(הקדמה)
המזמור הזה הוא נכבד מאד, וחברו דוד על שמונה אלפה ביתא. כי בכל אות יש בו שמנה פסוקים, ובכל פסוק יש בו דרך, או תורה, או עדות, או פקודים, או מצוה, או אמירה, או דבור, או משפט, או צדק, או אמונה, או חוקים. ואלה המלות הם חלקי כל התורה. ועתה אבאר אלה השמות, כדי שלא אצטרך לבארם בכל פסוק ופסוק.
תורה – היא תכונת המצות היאך נעשות, כמו: תורת החטאת, תורת האשם
(ויקרא ו׳:י״ח), וכן בשאר המצות.
דרך – הוא תיקון המדות, מה הוא חנון, אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה רחום וכן בשאר המדות.
חוקים – המצות שלא נגלה טעמם.
מצות – אשר נאמר בהם מצוה, כגון שלוח טמאים והפרת נדרים וכיוצא בהן.
משפטים – הם הדינין שבין אדם לחבירו.
עדות – המצות אשר הם עדות וזכר, כמו שבת ומועדים, ציצית ותפילין, וכיוצא בהן.
פקודים – הם המצות שהשכל מורה עליהם, שהם כפיקדון וכדבר גנוז בלב האדם.
צדק – הוא צדוק המצות, כי בצדק נאמרו.
דיבור ואמירה – הם כלל לכל המצות. וזכר דיבור ואמירה גם כן, להבטחה שהבטיח האל. וזכר גם כן דבור לכינוי רצונו בבריאת העולם.
וכן אמונה – קיום דברו בבריאת העולם.
וכאשר זכר כל אלה השמות, כל אחד בפסוק, אין דעתו על השם ההוא לבדו, אלא זכר האחד והוא הדין לאחרים. ופעמים זכר שנים בפסוק אחד. ויש בו פסוקים אמר בעת צרתו בברחו, או בעת צרות אחרות. ובחברו המזמור כלל אלה הפסוקים בו, לפי שהצרה ההיא היתה מטרידה אותו מלהתעסק בתורה ובחכמה.
ועתה יש לשאול: למה חבר המזמור הזה על שמונה אלפי ביתות, ולא על פחות ולא על יותר? כי במקומות אחרים שזוכר לחשבון שבעה או עשרה, אינם דוקא, אלא לסך חשבון כמו שביארנו במקומות אחרים. כי השבעה בעבור שבעה גלגלים, שבהם שבעה כוכבי לכת שמשמשין בעולם. וכן כל ימי העולם הולכים שבעה שבעה, כי כן יצירת העולם בששה ימים, ובשביעי שבת. וכן עשרה, לפי שהוא סוף החשבון. אבל שמנה לא נמצא בשום מקום שהוא לסוף חשבון, ולא לסך חשבון, אלא שהוא חשבון דוקא. אם כן למה כיון דוד לזה החשבון?
והנראה בעיני, כי לפי שהמזמור הזה כולו הולך על מצות, ומשפטים, וחקים, והדומה להם, וכלם בנויים על דרך השכל וחכמה, והדרכים שבהם נקנות החכמה ומדות האדם הם שבעה, ועליהם נאמר: חצבה עמודיה שבעה
(משלי ט׳:א׳). והם: חמשה חושים שמדות האדם מיוחסין עליהם, כמו שפירש החכם רבי שלמה בן גבירול, וגם במה שלא זכר הוא החושים ליחסם לדרכי החכמה, כי בארבעה החושים מבואר הוא: כי בעינים יראה האדם בספרי החכמה, ובאזניו ישמע מפי התלמידים, ובפה ידבר מה שלמד ומלמד לאחרים. ובידו יכתוב הספרים. ומה שצריך לבאר הוא חוש הריח, והוא מיוחס אל החכמה, לפי שנקבי האף הקרובים לשני חללי המוח המוקדמים, שבהם כח הציורי. ודרך הששי הוא הגדת המגידים, והוא דבר שלא נדע באחד החושים. אבל הוא דבר ברור אצלו. והנה יגידו המגידים, כי קונשטאניטא בעולם. ואם הוא לא הלך שם, ולא ראה אותה, אבל לפי שכל אשר היו שם מגידים עניינה ואין מכחיש ביניהם, יתברר אצלו שהוא כך. וגם בדרכי החכמה יצטרך הגדת המגידים, כי מדרכי החכמה יגלו בבוחן הנבראים, ואינם ידועים אצל כל אדם, אבל ישמעו מפי המגידים. כענין שאמר האל לאיוב: הידעת עת לדת יעלי סלע וחולל אילות תשמור
(איוב ל״ט:א׳). וכן כל כיוצא בדברים שבחנו בדרכי החכמה בנבראים. והדרך שביעי ראיות שכל וידיעתו, וזה הדרך חזק מכלם.
ונשאר דרך אחד שאינו מדרכי החכמה, ואין השכל מורה עליו, אלא שהוא עמוד גדול ויותר חזק לכל בעלי תורה, היא הקבלה, שחייבים אנו להאמין בה על כל פנים. ובה יתאמת בנפשותינו ויתחזק בלבותינו כי משה רבינו ע״ה כתוב התורה מפי האל יתברך וחידוש העולם, ומעשה בראשית, וענין האבות, והאותות הגדולות אשר ראו אבותינו במצרים, ובמדבר, וקריעת ים סוף, והירדן, ומעמד הר סיני, ועמידת חמה ולבנה ליהושע, ושאר הנפלאות הכתובות ע״י הנביאים, אשר לא ראו עינינו, ולא שמעו אזנינו, ולא יורה עליהם השכל, ולא נתנו ליבחן. כי הגדת המגידים נתן ליבחן, אבל זה לא ניתן ליבחן. אלא יתאמת אצלינו מפי הספרים, אשר הם ירושה מאבות, דור אחר דור. והקבלה הזאת נכונה אצלינו, ונתקעה בלבותינו כאלו ראו עינינו, ושמעו אזנינו, והורה עלינו שכלינו, ויותר. כי ההרגשות מכזבין לפעמים, וגם בשכלו יטעה אדם לפעמים כשאין דרכי המופת ברורים אליו. אבל הקבלה אשר שהיא ירושה מאבות דור אחר דור לא נמצא בה מכחיש בכל האומות, וגם כל הספרים שנכתבו בה ממזרח שמש עד מבואו,1 לא יכחיש אחד את חבירו. לפיכך נתבררה הקבלה אצלנו בלא שום ספק עד ששבה הקבלה אצלנו כמו שכל.א לפיכך חבר דוד זה המזמור על שמנה אלפא ביתות כנגד שמנה הדרכים שביארנו. והנה זה מבואר. ונשוב לבאר הפסוקים אשר במזמור.
(א) אמר: אשרי תמימי דרך – ומי הם האנשים שהם תמימי דרך, שדרכן תמימה ושלימה? אותם שהולכים בתורת י״י – כלומר, שלומדין התורה, כי לא יהיה דרכו שלם אם לא ילמד התורה, כמו שאמרו רז״ל: אין בור ירא חטא.
ויש מפרשים: ההולכים בדרך תורת י״י. ודרך שזכר עומד במקום שנים, כי דרך תורת י״י היא השלמה והתמה.
ויש לפרש עוד כמו הפוך: אשרי ההולכים בתורת י״י תמימי דרך – כלומר, הלומדים כשהם תמימי דרך, שיעשה מעשה התמימות מלימודם, כלומר שאינם עומדים על הדין הקצוב, אלא עושין לפנים משורת הדין.
כל מזמור זה דברים אמורים בלשון העבד הצדיק, והכוונה בו צווי מה׳ לעבדיו שיעשו ככל האמור בו כדי שיהא אפשר להם לומר כדברים האלה והם צודקים.