אלהי אקרא יומם ולא תענה – אמרה לפניו רבונו של עולם כך עשית לאבותינו במצרים ולא כיון שקראו אותך שמעת להם שנאמר (שמות ג׳:ז׳) ואת צעקתם שמעתי. איזו צרה גדולה מזו. פרעה אמר (שם א׳:כ״ב) כל הבן הילוד. וכל מי שהוא משלים מלאכתו לא היו עושין לו כלום. אבל אנו להשמיד להרוג ולאבד. ולא אותם צעקו ושמעת. אבל אנו צמנו וצעקנו והתפללנו וקראנו ולא עניתנו. אין בנו מעשים עשה עמנו למען קדושת שמך. ואתה קדוש יושב תהלות ישראל.

דבר אחר (מיכה ז׳:ח׳) אל תשמחי אויבתי לי. למה כי נפלתי קמתי. תכף לנפילה קימה. רבי שמואל אמר לה מן הדא (משלי כ״ד:ט״ז) כי שבע יפול צדיק וקם. אבל הרשעים יכשלו ברע. תכף לכשלון רעה. בפעם אחת הן נופלין ואין להם עמידה. וכן הוא אומר (ירמיהו י׳:ח׳) ובאחת יבערו ויכסלו. (מיכה ז׳:ח׳) כי אשב בחשך ה׳ אור לי. שנו רבותינו מתוך כעס רצון. ומתוך אפלה אורה. ומתוך רוגז רחמים. מתוך צרה רוחה. מתוך ריחוק קירוב. מתוך נפילה קימה. מתוך כעס רצון שנאמר (דברים ט׳:י״ד) הרף ממני ואשמידם. מיד (שמות ל״ב:י״ד) וינחם ה׳ על הרעה. מתוך אפלה אורה כי אשב בחשך ה׳ אור לי. מתוך רוגז רחמים (חבקוק ג׳:ב׳) ברוגז רחם תזכור. מתוך צרה רוחה (ירמיהו ל׳:ז׳) ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע. מתוך ריחוק קירוב (הושע ב׳:א׳) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. מתוך נפילה קימה כי נפלתי קמתי. ואין את מוצא ימים קשים שהיו להם לישראל ויושבין באפלה כאותן הימים שהיו בימי המן שאמר לאחשורוש (אסתר ג׳:ח׳) ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים. כיון שידעה אסתר התחילה אומרת (שם ד׳:ט״ז) לך כנוס את כל היהודים. וכשאמרה (שם) ובכן אבוא אל המלך. התחילו בני פלטין אומרים עכשיו הוא כועס עליה וגוזר עליה מיתה וכל אחד ואחד אומר אני אטול את בגדיה. וזה אומר אני אטול את תכשיטיה. וזה אומר אני אטול את קדשיה. וזה אומר אני אטול את פורפריא שלה של מלכות. שנאמר יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל. וכיון שהיתה צופה ורואה כן מתפללת ואומרת אתה ה׳ אל תרחק אילותי לעזרתי חושה. וכיון שראה דוד כן באיזה לשון היא קוראה להקב״ה אילותי סידר עליה מזמור על אילת השחר.

דבר אחר זה שאמר הכתוב (תהלים נ״ז:ט׳) עורה כבודי עורה הנבל וכנור. אמר דוד אעיר יקרי מן יקריה דבוראי. אין כבודי לפני כבוד קוני כלום. רבי בשם רבי אלעזר אמר מה היה דוד עושה נוטל נבל וכנור והיה נותן למראשותיו והיה ננער בחצי הלילה והיה מנגן בהן. והיו חכמי ישראל שומעים קולו ואומרים מה דוד המלך הרי הוא עוסק בתורה בשירות ותושבחות אנו על אחת כמה וכמה. נמצאו כל ישראל עוסקין בתורה. א״ר לוי חלון היה פתוח למעלה ממטתו של דוד ופתוחה לצפון והכנור היה תלוי כנגדה והיתה רוח צפונית יוצאה בחצי הלילה ומנשבת בו ומנגן מאליו. והיה דוד אומר עורה כבודי. על ידי מי על ידי הנבל וכנור. אעירה שחר. אנא מעורר שחר ושחר לא מעורר לי. והיה יצרו מפתה אותו כל הלילה. אמר דוד דרכן של מלכים להיות עומדין בשלש שעות ואני חצות לילה.

דבר אחר: עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר – מדבר בד׳ מלכיות. עורה בבבל שהעמדת לנו חנניה מישאל ועזריה. עורה במדי שהעמדת לנו מרדכי ואסתר. עורה ביון שהעמדת לנו חשמונאי ובניו. עורה באדום שהוא עתיד להעמיד לנו המשיח. אעירה שחר. אמרה כנסת ישראל רבונו של עולם עורה כאותן הימים של אסתר שנמשלה כשחר ואנו מזמרים לפניך בנבלים וכנורות. דבר אחר למה נמשלה אסתר כשחר. מה השחר עולה והכוכבים שוקעין אף אסתר בבית אחשורוש היא היתה עולה והמן ובניו שוקעין. אמר רבי בנימין בר יפת בשם רבי אלעזר מה שחר זה סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים. והא איכא חנוכה ניתנה ליכתב קאמרינן.

דבר אחר: על אילת השחר – זה שאמר הכתוב (שיר השירים ו׳:י׳) מי זאת הנשקפה כמו שחר. מי זאת אלו ישראל שנאמר (שם ז׳:ח׳) זאת קומתך דמתה לתמר. כשהיו ישראל מהלכין במדבר והיה הארון מהלך לפניהם שנאמר (במדבר י׳:ל״ג) וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם. רבי אלעזר בשם רבי יוסף בן זמרא כמין זיקוקים של אש היה יוצא מבין שני בדי הארון ושורפין את הנחשים שהיו כקורות בית הבד ועקרבים שהיו כקשתות שנאמר (דברים ח׳:ט״ו) המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב. שהיו שורפין את הקוצים ואת הברקנים והיו אומות העכו״ם רואין את העשן ואומרים (שיר השירים ג׳:ו׳) מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן. ורואין האיך הקב״ה עושה להם נסים ומוריד להם את המן ומעלה להם את הבאר והגיז להם את השלו והוא מאיר בכבודו שנאמר (שמות י״ג:כ״א) וה׳ הולך לפניהם יומם. והיו אומות העכו״ם רואין את הענן ביום ואורו של אש בלילה. ואומר מי זאת הנשקפה כמו שחר. מי הוא זה שתשמישיה על ידי האור אלוהות הן אלו. ולמה נמשלו ישראל כלבנה. מה לבנה שולטת ביום ובלילה כך ישראל שולטין בעולם הזה ובעולם הבא. יכול שיהו חסרין כלבנה שהיא חוסרת בכל חדש וחדש. תלמוד לומר (שיר השירים ו׳:י׳) ברה כחמה. מה חמה זו שלימה כך ישראל שלימין במצוות. (שם) איומה כנדגלות. כמלאכי השרת שהן עומדין דגלים. ר׳ יהושע אומר כיציאתן ממצרים שהיו דגלים דגלים. תני רבי חייא משל לבת מלך שהיתה מלקטת בשבלים והיה המלך עובר והכירה שהיא בתו של מלך. אחז בה ונטלה והושיבה עמו בקרונין שלו. והיו חברותיה תמהות עליה ואומרות לה תמול היית מלקטת בשבלין והיום את יושבת בקרונין אצל המלך. אמרה להן כשם שאתם תמהות עלי כך אני תמיהה על עצמי. כך ישראל כשהיו משועבדים בטיט ובלבנים היו מאוסים בעיניהם של מצרים. וכשנגאלו נעשו חורים וסגנים על כל באי העולם והיו תמהין עליהם. והיו ישראל אומרים כך אנו תמהים על עצמנו. הדא הוא דכתיב (שם י״ב) לא ידעתי נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב.

דבר אחר: מי זאת – רבי חייא בר אבא ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכין בקריצתא (בדורה) בחדא בקעתא דאבראי וראו אילת השחר שבקעה אורה לעלות. אמר לו ר׳ חייא כך היא גאולתן של ישראל. אמר ליה היינו דכתיב (מיכה ז׳:ח׳) כי אשב בחשך ה׳ אור לי. בתחלה היא באה קימעא קימעא ואחר כך היא מנפצת ובאה ואחר כך היא פרה ורבה ואחר כך היא משבחת והולכת. כך בתחלה (אסתר ב׳:כ״א) ומרדכי יושב בשער המלך. ואחר כך (שם ה׳:ב׳) ויהי כראות המלך את אסתר המלכה. ואחר כך (שם ו׳:י״א) ויקח המן את הלבוש ואת הסוס. ואחר כך (שם ז׳:י׳) ויתלו את המן. ואחר כך (שם ח׳:ח׳) ואתם כתבו על היהודים. ואחר כך (שם ט״ו) ומרדכי יצא מלפני המלך. ואחר כך (שם ט״ז) ליהודים היתה אורה.