(הקדמה)
והנני מתחיל בביאור הספר על פי נבואותיו בעזרת המלמד לאדם דעת:

הנבואה הראשונה מתחלת הספר עד הדבר אשר חזה, ויש בה ה׳ פרשיות. הא׳ חזון ישעיהו. הב׳ שמעו דבר ה׳. הג׳ לכו נא ונוכחה. הד׳ איכה היתה לזונה. הה׳ לכן נאם האדון. והנה ראיתי להעיר בנבואה הזאת ששת השאלות:

השאלה הראשונה למה הושמה הנבואה הראשו׳ הזאת בתחלת זה הספר, אם היה שהנבואה הראשונה שראה ישעיהו היתה בשנת מות המלך עוזיהו, כמו שנאמר את מי אשלח ומי ילך לנו ואומר הנני שלחני, וכן הוא במכילתא והסכימו עליו המפרשים, והיה ראוי אם כן שתהיה אותה הנבואה התחלת הספר. ותשובת חז״ל שאין מוקדם ומאוחר בכתוב אינה מספקת, כי תמיד תשאר השאלה ולמה נכתבו הנבואות על זולת סדר. ואין להשיב שלא נכתבה הנבואה ההיא בראש הספר לפי שישעיהו חטא בה באמרו ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב ונענש עליו כמו שנזכר ביבמות כי זה דרך דרש הוא, והנה בנבואה הזאת שהתחיל ספרו חרף וגדף את ישראל יותר מזה במה שקראם גוי חוטא עם כבד עון זרע מרעים וגומר:

השאלה השנית באמרו חזון ישעיהו בן אמוץ, וזה כי אם היה המאמר הזה כולל לכל הנבואות שבאו בזה הספר כמו שיראה מפשוטו איך אמר על כלם שם חזון בלשון יחיד והיה ראוי לומר חזיונות ישעיהו ע״ד ובחוריכם חזיונות יראו או דברי ישעיהו, כמ״ש דברי ירמיהו, לא שיאמר על כלם חזון שהוא הלשון הנאמר על נבואה אחת בלבד כמו חזון עובדיה שהיא נבואה אחת:

השאלה השלישית מה ראה ישעיהו לכתוב בתחלת ספרו אותה תוכחה וחזות קשה שהוכיח את ישראל, והנה לא היה ראוי שתהיה תחלת דברי פיהו כ״א בלשון רכה וכמו שעשה אדוננו משה שבמצרים ועל הר סיני בתחלת נבואתו דבר לישראל דברי פיוסין ובסוף דבריו בפרשת האזינו הוכיחם בכדומה לדברי התוכחה הזאת כמו שיתבאר בעה״י בפ״י הנבואה:

השאלה הרביעית במה שאמר כאן אשר חזה על יהודה וירושלם, כאילו לא היו נבואותיו כ״א על בני יהודה ואנשי ירושלם בלבד, ואין הדבר כן, כי גם כן נבא על מלכות ישראל פעמים רבות, וגם בנבואה הראשונה הזאת דבר בה על מלכות ישראל, כמ״ש ישראל לא ידע עמי לא התבונן, ולמה אם כן אמר אשר חזה על יהודה ועל ירושלם והיה ראוי שיזכור גם כן מלכי ישראל אשר נבא בימיהם כמ״ש בהושע דבר ה׳ אשר היה אל הושע בן בארי בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, ויקשה גם כן למה לא זכר בתוך מלכי יהודה שנבא ישעיהו בימיהם את מנשה כיון שנבא בימיו גם כן, גם מצינו שנבא ישעיהו על שאר האומות, משא מצרים משא בבל משא מואב, ולמה אם כן אמר על יהודה וירושלם בלבד:

השאלה החמשית באמרו חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח, כי הנה המועדים וראשי חדשים צותה התורה עליהם, ואמר אלה מועדי ה׳ מקראי קדש, ואיך יאמר ששנאה נפשו אותם, ואם תאמר שהיה זה לרוב חטאתם הנה לא היה ראוי לומר ששנאה נפשו המועדים וראשי חדשים כי אם את רוע מעלליהם, ויקשה ג״כ למה אמר חדשיכם ומועדיכם ולא אמר גם כן שבתותיכם:

השאלה הששית במה שבאו כאן הדברים מעורבים מרע אל טוב ומטוב אל רע, כי אמרו הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי הוא ייעוד רע, ואמרו מיד ואשיבה שופטיך כבראשונה וגו׳ ציון במשפט תפדה הוא ייעוד טוב ונחמה, וחזר מיד ליעד רע באמרו ושבר פושעים וגו׳ כי יבשו מאילים וגו׳ והיה החסון לנעורת וגו׳, ובאו אם כן הדברים מבולבלים רע בטוב וטוב ברע אשר לא כדת:

והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כלם:

הכונה הכוללת בנבואה הזאת היא להוכיח את בני יהודה ויושבי ירושלם על רשעת מעשיהם והיותם כפויי טובה לפניו יתברך ולהתרות בהם שיקבלו תוכחתו וישובו אל ה׳ כדי שלא יבא עליהם הגלות והחרבן אשר בא על עשרת השבטים, וייעדם עם זה בצרות שיהיו בימי אחז והנחמות והטובות שיהיו בימי חזקיהו בנו וכמו שיתבאר בפי׳ הפסוקים:

(א) חזון ישעיהו בן אמוץ וגו׳. ראוי שתדע שלא אמר הכתוב חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלם כדרך הקדמה כוללת לכל נבואותיו, כי אם היה הדבר כן לא היה צריך לומר בנבואה השנית הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ על יהודה וירושלם אחרי שהנבואות כלם נכללו בפסוק הראשון בתחלת הספר, אבל אמר חזון ישעיהו בן אמוץ על הנבואה הראשונה הזאת בלבד, והוא כמו משא מצרים, משא דמשק, כלומר הנבואה אשר באתהו על זה ולכן אמר פה חזון בלשון יחיד לפי שהיא נבואה אחת בלבד, וכן כתב רש״י, ולא יהיה לפי זה אמרו אשר חזה על יהודה וירושלם בימי עזיהו יותם וגומר סמוך עם החזון אשר זכר שראה החזון ההוא בימי אותם המלכים, אבל פירושו שאחרי שאמר חזון ישעיהו בן אמוץ על הנבואה הזאת שהזכיר ביאר באיזה זמן ניבא ישעיהו נבואותיו, והוא אומרו אשר חזה על יהודה וירושלם בימי עוזיהו יותם וגומר, והודיע בזה גם כן שהיתה נבואתו זאת במדרגה זכה וברורה מהמראה שנקראת חזון כמו שביארתי בהקדמת הספר בבחינה הג׳. וזכר הכתוב שהיה ישעיהו בנו של אמוץ להגיד שתי המעלות העליונות שהיו בו האחת מייחוסו וכבוד משפחתו שהיה מזרע המלוכה לפי שאמוץ ואמציה מלך יהודה אחי הוו כמו שנזכר בהקדמה. והמעלה הב׳ שהיתה הנבואה ירושה אצלו נחלת אבות ומיי׳, וכמו שאמרו במדרש (ויק״ר פ״ו ו) שהיה נביא בן נביא ושלכן נתיחס לאביו, ובא הכתוב ללמדנו שלהיות ישעיהו מזרע המלוכה וירש נבואותו מלידה ומבטן ומהריון לכך עצר כח להוכיח את עמו לחרפם ולגדפם כ״כ על דבר כבוד השם. והראב״ע כתב שלא יתחייב מאמרו ישעיהו בן אמוץ שהיה אביו נביא, כי הנה כתוב דוד בן ישי ויהוא בן נמשי. ואין דבריו נכונים, כי הם מלכים היו לא נביאים, והכתוב אומר בחזון ישעיהו בן אמוץ הנביא, ומלת הנביא חוזר לאמוץ, והגיד הכתוב שניבא ישעיהו בימי ד׳ מלכי יהודה אלה שהם עוזיהו ויותם ואחז וחזקיהו לרמוז למשז״ל במסכת פסחים (פסחים פ״ז:) אוי לה לרבנות שמקברת בעליה שאין לך כל נביא ונביא שלא קפח ד׳ מלכים. והנה לא זכר מנשה לפי שמיד כשמלך חדל ישעיהו מהנבא והוא הרגו כמ״ש חז״ל, ולכן לא זכר הכתוב שנתנבא בימיו, והנבואה הזאת כתב רש״י שנאמרה בימי חזקיהו אחר חרבן שמרון ולכן אמר ארצכם שממה עריכם שרופות אש ונותרה בת ציון ואפשר לומר ג״כ שנאמרה קודם חרבן שמרון בימי עוזיהו בתחלת נבואתו מנבא ומיעד מה שיהיה על השבטים, ולפי שלא היתה כוונתו בעצם וראשונה להוכיח וליסר עשרת השבטים כי אם לבני יהודה בלבד, לכן אמר אשר חזה על יהודה וירושלם, ולא זכר דבר ממלכי ישראל וגם לא יחס נבואתו אליהם, לפי שכל מה שזכר מענינ׳ היה להתרות עמו את בני יהודה שלא יקדם מה שעתיד להיות על בני ישראל, ואולי הודיע הכתוב בזה דבר עליון אלהי, והוא שישעיהו בימי עוזיהו המלך חזה הנבואה הזאת ואחר כך בימי יותם חזר לראות זאת הנבואה בעצמה ובימי אחז באה לו פעם שלישית וכן בימי חזקיהו ראה אותם פעם רביעית, ועל זה אמר חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלם, רוצה לומר שחזר החזון הנזכר בימי ד׳ המלכים האלה, וכאילו היה ישעיהו קול קורא פנו דרך ה׳ בזמן ד׳ המלכים האלה כי תמיד היה מודיעם חרבן שמרון וגלות השבטים מעל אדמתם העתיד להיות, והיה מגיד הרעה קודם בואה להוכיח את ישראל ולתקן את עותתם, כי כבר היו הנביאים מתייאשים מתשובתם, וישעיהו לא היה ביניהם, כי הוא היה מגדולי יושבי ירושלם, אבל היה מוכיח את יהודה וירושלם ואמר אליהם הלא תדעו מה שייעד הקב״ה על אחיכם בית ישראל מהחרבן והגלות ותשאר בת ציון שהיא ארץ יהודה כסוכה בכרם, ולכן אתם בני יהודה הזהרו במעשיכם פן יבא עליכם החרבן שיבא על עשרת השבטים, הנה אם כן היתה הנבואה הזאת אחת בעצמה, ולכן נקראת חזון בלשון יחיד, והיתה על יהודה וירושלם, לפי שעם היות שזכר בה ענין מלכות ישראל הנה עיקר ההזהרה והתראה היתה על יהודה וירושלם, ולא נזכרו בני ישראל כי אם לעשות מהם טענה על התוכחה והחזון הפרטי הזה חזה ישעיהו ד׳ פעמים בימי ד׳ המלכים האלה כמתרה בהם פעמים שלש וארבע, והיה מפני זה מודיעם גלות שמרון ושבטי ישראל קודם היותו, ועם מה שפירשתי בזה תדע למה הושם הנבואה הזאת בתחלת הספר, שהסבה בזה היתה להיותה שנייה ומשולש׳ ומרובעת ד׳ פעמים לנביא הזה והדבר הכולל והנאמר פעמים רבות יותר ידוע וראשונה מהפרטי: ואולי היתה זאת הנבואה הראשונה אשר נבא ישעיהו בימי עוזיהו ואחר כך בשנת מותו, או שנצטרע כדברי המתרגם, ראה הנביא אותה מראה שזכר שמה, וא״ל יתברך את מי אשלח, לא להיותה התחלת נבאותו כי אם מפני כובד השליחות ההוא שלא היה אדם ראוי אליו וכמו שיבא בפי׳ אותה הפרשה, והיתה גם כן הנבואה הזאת רבת התוכחה בתחלת הספר אם מפני שהיתה ראשונה בזמן ואם לפי מעלת השנותה כל כך פעמים בימי המלכים האלה וכפי מה שפירשתי בפסוקים האלה הותרו השאלות א׳ וב׳ וג׳ וד׳ אשר העירותי כמו שתראה מענינם:

שמעו שמים והאזיני ארץ וגומר. התוכחה הזאת היתה לבני יהודה וירושלם להוכיחם על עונותיהם, וייעד בה חרבן וגלות השבטים, והיה מתרה לבני יהודה שלא יהיו כמוהם ויבאו לגלות בבל, או שהיה זה אחרי חרבן שמרון, ועשה ממנה טענה לתוכחתו, ואתה תראה שרבן של נביאים מרע״ה הוכיח את ישראל בשירת האזינו בדברים דומים לאלו, ויאחז צדיק ישעיהו הנביא דרכו להוכיחם באותו דרך, כי כמו שמשה אמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ, כך אמר ישעיהו שמעו שמים והאזיני ארץ, משה ביאר אליהם שהיו בני אל חי, ושהיו מקלים ומקללים אביהם שבשמים, הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך, גם ישעיהו מורה על זה אמר בנים משחיתים, משה קראם דור עקש ופתלתול, גם ישעיהו אמר קרוב לזה, הוי גוי חוטא עם כבד עון, משה הגיד להם כל טובות שקבלו מהאל ית׳ ושגמלוהו רעה, גם ישעיהו אמר על זה, ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע וגומר, משה קראם שוטרים וחסרי הדעת באמרו יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום וגומר, גם ישעיהו אמר ישראל לא ידע עמי לא התבונן, משה אמר צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך, גם ישעיהו אמר עזבו את ה׳ נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור, משה אמר אספה עלימו רעות וגומר מזי רעב וגומר, גם ישעיהו אמר על מה תכו עוד תוסיפו סרה וגומר מכף רגל ועד ראש וגומר, משה אמר אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם, גם ישעיהו אמר ארצכם שממה עריכם שרופות אש וגומר ושממה כמהפכת זרים, משה קראם גפן סדום ושדמות עמורה, גם ישעיהו אמר שמעו דבר ה׳ קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמורה, משה אמר שלא עמד להם כי אם רחמי שמים, שנאמר כי ידין ה׳ עמו ועל עבדיו יתנחם, גם ישעיהו אמר לולי ה׳ צבאות הותיר לנו שריד, הנה התבאר שישעיהו ע״ה לישנא דמשה רבו נקט, ושהתחיל ספרו זה מאותו מקום שסיים מרע״ה את ספר התורה: האמנם התעוררו חז״ל בספרי למה אמר משה האזינו השמים ותשמע הארץ, וישעיהו אמר בהפך שמעו שמים והאזיני ארץ, ששינה את הלשון ויחס השמיעה לשמים והאזנה לארץ בחלוף מה שעשה משה, ונתנו טעמים הרבה בדבר ונחלקו חכמים עליהם, והמובחר שבהם ונמשכו המפרשים אחריו הוא, שהיה משה קרוב לשמים כפי מדרגת רוחניותו ורחוק מן הארץ וישעיהו היה בחלוף זה קרוב לארץ ורחוק מן השמים, הנה סברו שהאזנה תאמר בדבר הקרוב והשמיע׳ ברחוק, אבל יקשה לי על הדעת הזה שהרי ישעיהו לא אמר דבר מעצמו כי אם בשם האל וכמ״ש כי ה׳ דבר, ומזה הצד היה ראוי שיאמר האזינו השמים כיון שהוא אלהינו היושבי בשמים היה המדבר והוא היותר קרוב אליהם, אמנם משה דבר מעצמו כמ״ש האזינו השמים ואדברה ואמר לקחי אמרתי, ובערכו ית׳ היה הוא רחוק מן השמים וקרוב אל הארץ לאין שיעור, ולזה יראה שהיה הענין בהפך שהאזנה תאמר על דבר הרחוק והשמיעה על הקרוב, ולכן עשה משה עצמו רחוק מן השמים ואמר האזינו השמים, וקרוב לארץ ואמר ותשמע הארץ, לפי שהיה הוא המדבר, אמנם ישעיהו שהיו דבריו בשם ה׳ אל עולם אמר בהפך שמעו שמים והאזיני ארץ, ובספרי אמרו שהיתה תוכחת ישעיהו בזה, הסתכלו בשמים הסתכלו בארץ, שמא שנו את תפקידם, ולפי זה יהיה פי׳ הכתוב כן, שמעו שמים והאזיני ארץ הישרים והתמימים בפעולותיהם ומקיימים מצות הבורא אתכם, שלא עשו ישראל כמעשיכם אבל הם פשעו בי ואחרי שהביא התוכחה מהשמים והארץ הביאה מפאת הב״ח הבלתי מדברים באמרו ידע שור קונהו: אמנם כפי הפשט אין צריך לדבר מזה, לפי שכבר כתבתי בפירושי לפרשת האזינו שהאזנה ושמיעה הם שמות נרדפים יאמרו על ענין א׳, כמאמר המשורר (תהלים יז, א) שמעה ה׳ צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי, שלקח שמיעה והקשבה והאזנה לענין אחד. והשמים והארץ שזכר כאן הנביא איפשר לפרשם על כתות בני אדם, שקרא שמים לאנשי המעלה, והארץ להמון העם, והיה מצוה את כלם שיאזינו וישמעו דברי תוכחתו. גם איפשר לפרשם על השמים אשר ממעל ועל הארץ אשר מתחת, לומר אליהם שיהיו עדים בתוכחתו, כדי שכאשר בני ישראל יתחייבו עונש יד העדים תהיה בם בראשונה להענישם, בשהשמים לא יתנו טלם והארץ לא תתן את יבולה, ולכן אמר כי ה׳ דבר, ר״ל כי כן גזרה חכמתו ית׳, כמו שאמר (דברים יא, יז) ועצר את השמים ולא יהיה מטר וגו׳. והראב״ע כתב שהתחיל לקרא את העדים שלקח משה בייעוד כי אבוד תאבדון, ואיפשר לפרש כי ה׳ דבר שישמעו מה שדבר עתה השם על עמו, וביאר מה שדבר והוא, בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי, ר״ל גדלתי אותם בכבוד ומעלה עושר ורוממות השכל כמו שמגדל האב לבנים והם מעצמם פשעו בי, ואחשוב שאמר בנים בלשון רבים על שתי המלכיות מלכות ישראל ומלכות יהודה, שלכלם גדל ברוממות ומעלה והם פשעו בו, וידוע שפשע הוא המרד והוא הקשה מכל סוגי העונות.

וספר מחטאתם שידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ר״ל שהשור והחמור עם היותם בלתי משכילים הנה מפאת ההרגל ידע השור מי שמגדל אותו, והוא אמרו קונהו, מלשון אביך קנך, והחמור ידע ויכיר אבוס בעליו, והאבוס הוא המקום המיוחד להאכיל ולהשמין הבהמות המפוטמות, ומזה הלשון ברבורים אבוסים, ושור אבוס, ומפני שהבהמה בו ימצא אוכל לנפשו ילך השור אחרי בעליו בקראו אותו לשם וילך החמור מעצמו לבית אדוניו לבקש האבוס אשר ימצא שם מזונו, וזה היה משל למלכות יהודה ולמלכות ישראל, כי הנה השור היה רמז למלכות אפרים ובית ישראל שתאר אותו הכתוב בשם שור, כמ״ש (שם לג, יז) בכור שורו הדר לו, שהיה להם לדעת את קונם, והחמור הוא רמז למלכות יהודה שהיה להם להכיר האבוס המיוחס אליהם שהוא בית המקדש, כי שם יקנו מזונם ומעמדם, ועכ״ז ישראל לא ידע קונו כשור, ועמי שהוא מלכות יהודה שהם היו בייחוד עם ה׳ לא התבונן בבית המקדש שהוא האבוס אשר בתוכם, והנה תאר בית יהודה בפרט בשם עמי, להיותם דבקים באלהיהם כמאמר הנביא הושע (יב, ב) אפרים רועה רוח ורודף קדים וגו׳ ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן: ואיפשר עוד לפרש ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, שהוא משל לאומות העולם שהיו בדורו, שעם היותם בלא דת ותורה נעדרי השכל ובלי נבואה כשור וחמור, הנה היתה כל אחת מהנה דבקה באלהיה ובעבודת הכוכב אשר יעבדו אותו, וישראל לא עשו כן, והוא על דרך (ירמי׳ ב, י) כי עברו איי כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו וגו׳ ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלא יועיל, וכפי חז״ל (מכות כ״ג א) היה המשל הזה שהשור ידע מי שקנאו ומתקנו, שכיון שהרגילו בכך יודע בו, אבל החמור אבוס הוא אינו מבין בבעליו עד שיאכילנו, וישראל לא התפקדו כשור כשקראתיו ישראל יהיה שמך והודעתי לו חקותי ועזבוני, ואף לאחר שהאכלתים את המן וקראתים עמי ישראל לא התבוננו כחמור, וכן הביאו רש״י בפירושיו, ולפי שעונות האדם ופשעיו הם, אם במושכליו ואמונותיו המשובשות ואם במדותיו ומעשיו המגונים, לכן גנה ענינם ראשונה בענין חוסר ידיעה והעדר ההשכלה באמרו ישראל לא ידע עמי לא התבונן.

ואחר כך גנה ענינם במעשים המדותים, וזהו שאמר הוי גוי חוטא עם כבד עון, והוי הוא כמו אוי, כי הה״א במקום אל״ף, כמו הדור׳ אדורם, איך והיך, וקרא אותם גוי חוטא ועם כבד עון, לפי שכל העם מקצה היו רעים וחטאים, ולא בחטאות קלות ושגגות אבל היו עם כבד עון שעונותיהם היו כבדים מחול ימים, וכמו שאמר בנים גדלתי ורוממתי על שתי המלכיות ישראל ויהודה. וכינה אותם בשור ובחמור כמו שזכרתי, כך אמר על שניהם הוי גוי חוטא שהוא מלכות יהודה, עם כבד עון שהוא מלכות ישראל, ואמר זרע מרעים בנים משחיתים, להעיר שבהיותם שורק כלה זרע אמת נהפכו סורי הגפן נכריה, כי הם היו בימי קדם עם קדוש לה׳ ועתה הם עם כבד עון, הם היו בראשונה גוי אחד בארץ ועתה נעשו גוי חוטא, הם היו בראשונה זרע ברך ה׳ ועתה הם זרע מרעים, הם היו בראשונה בנים לה׳ אלהיהם בני אל חי ועתה בנים משחיתים, וכל זה למה, לפי שעזבו את ה׳ נאצו את קדוש ישראל אביהם שהוא הקב״ה, ולכן נזורו אחור, ר״ל נבדלו מהמדרגה אשר היו בה בראשונה ושבו מן ההפך אל ההפך, כי הפכו פניהם לצד אחור, ומלת נזורו הוא לשון הבדל והפרש, מגזרת וינזרו מקדשי בני ישראל, ויונתן תרגם נזורו אחור על העונש אשר מצאם על עונותיהם, ויהיה נזורו כמו אחור, והוא על דרך (ירמי׳ ז, כד) ויהיה לאחור ולא לפנים, וכפי מה שפירשתי ראוי לפרש עזבו את ה׳ על מלכות ישראל שלא היו הולכים ברגלים לבית המקדש ועזבו את ה׳ אלהיהם ויעשו להם עגלי זהב, ונאצו את קדוש ישראל לאמר על בית יהודה, שעם היות המקדש ביניהם היו מזלזלים בכבודו ומנאצים אותו, ועל אלו ואלו נזורו אחור: והאלהי רבי שמעון בן יוחאי פירש זרע מרעים מלשון שבח, וענינו שהיו אבותיהם מפני שלמותם וחסידותם מרעים ומענישים את בניהם בהיותם משחיתים, ואלה לא עשו כן אבל עזבו את ה׳ וגומר ולא היו מיסרים את בניהם אל חטאתיהם, ונ״ל לפרש נזורו אחור, שחזרו להדמות לתרח אבי אברהם אביהם שהיו עובד ע״ז:

על מה תכו וגו׳. דרכי המפרשים בפירוש הפסוקים האלה מתחלפים, כי מהם פירשו על מה תכו, שאלת הסבה התכליתית, כלומר מה תועלת יש בהכות ובהעניש אתכם, כיון שאחרי ההכאה מיד תוסיפו סרה ופשע, וכפי הפירוש הזה לא יהיה ענין למה שהמשיך כל ראש לחלי וגומר מכף רגל ועד ראש וגו׳, ומהם פירשו על מה תכו שאלת הנושא המקבל ההכאה, כלומר כל כך לקיתם כבר בעונותיכם והייתם לאחור עד כי כאשר עוד תוסיפו סרה לחטוא נגד ה׳ לא ימצא בכם אבר בריא שתלקו בו, וז״ש על מה תכו, על איזה אבר תלקו כאשר עוד תוסיפו סרה, וביאר האיברים בפרט להגיד שכבר לקו והוכו בכלם ואין בהם אבר לקבל ההכאה מחדש, כי כל ראש שהוא האבר הראשיי בסבת המות כבר הוא חולה, וכל לבב שהוא ראש האיברים כלם הוא דוי. וכבר אחז״ל (שבת י״א א) כל כאב ולא כאב לב כל מיחוש ולא מיחוש ראש ואולי זכר הראש והלב בלבד להאשימם שלא היו זהירין בתפילין של ראש ובתפלין של יד שהם כנגד הלב. ויש מי שפי׳ על מה תכו, שהוא ייעוד עונשם, כלומר כמה וכמה תכו כאשר עוד תוסיפו סרה, כי הנה ההכאה תהיה אם באיברים הראשיים שכל ראש יחלה וכל לבב יהי דוי.

ומה שאמרו חז״ל ארצכם שממה וגו׳, הוא גם כן ספור העונשים שיקרו אליהם, וזכרם בלשון עבר כי ראה הנביא בנבואתו כל הדברים ההם כאלו הם כבר נעשים, ואמר ארצכם שממה על הארץ הנעבדת, ועריכם שרופות אש על הערים הבצורות ששורפים אותם האויבים כדי לכובשן, ואמרו אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה הוא קודם היותה שממה שהיו האויבים אוכלים התבואות ועינם רואות ואין לאל ידם להנצל מהם, וכדי להפליג בחרבן הארץ אמר ושממה כמהפכת זרים, כלומר כמהפכת סדום ועמורה שהיו זרים לאנשים ולאל ית׳, וכמ״ש (בראשית יג, יג) ואנשי סדום רעים, או יאמר כמהפכת האנשים הזרים אכזרי לב שמשחיתים כל עץ מאכל ולא יחוסו על דבר מבלי חמלה.

מכף רגל ועד ראש לא יהיה בו מתום, שהוא הבריאות, כמו (תהלים לח, ד) אין מתום בבשרי, לפי שבכל מקום יהיה פצע וחבורה, ופצע היא המכה המוציא דם וחבורה היא המכה אשר לא תוציא דם, שהדם או הליחה צרורים בה, ומכה טריה היא המכה הלחה שבכל יום תוציא ליחה אשר לא תוכל להרפא כי אם בקושי. וזכר מקושים לא זורו ולא חובשו, ר״ל שלא סחטו אותן המכות כדי שיצא מהן הדם והליחה המעופשת ולא שמו להם תחבשת לקרום עליהם העור, ואמר בלשון רבים לא זורו ולא חובשו, על הפצע והחבורה והמכה טריה שהם הצרכים לזרייה ולתחבושת, ואמר ולא רוככה בשמן, בלשון נקבה יחידה, לרמוז לחבורה, כי היא קשה בלתי מוציאה הדם והדרך ברפואתה לרככה בשמן, והיה הפצע והחבורה ומכה טריה משל לרשעים, כי היו מהם רשעים גלויים ומפורסמים ברשעתם כפצע, ומהם צבועים כחבורה שהדם נצרר בה, ומהם מופלגים ברשעתם כמכה טריה, או הוא משל לשלשת מיני הקלקול חטאת ועון ופשע, ויהיה גם כן אמרו לא זורו ולא חובשו ולא רוככה בשמן, משל אל מניעת התשובה שלא שבו מחטאתם, וידוע שהתשובה היא כוללת ג׳ מעשים, שהם וידוי חרטה עזיבת החטא, וכנגדן אמר לא זורו ולא חובשו ולא רוככה בשמן.

ולפי שכיוון בזה על חרבן שמרון וגלו׳ השבטי׳, אמר ונותרה בת ציון כסוכה בכרם, ר״ל שאחרי גלות השבטים וחרבנם תשאר בת ציון ועיר ירושלם ושאר ערי יהודה כמו שתשאר הסוכה הנעשית בכרם, וכמלון שעושין במקשה, והוא גן הקישואים שעושין בו מלון לשומרם, שאין שם כי אם איש אחד לחורב ביום ולקרח בלילה, וכעיר נצורה, כלומר כעיר שצרו אויבים עליה שישחיתו את עצה לנדוח עליה גרזן, וכאשר יקום האויב מעליה תשאר חרבה ושממ׳.

ואמרו לולי ה׳ צבאות הותיר לנו שריד, יהיה פירושו, כל כך היו עונותיהם רבים ועצומים עד שמן הדין היה להיותנו כלנו כלים ברגע אחד, וזהו כסדום היינו לעמורה דמינו, לולי שיי׳ צבאות בעל הרחמים לא כלו רחמיו ולא רצה לכלותינו במשפט. ות״י כל הפסוקים האלה על לכלוך העונות, ויהיה על מה תוכו להגיד שלא נתנו את לבם לפשפש במעשיהם, ולכן אמר כשואל הלא תדעו על מה תוכו ולמה היה כל ראש לחולי ושאר הרעות אשר זכר, אמר ולא מסתכלין למימר על מה לקינא עוד מוסיפין למחטא ולא אמרין מה דין כל ריש מרע וכל לבב דוי, ותרגם עוד כל ראש לחולי על גדולי הדור שהם בערך הראש והלב בגוף, ומכף רגל ועד ראש אין בו מתום פי׳ על ההמון שכל׳ היו חולי׳ חולי הנפש מעונות, אמר משאר עמא ועד רישיא לית בהון דשלים, כלומר מקטון ועד גדול אין בו שלימות כי אין בכלם מי שיעבוד את הש״י, לא זורו ולא חובשו שלא נתרפאו לשוב בתשובה שלימה, ולא רוככה בשמן שאפילו צד הרהור התשובה אין בלבם. והנוצרים פירשו ולא רוככה בשמן על הצדקה שלא עשו לכפר על עונותיהם, כמו שאמר דניאל לנבוכדנצר (דניאל ד, כד) וחטאיך בצדקה פרוק, וכן תרגם כסוכה בכרם וכמלונה במקשה, לאחר שנקטפו ענביו והקישואים. ותרגם כסדום היינו לעמורה דמינו, כאנשי סדום אבדנא וכיתבי עמורה אשתצינא, עשה היינו מגזרת (שם ח, כז) נהייתי ונחליתי, ודמינו מגזרת (צפני׳ א, יא) נדמה עם כנען, אלה הם דרכי המפרשים בפי׳ הפסוקים האלה וכלם נכחים למבין וישרים למוצאי דעת: אבל כפי דעתי בנבואה הזאת ראוי להלוך בפירושה בדרך אחר, והוא כי למה שהיתה כוונת הנביא להוכיח את בני יהודה וירושלם ולהודיעם גלות שמרון כדי שיזהרו במעשיהם פן יהיו כמותם בחרבן ובגלות, לכן אמר אליהם למה תהיו מוסיפים כל היום וכל הלילה על חטאתכם פשע, האם תרצו שכמו שתחרב מלכות ישראל תחרב גם כן מלכות יהודה ולא ישאר משניכם ישראל ויהודה שם ושארית, וזהו אמרו על מה תוכו עוד תוסיפו סרה, ר״ל על מה ועל מה היה שבהיות שתוכו בחרבן ישראל אחיכם עוד תוסיפו סרה ופשע, האם תרצו ותחפצו שיהיה כל ראש לחולי, ורמז בזה למלכות ישראל, וכל לבבי דוי שהוא רמז למלכות יהודה שהיה דומה ללב, להיות בית המקדש ביניהם, כי ממנו תוצאות חיים, כאילו אמר לא די שיהיה הראש לחלי שהוא גלות מלכות ישראל אבל גם תחפצו שיהיה הלבב דוי שהוא בית יהודה, מה התועלת שכל האיברים יהיו חולים ומכף רגל ועד ראש אין בו מתום ובריאות, שמתום ענינו כמו שכתב הראב״ע מקום תום, והכוונה שבכל מקום תחול פצע וחבורה ומכה טריה מבלתי תרופה, שלא זורו ולא חובשו, למה א״כ אחרי ההכאה העצומה הזאת וחרבן בית ישראל עוד תוסיפו סרה לספות עוד חרון אף ה׳, ולפי שהפצע והחבורה והמכה טריה שזכר היו משל, ביאר הנמשל בהם באמרו ארצכם שממה עריכם שרופות אש אדמתכם לנגדכם והם אוכלים אותה, כי שלשה אלה הרעות הם כנגד הג׳ נגעים שזכר, הפצע והחבורה והמכה טריה, ואמר זה כלו על שמרון ובנותיה שיהיו נחרבים מהרה, ועליה אמר ארצכם ואדמתכם, לפי שהיתה ארץ אחיהם וארצם שנתנה הקב״ה לאבות׳ שתנתן ביד מלך אשור, ואם נאמר שהנבואה הזאת נאמרה אחרי חרבן שמרון יהיה הכל כפשוטו, ארצכם שממה עריכם שרופות אש, ששמם ושרף אותם סנחריב, ואמר ושממה כמהפכת זרים על הכותיים שבאו להיתשב בשמרון ובנותיה, והענין שלקח כל ארצם, ויש מהם שממה שאין אדם שם ויש מהם שרופות אש ויש שזרים אוכלים אותה ויושבים עליה, והיה סוף התוכחה והתלונה ונותרה בת ציון כסוכה בכרם, כלומר דיה לצרה הבאה על בית ישראל לא תקום עוד על בית יהודה, ותשאר בת ציון כסוכה בכרם שהיא יחידה, כי ככה תשאר מלכות יהודה יחידה בתוך השבטים כלם, ולמה תחפצו שאפילו אותה סוכה יחידה לא תשאר וגם היא תעקר ממקומה, ומה טוב המשילו מלכות יהודה לסוכה ומלונה ולא לבית, לפי שהיה יודע שמהרה תגלה יהודה גם כן ולכן אמר תנו לבכם לדברי כדי שלא תפשר הכל ברגע אחד אבל ישאר בת ציון ומלכות יהודה ימים או עשור כסוכה בכרם, שאחרי שאין ענבים בגפן מיד תחרב הסוכה שהיתה שמה לשמור את הכרם, ככה ציון ובית המקדש היתה הסוכה השומרת כל הכרם שהוא בית ישראל, כמ״ש כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל, ועל ציון אמר (תהלים עו, ג) ויהי בשלם סוכה ומעונתו בציון, שהיתה שם בית המקדש שהוא מעון שומר הכרם, ובעת יבצר הכרם השומר מניח את סוכו והולך, וכל זה משל לבית יהודה שלא תתקיים ימים רבים אחרי חרבן אחיה׳ בני ישראל, ולכן אמר גם כן כעיר נצורה, רמז להם שעוד יהיה עיר ירושלם נצורה במצור ובמצוק נבוכדנצר מלך בבל, כי הנה שורת הדין היה נותן שמלכות יהודה תפסד ותחרב עם מלכות ישראל יחד, כי אלו ואלו היו עובדים עבודה זרה, לולי ה׳ צבאות כי לא כלו רחמיו והשאיר להם שארית ארץ יהודה וירושלם שלא כבשה סנחריב, שאם לא היה כן כולנו ישראל ויהודה כסדום היינו לעמורה דמינו, ששניהם סדום ועמורה היו הפוכות כמו רגע ולא חלו בהם ידים. והראב״ע כתב שכמעט הוא דבק עם שריד בעבור טעם המפסיק. ויאמר לפי דרכו, לולי ה׳ צבאות הותיר לנו שריד, כמעט שהיה שריד מעט, לולי זה כסדום היינו: וחכמי הנוצרים פירשו הפרשה הזאת כלה על חרבן נבוכדנצר, ופירשו לולי ה׳ צבאות הותיר לנו שריד על בנין בית שני, ומה שכתבתי אני הוא הנכון. הנה התבארה הפרשה הראשונה מהנבואה הזאת, והכלל היוצא ממנה שבא להוכיח יהודה וירושלם שיזהרו ויקחו מוסר ויפחדו אל ה׳ ואל טובו כדי שלא יקדם החרבן והגלות כמו שיקרה מהרה או שקרה למלכות ישראל ולא ימקו עמהם בעונם:

שמעו דבר ה׳ קציני סדום וגו׳. לפי שהיה עיקר הכוונ׳ בנבואה הראשונה הזאת כמו שזכרתי, להוכיח לאיש יהודה ויושבי ירושלם, לכן בפרשה השנית הזאת ממנ׳ דבר כנגד׳ ואמר, אולי תחשבו שבעבור היות בית המקדש ביניכם ועולותיכם וזבחיכם נקרבים כל היום על גבי המזבח תהיו לרצון לפני השם, וכמאמר האנשים הפושעים שהיו בוטחים בבית המקדש והיו אומרים היכל ה׳ היכל ה׳ המה, אינו כן, כי הנה שמוע תורת השם מזבח טוב וקיום דברו ית׳ הוא יותר נבחר מכל קרבן, וכמאמר (שמואל - א טו, כב) החפץ ליי׳ בעולות וזבחים כשמוע בקול ה׳, ואמר ירמיהו (ז, כד) כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח כי אם הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. לפי שהדבקות בו ית׳ הוא הנכסף אצלו, לא שיחטא אדם ויביא קרבן על חטאו, כי זבח רשעים תועבה, ר״ל דבר נתעב הוא אצל הש״י, וזהו שאמר בגדפו אותם ובקראו את הראשים שבהם קציני סדום ואת ההמון עם עמורה, באותו תואר שהם תארו עצמם באמרם כסדום היינו לעמורה דמינו, וגם מפני קלקול מעשיהם ודמותם לאנשי סדום ועמורה אמר שמעו דבר ה׳ האזינו תורת אלהינו, ר״ל שמעו דברי השם הכתובים בתורתו האזינו התורה ויעודיה ומצותיה כי זהו העיקר, ר״ל השמיעה לא הזבחים.