בעזרת עושה צדקה ומשפטים, אתחיל לפרש ספר שופטים.

אמר יצחק אברבנאל אחרי אשר הספר השני הזה יגיד עניני השופטים שקמו בישראל אחרי מות יהושע עד שנולד שמואל, ובספר הרביעי יבואו ענין המלכים אשר מלכו בישראל וביהודה, ראיתי אני לחקור בכאן אם שופטים ומלכים הם שמות נרדפים יאמרו על ענין אחד שוה ומתדמה? או הם שמות מתחלפים יאמרו על הנהגות שונות? ועם העיון הטוב מצאתי השופטים והמלכים ישתתפו בחמשה דברים יכללום, ויובדלו ויתחלפו גם כן בחמשה דברים אחרים:

השתוף הראשון הוא שהשופטים והמלכים הם ממונים על ידי ב״ד ויקבלום ישראל על עצמם. אם בשופטים אמר הכתוב ויקם ה׳ שופטים וגו׳ (שופטים ב׳:ט״ז), וזה להיותם ממונים ע״פ ב״ד אשר רוח ה׳ דבר בם, ואם קבלת ישראל אותם מבואר, שכן הוא אומר בגדעון משול בנו גם אתה וגו׳ (שופטים ח׳:כ״ב), וביפתח נאמר והלכת עמנו ונלחמת בבני עמון והיית לנו לראש (שופטים י״א:ח׳) ולקצין וגו׳. ואין ספק שהשופטים היה מעירם ראשונה רוח ה׳ רוח עצה וגבורה, ובראות ישראל ששם ה׳ נקרא עליהם יבחרו בהם וימנו אותם לשופטים ע״פ ב״ד, ואמנם במלכים הדבר מבואר שאין מושחין אותם כי אם ב״ד הגדול והנביא, ומלבד זה היו העם ממליכים אותם, כמו שבא בענין שאול ודוד ושלמה זולתם, ושני הדברים האלה זכרה התורה באמרה (דברים י״ז ט״ו) שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה׳ אלהיך בו, הנה שימת מלך הוא הקמתו מהעם, והבחירה האלהית היתה על ידי נביא באמצעות המשיחה:

השתוף השני הוא שהשופטים הנזכרים בספר הזה והמלכים, אלה ואלה היו ממונים על המלחמות לצאת ולבוא לפני העם וג״כ על דבר המשפט, ולזה נאמר בעתניאל בן קנז: ותהי עליו רוח השם וישפוט את ישראל ויצא במלחמה וגו׳ (שופטים ג׳:י׳), וכן יזכיר בשאר השופטים שהיו נלחמים מלחמות ה׳ ושהיו שופטים את ישראל. ועם היות שבקצת השופטים לא זכר ענין המלחמות כי אם ענין המשפט, כתולע, ויאיר, ואבצן, ואילון, ועבדון, ובקצתם זכר המלחמות ולא אמר ששפטו את ישראל, כגדעון ואבימלך בנו, הנה היה זה לפי שקצתם לא היו מתעסקים במלחמה ולא היתה מלחמה בימיהם ונתעסקו לבד במשפט, ומהם היה בהפך, אבל מנויים בשני הדברים היה יחד. ואמנם המלכים מבואר מעניניהם שתי הנהגות האלה, כמו שאמרו ישראל בשאלם מלך (שמואל א ח׳ כ׳) ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו:

השתוף השלישי שהמלכים והשופטים כלם מכים ועונשים פעמים שלא בדין ושלא מן התורה כפי צורך השעה, ומפני זה היו שופטי ישראל עושין דברים שלא כמשפט וכהלכה להיותם להוראת שעה. הלא תראה שגדעון בעבור שאנשי סוכות ואנשי פנואל לא נתנו לחם לאנשיו ברדפו אחרי זבח וצלמונע (שופטים ח׳:ה׳-ו׳) דש את בשר אנשי סוכות בקוצי המדבר והרג את כל אנשי פנואל, ואין זה ע״פ התורה, גם יפתח בכעסו על בני אפרים לפי שאמרו: פליטי אפרים אתם וגו׳ (שופטים י״ב:ד׳), לכד את מעברות הירדן (שופטים י״ב:ה׳) והיה אומר לכל איש אפרים העובר אמור נא שבולת והיה אוחז בהם וישחטם אל מעברות הירדן (שופטים י״ב:ו׳), האם היה זה כפי הדין? ולכן אמרו ז״ל במסכת סנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין מ״ו.) תניא ר׳ אליעזר אומר שמעתי שב״ד מכין ועונשין שלא כדין ושלא מן התורה, לא לעבור על דברי תורה כי אם לעשות סייג לתורה וכו׳, והביאו שם מעשים ועובדות מורות על זה. ואמנם המלכים הענין מבואר בהם, ולכן הרג דוד את האיש העמלקי, לפי שאמר שהרג את שאול, עם היות שאין הורגים במקום שאין עדים והתראה ואין אדם משים עצמו רשע. וכשספר נתן הנביא ענין האיש העשיר שלקח כבשת האיש הרש אמר דוד (שמואל ב י״ב ה׳) חי ה׳ כי בן מות האיש העושה זאת וגו׳, וכל זה לצורך שעה היה:

השתוף הרביעי הוא שכלם המלכים והשופטים ישתתפו במורא ובכבוד, והממרה את פיהם חייב מיתה. אם בענין השופט אמרה תורה (דברים י״ז י״ב) והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן או אל השופט ומת האיש ההוא וגו׳, ומזה הצד ג״כ העניש גדעון את אנשי פנואל ואת אנשי סוכות שזכרתי, לפי שדן אותם ממרים את פיו, והיו חייבים מיתה על עברם את מצותו. אמנם במלכים חז״ל דרשוהו ממה שנאמר ביהושע (יהושע א׳) כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, ודרשו בפרק נגמר הדין (דף מ״ט ע״א) כל איש אשר ימרה את פיך יכול אף לדברי תורה? ת״ל רק חזק ואמץ, ולכן אמרו שהמקלל את המלך המלך רשאי להרגו, כמו שעשה דוד לשמעי בן גרא, כי הוא היה ממרה את פי המלך וחייב מיתה:

השתוף החמשי הוא סמיכות השופטים בזמן והמשכם זה אחר זה, כמו שמלכי ישראל ג״כ נמשכו זה אחר זה, וכמו שלא היה זמן שמלך אין בישראל מעת שהתחילו המלכים, ככה לדעתי כל ימי השופטים לא היה ישראל זמן מה בלי שופט, אם לא שבימיהם פעמים היו ישראל משועבדים לאויביהם ופעמים היו נושעים מהם, ולכן היו נכללים שנות השעבוד בתוך שנות השופטים, כמו שאבאר בג״ה. והיה זה כדי שמשנותם נדע ימות העולם שנות דור ודור, כי אין לנו דרך לדעת מספר השנים אשר עברו בין דבר לדבר כי אם משנות השופטים והמלכים: ובואלה שמות רבה (פר׳ מ׳ דף קנ״ד ע״ד) אמרו שהראה הקב״ה למשה בהר סיני ספרו של אדם הראשון, שהיו כתובים בו כל הדורות שהיו עתידים להיות, דור דור ומנהיגיהם דור דור ומלכיהם וכו׳. הנה השוו ענין המנהיגים והשופטים למלכים שכלם נמשכים זה אחר זה בהמשך הדורות, ומה שאמר בסוף זה הספר (שופטים י״ז ו׳) בימים ההם אין מלך בישראל אפרשהו במקומו שאין הרצון שהיה ישראל בלא שופט, כי אם שלא היה השופט אז בקרב ישראל, כי הוא היה שמשון, ולא היה בימים ההם בישראל כי אם אסור בידי פלשתים, אלה הם החמשה שתופים אשר יכללו השופטים והמלכים כלם:

אמנם הבדליהם החמשה הם אלה שאזכור. ההבדל הראשון הוא שהמלכים בחירתם מהאל יתברך הוא ע״י משיחה, ובמשיחה ראוי שתדע ענינים חמשה. מי ימשח, ולמי ימשח, ובמה ימשח ואיך ימשח, ובאיזה מקום ימשח? וביאור זה מי ימשח? הוא הנביא לבד, כי אין כהן גדול ואדם אחר יוכל למשוח מלך כי אם הנביא, כשמואל שמשח את שאול ואת דוד, ונתן שמשח את שלמה, ואחיה שמשח את ירבעם. ולמי ימשח? הוא למלך שנבחר ראשונה. כשאול ודוד וירבעם ויהוא. ואין מושחין מלך בן מלך, לפי שכבר נמשח במשיחת אביו הראשון, אלא אם היה שם מחלוקת או קטטה בירושת המלכות, שאז מושחין בן המלך לסלק הספק, לפיכך משחו שלמה מפני אדוניהו, ומשחו יואש מפני עתליה, ויהואחז מפני יהויקים. ובמה ימשח? ביארו חז״ל (הוריות י״א ע״ב ובכריתות דף ט״ז) שלמלכי בית דוד מושחין בשמן המשחה, והכלי אשר יהיה בו יקרא קרן, ולמלכי ישראל אין מושחין אלא בהיות שם מחלוקת, וגם אז לא ימשחו אותם אלא בשמן אפרסמון, ולזה נקרא הכלי אשר בו פך. ואיך ימשח? רוצה לומר צורת המשיחה, קבלו (שם דף י״ב ע״א) שהיו עושין צורת נזר במצח בין עיני המלך, ואחרי כן נותנין מהשמן על הראש, ומכאן בא מנהג המשיחה למלכי צרפת בשמן מיוחד קדש אשר להם בבית טעותם הנקרא שא״ן דיאוני״ש, ושאר מלכי אדום אינם נמשחים, אבל ישימו עטרת זהב על ראשם, וגם זה דמות העטרת אשר היה עושה מהשמן על מצחו בין עיניו: ואמנם באיזה מקום ימשח למלכי בית דוד שהם המלכים האמתיים, קבלו ז״ל שתהיה המשיחה בירושלים ועל המעין ומלכי ישראל אינם נמשחים בירושלים ולא על המעין כי אם בכל מקום אשר יהיה שם המחלוקת. הנה חמשת הענינים האלה נכללים במשיחה כמו שהביאו חז״ל במסכת הוריות ובמסכת כריתות, והיה כל זה במשיחה להיות אות עצמי ומיוחד בבחירת האל ית׳ במלך, ולכן קרא דוד את עצמו (שמואל ב כ״ג א׳) משיח אלהי יעקב, ואמר (שם א׳ כ״ז א׳) כי מי שלח ידו במשיח ה׳ ונקה, אמנם השופטים אין בהם משיחה כלל, הוא ההבדל הראשון. ועוד ארחיב הדבור בשלימות רב בענין המשיחה בפרשה הראשונה בספר מלכים במשיחת שלמה:

ההבדל השני הוא שכח המלך ומנויו אינו בענין הדין ולשפוט בין איש ובין רעהו על פי התורה, אבל הוא לבד בתקון הקבוץ המדיני. להושיע את העם מאויביהם ולפסוק הדין בדברים כפי הוראת השעה וצורך העת לא בדרך דין צודק. ואמנם השופטים הם בחלוף זה, שמנויים בייחוד הוא לדון בין אדם לחברו ע״פ התורה, ושפטו את העם משפט צדק, הלא תראה שהתורה בפרשת שופטים צוה על הב״ד הקטן שבכל עיר ועיר, כמו שאמר (דברים ט״ז י״ח) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו׳, ובפרשת כי יפלא (שם) הזהיר על הב״ד הגדול (והם הסנהדרין אשר בירושלים) ועל השופט והוא הגדול שבכלם העומד במקום אדוננו משה בזמן שהיה עומד עם השבעים זקנים, ועליהם אמר (שם י״ז ט׳ - י״א) והגידו לך את דבר המשפט, ועשית ע״פ והדבר אשר יגידו לך וגו׳, ע״פ התורה אשר יורוך וגו׳. הנה א״כ הנהגתם בעצם וראשונה ובייחוד היה לדון כפי המשפט הצודק ולזה נקראו שופטים. ואם מצינו שהשופטים הנזכרים בספר הזה היו יוצאים במלחמות, והיה מסור אליהם היכולת המוחלט לדון כפי הוראת שעה ושלא ע״פ התורה, לא היה זה אליהם במה שהם שופטים, כי אם לפי שלא היה בישראל עדיין מלך והיה להם כח השופט וכח המלך, וכבר נפל על זה הר׳ נסים ז״ל, ולזה פעמים ע״ד ההעברה נאמר בהם לשון מלכות, אמר (שופטים ט״ו) וימליכו את אבימלך בשכם וגו׳, והוא היה שופט, ואמר (סי׳ י״ח א׳) בימים ההם אין מלך בישראל וגו׳. וכבר העירו חז״ל למה אמרו ויהי בישורון מלך זה משה, שבמקום שאין מלך גדול הדור הרי הוא כמלך. הנה התבאר מזה שהשופט מנויו לבד בעצם וייחוד הוא לענין המשפט המסודר והצודק, ואם היה עובר מזה אינו במה שהוא שופט, כי אם בשיתן לו המלך מכחו לעשות או להעדר המלך שם, אמנם המלך אין מנויו בדבר המשפט הצודק, כי אם ללחום את המלחמות ולשפוט את הדברים כפי היכולת המוחלט להוראת שעה, ולכן אחז״ל (סנהדרין י״ח ע״א) שמלכי ישראל לא דנין ולא דנין אותם ומפני זה היו בישראל שופט ומלך, והמלך יוכל לבטל משפט השופט ולא יתהפך זה, והוא ההבדל השני:

ההבדל השלישי הוא במצות שהמלך חייב בהם במה שהוא מלך שהשופט פטור מהם, אם שלא ירבה לו נשים, ואם שלא ירבה לו סוסים, ואם שכסף וזהב לא ירבה לו מאד, ואם שלא ישתכר מעשה שכרות, שנאמר (משלי ל״א א׳) אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין, ואם שיכתוב ספר תורה לעצמו יתר על הספר שהניח לו אביו, והחיובים האלה וזולתם שהזכירו חז״ל (סנהדרין פ״ב) במלכים, פטורים מהם השופטים. והסבה בזה היא לפי שהם משועבדים למשפטי התורה מאד יותר מהמלכים, כמו שביארתי, ולזה הוצרכה התורה להזהיר את המלך שלא יטה אחרי התאוות ואחרי החמדה ואחרי הגאוה, והכריחו לכתוב ספר תורה לעצמו ושלא מלפניו, והתרה בו לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, וכל זה לבל יחשוב המלך שאינו משועבד למשפטי התורה ומצותיה אחרי שהוא מלך, אבל השופטים אינן צריכין לזה, להיותם משעובדים למשפטים והתורות, והם פטורים מזה ככל שאר ישראל והוא ההבדל השלישי:

ההבדל הרביעי הוא בדברים שהמלך זוכה בהם כפי התורה שאין השופט זוכה בהם. אם בעניני כבודו, שאין יושבים על כסאו, ואין רוכבין על סוסו, ואין משתמשין בשרביטו ולא בכל תשמישיו, ואין נושאין אלמנתו, אינו חולץ ולא מיבם ולא חולצין ולא מיבמין את אשתו, אסור לראותו ערום וכשהוא בבית המרחץ וכשהוא מסתפר, כל איש מישראל ואפילו נביא עומד לפניו משתחוה לו. הנה כל המעלות האלה זולתם שזכרו חז״ל (שם שם) המלך זוכה בהם ואין השופט זוכה בהם. ואם בתועלתו וקניניו כבר אחז״ל כל הכתוב בפרשת המלך המלך זוכה בו, ושם נאמר (שמואל א ח׳ י״ד - ט״ז) זיתיכם וכרמיכם הטובים יקח וגו׳, וזרעיכם וכרמיכם יעשר וגו׳, ואף העבדים והשפחות בנים ובנות יקח, ובסוף אמר ואתם תהיו לו לעבדים, ובספר שמואל אחקור עליו: וקבלו חז״ל (ע׳ במיימוני פ״ד מהלכות מלכים) שיש רשות למלך ליטול מס מהעם לצרכיו או לצרכי המלחמה, וקוצב לו מכס, ואסור לברוח מלפרוע מס שלו, ויש לו לגזור שמי שיגנוב המכס יהרג וכל הרוגי המלך ממונם ונכסיהם למלך, וכל הארץ שכובש בעצמו הרי היא שלו, כל הדברים האלה וזולתם המלך זוכה בהם ואין השופט זוכה בהם, והוא ההבדל הרביעי:

ההבדל החמשי הוא שהמלך משנמשח זכה בכתר המלכות לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה היא לו, שנאמר (דברים י״ז כ׳) למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, ובא בקבלה (הוריות י״א ע״ב) שאם הניח בן קטן משמרין לו את המלכות עד שיגדל כמו שעשה יהוידע ליואש, וכל הקודם בנחלה קודם בירושת המלכות והבן הגדול קודם לבן הקטן, ואם מצינו שקרע השם את המלכות משאול ומשאר המלכים הרשעים היה זה בחטאם. אמנם השופטים לא היו יורשים שררותיהם לבניהם, כי היה הדבר מיוחד להם בפרט, כפי גבורתם והכנתם בחכמה וביראה. ועם היות שאמרו ישראל אל גדעון: משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך וגו׳ (שופטים ח׳:כ״ב) היה זה באהבתם אותו לא להיות מחוייבים עליו כפי הדין, ולכן היתה תשובתו להם (שם כ״ג) לא אמשול אני בכם ולא ימשולו בני בכם ה׳ ימשול בכם, וגם הם חזרו מזה ולא המליכו לבניו. והנה התבאר מזה שהשופטים אין עניניהם כענין המלכים, עם היות שהשופטים הנזכרים בזה הספר (להעדר המלכים) היה כחם כח השופטים וכח המלכים. ואחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת, אזכור בראשי דברים כל השופטים הנזכרים בספר הזה אחד לאחד, ומאיזה שבט היה וכמה שנים שפט את ישראל. ועוד תראה ספוריהם בשלימות בפרשיות:

השופט הראשון עתניאל בן קנז למטה יהודה, וישפוט את ישראל ארבעים שנה:

השופט השני אהוד בן גרא למטה בנימין, וישפוט את ישראל שמונים שנה:

השופט השלישי שמגר בן ענת וידמה שהיה כהן, וישפוט את ישראל לדעת חז״ל (עיין קבלת הראב״ד) שנה אחת:

השופט הרביעי ברק בן אבינועם למטה נפתלי ודבורה אשה נביאה, והם שפטו את ישראל מ׳ שנה:

השופט החמשי גדעון בן יואש למטה מנשה, וישפוט את ישראל ארבעים שנה:

השופט הששי אבימלך בנו בן פלגשו, וישפוט את ישראל שלשה שנים:

השופט השביעי תולע בן פואה למטה יששכר, וישפוט את ישראל עשרים ושלש שנים:

השופט השמיני יאיר הגלעדי למטה מנשה, וישפוט את ישראל שנים ועשרים שנה:

השופט התשיעי יפתח הגלעדי למטה מנשה, וישפוט את ישראל ששה שנים:

השופט העשירי אבצן מבית לחם, ואמרו חז״ל (ב״ב דף צ״א ע״א) שהיה בועז למטה יהודה, וישפוט את ישראל שבע שנים:

השופט האחד עשר אילון למטה זבולון, וישפוט את ישראל עשר שנים:

השופט השנים עשר עבדון בן הלל למטה אפרים, וישפוט את ישראל שמונה שנים:

השופט השלוש עשרה שמשון למטה דן, וישפוט את ישראל עשרים שנה.

ומלבד השופטים האלה עוד היו בישראל שני שופטים אחרים, עלי הכהן ששפט את ישראל ארבעים שנה, ושמואל הנביא שלא נזכרו בכתוב השנים ששפט את ישראל, ואני אחקור עליו בספרו, והיה א״כ כל שופטי ישראל בכלל חמש עשרה. והנה יספר הכתוב ששנים עשר מהם מתו מיתה טבעית ביד השם, והשלשה הנשארים מתו מיתה מקרית, ששלשתם המיתו עצמם לא שימיתם אדם, והם אבימלך שבהלחמו עם בני תבץ (שופטים ט׳ נ״ג-נ״ד) השליך אשה עליו מן המגדל פלח רכב ותרץ את גלגלתו, וקרא אז לנער נושא כליו שלף חרבך ומותתני וידקרהו נערו וימת, ושמשון שבהיותו בידי פלשתים (שם ט״ז) אחז בעמודי הבית ויפול הבית על הסרנים ועל עם פלשתים ומת שם עמהם ידיו רב לו, ועלי הכהן שבהיותו יושב על הכסא (שמואל א ד׳ י״ח) כששמע שנשבה ארון האלהים על ידי פלשתים נפל מעל הכסא אחרונית ותשבר מפרקתו וימת. וזכור תזכור ג״כ שלא היה בכל השופטים האלה איש ריב ואיש מדון לאלהים ולא עובד ע״ז, וכלם היו אנשים צדיקים וטובים, זולתי אבימלך שהרג אחיו להשתרר על ישראל, וגם זה עשה קודם היותו שופט. ועוד תדע שלא היו בימי השופטים אשר בספר הזה כי אם שלשה נביאים, האיש האלהים שזכר ואז״ל שהיה פנחס וגדעון שהיה נביא (כמו שאוכיח במקומו) ודבורה אשה נביאה. הט אזניך ובספר רביעי ב״ה אודיעך כמה ממלכי ישראל ויהודה היו רעים וחטאים לה׳ מאד, וכמה מהם מתו מיתה מקרית בידי אויביהם, עם היות ביניהם נביאים הרבה. ובעבור שאני יחסתי השופטים האלה איש על שבטו, ונמצאו בזה לחז״ל דברים מסופקים, ראיתי להעריך פה עליהם, ואומר שבמסכת סוכה (דף כ״ז ע״ב) בפרק הישן תחת המטה העירו על זה: ת״ר מעשה בר׳ אליעזר ששבת בסוכתו של רבי יוחנן בר אלעאי בקסרי ואמרי לה בקיסרין, הגיע חמה לסוכתן לתוכה, אמר ליה מהו שאפרוש עליה סדין? אמר ליה אין לך שבט ושבט שלא העמידו ממנו שופט, הגיע חמה לחצי סוכה, א״ל מהו שאפרוש עליה סדין? א״ל אין לך שבט ושבט מישראל שלא יצאו ממנו נביאים, שבט יהודה ושבט בנימין העמידו מלכים על פי הנביאים ע״כ. ופירש רש״י שם ז״ל, אין לך כל שבט ושבט וכו׳, השיאו לדבר אחר, כדקאמר לקמן שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. שלא העמיד שופט מושיע את ישראל, אותן שהיו מימות יהושע עד שנולד שמואל שמשח שאול למלך, יהושע מאפרים, אהוד מבנימין, גדעון ממנשה, הרי מבני רחל. שמשון מדן, ברק מקדש מנפתלי, הרי מבני בלהה. אבצן זה בועז מיהודה, עלי מלוי, תולע מיששכר, אילון זבולני הרי אלו מפורשין, אבל עתניאל ויפתח ושמגר ויאיר ועבדון לא ידעתי שמות שבטיהן, ומשמעון וגד ואשר לא מצאתי מפורש ע״כ. ואפלא מהרב איך נסתפק בעתניאל בן קנז מאיזה שבט היה? כי הוא היה אחי כלב ומשבט יהודה היו שניהם, והנה נסמך הרב בזה על דעת הדרש (סוטה דף י״א ע״ב) שאמרו שהיה עתניאל אחיו של כלב בן אמו ולא היה בן אביו, כי היה כלב בן יפונה ועתניאל היה בן קנז. אבל כפי הפשט כבר הסכימו כל המפרשים שהיה קנז אבי אביהם והיו מתיחסים אליו, ולכן נקרא ג״כ כלב בן יפונה הקניזי, ושניהם אחים היו, והלא אב אחד להם, וא״כ עתניאל משבט יהודה היה. ואמנם יאיר הגלעדי ויפתח הגלעדי מפאת ארצם ידענו שהיו ממטה מנשה כי ארץ הגלעד נתנה לחצי שבט המנשה בנחלה, וכמו שהרב עצמו גזר שהיה גדעון וברק מנפתלי בעבור היות ארצותם מנחלת השבטים ההם, כי היה ברק מקדש נפתלי, והיה גדעון מאביעזר שהיה בנחלת מנשה, באותו דרך עצמו ראוי שנגזור ביאיר ויפתח, אחרי היותם מגלעד שהם משבט מנשה. וכן כתב הרב בפירושו לספר מלכים שאין דרך לדעת שבטיהם כי אם מפאת ארצותם. ואמנם שמגר בן ענת אמרתי אני שהיה כהן לפי שנתיחס על ענת עיר הכהנים או אבי אביהם, וכמו שאמר בירמיהו (א׳ א׳) מן הכהנים אשר בענתות, ושלמה המלך אמר אל אביתר (מלכים א ב׳ כ״ה) ענתות לך על שדך וגו׳, כי היו הכהנים נקראים ענתות וכן ענת, אולי היה על שם אביהם או על שם עירם. ואמנם עבדון בן הלל הפרעתוני אמרתי שהיה משבט אפרים, וההכרח אשר לזה אצלי והראיה המורה עליו היא שאמר הכתוב (שופטים י״ב ט״ו) שנקבר בפרעתון בארץ אפרים, והנה א״כ פרעתון היה מארץ אפרים ועבדון נקרא פרעותני, והוא המורה שהיה משבט אפרים ומארצו. הנה אם כן כפי פשט הכתובים ידענו השופטים האלה כל אחד מאיזה שבט היה, והם כפי מה שזכרתי בזכרונם, ולא ידעתי למה נסתפק בו הרב. ואמנם מה שנסתפק במאמר החכם שלא היה שבט ושבט בישראל שלא העמידו ממנו שופט, למה שלא מצא משמעון וגד ואשר שופטים, צדקו בזה דברי הרב, אבל משבט ראובן לא מצינו גם כן שופט ולא התעורר אליו הרב:

ואחשוב שכאשר ר׳ יוחנן שאל לר׳ אליעזר בהיותו בסוכה מהו שאפרוש עליה סדין? ור׳ אליעזר לא ראה להשיבו כענין והשיאו לדבר אחר (כמו שפירש רש״י) למה שלא הופשטה לו התשובה ע״פ הדין, לא היתה מאמרו על הדיוק באמרו אין לך כל שבט ושבט, לפי שהיה דבורו בלתי מכוון בעצמו והיתה גזרתו על הרוב, והדברים אשר לא יבואו להדרש על עצמם כבר יאמרו על דרך ההעברה ויקרה בהם פעמים הסתירה מהסבה שזכר הרב המורה בהקדמת ספרו. ואולי נאמר שהיה מקובל אצל ר׳ אליעזר שהיו שמגר ויאיר ויפתח ועבדון מהשבטים ההם שלא מצאנו מהם שופטים, שהם ראובן שמעון גד ואשר, עם היותם דרים בארצות לא להם, ואם זה קבלה לר׳ אליעזר נקבל (וכמו שאמרו עליו שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו) אבל הכתוב לא זכרו. וכפי פשוטו היו השופטים מהשבטים אשר יחסתי אותם בזכרונם הנה, ואין בזה נפתל ועקש כי האמת יורה דרכו, והקרוב אלי שר׳ אליעזר לא דבר מהשופטים אשר חשב הרב שהם המושיעים לישראל אותם שהיו מימות יהושע עד שנולד שמואל, כי אם מהשופטים אשר היו בלשכת הגזית עם הסנהדרין, וכבר ידעת שהיה בירושלים במקדש ב״ד הגדול, והוא הנקרא סנהדרי גדולה, ומנינם שבעים ואחד, והגדול בחכמה שבכולם היו מושיבין אותו ראש עליהם דוגמת בית דין של משה רבנו ע״ה, שנ׳ (במדבר י״א ט״ז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וגו׳, והתיצבו שם עמך, והיה אותו ראש במקום משה, והתורה קרא הנשיא ראש הישיבה ההיא שופט, שנ׳ (דברים י״ז ט׳) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך וגו׳, ומהשופט ההוא דבר ר׳ אליעזר באמרו אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמידו ממנו שופט, כלומר שבהיות בית המקדש קיים והב״ד הגדול שם נמצאו ראשי הישיבות שקרא התורה שופט שהיו מכל השבטים, ולזה אמר שופט בלשון יחיד, שאחד מהם לבד הגדול שבכלם היה נקרא שופט: ועם מה שפירשתי בזה יצאנו מהספקות אשר התחייבו למה שפירש בו רש״י: ואחרי הצעת הכללים האלה אבוא לפירוש הספר הזה כפי הדרך אשר דרכתי בספר יהושע וזה החלי לעשות. והנה שערתי בספר השני הזה כפי דרושיו וספוריו שתים עשרה פרשיות וזה פרטן:

הפרשה הראשונה תספר המלחמות שעשו השבטים כל אחד בעצמו אחרי מות יהושע ומה שכבשו אחריו מהארץ ומה שנשארה מהכבוש. תחלת הפרשה ויהי אחרי מות יהושע (שופטים א׳:א׳) עד ויעשו בני ישראל הרע וגו׳ (שופטים ב׳:י״א):

הפרשה השניה תספר בדרך כלל איך עזבו בני ישראל את ה׳ פעמים רבות ומה שבא עליהם מהעונש, ובפרט מה שעשו כאשר הקים השם לשופט עתניאל בן קנז (שופטים ג׳:ט׳). תחלת הפרשה ויעשו בני ישראל את הרע וגו׳ (שופטים ב׳:י״א) עד ודבורה אשה נביאה וגו׳ (שופטים ד׳:ד׳):

הפרשה השלישית בנבואת דבורה ומלחמת ברק עם סיסרא ותשועת ה׳ שהושיעם ונתן אויביהם לחרב, והשירה שעשתה דבורה על אותה תשועה. תחלת הפרשה ודבורה אשה נביאה (שופטים ד׳:ד׳), עד ויעשו בני ישראל וגו׳ (שופטים ו׳:א׳):

הפרשה הרביעית בעניני גדעון קודם מלחמותיו, ר״ל במה שדבר אליו המלאך ובמה שעשה במזבח הבעל ובנסי הגזה אשר נעשו אליו. תחלת הפרשה ויעשו בני ישראל וגו׳ (שופטים ו׳:א׳), עד וישכם ירובעל וגו׳ (שופטים ז׳:א׳):

הפרשה החמשית במלחמות גדעון עם המדינים, ובמה שעשה לשרי סכות ולאנשי פנואל והתשועות העצומות שבאו על ידו עד יום מותו. תחלת הפרשה וישכם ירובעל (שופטים ז׳:א׳), עד ויהי כאשר מת גדעון וגו׳ (שופטים ח׳:ל״ג):

הפרשה הששית בעניני בני גדעון אשר מתו, ואבימלך אשר נשתרר ודברי יותם ומשליו על זה, ומלחמת אבימלך עם בעלי שכם עד יום מותו, וענין תולע בן פואה ויאיר הגלעדי ששפטו אחריו. תחלת הפרשה ויהי כאשר מת גדעון וגו׳ (שופטים ח׳:ל״ג), עד ויוסיפו בני ישראל וגו׳ (שופטים י׳:ו׳):

הפרשה השביעית בעניני יפתח עם בני עמון ועם בתו מאשר נדר ועם בני אפרים שנלחמו עמו וענין אבצן השופט. תחלת הפרשה ויוסיפו בני ישראל וגו׳ (שופטים י׳:ו׳), עד ויהי איש אחד מצרעה (שופטים י״ג:ב׳):

הפרשה השמינית במראה שראו מנוח ואשתו ודברי המלאך אליהם ואיך היתה הולדת שמשון בדרך נס. תחלת הפרשה ויהי איש אחד מצרעה וגו׳ (שופטים י״ג:ב׳), עד וירד שמשון וגו׳ (שופטים י״ד:א׳):

הפרשה התשיעית במלחמות שמשון עם פלשתים ומעשיו כלם הנפלאים אשר עשה בימיו עד יום מותו. תחלת הפרשה וירד שמשון וגו׳ (שופטים י״ד:א׳), עד ויהי איש אחד מהר וגו׳ (שופטים י״ז:א׳):

הפרשה העשירית בספור הפסל אשר היה ראשונה בבית מיכה עם האיש הלוי אשר היה לו לכהן, ואיך אחר כך בני דן לקחו את לשם וגנבו את הפסל מבית מיכה והושיבוהו שם. תחלת הפרשה ויהי איש אחד מהר וגו׳ (שופטים י״ז:א׳), עד ויהי בימים ההם וגו׳ (שופטים י״ט:א׳):

הפרשה הי״א בספור ענין פלגש בגבעה, איך קרה העון והמלחמות שנלחמו ישראל עליו. תחלת הפרשה ויהי בימים ההם ומלך אין בישראל (שופטים י״ט:א׳), עד ואיש ישראל נשבע במצפה וגו׳ (שופטים כ״א:א׳):

הפרשה הי״ב במה שעשו ישראל לאנשי יבש גלעד עד אשר לא באו למלחמה, ואיך נתנו נשים לבני בנימין מבנות יבש גלעד ומבנות שילה שחטפו להם. תחלת הפרשה ואיש ישראל נשבע במצפה וגו׳ (שופטים כ״א:א׳) עד סוף הספר: