף נחלת שפרה עלי״ (תהלים טז:ו) שהכוונה היא ״נחלתי״ וכך גם ״עזי וזמרת״ (שמות טו:ב) ואני מצאתי מספר מילים שהן נסמך והן מנוקדות בקמץ כמו ״מנת הכהנים״ (דברי הימים ב לא:ד) ״מנת העם״2 ויש עוד מעט דוגמאות ואמר אבן ג׳נאח3 ש⁠[״שנת לעיני״] היא בפתח מפני שיש בה דמיון מסויים לסמיכות ודומה לו ״ושכורת ולא מיין״ (ישעיהו נא:כא) וכדומה וכך גם מצאנו את המילה בספרי התנ״ך שעימנו כלומר בפתח4. ״לישון״ היא צורת מקור משורש י.ש.ן. ״אני ישנה ולבי ער״ (שיר השירים ה:ב) ״ישנתי אז ינוח לי״ (איוב ג:יג) על משקל /״לירות במסתרים״ (תהלים סד:ה) והוא כמו ״לשמור, לזכור, לעזור, לנפול״ ויש אומרים שה-ו׳ בו היא יתרה כלומר שהוא במשקל ״לפעול״ במקום ״לפעל״ שכן צורת העתיד היא ״יישן״ וייתכן שהוא שייך למקרים שבהם משתמשים בשתי צורות5 ״וישבת, וישבות״ ״ויפשוט״ ״ויפשט גם הוא את בגדיו״ (שמואל א יט:כד). [פירוש אחר] יש אומרים שהמשמעות של ״שבע לעשיר״ היא שמשקלו של האוכל וריבויו גורם לו כאבים וייסורים בגלל הפרעות בעיכול וגם בגלל מיעוט העבודה והפעילות הגופנית וזה מביא לו מורת רוח ונדודי שינה בניגוד לאדם עייף ומסכן אשר משליך את גופו אפילו על ערמת אבנים וישן בתענוג.
1. ראה דברי ר׳ אברהם אבן עזרא בפירושו לפסוק שלנו בקהלת בשם ר׳ משה בן ג׳קטילה.
2. אין במקרא.
3. אבן ג׳נאח, ספר ההשגה, ערך ל.ל.ה. (Ibn Djanah, Opuscules 154).
4. כל הקטע שלפיו ״שנת לעיני״ מנוקד בפתח (וזו היא אכן הגרסה המקובלת) חסר ב-ל. כדאי להשוות זאת לחילופים שבין ב ו-ל לגבי השאלה איך מנוקדת המילה ״נולד״ (קהלת ד:יד). נראה שגם שם בפסוק שלנו ל מייצג את הנוסח הראשוני ו-ב מייצג את הנוסח כפי שתוקן ע״י המחבר או מעתיק לאחר שהתבוננו בעותקים נוספים של המקרא וביררו את ההניקוד המקובל של המילה.
5. לפי ל התרגום הוא כך: ״ליפול״ אך ה-ו׳ בו היא יתרה כמו ״לשמור, לזכור, לעמוד, לעזור״ ״לירות במסתרים״ או ״לפעול״ במקום ״לפעל״.
אבל ימצא בה תועלת יותר לעבדיו ממנו, כי הם אוכלים ושותים מהטובה אשר לו ושנתם תערב להם יאכלו מעט או הרבה, כי אין להם מחשבות בשמירת זה הקנין כמו שיש לבעל הטובה. ואולם בעל הטובה ימנעהו עושרו מהשינה לרוב שוטט מחשבתו במה שיצטרך להשגיח בו בשמירת קניניו ובהצלחתם.
מתוקה – ירצה לא די שקבוץ ההון הזה אינו מועיל אלא שהוא מטריד גדול מהשגת שלמיותיו יותר מחסרונו שהעובד את עצמו והוא משתדל להשיג מבוקשיו הצריכין לגופו ולנפשו תערב לו שנתו וישמח בחלקו אם מעט ואם הרבה יאכל. אמנם השבע המותר אינו מניח לו לישן ונמצא שאין לו מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
והנה מתוקה שנת העובד, יותר נהנה המשרת בשינתו מאשר יוכל העשיר ליהנות מן השינה1, וזה, כי הַשָּׂבָע - העושר2 אשר לעשיר, איננו מניח לו לישון, מדאגתו פן יאבד הממון או קצתו3, ומפני מחשבותיו לפרנס בני בית רבים4:
1. המשרת הוא מי שתלוי בעשיר לפרנסתו, וריבוי ממונו של העשיר כדי שיפרנס משרתים רבים לא תועיל כלום לעשיר עצמו, שהרי המשרתים עצמם חיים טוב יותר ממנו, ושנתם מתוקה, לעומתו שאינו יכול לישון. וראה קה״ר שדרש רבי פסוק זה על משרתו שישן, לעומת הוא עצמו שהיה עשיר ועסק בצורכי רבים ולא היה פנוי לנוח. הרי ש׳עובד׳ פירושו משרת. וכ״כ בלקח טוב: ׳על פשוטו של פסוק זה, השָכִיר שהוא עובד בבית רבו ואין לו דאגה מה יאכל ומה ישתה, כיון שבא הלילה מתוקה היא לו שנתו׳. [ויתכן שרבינו דייק לשון ׳העובד׳, שלשון ׳עבודה׳ שייך כאשר אינו עמל עבור עצמו אלא עבור אחרים, כפי שפירש רבינו בשמות (כ ט) ש׳עסקי חיי שעה הם עבודת עבד בלי ספק, שרוב עניינם הוא היות מצטער האדם על עולם שאינו שלו׳, לעומת ׳מלאכה׳ השייך בעמל האדם לעצמו, ע״ש].
2. לא מדובר ב׳שובע׳ כפשוטו, כיון שמדובר במותרות ובהון שמרבה כדי לפרנס בני בית רבים, וכמבואר שדברים אלה הם ׳לא תבואה׳ ולא ניתן לשבוע בהם.
3. כי ׳מרבה נכסים מרבה דאגה׳ (משנה אבות ב׳:ז׳), ׳מרבה נכסים ומשתדל בקניינים מאד, תרבה דאגתו להפסידם׳ (רבינו שם), כי ׳ידוע כי העשיר יפחד ביום ובלילה על עשרו מן המלך וחומסים וגנבים, וענין שבע - רוב ממון, שיחשב בלילה מחשבות איך תשבע נפשו מעושר׳ (אבע״ז). וכ״כ הלקח טוב.
4. שהאחריות לפרנסת רבים מדאיגה אותו ומפריעה לשנתו.
מתוקה שנת העובד – עובד האדמה הוא ישן וערבה שנתו עליו בין אכל מעט בין אכל הרבה, רוצה לומר אף אם מעט יאכל ישן הוא כאלו אכל הרבה המביא בטבע את השינה וזהו לפי שאין לו כי אם מלאכת השדה ולא עוד, לזה אין לו במה לחשוב להרהר לנדד השינה מעיניו.
והשבע – רוצה לומר שביעת רוב העושר אין מניח לבעליו לישון, כי עסקיו מרובים ובכל עת יחשוב להרהר בהם ונגזלה שנתו.
ועוד, אין נחת רוח איש האדמה העובד אותה על ידי עבדיו, גדולה כנחת רוח העובד אותה בידיו; כי מתוקה שנת העֹבד, אם מעט ואם הרבה יאכל, והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון.
העבד – עבודה גם אם היא מלאכה קשה ומתפרנס ממנה.
לישון – מחמת רוב טרדותיו ודאגותיו – דברי החוקר לפי בן זאב.
מתוקה וגו׳ – מעשה ברבי שבא מן המרחץ והתחיל לעסוק בצרכי צבור, מזג לו עבדו את הכוס ולא היה לו פנאי לקבל, אדהכי נתנמנם העבד וישן לו. הפך רבי פניו וראהו ישן, אמר, יפה אמר שלמה, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון, כגון אנו שעוסקין בצרכי צבור אף לישון לא יניחו לנו.⁠1 (שם)
אם מעט וגו׳ – נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחח ובעולת העוף אשה ריח ניחח ובמנחה אשה ריח ניחח, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, מאי קרא, א״ר זירא, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל.⁠2 (מנחות ק״י.)
ואם הרבה יאכל – [והלא היה לו לומר אם מעט ואם הרבה יישן, אלא בלומד איירי, והכי קאמר, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה אע״פ כן יאכל בשכרו].⁠3 (ירושלמי ברכות פ״ב ה״ח)
1. אולי דריש כאן ענין שובע בגדולה וכבוד, שעל ידי שרבי היה מצויין בזה היו הכל פונים אליו ומטרידים אותו עד שלא הניחוהו גם לישון.
2. שהמביא קרבן ועובד בו לה׳ והיינו שמכוין את לבו אליו אז אם מעט ואם הרבה הוא מביא יאכל שכרו ומתוקה שנתו, דכשהוא ישן לא יירא, והלשון יאכל בשכרו כן מפרש בירושלמי ברכות פ״ב ה״ח.
3. ומפרש זה כאן בענין הספד שהספיד אחד החכמים את ר׳ בון בר חייא שהיה חי רק כ״ח שנה, ואמר עליו הספדן, יגע ר׳ בון בכ״ח שנה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד במאה שנה, והמליץ עליו הפסוק הזה מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל בשכרו, כלומר הוא בא בשכרו כמו אלו שהיו יגעים הרבה שנים, כיון שקנה במעט זמן מה שלאחרים דרוש זמן מרובה, ותפרש שנת כנוי למיתה דהוי כשינה, והוא ע״ד דרש ורמז.
מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד – עובד האדמה, וערבה שנתו עליו בין1 אִם מְעַט וְבין אִם הַרְבֵּה יֹאכֵל – יֹאכַל, לפי שמוטלת עליו רק מלאכת השדה ואין לו במה לחשוב ולהרהר שינדד את השינה מעיניו2, וְלעומת זאת הַשָּׂבָע – שֹׂבַע הנכסים3 לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן כי עסקיו מרובים ויפחד על עשרו מהמלך ומחומסים וגנבים, ויהיה מפוחד מזה גם ביום וגם בלילה4, ובכל עת יחשוב ויהרהר בנכסיו ושנתו נגזלת ממנו5:
1. רש״י, מצודת דוד.
2. מצודת דוד. ולקח טוב ביאר שזה השכיר שהוא עובד בבית רבו ואין לו דאגה מה יאכל ומה ישתה, וכיון שבא הלילה מתוקה היא לו שנתו.
3. רש״י.
4. אבן עזרא.
5. רש״י, מצודת דוד. וכן שנינו במשנה (אבות ב, ח) ״מרבה נכסים מרבה דאגה״, ר״י קרא. ורש״י ביאר עוד על דרך הדרש (עפ״י מדרש תנחומא) ״מתוקה שנת העובד״ דהיינו עובד אלהים, אם מעט ימי שנותיו אם הרבה, ויאכל שכרו המועט כמרובה, כמו משה שפירנס את ישראל ארבעים שנה ושמואל הנביא שפירנס עשר שנים ושקל אותם הכתוב זה כזה, שנאמר (תהלים טו, ו) ״מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ״, והשבע לעשיר הוא השבע של בעל שמועות, ״איננו מניח לו לישון״ דהיינו לישון בקבר, שנאמר (שיר השירים ז, י) ״דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים״ שכל תלמיד חכמים שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר. ובמדרש, ״מתוקה שנת העובד״ בתורה, שהוא טורח ויגע וישן בנועם, ״והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון״ זה שיש לו גירסא הרבה והוא דואג עליהם שלא ישכחם ונעור משנתו, לקח טוב. ועוד דרשו, מעשה ברבי שבא מן המרחץ והתחיל לעסוק בצרכי צבור, מזג לו עבדו את הכוס ולא היה לו פנאי לקבל, אדהכי (בין לבין) נתנמנם העבד וישן לו, הפך רבי פניו וראהו ישן, אמר, יפה אמר שלמה ״מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון״, כגון אנו שעוסקין בצרכי ציבור אף לישון לא יניחו לנו, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יב) יֵ֚שׁ רָעָ֣ה חוֹלָ֔ה רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עֹ֛שֶׁר שָׁמ֥וּר לִבְעָלָ֖יו לְרָעָתֽוֹ׃
There is a grievous evil which I have seen under the sun, wealth kept by its owner to his harm.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אִית בִּישׁוּתָא מַרְעִיתָא חֲמִית בְּעָלְמָא הָדֵין תְּחוֹת שִׁמְשָׁא וְלֵית לֵיה אָסוּ גְּבַר דְּיִכְנוֹשׁ עָתְרָא וְלָא עֲבִיד מִנֵּיהּ טָב לְסוֹף יוֹמַיָּא הַהוּא עָתְרָא נְטִיר לֵיהּ לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי.
יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ – יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, וְכִי יֵשׁ רָעָה חוֹלָה וְיֵשׁ רָעָה טוֹבָה, אֶלָּא אֵיזוֹ רָעָה חוֹלָה, כְּגוֹן דְּגָלוּם, פְּטַרְגוּס, מִסְכֵּין, תְּשִׁישׁ, עַרְטֵיל, וְכָפֵין. עשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ זֶה קֹרַח, וְרַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר זֶה נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר זֶה הָמָן. רַבִּי יִצְחָק אָמַר אֵלּוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד. וְרַבָּנָן אָמְרֵי זֶה אִיּוֹב דַּהֲוָה עַתִּיר וּמִתְמַסְכֵּן וְחָזַר לְמַה דַּהֲוָה. רַבִּי גַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי חֲנִינָא בְּעָא קוֹמֵי רַבִּי מוֹנָא אֲמַר לֵיהּ מַהוּ דֵין דִּכְתִיב: עשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ, אָמַר לוֹ כָּל סַמָּא דְמִילְּתָא הוּא קָטָאדִיקֵי דִידֵיהּ, כְּשֶׁבָּא עָלָיו קְטַאדִיקֵי דְמַלְכוּת יִתֵּן לָהּ מַה דְּיִתֵּן.
עושר שמור לבעליו לרעתו – אמר ריש לקיש זה עשרו של קרח, א״ר לוי משאוי שלש מאות פרדות לבנות היו מפתחות בית גנזיו של קרח וכלהו אקלידי וקולפי דגילדא, ואמר רבי חמא בר חנינא שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים. אחת נתגלתה לקרח ואחת נתגלתה לאנטונינוס בן אסוירוס ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא. רבי יהושע בן לוי אמר זה לוט, רבי יהודה בר סימון אמר זה נבות, רבי לוי אמר זה המן, רבי יצחק אמר זה שבט ראובן וגד, רבנן אמרי זה איוב דהוה מתמסכן וחזר למאי דהוה.
ראית תחת אלשמס בלייה חאלה, יסארא מחרוסא לצאחבה ליבתלי בה.
ראיתי תחת השמש אסון שורה (על מקצת אנשים). עושר שמור (נ״א: מלא וגדוש) לבעליו, כדי שיפגע מהעושר שלו.
רעה חולה – רעה חלה (כמו יחולו על ראש יואב).
לרעתו – שיתיסר בו.
עשר שמור לרעה – כעשרו של קרח, שעל ידו נתגאה וירד לשאול.
Wealth preserved by its owner to his own detriment – Like the wealth of Korach, because of which he became haughty and descended into the grave.⁠1
1. Alternatively, a person's wealth jeopardizes his personal safety by exposing him to robbery, kidnap, or even death. (Seforno). Or, "wealth stored by its owner,⁠" i.e., he stores his wealth and does not spend it to aid the needy, "to his own detriment,⁠" i.e., resulting in the visitation of punishment upon him.
יש רעה חולה – כלומר רעה משונה ראיתי תחת השמש.
עושר שמור לבעליו לרעתו – כגון שמצאוהו ליסטים ונרצח עליו.
יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עושר שמור לבעליו לרעתו – כיצד? אדם קיבץ ממון הרבה, ולא שבע ממנו מימיו,⁠א ומחר מתב או מלכות נוטלו, או ליסטים מקפחין אותו, או אש שורפתו, או ספינתו טובעת בים, כמו שמפרש:
א. כן בכ״י פריס 162. בכ״י לונדון 22413: בימיו. בכ״י פרמא 2203 חסרה מלת: ״מימיו״.
ב. כן בכ״י פריס 162, פירנצה III.8. בכ״י פרמא 2203, לונדון 22413 חסרה מלת: ״מת״.
(יב-יג) חולה – אֵנְפְרמא בלעז.
עושר שמור – ומוצנע לצורך בעליו לרעתו – ולא לטובתו. כאשר טרח לקנות ממון חשב לקנות לטובתו, ונהפכה לו לרעתו. שפעמים שהוא נהרג או נתפס בשביל ממונו, ונאבד אותו עושר בעיניין רע, שלא נהנה ממנו.⁠א
והוליד בן אחרי כן שאין בידו מאומה – שאין לו מה יתן לבנו להורישו ולהנחילו.
א. בכ״י המבורג: ממונו. אפשר גם לגרוס: מממונו. והשוו בדומה לעיל ד׳:ו׳.
יש רעה – יתכן היות חוֹלָה מן נחלה מכתי (ירמיהו י׳:י״ט), מהפעלים שהלמד שלהם איננו שלם. והעינין רעה כחלי רע, כענין וחלי רע הוא (קהלת ו׳:ב׳). או תהיה מלת חולה – על משקל טובה, מהפעלים שהעין שלהם איננו שלם מן על ראש רשעים יחול (ירמיהו כ״ג:י״ט).⁠א
א. בכ״י מונטיפיורי 40 נוסף כאן: עודנו בעניין הראשון שעבודת הארץ טובה מכל ממון. המלים חסרות בכ״י לונדון 27298, לונדון 24896.
THERE IS A GRIEVOUS EVIL. The word cholah (grievous) is most probably related to the word nachlah (grievous) in My wound is grievous (Jer. 10:19).⁠1 The word cholah comes from a root2 that drops its third letter.⁠3
The meaning of ra'ah [cholah] is “a grievous evil.”4 It is similar to va-choli ra'ah hu (and it is an evil disease) (Kohelet 6:2).
The word cholah might also follow the form of tovah (good) (Gen.15:15). In this case, it comes from a root whose middle letter is a vav.⁠5 It is related to the word yachul (whirl) in [Behold, a storm of the Lord is gone forth in fury, yea, a whirling storm;] it shall whirl upon the head of the wicked (Jer. 23:19).⁠6
[RICHES KEPT BY THE OWNER THEREOF TO HIS HURT.] Kohelet is still speaking about what he earlier mentioned—that is, working the land is more valuable than silver.⁠7
1. Nachalah comes from the root chet, lamed, heh.
2. Literally, a verb.
3. Literally, comes from a verb whose third letter is not whole.
4. Ra'ah cholah is to be interpreted as if written be-choleh ra'ah. Ibn Ezra interprets our verse as follows: There is a grievous evil which I have seen under the sun: riches kept by the owner thereof to his hurt.
5. It comes from the root chet, vav, lamed and means "whirl,” or “rest upon.”
6. According to this interpretation, ra'ah cholah means “whirling evil.” This interpretation renders our verse: There is a whirling evil which I have seen under the sun; that is, I have seen a whirling evil befall people.
7. For the riches spoken of in our verse relate to silver and the like.
רעה חולה – כמו ״רעה גדולה״ (ירמיהו כ״ו:י״ט).
(יב-יג) [ש]⁠מ⁠[ור לבעליו] לרעתו – [כמו] שמפרש: וא⁠[בד ה]⁠ע⁠[ושר] ההוא ב⁠[ע]⁠ניין רע – שנתפס למלכות, או ליסטי⁠[ם] באים עליו בשביל ממונו והורגים אותו.
יש רעה חולה תחת השמש [״חולה״ כלומר] ״חלה, נופלת״, כמו ״על ראש רשעים יחול״ (ירמיהו כג:יט). [פירוש אחר] יש אומרים שהמשמעות היא ״מכאיבה, מייסרת״ כמו ״חיל אחז״ (שמות טו:יד) ״בטרם תחיל ילדה״ (ישעיהו סו:ז). [פירוש אחר] ״גורמת לחורבן ומחלה״ כמו ״ורגזו וחלו מפניך״ (דברים ב:כה) לפי חלק מהדעות [בפירוש הפסוק שם] ובאופן כללי מעניין מחלה ״חלה ויחזק״ (ישעיהו לט:א). לפי הפירוש הראשון והשני זוהי מילה משורש בגזרת עו״י על משקל ״טובה״ ולפי הפירוש השלישי מגזרת לו״י כמו ״חלה״ ״נחלה מכתך״ (ירמיהו ל:יב). הפירוש הראשון טוב יותר מבחינת ההיקש הלשוני ומבחינת העניין כאחד שכן זה סביר יותר שזהו שם תואר הגזור מפועל עומד שכן המילה נגזרת מפועל בבניין קל וגם ״חלה״ [מלשון ״מחלה״] שהוא בבניין קל איננו פועל יוצא [ולכן אין זה סביר שמשמעו ״לגרום מחלה״].
עשר שמור לבעליו לרעתו או שיילקח ממנו לאחר שיתלוננו נגדו ויענישו אותו או שייגנב או יישדד או שהוא יהרג בגללו ולכן אמר
(יב-יג) והפעם הששית יתחיל: יש רעה חולה ראיתי תחת השמש וג׳, עושר שמור וג׳ – זה המוסר מבואר, שנמצא בכל עשיר מופלג כי ירבו מקנאיו ועויניו ומציקיו ולא ישקוט כל ימי חייו, ובסוף ימיו, ואבד העושר ההוא בענין רע והוליד בן וג׳.
חולה – הוא מענין ׳ולא חלו בה ידים׳ (איכה ד׳:ו׳).
יש רעה חולה ראיתי תחת השמש בענין אהבת העושר ורוב ההשתדלות לאסוף ולכנוס, וזה שכבר ימצא אדם שישמור עושרו ולא יאכל ממנו לרעתו (שם שם, יב), ר״ל שעושרו יהיה סבה שיתחדש לו דבר רע יאבד בו העושר ההוא, וזה דבר כבר ימצא הרבה. כי העשיר יש לו מקנאים רבים מצד עושרו.
(יב-יד) יש רעה. ואבד – כאשר להוכיח זה החלק השכלי תוכחה עצומה זכר זאת הרעה העצומה ושמה למשל נאות וקרוב לרעה גדולה ממנה אשר תקרה אל השכל בייחוד מבין שאר הכחות כמו שהולך ומבאר: וזה שככר יקרה לו מצדו פגע רע ומר יותר מכל המקרים הרעים שיתרגשו לבוא מצדדים אחרים וזה (יב) שרעה חולה היא מה שהוא רואה תחת השמש והוא שישמור ויאצור האדם עושר גדול ולא ימלאנו לבו ליהנות ממנו, כדי שיהיה שמור לעזר ולהועיל לרעותיו, אם תקרנה לו. ואח״כ יאבד העושר ההוא מידו (יג) בענין רע על צד העושק והאונס שלא לפשיעתו, ואע״פ שיוליד בן, אין בידו מאומה לתת לו (יד) כאשר זמם, כי ערום יצא מבטן אמו וערום ישוב שמה, ומאומה לא ישא מכבוד או זכות שיולך בידו.
ובלעדי זאת1 יש רעה חולה - מגזרת ׳על ראש רשעים יחול׳ (ירמיה כג יט), על משקל ׳טובה׳2, ואמר שזאת הרעה היא חלה פתאום על האדם3: עושר שמור לבעליו לרעתו. שיעלילו התקיפים עליו עלילות כדי לגזול אותו הממון, ולפעמים לְצַדֵּק את עצמם יזיקוהו גם בגופו4:
1. מלבד שהעושר גונב לעשיר את מנוחתו עד שאינו יכול לישון, לפעמים היא גורמת לרעה יותר גרועה.
2. באבן עזרא כתב: ׳או תהיה מלת ׳חולה׳ על משקל ׳טובה׳, מן הפעלים שהעי״ן שלהם איננו שלם, מן ׳על ראש רשעים יחול׳. וכ״כ ריב״ג (שורש ׳חול׳) שפירוש ׳חולה׳ – נופלת.
3. ׳חולה׳ פירושו שנופלת וחלה בפתאומיות, והיינו שמלבד החיסרון של הדאגה הקיימת תמיד, יש רעה גרועה מזו שלפעמים נופלת עליו פתאום בגלל עושרו.
4. שיהרגו אותו או יפצעו אותו כדי שלא יוכל לגלות את העלילה, נמצא שהעושר לא רק שאינו מתקיים, אלא גם גורם לו להינזק בגופו.
יש רעה חולה – נמצא רעה כאובה ביותר אשר ראיתי בעולם.
עושר וגו׳ – העושר היה שמור לבעליו ולא יצא מתחת ידו, אולם לא לטובתו היה שמור ליהנות ממנו באחרית הימים ולרשת לבניו אחריו, כי אם לרעתו היה שמור, על כי בעבור רוב העושר העלילו עליו המלשינים והיה מיוסר ביסורים.
(יב-טז) ועוד בדברים אחרים יש יתרון לעובד על העשיר, כי יש רעה חולה ראיתי תחת השמש, עשר שמור לבעליו לרעתו; ואבד העֹשר ההוא בענין רע, והוליד בן ואין בידו מאומה. כאשר יצא מבטן אמו האב אשר יגע להעשיר, ככה ערום ישוב ללכת כשבא הוא עצמו ימות עני; ומאומה לא ישא בעמלו שיֹלך בידו. וגם זה רעה חולה, כל עמת שבא כן ילך. ומה יתרון לו שיעמל לרוח? גם כל ימיו בחשך יאכל, וכעס הרבה, וְחָלָה1 וְקָצָֽף; וכל כך למה, אם כבר אפשר שיעמול לרוח?
1. {שד״ל מציע תיקון נוסח. בנוסח שלנו: ״וחליו״.}
חולה – שד״ל תרגמו רעה הגורמת צער הרבה, ויהיה חולה מגזרת חֳלִי; ויש עוד לפרשו כדברי רמבמ״ן מלשון יחולו על ראש יואב (שמואל ב׳ ג׳:כ״ט), רעה שורה על בני אדם.
יש רעה חולה – וכי יש רעה חולה ורעה טובה, אלא איזו היא רעה חולה, כגון עני חלוש ערום ורעב.⁠1 (מ״ר)
עשר שמור וגו׳ – שאל רבן גמליאל ב״ר חנינא לרבי מונא, מהו זה דכתיב יש עושר שמור לבעליו לרעתו, אמר ליה, כל עקרה של עושר הוא עונשי׳, כשבא עליו עונש המלכות הוא נותן כל מה שיש לו.⁠2 (שם)
עשר שמור וגו׳ – רבי יהושע אומר, עושר שמור לבעליו לרעתו – זה קרח,⁠3 ורבי שמואל אומר, זה נבות היזרעאלי,⁠4 רבי יהודה אומר, זה המן5 רבי יצחק אומר, אלו בני גד ובני ראובן,⁠6 רבנן אמרי, זה איוב, שהיה עשיר והעני והעשיר.⁠7 (שם)
1. דבכזה הרעה היא כפולה, מעניות ומחולשה ומרעבון ועירום.
2. אפשר לומר דהלשון מסורס קצת, והכונה היא דלפעמים יקרה שבשביל העושר יעללו עליו עלילות כדי להחרים את רכושו, כאשר כן ידוע בקורות ימי עולם בגזירות שונות.
3. כמבואר בפ׳ חלק ג׳ מטמוניות הטמין יוסף ואחד מהם נתגלה לקרח, ובשביל עשרו נתגאה והתחיל לחרחר ריב ולחלוק על משה, ונאבד הוא ועשרו בענין רע, כמש״כ וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה.
4. שבסבת כרמו נהרג ע״י אחאב וגם לוקח כרמו, כמבואר במלכים.
5. שלסבת עשרו גדלו המלך, ועם כח עשרו חפץ לקנות את כל ישראל להריגה, ויצא לו מזה מה שיצא, וביתו ניתן לאסתר.
6. שלסבת רוב מקניהם בחרו בארץ סיחן ועוג ולכן גלו תחלה.
7. והוי פי׳ הכתוב יש עושר שמור לבעליו, שאע״פ שהלך ממנו בכ״ז עוד נשמר לו וחוזר לבסוף. ומה שאמר לרעתו – מכוין למ״ש בסוף פ״ק דב״ב שנתן לו ה׳ שכרו בעוה״ז וטרדו מן העוה״ב.
יֵשׁ רָעָה חוֹלָה – משונה1 וכאובה ביותר אשר2 רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ – בעולם3 והיא עֹשֶׁר אשר שָׁמוּר לִבְעָלָיו ולא יצא מתחת ידו4, אולם לא לטובתו היה שמור עושרו להנות ממנו באחרית הימים ולרשת לבניו אחריו, כי אם5 לְרָעָתוֹ היה שמור, כגון שנתגאה בעושרו ומשום כך ירד לשאול6, או שנתייסר ממנו בייסורים אחרים7, או אף שנרצח בגינו8:
1. לקח טוב.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד. וכן ראה ביאור לעיל בפרק א׳ פס׳ ג׳.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. כמו קורח, רש״י.
7. כגון שהעלילו עליו המלשינים והיה מיוסר ביסורים, מצודת דוד. או שהמלכות נוטלת את עושרו, או ליסטים מקפחין אותו, או אש שורפתו, או ספינתו טובעת בים, ר״י קרא.
8. לקח טוב.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יג) וְאָבַ֛ד הָעֹ֥שֶׁר הַה֖וּא בְּעִנְיַ֣ן רָ֑ע וְהוֹלִ֣יד בֵּ֔ן וְאֵ֥ין בְּיָד֖וֹ מְאֽוּמָה׃
Those riches perish by misfortune, and if he has fathered a son, there is nothing in his hand.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְהַהוּא עָתְרָא דִי יִשְׁבַּק לִבְרֵיהּ בָּתַר מוֹתֵיהּ יְהוֹבַד עַל דִי קְנָא לֵיהּ בְּגַוָון בִּישׁ וְלָא יִתְקַיֵם בְּיַד בְּרֵיהּ דִי יוֹלִיד וְלָא אִשְׁתָּאֵר לֵיהּ בִּידוֹי מִדָּעַם.
וְאָבַד הָעשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע – רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר, בְּעִנְיַן רָע, שֶׁחָשַׁב עַל אוֹתוֹ עָנִי, אָמַר לוֹ לֹא טוֹב לָךְ לָעֵי וְנָגֵיס, חֲמֵי שָׁקַיִן, חֲמֵי כַּרְעִין, חֲמֵי קוֹפְדִין, לָא טַב לָךְ לָעֵי וְאָכֵיל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא דַּי לְךָ דְּמִשֶּׁלְךָ לֹא נָתַתָּ לוֹ כְּלוּם, וּבַמֶּה שֶׁנָּתַתִּי לוֹ אֲנִי, אַתָּה מַכְנִיס בּוֹ עַיִן רָעָה, לְפִיכָךְ: וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה, מִן מָמוֹנָא דִּידֵיהּ דַּהֲוָה בִּידֵיהּ לָא יִשְׁבּוֹק לִבְרֵיהּ.
ואבד העושר ההוא בענין רע – בעונה רע, כענין שחשיב את העני וא״ל לית את אזיל לעי ונגיס חמי שקין חמי כרעין חמי קופרין, אמר הקב״ה לא דייך שלא נתת לו משלך אלא במה שאני נתתי לו אתה מכניס בו עין הרע לפיכך והוליד בן ואין בידו מאומה מכל דהוה ליה.
ויתלף ד׳אלך אליסאר בתנאול סו, ויולד אבנא, דון שי מעה.
ויושחת אותו עושר על בהתעסקות רעה. ויוליד בן מבלי שיהיה עמו שום דבר [כי כל העושר נאבד כבר ממנו].
ואין בידו מאומה – אף זכות אבות.
He will have nothing in his hand – Not even the merit of his ancestors.
ואבד העושר ההוא בענין רע – כגון ממונו של קרח וכגון ממונו של המן וכן בהרבה רשעים. והוליד בן ואין בידו מאומה מאותו הממון שהיה בידו.
ואבד העושר ההוא בעניין רע – נמצא שלרעתו היה שמור אצלו כמה שנים, שהוא יגע בו כמה שנים, ונגזלה שנתו עליו, וסוף אבד, וגם לזרעו אחריו אינו מניחו, שכבר אבד, כמו שמפרש: והוליד בן ואין בידו מאומה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ואבד – אבד העושר בענין רע שהביא על בעליו. והענין אִלוּ אבדא לבדו ולא יוליד, רע היה חצי רע.
א. כן בכ״י לונדון 24896, מונטיפיורי 40. בכ״י לונדון 27298 חסרה מלת: אבד.
AND THOSE RICHES PERISH BY EVIL ADVENTURE. [The riches perish] by an evil occurrence [which they] brought on to their possessor. The point of the verse is, if he had lost only his wealth and [this loss] did not give birth to evil, then it would only be a semi-evil.⁠1
1. Our verse speaks of riches perishing due to something evil which befalls the rich man.
בעניין רע – שתופסים אותו והורגים אותו מפני ממונו, כגון עשרו של קרח.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ואבד העושר ההוא בעניין רע כלומר שפל שתוצאתו רעה והוליד בן ואין בידו מאומה כלומר לא יוותר בידו דבר להוריש לו
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

והנה האיש ההוא הוליד בן ואין בידו מאומה (שם שם, יג) שיורישנו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

(יג-יד) ואבד העושר ההוא בענין רע. ולפעמים ׳יאבד׳ גם בזולת זה1 באיזה מקרה ׳רע׳: והוליד בן.⁠2 בעשרו3, ואין בידו4 מאומה להורישו כדי שיחיה בו, ובזה מצטער גם על הבן, ובלעדי זאת5 כאשר יצא מבטן אמו בלתי שום שלימות6 [ישוב ללכת כשבא], ומאומה לא ישא, שלא יקנה בעשרו שום שלימות נצחי שיולך בידו כאמרם ז״ל (פסחים נ.) ׳אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו׳7:
1. גם אם לא יעלילו עליו ויזיקוהו בגלל ממונו.
2. בדפו״ר: ׳והוליד מהן׳.
3. ׳והוליד׳ לשון עבר, שכאשר היה עשיר הוליד בן, וחשב שיהיה הממון שמור לבן.
4. כ״ה בכת״י כלשה״כ, ובדפוס ׳אחריו׳.
5. מלבד הצער שיש לו שלא הניח כלום לבנו, גם על עצמו יש להצטער.
6. שכשנולד האדם הוא חלש ואין בו דעת, והרי הוא חסר מכל בחינה.
7. כלומר, זו רעה חולה, שבגלל שהשקיע את כוחו בהשגת מותרות ולא לקניינים נצחיים, עוזב את העולם מבלי לקנות שום שלימות רוחנית, ומבלי שיוליך בידו שום דבר לעולם האמת, והכוונה לתלמודו שלמד בחייו, כפי שמתבטאים חז״ל שמי שקנה תלמוד בימי חייו, הרי הוא בא אל העולם הבא ׳ותלמודו בידו׳, ולדבר זה לא הועיל עושרו דבר. ובכוונות התורה בסופו כתב רבינו: ׳ואין ספק כי מדרגת זה התענוג מהשמחה והכבוד לא תהיה שווה בכל הצדיקים, אבל תהיה נבדלת ברב ובמעט או זולת זה כפי מדרגת השלימות המושג אצלם בבחירתם בחיי שעה, כאמרם ז״ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו׳. ובתהלים (קיט מד) כתב: ׳ואשמרה תורתך תמיד - לא אשכחנה, לעולם ועד - באופן שתהיה בידי לחיי עולם, כאמרו (משלי ו כב) ׳בשכבך תשמור עליך׳, ואמרו רבותינו ז״ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו׳.
ואבד – גם העושר נאבד ממנו אז בהענין הרע שהביא על בעליו הוא דבר העלילה, כי פזר הון בתת שוחד להציל עצמו מן הרעה אשר הדבקתהו.
והוליד בן – עוד העושר בידו לא היה לו בן להנהותו מן העושר, ואחר אבדן העושר הוליד בן, ואז אין בידו מאומה להנהותו ולרשת אותו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

והוליד בן – כל אדם בקנות לו נכסים דעתו על בניו שינחלום (נחל בחילוף אותיות, פלג⁠־פלח, להצהיל⁠־להצהיר, נגר, שהנחלה נגרת וזבה מהאב לבן), א״כ גדול כאב לב אדם כשיחשוב שהיו לו נכסים ואבדו ממנו ואין לו מה להנחיל לבניו.
ואבד וגו׳ – ואבד העושר ההוא בענין רע, רבי יצחק אומר, בענין רע שהשיב לאותו עני, שאמר לו, ראה שוקיך, ראה כרעיך, וכי לא טוב ליגע ולאכול, אומר הקב״ה לא די שלא נתת לו משלך כלום אלא במה שנתתי לו אני אתה מכניס בו עין רעה, לפיכך – והוליד בן ואין בידו מאומה – שלא יניח לבנו מאומה.⁠1 (שם)
1. מפרש בענין רע בשביל ענין ומחשבה רעה שחשב על העני נאבד עשרו, וי״ל עוד דמדייק שהלשון בענין רע מיותר, שהרי כיון שנאבד אי אפשר בענין טוב, ולכן דרש שהוא נתינת טעם למה אבד העושר – על שהיה בענין רע, וכמו שבארנו.
וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע שהביא אותו עושר על בעליו1, וְאחר אובדן העושר2 הוֹלִיד האיש ההוא3 בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ של אותו האיש מְאוּמָה מאותו הממון שהיה בידו4 להנות בו את בנו ולהוריש לו אותו5, נמצא שלרעתו היה שמור אצלו ממונו, שהוא יגע בו כמה שנים ונגזלה שנתו עליו, ובסוף אבד ממונו וגם לזרעו אחריו אינו מניחו, שכבר אבד6:
1. אבן עזרא. כגון בדבר העלילה שהעלילו עליו, ובגינו פיזר הון בתת שוחד להציל עצמו מן הרעה אשר הדבקתהו, מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. רלב״ג.
4. לקח טוב. ורש״י ביאר שאין לו אף זכות אבות.
5. מצודת דוד.
6. ר״י קרא.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יד) כַּאֲשֶׁ֤ר יָצָא֙ מִבֶּ֣טֶן אִמּ֔וֹ עָר֛וֹם יָשׁ֥וּב לָלֶ֖כֶת כְּשֶׁבָּ֑א וּמְא֙וּמָה֙ לֹא⁠־יִשָּׂ֣א בַעֲמָל֔וֹ שֶׁיֹּלֵ֖ךְ בְּיָדֽוֹ׃
As he came forth from his mother's womb, naked shall he go again as he came, and he shall take nothing for his labor which he may carry away in his hand.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
הֵיכְמָא דִּנְפַק מִמְּעֵי אִמֵּיהּ עַרְטִילֵי בְּלָא כְסוּ וּבְלָא מִדָּעַם טָב כְּדֵין יְתוּב לְמֵיזַל לְבֵית קְבוּרְתֵיהּ חַסִּיר מִן זְכוּתָא הֵיכְמָא דִי אָתָא בְּעַלְמָא הָדֵין וּמִדָּעַם אֲגַר טָב לָא יְקַבֵּיל בְּטוֹרְחֵיהּ לְסוֹבָרָא עִמֵּיהּ לְעַלְמָא דְּהוּא אָזֵיל לְמֶהֱוֵי לִזְכוּ בִּידֵיהּ.
כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ – גְּנִיבָא אָמַר לְשׁוּעָל שֶׁמָּצָא כֶּרֶם וְהָיָה מְסֻיָּג מִכָּל פִּנּוֹתָיו, וְהָיָה שָׁם נֶקֶב אֶחָד וּבִקֵּשׁ לְהִכָּנֵס בּוֹ וְלָא הֲוָה יָכֵיל, מָה עֲבַד צָם תְּלַת יוֹמִין עַד דְּכָחֵישׁ וְתָשַׁשׁ, וְעָאל בַּהֲדָא נְקוּבָא, וְאָכַל וְשָׁמַן, בְּעָא לְמֵיפַק וְלָא יָכֵיל מְעִיבַּר כְּלוּם, חָזַר וְצָאֵים תְּלַת יוֹמִין אוֹחֳרָנִין עַד דְּכָחֵישׁ וְתָשַׁשׁ, וְחָזַר הֵיךְ מַה דַּהֲוָה וּנְפַק, כַּד נְפַק הֲוָה אַפִּיךְ אַפּוֹי וְאִיסְתַּכַּל בֵּיהּ, אָמַר כַּרְמָא כַּרְמָא מַה טָּב אַתְּ וּמַה טָּבִין אִינוּן פֵּירִין דִּבְגַוָּוךְ, וְכָל מַה דְּאִית בָּךְ יָאִין וּמְשַׁבְּחָן, בְּרַם מָה הֲנָיָה מִמָּךְ כְּמָה דְּבַר נָשׁ עָלֵיל לְגַוָּויךְ כָּךְ הוּא נָפֵיק, כָּךְ הוּא דֵּין עַלְמָא.
דָּבָר אַחֵר: כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא – תַּנְיָא כְּמוֹ שֶׁבָּא אָדָם כֵּן יֵלֵךְ, אָדָם בָּא בְּקוֹל וְנִפְטַר מִן הָעוֹלָם בְּקוֹל, בָּא לָעוֹלָם בִּבְכִיָה וְנִפְטַר מִן הָעוֹלָם בִּבְכִיָּה, בָּא לָעוֹלָם בְּחִבָּה, וְנִפְטַר מִן הָעוֹלָם בְּחִבָּה, בָּא בָּעוֹלָם בַּאֲנָחָה וְנִפְטַר מִן הָעוֹלָם בַּאֲנָחָה. בָּא לָעוֹלָם בִּבְלִי דַעַת וְנִפְטַר מִן הָעוֹלָם בִּבְלִי דַעַת. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר, כְּשֶׁאָדָם בָּא לָעוֹלָם יָדָיו הֵן קְפוּצוֹת, כְּלוֹמַר כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, אֲנִי נוֹחֲלוֹ. וּכְשֶׁהוּא נִפְטַר מִן הָעוֹלָם יָדָיו הֵן פְּשׁוּטוֹת, כְּלוֹמַר לֹא נָחַלְתִּי מִן הָעוֹלָם הַזֶּה כְּלוּם, שֶׁכֵּן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר: כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה וגו׳.
כאשר יצא מבטן אמו – אמר (גנינא) [גניבא] משל לשועל שמצא כרם והיה מסוייג מכל פינותיו ולא יכול לכנס לסוף מצא נקב אחד בקש לכנס בו ולא יכול וצם תלתין יומין עד דכחיש ועלה בההוא נקב אכל ושבע ודשן ושמן בעי למיפק מההוא נוקבא ולא הוה יכיל חזר וצם תלתין יומין עד דהוה [כחוש] כמה דהוה נפיק ליה מההוא כרמא אמר כרמא כרמא כמה שפירין (בידך) [פירין] אלא מה הנייה יש כמה דבר [נש] עייל לגויך (חברין) [כך הוא] נפיק כך הוא הדין עלמא.
כאשר יצא מבטן אמו – גניבא אמר לשועל שמצא כרם והיה מסוייג בכל פנותיו ולא היה יכול להכנס לסוף מצא נקב אחד בקש ליכנס בו ולא הוהיכיל, צם תלתא יומין עד דכחיש עאל בההוא נוקבא אכל ושבע ושמן, בעא למיפק בההוא נוקבא ולא הוה יכיל חזר וצם תלתא יומין עד דהוה כחיש כמה דהוה נפק ליה מההוא כרמא מה הנייה יש לו.
בחסב מא כ׳רג מן בטן אמה, ינקלב עריאנא חסב מא גא, דון אן יחמל שייא מן כדה בידה.
כפי שיצא מבטן אמו, יהפוך להיות ערום כפי שהוא הגיע לעולם. ולא יקח איתו [במותו] שום דבר מהעמל שלו.
ומאומה לא ישא בעמלו – כשימות לא ישא בידו שום זכות צדקה שעשה מממונו בחייו.
He will take nothing for his labor – When he dies, he will not take with him any merit of charity that he did with his money during his lifetime.
כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא – לגונב גניבה. המשיל משל את האדם לשועל שבא לכנס לכרם והיה הכרם מוקף גדר ובו חור קטן ולא היה השועל יכול לכנוס מה עשה הרעיב את עצמו שלשה ימים עד שנקטן ונכנס דרך אותו חור אכל ונתפטם. בא לצאת ולא היה יכול עוד הרעיב את עצמו שלשה ימים ויצא. הרי ערום ישוב ללכת כשבא ומאומה לא ישא בעמלו כי אם מה שנתן צדקה ומה שעסק במצות שיוליך בידו להיות לו לפרקליט לפני קונו.
כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא – פתרונו: כאשר בא.
ומאומה לא ישא בעמלו כדי שיולך בידו – מקצת מעמלו שעמל בחייו.
כאשר יצא מבטן אמו – עני ורש, שלא היה לו כלום בשעה שנולד, כןא ישוב ערום וחסר לקברו,
שלא ישא בידו מאומה – כי אבד ממונו.
שיולך – כמו: שיוליך.
א. בכ״י המבורג: בן.
כאשר – בי״ת בעמלו – מקום מ״ם, כמו והנותר בבשר ובלחם (ויקרא ח׳:ל״ב).
AND SHALL TAKE NOTHING FOR HIS LABOR. The bet of va-amalo is in place of a mem.⁠1 Compare the bet in ba-basar (of the flesh) in And that which remaineth of the flesh and of the bread (Lev. 8:32).⁠2
1. In other words, the bet prefixed to amalo has the meaning of a mem; that is, “from.”
2. Here, too, the bet has the meaning of “from.”
(יד-טו) שיוליך בידו – בקבר,⁠א אפי׳ לנשמתו שתנוח בטוב, ולא זרעו יירש, שיעמולב בחייו לרוח.
א. לפני מלה זו מופיע ״של״, עם סימון למחיקה.
ב. לפני מלה זו מופיע ״זרעו שעמל״. על המלה הראשונה סימן למחיקה, אך נראה שגם המלה השנייה היא העתקה מוטעית של ״שיעמול״.
כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא כלומר לא ישאר בידו שום דבר כדי לעטוף אותו בו כתכריכים.
ומאומה לא ישא בעמלו ה-ב׳ היא במקום מ׳, הכוונה ״מעמלו״. ״שיולך בידו״ כלומר כל מה שטרח עליו והתייסר למענו אבד והוא לא נהנה ממנו בחייו ולא הוריש אותו לילדיו והוא לא השתמש בו למעשי חסד שילכו לפניו ויביאו לו תועלת לאחר המוות ואין דבר רע וחסרון וכאב גדול מזה
כאשר יצא ערום מבטן אמו ישוב להיות ערום בחלדו, וילך ממנו ערום במותו. כאשר בא ומאומה לא ישא בעמלו אחר מותו שיולך בידו (שם שם, יד), כי לא השתדל להשלים נפשו כי אם לאסוף ולכנוס, ולא ירדו במותו אחריו קניניו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

לא ישא – לא יקח כמו ובתים ונשאו (מיכה ב׳:ב׳).
בעמלו – הבי״ת הוא במקום מ״ם כמו והנותר בבשר ובלחם (ויקרא ח׳:ל״ב).
כאשר – כמו שיצא ערום מבטן אמו כן ישוב ללכת אל המקום הידוע הוא הקבר, וכמו שבא מן הבטן.
ומאומה וגו׳ – בזה יפרש לומר לא ישוב ערום ממש כמו שבא, כי אם מאומה לא יקח מן העושר אשר קבץ בעמל להוליך עמו בידו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

כשבא – כמו שבא לעולם.
כאשר יצא וגו׳ – תניא, כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא, כמו שבא אדם לעולם כך ילך ממנו, בא בקול ונפטר בקול,⁠1 בא בבכיה ונפטר בבכיה2 בא בחיבה ונפטר בחיבה,⁠3 בא באנחה ונפטר באנחה4 בא בבלי דעת ונפטר בבלי דעת.⁠5 (שם)
1. יש לפרש דקאי על קול הנולד והנפטר, וכמ״ש בתנחומא פ׳ פקודי כשהגיע זמנו של אדם בא אותו המלאך וכו׳ מיד התחיל בוכה ומשמיע קולו מסוף העולם ועד סופו, אמנם יותר נכון לפרש דקאי על קול היולדת [וכמ״ש כיולדה אפעה] ועל קול קרובי הנפטר, יען דלפי׳ הראשון הוא כפול ענין עם מה שאמר בסמוך בא בבכיה ונפטר בבכיה.
2. בא בבכיה שהוא עצמו בוכה ונפטר בבכיה כמש״כ באות הקודם מתנחומא שקודם פטירת האדם רואה את מלאך המות ומתחיל לבכות, וגם י״ל דקאי על בכיית בני משפחתו.
3. כשנולד אדם הוא חביב על יולדיו, וכן כשמת האדם מתעוררת אהבתו לאדם והכל מצירים עליו ומקלסין אותו.
4. בא באנחת היולדת ונפטר באנחת קרוביו ובני משפחתו.
5. מבואר בתנחומא פ׳ פקודי שלעת זקנתו הוא שב לימי עלומיו בדעת, והיינו בבלי דעת – בבלי דעת שלמה.
כַּאֲשֶׁר – כמו1 שֶׁהאדם יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם, כך2 כאשר ימות3 יָשׁוּב לָלֶכֶת לקבר4 כְּמו שֶׁבָּא, וּמְאוּמָה מן העושר אשר קבץ בעמל5 לֹא יִשָּׂא – לא יקח6 בַעֲמָלוֹ – מעמלו7 שֶׁיֹּלֵךְ – להוליכו עימו8 בְּיָדוֹ, ואפילו לא מקצתו9, מלבד הצדקה שנתן ומה שעסק במצוות שאת זה יוליך בידו להיות לו פרקליט לפני קונו10:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. רש״י.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת ציון.
7. אבן עזרא, מצודת ציון.
8. מצודת דוד.
9. ר״י קרא.
10. לקח טוב. ובמדרש, משל לשועל שבא ליכנס לכרם והיה הכרם מוקף גדר ובו חור קטן ולא היה השועל יכול לכנוס, מה עשה הרעיב את עצמו שלושה ימים עד שנִקְטַן ונכנס דרך אותו חור, אכל ונתפטם, בא לצאת ולא היה יכול עוד, הרעיב את עצמו שלושה ימים ויצא, הרי ערום ישוב ללכת כשבא, מדרש רבה, לקח טוב. ועוד דרשו, כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא, כמו שבא אדם לעולם כך ילך ממנו, בא בקול ונפטר בקול, בא בבכיה ונפטר בבכיה, בא בחיבה ונפטר בחיבה, בא באנחה ונפטר באנחה, בא בבלי דעת ונפטר בבלי דעת. תני בשם רבי מאיר, כשאדם בא לעולם ידיו קפוצות, כלומר כל העולם כולו שלי, אני נוחלו, וכשהוא נפטר מן העולם ידיו פשוטות כלומר לא נחלתי מן העולם הזה כלום, שכן שלמה אומר ״כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה״ וגו׳, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(טו) וְגַם⁠־זֹה֙ רָעָ֣ה חוֹלָ֔ה כׇּל⁠־עֻמַּ֥ת שֶׁבָּ֖א כֵּ֣ן יֵלֵ֑ךְ וּמַה⁠־יִּתְר֣וֹן ל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל לָרֽוּחַ׃
This also is a grievous evil, that in all points as he came, so shall he go. And what profit does he have who labors for the wind?
תרגום כתוביםקהלת רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְאוּף דָּא בִשָׁתָא מַרְעִיתָא וְלֵית לַהּ אָסוּ דְּכָל קֳבֵיל דְאָתָא לְעַלְמָא הָדֵין חַסִּיר מִן זְכוּתָא כְּדֵין יֵיזֵיל לְעָלְמָא הַהוּא ומַה מוֹתַר הֲוָה לֵיהּ דִי טָרַח לְקַבָּלַת רוּחֵיהּ.
וְגַם זֹה רָעָה חוֹלָה כָּל עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ – הָא הֵיךְ מַה דַּאֲתָא בַּחֲלִיטִין כֵּן יֵיזֵיל לֵיהּ בַּחֲלִיטִין.
אָמַר רַבִּי פִּנְחָס כְּשֵׁם שֶׁפָּתַח הָעוֹלָם בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, חָתַם בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת. פָּתַח בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָסָר (בראשית י״ד:ט׳), וְחָתַם בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, בָּבֶל, יָוָן, מָדַי, וֶאֱדוֹם. וּמַה יִתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָדָם חָרַשְׁתָּ, וְזָרַעְתָּ, וְקָצַרְתָּ, וְעִמַרְתָּ, וְדַשְׁתָּ, וְעָשִׂיתָ אוֹתוֹ תְּבוּאָה וַעֲרֵמָה, אִם אֵין אֲנִי מוֹצִיא רוּחַ שֶׁתִּזְרֶה לָךְ מֵהֵיכָן אַתְּ חָיֵיה, הָא אֵינָן נוֹתְנִין הָעֹמֶר אֶלָּא שְׂכַר אוֹתוֹ הָרוּחַ, הֱוֵי: וּמַה יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ.
והד׳ה אלבלייה אלחאלה, פאנה בחסב מא חצל פי אלדניא כד׳אך ינקלב ענהא, פאי פצ׳ל לה, אד׳י כד לאלהוא ואלריח.
וזה האסון הפוגע הוא, איך שהוא הזדמן להיות בעולם, כך יצא ממה שהשיג ממנו. ואיזה תועלת יש לו ממנה, אם הוא עמל לשוא ולריק.
וזו הרעת החלה היא שכמו שבא לעולם כך הוא הולך ממנה ומה יתרון לו שעמל לריק ולרוח (פסוק זח קשור עם פסוק יש רעה חולה וכאן הסביר מה היא נקודת הרעה).
כל עמת שבא אותו הממון כן הלך.
(טו-טז) א[וגם זה רעה חולה – ועוד מלבד קרח ראיתי רעה חולה בשאר בני אדם, אפילו אינם אבודים בעושרם משאינו שמור לרעתו יש עושר.
כל עומת שבא – לידו.
כן ילך – ויכלה מידו, ולא גמל בו חסד.
ומה יתרון לו שיעמול וטורח לאיין.
גם כל ימיו בחשך יאכל – ולא עוד אלא חושך וכעס וחולי שדואג בכל יום עכשיו יבואו שוללים לבוז ולא שקט לבו, הרי לא נהנה בו ורוגז הוא לו כי רעה מקולקלת.]
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י לייפציג 1. הוא חסר בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298.
As he came – That money, so will it go.
וגם זו רעה חולה כל עומת שבא כן ילך – לדרך שהוא בא וידיו סגורות כלומר אקבץ כל העולם בידי כן ילך שפושט את ידיו והולך לו אין מזה בידו כלום. ואין לו שיעמול לרוח כי אם לסגל מצות וזכיות.
וגם זו – אף זאת רעה חולה, בכל אִילו של מעלה.
כל כנגד אותו עניין שבא לעולם בשעה שנולד שהיה חסר ורש וערום, כן הולך מן העולם בסופו.
ומה יתרון לו – בכל אילו ממונו שטרח ועמל על חנם.
וגם זו רעה חולה – לכל באי העולם, כי ערומים באו וערומים ילכו, ומה יתרון לו שעמל להבל.
AND THIS ALSO IS A GRIEVOUS EVIL. To all who are born into this world, for they were born naked and naked they shall all go out of the world. Now, what profit hath he that he laboreth for the wind?
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ועל כך אמר וגם זו רעה חולה כל עומת שבא כן ילך כלומר כשם שהוא נברא כשהוא נטול כל מעלה [נפשית] כך הוא שב בלי שרכש כלום, לא רוחני ולא גופני, ואיזו תועלת הוא השיג, מלבד יסורים ועמל לריק? ״ומה יתרון לו שיעמול לרוח״ כלומר לו היה מעסיק את עצמו ב⁠[רכישת] דבר יציב וקבוע שאי אפשר לשלול אותו ממנו בשום דרך אז לא היה עמל לריק אלא היה זוכה בתועלת באופן אישי. במילים ״כָל עומת שבא״ ה-כ׳ היא לציון דמיון והניגוד שלהן הוא ״כן ילך״ וה-ל שבהן היא כמו ה-ל׳ של ״למען״, היא מוצרכת [למילה] ואינה נפרדת ממנה [כמו] ״לעומת מחברתו״ (שמות כח:כז) וכך גם ה-ב׳ של ״בעבור״ ויש ביטוי דומה בארמית באותה משמעות ״כל קבל״ (דניאל ב:ח ועוד). ה-כ׳ היתה צריכה להיות מנוקדת בחריק. [במילה ״עומת״] ה-ת׳ היא חלק מהשורש ויש אומרים שהיא נגזרת מן המילה ״עמיתך״ (ויקרא יח:כ ועוד) כלומר ״מלווה, חבר, אדם השווה לך״. [אחרים] אומרים שה-ת׳ אינה חלק מהשורש ושהיא [״עומת״] נגזרת משורש בגזרת הכפולים ואומרים ש״יועם זהב״ (איכה ד:א) נגזר מאותה משמעות כלומר כיצד יושווה [הזהב] או יהיה מקביל לדבר אחר והם אומרים ש״כל״ היא מילה נפרדת הנסמכת אל ״עומה״ ושה-ל׳ של ״לעומת״ נשמטה משום שהיו שתי אותיות ל׳ סמוכות והצורה היסודית היא ״כל לעומת״ ושה-ל׳ של ״לעומת העצה״ (ויקרא ג:ט) היא במשמעות ״אל״ ואיננה חלק מהשורש ושה-ת׳ התגלגלה מ-ה׳ בגלל הסמיכות.
שיעמל לרוח – ר״ל שיעמול לריק ולהבל.
וגם זה רעה חולה בענין אהבת העושר, כל עומת שבא כן ילך, מזולת שישאר לו ממנו רושם ותועלת בשלמות נפשו. ומה יתרון לו שיעמל לרוח (שם שם, טו) ולהבל.
(טו-יז) ונמשך לגמור המשל ואמר: וגם זה, גם כל. ועוד רעה חולה יש בזה כי מלבד שכל עומת שבא כן ילך ומה יתרון לו בכל עמלו מה ששמר ואסף מאחר שהוא לא נהנה ממנו ואפילו הוא עמל לרוח כי כל ימיו בחשך אכל ולא נשתמש אפילו מאור הנר והוא סבל הרבה עמל וכעס לאסוף ולכנוס ונשאר לעצמו הכעס וחולשת אבריו והחולי אשר סבל על קניניו לבד, וכדי בזיון וקצף. הנה וגו׳.
(טו-טז) וגם זה רעה חולה כל עומת שבא כן ילך ומה יתרון לו שיעמול לרוח. ואמרתי (פסוק יב-יד) שמן הרע הקורה לעשיר הוא שלא יקנה בו שום שלימות, כי מאחר שבלכתו אל בית עולמו1 ׳מאומה לא ישא׳ שיועיל לו אז2, הנה רע לו, שבחייו יעמול לחיי שעה בלבד3, ולא יקנה דבר שיועיל לו אחר המוות, אשר יהיה לו אז חיים נצחיים או אבדון נצחי4: כי כל ימיו בחושך יאכל. ואמרתי שהיא ׳רעה חולה׳, כי אמנם זה העשיר הבלתי קונה שלימות בעשרו ׳כל ימיו בחושך יאכל׳, בלתי שידע איזה דרך ישכון אור עולם5: וכעס הרבה. על בלתי היותו משיג מותרות כרצונו6: וחליו. והחולי המורגל בעשירים7, והוא הכיליות, כאמרם ז״ל (חולין מו., מנחות פו.) ׳עשירים מקמצין׳8, באופן שיחיה בעניות כדי למות עשיר9:
1. ע״פ לשה״כ להלן (יב ה) ׳כי הולך האדם אל בית עולמו׳, ופירש רבינו שם: ׳הולך האדם אל בית מועד לכל חי שיהיה שם לעולם כפי מדרגתו והראוי לו׳, ע״ש.
2. וזהו ׳כלעומת שבא׳ לעולם ׳כן ילך׳ אל בית עולמו, ולא הועיל בכל ימי חייו בעולם הזה לקנות לו דבר שיהיה לו ממנו תועלת לעתיד בחיי הנצח.
3. והוא כ׳עמל לרוח׳, שהוא דבר בלתי נחשב כמו רוח, וראה מש״כ רבינו לעיל (א יד) על ׳רועה רוח׳.
4. אם עמל רק להשיג קניינים גשמיים, נמצא שכל עמלו היה לחיי שעה, ואילו לגורלו אחר המוות שאז ייקבע דינו לנצח, אם לחיים נצחיים או לאבדון נצחי, לא עשה כלום, ולכן זו ׳רעה חולה׳. [והוא כפי שפירש רבינו לעיל (ג יח-כא) שרק השכל הנצחי עולה למעלה, ואם לא השלימו, הרי רוחו הבהמית יורדת למטה ואובדת במותו, ואם לא השלים את שכלו הרוחני לא תהיה לו כל השארות אחרי מותו, וראה מה שצויין בזה שם].
5. ע״פ לשה״כ באיוב (לח יט) ׳אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן אוֹר וְחֹשֶׁךְ אֵי זֶה מְקֹמוֹ׳, ופירש רבינו שם: ׳הגד אי זה דרך ישכון אור של איזה שלימות נצחי שיהיה ראוי להיות תכלית מכוון בכל אלה, ותמצא שאין שום תכלית נצחי בשפלים זולתי שלימות ׳צלם אלקים׳ אשר בך, וחושך אי זה מקומו, וכמו כן הגד איזה מקום חושך ההפסד וההעדר ותמצא שהוא בחומר׳. ולפי זה פירוש הפסוק כאן ׳כל ימיו בחושך יאכל׳, שדואג כל ימיו לאכילתו בחושך הגשמי, ולא לאור הרוחני. והכוונה ע״פ מש״כ לעיל (ב יג-טז) ש׳יתרון לחכמה המושגת בכוח שכלי מן הסכלות המשיג את המוחש׳ הוא ׳כיתרון האור מן החושך׳, ׳כי החכם עיניו בראשו, רואה את הנולד העתיד עד שלפעמים ימאס תענוג הווה לברוח מאיזה היזק עתיד, ומזה יתחייב שיהיה זה הכח השכלי כח בלתי גשמי שופט על העתיד, והכסיל בחושך הולך בלתי רואה את העתיד, ובזה יווקש בו׳, הרי שדרך האור היא כאשר חושב על עתידו הנצחי ומבקש שלימות רוחנית, ודרך החושך הוא דרכו של הכסיל שרואה רק את אשר לפניו.
6. מלבד שמשקיע את כל עמלו בקניינים נפסדים ואינו קונה שום שלימות רוחנית, גם גורם לעצמו לכעוס הרבה, כי רודף מותרות ולא תמיד יכול להשיגם, הרי שלפעמים אף בעולם הזה אין לו תועלת מכך.
7. לכן מכנהו ׳חליו׳ שלו, כי הוא החולי הרגיל באנשים כמותו. ורש״י כתב שהוי״ו מיותר.
8. ׳וסימניך עשירים מקמצין׳, ע״ש, ואם נקטו חז״ל סימן זה, הרי שכן דרכם של עשירים. ובנוסח מהדו״ק של פירוש רבינו לבראשית (מא מז) עה״פ ׳ותעש הארץ לקמצים׳ פירש: ׳לקמצים - בכל שיבולת עשתה קמצים, לאוצרות קמוצות וסגורות, שלא היה בימי השבע צורך בהם, כאמרם ׳עשירים מקמצים׳, ומזה ייאמר [על זה הדרך נקרא] ׳קומץ׳ ליד הסגורה׳.
9. וזה נחשב לחולי, שהוא דבר שנגד השכל. ובפירושו לאיוב (ה א-ב) כתב רבינו: ׳כי לאויל - טרוד בתאוותיו, יהרוג כעס - כשלא ישיגם, ופותה - גם שישיג חפצו, תמית קנאה - מיצר בטובתו של חבירו, שהיה חפץ בעניות חבירו כדי להשתרר עליו או זולת זה׳.
כל עומת – ענינו כמו כנגד, רוצה לומר שוה ודומה וכן לעומת קלעי החצר (שמות ל״ח:כ״א).
וגם זה וגו׳ – למעלה אמר שזה רעה חולה מה שראה אשר העושר שמור לבעליו לרעתו, ובזה אמר וגם זה רעה חולה שלא נשאר העושר בידו, כנגד שבא כן ילך, כמו שקבץ העושה בעמל כן הלך ממנו בעמל ובענין רע.
ומה יתרון – מהו אם כן היתרון הבא לו בדבר אשר עמל לרוח מבלי תועלת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

כל עמת – ראוי להיות כלעמת תיבה אחת (רמבמ״ן), מלשון לעמת המסגרת (פרשת תרומה), והוראת המלה שווי מדויק.
כל עמת וגו׳ – כל עומת שבא כן ילך, כמו שבא האדם לעולם בחליטין כך אזיל ליד, בחליטין.⁠1 (מ״ר)
מה יתרון וגו׳ – אמר הקב״ה לאדם, חרשת וזרעת קצרת ועמרת ודשת ועשית אותה תבואה וערימה, אם אין אני מוציא לך רוח שתזרה לך מהיכן אתה חי, הא אין נותנין העומר אלא שכר אותו הרוח, הוי – ומה יתרון לו שיעמל לרוח.⁠2 (שם)
1. כשם שהאדם בא לעולם הוא רך וחלוש וצריך למאכלים דקים וחלוטים ברותחים שיהיה רך ללעוס ולעכל כך בעת זקנותו צריך לכזה, והכונה היא שלא תזוח דעתו של אדם עליו, אחרי כי לא לעולם חוסן, ואפילו עודו בחיים חייתו הולך ורפה.
2. ר״ל ומה יתרון לו לאדם בכל עמלו אחרי שעם כל עמלו הוא מוכרח לנשיבת הרוח דבר שאינו בידו. וע״ע בויק״ר ריש פרשה כ״ח.
וְגַם זֹה רָעָה חוֹלָה – משונה וכאובה ביותר1 לכל באי העולם2 כָּל עֻמַּת – שכמו3 שֶׁבָּא לאדם העושר4 כֵּן – כך יֵלֵךְ ויכלה מידו עושרו5, וכמו שֶׁקִּבְּצוֹ בעמל, כך הולך עושרו ממנו בעמל ובעניין רע6, וּמַה יִּתְרוֹן לוֹ לאדם אם כן7 שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ – לחינם8 מבלי תועלת?!9:
1. ראה ביאור בפס׳ י״ב לעיל.
2. אבן עזרא.
3. מצודת ציון.
4. רש״י, מצודת דוד.
5. ולא יהנה ממנו אם לא גמל בו חסד, רש״י.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. רשב״ם. ורלב״ג ביאר לריק ולהבל..
9. מצודת דוד. ובמדרש, אמר הקב״ה לאדם, חרשת וזרעת קצרת ועמרת ודשת ועשית אותה תבואה וערימה, אם אין אני מוציא לך רוח שתזרה לך מהיכן אתה חי?! הא אין נותנין העומר אלא שכר אותו הרוח, הוי! ומה יתרון לו שיעמל לרוח?! מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(טז) גַּ֥ם כׇּל⁠־יָמָ֖יו בַּחֹ֣שֶׁךְ יֹאכֵ֑ל וְכָעַ֥ס הַרְבֵּ֖ה וְחׇלְי֥וֹ וָקָֽצֶף׃
All his days he also eats in darkness; he is vexed and has sickness and wrath.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אוּף כָּל יְמוֹהִי בַּחֲשׁוֹכָא שָׁרָא בְּדִיל דְלַחֲמוֹהִי בִּלְחוֹדוֹהִי טָעִים וּבִנְסִיס סַגֵּי חֲזֵי וּבְמַרְעִין וּרְגִיז הֲווֹ חַיּוֹהִי.
גַּם כָּל יָמָיו בַּחשֶׁךְ יֵלֵךְ – מְדַבֵּר בְּדוֹרָן שֶׁל שׁוֹפְטִים. וְכָעַס הַרְבֵּה, שֶׁהָיוּ מַכְעִיסִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂיהֶן הָרָעִים. וְחָלְיוֹ וָקָצֶף, וְחָלְיוֹ, אֵלּוּ הַיִּסּוּרִין, וָקָצֶף, שֶׁהִקְצִיפוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרוּ: לָמָּה ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד (שופטים כ״א:ג׳).
דָּבָר אַחֵר: גַּם כָּל יָמָיו בַּחשֶׁךְ יֵלֵךְ – מְדַבֵּר בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל. וְכָעַס הַרְבֵּה, שֶׁהָיוּ מַכְעִיסִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וְחָלְיוֹ, אֵלּוּ הַיִּסּוּרִין. וָקָצֶף, שֶׁהִקְצִיפוּ וְאָמְרוּ: לָמָּה נְגָפָנוּ ה׳ (שמואל א ד׳:ג׳). גָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים וְלֹא נִשְׁתַּיֵּיר מֵהֶם, גָּלוּ שֵׁבֶט יְהוּדָה וְשֵׁבֶט בִּנְיָמִין וְנִשְׁתַּיֵּיר מֵהֶם.
גם כל ימיו בחשך (ילך) [יאכל] – בלא תורה בלא נר.
גם כל ימיו בחשך – (ילך) [יאכל] בלא תורה בלא מצות בלא מרחץ בלא מעשים טובים.
פצאר גמיע עמרה פי צ׳לאם ימצ׳י, ואלאם כת׳ירה, וכד׳אלך מרצ׳ה יכת׳ר ותסכ׳טה.
וכך נהיו כל ימי חייו הולך בחושך. וכאבים רבים, וגם כן החולי שלו יתגבר, וגם ההתרגזות שלו תתרבה.
גם כל – נמצא שכל ימיו בחושך הולך ויסורים רבים וכך ירבו מחלותיו ורוגזו.
וחוליו – כמו וחלי, והו׳ יתירה כמו ו״ו של חיתו יער (תהלים ק״ד:כ׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[He has] illness – וְחָלְיוֹ means] the same as 'וְחֹלִי,' and the vav is superfluous, just as the vav of, "beast חַיְתוֹ of the forest.⁠"1
(16-17) __
1. Tehillim 104:20.
גם כל ימיו בחשך יאכל – כשטורח למצוא מזון לעצמו.
וכעס הרבה – שעובר עבירות ומכעיס לבוראו מחליאו ומקציפו. (וליו וקצף) וגורם לו חלי וקצף.
ולא זו בלבד הגיע לו, שהרי אף בכל ימיו בעודנו חי אכלא בחושך.
ונתמלא כעס הרבה וחולי וקצף – ברוב מחשבותיו כשהיה קונה ממונו.
א. כן בפסוק. בכ״י המבורג: הכל.
גם – בַיום שהוא אור לא יאכל כי אם בחשך – והעינין מרוב עסקיו ועמלו לקבץ ממון לא יאכל עד בוא הלילה והוא מלא כעס וחלי נפש שהוא הפחד.
ALL HIS DAYS ALSO HE EATETH IN DARKNESS. He does not eat during the day when there is light; he eats in darkness.⁠1 That is, he is so occupied [during the day] with his business and toil in gathering money that he does not eat before nightfall. He is full of vexation and sickness of soul; he is full of fear.
1. Days is to be taken in the sense of "time.⁠" Our verse is to be understood as follows: He eats in darkness all the time.
בחשך יאכל. מתוך טורח יגיעת הממון, והלא מוכן לו.
וכעס הרבה – ביגיעת טורח קיב⁠[ו]⁠ץ ממון.
גם כל ימיו בחושך יאכל יש אומרים שהכוונה היא שהוא עסוק כל היום ביגיעתו ועמלו והוא אינו מתפנה לאכול שום דבר והוא מבלה את יומו ברעב עד הלילה [ואז] אוכל אכילה גרועה בחושך בצורה לא מסודרת ולא מכובדת בגלל גודל רעבונו. אך סביר יותר ש״יאכל״ כאן משמעו השחתה כמו ״ואכלה אתכם ארץ אויביכם״ (ויקרא כו:לח) כלומר הוא מבזבז את חייו ומשחית את זמנו בחושך כלומר בלי לרכוש מעלות כמו ״בחושך בא ובחושך ילך״1.
וכעס הרבה וחליו וקצף ה-ו׳ של ״וכעס״ היא במקום ב׳ כשם שהב׳ של ״שונא גזל בעולה״ (ישעיהו סא:ח) היא במקום ו׳ וכך גם ״עלי הגיון בכנור״ (תהלים צב:ד) הכוונה ״וכנור״. ה-ו׳ של ״וחליו״ היא יתרה כמו ״בנו בעור״ (במדבר כד:ג) ״חיתו שדי״ (ישעיהו נו:ט) ״למעינו מים״ (תהלים קיד:ח). לפי זה כוונת הפסוק היא ״בכעס הרבה וחלי וקצף״ כלומר הוא משחית את חייו וזמנו בחושך ואז הוא הסביר את משמעותו של החושך ואמר שהוא כעס ומחלה וזעם ומשמעות המחלה היא הכאבים הנפשיים כגון החרדה והצער והדאגות והכעס שבאים עליו.
1. ״בהבל בא ובחשך ילך״ (קהלת ו:ד).
וחליו – הו״ו נוספת כו״ו ׳וחיתו ארץ׳ (בראשית א׳:כ״ד).
ועוד שגם בהחזיקו בעושר בחשך יאכל וכעס הרבה וחלי וקצף (שם שם, טז) לרוב טרדתו באסיפת הקנינים ומנעו נפשו מאכול מהם. ויגונו במה שיאבד מקניניו או שלא יצליח כראוי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

וכעס הרבה וחליו וקצף. במקצת ספרים כולו פתוח ומלעיל כי הוא שם לפי דעתם וברובן של מדוייקים חציו קמץ וחציו פתח ומלרע כי הוא פועל ובמסורת כ״י וכעס ב׳ בקריא וסימנהון רשע יראה וכעס וכעס הרבה ע״כ ומה שנמסר במ״ג תילים קי״ב וכעס ב׳ חד פתח וחד קמץ וסימן רשע יראה וכעס וכעס הרבה קדמאה פתח נ״ל דעל עי״ן וכעס נאמר ולפי דעתי חיסרון נפל בדפוס ור״ל קדמאה קמץ בתראה פתח שכן במ״ג מערכת אות הפ״א נמסר אלא ביתא מן חד וחד חד פתח וחד קמץ ותרי מינייהו אילין ונסדר של קהלת ראשון ושל תילים השני וכן כתב רד״ק בשרשים באר היטב רשע יראה וכעס קמץ כולו וכעס הרבה וחליו וקצף חציו קמץ וחציו פתח עכ״ל ומ״ש במסרה קטנה דתילים לשון מוטעה הוא.
וקצף – הוא הראות הכעס אל החוץ.
גם כל ימיו – גם זאת היה בו אשר כל ימיו היה מוטרד בעסקיו ולא היה לו פנאי לאכול ביום, ולא אכל עד כי בא חשכת הלילה.
וכעס הרבה – היה מלא מהרבה כעס הבא מרוב העסק, כי אי אפשר שיהיה הכל לפי רצונו הואיל ומרובים היו.
וחליו – היה מלא מהחלי הבא מהרבה כעס, ובזה יצא הקצף והראה לרבים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

בחשך יאכל – מקמצנותו, כדי לצמצם הוצאותיו, והדלקת נר בלילי שבת וי״ט חובה, לאכול סעודת הערב בשמחה.
וכעס הרבה – מצטער הרבה.
וקצף – במקומות אחרים חסרה אות (עיין מה שכתב שד״ל בביאורו על קו״ף קטנה של קצתי בחיי (פרשת תולדות), וכאן היה להפך שנכתבה ו״ו אחת שלא לצורך).
וחליו – כמו ואלישע חלה את חליו (מלכים ב׳ י״ג:י״ד); חליו האחרון אשר ימות בו הוא חולי קצף (מלשון כקצף על פני מים, הושע י׳:ז׳), ריר מר תמיד על שפתיו מחמת כעסו הנוקר בו כְּעָשׁ.
גם כל ימיו וגו׳ – כל ימיו בחושך – בדורו של שופטים מדבר, וכעס הרבה – שהיו מכעיסים להקב״ה במעשיהם הרעים, וחליו וקצף – וחליו אלו היסורין, וקצף שהקציפו להקב״ה ואמרו (שופטים כ״א) למה ה׳ אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקר היום מישראל שבט אחד.⁠1 (שם)
גם כל ימיו וגו׳ – דבר אחר כל ימיו בחושך – בדורו של שמואל מדבר, וכעס הרבה – שהיו מכעיסין להקב״ה במעשיהם הרעים וחליו וקצף – וחליו אלו היסורין, וקצף שהקציפו ואמרו (שמואל א ד׳) למה נגפנו ה׳.⁠2 (שם)
1. ר״ל שלא די שהם הקציפו להקב״ה וע״י זה גרמו להם כל הרעה שבאתם, אלא שעוד התרעמו עליו, והוא כעין מש״כ אולת אדם תסלף דרכו ועל ה׳ יזעף לבו.
2. כמש״כ באות הקודם.
ועוד שֶׁגַּם בהחזיקו בעושר1 כָּל יָמָיו, רק בַּחֹשֶׁךְ – בחשכת הלילה2, יֹאכֵל – יֹאכַל כי טרוד הוא בעסקיו3 ואין לו פנאי אפילו לאכילה4, וְכָעַס האיש ההוא הַרְבֵּה בשל ריבוי עסקיו5, וְחָלְיוֹ שבא לו מרוב כעסו6 יצא אל החוץ ונראה לעיני כולם7, וָקָצֶף – והפך לקצף8:
1. רלב״ג.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד. כגון שדואג בכל יום עכשיו יבואו שוללים לבוז ולא שקט ליבו, הרי לא נהנה בו, רש״י.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד. ואבן עזרא ביאר כי הוא חולי נפש שהוא הפחד. ולקח טוב ביאר שעובר עבירות ומכעיס לבוראו מחליאו ומקציפו, וגורם לו חָלי וקצף.
7. מצודת דוד.
8. ״קצף״ הוא הראות הכעס אל החוץ, מצודת ציון. ובמדרש, ״גם כל ימיו בחשך ילך״ מדבר בדורן של שופטים, ״וכעס הרבה״ שהיו מכעיסים להקב״ה במעשיהן הרעים, ״וחליו״ אלו היסורין, ״וקצף״ שהקציפו להקב״ה, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יז) הִנֵּ֞ה אֲשֶׁר⁠־רָאִ֣יתִי אָ֗נִי ט֣וֹב אֲשֶׁר⁠־יָפֶ֣ה לֶֽאֱכוֹל⁠־וְ֠לִשְׁתּ֠וֹתא וְלִרְא֨וֹת טוֹבָ֜ה בְּכׇל⁠־עֲמָל֣וֹ׀ שֶׁיַּעֲמֹ֣ל תַּֽחַת⁠־הַשֶּׁ֗מֶשׁ מִסְפַּ֧ר יְמֵי⁠־חַיָּ֛ו אֲשֶׁר⁠־נָֽתַן⁠־ל֥וֹ הָאֱלֹהִ֖ים כִּי⁠־ה֥וּא חֶלְקֽוֹ׃
Behold, that which I have seen to be good and proper is for one to eat and to drink, and to enjoy good in all his labor in which he labors under the sun all the days of his life which God has given him; for this is his portion.
א. לֶֽאֱכוֹל⁠־וְ֠לִשְׁתּ֠וֹת =ש1,ק-מ ובדפוסים
• ל!=לֶֽאֶכוֹל⁠־וְ֠לִשְׁתּ֠וֹת (חסרות נקודות החטף באות אל״ף)
• הערות ברויאר ודותן
• קורן, דותן, ברויאר, מכון ממרא, סימנים
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְהָא דִי חֲזִית אֲנָא טָבָא הוּא לִבְנֵי אֱנָשָׁא וּדְשַׁפִּיר לְהוֹן לְמֶעֱבַד בְּעָלְמָא הָדֵין דְּיֵיכְלוּן וְיִשְׁתּוּן מִן טוּרְחוּתְהוֹן בְּדִיל דְּלָא לְאוֹשָׁטָא יְדָא בַּאֲנוּסָא וַחֲטוּף לְמִטַּר פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא וּלְמֵיחַן עֲנִיֵּי נִכְסָא מִן בִּגְלַל דְיֶחֱזוּן טָבְתָא בְּכָל טוּרְחוּתְהוֹן דִי טְרָחוּ בְּעָלְמָא הָדֵין תְּחוֹת שִׁמְשָׁא מִנְיַן יוֹמֵי חַיּוֹהִי דִּגְבַר דִי יְהַב לֵיהּ יְיָ בְמַזָּלֵיהּ אֲרוּם הוּא חוּלְקֵיהּ לֵית אֲחוֹרָן בָּר מִנֵּיהּ.
הִנֵּה אֲשֶׁר רָאִיתִי אָנִי טוֹב אֲשֶׁר יָפֶה לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת – רַבִּי תַּנְחוּמָא אוֹמֵר כָּל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁנֶּאֶמְרָה בַּמְגִלָּה הַזֹּאת, בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים נֶאֶמְרָה.
אָמַר רַבִּי יוֹנָה וְאָב שֶׁבְּכֻלָּן: וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ (קהלת ח׳:ט״ו). וְכִי יֵשׁ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה מְלַוִּין אֶת הָאָדָם לַקֶּבֶר, וּמַה מְּלַוֵּהוּ, תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים.
אשר (יתן) [נתן] לו האלהים – ר׳ אבא [בר כהנא] על לבי כנישתא שמע קליה דר׳ לוי קאים ודריש איש אשר יתן לו האלהים עושר. זה מקרא.
נכסים – זו משנה.
כבוד – זו תוספתא.
ואיננו חסר לנפשו – [זה תלמוד.
לא ישליטנו האלהים – זה בעל אגדות. כי איש נכרי יאכלנו] זה בעלי תלמוד שאוסרין ומתירין ומטמאין ומטהרין עמד ר׳ אבא בר כהנא ונשקו על ראשו אמר אלמלא לא באתי אלא לשמוע דבר זה דיי.
ד״א (איש) אשר (יתן) [נתן] לו האלהים עושר ונכסים [וגו׳ זה מתת אלהים היא] – א״ר פנחס המידה זו אינה נוהגת בבני אדם אלא מאן רחמנא נהגי ביה ידעי ביה.
הד׳י הו אלד׳י ראיתה ואסתצובתה אן אלד׳י יגמל ויחסן ליאכל וישרב, וינאל כ׳ירא פי גמיע כדה אלד׳י יכדה תחת אלשמס, מדהֵ חיאתה, אלד׳י רזקה אללה, פאנה קסמה וחצ׳ה.
זה מה שראיתי והתאמת אצלי, מה שיפה ומה שטוב אצל בני האדם הוא לאכול ולשתות (שאוכל דברים נחמדים לעינים וערבים לחיך) ונהנה בכל עמלו שהוא עמל תחת השמש. במשך ימי חייו אשר חנן אותו ה׳, כי זה חלקו ומזלו (זה מה שה׳ קצב לו).
הנה – זה הוא אשר ראיתי ומצא חן בעיני אשר ייטיב לאחרים וייטיב לאכול ולשתות.
כי הוא – זהו חלקו וחבלו.
לאכול ולשתות ולראות טובה – לעסוק בתורה שהוא לקח טוב, ואל יקבץ הון רב אלא בחלק הניתן לו ישמח כי הוא חלקו.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 16]

For one to eat and drink and to enjoy the good – To engage in Torah [study],⁠1 which is a good doctrine; but he should not accumulate much wealth, rather he should rejoice with the portion given him, for that is his portion.
1. Rashi is consistent with the Midrash Aggadah he cited in 8:15 below, "that all mention of 'eating and drinking' in Koheles refers only to the study of Torah.⁠"
הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש מספר ימי חייו אשר נתן לו האלהים כי הוא חלקו – ר׳ תנחומא ואמרי לה בריה דר׳ שמואל בר נחמן ור׳ מנחמא ואמרי לה ר׳ מיאשה ור׳ ירמיה בשם ר׳ שמואל ב״ר יצחק כל אכילה ושתיה שכתוב בקהלת אינה אלא מצות ומעשים טובים.
ומאחר שכן הוא שאין אדם יכול ליהנות מכל נכסיו בעולם שהוא הולך בו, הנה אשר ראיתי אניא טוב אשר יפה לאכול ולשתות וגומ׳ כי הוא חלקו – טַאנְטְ שִין אַד בלעז, מכל מה שכינס אין לו חלק בו כי אם מה שאכל ושתה ושמח.
א. כן בפסוק ובכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203 חסרה מלת: ״אני״.
הנה אשר ראיתי אני – הנה דבר זה נכון אשר ראיתי שטוב לו לאדם לאכול ולשתות ולראות טובה בעמלו – שיהיה שמח בחלקו בעודנו חי מעמלו אשר טרח בו בחייו מאותו ממון שנתן לו הקב״ה.
כי הוא חלקו – דבר זה הוא חלקו ואין לך דבר טוב יותר מזה. וזהו שנאמר למעלה: אין טוב באדם שיאכל ושתה וג׳ (קהלת ב׳:כ״ד).
הנה – זה פסוק שלישי, והענין בעבור שהאדם ילך עומת שבא ראיתי אני שאין טוב לאדם המתעסק לקבץ ממון רק שיאכל וישמח.
BEHOLD THAT WHICH I HAVE SEEN. This is the third verse [dealing with the enjoyment of one's possessions].⁠1 The meaning of our verse is: Since a person will leave the world as he came (ummat she-ba) (Kohelet 5:15), Kohelet2 concluded that there is nothing better for a person who is occupied in gathering money than eating, drinking, and being happy.
1. The other two are Kohelet 2:24 and 3:12.
2. Literally, I.
ולראותא טובה בכל עמלו – לעשות צדקה בחייו משלו, וליהנות.
א. לפני מלה זו מופיע ״לראות״, עם סימון למחיקה.
ולראות טובה בכל עמלו – שיפזר כל ממונו בחייו להנאת ג⁠[ופ]⁠ו ולאביונים, ולא יעזוב לאחרים [חי]⁠לו.
הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש מספר ימי חייו אשר נתן לו האלהים כי הוא חלקו זה מה שכבר אמר קודם שזה טוב יותר ממה שהוזכר לפניו כלומר התאוותנות והקמצנות וזה שהוא איננו נהנה מעמלו או מתענג עליו אלא אוגר אותו למישהו אחר ודבריו כאן מעידים על כך [על נכונות הפירוש, הוא אומר:] מה שאני אומר כאן הוא הדבר שראיתי קודם וראיתי שהוא מועיל והזכרתי אותו לך קודם, ששני סוגי האופי אינם טובים ואינם [מובילים] להתנהגות שהיא נכונה לגמרי אך בכל אופן הרי שהשני שמוציא את ממונו על מה שהוא רוצה ועל תאוותיו הוא טוב יותר מזה [126ב]] שנזכר קודם כפי שהזכרנו וביארנו את העניין במקומו וזוהי הפעם השלישית שמופיע פסוק בעניין זה.
(יז-יט) אם כן מבואר שגם זאת החכמה הבל, לכן: הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכל וג׳, כי האלהים מענה בשמחת לבו, וזהו האמצעי. ובזה נגמר הפסק הרמוז פעם ששית.
הנה אשר ראיתי אני טוב (שם שם, יז) בענין העושר הוא, שהוא יפה שלא ימנע אהבת האדם העושר משיאכל ממנו וישלים בו נפשו, כי זה יהיה חלקו אשר אפשר שיגיע לו מקניניו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[כיון שהממון הוא הבל, יבאר את ההתנהגות הראויה בקניינים הגשמיים]:
הנה אשר ראיתי אני. הנה מכל זה התבאר שהאמת כן הוא כמו שאמרתי למעלה (ב כד) אשר יפה לאכול ולשתות, ההכרחי בלבד בלתי השגת מותרות1: ולראות טובה. שלימות לחיי עולם2: בכל עמלו שיעמול. גם שירבה לעמול בזה, תהיה כוונת ׳כל העמל׳ לזה התכלית3: מספר ימי חייו. בימי חייו בעולם הזה, שהם ימי מספר ומעטים4 והמלאכה מרובה5:
1. כמו שכתב רבינו לעיל (ב כד-כה) ׳ובכן מצאתי כי אין טוב באדם שיאכל ושתה, אין דרך ׳טוב באדם׳ בהנהגתו ממה שיאכל וישתה ההכרחי בלבד ולא יבקש מותרות, וראה את נפשו טוב בכל עמלו - וישתדל בעמלו ובקנייניו עם ׳נפשו׳ לראות ׳טוב׳ ואישור נצחי׳, וכן לעיל (ג יג), ע״ש.
2. שהיא הטובה האמיתית, וכדברי רבינו שהבאנו. ורש״י פירש ׳לעסוק בתורה שהיא לקח טוב׳.
3. ׳בכל עמלו שיעמול׳ האדם, כלומר, כמה שיצטרך לעמול ׳תחת השמש׳ - להשיג את צרכיו הגשמיים, תהיה כוונת האדם ׳לראות טובה׳ אמיתית, שהיא השלימות הנצחית, ולא תהיה השגת הגשמיות התכלית הסופית של עמלו, אלא אמצעי לחיות כדי שיוכל לעסוק בקניית רוחניות נצחית.
4. כמו שכתב רבינו לעיל (ב ג) ׳מספר ימי חייהם - בימי חייהם שהם מעטים׳, וראה מה שצויין שם.
5. לשון המשנה באבות (פ״ב מט״ו) ׳היום קצר והמלאכה מרובה׳, ׳והנה חיי האדם קצרים בערך אל המלאכה [תורה ומצוות] שהיא ארוכה מארץ מדה׳ (לשון רבינו שם).
ראיתי – בהבנת הלב ראיתי כי טוב לבן אדם ולתוספת באור אמר עוד אשר יפה וגו׳.
ולראות טובה – רוצה לומר לעשות צדקה וחסד.
בכל עמלו – בכל העושר שקבץ בעמל תחת השמש.
מספר ימי חייו – כן יעשה בכל מספר ימיו חייו אשר החיה אותו האלהים.
כי הוא חלקו – כי כל העושר הוא חלקו אשר חלק לו אלוה ממעל, ואם כן מהראוי שהוא יהנה בו והוא יעשה עמו צדקה וחסד.
הנה֙ אשר⁠־רא֣יתי א֔ני, ט֖וב אש֣ר יפ֑ה1 – ראיתי כי אין טוב אלא מה שהוא יפה, כלומר לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמל תחת השמש מספר ימי חייו אשר נתן לו האלהים, כי הוא חלקו – לאכול ולשתות ולשמוח הוא חלק האדם, לא ליגע להעשיר, ולעשוק ולגזול למען בצוע בצע, אשר אולי פתאום יאבד.
1. {שד״ל מציע להטעים אחרת מבעל הטעמים.}
מספר – ימים מועטים, שנקל למצוא מספרם.
לאכל ולשתות – נדרש לעיל בפרשה ב׳ פסוק כ״ד בלשון שיאכל ושתה.
הִנֵּה אֲשֶׁר רָאִיתִי אָנִי בהבנת הלב כי1 כיוון שאין אדם יכול ליהנות מכל נכסיו בעולם שהוא הולך בו2, טוֹב לו לאדם3 אֲשֶׁר יָפֶה – ויפה לו4 לֶאֶכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִרְאוֹת טוֹבָה – ולעשות צדקה וחסד5 בְּכָל עושרו שקיבץ6 מֵעֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל – שעמל בו תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ – בעולם, ויעשה זאת בכל7 מִסְפַּר יְמֵי חַיָּו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים לחיות בהם8, כִּי כל העושר9 הוּא חֶלְקוֹ אשר חִלֵּק לו אלוה ממעל, ואם כן מהראוי שהוא יהנה בו והוא יעשה עמו צדקה וחסד10 ולא יעביר ימיו בקיבוץ ממונו11:
1. מצודת דוד.
2. ר״י קרא.
3. מצודת דוד.
4. ולתוספת ביאור אמר עוד אשר יפה וגו׳, מצודת דוד.
5. מצודת דוד. ורש״י ביאר לעסוק בתורה שהוא לקח טוב, ואל יקבץ הון רב אלא בחלק הניתן לו ישמח כי הוא חלקו. ובמדרש, רבי תנחומא אומר, כל אכילה ושתיה שנאמרה במגילה הזאת, בתורה ובמעשים טובים נאמרה, מדרש רבה.
6. מצודת דוד.
7. ראה ביאור לעיל בפרק א׳ פס׳ ג׳.
8. מצודת דוד.
9. מצודת דוד.
10. מצודת דוד.
11. אבן עזרא.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יח) גַּ֣ם כׇּֽל⁠־הָאָדָ֡ם אֲשֶׁ֣ר נָֽתַן⁠־ל֣וֹ הָאֱלֹהִים֩ עֹ֨שֶׁר וּנְכָסִ֜ים וְהִשְׁלִיט֨וֹ לֶאֱכֹ֤ל מִמֶּ֙נּוּ֙ וְלָשֵׂ֣את אֶת⁠־חֶלְק֔וֹ וְלִשְׂמֹ֖חַ בַּעֲמָל֑וֹ זֹ֕ה מַתַּ֥ת אֱלֹהִ֖ים הִֽיא׃
Every man also to whom God has given riches and wealth, and has given him power to eat of it, and to take his portion, and to rejoice in his labor--this is the gift of God.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אוּף כָּל אֱנָשׁ דִּיהַב לֵיהּ יְיָ עוֹתָר וְנִכְסִין וְאַשְׁלְטֵיהּ [יְיָ] לְמֵיכַל מִנֵּיהּ בְּעַלְמָא הָדֵין וּלְמֶעֱבַּד מִנֵּיהּ צִדְקְתָא וּלְקַבָּלָא אֲגַר שְׁלִים בְּעַלְמָא דְּאָתֵי וּלְמִבְדַח בְּטוּרְחֵיהּ עִם צַדִּיקַיָּא הַא דָא מַתְּנָא דְּאִתְיְהִיבַת לֵיהּ בְּמַזָּלֵיהּ מִן קֳדָם יְיָ הוּא.
גַּם כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים עשֶׁר וּנְכָסִים וְהִשְׁלִיטוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ – אָמַר רַבִּי פִּנְחָס הַמִּדָּה הַזֹּאת אֵינָהּ נוֹהֶגֶת בְּכָל בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא בְּמִי שֶׁיִּרְצֶה בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
זה מתת אלהים היא – תני שבעה דברים מכוסין מבני אדם (ברמז רצ״ז).
ואי אנסאן, רזקה אללה יסארא ומאלא, ומכנה ליאכל מנה, וליאכ׳ד׳ באופר חץ׳ נציבה וליפרח בכדה, פאנהא הבהֵ אללה.
ואיזה אדם שה׳ חנן אותו עושר וממון ונתן לו את היכולת לאכול ממנו ושיקח (לעצמו) את מלא חלק מזלו ולשמוח ביגיעו. היא (בהחלט) מתנה מאת ה׳.
ולשאת את חלקו – וליהנות בחלקו באופן הכי טוב.
והשליטו לאכל ממנו – בחייו.
ולשאת את חלקו – במותו שזיכהו לעסוק בתורה ובמצוות בחייו כדי שיקבל שכר.
And the power to enjoy them – In his life.
To take his share – After his death, that he merited to engage in Torah [study] and in [the performance of] commandments during his life, which enabled him to receive reward.
גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכל ממנו ולשאת את חלקו – שיהיה לו לעולם הבא ארוחה מן הממון שיש לו לעולם הזה ולשמוח לעולם הבא בעמלו שיעמל בעולם הזה.
זו מתת אלהים היא – אמ״ר פינחס אין המדה הזו נתנת אלא מן הקב״ה.
(יח-יט) גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו {וגו׳} זה מתת אלהים היא. כי לא הרבה יזכור את ימי חייו – פתרונו: יזכור כי לא הרבה יהיו ימי חייו.
לפיכך בעודו בחיים ייהנה מנכסיו, כי האלהים מענה בשמחת לבו – פתרונו: כשהקב״ה נותן לו ממון, כאילו מעיד עליו, לומר: אני נתתי לך ממון זה כדי שתשמח בו ותהנה ממנו.
גם כל האדם – אף על כל המעשים הללו שעושים בני האדם, מעשה זה טוב ומשובח יותר מכולם שכל האדם שנתן לו הקב״ה עושר ונתן לו יכולת לשלוט בעושרו לאכול וליטול חלקו ממנו, שיהיה שמח בחלקו ובעמלו.
נתינת מתנה חשובה היא לו שנתנו לו מן השמים.
גם כל – {ו}לשאת את חלקו – זה החלק שישא עמו.
AND TO TAKE HIS PORTION. The reference is to the portion which he will carry away.⁠1
1. He does not consume his riches and wealth at one time. He leaves some for the future.” See
Ibn Ezra on v. 19: Scripture reads [to eat] thereof (mi-mennu) (Kohelet 5:18), for it is unfit for him to overindulge in it.
גם כל האדם וגומ׳ – אפילו נהנה, אינו נהנה מכל עמלו, כי אם במקצתו, שהשליטו הקב״ה לאכול ממנו, וקצת לבניו, כי מתת אלהים זה, וכמו אותו שאמר למעלה ״ולראות טובה בכל עמלו״ (קהלת ה׳:י״ז).
גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים – שאינו יכול לראות ט⁠[ו]⁠בה בכל עמלו אלא השליטו לאכול מ⁠[מנ]⁠ו קצת ולשאת חלקו, לבד חלק [בני]⁠ו אשר יותיר.
זו מתת אלהים ה⁠[יא] – מזל טוב הוא שנתן לו בוראו מ⁠[מו]⁠ן רקא לצורכו ולצורך בניו אחריו.
א. קריאתו של מילה זו מסופקת.
גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עשר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו וזו מתת אלהים היא ״עשר״ הוא הרכוש שבמזומנים כלומר הכסף והזהב ו״נכסים״ הם שאר המלטלים והבדים והסחורות וגם נכסי הקרקע והחיות ובאופן כללי כל מה שיש לאדם. ״לשאת את חלקו״ כלומר לקחת את חלקו בעולם [מן המעלות הנפשיות] ולא להזניח אותו מתוך קמצנות וחמדנות. ״ולשמוח בעמלו״ אלה מעשי החסד והנדיבות והסיוע וכדומה. ״מתת אלהים היא״ התכונה הנפשית של ותרנות שהוא זכה לה וכבר הוזכרו עניינים מעין זה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וכשתהיה לאדם העשיר זאת התכונה בענין העושר היא חלק טוב מאד לו ומתת אלהים (שם שם, יח) שהשליטו בקניניו לאכול מהם, ושיגיע לו מהם הפרי הראוי לאדם משלמות הקנין. ובזה תועלת גם כן להסיר ממנו דאגת המות.
(יח-יט) גם כל האדם, כי לא. מלבד מה שגנה מזה המאורע אשר שמו למשל כנזכר, הוסיף להורות על גנותו. מצד הראוי להיות בו שהוא מקבילו ואמר כי אשר ירצה הוא וכל חכם לב בו. הוא כי המשתדל לאסוף חיל יאכל וישתה ויראה בטובה כל ימי חלדו בעמלו כי הוא חלקו ולמה ישמרנו כמו שעשה הקשה יום ולסוף נאנס מידו הכל ואבד הכל ונמצא קרח מכאן ומכאן. וגם הוא רואה כי האדם כזה אשר נתן לו האלהים את כל העושר והכבוד הזה והשליטו האלהים לאכול ממנו בזה העולם וגם זכהו לשאת חלקו עמו לבית עולמו במה שיתן בעד נפשו.
ולשמוח בעמלו – עוד בסופו במה שיניחהו אחריו לאשר ישר בעיניו כי זאת בודאי מתת אלהים היא להיות זוכה לשני שלחנות ונתן הסבה ואמר כי לא היה לו כן מצד שזכר הרבה את ימי חייו והקפיד על שמירתו אותם כמו שראוי כי הרבה עשו ולא הועילו אלא שהאלהים יעננו בשמחת לבו בדרך מתנה כמו שהונח. ואחר שגמר לבאר הרעה החולה הזאת אשר תקרה אל האדם העולמיי כשלא ישלוט על עמלו ליהנות ממנו בעודו בידו. וגם כן בסוף לא יעמוד לו בשעת דחקו שהוא הפך מה שראוי להיות. אשר לקח אותו למשל ודוגמא כאשר אמרנו נעתק אל המכוון שהוא הנמשל ואמר אל הכח השכלי אשר עליו ידבר. כי רעתו קשה ורעה מכל זה מאד.
[יוסיף על ביאור ההבל שבקניינים הגשמיים, שרק לפעמים במתת ה׳ מיוחדת יהנה הוא עצמו מהם, אך ברוב במקרים אינו כן]:
גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר. וגם ׳ראיתי׳ שאם יזכה האדם להשיג ׳עושר׳ בהשתדלותו, והשליטו לאכול ממנו, ויזכהו האלהים שיהנה ממנו הוא בעצמו1: מתת אלהים היא. שזה יקרה על המעט שהקונה את העושר בהשתדלותו יזכה ליהנות ממנו הוא בעצמו2:
1. ולא איש זר הבא אחריו (ראה להלן ו ב), וכן שייהנה ולא יחיה בעוני כדי למות עשיר מתוך כיליות כדרך העשירים, כמבואר לעיל. וכ״כ רש״י ׳לאכול ממנו - בחייו׳.
2. ברוב המקרים אין העשיר האוגר הון נהנה בעצמו מעושרו, ואם יהנה מכך, אין זה אלא מתנה מיוחדת מאת ה׳. וכן איתא בקה״ר: ׳א״ר פנחס, המידה הזאת אינה נוהגת בכל בני אדם, אלא במי שירצה בו הקב״ה׳.
ונכסים – בה כלול זהב וכסף וכלים ומקנה וכו׳ וכן בנכסים רבים שובו (יהושע כ״ב:ח׳).
והשליטו – ענין ממשלה ויכולת.
ולשאת – ולקחת.
מתת – מלשון נתינה כמו ביום תת ה׳ (יהושע י׳:י״ב).
גם כל האדם – מוסב על סוף המקרא, זה מתת אלהים היא לומר גם ההשלטה לאכול וכו׳ יחשב מתנה מאת המקום כמו העושר עצמו.
והשליטו – המשיל את לבו ורצונו ליהנות מן העושר.
ולשאת – לקחת עמו לקבר את החלק אשר חלק לו אלוה ממעל, רוצה לומר לעשות עם העושר צדקה וחסד לקחת עמו זה הזכות אל הקבר.
ולשמוח בעמלו – רוצה לומר שלא ירע לבבו בתתו מן העושר שקבץ בעמל.
גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עשר ונכסים, והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמֹח בעמלו, זה מתת אלהים היא – הוא שונה באולתו שהכל בגזרה.
ולשאת – כמו ישא ברכה מאת ה׳ (תהלים כ״ד:ה׳), לקחת חלקו בעולם הזה.
אשר נתן לו וגו׳ – גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכל ממנו וגו׳, אמר ר׳ פנחס, המדה הזאת אינה נוהגת בכל בני האדם אלא במי שירצה בו הקב״ה.⁠1 (שם)
1. לכאורה אינו מבואר מה שאמר, המדה הזאת אינה נוהגת בכל בני האדם, הלא בכתוב בא מפורש, כל האדם. ונראה לפרש דדיוקא דר׳ פינחס הוא ממה דכתיב כאן כל האדם ולא כתיב כל אדם. דהנה ידוע דהמלה כל בבֹאה רצופה לשם בלתי נודע, (כלומר לשם הבא בלי ה׳ הידיעה או בלי כנוי), שמובן השם ההוא אז הוא רק כשם דבר הכולל בקרבו פרטים רבים, תבא המלה כל להקיף את כל הפרטים של הדבר ההוא ומבלי להורות על שלמות החלקים של כל פרט ופרט, כמו כל יום, הכונה כל יום ויום – כל הימים ; לא כן בבֹאה רצופה לשם נודע, כי אז מורה השם הזה רק על פרט אחד מהכלל, ואז באה בהכרח המלה כל להורות על כל חלקי הפרט ההוא ועל שלמותו, כמו כל היום, הכונה כל היום בשלמותו [ומאשר כי בבאה רצופה לשם הבא ברבוי, אז אין צורך לה להורות על רבוי הפרטים אחרי שהרבוי מפורש במבטא, הלא נוכל לומר כי באופן כזה תבא להורות על שלמות כל פרט ופרט, כמו כל ימי חייך, הנה גם אם לא היה כתוב כל היינו יודעים הרבוי בכללו מאשר כי בא בסימן הרבוי, ומכיון דכתיב כל מרבינן גם הלילות – השלמות של כל יום (ברכות פ״א)]. וכן הוא גם כאן אלו היה כתוב כל אדם, היתה הכונה כי המדה הזאת יכולה להיות נוהגת בכל פרט ופרט – בכל האנשים, מבלי הבט אל שלמותו של הפרט: אבל מכיון דכתיב כל האדם, משמע דהכונה על איש אחד ידוע והוא שלם וכלול במדותיו, שאין כל אדם זוכה למדה כזאת ורק בו ירצה ה׳, כי אדם כזה נהנה הוא מטובו ושמח בעמלו ונושא את חלקו [ממצות ומעשים טובים לעולם הבא], וכפירוש רש״י ז״ל.
גַּם כָּל הָאָדָם – כל אדם1 אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים, וְהִשְׁלִיטוֹ – ונתן לו הקב״ה יכולת2 לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ – מעושרו3 בחייו4 וְלָשֵׂאת – ולקחת5 אֶת חֶלְקוֹ במותו6 עימו לקבר, שעושה צדקה וחסד עם עושרו7, וְלִשְׂמֹחַ בַּעֲמָלוֹ, זֹה מַתַּת – מתנת8 אֱלֹהִים הִיא:
1. תרגום. ובמדרש, אמר ר׳ פנחס, המידה הזאת אינה נוהגת בכל בני האדם אלא במי שירצה בו הקב״ה, מדרש רבה.
2. מצודת ציון.
3. רשב״ם.
4. רש״י.
5. מצודת ציון.
6. רש״י.
7. מצודת דוד. שזיכהו לעסוק בתורה ובמצוות בחייו כדי שיקבל שכר, רש״י.
8. תרגום.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יט) כִּ֚י לֹ֣א הַרְבֵּ֔ה יִזְכֹּ֖ר אֶת⁠־יְמֵ֣י חַיָּ֑יו כִּ֧י הָאֱלֹהִ֛ים מַעֲנֶ֖ה בְּשִׂמְחַ֥ת לִבּֽוֹ׃
For he shall not often reflect on the days of his life; because God occupies him with the joy of his heart.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲרוּם לָא יוֹמִין סַגִּיאִין חָיֵי אֱנָשׁ דִי יִדְכַר יָת יוֹמֵי חַיּוֹהִי כְּמָה מִנְּהוֹן עֲתִידִין לְמֶהֱוֵי טַבְווָן וּכְמָה מִנְּהוֹן עֲתִידִין לְמֶהֱוֵי בִּישָׁין מְטוּל דְּלָא אִתְמַסְרוּ לִבְנֵי אֱנָשָׁא אֲרוּם מִן קֳדָם יְיָ אִתְגְּזַר עֲלוֹהִי כַּמָּה יוֹמִין יִסְתְּגִיף וְכַמָּה יוֹמִין יְהֵי בְּחֶדְוַת לִבֵּיהּ.
כִּי לֹא הַרְבֵּה יִזְכֹּר אֶת יְמֵי חַיָּיו – זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל עֵלִי. כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה אֶלְקָנָה, שֶׁהָיָה מַדְרִיךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וּמַעֲלֶה אוֹתָם בִּירוּשָׁלַיִם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת, לְכָךְ הַכָּתוּב מְקַלְּסוֹ: וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה (שמואל א א׳:ג׳).
כי לא הרבה יזכור [את ימי חייו – זה עלי.
כי האלהים מענה בשמחת לבו] – זה אלקנה שמדריך את ישראל לעלות לשילה (כדי) [בדרך] שמעלה אותו (בשכם) [בשנה] זו לא היה מעלה (בכונה) [בשנה] אחרת. לפיכך יחסו הכתוב ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה (שמואל א א׳:ג׳).
פליס אלכת׳יר יד׳כר אייאם חיאתה, אלי אן ילהמה אללה, ויעינה עלי לד׳תה ופרח קלבה.
שהרי לא מרובים אלה שיזכרו את ימי חייהם. עד שה׳ יזכיר להם וגם יעזור להם בהתענגותו ובשמחת לבו.
כי לא – כי לא רבים זוכרים ימי חייהם כי אם אשר יעוררהו ה׳ ויעזרהו על הנאתו ושמחת לבו.
כי לא הרבה – שאין אֹרך ימים בעולם הזה.
יזכור את ימי חייו – כי מעט הם ולא הרבה ולמה יטרח לאסוף הון יטרח בדבר העומד לו לעולם הבא.
כי האלהים מענֶה וגו׳ – הקב״ה הוא עדות קבועה לזה לעולם.
בשמחת לבו – ששמח לעשות טוב בחייו.
מענה – נקוד פתח קטן1 לכך אני מפרשו שם דבר כמו כי אין מענֶה בפי שלשת האנשים (איוב ל״ב:ה׳).
וראיתי במדרש (קהלת זוטא ה׳:י״ט): זה אלקנה שמדריך את ישראל לעלות לשילה ברגלים, ובדרך שמעלה אותן לשנה זו לא היה מעלה אותם לשנה אחרת, כדי לפרסם את הדבר ולהרגילם. לפיכך ייחסו הכתוב: ועלה האיש ההואא מעירו מימים ימימה (שמואל א א׳:ג׳). ואומר אני שהמדרש הזה על סוף המקרא הוא כי האלהים מענה בשמחת לבו – זה אלקנה שקבע לו הקב״ה עדות בכתובים והעיד עליו: ועלה האיש ההוא מעירו וגו׳ (שמואל א א׳:ג׳).
בשמחת לבו – שהיה שמח ברגל.
1. ״פתח קטן״ בלשון הראשונים = ׳סגול׳ בלשון ימינו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298, וכן בפסוק, וכן להלן ברש״י. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״ההוא״.
For there are not many – For there is no longevity in this world.
Let him remember the days of his life – For they are few and not many; so why then should he bother to accumulate wealth? Let him labor with something that endures for him in the World to Come during his lifetime.
While God answers [provides] him, etc – The Holy One, Blessed Is He, bears a permanent testimony about this eternally.⁠1
With the joy of his heart – That he rejoiced to do good in his lifetime, and I saw in the Midrash, that this refers to Elkanah, who led Yisroel up to Shiloh on the festivals, and on the route that he brought them up on one year he did not bring them back the following year, in order to publicize the matter and to accustom them. Therefore, Scripture praises him, "This man would go up from his city, etc.⁠"2 I believe that this Midrash is at the end of the verse, "for God answers [provides] him with the joy of his heart.⁠" This is Elkanah, whom the Holy One, Blessed Is He, established in Scripture, and testifies about him, "this man would go up from his city.⁠"3
Answers [provides] him – This is vowelized with a small pasach [=segol].. Therefore, I explain it as a noun, as in, "for there was no answer מַעֲנֶה in the mouth[s] of the three men.⁠"4
With the joy of his heart – That he was happy on the festival.
1. According to Rashi מענה means, "bears testimony" as in, "you shall not bear false testimony [לא תענה] in Shemot 20:13. Alternatively, מענה means "answers" as in "may Adonoy answer [יענך] you,⁠" in Tehillim 20:2. (Ibn Ezra)
2. I Shemuel 1:3.
3. Ibid.
4. Iyyov 32:5.
כי לא הרבה יזכור את ימי חייו – כלומר אין ראוי לאדם לומר אקח ממון ואטמין שיהיה לי לעת זקנותי כי לא הרבה יזכור את ימי חייו אני הרבה אחיה ואל אוכל ואל אשתה ואל אפזר לעניים למה כי האלהים מענה בשמחת לבו. הואיל והקב״ה נותן לו דבר יום ביומו ראוי שיאמר ברוך י״י יום יום מי שנתן לי היום יתן לי לעת זקנותי שכבר הקב״ה מזמן לו מזונותיו על סדר. מענה כמו כל פעל י״י למענהו כלומר לערכו כך מענה צורך בשמחת לבו ויבטח בו ויעשה טוב לנפשו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

כי לא הרבה – שהרי לא הרבה ימים שלאחר מיתתו לא יזכור אותו הזוכר על ממונו שהניח, ועל מעשיו שעשה בימי חייו, – שאפילו לא יהיה {זכר}⁠א לו בעולם לאחר מיתתו מאותו אדם אשר הוריש לו נכסיו וממונו.
כי האלהים – אלא הקב״ה נתן לו ממון זה למען יהיה משורר ושמח בלבו ולהיות שמח בחלקו בחייו.
מענה – לשון מפעיל, והוא לשון שמחה וזימרה, כמו: ותען להם מרים (שמות ט״ו:כ״א), וענתה השירה (דברים ל״א:כ״א).
א. ההשלמה ע״פ ההקשר בפסוק.
כי לא – יש מפרש: אם לא יעמוד לו הטוב הרבה יזכור את ימי חייו – שהתענג בהם ויש לו בזכירתם שמחת לבב. והנכון בעיני שהוא כן יזכור כי לא הרבה ימי חייו, ואת נוסף כמו ובא הארי ואת הדוב (שמואל א י״ז:ל״ד).
כי האלהים מענה – ענינו ממציא כענין אענה את השמים והם יענו את הארץ (הושע ב׳:כ״ג).
ויש אומרים: שהוא מלשון עָנָה וענינו יענה השואל והמבקש כפי שאלתו. וכן יענה את הכל (קהלת י׳:י״ט).
ומענה – מהבנין הכבד הנוסף על משקל מעלה נשיאים (תהלים קל״ה:ז׳). והענין שהמקום מסייע לו בשמחתו כי הוא נתן לו, והשליטו לאכול ממנו (קהלת ה׳:י״ח). וענין ממנו שאין ראוי שיאכל יותר מִדַּי.
FOR... THEY ARE NOT MANY. There is a commentator who explains the verse as follows: If the good that he has will not last for long,⁠1 let him recall the [past] days of his life wherein he enjoyed pleasure.⁠2 He will experience joy in recalling those days.⁠3
However, according to my opinion, our verse is to be understood as follows: Let him remember that the days of his life are not many.⁠4 [According to this interpretation] the word et is superfluous.⁠5 Compare et in and when there came a lion or a bear ((ve-et ha-dov) (1 Sam.17:34).⁠6
FOR GOD ANSWERETH HIM. The meaning of ma'aneh (answereth) is “provides.” Compare, I will provide (e'eneh), the heavens, and they shall provide (ya'aneh) the earth (Hosea 2:23).⁠7
Others say: ma'aneh is related to anah (answer). The meaning of ki Elohim ma'aneh (for God answereth) is, God will answer the one who asks and seeks. The Lord will answer him in accordance with his request. Similarly, and money answereth (ya'aneh) all things (Kohelet 10:19).⁠8
Ma'aneh (answereth) is a hifil. It follows the form of ma'aleh (causeth to ascend) in Who causeth the vapors to ascend (Ps. 135:7). The meaning of our clause is: God will help him in his joy, for God gave him [wealth and riches] and the power to enjoy them.⁠9 Scripture reads [to eat] thereof (mi-mennu) (Kohelet 5:18), for it is unfit for him to overindulge in it.⁠10
1. For the good years fly by.
2. Our verse states ki lo harbeh yizkor et yemei chayyav (for let him remember the days of his life that they are not many). The verse literally reads: “For not many, let him remember the days of his life.” This interpretation renders our verse: If the days of his happiness not be many, then let him remember the days of his life when he enjoyed pleasure.
3. Literally, He will have in recalling them joy of heart.
4. Our verse reads: ki lo harbeh yizkor et yemei chayyav. This interpretation rearranges the words in our verse as follows: yizkor ki lo harbeh yemei chayyav: Let him remember that the days of his life will not be many.
5. Our verse reads ki lo harbeh yizkor et yemei chayyyav. Et is usually placed before the direct object. However, according to this interpretation, yemei chayyav is not the object, for the verse is to be read as if written yizkor ki lo harbeh yemei chayyav.
6. Here, too, et is placed before the subject (ha-dov). We thus see that at times et is placed before the subject. However, it need not be placed there, in which case it is superfluous. Thus, our verse, ki lo harbeh yizkor et yemei chayyav should be read as if written without the et. It should be interpreted as if written: Yizkor ki lo harbeh yemei chayyyav.
7. Translated according to Ibn Ezra
8. Money fulfills all requests.
9. Literally, to eat thereof.
10. Thereof (mi-mennu) implies part of it, but not all of it. Hence, Ibn Ezra's comment.
כי לא הרבה יזכור ימיא חייו – סרס את המקרא: ולכך טוב לו לשמוח בחייו ובכל עמלו.
כי האלהים מענה בשמחת לבו – שהרי האלהים, שנתן לו את העושר, משמח את האדם, לעשות ממנו טוב לו ולאחרים הצריכים, ולא לאסוף ולכנוס לבלתי ליהנות, כמו ״ענו לי״י בתודה״ (תהלים קמ״ז:ז׳); ״עלי באר ענו לה״ (במדבר כ״א:י״ז) – לשון שיר ושמחה.
א. בנוסחנו: את ימי.
[כי ל]⁠א הרבה – פירושו כסירוסו, יזכור א⁠[ת י]⁠מי חייו כי לא הרבה, ולכן ישמח [בחי]⁠יו בחלקו.
כי האלהים מענה – ל⁠[שון] מפעיל, שהרי מתת אלהים היא (קהלת ה׳:י״ח) זו – הוא משמחו לאדם וגורם לו לזמר [ול]⁠ענות בכינור בשמחת לבו, וכמו: ענו [לי״י] בתודה (תהלים קמ״ז:ז׳), אשר יענו לו במחולו⁠[ת] (שמואל א כ״ט:ה׳), [לשון] מענה.
כי לא הרבה יזכור את ימי חייו כלומר הוא לא יישאר העולם הזה לנצח או למשך תקופה ארוכה כך שיהיה לו מקום לחשוש שמא יתרושש ולא ימצא מה לאכול. לא, החיים קצרים מדי לשם כך והמוות קרוב ואז יישכח ויתבטל כל מה שקרה ולא ייזכר לו דבר מלבד מעשי הטובה והחסד שעשה ולכן קמצנותו וחמדנותו הם טעות המזיקה לו.
כי האלהים מענה בשמחת לבו מתעניין בו [ומסייע לו] ע״י זאת שהוא מסבב את העניינים כך שבטבעו של אותו אדם יהיו ותרנות ורוחב לב, בניגוד לאותו אדם מיוסר וקמצן. [״מענה״] דומה לפועל בפסוק ״אענה את השמים והם יענו את הארץ״ (הושע ב:כג) כלומר ״אני אגרום להם שהם יתעניינו ויהיה בכוונתם לעשות את המעשים המועילים האלה״ ודומה לו ״והכסף יענה את הכל״ (קהלת י:יט) [שפירושו] מטרתו היא להביא [לאדם] כל דבר [שהוא חפץ בו]. [״מענה״] הוא מבנין הפעיל על משקל ״מעלה נשיאים״ (תהלים קלה:ז). לפי זה הוא הסביר שאלהים השגיח עליו [על האדם] וסובב את העניינים כך שיביאו לו מחייה ולאחר מכן הוא נטע בליבו ותרנות כך שיוכל להוציא את רכושו על דברים שמביאים לו תועלת וזו היא טובה כפולה, כמו שכאשר יצר אלהים לחיה את האברים והחושים כדי שיועילו לה הרי שאילו לא היתה לה השראה באופן טבעי [שמורה לה] כיצד להשתמש בהם היה קיומם חסר טעם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

מענה בשמחת לבו – הוא מענין לענות בו (קהלת א׳:י״ג, ג׳:י׳). והרצון בו שי״י ית׳ נותן לו עסק וענין במה שישמח לבו.
כי מפני שהוא שמח בחלקו לא יזכור הרבה שימי חייו מוגבלים וישיגהו המות, כי האלהים נתן לו עסק וענין במה שישמח לבו. או ירצה בזה שזאת התכונה היא מתת אלהים, כי לא הרבה יזכר עניני קניניו ותשוטט מחשבתו בהם בימי חייו. ולזה לא יהיה טרוד בעניניהם כי האלהים נתן לו ענין בשמחת לבו (שם שם, יט), כי הוא שמח בחלקו ולא יבקש גדולות ויקח מקניניו לנפשו הראוי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

כי לא הרבה. כי לא על כל הרוב יקרה זה יזכור את ימי חייו - שעם מה שזכה להתעשר ׳יזכור׳ ימים שהיה בהם בטובה הנקראים ׳ימי חיים׳1: כי האלהים מענה בשמחת לבו. כי על הרוב בעת ׳שמחת לבו׳ בהצלחתו להשיג העושר2, האל יתעלה ׳מענה׳ אותו3 בדאגת ההשתדלות בזה, באופן שלא יהנה ממנו4:
1. ׳כי הימים אשר בהם יהיה האדם בצרה לא יקראו ימי שני חיים׳ (לשון רבינו בבראשית מז ח-ט). ומבאר למה רק במתת ה׳ מיוחדת יהנה האדם עצמו מעושרו, כי אין זה דבר הקורה ברוב המקרים, שבדרך כלל לעשירים אין הרבה ׳ימי חיים׳, ורוב ימיהם ימי צער, ואינם זוכרים כלל את ימיהם הטובים.
2. כי השמחה היא בכך שהאדם משיג את שרצה להשיג (דרשת ׳והיית אך שמח׳), ושמחת העשיר הרודף עשירות היא בהשגת העושר שהשתדל להשיגו, ולכן כאשר השיג זאת הוא עת ׳שמחת לבו׳.
3. - מייסר אותו, ורבינו מפרש ׳מענה׳ מלשון עינוי. אך ראה אבע״ז שפירשו באופנים אחרים.
4. ונמצא שאף שהשיג עושר, מרוב דאגותיו ועמלו להשיג עוד אינו זוכר כלל שימים אלה הם ׳ימי חיים׳ שעליו לשמוח וליהנות מעושרו שעמל להשיגו.
מענה – ענין עדות כמו לא תענה (שמות כ״א:י״ד).
כי לא הרבה וגו׳ – הוא מקרא מסורס, והראוי יזכור את ימי חייו כי לא הרבה, רוצה לומר יחשוב בלבבו את ימי חייו אשר אינם מרובים, לכן ימהר ליהנות מן העושר ולעשות צדקה וחסד בשמחת הלבב עודו חי.
כי האלהים – כאומר פן מי יחשוב מי יודע תעלומות לב אם עשיתי בשמחת הלב, לזה אמר כי האלהים היודע מחשבות הוא לו לעד אם עשה בשמחת לבו.
כי לא הרבה יזכור את ימי חייו – ולמה ייגע אדם להעשיר? והיה לו לזכור את ימי חייו, כי לא הרבה יחיה האדם, וגם היה לו לזכור כי האלהים מענה בשמחת לבו – כי לפעמים הקב״ה ירושש וישיב עני מי שהוא עתה בשמחת לבו, כמו שאמר למעלה ואבד העושר ההוא. ומלת מענה הפעיל מן ענה, אשר הוא לשון עניות; וכמוהו בספר זה והכסף יענה את הכל, כמו שאפרש שם.
יזכר – אדם זה השמח בחלקו לא יזכור כי חייו קצרים ולא ידאג על חליפתו.
מענה – מלשון והארץ תענה את הדגן (הושע ב׳:כ״ד) שר״ל תתן חלקה ברצון טוב, וכן כאן האלהים מסכים על ידו שישמח; וכאן מסיימת פרשת ה׳ לפי דברי הרמבמ״ן.
כי לא הרבה וגו׳ כי לא הרבה יזכור את ימי חייו – זה דור של עלי,⁠1 כי האלהים מענה בשמחת לבו – זה אלקנה שהיה מדריך את ישראל ומעלה אותם לשילה בכל שנה ושנה בדרך אחרת, לפיכך הכתוב מקלסו (שמואל א א׳) ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה.⁠2 (מ״ר)
1. ר״ל משפחתו של עלי, שנגזר עליה שימותו צעירים, כמבואר בספר שמואל ה׳.
2. ומפרש הלשון מענה בשמחת לבו, מענין עדות, מלשון לא תענה ברעך, לענות בו סרה, כלומר מעיד על שמחת לבו וכבודתו את ה׳, ודרשו ועלה מלשון עליה, וגם דרשו שהיה מעלה את ישראל בכל שנה בדרך אחרת, והוא כדי לזכות את כל ישראל בכל מקומותיהם לעלות לשילה, ומדייק זה מיתור לשון מעירו, דפשיטא הוא, אלא בא לרמז שרק העליה מעירו היתה בכל שנה באופן אחד כמימים ימימה, אבל הדרך לא היתה בכל שנה כמימים ימימה אלא בכל שנה הלך בדרך אחרת לתכלית המכוון, כמש״כ.
וראוי לו לאדם כי יזכור את ימי חייו1 כִּי לֹא הַרְבֵּה הם ימי חייו, שאין אֹרך ימים בעולם הזה, לכן2 יִזְכֹּר האדם3 אֶת יְמֵי חַיָּיו שאינם מרובים וימהר להנות מן העושר ולעשות צדקה וחסד בשמחת הלב בעודו חי4, שעדיף לו לטרוח בדבר העומד לו לעולם הבא5, ושלא יחשוב האדם בליבו שאין מי שידע אם עשה צדקותיו בשמחת הלב6, כִּי הָאֱלֹהִים היודע מחשבות7 מַעֲנֶה – הוא לו לְעֵד 8 אם עשה צדקותיו9 בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ10:
1. מצודת דוד.
2. רש״י, מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. רש״י.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מצודת ציון.
9. מצודת דוד.
10. וכאשר הקב״ה נותן לאדם ממון, כאילו מעיד עליו לומר אני נתתי לך ממון זה כדי שתשמח בו ותהנה ממנו, ר״י קרא. ולקח טוב ביאר, אין ראוי לאדם לומר אקח ממון ואטמין שיהיה לי לעת זקנותי ״כי לא הרבה יזכור את ימי חייו״, ושלא יאמר אני הרבה אחיה ואל אוכל ואל אשתה ואל אפזר לעניים, ״כי האלהים מענה בשמחת לבו״ הואיל והקב״ה נותן לו דבר יום ביומו ראוי שיאמר ברוך ה׳ יום יום, מי שנתן לי היום יתן לי לעת זקנותי, שכבר הקב״ה מזמן לו מזונותיו על הסדר ויבטח בו ויעשה טוב לנפשו. ובמדרש, ״כי האלהים מענה בשמחת לבו״ זה אלקנה שהדריך את ישראל לעלות לשילה ברגלים, ובדרך שמעלה אותן לשנה זו לא היה מעלה אותן לשנה האחרת כדי לפרסם הדבר ולהרגילם, מדרש רבה, רש״י.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

קהלת ה – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מקבילות במקרא קהלת ה, תרגום כתובים קהלת ה, קהלת רבה קהלת ה – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מדרש זוטא קהלת ה, ילקוט שמעוני קהלת ה, רס"ג תפסיר ערבית קהלת ה, רס"ג תפסיר תרגום לעברית קהלת ה, הערות הרב קאפח על תפסיר רס"ג קהלת ה, רש"י קהלת ה, לקח טוב קהלת ה, ר"י קרא קהלת ה, מיוחס לרשב"ם קהלת ה, אבן עזרא קהלת ה, פסאודו-רש"י קהלת ה – מהדורת ד"ר ברוך אלסטר (כל הזכויות שמורות למהדיר), פירוש מחכמי צרפת קהלת ה – מהדורת פרופ' שמחה עמנואל, מגנזי אירופה א (ירושלים, תשע"ה), ברשותם האדיבה של המהדיר והוצאת מקיצי נרדמים (כל הזכויות שמורות למוציא לאור), ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעברית קהלת ה, ר"י אבן כספי קהלת ה, רלב"ג ביאור המילות קהלת ה, רלב"ג ביאור הפרשה קהלת ה, עקדת יצחק קהלת ה, ר"ע ספורנו קהלת ה – מהדורת הרב משה קרביץ, מגילת קהלת עם פירוש ספורנו (בית שמש, תשע"ו), ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), מנחת שי קהלת ה, מצודת ציון קהלת ה, מצודת דוד קהלת ה, שד"ל קהלת ה, הואיל משה קהלת ה, תורה תמימה קהלת ה, מקראות שלובות קהלת ה – מקראות שלובות על נביאים וכתובים, באדיבות המהדיר הרב אליהו חדד

Kohelet 5, Biblical Parallels Kohelet 5, Targum Ketuvim Kohelet 5, Kohelet Rabbah Sectioned Kohelet 5, Midrash Zuta Kohelet Kohelet 5, Yalkut Shimoni Kohelet 5, R. Saadia Gaon Tafsir Arabic Kohelet 5, R. Saadia Gaon Tafsir Hebrew Translation Kohelet 5, Rav Kapach Notes on Tafsir Rasag Kohelet 5, Rashi Kohelet 5 – The Metsudah Five Megillot (Lakewood, NJ, 2001) (CC BY 3.0), Lekach Tov Kohelet 5, R. Yosef Kara Kohelet 5, Attributed to Rashbam Kohelet 5, Ibn Ezra Kohelet 5 – Translated and annotated by Rabbi Chaim (H. Norman) Strickman for alhatorah.org (all rights reserved)
Dedicated to the memory of my beloved son Dr. Ya'akov Aryeh Strickman, who passed away on the tenth day of Tammuz, 5782.
Ya'akov was a devoted Jew, a good friend, and a wonderful human being. He accepted all people and was always willing to help them. He loved studying Torah, Jewish philosophy, and the sciences. He loved teaching and assisted his students. His untimely death is a blow to all those who knew and loved him.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, Pseudo-Rashi Kohelet 5, Anonymous Northern French Commentary Kohelet 5, R. Tanchum HaYerushalmi Hebrew Translation Kohelet 5, R. Yosef ibn Kaspi Kohelet 5, Ralbag Beur HaMilot Kohelet 5, Ralbag Beur HaParashah Kohelet 5, Akeidat Yitzchak Kohelet 5, Sforno Kohelet 5, Minchat Shai Kohelet 5, Metzudat Zion Kohelet 5, Metzudat David Kohelet 5, Shadal Kohelet 5, Hoil Moshe Kohelet 5, Torah Temimah Kohelet 5, Mikraot Sheluvot Kohelet 5

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×