הקדמת המהדיר | הקדמת רס״ג

הקדמת המהדיר

בשער

השמיעני בבקר חסדך כי בך בטחתי הודיעני דרך זו אלך כי אליך נשאתי נפשי... למדני לעשות רצונך כי אתה אלוהי רוחך טובה תנחני בארץ מישור (קמג ח-י).

אברכך ה׳ בחיי בשמך אשא כפי, כי היית משען לי ובצל כנפיך ארנן. החייתני וקיימתני והגעתני עד הלם, למלא מאויי נפשי כמהי וכספי, להוציא לפועל אחת מאהבותי ומשאות רוחי. משחר טל ילדותי גדלני סבי זצ״ל על אהבת חבת תורת רביגו הגאון, כי תורת שני אישים היו ציר מרכזי בחייו, והם רבינו הגאון והרמב״ם. ובשביבי לבת אש אהבתו הגדולה הלזו חמותי גם אני אם כי נער הייתי כאשר נפקד ממני למגינת לבבי בהיותי כבן שלש עשרה שנה, אך בכח השפעתו היה כדי להצעידני עד כה, והיא היא אשר הביאתני להתמסר לספרי שני אישים אלה, ואף לשני ספרי המחשבה שלהם, האמונות ודעות לרבינו הגאון ומורה הנבוכים להרמב״ם, ורבות עמלתי בהם לתרגמם מחדש כדרכי ולהכינם לדפוס כמדתי, ואשר אני מקוה שעוד השנה יצא אחד מהם לאור, ויתכן כי האמונות ודעות יצא ראשונה, אם מפני שקדם בזמן בחבורו, ואם איידי דזוטר.

מן המפורסמות שהפירוש העתיק ביותר שיש בידינו למקרא הוא פירוש הגאון רבינו סעדיה, פרט כמובן לתרגום אונקלוס ויונתן לתורה (בירושלמי שבת פ״ו הל׳ ד משמע שעקילס תרגם גם את הנביאים ע״ש) ותרגום יונתן לנביאים, כדאיתא במגלה ג א, ,תרגום של תורה אנקלוס הגר אמרו מפי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע, תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי... ועוד בקש לגלות תרגום של כתובים יצתה בת קול ואמרה לו דייך״. הרי לפי מסורת חז״ל לא ניתרגמו הכתובים לארמית ותרגום שבידינו לכתובים אינו עתיק וגם מקורו בלתי ידוע, ולו אף מקורו המשוער, וידוע שלא מידי מתרגם אחד יצא, כי כל ספר סגנונו עמו, ואף מלים שמשתמש בהן מתרגם ספר זה אינם שגורים בפיו של מתרגם ספר אחר. בכל כתבי יד תימן העתיקים אין מהם מאומה פרט לארבע מגלות שה״ש רות קהלת ואיכה. העתיק ביותר הוא תרגום איכה, ואלו יתר שלש המגלות נמצא התרגום בכ״י שנכתבו החל מן המאה השניה לאלף הששי ואותם אשר נכתבו לפני כן טרם הגיע אליהם. איני מתכוון לדבר כאן על נושא זה ולו בכל שהוא, נגעתי בשאלה ואחת רציתי לציין שתרגום רס״ג ופירושו לכתובים – אמ״ת המגלות ודניאל [?] – הוא היחיד הנמצא בכתבי יד העתיקים שבידינו, ואשר אבותינו נוחי⁠־נפש הרבו להעתיקו, ויש שגם שלבוהו בתוך התנ״ך וכתבוהו יחד עם המקרא. ולא רק משום קדמותו וראשוניותו בידינו קבע לו מקום מכובד ומיוחד, אלא גם ובעיקר בשל בקיאותו העצומה במכמני השפה העברית ובנבכי כתבי הקדש אשר חדר להיקפה של כל מלה ולעומקו של כל משפט. לא היה דבר אשר שגב ממנו, אין משלו בכל מפרשי המקרא המסורתיים אשר בהגיון אדיר ובלטש מחשבה בהירה ובהיקה תיתך פיצל וביתר כל משפט כל מונח וכל מושג לצורותיו השונות ולנטיותיו הרבות, וברר לכל משפט את המושג התואמו ביותר מכל שלל מושגיו, ולכל מלה את המובן שהיא נשבצת בו במלואה ללא ניד. כל המפרשים החשובים שבידינו כיום על ספר תהלים הושפעו מאד משטת פירושו של רש״י כלומר הנטיה אל הדרש עד שפעמים נדמה שזהו הפשט. היחידי מבין המפרשים אשר הושפע רבות מפירושי רבינו הוא הראב״ע, ואע״פ שלא תמיד הוא מזכיר את רבינו בתהלים, הרי עם העיון נכרת תכופות השפעת רבינו עליו, ועדיין רחוק מאד המושפע מן המשפיע, יתכן שאמנם נראה לנו הדבר כך בשל קוצר לשונו של הראב״ע, בכל אופן בהירות פירושי רבינו אין דומה להם. אמת כי אדם האמון בדרכי החשיבה של יתר המפרשים בפרט הפרשנים הארכנים כגון תורת חסד, אבן יחיא, האלשיך, ידמה לו לעתים שרבינו בא בדרך רחוקה, ברם כאשר הוא מתרגל לשבילי החשיבה הרסגיי״ם ולהשקפת עולמו כפי שבאה לידי בטוי בכל ספריו, בייחוד בספרו האמונות והדעות ובהקדמותיו לאיוב ולמשלי רק אז יוכל להבין את הפשטות הפשוטה שבפירושיו, ורק אז יוכל להבין את דברי רבינו בסוף הקדמתו הגדולה (עמ׳ לז) ״ועוד אומר כי הכרחי למעיין בפירוש ספר זה שתהא לו ידיעה חשובה בחכמת הלשון וכן ידיעה חשובה בדרכי העיון כדי שתהא לו [ידיעה זו] כנר יונחה בו אל מה שפירשתי וביארתי, וכן מה טוב אם כבר השקיף על מה שכבר עשה זולתי מפירושי ספר זה, כדי שתתבהר לו עדיפות הדרך שדרכתי בה״. במקרים רבים הוצרך רבינו לנטות לכאורה מן הקל אל הכבד, בהטותו את תרגומו בדרך הנראית לנו במבט ראשון כאלו היא עקלתון, והיא באמת הדרך הישרה והמסילה אשר אין חתחתים ומהמורות סמויים במסלולה, ואלו אותה הדרך הנראית לכאורה ישרה ופשוטה מעוררת עם העיון בעיות השקפתיות עיוניות קשות ואפילו קשות מאד, בבחינת ״יש דרך ישר לפני איש״ (משלי יד יב, טז כה), כי זאת לדעת, שרבינו הגדול שמר בכל מלה ובכל משפט על שלשה עקרונות גדולים, שיהא פירושו-תרגומו תואם את הקבלה ומסורת חז״ל, שיהו תואמים את השקפתו הפילוסופית אשר לדעתו היא היא השקפת היהדות, ושלא יהא בהם דבר הנוגד את ההגיון. בלשונו הוא כלל שלשה עקרונות בשלש מלים המושכל והמוחש והמסור. כך שכאשר אדם קורא לומד דבריו חש בעליל כי חוט של זהב רעיוני אחיד עובר בכל ספריו מעשה ידי אומן, פעמים מעובה פעמים מידק דבר הגורם עונג רב לקורא. ולא זו בלבד אלא אף בקיאותו העצומה בשפה הערבית שאינה נופלת מבקיאותו האדירה בשפה העברית אפשרה לו לבחור בקלות תוך שטף הלשון את המלה הנכונה ביותר ולשבצה במקום הנכון ביותר. מי שלא טעם טעם סגנונו ולשונו של רבינו בערבית כבעברית לא טעם מתק לשון מימיו. זכורני כי בצעירותי משכני מאד מתק לשונו רעיונו וסגנונו ועתים הייתי מבלה לילות שלמים בקריאת ספריו. באותה תקופה נהגתי לכתוב ״שירים״ בכל עת מצוא גם בעברית וגם בערבית, וכאשר נתתי את דעתי עליהם לאספם ולקבצם מצאתי שנותרו מהם רק מעט מזער, ביניהם גם אשר כתבתי בזמנו על רס״ג, כשאני מעיין בהם כיום איני רואה בהם לא שירה ולא לשון מלבד מלים סדורות לפי משקלים מסויימים. אבל מזכירים הם לי את חיי, מחשבותי, וערגותי באותם הימים, ומרשה אני לעצמי לתחוב כאן אשר כתבתי על רבינו בשנת ת״ש על אף שאין לו כל ערך מלבד מזכרת לי עצמי את אשר רחש לבי על רבינו בימי עלומי.

זית¹ אשר צץ בין עצי גן האלהים, וייף בגדלו על עצי תדהר ברושים.

כשר עשות פרי משמח אלהים, גם מעשיר שכל ורעיוני אנשים.

רבו עפאיו גם ופירותיו מתוקים, מכל קצות תבל סחורותיו דרושים.

יחיד בגנו הוא ואין כמו אחרים, ישר בזלזליו וגם נעמק שרשים.

ישגו מאורותיו בפי כל נר מנורה, ירבו סעודותיו בפי חורים וחפשים.

ודאי אשר הוא זה סעדיה בן ליוסף, נולד בעיר פיוס במצרים יקושים.

סחר לכל חכמה וכלל כל ידיעה, חכם ומשכיל הוא מאד ונבון לחשים.

פירש לתורת אל בתרגום הערבי, נביא וגם סדר כתובים שם פרושים.

קיהה לשן חוי ודומיו הכפירים, דחה לדעותם וגם שמם גרושים.

אזן וחקר גם לנוסח התפלות, חבר לאזהרות עשין גם ועונשים.⁠²

פקד ומנה מספרי אותות דתורה,⁠³ עת ידרשה כל שומעיו הם חרשים.⁠⁴

חבר לספר האמונות גם ודעות, הרוה צמאים בו וחזק החלושים.

חבר למחברת בדקדוקי שפתי,⁠⁵ נקרא בשם גאון בפי טף אף ישישים.⁠⁶

היום תשע מאות ותשעים גם שמונה,⁠⁷ מעת אשר עלה למדור הקדושים.

הר״ס אשר הרס לחומות צוררים,⁠⁸ דק משגבי אויב ושמם גל נתושים.

הלל לפניו נהפך עין חשוכה, האיר בהוד יפיו למדברות רמושים,⁠⁹

ברוך אדון עולם אשר יצר מאורות, הם החכמים שבכל מדע חמושים.

נשאל למלכנו יזכנו לחיים, נהגה נקיימה נהא חסד לבושים.

למעלה מאלף שנה עברו מאז אשר כתב רבינו ספרו זה וטרם זכה לראות אור כחטיבה אחת. אמנם כבר לפני כמאה שנה טפלו בו למעלה מעשרה אנשים אשר רובם תלמידים צעירים שכל אחד טפל בפרקים אחדים כעבודת גמר לשם קבלת תואר, ומהם אף לא מבני אמונתנו.

א) החכם יעקב כהן עסק בהקדמה הגדולה וארבעת הפרקים הראשונים הנספחים לה. תרגם אותם לגרמנית ופרסם את תרגומו בתוספת כמה הערות. ורבות מזכיר עבודה זו החכם עפפנשטין. ב) החכם שמעון עפפנשטין פרסם את ההקדמה הגדולה עם ארבעת הפרקים הנספחים לה בערבית בלבד, בצירוף הערות מעטות בעברית. בהערותיו מבקר הוא לעתים את החכם כהן שקדם לו וסובר שבכמה מקומות לא קרא נכונה את הכ״י. שני אלה גם כהן וגם עפפנשטין היה לפניהם כ״י אחד הוא כ״י מינכן שיתואר להלן, והמסומן במהדורה זו באות א. כאשר הגיע לידי צלום כ״י זה נראה לי כי במקומות מסויימים צדק עפפנשטין, ובמקומות צדק ר״י כהן, ויש ששניהם טעו בהמשכם זה אחר זה כמקל של סומים, ושניהם לא קראו נכונה את הכ״י, ובהערותי העירותי על כמה מהם. ג) בשנת התש״ב הוציא הגרי״ל הכהן מימון ז״ל קובץ לזכר רס״ג בהוצאת ״מוסד הרב קוק״ למלאת אלף שנה לפטירת רבינו, בו פרסם הפרופ׳ ר׳ י. י. רבלין הי״ו תרגום עברי לאותה ההקדמה אשר פרסם עפפנשטין, ואף הוסיף להם על כך, זאת ועוד, הרי רואים אנו כי מיום יצירתו עד כה טרם זכה לתרגום עברי, וזה הביאני להתמסר לעבודה רבת יגע זו, לזכות את הרבים ולהגישה לפני המון חובבי תורת רבינו הגדול אשר אינם יודעים את השפה הערבית, ואף יודעי שפה זו כפי שכבר אמרנו אין ספרי רבינו אלה מצוים בידם.

אם כי מטרתי הראשונית היתה גאולת הפירוש ולהלבישו מחלצות השפה העברית ולא להניח פנינים אלה עטוים וקבורים במחצלת השפה הערבית, הרי העסק בו גרם לי עונג נפשי רב, כי בכל משך עסקי בו הייתי שרוי בעולם רוחני של רגשות, כעומד לפני המלך מלכו של עולם. ואם אומר את כל האמת, אף צער רב, לעתים קרובות תקפוני זכרונות מאד מעציבים, כי זאת לדעת, אין רבינו מוסר בפירושו ביאור מלים יבשות ומשפטים נגובים וחרבים, רבינו נסך על ידי תרגומו-פירושו חיות מציאותית בכל ארג מסכת התהלים. רבינו בבואו לתרגם ולפרש העמיד את כל ישותו הרוחנית במקומו של המשורר עצמו ובאתרי המאורעות, ואת כל אותם האויבים הצוררים והרודפים אשר מרדיפותיהם מזמותיהם ותחבולותיהם מתעטפת ומתפתלת נפש המשורר בקרבו, הציב רבינו לנגד עינו על כל גווני אפיהם ופרצופיהם הנפשיים המעוותים הרצופים והמכוערים, וכאלו הוא עצמו נמצא בתור עצומם של אותם המאורעות ולשונו מבטאה את אשר הוא מרגיש בגופו ובנפשו, כי גם לרבינו לא חסרו כאלה, ולפיכך תרגומו-פירושו חי מציאותי, שייך תמיד גם למצבי מצבו מצבך בכל עת ובכל זמן, ושרטוט קוי מזמותיהם ומחשבותיהם של אותם אויבים תואם להפליא למזמותיהם ותככיהם של אויבי אויביו אויביך בכל עת וזמן. אם בהתעסקי באתנולוגיה צבו לנגד עיני רוחי אותם הדמויות הנוהגים המנהגים והטקסים בכל חיותם ורעננותם במציאות. ואם בעסקי בספרי אגדה ומדרש נזכרתי מדי פענ׳ דרשן פלוני ומטיף אלמוני שדרש פסוק זה או שפירש אגדה זו במעמד מסויים או במסבה מסויימת, ואף נזכרתי הבעת פניו ותנועותיו, ואם בעסקי בספרי הלכה לא פעם נזכרתי וכוח שהיה לי על הלכה זו עם חבר פלוני, שאלה ששאלתי בענין זה את רב אלמוני, תשובה שהשבתי לשואל פלמוני, הרי בעסקי בספר זה עלו וצפו לנגד עיני דוקא אותן הדמויות החשוכות האפלות השפלות רקובי הנפש סרוחי הרוח דלוחי הנשמה עבושי הישות, אשר אם חז״ל בסוכה נב ב מנו ארבעה אני הייתי מחמש אותם, דומה שכל עצם מציאות נרנ״ם אינה אלא פליטת אדים מחכוכי משקע הקלפות. כל פסוק היה נדבק מאליו על מצחו של פלוני או אלמוני, וכל תעלוליו מעשיו שפלותו ונבלותו עברו לפני כביום היותם, והואיל וטרוד ועסוק הייתי ביום בעבודות אחרות עסקתי בספר זה בדרך כלל בשליש אחרון של הלילה כאשר שקט ודממה מסביב, ולא פעם שקעתי שעות בהרהורים נוגים, ״אלקים זדים קמו עלי ועדת עריצים בקשו נפשי ולא שמוך לנגדם״, חשבו את דרכם לכל פרטיה, כשפו ניחשו ועוננו – אלו האומרים יפה עונה פלונית לדבר פלוני – את הכל תכננו והביאו בחשבון, ורק מציאותך מלכי מלכו של עולם שכחו, ואתה תמיד הפכת מספדי למחול לי ותוציאני לרויה ותאזרני שמחה, וכדו דאתרטישו מהתם שוורו אזרנוקא ושויאו גנובתיהו ביני ירכיהו ואתחזיאו כעוזא ועזאל. סליחה, יצאתי מגבולות המטרה כי רבת צררונו ועצור במלים לא יכולתי.

הפירוש לשלביו

לספר זה כפי שהוא לפנינו אנו מוצאים שלוש הקדמות, תרגום, ופירוש. תופעה שאינה רגילה לא אצל רבינו ולא אצל אחרים לפתוח בשלש הקדמות, ולא עוד אלא שאחרי ההקדמה הגדולה נראות השאר כמיותרות. לי נראה שעבודתו של רבינו על ספר זה עברה שלשה שלבים, בשלש תקופות שאין בידינו לשער פרקי הזמן שעבר ביניהם. בשלב ראשון כתב רבינו את התרגום על כל הספר, ולו כתב את ההקדמה שבמהדורתינו היא בדף נא-נג, ושאני קראתיה ״הקדמה שניה״ מפני שהיא שניה בגדלה אע״פ שלמעשה לדעתי היתה ראשונה בחבורה, ועדיין אין בהקדמה זו שום רמז וזכר לביאור המורחב. בשלב יותר מאוחר כנראה לבקשת תלמידיו אשר הוקשו להם כמה מקומות בתרגומו מדוע תרגם מלה זו או זו כך ולא אחרת ומאין גזרה, ולכך כתב את הפירוש אשר בו באר מאין גזר אותם המלים הנראות כיוצאות מפשוטן, ומדוע פירשן כן, כן הוסיף עניני מזמורים מםויימים באופן כללי. נוסף על כך באו בתרגומו מלים ערביות נדירות ושאינן רגילות בשמוש הרבים אף בזמנו, וגם אותן הוצרך לפרש בתוך ביאורו זה כגון ״טרק״ טז א, ״נקיר״ פא ז, ״גליני״ קז כט, ״ערמרס״ קכד ד, ״עפיצה׳ אלבד׳אר״ קכו ו, ובצדק היתה דרישתם של אותם תלמידים, כי במקרים רבים אלמלי פירושו היינו לאים למצוא פתח דבריו. לביאור זה הקדים רבינו את הקדמתו הקצרה שהיא לפנינו בעמ׳ נד וקראתיה אני ״שלישית״ מפני שהיא שלישית בכמותה על אף שהיא שניה לדעתי בסדר חבורה. הקדמה זו עברה שני שלבים ונכתבה בשתי מהדורות, ושוב אין אנו יודעים מתי ולא כמה זמן עבר ביניהם, ולא איזה נוסח ראשון ואיזה אחרון, שני הנוסחים – או במלים אחרות – שתי המהדורות הובאו במלואם בעמ׳ נד, ושם בהע׳ 44 ציינתי מאין העתקתי כל אחת מהן. בשלב יותר מאוחר וכנראה הרבה יותר מאוחר, כתב את ההקדמה הגדולה בה האריך הרחיב באותן העקרונות והכללים שבאו בקצרה בהקדמה המקורית, וכן הוסיף כללים ועקרונות רבים חשובים מאד במסכת השקפתו הכללית המחשבתית דתית פילוסופית, לא אאריך כאן בציוני עקרונות אלה, כי אותם השקופים וגלוים לכל הרי הם גלוים, ואותם שהבליעם רבינו בנעימת דבריו ובקנצי מלים הרי איני ראוי לגלות את אשר הסתיר, ואף גם זאת, יתכן מאד שלא הבינותי נכונה את רמזיו ונמצאתי מגלה בהם פנים שלא כהלכה, לכך אסתפק בהערה זו בלבד. נוסף על המבוא הגדול והחשוב כתב ביאור מורחב לארבעת הפרקים הראשונים, ביאור זה מואר מכמה בחינות ומכמה נקודות מבט. מטרתו המוצהרת בכך היא לסול מסלה לפגי כל מעיין הרוצה להבין או אף לפרש עניני ספר זה. כפי שכתב בסוף ביאורו (עמ׳ נ) לגבי הבנת סדר המזמורים, והוא הדין לגבי כל השאר. אמנם מתוך הקטע האחרון הקטן המתחיל ״וזה עתה״ משתמע כאלו הקדמה זו נכתבה לעצם התרגום, אך נראין לי הדברים כי לא מיניה ולא מקצתיה, משום שכבר התחיל לתרגם ואין מקום לומר ״אחל לפרש״ ושוב חוזר על תקציר הקדמתו הגדולה שזה עתה סיים אותה, וחוששני לומר כי קטע זה הוסף על ידי המעתיק שקבץ את כל פירושי רבינו, אך אם נרצה להניח שמתחת יד רבינו יצא, הרי אין מקומו כאן אלא בסוף ההקדמה לפני תרגום ארבעת הפרקים, וגם אז צריכים אנו להניח שרבינו בטל את ההקדמה השניה, ואין זה מתקבל על הדעת. וראה עוד לקמן בתיאור כ״י א. אין ספק כי בשלבים אלה ובתקופות שונות אלה וגם אחרי כן הכניס רבינו שנוים בעצם תרגומו וביאורו, ועל אותן מקומות העירותי בביאורי לדברי רבינו, וראה לדוגמא פרק יח ל, לתרגום ״אדלג״ ועוד.

עבודתי

המקרא – אם כי היו שיעצוני לא להדפיס את התהלים עצמו משום שזו עבודה מרובה והשקעה גדולה, לדעתם ללא צורה כיון שבקלות אפשר לקנות בשוק ספר תהלים בעד כמה פרוטות, ואחרים טענו כי רבוי הקטעים בעמוד אף מטרידים את המעיין, כי הרי ברור שאם לא יהא המקרא לא יהא חלק הדקדוק וישארו בעמוד רק חמשה קטעים וגם זה כבר הרבה, ברם אנכי לא כן עמדי ואת חסרוני אני מגיד, שכבר מסרו לנו חז״ל מלתא גנאה דאית בך קדים אמרה (בבא קמא צב ב), לי נדמה שאם עצם הפסוק לא יהיה הרי העיקר חסר מן הספר, כל הכרכורים היגיעות והטרחות הם להבין אותו, והיתכן שהוא עצמו לא יהיה ? ועוד הרי צוותה אותנו תורה ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח) ואף למי שאינו ריע במלא מובן המלה אלא רק בגדר חבר צוונו חז״ל דעלך סני לחברך לא תעביד (שבת לא א), וכשם שאיני רוה נחת מפירושים המתפרסמים ללא העיקר בפרט כגון פירוש זה שעל כל מלה ומשפט זקוק נספח וטפל הוא למקרא, כך איני רוצה להטריד את חברי. ואף גם זאת, כל ימי מצטער הייתי להוציא לאור את כל התנ״ך על פי כ״י תימן העתיקים, ועד כה כבר סייעני ה׳ והוצאתי לאור בשנת התשכ״ב את חמש המגלות עם כמה וכמה פירושים, עתה שבאה מצוה לידי לא אקיימנה ? לכך החלטתי לא להרתע מכל עמל וטורח, השקעתי לילות רבים בהגהת המקרא עפ״י חמשה כת״י העתיקים כ,מ,ו,ש,פ. כפי שאפרט להלן בתארי את כתבי היד, ונוסף להם הערות רבינו הגדול מהרי״ץ בספרונו חלק הדקדק כפי שאכתוב לקמן. אמת היא שכל השנוים הם בתחום הנקוד והטעמים בלבד או בחסרות ויתרות. פרט לשלש מלים אלה, עלמות בפרק ט א, תיבה אחת בכל כ״י וכך היתה נוס׳ רס״ג. ישי מות נה טז כתיב וקרי שתי עתיקים הללו יה וכך היא לפני בכ״י פ,מ. וזכורני כי בשני כתבי יד עתיקים מאד כתובים על קלף שהיו בבית הכנסת ״אלשיך״ היתה כתובה בהם שתי תיבות, ותמה אני על רבינו הגדול מהרי״ץ בחלק הדקדוק שלא העיר עליה. וכבר נחלקו בה בתלמוד (פסחים קיז א) אמר רב חסדא אמר ר׳ יוחנן הללויה וכסיה וידידיה אחת הן, רב אמר כסיה וידידיה אחת הן... אבעיא להו הללויה לרב מאי ? תא שמע דאמר רב חזינא תלי דבי חביבי דכתיב בהו הללו בחד גיסא ויה בחד גיסא, וכי׳ ע״ש. והואיל ורס״ג מתרגם אותה בשתי תיבות ״סבחו אלאזלי״ לכן עשיתיה שתי תיבות.

נקוד וטעמים – לא חשבתי אף לרגע לצלם מן הנדפס ואף מן המשוכללים ביותר בגלל השנוים שבינם לבין כתבי היד, ולא עוד שרבו בהם המתגים והגעיות שאין להם כל צורך לפי מסורת קריאתינו, היתה לפני אמנם דרך נקיה וקלה לנקד במכונת סדור, אבל לא רק מפני שהעדפתי את צורת הטעמים העתיקה, אלא גם מפני שבשטה זו נערמו לפני קשיים מרובים, ולכן בחרתי דוקא הדרך הקשה והיא לנקד ביד על אף היגיעה המרובה שיש בה. ואף על פי שמעשה מכונה יפים יותר לרגיל בהם. וכאן אעיר כי קדמונינו לא נהגו לנקד את השם ויוקדים רק את החולם על הוו לרמוז שהוא נעלה ומרומם על כל, לכך גם אני נקדתי רק את החולם והטעם. וכאן אמסור מודעה כי כאשר החלותי לנקד היה לפני כ״י שנקודו ברור ועל פיו נקדתי, ובאמצע העבודה הבחנתי באי אלה שבושים בכללי בג״ד כפ״ת והדגיש הסמוכות לאהו״י נעלמת כמו נתת קנית, וכיוצא׳ וכאשר עיינתי ראיתי כי אלה היו שבושים מאיזה מגיה מאוחר בדיו שונה, ונזהרתי בדבר להבא אבל את מה שכבר נעשה לא יכולתי להחזיר, ולצערי נכנסו כבר שגיאות אחרות כאלה.

חלק הדקדוק – כך שמו הידוע של חבור קטן על דיוק הנקוד והטעמים ע״פ ה״תיגאז״ כתבי יד העתיקים הכתובים על קלף. שהיו מצוים בזמנו בצנעא בירת תימן בבית הכנסת ״בית צאלח״, המחבר הרה״ג יחיא צאלח חי בצנעא ת״ק–תק״ס, חבור זה כולל כל התנ״ך פרט למגלת איכה. הספר כולו כבר נדפס בשעתו ע״י גינצבורג בספרו ״מסורה״ (לונדון 1885) ח״ג עמ׳ 105–153. החלק על התורה וההפטרות הדפסתי גם אני בתאג ״כתר תורה״ ע״פ כ״י שברשותי בתוספת מרובה מאתי, ובפרט על ההפטרות. את החלק על המגלות הדפסת״ ב״חמש מגלות״ מהדורתי ירושלם התשכ״ב. ואלו החלק על תהלים אני מביא כאן עפ״י כתב יד מדוייק. ואף הוספתי בו עפ״י כתבי יד שבידי בציון כתב היד בסימן שקבעתי לו כפי שאפרט להלן. כל ההוספות שהוספתי שמתי בסוגרים מרובעים. כן הוספתי מספרים לפסוקים כדי להקל על המעיין. ומאותה סבה אף שלבתי את ה״קרי״ של מלים שיש בהם כתיב וקרי בתוך חלק הדקדוק.

ההקדמה הגדולה – את ההקדמה הגדולה עם תרגום ופירוש ארבעת הפרקים הראשונים הנספחים לה הדפסתי ע״פ כ״י יחיד ומיוחד הוא כ״י מינכן שיתואר להלן תחת הציון א, כי לא היה לי כתב יד אחר, ולא ידוע לי כתב יד אחר. גם כל קודמי שטפלו בהם העתיקו מכ״י זה כפי שכתבתי לעיל, דייקתי בהעתקת הכ״י כפי יכלתי, ואף השויתי להעתקתו של ר״ש עפפנשטין.

הפירוש – להקדמה השניה עם הפירוש היו לפני שני כתבי יד האחד הוא כתב ידי כפי שתיארתיו להלן ואותו סמנתיו באות ק. והשני כ״י מינכן המסומן כאמור באות א. עד כאן להקדמה השניה ולפירוש גם יחד. לפירוש עצמו הרי היו לפני גם החוברות שהדפיסו המלומדים השונים שנוסחתם ציינתי באות ד. ואף בהן היו הערות מכ״י אחרים אשר במדה ונזקקתי להן ציינתים באות ה.

את ההקדמות תרגמתי מחדש, למרות שכבר תורגמו לעברית ע״י ר״י ריבלין הי״ו ופורסמו כפי שאמרתי לעיל בקובץ שהוציא הגרי״ל מימון ז״ל. כל יתר הפירוש הרי לראשונה מתורגם הוא כאן לעברית ומוגש לפני אחינו בני ישראל בשפתם הם שפת הקדש. כל ההקדמות והפירוש הדפסתי בשני טורים המקור והתרגום זה לעומת זה. את ההערות להקדמות הצעתי באות פטיט בשולי העמוד כנהוג, ובמדה שיש שנויי נוסח שלבתים בתוך הערותי. ואלו ההערות והציונים לעצם הפירוש לא יכולתי להציגם מתחתיו כנהוג, ואף לשלבם בתוכו לא היה אפשר מבחינה טכנית, לכן שלבתים בתוך ביאורי והערותי לתרגום. כל פסוק באו ההערות השיכים לו בתוך ביאורי לאותו פסוק בסוגרים מרובעים.

התרגום – לאחר בדיקת נוסחת התרגום בארבעת כתבי היד שהיו לפני א, כ, מ, ו, וכן נוס׳ החוברות המודפסות נראה לי נוס׳ כ״י א כמדוייק ביותר ולכן קבעתי נוסחתו בדרך כלל גם בתרגום וגם בפירוש בעמוד, ונוס׳ יתר כתבי היד והדפוס הבאתי בשנויי הנוסח לתרגום בציון הספר כדלהלן. וכדרכו של רבינו אין תרגומו העתקת מלים בלבד כי אם פירוש וביאור במלוא מובנה הרחב של המלה, וכדי להביא את פירושיו לידיעת כל חובבי תורתו, נאלצתי לתרגם את התרגום במדה ויש בו לדעתי משום פירוש ולו כל שהוא, וכמעט שאין פסוק שלא הייתי צריך לתרגם מקצתו, רובו, או אף כולו, ובמקרים בודדים מאד שלא היה בתרגום רבינו מן החדוש פסחתי עליהם. במקומות שנראים לי דברי רבינו צריכים ביאור למעטי בין כמוני, הוספתי ביאור, כן הוספתי השואות מתרגומי רבינו ביתר המקומות וביתר הספרים כדי לברר היטב את פירושו. יותר על כן כדי שיהא הביאור מקיף את כל פירושי רבינו לאותו פסוק, הבאתי גם פירושיו במדה וישנם בכל מקום אחר עד כמה שידוע לי, בספרו האמונות והדעות, בפירושיו לתורה, למשלי לאיוב, לישעיה, מדבריו בסדורו, ובביאורו לשבעים מלים מהדורת נ. אלוני. כן שלבתי מה שהובא בשמו ע״י מפרשים אחרים כגון ר״א בן שלמה, ר׳ שמואל בן יצחק הספרדי, ר״א בן הרמב״ם, ראב״ע, רד״ק, ועוד. וכדי שלא לטשטש דברי רבינו בתוך דברי, סדרתי כל שיש בו משום תרגום לתרגומו באות פטיט גסה, ואשר הוספתי אני כביאור לדבריו וכן מובאות שהבאתי ממקומות אחרים נסדרו באות פטיט רגילה.

בתחלה כאשר כתבתי את ביאורי זה טרם החלטתי לעשות את המלון הכפול שבסוף הספר, ולפיכך העירותי במקומות רבים על שינויי תרגום מלה מסוימת במקומות אחרים בתהלים עצמו, הערות אלה היו חשובות בעיני בשעתו, ברם לאחר עריכת המלון נראות אותן הערות כמיותרות, כי במלון כבר באה כל מלה וכל תיבה לכל תרגומיה השונים כמעט ללא יוצא מן הכלל, וכבר חשבתי אף להשמיט אותן הערות, אך חזרתי בי ולא השמטתים כחס על הזמן שהייתי צריך להשקיע בעבודת ההשמטה, ואף שוב נראה לי שחשיבות מסויימת עדיין נודעת להן בהיותן הערות על המקום, כי לא כל קורא יפנה לעיין במלון. במקומות מסויימים אף הקפתי תרגומי רבינו בכל יתר הספרים ולא רק בתהלים, ואלה גם לאחר עריכת המלון עומדות בכל החשיבות שיחסתי להן בתחלה כיון שאין המלון לעת עתה אלא לתהלים בלבד. ואלה הם המקומות אשר בהם ציינתי כל הצורות שבהם תרגם רבינו אותה המלה העברית. ״חרה״ ארבע צורות לז א. ״פתן״ שלש נח ה. ״שליחות״ שמונה פא יג. ״דכא״ שבע פט יא. ״מוג״ שלש קז ז. ״תהו״ חמש קז מ. ״חטא״ חמש קט ז. ״כעס״ תשע קיב י. ״חיל״ שלש קיח טו. ״שעשוע״ שלש קיט טז. והואל והחלותי לציין הערות בפירוש רבינו אסיים כל מה שנראה לי שיש צורך להעיר עליו בטרם אעבור לענין אחר.

בכמה מקרים דמיתי או חשתי שמא היה לפגי רבינו נוסח שונה מכפי שהוא לפנינו ? או שמא כתב מה שכתב בתור פירוש ? ואע״פ שהעירותי על כל אחת במקומה לא אמנע מלרשום אותן כאן. בפרק ט פסוקים ו כ גאים במקום גוים. לה כו תרגם שמחי ״טאלבי״ דורשי. לז יד ישרי לב במקום ישרי דרך. כה א מזמור במקום משכיל. סו א מוסיף לדוד אחרי מזמור. עא ג מעוז במקום מעון, וראה שם בהערה. צד ז לא יראה אל במקום יה. קו מז לפי כ״י א הושיענו אלקי ישענו במקום ה׳ אלקינו. קח י אשלוף במקום אשליך.

חמש עשרה מלים מהופכות נזכרו כאן, מהם שרבינו כתב בפירוש שהם הפוכות ומהם שמתוך פירושו נראה שהם הפוכות ואלו הן, יב ו וקב כא אנקת – נאקת. כב טז חכי – כחי. ושם בפירושו הזכיר להקת – קהלת. מלתעות – מתלעות. אלגומים – אלמוגים, לא כג נגרזתי – נגזרתי. לט ה חדל – חלד, וראה פט מח. מ, ט מעי – עמי. ס, ה תרעלה – והערל. עב טז ירעש – יעשר. עג יט בלהות – בהלות. עו ה באור – נורא, קו ט גער – רגע. קיט סא עודוני – ועדוני. קכו א שיבת – שבית.

שלש עשרה מלים בודדות באו בספר זה, מהן שכתב רבינו בפירושו שהן בודדות, ומהן שמתוך תרגומו נראה שהן בודדות, ואלו הן, ז א שגיון ״אסתנצאר״. י ח-י הלכה חלכאים ״באיסין״. יא ו פחים ״גמר נאר״. לה ג סגר ״צואר״. לה ח-יז שואה ״הותה״, לן לה אזרח ״טלע״. סב ד תהותתו ״ולב״, סח יז תרצדון ״תוקע״. סח יח שנאן ״מלאיכה״. סח כח רגמתם ״קואד״. סח לב חשמנים ״ופד״. קג ה עדי ״גד׳י״. קיט כח דלפה ״ציאעת״.

בארבעה מקומות בא בפסוק וו במקום או, יז יב וככפיר – או ככפיר. כב יד ושאג – או שאג. כד ג ומי – או מי. מ ז וחטאה – או חטאה.

בחמשה עשר מקומות פירש למה – לא, י, א. כב, ב. מב, י. מג, ב ה. מד, כה. מט, ו. גב, ג. סח, יז. עד, א יא. עט, י. פ, יג. פח, טו. קטו, ב. ובשני מקומות פירש מי – לא, עג, כה. עז, יד. כל הדברים הללו העירותי על כל אחד במקומו.

בשני מקומות סבור רבינו שהמלה חסרה אות אחת, בפרק לד. טו נאספו עלי נכים, תרגם רבינו נכים – מגתאלין, ובאותה מלה עצמה תרגם בנכליהם אשר נכלו לכם, במדבר כה יח. הרי שסבור שחסרה אות הלמד, וכבר מצאנו כיוצא בזה שהלמד נשמטת במלכים נאמר ״מכלת״ ובדברי הימים ״מכות״ וכפי שהעירותי שם. בפרק קד לב יגע בהרים תרגם יגע – יזג׳ר, כדרך שתרגם יגער.

המלון – כפי שכבר אמרתי בתחלה לא עלה בדעתי לעשותו כאן, כי זה זמן רב מהרהר אני לעשות מלון מכל ספרי המקרא שיש לנו עליהם תרגומי רס״ג. אבל לא חשבתי לעשותו באופן חלקי כלומר לספר אחד בלבד, ורק לאחר סיום העבודה שחתי על תכניתי עם ד״ר נ. אלוני והוא ״הסיתני״ לעשות את המלאכה הזו עתה לפחות לספר זה, ולכשירחיב ה׳ לנו נעשה את המלאכה השלמה כפי שעלתה במחשבה תחלה. חשבתי אמנם לחלק אותו לבנינים לפי כל כללי הדקדוק, ולאחר שהתחלתי ראיתי כי רב ממני הדרך, ואם אלך בדרך זו אצטרך להכפיל ולשלש את הזמן, וזאת איני יכול להרשות לעצמי עתה. לפיכך החלטתי להסתפק ברשימת השרשים השונים שבהם תרגם כל מלה. תוך כדי עבודה נוכחתי לדעת כי מלון בצורה זו כחו יפה רק כאשר הוא נספח לעצם הספר, וכל אדם יכול לדפדף ולראות הלשון כפי שהוא. אך אלו היה זה חטיבה מיוחדת העומדת בפני עצמה לא הייתי יכול כלל להסתפק בדרך זו, וצריך הייתי להרחיב ולכתוב כמה מלים לפני המלה שמדובר בה ולאחריה, ואף לחלק בין מלים שמובנן הראשוני הוא כפי שתורגם לבין מלים המושאלות, וכדומה. ואין לי עתה כל ספק כי כאשר אעשה את המלון השלם בעז״ה אהיה מוכרח לבנותו באופן שיוכל לעמוד בפני עצמו. וכאשר סיימתי את החלק הראשון של המלון כלומר החלק העברי-ערבי, ראיתי שעדין לא יצאתי ידי חובתי בכך, כי יש שבאותה המלה הערבית עצמה תרגם רבינו שתים, שלש ואף ארבע מלים עבריות שונות, וכדי שידיעתינו תוכל להקיף מקצת מן המקצת ממעשי רבינו הגדול נאלצתי לעשות גם את הכפל הערבי⁠־עברי. ועוד זאת מחסרונות החלק העברי⁠־ערבי, שלא תמיד נקטתי שרש המלה כי אם אחד מבניניה השונים על הרוב, ולא באופו אחיד, אלא איך שהיה נוח לי ובחלק הערבי-עברי השתדלתי לכתוב שורש המלה, וזאת עשיתי באותיות ערביות, כדי להקל על המעיין, ובעתיד ודאי שיש לתקן את כל אלה.

אין לי ספק שהמלומדים לסוגיהם ימצאו בו ענין, וככל שירבו המתענינים בעבודתי זו כן ירבו המבקרים, והייתי רוצה שיביאו לידיעתי את בקורתם, לא לשם תקון כאן כי את אשר נעשה אין להשיב, אלא לשם תקון במקום אחר, שכל בקורת תהיה מטרתה אשר תהיה יש בה מן הלמוד.

כתבי היד – נשאר לי עתה לתאר את כתבי היד אשר בהם השתמשתי.

א כתב יד חשוב כתוב על קלף הנמצא בספרייה העירונית במינכן שבגרמניה המערבית כיום. כל תרגום ופירוש רס״ג תופש בו 88 דפים, מזה 14 דפים הראשונים ההקדמה הגדולה עם תרגום ופירוש ארבעת הפרקים הראשונים הנספחים לה. כתובים בכתב רש״י רהוט, אבל נוח וקל לקריאה ואף למי שלא הורגל לעיין בכתבי יד. אחריהן 74 דפים כוללים ההקדמה השניה עם התרגום והפירוש לכל תהלים באותיות מרובעות מכתב יד לבלר אחר עתיק יותר. לדעתי יש בעובדא זו חזוק להשערתי ששתי ההקדמות נכתבו בתקופות שונות, נוסף על כך הרי ההקדמה הגדולה לא נמצאת בכ״י תימן. מיד לאחר סיום פירוש הפרק האחרון באו שני דפים ובהם ספרון קטן המתחיל ״ענואנאת אלתהלים״ ציוני התהלים. ספרון זה פרסמתי בקובץ על יד הוצאת מקיצי נרדמים תשכ״ו עמ׳ 155–167, בסוף הכתב⁠־יד חמשים דפים מכילים פירוש בעברית על כל תהלים דניאל וכמה מגלות. חלק זה כתוב באותיות רש״י זעירות מכתב יד לבלר שלישי. לצערי טרם ביררתי מי מחבר הפירוש ואם כבר נדפס. אני מקוה לימים טובים מאלה ואוכל להתפנות ולבררו, כתב⁠־יד זה עתיק מאד ומדויק מאד, תאריך אין בו אבל מצורת האותיות ניכרת עתיקותו, שלא הייתי מיחסו לאחר תחלת המאה האחרונה לאלף החמישי, ואפשר אף לפני כן. חמשים הדפים האחרונים המכילים את הפירוש האינונימי נראים מאוחרים יותר, ולא מעט אלא כשלש מאות שנה לאחר החלק הראשון. כתב-יד זה עשיתי בדרך כלל עיקר וכל יתר הנוס׳ הבאתי בהערות, בכ״י זה רק התרגום והפירוש בלי המקרא. וכאן אביע תודתי להנהלת הספריה העירונית במינכן שהואילה בטובה לשלוח לי צלום מכ״י זה במהירות הראויה לציון.

ק זהו כתב יד שלי שאני כתבתיו בצנעא בירת תימן בהיותי בן אחת עשרה שנה וסיימתיו ביום ב כד לחדש שבט שנת התרפ״ט. עד אותה שנה לא היה בידינו פירוש רבינו לתהלים בשלמותו פרט לכמה קטעים בודדים שאבי ז״ל מצא בגניזה, ופרט לתרגום שהיה שלם. באותה שנה יצאו לתימן שני סוחרים אשכנזים ששלמו מחירים גבוהים עבור כתבי יד מכל המינים והסוגים, שמועתם נפוצה בכל תימן וכל שהיה לו איזה כתב יד נדד ועלה לצנעא מקום תחנתם כדי להציעו להם, ואף רבים חטטו בגניזות שבקברות ובנקיקי הסלעים כדי למצוא משהו שיכול להביא כסף. סבי זצ״ל נהג לבקר יום יום אצל שני סוחרים אלה כדי לראות מה נתחדש, מה טמון יצא, ומה כבול הותר. בין השאר מצא אצלם באחד הימים ספר תהלים עתיק מקרא ותרגום רס״ג ופירושו, המקרא היה נקוד מלמעלה כנהוג בתימן, שאלו מן הסוחרים והביאו הביתה, וזכורני עד היום צורתו ומראהו של הכ״י, לא אוכל לשכוח, גם את שמחתו הגדולה של סבי זצ״ל במצאו מרגלית אדירה זו אשר לא תסולה בפז בעיניו, וכיון שלא היתה שהות להעתיק את המקרא, וכיון שהתרגום מצוי בידינו בשלימותו, ישב והעתיק בדפים בלתי מסודרים את כל הפירוש. כתב יד זה היה חסר באמצע הפרקים קג–קה. ומיד צוני להעתיקו בספר באופן מסודר ישבתי אז גם יום גם לילה להעתיקו והנו בידי עד היום, וברוך הבורא אשר סייעני להגישו היום לפני כל חובבי תורת רבינו.

כ כתב יד נאה יאה מהודר ומסודר מכתב ידו של הלבלר המפורסם הרה״ג חיים בן סלימאן בן שכר אלכסאר זצ״ל. סופר זה היה תלמיד חכם מובהק פיטן חרזן שחבר כמה שירים נאים על נושאים שונים. כתב כמה ספרים חשובים בהדור רב, חביבים היו עליו מאד ספרי רס״ג והרמב״ם, היה חברו וידידו של סבי זצ״ל. לדברי הר״ש קרח זצ״ל ב״אגרת בוכים״ הושפע לאהבת חבת תורת שני אישים אלה מסבי זצ״ל למרות שהיה גדול ממנו בשנים, ר׳ חיים כסאר ז״ל הוא שחזר וחדש את עשיית קציצות התפלין מעור גסה עם חריצים עד התפר ומרובעים להפליא, כי בזמנו כמעט נשתכחה אומנות זו בתימן וכל הקציצות לא היו חריציהן עד התפר וגם רבוען היה מפוקפק, ואף כתב שיר נאה על כך, בו בטא את המית לבו על העזובה בשטח זה. לשם כך יצר כלי עבודה מיוחדים, הנמצאים עד היום בבית הנכאת בצלאל בירושלם. המנוח נפטר פתאום בקוצר ימים והניח אחריו אלמנה ושתי בנות בלבד. כ״י זה כולל רות ותהלים מקרא ותרגום רס״ג בשלמות. וכה כתב בסיומו ״תבארך אללה אלאה אסראיל אלד׳י אוצל אלי וחשרת תפסיד הר״ר סעדיה גאון עלי כתובים מן גיר עזרא וד״ה אלד׳י לא וג׳דתה וצאר ד׳לך תילאת׳ קטע, והד׳ה אלקטעה אלאוולה, וצאר יום אלכמאל יום סאדס נצ׳ד אם יהיה נדחך ב׳ק׳צ׳ה׳ השמים משם יקבצך וכו׳ ״. תרגומו : יתברך ה׳ אלהי ישראל אשר סייעני ואספתי תרגום רס״ג לכתובים זולתי עזרא ודברי הימים שלא מצאתי, ונעשו כולם שלשה כרכים וזה הכרך הראשון, ותהי השלמתו יום ששי סדר אם יהיה נדחך ב׳ק׳ציה׳ השמים משם יקבצך ה׳ וכו׳. כ״י זה בידי נכדיו בני המנוח ר׳ שמעון פנחס הכהן ז״ל, ותודתי להם שמסרו לי את הספר לשמוש לזכות את הרבים. כ״י זה היה גם בידי הרה״ג יחיא אביץ׳ זצ״ל שהיה רב ראשי בתימן ואחד מגדולי הרבנים שהכרתי. הוא היה בקי מאד גם בפירושי רבינו, והיה בעל מוח חריף ומהיר תפישה, הוא הרבה להעיר בשולי הספר על פירושי מלים בדברי רבינו ועל השואות ממקומות אתרים בתרגומו. הוא היה סבור שרבינו כתב פירושיו באותיות ערביות, ואחת מראיותיו בפרק קיט קלא ״פערתי״ התרגום לפנינו ״פערת״ סבור היה שהנכון ״פגרת״ ורק בשל דמיון העין וגימל הרפויה בכתב הערבי נתחלפו למעתיק הראשון.

מ כתב יד זה נכתב בתימן בשנת השנ״ז ליצירה ע״י הלבלר אברהם מצ׳מוני. צלום מכ״י זה במכון לצלומי כ״י שע״י הספריה הלאומית בירושלם. הספר כולל רות תהלים משלי קהלת איוב שיר השירים ודניאל עזרא א ו-ב ודברי הימים, כולם מקרא ותרגום מנוקד ומוטעם עם פירושי רס״ג פרט לעזרא ודברי הימים שהם מקרא בלבד. בסוף הספר בא לקט מדרשים על כל תהלים. וכך כתב הלבלר בסופו ״שלים בסייעתה דשמיא יום שני דהוא ראש חדש תמוז שנת אתתק״ח שנין לשטרי במתא אלצלבי יהא סימן טוב על מריה דאתעסק ביה אברהם בן דוד בן יוסף בן דוד בן יפת אלמצ׳מוני המקום יזכהו להגות בו ולדקדק בעניניו ולהבין מצפוניו ויקיים עליו מקרא שכתוב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל, כן יהי רצון, ועוד יקיים עליו יברכך וכו׳ יאר וכו׳ ישא וכו׳ אמן נצח סלה לעד״. בכ״י זה השתמשתי גם בניקוד וטעמי המקרא וגם בנוסחת התרגום.

ו כתב יד אמנם חדש אך מדוייק, כולל כל תהלים מקרא מנוקד ותרגום רס״ג. בכ״י זה השתמשתי גם למקרא וגם לנוסח התרגום. בשולי כ״י זה כתב אבי זצ״ל את הקטעים המעטים מפירושי רבינו שמצא בגניזות תימן לפרקים קיח–קיט, וכן לפרקים קכו–קלא. כתב היד הוא של ר׳ שלמה ב״ר אהרן ושצ׳י הי״ו, ותודתי נתונה לו שמסר לי כתב היד לשמוש לזכות את הרבים.

ש כתב יד עתיק כולל כל כתובים, מקרא בלבד מנוקד ומוטעם, עם מסורה קטנה בשולים. בכתב יד זה מצאתי הרבה כתיב וקרי שאינן ביתר כתבי היד ולא בדפוסים ומשום כך לא מצאתי לנכון לציין ולהעיר עליהן. אין בכה״י תאריך למרות היותו שלם בסופו, והלבלר הסתפק בכתיבת שמו בלבד וז״ל ״והכותב קל הקלים ועפר רגלי החכמים דוד בן משה בן זכריה בן עמרם הידוע אלפתיחי אלהים ימחול לי על כל מה ששגיתי וטעיתי והוספתי וגרעתי כדכתיב שגיאות מי יבין מנסתרות נקני, ברוך מי שעזרני להשלימו הוא יעזרני על מעשה רצונו אמן ואמן״. משער אני שנכתב בראשית המאה הרביעית לאלף הנוכחי. הכ״י הוא של האחים יוסף ואברהם בני המנוח ר׳ שמעון שרעבי הי״ו, ובזה הנני מודה להם על שמסרוהו לרשותי.

פ כתב יד עתיק הכולל כל כתובים עם כמה חסרונות פה ושם, מקרא בלבד מנוקד ומוטעם מדוייק מאד. לדעתי נכתב בחציה של המאה השלישית לאלף הנוכחי.

ד בסימן זה סמנתי את נוסחת החוברות המודפסות שנדפסו על ידי כמה תלמידים שונים וכפי שכתבתי לעיל.

ה כוונתי לשנויי נוס׳ שהובאו בהערות שבאותם חוברות על ידי מהדיריהם השונים, במדה מעטה מאד נזקקתי להם, כי בדרך כלל לא היה בהם מאומה מן החדוש ואותן הנוס׳ ישנן כבר בכתב יד זה או אחר, אבל על כל פנים לא פסחתי מעליהם, ושמתי עין על כל הערותיהם.

אני טרם אסיים את דברי אזכיר לברכה את מטיבי גומלי החסד עם רס״ג ותורתו אשר היוונו⁠־מיממו הוצאת קובץ זה לאור, ואלמלי עזרתם הנדיבה לא הייתי יכול לבצע פעולה זו. כי לצערנו מעטים הם המוסדות המבינים את ערך פרסום דברי קדמונינו בלשונם הם וכפי שיצאו מידי יוצריהם.

א) חבר מנהלי ״קרן הרב יהודה ליב ואשתו מנוחה אפשטין ז״ל שעל יד האקדימיה האמריקנית למדעי היהדות״ בנשיאות הרה״ג פרופ׳ שאול ליברמן יצ״ו ובהשתדלותו.

ב) הנהלת הקרן לזכרון הפרופ׳ ר׳ אלכסנדר קאהוט ז״ל בראשות הפרופ׳ ש. בארון הי״ו ובהשתדלות המזכיר הדגול פרופ׳ שלום שפיגל נ״י Published with a Grant by the Alexander .Kohut Memorial Foundation, New York City

ג) מפעל הפרסים על שם הרה״ג ר״ל גינצבורג ז״ל שהעניקו למפעל זה שני ״פרסי גינצבורג״, בנשיאות ובהשתדלות הרה״ג פרופ׳ אליעזר אריה הלוי פינקלשטין יצ״ו.

יחד כולם יהי שלום בחילם שלוה בארמנותם ויזכו להוסיף ולסייע להפצת תורת קדמונינו כמאמר הכתוב רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד (משלי כא כא).

י. ק.

הקדמת המהדיר | הקדמת רס״ג

הקדמות רס״ג

הקדמה ראשונה

ספר זה הוא שהיו אומרים אותו הלוים בבית המקדש. אמר מפרשו [ומבארו] בלשון בני ישמעאל המגלה עניניו:

יתברך ה׳ אלהי ישראל, האחד, הראשון.⁠¹⁰ הקדמון¹¹ בטרם היות הזמן, אשר עשה לבחיר ברואיו בזמן¹² ראיות להדריכו ולהביאו אל תועלתו בהתבוננו בהם בחוש ראייתו, ואמריו¹³ עוברים¹⁴ עמו להנחותו אל תועלתו, כאשר יגיעו למשמע אזניו¹⁵.

ואחר הפתיחה נאמר, כי תכלית הגופות עצמם,⁠¹⁶ וחלות המקרים בהם,⁠¹⁷ וחלוקת חלקי הזמן מתוכו, לפי שאלה הם יסודות המופת על חדוש המציאות, וכל מה שפירטו המיחדים מן התולדות אע״פ שרב מספרו הרי הוא לקוח משלשה יסודות אלו. כך המעשים הטובים בעיני השכל, והמצות החקוקים בספר, והמסורת שמוסרים אנשי האמת, הם יסודות הכשרת בני אדם למשמעת¹⁸ לדבר ה׳. וכל הנהגה דתית ולמוד¹⁹ ומשפט שיש למאמינים²⁰ אע״פ שנמוקו עמו הרי הוא מבוסס על שלשה יסודות אלו. ושני סוגים אלו הכוללים ששת היסודות הללו העיר עליהם הבורא יתעלה בספרו, אמר בסוג הראשון שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו׳²¹, וכל הנספח לפן הזה מצווי בני אדם בשמוש ההוכחה והמופת. ואמר בסוג השני האזינו ושמעו קולי הקשיבו ושמעו אמרתי,⁠²² כי זה מדרכי החכמה, כי אם הצווי הוא צווי על דבר, והאזהרה היא אזהרה מדבר, שטרם קדמה לו הקדמה המזרזת עליו או המרתיעה ממנו או המרשה עשייתו או עזיבתו, לא יהא לאותם הדברים אצל השומע בית קבול ולא מקום. אבל כאשר יבוא הדבר אחרי ספור, יהיה הספור מצע לדרישה ונושא לנשוא²³. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . ואחר כך²⁴ אבאר [כי הדבור נחלק לחמשה] חלקים,⁠²⁵ ואבאר כי בכמו כל אחד מאופני [אותם החלקים] הכשיר הבורא את עבדיו.

החלק הראשון הקריאה, ואין בו שום חלוקה, וכבר עשה בו לבני אדם תועלת כאשר קרא להם בספר הראשון כלומר התורה ואמר שמע [אל החקים²⁶, שמע ישר]⁠אל²⁷. וגם בספר הזה כיוצא בכך והוא אמרו האזינה עמי תורתי²⁸, שמעו זאת כל העמים²⁹, וכל הדומה לזה.

החלק השני השאלה, וכבר הודיענו החכם יתרומם ויתהדר כי לא נשתמש בו כדי שידע הוא על ידי כך מה שלא היה ידוע לפניו, אלא להזכירנו דבר נמנע אשר אינו אפשרי כלל, כמו שאמר בספר מי יעלה לני השמימה ויקחה לנו מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו³⁰, ודומה לו בספר זה מי ימלל גבורות ה׳³¹. כי מי בשחק יערך לה׳³², וכל הדומה להם. או שיניח שאלה כדי לתת עליה תשובה ויאמר מי שיעשה כך יהיה כך, דוגמא לזה בספר הראשון מי אשר חטא לי אמחנו מספרי³³, ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו׳³⁴. וממה שבספר הזה מי זה האיש ירא ה׳ יורנו בדרך יבחר³⁵. מי יעלה בהר ה׳ נקי כפים³⁶, ושאר כל הדומה לזה.

והחלק השלישי הספור, והוא נחלק תחלה לשלשה חלקים מחלקי הזמן שהם עבר והוה ועתיד. וכן נחלק העבר לשני חלקים, בלשון דבר ה׳, ודברי בני אדם. אותו שהוא בלשון דבר ה׳ יש ממנו מה שהיה לפני אדם כמו שהודיענו בריאת השמים והארץ ומה שביניהם כאמרו בראשית ברא אלהים³⁷ עד סוף הפרשה, ואמר כאן בדומה לכך יסד ארץ על מכוניה³⁸ עשה ירח למועדים³⁹ וכל הדומה לכך. וממנו שהוא אחרי אדם והוא נחלק לשני חלקים, או ספור על בני אדם שנשתבחו כמו שביאר בתורה עניני אברהם יצחק ויעקב והיתה כוונתו בכך לחייבנו להתדמות להם, וכמוהו בספר הזה הרבה כגון הזכרתו את פנחס באמרו ויעמד פנחס ויפלל ותחשב לו לצדקה⁴⁰, והזכרתי את דוד וירעם כתם לבבו⁴¹. אבל ספור עניני אנשים שנתגנו כוונתו בכך שלא נעשה כמותם כמו שהזכיר בתורה ענין המרגלים⁴² והמתאוננים⁴³ והנצמדים⁴⁴. וכמוהו בספר זה הזכרתו בני אדם שאמר בהם מהרו שכחו מעשיו⁴⁵, ויכעיסוהו בבמותם⁴⁶. ואשר מהם בלשון בני אדם [הוא מה] שמפארים לה׳ יתרומם ויתהדר במה שעשה בטרם היית האדם, כגון אמרו אתה הכינות מאיר ושמש אתה הצבת כל גבולות ארץ⁴⁷. ובמה שעשה אח״כ לבני ישראל כגון אמרו אתה ידך גוים הורשת ותטעם⁴⁸. אתה בקעת מעין ונחל אתה הובשת נהרות איתן⁴⁹. וכוונתם בזה הפיאור והשבח כדי לנטוע יראתו יתרומם ויתהדר ואימתו בלב הברואים. שיזכרם מי שידעם⁵⁰, וידעם מי שטרם נודעו לי. והזמן ההוה נחלק גם היא לשני חלקים, בלשון דבר ה׳ במה שהוא מתאר את עצמו בכח ובתפארה כדי שייראהו כל האדם כגון אמרו בספר זה כי ה׳ אוהב משפט⁵¹. כי צדיק ה׳ צדקות אהב⁵². ובלשון בני אדם כגון מה שמתארים מצבם ושפלותם ועמלם וענים באמרי בספר זה הנה טפחות נתת ימי וחלדי כאין נגדך⁵³. אך הבל בני אדם כזב בני איש⁵⁴. והזמן העתיד לא יתכן אלא בלשון דבר ה׳ שהוא יודע מה שיהיה בטרם היותו, והוא נחלק לשני חלקים זירוז⁵⁵ ואיום, יש ממנו שהוא בעולם הזה כמו שאמר בתורה אם בחקותי תלכו, ונתתי גשמיכם בעתם⁵⁶ עד סוף הפרק, ודומה לו בספר הזה על הצדיק. נפשו בטוב תלין⁵⁷, רבות רעות צדיק⁵⁸, זהו חלק הזירוז. ובחלק האיום כמו שאמר בתורה ואם בחקותי תמאסו אף אני אעשה זאת לכם⁵⁹, ודומה לו בספר הזה על הרשעים כי כחציר מהרה ימלו⁶⁰, תמותת רשע רעה⁶¹. ויש ממנו על הגמול לעולם הבא מה שאמר בתורה נגד כל עמך אעשה נפלאות⁶². ואמר על אחר חיי העולם הזה וצדקה תהיה לנו⁶³, ומה שאמר בספר זה מה יקר חסדך אלהים, ירויון מדשן ביתך, כי עמך מקור חיים⁶⁴. והיתה המטרה בשני החלקים יחד מפני שידוע לפניו כי בני אדם זקוקים⁶⁵ להכשרה לפיכך זירזם עליה, ולפי שהם יראים מהמאורעות לפיכך איים עליהם בהם. וכל מה שיאמרו בני אדם מסוג זה⁶⁶ אינו אלא על דרך התקוה לא בדרך הודאי, כמו שאמר יוסף אנכי אעשה כדבריך⁶⁷, ודברי אנשי יבש גלעד מחר נצא אליכם⁶⁸, ודברי נתן ואני אבוא אחריך ומלאת את דבריך⁶⁹, כל זה כפי שמקוים בני אדם לא בהחלט. והחלק הרביעית מחלקי הדבור הוא הצווי והאזהרה, ושני סוגים אלה הם כשני צירים לכל ספרי ה׳ המקודשים אשר עליהם יסוב כל סובב, וכשני בסיסים אשר עליהם יעמוד כל עומד וכל מה שהוצרך לשאר האופנים. ובהם דבר בלשון יחיד ובלשון רבים, בלשון יחיד בצווי בספר הראשון את ה׳ אלהיך תירא ואותו תעבד⁷⁰, כבד את אביך ואת אמך⁷¹. ובספר הזה בטח בה׳ ועשה טוב⁷², קוה אל ה׳ חזק ויאמץ לבך⁷³. ובלשון רבים בחלק הצווי בספר הראשון ועבדתם את ה׳ אלהיכם⁷⁴, ושמרתם ועשיתם⁷⁵. ובספר הזה דרשו ה׳ ועזו בקשו פניו תמיד⁷⁶, בטחו בו בכל עת⁷⁷. ומחלק האזהרה בלשון יחיד בספר הראשון לא תרצח, לא תנאף⁷⁸, וכל כיוצא בהם. ובספר הזה אל תתחר במרעים ואל תקנא בעושי עולה⁷⁹, וכל הדומה לזה כגון אל תירא כי יעשיר איש⁸⁰ וזולתו. ובלשון רבים בתורה לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו⁸¹. ובספר הזה רגזו ואל תחטאו⁸², אל תבטחו בעשק ובגזל אל תהבלו⁸³, אל תקשו לבבכם כמריבה⁸⁴, וכל הדומה לזה.

והחלק החמישי הוא התפלה וההשתפכות⁸⁵, ומה שלא יתכן שיאמרהו החכם⁸⁶. כי הוא מופנה אליו, כי הכל צריכים לו ואין לו צורך אליהם, ונאמר זה בלשון עבדיו. בלשון יחיד כאמרו שמרה נפשי והצילני⁸⁷, חנני אלהים כחסדך, הרב כבסני מעוני⁸⁸. ובלשון רבים שובנו אלהי ישענן⁸⁹, שבענו בבקר חסדך, שמחנו כימות עניתנו⁹⁰, וכל שהוא בדרך זו.

הרי אלו שמונה עשר ענינים נתפצלו מחמשת החלקים שהם היסודות, וכיון שכבר נתבאר שהדבור האלהי הקיפו מטרותיו שמונה עשר ענינים, והרי החכם ברא את האנושות בתכלית שלמות הבריאה וחכמת העשייה, לכך הוצרך גם החסיד⁹¹ להכשיר אותם באלו השמנה עשר ענינים שהם שלמות ההכשרה. ואומר עוד כי מדרכי חכמתו⁹² שלא להסתפק בחמשה פנים או עשרה מאלה השמונה עשרה שיעשם לשמוש, לפי שגלוי לפניו שינויי תכונותיהם ורגשותיהם⁹³, מהם מי שהצווי והאזהרה פועלים בו, ומהם מי שההבטחות והאיומים שבאו עמהם מוחצים כחו, ומהם מי שספור ענין אנשים שהטיבו והצליחו, והרשיעו ואבדו, מתאים לכח תפישתו. וכך יתר השמונה עשר ענין כולם פועלים בכל בני אדם. וכן לא קבץ את כל הצווי במקום אחד, ולא כל התפלה במקום אחד, ולא כל הפיאור והרוממות בצד אחד, כדי שלא יהא כל פן⁹⁴ במקום אחד ויכבד על הקוראו ועל השומע את קוראו, אלא מיזג את הכל זה עם זה כדי שאם יהא הקורא נלאה בסוג התפלה כאשר יתמיד בו ימצא עצמו מועבר אל חלק הספור, וכאשר יקרא ממנו חלק וקרוב הוא ללאות ימצא את הדבור עובר אל הצווי או האזהרה, וכאשר ישיג מהם כדי יכלתו יפגשהו הגמול או העונש. ווכיון שהם כך ישתעשע בהם ותתחזק אמונתו בהם⁹⁵, ויוכשר בכולם ולא תקצר רוחו. וכיון שהמטרה המכוונת בכל כתבי הקודש הוא הצווי והאזהרה, וכל שאר ששה עשר אופני הדבור האחרים הם נספחים להם, הרי ספר זה שהוא אחד מהם אין הכוונה בו אלא הצווי והאזהרה, ולא הוזקק לששה עשר סוג האחרים אלא כדי לאמצם⁹⁶ ולחזקם, וכן כאשר מצווים לאדם צווי מסויים ומבארים לו מה יועיל ומה גמולו על כך יהיה זה לו עדוד לקבלו, וכן המוזהר כאשר מזהירים אותו על דבר מסויים ומבארים לו מה הנזק שיגיע לו ואיזו דעה תארע לו יהא הדבר יותר מוחש בעיניו וימנע מלעשותו, ולכן נתבארו סוגי הגמול והאיום המגלים את העונש. ותיראה מטרת⁹⁷ הצווי והאזהרה. והוצרך גם להודיע ספורי אנשים שנשתבחו בהליכותיהם או נתגנו, כי המצווה והמוזהר כאשר אומרים לו אל תעשה מעשה זה פן יבואך מה שבא לפלוני בן פלוני מן הרעה, ועשה מעשה זה כדי שיגיעך מה שהגיע לפלוני מן הרוממות⁹⁸, הרי הוא לומד מכך והספור נעשה אצלי כנסיון ולא יצטרך לנסות בעצמו⁹⁹. וכן הוצרך לתאר גבורת הבורא יתרומם ויתהדר וחכמתו ורוממותו וגדולתו כדי שייראוהו בני אדם ויאמרו, מי שהוא כפי התארים האלה היאך נרשע לפניו או נמרוד בו או נמרה דבריו. ויאמרו עוד מי אשר אלה מקצת תאריו הוא ימלא מה שהבטיח או איים לפי שהוא יכול והוא נאמן, וכן הוצרך לקבוע להם הבקשה והתפלה והתחנה כרי להזכירם חולשתם ומיעוט יכלתם ושהם זקוקים לו, כדי שאז יכנעו וישפילו עצמם לפניו לקבל צוויו ואזהרתו. אבל הקריאה¹⁰⁰ הוא כדי להעירם על מה שמדובר בו עמהם בלבד.

וכבר נתבאר כי שמונה עשר חלקים אלו לכל סוגיהם אין המטרה בהם כולם אלא לענין הצווי והאזהרה, והדבר אשר הביאני להקדים חלקים אלו בהקדמת הספר הזה ולבאר שהמטרה בכולם סביב הצווי והאזהרה, הוא מפני שראיתי אחרים מאומתנו מדמים שספר זה דוד הנביא אמרו מפי עצמו¹⁰¹, ונראה לי כי הסבה שגרמה להם דמיון זה מה שמוצאים בו הרבה מן התפלות, דבר זה גרם להם והביאם לסטות מליחסו אל ה׳ כיון שהוא בלשון בני אדם ובפרט גרם להם כך מה שמשתמשים בו בתפלותיהם¹⁰². ולכן ראיתי לגלות כל עניני ספר זה ואומר, שהוא כולו דבור אלהי מה שמדבר ה׳ לעבדו, יצוהו ויזהירהו ויזרזהו¹⁰³ וייראהו, ויתאר לו רוממות כבודו, ויזכיר לו שהוא חלש לפניו ושהוא נצרך אליו. ואין לטעות במה שיש בו מן התפלות אע״פ שרבים הם, כי ענין אמרו שמעה תפלתי¹⁰⁴, אשמע תפלת עבדי. שמרני אל כי חסיתי בך¹⁰⁵, אשמור עבדי כי חסה בי. וכל הדומה לזה כפי שאבאר.

ודע ייטיב לך ה׳, שספר זה מחמת גודל ערכו ולפי שהוא דבר ה׳ ונחלק לכל חלקי [הדבור], לא נתנו ה׳ [אלא] בזמן שהיתה האומה בתכלית שלמות מצבה ותמות עניניה, וכפי שידוע תמיד מפעולותיו המחוכמות יתברך ויתעלה, שהוא לא שלח את שליחו¹⁰⁶ משה בן עמרם ולא הראה אותותיי ומופתיו ולא נתן ספר התורה אלא בזמן אשר הגיעו בני אדם למספר הכי שלם אשר חייבה חכמתו שישארו על כדומה לו לעולם, כי עשרת הדורות שהיו מאדם ועד נח היו [ימי חייהם] תשע מאות שנה ושמונה מאות ושבע מאות ומה שקרוב לזה, לפי שהנברא הראשון לא היו אלא שנים בלבד, ואלו היו ימי חייהם קצרים לא היו מגיעים ילדיהם למספר רב, לפיכך ארכו ימי חייהם כדי שיוליד כל אחד מהם בימי חייו מאת ולד דרך משל או מאתים ולדות, וכך בנו, וכך בן בנו בחייו, ואז יגיעו לאלפים בחיי האב הראשון. וימי חיי עשרת הדורות אשר מנח ועד אברהם היו חמש מאות שנה וארבע מאות שנה ושלש מאות שנה ומאתים, לפי שהנשארים [אחרי המבול] היו שמונה אישים, נח ושלשת בניו וארבעת נשותיהם, והרי יהיו ימי החיים הללו על אף קצרם כמו אותם ימי החיים הארוכים, מפני שהמולידים באלה יותר מן המולידים בההם, ונמצא שאין הדור הולך אלא לאחר שכבר העמיד מספר ולדות כמו שהיו מעמידים הדורות הראשונים. וכך באשר נתרבו בני אדם מאחרי אברהם נתמעטו ימי חייהם למטה ממאתים שנה, וכל שנוספו בני האדם הוסיפו ימי חייהם להתמעט, עד אשר הגיעו אל כמות המספר אשר חייב החכם שישארו בדומה לו כל הימים, ולכן עשה את ימי חייהם מאה ועשרים שנה או קרוב לזה כדי שיחזור כל דור מהם להיות כמו הראשון או קרוב לו, וכזה קצב לשליחו המאיר מאה ועשרים שנות חיים¹⁰⁷. ובאותו הזמן שהגיעו בני אדם למספר הזה שהוא היותר ראוי להם שישארו בדומה לו נתן ה׳ תורתו והזריח זהרה, והשלים מצותיו¹⁰⁸, ועשה את הנפלאות ואת האותות המזהירים. וכך עשה ה׳ יתרומם ברוממותו בספר הזה השלם והמושלם, לא נתנו אלא בזמן שהגיעה האומה אל מספר היותר שלם, ורחבות המדע, ורבוי הממון, והגבורים, וזולת זה, רבוי מנינם המספרי הרי הוא מפורש שהגיע לאלף אלפים ומאה אלף כאמרו ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שולף חרב¹⁰⁹. רחבות המדעים הרי מפורש בענין שמואל שבכל פנה היית מוצאם לומדים והוגים כאמרו וירא את להקת הנביאים נבאים ושמואל עמד נצב עליהם ויגידו לשאול וישלח מלאכים וגו׳, ואמר בו ותהי עליו גם הוא רוח אלהים¹¹⁰, ואמר עוד ופגעת חבל נביאים וגו׳¹¹¹, ושאר כל מה שיש לספח לשלשת הפסוקים הללו. וכן רבוי ממונם גם הוא מפורש, כי מצאנו דוד המלך הקדיש לה׳ מאת [אלף] ככר זהב בעין ואלף אלפים ככר כסף כאמרו ואני בעניי הכינותי לבית אלהי זהב ככרים מאה אלף וגו׳¹¹², וכאשר תסכם את זה יהיו אלף בתי אוצר. וכך רבוי הנכנעים [לישראל] והגבורים הרי הוא מפורש באלה שמות הגבורים אשר לדוד בספר שמואל¹¹³ ובספר דברי הימים¹¹⁴. ולפיכך קבע החכם יתרומם ברוממותו בזמן זה בנין בית המקדש והראה בכך בחזיון לדוד באמרו כי לא ישבתי בבית¹¹⁵ ושאר הענין. ולפי שטרם נשלם הכבוש¹¹⁶ ונותרה ממנו שארית צרה לדוד להכין הכל ולהתקין לעלמה בנו כאמרו ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו וגנזכיו ועליותיו¹¹⁷, ואמר בסוף הפרק מיד ה׳ עלי השכיל¹¹⁸, שיהא בניבו בזמן השלמת הכבוש והפסקת הקרבות והמלחמות כאמרו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו¹¹⁹. והיה אחד הדברים אשר בו הקמת בית המקדש מה שהלוים מזרזים על הבנייה עד שנשלם באמרו בספר [זה] פעמים רבות למנצח. ופירשו בדברי הימים שהיא זירוז על המלאכה כאמרו מאלה לנצח על מלאכת בית ה׳ עשרים וארבעה אלף¹²⁰. וכן בספר עזרא ויעמידו [את] הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה׳¹²¹. ומהם שהיו מפקחים על אנשי המשמרות לילה ויומם כל קבוצה במה שנמסר לה כאמרו ואלה המשוררים ראשי אבות ללוים בלשכות פטורים וגו׳¹²².

וכן ניתן ספר זה בזמן זה ולפיכך קראנוהו ספר תהלים, לפי שהוא שיר מיוחד לאנשים מיוחדים במקום מיוחד בכלים מיוחדים בנגינות מיוחדות כמו שאבאר לקמן¹²³ בעזרת ה׳ וניתן לבחיר המלכים דוד הנביא עליו השלום אשר נבחר כמו שנאמר בו מצאתי דוד עבדי¹²⁴ עד סוף הפרשה לכל אורך פרטי עניניה. והיתה תחלת נבואתו בזמן שנמשח שנ׳ ותצלח רוח אלהים אל דוד מהיום ההוא ומעלה¹²⁵, לפיכך תמצא הרבה מציוניהם [של המזמורים] מוסב על מה שאירע לו אחר שנמשח, מהם לפני המלוכה ומהם אחריה, כאמרו במדבר יהודה¹²⁶, בהיותו במערה תפלה¹²⁷, באחוז אותו פלשתים בגת¹²⁸. בשנותו את טעמו¹²⁹, בבא דואג האדומי¹³⁰, בבא הזיפים¹³¹. בשלוח שאול¹³², בברחו מפני אבשלום בנו¹³³, בחצותו את ארם נהרים¹³⁴. דומה למה שכתב ה׳ לבני ישראל את מסעותיהם בתורה כלומר אלה מסעי¹³⁵ והמאורעות שאירעו להם בכל מחנה, בגלל רום ערכו וגודל מעלתו לפני ה׳ לפי שהוא¹³⁶ כלילות המוסר ושלמות ההדרכה, ועשה שקריאתו¹³⁷ נאמרת בכל מקום ובכל זמן ולכל אדם ובכל גיל.

ואשר לשיר הרי התנה בו חמשה תנאים, יש שהם כוללים את כולו, ויש הנחלקים לחלקים¹³⁸ וכל הספר נבואה שנתנבא בו דוד, לפי שכל האומה בדעה אחת לקרותו שירי דוד, וכך נאמר במקומות רבים יחוסו אליו [כאמרו] להלל ולהודות במצות דוד איש האלהים משמר לעומת משמר¹³⁹, ואמר להודות לה׳ כי לעולם חסדו בהלל דוד בידם¹⁴⁰, ואמר עוד בשיר כי כן מצות דוד איש האלהים¹⁴¹. ואף על פי שאפשר לחשוב שיש בו ממה שנתנבא בו או שר אותו זולת דוד, כגון אסף והימן וידותון ואיתן ומשה איש האלהים וזולתם, הרי צריך לדעת שאיו הדבר כפי שאפשר לחשוב בו, אלא אין שום דבר שאינו לדוד. שהרי יש שמיחסו לשני אישים כגון אמרו למנצח לידותון מזמור לדוד אמרתי אשמרה דרכי¹⁴², למנצח על ידותון מזמור לדוד אך אל אלהים דומיה נפשי¹⁴³, למנצח על ידותון לאסף מזמור קולי אל אלהים ואצעקה קולי אל אלהים¹⁴⁴, שיר מזמור לבני קרח, למנצח על מחלת לענות משכיל להימן האזרחי¹⁴⁵, ואין מן הרגיל שישלח ה׳ שני נביאים בשליחות אחת¹⁴⁶, ואע״פ שנ׳ בתורה וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר¹⁴⁷ הרי האמת הברורה כי משה לבדו הוא הנשלח בכך ואין אהרן אלא שומע ממנו, וגם הוא נביא בהשפעת¹⁴⁸ נבואת משה, ולא יתכן בכגון זאת בזולת נבואת משה, והדבר אפשרי בה מפני שהוא היה שומע הדבור מה׳ אליי כאמרו ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים¹⁴⁹, והרי היה משה במצב זה במקום המלאך השומע את הדבור מאת ה, ומביאו אל הנביא כמו ששמע משה והביאו אל אהרן, ובכך נעשה גם אהרן נביא¹⁵⁰, ואם נחשוב נבואה לידותון עם דוד על הדרך שהיה לאהרן מן משה הרי זה מוכחש שידובר עם דוד בלי אמצעי, לפי שזו מעלה מיוחדת למשה כאמרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה¹⁵¹. וכאשר נחשוב שדובר עם דוד באמצעות מלאך ירד¹⁵² השומע ממנו מלהיות נביא במה ששמע והרי הוא כשאר ההמון, וכיון שדבר זה מן הדברים¹⁵³ הברורים הרי לא צורף ידותון עם דוד במקצת הציונים אלא כדי להשמיענו שאותו המזמור נבואת [דוד, וידותון] מינוי הוא שנתמנה עליו. אבל שתוף ידותון עם אסף ובני קרח והימן, הרי כל המשתתפים בציון אותו המזמור אומרים אותו ושרים אותו יחד. אבל אמרו תפלה למשה איש האלהים הוא שיר נמסר לבני משה שהיו בזמן דוד כדי לשיר אותו. ודבר זה רגיל הרבה בספרים הקדושים, כמו שאמר בספר (יהושע) [שופטים] ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי וילך יהודה את שמעון אחיו¹⁵⁴, ואין הכוונה בכך אלא לבני יהודה ולבני שמעון. וכך שאר השבטים הרי הוא אומר אשר לא הוריש, זבולון לא הוריש, נפתלי לא הוריש¹⁵⁵, ר״ל בני נפתלי ובני אשר ובני זבולון. והדוגמה היותר קרובה בספר דברי הימים אמרו בימי דוד ואהרן ובניו מקטירים על מזבח העולה¹⁵⁶, והכוונה בכך בני אהרן, ואמרו אחר כך ויהוידע הנגיד לאהרן¹⁵⁷ כלומר לבני אהרן, כך כאן תפלה למשה איני אלא תפלה לבני משה כפי שאמרנו באסף והימן וידותון וזולתם. אבל הציון המייחס לשלמה באמרו לשלמה אלהים משפטיך למלך תן¹⁵⁸ הרי גם הוא חזון שנראה לדוד הנביא עליו השלום, נבואה על שלמה ומה יהיה בעניניו, ולפיכך הסמיך לו בסופו כלו תפלות דוד בן ישי להשמיעך שהוא נבואה שנתנבא בו דוד¹⁵⁹ במה שיהיה מעניני שלמה. וכך שיר המעלות לשלמה¹⁶⁰.

וכיון שהדבר כמו שביארתי נקרא ספר זה ספר התהלים, והכוונה בכך שהעם היו שרים אותו במקדש כפי חמשת התנאים שהזכרתי לעיל. הראשון מהם, כל מזמור שהוא מצויין לאנשים [מסויימים] מן הלוים חייבים הם לאמרו ואסור לזולתם לאמרו אלא דרך קריאה בלבד¹⁶¹, כך שכל שציונו לאסף אומרים אותו בני אסף בן ברכיהו בן שמעא¹⁶² וחבריו אשר מבני גרשם. ואשר הוא להימן אומרו הימן המשורר בן יואל בן שמואל¹⁶³ וחבריו אשר מבני קהת או חברון או עוזיאל. ואשר הוא מצויין לבני קרח [יאמרוהו שאר בני קרח בן יצהר]⁠¹⁶⁴ בן קהת שהם מבני קרח דוקא. והמצויין תפלה למשה איש האלהים אומרים אותו בני רחביהו בן אליעזר בן משה¹⁶⁵ וחבריהם. והמזמור אשר ציינו לאיתן אומרו איתן [בן קישי] בן עבדי בן מלוך¹⁶⁶ מבני מררי וחבריו. והמיוחס לידיתון אומרו ידותון וחבריו שבהם נאמר בני ידותון גדליה¹⁶⁷. והמיוחס לבן כאמרו למנצח עלמות לבן¹⁶⁸ אומרים אותו בני לוי המפורטים¹⁶⁹ בדברי הימים כאמרו ועמהם אחיהם המשנים זכריהו בן ויעזיאל ושמירמות¹⁷⁰. והמיוחס לגתית והם שלשה מזמור ה׳ אדונינו¹⁷¹, הרנינו לאלהים עזינו¹⁷². מה ידידות משכנותיך¹⁷³, אומרים אותו בני עובד אדום הגתי המפורסם. ועל דרך זו הם כל השיטות שבאו בציונים. ואסור לעובד אדום לומר את דבר אסף, ולא להימן לומר דבר שהוא לבן, והרי זה כענין שנאמר בתורה איש איש על עבודתו ועל משאו¹⁷⁴, כך נאמר בהם כאן והמשוררים בני אסף על מעמדם והלוים על משמרתם להלל¹⁷⁵.

והתנאי השני שיש מן המזמורים שהוא בלחן אחד כולו ולא ישתנה, והוא כל מה שציונו באיכות על נגינת¹⁷⁶, כי אמרו נגינת הוא לחן. ומהם שהוא נאמר בלחנים רבים שונים והיא מה שפתח בו בנגינות¹⁷⁷, כי נגינות משמע לחנים רבים. ומהם שהוא נאמר בלחן גביה והוא מה שציונו שיר המעלות, וממה שמבאר שמעלות הוא הרמת קול אמרו וכנניהו שר הלוים במשא יסר במשא כי מבין הוא¹⁷⁸, והרי מציגו שמיחסים עלות אל הקול שנ׳ ותעל שועת העיר השמימה¹⁷⁹, וצוחת ירושלים עלתה¹⁸⁰. ומהם שהיא נאמר בקול חרישי דק והוא אשר האיכות מצוינת בו על עלמות...⁠¹⁸¹.

...⁠¹⁸² זה כמו שעשה אלישע כאשר היה מתאבל על פרידתו מאליהו עליו השלום בקש מנגן במקצת הלחנים והכלים כאמרו ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן וגו׳¹⁸³. וכל מזמור אשר ציונו לאסף הרי הוא בלחן המצלתים כמו שביאר בדברי הימים ואסף במצלתים משמיע¹⁸⁴. וכך גם מה שהיה לאיתן ולהימן כאמרו והמשוררים הימן ואסף ואיתן במצלתים נחשת להשמיע¹⁸⁵. ומה שיש בפתיחתו על מחלת הרי הוא ב״טבל״¹⁸⁶ כפי הידוע במלת מחול. ואשר ציונו לבן או עלמות היא בפריטה על נבל כמו שביאר בדברי הימים וזכריה ויעזיאל ושמירמות¹⁸⁷״, ומה שהאיכות בפתיחתו על השמינית או שציונו לעובד אדום הגתי הרי הוא בכנור כמו שביאר בדברי הימים ומתתיהו ואליפלהו ומקניהו ועובד אדום¹⁸⁸. ואפשר שגם שאר הכלים ושאר הלחנים קצרו מלהזכירם. וכן גם על דרך זו מה שהיה בנבל אינו נאמר בכנור, ומה שהיה במחול אינו מותר לאמרו במצלתים. ובחרש אינו מותר שייאמר על שרם דבר כלל אלא יהיה דרך קריאה ואמירה.

והתנאי הרביעי שיש מן המזכירים שהוא נאמר על תמיד של שחר, ומהם הנאמר על עולת התמיד בערב, והוא מה שקבע דוד בזמן נשיאת הארון כאמרו ביום ההוא אז נתן דוד בראש להודות לה׳ ביד אסף ואחיו¹⁸⁹. ואח״כ חלק את המזמור בספר זה לשני חלקים אחר שעשאו בדברי הימים דבור רצוף, למדנו שהוא לשני זמנים שונים, מהודו לה׳ קראו בשמו עד ולנביאי אל תרעו נאמר על תמיד של שחר¹⁹⁰, ומן שירו לה׳ כל הארץ עד ברוך ה׳ אלהי ישראל נאמר על תמיד של ערב¹⁹¹. ואע״פ שהקרבנות היו רק בגבעון¹⁹² הרי אסף וחבריו היי אומרים פסוקים אלו בכל בקר ובכל ערב בזמן הקרבן כאמרו ויעזב שם לפני ארון ברית ה׳ ואסף ואחיו לשרת לפני הארון תמיד לדבר יום ביומו¹⁹³. ואשר בפתיחתו מזמור שיר ליום השבת¹⁹⁴ [הוא ליום השבת] דוקא. ומה שיש בציונו מזמור לתודה¹⁹⁵ הוא לחג דוקא כאמרו בקול רנה ותודה המון חוגג¹⁹⁶. ויתכן שהיו שם זמנים אחרים שמיוחדים להם מזמורים מסויימים אלא שלא נתבארו.

והתנאי החמישי שיש פרקים מהם שנתנו כחלק לאנשים המוגבלים במקום [מסויים] ממקומות המקדש שיאמרוהו באותו המקום לא בזולתו ואע״פ שגם הוא במקדש, כאמרו ויפל הגורל מזרחה לשלמיהו [וזכריהו בנו... ויצא גודלו צפונה], לעובד אדום [נגבה]... לשפים לחוסה למערב עם שער שלכת¹⁹⁷. וכן עשה את הלוים עשרים וארבע מחלקות בכל רוח מארבע הרוחות כמו שביאר בפירוש ואמר למזרח הלוים ששה לצפונה ליום ארבעה למערב¹⁹⁸. אלא שכל הספר אסור לאמרו בשיר זולתי במקדש, אלא אם כן קוראהו קריאה רגילה, כי הנצוח שבו מוגבל במקדש כאמרו לנצח על מלאכת בית ה׳¹⁹⁹ וכן הנגינות מוגבלות במקדש כאמרו ונגינותי ננגן כל ימי חיינו על בית ה׳²⁰⁰. וכן כל עצם השיר מיוחד בארץ הקדש כמו שידעת שאנשי בבל בקשו מן האבות שיאמרו שיר כתקנו בגלות וסירבו כמו שפירשו ואמרו כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה שירו לנו משיר ציון. ואמרו איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר²⁰¹. אבל דרך קריאה הרי הוא נקרא קריאה תמה ולהאמין בו שהוא ספר הכשרת בני אדם, ואע״פ שהוא ספר תהלות אין כונתו ומטרתו אלא הצווי והאזהרה אשר הם שני היסודות הגדולים מאלו השמונה עשר. וכן נתברר כי אלו הששה עשר הנותרים לא נקבעו אלא לזרז על שני יסודות אלו. יוצא איפוא כי חובה על כל מי שקורא ספר זה להאמין שהתכלית²⁰² מכל הענינים האמורים באיזה סוג של דבור הוא מוסב אל דבר ה׳ כיון שהוא ניתן מאתו. למשל אומר, כאשר ישמע שהספר אומר לא גבה לבי ולא רמו עיני²⁰³, ידע²⁰⁴ שהוא יתברר ויתעלה רצה לצוות עבדיו ולומר להם אל יגבהו לבותיכם ואל ירומו עיניכם ואל תלכו בגדולות ובנפלאות מכם, אלא שאמרו בלשון זה כיון שהוא אחד משמונה עשר סוגים אלו. ואם ישמענו אומר זכור ה׳ לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה׳ נדר לאביר יעקב²⁰⁵ ושאר הפרשה, יסב תכליתו כלפי ה׳, ונמצא שהוא, אזכור לכל צדיק את כל יגיעו וענותו מאשר נשבע לי ונדר לי, וכל הדומה לזה. וכן אם שמעו אומר חנני אלהים כחסדך²⁰⁶ ידע שהחכם רצה בכך להודיענו שהוא מכפר לשבים, והשמיענו אותו בלשון עבד מעבדיו על דרך התפלה, אבל ענינו אני אחון על מי ששב בחסדי וברחמי הרבים אמחה פשעיו. וכן אם שמעו אומר שמעה תפלתי ה׳ ושועתי האזינה²⁰⁷ צריך להשיג מכך שה׳ רצה להודיעני שהוא שומע תפלת עבדיו ושועתם ולא יחרש אל דמעתם. ועל דרך משל זה כל הספר, כל שהוא צווי אז אזהרה, והבטחה ואיום, וספור עבר או עתיד, הרי היא כמשמעו. יכל שהוא בלשון תפלה והתעוררות וכיוצא בהם צריך שיוסב ענינו שהיא דבר ה׳ כמו שביארנו.

ועם כל מה שאמרתי ודברים שביארתי לא אסתפק בכך מבלי לרשום פסוקים משאר כתבי הקודש הקשורים זה בזה כולם דברי ה׳, ומקצתם אמור בלשון ה׳ ומקצתם בלשון נביאו ומהם בלשון האומה, ואז יהא הפירוש שביארתי יותר חזק, מהם דבר ישעיה הוי שודד ואתה לא שדוד ובוגד לא בגדו בך וגו׳ ה׳ חננו לך קוינו וגו׳ מקול המון נדדו עמים וגו׳ ואוסף שללכם אסף החסיל וגו׳ נשגב ה׳ כי שוכן מרום וגו׳ והיה אמונת עתיך וגו׳²⁰⁸, הפסוק הראשון פשוט מיוחס אל ה׳ שאומר לשודדים ולעושקים אל תדמו שאתם תשארו לעילם בלתי שדודים ונעשקים, אלא יבוא לכם מי שיעשה בכם כמו שעשיתם. והפסוק השני אמור בלשון האימה כאלו הם מתפללים אל ה׳ בהם, ועיקרם מוסב אל ה׳ שהוא אומר אני אחון כל קווי ואהיה בעזרו לבקרים וישועתו בכל צרה. והשלישי כאלו הנביא אומרו לפני ה׳ ועיקרו שהוא אומר כי ה׳ אומר מקול המון ינדדו עמים ומרוממותי יפוצו הגוים. וכן הרביעי אשר כאלו הנביא פונה בדבריו לעמים ואסף שללכם מוסב אל ה׳ אני אעשה שיאוסף שללכם כמו שנאסף הארבה. וכן הפסוק החמישי ששמענו את הנביא כאלו אומרו על ה׳ בלי שיהא מופנה אליו הכל מוסב אל ה׳ אני הנשגב שוכן השמים הממלא ציון משפט וצדקה. וגם הפסוק הששי אשר ראינוהו כאלו הוא פונה בו כלפי ה׳ גם הוא מוסב אל דבר ה׳ שיהיו עתיהם כלולים²⁰⁹ בחוסן הישועה והחכמה והידיעה והאמונה. ומזה²¹⁰ מה שאמר ירמיהו ברוך הגבר אשר יבטח בה׳ וגי׳ והיה כעץ שתול וגו׳ עקוב הלב וגו׳ אני ה׳ חוקר לב וגו׳ [קרא דגר ולא ילד וגו׳ כסא כבוד מרום מראשון וגו׳ מקוה ישראל ה׳ וגו׳]⁠²¹¹ רפאני ה׳ וארפא²¹², שמונה פסוקים אלו אע״פ שהם מחולקים בלשון אשר מקצתם כאלו היא הבטחה לצדיקים לא מדברי ה׳, ואח״כ דבור מיוחס אליו שהוא יודע נסתרות ודבור עונש שאינו מיוחס לאף אחד, ודבור אמור בלשון האומה, ודבור משמעו שהוא תפלה שהנביא מתפלל בו, הרי הכל מוסב אחרי העיון²¹³ והדיוק אל ה׳ שהוא אומר אשרי הבוטח בי שהוא יהיה כעץ על פלגי מים לא יחדל להניב, ואני לא יעלם ממני מצפוני הלבבות, ואני אעשה את אוסף הממון בעושק כקרא הדוגר על בצים לא לו שאין לו מהם אלא יגיעתם וכאשר הם מתבקעים יוצאים דומים להוריהם, ואני אשר הכל שלי העוזב משמעתי תאבד תקותו, ואני אשר ישאלני לרפאו ארפאהו ואם יבקש ישועתי אושיעהו ובי יתהללו המתהללים.

ואין לראות עיקום בכתובים ברבוי שנויי הלשון כיון שזה נוהג בשפת בני ישראל ומקובל בה, ולא יצאת מכלל זה אף השירה אשר צוה ה׳ את שליחו משה עליו השלים אל בני ישראל כאמרו ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל²¹⁴, תמצא דבריו עוברים מצורה לצורה ומיחס ליחס, ואין בכך שום סטיה ולא טעות כיון שהאומה משתמשת בכך בדבריה. פתח תחלה ואמר דברים כאלו הם מדברי משה האזינו השמים ואדברה, יערף כמטר לקחי, כי שם ה׳ אקרא, הצור תמים פעלו. אח״⁠ ⁠׳כ גינה אנשים ממרים בדבור שאינו לנוכח באמרו שחת לו לא בניו מומם. והסמיך לכך תוכחת להם כאלו הם נוכחים באמרו הלה׳ תגמלו זאת, זכר ימות עולם, אח״כ ספר שבח העם כאלו שלא בפניו כאמרו כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו, ימצאהו בארץ מדבר, כנשר יעיר קנו, ה׳ בדד ינחנו, עד לא שעתם אבותיכם. ואמר בתוך הדברים דברי תוכחת לנוכח שמנת עבית כשית, ואמר בסוף הענין צור ילדך תשי. וחזר ואמר דברים מיוחסים אל ה׳ ויאמר אסתירה פני מהם, עד וה׳ הסגירם, ואח״כ הסב את הדברים ועשאם אמורים בלשון משה מתחלתם מן כי לא כצורנו צורם עד יהי עליכם סתרה. ונתן בתוך זה שני פסוקים מיוחסים לדבר ה׳ הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי, לי נקם ושלם. אח״כ מן ראו עתה כי אני אני הוא הכל עד מראש פרעות אויב דברים ברורים תקיפים דברי עוז ויכולת מיוחסים אל ה׳. והפסוק האחרון הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום אמור בלשון הנביא, וכולנו מודים כי עיקר כל הענינים האלה מוסבים לדבר ה׳, והוא יתהדר ויתרומם אשר חילק את דבריו כפי שכתבנו לענינים שביארנו. ואע״פ שחכמתו למעלה מכל מה שאנו אומרים וקובעים, הרי זו היא דרך חלוקת עניני ספר זה על שמונה עשר פנים כדי לבאר כל מה שנתכוון לו ויהיה שלם ומושלם. וכך נתפשט שם הספר בין בני אומתינו שם הכולל שמונה עשר ענינים אלה והוא התהלה.

ועוד אומר כי הכרחי למעיין בפירוש ספר זה שתהא לו ידיעה חשובה בחכמת הלשון וכן ידיעה חשובה בדרכי העיון, כדי שתהא לו כנר יונחה בו אל מה שפירשתי וביארתי. וכן מה טוב אם כבר השקיף על מה שכבר עשה זולתי מפירושי ספר זה²¹⁵ כדי שתתברר לו עדיפות הדרך שדרכתי בה. ובאחד הקדמון איעזר על כל פעולה טובה.

ואומר עוד בפתח דברי בענין סדר מזמורים אלו²¹⁶, שאנו מוצאים אותם בלתי סדורים לפי סדר הזמנים, לפי שהוא אומר בתחלת הספר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו²¹⁷, ואמר אחריו בבוא נתן הנביא²¹⁸, ואמר אחריו בבוא דואג האדומי²¹⁹, ואמר בבא הזיפים ויאמרו לשאול²²⁰. והרי המקראות המפורשים בספר שמואל מבארים שענין דואג הוא הראשון²²¹, וענין הזיפים²²² ומדבר יהודה ופלשתים בגת²²³ אחרי הן, אבל בבא אליו נתן הנביא²²⁴ ובברחו מפני אבשלום בנו²²⁵ הם בסוף ימיו, נמצא שהספר כפי שמצאנוהו אינו לפי הסדר הידוע. ואשר יש לומר בזה על דרך האפשר, כיון שיש מן המזמורים שנצטוינו בהם לאמרם בצד המזרחי של המקדש, ומהם בצד המערבי ומהם בשתי רוחות הדרום והצפון²²⁶, אפשר שקבץ מה שלכל צד למקום אחד, ונמצא שהחבור על הנכון לפי סדר הרוחות. ואפשר לומר בזה עוד כיון שיש מן המזמורים הנאמרים בשבת ובמועדים ובראש חודש²²⁷ כך אפשר שהיה לכל חדש מסויים או לכל משמרה כלומר מעשרים וארבע משמרות דברים מיוחדים, ויהיה סדרו לפי סדר השיר בימים כלומר ימי השנה או עשרים וארבע משמרות. ואפשר עוד כי מה שנמסר לבני קרח דוקא [נקבצו] בצד אחד, וכך שאר הלוים שנזכרו שמותיהם בציוני המזמורים המבוארים, ויהיה [לפי זה] המזמורים שאין עליהם ציון גם הם נמסרו לאנשים מבני לוי לשיר בהם אלא שקבצם לצד אחד כפי שהיה ידוע לו ולאנשים שהיו עמו. כל מה שתאמר מהסברים אלו על חבור הספר מבלי להחליט על כך הרי הוא נכון. והאחד²²⁸ ינחינו.

{תרגום פרק א}

[א] טובא²²⁹ אמר לם יסיר במשורהֵ אלט׳אלמין ולם יקף פי טראיק אלכ׳אטיין ולם יג׳לס פי מג׳לס אלדהאה.

[ב] בל פי שראיע אללה מראדה ופי תור⁠[א]⁠תה ידרס אלנהאר ואלליל.

[ג] פיכון כשג׳רה מנצובה עלי אקסאם מא אלתי תכ׳רג׳ ת׳מרהא פי וקתה וורקהא לא יסקט וכל עמל ינג׳ח פיה.

[ד] ליס אלט׳אלמין כד׳אך בל כאלהשים אלד׳י ידפעה אלריח.

[ה] כד׳אך לא ת׳באת לאלטאלחין פי מוקף אלחכם ולא אלכ׳אטיין פי מחצ׳ר אלצאלחין.

[ו] ואללה ית׳בת סבל אלצאלחין וסבל אלט׳אלמין תביד.

א.

[ב] תרגמתי בתורת ה׳ הראשונה מצות, ובתורתו השניה תורה, כי אין המצות נהגות, וגם אינן נעשות יומם ולילה גם יחד²³⁰.

[ה] ופירשתי לא יקומו רשעים במשפט, לא יחזיקו מעמד²³¹, כמו ולא תהיה לכם תקומה²³². כי מלת קימה בלשוננו לכמה פנים, מהם העמידה על הרגלים והוא אמרו יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו²³³. ומהם שהיא התעוררות²³⁴ פעולה כאמרו וקם העם הזה וזנה²³⁵. ומהם שהוא מבוכה קמו ויבשו ועבדך ישמח²³⁶. ומהם חרפה²³⁷ ויקם בי כחשי בפני יענה²³⁸. ומהם קיום ויציבות אמרו וקם שבט מישראל²³⁹, ובתרגום אתרגם את הכל ״קואם ומקאומה״²⁴⁰ כמו שאמרנו כאן לא יקומו רשעים במשפט אין להם עמידה ולא יציבות. והוספתי בתרגום וחטאים בעדת צדיקים ״ולא״ לפי שאני עשיתיו נמשך אחרי הראשון כדרך כל הדומים לו אמר לא יקומו רשעים ולא חטאים, כעין אמרו דין לא דנו דין יתום ויצליחו²⁴¹ וענינו ולא יצליחו.?

[ו] ופירשתי כי יודע ה׳ קיום ויציבות²⁴², כי גם מלת ידיעה לכמה פנים, מהם ידיעה ממש כאמרו וידע כל ישראל²⁴³. ומהם הידיעה בדרך החכמה כאמרו ותדע ותשכל מן מוצא דבר²⁴⁴. ומהם הכרות של קרבה ולנעמי מודע לאישה²⁴⁵. וידיעה על דרך הסכמה²⁴⁶ השירו ולא ידעתי²⁴⁷. ןמהם דרך הכרה והודאה כאמרו לא נעדר ולא ידע עול בושת²⁴⁸. ומהם על הראייה כאמרו אשר לא ידע את יוסף²⁴⁹. דיש הרגל ומנהג כי לא ידעתי אכנה²⁵⁰ ויש עינוי וידע אלמנותיו²⁵¹, ויודע בם את אנשי סכות²⁵². ומהם לתשמיש והאדם ידע את חוה אשתו²⁵³. ומהם שליחות והגעה ואת הנערים יודעתי²⁵⁴, ומהם הרגשה ותחושה שומר מצוה לא ידע דבר רע²⁵⁵. ומהם קיום ויצבות יודע ה׳ ימי תמימים²⁵⁶, כי יודע ה׳ דרך צדיקים. הרי אלו שנים עשר פנים אשר להם משמשת הידיעה. ואחר פירושינו על המלים המתורגמות נחזור לבאר את הענינים. פרק זה הראשון הוא בצדיקים לזרזם²⁵⁷ ולעודדם לעשיית הטוב לפיכך פתח תחלה אשרי. וענין אשרי אשר תרגומו ״טובא״²⁵⁸ איננו הקדמה למה שביאר מטובותיהם²⁵⁹ והיה כעץ שתול על פלגי מים, אלא הוא גמול עומד בפני עצמו, והוא ענין תודה, כי כאשר ה׳ מורה לעבד מעבדיו ואומר אשריו כלומר מה טובו מעשיו או כמה טובים הם וכיוצא בזה הרי זה מין גמול שלם ממיני הגמול, והרי הוא כאמרו לאבותינו הטיבו [כל] אשר דברו,⁠²⁶⁰, זהו תודה להם על אמרם נעשה ונשמע²⁶¹, והגמול עצמו²⁶² למען ייטב להם ולבניהם²⁶³. וכך אמד לדוד יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי הטיבות וגו׳²⁶⁴, וכל זה מלבד הגמול. ועל דרך זה אמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה²⁶⁵, אשרי אנוש יעשה זאת²⁶⁶, אשרי אדם מצא חכמה²⁶⁷, ושאר פסוק אשרי אשר מהם עשרים וארבעה פסוקים נמצאים בספר זה²⁶⁸ ושבעה בשאר המקרא סך הכל שלשים ואחד²⁶⁹, זוהי הדרך הכוללת את כולן ולא אאריך בהבאת כולן. וכשם שאנו רואים שהשבח אחד מסוגי הגמול [מפני] שהנפש נינוחת בו, ומיצרה בהפכו כלומר הקללה והחירוף, עד כאן מן המושכל. ומן המסור מה שצונו ה׳ להללו ולהודות לו, והזהירנו מלקללו ולגדפו. וראשית שבח הצדיקים תודת ה׳ להם²⁷⁰, אשרי מי שרבו מודה לו כמו שאמר אשרי דרכי ישמורו²⁷¹. ועשה גורמי החטא שלשה, הראשון מהם המחשבה כאמרו בעצת רשעים, ואחריה הפעולה כאמרו לא עמד, ואח״כ נעשה לו הדבר הרגל כאמרו לא ישב²⁷², וענין הישיבה ההתמדה וההתבססות. וכן הדרכים אל המשמעת²⁷³ שלש, תחלתו המחשבה כמו שאמר בהיפך הרע יפתח תחלה חפצו, ואח״כ הפעולה ביום כפי הרגיל ואמר יומם, ואח״כ נעשה אותו הדבר הרגל ונוהג ויתמיד ביום ובלילה כאמרו ולילה. והמשיל שכר הצדיקים בעץ המניב בזמן ההנבה. והמשיל. עונש הרשעים במוץ אשר תדפנו הרוח. והעיקר בשני משלים אלה הוא שמשמעתו²⁷⁴ יתברך ויתעלה משולה למים כמאמר השליח²⁷⁵ יערף כמטר לקחי²⁷⁶, ואמר אחר הוי כל צמא לכו למים²⁷⁷, לפי שבמים חיית כל פורה, בעלי החיים וזולת בעלי החיים כאמרו המשלח מעינים בנחלים ישקו כל חיתו שדי עליהם עוף השמים ישכון משקה הרים מעליותיו מפרי מעשיך תשבע הארץ מצמיח חציר לבהמה²⁷⁸, כך המשמעת לדבר ה׳ בה חיית הכל כאמרו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם²⁷⁹, ואף כל פורה כאמרו ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך²⁸⁰, ואף גם בשאינו פורה כוונתי בכך קיומם כאמרו לנטוע שמים וליסוד ארץ²⁸¹. וכנגד זה העברות משולות לרוח כמו שאמר ירמיהו בעת ההיא יאמר לעם הזה ולירושלם רוח צח שפים וגו׳ רוח מלא מאלה יבא לי²⁸², כי בה תהא עקירת הכל כאמרו כי הוא בין אחים יפריא יבא רוח קדים וגו׳²⁸³, כך העברות מכלות את הרשעים כאמרו הנה סערת ה׳ חמה יצאה²⁸⁴. ואף כל פורה כאמרו רוח קדים הוביש פריה²⁸⁵. ואף כל אניות הים כמו שאמר ברוח קדים תשבר אניות תרשיש²⁸⁶, ואף ההרים הגדולים כאמרו ורוח גדולה וחזק מפרק הרים²⁸⁷. ולפי שהיה הראשון שנהנה במים²⁸⁸ הם העצים הנטועים אמר בצדיק והיה כעץ שתול על פלגי מים. והקל ביותר לתנודה מפני הרוח הוא המוץ אמר ברשע אשר תדפנו רוח. ואפשר לפרש אמרו אשר פריו יתן בעתו ולבארו לענינים רבים, מהם בתכונות²⁸⁹ העבד הצדיק שיהא אם נשאל איזו שאלה ישיב עליה בעתה כאמרו שמחה לאיש בענה פיו ודבר בעתו מה טוב²⁹⁰, ושיהא זהיר לקיים מצות שקבוע להן זמן בזמנם כגון התפלה²⁹¹, וזמן הצום, וזמן החג, וזמן שמחה שהאומה חייבת בה כגון הפורים, וזמן אבל המוטל עליה כגון תשעה באב. ומהם בגמול העבד הצדיק שיהא בעולם על דרך המופת וריב טובותיו²⁹² כגון גשם וטל ופריון וזולתם כאמרו ונתתי גשמיכם בעתם²⁹³. ולאחרית שהוא עיקר הגמול יביאהו לחיי העולם הבא וייטיב לו תמיד כמו שאמר והיה לי אמר ה׳ צבאות²⁹⁴, ואמרו ליום קומי לעד²⁹⁵. ולפני כן גאולת האומה ויקרה ומלכותה כאמרו אני ה׳ בעתה אחישנה²⁹⁶ וכלל כל מה שנאמר בו ביום ההוא ובעת ההיא. ואמרו שאין קיום לרשעים עם הצדיקים ר״ל שאינם מגיעים למעלתם אלא הם רואים אותה ונכרתים²⁹⁷ כאמרו ה׳ רמה ידך בל יחזיון²⁹⁸. ואמר כי דרך הצדיקים תתקיים ודרך הרשעים תאבד, והיאך יתכן והרי אנו מאמינים כי הקדמת העונש [בעולם הזה] כדי ליתן שכר [שלם] לצדיקים באחרית²⁹⁹. ולכן צריך לפרש כי הראשון³⁰⁰ בעולם הזה על דרך הציוי שהוא מצוה שננהג מנהגי הצדיקים ונלך בדרכם כאמרו למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור³⁰¹, ומזהירנו מלהתנהג בארחות הרשעים ודרכיהם אלא נניחם שישתכחו כאמרו בארחות רשעים אל תבא ואל תאשר בדרך רעים³⁰². וכן על דרך המופת בעולם הזה שהצדיקים מתקיימים כאמרו כי ישרים דרכי ה׳³⁰³, וכן כי ישרים ישכנו ארץ ותמימים יותרו בה³⁰⁴. והרשעים יאבדו כאמרו ורשעים מארץ יכרתו ובוגדים יסחו ממנה³⁰⁵ וכן על השכר והעונש לעולם הבא שהצדיקים אע״פ שהעולם הבא הוא להם עולם הגמול הרי הם שם גם עובדים את ה׳ כאמרו אך צדיקים יודו לשמך³⁰⁶, ואין גם הרשעים ממרים שם אלא כבר נכרת מהם פעלם כאמרו שם רשעים חדלו רוגז³⁰⁷.

{תרגום פרק ב}

[א] לם³⁰⁸ תצ׳ג׳ אלאמם ואלמלל תדרס אלמחאל.

[ב] ינתצב מלוך אלארץ׳ ווזראהם יתעצבון אג׳מעין עלי אללה ועלי מסיחה.

[ג] קאילין ננצל ראיאתהם ונטרח ענא אענתהם.

[ד] וסאכן אלסמא יצ׳חך אלנאס בהם ואללה יהזו בהם.

[ה] חיניד׳ יכאטבהם בגצ׳בה ובסכ׳טה ידהשהם.

[ו] ואמא אנא קד אנתכ׳בתה {מלכי} עלי {ציון} ג׳בל קדסי.

[ז] אקץ הד׳א אלרסם פאן אללה יקול לי אנת וליי ואנא אליום אנשיתך.

[ח] סאל מני אעטיך מן אלאמם נחלה ומן אקטאר אלארץ׳ חוזא.

[ט] תרצ׳הם בקצ׳יב מן חדיד ותבדדהם כאנא פכ׳אר.

[י] ותקול ללבאקיון אעקלו אלאן יא מלוך ותאדבו יא קצ׳אה אלארץ׳.

[יא] אעבדו אללה בכ׳וף וסרו {ברעדה}.

[יב] ותסלחו קלובכם נקאא כי לא יג׳ד עליכם פתביד סבילכם אד׳א ישתעל ען קליל גצ׳בה וטובא כל מן אסתכן אליה.

ב. והמזמור השני הוא מאמר איום על אותם המתפרצים כלפי ה׳ בכפירה ובעבדות, וקצר בכל זה ודבר רק על ההתקוממות נגד משיח ה׳ בארץ.

[ב] ופירשתי נוסדו, אגודה, כעין אמרו בהוסדם יחד עלי³⁰⁹, בסודם אל תבא נפשי³¹⁰, תסתירני מסוד מרעים³¹¹ ודומיהם.

[ג] והוספתי לפני ננתקה מלה נסתרת במקום, לומר׳ כפי שהענין מחייב³¹².

[ד] והוספתי בתרגום יושב בשמים ואמרתי ושוכן³¹³ השמים, כדי שיהא הענין הראשון משוך עם דבור זה, כי אמרו למה רגשו איננה שאלה, אלא הוא האשמה שמאשים אותם על רוע רצונם למה רגשו³¹⁴ עליו והוא יכול לעשותם לצחוק, והוא כדרך שאומר האומר למה תמרה פי המלך והוא יכול לך, או למה תסבול את המכות וסופך להודות, וכך למה רגשו גוים ויושב בשמים ישחק, ופירשתי ישחק ישחיק בני אדם, וילעג ילעיגם להם, כפי שהשכל מחייב שכל הנחת פעל אם היתה הסבתו כלפי ה׳ בלתי אפשרית הרי הוא מוסב כלפי בני אדם וכמנהג שמוש הלשון, שכך מצאנו האבות אומרים³¹⁵ דבר שהוא מוסב מן הפועל אל הנפעל, כמו שאמר דניאל על גבריאל ויבן וידבר עמי³¹⁶, ויבן עלי כי ה׳ קורא לנער³¹⁷, ואמר בזקן אשר משומרון ויראו בניו את הדרך אשר הלך איש האלהים³¹⁸ וכגון ויראו בני ישראל³¹⁹, וביהודע אמר וירא אותם [את בן המלך³²⁰, וכמו וירא אותם] נער³²¹. ובדוד ויעל עולות ושלמים³²², וכמו ויעל אברם ממצרים³²³, וכיון שמלת ויעל נאמרת על עלה והעלה, וירא נאמרת על ראה והראה, ויבן בן והבין, כך גם ישחק שחק והשחיק, וילעג לעג והלעיג, וכאשר אנו מוצאים אותו אמור כלפי ה׳ נעזוב³²⁴ מה שלא יתכן ונקבע מה שיתכן. וכן הדבור על וירח ה׳³²⁵ ויעל [מעליו³²⁶ וירד ה׳]⁠³²⁷ מוסב אל הנברא ולא אל הבורא.

[ז] ופירשתי בני אתה, נכבד׳³²⁸ כפי הרגיל באמרו בנים אתם לה׳ אלהיכם³²⁹, שחת לו לא בניו מומם³³⁰, וכל הדומה להם. ופירשתי ילדתיך, התהוות, לפי שכל התהוות וגידול קוראים אותה העבריים לידה ופירושה התהוות וגידול, כגון אמרו בטרם הרים יולדו³³¹ ואין ההרים נולדים. ואמר לפני כן אלה תולדות השמים³³². ואמר אחרי כן כי אם הרוה את הארץ והולידה³³³, ואמר על הזמן כי לא תדע מה ילד יום³³⁴, וכן כל כיוצא בזה.

[ט] ונגזר תרועם מלשון דניאל כפרזלא די מרעע כל אלין תדיק ותרע³³⁵, ולפיכך תרגמתיה רצוץ. והשכל מחייב חלוקת העמים מקצתם יאבד ומקצתם ישאר על האובדים [נאמר ככלי יוצר תנפצם, ועל הנשארים]⁠³³⁶ אמור ועתה מלכים השכילו.

[יא] ופירשתי וגילו ברעדה ענין יראה³³⁷, כמו וכמריו עליו יגילו³³⁸, השמחים עלי גיל³³⁹. ומי שיודע שתיבת ״טרב״ בשפה הערבית נאמרת על התנועה לשמחה או לתוגה אתרגמנה להם ״טרבא״ כדי שיהא סובל שני הענינים אשר תיבת ״גיל״ נאמרת עליהם בשפת בני ישראל.

[יב] ושמוש נשקו מן נשק שהיא כלי הזין כאמרו³⁴⁰ ובערו והשיקו בנשק ומגן³⁴¹. ונגזר בר מן והזכותי בבר כפי³⁴², ואצרוף כבר סיגיך³⁴³, ודומיהם. ועתה אפרש את הענינים. מטרתו בפרק זה להזכיר את הנקמה אשר תחול על הכופרים, וספר כי ממעשיהם שהם מתכוונים להשליך צווי ה׳ ואזהרתו ופקידת משיחו ואזהרתו כאמרו על ה׳ ועל משיחו, ואמר עליהם יחד ננתקה את מוסרותימו³⁴⁴, וזהו עקירת הצווי, כי המוסרה היא משכוכית³⁴⁵ הנשאת על הצואר. והטעם שעשה צווי משיחו כצוויו, כי דרכי המדיניות וההנהגה לא נתבארו בכתוב צוויהם ועניניהם לכל פרטי פרטיהם, ולכן המחנו במה שנשאר מדרכי ההנהגה שלא נכתב [אל המלך]⁠³⁴⁶ שבכל דור, וכיון שהוא יתהדר ויתרומם אשר המחנו על כך נעשה מה שיאמר המשיח כאלו הוא דבר ה׳. ונאמרת מלת משיח על כהן גדול כאמרו אם הכהן המשיח יחטא³⁴⁷, ועל מלכי ישראל כמו שקרא את שאול משיח ה׳³⁴⁸, ואבישי קרא את דוד משיח ה׳³⁴⁹, ועל הנביא כאמרו ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא³⁵⁰, ואמר ישעיה יען משח ה׳ אותי לבשר ענוים³⁵¹, וכיון שהיתה המראתם בצווי ובאזהרה הקדים לפניהם שני דברים האחד בדבור רגשו ויהגו, והשני בפעולה יתיצבו נוסדו. וכאשר ספר ענין זה המיוחס אל משיח ה׳ אמר עליו ואני נסכתי מלכי על ציון, הכוונה בזה אבל אני כבר רציתי את ה׳ לי למלך ולא כמו שאמרו [אלה ננתקה את מוסרותמו ושזהו] כבודם שיהיו בני חורין, אבל אני ידעתי נאמנה [כי כבודי הוא שאהיה לו עבד. ואמר] אספרה אל חוק, רוצה לומר כיון שאני מתמיד על חוק זה³⁵² הרי דה׳ אומר לי בני אתה. ורצה באמרו ועתה מלכים השכילו, השכילו מי אדונכם ודעו כי אלהיכם הוא הקדמון החכם היכול המטיב, וכבודכם הוא שתעבדוהו. ושבחכם הוא שתיראוהו, כי ענשו חמור. וצוה אותם שידקדקו³⁵³ על עצמם נשקו בר, והוא הדקדוק וההקפדה כאמרו צאו מתוכה הברו נושאי כלי ה׳³⁵⁴, כדי שלא יתאנף בהם כאמרו פן יאנף, וכשם שהראשון שהוא ודרך רשעים תאבד אמד בהפכו אשרי האיש כך אמר באן אשרי כל חוסי בו. הנה נתבאר כי המאמר השני קשור בראשון, וכך המאמר השלישי קשור בשני, לפי שהוא ספר בשני ענין אנשים המתאגדים נגד ה׳ ונגד משיחו שהוא ישמידם, לפיכך הוצרכנו שיקבע לנו בכך דוגמא שנלמד ממנה, לפיכך אמר כמו שעשה ה׳ באבשלום וחבריו כאשר קמו על דוד³⁵⁵, ומטעם זה עשאו המזמור השלישי לזמר בו.

{תרגום פרק ג}

[א] מקאל³⁵⁶ לדאוד יסבח בה חין הרב מן בין ידי {אבשלום} אבנה.

[ב] יא רב מא אכת׳ר אעדאי וכת׳ירין קאומוני.

[ג] כת׳ירין יקולון עני ליס לה מגות׳ה מן ענד אללה סרמדא.

[ד] ואנת יא רב תרסי וכרמי וראפע שאני.

[ה] אד׳א דעות אללה בצות אג׳אבני מן ג׳בל קדסה סרמדא.

[ו] ואד׳א אנא סנת או נמת אתיקץ׳ ואד׳א אללה אסנדני.

[ז] לא אכ׳אף מן רבואת קום קד ג׳עלו עלי מחיטהם.

[ח] קום יא אללה פי נצרתי ואגת׳ני יא רב דאימא כמא צ׳רבת ג׳מיע כ׳דוד אעדאיי וכסרת אסנאן אלט׳אלמין.

[ט] יא רב מן לה אלמגות׳ה עלי קומך {ברכתך} סרמדא.

ג. כנגד מה שאמר במזמור השלישי שלשה דברים מה רבו צרי [רבים קמים]⁠³⁵⁷ רבים אומרים, תיאר כי לה׳ יתרומם ויתהדר שלשה אופני תשועה, מגן, כבודי, ומרים.

[ו] וכוונתו בנימה ובשינה אשר עליהם אמר אני שכבתי ואישנה על הסח הדעת וההעלם, כי הסח הדעת הנא בדבר שהיה זכור לפני כן, וכנה את הסח הדעת בנימה מחמת קלותה, וההעלם בשינה מחמת כבדותה, אמר כי בשני המצבים גם יחד ה׳ יסמכני. וממה שמבאר כי האומה מכנה את המסיח דעתו כמתנמנם הוא מאמר שלמה על הערב אל תתן שנה לעיניך ותנומה לעפעפיך³⁵⁸, אבל בשפת הערבים הוא דבר נפיץ. וממה שמחזק מה שהקדמנו שלא סדר בברחו אחרי למה רגשו אלא מפני שעשאו דוגמא אמרו הושיעני אלהי, עשה באלה כמו שעשית בההם, נמצא ענין כי הכית את כל אויבי לחי היא השחוק שישחיק בני אדם בהם³⁵⁹ וכדבר איוב בחרפה הכו לחיי³⁶⁰, ועל זה אמר יושב בשמים ישחק.

[ח] וכמו שאמר כאן שני רשעים שברת אמר שם ככלי יוצר תנפצם, ונפץ ושבר ממין אחד הם.

{תרגום פרק ד}

[א] קול³⁶¹ לדאוד יסבח בה אלמואצ׳בין באלחאן.

[ב] אד׳א דעותך אג׳יבני יא רב עדלי כמא טאל מא מן צ׳יקי אוסעת לי רופני ואסמע צלאתי.

[ג] באן תקול לאעדאיי וג׳דא יא {בני אדם} אלי כם יכון מכרמי כ׳זיא ותחבון אלמחאל ותטלבון אלכד׳ב סרמדא.

[ד] ואעלמו אן אללה אבאנה מנכם פאנה באר לי אללה יסמעה אד׳א דעאה.

[ה] פהאבוה ולא תכ׳טו עליה וקולו פי קלובכם עלי מצ׳אגעכם ואקצדוה סרמדא.

[ו] ואד׳בחו לנצרה ד׳באיח עדל ואתקו באללה.

[ז] פיציר אלכת׳ירין אלקאילין ענה מן ירינא כ׳ירא ולי אלינא בנור וגהך יא רב.

[ח] ואג׳על פרחה פי קלובהם באכת׳ר מן וקת דגנהם ועצירהם אד׳א כת׳ר.

[ט] פאכון פי סלאמה אן נמת או וסנת פי ג׳מאעה וכד׳לך אד׳א כנת מפרדא אנת יא רב ואת׳קא תסככני.

ד. הוספתי בתרגום בני איש כפי שנראה לי מלה נסתרת שאין הענין נסדר עם הראשון בלעדיה. בקראי ענני לאמר לאויבי בני איש.

[ד] וכן הסבותי ה׳ ישמע בקראי אליו בגלל הענין שהוא במקום בקראו אלי³⁶² כדי שיוסדר ההמשך, כעין אמרו כוש עצמה יאמר בסוף הפסוק היו בעזרתך³⁶³.

[ח] וכך אמרו נתת שמחה בלבי תרגמתיו בלבם³⁶⁴ כפי הענין המחייב שאין להסב את הלב אל המדבר שיהיה ענינו שזכרו מביא שמחה בלבו, וכמה ברור קשר מזמור זה הרביעי עם השלישי, לפי שאמר בשלישי שיש אנשים מיאשים אותי מרחמי ה׳ וישועתו ואומרים אין ישועתה לו באלהים סלה, יבקש מה׳ להראות להם שדבריהם שקר וכזב כאמרו תאהבון ריק, ואח״כ צוה להם שיאמינו ברחמיו ורוממותו בגלוי כאמרו רגזו ואל תחטאו, ובסתר כאמרו אמרו בלבבכם על משכבכם, והזבחים שצום בהם כאמרו זבחו זבחי צדק לשמוח בהם ולהודות לו שהמליכו והנחילו נצחון. ואח״כ אמר כי כאשר תעשה כן אלהים נגד האנשים הרבים שהיו אומרים מי יראנו טוב כמו שבעבר אמרו על שאול ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו³⁶⁵, והם שכבר הקדים להזכירם במזמור שלישי רבים אומרים, ישובו עתה לומר עלי אלהים הטיבה לנו בו, כי נשיאת אור פנים בכנויי העברים רוצים בכך רחמי ה׳ ורצונו, כמו שאמר משה בתורה ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום³⁶⁶, ואמר בספר זה כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם³⁶⁷. ואפשר לפרש אמרו נסה עלינו אור פניך ה׳ שיהא מוסב אל המלך עצמו, כוונתם ב,אור׳ אימתו, שיתמידנה ה׳ עליהם, כי יש שהשפה משתמשת באור גם לעניו זה כמו שאמר איוב אשחק אליהם ולא יאמינו ואור פני לא יפילון³⁶⁸. וכעין שאמר בקודם אני שכבתי ואישנה אמר כאן בשלום יחדיו אשכבה ואישן, ואח״כ כיון את הבקשה בשני המצבים יחד נגדם, האחת כאשר יהיה בתוך קהל בקש שינצל מהם כאמרו בשלום יחדיו אשכבה ואישן, ואם יהיה יחידי יהיה בטוח מנזקם כאמרו לבטח תושיבני. הנה פירוש זה ירחמך האל השלמת ארבעה מזמורים שקבעתי בהם יסודות היאך לפענח סדר מזמורי ספר זה והיאד סמיכתם זה לזה וקשר כל אחד עם משנהו, ואם אבוא לעשות כן בכל מזמור יארך ספרי עליו, אלא שכבד שמתי לך בו כעין מפתח, שכל הקורא ספרי זה יהא אפשר לי להתבונן בו ויוכל אז לעמוד על שאר החבור היאך נבנה על דרך האפשר ולא על דרך ההחלט. והנה פרק זה נוסף על שלשה הפרקים שכבר קדמו לפי הסדר.

וזה עתה אחל לפרש כפי שהבטחתי, ומן האחד אבקש לנחותני אל הנכון.

הקדמה {שנייה}

זה פירוש תהלים לר׳ סעדיה בר׳ יוסף ה׳ ירחם עליו.

יתברך ה׳ אלהי ישראל, האחד³⁶⁹, הראשון³⁷⁰, החכם, הקדמון. ואחר הפתיחה נאמר, כיון שההכשרה³⁷¹ בין בני אדם נעשת באופני דבור שונים, חייבה חכמתו יתעלה שבחו שיעשה ספריו אשר המטרה בהם הכשרתם בכמו אותם האופנים וחלוקתם. והרי ממה שמכשירים בני אדם זה את זה, הצווי על היושר, והאזהרה מן החטא, והזירוז³⁷² והאיום, והספור על הצדיק כדי להתדמות לו, ועל הרשע כדי להמנע מלהתדמות לו. ודברים אמורים בלשון עבד שמדבר בהם לפני רבו, ובלשון הרב שמדבר בו עם עבדו, ומדבר עם אותם שרוצה להכשירם כאלו הם נוכחים, ומדבר עמהם שלא לנוכח, ונשיאת המשלים, וספור המעשים. הרי עשרה פנים אלו ודומיהם ממה שמשתמשים בהם בני אדם מפני שמצאום מעוררים את הנפשות לקבל את הרצוי³⁷³ מהם, ואין לנו צורך להביא דוגמא לכל אחד ואחד מהם משמושי בני אדם כיון שכל הדברים ברורים ופשוטים. וכן לא אביא דוגמאותיהן משאר כתבי הקדש, כי מספיק לנו הדוגמאות מספר זה שאנו מתכוונים לפרשו.

ונאמר, כי ממה שמשתמש בספר זה להכשרת בני אדם למשמעת³⁷⁴ ה׳ אלו העשרה פנים. מהם הצווי על המשמעת³⁷⁵ כגון אמרו אהבו את ה׳ כל חסידיו³⁷⁶, בטחו בו בבל עת עם³⁷⁷ זבחו זבחי צדק³⁷⁸. והאזהרה מהמרי³⁷⁹ כאמרו אל תבטחו בעשק ובגזל³⁸⁰, אל תקשו לבבכם³⁸¹. והספור על הצדיק כאמרו ויאמינו בדבריו³⁸², וירעם כתם לבבו³⁸³. ועל הרשע כאמרו אשד נסוני אבותיכם³⁸⁴, ויקציפו על מי מריבה³⁸⁵. ודברי העבד לפני רבו שמעה תפלתי ה׳³⁸⁶, חנני אלהים כחסדך³⁸⁷, אודך ה׳ אלהי בכל לבבי³⁸⁸. ומהרב לעבדו כאמרו כי בי חשק ואפלטהו יקראני ואענהו³⁸⁹. ונשיאת המשלים על הצדיק כאמרו צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה³⁹⁰, אור זרוע לצדיק³⁹¹. ועל הרשע כאמרו חמת למו כדמות המת נחש³⁹², בטרם יבינו סירותיכם אטד³⁹³. וספור המעשים כולל³⁹⁴ ענינים מספר, מהם מעשי ה׳ בבריאה כאמרו לעושה השמים בתבונה לרוקע הארץ על המים³⁹⁵. ופעולותיו התמידיות כגון אמרו מצמיח חציר לבהמה³⁹⁶, רצון יראיו יעשה³⁹⁷. ומהם דברי העבד במה שראה כאמרו קוה קויתי ה׳³⁹⁸, דרשתי את ה׳ וענני³⁹⁹, וכל הדומה לזה. ומהם ספורי מופתים שכבר עברו כגון אמרו הפך ים ליבשה⁴⁰⁰, אשר שם במצרים אותותיו⁴⁰¹. ומהם הדבור אל עם כאלו הם נוכחים כאמרו זמרו כבוד שמו,⁠⁴⁰², אמרו לאלהים מה נורא מעשיך⁴⁰³. והדבור אל עם⁴⁰⁴ שלא לנוכח כאמרו יודו שמך גדול ונורא,⁠⁴⁰⁵, וישירו בדרכי ה׳⁴⁰⁶. בעשרה דרכים אלו⁴⁰⁷ ודומיהן ניסח החכם קריאתו לעבדיו [לסור] אל משמעתו. אבל הזירוז⁴⁰⁸והאיום הם מה שקבע ה׳ השכר והעונש, ואפשר לכנותם הגמול והפכו, והם נספחים אל הצווי והאזהרה, ופירוטם נפוץ בכל ספריו. והוצרכנו להקדים דברים⁴⁰⁹ אלו כדי שלא יעלה קורא ספר זה על לבו לפלג את עניניו. ויעשה את הדברים האמורים בלשון העבד שהם דברי העבד בלעדי רבו, ויחשוב כי חנני והצילני וחישה לי ודומיהם אינם ממה שהראה ה׳ בחזון לנביאו ושהם רק דברי העבד, או יחשוב כי אמת יודו וישירו ספור על נסתר לא נוכח. וכן מה שאפשר שיעלה על הדעת לחשוב בו היפך מה שהיתה כוונת ה׳⁴¹⁰ בו, אלא צריך שנדע שכל אלה מאת ה׳ נסחו בכל אופני הדבור הללו הנהוגים בין ברואיו.

וממה שמחזק מה שאמרנו שהשירה הכתובה בתורה העיד ה׳ בפירוש שהיא דברו באמרו למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל⁴¹¹ ונאמר מקצתה בלשון נביאו כאלו הוא מדבר עם עמו בשם רבו אמר כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו, והכוונה בו כלפי ה׳ קראו בשמי הבו גודל לי. ובה דברי ה׳ מפורשים כפשטן ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי וכל הדומה לו. ובה דבור אל עם כאלו הם נוכחים כגון אמרו זכר ימות עולם, צור ילדך תשי. ושלא לנוכח כגון הם קנאוני בלא אל, כי ידין ה׳ עמו, ועיקר כל זה דברים שהם לנוכח מאת ה׳ לעבדיו. כך יש להסב מה שיש בספר זה מדברי הנביא חנני אל דבר ה׳ אחון את עבדי. ומן שמעה תפלתי אל אשמע תפלתך. ומן פצני והצילני אל אפצהו ואצילהו. וכך כל שאר עניני ספר זה הכל דברי ה׳ ואין בו כלום שהוא מדברי אנוש כמו שהעידו בכך מעתיקי המסורת הנאמנים. ואחרי שהקדמנו לו מבוא זה בקצור נחל⁴¹² בתרגומו בעזר ה׳ והנחיתו.

הקדמה שלישית

[ונראה⁴¹³ לי עוד לכתוב דברי ביאור לספר זה שיהיו פירוש לכוונות עניני מזמוריו, כדי שיתבאר לקורא כאשר יצטרך לדעת בנינם ושורש מוצאם כדי שיעמוד עליהם ויידעם על פה. וכל אשר יקשה לו מגזרותיהם מהיכן נגזר כל פרט מהם שאז יידע אותם בראיות ממקום אחר המפורשים בשאר ספרי הנביאים אשר הם דומים להם. והנני מקבצם ומבארם בספר זה. דע אותם יעזרך ה׳. ועתה נחל לפרש מה שקדם מעניני מזמור זה הראשון אשר רציתי לבארם, ואומר:]

[ואני ראית איצ׳א אן אשרה כלאמא להד׳א אלכתאב יכון ביאנא לאגראץ׳ מעאני מזאמרה, פיסתבין לאלקארי אד׳א מא אצ׳טר אלי כשף תצאוירהא וחדוד מכ׳ארגהא ליקף עליהא וקופא חאפט׳א. סמא אעתאץ עליה מן אשתקאקאתהא מן אין אשתק כל פצל מנהא פיקתצ׳י מערפתהא בדליל מן גירהא אלמנצוצה פי סאיר כתב אלאנביא אלתי הי אכ׳ואתהא, ואנא ג׳אמעהא ומבינהא פי הד׳א אלכתאב, פאעלם ד׳לך ארשדך אללה. פלנבתדי בשרח מא תקדם מן מעאני הד׳א אלמזמור אלאול אלתי קצדת תביינהא ונקול:]