×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) בָּ֣אתִי לְגַנִּי֮ אֲחֹתִ֣י כַלָּה֒ אָרִ֤יתִי מוֹרִי֙ עִם⁠־בְּשָׂמִ֔י אָכַ֤לְתִּי יַעְרִי֙ עִם⁠־דִּבְשִׁ֔י שָׁתִ֥יתִי יֵינִ֖י עִם⁠־חֲלָבִ֑י אִכְל֣וּ רֵעִ֔ים שְׁת֥וּ וְשִׁכְר֖וּ דּוֹדִֽים׃
I have come into my garden, my sister, my bride. I have gathered my myrrh with my spice; I have eaten my honeycomb with my honey; I have drunk my wine with my milk. Eat, O friends! Drink, drink abundantly, O beloved!
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעַמֵּיהּ בֵּית יִשְׂרָאֵל עַלִית לְבֵית מַקְדְּשִׁי דִּבְנֵית לִי אֲחָתִי כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל דִּמְתִילָא לְנִנְפֵּי דְּהִיא צְנִיעָא אַשְׁרִיתִי שְׁכִינְתִּי בֵּינַיִךְ וְקַבֵּילִית בְּרַעֲוָא יָת קְטוֹרֶת בּוּסְמַיִךְ דַּעֲבַדְתְּ לִשְׁמִי שְׁלַחִית אִישָׁתָא מִן שְׁמַיָּא וַאֲכַלַת יָת עֲלָוָן וְיָת נִכְסַת קוּדְשִׁין אִתְקַבַּל בְּרַעֲוָא קֳדָמַי נִסּוּךְ חֲמַר סוּמָּק וַחֲמַר חִוָּר דְּנַסִּיכוּ כָּהֲנַיָּא עַל מַדְבְּחִי כְּעַן אֵיתוֹ כָּהֲנַיָּא רָחֲמֵי פִקּוֹדַי אֲכוּלוּ מָא דְּמִשְׁתְּאַר מִן קוּרְבָּנַיָּא וְאִתְפַּנְקוּ מִן טוּבָא דְּאִתְעַתַּד לְכוֹן.

פרשה ה

[א] בָּאתִי לְגַנִּי – אָמַר רַבִּי מְנַחֵם חַתְנֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר אֲבוּנָה בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יוֹסֵנָה, בָּאתִי לְגַן אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לְגַנִּי, לְגִנּוּנִי, לְמָקוֹם שֶׁהָיָה עִקָּרִי מִתְּחִלָּה, וְעִקַּר שְׁכִינָה לֹא בַּתַּחְתּוֹנִים הָיְתָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה׳ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן (בראשית ג׳:ח׳), אָמַר רַבִּי אַבָּא מְהַלֵּךְ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא מִתְהַלֵּךְ, מְקַפֵּץ וְסָלֵיק מְקַפֵּץ וְסָלֵיק, חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְנִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן, חָטָא קַיִן נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשֵּׁנִי, חָטָא אֱנוֹשׁ נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשְּׁלִישִׁי, חָטָא דּוֹר הַמַּבּוּל נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הָרְבִיעִי, חָטָא דוֹר הַמִּגְדָּל נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַחֲמִישִׁי, חָטְאוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשִּׁשִּׁי, חָטְאוּ הַמִּצְרִיִּים בִּימֵי אַבְרָהָם נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשְּׁבִיעִי. כְּנֶגְדָּן עָמְדוּ שִׁבְעָה צַדִּיקִים וְהוֹרִידוּהָ לָאָרֶץ, זָכָה אַבְרָהָם הוֹרִידָהּ מִשְּׁבִיעִי לַשִּׁשִּׁי, עָמַד יִצְחָק וְהוֹרִידָהּ מִשִּׁשִּׁי לַחֲמִישִׁי, עָמַד יַעֲקֹב וְהוֹרִידָהּ מֵחֲמִישִׁי לָרְבִיעִי, עָמַד לֵוִי וְהוֹרִידָהּ מֵרְבִיעִי לַשְּׁלִישִׁי, עָמַד קְהָת וְהוֹרִידָהּ מִשְּׁלִישִׁי לַשֵּׁנִי, עָמַד עַמְרָם וְהוֹרִידָהּ מִשֵּׁנִי לָאֶחָד שֶׁהוּא רִאשׁוֹן, עָמַד משֶׁה וְהוֹרִידָהּ לָאָרֶץ.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק הֲדָא הוּא דִכְתִיב: צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ (תהלים ל״ז:כ״ט), הָרְשָׁעִים מַה יַּעֲשׂוּ תְּלוּיִין בָּאֲוִיר כִּי לֹא הִשְׁכִּינוּ שְׁכִינָה לָאָרֶץ, אֲבָל הַצַּדִּיקִים הִשְׁכִּינוּ שְׁכִינָה לָאָרֶץ, מַה טַּעַם צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ, יַשְׁכִּינוּ לַשְּׁכִינָה עָלֶיהָ: שׁוֹכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ (ישעיהו נ״ז:ט״ו), וְאֵימַת שָׁרַת שְׁכִינָה עָלֶיהָ, בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן (במדבר ז׳:א׳). רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל מַטְרוֹנָה וְהוֹצִיאָהּ מִתּוֹךְ פָּלָטִין שֶׁלּוֹ, לְאַחַר כָּךְ בִּקֵּשׁ לְהִתְרַצּוֹת לָהּ, שָׁלְחָה לוֹ וְאָמְרָה יַעֲשֶׂה לִי הַמֶּלֶךְ דָּבָר חָדָשׁ וְיָבוֹא אֶצְלִי. כָּךְ לְשֶׁעָבַר הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל הַקָּרְבָּנוֹת מִלְּמַעְלָה, דִּכְתִיב: וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וגו׳ (בראשית ח׳:כ״א), עַכְשָׁיו מְקַבֵּל מִלְּמַטָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה. אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, זֶה קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְקֹמֶץ הַלְּבוֹנָה, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, אֵלּוּ אֵבְרֵי עוֹלָה וְאֵמוּרֵי קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, אֵלּוּ הַנְּסָכִים וְאֵמוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים. אִכְלוּ רֵעִים, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, אֵלּוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא שֶׁנִּשְׁתַּכְּרוּ בְּצָרָתָן.
אָמַר רַבִּי אִידֵי בִּקֵּשׁ דָּוִד לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹ כְּקָרְבָּנָן שֶׁל נְשִׂיאִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עֹלוֹת מֵחִים אַעֲלֶה לָךְ וגו׳ (תהלים ס״ו:ט״ו), אֵיזֶהוּ קָרְבָּן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פָּרִים וְאֵילִים וְעַתּוּדִים, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה קָרְבָּן שֶׁל נְשִׂיאִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם (במדבר ז׳:י״ז).
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵינָא, לָמָה הוּא קוֹרֵא אֶל הַנְּשִׂיאִים רֵעִים, אֶלָּא שֶׁכִּוֵּן לְהַאֲהִיבָן וּלְקָרְבָן, וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵינָא בְּכָל מָקוֹם אֵין הַיָּחִיד מֵבִיא קְטֹרֶת בִּנְדָבָה, וְכָאן קְטֹרֶת בִּנְדָבָה. בְּכָל מָקוֹם אֵין הַיָּחִיד מֵבִיא חַטָּאת נְדָבָה, וְכָאן חַטָּאת נְדָבָה. בְּכָל מָקוֹם אֵין קָרְבַּן יָחִיד דוֹחֶה טֻמְאָה וְשַׁבָּת, וְכָאן קָרְבַּן יָחִיד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה. בְּכָל מָקוֹם אֵין הַיָּחִיד מֵבִיא חַטָּאת אֶלָּא עַל חֵטְא, וְכָאן הַיָּחִיד מֵבִיא חַטָּאת שֶׁלֹא עַל חֵטְא.
דָּבָר אַחֵר אִכְלוּ רֵעִים אֵלּוּ הַנְּשִׂיאִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים אֵלּוּ הַנְּסָכִים.
דָּבָר אַחֵר: אִכְלוּ רֵעִים – אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְזִמֵּן הָאוֹרְחִין, וְנָפַל הַשֶּׁרֶץ לְתוֹךְ הַתַּמְחוּי, שֶׁאִלּוּ מָשַׁךְ הַמֶּלֶךְ אֶת יָדוֹ הָיוּ הַכֹּל מוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶם, פָּשַׁט הַמֶּלֶךְ אֶת יָדוֹ, וּפָשְׁטוּ הַכֹּל אֶת יְדֵיהֶם.
אָמַר רַבִּי יַנַּאי לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְזִמֵּן אוֹרְחִין אֶצְלוֹ, וְהָיָה מַחֲזִיר עֲלֵיהֶם וְאוֹמֵר לָהֶם יֶעֱרַב לָכֶם וִיבֻסַּם לָכֶם.
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְזִמֵּן אוֹרְחִין אֶצְלוֹ, לִכְשֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ אָמַר טְלוּ מָנָה זוֹ יָפָה וּתְנוּ לְבַעַל הַבַּיִת, אַף הָכָא כֵּן, בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, אַף אַתּוּן אִכְלוּן. שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, אַף אַתּוּן שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים.
אריתי מורי עם בשמי – זה שער הקרבנות.
אכלו רעים שתו ושכרו דודים – אלו הן אוהבי המקום.
באתי לגגי, משל למה הדבר דומה למלך שאמר לבני המדינה שיבנו פלטין ובנו אותה והיו בני המדינה עומדים על פתח פלטין וצועקים ואומרים יבוא המלך לפלטין, מה עשה המלך נכנס בפשפש ושלח ואמר להם אל תצעקו שכבר באתי לפלטין, כך כשהוקם המשכן היו מישראל אומרים יבוא דודי לגנו, שלח הקב״ה ואמר להם מה אתם יראים כבר באתי לגני.
דבר אחר: באתי לגני אמר רבי שמעון בר יוסנא באתי לגן אין כתיב כאן אלא לגני לאותו הגן שנסתלקתי ממנו כמו שנאמר מתהלך בגן. אריתי מורי עם בשמי זה הקטרת, אכלתי יערי אלו קדשי קדשים וקדשים קלים, שתיתי ייני עם חלבי אלו הנסכים והחלבים.
דבר אחר: אכלתי יערי אלו שלשה דברים שעשו הנשיאים שלא כהוגן וקבלם הקב״ה, שהיחיד אינו מתנדב קטרת, ואין היחיד מביא חטאת אלא אם כן הודע לו, ואין קרבנו של יחיד דוחה את השבת. אכלו רעים שתו ושכרו דודים אלו ישראל שנאמר למען אחי ורעי, רבי עזריה בשם ר׳ יודן בר סימון משל למלך שכעס על מטרונא וטרדה מתוך פלטין שלו, לאחר ימים בקש להחזירה אמרו יחדש דבר ואחר כך הוא מחזירה, כך לשעבר היה הקב״ה מקבל קרבנות מלמעלה שנאמר וירח ה׳ את ריח הניחוח, ועכשיו הוא מקבל קרבנות מלמטה שנאמר באתי לגני – אמר רבי יוחנן למדתך תורה דרך ארץ שאין חתן נכנס לחופה אלא אם כן נותנת לו הכלה רשות, הדא הוא דכתיב יבא דודי לגנו, ואח״כ באתי לגני אחותי כלה.
שתו ושכרו דודים (כתוב ברמז רצ״א).
דכ׳לת בסתאני יא אכ׳תי יא ערוס, גנית מסכי מע טיבי, אכלת שהדי מע עסלי, שרבת כ׳מרי מע לבני, כלו יא אצחאבי, אשרבו ואסכרו יא אחבאב.
אחותי! הכלה (ביחס לחתן שלה) נכנסתי לגן שלי, קטפתי את המור שלי עם הבשמים שלי, אכלתי הנופת שלי (דבש יחד עם היער שלו) עם הדבש שלי, שתיתי את היין שלי עם החלב שלי, חברים שלי! תשתו והשתכרו, אהובים!
דודים – אהובים.
ומבקשים מהשכינה להצטרף עמהם כמאמר אדוננו דוד הראני ה׳ חסדך (תהלים פח ח), וכל עת שמתפללים לפני ה׳ הוא נמצא להם שנ׳ אז תקרא וה׳ יענה תשוע ויאמר הנני (ישעיהו נח ט), לכך נאמר באתי לגני אחותי כלה, כלומר קדש הקדשים שמקטירין לפניו את הקטרת בהיכל ומקריבין את הקרבנות בעזרה שנ׳ והקטיר עליו (שמות ז׳ ב), ונאמר עוד עלת תמיד העשיה בהר סיני (במדבר כח ו), והקב״ה מקבל מהם שנ׳ אכלתי יערי עם דבשי שהוא לשון קבלה.
ואמרו אכלו רעים, אפשר לפרשו על מותר הקרבנות הנאכלים לכהנים שהם רעים כמו שנ׳ והנותרת ממנה יאכלו וכו׳ (ויקרא ו ט).
שתו ושכרו דדים, אפשר שהוא זבחי שלמים לישראל, וענין תיאור השתייה הראשונה שהוא מגרעת וממנהגי הסביאה כמו שנ׳ בנח וישת מן היין וישכר (בראשית ט כא). ואפשר שפירושו על חטאו של עוזא בנשיאת הארון בשגגה, כי אין לשאת את הארון אלא בכתף שנ׳ בכתף ישאו (במדבר ז ט), והוא נשאו על העגלה לכך נאמר ויכהו שם האלהים על השל (שמואל ב ו ז). והשגגה היא בארמית שלותא. ועד כה נשלמו עניני הבית הראשון. והשראת השכינה בששה מקומות, ודורות דוד ושלמה, והשמטות השבטים מתחת יד בן דוד ונשארו עמו שני שבטים בלבד, והיו ביניהם המלכים צדיקים ורשעים, ונביאים שעמהם, והתקבצותם לחגים. ולא רצה אדוננו שלמה לגלות מומיהם שלא יפגום את השירה, וגם לא יכל להסתיר מומיהם לגמרי שלא ייראה ע״ה כבדאי, וכשראה אלה ואלה רשעים וביניהם הנה אלה צדיקים, ועם זאת היה הבורא יתרומם ויתעלה שולח אליהם ומבקש מהם לשוב, לפיכך אמר אני ישנה.
באתי לגני – בימי חנוכת הבית.
אריתי – ליקטתי, והוא לשון משנה: כמלא אורה וסלו, ואף לשון מקרא: וארוה כל עוברי דרך (תהלים פ׳:י״ג). ונאמר על שם הקטרת, שהקטירו קטרת יחיד הנשיאים על מזבח החיצון ונתקבלה, והוא דבר שאינו נוהג לדורות. ועל כן נאמר: אכלתי יערי עם דבשי – יש דבש שהוא גדל בקנים, כעיניין שנאמר: ביערת הדבש (שמואל א י״ד:כ״ז), ויערת הוא לשון קנה, כמו: ותשם בסוף (שמות ב׳:ג׳) – ושויתיה ביערא (אונקלוס שמות ב׳:ג׳). ומוצצין הדבש ומשליכין העץ, ואני מרוב חיבה אכלתיא הקנה עם הדבש, שאינו ראוי עם הראוי, קטרת נדבה. וכן שעירי חטאות שהקריבו הנשיאים, ואין חטאת קריבה נדבה, ואני קבלתים בו ביום.
שתיתי ייני – הם הנסכים.
עם חלבִֿי – מתקו וצחו מחלב.⁠ב
אכלו רעים – באהל מועד אהרן ובניו ובבית העולמים הכהנים כולם.
שתו ושכרו דודים – אילו ישראל אוכלי בשרג זבח השלמים שהקריבו לחנכת הבית.⁠ד
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34, וינה 220, ויימר 652. בדפוסים נוסף כאן: ״יערי עם דבשי – אכלתי״.
ב. בכ״י לוצקי 778 נוספה בגיליון הערת המעתיק: ״ויש לפותרו: לש׳{ון} חלבים, לפי הדוגמא.⁠״
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״בשר״.
ד. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165: ״המזבח״.
I have come to my garden – In the days of the dedication of the Beis Hamikdosh.
I have gathered – I gathered, and it is a term of the Mishnah, "as much space [as is required by] a gatherer אוֹרֶה and his basket.⁠"1 It is also a term found in Scripture, "and all wayfarers have plucked וְאָרוּהָ its fruit.⁠"2 And this was stated in regard to the incense, which they burned as an individual incense offering – the tribal princes on the outside altar and it was accepted.⁠3 This is something that does not apply to later generations. Because of this, it is stated, "I have eaten my sugar cane with my sugar.⁠" There is honey that grows in canes, as it is stated, "into the sugar of the יַעְרַת canes,⁠"4 and "יַעְרַת" is a term referring to a cane, as in, "and she placed [it] among the reeds בַּסוּף,⁠"5 [which Targum renders] "and she placed it in the reeds בְּיַעֲרָא.⁠" And the sugar is sucked out and the wood is discarded. But I, out of great love, ["ate my sugar cane with my sugar,⁠" I] ate the cane with the sugar, the inedible with the edible, [signifying] the freewill incense offering,⁠6 and likewise, the he-goats sin-offering that the tribal princes sacrificed, although a sin-offering is not brought as a freewill sacrifice, but I accepted them on that day.
I have drunk my wine – These are the libations.
With my milk – They were sweeter and clearer than milk.⁠7
Eat [my] friends – Aharon and his sons, in the Tent of Meeting, and all the kohanim, in the eternal Temple.
Drink and become intoxicated [my] beloved ones – These are the Israelites8 who ate the flesh of the peace offerings that they sacrificed for the dedication of the altar.
1. Mishna Sheviit 1:2. The term אורה there refers to the harvest of figs. (Sifsei Chachomim)
2. Tehillim 80:13.
3. This incense offering was unusual in two ways. First, because it was an individual offering instead of a communal one; and because it was burned on the outer altar instead of the inner [golden] altar.
4. I Shemuel 14:27.
5. Shemot 2:3.
6. The incense offering is symbolized by 'myrrh,' because it is one of its most important ingredients.
7. Alternatively, חלבי, means my fat, referring to the fat portions of the peace offerings.
8. It does not refer to the kohanim because they are forbidden to drink wine or any intoxicating beverage before performing the divine service.
באתי לגני אחותי כלה – מבשר לישראל שהקב״ה יבא וישרה שכינתו ביניהם לעולם כשנים קדמוניות.
אריתי מורי עם בשמי – זה ריח הקטורת והלבונה כענין שנאמר כריח ניחוח ארצה אתכם.
אכלתי יערי עם דבשי – אלו איכרי קרבנות. עם החלבים המתוקים כדבש.
שתיתי ייני עם חלבי – אלו הנסכים והמנחות הסולת לבנה כחלב.
אכלו רעים – רעים אלו הצדיקים שנקראו רעים למקום. שנאמר למען אחי וריעי אדברה נא שלום בך.
שתו ושכרו דודים – אלו ישראל שנקראו נביאים דודים. שנאמר מה יפו דודיך אחותי כלה. מלמד שעתידין ישראל להתענג מטוב השכינה שנאמר כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה. ואו׳ ואכלתם אכול ושבוע וגו׳. וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני י״י אלהיכם ואין עוד ולא יבושו עמי לעולם וראו עינינו וישמח לבנו.
באתי לגני אחותי כלה – כאשר חזר לרעייתו אומר לה: באתי לגני אחותי כלה, כאשר תאב וערג ליבי, ליקטתי מור עם שאר בשמים כדי לאוכלם, אכלתי יערי עם דבשי ושתיתי ייני עם חלבי באהבת דודי, ואתם ריעיי ודודיי בני כנסיא שלי, אכלו ושתו ושכרו בשמחת ליבי ובאהבת אחותי כלה.
דימיון שישוב הקב״ה וישכון בקרב ישראל, לצמצם שכינתו בינותם כימי עולם באחרית הימים.
אריתי – עיניין לקיטה הוא.⁠1
יערי – הוא עץ חלול שבו הדבש, כמו: ביערת הדבש (שמואל א י״ד:כ״ז),⁠2 ומוצץא דבש הדבוק לעץ, והעץ משליך.⁠3
1. בדומה ברש״י ומיוחס לר״י קרא.
2. בדומה ברש״י ומיוחס לר״י קרא.
3. בדומה ברש״י.
א. כן בכ״י בודפשט, והשוו רש״י. בכ״י סואב: ומוציץ. בכ״י המבורג, סנקט פטרבורג: ומוצא.
I HAVE COME TO MY GARDEN, MY OWN, MY BRIDE – When he returned to his loved one he said: "I have come to my garden my own, my bride, just as my heart longed and yearned. I have gathered myrrh with other spices in order to eat them.⁠"
I HAVE EATEN MY HONEY AND HONEYCOME. DRUNK MY WINE AND MY MILK – with the love of my dear one. You, my friends, companions, members of my assembly, eat, drink, and be intoxicated with the joy that mv heart [knows] loving my own, my bride. The allegorical meaning of this passage refers to The Holy One, Who, in the future, will return to dwell in the midst of Israel and place His Presence among them as He did in the past.
PLUCKED – The word connotes gathering.⁠1
HONEYCOMB – A hollow tree in which there is honey, like the phrase "beehive of honey" (I Sam. 14:27). One can remove the honey which clings to the wood and then discard the wood.⁠2
1. Ibn Ezra proposes the same meaning for the word.
2. This explanation is also found in the commentaries of Rashi and Ibn Ezra.
אריתי – כמו לקטתי, כמוא וארוה כל עוברי דרך (תהלים פ׳:י״ג).
יערי – יש אומרים: כמוב ביערת הדבש (שמואל א י״ד:כ״ז).
ויש אומרים: שהוא קנה, תרגום ותשם בסוף (שמות ב׳:ג׳). והענין קְנֵה סֹכַּר.⁠ג
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״כמו״.
ב. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״כמו״.
ג. כן בכ״י לונדון 27298. בכ״י פריס 334: ״קנה סוקר״. בכ״י לונדון בית דין 41: ״קנה שבו תמצא הסוכר״.
והנה הלך והשתוקקה אליו אחר שאמר לה: באתי לגני, ואריתי מורי והאכלתי את ריעיי וחביריי והשקיתים עד ששכרו.
But she longs for him after he says to her, I am come into my garden and have gathered my myrrh, and have given my friends and companions to eat, and have given them to drink to their fill.
אמרה השכינה: באתי לגני – שבתי למקומי למעלה אחר שקבלתי נסוך היין ולחם הפנים והבכורים, והיו ישראל שמחים ואוכליםא שלמים. והעינין: למה לי רוב זבחיכם {וגו׳} שבעתי עולות אלים (ישעיהו א׳:י״א).
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298: ״אוכלים״.
The Shekhinah says, I am come into my garden. I have returned to my place on high, after receiving the drink offerings of wine, and the showbread and the first fruits. And Israel was rejoicing and eating thank-offerings. The meaning is, ‘To what purpose is the multitude of your sacrifices unto me! says Hashem: I am full of the burnt-offerings of rams’ (Isaiah 1:11); just as it is said, ‘For every beast of the forest is mine’ (Psalms 50:10), and if I needed I could have the whole of them.
אריתי – לקטתי, וכמוהו וארוה כל עוברי דרך (תהלים פ׳:י״ג).
יערי – מןא יערת הדבש (שמואל א י״ד:כ״ז).
חלבי – יש אומרים: שהוא הלובן העולה על היין, ויפרש כמוהו: ביין חלבון (יחזקאל כ״ז:י״ח). והוא רחוק, כי חלבון הוא שם מקום ואיננו תואר לבן.⁠ב לכן חלבי הוא כמשמעו.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״מן״.
ב. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י וטיקן 488 חסר: ״לבן״.
אמר: באתי לגני ואריתי מורי – והעניין: שבע אני מכל טוב ולאא יחסר ליב כי אם דמותך. ועוד, אל תפחדי, כי ריעיי שהן הרועים – כאשר כתוב בתחילה, על עדרי חביריך (שיר השירים א׳:ז׳) האכלתים והשכרתים.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״ואל״.
ב. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״אלי״.
אמרה שכינה: באתי לגני ואין לי צורך, כעניין: כי לי כל חייתו יער (תהלים נ׳:י׳), ואילו הוצרכתי יש לי הכל.
יערי עם דבשי – והייתי מאכיל רעיא שהן המלאכים.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״רועי״.
והוא משיב לה לאחר ביאתו: באתי לגני אחותי כלה.
אריתי – אספתי, וארוה כל עוברי דרך (תהלים פ׳:י״ג).⁠1
מורי עם בשמימור – קליפה שהבושם גדל בו, כמו: יערי עם דבשי – שהוא יער הגדל בו הדבש, כאשר מצינו ביהונתן: ויטבל {אותה} ביערת הדבש (שמואל א י״ד:כ״ז).
אכלו רעים – השיב שלמה לאנשיו שהיוא עמו.⁠ב
1. בדומה ברש״י.
א. בכ״י: שהוא.
ב. בכ״י מסומן כאן: ״חצי״ של המגילה.
באתי לגני. היא אומרת ״יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו״ (שיר השירים ד׳:ט״ז), והוא משיב לה: באתי לגני אני וריעי, לאכול ולשמוח עמך.
והדוגמה שהקב״ה מקבל באהבה סידורי לחמם וקורבנותהים. אכלו רעים – משל כנגד הכהנים, כדכתיב ״ואכלו אותם אשר כופר בהם״ (שמות כ״ט:ל״ג), וכתיב ״והיהא לאהרן ולבניו״ (ויקרא כ״ד:ט׳) – בלחם הפנים כתיב.
א. בנוסחנו: והיתה. הצירוף ״והיה לאהרן ולבניו״ מופיע בנוסחנו אך ורק בשמות כ״ט:כ״ח, לגבי אכילת החזה והשוק מאיל המילואים, ולא בנוגע ללחם הפנים.
והוא משיב לה: באתי לגני – כבר באתי לגני.
[אמרה הכלה: יבא דודי לגנו ולא ירחק ממני ללכת אל הר המור. והוא השיב: באתי לגני – כלומר: הריני כאילו באתי שם, ולא אתרחק ללכת אל הר המור. ולכן אמרה לרעותיה: דודי ירדא לגנו (שיר השירים ו׳:ב׳).
לשון באתי – כלומר אל תפחדי שאתרחק ממך, כי תהיה ברורה שלא ארחק, אך כאלו כבר באתי.]⁠ב
[כשראה הדוד שהיתה כלתו דואגת ומתגעגעת על אשר היה רוצה להתרחק ממנה ללכת אל הרי בתר, נכמרוג רחמיו עליה, ואמר שילך אל גנו שהוא קרוב לה.]⁠ד
ואריתי מורי – לקטתי מורי ושאר בשמים שבו.
יערי – חלתה הדבש, כמו: יערת הדבש (שמואל א י״ד:כ״ז).⁠1
אכלו רעים שתו ושכרו דודים – כלומר: אני רוצה שכל אותם שאוהבים עלמות יהנו מהם, שלפי שאני אוהב וחושק, אני אוהב דודים וחושקים. שכן מנהג החושקים שאוהבים כל החושקים כמותם, ומחלקים להם מה שיש להם.
ושטת אבן עזרא:⁠2 הדוד המשיל דודתו לגן נעול, מעין חתום – שהיא בתולה ולא הוערה מקורה, אך חתום הוא, הפך: מעין נרפס ומקור משחת (משלי כ״ה:כ״ו).
שלחיך – לפי שהמשיל לגן, אמר: שלחיך פרדס רמונים – גוף הכלה קורא שלחיך, כלומר: את האילן שאני קורא גן ופרדס ואת מתוקה כרמונים עם שאר מגדים וריחך טוב כריח ראשי בשמים. וכן למעלה קורא אותה: שושנה וחבצלת (שיר השירים ב׳:א׳) והיא קוראה אותו: צרור המור ואשכל הכפר (שיר השירים א׳:י״ג-י״ד).
מעין גנים – לפי שקראה אותה מעין חתום אמר שמעין זה שבגן הוא באר מים חיים שמאריך חיים לשותה מהן על דרך עץ הדעת ועץ החיים שנותן דעת וחיים למי שאוכלו.
עורי צפון ובואי תימן – כששמעה הכלה שדודה המשילה לגן ולאילן ולבשמים שצומחין בגן, אמרה: אני מפייסת לצפון ולתימן שיפיחו גני, יפיחו גופי שהאילן והגן הוא גוף הכלה, שכך קראה דודה: גן נעול.
יבא דודי לגנו – עוד אומרת יבא דודי לגן שלו, לא לגן זה הנזכר שהוא גוף הכלה רק לגן שלו,
ויאכל פרי מגדיו – וישמח עם חבריו ובהתנועע רוח הצפון ותפיח גני ויזלו בשמיו אז יבא דודי אלי.
והוא משיב: באתי לגני – וכן היא אומרת: דודי ירדז לגנו (שיר השירים ו׳:ב׳).
אריתי, שתיתי – כי אני שבע כל טוב אך אין לי חפץ רק בחשקך, והדוד כאשר שתה והניח מחבריו לגנו פירש מקום והניחם שם.
שלחיך – פירש פרחון (מחברת הערוך ״שלח״): כשאת פשוטה מבגדיך וערומה שאת כפרדס מלא רמונים ומגדים לענין דדים ושוררח וקמטים של צואר ושל צדדים של אשה, וכן: שלחי׳, {והנה יד} שלוחה אלי (יחזקאל ב׳:ט׳) – פי׳: פשוטה מבית יד שלה, תרגום ופשט (ויקרא ו׳:ד׳) – וישלח.
1. מקורו בפרחון (מחברת הערוך ״יער״).
2. כן פירש אבן עזרא בשני פירושיו.
א. כן בפסוק. בכ״י (בחילוף הסדר), וכן גם להלן: ירד דודי.
ב. ביאור זה מופיע בגיליון.
ג. בכ״י: ונכמרו.
ד. ביאור זה מופיע בגיליון.
ה. בכ״י: אלה.
ו. קטע זה מופיע בכ״י לאחר הביאור על פסוק א׳, אך חלקים ממנו קשורים לפסוקים בסוף פרק ד׳.
ז. כן בפסוק. בכ״י (בחילוף הסדר), וכן גם להלן: ירד דודי.
ח. בכ״י: ושורך.
באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים – השיב אליה כי כבר עשה מה שכוון אליו והוא השגת אלו ההתחלות והמשיגי׳ הכוללים אשר אפשר לו החקירה עליהם תחלה כאלו תאמר החומר הרחוק והמשיגים הכוללים אשר אפשר לו החקירה לנמצאות המשתנות במה שהם משתנות כי השגת אלו קודמת בהכרח לסדר להשגת המניע הרחוק כמו שהתבאר למי שעיין בחכמה הטבעית. והנה הוציא ענין השגתו בענין מורה על ערוב וכללות מצד ענין הכללות אשר באלו ההשגות ולזה אמר מורי עם בשמי יערי עם דבשי ייני עם חלבי. ואמר להורות על ערבות מה שכבר השיג אותו מזה הדרוש שיאכלו עמו הרעים והדודי׳ אשר אפשר להם זה והם בעלי שכל ואמנם אמר זה להורות על התשוקה אשר בטבע למי שהשיג דבר מה להשפיע לזולתו וכאלו זה הוא אחד מהמיישירים אל הגעת זאת ההשגה עם מה שבה מהקושי עד שכבר טעו בה כל הקודמים מהפילוסופים אשר הגיעו דבריהם לארסטוס כמו שנזכר בראשון מהשמע ובשני ממה שאחר הטבע והנה הטעות אשר היה להם בזאת ההתחלה היה הסבה אל שטעו בכל מה שאחר ההתחלות.
...⁠1 ואלקוט2 מורי, ר״ל אקבל מהם ריח התורה ולימודה. ואוכל3, ר״ל יהיה לי שמחה עם תורתם, שהתורה נמשלת לדבש, כ״ש4 ומתוקים מדבש:
אכלו רעים - ר״ל אז יקבלו כלם השפעת טובו, ויתמלאו ממנה, וישתכרו מטובו והשפעתו.
1. חסר כנ״ל, מפרק ב׳ באמצע פסוק ח׳, עד כאן, היינו פרק ה׳ אמצע פסוק א׳.
2. פי׳ ׳אריתי׳: ואלקוט.
3. בפסוק: אכלתי.
4. ר״ת: וכמו שכתוב. בתהילים י״ט י״א.
ואמר שכבר נשלם רצונה בזה כי הוא השיב: באתי לגני וגו׳ אריתי וגו׳. יר׳ שהוא נהנה במה שהוא מיוחד אליו לבדו במה שנהנה עמה וכן יהיו ריעיו ידידיו באשר להם.
והנה אחר שזכרה השיר הזה כל מה שקרה לה אז ומיעוט השמיעה אליו אמרה אני ישנה. והנכון כי במאמריו אלה זכר אופן שבתו בביתו מעט ואמר שנטרפה להם שעה שם עד שלא נמשכה אהבתם כרצונם והוא מה שאמר באתי לגני אריתי מורי עם בשמי כי לא היה לי פנאי להוציא הבושם מהמור ע״ד הרקוח כמו שהיו עושים ממנו בתוך סימני הקטרת (כריתות ו׳.) כי על כן קראו הכתוב (שמות ל׳) מר דרור כתרגומו מירא דכיא. וכן ג״כ אכלתי יערי עם דבשי מבלי הפריד הדונג מן הדבש. וכן בטרוף העת שתיתי ייני עם חלבי שהן משקין שאין ראוי לשתותן בסעודה אחת לפי שהחלב הוא משכר כמו היין (שבועות כ״ג.) וכאשר ראתה שלא היתה הסעודה ההיא באותו השלמות מן התקון שתהיה ראויה להתייחד אליו לבדו אמר שעשה ממנה סעודת ריעות לריעיו ודודיו וישתו וישכרו עמו.
באתי לגני אחותי כלה – זה שמיני למלואים: אריתי מורי עם בשמי זה קטורת לבונה.
אכלתי יערי עם דבשי – אלו איברי עולה ואמורי קדשי קדשים וקדשים קלים.
שתיתי ייני עם חלבי – אלו הנסכים.
אכלו רעים – אלו משה ואהרן.
שתו ושכרו דודים – כנסת ישראל: והוא עצמו יכול הדורש לדרוש בעת בנין הבית וחנוכתו אשר היינו עליו לפי המשך השיר כפי ביאורנו. כי בהגיע כל הביאורים האלה על שלמותם יראה שהאל ית׳ אוכל ושמח ומתענג עם כנסת ישראל ואז יושפע הכח המופלג מעצמו על יחידים הראויים שתשרה עליהם שכינה ויקבלו שפע חכמה ונבואה ויאכלו ויתענגו עמו אף שלא יהיה כן בשלמותה וכמו שאמר (סוטה מ״ח:) על אותם שהיו ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו ע״ה אלא שאין הדור ראוי לכך. ולזה יאמר אל חברת סגולותיו ושושביניו אכלו רעים שתו ושכרו דודים וכן אמר שלמה בעת ההיא (דברי הימים ב ו׳) קומה ה׳ אלהים לנוחך אתה וארון עזיך. כהניך ה׳ אלהים ילבשו תשועה וחסידיך ישמחו בטוב. גם דוד אמר כדברים האלה (תהלים קל״ב).
אמנם מה שיתכן שיובן מן הכתוב הזה ומה שיצורף אל הפרשה הבאה אחריה ויקשר בה יפה עם דקדוק דבריו הוא דוגמת מה שפירשתי במשל מהיות שם הדברים הבאים בסעודה בלתי מהוגנים ומעורבים עם קצת קלפות ופסולות והוא ספור תלונותיו במה שקרה לו עמה אז בתחלת חופתם וישיבת ביתם בנפול הענינים ביניהם בזולת התנאים אשר קבלה על עצמה כשאמרה יבא דודי: כמו שאמרנו. אבל כבר היה שם ערוב ושתוף דברים אשר לא כן הם במספר הערובים אשר זכר בכאן. וזה כי בענין האחד אשר הוא בנין הבית ההוא גדול לשם ה׳ שתף בנין בית גדול ויפה לאהבת בת אל נכר כמו שאמר שם (מלכים א ז׳) ובית יעשה לבת פרעה אשר לקח שלמה באולם הזה. וכמו שסופר (שם ח׳) שהעלה את ארון האלהים מעיר דוד אל עיר ה׳. כן ועל הענין הזה (שם ט׳) אך בת פרעה עלתה מעיר דוד אל ביתה אשר בנה לה. וכבר עלה עשן באפו על זה השווי והיחס. ונתלונן עליו באמרו אריתי מורי עם בשמי שכבר לקט חמר המור וגסותו מעורב עם עוצם הבשום העולה מן הבית ההוא לריח ניחוח. וכן קרה ג״כ שבשמחת חנוכת המזבח חטאו כלם חטא עצום במה שאכלו ושתו ביום הכפורים עצמו שהוא בכרת כמו שאמר בדברי הימים (שם ז׳) כי חנוכת המזבח עשו ז׳ ימים והחג שבעת ימים.
ועוד נאמר שם בסמוך וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על הטובה אשר עשה ה׳ לדוד ולשלמה ולכל ישראל עמו. ודרשו רז״ל (מ״ק ט׳.) מאי ולישראל עמו שנמחל להם זה העון כשיצאה בת קול ואמר כלכם מזומנים לחיי העולם הבא. מ״מ כבר אכל שם בקרבנות חנוכתם ושמחתם יערו עם דבשו והוצרך למחול להם גם כי מצאו על מה שיסמוכו כדאיתא התם. ומה גם עתה במה שנאמר אחרי כן (מלכים ב י״א) אז יבנה שלמה במה לכמוש שקוץ מואב בהר אשר על פני ירושלים ולמולך שקוץ בני עמון וכן עשה לכל נשיו הנכריות מקטרות ומזבחות לאלהיהן. ויתאנף ה׳ בשלמה כי נטה לבבו. ומן אז והלאה נמשך זה הענין המגונה תמיד לכל מלכיהם. עד כי בזמן הטובים שבהם נאמר (שם כ״א) אך הבמות לא סרו. ולזה נתרעם באמרה שתיתי ייני עם חלבי. כי אם היו מקריבים לפני נסכים כבר היה עמהם שתוף וערוב שתוף וההוא עצמו מה שסיים אכלו רעים. כלומר לכל יש סעודה. גם כי יכלול ליחידה וסגולותיה. ואמר כי ראוי שיקבלו ממנו דוגמת העניינים האלו שעשתה הכנסיה לפניו וישתו וישכרו עמו. ואלה תולדות הקוסמים והמעוננים אשר היו ביניהם ונביאי השקר אשר קבלו כח הטומאה מאלהי הנכר אשר עבדו וכמה אמת זה הענין ירמיהו הנביא עת שאמר בשמו (ל״ב) כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה. ומן הידוע כי לא אמר רק על הבית אשר בעיר ועל כן נמשל בכל הנביאים ובמדרשים לסוכה לבד בהפוך הבית המכוון ממנו ית׳. ואשר דבר עליו עם דוד לא היה כי אם להעתיד לייעד בסוף דברי זה השיר. כמו שאמר דוד (שמואל ב ז׳) ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק. כמו שאמר כל הענין היטב בסוף פרשת תרומה. סוף דבר קרה לו עמה כחתן הזה שבימי חופתו או סמוך אליה קלקלה עליו כלתו ולא נמשכה ההתמדה בחבורם כמו שאמר במשל.
באתי לגני. והנה אז1 ׳באתי לגני׳ לפקוד את השבים אלי2, ובכן אריתי מורי3, קבלתי ברצון חכמי הדור עם בשמי, עם תלמידיהם4: אכלתי יערי. קבלתי עמי הארץ5 עם דבשי - עם בעלי מעשה6, שתיתי ייני עם חלבי - מלמדי תינוקות עם תינוקות של בית רבן7: אכלו רעים. ובכן אמרתי, ׳אכלו רעים׳, כאמרו (ישעיה ז כב) ׳כי חמאה ודבש יאכל כל הנותר בקרב הארץ׳8:
1. בימי חזקיהו המלך.
2. כמו שפירש בסוף הפרק הקודם שמחזקיהו המלך ומשריו היו מגיעים אגרות לעורר את ישראל שבדרום ובצפון לשוב אל ה׳, וכאשר שבו, בא הקב״ה להשרות שכינתו עליהם. וזהו שכתוב בפסוק הקודם ׳יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו׳, וכמו שביאר בלקח טוב: ׳זה הקב״ה שישרה שכינתו ביניהם׳, וכאן אומר שאכן התקיים זאת, והקב״ה השרה את שכינתו. וגם בשהש״ר כאן פירשו ׳באתי לגני׳ על השראת השכינה, ׳באתי לגן אין כתיב כאן, אלא לגני, לגנוני, למקום שהיה עיקרי מתחילה, ועיקר שכינה לא בתחתונים היתה׳ [בתמיהה]. וראה מה שפירש רבינו (פסוק יג) ׳פרי מגדים׳ – להבין ולהורות, וראה להלן (ה א, ח ב) שהאכילה המיוחסת לה׳ היא השמחה ששמח כאשר ישראל משיגים את התכלית שלמענו נברא העולם, וזהו ׳ויאכל פרי מגדיו׳. [אך יש להבין למה כינה כאן את ישראל ׳כלה׳ בימי חזקיה, כאשר היה בית המקדש, ולעיל (ד ח) מבואר שתואר זה הוא כאשר אין בית המקדש. ויתכן שבין ׳השבים אלי׳ כלולים אף הנותרים מעשרת השבטים שלא היו יכולים לעלות לבית המקדש בימי מלכות ישראל].
3. ׳אריתי׳ – לקטתי, ׳מורי׳, המור שלי, שהוא מין בושם.
4. כי המור הוא ׳ראש לכל בשמים׳ (שהש״ר, מגילה י:, וראה לעיל א יב-יד), וא״כ ׳מורי עם בשמי׳ היינו הרב שהוא הראש, ותלמידיו שהם מתחתיו ולומדים ממנו המשולים לשאר הבשמים שתחת המור. ואולי החכמים גם נקראו ׳מורי׳ מפני שהם ׳מורים׳ ומדריכים את העם.
5. הנמשלים ליער של עצי סרק [ראה לעיל (ב ג-ד) עה״פ ׳כתפוח בעצי היער׳], וכתובות (קיב:) איתא ׳עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות׳, ובמשמרות כהונה שם ׳אילני סרק היינו עמי הארץ, עתידין שיטענו פירות וילמדו תורה וכמו שאמר הכתוב ומלאה הארץ דעה׳.
6. בעלי מעשים טובים. ׳אכלתי יערי עם דבשי - יש דבש שהוא גדל בקנים וכו׳, ומוצצין הדבש ומשליכין העץ, ואני מרוב חיבה אכלתי יערי עם דבשי, אכלתי הקנה עם הדבש, את שאינו ראוי עם הראוי׳ (רש״י), וזהו עמי הארץ עם בעלי מעשה.
7. ׳ייני׳ – מלמדי תינוקות, אולי כי היין ראש התענוגות (לעיל א ב), ומלמדי תשב״ר נמשלו לכוכבים המאירים (ב״ב ח:), ו׳חלבי׳ הם תינוקות של בית רבן, ורמז לחלב תינוקות, אולי ע״פ ע״ז (ג:) ׳יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה, שנאמר, את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים, למי יורה דעה ולמי יבין שמועה, לגמולי מחלב ולעתיקי משדים׳. ובפירושו לישעיה (נה א) כתב רבינו שיין וחלב הם מבחר משקים ומזונות.
8. הנביא שם מדבר על ישראל ׳הנותר בקרב הארץ׳ אחרי מפלת סנחריב בימי חזקיהו, שרוב ישראל גלו אז, וניבא שאחרי מפלתו יהיה שובע רב לנותרים עד שמרוב חלב לא ישתו את החלב, אלא יאכלו חמאה בלבד שהוא המעולה שבחלב. וכינה את הנותרים ׳רעים׳, ׳אלו הצדיקים שנקראו רֵעִים למקום׳ (לקח טוב), כי יזכו לכך בזכות השתדלותם בתורה שלכך עורר אותם חזקיהו. [והצדיק נקרא ׳ריע׳ לה׳ כמבואר באבות (ו׳:א׳), ופירש רבינו שם הטעם ׳נקרא ריע - שותף להקב״ה במעשה בראשית בהיותו עוזר להשיג התכלית המכוון מאתו יתברך, כאמרו (תהלים קלט יז) ׳ולי מה יקרו רעיך אל׳⁠ ⁠׳]. ועל כפילות הלשון ׳ריעים׳ ו׳דודים׳, ראה להלן (פסוק טז).
באתי – עבר במקום עתיד וכן אריתי אכלתי שתיתי.
אריתי – ענין לקיטה, כמו וארוה כל עוברי דרך (תהלים פ׳:י״ג).
יערי – כן יקראו הקנים שגדל בהם הדבש וכן ביערת הדבש (שמואל א י״ד:כ״ז).
ושכרו – ענין השתיה יותר מכדי המדה.
דודים – אהובים.
באתי לגני – החשוק שלח דברו וכה אמר כן אעשה ואמהר לבא אל הגן שהכנת לי ואלקט המור עם שאר, מיני הבושם שהזמנת לי ואת הדבש אוכל לתאוה עד שאוכל גם הקנים למצוץ הדבש מהם. ואשתה היין עם החלב שהזמנת לי.
אכלו רעים – למרבית השמחה אזמן קרואים ואפייסם לאכול, וכה אומר להם אכלו רעים וגו׳ והנמשל הוא לומר כאילו המקום ברוך הוא מבטיח ואומר הנה חיש מהר אשרה שכינתי בקרבך, ואקבל ברצון קטורת הסמים, ואש תרד מן השמים ותאכל עצי המערכה עם הקרבנות אשר יערבו עלי כדבש, ואקבל ברצון נסכי היין אשר ימתקו עלי כחלב, והכהנים בני אהרן יאכלו חלקם ממותר אשי.
משל:
והדוד אומר שבא לגנו ואכל מפריו ועושה סעודת מריעים לריעים וידידים.
הדוד שב למעונתו והרעיה נרדמה בחדרי שלמה ושכחה את דודה ימים רבים.
ובזה נשלם השיר השלישי.
מליצה:
והדוד העליון משיב: הנה באתי לגני – שע״י התעוררות הנפש הנזכר הגיע עת דודים ונתיחדו הידידים, (ובמדרש באתי לגני לגנוני עקר שכינה מתחלה לא בתחנונים היתה) אריתי מורי, מצייר כי קבל ניחוח מן הגן הזה, שהיא עבודת הנפש ופעולותיה בכל מחלקותיה. א) מן כחות הרוחנים הנבררים מנפש החיונית, שעז״א אריתי מורי עם בשמי, שכבר בארנו (א׳ י״ג, ג׳ ו׳. ד׳:ו׳) שמור הנזכר בספר הזה רומז להזך והרוחניות של הנפש החיונית, כי המור הוא המוסק שהוא דם הצרור המריח ריח טוב הנמצא בחיה שבהודו, יאמר כי לקט המור עם כל בשמיו ורוחניותו. ב) מן כחות הרוחנים הנבררים מנפש הצומחת שזה משל היער הצומח עצים יאמר שאכל היער עם דבשו ר״ל שקבל פעולת הנפש הזאת ועבודתו בקדש, למשל המצות התלויות באכילה ושתיה כמו אכילת הקרבנות אכילה בשבתות ויו״ט וכדומה, היא דבש היער הצומח מנפש הצומחת. המצות התלויות במדות ובכחות החי הוא מור של הדם החי. ג) פעולת הנפש השכליית שזה הנמשל ביין וחלב כמ״ש ולכן שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב (ישעיהו נ״ה) כמ״ש בפי׳ שמה, ועז״א שתיתי ייני עם חלבי, ועי״ז משפיע שפע ברכה ונדבה על כל המציאות, שכולם מתברכים באמצעות המע״ט העולים מטיב הנפשות ועבודתן, ועז״א אכלו רעים, והם העולמות הרוחנים, שתו ושכרו דודים, יתר העולמות, (עיין בזהר ויקרא דף ד׳ ודף ז׳), כי באמצעות המקדש והקרבנות ועבודת הנפשות, אשר נפש שלמה היתה להם צפירת תפארה, התברכו עליונים ותחתונים.
הדוד העליון שב למעון קדשו והכלה הכלולה שבה אל הגויה ונרדמה בחיקו ולא זכרה את דודה ימים רבים,
ובזה נשלם השיר השלישי.
באתי לגני – תשובת החושק לדברי חשוקתו, התענגתי בחברתך מאד.
אריתי – לקטתי, ומצאנו שרש זה גם בתהלים י״ג – וארוה כל עברי דרכים, וגם בלשון משנה כמלא אורה וסלו (שביעית פרק ה׳ משנה ב׳).
יערי – דבש דבורים, כמו ביערת הדבש (שמואל א׳ י״ד:כ״ז).
דבשי – הנוטף מן התאנים.
אכלו רעים – יתן ה׳ גם לכם רעי שתתענגו עם חשוקתכם!
באתי לגני – מהו באתי לגני, אומרים ישראל לפני הקב״ה, וכי יש בעה״ב שיעשה סעודה לאורחים ולא יסב עמהם, הדא הוא דכתיב (ד׳ י״ז) יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו, באותה שעה בא הקב״ה לגן עדן ומיסב עמהם, הדא הוא דכתיב באתי לגני וגו׳. (שם שם)
באתי לגני – אמר ר״ש בר יוסנה, באתי לגן אין כתיב כאן אלא לגני – למקום שהיה עקרי מתחלה, הדא הוא דכתיב וישמעו את קול ה׳ אלהים מתהלך בגן.⁠1 (מ״ר)
באתי לגני – א״ר יהודה ב״ר סימון, לשעבר היה הקב״ה מקבל הקרבנות מלמעלה, דכתיב וירח ה׳ את ריח הניחח, עכשיו מקבל מלמטה, הדא הוא דכתיב באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי.⁠2 (מ״ר)
אחותי כלה – אחותי – שנתאחו לי בגלות3 כלה שנתכלו בגלות, כמש״נ (תהלים מ״ד) כי עליך הורגנו כל היום, לפיכך עתיד לקראם אחותי שיהיו אחויים אצלו, כלה – כמש״נ (ישעיהו ס״א) וככלה תעדה כליה. (מ״ר פ׳ נשא פ׳ י״ג)
אריתי שרי וגו׳ – אריתי מורי עם בשמי, שנתמררו בגלות והיו מבשמין עצמן בקדוש שם שמים, לכך עתיד הקב״ה לענגם בגן עדן ולקטר לפניהם מן כל הבשמים.⁠4 (שם שם)
אכלתי יערי עם דבשי – אמר הקב״ה, לפי שהערו ישראל נפשם למיתה בגלות, כמש״נ (ישעיהו נ״ג) תחת אשר הערה לשת נפשו והיו עוסקים בתורה המתוקה מדבש, לפיכך עתיר הקב״ה להשקותם יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית ולהרחיצם בנחלי חלב, אכלו רעים אלו ישראל, אלו בעלי מצות, שתו ושכרו דודים אלו תלמידי חכמים.⁠5 (שם שם)
אכלו רעים וגו׳ – א״ר ינאי, משל למלך שעשה סעודה וזימן אורחים אצלו והיה מחזיר עליהם ואומר להם יערב לכם ויבסס לכם. (מ״ר)
אכלו רעים וגו׳ – הובא בדרשה יבא דודי לגנו וגו׳, סוף פרשה הקודמת.
1. ר״ל כי מתחלת בריאת העולם היתה הכונה והתכלית להשרות שכינתו ית׳ בעולם זה התחתון, ורק לאחר חטא אדה״ר והדורות שאחריו עלתה השכינה כביכול ממדרגה למדרגה למעלה [עיין במ״ר בראשית פרשה י״ט], ועתה כששב להשרות שכינתו בישראל בגמר בנין המקדש באהבה וחבה יתירה הוא אומר באתי לגני – למקור שהיה עיקר תכליתי מתחלה מראש ומקדם, וזהו גם באור דרשה הבאה.
2. עיין מש״כ באות הקודם וצרף לכאן.
3. שנתדבקו לי, מלשון מאחים את הקרע.
4. הוא ע״פ מ״ש צדיקים יושבים בג״ע ונהנין מזיו השכינה, ע׳ ברכות י״ז א׳.
5. המשתה היא מעלה יתירה מאכילה, שכן עיקר סעודה נקראת בשם משתה, כמש״כ ויעש משתה, עשה המלך משתה, ולכן יחס הלשון אכלו רעים לסתם ישראל בעלי מצות, ושתו ושכרו דודים לת״ח.
החשוק שלח דברו וכך אמר1, בָּאתִי – אמהר2 לבוא3 לְגַנִּי שהכנת לי4 כאשר תאב וערג ליבי5 אֲחֹתִי כַלָּה, אָרִיתִי – אלקוט6 מוֹרִי – את המור שלי7 עִם שאר מיני8 בְּשָׂמִי – הבשמים שהכנת לי9, אָכַלְתִּי – אוכל לתאווה את הדבש עד שגם את10 יַעְרִי – הקנה11 אוכל12 עִם דִּבְשִׁי כי אף מהם אמצוץ דבש13, שָׁתִיתִי – אשתה את14 יֵינִי עִם חֲלָבִי – החלב15 שהזמנת לי16, ולרוב השמחה אזמין אורחים ואפייסם לאכול, וכך אומר להם17, אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים – אהובים18 בשמחת ליבי ובאהבת אחותי כלה19: ס
1. מצודת דוד.
2. שם.
3. ודיבר הכתוב בלשון עבר במקום עתיד, מצודת ציון.
4. מצודת דוד.
5. רשב״ם.
6. רש״י, אבן עזרא, מצודת ציון.
7. מצודת דוד.
8. שם.
9. שם.
10. שם.
11. שם. קנה הדבש נקרא יערי, רש״י, אבן עזרא, מצודת ציון. ומרוב חיבה אכלתי יערי עם דבשי, אכלתי את הקנה עם הדבש, דהיינו את שאינו ראוי עם הראוי, רש״י.
12. מצודת דוד.
13. שם.
14. שם.
15. אבן עזרא.
16. מצודת דוד.
17. שם.
18. מצודת ציון.
19. רשב״ם. והנמשל, הקב״ה מבטיח ואומר, הנה חיש מהר אשרה שכינתי בקרבך, ואקבל ברצון את קטורת הסמים המשולה לבשמים, ואש תרד מן השמים ותאכל את עצי המערכה עם הקרבנות אשר יערבו עלי כדבש, ואקבל ברצון את נסכי היין אשר ימתקו עלי כחלב, והכהנים בני אהרן יאכלו חלקם, ועתידים ישראל המשולים לדודים להתענג מטוב השכינה, לקח טוב, מצודת דוד. ורש״י ביאר ״באתי לגני״ בימי חנוכת הבית, ״אריתי יערי עם דבשי״ את שאינו ראוי עם הראוי דהיינו קטורת נדבה ושעירי חטאת שהקריבו הנשיאים ולמרות שאין חטאת קריבה נדבה אני קבלתים, ״שתיתי ייני״ הם הנסכים, ״עם חלבי״ שמתקו וצחו מחלב, ״אכלו רעים״ באהל מועד אהרן ובניו ובבית המקדש כל הכהנים, ״שתו ושכרו דודים״ אלו ישראל אוכלי בשר זבח השלמים שהקריבו לחנוכת המזבח.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ב) אֲנִ֥י יְשֵׁנָ֖ה וְלִבִּ֣י עֵ֑ר ק֣וֹל׀ דּוֹדִ֣י דוֹפֵ֗ק פִּתְחִי⁠־לִ֞י אֲחֹתִ֤י רַעְיָתִי֙ יוֹנָתִ֣י תַמָּתִ֔י שֶׁרֹּאשִׁי֙ נִמְלָא⁠־טָ֔ל קְוֻצּוֹתַ֖יא רְסִ֥יסֵי לָֽיְלָה׃
I sleep, but my heart is awake. Listen! My beloved knocks! Open to me, my sister, my love, my dove, my perfect one, for my head is filled with dew, my locks with the drops of the night.
א. קְוֻצּוֹתַ֖י =ש1 ובדפוסים (וכן הכריעו דותן ברויאר ומג״ה)
• ל!=קְוֻּצּוֹתַ֖י (נקודת שורוק בנוסף לקובוץ בוי״ו)
• יש סימן קצת מטושטש אך עדיין ברור של קובוץ מתחת לאות וי״ו <קְוֻּצּוֹתַ֖י>.
• ייבין ה.11 (עמ׳ 65-66) כתב: ב-2 מקומות מצויה ו ואחריה u באמצע תיבה, ושתיהן נשתמרו ב׳׳לש1׳׳ בלבד: קְוּצּוֹתַ֖י (׳׳ל׳׳ שה״ש ה,ב; כנראה נמחק קבוץ תחת ו; אפאראט ב״ה: קְוֻּ; ׳׳ש1׳׳ קְוֻצּ), קְוּצּוֹתָיו֙ (׳׳ל׳׳ שם, יא; לא נראית מחיקה בו׳; ׳׳ש1׳׳ קְוֻצּ). אפשר שהניקוד המקורי ב׳׳ל׳׳ או במקור שהעתיק ממנו היה: וֻּ, היינו: בנקודה בו׳ להדגשת מבטאה התנועי ובקבוץ לתנועת u, אך מנקד ׳׳ל׳׳ השמיט את הקבוץ מתוך סברה שלפניו סימון כפול של תנועת u, בשורק ובקבוץ, ואחד מהם מיותר.
• הערות דותן וברויאר (והמקליד הוסיף כאן קובו״ץ בלי להעיר, כמו שעשה להלן בפסוק י״א).
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושר׳ משה אבן ג'יקטילהרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
בָּתַר כָּל פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין חָבוּ עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל וּמְסַר יְיָ יָתְהוֹן בְּיַד נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא דְּבָבֶל וְאוֹבֵיל יָתְהוֹן בְּגָלוּתָא וַהֲווֹ דָּמְיָן בְּגָלוּתָא כִּגְבַר דָּמֵיךְ דְּלָא יְכִיל לְאִתְּעָרָא מִשִּׁינְתֵיהּ וְקָל רוּחָא דְּקוּדְשָׁא מַזְהֲרָא לְהוֹן עַל יַד נְבִיַּיָּא וַהֲוָת עָיְרָא יָתְהוֹן מִדְּמוּךְ לִבְּהוֹן עָנֵי רִבּוֹן כָּל עָלְמָא וְכֵן אֲמַר הֲדַּרִי בִּתְיוּבְתָּא פְּתַחִי פּוּמִּיךְ וּבוּעִי וְשַׁבַּחִי לִי אֲחָתִי רְחִימְתִי כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל דִּמְתִילָא לְיוֹנְתָא בִּשְׁלִימוּת עוּבָדַיִךְ אֲרוּם שְׂעַר רֵישִׁי אִתְמְלִי מִן דִּמְעֲתִיךְ כִּגְבַר דִּשְׂעַר רֵישֵׁיהּ מִצְטַבַּע מִטַּלָּא דִּשְׁמַיָּא וְצִיצִית נִזְרִי אִתְמְלִי מִן טִפֵּי עֵינַיִךְ כִּגְבַר דְּצִיצִית נִזְרוֹהִי מָלְיָן מִטִּפֵּי מִטְרָא דְּנָחֲתִין בְּלֵילְיָא.
[א] אֲנִי יְשֵׁנָה – אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲנִי יְשֵׁנָה מִן הַמִּצְווֹת, וְלִבִּי עֵר לִגְמִילוּת חֲסָדִים. אֲנִי יְשֵׁנָה מִן הַצְּדָקוֹת, וְלִבִּי עֵר לַעֲשׂוֹתָן. אֲנִי יְשֵׁנָה מִן הַקָּרְבָּנוֹת, וְלִבִּי עֵר לִקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה. אֲנִי יְשֵׁנָה מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְלִבִּי עֵר לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. אֲנִי יְשֵׁנָה מִן הַקֵּץ, וְלִבִּי עֵר לַגְאֻלָּה. אֲנִי יְשֵׁנָה מִן הַגְּאֻלָּה, וְלִבּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵר לְגָאֳלֵנִי.
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אֵיכָן מָצִינוּ שֶׁנִּקְרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מִן הָדֵין קְרָא, דִּכְתִיב: צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם (תהלים ע״ג:כ״ו).
[ב] קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק – עַל יְדֵי משֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר: וַיֹּאמֶר משֶׁה כֹּה אָמַר ה׳ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם (שמות י״א:ד׳). פִּתְחִי לִי, רַבִּי יַסָּא אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, פִּתְחוּ לִי פֶּתַח אֶחָד שֶׁל תְּשׁוּבָה כְּחֻדָּהּ שֶׁל מַחַט, וַאֲנִי פּוֹתֵחַ לָכֶם פְּתָחִים שֶׁיִּהְיוּ עֲגָלוֹת וּקְרוֹנִיּוֹת נִכְנָסוֹת בּוֹ. רַבִּי תַּנְחוּמָא וְרַבִּי חוּנְיָא וְרַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ, כְּתִיב: הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים וגו׳ (תהלים מ״ו:י״א), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל הַרְפּוּ מִמַּעֲשֵׂיכֶם הָרָעִים וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים. רַבִּי לֵוִי אָמַר אִלּוּ הָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, מִיָּד הֵן נִגְאָלִין, וּמִיָּד בֶּן דָּוִד בָּא, מַה טַּעַם: כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ (תהלים צ״ה:ז׳), רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי לֵוִי אָמְרֵי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הַרְפּוּ מִמַּעֲשֵׂיכֶם הָרָעִים וַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה כְּהֶרֶף עַיִן, וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים. אֲחֹתִי, שֶׁנִּתְאֲחוּ לִי בְּמִצְרַיִם בִּשְׁתֵּי מִצְווֹת, בְּדַם הַפֶּסַח וּבְדַם הַמִּילָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי (יחזקאל ט״ז:ו׳) – זֶה דַּם הַפֶּסַח, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי – זֶה דַּם הַמִּילָה. רַעְיָתִי, שֶׁרִעוּ אוֹתִי בַּיָּם וְאָמְרוּ: זֶה אֵלִי (שמות ט״ו:ב׳). וְאַנְוֵהוּ, ה׳ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד (שמות ט״ו:י״ח), יוֹנָתִי, בְּמָרָה, שֶׁמִּשָּׁם נִצְטַוּוּ וְנִצְטַיְּנוּ בְּכָל הַמִּצְווֹת וּצְדָקוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כְּיוֹנָה זוֹ שֶׁמְצֻיֶּנֶת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט (שמות ט״ו:כ״ה). תַמָּתִי, תַּמּוּתִי שֶׁנִּתַּמְּמוּ עִמִּי בְּסִינַי, וְאָמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳). רַבִּי יַנַּאי אָמַר תְּאוֹמָתִי, כִּבְיָכוֹל לֹא אֲנִי גְּדוֹלָה מִמֶּנָּהּ וְלֹא הִיא גְּדוֹלָה מִמֶּנִּי. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי תְּאוֹמָתִי מָה הַתְּאוֹמִים הַלָּלוּ אִם חוֹשֵׁשׁ אֶחָד מֵהֶן בְּרֹאשׁוֹ חֲבֵרוֹ מַרְגִּישׁ, כָּךְ כִּבְיָכוֹל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה (תהלים צ״א:ט״ו). שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל, עַל שֵׁם: אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ (תהלים ס״ח:ט׳). קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה, עַל שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר: גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם (שופטים ה׳:ד׳).
אני ישנה ולבי ער – זו גלות בבל.
מי זאת הנשקפה כמו שחר – זו גלות המשיח.
יונתי בחגוי הסלע – זו גלות מצרים.
ד״א אני ישנה ולבי ער – זה העולם נדמה לישן הזה והדחיק עליו המקום ועוררו. רבי עקיבא אומר למה היה העולם דומה לבעל הבית שעשה כלים ולא פתחן שהיו בריאים כבר חזר ופתחן.
אני ישנה ולבי ער – זו הגאולה שהיא דומה לישן והמקום מעוררו. כמה שנאמר העירותי מצפון ויאת (ישעיהו מ״א:כ״ה). ואח״כ ממזרח שמש יקרא בשמי (שם). והמקום מעורר הגאולה מן הדרום תחלה ואחר כך מן המזרח ומן הצפון. הדי רוח צפון לדרום והדרום לצפון. כל זה ליבש את מעינות המים חוץ משבעה נהרות. כל עץ פרי. שזבחו שם לע״ז ויבשו.
ד״א אני ישנה ולבי ער – זו גאולת מרדכי ואסתר.
ד״א אני ישנה ולבי ער – המקום אומר לישראל אני ישנה ולבי ער.
פתחי לי אחותי רעיתי – א״ר אלעזר ביום שאמר מלך בבל כל בית שיהא פתוח היו נכנסים ובוזזים אותו. וכל בית שהוא נעול אל תכנסו בתוכו. ונעלו ישראל בתיהם. לפיכך שלח המקום נביאים לישראל ואומרים להם פתחו בתיכם עד מתי אתם יושבים באפלה.
ד״א פתחי לי אחותי רעיתי – הרי זו לימי גוג [ומגוג] שישראל עתידים להיות טמונים במערות ובמחילות והקב״ה מרתיק עליהם. שמעון בן שטח היה אומר שהקב״ה אומר לישראל פתחי לי אחותי והם מסתכלים. והמקום עושה להם נסים והם רואים את המשיח עומד בראש מדבר מואב ועמו ארבע מאות איש והמקום נותן להם גאולה. לקיים מה שנאמר ונתתי לה את כרמיה משם (הושע ב׳:ט״ז). והמחילה (נפרדת) [נפתחת] להם משם ממדבר מואב לחורב. וישראל הולכים ונוטלים את הזיין ממדבר חורב שהשם כתוב בו. ובאים ונוטלים עמון ומואב. לקיים מה שנאמר אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם (ישעיהו י״א:י״ד). אמר רבי יוסי [ב״ר יהודה] כדרך שהלגיונות עושים להם בית חמדה. כך חורב עשוי לישראל בית חמדה. הרי מלכי הצפון שומעים שנהרגו עמון ומואב וכלם מתכנסים ובאים וקובעים המלוכה בדמשק. ומלכי המערב והדרום מתכנסים אף הם. באים ונוטלים עצה במדין. וישראל מצירין להניח את החכמים שבמדין אי אפשר ולהניח את אחיהם שבירושלים [והמקום פותח פתח לאליהו והוא יוצא למדין ומניח את החכמים שבירושלים]. ומה אליהו עושה. כל המדבר שהוא הולך מירושלים למדין שכלו טרשים וחיה רעה עושה לו המקום נסים והוא בא ועומד לפני המשיח במדין והמשיח נפטר משם ואליהו עומד. באותה שעה הוא מוציא את ספר הישר. שכל התורה הזאת אינה אלא שירה אחת מתוכו. הארץ נפתחה מתחתיהם ושורפת אותם ונעשה להם שם [קבר] גדול. נמצא מקיים פתחי לי אחותי רעיתי. והמשיח בא לו ממדין ונוטל כל בזתה. וכן לדמשק ונוטל בזתה. לקיים מה שנאמר ישא את חיל דמשק (ישעיהו ח׳:ד׳). עד שלא תפול מלכות אדום. והפתח נפתח משם לרומי. לקיים מה שנאמר שם ירעה עגל ושם ירבץ (שם כ״ז:י׳).
שראשי נמלא טל – אמר להם הקב״ה אדם דומה לישן הזה ואני עוררהו. הרי מלכי מזרח מתכנסים לתדמור וישראל באים מרומי ומקריבים לירושלים שבעת ימים. והקב״ה משיב הרוח ואומר לישראל חזרו לתדמור כנגד מלכי המזרח. ומלכי הגוים אומרים נותן לישראל [רשות] לבנות בית המקדש והם באים לשרפו והקב״ה יוצא ונלחם עמהם. לקיים מה שנאמר ויצא ה׳ ונלחם בגוים ההם (זכריה י״ד:ג׳). והמשיח בא לו לצור ולצידון ולתדמור ולבירי. לקיים מה שנאמר אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם (ישעיהו י״א:י״ד). וכל האומות היו עתידות לשמוע והן מתכנסות ובאות על פוגה ועל עכו והם בוכים על סביבות עכו פרוסות. וכל הירדן וכל ישראל מראין לחבוש הזה שבאפלה. והקב״ה קורע את הרקיעים ומראה לישראל את כסא הכבוד. לקיים מה שנאמר ומעי המו עליו. והיו מתפללים והוא מקבלם לקיים מה שנאמר פתחי לי אחותי רעיתי.
אני ישנה ולבי ער – אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה אני ישנה – מבית המקדש. ולבי ער – בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
אני ישנה – מן הקרבנות, ולבי ער – במצות וצדקות.
אני ישנה – מן המצות, ולבי ער – לעשותם.
אני ישנה – מן הקץ, ולבי ער – מן הגאולה.
אני ישנה – מן הגאולה, ולבי ער – להקב״ה שיגאלני.
אמר רבי חייא בר אבא היכן מצינו שהקב״ה נקרא לבן של ישראל שנאמר צור לבבי וחלקי אלהים לעולם.
קול דודי דופק – זה משה שנאמר ויאמר משה כה אמר ה׳ כחצות, פתחי לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם פתח שיהיו (אהליות ונצרוריות) [עגלות וקרניות] נכנסין בו, אחותי במצרים שנתאחו לי בשתי מצות בדם פסח ובדם מילה שנא׳ ואעבור עליך וגו׳. רעיתי נתרעו לי בים ואמרו ה׳ ימלוך לעולם ועד. יונתי במרה שנצטיינו לי כיונה במצות. תמתי שנתמו לי בסיני ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. תמתי כביכול לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני. תמתי כשני תאומים מה תאומים הללו חשש האחד את ראשו השני מרגיש, כך עמו ואנכי בצרה.
שראשי נמלא טל – אף שמים נטפו, קווצותי רסיסי לילה – גם עבים נטפו מים.
דבר אחר: אני ישנה – ישראל ישנים נרדמים במלכיות, ולבי ער – והקב״ה ער עליהם לשמרם שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, צור לבבי וחלקי.
קול דודי דופק – על ידי הנביאים.
אחותי רעיתי יונתי תמתי – כנגד ארבע מלכיות. פתחי לי פתח תשובה ואני אגאלכם.
שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה – בשעה שהקב״ה עתיד להחיות את המתים הוא מנער קוצותיו והטל יורד והעפר מתגבל דכתיב וצמחו בבין חציר.
דבר אחר: אני ישנה – במצרים, שבאותו לילה הקב״ה שלח עליהם שינה ערבה שלא יפחדו מחמת המחבל, ואפילו כן היו רואים שונאיהם משתנקים בשנתם.
אנא נאימה וקלבי נאבה, צות כ׳לילי יטרק ויקול, אפתחי לי יא אכ׳תי יא צאחבתי יא חמאמתי יא צחיחתי, אן ראסי אמתלי טלא, וד׳ואיבי מן טש אלליל אבתלת.
אני ישנה והלב שלי עירני. קולי חברי דופק ואומר: אחותי! חברתי! היונה שלי! השלימה שלי! תפתחי לי. שהראש לי התמלא טל. והקצוות שלי התמלאו מטללי הלילה.
פתחי – ואומר פתחי.
קוצתי – תלתלי מרסיסי מטר הלילה נרטבו.
ענין אמרו אני ישנה ולבי ער, ישנה הכוונה בו תרדמת אלו ואלו מעבודת ה׳ והם יהודה וישראל.
ואמרו ולבי ער, על הצדיקים שהיו בישראל כמו שבעת האלפים הנז״ל והנביאים שהזכרנו לעיל. וביהודה היו צדיקים כישעיה ותלמידיו כמאמר אדוננו ישעיה הנה אנכי והילדים אשר נתן לי וכו׳ (ישעיהו ח יח), וכגון אלה שאמר בהם הנאנחים והנאנקים (יחזקאל ט ד), לכך בקש ה׳ מהם לפתוח בתשובה שנ׳ פתחי לי אחתי רעיתי, ומה שמנה אחתי רעיתי יונתי תמתי אלה הם בטויי רוך מלפניו ויתעלה ויתרומם שכנה אותם במדבר בכמה שמות של כבוד כמו שמצאנוהו נוהג עמהם בעדינות באמרו עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי (מיכה ו ג). ודומה לבטויי רוך שנהג בהם אלקנה כלפי חנה שנ׳ למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך וכו׳ (שמואל א א ח) כל זה מרוב האהבה. וכבר הזכיר שלמה את זה באמרו ועל כל פשעים תכסה אהבה (משלי י יב),
ואמרו שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה, המשיל עדינות דברי ה׳ לאומה בלחות הטל שנ׳ תזל כטל אמרתי (דברים לב ב), ומה שהוא מנהלם בתענוגים כאמרו אהיה כטל לישראל (הושע יד ו).
רסיסי לילה – הוא גשם דק. (מובא באבן עזרא עמוס ו׳:י״א)
אני ישנה – כשהייתי שלוה ושקטהא בבית ראשון נואשתי מעבוד את הקב״ה כישינה ונרדמת.
ולבי ער – הקב״ה, כך נדרש בפסיקתא. ולבי ער – זה הקב״ה, שהוא צור לבבי וחלקי, עֵר לשמרני ולהטיב לי.
קול דודי דופק – משרה שכינתו על הנביאים ומזהיר על ידיהם השכם ושלוח.
פתחי לי – אל תגרמיב שאסתלק מעלייך.
שראשי נמלא טל – לשון אדם שבא בלילה, דופק על פתח אהובתו, אומר כן: בשביל חיבתך באתי בלילה בעת הטל או הגשם.
והדוגמא: שראשי נמלא טל – שאני מלא רצון נחת רוח אברהם אביך שערבו עלי מעשיו כטל, והנני בא אליך טעון ברכות ושילום שכר מעשים טובים אם תשובי אלי.
קווצותי רסיסי לילה – אף בידי הרבה קבוצת,⁠ג מיני פורעניות הרבה ליפרע מעוזביי וממנאציי.
טל – הוא לשון נחת.
רסיסי לילה – גשמי לילה שהן טורח ועייפות. רסיסי – תרגום של רביבים, וכרביבים עלי עשב (דברים ל״ב:ב׳) מתרגמינן: וכרסיסי מלקושא (אונקלוס דברים ל״ב:ב׳).
קווצות – הן דבֵיקי שערות הראש המדובקין יחד שקורין פְליצֵיל. ולפי שאחז המקרא בלשון טל ומטר, אחז בלשון ראש וקווצות, שדרך טל ומטר ליאחז בשיער ובקווצות.
ויש לפרש: טל ורסיסי לילה – שניהם לטובה, שכר מצות קלות הנוחות ליעשות כטל, ושכר מצות חמורות הקשות כטורח רסיסי לילה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י לוצקי 778: ״ושקט״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5 נוסף כאן: ״לי״.
ג. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 142. בכ״י אוקספורד 165: ״קבוצת הרבה״. בכ״י מינכן 5: ״ריבוי קבוצות״. בכ״י לייפציג 1: ״ריבוי קווצות״.
I slept – When I was confident and calm in the first Beis Hamikdosh, I despaired of worshiping the Holy One, Blessed Is He, as one who slumbers and falls fast asleep.
But my heart was awake – This is the Holy One, Blessed Is He. This is expounded in the Pesikta.⁠1
But my heart was awake – The Holy One, Blessed Is He, Who is, "the Rock of my heart and my portion,⁠"2 is awake to guard me and to benefit me.
A sound! My beloved knocks – He rests His Divine Presence upon the prophets and He warns through them by, "rising early and sending forth.⁠"3
Open for me – Do not cause Me to depart from you.
For my head is drenched [as though] with dew – A term referring to a man who comes at night, knocking on the door of his beloved. He says thus, "Out of love for you, I have come at night at the time of dew or rain.⁠" And the allegory is as follows: "For my head is drenched [as though] with dew,⁠" because I am full of good will and satisfaction with Avraham your forefather,⁠4 whose deeds were pleasing to Me as dew. And behold, I come to you, laden with blessings and the payment of reward for good deeds if you return to Me.
My sidelocks drip with the rains of the night – In My hands there are also many categories5 of types of retribution, to punish those who forsake Me and anger Me. "Dew" is a term indicating pleasure.
Rains of the night – The rains of the night, which cause hardship and weariness. רְסִיסֵי is the Targum of רביבים [=drops], "and like raindrops וְכִרְבִיבִים upon blades of grass,⁠"6 [is rendered as,] "and the late rains וכרסיסי.⁠" קְוֻצּוֹת [=locks] are clumps of hair of the head stuck together, called flocels in Old French. And because Scripture adopted an expression of dew and rain, it adopted an expression of head and sidelocks, for it is ususal for dew and rain to stick to the hair and sidelocks. It is also possible to interpret both "dew" and "rains of the night,⁠" both denoting good, [i.e.,] the reward for minor precepts that are easy to perform as "dew,⁠" and the reward for major precepts that are difficult [to perform], as the hardship of the "rains of the night.⁠"
1. Alternatively, ולבי ער, refers to the prophets and the sages who were constantly exhorting and rousing the Bnei Yisroel to rise from their spiritual sluggishness. (Seforno)
2. Tehillim 73:26.
3. Yirmeyahu 7:25.
4. ראשי alludes to Avraham who was first [=ראש] to believe in God. (Sifsei Chachomim)
5. Rendering קוצותי as קבוצותי [=collections].
6. Devarim 32:2.
אני ישנה ולבי ער – אמרה כנסת ישראל אני ישנה במלכיות כאדם שעברו עליו הרבה צרות ומתוך הצרות נפלה עליו תרדמה ויישן לו. כך ישראל בגלות כישינים ואינם יודעים מאי זו מדרגה ירדו ואלה הם צועקים לאלהים בחזקה אולי ירחם עליהם להשיבם למלכותם הראשונה לכך הנביא או׳ לה לכנסת ישראל שמעי נא זאת עניה ושכורה ולא מיין ולבי ער. זה הקב״ה כענין שנאמר צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. והוא ישתבח שמו לעד ולנצח נצחים וישועתו תדירה עלינו שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.
קול דודי דופק – על ידי הנביאים.
פתחי לי – כלומר חזרי בתשובה עד שאבא ואגאל אתכם. וכן הוא או׳ על ידי משה איש האלהים בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה וגו׳. ואו׳ ושב י״י אלהיך וקבצך מכל העמים אשר הדיחך י״י אלהיך שמה. ועל ידי הנביאים נאמ׳ אם תשוב ישראל נאם י״י אלי תשוב. ואם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד.
אחותי רעייתי יונתי תמתי כנגד ד׳ מלכיות שסבלתם העול שלהם. שנאמר כל זאת באתנו ולא שכחנוך וגו׳.
שראשי נמלא טל – כלומר מיום שהגלתי אתכם ולא בחרתי באומה אחרת ולא אמרתי לאחד מן האומות לבנות לי בית לשכון בו כי אל אנכי ולא איש בקרבך קדוש ולא אבא בעיר. לא אבא בעיר אחרת חוץ מירושלם שנאמר העיר אשר בחרתי והוא משל על מי שהוא חוץ מביתו והטל יורד עליו והרסיסים של לילה. שהגלות נמשל ללילה. שני שומר מה מלילה שומר מה מליל.
(ב-ז) אני ישינה וליבי ער – עכשיו היא מתאוננת על מעשיה ועל אשר נתרחק ידידה מעליה.
אני ישינה – רדומהא ועצובהב על משכבי, ולבי ער, והנה קול דודי שהוא דופק על הפתח וקורא אלי לומר: פתחי אחותי רעייתי יונתי תמימתי, שהרי ראש נמלא טל וקווצותיג נתמלאו רסיסי טיפי טל היורד בלילה – כי כל הלילהד הזה רכבתי במרוצה לבוא אליך.
ואנכי השיבותי: פשטתי את כותונתי – לשכב ערומה, והנני עצילה והיאך אלבשנה ואקום מפני הצינה.
ורחצתי את רגליה בעת שכיבתי, והיאך אלך יחיפה לטנף רגליי לפתוח לך הפתח.
כאשר שמע דבריי, שלח ידו, והחזירה לעצמו מן החור שבדלת שהיה בו דופק בעוצם ידו מחמת הצינה שמצננתו, ומעיי המו עליוו – לרחם עליו.
וקמתי לפתוח לו, וידיי נטפו משמן המור, אשר סכתי בו בלילה לאחר הרחיצה, על בריח מזוזת מנעול הדלת.
ופתחתי לו הדלת, וכבר נסתר ממני ועבר והלך לו.
וכאשר ידעתי שהלך לו, כמעט שלא יצאה נפשי ופרחהז ממני, על אשר דיבר בי כדי לפתוח לו, ולא עניתי לו כראוי, ולא פתחתי לו, שהיה עלי, כאשר שמעתיהו דופק,⁠ח למהר ולפתוח לו הדלת.
ובקשתיהו ולא מצאתיהו, וקראתיו בקול גדול ולא ענני.
והלכתי לשוטט בעיר לבקשהו, ומצאוני שומרי העיר, הכוני ופצעוני כי חשדוני למען זימה וגניבה את הולכת וסובבת בלילה. כאשר נוצלתי מהם, פצעוני שומרי מגדלי החומות והמצודות והפשיטוני תכשיטיי.
דימיון לכנסת ישראל שנתייאשה מן המצות, והקב״ה שלח להם נביאים חוזים ומוכיחיםט להוכיחם למען ישובו אליו לשמור מצותיו וחוקיו, ומאסו בהם, ולא שמעו אליהם, ועל כן נשתעבדו בעול גלותם. ויצעקו אל י״י בצר להם (תהלים ק״ז:ו׳,כ״ח), ולא היטה אזן לשמוע לשוועתם, כי עת פקודתם פקד עליהם, על אשר מאנו לשמוע לנביאיו וחוזיו.
קווצותיי – הן תלתלי הראש.
רסיסי – לשון טיפי רביבים.
ואצבעותיי מור עובר – כפל מלה על {ו}⁠ידי נטפו מור.
חמקיא – עיניין ערג וחיבוב, כמו: חמוקי יריכייך (שיר השירים ז׳:ב׳).
כפות – בית יד של בריח.
המנעול – לשון מסגריב הוא.
רדידי – לשון תכשיטין, כמו: הצניפות והרדידים (ישעיהו ג׳:כ״ג).
א. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג קשה להכריע אם כתוב ״רדומה״ או ״ודומה״, ולאחריה נוספה מלה שאולי מיותרת ״לעצלה״. אך אפשר שצריך לגרוס ״ועצלה״, ועיין להלן בביאור על ז׳:י׳: ״ישנים רדומים ועצלים״.
ב. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י בודפשט: ועציבה. בכ״י המבורג: ועצבה.
ג. כן בפסוק ובכ״י בודפשט. בכ״י סנקט פטרבורג, המבורג: וקווצותיו.
ד. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: לילה.
ה. כן בפסוק ובכ״י בודפשט. בכ״י סנקט פטרבורג: רגליי. בכ״י המבורג: רגלה.
ו. כן בפסוק ובכ״י בודפשט. בכ״י סנקט פטרבורג, המבורג: עלי. והשוו לנוסח בפירוש המיוחס לר״י קרא.
ז. כן בכ״י סנקט פטרבורג, בודפשט. בכ״י המבורג: וברחה נפשי (בחילוף סדר המלים).
ח. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סואב. בכ״י המבורג: רוכב.
ט. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: ומוכחים. בכ״י המבורג: ומוכיחם.
י. כן בפסוק. בכל כתבי היד (אולי בהשפעת שיר השירים ה׳:י״א): קווצותיו.
יא. כן בפסוק ובכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג בטעות: חמוקי.
יב. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סואב. בכ״י המבורג: מסגיר.
(2-7) I WAS ASLEEP, BUT MY HEART WAS WAKEFUL – Now she complains about what she did and that her love has distanced himself from her:
"I sleep on my couch and am like one who is lazy and drowsy upon my bed but my heart is awake. Here is the voice of my Loved one knocking on the door and he calls me saying: 'Open the door, my own, my darling, my dove, my perfect one. My hair is filled with dew, my locks are filled with the damp drops of dew that fall during the night. All night I have traveled briskly to come to you.'
I answered him, 'I have taken off my robe to lie naked, and I am drowsy. How shall I get dressed again and get up, for it is cold. I washed my feet at the time that I laid down – shall I walk barefoot and dirty my feet in order to open the door for you?'"
When he heard what I said, he drew his hand back toward him, away from the opening in the door upon which he had been knocking with all his strength because of the cold that was chilling him. [It was then that] my heart was stirred to pity him.
I arose to open [the door] for him. My hands dripped with oil of myrrh which I had put on that night after bathing and the oil dripped upon the lock and the door.
When I opened the door for him my loved one had already disappeared and gone off. When I realized that he had gone off I felt faint [lit. my soul went out and fled] because of what he had said to me asking me to open the door. But I had not answered him as I should have nor did I open the door as I should have when I heard him riding briskly, [asking me] to open the door for him.⁠1
I sought him but found him not. I called to him loudly but he did not answer. I wandered about the city to seek him but the watchmen found me and struck me and bruised me for they suspected me [saying], 'You go around at night for prostitution and robbery'. When I escaped from the watchmen who guarded the walls and towers they bruised me and took away my adornments.
The allegory of this verse refers to the Assembly of Israel who grew weary of the commandments. The Holy One sent prophets and seers and rebukers to rebuke them that they might return to Him and observe His commandments and statutes. They (Israel) rejected them (the prophets) and did not listen to them. Therefore they were oppressed with the yoke of their exile. They cried out to God in their distress but He did not listen [lit., incline His ear] to their cries for it was the time to punish them for their refusal to heed His prophets and seers.
MY LOCKS – the curls of the hair.
THE DAMP – The word means drops of dew.
MY FINGERS, FLOWING MYRRH – This phrase is synonymous with "my hands dripped myrrh".
[MY BELOVED] HAD BEEN DEAR – The word connotes pleasantness and affection like the phrase חמוקי יריכייך (Song of Songs 7:2).⁠2
HANDLES OF THE BOLT – This connotes the handle of the door latch. It means a lock.
MY ADORNMENTS3 – The word refers to garments, as in the phrase "the kerchiefs and the adornments" (Isaiah 3:23).
1. Commenting on these verses, Ibn Ezra proposes that this scene took place in "the garden" (referring to vss. 4:12ff) and contrasts it to the dream scene of vss. 3:1ff.
2. JPS renders the phrase "my love had turned". Rashbam, however, connects this appearance of the root חמק with the form חמוקי in 7:2 and tries to establish the similarity between them. Perhaps Rashbam would read this verse as "My beloved loved me but, nonetheless, he left".
3. JPS renders "my mantle", but Rashbam disagrees with this translation which is also the case for the prooftext which he cites.
דופק – כמו מתדפקים על הדלת (שופטים י״ט:כ״ב). ודופק חוזר לדודי, לא לקול, כמו קול דודי הנה זה בא (שיר השירים ב׳:ח׳).
קווצותי – קצות השער.
רסיסי – כמו רביבים, וכמוהו לרוס את הסולת (יחזקאל מ״ו:י״ד).
והנה היא ראתה בחלום תמונת דודה, ואמרה אני ישינה אף על פי שאני ישנה לבי ער וראיתי כאלו בא.
קול דודי דופק שראשי נמלא טל בחוץ.
Then she sees in a dream the form of her beloved and says, Although I was asleep my heart was awake, and it appeared to me that my beloved was come. I heard the voice of my beloved knocking, saying, My head is filled with dew through waiting outside; he tarried a little while;
אני ישנה – אמרה כנסת ישראל: אף על פי שגליתי לבבל לבי ער – לא עבדתי עבודה זרה.
קול דודי דופק – על יד הנביאים, שיבנו הבית ויצאו מבבל.
שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה – מדמעותא כנסת ישראל, בכה תבכה בלילה (איכה א׳:ב׳).
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298: ״דמעות״.
I am asleep. The synagogue of Israel says, Although I have been taken captive to Babylon my heart wakes, and I have not worshipped idols. It is the voice of my beloved that knocks. By the prophets, bidding them build the house and go forth from Babylon. For my head is filled with dew, and my looks with the drops of the night. With the tears of the synagogue of Israel. Cf. ‘She weeps sore in the night’ (Lamentations 1:2).
דופק – מציק, כמו מתדפקיםא (שופטים י״ט:כ״ב).
תמתי – התמימה שלי.
קווצותי – קצות השיער, והוא הפוך.
רסיסי – מן לרוס אתב הסלת (יחזקאל מ״ו:י״ד).
א. כן בפסוק ובכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״מדפקים״.
ב. כן בנוסח שלנו וכן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״מן״.
(ב-ג) אמרה: אני ישנה – אף על פי שאני ישינה, לבי כמו ער. וזאת אמרה פעם שנית, רק בראשונה בקשה אותו בחלום, ועתה בא אליה לגן שלה, כאשר אמרה לו עורי צפון (שיר השירים ד׳:ט״ז).
קול דודי דופק פתחי לי – ענתה היא פשטתי, וכל הפרשה מבוארת.
והעניין איך תאמרי: ויאכל פרי מגדיו (שיר השירים ד׳:ט״ז), אחר שעלתה שכינה גלו ישראל לבבל.
אמרה כנסת ישראל: אני ישנה – בגלות בבל כאדם שהוא במחשך.
ועניין ולבי ער – שהייתי מתאוה לחזור עם השכינה כשהייתי.
קול דודי – זהו: העיר י״י את רוח כורש מלך פרס (עזרא א׳:א׳).
שראשי נמלא טל – דרך משל, כעניין: כי לא ישבתי בבית (שמואל ב ז׳:ו׳), העת אתם לכם לשבת בבתיכם ספונים (חגי א׳:ד׳).
או טל – דמעות של ישראל שגלו.
אני ישינה ולבי ער – מעשה אירע שלא היה בביתו, ואשתו היתה בעצמה ישינה, וכבר פשטה תכשיטה. ובא שלמה בלילה במרוצה ודפק בפתחים, ועל זה אמרה השירה הזאת.
ולביא ער – מתנמנמת.⁠ב
קול – טעמו וניקודו מוכיח פתרונו שהוא סבבוני הקול, דודי הולך ודופק.
רסיסי – תרגום: רביבים (אונקלוס דברים ל״ב:ב׳).⁠1
1. בדומה ברש״י.
א. כן בפסוק. בכ״י: לי.
ב. בכ״י: מתנמנחת.
(ב-ג) אני ישינה ולבי ער. זה שפירשתי בתחילת הספר, שהכלה היא משוררת כל דברי הספר, ואף ספירת דברים שאינם בינו לבינה, היא אומרתן לבריות. כלומר לאחר ששימש עמי, ונעשה חופתי, והייתי ישינה על מטתי בלילה, והוא חזר אלי בלילה ממקומו שהלך ביום, כדרך אנשים המצויים בשווקים, לעשות סחורותיהם או לראות מעשיהם, והנה בבואו בלילה דפק על פתחי, ואני הייתי ישינה, ולבי ער, כלומר ״נים ולא נים, תיר ולא תיר״ (בבלי פסחים ק״כ:), ושמעתיו דופק, אבל עצלה הייתי לעמוד ממטתי. דופק – כמו ״ודפקום״ (בראשית ל״ג:י״ג), ״מתדפקים על הדלת״ (שופטים י״ט:כ״ב). רסיסי – טיפין, כמו ״לרוס את הסלת״א (יחזקאל מ״ו:י״ד), ״והכה את הבית גדולב רסיסים״ (עמוס ו׳:י״א). ובשעה שדפק על הפתח, חשבתי בלבי: הרי פשטתי את כתנתי. איככהג אטרח ללובשה, ולעמוד ממטתי לפתוח את הדלת?
והדוגמה – אני ישינה מן המצות, והייתי נהניתד בקישוטַי וכל עניינַי, כדכתיב ״וישמן ישורון ויבעט״ (דברים ל״ב:ט״ו), והוא קראני על ידי נביאיו לחזור למוטב, כי כביכול היה מצטער על עוונותי כעל רסיסי לילה, כדכתיב באשה רעה ״דלף טורד ביום סגריר ואשת מדניםה נִשְׁתָּוָה״ (משלי כ״ז:ט״ו). והיא אמרה: הריני בשמחה ובכל הנאות, מה לנו לטרוח במצות ולהניח תאות לבנו?
פשטתי את כתנתי, הנחתי על מיטתי.
א. לאחר מלה זו מופיע סימן לא ברור בכתב היד, שאולי היה נסיון למחקו. ראו להלן הע׳ 145.
ב. בנוסחנו: וְהִכָּה הַבַּיִת הַגָּדוֹל.
ג. לאחר מלה זו מופיע סימן לא ברור בכתב היד, שאולי נמחק בהמשך למחיקת הסימן שהזכרתי לעיל הע׳ 143.
ד. בכתב היד נוסף כאן: מן, עם סימן למחיקה.
ה. בנוסחנו כתיב: מדונים, קרי: מִדְיָנִים.
אני ישנה – מוסב אל האמור למעלה: עד שיפוח היום {וגו׳} אלך לי כו׳ (שיר השירים ד׳:ו׳), והוא שדלה בדברים ואמר לה שלא היה נפרד ממנה בשביל מום שמצא בה (שיר השירים ד׳:ז׳), רק לא הוליכה עמו בשביל הצנה, וכשיפוח היום יחזורא אליה ויוליכנה בגנו הנעול. ועתה שראתה הסתו, ולא שב דודה אליה, היתה מתגעגעת עליו. ועתה היא מספרת שכשהיתה ישנה על מטתה בלילה, היה לבה ער, כמו: נים ולא נים, דורמאילא1 בלעז, לפי שלבה על דודה, מתי יבא לביתו.
והנה קול דודי דופק – כלומר: דודי היה דופק על הדלת וגם היה משמיע קולו ואומר: פתחי לי יונתי תמתי, כאיש בהול ולהוט ליכנס, שדופק באגרופו על הדלת גם קורא פתחו לי.
דופק – כמו: מתדפקים על הדלת (שופטים י״ט:כ״ב) דפלגש בגבעה.
פירוש אחר: אני ישנה ולבי ער – לבי הוא דודי, שהוא לבי ונפשי. ברוב אהבתו אותי הולך בלילות כבימים, כמו שאומר: שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה.
1. בלעז: dormaille.
א. בכ״י: יחזיר.
אני ישנה ולבי ער אמרה כנסת ישראל: אם אמנם היינו ישנים כשהיינו שקועים בחשכת הגלות, הרי שלבנו לא חדל לבטוח באל יתעלה ולחשוב עליו תמיד. לפיכך בעודנו במצב של חוסר מודעות כבר הרגשנו כיצד סימנים מבשרים של ישועה הגיעו מצידו של האהוב, והם [הסימנים] קוראים: התכוננו לפגוש אותי והיו שמחים לקראת בואי ״קול דודי דופק״.
שראשי נמלא טל הציפו אותי בשפע אורות הרחמים, והם הניעו אותי [גרמו לי לפעול] בגלל צרתכם ובכייכם הרב במצוקת הלילה, כלומר הגלות ״קוצותי רסיסי לילה״.
אני ישינה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה – בעבור שהוא יחקור בהשגת המניע הראשון אשר בה מהקושי העצום מה שכבר התבאר והיו בזאת ההשגה ובמה שידמה לה מהחקירות העמוקות אשר בחכמה הטבעית מונעים רבים לדקות אלו ההשגות בעצמם ולקושי השגת מה שיצטרך להם מהחוש לרבוי הצטרכם אל החוש עד שנקח ממנו הקדמות מועילות לאותם החקירות בכל מה שיצטרך לבאר בהם ולזה יקרה במי שיחקור בכמו אלו החקירות שכאשר יהיה קרוב להשגת הדרוש יבצר ממנו קצת מה שיצטרך אליו מהדרוש ויעלם ממנו הדרוש גם יקרה לו הלאות בהם לקושי העניינים ויוצץ אליו האמת פעם ויעלם פעם ומפני זה הוצרכו תנאים רבים למי שעיין בחכמת הטבע כמו שאמרו ז״ל הנה זה החכם בזאת הפרשה להורות על אלו המונעים ועל ההשתדלות בהסרתם כפי היכולת וזה אמנם יהיה כשיכנעו כחות הנפש אל השכל הכנע נפלא עד שלא תמנע פעולתו בסבתם וזה בתכלית הקושי. וזכר תחלה אלו המונעים וביאר שהם מצד החושקת ומצד החושק בה מצד דבקותו בחומר. ולזה אמרה זאת החשוקה אף על פי שרצונה ולבה היה ער להפיק רצון דודה כפי היכולת הנה היא היתה ישינה מצד עומק אלו העניינים ומה שיש מהקושי במה שתצטרך שתכינהו אל השכל בזאת החכמה עד שקראה דודה והיא נתעצלה לקום ולפתוח לו. והנה קרא אותה תמתי להיות ההכרח שתתחבר אליו תמיד עד שתכין לו מה שיצטרך אליו בדרוש דרוש ותהיה כל כונתה לעבדו. ואולם אמרו שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה הוא לפי המשל ולפי הנמשל. אמנם היותו לפי הנמשל הוא שהוא יאמר אליה שהוא כבר החל לקבל השפע מהשכל הפועל במה שיחקור בו ויצטרך אליו עזר ממנה להשלים מה שיבצר לו בו מצד שלא הוכן לו ממנה מה שיישירהו אליו.
אני ישנה ולבי ער – כנסת ישראל אומרת עתה, שבהיותה בגלות, הש״י העיר אותה פעמים רבות, לעשות תשובה, ולהתפלל, ולהתדבק בו, ולא תתרחק ממנו, וכוונת הפסוק בהיותי בגלות [כישן]⁠1, ואני ישנה [ומשוטפת]⁠2 בעבירות ועונות, ולא נזכרתי מן הש״י, הוא נזכר ממני, והיתרה בי פעמים רבות, שאשוב אליו, ואפתח לו דלתי לבי, ואמרה ולבי ער. ר״ל אעפ״י שאני ישנה ומתייאשת בגלות, עכ״ז לבי ער, ר״ל בנפשי ובלבי אני זוכרת אותו:
קול דודי דופק – ר״ל קול הש״י דופק אלי ואומר, פתחי לי, ר״ל פתחי לבבך ונפשך אלי לעבודתי:
שראשי נמלא טל – ר״ל ישראל שהם ראש האומות והם ראשי, נמלא טל, ר״ל נמלא רע וצרות.
קוצותי - ר״ל קהלותי.
רסיסי לילה - ר״ל צרות הגלות, הנמשל ללילה3:
1. בכ״י אין הקריאה ודאית.
2. בכ״י: ומשותפת.
3. במדרש תהלים מזמור יח: קווצותי רסיסי לילה. דמעתן של בני גליות שדומה ללילה, וכו׳. וע״ע בפסחים ב׳ ב׳, חגיגה י״ב ב׳, בבא מציעא פ״ג ב׳, ע״ז ג׳ ב׳, ירושלמי חגיגה ב׳ א׳: עוה״ז דומה ללילה.
וסמכה פתרון אלה הדברים במה שאמרה: אני ישנה ולבי ער אמרה שכבר קרה לה בהיותה בעוצם אהבתם כי בליל ב׳ לזווגם ושמא היא היתה עת טבילתה מדם בתוליה לפי שנתעכב דודה זמן מה חוץ לבית היא סגרה פתח ביתה ושכבה על מטתה ואח״כ בעודה ישנה ולבה ער כלומר עדיין לא נשתקעה בשינה בא דודה אל פתח הבית בקול דופק ואומר פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי פייס אותה ודבר על לבה בד׳ מיני אהבה. האחוה שהיא אהבה טבעית. הריעות שהיא אהבת המועיל. רעהו העדולמי (בראשית ל״ח) דמיתיך רעיתי כמו שיבא בנמשל. אהבה זווגיית כמה שאמר (כתובות ס״ג.) יונתך הזכרת. וי״א זוגתך הזכרת. אהבת טוב ושלמות. תמים תהיה (דברים י״ח) והיה תמים (בראשית י״ז) ועוד סבה הכרחיית שראשו נמלא טל קווצותיו רסיסי לילה וחוייבה להצילו מן הקרח הנורא וכל זה לא שוה לה ולא נכנסו דבריו באזנה אבל סבה נקלה מנעתה מלפתוח לו כמו שהיא אמרה בגובה לבה.
ולפי שעל אלו התערובות והשתופים המגונים והזרים שגברו בהם כל ימי מלכיהם היה כל מה שהיה מתוכחות הנביאים והעונשים המושגחים יום יום השכם ושלוח. ויתנו כתף סוררה ולא שמעו אליהם עד שחרה אף ה׳ וקנאתו בהם ועזבם והיו לאכול כיום הזה. סמך מה שספרה הכנסיה מכל מה שאירע לה מזה הענין אחרי כן ואמרה, אני ישנה כמתאוננת ומתלוננת על עצמה על בלתי שמעה את מוסר אלהיה ותוכחותיו אשר ביד מלאכיו ונביאיו אשר היו מימי קדם בכל ימי מלכי ישראל ויהודה. אמרה שהיתה ישנה ובלתי מרגשת עם שלבה ער לענין חשוב לה לעון ופשע. והיה קול דודה דופק תמיד ביד כל נביא וכל חוזה.
ואומר: פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שכבר נמשך ענינה אל שפתחה הדלת לכל הזונים עמה וסגרה בעדו ומבריחה את שכינתו לבא עמו וכמו שאמר באחז (דברי הימים ב כ״ח) ויזבח לאלהי דרמשק וכו׳ ויסגור את דלתות בית ה׳ ויעש לו מזבחות בכל פנה בירושלם. ובכל עיר ועיר ליהודה עשה במות לקטר לאלהים אחרים. ולזה פייסה בדברי רצוי ותחנונים פתחי לי אל תסגרי הדלת בעדי והתחנן אליה בד׳ תארים אלו דכלהו איתנהו בה אחותי שכבר נתאחד עמה בימי האבות וכמו שאמר הכתוב (תהלים קמ״ח) לבני ישראל עם קרובו. גם משה אמר (דברים ד׳) מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו, קורבה ממש. ובמדרש (חזית שיר ח׳) אחות לנו קטנה זה אברהם שאחה לנו כל בני העולם. רעיתי שכבר היה רע נאמן ושותף מועיל בימי עניה כמו שאמר לסוסתי ברכבי פרעה. ירצה שיסבול לזמן שיצאת סוסתי לנצח ברכבי פרעה ופרשיו דמיתיך רעייתי. יונתי שנזדווג עמה במדת אישות במתנת תורתו כי אז קדשה במצותיו קדושין ממש. תמתי שהשלימה בכל מיני טהרה ונקיות כמו שאמר (דברים י״ח) תמים תהיה עם ה׳. והרי כאן כל מיני אהבה וחבה כמ״ש במשל על צד הפיוס המופלג ולא שוה לו. ואמר שראשו נמלא טל. להורות על הפלגת אכזריותיה כי הוא יתברך כבר מאן בכל האומות ולא ייחד אל מכון שבתו כי אם אותה להיות עמה בבית ההוא. וכאשר תסגור הפתח כבר יהיה בחוץ בקרח בלילה ואין מאסף. והכונה שגרמו עונותיה לשימנע השפע הראוי להשפיע עליה ועל העולם בכללו ויהי טל השפע נצב על ראשו. ורסיסי ההצלחה נקפאים בקווצותיו ודבר לא נתך ארצה. ויעיד על זה אומרו אחרי כן קווצותיו תלתלים כמו שיבא והיה מזה צער ועצב אל המשפיעים ראשונה ואל המקבלים השפע באחרונה, וגם אל כל האמצעיים כי על זה אמר במדרש (איכה רבתי פ״א) בוכה ומככה להקב״ה עמה, בוכה ומבכה למלאכי השרת בוכה ומבכה חמה וככבים. בוכה ומבכה לשבעים אומות כמו שבארנו ענינו בפרשת דברים.
[תשובת עדת ה׳]:
אני ישנה וליבי ער. משיבה עדת ה׳, הנה צדקו דברי דודי1, כי אמנם ׳אני׳ הייתי ׳ישנה׳ מעסוק בתורה ובמצוות2, ׳ולבי׳, שהם הנביאים וחכמי הדורות3, התעוררו והעירוני לשוב אל דודי4, ואנכי מריתי5: קול דודי דופק. על ידי נביאיו6: פתחי לי, שערי צדק7, שאוכל להיכנס, כאמרו (מלאכי ג ז) ׳שובו אלי ואשובה אליכם׳8: שראשי נמלא טל. קודם זריחת השמש של מלכות בית דוד9, וזה בימי עלי10, שהיו בניו ודומיהם בלתי הגונים ׳נמלא טל׳ בלבד, שלא היו ישראל כל כך פרוצים בעבודה זרה וזולתה כמו עכשיו11, אמנם עתה12 קווצתי13 מלאו רסיסי לילה שהם קשים יותר מן הטל14, כאמרו (ירמיה ב כח) כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה15, ולזה העיר הנביא באמרו (שם ז יב) כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ [אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה] וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי, וְאַתֶּם הֲרֵעֹתֶם לַעֲשׂוֹת מֵאֲבוֹתֵיכֶם (שם טז יב)16:
1. בתשובתו הארוכה של ה׳, בה השיב לטענת ישראל שה׳ ישרה שכינתו בתוכם, שבכל דור שהתנהגו הם כראוי לא היו להם צרות וה׳ השרה את שכינתו בתוכם.
2. ׳אני ישנה - כשהייתי שלוה ושוקטת בבית ראשון נואשתי מעבוד הקב״ה, כישנה ונרדמת׳ (רש״י).
3. שהם ה׳לב׳ של ישראל, ראה איכה רבה (פתיחתא טז) וילקו״ש (ישעיהו רע״א) שהסנהדרין נקראים ׳לבם של ישראל׳, ובמלך כתב הרמב״ם (הל׳ מלכים פ״ג ה״ו) ׳שלבו הוא לב כל קהל ישראל׳.
4. שהתעוררו בעצמם, והעירו את ישראל לשוב. וכן תרגומו: ׳וקל רוחא דקודשא מזהרא להון על יד נבייא והות עירא יתהון מדמוך לבהון׳.
5. ע״פ ישעיה (נ ה) ׳ואנכי לא מריתי׳.
6. ׳קול דודי דופק - משרה שכינתו על הנביאים ומזהיר על ידיהם השכם ושלוח׳ (רש״י), עדת ה׳ ׳כמתאוננת ומתלוננת על עצמה על בלתי שמעה את מוסר אלקיה ותוכחותיו ביד מלאכיו ונביאיו אשר היו מימי קדם כל ימי מלכי ישראל ויהודה וכו׳, והיה קול דודה דופק תמיד ביד כל נביא וחוזה׳ (בעל העקידה).
7. ע״פ לשה״כ בתהלים (קיח יט), אך כאן ה׳ הוא המבקש מישראל לפתוח לו.
8. כלומר, ע״י שתשובו להיות צדיקים, תפתחו לי שער ופתח [׳שערי צדק׳] שאוכל אני לשוב אליכם. ובשהש״ר ׳פתחי לי, רבי יסא אמר, אמר הקב״ה לישראל, בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו׳. ובלקח טוב ׳קול דודי דופק - על ידי הנביאים, פתחי לי - כלומר חזרי בתשובה עד שאבוא ואגאל אתכם׳. וכן תרגומו ׳עני רבון כל עלמא וכן אמר, הדרי בתיובתא׳.
9. כי דרך הטל לרדת לפני הזריחה, לכן המשיל את חטאי הדורות הראשונים, שהם זמן זריחת עם ישראל, לטל.
10. ׳ראשי׳ – תחילת מלכות ישראל, ומלכות ישראל החלה אחרי עלי. וכן כתב רבינו בבראשית (מט כז): ׳תוקף הזאב וטרפו הוא בבוקר ובערב עם מיעוט האור, כאמרו (חבקוק א ח) וְחַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב, וכן היה ענין בנימין, כי היתה מלכותו בתחילת זריחת מלכות אחיו בימי שאול׳. וזה היה מיד אחרי עלי הכהן. או שהכוונה שממה שהמשיל כאן ב׳טל׳ מבואר שמדבר בעת הזריחה שהיא תחילת המלכות, ו׳ראשי׳ מרמז לראשים, אלה בני עלי שהיו ראשי העם ולא נהגו כשורה.
11. כלומר, אף שחטאו הראשים, לא חטאו בחמורות כמו עכשיו, אלא כמו טל שמרטיב מעט. בשמואל א׳ (א ג) כתוב ׳ושם שני בני עלי חפני ופינחס כהנים לה׳⁠ ⁠׳. ושם (ב יב) ׳ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה׳⁠ ⁠׳. ושם (פסוק כב) ׳וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׳. אך בשבת (נה:) ׳כל האומר בני עלי חטאו - אינו אלא טועה׳, ואף לפי פשוטו, לא חטאו בעבודה זרה, אלא בעריות.
12. לפי העניין, ׳עתה׳ הוא בזמן חורבן בית ראשון.
13. - קצות השער (אבע״ז).
14. כ״כ רש״י ׳טל הוא לשון נחת, רסיסי לילה - גשמי לילה שהן טורח ועייפות׳. וברסיסים אלה נרטבו קווצות שערותיו לגמרי, כלומר שהיו חטאיהם גדולים.
15. שעשו להם אלילים בכל עיר עד שהיו להם מספר אלילים כמספר הערים.
16. ׳עתה׳ בזמן חורבן בית ראשון, היו מעשיהם רעים הרבה יותר מאשר בימי חורבן שילה, ולכן עוררם ירמיהו הנביא ששילה חרב על פחות מזה, כי נחרב בימי עלי בחטא בניו ושאר מנהיגי העם אז, אע״פ ש׳נמלא טל׳, שהיו חטאיהם קלים, ואתם בני דור זה, הרעותם עוד יותר מכך, עד שיחס חטאם לחטא דור עלי שבו חרב שילה נחשב כטל לגבי רסיסי לילה. [אך ראה פירושו של רבינו לתהלים (עח נו-סד) שפירש את העניין על החטא בימי עלי, ושם (פסוק נח) כתוב ׳וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ׳, וראה מש״כ רבינו בפירושו לישעיה (לג ז-ח)].
שראשי נמלא טל. הרי״ש בדגש ע״פ המסורת ומכלול דף ע״ב.
קוצותי. בדגש הצד״י וכן קוצותיו תלתלים.
ער – מלשון הערה והקצה.
דופק – ענין ההכאה בנחת על הדלת כמו מתדפקים על הדלת (שופטים י״ט:כ״ב).
תמתי – מלשון תמימות והוא הפוך המרמה.
קוצותי – הוא שער הראש התלוי למטה וכן קווצותיו תלתלים האמור למטה.
רסיס – ענין זלוף ונטיפה וכן לרוס את הסולת (יחזקאל מ״ו:י״ד).
אני ישינה – עתה חזרה החשוקה להשלים אמריה עם הנערות, כי כשבא לאוזן החשוק טעם אמריה והפלגת חשקה, שלח אמריו לקלסה באומרו הנך יפה רעיתי וגו׳ וכל הענין, והיא חשבה מחשבות שיבוא אל הגן לשבת עמה והוא השיב שכן יבוא הפסיק הענין בזה הספור. ועתה שנה להם מה היה הסיבה אשר החשוק נפרד ממנה כל כך הרבה מן הזמן. ואמרה כאשר הלכתי לישן ועדיין היה לבי ער כי לא נשתקעתי בשינה, שמעתי קול דודי נוקש על הדלת, וכה אמר פתחי לי הדלת את אחותי רעיתי הדבוקה בי כיונה בבן זוגה התמימה באהבתה אלי.
שראשי נמלא טל – כי שער ראשי נמלא מן הטל שירד עלי, והקוצות נתמלאו מזלוף הגשמים שירדו בלילה וכאומר מהרי פתחי, כי מיצר אני בעומדי חוצה בעבור רטיבת הטל והמטר שירדו עלי. והנמשל הוא לומר כאשר ישבתי בגולה בבבל הייתי נואש מן הגאולה, אבל הבחורים שבי כדניאל וחביריו היו מצפים עליה וחשבו את הקץ הנאמר בפי ירמיה, והנה המקום ברוך הוא העיר רוח כורש לשלחם חפשי, למען לא יחולל עוד שמו בין הגוים לומר עם ה׳ אלה ומארצו יצאו מבלי יכולת להעמידם בארצו.
משל:
השיר הרביעי: – נמשך עד אנה הלך דודך [ו׳ א׳]. מספר כי הרעיה שכחה את דודה ימים רבים. עד שפעם אחת בא בלילה ודפק על פתחה. ולא רצתה לפתוח לו, ואח״כ יצאה לפתוח לו ודודה חמק עבר. ולא מצאה אותו עוד. ושומרי העיר הכוה. ואז נתפרסם הדבר וגלתה אהבתה לדודה לפני בנות ירושלים. וספרה להן מעלותיו ותאריו.
אני ישנה – כי ישנה על מטתה ולא ננערה אל דודה כמקדם. ובכ״ז לבה היה ער זוכר קצת בארוסה הרועה, והנה שמעה קול הדוד דופק על הפתח, ואו׳ פתחי לי אחותי וכו׳ כי הטל מלא את ראשו.
מליצה:
השיר הרביעי: – הרעיה השמיימית נפש שלמה שכחה את דודה העליון ימים רבים, כמ״ש (מלכים א י״א) והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות וכו׳ ויטו נשיו את לבבו, ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים וכו׳, עד שפעם אחת בא הדוד העליון ודפק על פתחה ולא רצתה לפתוח לו. ודודה חמק עבר בחרי אף, וזה הוא המראה הרביעית שנאמר שם, ויתאנף ה׳ בשלמה כי נטה לבבו מעם ה׳ אלהי ישראל הנראה אליו פעמים, ויאמר ה׳ לשלמה יען היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וחקותי אשר צויתי עליך קרוע אקרע הממלכה מעליך וכו׳, ואז התעורר שלמה לשוב בתשובה, אבל לא זכה מאז למראות ה׳ ולא יכלה נפשו להתפשט מן החומר עד יום מותו שאז נתפרדה החבורה ויצאה מן החומר ותשב אל דודה, וגלתה אהבתה ותשוקתה אל ה׳ לפני בנות החומר כמשי״ת ענינו בפנים.
אני – ספר כי נפש שלמה התרחקה ימים רבים מדודה העליון, כמ״ש ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו, עד שהיתה ישנה בחיק הגויה ובתנומה על משכב הזמן וחמדותיו, ולא התעוררה כפעם בפעם לקראת הכנור התלוי למעלה ממטתו של דוד, ובכ״ז לבה ער כי לא נפרדה מאלהיה בהחלט, כי לבה נוהה אחריו מבקש הדבוק בלב, רק עצלה תפיל תרדמה. והנה שמעה קול הדוד העליון דופק על הפתח, והוא המחזה הרביעית שנראה ה׳ אל שלמה והוכיחו בתוכחת חמה. והדוד העליון אומר פתחי לי אחותי, כי אז היו חדרי שלמה סגורים ומסוגרים והקיר בינו לבינה. ר״ל שאז כבר התרכבה ונדבקה באהבת החומר הסוכך בינה ובין הקדש. והוא הקיר המבדיל בינה ובין הרוחני, כמ״ש (יחזקאל מ״ג) בתתם את ספם אל ספי וכו׳ והקיר ביני לבינם. ע״ד כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, ולכן דפק על דלתי הגויה שתכין א״ע לפתוח שעריו, ולהתפשט מן החומר. ואמר לה פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי, חשב כל המדרגות שעלתה אליהן בשלש מחזות הקדומות, במחזה הראשונה קראה בשם רעיתי (א׳ ט׳ ושם ט״ו. ב׳ ב). במחזה השניה קראה בשם רעיתי (ב׳ י׳ ושם י״ג) והוסיף לה שם יונתי (שם י״ד). ובמחזה השלישית קראה בשם רעיתי (ד׳ א׳ ושם ז׳) ובשם יונתי (עיניך יונים ד׳:א׳). ובשם תמתי (ומום אין בך ד׳:ז׳) והוסיף לה שם אחותי כלה (ד״פ שם). והנה שם אחותי הוא השם שהי׳ לה טרם רדתה בגויה, שהיתה שוה עמו וחלק מעצמותו, וע״ז פתח בשם זה עתה, ושם רעיתי נקראת מצד הנפש הדברית המשכלת, ושם יונתי מצד הנפש החיונית, כיונה שחיותה שלם עם בן זוגה, ושם תמתי מצד הנפש הצומחת, שמצדו מצד גידול הגוף ואבריו יצויר החסרון והמום, והם המדרגות שקנתה זא״ז, שתחלה הזדככה להשלים נפשה המשכלת, ואח״כ גם המדרגה הנמוכה ממנה שהיא החיונית, ואח״כ גם המדרגה השפלה שהיא הצומחת, יאמר עתה פתחי לי מצד מעלותיך אלה שקנית ע״י מעשיך הטובים הקודמים כמ״ש בנבואתו יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וכו׳, שר״ל שיגדל ענשך לפי גודל המעלה שהיית בה עד עתה. שראשי, מצייר כי ראשו נתמלא טל, שהוא מליצה על השפע הנבואיית שישפיע עליו עתה, שהוא ציור טל אורות הרוחני (ע״ד אהיה כטל לישראל תזל כטל אמרתי) אבל קוצותי מלאים רסיסי לילה, פי׳ כי הראש הוא המליצה על המחשבה העליונה הנעלמת, והקוצות הם מליצה על התבקעות התעלומה לחוץ, כמו שהשערות הם מותרי המוח משכן המחשבה שמתעבים ונתגלים לחוץ, ור״ל מחשבתי העליונה מלאה טל השפעת הנבואה, אבל התגלות הנבואה הזאת ע״י הדבור מלא רסיסי לילה, שהוא משל אל הדין והעונש תולדות הלילה והחשכה, מחשך המעשים והעונש אשר הכה את הבית רסיסים, שהוא משל אל התחלקות מלכות בית דוד.
אני ישנה וגו׳ – חוזרת לדמיונה (סימן ג׳); רק שם מדמה שהביאה דודה לבית אמה שבקשתהו ומצאתהו, ועכשיו מדמה שהוא בא לביתה והיא מאנה לפתוח לו.
קוצותי – יש לפרשו קלעות שערי (קָוַץ⁠־קבץ), ויש לפרשו לשון קץ וקצה, ראשי השערות שעליהם ידבק הטל ביותר.
רסיסי – רסס קרוב לרצץ, הבית הגדול רסיסים (עמוס ו׳:י״א) כמו רציצים, בקעים קטנים, וכאן רצונו טפות דקות מן הדקות.
אני ישנה ולבי ער – אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, רבש״ע, אני ישנה מן המצות ולבי ער לגמלות חסדים, אני ישנה מן הצדקות ולבי ער לעשותן, אני ישנה מן הקרבנות ולבי ער לק״ש ולתפלה, אני ישנה מביהמ״ק ולבי ער לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, אני ישנה מן הקץ ולבי ער מן הגאולה, אני ישנה מן הגאולה ולבו של הקב״ה ער לגאלני, והיכן מצינו שהקב״ה נקרא לבן של ישראל דכתיב (תהלים ע״ג) צור לבבי וחלקי אלהים לעולם.⁠1 (שם)
קול דודי דופק – ע״י משה, בשעה שאמר כה אמר ה׳ כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים.⁠2 (מ״ר)
פתחי לי – ר׳ יוסי אומר, אמר הקב״ה לישראל, בני פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו.⁠3 (שם)
אחותי – שנתאחו לי במצרים4 בשתי מצות, בדם הפסח ובדם המילה, הדא הוא דכתיב (יחזקאל ט״ז) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, זה דם הפסח, ואומר לך בדמיך חיי – זה דם המילה5. (שם)
רעייתי – שריעו אותי בים ואמרו זה אלי ואנוהו, ה׳ ימלוך לעולם ועד.⁠6 (שם)
יונתי – יונתי – במרה, ששם נצטוו ונצטיינו בכל הפצות וצדקות ומעשים טובים כיונה זו שמצויינת, כמש״נ שם שם לו חק ומשפט.⁠7 (שם)
תמתי – תמותי – שנתממו עמי בסיני ואמרו לי כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע.⁠8 (שם)
תמתי – ר׳ ינאי אמר, תמתי – תאומתי, כביכול לא אני גדולה ממנה ולא היא גדולה ממני,⁠9 ור׳ לוי אמר, מה התאומים הללו אם חושש אחד מהם בראשו חבירו מרגיש, כך כביכול אמר הקב״ה עמו אנכי בצרה. (שם)
שראשי נמלא וגו׳ – שראשי נמלא טל – על שם שנאמר (תהלים ס״ח) ארץ רעשה אף שמים נטפו, קווצתי רסיסי לילה על שם שנאמר (שופטים ה׳) גם עבים נטפו מים.⁠10 (שם)
1. חשיב כאן כל הדברים שהנפש הישראלי משתוקקת להם ורק סבות שונות תניאוהו מהם, אם סבת היצה״ר או סבת דוחק המעמד והפרנסה וכדומה. ומפרש אני ישנה, ר״ל אע״פ שאני ישנה מן המצות מסבת היצה״ר אעפ״כ לבי ער לגמילות חסדים, שדבר זה בא בטבע נפש ישראל, וכמ״ש ג׳ סימנים יש באומה זו גומלי חסדים וכו׳, וכ״א באחאב (מלכים א כ׳) כי מלכי בית ישראל מלכי חסד הם, ור״ל אע״פ שעבדו עבודה זרה בכ״ז מלכי חסד הם בין אדם לחבירו. ושוב אומר, אני ישנה מן הצדקות שאין בידי לעשותן אבל לבי ער לקיימן, והוא כמ״ש ישראל קדושים הן, רוצה ואין לו. אני ישנה מקרבנות שאין לנו עתה ולבי ער לק״ש ולתפלה שבאים במקום קרבנות, כנודע. אני ישנה מביהמ״ק שאין לנו עתה ולבי ער לבתי כנסיות ולבתי מדרשות שנקראים מקדש מעט. אני ישנה מן הקץ שנעלם ממני ולבי ער לגאולה כי בכל יום אחכה לו. אני ישנה מן הגאולה ולבו של הקב״ה ער לגאלני, [ומכנה את הקב״ה בשם לבי וכדמפרש שנקרא לבן של ישראל], והוא ע״ד ע״ש זכו אחישנה לא זכו – בעתה, ור״ל אני ישנה לקץ של בעתה מפני שהוא רחוק ממני ומפני עונותי אין לי זכות לקוות לאחישנה אבל לבו של הקב״ה ער לגאלני ע״י אחישנה.
2. ר״ל כאדם השולח ברכה ע״י שליח, כך דפק לנו הקב״ה אות אהבה וישועה ע״י משה,
3. הוא ע״ד שאמרו הבא לטהר מסייעין אותו.
4. נתאחו הוא מלשון חבור ודבוק, מלשון מאחים את הקרע.
5. הלשון חיי כאן הוא מענין חופש הנפש, מלשון להחיות רוח שפלים (ישעיהו נ״ז), [וע׳ מש״כ בבאור שם זה במובן זה בתו״ת פ׳ בראשית בפסוק כי היא אם כל חי] ור״ל בזכות אלה הדמים הנך נגאלת, ודריש כן מכפל הלשון ואומר לך בדמיך חיי. וע׳ בב״י לטור יו״ד סי׳ רס״ה כתב לענין סדר ברכות המילה וז״ל, ונוהגים לכפול ואומר לך בדמיך חיי, וכתב האבודרהם שע״י המילה יזכה לעוה״ז ולעוה״ב, עכ״ל, ומסגנון הלשון מבואר שהבין שכפילת הלשון הוא מנהג המברכים ולא מלשון הכתוב ולכן נותן טעם לזה לשתי זכיות, וכמה נפלא הדבר שהרי כן מפורש כפול בפסוק ולא שייך לומר על זה ונוהגים וגם לתת טעם על המנהג, וקצת יש ליישב הענין דכיון דכאן נדרש כפילת הלשון על שני מיני דמים, דם המילה ודם הפסח, א״כ א״צ לומר במילה רק פעם אחת, ועל זה אמר דנוהגין לכפול במילה, אבל זה דוחק, דכל כי האי הו״ל לפרש, וצע״ג.
ומ״ש האבודרהם שע״י המילה יזכה לעוה״ז ולעוה״ב, אולי ירמז למ״ש הילקוט (יחזקאל רמז שנ״ד), ר׳ אליעזר אומר וכי מה ראה הקב״ה לומר שני פעמים בדמיך חיי אלא אמר הקב״ה בזכות דם פסח ודם מילה תגאלו ממצרים ובזכותם אתם עתידים להגאל כו׳. וע׳ מש״כ עוד בזה בתו״ת (ויקרא דף צ״א ע״ב) עוין שם.
6. ודריש כאן רעיתי מלשון רועה ואדון והיינו שקבלו מלכותו.
7. היונה היא מצויינת במיני צבעונין יתר משאר מיני עופות, ועיין מש״כ בתו״ת פ׳ יתרו בפסוק ביום הזה באו מדבר סיני.
8. דאין זה מסדר הרגיל להקדים הבטחת המעשה טרם שומעין מה היא, אלא מפני שהיו תמימין עמי והאמינו בי באמונה יתירה לכן בטחו בי והקדימו נעשה לנשמע.
9. כמ״ש ישראל והקב״ה חד הוא [וע׳ חגיגה ג׳ ב׳ בתוס׳] ואמרו (שבת קי״ח:) כל האומר ויכלו הוי כמו שנעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית.
10. הפסוק ארץ רעשה נדרש על זמן מת״ת, וגם כאן דריש הלשון תמתי לזמן מת״ת כמבואר למעלה, ואמר שראשי נמלא טל וגו׳ מצד מה שאז שמים נטפו וגם עבים נטפו מים [וגם זה הפ׳ נדרש במת״ת]. ויתכן עוד לומר כי ע״ד המליצה דמה את השמים להראש שהוא ג״כ בגובה גו האדם ואת העבים החשכים לקווצות שערות שחורות כמ״ש לקמן שחרות כערב.
ולאחר כל דברי האהבה שנאמרו ביניהם, חוזרת החשוקה לספר לנערות את הסיבה שהחשוק נפרד ממנה כל כך הרבה זמן, וכך אמרה1, אֲנִי יְשֵׁנָה – כאשר הלכתי לישון2, וְעדיין3 לִבִּי היה4 עֵר כי לא שקעתי בשינה, שמעתי את5 קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק – נוקש בדלת, וכך אמר לי6, פִּתְחִי לִי את הדלת7 אֲחֹתִי רַעְיָתִי, יוֹנָתִי – הדבוקה בי כיונה בבן זוגה8, תַמָּתִי – התמימה באהבתה אלי9, פתחי מהר10 שֶׁרֹּאשִׁי – כי ראשי11 נִמְלָא טָל שירד עלי12, קְוֻּצּוֹתַי – קְצָווֹת שערותי13 המתולתלות14 רְסִיסֵי – נתמלאו מזלוף הגשמים שירדו15 בַּלָיְלָה16, כי כל הלילה הזה רכבתי במרוצה לבוא אליך17:
1. מצודת דוד.
2. שם.
3. שם.
4. שם.
5. שם.
6. שם.
7. שם.
8. שם.
9. אבן עזרא, מצודת דוד.
10. מצודת דוד.
11. שם.
12. שם. וזהו דרך אדם שבא בלילה ודופק על פתח אהובתו לומר כן בשביל חיבתך באתי בלילה בעת הטל או הגשם, רש״י.
13. אבן עזרא. ומצודת ציון ביאר שהוא שיער הראש התלוי למטה.
14. רשב״ם.
15. מצודת דוד.
16. רסיסי לילה הן גשמי לילה שהן טורח ועייפות, רש״י.
17. רשב״ם. והנמשל, כאשר ישבו ישראל בגולה בבבל היתה כנסת ישראל נואשת מן הגאולה, אבל הבחורים שבה כדניאל וחביריו היו מצפים אליה וחישבו את הקץ שנאמר מפי ירמיה, והקב״ה העיר את רוחו של כורש לשלחם לחפשי למען לא יחולל עוד שמו בין הגויים, מצודת דוד. ורש״י ביאר, שהנמשל הוא על תקופת בית ראשון כאשר ישראל היו שלווים ושקטים ולא עבדו את ה׳ והיו כישנים, והקב״ה שהוא צור לבב ישראל היה ער לשמור על ישראל ושלח להם את נביאיו להזהירם שישובו אליו, ועשה זאת מחיבתו אליהם ובזכות אברהם אביהם שערבו עלי מעשיו כטל. ובמדרש, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבש״ע אני ישנה מן המצוות וליבי ער לגמילות חסדים, אני ישנה מן הצדקות וליבי ער לעשותן, אני ישנה מן הקרבנות וליבי ער לקריאת שמע ותפילה, אני ישנה מבית המקדש וליבי ער לבתי כנסיות ובתי מדרשות, אני ישנה מן הקץ וליבי ער לגאולה, אני ישנה מן הגאולה וליבו של הקב״ה ער לגאלני, מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושר׳ משה אבן ג'יקטילהרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ג) פָּשַׁ֙טְתִּי֙ אֶת⁠־כֻּתׇּנְתִּ֔י אֵיכָ֖כָה אֶלְבָּשֶׁ֑נָּה רָחַ֥צְתִּי אֶת⁠־רַגְלַ֖י אֵיכָ֥כָה אֲטַנְּפֵֽם׃
I have taken off my robe; how shall I put it on? I have washed my feet; how shall I soil them?
תרגום כתוביםשיר השירים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
עֲנָת כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל כָּל קֳבֵל נְבִיַּיָּא הָא כְּבָר אַעְדִּיתִי מִנִּי נִיר פִּקּוֹדוֹי וּפְלַחִית לְטָעֲוָת עַמְמַיָּא וְאֵיכְדֵין יִהְוְיָן לִי אַפִּין לְמִהְדַּר לְוָתֵיהּ אֲתֵיב לְהוֹן מָרֵי עָלְמָא עַל יַד נְבִיַּיָּא וְאַף אֲנָא הָא כְּבָר סַלֵּיקִית שְׁכִינְתִּי מִבֵּינַיִךְ וְאֵיכְדֵין אַהְדַּר וְאַתְּ עֲבַדְתְּ עוּבָדִין בִּישִׁין וַאֲנָא קַדֵּישִׁית יָת רַגְלַי מִסְּאוֹבְתִיךְ וְאֵיכְדֵין אֲטַנֵּיפִנּוּן בֵּינֵי עַמְמַיָּא בְּעוּבָדַיִךְ בִּישַׁיָּא.
(ג-ד) [א] פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֲפִלּוּ תַּמָּה שֶׁבַּתַּמּוֹת יוֹדַעַת לִפְשֹׁט וְלִלְבּשׁ, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרֵי יוֹם שֶׁנִּזְדַּוֵּג לָהֶם נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע לְיִשְׂרָאֵל פָּשַׁט מֵהֶם שְׁנֵי לְבוּשִׁים גְּדוֹלִים, לְבוּשׁ כְּהֻנָּה וּלְבוּשׁ מַלְכוּת. רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי, מִטִּנּוּף עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, יוֹדַעַת הָיִיתִי שֶׁאָבָק שֶׁל אוֹתוֹ מָקוֹם מַשִּׁיאֵנִי לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אַף עַל פִּי כֵן דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחוֹר.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, וְכִי מַה טִּיבוֹ שֶׁל חוֹר זֶה לִהְיוֹת מְגַדֵּל שְׁרָצִים, אֶלָּא כָּךְ אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּל נִסִּים שֶׁעָשִׂיתָ לִי עַל יְדֵי כּוֹרֶשׁ, לֹא הָיָה מוּטָב לַעֲשׂוֹתָן לִי עַל יְדֵי דָנִיֵּאל, וְעַל יְדֵי אָדָם צַדִּיק, אַף עַל פִּי כֵן, מֵעַי הָמוּ עָלָיו.
אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּזַר טַב אֲנָא, אַתּוּן אָמְרִין וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו, גַּם אֲנִי אָמַרְתִּי: מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה (ירמיהו ד׳:י״ט).
דָּבָר אַחֵר פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ, אֲפִלּוּ תַּמָּה שֶׁבַּתַּמּוֹת יוֹדַעַת לִפְשֹׁט וְלִלְבּשׁ, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה, אֶלָּא מַהוּ זֶה, לְפִי שֶׁשֵּׁנַת הָעֲצֶרֶת עֲרֵבָה, וְהַלַּיְלָה קְצָרָה, אָמַר רַבִּי יוּדָן אַף פּוּרְטַעְנָא לֹא עָקְצָה בָהֶם. רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי, מִטִּנּוּף שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, יוֹדַעַת הָיִיתִי שֶׁאָבָק שֶׁל אוֹתוֹ הַמָּקוֹם מַשִּׁיאֵנִי לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אַף עַל פִּי כֵן דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחוֹר.
אָמַר רַבִּי אַמֵּי כְּעָנִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ צְדָקָה, אַף עַל פִּי כֵן וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו וְהוּא אָמַר לִי: הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה׳ (ירמיהו ל״א:י״ט).
פשטתי את כתנתי וגו׳ – וכי יש אדם שפושט ואינו לובש, אלא תשובה לעובדי אלילים שרוצים להטעות את ישראל, אנו נמולין לשמונה ימים יכולים אנו להסיר את המילה.
רחצתי את רגלי – במי הכיור.
איככה אטנפם – באלילים.
סלכ׳ת תוניתי פכיף עאד אלבסהא, ורחצ׳ת רגליי פכיף עאד אוסכ׳המא.
ואז פשטתי את הכתונת שלי איך אפשר שאלבשנה, וגם רחצתי את שתי רגלי ואם כן איך אלכלך אותן?
פשטתי את כתנתי, אפשר לפרשו על ישראל שאמרו חטאנו כלומר סרנו ממצותיך בימי אחז וירבעם ואחאב וזולתם, ואיך אשא פני לשוב אל ה׳ בימי חזקידה.
וענין רחצתי את רגלי כלומר עבדתי את ה׳ בימי חזקיה ויאשיה, ואיו שבתי לחטוא בימי צדקיה ויהויקים וזולתם,
פשטתי את כתנתי – כלומר כבר לימדתי עצמי דרכים אחרים, לא אוכל לשוב אליך עוד, כעיניין שנאמר: ומאז חדלנו לקטר למלאכת השמים וגו׳ (ירמיהו מ״ד:י״ח), שהיו הדרכים הללו ישרים בעיניהם. ולשון פשטתי כתנתי רחצתי רגליא – לשון תשובת האשה המנאפת שאינה רוצה לפתוח לבעלה הדלת.
לפי שפתח הכתוב בלשון אני ישנה, קול דודי דופק (שיר השירים ה׳:ב׳), סיים בלשון תשובה הנופלת על לשון דופק על הדלת בעת משכב השינה בלילות.
א. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י מינכן 5: ״את כתנתי רחצתי רגלי״. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, וכן בפסוק: ״את כתנתי רחצתי את רגלי״.
I have removed my robe – I.e., I have already accustomed myself to other ways;⁠1 I can no longer return to You, as the matter is stated, "But ever since we stopped burning incense to the ruling queen of the heavens, etc.,⁠"2 for these ways were proper in their eyes. The expression, "I have removed my robe ... I have washed my feet,⁠" is the language of the reply of an adulterous wife, who does not want to open the door for her husband. And since the verse began with the expression, "I slept...a sound! My beloved knocks,⁠" it concludes with an expression of a reply that is apropos to the expression of knocking on the door at the time of retiring to sleep at night.
1. According to Metzudat David, it refers to the exiles living in Bavel who became accustomed to life there and were not interested in returning to Eretz Yisroel.
2. Yirmeyahu 44:18.
פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה – אמרת כנסת ישראל לפני הקב״ה פתחי פתח התשובה כדי שאגאלך והיא אומרת במה אשוב כבר פשטתי את כתנתי לבוש המלכות ולבוש הכהונה ולבוש הנבואה כל אחת ואחת [נקראת] כתונת לעצמה וכן זמן שהיה בית המקדש קיים היינו הולכין ומקריבין קרבנות והקב״ה סולח לעונות משחרב בית המקדש ונתנה ביד הגוים אין אנו יודעים במה נשוב לפתוח פתח התשובה והיא אומרת פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה לחזור לקדמותי.
רחצתי את רגלי איככה אטנפם – ואם שמא יעלה בלב האומות שאבוא בדתם להתערב עמהם גם זה הלילה לי להטנף בע״ז שכבר רחצתי רגלי ממנה משחרב בית המקדש ראשון בטלה ע״ז מהם כי ישראל בין אומות העולם לא בנימוסי אומות העולם באין וגם אין בהם כח לעבוד השם כהוגן מפני האומות ומפני שחרב מקדשם ואין לעשות חוקי התורה כראוי אז״ל דרש רחצתי את רגלי אלו דברי שכינה לישראל כלומר והלא כשעשיתם העגל אמרתי כי לא אעלה בקרבך אבל עוד שכינתי ביניכם כך אתם אם פשטתם בגדיכם עוד תעדי תופייך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

אטנפם – בלשון קדמונינו ז״ל לשון גיאול וטינוף.⁠א
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״וטינוף״.
והנה התעכבתי מעט וחשבתי בלבי פשטתי את כתנתי.
then I thought in my heart, ‘but I have taken off my dress;’
אמרה כנסת ישראל: בעבור שהתאחרתי לבנות ולא היו מעשי נאים, הוכיחני על יד חגי (חגי א׳:ד׳).
The synagogue of Israel says, Because I was late in building the house, and my deeds were not pleasing, he rebuked me by [the hands of] the prophet Haggai and Zekhariah the son of Iddo.
אטנפם – בלשון רבותינו ז״ל: גיאול.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

פשטתי – שנתעצלו ישראל לעלות ולבנות הבית.
לא שמעתי לקול תחינתך, ואמרתי: פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה – מתוך שהיתה ישנה לא היתה יודעת בברור שזה דודה הדופק, לכך נתרשלה לקום ערומה ויחפה וללכת אל הפתח לראות מי הוא הדופק, שאילו היתה יודעת בברור שדודה הוא, לא היתה מתרשלת מלצאת אליו ערומה ויחפה כמו שעשתה לבסוף. ולפיכך היה לה טורח ללבוש כתנתה ולטנף רגליה. ולפיכך הקדימה לומר: אני ישינה (שיר השירים ה׳:ב׳), להודיע לנו שאונס השינה גרמה לה שלא הכירתו.
(ג-ו) פשטתי את כותנתי דברי ישראל לפיהם הם יחזרו לאל ויעשו תשובה על החטאים אשר גרמו להם לגלות, ולא יחזרו לעשות מעשים כאלה. כאשר הם חשבו על כך בלבם והתכוונו לכך החלו אורות הרחמים לזרוח עליהם, כיוון שהזמן התקרב ו⁠[סימן לכך] הוא המדעים המופיעים בקרבם וגילוי חכמות ואמיתות שהיו נסתרות מהם לפני כן, וכאילו זוהי הופעה של הגדולה הפנימית והנסתרת, וממנה ניתן להביא ראיה על התקרבות ההופעה של הגדולה החיצונית והגלוייה, ועל כך אמר ״דודי שלח ידו מן החור...⁠״. כאשר התחזק ריכוז תשומת הלב בכך ונעשיתי איתנה יותר בעניין זה והתחזקתי בכוונתי לפתוח את הדלת, אז הציפו אותי בשפע האורות האלוהיים וההשגחה הוסיפה לי כוח ״קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור...⁠״.ייתכן [גם] שיש כאן רמיזה לשיבת ציון הראשונה מבבל, והם החלו בבניית ירושלים והמקדש, ולאחר מכן הופיעו גורמים שהפסיקו את הבנייה במשך כעשרים שנה עד שהגיע הזמן הראוי, ולאחר מכן בוצעה הבנייה ולא היה מכשול. ההתחלה הייתה ההתקרבות של הזמן אשר עליה אמר ״דודי שלח ידו מן החור״, והמילים ״פתחתי אני לדודי״ זוהי התחלת הבנייה, ו״דודי חמק עבר״ הפסקת הבנייה. האהוב היה נוכח והופיע, ולאחר מכן נעלם. ״נפשי יצאה בדברו״ שמחה ועליצות על הפקודה לשוב [לארץ] ולבנות את בית המקדש. ״ביקשתיהו ולא מצאתיהו״ רמז להפסקת הבנייה. ״קראתיו ולא ענני״ מיקדו את תשומת לבם בכך ושקדו עליו, ולא מצאו מי שיסייע להם ולא הצליחו.
פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם – זה הפסוק הוא לפי הנמשל ובא להעיר העצלה אשר לה בהכרח על עשיית מה שבקש דודה ממנה מצד קושי ההגעה במה שתצטרך אליו מהחוש אל זה והיות הצורך בזה אל דודה רצוני שיישירה אל מה שתצטרך אליו ממנה ובאיזה אופן ישלם לה זה עד שתכין אליו מה שיצטרך לו ממנה בדרוש ההוא.
פשטתי את כתנתי – ג״כ היא מדברת ואומרת מה שדודה אמ׳ לה, [ואמר׳]⁠1 כי ג״כ אמר לה פשטתי את כתנתי, ר״ל עזבתי חרון אפי מעליך:
איככה אלבשנה ר״ל מדוע את רוצה שאחזור ואלבשנה, ר״ל שאחזור לחרות אפי בך, ורחצתי את רגלי, להיות בטהרה עמך:
איככה אטנפם – מדוע את רוצה שאחזור לטנף אותם, ר״ל אחר [שכבר]⁠2 אני טהור [לעשות]⁠3 לך טובה, מדוע את לא תרצי לפתוח לי, וג״כ נוכל לפרש שזה תשובתה לש״י, ואומרת אוי לי שפשטתי את כותנתי, עזבתי תורתך, איככה אוכל לחזור אליה, כבר רחצתי את רגלי מהתהלך בעבודתך, איכה אשוב עתה לכבוש אותם.
1. בכ״י מטושטש קצת.
2. בכ״י מטושטש קצת.
3. בכ״י מטושטש קצת.
פשטתי וגו׳ – וזה מה שיורה ממנה שני עניינים הפלגת עצלתה וקוטן ערכו בעיניה ויתכן כי כל הפיוסין שזכר היו בזה אחר זה ובהמשך זמן מן הלילה ותמיד היא עומדת בהפצרה מן הטעם הנזכר.
והנה להתודות על גודל אשמתה בסירובה ומיאונה זכרה חולשת טענותיה ורפיון סבותיה אשר מנעו לקום לפתוח לדודה ואמרה פשטתי את כתנתי. והוא מאמר שלא יורה רק על ממשלת הרצון על השכל מבלי טעם מספיק או נפילת כח ועצלה עצומה. גם במה שאמר רחצתי את רגלי, יורה על זה עצמו עם תוספת גאוה וסכלות לייחד בעיניה הצג רגליה על הארץ לעבודתו לטנוף כאשה זו דטענה מאיס עלי. וכמו שאמרה בפירוש (ויקרא כ״ו) יען וביען במשפטי מאסו ואת חקותי געלה נפשם. ונאמר (עמוס ב׳) על שלשה פשעי יהודה. על מאסם את תורת ה׳ וחקיו לא שמרו.
ואנכי מריתי ואמרתי, פשטתי את כתונתי הנכבדת1 בתורה ובמעשים טובים2 להתענג בתענוגות זמניות3, איככה אלבשנה, ללמוד וללמד, כאמרם ז״ל (פסחים מט:) שנה ופירש קשה מכולם4: רחצתי [את רגלי]. לתענוג: איככה אטנפם. כאמרם ז״ל (משנה אבות ו׳:ד׳) ׳ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל׳5:
1. לדעת רבינו, הכתונת היא סימן לשררה וגדולה, כמו שמצינו בישעיה (כב כא) כאשר ניבא לשבנא שיעביר אותו מגדולתו ויתן משרתו לאחר, ׳והלבשתיו כתנתך׳, וכן כתב רבינו שם, ולכן קנאו אחי יוסף בכתונת שעשה לו יעקב, כמו שכתב (בראשית לז ג) ׳ועשה לו כתונת פסים - לאות שיהיה הוא המנהיג בבית ובשדה, כענין וְהִלְבַּשְׁתִּיו כֻּתָּנְתֶּךָ, וכאמרם ז״ל (ב״ק יא:) בגדול אחי כי היכי דלשתמען מיליה׳.
2. ׳כי הנה כל צדיק וצדיק יש לו חלוקא דרבנן וכו׳, והנה בהעוותי, פשטתי אותה ללבוש בגדים צואים, ואיככה אלבשנה, כמה וכמה תשובות ומעשים טובים יספיקו לי לשוב ללובשה, כי מי יעצור כח להשיבה כבראשונה אחרי אשר הוטמאה בכמה וכמה עוונות וחטאים, ומתי אעשה בעד כל סיג וחלאה ואקדש עצמי, כי המלאכה רבה מאד, ועל כן אתעצל׳ (אלשיך). וראה גם במלבי״ם ׳כי הנפש הזוכה לנבואה עת תתפשט מן הגשם תתלבש כתנות אור, שהיא לבוש דק שנעשה לה מתורה ומעשים טובים שעסקה בהם ע״י השכלותיה ומעשיה בדברים שיש להם קשר עם דברים חומריים וכו׳, והנה עתה בעוונותיה כבר פשטה את הכתנות אור, שנתערבה עם כתנות עור ובשר, וא״א עוד שתלבשנו בעת תתפשט מגווייתה כי כבר הוסר ממנה׳.
3. אחרי שהשיגו את הלבוש הרוחני על ידי תורה ומצוות, נמשכו אחרי התענוגות הגשמיות הנפסדות, ובכך פשטו מעליהם ואבד מהם מעלתם. וראה מה שהביאו התוספות (כתובות קד. ד״ה לא נהניתי) ׳דאמרינן במדרש עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו׳.
4. כיון שלפני כן התעסקו בתורה ובמצוות ועכשיו עזבו, קשה יותר, ולכן אחרי שהייתי לבוש ופשטתי את כותנתי, ׳איככה אלבשנה׳ שוב. וכעי״ז פירש רש״י: ׳כלומר כבר למדתי לעצמי דרכים אחרים, לא אוכל לשוב אליך עוד׳. ובמקור המימרא של ׳שנה ופירש׳ בפסחים אין המדובר על הקושי למי ששנה ופירש לשוב אל התורה, אלא ששנאתו של מי ששנה ופירש לתלמידי חכמים קשה משנאת עם הארץ לתלמיד חכם, לפי שהוא ׳יודע כמה תלמידי חכמים מגנים את עמי הארץ, וכמה הם שפלים בעיניהם, שונא יותר מכולם׳ (רש״י שם). אך את העניין שתלמיד חכם שפירש קשה לו לשוב אל התורה מצינו במשנה בחגיגה (ט.) ׳מעוות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות וכו׳, רבי שמעון בן יוחי אומר, אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן בתחילה ונתעוות, ואיזה, זה תלמיד חכם הפורש מן התורה׳ (הערת הרב קופרמן).
5. בכת״י ׳ובתורה תעמל׳. וכתב רבינו שם ׳הזהיר משני דברים אשר הם על הרוב המונעים האדם מעסוק בתורה בלי ספק, האחד הוא החפץ בתענוגי הגוף, ואמר שהעוסק בתורה צריך שיסתפק בהכרחי לחיי שעה, ולא יאבד זמנו לבקש מותרות׳. וזהו טענת עדת ישראל, שאחרי שפשטה מעצמה כתונת התורה והמצוות, קשה מאוד לשוב לכך, כי כבר התרגלה לתפנוקים, ואינה יכולה להשיג את התורה הדורשת להתרחק מכך. וקרוב לזה כתב האלשיך הקדוש, וזה לשונו הצח: ׳וגם על החומר תשיב אמריה ואמור תאמר, רחצתי את רגלי - הם אברי רגלי הנפש, רחצתים וענגתים בתענוגות בני אדם בדרכי יצרי, איככה אטנפם ואסגפם בצומות ובכי ואנקה וייסורין המתייחסין אל תיקון עוותי..., מי יעצר כח לעשות כדבר הזה..., ואשר עמד בסוד משחקים ויעלוז, איך יבכה ויתאבל ותרדנה עיניו דמעה, והאמונים עלי תולע, איך כאבלי אם יחבקו אשפתות, והן אלה דברינו לפניו יתברך, רחצתי את רגלי, הם אברי אשר המה כרגלים אל הנפש, כי הנה רחצתים וענגתים, איככה אטנפם ואסגפם, כי הגוף המורגל באהבה בתענוגים, הלא כמו זר יחשבו לו סיגופי התשובה כלבוש שק וענויים ומלקיות, כלומר שעל כן קשה עלי לפתוח לך להיחל ליטהר, רק השיבני ופתח לי ואני אמשך אחריך׳.
איככה איככה. שניהם מלאים מלעיל על פי המסורת.
פשטתי – ענין הסרת המלבוש.
איככה – מלשון איך.
אטנפם – מלשון טינוף ולכלוך.
פשטתי את כתנתי – ואני השבתי לו הנה כבר פשטתי את כתנתי כדרך ההולכים לישן, ואין ללכת ערומה, ואיך אם כן אלבשנה כי יש לי טורח בזה וכבר רחצתי את רגלי עד לא עליתי על המשכב, ואיך אם כן אטנפם ללכת בארץ לפתוח לך הדלת. והנמשל הוא לומר הנה נתעצלתי לעלות לירושלים, לפי שכבר נתישבתי בבבל והיתה הארץ ההיא ערבה עלי, ולא רציתי לטרוח בטלטול הדרך.
משל:
משיבה הרעיה שכבר פשטה את הכתונת ורחצה את רגליה וא״א לה לקום להתלבש וללכת יחף.
מליצה:
פשטתי – משיבה נפש שלמה שכבר פשטה את כתנתה, ר״ל כי הנפש הזוכה לנבואה עת תתפשט מן הגשם תתלבש כתנות אור. שהיא לבוש דק שנעשה לה מתורה ומע״ט שעסקה בהם. ע״י השכלותיה ומעשיה בדברים שיש להם קשר עם דברים חומריים, ומצד הלבוש הזה לא תשאר ערומה לגמרי, ר״ל בעצמותה הרוחני, שא״א שתעמוד בעולם הזה החומרי בלא לבוש, (והוא הכתנות אור שלבש בו אדם קודם החטא, וגם מלאכי מעלה עת ירדו במלאכותיהם לעה״ז יתגלמו להתלבש בלבוש דק כנודע בדברי החכמים) והנה עתה בעונותיה כבר פשטה את הכתנות אור, (שנתערבה עם כתנות עור ובשר) וא״א עוד שתלבשנו בעת תתפשט מגויתה כי כבר הוסר ממנה. רחצתי את רגלי, הגוף אל הנפש הוא בדוגמת הנעל שעליו תעמוד ותתיצב, ובעת הנבואה תסיר הנעל, ר״ל תפשוט את המקום, כדרך השכליים המפשטים מגופות, כמ״ש של נעלך מעל רגלך, שהוא על הפשטת החומר, (וכידוע מ״ש האלהיים בסוד חלוץ הנעל), אבל עתה כבר רחצתי את רגלי, כדרך הענוג הבלתי הולך יחף, כי רחצתים בל אלך בלא נעל, ואיככה אטנפם, (תפס לשון זה כפי המשל) ר״ל שכבר א״א לי לעזוב את הגוף שהוא נעל רגלי, רגע.
איככה אלבשנה – א״ר יוחנן, והלא אפילו תמה שבתמות יודעת לפשוט וללבוש ואת אמרת פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, אלא יום שנזדווג להם נבוכדנצר הרשע לישראל פשט מהם שני לבושים גדולים, לבוש כהונה ולבוש מלכות.⁠1 (מ״ר)
איככה אלבשנה – ריש לקיש אמר, והלא אפילו תמה שבתמות יודעת לפשוט וללבוש ואת אמרת פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, אלא מהו זה, לפי ששעת העצרת עריבה והלילה קצרה2. (שם)
רחצתי את רגלי – רחצתי מטנוף עבודה זרה, יודעת הייתי שאבק של אותו מקום3 משיאני לעבודה זרה, ואע״פ כן – דודי שלח ידו מן החור.⁠4 (שם)
1. דריש פשטתי כמו פֻּשַׁטתּי – על ידי אחרים, ועל זה אמר איככה אלבשנה כאדם המתייאש מרוב צרותיו, ומתמיה ואומר איכה יבא לו כבודו ושלותו מחדש.
2. כבר נתבאר שדריש פסוקים אלו במתן תורה, ואמר במליצת הלשון פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, דמנהגם היה לפשוט הכתונת קודם השינה, וכאשר בא קולו של הקב״ה [היינו קול דודי] לדפוק לקום למת״ת כמש״כ ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים [להקיצם] התאוננו ששינת העצרת עריבה והלילה קצרה ואך זה פשטו את כתנתם לשכב לישן ואיך זה ימהרו ללבוש, כלומר לקום, והענין הוא שהתאוננו שעוד לא הכינו עצמם להתקדש ולהטהר למאורע זו הקדושה של מת״ת.
ועיין במג״א ריש סי׳ תצ״ד שמזה שרש המנהג [והוא מזהר] להיות נעורין בליל שבועות לתקן זה שישנו אז בלילה בזמן מת״ת, וכ״מ ממה שדרשו עוד במדרש שכשבא הקב״ה ומצאם ישנים קרא מדוע באתי ואין איש, וע׳ בראב״ע בפ׳ היו נכונים ליום השלישי ודבריו צ״ע.
3. שעשיתי בו העגל.
4. כלומר אע״פ שהייתי במקום מאוס ונתעב, ומצוייר בשם חור, שהוא מקום מקונן לשקצים, אפילו הכי מאהבתו אותי לא מנע לשלוח ידו לקבל תשובתי, ויהיה הפי׳ רחצתי את רגלי מטנוף עבודה זרה של מצרים, ואיככה אטנפם בעגל, כלומר לולא האבק של אותו מקום שגרם לא הייתי מטנפם ברצון נפשי, ואעפ״כ, אע״פ שנפתיתי למעשה זו, אפ״ה שלח הקב״ה ידו מן החור לקבל תשובתי.
ואני השבתי לו, כבר1 פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, אֵיכָכָה – איך אטרח כעת2 אֶלְבָּשֶׁנָּה – ואלבש אותה בחזרה?!⁠3, רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה – איך4 אֲטַנְּפֵם – אלכלך אותם בדריכה על הרצפה לפתוח לך את הדלת?!5:
1. מצודת דוד.
2. מצודת ציון.
3. מצודת דוד.
4. מצודת ציון.
5. מצודת דוד. והנמשל, כנסת ישראל בהיותה בגלות התעצלה לעלות לירושלים וכאילו אמרה, לפי שכבר נתיישבתי בבבל והיתה הארץ ההיא ערבה עלי, לא רציתי לטרוח בטלטול הדרך, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהנמשל הוא על תקופת בית ראשון שכנסת ישראל לא חזרה בתשובה על אף שנשלחו אליה נביאים, ואמרה כדרך האשה המנאפת, כבר לימדתי עצמי דרכים אחרות ולא אוכל לשוב אליך עוד. ובמדרש, כנסת ישראל אומרת לפני הקב״ה שאמר לה פתחי פתח התשובה כדי שאגאלך, והיא אומרת במה אשוב? כבר פשטתי את כותנתי שהם לבוש המלכות ולבוש הכהונה ולבוש הנבואה שכל אחת ואחת נקראת כתונת לעצמה, וכל זמן שהיה בית המקדש קיים היינו הולכים ומקריבים קרבנות והקב״ה סולח לעונותינו, משחרב בית המקדש ונתנה ביד הגוים אין אנו יודעים במה נשוב לפתוח פתח התשובה, ואיך אחזור לקדמותי, ושמא יעלה בלב האומות שאם כן אבוא בדתם להתערב עמהם, גם זה חלילה לי להיטנף בע״ז שכבר רחצתי רגלי ממנה, שמשחרב בית המקדש הראשון בטלה ע״ז מהם, לקח טוב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ד) דּוֹדִ֗י שָׁלַ֤ח יָדוֹ֙ מִן⁠־הַחֹ֔ר וּמֵעַ֖י הָמ֥וּ עָלָֽיו׃
My beloved thrust his hand through the door hole, and my insides stirred for him.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
כַּד אִתְגְּלֵי קֳדָם יְיָ דְּעַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל לָא צָבַן לְמִחֲרַט וְלִמְתָּב לְוָתֵיהּ אוֹשֵׁיט מַחַת גְּבוּרְתֵּיהּ עַל שִׁבְטָא דִּרְאוּבֵן וְגָד וּפַלְגוּת שִׁבְטָא דִּמְנַשֶּׁה דְּמֵעִבְרָא לְיַרְדְּנָא וּמְסַר יָתְהוֹן בְּיַד סַנְחֵרִיב מַלְכָּא דְּאַתּוּר וְאַגְלִי יָתְהוֹן לְלַחְלַח וּלְחָבוֹר נַהְרֵי גּוֹזָן וְקִרְוֵי מָדַי וּדְבַר מִיַּדְהוֹן עֵגֶל מַתְּכָא דְּשַׁוִּי יָרָבְעָם חַיָּבָא בְּלֶשֶׁם דָּן דְּמִתְקַרְיָא פֶּמִיאָס בְּיוֹמֵי פֶּקַח בַּר רְמַלְיָהוּ וְכַד שְׁמַעַת אֲנָא רַחֲמַי אִתְגּוֹלַלוּ עֲלֵיהוֹן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

דודי שלח ידו מן החור – בשעה שעברו את הים עשה להם חלונות והיו השבטים רואים זה את זה והיו רואים את השכינה מחבלת מצרים, ואפילו עוברין שבמעי אמם אמרו שירה הה״ד ומעי המו עלי וכתיב במקהלות וגו׳.
כ׳לילי מד ידה מן אלמשבאך, ומחבתי האגת עליה.
חברי הושיט את ידו מן החלון המרושת (פתח האשנב) והמעים שלי המו עליו.
דודי – ידידי.
החר – חלון משורג.
ומעי – ואהבתי געשה עליו,
ואמרו דודי שלח ידו מן החור, היותר נראה כי הכוונה על כל הנביאים ששלחם ה׳ בזה אחר זה וכדרך ששלח שאר נביאים כן שלח נביא אחד לדבר במה שיארע לישראל וזולתם, ולהישיר בדבריו המלכים הצדיקים, ולנתוץ בלשונו המלכים הרשעים ללא פחד והוא ירמיה שנ׳ וישלח ה׳ את ידו (ירמיהו א ט) ואמר לנתוש ולנתוץ (שם י),
והבהיר את האות בדבריו כאמרו ומעי המו עליו, ואמר מעי מעי אוחילה (שם ד יט).
דודי שלח ידו מן החור – שאצל הדלת, וראיתי ידו, ונהפכו עלי המון מעי לשוב לאהבתו ולפתוחא לו.
(ד-ז) וזו היא הדוגמא:
דודי שלח ידו מן החור – כשאמרתי רחצתי רגלי (שיר השירים ה׳:ג׳) ולא אפתח לך, לא אשוב מן עבודה זרה שבחרתי בה.
שלח ידו – והראה נקמתו בימי אחז, והביא עליו חיל מלך ארם ויכו בו וישב ממנו שביהב גדולה וגו׳, ויהרוג פקח ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד (דברי הימים ב כ״ח:ו׳).
מעי המו עליג – בא חזקיה בנו ושב בכל לבו לדרוש להקב״ה, וכל דורו שלימים לא קם דור בישראל כמותם, כמפורש בחלק (בבלי סנהדרין צ״ד:): בדקו מדן עד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת עד אנטוכיא לאד מצאו איש ואשה שאין בקיאין בהילכות טומאה וטהרה, וזהו:⁠ה וידיי נטפו מרו וגו׳. ואף יאשיהו נאמר בו: וכמוהו לא היה לפניו מלך (מלכים ב כ״ג:כ״ה), כי ראה פורענות שבאז על מנשה ועל אמון, לקיים שלח ידו מן החור ומעי המו.
פתחתי לדודי ודודי חמק עבר – לא ביטל גזירתו, שנאמר בחזקיה: הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך וגו׳ ומבניך אשר תוליד (ישעיהו ל״ט:ו׳-ז׳) – אילו דניאל חנניה מישאל ועזריה. ואף ביאשיה על ידי חלדה הנביאה: הנני מביא רעה אל המקום הזה ואל יושביו וגו׳ (מלכים ב כ״ב:ט״ז), ואומר: וכמוהו לא היה לפניו מלך, אך לא שב י״י מחרון אפו הגדול אשר חרה ביהודה על כל הכעסים אשר הכעיסוח מנשה, ויאמר י״י גם את יהודה אסיר מעל פני כאשר הסירותי את ישראל ומאסתי את העיר הזאת וגו׳ (מלכים ב כ״ג:כ״ה-כ״ז).
נפשי יצאה – ממני, בדברו – דבר זה.
בקשתיוט ולא מצאתיו – ואם תאמר: והלא ירמיה עומד ומתנבא בימי יהויקים וצדקיהו:⁠י שובו אלי ואשובה אליכם? לא לבטל את הגזירה אלא להקל מן הפורענות ולהכין מלכותם בשובם מן הגולה לנוטעם מאין נתישה ולבנותם מאין הורס.
מצאוני השומרים – נבוכדנצר וחיילותיו.
הסובבים בעיר – לנקום נקמתו של מקום.
נשאו את רדידי – בית המקדש.
שומרי החומות – אף מלאכי השרת שהיו שומרים חומותיה, כעיניין שנאמר: על חומותיך ירושלם וגו׳ (ישעיהו ס״ב:ו׳), הם הציתו בו האור, שנאמר: ממרום שלח אש וגו׳ (איכה א׳:י״ג).
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778: ״לפתוח״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1: ״שבי״.
ג. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בפסוק: ״עליו״.
ד. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5: ״ולא״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״וזהו״.
ו. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, מינכן 5, וכן גם לעיל, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בכ״י אוקספורד 165, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״מור״.
ז. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 165: ״שבאה״.
ח. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 142, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165: ״הכעיס״.
ט. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, וכן גם לעיל, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בכ״י מינכן 5, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״בקשתיהו״.
י. כן בכ״י אוקספורד 165. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5: ״צדקיהו ויהויקים״. בכ״י לוצקי 778: ״יהוייק׳ וצדקי׳⁠ ⁠⁠״.
My beloved sent forth his hand from the portal – Which is beside the door; and I saw his hand, and the stirring of my insides swayed me to return to his love and to open [the door] for him.
(4-7) The following is the allegorical meaning:
My beloved sent forth his hand from the portal – When I said, "I have washed my feet,⁠"1 and I will not open for You, and I will not repent of the idolatry that I have chosen.
Sent forth his hand – And He demonstrated His vengeance in the days of Achaz, and He brought upon him the king of Aram's army. [It states,] "and they smote him and captured from him a great captivity, etc. And Pekach the son of Remalyah slew in Yehudah one hundred and twenty thousand in one day.⁠"2
And my innards longed for him – Chizkiyahu, his son, came and repented with all his heart to seek the Holy One, Blessed Is He, and his entire generation was wholehearted; there never arose a generation like them in Yisroel, as is explained in "Cheilek,⁠" "They searched from Dan to Be'ersheva and did not find an ignoramus, from Gabas to Antochya, and did not find a man or a woman who was not proficient in the laws of ritual contamination and purity.⁠"3 This is [the meaning of], "my hands dripped myrrh, etc.⁠" Also, regarding Yoshiyahu it is stated, "Before him there had never been a king like him, etc.,⁠"4 Because he saw the punishment which had come upon Menashe and upon Ammon, thereby fulfilling [the words], "he sent forth his hand from the portal, and my innards longed for him.⁠"
I opened for my beloved but my beloved had vanished and gone – He did not annul His decree, as it is stated about Chizkiyahu, "Behold, days are coming when everything in your palace will be carried off, etc. ... [some] of your sons ... whom you will beget.⁠"5 These are Daniel, Chananyah, Misha'eil, and Azaryah, and also concerning Yoshiyahu, through Chuldah the prophetess [it states], "Behold, I am bringing calamity upon this place and upon its inhabitants, etc.⁠"6 And it states, "Before him there had never been a king like him... Nevertheless, God did not relent from His great wrath, for His wrath burned against Yehudah, because of all the provocation with which Menashe had provoked Him. And Adonoy said, 'I will remove Yehudah, too, from My Presence as I have removed Yisroel, and I will reject this city.'"7
My soul departed as he spoke – It left me when He spoke of this matter.⁠8
I sought him but could not find him – Now if you should ask, "Was not Yirmeyahu standing and prophesying during the days of Yehoyakim and Tzidkiyahu,⁠9 [And similarly Malakhi said,] 'Return to Me, and I will return to you'10"? [This was] not to nullify the decree, but to lighten the punishment and to prepare their kingdom upon their return from the exile, to plant them without uprooting and to build them without demolishing.
The watchmen found me – Nevuchadnetzar and his armies.
Those who go about the city – To wreak the vengeance of the Omnipresent.
They stripped my ornament – The Beis Hamikdosh.
[Even] the guards of the walls – Even the ministering angels, who were guarding its walls, as the matter is stated: "On your walls, O Yerusholayim [I posted guards], etc.⁠"11 They ignited the fire upon it, as the matter is stated, "From above He has hurled fire, etc.⁠"12
1. Above (3).
2. II Divrei HaYamim 28:5-6.
3. Maseches Sanhedrin 94b. The eleventh chapter in entitled "Cheilek.⁠"
4. II Melochim 23:25.
5. Yeshayahu 39:6-7.
6. II Melochim 22:16.
7. Ibid. 23:25-27.
8. Alternatively, my soul departed as a result of my intense prayers by which I sought to annul these harsh decrees.
9. See Yirmeyahu 3:14, 22.
10. Malakhi 3:7. This indicates that their sincere repentance would completely have annulled the decree. Therefore, Rashi explains that repentance would "not nullify the decree entirely, but to lighten, etc.⁠"
11. Yeshayahu 62:6.
12. Eikhah 1:13.
דודי שלח ידו מן החור – כיון שראה הקב״ה את ישראל מתעצלין מן התשובה כאדם עצל שהוא במטה והוא מתעצל לירד ממנה מיד שלח מכתו שנאמר דודי של ידו מן החור שאין השם שולח המכה ביד כח מן הפתח או מן החלון אלא מעט מן החור כדי להפחידם ולבהלם להחזירם בתשובה מגרה בהם האומות ומפחידם כדרך שעשה בימי המן ומחזירן למוטב ומעי המו עלי. הומה לבי בקרבם מפני אויב ומתנקם מפני עקת רשע כי ימיטו וגו׳. כל זה עושה השם והופך לב האומות לשנוא עמו כדי שיקראו לו ויצעקו אליו שנאמר בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד י״י אלהיך ושמעת בקולו. ושב י״י אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

מן החור – מחלון הרקיע.
By the hole. ‘From the window of the firmament.
מן החור – הנקב שיש בין שתיא הדלתות.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״שני״.
דודי שלח ידו מן החור – מחלון הרקיע, וזהו: והתנבי שהתנבא חגי הנביא וזכריה בר עדוא (עזרא ה׳:א׳).
דודי שלח ידו מן החור – לפתוח מרוב תשוקתו עלי.
וגם אני מעי המו עליוא – כראות אותו שמתאוה אלי.
א. כן בפסוק. בכ״י: עלי. והשוה לחילופי נוסחאות במיוחס לרשב״ם.
(ד-ז) דודי שלח ידו מן החור. כשנתתי לבי לאחר שעה על דודי, ששלח ידו אלי דרך חור שבדלת לקרא לי, ומעי המו עלי בשביל אהבה שאהבתיו, אז קמתי... לפתוח לדודי בעוד שידי נטפו מור... עובר – ״מור דרור״ (שמות ל׳:כ״ג), כמו ״כסף עובר״ (מלכים ב י״ב:ה׳), שבכל מקום מתקבל לסוחרים, כמו למעלה ״ראשי בשמים״ (שיר השירים ד׳:י״ד).⁠א על כפות המנעול – אחיזת המנעול, שאחזתי לפתוח לדודי, והוא כבר נטמן ועבר ממני, ונפשי יצאה עתה בשביל שדִבר עמי מתחילה לפתוח, וקראתיו עתה בדרכים בקול רם ולא ענני.
מצאוני השומרים... הכוני פצעוני. כי כבר נכנסה לחופה ונבעלה, ואין דרך כבודה לסבוב בלילה שווקים. אבל למעלה (שיר השירים ג׳:א׳-ד׳) לא נאמר ׳הכוני פצעוני שומרי החומות׳, כי עדיין לא נכנסה לחופה, ולא נבעלה.
ודוגמת מקראות הללו, שנתרחק הק׳ כשלא עשו רצונו לעשות תשובה על ידי הנביאים. ולבסוף כשבא נבוכד נצר והחריבנו, לא רצה הקב״ה לקבל תשובתינו עד שבעים שנה. ומצאוני השומרים – זיהו נבוכד נצר, שהחריב בית המקדש.
א. בכתב היד: מעולה לראש לבשמים, כאשר הלמ״ד של ״לראש״ מחוקה. אלא שלא מצאתי ציטוט מעין זה שיצדיק את המונח ״כמו״ המופיע לפניו. הגירסה שאני מציע כאן מתאימה לפירושי רש״י ורשב״ם (ובמידה מסוימת ראב״ע) ל״בשמים ראש״ (שמות ל׳:כ״ג) כ״חשובים״. עם זאת פרשננו אינו מבאר במקומו את הביטוי ״ראשי בשמים״ בפירושו לשיר השירים ד׳:י״ד.
דודי שלח ידו מן החור – כשראיתי ששלח ידו מן החור להקיצני משנתי, אז הבנתי והכרתי בודאי שדודי הוא, ששום אדם לא היה יודע לעשות כן, רק דודי שהיה נהוג לעשות כן.
אז המו מעי לו – מרוב אהבתי אותו, ונתחרטתי שנתרשלתי לפתוח לו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו – אמרה שכאשר שלח ידו מן החור והוא הפתח הקטן אשר לו בזה המבוקש ועזר אותה והיישיר אותה אל הצד אשר בו ישלם לה הכנת מה שהוא צריך אליו מן החוש הנה היה לבה הומה עליה לחוזק חשקה למלאות תאוותו. והנה פירשנו מעי ולבי על דרך ותורתך בתוך מעי.
דודי שלח ידו מן החור – ג״כ היא אומרת, שאחר שהב״ה דפק ואמר פתחי לי, ג״כ שלח ידו, מלשון הנה יד ה׳ [הויה]⁠1, ר״ל שלח את ידו בי, ונתן לי ייסורין, בעבור שאשוב בתשובה: ואמר שלח ידו מן החור, מלשון חירות, ר״ל כי הוא שלח ידו לייסרני, על דבר החירות, אשר אני רוצה לעשות עצמי בן חורין מעבודתו.
ומעי המו עלי – ר״ל כשראיתי הייסורין באים עלי, נתאבלתי ובאה כאב לנפשי על עונותי, שזה רמז באמרו ומעי המו עלי, וחשבתי בלבי לשוב אל הש״י.
1. שמות ט׳ ג׳.
דודי – אמרה כי אחר שראה דודה שאינה רוצה לפתוח שלח יד מן חור הכותל או הדלת אולי יכול לפתוח ולא יכול והלך לו. ואז בהרגישה זה כבר נהמו מעיה עליו וקמה לפתוח לו ודודה חמק עבר כי נואש מענייתה.
דודי שלח – זכרה כי כבר היה מן החסד האלהי להשתדל שתפתח הדלת על כרחה. וזה במה ששלח אליה יד הייסורין מחורי חרכי השגחתו בארבעה שפטים הרעים ונתנה ביד מלכי האומות פעמים הרבה. וכבר קרה לה שמעיה המו עליו.
דודי שלח ידו מן החור. בימים הראשונים בימי רחבעם על ידי שישק להחזירם בתשובה1, כאמרו (דה״י ב׳ יב ח) וְיֵדְעוּ עֲבוֹדָתִי וַעֲבוֹדַת מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת2: ומעי המו עליו. אז3, ושבו בתשובה, כאמרו (שם פסוק יב) וּבְהִכָּנְעוֹ שָׁב מִמֶּנּוּ אַף ה׳4:
1. מפרש ששלח ידו אלינו מן החור להכות, כדי שנשוב בתשובה מתוך הצרה, וכ״כ בלקח טוב: ׳כיון שראה הקב״ה את ישראל מתעצלין מן התשובה כאדם עצל שהוא במיטה והוא מתעצל לירד ממנה, מיד שלח מכתו, שנאמר דודי שלח ידו מן החור, שאין ה׳ שולח המכה ביד כח מן הפתח או מן החלון, אלא מעט מן החור, כדי להפחידם ולבהלם להחזירם בתשובה, מגרה בהם האומות ומפחידם, כדרך שעשה בימי המן ומחזירן למוטב׳. וכ״כ האלשיך: ׳כי הנה זה דרכו יתברך והתנהגו עמנו בני בריתו, כי כאשר נישן על מיטת עצלות תשובותינו, הלא יעורר לבבנו, ואם אחר כך נשוב לעצלתנו אחר ההתעוררות, אז הוא יתברך יטה ידו ויכה בנו, שמשפיע שפע רוגז בהשליט בנו אחד משרי האומות מכחישי ה׳, נהיה לאכול ומצאונו צרות רבות. וזהו דודי שלח ידו, כענין בנטותי את ידי על מצרים (שמות ז ה), ואמר מן החור, כי השפע הבא על ידי שר משרי האומות מתייחס אל דבר הבא דרך חלון או חור, ועל הדרך הזה, כאשר יבוא שפע הרוגז על ידי אחד משרי אומות העולם הקטנים, ידמה לשליחת ידו יתברך מן החור, אך מתייחס אל ידו יתברך כי מאתו ובידו הרחמנית הוא לטוב לנו׳.
2. כן לשה״כ, אבל בכת״י: ׳ואת עבודת מלכי הארצות׳. כאשר עזבו את התורה בימי רחבעם, עלה עליהם שישק מלך מצרים, וה׳ שלח להם ביד שמעיה הנביא: ׳כֹּה אָמַר ה׳ אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתִי וְאַף אֲנִי עָזַבְתִּי אֶתְכֶם בְּיַד שִׁישָׁק, וַיִּכָּנְעוּ שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל וְהַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ צַדִּיק ה׳, וּבִרְאוֹת ה׳ כִּי נִכְנָעוּ הָיָה דְבַר ה׳ אֶל שְׁמַעְיָה לֵאמֹר נִכְנְעוּ לֹא אַשְׁחִיתֵם וְנָתַתִּי לָהֶם כִּמְעַט לִפְלֵיטָה וְלֹא תִתַּךְ חֲמָתִי בִּירוּשָׁלִַם בְּיַד שִׁישָׁק, כִּי יִהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים וְיֵדְעוּ עֲבוֹדָתִי וַעֲבוֹדַת מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת׳, כלומר, שיידעו מה טוב, אם לעבוד את ה׳ אם לעבוד ממלכות הארצות (מצודות). הרי שלא שלח עליהם את שישק אלא לטובתם, להשיבם בתשובה.
3. בימי רחבעם. ורש״י פירש על ימי חזקיהו.
4. כן לשה״כ, ובכת״י ודפו״ר ׳שב אף ה׳ ממנו׳. והתרגום מפרש ׳דודי שלח ידו מן החור׳ על גלות שני השבטים הראשונים מעשרת השבטים.
ומעי המו עליו. כתב החכם מוהר״ר שלמה הלוי בן אלקבץ חלקו בחיים בפי׳ שיר השירים הנקרא בשם אילת אהבים זה לשונו וחייב אני להודיע צערי לרבים כי מצאתי פי סופרים ופי ספרים מוטעים בפסוק הזה כי ברוב הספרים כתוב ומעי המו עלי ביו״ד וכבר תראה מי שיפרשהו בנוסח זה כי לא אגלה ערותו בקהל אמרתי לגלות אזן שומעת דברי לבל תטעה גם היא כי הגרסה האמיתית ומעי המו עליו בוא״ו ר״ל בעבורו ע״כ וגם כי דבריו אינם צריכים חיזוק לא אחשך פי מלומר כי גם אני מצאתי כתוב עלי בדפוסים ישנים וגם חדשים מקרוב באו וכן במאיר נתיב שרש המה ושרש מעה ובקצת המפרשים ומה גם כי במדרש חזית על זה הפסוק ובספר אות אמת שם ובמדרש שוחר טוב על פסוק אזכרה אלהים ואהמיה במזמור ע״ז ובילקוט תילים גם כן על פסוק הנזכר בכולם כתוב עלי ביו״ד איברא כי משמעות המדרשים אין הכרח ומשתמעי לתרי אנפי אמנם בילקוט ירמיה רמז שט״ו ע״פ על כן המו מעי לו הובא מדרש שוחר טוב בסגנון אחר ונכרין דברי אמת שהוא היותר שלם שבכולם ומוכח בהדיא מהתם דקרינן עליו וכן הוא בספרים כ״י המדוקדקים.
שלח – ענין הושטה.
החור – הנקב.
המו – מלשון המייה והוא ענין צער והכמרת רחמים וכן ועל כן המו מעי לו (ירמיהו ל״א:י״ט).
עליו – בעבורו.
דודי שלח ידו מן החור – אחר זה הושיט החשוק את ידו מן החור שאצל הדלת, הכוונה היה למען תראה ידו ותגעגע עליו ויצר לה בהפרידו ממנה.
ומעי המו עליו – כאשר ראיתי ידו השלוחה מן החור, נצטערתי בעבורו ונכמרו רחמי והנמשל הוא לומר שהמקום ברוך הוא שלח דברו על ידי חגי וזכריה לנבאות לה שבא הקץ, ועל ידי זה נתעוררה לבנות הבית, כמו שנאמר והתנבי חגי נביאה וזכריה וגו׳ באדין קמו זרובבל וגו׳ ושריו למבנא בית אלהא וגו׳ קמתי אני.
משל:
ואז שלח הדוד את ידו מן החור לפתוח המנעול ואז המו מעיה עליו.
מליצה:
דודי – ואז כראות הדוד העליון כי דלתות ביתה סגורה בפניו שלח ידו (שהוא הנבואה כמ״ש וישלח ידו ויגע על פי. והנה יד שלוחה אלי, כה אמר ה׳ אלי בחזקת היד) הגיע אליה דבר הנבואה דרך החור, ר״ל לא נכנס לתוך חדרה להתיחד עמה פנים אל פנים ולהוציאה אליו, כמו בדברות הקודמים, רק הודיע לה דבר נבואתו שהיה מלא תוכחות ועונשים, ואז מעי המו עליו, שהתחילה להתחרט על מעשיה, ולהתאוות אל ירחי קדם בסוד ה׳ עלי אהלה.
מן החור – נראה שחור היה להם בגובה דלתותיהם לראות ממנו מי הוא הדופק טרם יפתחו לו.
מעי – בראות ידו.
מן החור – וכי מה טיבו של חור זה להיות מגדל שרצים,⁠1 אלא כך אמרה כנס״י לפני הקב״ה, רבש״ע, כל נסים שעשית לי ע״י כורש, וכי לא היה מוטב לעשותן לי ע״י דניאל וע״י אדם צדיק, ואע״פ כן – ומעי המו עליו.⁠2 (שם)
מן החור – א״ר אמי, כעני שמבקש צדקה3 ואע״פ כן – ומעי המו עליו, והוא אמר לי (ירמיהו לא) המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ה׳.⁠4 (שם)
ומעי המו עליו – אמר ר׳ עזריה, אמר הקדוש ברוך הוא, גזר טב אנא, אתון אמרין ומעי המו עליו, גם אני אמרתי (ירמיהו ד׳) מעי מעי אוחילה.⁠5 (מ״ר)
1. נראה דהלשון צריך תקון קצת, וכך צ״ל וכי מה טיבו של חור זה שהוא מגדל שרצים, ור״ל דפריך מה טיבה של מליצה זו לענין שייכות הקב״ה וישראל אחרי שהוא דבר מאוס ודרכו רק לגדל שרצים, וא״כ איך שייך למשל בו כזה.
2. ר״ל ואעפ״כ אין לי בלבי עליו, אלא אדרבה מעי המו עליו מאהבה וגעגועים, ולפי״ז הוי הלשון מן החור תואר לכורש.
3. ופושט ידו לפנים מן החור.
4. ר״ל ואע״פ שלא לכבוד הוא לשנינו שליחות יד באופן כזה מן החור, ומכוין להדרשות הקודמות והבאה דאיירי בזמן מת״ת, וזה הוא מפני שלא עלינו במעלה יותר עכובדה, אפ״ה אין בלבנו זה על זה אלא ומעי המו עליו ואף הוא אמר המו מעי לו.
5. במ״ר פ׳ ואתחנן פרשה ב׳ סי׳ כ״ד איתא הלשון בענין זה, אמר הקב״ה לירמיהו לך אמור להם לישראל, חייכם איני כופר בכם, אתם אמרתם לי בסיני ומעי המו עליו אף אני אומר לכם הבן יקיר לי אפרים על כן המו מעי לו, עכ״ל, וענין אחד לאותה האגדה עם זו שלפנינו, ושם הלשון יותר מכוון לבאור הענין מאשר הלשון שבכאן. ומה שאמר אתם אמרתם לי בסיני ומעי המו עליו מכוון להדרשות הקודמות דרריש פסוקים אלו בענין מתן תורה.
ולאחר שאמרתי לו כך1 דּוֹדִי שָׁלַח – הושיט2 יָדוֹ מִן הַחֹר שבדלת3 כדי לגרום לי לגעגועים4, וּלאחר שעשה זאת אכן5 מֵעַי הָמוּ – הצטערתי ונכמרו רַחֲמַי6 עָלָיו לאהוב אותו שוב, ולפתוח לו את הדלת7:
1. רש״י, מצודת דוד.
2. מצודת ציון.
3. רש״י. ואבן עזרא ביאר הנקב שיש בין שתי הדלתות. וברינה של תורה לנצי״ב ביאר שדרך הדלת בחצר להיות סגור, וכשבעל החצר נצרך לדבר פותחים לו הדלת, אבל בלילה כשרוצה להיות סגור ביותר, עושה חור בדלת וכשנצרך לדבר מושיטים לו מן החור.
4. מצודת דוד.
5. שם.
6. שם.
7. רש״י. והנמשל, הקב״ה שלח את דברו על ידי חגי וזכריה לנבאות שבא הקץ, ועל ידי זה נתעוררו לבנות את הבית, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהנמשל הוא על התעוררות ישראל כאשר הקב״ה גרם לכך, כאשר נקם הקב״ה נקמתו בישראל בימי אחז כשהביא עליהם את חיל ארם שהרגו מהם מאה ועשרים אלף ביום אחד, ואז בא חזקיה בנו ושב בכל לבו לדרוש להקב״ה, וכל דורו חזרו בתשובה עד שלא קם דור בישראל כמותם. ובמדרש, כיון שראה הקב״ה את ישראל מתעצלים מן התשובה, כאדם עצל שהוא במיטה והוא מתעצל לירד ממנה, מיד שלח מכתו, שנאמר דודי שלח ידו מן החור, שאין השם שולח המכה ביד כח מן הפתח או מן החלון אלא מעט מן החור, כדי להפחידם ולבהלם להחזירם בתשובה, מגרה בהם האומות ומפחידם, כדרך שעשה בימי המן ומחזירם למוטב, לקח טוב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ה) קַ֥מְתִּֽי אֲנִ֖י לִפְתֹּ֣חַ לְדוֹדִ֑י וְיָדַ֣י נָֽטְפוּ⁠־מ֗וֹר וְאֶצְבְּעֹתַי֙ מ֣וֹר עֹבֵ֔ר עַ֖ל כַּפּ֥וֹת הַמַּנְעֽוּל׃
I rose up to open to my beloved. And my hands dripped with myrrh, and my fingers with flowing myrrh, upon the handles of the bolt.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְכַד תְּקֵיפַת עֲלַי מַחַת גְּבוּרְתָּא דַּיָי תְּהֵית עַל עוֹבָדַי וְכָהֲנַיָּא קָרִיבוּ קוּרְבָּנָא וְאַסִּיקוּ קְטוֹרֶת בּוּסְמִין וְלָא אִתְקַבַּל בְּרַעֲוָא אֲרוּם מָרֵי עָלְמָא אֲחַד דַּשֵּׁי תִּיוּבְתָּא בְּאַנְפִּי.
[א] קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי – קַמְתִּי אֲנִי וְלֹא אֻמּוֹת הָעוֹלָם, תִּרְגֵּם רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אֲבוּנָה קַמֵּי רַבִּי יִצְחָק, כְּתִיב: וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וגו׳ (עזרא א׳:ה׳). לִיהוּדָה שֶׁהוּא מֶלֶךְ, וּבִנְיָמִן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּחֶלְקוֹ, לַכֹּהֲנִים מִפְּנֵי הָעֲבוֹדָה, וְלַלְוִיִּם מִפְּנֵי הַדּוּכָן. לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי בִּתְשׁוּבָה. וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר מְרָרִים, דְּגָזַר כּוֹרֶשׁ וַאֲמַר דַּעֲבַר פְּרָת עֲבַר וּדְלָא עֲבַר לָא יִעְבַּר.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּתִיב: חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ (ישעיהו י״ג:י׳), לְוַוי הֲוָה קְבֵל הַהוּא יוֹמָא וְלָא דָּנְחָה, יָצָא כֹּרֶשׁ לְטַיֵּל בַּמְּדִינָה וְרָאָה הַמְּדִינָה שׁוֹמֶמֶת, אָמַר מַה טִּיבָהּ שֶׁל מְדִינָה זוֹ שׁוֹמֶמֶת, אֵיכָן הֵם הַזֶּהָבִים, אֵיכָן הֵם הַכַּסָּפִים, אָמְרֵי לֵיהּ וְלָאו אַתְּ הוּא דִּגְזַרְתְּ וַאֲמַרְתְּ כָּל יְהוּדָאִין יִפְקוּן וְיִבְנוּן בֵּית מַקְדְּשָׁא, מִנְּהוֹן דֶּהָבִים וּמִנְּהוֹן כַּסָּפִים, הָא דְסָלְקִין לְמִבְנֵא מַקְדְּשָׁא, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא גְּזַר וַאֲמַר, דַּעֲבַר פְּרָת עֲבַר, דְּלָא עֲבַר לָא יִעְבַּר. דָּנִיֵּאל וְסִיעָתוֹ וַחֲבוּרָתוֹ עָלוּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ, מוּטָב שֶׁנֹּאכַל סְעוּדַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּנְבָרֵךְ עַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עֶזְרָא וְסִיעָתוֹ וַחֲבוּרָתוֹ לֹא עָלוּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וְלָמָּה לֹא עָלָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עֶזְרָא, שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְבָרֵר תַּלְמוּדוֹ לִפְנֵי בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה, וְיַעֲלֶה בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה, אֶלָּא אָמְרֵי בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה אָדָם גָּדוֹל וְיָשִׁישׁ הָיָה וַאֲפִלּוּ בְּגָלֵקְטִיקָא לֹא הָיָה יָכוֹל לְהִטָּעֵן.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִקֹּדֶשׁ הַבַּיִת שֶׁלֹא עָלָה עֶזְרָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁאִלּוּ עָלָה עֶזְרָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה לַשָּׂטָן לְקַטְרֵג וְלוֹמַר מוּטָב שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ עֶזְרָא בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה, מִלְּשַׁמֵּשׁ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק כֹּהֵן גָּדוֹל, וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל בֶּן כֹּהֵן גָּדוֹל, אֲבָל עֶזְרָא עַל יְדֵי שֶׁהָיָה אָדָם צַדִּיק, לֹא הָיָה רָאוּי לְשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה כְּמוֹתוֹ.
אָמַר רַבִּי סִימוֹן קָשָׁה הִיא שַׁלְשֶׁלֶת יוֹחָסִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהֵעָקֵר מִמְּקוֹמָהּ. עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל, שֶׁמִּשָּׁם נִנְעַל פְּרָת לִפְנֵיהֶם.
דָּבָר אַחֵר קַמְתִּי אֲנִי וְלֹא אֻמּוֹת הָעוֹלָם, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי בִּתְשׁוּבָה, וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר מְרָרִים, שֶׁאָמַרְתִּי לָעֵגֶל: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות ל״ב:ד׳). וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר, אַף עַל פִּי כֵן מוֹר עֹבֵר עָבַר עַל מְרָרִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל הָרָעָה וגו׳ (שמות ל״ב:י״ד). עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל, שֶׁמִּשָּׁם נִנְעַל בִּפְנֵיהֶם שֶׁלֹא יִכָּנְסוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
קמתי אני לפתוח לדודי – אמר הקב״ה קיימתי עמידת זקן תחלה ואתה פה עמוד עמדי.
וידי נטפו מור – במתן תורה נתמלא כל העולם כלו בשמים.
ואצבעותי מור עובר – להיכן עבר, גנזו הקב״ה לצדיקים דכתיב על כפות המנעול.
דבר אחר: קמתי אני לפתוח לדודי – בתשובה ממה שאמרתי לעגל אלה אלהיך ישראל.
ואצבעותי מור עובר – שעבר הקב״ה על אותו מר שנאמר וינחם ה׳ על הרעה, על כפות המנעול שננעל שלא ליכנס לארץ.
קמת אנא אפתח לודידי, וידיי תנטף מסך, ואצאבעי מסך כ׳אלץ, עלי כ׳דוד אלמג׳אלק.
קמתי אני לפתוח לחברי והידים שלי נוטפות מור והאצבעות שלי נוטפות מר טהור (ללא שום תערובת) על מזוזות המנעול.
נטפו – נוטפות.
כפות המנעול – מזוזות השערים.
קמתי אני, לא מצאתי בכגון מלה זו שבה תיאר כלומר ידי נטפו מר אלא בזמן יאשיה שקיימו את המצות יותר מכל דור אחר בישראל כענין שנ׳ כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל וכל ימי מלכי ישראל (מלכים ב כג כב), והסיר עבודה זרה שנ׳ וגם את האבות ואת הידעוני וכו׳ בער יאשיהו (מלכים ב כג כד).
קמתי לפתוחא וידיי נטפו מרב – כלומר בלב שלם ובנפש חפצה כמקשטת עצמה להתאהב על אישה בריח טוב.
מרג עובר – ריח עובר ומתפשט לכל צד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5 כלשון הפסוק: ״קמתי אני לפתוח לדודי״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, וכן גם בהמשך, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״מור״.
ג. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, וכן גם לעיל, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״מור״.
I arose to open for my beloved and my hands dripped myrrh – I.e., wholeheartedly and with a desiring soul, as one who adorns herself to endear herself to her husband with a pleasant scent.
Flowed with myrrh – A fragrance that flows and spreads in all directions.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

קמתי אני לפתוח לדודי – זה בכל דור ודור בזמן שישראל בצער מיד מתקבצין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וקובעים צומות ומרבים בתפלה לפתוח פתח תשובה.
וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר – אלו בעלי הצדקה שפותחין ידיהם לעני ומתנותיהם נחשבות כמור דרור בקטורת הסמים.
ואצבעותי מור עובר – אלו מלמדי תינוקות שמורין להם באצבעותם ובכל זאת נמשכה הגלות על כפות המנעול. ששערי תפלה ננעלו שנאמר גם כי אצעק ואשוע שתם תפלתי. סכותה בענן לך מעבור תפלה. שערי תפלה ננעלים והישועה נכפתת כדרך שאתה מוצא ביחזקאל ששם מחבת ברזל בינו לבין העיר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

מור עובר – לסוחר (בראשית כ״ג:ט״ז).
המנעול – מן ונעל הדלת (שמואל ב י״ג:י״ז).
קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור – העינין: שֶׁבַרִּי היה טוב, לא תוֹכִי, על כן דודי חמק עבר – אחר שהבטיחני שידור בקרבי על יד זכריה: ושכנתי בתוכך (זכריה ב׳:י״ד).
I rose up to open to my beloved, and my hands dropped with myrrh. The meaning is, the outside of the building was good but not the service of the inside.
קמתי אני לפתוח לדודי – וזהו בניין הבית וחשבוא שהשכינה תדור עמהן, וכן הבטיחום הנביאים: ושכנתי בתוך בני ישראל (מלכים א ו׳:י״ג), אילו היה על דרך ישרה.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״ותחשבו״.
קמתי אני לפתוח לדודי {ו}⁠ידי נטפו {וגו׳} מור עובר – שעובר לסוחר.
על כפות – על עץ המחזקא שהושם בו מנעול.
א. בכ״י: המחוק.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ומיד קמתי – ממטתי. ולא לבשתי כתנתי רק רדיד, כמו שמוכיח למטה שהיתה לבושה רדיד.
וידי נטפו {וגו׳} מר עובר – מן הסיכה שסכתי בלכתי במשכבי.
עובר – שריחו עובר ונודף למרחוק.
או פי׳ עובר, כמו: עובר לסחר (בראשית כ״ג:ט״ז).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול – אמרה שהיא קמה לפתוח לדודה רצוני שכבר הכינה לו מה שיצטרך אליו בזאת המבוקש וזהו אמרה וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר.
קמתי אני לפתוח לדודי – ר״ל כשראיתי שמייסר אותי, קמתי וקם רוחי לפתוח לדודי, ר״ל לקבלו ברצוני, ולשוב אליו בלב שלם: וז״ש וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר, ר״ל שהיה בלב ובקייום1 המצוות, שהוא [אומנות]⁠2 הידים והאצבעות:
על כפות המנעול – ר״ל שעשתה באופן שעברה על זמן שהיה הדלת ננעלת, ר״ל שהתשובה היתה גדולה, כשחז״ל3 במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ר״ל שהרוצה לשוב בתשובה צריך לקנות שם בעל תשובה, שישים עצמו בצום ובכי ותפלה וצעקה וצדקה, יותר ממה שיוכל הצדיק הגמור לעשות לשיקנה שם צדיק גמור, וז״ש על כפות המנעול, ר״ל ששקולה על החטאים.
1. כ״ה בכ״י, וכיו״ב גם לק׳.
2. בכ״י: אומרות.
ושבה אליו לשעה עד שקמה לפתוח לדודה אך לא בכל לבה כאשר היה זה בימי אחזיהו ובימי עוזיהו יותם ויואש וכדומה שכלם היו טובלים ושרץ בידם ועליהם נאמר שקמה לפתוח וידיה נטפו מור ואצבעותיה מור עובר על כפות המנעול. כלומר שמעשיה הראשונים בידה. אמנם אמרה.
קמתי אני לפתוח לדודי. לעורר את ישראל בתשובה בימי חזקיהו1: וידי נטפו מר. באגרות המלך2: ואצבעותי מור עובר. באגרות שריו, כאמרו (דה״י ב׳ ל ו) ׳וילכו הרצים באגרות מיד המלך ושריו׳3:
1. ׳לפתוח לדודי - בתשובה׳ (שהש״ר), וכמו שפירש רבינו (פסוק ב) ׳פתחי לי – שערי צדק׳ להעיר אותם בתשובה, ואז ׳אבוא בם׳, שאם תשובו אליו, ישוב אליכם. ובלקח טוב ׳קמתי אני לפתוח לדודי - זה בכל דור ודור בזמן שישראל בצער, מיד מתקבצין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וקובעים צומות ומרבים בתפילה לפתוח פתח תשובה׳.
2. בדה״י ב׳ (ל א) ׳וישלח יחזקיהו על כל ישראל ויהודה וגם אגרות כתב על אפרים ומנשה לבוא לבית ה׳ בירושלם לעשות פסח לה׳ אלקי ישראל וגו׳, וילכו הרצים באגרות מיד המלך ושריו בכל ישראל ויהודה וכמצות המלך לאמר בני ישראל שובו אל ה׳ אלקי אברהם יצחק וישראל וישב אל הפליטה הנשארת לכם מכף מלכי אשור׳, וכנזכר לעיל (ד טו-טז). ולפי שכתב איגרות בידיו, נמשל שידיו נטפו ׳מור׳, שהוא מין בושם, וכן ׳אצבעותיו׳ הנזכרים בסמוך. וראה בפירוש רבינו לישעיה (מד ה) ׳וְזֶה יִכְתֹּב [יָדוֹ לַה׳ וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה], לפרסם, כענין ׳מכתב לחזקיהו׳ (שם לח ט), ויכתוב לה׳ את ידו הטוב על עמו, ויכנהו בְשֵׁם אלקי יִשְׂרָאֵל׳. אך שם מפרש ׳ידו׳ על ה׳, ועיין. ורש״י גם פירש על חזקיה ויאשיהו: ׳ומעי המו עליו - בא חזקיהו בנו ושב בכל לבבו לדרוש להקב״ה וכל דורו שלמים לא קם דור בישראל כמותם, כמו שמפורש בחלק בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטוכיא ולא מצאו איש ואשה שאין בקיאין בהלכות טומאה וטהרה, וזהו וידי נטפו מור וגו׳, אף יאשיהו נאמר בו (מלכים ב׳ כג) וכמוהו לא היה לפניו מלך כי ראה פורענות שבאה על מנשה ועל אמון, לקיים שלח ידו מן החור ומעי המו עליו׳.
3. ׳מור עובר׳, שריחו עובר ומתפשט לכל צד עד למרחקים (רש״י, רי״ד). ו׳ידי׳ רמז לאגרות המלך, ואילו ׳אצבעות׳ רמז לאיגרות שריו, שהם רבים יותר וחשובים פחות, כיחס האצבעות אל היד. ויש לפרש לפי זה ׳על כפות המנעול׳ – שהמור הטוב היה עובר על ידי ידיהם ואצבעותיהם של חזקיהו ושריו אל העם, לפתוח את מנעול של סגור ליבם ולהשיבם בתשובה. ובעל העקידה כתב לפרש פסוקים אלה: ׳דודי שלח – זכרה כי כבר היה מן החסד האלוקי להשתדל שתפתח את הדלת בעל כורחה, וזה במה ששלח אליה יד הייסורין מחורי חרכי השגחתו בארבעה שפטים הרעים ונתנה ביד מלכי האומות פעמים הרבה, וכבר קרה שמעיה המו עליו ושבה אליו לשעה עד שקמה לפתוח לדודה, אך לא בכל ליבה, כאשר היה זה בימי אחזיהו ובימי עוזיהו יותם ויואש וכדומה, שכולם היו טובלים ושרץ בידם, ועליהם נאמר שקמה לתפוח וידיה נטפו מור ואצבעותיה מור עובר על כפות המנעול, כלומר שמעשיה הראשונים בידה׳.
וידי נטפו מור ואצבעתי מור עבר. מור ד׳ מלא בלישנא וסימן אלך לי אל הר המור וידי נטפו ב׳ בו נטפת מור עבר ובמדרש חזית דרשו שלשת אחרונים מלשון מרירות וכן בפרק במה מדליקין ובפ׳ ר״ע אמר רב גידל אמר רב כל ת״ח שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מא פי׳ מרירה מחמת אימה תכוינה שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר אל תקרי שושנים אלא ששונים אל תקרי מור עובר אלא מר עובר ועיין מה שאכתוב במלאכי סימן ב׳.
עובר – ענין התפשטות.
כפות המנעול – הכלי שסוגרין בו הדלת קרוי מנעול כמו מנעוליו ובריחו (נחמיה ג׳:י״ג) וכפות הם ידות המנעול הנתחבים במקום העשוי להם לסגור הדלת, והוא מלשון כף היד.
קמתי אני – אז קמתי ממטתי לפתוח לדודי את הדלת, ובכדי להתאהב עליו התבשמתי להיות ריחי נודף, ובעבור מרבית הבושם היו ידי נוטפים מור ומן אצבעותי היה המור עובר ויורד על ידי המנעול האוחזים את הדלת לסגרה. והנמשל הוא לומר הן עסקתי בבנין בנפש חפיצה והצלחתי בה, כמו שנאמר ושבי יהודיא בנין ומצלחין.
משל:
ואז קמה ממשכבה לפתוח לדודה, וידיה נטפו מור שעבר על כפות המנעול בנגעה בו.
מליצה:
קמתי – ספר כי אחר הדבור הזה שב שלמה בתשובה, וקם משנתו שנת עולם לפתוח לדוד העליון, שרצה להכין א״ע אל הקדושה והטהרה ולעזוב את עניניו הבשריים וחמדת נשים. עד שיוכן שנית אל הדבוק האלהי, ושיפתחו המסגרות שסגר החומר בעדו, וידי נטפו מור, כבר בארנו (למעלה א׳:י״ג, ג׳:ו׳, ד׳:ו׳) שהמור ולבונה המוזכרים בספר הזה ימליצו את העלאת זכוך נפש החי ונפש הצומח אל הקדושה, כי המור הוא דם המריח בחיות שבהודו, והלבונה היא הריח מן הצומח. והנה בכל עת שעלתה נשמתו מן החומר אל האלהות והרוחניות, נשאה עמה מור ולבונה, ר״ל העלתה רוחניות כחותיה הנפשיות של נפש החי והצומח הטפלים לה אל הקדש, אבל עתה שכבר נשתקעה בחומריות לא יכלה עוד לעשות מלאכה זו הנפלאה. לעשות בגופה מלאכת האלכימיאה להעלות ממספר נפשותיה את המור והלבונה, כי את הלבונה לא יכלה להוציא כלל (ר״ל לבטל כחות הנפש הצומחת מאכילה ושתיה ולהעלותם אל הקדש), ואת המור העלתה קצת אבל רק ידיה נטפו מור, ר״ל שתעלה רוחניות נפש החיונית שהיא שורש להמדות וכח המתעורר לא יכלה רק בידיה, ר״ל בפעולותיה המעשיות, אבל לא לזכך את מדותיה ויצרי מעלליה בכלל, ורק אצבעותיה נטפו מור, אבל המור הזה היה עובר על כפות המנעול, שבכל עת שנגע במנעול לפתוח הדלת עבר המור בכל פעם, ר״ל בכל שרצה להתפשט מחומריותו ולפתוח לדודו, עבר המור וחלף לו, כי היצר והמתעורר התגברו כפעם בפעם ולא יכול לעמוד בקדש על מעלות הסולם.
נטפו מור – שטרם אשכב משחתי עצמי בשמן טוב בשופע.
עובר – נוטף, להורות שופע המשיחה.
המנעול – הבריח, ונראה שהיו לבריחיהם שתי ידות, אחת מכאן לפתוח ואחת מכאן לנעול.
קמתי אני וגו׳ – קמתי אני – ולא אוה״ע, לפתוח לדודי – לתשובה.⁠1 (שם)
וידי נטפו מור – מור מררים, כגזירת כורש שאמר דעבר פרת עבר, דלא עבר לא יעבור,⁠2 ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול – שמשם ננעל פרת לפניהם. (שם)
וידי נטפו מור – מור – מרורים, שאמרתי לעגל אלה אלהיך ישראל, ואצבעותי מור עובר אעפ״כ מר עובר, עבר על מררי3 שנאמר וינחם ה׳ על הרעה וגו׳ על כפת המנעול – שמשם ננעל בפניהם שלא יכנסו לא״י.⁠4 (שם)
1. מכוין להדרשה במדרש לקמן פרשה ז׳ סי׳ י״ג שנבוכדנצר הכין צלם והעמיד שלשה שלשה אנשים מכל האומות ואמונות וכן שלשה מישראל להשתחות לו, וכולם השתחוו לבד השלשה מישראל, והם חנניה מישאל ועזריה, וזהו שאמר קמתי אני לפתוח לדודי לקדש את שמו באהבה שלמה ולא אוה״ע שלא עמדו בנסיון, והדיוק הוא מיתור המלה ״אני״ [דהו״ל קמתי לפתוח] וכמו שדרשו על הפסוק ועברתי בארץ מצרים וגו׳ אני ה׳ אני ולא מלאך.
2. פרת עובר באמצע העיר בבל וכשחזר כורש ממחשבתו להשיב את ישראל לארצו ולבנות את בית מקדשו מהטעם האמור במדרש כאן גזר אומר דעבר פרת עבר ודלא עבר שוב לא יעבור.
3. ר״ל נשא את עוני, ועבר עליו מבלי משים לענשני, וכמו שנאמר וינחם וגו׳, והוי הטעם עבר על מררי כמו עובר על פשע.
4. ר״ל ממעשה העגל נגזרה גזירה שלא יכנסי לארץ ישראל, ואעפ״י דבתורה מפורש עונש זה במעשה מרגלים, אפ״ה במחשבה עלתה זו במעשה העגל אלא שהמתין להם הקב״ה עד שתתמלא סאתן. וזהו שנאמר בעגל וביום פקדי [במרגלים] ופקדתי עליהם חטאתם זו, וזהו שאמר הכתוב במרגלים תשאו את עונותיכם, שני עונות, עון העגל ועון מרגלים, ועיין ברש״י שם.
קַמְתִּי אֲנִי ממיטתי1 בלב שלם ובנפש חפצה2 לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי את הדלת, ובכדי להתאהב עליו התבשמתי שיהיה ריחי נודף3 וְמרוב בישום4 יָדַי נָטְפוּ מוֹר5, וְאֶצְבְּעֹתַי נטפו6 מוֹר אשר היה עֹבֵר – מתפשט7 ויורד8 עַל כַּפּוֹת – ידיות9 הַמַּנְעוּל של הדלת10:
1. מצודת דוד.
2. רש״י.
3. מצודת דוד.
4. שם.
5. ריח טוב, רש״י. וראה לעיל פרק ג׳ פס׳ ו׳ שם נתבאר שמור הוא מין בושם.
6. מצודת דוד.
7. רש״י, מצודת ציון.
8. מצודת דוד.
9. מצודת ציון.
10. מצודת דוד. והנמשל, כנסת ישראל אומרת, עסקתי בבנין הבית בנפש חפיצה והצלחתי, מצודת דוד. ובמדרש, בכל דור ודור בזמן שישראל בצער מיד ״קמתי אני לפתוח לדודי״ דהיינו מתקבצים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וקובעים צומות ומרבים בתפילה לפתוח פתח תשובה, ״וידי נטפו מור״ אלו בעלי הצדקה שפותחין ידיהם לעני, ומתנותיהם נחשבות כמור דרור כקטורת הסמים, ״ואצבעותי מור עובר״ אלו מלמדי תינוקות שמורים להם באצבעותם, ובכל זאת נמשכה הגלות, ״על כפות המנעול״ ששערי תפילה ננעלו, לקח טוב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ו) פָּתַ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ לְדוֹדִ֔י וְדוֹדִ֖י חָמַ֣ק עָבָ֑ר נַפְשִׁי֙ יָֽצְאָ֣ה בְדַבְּר֔וֹ בִּקַּשְׁתִּ֙יהוּ֙ וְלֹ֣א מְצָאתִ֔יהוּ קְרָאתִ֖יו וְלֹ֥א עָנָֽנִי׃
I opened to my beloved; but my beloved had turned away and was gone. My soul went out to him when he spoke. I sought him, but I could not find him; I called him, but he gave me no answer.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲמַרַת כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל צְבֵיתִי לְמִתְבַּע אוּלְפָן מִן קֳדָם יְיָ וְאִיהוּ סַלֵּיק שְׁכִינְתֵּיהּ מִבֵּינַי וְנַפְשִׁי תְּאִיבָא לְקָל מִלּוֹי תְּבַעִית שְׁכִינַת יְקָרֵיהּ וְלָא אַשְׁכַּחִית צַלֵיתִי קֳדָמוֹהִי וְאִיהוּ טַלֵּיל שְׁמַיָּא בַּעֲנָנֵי וְלָא קַבֵּיל צְלוֹתִי.
[א] פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר – נִתְחַטָּא, נִתְמַלֵּא עָלַי עֶבְרָה. נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ, בְּדִבּוּרוֹ שֶׁל כּוֹרֶשׁ, דְּגָזַר דְּלָא עֲבַר פְּרָת לָא יִעְבַּר. בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי.
דָּבָר אַחֵר פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר, נִתְחַטָּא, נִתְמַלֵּא עָלַי עֶבְרָה כְּאִשָּׁה עֻבֶּרֶת. נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ, בְּדִבּוּרוֹ, מִקּוֹל דִּבּוּרוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁאָמַר: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ (שמות כ׳:ב׳). בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי.
אני לדודי – בפתח שיראה לי והם מתפללים והקב״ה מעמיד להם חמה. כדרך שהעמיד ליהושע בן נון. שהשביע ביום ההוא לפניו ואחרי זה משיח.
ודודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו – שהוא מוציא קרח וכל עדתו.
בקשתיהו ולא מצאתיהו – הרי השכינה מסתלקת לשמים וישראל סבורים שהוא מחיה להם את המתים. לכך נאמר קראתיו ולא ענני. ד״א קראתיו ולא ענני.
בשעה שנסתלקה השכינה בימי ישעיה עשר פעמים עד שלא נסתלקה השכינה מן הכרוב האחד לכרוב השני. מן הכרוב השני למפתן הבית. כמה שנאמר וירם כבוד ה׳ מעל הכרוב על מפתן הבית (יחזקאל י׳:ד׳). וממפתן הבית למזבח. כמה שנאמר ראיתי את ה׳ (עומד) [נצב] על המזבח (עמוס ט׳:א׳). וממזבח לחומה. שנאמר (ראיתי את ה׳ עומד על החומה) [והנה ה׳ נצב על חומת אנך] (שם ז׳:ז׳). ומחומה לגג. כמה שנאמר טוב לשבת על פנת גג (משלי כ״א:ט׳). ומפנת גג להר הזיתים. כמה שנאמר ויעל כבוד ה׳ ויעמוד על ההר אשר מקדם לעיר (יחזקאל י״א:כ״ג). מהר הזיתים למדבר. כמה שנאמר טוב שבת בארץ מדבר (משלי כ״א:י״ט). מן המדבר לשמים. כמה שנאמר השמים שמים לה׳ (תהלים קט״ו:י״ז). הרי ישראל מבקשים את השכינה והיא לא חוזרת עד שיגיע הקץ. לכך נאמר קראתיו ולא ענני.
פתחתי אני לדודי – כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע.
ודודי חמק עבר – שהקול מתעלם מהם ושומעים אותו מארבע רוחות ורצין כנגדו.
נפשי יצאה בדברו – בדבור ראשון יצאה נשמתן של ישראל.
בקשתיו ולא מצאתיו – בעגל.
קראתיו ולא ענני – במרגלים.
פתחת אנא לודידי, והו אגפא עליי וגאז, נפסי כ׳רגת ענד כ׳טאבה, אבתג׳יתה ולם וגדתה, ודעותה ולם אגאבני.
פתחתי אני לחברי, וחברי התנכר אלי (הפנה לי עורף) ועבר ממני, הנפש שלי יצאה בזמן שהוא דבר, בקשתי אותו ולא מצאתי אותו, וגם קראתי לו ולא ענה לי.
אבל אמרו דודי חמק, ענינו שלא תועיל אותה התשובה לדחיית הגזרה אבל תועיל לעולם הבא, אבל בעולם הזה כבר גזר עליהם ה׳ יתעלה את הגלות והחרבן שנ׳ אך לא שב ה׳ מחרון אפו הגדול (מלכים ב כג כו).
ואמרו נפשי יצאה בדברו, כאמרו גם את יהודה אסיר מעל פני.
בקשתיו ולא מצאתיו, הוא מה שאמר ה׳ יתעלה לירמיה ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תפגע בי (ירמיהו ז טז), ואמר עוד כי יצומו אינני שומע אל רנתם (שם יד יב).
אבל מצאוני, הם בני בבל בתחלה ובגי אדום בסוף, כי כל תיאור חרבן הבית בספר איכה נאמרו תשיב להם גמול ה׳ כמעשה ידיהם (איכה ג מד), ואמר שישי ושמחי בת אדום (שם ד כא), ובבבל הכוני כלומר החרבן, ועוד יותר אדום שעליהם אמר פצעוני.
ודודי חמקא – נסתר ונכסה ממני כמו חמוקי ירכיך (שיר השירים ז׳:ב׳) – סִתְֿרי ירכיך על שם שהירך בסתר, וכן עד מתי תתחמקין (ירמיהו ל״א:כ״א) תסתרי ותתכסי מחמת בושה על שמעלת בי.
נפשי יצאה בדברו – ואמר:⁠ב לא אבא אל ביתך, כי מתחילה לא אבית לפתוח.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5 נוסף כאן: ״עבר״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בדפוסים: ״שאמר״.
But my beloved had vanished and gone – He was hidden and concealed from me, as in, "the roundness of your flanks,⁠"1 i.e., the hidden places חַמּוּקֵי of your thighs, because the thigh is hidden. [And as in,] "Until when will you hide תִּתְחַמָּקִין,⁠"2 [i.e.,] will you hide and cover yourself because of the shame that you betrayed Me?
My soul departed as he spoke – For he said, "I will not come into your house because at first you did not wish to open [the door].⁠"
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

1. Below 7:2.
2. Yirmeyahu 31:21.
פתחתי אני לדודי – הרבה פעמים פתחו ישראל פתח התשובה והם סבורים שהם נגאלים.
ודודי חמק עבר – והקץ מתארך עליהם כשם שהיו הנביאים קוראים אל ישראל השכם והערב והם לא שמעו כך הם צועקים בגלות ואינם נענים. ודודי חמק עבר.
נפשי יצאה בדברו – אלו דברי הנביאים שדברו בשם אלהינו אנחנו מקוים ומיחלים וישראל מוסרין נפשם על דברו שנאמר ולדברו הוחלתי. ואו׳ נפשי לי״י משומרים לבקר שומרים לבקר. הרי נפשי יצאה בדברו. ואו׳ נפשי בכפי תמיד שהרי ישראל מקוים בכל דור ודור לישועת י״י והם נשחטין ונטבחין על שם קדשו. ועוד מיחלים ומחכים ומקוים אולי יש תקוה. ואו׳ יחל ישראל אל י״י כי עם י״י החסד והרבה עמו פדות.
בקשתיהו ולא מצאתיו כענין שנאמר כי עוד חזון למועד. ואו׳ כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה.
קראתיו ולא ענני – כענין שנאמר אלהי אקרא יומם ולא תענה לילה ולא דומיה לי. ואו׳ יגעתי בקראי נחר גרוני כלו עיני מיחל לאלהי. ואו׳ עד אנה י״י אזעק [עליך] חמס. ואו׳ עד אנה תסתיר לנצח וכאלה הענינים רבים במקרא על ארץ הגלות שאנחנו בו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

חמק – המתין מעט ועבר, ובא פועל עבר אחר בלא ו״ו, וכמוהו כרע שכב נפל (שופטים ה׳:ו׳), והוא מן עד מתי תתחמקין (ירמיהו ל״א:כ״א).
ונפשי יצאה בדברו אלי הנה אלך לדרכי בעבור שהתעכבת.
and my soul failed me when he spoke to me, saying, Then I must go, as thou art so long opening.
נפשי יצאה בדברוא – כאשר אזכור בדברו עמי.
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״בדברו״.
Therefore my beloved had withdrawn himself and was gone, after assuring me by Zekhariah that he would dwell in the midst of me – ‘And I will dwell in the midst of thee’ (Zekhariah 2:14).
My soul 'failed when he spoke. My soul fails when I think of when he spoke to me.
חמק – כמו הלך, מן חמוקי ירכיך (שיר השירים ז׳:ב׳).
ויש אומרים: כי כמוהו עד מתי תתחמקין (ירמיהו ל״א:כ״א) בעניין רחוק.
והנה השכינה לא נכנסה עמהן, וזה עניין בקשתיהו ולא מצאתיהו.
וטעם נפשי יצאה בדברו – נפשי תצא כשאזכור דברו, כשהיה מדבר עמי בימים קדמונים.
פתחתי אני לדודי – סברתיא שיבוא.
חמק ועבר – הלך ונסתר, עבר עד שקמתיב ופתחתי לו.
נפשי יצאה בדברו – אלי בתחילה: פתחיג לי (שיר השירים ה׳:ב׳). כמעט לא יצאתה נפשי מרוב חיבתו.
ולכשעבר, קמתי אני ובקשתיו ולא מצאתיו.
א. בכ״י: סבותי.
ב. בכ״י: עבר ועל כן קמתי.
ג. בכ״י: פתח.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

פתחתי אני לדודי – מיד שידעתי והבנתי בברור שדודי הוא, פתחתי לו.
ודודי חמק עבר – נחבא ונסתר ממני, כמו: עד מתי תתחמקין (ירמיהו ל״א:כ״א), וכן: חמוקי ירכיך (שיר השירים ז׳:ב׳).
נפשי יצאה בדברו – כשהכרתי קולו ודבורו יצאה נפשי ורוחי, ולא נותרה בי נשמה,⁠1 כמו: ונשמת מי יצאה ממך (איוב כ״ו:ד׳), והוא כפל לשון על ומעי המו עליו.
או פי׳: ונפשי יצאה בדברו – אני בנפשי יצאתי לפתוח לו, לא שלחתי אחת מאמהותי לפחוח לו, אך אני בעצמי יצאתי, כי הייתי להוטה ומהומה אליו.
בקשתי⁠{ה}⁠ו ולא מצאתי⁠{ה}⁠ו – וחשבתי בלבי לפי שהיה לילה וחשיכה לא מצאתיו, ולכך קראתיו – בקול רם וישמע קולי, ועל כל זאת לא ענני.
1. השוו ללשון הפסוק במלכים א י״ז:י״ז.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני – אמרה אף על פי שכבר פתחה לו הנה דודה סבב ועבר והעלימו הטבעים ממנו מה שהיה מושג אליו קודם מזה המבוקש ולזה כי לעומק הענין ולקושי הכנע כחות הנפש אל השכל ההכנע הראוי באלו ההשגות יקרה לו זה בהכרח. ואולם אמרה נפשי יצאה בדברו הרצון בו לפי מה שאחשוב בעבור דברו אליה מה שדבר והוא קראו שתפתח לו גודל חשקה להפיק רצונו ולזה יצאה נפשה לשוטט ולבקש אנה ואנה אם תמצאהו.
פתחתי אני לדודי – ר״ל עשיתי מה שהוא אמר לי, ופתחתי לבי בתורתו, וחשבתי שבעבור שקרא אותי שיגאלני מיד, אבל כפי הנראה הוא עשה לנסות אותי, ולראות אם אני נזכרת ממנו לבד. כי בפתחי אליו, דודי חמק עבר, ובאהבה רבה שיש [לי]⁠1 עמו, נפשי יצאה בדברו, כמו שהאוהבים מתעלפים כשרואים אהובותיהם, אם יש זמן רב שלא ראו אותן2. ויר״ל נפשי, רצוני, יצאה מן הכח אל הפועל לסבת דבורו:
ובקשתיהו ולא מצאתיהו – ר״ל לא גאל אותי כי לא הגיע הזמן, וכפי הנראה הוא קרא אותי בעבור שלא אשתכח ממנו.
1. בכ״י: לו.
2. עיין רמב״ן בראשית מ״ה כ״ו בד״ה ויפג לבו, ובכתובות ס״ב ב׳: סוי לבה וכו׳.
ויתכן כי בעברו היה מדבר קשות דברי משטמה לומר שלא ישוב אליה עוד אשר עליהם אמרה נפשי יצאה בדברו או שאמרה כן להורות על העבר. אמרה כי חיות נפשה והרגשה יצא ממנה כשדבר אליה דברי רצוים ותחנונים ולא הרגישה ולא שתה לבה אליהם ומהרה לבקשו כדי להעביר דעתו ולא מצאתהו קראתהו ולא ענה אותה יצאה לבקשו.
פתחתי – על המלכים הצדיקים הגמורים שבהם. וכמו שאמר בחזקיהו (דברי הימים ב כ״ט) הוא בשנה הראשונה למלכו בחדש הראשון פתח את דלתות בית ה׳ ויחזקם ויבא את הכהנים ואת הלוים. ואמר ודודי חמק עבר. כי עם שנמצא אליה אז בימי חזקיהו ובימי יאשיהו הנה לא היתה האהבה קיימת רק אריכות אפים בלבד. וכמו שנאמר בפירוש ליאשיהו ע״י חולדה הנביאה (שם ל״ד) כה אמר ה׳ הנני מביא וגו׳. ולבסוף (שם) הנני אוסיפך אל אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום, ולא תראינה עיניך וגו׳ (מלכים ב כ״ג). אך לא שב ה׳ מחרון אפו הגדול אשר חרה אפו ביהודה על כל הכעסים אשר הכעיסו מנשה ויאמר ה׳ גם את יהודה אסיר מעל פני. הנה נראה מבואר כי דודה אם חמק כלומר אם סבב לבא אליה כבר עבר מיד. והנה על אלה הדברים אשר ייעד לה אזי אמרה נפשי יצאה בדברו הגזרות האלה עלי על כל אחד מן הפרושים שכתבנו במשל וכבר בקשתיו אז בעת הצורך כאשר צר לי בימי מלכי בבל ולא מצאתיו.
פתחתי אני לדודי. בימי יאשיהו, כאמרו (דה״י ב׳ לד לא-לג) ׳וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל עָמְדוֹ וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית וגו׳, כָּל יָמָיו לֹא סָרוּ מֵאַחֲרֵי ה׳⁠ ⁠׳ וגו׳1: ודודי חמק עבר. כאמרו (מלכים ב׳ כג כו) אַךְ לֹא שָׁב ה׳ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל וגו׳ [אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה] עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה2: נפשי יצאה בדברו. על ידי חולדה הנביאה, כאמרו (דה״י ב׳ לד כה) ׳ותתך חמתי במקום הזה ולא תכבה׳3: בקשתיהו. בימי יהויקים, כאמרו (ירמיה לו ט-י) [וַיְהִי בַשָּׁנָה הַחֲמִשִׁית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי] קָרְאוּ צוֹם לִפְנֵי ה׳ [כָּל הָעָם בִּירוּשָׁלִָם], וַיִּקְרָא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר [אֶת דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ]⁠4: קראתיו. על ידי ירמיהו, כאמרו (ירמיה יד ז) אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ ה׳ עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ וגו׳5: ולא ענני. כאמרו (שם פסוק יב) ׳אינני שומע אל רינתם׳6, וכאמרו (שם טו א) אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה7:
1. כתוב בדברי הימים ב׳, על המלך יאשיהו: ׳וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה׳ וַיֵּלֶךְ בְּדַרְכֵי דָּוִיד אָבִיו וְלֹא סָר יָמִין וּשְׂמֹאול, וּבִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְמָלְכוֹ וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר הֵחֵל לִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵי דָּוִיד אָבִיו׳ וגו׳ (לד ב-ג). ושם (פסוק כט-לג) ׳וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיֶּאֱסֹף אֶת כָּל זִקְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם, וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית ה׳ וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הָעָם מִגָּדוֹל וְעַד קָטָן וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בֵּית ה׳, וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל עָמְדוֹ וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי ה׳ לָלֶכֶת אַחֲרֵי ה׳ וְלִשְׁמוֹר אֶת מִצְוֹתָיו וְעֵדְוֹתָיו וְחֻקָּיו בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַכְּתוּבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה, וַיַּעֲמֵד אֵת כָּל הַנִּמְצָא בִירוּשָׁלִַם וּבִנְיָמִן וַיַּעֲשׂוּ יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם כִּבְרִית אֱלֹהִים אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם, וַיָּסַר יֹאשִׁיָּהוּ אֶת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבֵד אֵת כָּל הַנִּמְצָא בְּיִשְׂרָאֵל לַעֲבוֹד אֶת ה׳ אֱלֹהֵיהֶם כָּל יָמָיו לֹא סָרוּ מֵאַחֲרֵי ה׳ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם׳. וכ״כ בעל העקידה ׳אמנם אמרה פתחתי על המלכים הצדיקים הגמורים שבהם וכמו שאמר בחזקיהו וכו׳⁠ ⁠׳. וגם רש״י פירש את העניין באופן דומה.
2. ׳ודודי חמק עבר - נסתר ונכסה ממני׳ (רש״י), ׳חמק - כמו הלך, מן חמוכי ירכיך, ויש אומרים כמוהו עד מתי תתחמקין בעניין ריחוק׳ (אבע״ז), ובמדרש דרשו ׳עבר׳ - שנתמלא עברה וכעס. [ולדעת רבינו בכמה מקומות, כאשר נאמר ׳כעס׳ אצל ה׳, שאין בו התפעלות, הכוונה לסילוק שכינתו]. הכתוב במלכים משבח את יאשיהו המלך שלא היה מלך כמוהו ששב אל ה׳ בכל ליבו, והעביר את האלילים, ואע״פ כן לא היה די בכך להשבית חרון אף ה׳ על מה שעשה מנשה לפניו. וכ״כ רש״י ׳פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר - לא ביטל גזירתו שנאמר בחזקיהו וכו׳, ואף ביאשיהו על ידי חולדה הנביאה וכו׳, ואומר וכמוהו לא היה לפניו מלך אך לא שב ה׳ מחרון אפו הגדול אשר חרה ביהודה על כל הכעסים אשר הכעיסו מנשה ויאמר ה׳ גם את יהודה אסיר מעל פני כאשר הסירותי את ישראל ומאסתי את העיר הזאת׳. ובעל העקידה כתב: ׳ואמר ודודי חמק עבר כי עם שנמצא אליה אז בימי חזקיה ובימי יאשיהו, הנה לא היתה האהבה קיימת, רק אריכות אפיים בלבד, וכמו שנאמר בפירוש ליאשיהו ע״י חולדה הנביאה ׳כה אמר ה׳ הנני מביא וגו׳ ולבסוף הנני אוסיפך אל אבותיך וכו׳ אַךְ לֹא שָׁב ה׳ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל וגו׳ [אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה] עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה׳ וכו׳, הנה נראה מבואר כי דודה אם חמק, כלומר אם סיבב לבוא אליה, כבר עבר מיד׳.
3. דברי חולדה נאמרו ליאשיהו באותו זמן שסיפר הכתוב על צדקותו ומעשיו הטובים. וכן פירש רש״י ׳נפשי יצאה בדברו - יצאה ממני בדברו דבר זה׳. שם סופר שבימי יאשיהו המלך כאשר עסקו בבדק הבית מצאו ספר תורת ה׳ ביד משה [ופירש רבינו בדברים (לא כו) שאין זה ספר תורה, אלא ׳הספר שמצא חלקיהו, נראה שהיה הספר שנתן משה אל הכהנים נושאי ארון ברית ה׳ שהוזכר למעלה שהיה פרשת המלך בלבד, ובו כתב יהושע הברית שחידש עם ישראל בשכם, שקיבלו עליהם בו לעבוד את האל יתעלה ׳באמת ובתמים׳, שהוא בעיון ובמעשה, וכשקרא בו יאשיהו וראה שרחקו מכל זה, חרד ודרש את ה׳ על זאת׳], וכאשר שמע המלך את דברי הספר קרע את בגדיו, וכתוב שם ׳ויצו המלך וגו׳ לכו דרשו את ה׳ בעדי וגו׳, וילך חלקיהו ואשר המלך אל חולדה הנביאה אשת שלם בן תוקהת בן חסרה שומר הבגדים והיא יושבת בירושלם במשנה וידברו אליה כזאת, ותאמר להם כה אמר ה׳ וגו׳, כה אמר ה׳ הנני מביא רעה על המקום הזה ועל יושביו את כל האלות הכתובות על הספר אשר קראו לפני מלך יהודה, תחת אשר עזבוני ויקטירו לאלהים אחרים למען הכעיסני בכל מעשי ידיהם ותתך חמתי במקום הזה ולא תכבה׳. הרי שלמרות כל צדקותו ומעשיו הטובים של יאשיהו, לא הועילו לבטל את הכעס שעורר מנשה במעשיו הרעים לפניו.
4. בזמנו של יהויקים, בנו של יאשיהו הנזכר, כתוב (ירמיה לו א-ג): ׳וַיְהִי בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִת לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה׳ לֵאמֹר, קַח לְךָ מְגִלַּת סֵפֶר וְכָתַבְתָּ אֵלֶיהָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה וְעַל כָּל הַגּוֹיִם מִיּוֹם דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ מִימֵי יֹאשִׁיָּהוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, אוּלַי יִשְׁמְעוּ בֵּית יְהוּדָה אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם לְמַעַן יָשׁוּבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְסָלַחְתִּי לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם׳. וירמיהו שלח את ברוך לקרוא את המגילה באזני העם, וקראו צום באותו יום, הרי שהתעוררו לשוב בתשובה, אך בכל זאת ׳לא מצאתיו׳, לא התקבלה תשובתם.
5. סוף הפסוק: ׳כִּי רַבּוּ מְשׁוּבֹתֵינוּ לְךָ חָטָאנוּ׳, ופירש הרד״ק: ׳אמר הנביא בראותו בנבואה הרעה שיהיה אומר לאל וכו׳, אמר אם עוונינו ענו בנו - העידו בנו, כי בהיות מניעת הגשם בארצנו ולא בארצות הגוים הם העידו בנו כי עליהם אנו לוקים, ואף על פי כן עשה למען שמך הנקרא עלינו, כי רבו משובותינו לך חטאנו - אמת כי הדין עליך להענישנו כי רבו משובותינו שמרדנו בך בכמה דברים בעבור אלהים אחרים ובהרבות החמס ובשמוע לנביאי השקר ולא לנביאי האמת וכו׳, ואף על פי כן עשה למען שמך הנקרא עלינו שאנו נקראים עם ה׳⁠ ⁠׳.
6. על התפילה הנזכרת שהתפלל ירמיה הנביא על ישראל, אמר לו ה׳ ׳וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָי אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה לְטוֹבָה, כִּי יָצֻמוּ אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֶל רִנָּתָם וְכִי יַעֲלוּ עֹלָה וּמִנְחָה אֵינֶנִּי רֹצָם כִּי בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אָנֹכִי מְכַלֶּה אוֹתָם׳.
7. ׳למה תרבה בתפילה לפני, כי אם יעמוד משה ושמואל לפני בתפילה שהיו גדולים ממך, אם יעמדו הם לפני אין נפשי אל העם הזה, נפשי ר״ל רצוני, וזכר משה ושמואל שהיו לוים ונביאים והגדול שבנביאים אחר משה רבינו היה שמואל׳ (רד״ק). ורש״י כאן גם פירש על דרך זה: ׳בקשתיו ולא מצאתיו - ואם תאמר, והלא ירמיה עומד ומתנבא בימי יהויקים וצדקיהו שובו אלי ואשובה אליכם, לא לבטל את הגזירה, אלא להקל הפורענות ולהכין מלכותם בשובם מן הגולה לנוטעם מאין נטישה ולבנותם מאין הורס׳.
חמק – ענין סבוב כמו עד מתי תתחמקין (ירמיהו ל״א:כ״א).
פתחתי – כאשר פתחתי לו הדלת אז סבב עצמו ועבר משם.
נפשי יצאה בדברו – כי כשפנה ממנה דיבר קשות לאמר לא אשוב עוד אליך ואמרה בשמעי דבריו אלה כמעט יצאה נפשי מהפלגת הגעגועין.
בקשתיהו – אחר זה בקשתי אותו וחפשתי אחריו ולא מצאתי אותו, וקראתי אותו בחשבי שהוא במקום סתר ויגלה עצמו אלי בשמעו קולי, אבל לא ענה לי והנמשל הוא לומר כאשר גמרתי בנין הבית נסתלקה הנבואה ומאוד נצטערתי על העדרה, ומחזרת הייתי על החזרת הנבואה ולא עלתה בידי.
משל:
ואז בעת שפתחה כבר חמק הדוד. כי נתקצף עליה ועבר ונפשה יצאה בדברו קשות בלכתו. ומאז לא מצאה אותו.
מליצה:
פתחתי – ולכן רק היא פתחה לדודה, ר״ל בחנה להפרד מגויתה ולגלול את מסך החומר הסוכך בינה ובין דודה, אבל דודה כבר חמק עבר, ולא שב להשכין שכינתו עליה ונפשה יצאה בדברו קשות, שהיא הנבואה הקשה שהודיעו אז מחלוק מלכות ב״ד (ובמדרש חמק עבר נתמלא עלי עברה) ור״ל המדרגה העליונה של נפשו שהיא נשמה לנשמה שע״י השיג רוה״ק והנבואה כבר יצאה ונפרדה ממנו, (ובזוהר אחרי דף ס״ז) הכי תנא קוב״ה רוחא ונפשא דכולא, ולכן בקשתיהו על ידי תשובה ולא מצאתיהו. קראתיו בתפלה ובתחנונים ולא ענני.
חמק – בחילוף אותיות חבק וכן למטה (שיר השירים ז׳:ב׳) חמוקי ירכיך, מה שירכיך חובקות ומסתירות, עד מתי תתחמקין (ירמיהו ל״א:כ״ב) תסתרי; א״כ חמק כאן ר״ל נסתר מעיני.
יצאה – טרם יסתר או בלכתו לו.
פתחתי וגו׳ – פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר – נתחבא, נתמלא עלי עברה, נפשי יצאה בדברו – בדבורו של כורש דגזר דלא עבר פרת לא יעבור.⁠1 (שם)
פתחתי וגו׳ – פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר – נתמלא עלי עברה כאשה עוברת.⁠2 (שם)
נפשי יצאה בדברו – א״ר יהושע בן לוי, בכל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה במתן תורה יצאת נשמתן של ישראל, שנאמר נפשי יצאה בדברו, וכי מאחר שמדבור ראשון יצאה נשמתן האיך קבלו דבור שני, הוריד הקב״ה טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, שנאמר (תהלים ס״ח) גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננת3. (שבת פ״ח:)
1. כמבואר לעיל בדרשה וידי נטפו מור, ודריש חמק מלשון הסתתר התחבא, ועבר מלשון עברה וזעם.
2. כונת המשל שמילוי העברה כמלוי אשה מעוברת. ודכותה בלשון חז״ל (גיטין ע׳.) אכול שליש ושתה שליש ולכשתכעוס תעמוד על מלואך.
3. מדלא פריך האיך חיו אחר שיצאה נשמתן נראה דהכונה יצאה נשמתן לאו דוקא יצאה ממש אלא כנוי לחלישות ועיפות יתירה עד שנראה כמת, והוא כעין הלשון אין התורה מתקיימת אלא במי שממית נפשו עליה, שאין הכונה ממית ממש, שהרי אח״כ לא שייך שוב קיום התורה, אלא הכונה שמצער ומחליש עצמו, וכן מצינו בלשון הכתוב וגם בעליו יומת שפירושו עונש, ובאיוב הן יקטלני לו איחל, דאין הפי׳ מיתה ממש, ובלשון חז״ל מה לי קטלא פלגא, שפירושו נזק, ועוד הרבה, וע׳ מש״כ בתו״ת פ׳ בראשית בפסוק כי היא היתה אם כל חי ובפ׳ חוקת בפסוק אדם כי ימות באהל.
וגם ראיה לזה דהלשון יצאה נשמתן הוא ע״ד צחות הלשון לחלישות ועיפות ולא כפשוטו מהא שנאמר שאמרו ישראל אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה׳ אלהינו עוד ומתנו, הרי דבדבור הראשון לא מתו, אלא שהיו קרובים לזה.
וכאשר1 פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי את הדלת2, וְהנה דוֹדִי חָמַק – הסתובב3, הסתתר ממני4 וְעָבָר משם, וכשפנה ממני דיבר עימי קשות לאמר לא אשוב עוד אליך5 ולא אבוא אל ביתך, כי מתחילה לא רצית לפתוח6, ומרוב הגעגועים אליו כמעט7 שֶׁנַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ אלי דברים אלו, ולאחר מכן8 בִּקַּשְׁתִּיהוּ – חפשתי אחריו9 וְאולם לֹא מְצָאתִיהוּ – מצאתי אותו10, קְרָאתִיו – קראתי לו בחושבי שהוא במקום סתר ויגלה עצמו אלי בשמעו את קולי11, וְאולם הוא12 לֹא עָנָנִי – ענה לי13:
1. מצודת דוד.
2. שם.
3. שם.
4. רש״י.
5. מצודת דוד.
6. רש״י.
7. מצודת דוד.
8. שם.
9. שם.
10. שם.
11. שם.
12. שם.
13. שם. והנמשל, שכאשר גמרתי את בנין הבית נסתלקה הנבואה ומאד נצטערתי על העדרה, ומחזרת הייתי שתחזור הנבואה ולא עלתה בידי, מצודת דוד. ורש״י ביאר שגם לאחר שדורו של חזקיהו היו כשרים הקב״ה לא ביטל את גזירתו ולא שב מחרון אפו הגדול, ״ולא מצאתיו״ לבטל את הגזירה. ובמדרש, הרבה פעמים פתחו ישראל פתח התשובה והם סבורים שהם נגאלים, ״ודודי חמק עבר״ והקץ מתארך עליהם, כשם שהיו הנביאים קוראים אל ישראל השכם והערב והם לא שמעו, כך הם צועקים בגלות ואינם נענים, לקח טוב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ז) מְצָאֻ֧נִי הַשֹּׁמְרִ֛ים הַסֹּבְבִ֥ים בָּעִ֖יר הִכּ֣וּנִי פְצָע֑וּנִי נָשְׂא֤וּ אֶת⁠־רְדִידִי֙ מֵֽעָלַ֔י שֹׁמְרֵ֖י הַחֹמֽוֹת׃
The watchmen that go about the city found me. They smote me; they wounded me. The keepers of the walls took my shawl away from me.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אַדְבִּיקוּ לִי כַּשְׂדָּאֵי דְּנָטְרִין אוֹרְחָתָא וּמְעִיקִין חֲזוֹר חֲזוֹר עַל קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֵם מִנִּי קְטַלוּ בְּחַרְבָּא וּמִנִּי אוֹבִילוּ בְּשִׁבְיָא נְטַלוּ תַּגָּא דְּמַלְכוּתָא מֵעַל צַוְרֵיהּ דְּצִדְקִיָּהוּ מַלְכָּא דִּיהוּדָה וְאוֹבִילוּ יָתֵיהּ לְרִבְלָה וְסַמִּיאוּ יָת עֵינוֹהִי עַמָּא דְּבָבֶל דִּמְעִיקִין עַל קַרְתָּא וְנָטְרִין יָת שׁוּרַיָּא.
[א] מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר – זֶה: תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר נַהֲרָה (עזרא ה׳:ג׳) וַחֲבֵרָיו. הִכּוּנִי פְצָעוּנִי, כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל ישְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם (עזרא ד׳:ו׳). נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת, חוֹמוֹתֶיהָ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא לְשֶׁעָבַר הָיְתָה נִבְנָה הַחוֹמָה אֶבֶן שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת, וְאֶבֶן עֶשֶׂר אַמּוֹת, בְּרַם הָכָא: וְהוּא מִתְבְּנֵא אֶבֶן גְּלָל (עזרא ה׳:ח׳), וְאֶבֶן דְּגִלְגּוּל.
דָּבָר אַחֵר מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים, שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, דִּכְתִיב בְּהוֹ: כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ (דברים ל״ג:ט׳). הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר (שמות ל״ב:כ״ז). הִכּוּנִי פְצָעוּנִי, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו (שמות ל״ב:כ״ז). נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי, זֶה הַזַּיִן. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי זַיִן שֶׁנָּתַן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בְּחוֹרֵב, שֵׁם הַמְפֹרָשׁ הָיָה חָקוּק עָלָיו, וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ נִטַּל מֵהֶם, כֵּיצַד נִטַּל מֵהֶם, רַבִּי אַיְבוּ אָמַר מַלְאָךְ יָרַד וּקְלָפוֹ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי מֵאֵלָיו הָיָה נִקְלָף. שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת, שׁוֹמְרֵי חוֹמוֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה.
מצאוני השומרים הסובבים בעיר – כיון שנסתלקה השכינה באו המלכיות ושרפו את בית המקדש. שהוא משול ככתנת.
ד״א מצאוני השומרים הסובבים בעיר – ביום שנתנה רשות למלאכי השרת שיהו (עמהם) [עומדים] על החומה (ביום) [כמה] שנאמר על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים (ישעיהו ס״ב:ו׳). אמר רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי בו ביום נתנה רשות לגבריאל להפרע מן המלכיות. לקיים מה שנאמר מקול המון נדדו עמים (ישעיהו ל״ג:ג׳). וכן הוא אומר קול המון (בהמון) [בהרים] דמות עם רב (שם י״ג:ד׳). זה הקב״ה. ה׳ וכלי זעמו לחבל כל הארץ (שם שם ה׳). ואח״כ יריע אף יצריח על אויביו יתגבר (שם מ״ב:י״ג).
מצאוני השומרים – בשעה שצרו על ירושלים כל מי שבורח היו מכין אותו ומפצעין ראשו ונוטלין את כובעו שנאמר נשאו את רדידי.
מצאוני השומרים – אלו בני לוי כי שמרו אמרתך, הסובבים בעיר עברו ושובו משער לשער, הכוני פצעוני הגו איש את אחיו.
נשאו את רדידי – ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. תני רי שמעון בן יוחאי זה הזיין שניתן לישראל בחורב ושם המפורש כתוב בו, וכיון שחטאו ניטל מהם, רבי איבו אמר מלאך ירד וקלפו, רב אמר מאליו היה נקלף, שומרי החומות שומרי חומותיה של תורה.
צאדפוני אלחראס, אלדאירין פי אלמדינה צ׳רבוני שגוני, אכ׳ד׳ו רדאי מן עליי, חפאץ׳ אלאסואר.
דרך מקרה פגשו אותי השומרים המסתובבים בעיר, הכו אותי פצעו אותי, לקחו מעלי את הלבוש העליון שעלי אלה שומרי החומות.
ואפשר שענין השבעתי אתכם מבקש מן האומה כשהיא בגלות ומן הנביאים שבגלות כגון יחזקאל חנניה מישאל ועזריה ודניאל ומרדכי כי הם אשר בקשו מה׳ לסלוח לאומה כיון שלא נתקבלה עוד תפלתה כאמרו גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי (שם ג ח), וכך מצאנו בתפלת אדוננו דניאל אמר כי שמך נקרא על עירך ועל עמך (דניאל ט יט), ואמר עוד ואתפללה לה׳ אלהי (שם ט ד) ואתודה חטאתי וחטאת עמי ישראל (שם ט כ).
בקשתיוא וגו׳. מצאני השומרים הסובבים בעיר – ותופסין גנבים המהלכים בלילות.⁠ב
הכוני פצעוני – חבלו בי חבורה. כל פצע לשון מכת חרב היא, נַבְרֵדֿוּרְא.
רדידי – עדיי המרודד ומרוקע עלי, וכן כל העיניין לשון אשת נעורים המתאוננת על בעל נעוריה ומבקשתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

א. כן בכ״י לוצקי 778, וכן גם להלן, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״בקשתיהו״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״בלילות״.
I sought him, etc. The watchmen found me, those who go about the city – And apprehend thieves who prowl at night.
They struck me they wounded me – They inflicted a wound upon me.⁠1 Every "פֶּצַע" denotes a wound [inflicted] by a weapon,⁠2 navredure in Old French.
My ornament – My jewelry that was hammered and beaten out, upon me. The entire episode is an expression [using the terms] of the wife of one's youth who grieves for the husband of her youth and searches for him.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

1. I.e., by striking me they inflicted a wound. Alternatively, the double expression [struck, wounded] represents the destruction of the first Beis Hamikdosh and the second Beis Hamikdosh.
2. Rashi in Shemot 25:21 defines "פצע" as "a wound that draws blood.⁠"
מצאוני השומרים הסובבים בעיר – אלו אומות העולם שהם מכים וחובטים ופוצעין את ישראל שנאמר הכוני פצעוני וכן הוא אומ׳ גוי נתתי למכים וגו׳ והסתרתי פני מהם והיתה לאכול וגו׳.
נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות – אלה הם המלכיות שישראל בתוכם והאימות מאבדין את חסידיהם כענין שנאמר ומן המשכילים יכשלו בחרב ובלהבה. ואו׳ לצרור ולברר וללבן עד עת קץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

רדידי – בלשון קדר: מלחפה.
מצאוני השומרים – מלכות יון הרשעה.
נשאו את רדידי – שמנעו ישראל מלשמור רוב המצות.
The watchmen found me. The wicked kingdom of Greece;
They took away my veil. They hindered Israel from keeping most of the commandments.
רדידי – בלשון ישמעאל כמו צעיף.
מצאוני השומרים – מלכי יון.
הכוני פצעוני נשאוא את רדידי – והעניין עזבוני ערומה מן המצות, ואני בין כך ובין כך דבקה בשם.
א. כן בנוסח שלנו ובכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״ונשאו״.
ובסובבי בעיר: מצאוני השומרים הסובבים בעיר ומשמרים העיר.
הכוני פצעוני – לשון פצע.
נשאו את רדידי מעליי שומרי חומות העיר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

מצאוני השומרים – לפי ששמעו שהייתי קוראה וצועקת בלילה, מצאוני והכוני ופצעוני – שחשבוני משוגעת הצועקת בלילה, שאין דרך אשה חכמה לעשות כך. ועל כל זאת הלכתי עד החומות, כי הייתי רוצה לבקשו חוץ לעיר.
ונשאו שומרי החומות את רדידי מעלי – רדידי הוא מלבוש דק דק כעין טלית של פשתן, ובאותו רדיד נתעטפה בו כשקמה ממטתה לפתוח לדודה, שמתוך מהירותה אליו לא לבשה כתנתה, אך נתעטפה באותו רדיד שמצאתו נכון ומזומן, כדרך איש שקם ממטתו לפתוח הדלת שמתעטף בטלית ויוצא. ובישעיה: הסדינים והצניפות והרדידים (ישעיהו ג׳:כ״ג). ומכיון שמונהו עם סדין וצניף שהן מפשתן, אף הוא מפשתן.
מצאוני השומרים האויבים והמתנגדים והממלכות שנפלנו בידיהם.
נשאו את רדידי מעלי כלומר הם עצרו אותם מלבנות את בית המקדש, אשר הוא מגן עלינו ושומר עלינו והא קישוט ותכשיט, וגם השמדות והגזרות אשר באמצעותם הם מנעו מהם את קריאת התורה וקיום המצוות, אשר מגינות עליהם מרעה ושומרות עליהם מפני אסונות.
מצאוני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות – כבר קדם מי הם אלו השומרים ואמרה שהם הכוה פצעוה לפי שבהשתמש החושים בפעולותיהם תמנע פעולתה כמו שהתבאר בספר הנפש ואלו הם המכות והפצעים רצוני מנעם אותה ממה שתכוין והם ג״כ המונעים אל השכל וזה כי מצד היות הנפש אחת לא תוכל להשתמש בשתי אלו הפעולות יחד וזהו אמרה נשאו את רדידי מעלי וזה כי הרדיד והעדי אשר קשטה עצמה להתחבר עם דודה הוסר מצדם.
מצאוני השומרים – מצאוני מלשון והיה כי תמצאנה אותו1, ר״ל ולא די שלא גאל אותי, אבל מצאוני צרות רעות ורבות, כי השומרים הסובבים בעיר, הם האומות, הכוני פצעוני, נשאו את רדידי, ר״ל יכולתי, מגזרת עוד רד2 עם אל3, ויר״ל שרדו אלי בפרך, והסירו ממני ומעלי, ר״ל יכולתי4:
שומרי החומות – כפל עניין, והם ג״כ אומות העולם: ונוכל לומר שרמז לשרי אומות העולם, וקרא להם שומרי החומות, כ״ש5 אם עושק רש וגזל וכו׳, כי שומר6 וגבוהים עליהם, והכוונה ששרי אומות העולם הככבים והמזלות, שהם שומרי החומות, ר״ל המדינות והמלכיות, הם נשאו את רדידי מעלי, שהוא יכולתי.
1. דברים ל״א כ״א.
2. רָד.
3. הושע י״ב א׳.
4. אצ״ל: ומעלי רדידי, ר״ל יכולתי.
5. ר״ת: כמו שכתוב. בקהלת ה׳ ז׳.
6. בפסוק: כי גבוה מעל גבוה שומר.
מצאוה השומרים הכוה פצעוה – ושומרי החומות נשאו את רדידה מעליה לקנסה על עברה על הנמנע ללכת בשוקים באשון לילה.
והנה על כל הרעה אשר מצאוה בחרבן הארץ והעיר והמקדש וגלות העם, אמרה מצאוני השומרים והדבר הוא מובן מצד פרסומו ועל יתר הצרות והשמדות והריגת הצדיקים שבכל דור ודור אמרה נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות. והנה זהו מאמר קצר מודיע כלל כל מה שמצאה בימי ענייה ומרודיה הרעים והרבים אשר הוא המשך כל הגלות המר והארוך הזה: ולפי שאף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם כבר נכנע לבה ונשאו עול התורה והמצוה ועליה נחשבו כצאן לטבחה וחכמיה ראשיה וכל מנהיגיה בכל דור ודור הלא הם קדשו שם שמים ברבים כמו שנודע מהרוגי מלכות והרוגי ביתר וזולתם אין מספר כמסופר בהגדות התלמוד (גיטין נ״ז:).
השומרים הסובבים בעיר הכוני. כאמרו (צפניה ג ג) שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים וגו׳1, ובכן נשאו רדידי מעלי שומרי החומות - נכנסו הגויים שהיו ׳שומרי החומות׳ מבחוץ לבלתי תת יוצא ובא2, כאמרו (ירמיה ד יז) כְּשֹׁמְרֵי שָׂדַי הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב3, ו׳נשאו את רדידי מעלי׳, כאמרו (שם ח טז) ׳ויבואו ויאכלו ארץ ומלואה עיר ויושבי בה׳4:
1. נבואה על ירושלים בסוף בית ראשון: ׳הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה, לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל לֹא לָקְחָה מוּסָר בַּה׳ לֹא בָטָחָה אֶל אֱלֹהֶיהָ לֹא קָרֵבָה, שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר, נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה׳. וראשי העם נקראו ׳השומרים׳, שהם אלו שהיו צריכים לשמור את העיר, והם שהביאו עליה את אסונה. וכ״כ רבינו בתחילת פרשת שופטים (דברים טז יח) ׳שופטים ושוטרים - אחר המצוות לההמון, ציוה ענייני מנהיגיו, והם השופטים והמלכים והכהנים והנביאים, אשר בתיקונם יתוקן ענין ההמון ובקלקולם יקולקל, כמו שהעיד הנביא באמרו שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר, נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה׳. ובדברים (כז טו) כתב רבינו ׳כי החוטאים האלה היו על הרוב ראשי העם שלא היה על ההדיוטות למחות בידם, כמו שהעיד יחזקאל באמרו (כב ו-ז) נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם, אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ וגו׳, ובאותה הפרשה הזכיר הנביא רוב אלה הארורים או כולם, ואמר שנעשו אלו העוונות בירושלים, לא שהעיר כולה חטאה בזה, אבל הנשיאים הם חטאו בכמו אלה׳. הרי שהשומרים הסובבים בעיר לשמור אותה הם ש׳הכוני פצעוני׳.
2. ׳שומרי החומות׳ אינם ׳השומרים׳ הנזכרים שהם שומרי העיר, אלא אלה הצרים על העיר וממתינים מחוצה לה לרדת חומותיה כדי לכבוש אותה, ושומרים פתחיה שלא יצא ממנה איש ולא יכנסו אליה, כדי שתרעב העיר ותיכנע. וכן תרגומו: ׳עמא דבבל דמעיקין על קרתא ונטרין ית שוריא׳.
3. ׳הַזְכִּירוּ לַגּוֹיִם הִנֵּה הַשְׁמִיעוּ עַל יְרוּשָׁלִַם נֹצְרִים [נותני מצור עליהם] בָּאִים מֵאֶרֶץ הַמֶּרְחָק וַיִּתְּנוּ עַל עָרֵי יְהוּדָה קוֹלָם, כְּשֹׁמְרֵי שָׂדַי הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב כִּי אֹתִי מָרָתָה נְאֻם ה׳⁠ ⁠׳, כלומר, האויבים הצרים על ירושלים היו כשומרי שדות אשר יסבבום מסביב (מצודות).
4. שם כתוב ׳מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו רָעֲשָׁה כָּל הָאָרֶץ וַיָּבוֹאוּ וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ׳, וגם בעניין המצור הנזכר שם בפרק ד׳ כתוב ׳כִּי קוֹל מַגִּיד מִדָּן וּמַשְׁמִיעַ אָוֶן מֵהַר אֶפְרָיִם׳. והכוונה לבבל שבאים מן הצפון, כי דן הוא קצה הצפוני של ארץ ישראל (ראה רד״ק שם). ו׳רדידי׳ הוא תכשיט שלי, כלומר שלקחו את כל היקר שהיה לי.
פצעוני – היא מכה המוציאה דם וכן פצע תחת פצע (שמות כ״א:כ״ה).
נשאו – לקחו, וכן ובתים ונשאו (מיכה ב׳:ב׳).
רדידי – הוא שם תכשיט מה מרודד ודק וכן והצניפות והרדידים (ישעיהו ג׳:כ״ג).
מצאוני השומרים – בעת סבבתי בעיר לחפש אחריו, מצאו אותי שומרי העיר הסובבים בלילה לשמרה והכו אותי ופצעו בי. ושומרי החומות לקחו מעלי את רדידי, כדרך שעושין להולך יחידי באישון לילה שמכים ופוגעים בו ומפשיטין בגדיו, באמרם שהולך הוא לגנוב או לנאף. והנמשל הוא לומר הנה פגעו בי השודדים המתפרצים בעולם, ואבדו ממני כמה וכמה בכל דור ודור, וחמסו אותי אכלוני הממוני הציגוני ככלי ריק.
משל:
ובבואה לפני שער העיר, מצאוה השומרים והכוה ונשאו את רדידה מעליה.
מליצה:
מצאוני – ומדי צאתה לעזוב את חדרי שלמה, ר״ל בעת רצתה להפרד מן הגויה אל השפע הנבואיית. מצאוה שומרי העיר, ר״ל הכחות המעמידים חיי הגויה, שלא יכלה עוד לעבור מהם כמקדם ולגנוב דעתם, כי כבר היתה תחת רשותם, והם הכוה ופצעוה שהכריחו את הנפש שתשאר עם גויתה ומדותיה ותאותיה הגשמיות עד שהשיבוה למסגרה בכל פעם ע״י מכות ופצעים שהם חולי הנפש ומכאוביה, (כמ״ש הרמב״ם בח׳ פרקיו שיש לנפש בריאות וחולי כמו שיש לגוף בריאות וחולי), ושומרי החומות בכללם, שהוא מצד היותה קשורה בגויה ובחומה היא יושבת, נשאו את רדידי שהוא תכשיט ראשה, ר״ל שלא יכלה עוד להשכיל ולהשיג בדרך נבואיי שמשכיל בלא חומה ובלא מעצור, כי שבו השכלותיה מוגדרים ומצומצמים לפי ההשגה של שכל הנקשר בחומר. שמשיג השגה הדרגיית ע״י שהוא מוקף חומה דלתים ובריח, לא השגה פתאומית בלא גבול ותכלית.
רדידי – צעיף דק מאד, וירקעו (פרשת פקודי) מתורגם ורדידו.
מצאוני השומרים וגו׳ – מצאוני השומרים הסובבים בעיר – זה (עזרא ה׳) תתני פחת עבר נהרא וחביריו,⁠1 הכוני פצעוני – שכתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות – חומותיה של ירושלים.⁠2 (מ״ר)
מצאוני השומרים וגו׳ – מצאוני השומרים – זה שבטו של לוי דכתיב בהו (פ׳ ברכה) כי שמרו אמרתך, הסובבים בעיר – כמו שנאמר (פרשה תשא) עברו ושובו משער לשער, הכוני פצעוני – כמו שנאמר (שם) והרגו איש את אחיו, נשאו את רדידי מעלי – זה הזיין, דתני רשב״י, זיין שנתן להם לישראל בחורב, שם המפורש היה חקוק עליו וכיון שחטאו ניטל מהם. שומרי החומות – שומרי חומותיה של תורה.⁠3 (שם)
1. שכתבו שטנה על ישראל שלא יניחום לבנות את ביהמ״ק כמבואר בעזרא כאן, וזהו הכוני פצעוני וכדמפרש.
2. מוסב על נחמיה וסיעתו שהיו בונים החומה ושומרים אותה כמבואר בנחמיה ג׳ וד׳, ודריש מעָלַי כמו מֵעֲלֵי שומרי החומות, כלומר שנטלו כלי זינם.
3. דכתיב בלוי יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ובהיותם במצרים והיו חפשים משעבוד מצרים היו סובבים ושומרים ומשגיחים על קיום הדת בין ישראל העובדים.
וכאשר הסתובבתי בעיר לחפש אחריו1, מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים – שומרי העיר2 הַסֹּבְבִים בָּעִיר בלילה לשומרה3 ולתפוס גנבים בלילות4, וְהִכּוּנִי וּפְצָעוּנִי בחרבם5 מכה המוציאה דם6, נָשְׂאוּ – לקחו7 אֶת רְדִידִי8 מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת כדרך שעושים להולך יחידי באישון לילה שמכים ופוגעים בו ומפשיטים בגדיו באומרם שהולך הוא לגנוב או לנאף9:
1. מצודת דוד.
2. שם.
3. שם.
4. רש״י.
5. שם.
6. מצודת ציון.
7. שם.
8. הוא שם תכשיט מרוקע ודק, רש״י, מצודת ציון. ואבן עזרא ביאר שהוא צעיף.
9. מצודת דוד. והנמשל, הנה פגעו בי השודדים המתפרצים בעולם, ואיבדו ממני כמה וכמה בכל דור ודור, וחמסו אותי, אכלוני הִמְּמוּנִי הציגוני ככלי ריק, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהנמשל הוא על נבוכדנאצר וחיילותיו אשר היו ״הסובבים בעיר״ לנקום נקמתו של מקום, נשאו את ״רדידי״ הוא בית המקדש, ואף ״שומרי החומות״ הם מלאכי השרת שהיו שומרים חומותיה, הציתו בו האור.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ח) הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם אִֽם⁠־תִּמְצְאוּ֙ אֶת⁠־דּוֹדִ֔י מַה⁠־תַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ שֶׁחוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי׃
I adjure you, O daughters of Jerusalem, if you find my beloved, what will you tell him? That I am love-sick.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲמַרַת כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל אַשְׁבַּעִית לְכוֹן נְבִיַּיָּא בִּגְזֵירַת מֵימְרָא דַּיָי מָאִם יִתְגְּלֵי עֲלֵיכוֹן רְחִימִי חַוִּיאוּ קֳדָמוֹהִי דְּמַרְעִיתָא מִן חִבַּת רַחֲמוֹהִי אֲנָא.
[א] הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם – מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, מַה חוֹלָה זוֹ מְצַפָּה לִרְפוּאָה, כָּךְ הַדּוֹר שֶׁבְּמִצְרַיִם מְצַפֶּה לַגְאֻלָּה.
כי חולת אהבה אני – מה החולה מצפה לרוחה כך ישראל מצפים לגאולה. אחותי בבל לאלהך לא איתנא פלחין. רעיתי במדי ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. יונתי ביון, אלכסנדרוס מוקדון כד הוה חזי לשמעון הצדיק הוה קאי על רגלוהי וכו׳. תמתי באדום על שם תם עונך בת ציון.
אם תמצאו את דודי מה תגידו לו – כי חולת אהבה אני, חולי שאני חולה אינו חולה מעים ולא מיחוש של ראש ולא כאב של עינים, ממה אני חולה מאהבה לא על אהבה אלא על מות עלמות אהבוך, איזה אומה בעולם שאמר לה הקב״ה רדי לים וירדה, אי זה אומה נכנסה לאש כחנניה מישאל ועזריה.
אקסמת עליכם יא בנאת מדינהֵ אלסלאם, אן וגדתם כ׳לילי, לתקולו לה, אנא מריצ׳הֵ אלחב.
בנות ירושלים! השבעתי אתכם אם תמצאו את חברי שתאמרו לו שאני חולה מהאהבה.
השבעתי אתכם – האומות אנשי נבוכדנצר, שראיתם בחנניה מישאל ועזריה מוסרין עצמן לכבשן האש, ואת דניאל לגוב אריות על עיסקי התפלה, ואת דורו של מרדכי בימי המן.
אם תמצאו את דודי – לעתיד לבוא, ליום הדין, שיבוקש מכם להעיד עלי, כעיניין שנאמר: יתנו עידיהם ויצדקו (ישעיהו מ״ג:ט׳).
מה תגידו לו וגו׳ – שתעידו עלי שבשביל אהבתו חליתי בייסורין קשין ביניכם. יבא נבוכדנצר ויעיד, יבא דריוש ויעיד, יבא אליפז וצופר וכל נביאי האומות ויעידו שקיימתי את התורה.
I bind you under oath – The nations, Nevuchadnetzar's men, who saw Chananyah, Misha'eil, and Azaryah submit themselves to the fiery furnace,⁠1 and Daniel to the lions' den2 because of prayer, and Mordechai's generation in the days of Haman.
When you find my beloved – In the future, on the Day of Judgment, when it will be requested of you to testify about me, as the matter is stated, "Let them present their witnesses, and they will be vindicated.⁠"3
What will you tell him – You will testify on my behalf that because of love for Him, I suffered harsh afflictions among you. Let Nevuchadnetzar come and testify, let Eliphaz and Tzophar and all the prophets of the nations come and testify about me that I fulfilled the Torah.
1. See Daniel 3:20-23.
2. See Ibid. 6:17-18.
3. Yeshayahu 43:9. See Maseches Avodah Zarah 3a.
השבעתי אתכם בנות ירושלם – זה השבועה שישראל משביעין את הנביאים בשעת הנחמה כשיבאו לנחם את ישראל והיו אומ׳ להם משביעין אנו עליכם שאם תשרה עליכם רוח הקדש ותמצאו את דודי מה תגידו לו על הצרות שקבלו ישראל בין האומות. כי חולת אהבה אני חולה אני בגלות על אהבת הקב״ה שנאמר אלו כבתולה חוגרת שק על בעל נעוריה.
השבעתי אתכם – זה שבועה שישראל משביעין לאומות העולם בשעה שהם מאניסים אותם לצאת מתחת כנפי השכינה וישראל משביעין אותם הניחוני כי לא נשמע לכם כי אין כי״י אלהינו.
אם תמצאו את דודי – אם הייתם יודעים את תורת אלהינו מה תגידו לו. הייתם משבחים אותנו ואו׳ בטוב הם עושין כי חולת אהבה שאנחנו חולים על רוב חיבת אהבת אלהינו ואלמלא הייתם מבינים התורה שלנו מעולם לא היתם מאניסים אותנו להוציאנו מתורתינו שהיא תורת אמת וייחודו של השם טוב מכל כסף וזהב שבעולם וזהו העיקר כי הכתוב של מטה מעיד עליו שנאמר מה דודך מדוד שככה השבעתנו. ולענין הפירוש שלמעלה כנגד הנביאים זו תשובתם לישראל מה דודך מדוד שככה השבעתנו כלומר מאין התבוננת שבחו של השם וידעת כי אין כי״י אלהינו והם משיבים לכם מהרבה ענינים אני ידוע שהשם אלהים חיים ומלך עולם ואין מבלעדו מושעי.
(ח-טז) השבעתי אתכם בנות ירושלים – עכשיו היא מתאוננת ומשבעת את ריעותיה, שאם תמצאו את דודי שתגידו לו שחולת אהבה אני. השבעתי אתכם ריעותיי, אם תמצאו את דודי מה תאמרו ותגידו לו עלי, משבעתא אני עליכןב אם תראוהו שתאמרו לו כי נחליתי חולת אהבה עליו.
והן משיבות לה: באיזה דבר גדול וחשוב אוהבך משאר אוהבים, שהרי נחלית בשבילו, וכך השבעתנוג להגיד לו חולייך.
והיא משיבתן: על כן חליתי עליו, כי הוא נאה ומפואר בכל איבריו, מראשו ועד רגליו, מכל האדם אשר על פני האדמה, כאשר אגידד לכם מלמעלה למטה.
דודי צח ואדום ודגול – ניכר בין רבבות חיילותיו.⁠ה
ראשו נאה והגון ככתםו של זהב מופז וקווצותיו שהם תלתלים שחורות כעורב.
עיניו – נכונים והגונים כעיני יונים שעומדים על אפיקי מים ושמחים שם בלחלוחית ורטיבת המים, ועיניוז צחות ומלובנות מבחוץ עם לובן עינים אשר בפנים, ועיניו יושבות על מלאת – בתוך גלגלי העין בשוה, כאבן בטבעת, לא בולטות ולא עמוקות, כעיניין שנאמר: ומלאת בו מלאת אבן וגו׳ (שמות כ״ח:י״ז).
לחייו – מתוקים ועריבים, וריחם טוב ומבוסם כערוגת הבושם שגידוליה גידולי מרקחים.⁠ח
שפתותיו נוטפותט ריח טוב כשושנים, ונוטפות מהן שמן המורי שהוא מרוקח וטוב ועובר – לסוחר.
ידיו יפות כאופנים וגלגלים של זהב, שכשהוא מרחיב אצבעותיו אנה ואנה, נאות ויפות הן, כזיזיןיא של זהב היוצאין מאמצעית אופני זהב, וציפורני אצבעותיו שוים וממולאים, צחים ומלובנים כתרשיש שהוא צח ולבן.
מעיו חַלַק ומשופע לכאן ולכאן כעשת שן, ובשר מעיו לבנה כאילו היא מעולפת ומעוטפתיב בספירים.
שוקיו זקופות וחזקות כעמודי שייש המיוסדים על אדני פז מופז, ורגליויג כאדני מופז.
מראהו נאה וזיותןיד כלבנון – המגדל פרחים וניצנים,⁠1 ובחור הוא בגובהו ובקומתו כארזים – כעיניין שנאמר: אשר כגובה ארזים גובהו וגו׳ (עמוס ב׳:ט׳).
חכו מתוק ונעים כממתקים, וכולו נחמד כמחמדים.⁠טו כך הוא דוגמת דודיטז וריעי בנות ירושלים, ועל כן אני חולת אהבה.
1. עיינו בהערה לעיל על ד׳:ז׳-י״א ״כריח לבנון״.
א. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: כשבעת.
ב. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: על כן.
ג. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: השבעתני.
ד. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: אגור. בכ״י בודפשט: אמר.
ה. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: בן מרכבות חיילותיו. בכ״י בודפשט, סואב: בין רבבותיו וחיילותיו.
ו. כן בכ״י בודפשט. בכ״י סנקט פטרבורג, המבורג: בכתם.
ז. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: ועניו.
ח. כן בפסוק ובכ״י בודפשט. בכ״י סנקט פטרבורג, המבורג: מרחקים.
ט. כן בפסוק ובכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י בודפשט, המבורג: נודפות.
י. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג חסרה מלת ״המור״.
יא. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: כזוזין.
יב. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סואב. בכ״י המבורג: ומשטפת.
יג. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: ורגלי.
יד. השוו להלן ו׳:ז׳.
טו. כן בפסוק ובכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: כמתמרים.
טז. כן בפסוק ובכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג הושמטה מלת: דודי.
(8-16) I ADJURE YOU, O MAIDENS OF JERUSALEM – Now she complains and adjures her companions [saying], "If you find; my beloved tell him that I am love sick. I have made you swear, my friends, if you find my love you know what you must say to him about me. I have made you swear that if you see him you will tell him that I am faint because of love.⁠" They answer her asking, "In what way is your lover greater than other lovers that you are sick because of him and make us promise to tell him of your sickness? She answers them: "I am sick for him because he is more handsome than all other men on the face of the earth and more praiseworthy from head to toe just as I will now describe him, from top to bottom.
MY BELOVED IS CLEAR SKINNED AND RUDDY – Preeminent [even] among the chariots of his troops.
HIS HEAD – Handsome and good looking like finest gold.
HIS LOCKS which ARE CURLED, BLACK LIKE A RAVEN.
HIS EYES – are fixed and beautiful like the eyes of doves that stand by watercourses enjoying the dampness and wetness of the water. His eyes are bright and clear – both the white and the iris. His eyes,⁠1 fitted in their sockets, sit flat in their sockets like a stone in a ring, neither protruding nor sunken just as described in the phrase "set in it mounted stone" (Exod. 28:17).
HIS CHEEKS – Sweet and pleasant, their scent lovely and perfumed like beds of spices the produce of which are perfumes.
HIS LIPS – They give forth a pleasant scent like lilies, they give forth oil perfumed and good like those in which the merchant deals.
HIS HANDS – Lovely like wheels and circlets of gold. When he stretches his fingers back and forth they are handsome like sparks of gold that shoot forth from the hub of a golden wheel. His fingernails are even and full, clear and white like beryl which is clear and white.
HIS BELLY – A plane spread out this way and that like a tablet of ivory, and the skin of his belly is white as if adorned and covered with sapphires.
HIS LEGS – Straight and strong like marble pillars set in sockets of fine gold.
His feet are like sockets of fine gold.
HIS APPEARANCE – Handsome as Mt. Lebanon which produces flowers and plants. Stately as a cedar in height and posture as it is said in the phrase "whose stature was like the cedars" (Amos 2:9).
HIS MOUTH (lit., "palate") – Sweet and pleasant like delicious food, he is entirely pleasing like the palm tree.⁠2 Because of all of these comparisons, my friends, the daughters of Jerusalem, [you should now understand why] I am love sick!
1. This comment follows that of Rashi who notes the same qualities of the lover's eyes.
2. All of the text from the comment "I adjure you, O maiden's of Jerusalem" (vss. 8-16) to this point has, according to Rashbam, been one continuous monologue of praise for the beloved. The female character claimed that she was sick with love, her friends wanted to know why. Having heard the description of the man, they now understand why she is lovesick now that he is gone. The present comment forms a narrative continuity with the one that follows. Understanding her lovesickness, her friends now ask for more information.
ובהקיץ אמרה השבעתי מה תגידו לו – הגידו לו שחולת אהבה אני.
On waking she says, I charge you, what will ye tell him? tell him I am sick with love.
השבעתי אתכם – כאומרת: מי יגיד לשכינה מה שסבלתי על שמו.
I charge you. As the synagogue said, Who will tell the Shekhinah what I have borne for his name?
חולת אהבה אני – ולא עבדתי עבודה זרה.
השבעתי אתכם בנות ירושל‍ם – לריעותיה היא מדברת.
מה תעירו1 לו – כלומר מה תגידו לדודי אם תמצאו אותו, מה תגידו לו שאני חולה לאהבתו.
1. השוו שיר השירים ב׳:ז׳, ג׳:ה׳, ח׳:ד׳.
השבעתי אתכם בנות ירושליםא שחולת אהבה אני. אף על פי שלא פתחתי לו מתחילה, עצלות היתה בי, אבל חולת אהבה אני, ומחזרת אני לבקשו, ולא מצאתיו.
והדוגמה מבקשים פני הנביאים להתפלל בעדם, להודיעם אם ישמעו דבר טוב מאת הק׳ להגיד להם.
א. בנוסחנו נוסף כאן: אם תמצאו את דודי מה תגידו לו.
השבעתי אתכם בנות ירושלם – למחרתו, כשבאת אל ריעותיה השביעה אותן כך. ולפי שפעמים אחרים השביען: אם תעירו אם תעוררו וגו׳ (שיר השירים ב׳:ז׳, ג׳:ה׳), לכן אמרה להן עתה: אין שבועה זו מענין שבועות אחרות שהשבעתי אתכן,
אך אני משבעת אתכן: אם תמצאו {את} דודי – תדעו מה תגידו לו שחולת אהבה אני – שבשביל אהבתו נפצעתי והוכתי, שהכוני ופצעוני שומרי החומות כשהלכתי לבקשו, ויודעת אני שיקח נקמה מהם.
אם תמצאו את דודי כמו אדם שאומר: הלואי שמישהו יודיע לאהובי על הכאבים והצרות שפוקדים אותי בגלל שאני מתמיד לאהוב אותו, ואינני לוקח במקומו מישהו אחר, ואינני מחליף את אהבתו באהבת אחר.
השבעתי אתכם בנות ירושלם אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני – אמרה זה להעיר שהיא תשתדל בכל עוז שיכנעו כל כחות הנפש אל השכל ההכנע הראוי לפי מה שיחקור בו עתה ואמרה להם שהיא חולת אהבה לחוזק החשק אשר לה להפיק רצון דודה.
השבעתי אתכם בנות ירושלים – קרא למלאכים ששומרים את ישראל בנות ירושלים, שמקומם ירושלים של מעלה, והשביע אותם שאם ימצאוהו את דודה, שיגידו לו שהיא חולת אהבה, ר״ל שסובלת צרות וגלות בעבור אהבתו:
והיא ברוב דאגתה על פרידתו וברוב המשכו אמרה השבעתי אתכם בנות ירושלים. אשר נתרחק ממני ועזבני זה כמה שתגידו לו שחולת אהבה אני – ירצה כי כל הצער על אשר הכוני והלמוני אינו בעיני כלום בערך פרידתו כי הוא החלי העצום.
לזה אמרה: השבעתי אתכם בנות ירושלם. שחולת אהבה אני – לומר כי בסבלה רוב תלאות אלה הנה היא מכרזת על עצמה שהיא חולת אהבת דודה ולא תתפרד ממנו עד המות. עד שכבר נתנו האומות לב לחקור ולדרוש מה טיבו של אלהיה ומה עסק תורתו שכבר נתחברה עליהן ומוסרת נפשה עליהן כמו שנודע ממלכי רומי בזמן חכמי המשנה והתלמוד גם העתיקו התורה בלשונם כדי לחפש בה ולמצוא עניניה.
(ח-ט) אם תמצאו את דודי. בנפלאותיו אשר יעשה בקרבכם בענין כבשן האש, מה תגידו. לאומות, לו - בשבילו1, כאמרו (דניאל ג לב) אָתַיָּא וְתִמְהַיָּא [דִּי עֲבַד עִמִּי אֱלָהָא עִלָּאָה] שְׁפַר קָדָמַי לְהַחֲוָיָה2, שחולת אהבה אני, הַגידו ׳שחולת אהבה אני׳ כאמרו (שם פסוק כח) וִיהַבוּ גֶשְׁמְהוֹן דִּי לָא יִפְלְחוּן וְלָא יִסְגְּדוּן לְכָל אֱלָהּ לָהֵן לֵאלָהֲהוֹן3, כי בזה תמהו כל האומות ואמרו מה דודך מדוד, מה ההבדל שבין זה האלוה לזולתו מאלהי העמים שתמסרי עצמך לבלתי החליפו באחר4: היפה בנשים. בהשכל וברחמים ובפרישות5, באופן שתהיי לרצון גם לפני כל אלוה זולתו6: שככה השבעתנו. להגיד אמונתך עמו עד מוות7:
1. בגלות בבל, כמסופר בדניאל (פרק ג) כאשר הושלכו חנניה מישראל ועזריה אל הכבשן על שלא השתחוו לצלם שעשה נבוכדנצר בבקעת דורא ולא נשרפו. הרי שגם בבבל כאשר ישראל בגלות מצאו שם ׳את דודי׳, שה׳ הראה את נפלאותיו לעיני כל העמים שנאספו בבקעת דורא. וזהו שאומרת עדת ישראל לאומות העולם, ׳השבעתי אתכם בנות ירושלים׳ – הם האומות, כמו שהתבאר לעיל (א ה), ׳אם תמצאו את דודי׳, שיגלה את שכינתו לעיניכם, ׳מה תגידו לו׳ – מה תגידו לשאר האומות שלא עמדו באותה שעה בבקעת דורא, ׳לו׳ – בשבילו, לפרסם גבורתו אצלם. ורש״י פירש על אותו העניין ׳מה תגידו לו׳ לה׳ לעתיד לבוא, שתעידו לפניו על מסירות נפשם של ישראל.
2. אלו דברי האגרת אשר כתב נבוכדנצר לכל העמים אחרי שראה נס הצלת חנניה מישאל ועזריה, ׳האותות והמופתים התמוהים אשר עשה עמי אלקים עליון יאה ונאה לפני להגיד ולספר׳ (מצודות). הרי שהגויים שראו אתגלות השכינה פירסמו זאת והגידו ׳לו׳ – בשבילו, עבור ה׳ שהוא דודם של ישראל.
3. כאשר יצאו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש, ענה נבוכדנצר ואמר, ברוך אלקיהם של חנניה מישאל ועזריה אשר שלח מלאכו והציל את עבדיו אשר בטחו עליו ודבר המלך בטלו ושינו ומסרו גופם אשר לא יעבדו ולא ישתחוו לשום אלוה כי אם לאלקיהם (מצודות). ועדת ה׳ היא שקוראת לעשות כן, לפרסם את מסירות נפשה לאהבת ה׳, כדי לעורר את הגויים לברר על מה אהבה זו, וכך יתקדש שם ה׳ לא רק על ידי התגלות השכינה, אלא על ידי מסירות נפשם של ישראל ודביקותם בבוראם שתתפרסם, ובכך יתקדש שם שמים בעולם.
4. בכך ששמעו מה הביא את חנניה ומישאל ועזריה להיות מושלכים מרצונם לכבשן האש, תמהו למה ימסרו כך את נפשם, ולא ראו דבר כזה בכל שאר האומות. וכעין זה פירש רש״י ׳מה דודך מדוד - כך היו שואלין האומות את ישראל, מה אלקיכם מכל האלהים שכך אתם נשרפים ונצלבים עליו׳.
5. כן פירש רבינו לעיל (א ח) ׳היפה בנשים׳, וראה מה שצויין שם.
6. כיון שאת היפה והמעולה ׳מכל הנשים׳, על משקל מה שנקראו אומות העולם ׳בנות ירושלים׳, שישראל טובים מן האומות בכל מידה נכונה, מה לך למסור נפש עבור אלוה שלך, הרי תמצאי חן ותהיי לרצון בעיני כל אלוה שתבחרי. והיינו כי הגויים עובדים את הכוכבים ואת מזלות שדרכם ה׳ מנהיג את מערכת הטבע, וכל עם עובד למזל אחר, וכאשר אינו משיג את מבוקשו מן המזל שעבד עד הנה, לא ימסור את נפשו, אלא ישתדל להשיגו על ידי עבודה למזל אחר.
7. שהשבעת אותנו להגיד לכל האומות שמסרו גופם לשריפה על אמונתם בה׳. הרי שהשאלה הראשונה, ׳מה דודך מדוד׳ היא על עצם מסידות הנפש, שהיו מוכנים למות בכבשן האש ולא להמיר את אלהיהם באל אחר, והשאלה השניה ׳מה דודך מדוד שככה השבעתנו׳, למה עוד השבעת אותנו לספר על מסירות נפשך עבור ה׳ לכל העמים. וקרוב לפירוש רבינו כתב האלשיך: ׳הנה דרך הגוים עובדי גילולים, כי בעתות השלום ידבקו בהבליהם ובעת רעתם יקללו במלכם ובאלהיהם, מה שאין כן עם אלקי אברהם, עבדים לאלקים חיים ומלך עולם, כי בעת צרתם ידבקו אז יותר באלהיהם, כענין ה׳ בצר פקדוך כו׳, והנה חושבים על ישראל כי בצרות גלותם ואשר יציק להם אויבם מתפרדים מאלהיהם ותורתם חלילה, או יקלו באהבתם אותו כדרכם וכעלילותם, מה שאינו כן כמדובר, על כן בהיוועדם בויכוח השיר הקדוש הזה, הוא יתברך וישראל עמו והשרים עם אומותם וכו׳, והנה אחר מאמר ישראל במעמדם כי אחרי שובי עדיו יתברך אם בקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתיו בתפילה ולא ענני ולא עוד אלא שהכוני העובדי גילולים פצעוני, עם כל זה לא בעטתי חלילה אך חיבתו בקרבי, מה שאין כן בלב עובדי גילולים עלינו, כי אדרבה עולה על רוחם כי כמונו כהם, לבעוט באהבתו יתברך כאשר באה צרה עלינו על ידי האומות, ועל כן לברר וללבן הדבר, נעשים ישראל כמדברים אל העובדי גילולים הנקראים ׳בנות ירושלים׳, ואומרים להם, השבעתי אתכם בנות ירושלים שתאמרו לי, אם הייתם מוצאים את דודי, מה תגידו לו ממה שביני לבינו, כלומר האם תאמרו כי קצתי בחיי מהצרה הבאה עלי למענו אם לאו, ולא יענוה, כי לא ידעו מצפוני לבה, על כן היא תשיב אמריה למו ואומרת, הנה התשובה היא שחולת אהבה אני, והוא כי דרך כל הנחלה מחמת אהבת חשוקתו, שלא על ידי המחלה יבעט בחשוקה, כי אם אדרבא עוד הולך וחזק באהבתו עד בלי די, כן חולת אהבה אני, אני חולה מאשר הכוני פצעוני למען אהבתו, ומתחזק יותר באהבתו יתברך׳. וראה עוד מש״כ בלקח טוב.
שחולת אהבה אני. קדמאה כי חולת תניינא שחולת סימן כי שקד.
השבעתי וגו׳ – ככלותה לספר אמרה אל הנערות משביע אני אתכן אם תמצאו את דודי, הנה זאת היא מה שתגידו לו, אשר אני חולה מרוב הגעגועין אל אהבתו וכאילו תאמר אין חליי בעבור ההכאות שהכו ופצעו בי השומרים, כי הצער הזה הוא כאין מול צער הפרדתו ממני וזהו חליי. והנמשל הוא כאילו כנסת ישראל משבעת את העובדי כוכבים ומזלות להעיד עליה לעתיד לפני המקום ברוך הוא לומר שכל התלאות שסבלתי בגולה קבלתי באהבה, אבל כל חליי ודאגתי היה על המנעת השראת השכינה, כי לבד זאת היה מגמתי ותוחלתי.
משל:
ועי״כ נתפרסם הדבר. והיא משבעת את בנות ירושלים שבעת ימצאו את דודה יאמרו לו שהיא חולת אהבתו.
מליצה:
השבעתי – נפש שלמה ראתה אז כי א״א לה עוד למצוא את דודה, ר״ל להשיג השגה זו בחייו, רק בעת שיגיע זמן הגויעה והפרידה שאז השם מתגלה אל הצדיקים כמו שנפשם עודם בגופם ושניהם משיגים את ה׳ ובזה תאסף הנפש אל עמה, (כמ״ש בזוהר פ׳ מצורע דף נ״ג ופ׳ אמור דף פ״ח) ובזה היא משבעת את בנות ירושלים שהם כחות גופה, שבעת ימצאו את דודה בעת המות שאז ירגישו הם בו תחלה אז יגידו לו שהיא חולת אהבה, (ועיין במדרש הנעלם פ׳ חיי שרה דף קכ״ב פי׳ ג״כ פסוק זה על דברת הנפש לנפשות בעת המות).
השבעתי אתכם – כפול ומפורש לעיל פרשה ב׳ פסוק ז׳.
שחולת אהבה אני – מה חולה מצפה לרפואה כן היה הדור שבמצרים מצפה לגאולה.⁠1 (מ״ר)
1. כי מטבע החולה שאינו רואה חובה לעצמו אלא מצפה להבריא כך היו ישראל במצרים בענותם ובשפלותם לא נפל רוחם ולא אבדה תקותם לגאולה.
וככלותה לספר אמרה לנערותיה כך1, הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם – אני משביעה אתכן2 בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ? תגידו לו שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי מרוב הגעגועים לאהבתו3, ולא חולה מהפצעים שהיכוני השומרים, כי צער הפצעים הם כְּאַיִן לעומת הצער על שנפרד ממני4:
1. מצודת דוד.
2. שם.
3. רשב״ם, מצודת דוד.
4. מצודת דוד. והנמשל, כנסת ישראל כאילו משביעה את עובדי הכוכבים והמזלות להעיד עליה לעתיד לבוא לפני המקום ברוך הוא לומר שכל התלאות שסבלה בגולה קיבלה באהבה, אבל כל חוליה ודאגתה היה על הימנעות השראת השכינה, מצודת דוד. ורש״י ביאר שכנסת ישראל משביעה את אנשי נבוכדנצר תעידו על כך שראיתם את חנניה מישאל ועזריה מוסרים עצמם לכבשן האש, ואת דניאל לגוב אריות על עסקי התפילה, ואת דורו של מרדכי בימי המן, כך תעידו לעתיד לבוא, ליום הדין שיבוקש מכם להעיד עלי, יבוא נבוכדנצר ויעיד, יבוא דריוש ויעיד, יבוא אליפז וצופר וכל נביאי האומות ויעידו שקיימתי את התורה. ובמדרש, זה שבועה שישראל משביעים לאומות העולם בשעה שהם אונסים אותם לצאת מתחת כנפי השכינה, וישראל משביעים אותם ואומרת הניחוני כי לא נשמע לכם כי אין כה׳ אלהינו, ״אם תמצאו את דודי״ כי אם הייתם יודעים את תורת אלהינו הייתם משבחים אותנו ואומרים טוב הם עושים, ״כי חולת אהבה״ שאנחנו חולים על רוב חיבת אהבת אלהינו, ואם הייתם מבינים את התורה שלנו מעולם לא הייתם אונסים אותנו להוציאנו מתורתינו שהיא תורת אמת, וייחודו של השם טוב מכל כסף וזהב שבעולם, לקח טוב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ט) מַה⁠־דּוֹדֵ֣ךְ מִדּ֔וֹד הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים מַה⁠־דּוֹדֵ֣ךְ מִדּ֔וֹד שֶׁכָּ֖כָה הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ׃
What is your beloved more than another beloved, O you most beautiful among women? What is your beloved more than another beloved, that you so adjure us?
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
עֲנוֹ נְבִיַּיָּא וַאֲמַרוּ לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֵידֵין אֱלָהָא אַנְתְּ בָּעְיָא לְמִפְלַח כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל שַׁפִּירְתָא מִכָּל עַמְמַיָּא לְאֵידֵין אַנְתְּ צָבְיָא לְמִדְחַל דְּהַכְּדֵין קַיֵּמְתְּ עֲלָנָא.
(ט-י) [א] מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים – אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים לְיִשְׂרָאֵל, מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, מָה אֱלוֹהַּ הוּא מֵאֱלוֹהוּת, מַה פַּטְרוֹן הוּא מִפַּטְרוֹנִין. יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶם, דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם. צַח לִי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו׳, וְאָדוֹם לְמִצְרַיִם. צַח לִי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו׳ (שמות י״ב:י״ב), וְאָדוֹם לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַעֵר ה׳ אֶת מִצְרַיִם (שמות י״ד:כ״ז). צַח לִי בַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם (שמות י״ד:כ״ט), וְאָדוֹם לִי בַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַעֵר ה׳ אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם (שמות י״ד:כ״ז). צַח לִי בָּעוֹלָם הַבָּא, וְאָדוֹם לִי בָּעוֹלָם הַזֶּה. רַבִּי לֵוִי בַּר חַיְּתָא אֲמַר בָּהּ תְּלַת, צַח לִי בְּשַׁבָּת, וְאָדוֹם לִי כָּל יְמֵי הַשַּׁבָּת. צַח לִי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְאָדוֹם לִי כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה. צַח לִי בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאָדוֹם לִי בָּעוֹלָם הַבָּא. דָּגוּל מֵרְבָבָה, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מֵעֲטִיפָתוֹ נִכָּר, בְּרַם הָכָא, הוּא אֵשׁ, מְשָׁרְתָיו אֵשׁ, וְאָתָא מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ (דברים ל״ג:ב׳), וְאוֹת הוּא בְּתוֹךְ רִבְבוֹת קֹדֶשׁ.
מה דודך מדוד היפה בנשים – הכשרים שבאומות אומרים לישראל למי שאתם עובדים נלך עמכם. כמה שנאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד (צפניה ג׳:ט׳).
[מה דודך מדוד שככה השבעתנו] – למה נאמר שככה השבעתנו. אלא שעתידים להשבע להקב״ה ולישראל שלא לילך אחר ע״ז מעתה. אמר רבי אלעזר הרי אתה למד מאברהם יום שהכה את המלכים. כמה שנאמר אל עמק שוה (בראשית י״ד:י״ז). שנשבעו לו כל האומות שלא לילך מעתה אחר ע״ז. ובמקום שנשבעו לו לאברהם כך הם עתידים להשבע למקום ולמשיח שלא לילך אחר ע״ז לכך נאמר שככה השבעתנו.
מה דודך מדוד היפה בנשים – אמר רבי עקיבא זה אלי ואנהו מדבר בנויותו ובשבחו של מי שאמר והיה העולם (בסיני) עובדי אלילים שואלים את ישראל לומר מה דודך מדוד שכך אתם נהרגין עליו שנאמר על כן עלמות אהבוך על מות, וכתיב כי עליך הורגנו כל היום, הרי אתם נאים הרי את גבורים בואו והתערבו עמנו ואנו עושין אתכם דוכסין ואיפרכין ואיסטרטליטין, וישראל אומרים לעו״א מכירין אתם אותו נאמר לכם מקצת שבחו דודי צח לי במצרים ועברתי בארץ מצרים, ואדום לי במצרים ועבר ה׳ לנגוף וגו׳, צח לי בים ובני ישראל לכו ביבשה, ואדום לי בים שנאמר וינער ה׳ את מצרים, צח לי בעולם הזה, ואדום לי בעולם הבא, רבי לוי בר חיתא אמר בה תלת, צח לי בשבת, ואדום לי בשאר ימי השבת, צח לי בראש השנה, ואדום לי כל ימות השנה, צח לי בעול הזה ואדום לי לעולם הבא.
דבר אחר: מה דודך מדוד היפה בנשים – הכשרה שבאומות, דודי צח כששומרים את התורה, ואדום כשיפרע מן העו״א, ראשו כתם פז בשעה שהוא מביא יסורין בגיהנם, קוצותיו תלתלי זה היה המזבח, רוחצות בחלב אלו המדרשות, לחייו כערוגת הבושם אלו הלוחות, שפתותיו שושנים אלו האגדות.
מא צפהֵ ודידך מן אלודוד, יא גמילה פי אלנסא, מא כ׳לילך מן כ׳ליל, אד׳ כד׳י אחלפתנא.
היפה בנשים! מה תיאור האהוב שלך מהאהובים? מה החבר שלך מהחברים שכך השבעת אותנו?
מה דודך – מה תואר ידידך משאר הידידים.
ואמרו מה דודך מדוד, אפשר שענינו כי הנביאים שבגלות שאלו את האומה אשר עמהם בגלות שתספר חסדי ה׳ ותתאר טובותיו כדי שידעו שה׳ הטיב עמהם והם הרעו לעצמם,
מה דודך מדוד – כך היו שואלין האומות את ישראל: מה אלהיכם מכל האלהים שכך אתם נשרפים עליו ונצלביםא עליו.
שככה השבעתנו – להעיד לו על אהבתך.
א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לייפציג 1: ״ונצלבין״. בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165: ״נצלבים״.
With what does your beloved excel another beloved – This is what the nations were asking Yisroel, "What is it about your God more than all the other gods, that you allow yourselves to be burned and hanged because of Him?⁠"1
That you bind us under oath – To testify before Him about your love.
1. I.e., why are you so loyal to a God Who has forsaken you? (Metzudat David)
דודי צח ואדום דגול מרבבה – וכל הענין.
מה דודך מדוד – זו תשובת האומות לישראל שהם עומדין בייחודו של בורא שהכל נהרגין על שם קדשו שנאמר כי עליך הורגנו כל היום ואומות העולם תמהין על זה הענין ואו׳ לישראל מה דודך מדוד. מה טובות עשה עמך י״י אלהיך מכל אלהי העמים.
היפה בנשים – זו כנסת ישראל שהיא מיופה בחזוק תורתה שכל האומות בזמן שנופלין בגלות מיד שוכחים את אלהיהם ואת תורתם ושוכחים את מעשיהם הטובים הראשונים. אבל ישראל אעפ״י שגלו לא שינו את מעשיהם ואת תורתם ולא שכחו את אלהיהם לכך נקראת כנסת ישראל היפה בנשים.
מה דודך מדוד שככה השבעתנו ולא עבדים הייתם במצרים ד׳ מאות שנה. ומשם משלו בכם מלכי אשור ומלכי כשדים ועתה נטש אתכם ביד כל אומה ולשון מה אין אתם נכנסין בנימוסי האומות ואתם נתונים למשל ולשנינה בכל העמים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

והם משיבות: מה דודך מדוד – במה משונה דודך מדוד שלנו.
מה דודך מדוד. לאיזהא אתם מתאוים.
א. בכתב היד: לא יזה.
ורעותיה בנות ירושלם משיבות: מה דודך מדוד – מה תועלת ומעלה יש בדודך יותר מבשאר דודים, שאת מוכה ופצועה בשביל אהבתו, ואין אנו רואות שאר עלמות מוכות ופצועות בשביל דודם כמותך. ואם תאמרי לפי שאין [... ...]⁠א יראה פן יגרשך, ולכך את מחנפת אותו לסבול יסורים ופצעים בעבורו, כדי שתשאי חן בעיניו, הלא את היפה בנשים ולא יניחך. ואם יגרשך, תוכלי למצוא אוהב אחר מכל אשר תבחרי.
ומה דודך מדוד שככה השבעתנו – שנגיד לו שאת מוכה וחולה בעבורו ושינקום אותך, מה גדולתו וחוזקו יותר משאר דודים שיוכל לנקמך מן המכים אותך.
השבעתנו – לשון זכר, וכן כת׳: ותעשי הרעות ותוכל (ירמיהו ג׳:ה׳), וכן מצינו פסוקים שתחלתם לשון זכר וסופם לשון נקבה: ואחבשה לי החמור וארכב עליה (שמואל ב י״ט:כ״ז), י״י אתה דברת אל המקום הזה להכריתו לבלתי היות בו יושב למאדם ועד בהמה כי שממותב עולם תהיה (ירמיהו נ״א:ס״ב), אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו (שמות כ״ב:כ״ה), והנה יד שלוחה אלי והנה בו מגלת ספר (יחזקאל ב׳:ט׳).
א. יש שתים או שלושה מלים בכ״י שקשה לקוראן.
ב. כן בפסוק. בכ״י: שוממות.
מה דודך מדוד כלומר האומות והאויבים אומרים לנו: מי הוא האל שאתם עובדים אותו, ומה היא מהותו האמיתית השונה מזו של שאר האלים שעובדים אותם, עד כדי כך שאתם מוכנים לשאת בהשפלה הגדולה הזו ובגזרות השמד הקשות האלה למען אהבתו ואינכם נוטשים אותו?
מה דודך מדוד היפה בנשים מה דודך מדוד שככה השבעתנו – זהו כולו על צד הנמשל לספר בשבחו וחוזק שלמותו עד שיכנעו כל כחות הנפש אליו מאהבה תכלית ההכנע.
מה דודך מדוד – זה שאלת המלאכים שהיא קראה בנות ירושלים, בראותם שהיא משבעת אותם שיאמרו לדודה שהיא כואבת בעבור אהבתו עתה הם לדעת1 אם יש לה אמונה שלמה: שאלו אליה מה דודך, לא אמרו מי דודך אלא מה דודך, ר״ל מה הסבה שאתה היפה בנשים, ר״ל היותר חשובה ונכבדת מכל האומות, אוהבת את דודך יותר מדוד אחר:
שככה השבעתנו – ר״ל שבדרך הטבע ומנהג הכל, שהאיש יפרסם אהבתו, אבל האהובה אין מן המנהג לפרסם אהבתה: ולכן שואלים מה דודך מדוד שככה השבעתנו: שיותר היה מן הדין שהש״י יפרסם וישביע שיודיעו לה שהוא כואב ממכאובה, כ״ש2 כי ידעתי את מכאוביו.
1. אצ״ל: עתה הם רוצים לדעת.
2. ר״ת: כמו שכתוב. בשמות ג׳ ז׳.
ולרוב התעצמה בזה הענין שאלוה הבנות ההם מה דודך מדוד היפה בנשים כי היה לזר בעיניהן שתהיה שום אשה נעזבת מאיש רודפה אחריו.
וזה מה שאמרה במליצתה, מה דודך – ירצה מה יופיו ומה טובו של דודך זה דאנת פלח ליה מכל אלהינו אשר עבדנו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

מה דודך – כאילו הנערות משיבות אותה מה זה תתרפק בו ומגעגעת עליו את היפה בין הנשים וכי במה נחשב הוא ביתר שאת משאר הדודים.
שככה השבעתנו – אשר כך השבעתנו להגיד שאתה חולה לאהבתו וכאילו תאמרנה הנה גודל החריצות הזה יורה שאין מי להעריך אליו, אמרי נא מה הם הטובות הנמצאות בו שאינם בזולתו. והנמשל הוא כאילו העובדי גילולים משיבות אותה לומר אמרי נא במה הוא נחשב מכל שרי מעלה של העו״ג הלא כולם משפיעים טובה לאנשיהם וא״כ הואיל והוא עזבך התחברי עמנו ונהיה לעם אחד ותהי גם את תחת ממשלת השר המושל בנו.
משל:
מה – ובנות ירושלים שאלו אותה מה דודך מדוד. הגידי לנו א] מה ההבדל בין אהבתך ליתר אהבות, ב] מה ההבדל בין דודך לדודים אחרים, עד שככה השבעתנו ברוב אהבתך אותו.
מליצה:
מה – והנה בנות הגויה שואלים את הנפש, א) מה דודך מדוד – מבקשים שתצייר להם ההבדל בין האהבה ותשוקה זו הרוחניית שבה תכסוף הנפש אל האלהים, לבין יתר האהבות והכסופים הגשמיים (כי בנות הגויה לא ירגישו מהות האהבה הזאת ועוצם יקרה), ב) מה דודך מדוד – מה מהותו הנעלם ומה תאריו וסימניו ומה מעלותיו, עד שבעבורם ככה השבעתנו ותבקשהו עד מות.
מדוד – יותר מכל דוד.
מה דודך מדוד – אומרים אוה״ע לישראל, מה אלוה הוא מאלהות, מה פטרון הוא מפטרונין.⁠1 (שם)
1. פטרון הוא מענין משגיח ומגין, ועל הפ׳ בפ׳ ויגש וישימני לאב לפרעה מפרש בב״ר לפטרון, ותשובת ישראל מבואר בדרשה הבאה.
והנערות משיבות אותה1 מַה ההבדל בין2 דּוֹדֵךְ מִדּוֹד אחר? מה זה שאת מתרפקת ומתגעגעת אליו3, אַתְּ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים? מַה דּוֹדֵךְ שונה4 מִדּוֹד שלנו5 שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ להעיד לו על אהבתך אליו6, אמרי נא מה הם הטובות הנמצאות בו שאינם בזולתו7:
1. מצודת דוד.
2. מלבי״ם.
3. מצודת דוד.
4. ר״י קרא.
5. שם.
6. רש״י, מצודת דוד.
7. מצודת דוד. והנמשל, אומות העולם כאילו אומרים לכנסת ישראל, במה נחשב אלוהיך יותר מכל שרי מעלה שלנו, הלא כולם משפיעים טובה לאנשיהם, ואם כן הואיל והוא עזבכם, התחברו עמנו ונהיה לעם אחד, ותהיו גם אתם תחת ממשלת השר המושל בנו, מצודת דוד. ורש״י ביאר שאומות העולם שואלים את ישראל מה אלהיכם מיוחד מכל האלהים שכך אתם נשרפים עליו ונצלבים עליו?.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(י) דּוֹדִ֥י צַח֙ וְאָד֔וֹם דָּג֖וּל מֵרְבָבָֽה׃
My beloved is white and ruddy, distinguished among ten thousand.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
בְּכֵן שָׁרִיאַת כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁתָּעֵי בִּשְׁבָחָא דְּמָרֵי עָלְמָא וְכֵן אֲמַרַת לְהַהוּא אֱלָהָא רְעוּתִי לְמִפְלַח דַּעֲטִיף בִּימָמָא בְּאִצְטְלָא חִוָּר כְּתַלְגָּא וְעָסֵיק בְּעַשְׂרִין וְאַרְבְּעָה סִפְרִין דְּאוֹרָיְתָא וּפִתְגָמֵי נְבוּאָה וּכְתִיבֵי וּבְלֵילְיָא הוּא עָסֵיק בְּשִׁתָּא סִדְרֵי מִשְׁנָה וְזִיו יְקָרָא דְּאַנְפּוֹהִי זָהֲרִין כְּנוּרָא מִסְּגִיאוּת חָכְמְתָא וּסְבַרָא דְּהוּא מְחַדֵּית שְׁמוֹעֲיָן חֲדַתִּין בְּכָל יוֹמָא וַעֲתִיד לְפַרְסוֹמִנּוּן לְעַמֵּיהּ בְּיוֹמָא רַבָּא וְטִקְסֵיהּ עַל רִבּוֹא רִבְּוָן מַלְאֲכִין דִּמְשַׁמְּשִׁין קֳדָמוֹי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

דודי צח ואדום – דודי צח שאני נותן את התורה. ואדום שהוא נפרע מן האומות.
דגול מרבבה – אמר רבי אבא בר כהנא מלך בשר ודם מעטיפתו ניכר, ברם הכא הוא אש ומשרתיו אש. ואתה מרבבות קדש, אות הוא בתוך רבבות קדש, ראשו כתם פז, עיניו כיונים, לחייו כערוגת, ידיו גלילי זהב, שוקיו עמודי שש, וכיון ששומעין העו״א שבחו של מי שאמר והיה העולם אומרים לישראל נלכה עמכם שנאמר אנה הלך דודך, וישראל אומרים לעובדי אלילים אין לכם חלק בו שנאמר אני לדודי ודודי לי (ברמז תשמ״ז).
כ׳לילי צאפי אלביאץ׳ ילחקה אלחמרה, מבנד פי אלבנוד, מת׳ל עסכר פי רבוה.
דודי בעל צבע לבן נקי ויש לו רושם אדמומית, יש לו דגל בתוך הדגלים (נ״א: הוא נראה כמו דגל בתוך דגלים) כמו צבא בתוך רבבה (עשרת אלפים איש).
צח ואדום – בהיר בלבנו נוטה לאדמימות מצויין בתכשיטיו כדגל בתוך רבבה.
ואז אמרה דודי צח ואדום, כוונתו שהוא אשר ינקום מאדום בגלות האחרונה שנ׳ מי זה בא מאדום חמוץ בגדים (ישעיהו סג א) ושאר הענין.
דודי צח – לבן כמו צחו מחלב (איכה ד׳:ז׳).
ואדום – קילוס נוי בחור כשהוא לבן ופניו אדמוניות.
דגול מרבבה – נדגל בחיילות הרבה, רבים חיילותיו. רבבות הרבה קרויות רבבה, שנאמר: רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל ט״ז:ז׳).⁠א
(י-טז) והדוגמא כלפי הקב״ה כך היא:
דודי צח – לבן, להלבין עוונותיי.
צח ואדום – כשנראה בסיני נראה כזקן מורה הוראות, וכן בשבתו במשפט: לבושיה כתלג חיור ושער רישיה כעמר נקיב (דניאל ז׳:ט׳). ואדום – ליפרע משונאיו, כעיניין שנאמר: מדוע אדום ללבושיך (ישעיהו ס״ג:ב׳).
דגול מרבבה – הרבה חיילות מקיפין אותו.
ראשו כתם פז – תחילת דבריו הבהיקו ככתם פז, וכן הוא אומר: פתח דבריך יאיר (תהלים קי״ט:ק״ל) – פַתח: אנכי י״י אלהיך, הראם תחילה שמשפט מלוכה יש לו עליהם, ואחר כך גזר עליהם גזירותיו.
קווצותיו תלתלים – על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות.
שחורות כעורב – על שם שהיתה כתובה לפניו אש שחורה על אש לבנה.
דבר אחר: קווצותיו תלתלים שחורות כעורב – כשנראה על הים נראה כבחור נלחם בגבורה.
[עיניו כיונים – תלמידי חכמים שהקב״ה נתנם עינים להאיר לעולם, כשם שהעינים מאירין לאדם. כיונים הנידדיםג משובך לשובך לבקש אכלם, כך הם הולכים ממדרשו של פלוני חכם למדרשוד של פלוני חכם לבקש טעמי תורה.
על אפיקי מים – על בתי מדרשות שהם מוצאי מים של תורה.
רוחצות בחלב – לפי שקראן עינים והעין לשון נקבה, הוא אומר: רוחצות לשון נקבה, מצחצחין עצמן בחלבה של תורה ומלביניםה סתריה וסתומותיה.
יושבות על מלאת – מיישבין הדברים על אופניהם.]⁠ו
ז(עיניו כיונים על אפיקי מים – כיונים שעיניהם צופות אל ארובותיהם כך עיניו של צדיקים על אפיקי מים – על בתי כנסיות ומדרשות ששם מוצאי התורה המשולים במים.
רחצות בחלב – כשהן צופות במשפט מבררות אמת לאמיתו, להצדיק צדיק לתת לו כצדקתו ולהרשיע רשע לתת דרכו בראשו.
יושבות על מלאת – על מלאתו של עולם, משוטטות בכל הארץ וצופות טובים ורעים.)
דבר אחר: עיניו – עינייניו, פרשיות של תורה והלכות ומשניות. כיונים – שהם נאים בהליכתן. על אפיקי מים – בבתי מדרשות. רוחצות בחלב – מצוחצחות בחלב, כמה שפירשתי.
לחייו – דברות הר סיני, שהראה להם פנים מסבירות ושוחקות.
שפתותיו שושנים – דיבורים שנדבר באהל מועד, שהם לריצוי ולכפרה ולריח טוב, תורת חטאת ואשם ומנחה ועולה ושלמים.
ידיו – הלוחות שנתן מימינו, ומעשה ידיו המה.
גלילי זהב – אילו הדברות שבהן הנחמדים מזהב ומפז רב. א״ר יהושע בן נחמיה: מעשה ניסים הם, של סנפירינון היו והיו נגללין.
דבר אחר: על שם שמגלגלותח טובה לעולם.⁠ט
ממולאים בתרשיש – שכלל בעשרת הדברות שש מאות ושלש עשרה מצות.
מעיו עשת שן – זה תורת כהנים הנתון באמצע חמשה חומשין, כמעיים הללו הנתונין באמצע הגוף.
עשת שן מעולפת ספירים – נראת חלקה כעשת שן, והיא סדורה דיקדוקים רבים גזירות שוות וביניין אב וקלים וחמורים.
מיוסדים על אדני פז – אמר רבי אלעזר הקפר: העמוד הזה יש לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטהי אמר רבי שמואל בר גרא: פרשיות שבתורה יש להן כותרת למעלן ובסיס למטן,⁠יא סמוכות לפניהם ולאחריהם, כגון פרשיות של שביעית ויובל: וכי תמכרו ממכר (ויקרא כ״ה:י״ד), להודיעך כמה קשה אבקה של שביעית, כדאיתה במסכת ערכין וסוכה.⁠יב וכגון יפקד י״י איש על העדה (במדבר כ״ז:ט״ז), צו את קרבני לחמי (במדבר כ״ח:ב׳), עד שאתה מפקדני על בניי פקד אותם עלי, וכן כמה. לכך נאמר: שוקיו עמודי שש מיוסדים.
מראהו כלבנון – המסתכל ומתבונן בדבריו מוצא בהן פרחים ולולבין כיער הזה שמלבלב, כך דברי תורה ההוגה בהן תמיד מחדש בהן טעמים.
בחור – נבחר.
כארזים – הנבחרים לביניין, לחוזק ולגובה.
חכו ממתקים – דבריו עריבים, ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם, אני י״י (ויקרא י״ט:כ״ח) – הנאמן לשלם שכר. יש חיך מתוק מזה? אל תחבלו בעצמיכם ותקבלו שכר. ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חיהיג יחיה (יחזקאל ל״ג:י״ט), עוונות נחשבין לו לזכיות. יש חיך מתוק מזה?
א. בכ״י לוצקי 778 נוספה בגיליון הערת המעתיק: ״אפרש תחלה כל העיניין לפי פשוטו בקילוס נוי בחור, ואחר כך אפרש הדוגמא.⁠״
ב. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בנוסח המקרא שלנו: ״נקא״.
ג. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י אוקספורד 165: ״הנודדים״. בכ״י לייפציג 1: ״המתנודדים״. בכ״י מינכן 5: ״המתנדדים״.
ד. כן בכ״י לוצקי 778, ובקיצור בכ״י אוקספורד 165. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5: ״מבית מדרשו של פלוני חכם לבית מדרשו״.
ה. כן בכ״י לוצקי 778, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 165: ״מלבינים״. בכ״י לייפציג 1: ״ומלבנים״.
ו. הקטע בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ויימר 652. בכ״י אוקספורד 34, אוקספורד 142, ס״פ I C 6 מופיע במקומו נוסח אחר המובא כאן בסוגריים העגולים. בדפוסים מופיע שילוב של המהדורות.
ז. עיינו בהערה הקודמת לגבי הביאורים בסוגריים המרובעים והעגולים.
ח. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 165: ״שמגלגלים״. בכ״י לוצקי 778: ״שמגלגלת״.
ט. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34, ויימר 652. בכ״י לוצקי 778: ״לישראל״.
י. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לייפציג 1: ״למעלן ובסיס למטן״ (כמו בהמשך), ועיינו בהערות על רש״י בראשית כ״ד:ז׳, כ״ח:י״ז.
יא. עיינו בהערות על רש״י בראשית כ״ד:ז׳, כ״ח:י״ז.
יב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לייפציג 1 רק: ״בערכין וסוכה״. בכ״י לוצקי 778: ״בסוכה ובמס׳ ערכין״.
יג. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, וכן ביחזקאל י״ח:כ״א. בנוסח המקרא שלנו: ״הוא״.
My beloved is pure white – White, as in, "they were whiter צַחוּ than milk.⁠"1
And ruddy – I will first explain the entire section according to its simple meaning, as the praise of the handsomeness of a young man, when he is white and his face is ruddy.
Surrounded by myriads – He is surrounded by many armies; His armies are many. Many myriads are called 'רְבָבָה', as it is stated, "Myriads רְבָבָה like the vegetation of the field have I made you.⁠"2
(10-16) The allegorical meaning, regarding the Holy One, Blessed Is He, is as follows:
My beloved is pure white – And white, [anxious] to whiten my iniquities. [He is] clear and white, when He appeared at Sinai, He appeared as an old man, teaching instructions, and similarly, when He sits in judgment, "His garment was white as snow, and the hair of His head like clean wool.⁠"3
And ruddy – To exact punishment from His enemies, as the matter is stated, "Why is Your clothing red?⁠"4
Surrounded by myriads – Many armies5 surround Him.
His head is [like] finest gold – The beginning of His words shone like finest gold, and similarly it says, "The introduction of Your words illuminates.⁠"6 He began, "I am Adonoy your God.⁠"7 He showed them first that He has the right of sovereignty over them, and He then issued His decrees upon them.
His locks hang – Upon every point [=קוֹץ are heaps [=תִּלִּים and heaps of laws.⁠8
They are raven-black – Because it [the Torah] was written before Him in black fire on white fire.⁠9 Another explanation, "His locks hang,⁠" when He appeared on the sea, He appeared like a young man mightily waging war.
His eyes are like doves upon brooks of water – Like doves, whose eyes gaze toward their windows, so His eyes [gaze] upon the synagogues and study halls, for over there are the sources of Torah, which is compared to water.⁠10
Bathed in milk – When they look into the judgment, they clarify the law truthfully, to justify the just, to give him what he deserves, and to condemn the guilty, to repay his [evil] way upon his head.
Well set in their fullness – In the fullness of the world. They wander over the entire earth,⁠11 gazing upon the good and the evil.⁠12 Another explanation, עֵינָיו symbolizes] Torah scholars,⁠13 whom the Holy One, Blessed Is He, designates as eyes to enlighten the world, just as the eyes enlighten man. "Like doves" that wander from dovecote to dovecote to seek their food, so do they [Torah scholars] go from the study hall of one sage to the study hall of another sage, to seek out explanations of Torah.
Upon brooks of water – Upon study halls, which are the sources of the water of Torah.
Bathed in milk – Since he calls them [Torah scholars] eyes, and the eye is a feminine noun, "bathed" רוֹחֲצוֹת is in the feminine conjugation. They cleanse themselves with the milk of Torah and whiten14 its secrets and mysteries.
Well set in their fullness – They resolve the matters appropriately. Another explanation, "His eyes,⁠" [means] "its contents" עִנְיָנָיו=עֵינָיו; the sections of the Torah, the laws, and Mishnayos, are "like doves" which are beautiful in their walk, "upon brooks of water,⁠" [i.e.,] in the study halls, "bathed in milk,⁠" they are made clear as milk, as I have explained.
His cheeks – The commandments at Mount Sinai, where He showed them a friendly and smiling demeanor.
His lips are like roses – The commandments that He spoke in the Tent of Meeting, which were for appeasement and for atonement and for a pleasant fragrance; [these are] the law of the sin offering, the guilt offering, the meal offering,⁠15 the burnt offering, and the peace offering.
His hands – The Tablets, which He gave with His right hand, and are His handiwork.⁠16
Rolls of gold – These are the commandments, about which it is said, "They are more desirable than gold, than even much fine gold.⁠"17 Rabbi Yehoshua the son of Nechemyah said, "They [i.e., the Tablets] were made miraculously; they were of sapphire, yet they were rolled גְּלִילֵי.⁠" Another explanation [of 'גְּלִילֵי'], because they [i.e., the Tablets] bring about מְגַלְגְּלוֹת much good to the world.
Studded with precious gems – For He included in the Ten Commandments the six hundred and thirteen commandments.⁠18
His innards sparkle like ivory – This is [Chumash] Vayikra which was placed in the center of the five books [i.e., the Pentateuch], like the intestines, which are set in the center of the body.
Sparkle like ivory overlaid with sapphires – It [Chumash Vayikra] appears as smooth as a block of ivory, and is arranged with many details, [e.g.] similar wordings, general principles, and inferences drawn from minor premises to major ones.
Set in sockets of fine gold – Rabbi Elazar Hakapar said, "This pillar has a capital above and a base below.⁠" Rabbi Shemuel the son of Gada said, "The sections of the Torah have a capital above and a base below, and they are connected [to the sections] preceding them and [to the sections] after them, e.g., the sections of the Sabbatical Year and the Jubilee are [connected to] 'And if you sell something,'19 to inform you how severe a minor infraction of the Sabbatical year is,⁠"20 as it appears in Tractates Sukkah21 and Arachin.⁠22 Also, for example [the section], "May Adonoy ... appoint a man over the assembly,⁠"23 is [connected to] "Command... My offering, My food.⁠"24 Before you command Me about My children,⁠25 command them about Me [i.e., My offering], and similarly, there are many. Therefore, it is stated, 'His legs are like pillars of marble set in, etc.'"
His appearance is like Levanon – Whoever reflects and ponders over His words finds in them blossoms and sprouts, like a blooming forest. So are the words of Torah, whoever meditates over them constantly discovers new explanations in them.
Chosen – Selected, like the cedars, which are chosen for building and for strength and for height.⁠26
[The words of] his palate are sweet – His words are pleasant, [as in,] "And an incision for the dead you shall not make in your flesh ... I am Adonoy,⁠"27 faithful to pay reward. Is there a palate sweeter than this? Do not wound yourselves, and you will receive reward. [In addition,] "And when a wicked man repents from his wickedness and performs justice and righteousness, he shall live because of them.⁠"28 Iniquities are accounted to him as merits [after he repents]. Is there a palate sweeter than this?
1. Eikhah 4:1.
2. Yechezkel 16:7.
3. Daniel 7:9.
4. Yeshayahu 63:2.
5. I.e., angels, as it is written "a thousand thousands served Him, and myriad myriads stood before Him,⁠" in Daniel 7:10. (Metzudat David)
6. Tehillim 119:130.
7. Shemot 20:2.
8. See Maseches Eiruvin 21b.
9. See Rashi Devarim 33:2.
10. See Maseches Bava Kama 17a.
11. See Zecharyah 4:10.
12. See Mishlei 15:3.
13. See Rashi in Maseches Ta'anis 24a.
14. I.e., clarify.
15. Alternatively, "his lips" represent His prophets who spread His word like the fragrance of spices. (Metzudat David)
16. See Shemot 32:16. The Tablets are symbolized by hands, each one with five fingers, corresponding to the five commandments on each Tablet. (Melo Haomer)
17. Tehillim 19:11.
18. See Rashi in Shemot 24:12. There he quotes Rav Sa'adia Gaon's Sefer Hamitzvos wherein he connects the 613 mitzvos to the Ten Commandments.
19. Vayikra 25:14.
20. If one does business with produce during the Sabbatical year, he will eventually be forced to sell all his property.
21. 40b.
22. 30b.
23. Bemidbar 27:16.
24. Ibid. 28:2.
25. To appoint a leader over the congregation of Yisroel.
26. Alternatively, referring to Bnei Yisroel, who became His "chosen" people at Mount Sinai when He gave us the Torah, as Scripture states in Shemot 19:5-6.
27. Vayikra 19:28.
28. Yechezkel 33:19.
דודי צח ואדום – זו תשובה שישראל משיבין לאומות העולם על שאמ׳ להם מה דודך מדוד והם עונין דודי אין לי שני ואפס זולתו ואין מבלעדיו מושיע.
צח ואדום – צח הוא לישראל. שנאמר והשביע בצחצחות נפשך. ואדום בשעה שהוא נפרע מאויבי עמו שנאמר מדוע אדום ללבושיך. ואו׳ מי זה בא מאדום.
צח ואדום – מדמה הוא דמיונות הרבה על ידי נביאם שנאמר וביד הנביאים אדמה. פעמים הוא נדמה כגבור שנאמר י״י כגבור יצא. י״י איש מלחמה. פעמים כזקן שנאמר ועתיק יומין א׳.
דגול מרבבה – אות ברבבה מצבא שלו. אין ערוך אליו הוא מרגילנו ברגלים על גויי הארץ שנאמר. ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת.
דגול מרבבה – כענין שנאמר ובשם אלהינו נדגול. מלך בשר ודם חיילותיו נכנסין עמו למלחמה לעזרו ואנחנו עמו נכנסין במלחמה שנאמר י״י איש מלחמה י״י שמו. ואנחנו בשם אלהינו נזכיר. י״י אלהי צבאות י״י זכרו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

צח – זך כלובן, כמו צחו מחלב (איכה ד׳:ז׳).
דגול – מעולה, כמו הדגל (במדבר ב׳:ג׳).
(י-טז) וכל מה שסיפר שלמה מתחילת דודי צח ואדום עד זה דודי – מעשה השכינה, כי מחשבת לא תכילנה אף כי עין תשורינה. לכן סיפר מפעליה והם יורו עליה.
(י) צח – מעשיו זכים, ישרים לַיְשָׁרִים.
ואדום – כאש אוכלה לרשעים.
דגול – אלף אלפין ישמשוניה (דניאל ז׳:י׳).
(10-16) All that Solomon relates, beginning with My beloved is white and ruddy, as far as Such is my beloved (Song of Songs 5:16), refers to the manifestation of the Shekhinah in his works; for as thought cannot comprehend him, much less can eye behold him, therefore he describes his wonderful works, and they make proclamation concerning him.
(10) White. To the upright his works are pure.
And ruddy. Like a burning fire to the wicked. Cf. ‘Wherefore art thou red in thine apparel?’ (Isaiah 63:2).
Chiefest. ‘Thousand thousands ministered unto him’ (Daniel 7:10).
דגול – מן דגל.
עניין דגול מרבבה – כמו הדגל הוא בין חביריו.
דודי צח – שמעשיו זכים ונוחים לזוכים.
ואדום – למכעיסיו, כעניין: מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת (ישעיהו ס״ג:ב׳).
ועניין דגול מרבבה – אלף אלפין ישמשוניה (דניאל ז׳:י׳).
ומשיבה להן: אם תרצו להכיר אותו ולידע על מה אני משבעת אתכם ומתאוה לו,
דודי צח ואדום – לבן ואדום, יפיות באדם.
צח – כמו: צחו מחלב (איכה ד׳:ז׳).
דגול מרבבה – אותות מתוך רבבה1 אנשים ביופיותיו.
1. השוו מיוחס לר״י קרא שיר השירים ב׳:ד׳.
דודי צח ואדום. כך היא משיבה לנביאים:⁠א צח – לבן, כמו ״צחו מחלב״ (איכה ד׳:ז׳), ואדום – ״אדמו עצם מפנינים״ (איכה ד׳:ז׳) – פנים נאים יש בו, לבן ואדום. דגול מרבבה – דגל שלו יש לו רבואות הרבה שהולכין אחריוב לעובדו.
והדוגמה כך היא משיבה לנביאים: לאותו שהוא צח ואדום, כדכתיב ״לבושיה כתלג חיור״ (דניאל ז׳:ט׳) בשעת מתן תורה, ואדום על הים, בעשותו נקמה בפרעה, כמו ״מדוע אדום ללבושיך״ וגומ׳ (ישעיהו ס״ג:ב׳) – בהרוגך שונאיך. דגול מרבבה בשעת מתן תורה, כדכתיב ״ואתאג מרבבות קודש״ (דברים ל״ג:ב׳).
א. למרות השימוש במלה ״נביאים״, נראה לי שההקשר כאן אמור להיות של הפשט, ולכן ציינתי את המלה הזו בלבד כשייכת לדוגמה. עובדה שמאוחר יותר בפסוק, עובר פרשננו לדוגמה במפורש, ופותח שם באותו משפט. אולי הנוסח כאן צריך להיות: כך היא משיבה להן.
ב. בכתב היד מופיע כאן: להודיעו, עם סימון למחיקה.
ג. ראו לעיל בפירוש שיר השירים ב׳:ד׳, הע׳ 58.
והיא משיבה להם על ראשון ראשון: דודי צח ואדום – ואין כיופיו בכל העולם, ולכן אני אוהבו.
צח – לבן, שנאמר: צחו מחלב (איכה ד׳:ז׳).
אדום – עז פניו ישנא (קהלת ח׳:א׳), ויופי גדל הוא.
ועל אשר שאלו לה במה כחו יותר משאר דודים, היא משיבה: דגול מרבבה – רבבה דגלים נמשכים אחריו, כלומר: יש לו רבבה פרשים בסיעתו ומוליכם בכל מקום שירצה.
עניין אחר: דגול מרבבה – דגלו נכר בתוך רבבה דגלים, וזה דרך הפרש טוב ומעולה, שדגלו וכלי זיינו נכרים בין דגלי חבריהם על ידי ציורן, וכשהוא בין אסיפת פרשים במלחמה כלם יראים ממנו, וכשרואים דגלו נודע שהוא ביניהם.
דודי צח ואדום פשטות טהורה וטוהר מוחלט, כלומר אין בו שום מצב של הרכבה [של יסודות שונים], ש⁠[הרי אלו היה כך] מישהו אחר [מלבדו] היה הסיבה להתמזגות של ההרכבה הזו מיסודות נפרדים קודמים כמו שאר המורכבים, ולפיכך אין דומה לו ואין מקביל.
דגול מרבבה עליון וגבוה ומרומם יותר מכל גבוה ומרומם, וכל הדברים מלבדו – כלומר הנבראים – משרתים לפי פקודותיו וממלאים את הצווים שלו ומתמידים לעבוד אותו ״אלף אלפים ישמשונה ורבוא רבוון קדמוהי יקומון״ (דניאל ז:י).
דודי צח ואדום דגול מרבבה – אמרה שהוא צח ואדום על דרך משל להעיר על יופיו. ואולם אמרה דגול מרבבה הוא לפי המשל ולפי הנמשל. אולם היותו לפי המשל הוא להורות על שהחיל אשר ימשול בו וינהיגהו הוא מספר רב וזה להורות על גדלו להיותו כמו המלך הגדול אשר יקבצו אליו אנשים רבים. ואולם לפי הנמשל הנה הרצון בו שהקבוץ אשר יתקבץ אליו וישיגהו הוא רבוי נפלא יותר מרבבה וזה כי הרבוי הוא לבלתי תכלית.
דודי צח ואדום – זאת [תשובת]⁠1 כנסת ישראל אל בנות ירושלים, ששאלו אליה מה דודך, ואמרה, אם תרצו להכיר ולדעת התארים שיש לדודי, אני אומר אותם לכם: דוד צח, ר״ל, הוא צח, זך ולבן ויפה לאוהביו: ואדום, ר״ל מלא חמה לאויביו ולשונאיו, שזה רמז באמרו ואדום, שהדבר האדום הוא מורה חמימות וחרון אף:
דגול מרבבה – ר״ל שעובדים אותו רבבות מלאכים, ואומר דגול, שכמו שלמלך או שר הצבא יש דגל שמאסף המחנה, ג״כ לש״י יש דגל בהתאסף אלף אלפי אלפים מרבבות מלאכים אליו להללו, או נוכל לומר שאמרה דגול מרבבה על אומות העולם, שהוא אדון על כל העולם, ויכול ומושל עליהם:
1. בכ״י: תשובה.
ובאותו חריצות המופלג אף היא תשיב אמריה להם בהראותה טוב טעמה ועוצם טענתה ואמרה דודי צח ואדום.
וכנסת ישראל בתמידות השיבה אמריה ומודיעה אמתת גדלו ועצמותו וכי זולתו אין אלהים, ואמרה, דודי צח, אמרה שדודה זה אין להעריך אליו שום נמצא מן הנמצאים ואין אלוה מן האלהים כי הנה הוא לבדו אשר כל בעל שכל מכיר לו האלהות על כל זולתו עליונים ותחתונים כהכרת הדגל המפורסם במראה אותותיו אלה העצומים והחזקים ובתעצומו ורובו על כל רבבות עם אשר סביב שתו עליו וכמו שאמר (דברים ל״ג) ואתא מרבבות קדש. וכוונה גם כן באומרה צח ואדום כי הוא צח לעושי רצונו ואדום למכעיסיו (חזית שיר ה׳). כי על כן מצאוה הרעות בצדק ובמישור.
דודי צח ואדום. הוא ׳צח׳ כולו1 [אב עולם]⁠2 בהיותו מטיב במידת רחמיו על כל מעשיו3, עם היותו ׳אדום׳ במידת הדין4, ואין זה מפועל שום עצם שכלי באשר הוא שכלי לבד, כי אמנם פעולתו באמת היא בחינת האמת מן השקר5, ולכך היותו ׳צח ואדום׳ כנזכר6 יורה על היות מציאותו מציאות רביעי7, ושכל עצם משכיל נבדל מחומר זולתו פועל בהכרח סדרו ומצוותו בלבד8, ובכן הוא בהכרח דגול, נודע לבעל דגל נצחון ויכולת, מרבבה - מרבבות קודש עושי רצונו9:
1. ׳צח׳ – לבן, כלשון הכתוב באיכה (ד ז) ׳צחו מחלב׳ (רש״י).
2. אינו בדפוסים. כלומר, שמתנהג עם כל יצוריו כמו אב לבנו, במידת החסד המרומז בצבע הלבן. ונראה שרמז למה שאמרו (נדה לא.) ׳אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין, אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין׳, וראה בריקנטי (בראשית ב כא) שהאב הוא מצד מידת הרחמים, לכן מזריע לובן.
3. לשה״כ בתהלים (קמה ט). ופירש שם רבינו שהכוונה למין האדם ׳אשר ברא בצלמו שהם ׳מעשיו׳ [של ה׳], לא ׳מעשה ידיו׳ באמצעיים, ומרחם בהעביר ראשון ראשון׳, כלומר, לפי שנבראו בלי אמצעי, והכוונה לנפש השכלית שהיא רוחניית ונצחיית, לכן ה׳ מרחם עליהם ומעביר עוונותיהם כדי לזַכות אותם בדין. ועל זה מורה צבע הלבן.
4. כעין זה כתב אבע״ז: ׳דודי צח - שמעשיו זכים ונוחים לזוכים, ואדום למכעיסיו, כענין מדוע אדום ללבושיך׳. ורש״י פירש ׳דודי צח ולבן להלבין עוונותי, צח ולבן כשנראה בסיני וכו׳, ואדום ליפרע משונאיו׳. ובלקח טוב ׳זו תשובה שישראל משיבין לאומות העולם על שאמרו להם מה דודך מדוד, והם עונין, דודי אין לו שני ואפס זולתו ואין מבלעדיו מושיע, צח ואדום - צח הוא לישראל, שנאמר והשביע בצחצחות נפשך, ואדום בשעה שהוא נפרע מאויבי עמו, שנאמר מדוע אדום ללבושך, ואומר מי זה בא מאדום׳. ודייק רבינו לכתוב שהוא ׳צח כולו׳, לא ח״ו שחלקו צח וחלקו אדום, אלא כולו צח, אף שנוהג לפעמים במידת הדין.
5. כלומר, אם היה ה׳ פועל שכלי בלבד ככל המלאכים, כמו שהגויים מחשיבים את האלילים שלהם, היה מוכרח להתנהג תמיד במידת דין לבד, שהוא ה׳אמת׳, כי טבע השכל שהוא בוחן את האמת מן השקר, ואין מקום למידת החסד והרחמים במי שאין כוחו אלא כח שכלי. [ואולי לכן נקראו המאורות שפועלים על ידי ׳שכל הגלגל׳, כפי שפירש רבינו בכ״מ, ׳פועלי אמת שפעולתם אמת׳ (נוסח קידוש לבנה בסנהדרין מב.), כי אין אצלם אלא אמת בלבד. וכ״כ הרמב״ן (בראשית ב ח) ׳עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת, כאשר יעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם, ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה׳, וכדברים אלה כתב בעל העקידה (שער ח) ׳כי הנה המלאכים ונפשות השמים לא יתוארו באפשרות על מעשיהם, אבל מתוארים שבהם פועלים בבחירה תמידית לעשות רצון קוניהם מבלי שיהיה להם אפשרות לצאת מבחירתם זו לעולם, כי על זה יאמר להם פועלי אמת שפעולתם אמת׳]. ועוד יתכן לבאר שגם מידת הדין אינה מצויה אלא אצל ה׳, כי הדין והרחמים אינם שייכים אלא במי שהוא בעל בחירה, ואילו כל שאר הנצחיים אינם לא צחים ולא אדומים, וכ״כ המצודות.
6. בדפוסים בטעות ׳כו׳⁠ ⁠׳.
7. כיון שה׳ נוהג גם בדין וגם ברחמים, מוכרח שאין כוחו שכלי לבד, ואינו כשאר הכוחות הרוחניות, ואילו מצד היכולות שלו מוכח שאינו גשמי, ומוכרח שמציאותו היא מציאות שונה מעל לשלושת העולמות המוכרים, עולם הזה ועולם הגלגלים ועולם המלאכים. וכן כתב רבינו (דברים ו ד) על פסוק הייחוד, ׳שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד׳: ׳ה׳ אחד - ובהיותו נותן המציאות אחר אפיסות מוחלט, התבאר שאין נמצא זולתו ממין מציאותו, ושהוא נבדל במין ממציאות עולם הנפסדים וממציאות עולם הגלגלים וממציאות עולם המלאכים, באופן שהוא יחיד בעולמו הרביעי [שהוא היחיד שהוא במציאות זו הרביעית], וזה נראה שנרמז בהיות אות הדל״ת של ׳אחד׳ גדולה, ובאות העי״ן של ׳שמע׳ הגדולה נרמז שראוי לפקוח עין ולהגדיל העיון בזה, ולזה אמרו ז״ל (ברכות יג:) ובלבד שיאריך בדל״ת של אחד, למען יכוין לזה׳. כלומר, אות דל״ת של ׳אחד׳ מרמז שאחדותו הוא בעולם הרביעי, שבו נמצא ה׳ לבדו, כי רק הוא בעל מציאות זו, ובזה הוא נבדל מכל כוחות הבריאה והכוחות העליונים שלהם עובדים הגויים. ובדרשת ׳עם קדוש אתה׳ כתב רבינו: ׳ועל זה האופן אמר הנביא (ישעיה ו ג) ׳וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות׳, כלומר שעם היות המִקְדָש [הנמצא בעולם הגשמי] קדוש אשר שם היה מראה הנבואה, כאמרו (שם פסוק א) ושוליו מלאים את ההיכל, הנה הוא [המקדש] קרא את עולם הגלגלים ׳קדוש׳ [כי הוא קדוש ביחס אליו], ועולם הגלגלים לעולם המלאכים קדוש בערכם, אמנם ׳קדוש ה׳ צבאות׳, הוא ׳קדוש׳ במוחלט׳. וכן כתב האלשיך בפרשת בראשית: ׳הלא המה שלש עולמות, עולם השפל, ועולם הגלגלים, ועולם המלאכים, ולמעלה מהם עולם העליון, כי משם ישתלשל השפע דרך העולמות׳. [ולדעת המקובלים גם ישנם ארבעה עולמות, אך חלוקתם שונה, אצילות, בריאה – עולם הכסא, יצירה – עולם המלאכים, עשייה - הכולל את הגלגלים ואת הארץ, וסיבת המחלוקת כי הקדמונים סברו שהכוכבים אינם מאותו חומר שהארץ (ספר הכרמל, ערך ארבע עולמות)].
8. כיון שהתבאר שיש נמצא אחד במציאות הרביעית שמעל לכל הכוחות השכליות, מתברר שגם פעולת הנבראים השכליים אינם פועלים מבחירתם, אלא כי כך ציווה וסידר אותם הבורא. וראה אור עמים (פרק אחדות) שלא יתכן שיהיו שני בוראים באותה מעלה, ואם האחד עליון על השני, מוכרח שהשני אינו קדמון. וראה שם שהטוענים שישנם ח״ו שתי רשויות מוכיחים זאת ׳שבהיות שלהפכים ראוי שתהיינה התחלות הפכיות, והטוב והרע הנראים במציאות הם הפכיים, הנה ראוי לחשוב שתהיינה לפחות שתי התחלות וסיבות פועלות במציאות, אחת מהן מחדשת הטובות, והשנית מחדשת הרעות׳. ורבינו דחה זאת, כי גם ברע שה׳ עושה, התכלית הוא לטוב, ולכן אין זה סותר שהוא מקור שניהם. והוא מה שפירש כאן ׳דודי צח ואדום׳, שהוא צח כולו, ובכל זאת נוהג במידת הדין כאשר יש בו צורך לתכלית טוב.
9. לשה״כ בדברים (לג ב) ׳ואתא מרבבות קודש׳, והם ׳הרבה חיילות המקיפין אותו׳ (רש״י), והוא ׳דגול׳ מכל הרבבות שלו [אולי כבעל העקידה שדגלו גבוה יותר משאר כל הרבבות], כי רק ה׳ הוא בעל בחירה לעשות כרצונו, וכל ׳רבבות קודש׳ שלפניו אינם אלא ׳עושי רצונו׳, ולא רצונם שלהם. ובחגיגה (טז.) איתא ׳דגול מרבבה - דוגמא הוא ברבבה שלו׳, ופירש המהרש״א בשם הערוך ׳מדוגם שאין כמותו בכל הרבבות׳. ובהמשך כתב המהרש״א ׳כמו שנושא הדגל הוא ניכר לבד בחיל וכו׳, כך הקב״ה מובדל מכל הרבבה שלו, שהוא אחד׳. ובעל העקידה פירש ׳דגול מרבבה׳ - שאין להשוות אליו שום נמצא ואלוה, כי הוא היחיד אשר כל בעל שכל מכיר לו האלוהות על כל זולתו עליונים ותחתונים כהכרת הדגל המפורסם במראה אותותיו העצומים והחזקים על כל רבבות עם אשר סביבו, וכמו שאמר ׳ואתא מרבבות קודש׳. ורבינו מוסיף על כך שהדגל מורה על הבחירה והיכולת, ששייך רק לה׳, לכן רק הוא נחשב לנושא הדגל. ובזה משיבים ישראל למה ששאלו הגויים ׳מה דודך מדוד׳, מה שונה אלהיכם שאתם דבוקים בו גם תוך הצרות, ולא כגויים הבועטים באליליהם כשתבוא צרה, כי ׳הטוב או הפכו אשר ייטיב או ירע השר השורר על כל אומה, לא מכוחו הוא, רק מאתו יתברך, והשר הוא כצינור לקלח שפע הנרצה מאתו יתברך, והראיה כי לא ייטיב וירע כאחת שום אחד מהשרים, רק או טוב או רע, ואין זה רק למה שהוא שליח, ואין שליח עושה שתי שליחויות כאחת, אך הוא יתברך יעשה שתי פעולות נגדיות כאחד, כענין שקיעת המצריים והצלת ישראל רגע אחד וכו׳, וזהו דודי צח ואדום, שמתייחס אל צחות הוא פעולת רחמים, ומתייחס אל אודם הוא דין, יהיו יחד בו יתברך, הרי מזה תשובת שתי השאלות, מה דודי מדוד בהיותי היפה בנשים בהשפיעו טובה, לא על ריבוי הטובה או מיעוטה הדבר תלוי, רק במי שהוא בעל הטוב שאליו ראוי לידבק, ולא במי שהוא שליח כשר השורר על כל אחד מהאומות, ועל השנית, שאמרו מה דודך מדוד שככה השבעתנו שהוא על עתות בצרה, הוא כי צרתכם על ידי השר הוא צרה בעצם, אך צרתנו על ידו יתברך היא טובה בעצם, כי הוא ׳צח ואדום׳, שזולת היותו רחום בדין עיקרו הוא הרחמים, כי על כן יקרא צח ואדום ולא אדום וצח, כי העיקר הוא הרחמים, כי לא לינקם יכוין רק לנכות עון מאהבה מסותרת׳ (אלשיך). וקרוב לפירושו של רבינו כתב המלבי״ם: ׳כי הדוד הנעלם ית׳ הוא צח ואדום, ר״ל שכלול מחסד ורחמים שהיא מליצת הצחות, ומן מידת הדין שמורה אדום, פירוש שהוא המקור לטוב ולרע, הדין והרחמים הטובות והרעות החיים והמות כולם משורש אחד יוצאים, משורש השרשים שכולו טוב ואין דבר נפרד ממנו, לא כהאומרים שהם משני שרשים, ובמדרש ׳צח לי בים - ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, ואדום לי בים - וינער ה׳ את מצרים בתוך הים׳, וכן הוא ׳דגול מרבבה׳ - בו נקבצו רבבות כוחות שהוא המקור לכולם שמצד זה נקרא בשם אלקים, ר״ל קבוצת כל הכוחות אשר במציאות שאין דבר חוץ ממנו׳.
צח – ענין בהירות הלובן כמו צחו מחלב (איכה ד׳:ז׳).
דגול – מלשון דגל והוא הנס שנושאים לפני כל מחנה ומחנה וכן איש על דגלו (במדבר ב׳:ב׳).
מרבבה – רבוא הוא עשרת אלפים.
דודי צח ואדום – כאילו משיבה הן אין להעריך שאר הדודים מול דודי, כי דודי הוא צח הלבון מעורב במראה אדמימות הנחמד לעין והנמשל הוא לומר הנה המקום ברוך הוא פועל הרחמים והדין. כי צחות הלבון יורה על הרחמים, והאודם על הדין כמפורסם. וכאומר הנה בידו הכל הרחמים והדין, אבל שרי מעלה לא ייטיבו ולא ירעו מעצמם, כי אינם אלא שלוחי המקום ברוך הוא.
דגול מרבבה – יש לו דגלים מקבוצת רבבות והנמשל הוא לומר רבים הם מלאכיו עושי דברו, כמו שנאמר אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון, ולא כן שרי מעלה.
משל:
דודי – משיבה סימניו ומעלותיו על כל דוד, ומסיימת זה דודי ר״ל הנמצא כמוהו.
מליצה:
דודי – משיבה הנפש דודי צח ואדום, תחלה מגדת בכלל כי הדוד הנעלם ית׳ הוא צח ואדום, ר״ל שכלול מחסד ורחמים שהיא מליצת הצחות ומן מדת הדין שמורה אדום, פי׳ שהוא המקור לטוב ולרע, הדין והרחמים הטובות והרעות החיים והמות כולם משורש אחד יוצאים משורש השרשים שכולו טוב ואין דבר נפרד ממנו לא כהאומרים שהם משני שרשים (ובמד׳ צח לי בים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים ואדום לי בים וינער ה׳ את מצרים בתוך הים) וכן הוא דגול מרבבה בו נקבצו רבבות כחות שהוא המקור לכולם שמצד זה נקרא בשם אלהים, ר״ל קבוצת כל הכחות אשר במציאות שאין דבר חוץ ממנו.
צח – כמו רוח צח (ירמיהו ד׳:י״ד), טהור ונקי מאידים; אף כאן טהור ולבן.
דגול מרבבה – מפני גובה קומתו נבחר בין רבבה לשאת הדגל (ועיין מה שכתבתי למעלה ב׳:ד׳).
דודי צח ואדום – אומרים ישראל לאוה״ע1 דודי צח ואדום, צח לי בארץ מצרים ואדום למצרים, צח לי בים ואדום להם בים2 צח לי בשבת ואדום לי כל ימי השבת, צח לי בראש השנה ואדום לי כל ימי השנה, צח לי בעוה״ב ואדום לי בעוה״ז. (שם)
דגול מרבבה – מהו דגול מרבבה – דוגמא הוא ברבבה שלו.⁠3 (חגיגה ט״ז.)
דגול מרבבה – על שם ואתא מרבבות קודש (פ׳ ברכה) אות הוא בתוך רבבות קודש, הוא אש ומשרתיו אש.⁠4 (מ״ר)
1. בתשובה לשאלתם מה אלוה הוא מאלהות, כבדרשה הקודמת.
2. מפרש צח מענין מדת הטוב והחסד ואדום מענין מדת הדין, ואמר צח לי בים כמש״נ ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, ואדום להם בים, כלומר למצרים, כמש״נ וינער ה׳ את מצרים בתוך הים.
3. פירש״י לשון היכר, דבר העומד לדוגמא להראותו, כלומר כזה עשה לי ואין זה דבר הניכר אף כאן מקומו ניכר.
4. הבאור הוא מעין דרשה הקודמת עיי״ש. וע״ע מש״כ בתו״ת ר״פ ברכה בפסוק המובא כאן.
וכך היא משיבה להן, אין דודי כשאר הדודים, כי1 דּוֹדִי צַח – בהיר2, וְיחד עם זאת מראה פניו3 אָדוֹם – אדמדם הנחמד לעין4, דָּגוּל – מוקף5 דגלים הוא6 מֵרְבָבָה – מרבבות7 חיילים המקיפים אותו8, וניכר הוא ביניהם9:
1. מצודת דוד.
2. מצודת ציון, מצודת דוד.
3. רש״י, מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. רש״י.
6. מצודת ציון.
7. מצודת דוד. ריבוא הוא עשרת אלפים, מצודת ציון.
8. רש״י.
9. רשב״ם. ומצודת דוד ביאר יש לו דגלים מקבוצת רבבות. והנמשל, כנסת ישראל משיבה לאומות, הקב״ה פועל הרחמים והדין, כי צחות הלובן מסמלת את הרחמים והאודם את הדין, ובאמת בידו הכל, הרחמים והדין, ושרי מעלה לא ייטיבו ולא ירעו מעצמם אלא הם שלוחי המקום ברוך הוא שהוא ״דגול מרבבה״ דהיינו שרבים הם מלאכיו עושי דברו, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהקב״ה לעיתים הוא לבן להלבין עוונותיי ולעיתים אדום להורות משפט ולנקום באויביו. ובמדרש, ישראל אומרים לאומות, ״דודי צח ואדום״ צח לי בארץ מצרים ואדום למצרים... צח לי בעוה״ב ואדום לי בעולם הזה, רבי לוי בר חייתא אמר בה תלת, צח לי בשבת ואדום לי כל ימי השבוע, צח לי בראש השנה ואדום לי כל ימות השנה, מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יא) רֹאשׁ֖וֹ כֶּ֣תֶם פָּ֑ז קְוֻצּוֹתָיו֙א תַּלְתַּלִּ֔ים שְׁחֹר֖וֹת כָּעוֹרֵֽב׃
His head is as the most fine gold; his locks are curled and black as a raven.
א. קְוֻצּוֹתָיו֙ =ש1 ובדפוסים (וכן הכריעו דותן וברויאר ומג״ה), וראו לעיל פסוק ב׳ בהערת הנוסח
• ל!=קְוּצּוֹתָיו֙ (נקודת שורוק במקום קובוץ בוי״ו)
• הערות דותן וברויאר והמקליד (האחרון לא העיר למעלה בפסוק ב׳).
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אוֹרָיְתֵיהּ דְּהִיא רַגִּיגָא מִדְּהַב טָב וּפֵירוּשׁ מִלַּיָּא דִּבְהוֹן דְּגוֹרִין דְּגוֹרִין טַעְמִין וּפִקּוֹדִין לְמַן דְּנָטְרִין לְהוֹן חִוָּרִין כְּתַלְגָּא וּדְלָא נָטְרִין יָתְהוֹן אוּכָּמִין כַּאֲגַפֵּי עוֹרְבָא.
[א] רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז – רֹאשׁוֹ זוֹ הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ (משלי ח׳:כ״ב). רַבִּי חוּנְיָא בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ שְׁנֵי אֲלָפִים שָׁנָה קָדְמָה הַתּוֹרָה לִבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה טַּעַם: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם (משלי ח׳:ל׳), וְיוֹמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלֶף שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר (תהלים צ׳:ד׳).
כֶּתֶם פָּז – אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב (תהלים י״ט:י״א), קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים, זֶה הַסִּרְגּוּל. שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב, אֵלּוּ הָאוֹתִיּוֹת.
דָּבָר אַחֵר: קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים – תִּלֵּי תִּלִּים.
דָּבָר אַחֵר: רַבִּי עֲזַרְיָה אוֹמֵר אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אוֹתָם שֶׁהֵם קוֹצִים בַּתּוֹרָה, הֵן קְוֻצֵּי קְוֻצִּים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמְרִים תִּלֵּי תִּלִּים.
דָּבָר אַחֵר: רַבִּי עֲזַרְיָה אוֹמֵר אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אוֹתָם שֶׁהֵן קוֹצִין בַּתּוֹרָה, תִּלֵּי תִּלִּים הֵן. בְּמִי הֵן מִתְקַיְּמוֹת, שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב, בְּמִי שֶׁהוּא מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב בָּהֶן. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵין גָּרְנָהּ שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בַּלַּיְלָה, מַה טַּעַם: וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה (משלי ל״א:ט״ו), וּכְתִיב: קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה (איכה ב׳:י״ט). רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, עַל שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה (יהושע א׳:ח׳).
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ יָפֶה לִמְּדַנִּי רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁאֵין גָּרְנָהּ שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בַּלַּיְלָה.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כַּד הֲוֵינָא לָעֵי בְּאוֹרַיְתָא בִּימָמָא, בַּלַּיְלָה הֲוָה מַנְהֲרָא לִי, דִּכְתִיב: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה.
[ב] רַבִּי יוֹחָנָן דְּצִפָּרִין פְּתַר קְרָא בִּתְלוּלִיּוֹת שֶׁל עָפָר, מִי שֶׁהוּא טִפֵּשׁ מַהוּ אוֹמֵר מִי יָכוֹל לִקְצוֹת אֶת זֶה, מִי שֶׁהוּא פִּקֵּחַ מַהוּ אוֹמֵר, הֲרֵינִי קוֹצֶה שְׁתֵּי מַשְׁפֵּלוֹת בַּיּוֹם וּשְׁתֵּי מַשְׁפֵּלוֹת בַּלַּיְלָה וּלְמָחָר כֵּן, עַד שֶׁאֲנִי קוֹצֶה אֶת כֻּלָּהּ. כָּךְ מִי שֶׁהוּא טִפֵּשׁ אוֹמֵר מִי הוּא יָכוֹל לִלְמֹד כָּל הַתּוֹרָה, נְזִיקִין שְׁלשִׁים פְּרָקִים, כֵּלִים שְׁלשִׁים פְּרָקִים. וְהֶחָכָם אוֹמֵר הֲרֵינִי לוֹמֵד שְׁתֵּי הֲלָכוֹת הַיּוֹם וּשְׁתַּיִם לְמָחָר עַד שֶׁאֲנִי לוֹמְדָהּ כֻּלָּהּ.
אָמַר רַבִּי יַנַּאי: רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת (משלי כ״ד:ז׳), לְכִכָּר נָקוּב שֶׁתָּלוּי בַּאֲוִירוֹ שֶׁל בַּיִת, הַטִּפֵּשׁ אוֹמֵר מִי יָכוֹל לְהוֹרִיד לָזֶה, וְהַפִּקֵּחַ אוֹמֵר וְלֹא אַחֵר תְּלָאוֹ, אֶלָּא הֲרֵינִי מֵבִיא שְׁנֵי קָנִים וּמְחַבְּרָן זֶה עִם זֶה עַד שֶׁאֲנִי מוֹרִידוֹ. כָּךְ הַטִּפֵּשׁ אוֹמֵר מִי יָכוֹל לִלְמֹד הַתּוֹרָה שֶׁבְּלֵב רַבִּי, וְהַפִּקֵּחַ אוֹמֵר וְהוּא לֹא מֵאַחֵר לְמָדָהּ, הֲרֵינִי לוֹמֵד הַיּוֹם שְׁתֵּי הֲלָכוֹת וּשְׁתַּיִם לְמָחָר, עַד שֶׁאֲנִי לוֹמֵד הַתּוֹרָה שֶׁל חָכָם זֶה.
אָמַר רַבִּי לֵוִי לִקְרַסְטָל נָקוּב שֶׁשָּׂכְרוּ בְּעָלָיו פּוֹעֲלִים לְמַלְּאוֹתוֹ מַיִם, אוֹמֵר הַטִּפֵּשׁ מָה אֲנִי מוֹעִיל, מַכְנִיס בְּזוֹ וּמוֹצִיא בְּזוֹ, וְהַפִּקֵּחַ אוֹמֵר וְלֹא שְׂכָרִי אֲנִי נוֹטֵל, וְלֹא שְׂכַר כָּל חָבִית וְחָבִית אֲנִי נוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת. כָּךְ הַטִּפֵּשׁ אוֹמֵר הֲרֵינִי לוֹמֵד תּוֹרָה וּמְשַׁכְּחָהּ מָה אֲנִי מוֹעִיל, וְהַפִּקֵּחַ אוֹמֵר וְלֹא שְׂכַר יְגִיעָה נוֹתֵן לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁאַתְּ רוֹאֶה קוֹצִין בַּתּוֹרָה, תִּלֵּי תִּלִּים הֵן, יְכוֹלוֹת הֵן לְהַחְרִיב אֶת הָעוֹלָם וְלַעֲשׂוֹתוֹ תֵּל, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: תֵּל עוֹלָם (דברים י״ג:י״ז). כְּתִיב: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד (דברים ו׳:ד׳), אִם תַּעֲשֶׂה מִן הַדל״ת רי״ש, תַּחֲרִיב לְכָל הָעוֹלָם, לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר (שמות ל״ד:י״ד), אִם תַּחֲלִיף רי״ש בְּדל״ת, תַּחֲרִיב הָעוֹלָם. כְּתִיב: וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי (ויקרא כ״ב:ב׳), אִם תַּחֲלִיף חי״ת לְה״א תַּחֲרִיב הָעוֹלָם, כְּתִיב: וְחִכִּיתִי לַה׳ (ישעיהו ח׳:י״ז), אִם תַּחֲלִיף חי״ת לְה״א תַּחֲרִיב הָעוֹלָם, כְּתִיב: כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ (תהלים ק״נ:ו׳), אִם תַּחֲלִיף ה״א לְחי״ת תַּחֲרִיב הָעוֹלָם, כְּתִיב: כִּחֲשׁוּ בַּה׳ (ירמיהו ה׳:י״ב), אִם תַּחֲלִיף בי״ת לְכ״ף תַּחֲרִיב הָעוֹלָם, כְּתִיב: בַּה׳ בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ (הושע ה׳:ז׳), אִם תַּחֲלִיף בי״ת, לְכ״ף תַּחֲרִיב הָעוֹלָם, כְּתִיב: אֵין קָדוֹשׁ כַּה׳ כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ (שמואל א ב׳:ב׳), אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בַּר כַּהֲנָא הַכֹּל בָּלֶה וְאַתְּ לָא בָּלֶה, כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ, אֵין לְבַלּוֹתֶיךָ.
[ג] שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב – רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי בַּר הַדְרִין וְרַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי קָרוֹבָה אָמַר, אֲפִלּוּ אִם מִתְכַּנְּשִׁין כָּל בָּאֵי עוֹלָם לְהַלְבִּין כָּנָף אֶחָד מִן הָעוֹרֵב אֵינָן יְכוֹלִין, כָּךְ אִם מִתְכַּנְּשִׁין כָּל בָּאֵי עוֹלָם לַעֲקֹר יו״ד שֶׁהוּא קְטַן הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אֵינָן יְכוֹלִין, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מִשְּׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲקֹר יו״ד מִן הַתּוֹרָה עָלָה קַטֵּיגוֹרוֹ, וּמִי קִטְרֵג, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר יו״ד שֶׁבְּיַרְבֶּה קִטְרֵג. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר סֵפֶר מִשְׁנֶה תּוֹרָה עָלָה וְנִשְׁתַּטַּח לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ דְּיָתֵיקֵי שֶׁמִּקְצָתָהּ בְּטֵלָה כֻּלָּהּ בְּטֵלָה, שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ מְבַקֵּשׁ לַעֲקֹר יו״ד שֶׁבַּתּוֹרָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֵךְ, הֲרֵי שְׁלֹמֹה בָּטֵל וּמֵאָה כַּיּוֹצֵא בוֹ וְיו״ד שֶׁבְּךָ אֵינוֹ בָּטֵל לְעוֹלָם.
[ד] רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר יו״ד שֶׁבְּשָׂרַי עָלָה וְנִשְׁתַּטֵּחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עֲקַרְתַּנִי מִשְׁמָהּ שֶׁל צַדֶּקֶת זוֹ. אֵשֶׁת צַדִּיק זֶה אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְקָרָאתָ שְׁמָהּ שָׂרָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֵךְ, מִתְּחִלָּה הָיִיתָ בְּסוֹפָן שֶׁל אוֹתִיּוֹת וּבְשֵׁם נְקֵבָה, עַכְשָׁו אֲנִי נוֹתֶנְךָ בִּשְׁמוֹ שֶׁל זָכָר וּבָרִאשׁוֹן שֶׁל אוֹתִיּוֹת, בְּצַדִּיק שֶׁבָּעוֹלָמִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ (במדבר י״ג:ט״ז). רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר אֲבוּנָה בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא, לְעֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת הָיָה אל״ף קוֹרֵא תִּגָּר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם נְתַתַּנִי בְּרֹאשׁ הָאוֹתִיּוֹת וְלֹא בָרָאתָ בִּי הָעוֹלָם אֶלָּא בְּבי״ת, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א׳:א׳), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלָמִי וּמְלוֹאוֹ לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ (משלי ג׳:י״ט), לְמָחָר אֲנִי נִגְלֶה וְנוֹתֵן הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי נוֹתֶנְךָ בָּרִאשׁוֹן שֶׁל דִּבְּרוֹת, וּבְךָ אֶפְתַּח תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ (שמות כ׳:ב׳). בַּר חוֹטָא אָמַר לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אל״ף, שֶׁהוּא מַסְכִּים מֵאֶלֶף דּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר (תהלים ק״ה:ח׳).
[ה] רַבִּי יְהוּדָה פָּתַר קְרָא בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב, אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאִין כְּעוּרִין וּשְׁחֹרִין בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֶעָתִיד לָבוֹא: מַרְאֵיהֶן כַּלַּפִּידִים כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ (נחום ב׳:ה׳). רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק פָּתַר קְרָא בְּפָרָשִׁיּוֹת הַתּוֹרָה, תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב, אֵלּוּ תַּלְמוּדוֹת שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנִּרְאוֹת כְּעוּרוֹת וּשְׁחֹרוֹת מִלְּאָמְרָן בָּרַבִּים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲרֵבוֹת הֵן עָלַי, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְעָרְבָה לַה׳ מִנְחַת יְהוּדָה (מלאכי ג׳:ד׳). תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן הַדָּבָר, שֶׁהֲרֵי פָּרָשַׁת זָב וְזָבָה לֹא נֶאֶמְרוּ שְׁתֵּיהֶן כְּאֶחָד, אֶלָּא זוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְזוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ וגו׳ וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ (ויקרא ט״ו:ב׳-כ״ה).
[ו] אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, תּוֹרָה שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיְתָה עוֹרָהּ שֶׁל אֵשׁ לְבָנָה, וּכְתוּבָה בְּאֵשׁ שְׁחוֹרָה, הִיא אֵשׁ וַחֲצוּבָה מֵאֵשׁ, וְהִיא מוּכְלֶלֶת בְּאֵשׁ, וּנְתוּנָה בְּאֵשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים ל״ג:ב׳).
ראשו כתם פז – בשעה שהוא מביא את היסורים על ישראל לנקותם מעון.
קוצותיו תלתלים – זה [היה] המזבח.
ראשו כתם פז – זו תורה דכתיב ה׳ קנני ראשית דרכו, כתם פז אלו דברי תורה הנחמדים מזהב ומפז רב, דברים שנבראו מבראשית חמדתם ככתם פז ואלפים שנה קדמה לעולם.
קוצותיו תלתלים – זו הסרגול, שחורות כעורב אלו קוצי אותיות, רבי אלעזר ורבי יהושע במי הם מתקיימין במי שמשחיר ומעריב בהם, אמר רבי שמואל בר אידי דברי תורה צריכים השחרה, פרנסה מנין דכתיב מי יכין לעורב צידו, תדע לך שהוא כן שהרי אליהו זכור לטוב על ידי שהשחיר והעריב בהם לא כבר זמנתי עורבים ומביאים לו לחם ובשר.

רמז תתקפט

כתוב אחד אומר לבושיה כתלג חור ושער ראשיה כעמר נקא, וכתיב ראשו כתם פז קוצותיו תלתלים שחורות כעורב, ל״ק כאן בישיבה כאן במלחמה, דאמר מר אין נאה בישיבה אלא זקן ואין נאה במלחמה אלא בחור.
קוצותיו תלתלים – אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מלמד שיש לידרש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, שחורות כעורב במי אתה מוצא במי שמשחיר ומעריב עליהם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, רבי אבא אמר במי שמשחיר עיניו עליה כעורב, רבי אבא אמר במי שנעשה אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב, כי הא דרב אדא בר מתנה הוה קא אזיל לבי רב אמרה ליה דביתהו לא בעי ינוקא ריפתא, אמר לה מי שלימו להו (קוקאי) [קורמי] דאגמא.
שחורות כעורב – מכאן לעורב שהוא שחור וכתיב את כל עורב למינו זה עורב שחור.
קוצותיו תלתלים – רבי חנין דצפורי פתר קריא בתלולית זה של עפר, מי שהוא טפש אור מי יוכל לפנות את זה, מי שהוא פקח אומר הריני קודח שני משפלות היום ושני משפלות למחר עד שאני קודח כלה, כך מי שהוא טפש אומר מי יכול ללמוד את התורה, נזיקין שלשים פרקים כלים שלשים פרקים, מי שהוא פקח אומר אני קורא היום שתי הלכות למחר שתי הלכות עד שאני קורא את כלה.

רמז תתקצ

אמר רבי ראמות לאויל חכמות, לככר שהוא תלוי באוירו של בית, מי שהוא טפש אומר מי יכול להוריד את זה, מי שהוא פקח אומר לא אחד תלאו הרי אני מביא קנים ומספקן זה לזה ומורידו בו, כך מי שהוא טפש אומר מי יכול ללמוד תורה מה שבלבו של חכם, ומה אומר הפקח ולא מאחר למדם אלא הריני למד שתי הלכות היום ושתי הלכות למחר עד שאני למד כל התורה כמותו. אמר רבי לוי לטרסקל נקוב ששכר בעליו פועלים למלאותו, מי שהוא טפש אומר מה אני מועיל מכניס בזו ומוציא בזו, מי שהוא פקח אומר ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל, כך מי שהוא טפש מהו אומר מה אני למד תור ומשכחה, מי שהוא פקח מהו אומר ולא שכר יגיעה הקב״ה נותן. א״ר זעירא אפילו דברים שאתה רואה אותם קוצים בתורה, תלתלים הם, יכולי הם להחריב את העולם ולעשותו תל, כענין שנאמר והיתה תל עולם. כתיב שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, אם את עושה דל״ת רי״ש אתה מחריב את העולם, שנאמר לא תשתחוה לאל אחר אם אתה עושה רי״ש דל״ת אתה מחריב את העולם, כתיב ולא יחללו את שם קדשי אם אתה עושה חי״ת ה״א אתה מחריב את העולם, כתיב כל הנשמה תהלל יה אם אתה עושה ה״א חי״ת אתה מחריב את העולם. כתיב כחשו בה׳ אם אתה עושה בי״ת כ״ף אתה מחריב את העולם. ר׳ אלכסנדרי קרי ליה שחורות כעורב אם מתכנסים כל העולם להלבין כנף אחד של עורב אינן יכולין, כך אם מתכנסין כל העולם לעקור דבר אחד מן התורה אינן יכולין, ממי אתה למד משלמה שבקש לעקור בר אחד מן התורה ועלה קטיגורו, מי קטיגורו רבי יהודה בר לוי אמר יו״ד של ירבה קטיגורו. תני רשב״י ספר משנה תורה קיטרג עלה ונשתטח לפני הקב״ה אמר לפני רבש״ע עקרני שלמה ועשאני פלסתר שדייתיקי ששנים ושלשה דברים בטלים ממנה כולה בטלה, והרי שלמה בקש לעקור יו״ד ממני, כתיב ולא ירבה לו סוסים והרבה לו, כתיב ולא ירבה לו נשים והרבה לו, וכסף וזהב לא ירבה לו והרבה לו, אמר הקב״ה צאי ליך הרי שלמה ומאה כיוצא בו בטלים ויו״ד ממך אינה בטלה, ר׳ הונא בש״ר אחא אמרי יו״ד שנטל הקב״ה משרה היתה פורחת באויר וטסה לפני כסאו של הקב״ה אמרה לפניו רבש״ע מפני שהייתי קטנה של אותיות הוצאתני משמה של צדקת, אמר לה היית בשמה של צדקת נקבה ובסוף, עכשיו אני נותנך בשמו של זכר ובראש שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע.
שחורות כעורב – שחורים, כעורב בעולם הזה, ולעתיד לבא מראיהן כלפידים אלו ת״ח, ר׳ שמואל בר יצחק פתר קריא בפרשיותיה של תורה אף על פי כן שנראות כאלו כעורות ושחורות לאמרם ברבים כגון הלכות זיבת ונגעים אמור הרי הם ערבות לפני, תדע לך שפרשת זב וזבה לא נאמרו כאחת אלא זו בפני עצמה וזו בפני עצמה.
ראסה כפצוץ מן פוז, ד׳ואיבה מסלסל סוד, כסואד אלג׳ראב.
ראשו כמו שביבים מפז, הקצוות (קליעת השער) שלו מתולתלות ושחורות כמו שחרות העורב.
ראשו – ראשו כמרגלית של פז קוצותיו מסולסלות שחורות כשחרות העורב.
ואמרו ראשו כתם פז, היא התורה שעמהם בגלות שנ׳ ראש דברך אמת (תהלים קיט קס), והיא כתם פז שנ׳ הנחמדים מזהב ומפז רב (שם יט יא).
וענין שחורות כעורב, שחרות הכתב.
ראשו – מבהיק ככתם פז, כתם – הוא לשון סגולת מלכים שאוצרין בבית גנזיהם, וכן ישנהא הכתם הטוב (איכה ד׳:א׳), וכן ולכתם אמרתי מבטחי (איוב ל״א:כ״ד), וכן וחלי כתם (משלי כ״ה:י״ב).
קווצותיו תלתלים – לשון תלויים, פנדילוייש.
שחורות כעורב – כל אלה נוי לבחור.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, וכן ברש״י איכה ד׳:א׳, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״ישנא״.
His head – Shines like the finest gold. 'כֶּתֶם'1 is a term referring to the treasures of kings which they store in their treasure houses, and similarly, "the finest gold כֶּתֶם has changed,⁠"2 and similarly, "and fine gold וְלַכֶּתֶם I called my security,⁠"3 and similarly, "and an ornament of fine gold כֶּתֶם.⁠"4
His locks hang – תַּלְתַּלִּים is] is an expression of hanging תְּלוּיִים, pendelojes in Old French.
They are raven-black – All these are handsomeness for a young man.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

1. 'ם'ת'כ is an acronym representing the three crowns: תורה [=Torah], כהונה [=priesthood], and מלכות [=kingship], mentioned in Avos 4:13. (Gra)
2. Eikhah 4:1.
3. Iyyov 31:24.
4. Mishlei 25:12.
ראשו כתם פז – כיון ששאלו אומות העולם לישראל מה ראיתם להדבק בשם יותר מכל אלהי העמים הם מגידים להם שבחו במקצת.
צח ואדום דגול מרבבה – ראשו כתם פז קווצותיו תלתלים שחורות כעורב. עיניו כיונים על אפיקי מים רוחצות בחלב יושבות על מלאת. לחייו כערוגת הבושם מגדלות מרקחים שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר. ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש מעיו עשת שן מעולפת ספירים שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז מראהו כלבנון בחור כארזים. חכו ממתקים וכולו מחמדים. כד׳ מיני שבח כנגד כד׳ ספרים.
ראשו כתם פז – דבר הכתו׳ דברים הנשמעים לאוזן דרך מלך מהודר ואיש גבור ונחמד למראה ונאה עד אין חקר. וכל זה הספור על שם מעשיו של הקב״ה והתורה שנתן לעמו להודיע לכל באי העולם כי אין כי״י אלהינו. ואין תורה כתורת משה רבינו איש האלהים. על כן אנחנו מתאמצים בבוראינו ובתורתו כענין שנאמר דרשו י״י בהמצאו. דרשו י״י ועוזו בקשו פניו תמיד.
ראשו כתם פז – התורה שנתן לנו שנקראת ראשית שנאמר י״י קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז.
כתם פז – הנחמדים מזהב ומפז רב. ואו׳ לא תסולה בכתם אופיר.
קווצותיו תלתלים – על שפתח בראש דבר על השיער שבראש. ופירושו על קווצי האותיות של תיבה שאם החליף דלי״ת ברי״ש או בי״ת בכ״ף או ה״א בחי״ת מחריב כל העולם. וכן אז״ל על כל קווץ וקווץ של תורה יש בו תילי תלים של הלכות לכך נאמ׳ קווצותיו תלתלים שחורות כעורב. שהשיער השחור נאה לבחור. ואעפ״י שכתו׳ ושער רישיה כעמר נקי כל אחד ואחד ממנו לעינינו מתפרש. שחורות כעורב שאם אין אדם משחיר מין השחור ומעריב ומחשיך בבית המדרש ללמוד דברי תורה אין דברי תורה מתקיימין בו.
שחורות כעורב – שאם אין אדם מתאכזר על עצמו כעורב על בניו אין דברי תורה מתקיימין בידו.
שחורות כעורב – כל הצבעונין מתחלפין לשחור והשחור אינו מתחלף למין אחר. כל כך הדתות מתחלפות לדת אחרת. אבל התורה לעולם משתנה ואינה מתחלפת שנאמר יראת י״י טהורה עמדת לעד. ואו׳ כי לא תשכח מפי זרעו.
ד״א: קווצותיו תלתלים – זה הסרגול.
שחורות כעורב – זה הכתב שהוא שחור על גבי לבן.
ד״א: קווצותיו תלתלים – בזמן שאדם נכנס ללמוד תורה והוא שומע תלי תלים אם נצל הוא בורח ואם בקי הוא שמח שמצא מלאה מרובה והשכר מרבה כנגדו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

כתם פז – בלשון קדר: דבר עגול נכבד כמו חותם, וכן נכתם עונך (ירמיהו ב׳:כ״ב).
והקרוב: שהוא היקר באבנים, כיא פז מרגלית, וכמוהו ישנה הכתם הטוב (איכה ד׳:א׳).
תלתלים – זה על גבב זה, כמו על הר גבוה ותלול (יחזקאל י״ז:כ״ב).
א. כן בכ״י פריס 334, לונדון בית דין 41. בכ״י לונדון 27298: ״כמו״.
ב. כן בכ״י פריס 334, לונדון בית דין 41. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״גב״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

ראשו כתם פז – כסא כבודו.
קווצותיו שחורות – ענן וערפל סביביו (תהלים צ״ז:ב׳).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

His head is as the choicest gem. His throne of glory.
His locks are black. ‘Cloud and darkness are round about him’ (Psalms 97:2).
כתם – דבר עגול ממיני חלי.
ּופז – אבנים יקרות.
קווצותיו – קצת שערו.
תלתלים – מן תל, כמוא על הר גבוה ותלול (יחזקאל י״ז:כ״ב).
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״כמו״.
ראשו כתם פז – הוא כסא הכבוד.
שחורות כעורב – כעניין: ישת חושך סתרו (תהלים י״ח:י״ב).
ראשו כתם פז – כתכשיטא של זהבב בראש, ונאה.
כתם פז – כאדמומיתג של זהב מופז, כמו: נכתם (ירמיהו ב׳:כ״ב).
תלתלים – תילי תילים קווצות ראשו. בחור לבן ואדום ושערות שחורות ותלתלים וראשו כתם פז.
א. בכ״י: בתכשיט.
ב. בכ״י: זה.
ג. בכ״י: באדמומית.
ראשו כתם פז. ראשו נאה כקצוצת זהב. תלתלים – קריישפ״ש בלע״ז.⁠א
והדוגמה תורתו יקרה ״מזהבב ומפז רב״ (ראו תהלים י״ט:י״א). קווצותיו תלתלים – מצותיו תילי תילים של הלכות (ראו בבלי מנחות כ״ט:). שחורות כעורב – כדכתיב ״מי יכין לעורב צידו״ וגומ׳ (איוב ל״ח:מ״א), וכתיב ״ממרחק תביא לחמך״ג וגומ׳ (משלי ל״א:י״ד).⁠ד
א. בצרפתית עתיקה: crespés. מובא במילון האנגלו-נורמני בערך crespi, crespé כשם תואר, במשמעות מתולתל או מקורזל.
ב. בכה״י: מוזהב.
ג. בנוסחנו: לחמה.
ד. לשני הפסוקים המוזכרים כאן יש מסורת בחז״ל המפרשת אותם בהקשר של לימוד תורה. ראו למשל ירושלמי ר״ה ג, ה/ נח ע״ב על הפסוק במשלי; ויקרא רבה י״ט:א׳ על הפסוק באיוב.
ראשו כתם פז – כל {זה} מדברי הכלה. שמא תאמרו: הרי נמצאו פרשים הרבה טובים יפים ודגולים מרבבה, לכך אומרת: בראשו כתם פז – שהוא מעוטר בעטרה של זהב, ומלך הוא.
ושמא תאמרו: הוא מלך זקן ואיננו בעל כח וגבור, או שמא ימות היום או למחר, ואין נאה לעלמה לאהוב איש זקן, לכך אומרת: קווצותיו תלתלים שחורות כעורב – וסימן הוא שהוא נער וילד, כמו: הילדות והשחרות הבל (קהלת י״א:י׳), וגם הוא נוי גדול לאיש ששערו שחור ולחיו לבן.
פירוש אחר: ראשו כתם פז – שער ראשו מבהיק ככתם פז – הוא קבוצת ועשת זהב שאוצרים המלכים באוצרותם, כמו: ישנה הכתם הטוב (איכה ד׳:א׳), וכן: ולכתם אמרתי מבטחי (איוב ל״א:כ״ד).
תלתלים – תלויים, פינדלוייש.⁠1
ופירש פרחון (מחברת הערוך ״כתם״): כתם פז – אבן טובה, כמו: כתם אופיר (איוב כ״ח:ט״ז).
תלתלים – שער הרבה רצוף דלה על גבי חברתה. ורבותינו דרשו: תלי תלים.
ואבן עזרא אמר: ראשו – עגול ככתם פז.⁠2
1. בלעז: pendeloches?.
2. כן פירש ראב״ע בשני פירושיו.
ראשו כתם פז כסא כבודו. ״קוצותיו שחורות״ – ״ענן וערפל סביביו ישת חושך סתרו״ (תהלים יח:יב).
ראשו כתם פז קווצותיו תלתלים שחורות כעורב – זה הפסוק הוא להורות על יפיו ושלמותו והוא לפי המשל לבד.
ראשו כתם פז – המשיל עצמותו ומציאותו ואלהותו לראש זהב, שהראש הוא היותר גבוה שבגוף האדם, והזהב הוא מעולה שבמתכות, ויר״ל ראשו, אחדותו ושכינת עוזו, שהוא בגבהי מרומים1, כתם פז, שאין בו הפסד ולא ישוער בו:
קווצותיו – ר״ל מלאכיו, משרתיו, עושי רצונו, שרים ומזלות:
תלתלים - הם רבים, ובערכו הם שחורות כעורב, שאין ערוך אליו: או נוכל לומר ראשו על אומת ישראל, שהוא אוהב אותה, ונחשבת בעיניו ככתם פז: קווצותיו הם אומות העולם, שאע״פ שהם רבים ותלתלים, בערך ישראל הם שחורות כעורב, וכמו שהשער נברא להגין על הראש, כן אומות העולם נבראו בעבור ישראל, שלעתיד לבוא יעבדו אותם, כ״ש2 כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו:
1. ע״פ הנוסח בתפילת ׳עלינו לשבח׳.
2. ישעיהו ס׳ י״ב.
תלתלים שחורות כעורב השחרות הנקרא כנף העורב הוא התכלת שהוא קרוב אל השחור והוא המתחבר תמיד אל הזהב בכל הגוונים פתוחים מפותחים.
דגול וגו׳ – כי מראהו זה מודיע אותו ברבבות עם יותר מהדגל הגבוה למעלה.
ואחר שזכרה מה שראתה לזכור על אמיתת מציאותו על זה האופן והוא ענין היחוד עצמו אמרה ראשו כתם פז. לומר שעם שאמתת עצמותו הוא היחוד כמו שהוא ענין הראש בגוף. עם כל זה הוא ידוע כי ממנו יתעלה הושפעו כל הנמצאות כלם עם היותם בבל תוסיף במספר ובשנוי כמו שהקווצות תלתלים הם על זה המספר ויוצאות מראש אחד. ואמרה שחורות לפי שיציאת והשפעת אלה הדברים הרבים והמשתנים מאחדות אחד מכל צד כבר נלאו השכלים האנושיים להשיג איכה ואיככה. גם חשך יחשיך מהם.
ראשו כתם פז. ומאותות מידת רחמיו הוא1, כי ראש דברו בתורת קדשו הוא במעשה בראשית, להגיד כוח מעשיו לעמו2 במופתים שכלים וחושיים למען ידעוהו ויזכו לחיי עולם3. כי אמנם יאמר על הדבר שהוא ׳שלו׳ בהיות הדבר מסודר מאתו בלבד, לא שיהיה חלק ממנו או חלק מגופו חס ושלום4, וכן יקרה ברוב מקומות בכתבי הקודש, כענין ׳ברוך כבוד ה׳ ממקומו׳ (יחזקאל ג יב)5 וזולתו, ובזה יסורו ספקות ופקורי המינין6: קווצתיו.⁠7 סיפורי8 תורתו שהם כמו השער בגוף שאינו חלק ממנו, וכמו כן סיפורי תורתינו שאינם מן החלק העיוני גם לא מהמעשי9, תלתלים, מספרים עניני חכמי הדורות שגבה לבם בדרכי ה׳10 וצדיקים ילכו בם11, כמו עניני האבות וזולתם שהיו לרצון12: שחורות כעורב. וכמו כן מספרים ענייני רשעי ארץ13, שהיו כמו העורב שהוא טמא ומראהו מְנַגֵד לאור הלבן14, כענין דור המבול ודור הפלגה ובני סדום וזולתם15, ומשפטי פיהו נגדם16, ובכן ׳שומר נפשו ירחק מהם׳17:
1. מכאן עד סוף הפרק תוכיח עדת ה׳ את מה שאמרה ש׳דודי צח׳ – שה׳ נוהג במידת הרחמים, ותַראה איך כל התורה ומצוותיה לא ניתנו אלא ממידת טובו של ה׳ כדי להיטיב לישראל.
2. ע״פ לשה״כ בתהלים (קיא ו) ׳כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים׳, וראה רש״י בראשית (א א) ע״פ חז״ל ש׳כח מעשיו׳ הוא סיפור בריאת העולם, וכן פירש רבינו בתהלים שם ׳כח מעשיו - בבריאת העולם וסדרו, הגיד לעמו - בראשית תורתו, למען ידעו זה גם המון עמו לפחות דרך קבלה [אם לא יבינו את ההוכחות, לפחות יקבלו מאבותיהם שכן הוא], ויהיו ראוים לרשת ארץ, לתת להם נחלת גוים - שלא היו מספיקים ליישב אותה תופשי התורה בלבד שידעו זה במופתים שכליים, ובזה יקל על המתבונן למצוא דברי חפץ׳.
3. סיפור מעשה בראשית בא להורות וללמד לאדם איך מציאותו ה׳ וגדלו וטובו ניכרים מתוך הבריאה, שמתוך התבוננות בה יבוא להכיר את בורא, וכפי שהאריך רבינו בספרו ׳אור עמים׳, ובקיצור בפירושו לפרשת בריאת העולם בתורה, לבאר איך כל פרשה זו באה לרמז על ההוכחות לידיעת ה׳. ורש״י כתב ׳ראשו כתם פז - תחילת דבריו הבהיקו ככתם פז׳, אך שם פירש על מה שאמר במתן תורה ׳אנכי ה׳ אלקיך׳.
4. כי מעיקרי האמונה שהבורא אינו גוף, וראה רמב״ם (הל׳ תשובה פ״ג ה״ז) ׳חמישה הן הנקראים מינים..., והאומר שיש שם ריבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה׳. וראה בהל׳ יסוה״ת (פ״א ה״ט) מש״כ הרמב״ם על כל הלשונות שמצינו בכתובים שמייחסים איברי הגוף לה׳. ולכן פירש ש׳ראשו׳ היינו הראש וההתחלה של התורה שה׳ סידר, ולפי שה׳ הוא שסידר את התורה, הראש של התורה מתייחסת כביכול אליו יתברך.
5. מן המקום המסודר ממנו, כי כיון שאין לו גוף, אינו נמצא במקום מסויים. וכ״כ הרמב״ם (יסודי התורה פ״א הי״א): ׳וכיון שנתברר שאינו גוף וגוייה, יתברר שלא יארע לו אחד ממאורעות הגופות, לא חיבור ולא פירוד, לא מקום ולא מידה, לא עליה ולא ירידה, ולא ימין ולא שמאל, ולא פנים ולא אחור, ולא ישיבה ולא עמידה׳.
6. בנדפס: התועים. והכוונה לדברי הרמב״ם הנזכרים שמי שמייחס גוף לבורא הוא מין. [ואולי גם רמז כדרכו במקומות רבים לנוצרים המייחסים אלוהות לבשר ודם].
7. ׳קצות שערו׳ (אבע״ז).
8. בנדפס: יסודי.
9. השערות צומחות מן הגוף אך אינם חלק בלתי נפרד ממנו, ולכן נמשלו להם הסיפורים שבתורה, כי עיקר שֵׁם ׳תורה׳ כולל חלקה העיוני וחלקה המעשי, והסיפורים אינם הוראות בעיון או במעשה, אך ניתנו כדי ללמוד מהם.
10. ע״פ לשה״כ בדה״י ב׳ (יז ו), ומפרש ׳תלתלים׳ לשון תל, כלשון ׳הר גבוה ותלול׳ (יחזקאל יז כב), וכן פירש אבע״ז.
11. לשה״כ בהושע (יד י) ׳ישרים דרכי ה׳ וצדיקים ילכו בם׳. כלומר, הצדיקים ילכו באותם דרכי ה׳ הנזכרים, ויגבה ליבם בדרכים אלה.
12. הרי שסיפורי התורה המשולים לקצות השערות נקראים ׳קווצותיו׳ של ה׳, כיון שהוא שסידר אותם. ובכוונות התורה כתב רבינו: ׳ולמען השיג זה [השלימות ע״י ההידמות לה׳] נתן בתורתו חלק עיוני הנקרא ׳תורה׳ בראשונה ובעצמות, וחלק מעשי הנקרא ׳מצווה׳ באמת, כאמרו יתברך (שמות כד יב) ׳והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם׳, ועמהם חלק סיפוריי מגיד דרכי טובו וחסדיו וקצת נפלאות עשה וכו׳, ומודיע קצת פעולות הראשונים, ואיך קצתם השיגו אורחות חיים וקצתם נפלו בהפכם, למען יתבונן הקורא בהם אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן אוֹר׳. ושוב ביאר איך חלקי העיון והמעשה מביאים את האדם לשלימות, ואחר זה כתב: ׳והמכוון בחלק הסיפורי בה הוא להודיע בנסיון הקדמונים אורח חיים למעלה למשכיל, וזה בהודיע דרכי צדיקי הדורות ופרטי פעולתם אשר בם מצאו חן בעיני האל יתברך למען יצא האדם בעקבותיהם, ולהודיע כמו כן קצת פעולות רשעי הדורות אשר סרו מן הדרך המכוון מאת האל יתברך אל הפכו למצוא עוונם לשנוא, למען ירחק המעיין מכל דרכיהם ויתן תמים דרכו, ולהודיע כמו כן הנסיון הנעשה לצדיקים מאתו יתברך לפעמים, להודיע בקהל קדושיו ומלאכיו ולהגיד כי ישר ה׳ בתתו לצדיקים מעלה על מלאכי השרת וכו׳, ולהודיע איך רשעי ארץ סיבבו וגרמו ברוב רשעם לדורות רעות רבות וצרות, כענין בחטא אדם הראשון שנקנסה מיתה על ידו, וחטא דור המבול שהיה סיבה להשתנות הזמנים וקלקול היסודות והמזונות וקיצור הימים, וחטא דור הפלגה שסיבב בלבול הלשונות ותוספת בקיצור ימי חייהם, וחטא סדום ובנותיה שהיו אז מבחר היישוב ונצרבו בה כל פנים, וחטא ישראל בעגל אחר שהשיבם במתן תורה למדרגת אדם הראשון קודם חטאו, כאמרם ז״ל ׳חרות על הלוחות, חירות ממלאך המוות ומשעבוד מלכויות׳⁠ ⁠׳.
13. ועל שם זה כינה את חלק מן הסיפורים המסודרים מאתו שנמשלו לקצות השערות ל׳שחורות כעורב׳. וראה בתרגום שתורת ה׳ ׳לבנה׳ לשומרים את התורה ו׳שחורה׳ למי שאינם שומרים.
14. ׳שחורות כעורב׳ יש בו שני דברים שלילים, מין העורב שהוא מין טמא, וצבע השחור שמסמל דינים, כי הוא ההיפך של מראה הלבן המורה רחמים. וראה קהלת יעקב (ערך או) ׳אור לבן בחינת חסד שהוא לבן׳.
15. שהתנגדו לאורו הצח של רחמי ה׳, ועוררו את מידת דינו ברשעותם.
16. ע״פ לשה״כ בדה״י א׳ (טז יב), ובתהלים (קה ה) ׳משפטי פיו׳, ופירש רבינו ׳להענישם׳, והוא העונש שבהם שפט אותם ה׳ והענישם.
17. לשה״כ במשלי (כב ה), כלומר, זו תועלת כתיבת סיפורי הרשעים ועונשם, כדי שידעו הדורות כי מי שרוצה לשמור את נפשו ולא ייענש, עליו להתרחק מדרכי הרשעים.
כתם פז – זהב טוב ויקר כמו בכתם אופז (דניאל י׳:ה׳).
קווצותיו – הוא שער הראש התלוי למטה.
תלתלים – מלשון תל וגובה.
כעורב – שם מין עוף.
ראשו כתם פז – כאומרה אין להניח בראשו עטרת זהב, כי הראש עצמו יפה ומבהיק עוד ככתם פז והנמשל הוא לומר אין לספר עוצם גדלו, כי הוא מרומם על כל ברכה ותהלה.
קוצותיו תלתלים – שערותיו המה מסולסלים ועל כי יתהפכו בסלסולם פעמים נכנסים ופעמים יוצאים, לכן המה נראים תלים תלים, והמה שחורות כנוצות העורב, וזה דבר נוי. והנמשל הוא לומר הנפלאות הנשפעות מאת המקום ברוך הוא יתהפכו בתחבולותיו, והמה צפונות וחשוכות מעין האדם ואין להשיגם. ובא הרמז בנוצות העורב, כי דבר שחור הוא חשוך אל העין.
מליצה:
ראשו – עתה תתחיל לתארו בפרטות.
ראשו – ר״ל מהות מחשבתו הנעלמת והרצון העליון כמו שהוא במקורו טרם התגלה, הוא דבר נעלם, סתימא דכל סתימין לא יושג ממנו מאומה, ותארה זה ככתם פז, הכתם הוא עשת מקשה, שזה מורה שפנימיותו סתום וחתום וידומה כי אין בפנימיותיו דבר, וכלל העשת הוא פז, שהוא הדבר היותר יקר בעולם השפל, ר״ל דבר יקר מאד הסתום ונעלם בתכלית העלמה.
קוצותיו – השערות הם מותרי המוח, שפנימית המוח בוקע ויוצא ומתגלה ע״י השערות שהוא ציור אל אורות המחשביות הנעלמות וצפונות הבוקעות ויוצאות לחוץ דרך נקבי משכיות השערות, שזה מורה ראשית התגלות מחשבתו הנעלמה, הם תלתלים תלי תלים, כי בהם תלוים עולמות שאין להם סוף, אבל הם שחורות כעורב, צבע השחור הוא הבולע את האור בתוכו, וזה משל על רוב התעלמותם שאורן גנוז בהם וצפון בתוכם בלתי מתגלה מהם מאומה, ודומים כעורב ותערובות שאין ניכר לנו מהם שום הבדלה ורושם כלל.
ראשו – מאיר ככתם פז. כמראה הפז שהוא הזהב הצהוב המזוקק ביותר. וכתם ראשית הוראתו מראה אדום כטפת דם.
תלתלים – תלויות סביב סביב, מן תלתל נהיה בלשון חכמים שלשל להוראת זָרוֹק אחרי כתפיו או סחוב בקרקע.
ראשו כתם פז – ראשו זו התורה, שנאמר (משלי ח׳) ה׳ קנני ראשית דרכו1 כתם פז – אלו ד״ת, שנאמר הנחמדים מזהב ומפז רב, קווצותיו תלתלים – אפילו דברים שאתה רואה אותן שהן קוצים בתורה – תלי תלין הם.⁠2 (שם)
קווצותיו תלתלים וגו׳ – קווצותיו תלתלים זה השרטוט, שחורות כעורב אלו האותיות.⁠3 (שם)
שחורות כעורב – במי אתה מוצא דברי תורה במי שמשכים ומעריב עליהן לביהמ״ד4 רבה אמר, במי שמשחיר פניו עליהם כעורב, רבא אמר במי שמשים עצמו אבזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב.⁠5 (עירובין כ״ב.)
שחורות כעורב – וכתוב אחד אומר (דניאל ז׳) לבושיה כתלג חיור ושער רישיה כעמר נקי, הא כיצד, כאן בישיבה כאן במלחמה, דאמר מר, אין לך נאה בישיבה אלא זק ואין לך נאה במלחמה אלא בחור.⁠6 (חגיגה י״ד.)
שחורות כעורב – אלו תלמידי חכמים שנראין כעורין ושחורין בעוה״ז, אבל לעתיד לבא מראיהן כלפידים כברקים ירוצצו.⁠7 (מ״ר)
שחורות כעורב – אלו פרשיות של תורה שנראין כעורות ושחורות לאומרן ברבים ואומר הקב״ה עריבות הן עלי, כמש״נ וערבה לה׳ מנחת יהודה.⁠8 (שם)
1. נסמך על המבואר בכמה אגדות שהתורה נבראת [כלומר היתה כתובה לפני הקב״ה] קודם שנברא העולם, ע׳ פסחים נ״ד א׳ ובמ״ר ר״פ בראשית, וזהו ה׳ קנני ראשית דרכו, וקנני מוסב על התורה דכן מתבאר בהמשך הפסוקים שם במשלי וראשית דרכו רמז לבריאת העולם.
2. נראה טעם ובאור דרשה זו ע״פ מ״ש בחולין ס׳ ב׳, הרבה מקראות בתורה שראויין לשרף [כלומר שנראין בעיני הבריות שאין בהם כל צורך בתורה ועוד גנאי הוא לחברם עם הקדושה, רש״י] והן הן גופי תורה, כי טעמים גדולים תלויין בהם, ומפרש שם איזו הם, כמו והעוים היושבים בחצרים עד עזה (פ׳ דברים), וכן (פ׳ חקת) כי חשבון עיר סיחן מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב, מאי נ״מ, ומפרש התם דאעפ״כ ענינים חשובים הם, יעו״ש, וכן בסנהדרין צ״ט א׳ אמרו במנשה שהיה יושב ודורש דרשות של דופי בפסוק ואחות לוטן תמנע, ותמנע היתה פילגש לאליפז, וילך ראובן בימי קציר חטים, ומבואר שם בגמרא דענינים גדולים נרמזים בכל אלה הפסוקים [עיין לפנינו בתו״ת בכל אלה הפסוקים למקומותיהם], וזו היא כונת תוכן דרשא זו, ויתכן שזו היא גם כונת דרשא הבאה שחורות כעורב אלו פרשיות של תורה שנראין כעורות ושחורות לאמרן ברבים וכו׳.
3. ומכאן מוכיח הר״ן שכל השורות שבס״ת צריכין שרטוט מדאמר קווצותיו תלתלים דהיינו השורות שעשויות כתלתלים, ולאפוקי מדעת ר״ת שאין צריך שרטוט רק שורה ראשונה.
4. והחשך של השכמה ושל לילה מתוארות בשם שחורות.
5. מאן דאמר שמשחיר פניו עליהם כעורב הכונה שמענה עצמו על דברי תורה ומשחיר פניו, ורבא מוסיף כי לא די שמענה עצמו אלא גם אין דואג הרבה למצב בני ביתו, יען כי הדאגה מן החוץ וגם עת המלאכה תפריע את הרעיון הזך מתלמוד.
6. שני המעמדים מוסבים בתואר להקב״ה בשעה שהוא יושב כביכול במסבת פמליא של מעלה נראה כזקן, ובשעה שהוא עושה מלחמה עם צוררי ישראל נראה כבחור.
7. ענין המראה שחור ועכור י״ל ע״פ הדרשה דלעיל שחורות כעורב במי אתה מוצא דברי תורה במי שמשחיר פניו עליהם כעורב, ועיין מש״כ שם אות מ״ה. וגם י״ל ע״פ מ״ש בתענית ז׳ א׳ שאמרה בת קיסר לר׳ יהושע בן חנניא תורה מפוארה בכלי מכוערה [שמראהו לא היה יפה] והשיב לה במשל ליין טוב שמשתמר יותר בכלי חרס, ושאלה אותו הלא יש אנשים נאים והם בעלי חכמה, והשיב לה דאי הוו סנו הוו גמירי טפי. וטעם הדבר משום דאם הוא נאה ביותר מטרידו יצרו ומבטלו מת״ת וכמ״ש בנזיר ד׳ ב׳ מעשה באדם אחד יפה ופחז עליו יצרו וכו׳, משא״כ אם אין להם יתרון זה הם פנויים ונתונין ביותר לעסק התורה, ומכל זה מבואר מ״ש אלו ת״ח שנראין כעורין ושחורין בעוה״ז וכו׳.
8. נראה דדרשה זו מכוונת להדרשה דלעיל ריש פסוק זה ראשו כתם פז קווצותיו תלתלים אפילו דברים שאתה רואה אותן שהן קוצים בתורה – תלי תלים הם, ובארנו הענין שם אות מ״ב וצרף לכאן. אמנם כפי שמשמע מהמשך לשון המדרש נראה דמכוין לאיזו פרשיות דאיירו בעניני טומאה, וכגון פרשת זב וזבה.
אין להניח בראשו עטרת זהב, כי1, רֹאשׁוֹ יפה ומבהיק כמו2 כֶּתֶם פָּז – זהב טוב ויקר3 שמלכים נוהגים לשמור בבית גנזיהם4, קְוּצּוֹתָיו – קצוות שערות ראשו5 תַּלְתַּלִּים – מסולסלים6 והן שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב – כצבע העורב7:
1. מצודת דוד.
2. רש״י, מצודת דוד.
3. מצודת ציון. אבן עזרא ביאר דבר עגול נכבד כמו חותם. ורי״ד ביאר מרגלית טובה.
4. רש״י.
5. מצודת ציון.
6. מלשון תל וגובה, מצודת ציון. ועל כי יתהפכו בסלוסולם פעמים נכנסים ופעמים יוצאים נראים הם כתלים, מצודת דוד. ורש״י ביאר מלשון תלויים.
7. וְשֵׂעָר כזה הוא נוי, רש״י, מצודת דוד. והנמשל, אין לספר את עוצם גדולתו של הקב״ה, כי הוא מרומם על כל ברכה ותהילה, והנפלאות הנשפעות מאת המקום ברוך הוא צפונות וחשוכות מעין האדם ואין להשיגם, ורמז בנוצות העורב לומר שהוא כמו דבר שחור שחשוך אל העין, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהנמשל כאשר התחיל הקב״ה לדבר עם ישראל ואמר ״אנכי ה׳⁠ ⁠⁠״ תחילת דבריו הבהיקו כ״כתם פז״, ו״קווצותיו תלתלים״ נאמר על כי על כל קוץ וקוץ שבאותיות התורה יש תלי תלים של הלכות, ו״שחורה כעורב״ על שם שהייתה התורה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה. ובמדרש, כיון ששאלו אומות העולם לישראל מה ראיתם להידבק בה׳ יותר מכל אלהי העמים, הם מגידים להם שבחו במקצת, ״ראשו כתם פז״ התורה שנתן לנו שנקראת ראשית, ״קווצותיו תלתלים״ על קווצי האותיות של תיבה, שאם החליף דלי״ת ברי״ש או בי״ת בכ״ף או ה״א בחי״ת מחריב את כל העולם, ״שחורות כעורב״ שאם אין אדם משחיר ומעריב ומחשיך בבית המדרש ללמוד דברי תורה אין דברי תורה מתקיימים בו, ד״א שאם אין אדם מתאכזר על עצמו כעורב על בניו אין דברי תורה מתקיימים בידו, ד״א כל הצבעונים מתחלפים לשחור והשחור אינו מתחלף למין אחר, כך כל הדתות מתחלפות לדת אחרת אבל התורה לעולם אינה משתנה ואינה מתחלפת, לקח טוב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יב) עֵינָ֕יו כְּיוֹנִ֖ים עַל⁠־אֲפִ֣יקֵי מָ֑יִם רֹֽחֲצוֹת֙ בֶּֽחָלָ֔ב יֹשְׁב֖וֹת עַל⁠־מִלֵּֽאת׃
His eyes are like doves beside the water-brooks; bathed in milk, and evenly set.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
עֵינוֹהִי מִסְתַּכְּלָן תְּדִירָא עַל יְרוּשְׁלֵם לְאוֹטָבָא לַהּ וּלְבָרָכָא לַהּ מֵרֵישַׁהּ דְּשַׁתָּא וְעַד סוֹפַהּ דְּשַׁתָּא כְּיוֹנִין דְּקָיְמִין וּמִסְתַּכְּלִין עַל מַפְּקָנוּת מַיָּא בְּגִין זְכוּתָא דְּיָתְבֵי סַנְהֶדְּרִין דְּעָסְקִין בְּאוֹרָיְתָא וּמְנָהֲרִין יָת דִּינָא לְמִהְוֵי שְׁעִיעַ כַּחֲלַב וְיָתְבִין בְּבֵית מִדְרַשָׁא וּמְתִינִין בְּדִינָא עַד דְּגָּמְרִין לְזַכָּאָה וּלְחַיָּבָא.
[א] עֵינָיו כְּיוֹנִים – עֵינָיו אֵלּוּ סַנְהֶדְּרִין, שֶׁהֵם עֵינַיִם לָעֵדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה (במדבר ט״ו:כ״ד), מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים יֵשׁ בּוֹ בָּאָדָם וְכֻלָּן הוֹלְכִין אַחַר הָעֵינַיִם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת דָּבָר חוּץ מִסַּנְהֶדְרִין שֶׁלָּהֶן. עַל אֲפִיקֵי מָיִם, שֶׁהֵם אֲפִיקִים עַל מֵימֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה, דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָא דִּבְרֵי תוֹרָה מַגְבִּירִין הֵם לְכָל מִי שֶׁהוּא עוֹסֵק בָּם כָּל צָרְכָּן. רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב, אֵלּוּ הַהֲלָכוֹת שֶׁהֵן רוֹחֲצִין אוֹתָן בַּשִּׁנַּיִם, עַד שֶׁעוֹשִׂים אוֹתָהּ נְקִיִּים כְּחָלָב. ישְׁבוֹת עַל מִלֵּאת, מְלֵאָתָהּ שֶׁל תּוֹרָה.
[ב] דָּבָר אַחֵר: ישְׁבוֹת עַל מִלֵּאת – עַל מְלֵאָתָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט (ישעיהו א׳:כ״א). רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּה אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, מִנְיַן מְלֵאֲתִי.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא עַל מִלֵּאת, זֶה מְמַלֵּא מִקְצַת דָּבָר, וְזֶה מְמַלֵּא מִקְצַת דָּבָר, עַד שֶׁתְּהֵא הֲלָכָה יוֹצְאָה כְּמִין לְבָנוֹן. דְּאָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא זֶה מַלְחִים מִקְצַת דָּבָר, וְזֶה מַלְחִים מִקְצַת דָּבָר עַד שֶׁתְּהֵא הֲלָכָה יוֹצְאָה כְּמִין לְחָיַיִם.
רוחצות בחלב – אלו המדרשות.
עיניו כיונים – שנאמר עיני ה׳ צופות רעים וטובים.
דבר אחר: אלו תלמידי חכמים שהם גלגל עינו של עולם. על אפיקי מים בשעה שהם יושבים ועוסקים בתורה שנמשלה למים הקב״ה בא ומאיר עליהם בהלכה דכתיב מצות ה׳ ברה מאירת עינים.
רוחצות בחלב – דברים המסותרים מלבינין אותם כחלב, יושבות על מלאת – כאדם שהוא יושב על הברכה וממלא ומשקה, ממולאים בתרשיש – כימה רבה ארוכה מארץ מדה וגו׳, מה הים הזה בין גל לגל גלגלים קטנים, כך בין דבור לדבור דקדוקים של תורה.
עינאה כחמאם עלי ג׳דראן אלמא, מג׳סולה באללבן, גאלסאת עלי נצ׳אם.
העינים שלו כמו היונים על מבועי המים (והעינים שלו), רחוצות בחלב, יושבות לפי סדר.
ואמרו עיניך יונים, כענין אמרו ארץ נחלי מים (דברים ח׳:ז׳, י׳:ז׳) כלומר השגחתו על הצדיקים כאמרו יתעלה עיני ה׳ אל צדיקים (תהלים לד ט), ר״ל יראי ה׳ כמו שנ׳ עיני ה׳ המה משוטטים בכל הארץ (זכריה ד י).
עיניו כיונים על אפיקי מים – עיניו על אפיקי מים נאות כעיני יונים. אפיקי מים עריבים למראה, והבחורים יוצאין שם לשוט. וכן מקלס המשורר: עיני דודי כשהוא מביט על אפיקי מים דומות לנוי עיני יונים.
רוחצות – עיני דודי בחלב.
יושבותא על מלאת – כל זה לשון נוי, לא בולטות יותר מדאי ולא שוקעות, אלא יושבות על מלֵאת גומא שלהם, העין לפי הגומא. והוא לשון כל דבר העשוי למלאות גומא העשויה לו למושב, כמו: אבני מילואים (שמות כ״ה:ז׳), ומלאת בו מלואת אבן (שמות כ״ח:י״ז).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״ויושבות״.
His eyes are like doves upon brooks of water – His eyes by brooks of water are as beautiful as doves' eyes. Brooks of water are pleasant to behold, and the young men go there to swim. And so the poet praises the eyes of "my beloved,⁠" when he gazes upon the brooks of water, they resemble the beauty of the eyes of doves.
Bathed – [I.e.,] the eyes of my beloved in milk.
Well set in their fullness – All this is an expression of beauty. They neither protrude excessively nor are they sunken, but they are well set מִלֵּאת in their socket. (Other editions: the eye according to the socket.) The literal meaning parallels the allegorical meaning. It מִלֵּאת is a term used for anything made to fill a socket which is made for it as a setting, as in, "stones for setting מִלֻּאִים,⁠"1 [and as in,] "And you shall set וּמִלֵּאתָ into it settings מִלֻּאַת of stone.⁠"2
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

1. Shemot 25:7.
2. Ibid. 28:17.
עיניו כיונים על אפיקי מים – מה היונים הללו משוטטים בכל הארץ צופות רעים וטובים. עיניו כיונים על אפיקי מים אלו תלמידי חכמים שהם גלגל עיני של אדם.
על אפיקי מים – לשבעה בשעה שהם יושבים ועוסקים בתורה השם מביע להם חכמה ומאיר עיניהם שנאמר מצות י״י ברה מאירת עינים. ואו׳ גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך.
רוחצות בחלב – ראית מעולם יונים רוחצות בחלב. אלא מלמד שכל הענן מדבר על חכמת התורה. בזמן שתלמידי חכמים עוסקים בתורה מלבינין את דברי תורה כחלב ומרחיקין כל ספיקה שבהם.
יושבות על מלאת – שהם יושבין ועוסקין בתור כאדם שיושב על מלאת הבריכה וממלא ומשקה. כך תלמידי חכמים מדברים בחכמה ומדברים [מלמדים] אותה ברבים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

על מלאת – בלא תוספת ולא חסרון, כמו אבני מלואים (שמות כ״ה:ז׳).
דימה בת העין ליונים שהם על אפיקי מים והם לובן העינים.
The pupil of the eye is compared to doves on streams of water, the streams of water being the white part of the eyes.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

עיניו – שבעה שרי מלאכיו, כדברי זכריה על אבן אחת שבעה עינים (זכריה ג׳:ט׳), ואמר שבעה אלה עיני י״י המה משוטטים בכל הארץא (זכריה ד׳:י׳).
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״בכל הארץ״.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

His eyes. The seven principal angels. Cf. ‘Upon one stone seven eyes’ (Zekhariah 3:9); and again he says, ‘Those seven are the eyes of Hashem which run to and fro through the whole earth’ (Zekhariah 4:10).
על מלאת – על מתכונת שלימה, כמו ומלאת בו מלואת אבן (שמות כ״ח:י״ז).
עיניו – כעניין: בכל מקום עיני י״י (משלי ט״ו:ג׳).
רחצות בחלב – כעניין: טהור עינים מראות ברע (חבקוק א׳:י״ג).
עיניו כיונים – כעיני היונה הבריאות להביט על אפיקי מים ומרוצת מים בלי נזק.
כאילו נרחצותא בחלב.
מלאות – ולא בולטות ולא שוקעות, כי אם במילוי.
א. או אולי: רוחצות, כמו בפסוק. בכ״י: נמרצות.
עיניו כיונים. בלו וירש בלע״ז.⁠א הוא אותו שסביב השחור שבעין, שדומה למי המעין. והלבן שסביבותיוב של אותו הדומה לאפיקי מים הוא שכתוב ומפרש רוחצות בחלב יושבות על מלאת – הגומא של עין מתמלאת מן העין, כאבני אפוד שממלאים את המשבצות במילואֹתם,⁠ג שאין העין לא שוקע ולא בולט אלא שוה ומלא הגומא, וזיהו נוי ויופי.
והדוגמה עיני השם יתברך על ירושלים ועל ישראל להטיב, מראשית שנה עד אחרית שנה (ראו דברים י״א:י״ב), כיונים המתהלכיםד על אפיקי מים לשתות. רוחצות בחלב – בזכות סנהדרי עוסקי תורה המשולה לחלב, כדכתיב ״ובלאה מחיר יין וחלב״ (ישעיהו נ״ה:א׳; וראו בבלי תענית ז׳.). יושבות על מלאת – היושבת על המשפט, ודנין אותו על מילואו ועל אמתו.
א. בצרפתית עתיקה: blu vair[s]‎ (כחול נוצצ⁠[ות]). ראו בערכים הרלוונטיים במילון האנגלו-נורמני.
ב. בכתב היד נכתב במקור: של סביבותיו. מבלי לסמן למחיקה את המלה של, נוספה שי״ן מעל השורה בראש המלה סביבותיו.
ג. ראו שמות כ״ח:כ׳; אלא ששם מדובר על אבני החושן. וראו רש״י על שמות כ״ה:ז׳. סביר שפרשננו משתמש כאן ב״אפוד״ כמטונימיה, וכוונתו לאבני המילואים שבחושן.
ד. בכה״י: המהתכלי׳.
ה. בנוסחנו: ובלוא.
עיניו כיונים על אפיקי מים – יונים המצויין על אפיקי מים עיניהן צלולין,⁠1 וירש2 בלעז, לפי שתולדתם מן המים, לכן דימה עיני דודה להם, והוא השחור שבעין והוא נוי גדול. והלובן שסביב לשחור לבן מאד ודומה כמו שנרחץ בחלב ונתלבן.
יושבות על מלאת – אינן משוקעין במצח יותר מדי, ולא בולטין יותר מדי, אלא מצומצמין ויושבין בתוך גומא שלהן בצמצום, וממלאים גומא שלהם כמו שממלאין גומא של טבעת זהב באבן יקרה שמושיבין בה, שנאמר: אבני מלואים (שמות כ״ה:ז׳).
1. כן בפירוש לעיל על שיר השירים א׳:ט״ו ועיינו בהערה שם.
2. בלעז: vers (= vairs)‎.
עיניו כיונים על אפיקי מים ההשגה [וההבנה] שלו טהורה ופשוטה ונשגבת יותר מכל השגה, כמו שההשגות של הנביאים הן עליונות ופשוטות ונכבדות יותר מאלה של כל הפרטים של המין האנושי. יש גם האומרים שהוא רומז לדברי זכריה ״שבעה אלה עיני ה׳ המה משוטטות בכל הארץ״ (זכריה ד:י), וכן ״על אבן אחת שבעה עיניים״ (שם ג:ט), והם שבעת כוכבי הלכת אשר אלוהים הפקיד אותם על [ביצוע] פקודתו, והוסיף להם כוח באמצעות השגחתו כדי שינהיגו את העולם השפל [כדור הארץ].
עיניו כיונים על אפיקי מים רוחצות בחלב יושבות על מלאת – זה הפסוק הוא לפי המשל ולפי הנמשל. אולם לפי המשל הוא להורות על יפיים וזה כי עיני היונים אשר הם על אפיקי מים הם יפים לפי שהמים הם ממה שייפו כלי הראות והם נאותים לטבעו כי הראות יהיה בלחות מימיי והוא הלחות הכפורי ובשאר הלחות אשר בעין וכן רחוץ בחלב הוא מייפה אותם ומטיב הראות. והיותם יושבות על מלאת ר״ל על שלמותם שלא תהיינה בולטות ולא שוקעות יותר ממה שראוי הוא ממה שיהיה זה האבר בו יותר יפה וראותו יהיה יותר טוב כמו שהתבאר בספר ב״ח. ואולם לפי הנמשל הוא מעיר על עיני השכל אשר בתכלית השלמות להשיג מה שיוחס אליו השגתו וזה כי אלו העניינים כולם כמו שזכרנו הם עוזרים כולם על טוב הראות.
עיניו – ר״ל נביאיו שנקראו עיני העדה1, בעבור שהש״י רואה ומשגיח בישראל באמצעות הנביאים2, הם כיונים על אפיקי מים: היונים מעצמם ומטבעם הם טהורים, ויותר כשרוחצים על אפיקי מים, ר״ל על התורה שנמשלה למים:
רוחצות בחלב – ר״ל בחסידו׳ וצדקות, נקיים מעון, שהלבנינות רומז3:
יושבות על מלאת – יושבים על אומת ישראל, להיישירם בדרך הטובה, שהם מלאים תורה ומצות:
1. בשיר השירים רבה: עיניו כיונים, עיניו אלו סנהדרין שהם עינים לעדה, שנאמר והיה אם מעיני העדה, וכו׳. ובמדרש רבינו בחיי ויקרא פרק ד: כי הסנהדרין והנביאים והחכמים הם עיני העדה, וכענין שכתוב: ״ויעצם את עיניכם את הנביאים״, באר כי עיניהם הם הנביאים. וכו׳. ובתולדות יצחק שם.
2. רבינו מחדש שהשגחת השי״ת בישראל, באמצעות הנביאים היא, אשר על כן נקראו ׳עיני העדה׳. לפי זה יובן ההבדל שבין ישראל לעמים בהשגחה, הואיל ואין נבואה אלא בישראל, כמבואר בברכות ז׳ א׳, ב״ב ט״ו ב׳, וברש״י פ׳ תשא.
3. נראה חסר, וכוונתו מבוארת, שהוא ע״ד הכתוב בישעיהו א׳ י״ח: אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ - אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.
עיניו כיונים. כי הם חדי הראות לראות האפיקים מרחוק רוחצות על החלק החלביי שבהן יושבות שאינן לא שוקעות ולא בולטות רק במליאות אבן טובה המשובצת על נכון.
עיניו – פרסמה עוצם השגחתו עליה ועל ענייניה כי רבת צררוה מנעוריה גם לא יכלו לה ולזה אמרה כי עיניו היו תמיד על מעשה ידיה כיונים על אפיקי מים. ירצה כאלו היה הצורך אליו. ועל היותו בחסדו משלים ומתקן עיני ההשגחה כאשר לא יספיק זכות המושגח אמרה רוחצות בחלב כי רחיצת החלב תועיל מאד בחליי העינים ומזה יש לה תקוה עצומה בו.
יושבות על מלאת – כי ענין השגחתו הוא להשלים ולמלאת כל הצרכים.
עיניו. וכמו כן מספרים1 ענייני המורים לצדקה2, שהם כמו עיניים לזולתם3, כענין האבות4: כיונים על אפיקי מים. להשקות ממעייני תשועת עולמים5, רוחצות את זולתם בחלב מעשיהם, שהם בכל עת לבנים6 ומאירים להורות לזולתם7: יושבות על מלאת. שכל תכלית מכוון בפעולתם היה להשלים עצמם וזולתם לרצון להם לפני ה׳8, כאמרו (בראשית יז א) ׳התהלך לפני והיה תמים׳9:
1. סיפורי התורה המכונים ׳קווצותיו׳ גם מספרים.
2. ע״פ לשה״כ ביואל (ב כג).
3. סיפורי הצדיקים מיוחסים כביכול ל׳עיניו׳ של ה׳, כי הם הסיפורים המסודרים מאתו בתורתו על אודות הצדיקים הנקראים ׳עיניים׳ (ראה לעיל א טו ועוד). וכן כתב רש״י: ׳תלמידי חכמים שהקב״ה נותנם עינים להאיר לעולם כשם שהעינים מאירים לאדם׳.
4. בפסוק הקודם ׳קווצותיו תלתלים׳ דיבר על שלימות הצדיקים בעצמם, שעלינו ללמוד ממעשיהם, לעומת מעשי הרשעים. ואילו כאן מוסיף שצדיקים אלו לא רק קנו בעצמם שלימות, אלא היו ל׳עיניים׳ להורות לאחרים.
5. שהאבות השקו את בני דורם ולימדו אותם ידיעת ה׳, ובכך הביאו אותם לאושר הנצחי, כמו שמצינו באברהם (ראה בראשית יא יא, יב ח ועוד), וביצחק (שם כו ה, כו כה-כו) וביעקב (שם כו ה) שקראו בשם ה׳ ולימדו לכל את מציאותו יתברך ואמונתו.
6. ע״פ לשה״כ בקהלת (ט ז) ׳בכל עת יהיו בגדיך לבנים׳, ומדבר במצוות ומעשים טובים ובתורה (קה״ר שם), שלא יהיו מלוכלכים בחטא (רבינו שם).
7. החלב רומז לנקיות אך גם לאור הלבן, שהאבות השפיעו אור לאחרים ורחצו אותם וניקו אותם מכל חטא.
8. ׳מלאת׳ לשון שלימות, מלשון ׳ומלאת בו מילואי אבן׳ (שמות כח יז), ׳לא בולטות יותר מדי ולא שוקעות׳ (רש״י), אלא שימלאו את הגופא בשלימות (ראה אבע״ז ורלב״ג). והאבות היו משפיעים שלימות הן לעצמם והן לאחרים, כאילו הם ׳יושבים על מלאת׳, על השלימות. וראה מש״כ רבינו בשמות (כח מא) ׳ומלאת את ידם - תשלים אותה, בענין שתהיה שלמה וראויה לעבוד עבודת הקודש׳, ושם (לב כט) ׳מלאו ידכם היום לה׳ - הקנו שלמות לידכם היום שתהיינה מוכנות לעבדו במקדשו׳. וראה לקח טוב: ׳רוחצות בחלב - ראית מעולם יונים רוחצות בחלב, אלא מלמד שכל הענין מדבר על חכמת התורה, בזמן שתלמידי חכמים עוסקין בתורה מלבינין את דברי תורה כחלב ומרחיקין כל ספיקה שבהם, יושבות על מלאת - שהם יושבין ועוסקין בתורה, כאדם שיושב על מלאת הבריכה וממלא ומשקה, כך תלמידי חכמים מדברים בחכמה ומדברים [מלמדים] אותה ברבים׳.
9. פירש רבינו שם: ׳התהלך - בכל אשר תפנה שם, לפני - כמסתכל בי לדעת דרכי כפי האפשר אצלך, כענין שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד, והיה תמים - וקנה השלימות האפשר למין האנושי, השכל וידוע אותי בידיעת דרכי ובהדמותך אלי כפי האפשר אצלך וכו׳, וזה הוא השלמות האחרון למין האנושי, והמכוון מאת האל יתברך בבריאה׳. וזהו ׳יושבות על מלאת׳, לשון שלימות כמו ׳תמים׳.
אפיקי מים – מקומות שהמים שוטפים ונגרים בחוזק וכן כאפיקים בנגב (תהלים קכ״ו:ד׳).
עיניו כיונים – הבטת עיניו יפה כהבטת עיני יונים בהתיצבם על אפיקי מים, ומביטים לרוות שם צמאונם, והיא הבטה נאה מאוד.
רוחצות בחלב – לובן עיניו המה צחות ונקיות מבלי מצוא בהן רושם אדמימות, כאילו הן רוחצות תמיד בחלב.
יושבות על מלאת – קבועות המה בגומא שלהן, לפי מדת הגומא למלאותו, אינן בולטות ואינן שוקעות, והוא דבר נוי והנמשל הוא לומר שהוא משגיח בהבטת אהבה והשגחת הדין ממתיק ברחמים, כי לובן החלב יורה על הרחמים, וההשגחה עצמה היא על דרך המיצוע. עם כי על הכל ישגיח, מכל מקום על מחשבה רעה אינו משגיח בה לענוש עליה, כמו שנאמר און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה׳.
מליצה:
עיניו – עתה תתחיל לצייר ראשית השגחתו שהתחיל להביט על הבריאה והמציאות שזה משל העינים, ר״ל הסתכלות החכמה והבינה העליונה איך להיות להמציא ולבראות, כמ״ש וירא אלהים כי טוב.
דומים כיונים על אפיקי מים – כי המים הם פנים לפנים, ר״ל שהם כמראה מלוטשת עד שהעומד לנגדם רואה בהם דמות פניו וצורתו, כן העולם והמציאות כולו הוא דמות הכבוד העליון כמ״ש כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם הוא מראה דמות כבוד ה׳, ר״ל כמו שמראה הקשת הוא רק קבוץ הגוונים המתפלשים בענן מאור השמש הזורח כנגדו, כן כל המציאות וגווניו הם ניצוצי השמש הגדול אור ה׳ המתגלה בם, ועיניו המשוטטים עליהם דומים כעיני יונים על אפיקי מים שהמראה המתראה במים הם דמות המביט ותארו, כן העולמות כולם הם דמות כבודו וחכמתו הנשגבה, והכל נמצא במקור המקורות שמשם נתגלה לחוץ, והם דומים כעיני יונים המשגיחים על בניהם. כן עומדים על אפיקי מים. המים הם כנוי אל הנמצאות, כמ״ש ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ואפיקי מים הם התחלת הנמצאות ומקורם הנעלם, שם עומדים עיני השגחתו עיני החכמה והבינה, והם רוחצות בחלב – כי כמו שהדם נעכר ונעשה חלב כן נהפך עולם התהו לעולם התיקון ע״י העינים כיודע ליודעי בינה, והם יושבות על מלאת – שהכל במלואו וטובו כמ״ש וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד.
בחלב – הוא לובן העין.
ישבות וגו׳ – לא בולטות ביותר ולא שקועות בבתי העינים.
עיניו כיונים – עיין לעיל פרשה ד׳ פסוק א׳ בלשון עיניך יונים, וצרף לכאן.
עיניו כיונים וגו׳ – עיניו כיונים אלו סנהדרין שהם עינים לעדה, על אפיקי מים – שהם אפיקים על מימיהם של תורה,⁠1 רוחצות בחלב אלו ההלכות שהן רוחצין אותן בשנים עד שעושין אותן נקיים כחלב,⁠2 יושבות על מלאת – מלאתה של תורה, דבר אחר על מלאת של ירושלים כמש״נ (ישעיהו א׳) מלאתי משפט.⁠3 (שם)
1. שהם מתחזקים לקיים מהלך מצב הדת והתורה, ויתכן הכונה למ״ש שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה היכי שהשעה צריכה לכך, וכן ב״ד מכין ועונשין שלא מן הדין ג״כ כשהשעה צריכה, והיינו כדי לחזק מעמד הדת.
2. הוא ע״ד מ״ש מיני ומינך תסתייע שמעתתא, כי טובים השנים לברר דבר לאשורו. ויש מפרשים רוחצין אותן בשינים ע״ד שאמרו בב״ר ולבן שינים מחלב שהם יושבים וסודרים ד״ת בשנים עד שהם מוציאים אותה נקיה כחלב.
3. ר״ל שיושבות לתכלית מלאת משפט בירושלים. והלשון על הוא כמו בשביל, וכמו (פ׳ וירא) הנך מת על האשה אשר לקחת.
הבטת1 עֵינָיו של דודי נאה מאוד ויפה2 כְּהבטת3 יוֹנִים בהתייצבם4 עַל אֲפִיקֵי מָיִם הערבים למראה5 ומביטים לרוות שם צמאונם, ולובן עיניו צח ונקי ללא אדמימות6 כאילו עיניו7 רֹחֲצוֹת תמיד8 בֶּחָלָב, והן יֹשְׁבוֹת – קבועות9 עַל מִלֵּאת – על גלגל העין שלהם לְמַלֵּא אותה10:
1. מצודת דוד.
2. שם.
3. שם.
4. שם.
5. רש״י.
6. מצודת דוד.
7. רש״י, מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. שם.
10. אינן בולטות ואינן שוקעות, רש״י, רי״ד, מצודת דוד. והנמשל, הקב״ה משגיח בהבטת אהבה ואת השגחת הדין ממתיק הוא ברחמים, שלובן החלב מסמל על הרחמים, כך שלמרות שעל הכל הוא משגיח, מכל מקום על מחשבה רעה אינו משגיח בה להעניש עליה, מצודת דוד. ורש״י ביאר שעיניו של הקב״ה צופיות על בתי כנסיות ובתי מדרשות ששם נמצאת התורה שמשולה למים, ״רוחצות בחלב״ שהן מבררות את הדין לאמיתו להצדיק צדיק ולהרשיע רשע, ״יושבות על מלאת״ עיני ה׳ משוטטות בכל הארץ צופות על הרעים והטובים. ובמדרש, אלו תלמידי חכמים שהם ״גלגל עינו״ של עולם, ״על אפיקי מים״ בשעה שהם יושבים ועוסקים בתורה שנמשלה למים הקב״ה בא ומאיר עליהם בהלכה דכתיב (תהלים יט, ט) ״מִצְוַת יְהוָה בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם״, ילקוט שמעוני. ועוד דרשו, ״עיניו כיונים״ אלו סנהדרין שהם עיני העדה, רמ״ח אברים יש בו באדם וכולן הולכין אחר העינים, כך ישראל אין יכולין לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהן, ״על אפיקי מים״ שהם אפיקים על מימיה של תורה, דאמר ר׳ חמא בר עוקבא דברי תורה מגבירים הם לכל מי שהוא עוסק בם כל צרכן, ״רוחצות בחלב״ אלו ההלכות שהן רוחצים אותם בשנים עד שעושים אותה נקיים כחלב, ״יושבות על מלאת״, מלאתה של תורה, מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יג) לְחָיָו֙ כַּעֲרוּגַ֣ת הַבֹּ֔שֶׂם מִגְדְּל֖וֹת מֶרְקָחִ֑ים שִׂפְתוֹתָיו֙ שֽׁוֹשַׁנִּ֔ים נֹטְפ֖וֹת מ֥וֹר עֹבֵֽר׃
His cheeks are like a bed of spices, yielding sweet herbs. His lips are like lilies, dripping with flowing myrrh.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
תְּרֵין לוּחֵי אַבְנִין דִּיהַב לְעַמֵּיהּ כְּתִיבָן בַּעֲשַׂר שִׁטִּין דָּמְיָן לְשִׁטֵּי גִּנַּת בּוּסְמָא מְרַבְּיָן דִּקְדוּקִין וְטַעְמִין הֵיכְמָא דְּגִנְּתָא מְרַבְּיָא בּוּסְמִין וְשִׂפְוָתֵי חַכִּימוֹי דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא זָלְחִין טַעְמִין בְּכָל סְטַר וּמֵימַר פּוּמְּהוֹן כְּמֵירָא בְּחִירָא.
[א] לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם – אָמַר רַבִּי יַנַּאי בְּיוֹמוֹי דִּזְמַנְיָין תַּרְתֵּין חַבּוּרָן וַהֲוֵינַן נָפְקִין וְלָעֲיִין בְּאוֹרָיְיתָא בַּהֲדָא אִסְטֵרִין, וְלֹא כְטַעַם שֶׁהָיְתָה זוֹ אוֹמֶרֶת זוֹ אוֹמֶרֶת. מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מַה מִּגְדְּלוֹת הָרֶקַח הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ מִכָּל מִינֵי בְּשָׂמִים, כָּךְ תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ לִהְיוֹת מָלֵא מִקְרָא מִשְׁנָה וְתַלְמוּד וַהֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה מִיַּעֲקֹב. שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים, זֶה תַּלְמִיד חָכָם הָרָגִיל בְּמִשְׁנָתוֹ, שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר, זֶה תַּלְמִיד שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בְּמִשְׁנָתוֹ, שֶׁשְּׂפָתָיו נוֹטְפוֹת מוֹר, אַף עַל פִּי כֵן, עוֹבֵר הוּא, וְחוֹזֵר וּמְבָרֵר תַּלְמוּדוֹ.
לחייו כערוגת הבשם – אלו הלוחות.
שפתותיו שושנים – אלו האגדות.
לחייו כערוגת הבשם – אמר רבי אלעזר אם משים אדם עצמו כערוגה שהכל דשין אותה אי נמי כבשם שהכל מתבשמים ממנה תלמודו מתקיים בידו, שפתותיו שושנים אל תקרי שושנים אלא ששונים, אמר ר׳ שמעון בן לוי תורה שנתן הקב״ה לישראל עורה של אש לבנה, וכתובה באש שחורה, וחצובה מאש, והיא (מבולבלת) [מוכללת] באש, ונתונה באש שנא׳ מימינו אש דת למו (בתורה רמז תתקנ״א).
כ׳דיה כסבאיב אלטיב, מרביאת אלעטר, שפתיה סואסן, ינטפן מסך כ׳אלץ.
הלחיים שלו כמו ערוגות (שורות של נטיעות) הבושם, מגדלות את הבשמים, השפתים שלו שושנים נוטפות מור טהור (ללא שום תערובת).
כערוגת – כערוגות.
מגדלות – המגדלות (המם שוויה והגימל פתוחה).
מור עובר – מור מזוקק.
לחיו כערוגת הבשם, כלומר התורה שבכתב ושבעל פה. כמו שהזקן הוא פאר הגבר ויש שגוזז ממנו הספר ברצון המסתפר, כך תלמידי חכמים יש שמתירים ויש שאוסרים ברצון הבורא יתעלה השומר בריתו להם תמיד שנ׳ ומוצא שפתי לא אשנה (תהלים פט לה).
לחייו כערוגת הבשם – אשר שם באותן ערוגות גידולי מרקחים.
מגדלות מרקחים – מגדלות של מרקחים גידולי בשמיםא שמפטמים אותם מעשה רקח.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״בסמים״.
His cheeks are like a bed of spice – Wherein those beds are growths of perfume.
Like towers of perfumes – Aromatic plants, growths מִגְדָּלוֹת of spices מֶרְקָחִים. which are compounded with the art of an apothecary.⁠1
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

1. And processed into perfume.
לחיו כערוגת הבושם – אלו לחייה של תלמידי חכמים שהם דומין לערוגת הבושם. מלאה מיני בשמים. כך לחייהם מלאים טעמי תורה.
מגדלות מרחקים – שמגדלים מיני רקוחים בפיהם והם טעמי תורה ושבחו של בורא הכל שפתותיו שושנים שפשותיהם של שונים כענין שנאמר ושננתם לבניך ודברת בם.
נוטפות מור עובר – כשם שריח המור עובר לכל רוח סביבותיו כך ריח למידי חכמים עובר לכל מקום ומקום.
ד״א: לחיו כערוגת הבושם – כל מי שמשים לחייו כערוגה זו שהכל דשין אותה לדברי תורה מתקיימין בידו.
מגדלות מרקחים – כשם שהמגדל של ריקוחים נפתח ואינו מריח ריחות הרבה. כך חכם פותח פיו וטעמי תורה נשמעין.
שפתותיו שושנים – רכים כשושנים נוטפות מור עובר. מרים לעבור עליהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

כערוגת – חתיכת מקום בגן.
מגדלות – ממגדל עז (תהלים ס״א:ד׳).
לחייו – השיער שהם בשני קצותיהם כמו מגדלות מרקחים.
שושנים – בטוב הריח.
His cheeks. The hair on both sides is like towers of aromatics. Lilies. In the sweetness of their smell.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

לחייו – הם שרי הפנים.
שפתותיו – הם שלוחיו עושי דברו, המדברים עם נביאיו, כמו גבריאל (דניאל ח׳:ט״ז) ולבוש הבדים (דניאל י״ב:ו׳).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

His cheeks. The two angels that stand before him.
His lips. His messengers that do his commandment, who speak with the prophets, like Gabriel and the one clad in linen garments.
ערוגתא – חתיכת מקום בגן.
מגדלות – יש אומרים מן גדול.
והנכון: שהוא לשון רבים מן מגדל.
א. כן בפסוק ובכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״ערוגה״.
לחייו – זקנו.
מגדלות – הם כמו מגדלות סביבות לחייו.
לחייו – הם שרי הפנים.
שפתותיו – הם המלאכים השלוחין לבני אדם, כמו גבריאל.
לחייו – דברים היוצאים מלחייו ריחם נודף, כמו מערוגת הבושם.
ויש לומר כשתי ערוגות שהן שוות ונאות, כן לחייו.
מגדלות מרקחים – בשמים.
מגדלות – שם דבר, גידול של בשמים, וכפל מילה.
שפתותיו כשושנים – דקה ואדומה, כך שפתי דודי נאים.
נוטפות מור עבר – דבר היוצא משפתותיו מתוק כמורא ובושם העובר בכל מקום לסוחר.
א. בכ״י: כמיר.
לחייו כערוגת הבושם. שער שבלחיים וזקנו נאה כעשבי הבשמים. מגדלות מרקחים – ריבוי טעמים יש בהם. שפתותיו שושנים. בהן נוטפות.⁠א
ומפרשים בהם שעם ישראל ערֵבים כבשמים.
א. קטע זה נראה לא מובן, וכך גם קטע הדוגמא שאחריו. סביר שיש כאן השמטה כלשהי.
לחיו כערוגת הבשם מגדלות מרקחים – הערוגה שזורעים בה הבשמים, שמגדלים אותם לעשות מרקחים, ליטואירא.⁠1 הרבה מדקדקים לעשותה מרובעת, וזורעים תוכה זרעיני בשמים בכונה ובצמצום, שלא יצא אחד מהן חוץ מריבוע הערוגה. כך שער זקנו של לחייו מכוונין בצמצום בלחייו מכאן ומכאן, ואין הזקן מתפשט בצד אחת יותר מבצד אחרת.
עניין אחר: כערוגת הבשם – שמנכשיןא אותה תמיד שלא יצמחו בה זרעים אחרים, כך לחייו בלא שומא ומום.
או פי׳: לחיו נודפים ריח טוב כריח ערוגת הבשם, כמו: וריח אפך כתפוחים (שיר השירים ז׳:ט׳).
שפתותיו שושנים – אדומות כשושנים. ובענין זה קילס אותה: כחוט השני שפתותיך (שיר השירים ד׳:ג׳).
נוטפות מור עבר – צנורות הנתזות מבין שפתיו שוות כשמן המר עובר, שריחו נודףב למרחוק.
או פי׳ כמו: עבר לסוחר (בראשית כ״ג:ט״ז) – שעובר בכל מקום לסחורה, ולא נמצא טוב ממנו.
1. בלעז: letuaire (=electuaire)‎.
א. בכ״י: שמכבשין.
ב. במהדורת מתיוס: עודף.
לחייו כערגות הבושם המלאכים המקורבים1 הנעלים מעל כל חיסרון חומרי או תכונה גשמית.
שפתותיו שושנים המלאכים השלוחים אל הנביאים כדי שימסרו להם בדיבור את מצוותיו של האל יתעלה.
1. אלמלאיכה׳ אלמקרבין. ביטוי קראני: 4(אלנסאא): 172
לחייו כערוגת הבושם מגדלות מרקחים שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר – בעבור כי הלחיים והשפתים ישתמשו בהם בעת לקיחת המזין להחזיק במזון אשר יקבל המשיל מה שיקבל בו השכל זה השפע לערוגת הבושם אשר בגן שיגדלו בו מיני הבושם אשר יעשו בהם המרקחים ולשושנים אשר הם נוטפות מור עובר וזה להעיר על ההכנה אשר לו לקבל המושכלות ואפשר שנאמר כי אמרו שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר יהיה חסר בי״ת וירצה בו שבשפתותיו ימצאו תמיד השושנים אשר בכח אלו המושכלות אשר יכווין אליהם ולזה יאמר נוטפות מור עובר. ואופן המשל בזה מבואר ממה שקדם בפתיחת זה הבאור.
לחיו כערוגת הבושם – הלחיים הם הפנים ואומרת כי זיו פני השכינה, ר״ל ההשפעה הנמשכת ממנה, היא כערוגת הבושם.
מגדלות מרקחים – המשיל אותה ההשפעה לסבת רבויה, למגדלות מלאים בשמים מרקחים, כי אם המעט מהן נותן ריח טוב רב, כ״ש1 מגדלות רבות מלאות מאותם הבשמים המרקחות, ר״ל שהשפעת נבואתו וטובו ג״כ כ״כ גדולה, שמשפיע לכל העולם בריבוי ובשפע ולא בכילות:
שפתותיו שושנים – ר״ל דברי פיו ושפתיו נאים כשושנים, כי הן נוטפות מור עובר, ר״ל עובר לסוחר, מור נבחר וטוב. המשיל דברי התורה והנבואה היוצאים מפי הש״י, למור הנבחר והטוב:
1. כאן נראה הראשי תיבות: כל שכן.
לחיו – ואין צריך לומר שאין לו ריח הפה שיש להרבה מן האנשים ואם הם נאים מצד הפסד השניים הטוחנות אשר בלחיים. ואפילו כשיסגיר פיו יהיו כמו מגדלות שהמרקחים נשמרים בתוכם שנותנים הריח הטוב למרחוק: שפתותיו נאות למראה ודבורו מר עובר.
לחייו – שבחה אותו בתכלית החכמה ועצמה עד כי מקום הדבור שהם הלחיים הם מלאים בשם כמגדלות מרקחים ושזה נתפרסם ונתאמת מצד שפתותיו והם דבריו אשר ע״י משה ושאר הנביאים היו כלם בתכלית השלמות והעומק והתועלת וכמו שאמר (דברים ד׳) מי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים.
לחייו. וכמו כן מסַפרים ענין ׳לחייו׳, המניעים אל הדיבור, והם נביאיו1: כערוגת הבושם מגדלות מרקחים. הנותן טעם וריח וגדולה למרקחות2, וכמו כן היו הנביאים לבני הנביאים, כאמרו (במדבר יא יז) ׳ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם׳3: שפתותיו. בדיבור ראשון ובדיבור שני, שהיו ׳פנים בפנים׳4, היו שושנים נוטפות מור עובר, שהעביר מהם מעלה לישראל5, והוא ׳עדים מהר חורב׳ (שמות לג ו)6, ובכן קרה למשה רבינו ׳כי קרן עור פניו בדברו אתו׳ (שם לד כט)7, וכן לשאול בהתנבאו, כאמרו (שמואל א׳ י ו) ׳והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר׳8:
1. בעל העקידה כתב: ׳לחייו – שיבחה אותו בתכלית החכמה ועוצמה עד כי מקום הדיבור שהם הלחיים הם מלאים בושם כמגדלות מרקחים ושזה נתפרסם ונתאמת מצד שפתותיו, והם דבריו ע״י משה ושאר הנביאים היו כולם בתכלית השלימות והעומק והתועלת׳.
2. רבינו מפרש ש׳ערוגות הבושם׳ עושים מרקחים של גדולה, וכ״כ אבע״ז: ׳מגדלות - יש אומרים מן גדול׳, כלומר שמְגַדלות מרקחים, וכן פירש רס״ג. אך רש״י פירש ׳מגדלות של מרקחים גידולי בשמים שמפטמים אותם מעשה רוקח׳.
3. ׳בני הנביאים׳ הם תלמידיהם של הנביאים (ספרי ואתחנן לד), והם קיבלו השפעת נבואתם מאת הנביאים, כמו השבעים זקנים שאסף משה בציווי ה׳ להשפיע מרוחו עליהם, שיזכו לנבואה, וכמו שכתב שם הרמב״ן ׳ענין הכתוב להגיד כי בעת הדיבור עם משה יהיה האצילות וממנו הוא וכו׳, שלא יספו להתנבאות מעצמם, אבל בנבואה שאמר ה׳ למשה בה לבדה התנבאו, וזה טעם ׳ואצלתי׳, שאניח אצלי מן הרוח אשר אני שם עליך ושמתי עליהם׳. ואולי הכוונה במשל שכאשר היו נותנים את המרקחות בתוך ערוגות הבושם, היו קולטים מהם טעם וריח, כמו שתלמידי הנביא היו משיגים נבואה בהיותם בקרבת רבם הנביא.
4. כל הנביאים, כאשר באה להם הנבואה, נופלת עליהם יד ה׳ להוציא אותם מחושיהם הגשמיים, ורק כאשר מתבטלים חושיהם הגשמיים יכולים הם להשיג נבואה, מלבד משה רבינו ממתן תורה ואילך, וכל ישראל במתן תורה שגם הגיעו למעלה זו כדי שיאמינו שגם משה מתנבא באופן זה ויידעו שלא קם נביא כמוהו (ראה מש״כ רבינו בשמות ג ב, יט ח-ט, כד יא, לב יא, דברים לד י-יב). ומעלה זו להתנבא בעודו משתמש בחושים הגשמיים נקראת ׳פנים בפנים׳. אך אחרי שתי הדברות הראשונות אמרו ישראל למשה שידבר הוא אתם, כי לא יכלו לסבול מעלה זו. וכן כתב בשיעורים של רבינו סוף פרשת יתרו: ׳ואחר זה שמעו הדברות השתיים הראשונות, ואח״כ ׳ויעמוד העם מרחוק׳ כמו שדרשו ז״ל (עיין שבת פח:) נפשי יצאה בדברו, ואמרו למשה קרב אתה ושמע וגו׳ כמו שהעיד מזה במשנה תורה, גם כי פה לא הגיד מאומה מזה, וכן ׳ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלקים׳ והוא שומע מפי האל ומגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל׳. ורש״י כאן פירש ׳לחייו - דברות הר סיני וכו׳, שפתותיו שושנים - דבורים שנדבר באהל מועד׳, ע״ש.
5. ׳מור עובר׳, שריחו עובר ומתפשט לכל צד עד למרחקים (ראה לעיל ה ה), והיינו שמן הדברות שדיבר ה׳ פנים אל פנים העביר מעלה לישראל.
6. המעלה שהשיגו בכך שניבאו ׳פנים בפנים׳ היא מעלת ה׳עדי׳ שזכו לו בהר חורב, והיא המעלה הרוחנית שקנו במעמד הר סיני שבה היו יכולים להפוך לנצחיים ולהשיג שלימות גמורה, אילו לא היו חוטאים בעגל, שאז אמר להם ה׳ להוריד את עדיים מעליהם (ע״פ דברי רבינו בשמות לג ו). ומעלה זו זכו בגלל הדיבור ׳פנים בפנים׳, וכן כתב רבינו בהקדמתו לתורה (שמות): ׳וסיפר ראשונה, כי כאשר חפץ ביקרם דיבר אליהם פנים בפנים, ובזה זכו אל עדי רוחני וזולתו בהר חורב׳.
7. וזה בא ממעלת הנבואה ׳פנים בפנים׳, כמו שכתב רבינו בדברים (לד יד) ׳ולכל המורא הגדול - של מתן תורה, אשר עשה משה לעיני כל ישראל - כשיראו ועמדו מרחוק במתן תורה ומשה נגש אל הערפל, כי אז קנה המדרגה העליונה בנבואת פנים אל פנים, ועשה את משה אז נורא בקרני הוד׳. ובסוף משפטים (שמות כד יח) פירש רבינו באריכות שבארבעים שהיה משה בהר היה צריך לקנות הוויה חדשה שיהיה ראוי לנבואה באופן שלא זכה לכך אחר, וממדרגה זו היו לו קרני ההוד.
8. בדברים (לד י) כתב רבינו: ׳הנה הנביא יקנה תוספת אור שכלי בלי ספק באור פני מלך בהיותו מתנבא, כאמרו וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר׳, וזהו שכתוב שם במשה ׳אשר ידעו ה׳⁠ ⁠׳, אלא שכמדריגת משה לא השיג שום נביא מלבדו. והיינו שכל נבואה גורמת לאדם להתעלות, אלא שיש דרגות שונות בהתעלות זו, משה זכה לקירון פנים, ובני ישראל זכו למעלת הנצחיות, ואילו שאול לא התנבא במעלה זו של ׳פנים בפנים׳, שהרי מבואר בפירוש רבינו (שמות כד יא) שהיתה עליו יד ה׳ ולא נשאר בחושיו, ובכל זאת השפיעה עליו שייהפך לאיש אחר נעלה יותר.
לחיו – הוא המקום מתחת לעין.
כערוגת – הוא תלם המחרישה כמו מערוגות מטעה (יחזקאל י״ז:ז׳).
מגדלות – גידולי.
מרקחים – כן יקראו הסממנים המעורבים השמורים לזמן מרובה, וכן רוקח מרקחת (שמות ל׳:כ״ה).
שושנים – שם עשב המריח.
עובר – רוצה לומר מתפשט.
לחיו כערוגת הבושם – לחיו המה בתכלית ההדור, ידמו אל הערוגות שצומחים שם הבושם, שמייפין אותן ביותר.
מגדלות מרקחים – אשר בערוגות ההן יש גידולי סממנים מובחרים לעשות מהם מעשה רוקח להיות שמור לזמן מרובה, שאז הערוגות ההן הנה בתכלית ההדור מפאת צורתם, ומפאת הסממנים המובחרים במינם הצומחות עליהן והנמשל הוא לומר הדיבורים שיצאו מפי המקום ברוך הוא המה יקרים ומחוכמים ובתכלית התועלת. וירמוז בלחיים על כי המה יקיפו כלי הדבור.
שפתותיו שושנים – מבין שפתותיו עולה ריח טוב כריח השושנים, וכאילו מטיפות את המור והנמשל הוא על הנביאים השלוחים מאת ה׳ לדבר דבריו, שהמה כמו שושנים שריחם נודף למרחוק, כי כל כך המה מודיעים מה שיהיה לאחרונה ומייעדים טובה מרובה והצלחות מתמידות.
מליצה:
לחיו – אחר שצייר איך ראה והסתכל להוציא את המציאות, יצייר את הדבור שהוא הצווי אשר הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. ובזה יש שתי מדרגות. א) הדבור הכללי הנכלל במלת בראשית, שבו נעשה הכל בכח, כמי שזורע זרעים בבת אחת טרם יצמחו, וזה נעשה ביום הראשון שהוציא הכל יש מאין, ב) הדבורים הפרטיים שבו הוציא תולדותיהם כ״א ביומו, כמ״ש במד׳ משל לזורע ששה זרעים בבת אחת, שהוא במשל שהזרעים הזרועים צמחו ויצאו לחוץ ויפרדו כ״א למינו, שזה היה בששת ימי המעשה. וממשיל הדבור הכללי אל הלחיים שהלחי הוא פנימי נגד השפה, ואמר שלחיו כערוגת הבשם. שהערוגה היא ששה טפחים והם מגדלות מרקחים שהמרוקח הוא המעורב וממוזג כמה תערובות, וכן הי׳ הכל מעורב בערוגה זו זרוע ובלתי ניכר, והדבורים הפרטים ממשיל אל השפה שהיא חיצונית, ועז״א שפתותיו, שהוא גמר הדבור אז היו שושנים שכבר גדלו הזרועים ויוציאו ציץ ופרח ושושנים, וגם נוטפות מור עובר, שהוא תולדות החיים, (שזה גדר המור שבספר זה כנ״ל:כ״פ) ר״ל שאז יצאו מעשה ימי בראשית עד הצמחים והחיים למינם.
מגדלות – סמוך לרבים מן מִגְדָּל, רק מדוע עשהו נקבה? ע״כ נ״ל שאולי כונו מְגַדְּלוֹת ומוסב אל לחיו ור״ל מגדלות שערות נודפות ריח טוב, או מוסב אל ערוגת אע״פי שהוא לשון יחיד, או ראוי לנקדו כַּעֲרוּגֹת.
שושנים – ליופי.
נוטפות – דברים נעימים כמור עובר ונוטף ונודף ריחו.
לחיו כערוגת הבושם – [אמר רבי תנחומא, בתלמידי חכמים איירי], זה מלחים מקצת דבר וזה מקצת דבר עד שתהא הלכה יוצאת כמין לחיים.⁠1 (מ״ר)
לחיו כערוגת הבושם – אמר ר״א, מאי דכתיב לחייו כערוגת הבושם, אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה וכבושם זה שהכל מתבשמין בו תלמודו מתקיים ואם לאו אין תלמודו מתקיים.⁠2 (עירובין נ״ד.)
לחיו כערוגת הבושם וגו׳ – אמר ריב״ל, מאי דכתיב לחייו כערוגת הבושם, מכל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה במתן תורה נתמלא כל העולם בשמים. וכי מאחר שמדבור ראשון נתמלא – דבור שני להיכן הלך, הוציא הקב״ה רוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון, שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר, אל תקרא שושנים אלא ששונים.⁠3 (שבת פ״ח:)
מגדלות מרקחים – א״ר תנחומא, מה מגדלות הרקח הזה יש בו מכל מיני בשמים כך ת״ח צריך להיות מלא מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות. (מ״ר)
שפתותיו שושנים – זה תלמיד חכם הרגיל במשנתו.⁠4 (שם)
שפתותיו שושנים וגו׳ – אמר רב גידל אמר רב, כל ת״ח שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר5 תכוינה, שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר אל תקרא מור עובר אלא מר עובר, אל תקרא שושנים אלא ששונים.⁠6 (שבת ל׳:)
נוטפות מור עובר – זה תלמיד שאינו רגיל במשנתו ששפתיו נוטפות מור ואע״פ כן עובר הוא וחוזר ומברר תלמודו.⁠7 (מ״ר)
1. מלחים ענינו מדביק כמו בויק״ר פ״ג כאדם שמלחים שני נסרים ומדביקם זה בזה, והוא לשון ערבי, והכונה כאן זה נותן מקצת טעם להדבר וזה מקצת עד שתהא הלכה יוצאת כמין לחיים, ולא נתבאר מהו זה כמין לחיים, ונראה דדרשה זו היא בהמשך ללשון הפסוק הקודם יושבות על מלאת, והוי הכונה שהלכה יוצאת במלואה כמו לחיים, כלומר מלאה בטעם ובסברא כמו מלואת הלחיים לפרצוף הפנים מזה ומזה, והלשון צריך תקון והג״ה קצת, ואולי צ״ל לחייו וגו וסמיך ליה יושבות על מלאת, זה מלחים וכו׳ עד שתהא הלכה יוצאת מלאה כמין לחיים, או עד שתהא הלכה יוצאת כערוגת הבשם.
2. דריש בזה שני ענינים, האחד לענין התלמיד שצריך שלא יהיה בו גסות הרוח, דבאופן כזה אי אפשר לתלמודו להתקיים שיבוש מלשאול מה שחסר לו בידיעת התלמוד, והשני לענין מי שראוי ללמד שלא ימנע תלמודו ללמד לאחרים.
3. מדייק מדלא כתיב שפתותיו כשושנים, כמו מראהו כלבנון כערוגת הבושם, ולכן דריש שושנים מלשון שנוי דהיינו ששינה בכל דבור ודבור להוציא רוח להעביר המור, ועיין עוד בסמוך אות נ״ז.
4. דריש שושנים כמו ששונים [כמו בדרשה הבאה] כלומר השפתים ששונות ולומדות תמיד והוא רגיל עי״ז במשנתו. ויתכן עוד לפרש, כי מי שאינו רגיל בתלמודו, או שאינו מסודר לו, אז עד שיביעו שפתותיו שושנים, כנוי לדבר מבורר ומאומת, יצאו מפיו גם פסולת ודברים שאינם אליבא דאמת, שזה מכונה בשם קוצים, משא״כ זה הרגיל בתלמודו ותלמודו מסודר לו הוא מביע אך דברים כנים ואמתים, והוא כולו שושנים.
5. מרירות מחמת אימה ויראת הרוממות של הרב.
6. מדייק מדלא כתיב שפתותיו כשושנים כמו דכתיב כאן מראהו כלבנון, כערוגת הבושם, וכן קשה לו שהרי המור אין שייך בו נטיפה שהיא מין גידול שמתבשמין מריחו, ולכן דריש שושנים מלשון שנון ולמוד, ומר מענין מרירות וכדמפרש, וכפי דמשמע מערוך ערך טף הוא מוסיף לדרוש עוד עובר כמו בוער בהיפוך אותיות, וכמו אל תקרא מר עובר אלא מר בוער, וזוהי כונת הדרשה תכוינה. וענין הדרשה בהיפוך אותיות מצוי מאד באגדות, כמש״כ בבאור קהלת ח׳ ח׳.
7. עיין מש״כ לעיל אות נ״ה, ודריש מר מלשון מרירות, כי מי שאינו רגיל במשנתו אין בדבריו טעם ומתיקות אלא מעין מרירות, ואמנם אעפ״כ הוא מרירות עוברת לאחר שחוזר ומברר תלמודו.
לְחָיָו מתוקים וערבים1 בתכלית ההידור2, כַּעֲרוּגַת3 הַבֹּשֶׂם ששם צומחים צמחי הבושם שמייפים אותן ביותר וגורמות להם להפוך להיות4 מִגְדְּלוֹת – גידולי5 מֶרְקָחִים של בשמים6 שמפטמים מהם מעשה רוקח7, מבין8 שִׂפְתוֹתָיו עולה ריח טוב כריח9 שׁוֹשַׁנִּים אשר נֹטְפוֹת מהן שמן10 הַמוֹר שריחו11 עֹבֵר – מתפשט12:
1. רשב״ם.
2. מצודת דוד.
3. חתיכת מקום בגן, אבן עזרא. ומצודת ציון ביאר שהוא תלם המחרשה.
4. מצודת דוד.
5. מצודת ציון.
6. רי״ד.
7. רש״י, מצודת דוד. הסממנים המעורבים הנשמרים לזמן מרובה יקראו מרקחים, מצודת ציון.
8. מצודת דוד.
9. רשב״ם, מצודת דוד.
10. רשב״ם.
11. רי״א קרא.
12. מצודת ציון. והנמשל, הנביאים השלוחים מאת ה׳ לדבר דבריו, שהם כמו שושנים שריחם נודף למרחוק, כי הם מודיעים מה שיהיה ומייעדים טובה מרובה והצלחות מתמידות, מצודת דוד. ורש״י ביאר שלחייו הם הדברות של ה׳, ו״שפתותיו שושנים״ הם הדיבורים שדיבר באהל מועד שהם לרצוי וכפרה לריח טוב. ובמדרש, אלו לחייהם של תלמידי חכמים שהם דומים לערוגת הבושם מלאה מיני בשמים, כך לחייהם מלאים טעמי תורה, ״מגדלות מרקחים״ שמגדלים מיני רקחים בפיהם, והם טעמי תורה ושבחו של בורא הכל, ״שפתותיו שושנים״ שפתותיהם שונים כענין שנאמר (דברים ו, ז) ״וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ״, ״נוטפות מור עובר״ כשם שריח המור עובר לכל רוח סביבותיו, כך ריח תלמידי חכמים עובר לכל מקום ומקום, לקח טוב. ועוד דרשו, אמר רבי אלעזר אם משים אדם עצמו כערוגה שהכל דשין אותה או כבושם שהכל מתבשמים ממנו תלמודו מתקיים בידו, ילקוט שמעוני, לקח טוב.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יד) יָדָיו֙ גְּלִילֵ֣י זָהָ֔ב מְמֻלָּאִ֖ים בַּתַּרְשִׁ֑ישׁ מֵעָיו֙ עֶ֣שֶׁת שֵׁ֔ן מְעֻלֶּ֖פֶת סַפִּירִֽים׃
His hands are like rods of gold set with beryl. His body is like polished ivory overlaid with sapphires.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
תְּרֵי עֲסַר שִׁבְטִין דְּיַעֲקֹב עַבְדֵּיהּ גְּלִילָן עַל צִיץ כְּלִילָא דְּדַהְבָא דְקוּדְשָׁא גְּלִיפָן עַל תְּרֵי עֲסַר מַרְגַּלְיָתָא עִם תְּלָתָא אֲבָהָת עָלְמָא אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב רְאוּבֵן גְּלִיף עַל אַחְמַר שִׁמְעוֹן גְּלִיף עַל עֲקִיק לֵוִי גְּלִיף עַל בַּרְקָן וְעַפְרָן יְהוּדָה גְּלִיף עַל כּוּחְלִי יִשָּׂשכָר גְּלִיף עַל אֶזְמוֹרַד זְבוּלוּן גְּלִיף עַל גִיהַר דָּן גְּלִיף עַל בּוּרְלָא נַפְתָּלִי גְּלִיף עַל אֶסְפּוֹר גָּד גְּלִיף עַל טַבְאָג אָשֵׁר גְּלִיף עַל פְּרוּזִיג יוֹסֵף גְּלִיף עַל מְרִיבַג בִּנְיָמִין גְּלִיף עַל אֲפַנְטוֹר דָּמְיָן לִתְרֵי עֲסַר מַזָּלַיָּא נְהִירִין כַּעֲשָׁשִׁית צְחִיחִין בְּעוֹבָדֵיהוֹן כְּשֵׁן דְּפִיל וּבְהִיקִין כְּשַׁבְזִיזִין.
[א] יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב – אֵלּוּ לוּחוֹת הַבְּרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה (שמות ל״ב:ט״ז), גְּלִילֵי זָהָב, אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז (תהלים י״ט:י״א), אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה, מַעֲשֵׂה נִסִּים הָיוּ נִגְלָלִין הָיוּ שֶׁל סַנְפִּירִינוֹן הָיוּ וְהָיוּ נִגְלָלִין. רַבִּי מְנַחֲמָא בְּשֵׁם רַבִּי אָבוּן אָמַר וַחֲצוּבִין מִגַּלְגַּל חַמָּה הָיוּ. כֵּיצַד הָיוּ כְּתוּבִין, חֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה וַחֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה, עַל שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר: יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, כְּדִבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים (דברים ד׳:י״ג). וְרַבָּנָן אָמְרֵי עֲשָׂרָה עַל לוּחַ זֶה וַעֲשָׂרָה עַל לוּחַ זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים (דברים ד׳:י״ג). רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָמַר עֶשְׂרִים עַל לוּחַ זֶה וְעֶשְׂרִים עַל לוּחַ זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים, עֶשְׂרִים עַל לוּחַ זֶה וְעֶשְׂרִים עַל לוּחַ זֶה. רַבִּי סִימָאי אוֹמֵר אַרְבָּעִים עַל לוּחַ זֶה וְאַרְבָּעִים עַל לוּחַ זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה (שמות ל״ב:ט״ו), טַטְרוֹגָא.
[ב] חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר בֵּין כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר, פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה הָיוּ כְּתוּבִין. רַבִּי יוֹחָנָן כַּד הֲוָה פָּשֵׁיט קְרָיָה וַהֲוָה מָטֵי בְּדֵין פְּסוּקָא מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ, הֲוָה אָמַר יָפֶה לִמְּדַנִי בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מַה גַּלִּים הַלָּלוּ בֵּין גַּל גָּדוֹל לְגַל גָּדוֹל גַּלִּים קְטַנִּים, כָּךְ בֵּין כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה הָיוּ כְּתוּבִים. מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ, זֶה הַתַּלְמוּד, שֶׁהוּא כַּיָּם הַגָּדוֹל, הֲדָא דְאַתְּ אָמַר: תַּרְשִׁישָׁה (יונה א׳:ג׳), הֲדָא מַה דְאַתְּ אָמַר: כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם (קהלת א׳:ז׳). מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן, זוֹ תּוֹרַת כֹּהֲנִים, מָה הַכָּרֵס הַזֶּה הַלֵּב מִכָּאן וְהַכְּרָעַיִם מִכָּאן וְהוּא בַּתָּוֶךְ, כָּךְ תּוֹרַת כֹּהֲנִים, שְׁנֵי סְפָרִים מִכָּאן וּשְׁנַיִם מִכָּאן וְהוּא בָּאֶמְצַע. עֶשֶׁת שֵׁן, מַה עֶשֶׁת שֵׁן זֶה אַתְּ עוֹשֶׂה מִמֶּנָּהּ כַּמָּה יְתֵדוֹת, כַּמָּה רְמָחִים, כָּךְ תּוֹרַת כֹּהֲנִים יֵשׁ בָּהּ כַּמָּה מִצְווֹת, כַּמָּה דִּקְדּוּקִין, כַּמָּה קַלִּים וַחֲמוּרִים, כַּמָּה פִּגּוּלִים, כַּמָּה נוֹתָרוֹת, כְּתוּבִים בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים.
[ג] מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים – מְעוֹלֶפֶת כֹּחָן שֶׁל בְּנֵי אָדָם, שֶׁהִיא קָשָׁה כַּסַּפִּיר הַזֶּה. רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי פִּנְחָס, רַבִּי יוּדָן אָמַר אִי תֵימַר שֶׁהַסַּפִּיר הַזֶּה רַךְ הוּא, בּוֹא וּרְאֵה מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהֵבִיא סַפִּיר אֶחָד בְּרוֹמִי לְמָכְרוֹ, אָמַר הַלּוֹקֵחַ עַל מְנָת לִבְדֹּק אוֹתוֹ נַבְחִין אוֹתוֹ לִשְׁבֹּר מִמֶּנּוּ חֲתִיכָה קְטַנָּה, נְתָנוֹ עַל הַסַּדָּן, הִתְחִיל מַכֶּה עָלָיו בַּפַּטִּישׁ, נִבְקַע הַסַּדָּן וְנֶחְלַק הַפַּטִּישׁ וְהַסַּפִּיר בִּמְקוֹמוֹ וְלֹא חָסַר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מַמָּל אִם נִתְעַלֵּף אָדָם בְּדִבְרֵי תוֹרָה וַהֲלָכָה, סוֹף שֶׁנַּעֲשָׂה בָּהֶם קֶסֶם. וְרַבָּנָן אָמְרִין כָּל מִי שֶׁנַּעֲשָׂה קֶסֶם בְּדִבְרֵי תוֹרָה, סוֹף שֶׁהוּא נַעֲשָׂה בָהֶם מֶלֶךְ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: קֶסֶם עַל שִׂפְתֵי מֶלֶךְ (משלי ט״ז:י׳). רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲתוֹי חַמָּרַיָּיא גַּבֵּי אֲבוּי לְמִזְבַּן עִבּוּר מִן קִרְיָיתָא הִמוֹנַיָא, יָתֵיב גַּבֵּי תַּנּוּרָא, אִמֵּיהּ נָסְחָא וְהוּא אָכֵיל, אִמֵּיהּ נָסְחָא וְהוּא אָכֵיל, עַד דַּאֲכֵיל כָּל אַצְוָותָא, אָמְרִין וַוי חֵיוָוא בִּישָׁא שָׁרְיָא בְּמֵיעָנֵי דְּהָדֵין, דּוֹמֶה שֶׁזֶּה מֵבִיא רְעָבוֹן לָעוֹלָם, שְׁמַע קָלְהוֹן, מִדִּנְפַקּוּן לְמִזְבַּן טֻעֲנֵיהוֹן, נְסַב חֲמָרֵיהוֹן וַאֲסִיקוֹן לְאִגְּרָא. אֲתוֹן תְּבַעוּן חֲמָרֵיהוֹן וְלֹא אַשְׁכְּחוּן יַתְהוֹן, תָּלוֹן עֵינֵיהוֹן וַחֲמוֹן יַתְהוֹן יְהִיבִין בְּאִגְרָא, אֲזִילוּ גַבֵּי אֲבוּי תְּנוֹן לֵיהּ עוֹבָדָא. אֲמַר לוֹן דִּלְמָא מִלָּה בִּישָׁא אַשְׁמַעְתּוּנֵיהּ, אָמְרִין לֵיהּ לָא מָרֵי אֶלָּא כֵּן וְכֵן הֲוָה עוֹבָדָא, אֲמַר לוֹן וְלָמָּה הִכְנַסְתֶּם בּוֹ עַיִן רָעָה וְצָרָה, אִיפְשָׁר דְּמִן דִּדְכוֹן הֲוָה אָכֵיל, אוֹ עֲלֵיכוֹן אִינוּן מְזוֹנוֹי, לָא, הַהוּא דְּבָרְיֵיהּ בְּרָא לֵיהּ מְזוֹנֵי, אַף עַל פִּי כֵן, אֲזִילוּ וְאִמְרוּן לֵיהּ מִן שְׁמִי וְהוּא מַחֵית לְכוֹן. הַנֵּס הָאַחֲרוֹן הָיָה קָשֶׁה מִן הָרִאשׁוֹן, מִן מַסְּקָן לְהוֹן הֲוָה מַסֵּיק לְהוֹן חַד חַד, מִן נָחֵית לְהוֹן הֲוָה מָחֵית לְהוֹן תְּרֵי תְּרֵי, וְכֵיוָן שֶׁנִּתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה, אֲפִלּוּ טַלִּיתוֹ לֹא הָיָה יָכוֹל לִסְבֹּל, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. בֶּן בַּיִת אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהָיָה לָמוּד לִהְיוֹת נוֹטֵל קֻפָּה שֶׁל אַרְבָּעִים סְאָה וּמוֹלִיכָהּ אֵצֶל הַנַּחְתּוֹם, אֲמַר לֵיהּ כָּל הָדֵין חֵילָא טָבָא אִית בָּךְ וְלֵית אַתְּ עָסֵיק בְּאוֹרַיְתָא, כֵּיוָן שֶׁנִּתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה הִתְחִיל לִהְיוֹת נוֹטֵל שֶׁל שְׁלשִׁים, שֶׁל עֶשְׂרִים, שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר, שֶׁל שְׁמוֹנָה סְאִים, כֵּיוָן דִּגְמַר סִפְרָא, אֲפִלּוּ קֻפָּה שֶׁל סְאָה לֹא הָיָה יָכוֹל לִסְבֹּל, וְאִית דְּאַמְרֵי אֲפִלּוּ סַבְנֵיהּ לָא הֲוָה יָכוֹל לְמִסְבַּל, אֶלָּא אָחֳרָנִין מַעְבְּרִין לֵיהּ מֵעִלָּווֹי, דְּהוּא לֹא הָיָה יָכוֹל, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים.
ידיו גלילי זהב – אלו הלוחות שנאמר והלוחות מעשה אלהים.
גלילי זהב – אלו דברי תורה שנאמר הנחמדים מזהב וכו׳, אמר רבי יהושע בר נחמיה מעשה נסים היו ונגללין היו ושל סנפירינון היו, רבי מנחמא בשם רבי אבין אמר וחצובין מגלגל חמה.
מעולפת ספירים – אלו ספרי תורה שהם דומים לעשת שן שמקושטת כספיר.
ידיה מת׳ל בכראת אלד׳הב, מרצעה באלגואהר אלבחרייה, אכ׳צאר מעכנה באלעאג, מכללה באלפצוץ.
הידים שלו כמו גלילי זהב משובצים בפנינים (אבנים טובות ששולים אותם מהים). המתנים שלו יש עליהם קפל משנהב, ויש להם כתר מהשביבים
בתרשיש – במרגליות הים.
בחור – נבחר.
ואמר ידיו גלילי זהב, ההשראה על הנביאים הנקראת יד כמאמר יחזקאל היתה עלי יד ה׳ (יחזקאל לז א), ואמר ויד ה׳ היתה אל אליהו (מלכים א יח מו). ואמר ביד משה ביד תשלח (שמות ד יג), ואמר שיש בהם זהב ומרגליות כמו שפירשו באמת שהיא התורה שנ׳ הנחמדים מזהב ומפז רב (תחלים יט א).
ואמרו מעיו עשת שן, חנינתו ורחמיו יתעלה קיימת לעולם, לפי שהשן מתקיימת יותר מן הפיל, ומצאנו שתוארה חנינתו יתעלה במעים שנ׳ על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה׳ (ירמיהו לא יט).
גלילי זהב – כאופני זהב.
ממולאים בתרשיש – כל לשון מושב אבן יקרה בזהב קרוי מלאת.
עשת – לשון שמנו עשתו (ירמיהו ה׳:כ״ח), קיבוץ עב קרוי עשת, מַשֿיץ בלעז.
שן – מעצמות פיל.
מעולפת ספירים – מקושטת ומתוקנת בספירים, לשון ותתעלף דמתרגמינן: ואיתקנת (אונקלוס בראשית ל״ח:י״ד).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

Rolls of gold – Like gold wheels.
Studded with precious gems – Every term referring to the setting of a precious stone in gold is called מִלֵּאת [=setting].
Sparkle – An expression as in, "They became fat; they became thick עָשְׁתוּ.⁠"1 A thick mass is called עֶשֶׁת,⁠2 masiz in Old French.
Ivory – From an elephant's tusks.
Overlaid with sapphires – Adorned and decorated with sapphires, an expression [as in], "וַתִּתְעַלָּף,⁠"3 which the Targum renders, "and she adorned herself.⁠"
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

1. Yirmeyahu 5:28.
2. Alternatively, עשת means sparkle or radiate, as in, "shining [עשות] iron,⁠" in Yechezkel 27:19. (Metzudat Tzion)
3. Bereshit 38:14.
ידיו גלילי זהב – זו תורה שניתנה מידו של השם ש׳ מימינו אש דת למו. ואו׳ כתובים באצבע אלהים.
ממולאים בתרשיש – על כל דבור. ודבור יש טעמי תורה מלאים מאבני יקר כענין שנאמר תרשיש שוהם וישפה. חנניה בן אחי ר׳ יהודה או׳ והיה דורש על כל דבור ודברו דקדוקי התורה כשם שבין גל גדול לגל גדול גלים קטנים כך תלמידי חכמים דורשין בתוך ההלכה מדרשות ואגדות.
מעיו עשת שן – זה פי׳ התורה שיוצא מן התורה ד׳ מן הגוף. כך יצא מן התלמוד מן ספר התורה. והוא דומה לעשת שן. לחתיכת שן הפיל שהוא נאה וחזק והמצוות מבוארות בו.
מעולפת ספירים – כמו ותכס בצעיף ותתעלף. כך התורה מכוסה בחכמות רבות ואין סוף לשבח חכמת התורה. ונמשלו טעמי התורה כספירים שהם נכבדים בעיני הצדיקים שנאמר יקרה היא מפנינים. ואו׳ לא תסולה בכתם אופיר. בשוהם יקר וספיר. ס״א. מעולפת ספירים עולה ומתיכה באבנה ספירים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(יד-טז) אגלילי זהב – עיניין אופן המה.
כתם – כמו: וחלי כתם (משלי כ״ה:י״ב), קבוצת זהב הניתך ביחד.
פז – זהב מופז, ועל שם שמראהו כמרגלית של פז,⁠ב קרוי פז.
שחורות כעורב – אין לך שיער יפה לבחור כתלתלי שיער שחור.
ממולאים – על שם שיש לאדם גומות במקצתג בראשי אצבעות במקום שיש ציפורנים.
בתרשישד – אבן טובה לבנה.
עשתה – משיש בלעז.
תרשיש – קְרִישְטַל בלעז.
עשת – כמו: ברזל עשות,⁠ו (יחזקאל כ״ז:י״ט), שמנו עשתו (ירמיהו ה׳:כ״ח).
שן – כמו: כסא שן (מלכים א י׳:י״ח), על מטות שן (עמוס ו׳:ד׳).
א. ביאורי המונחים בה׳:י״ד-ט״ז מופיעים בכתבי היד רק לאחר השלמת ביאור העניין של ה׳:ח׳ – ו׳:א׳-ג׳.
ב. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סואב. בכ״י המבורג (במקום ״של פז״, ובחילוף אותיות דומות): על כן.
ג. כן בכ״י בודפשט, סואב, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: כמקצת.
ד. כן בכ״י בודפשט. בכ״י סנקט פטרבורג: בתרשיס. בכ״י המבורג: כתרשיש.
ה. כן בכ״י בודפשט. בכ״י המבורג: עשיתי.
ו. כן בפסוק ובכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: עשית.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

(14-16) 1RODS OF GOLD – The term connotes a wheel.
FINEST GOLD – Like "a golden ornament" (Prov. 25:12), i.e. different kinds of gold melted together.
GOLD – Refined gold.⁠2 Because its appearance is like that of pearls [bright] it is called paz [i.e. refined gold].
BLACK AS A RAVEN – There is no hair more becoming a young man than curly black hair.⁠3
STUDDED – [The fingers are termed] "studded" because the ends of the fingers are rounded at the fingertips.
WITH TARSHISH4 – A precious white stone, made from marble. It is called "crystal" in the vernacular.
TABLET [OF IVORY] – Like the phrase "polished iron" (Ezek. 27:19) and "fat and sleek" (Jer. 5:28).⁠5
IVORY – Like "throne of ivory" (I Kings 10:18) and "ivory beds" (Amos 6:4).
1. The following lexical interpretations of the terms in 5:14-16 appear in the manuscripts only after the completion of the discussion of the narrative of 5:8 – 6:1-3. The reason for this is twofold: First, the divisions of chapters and verse is a late medieval Christian convention. In traditional Jewish exegesis passages were referred to by their opening words. In this sense, the concept of chapter and verse did not yet exist. More importantly, Rashbam arranges his comments as he does because it is his goal to explicate narrative units. He very correctly understands the words of 6:1-3 to be in reply to the words that preceded them. In this way Rashbam is trying to point out to the reader the poetic units that represent the dialogue between the female character and her companions.
2. In this comment Rashbam intends to make a distinction between zahav, the usual word for gold, and paz, a word used for a particular type of quality of gold.
3. This point is made by Rashi. The treatment of the physical beauty of the man and woman is expanded in the commentary of Rashbam. Although noted by Rashi in passing, the description of the lovers (and attention to the ways in which they describe each other) come to the fore in the commentary of Rashbam.
4. JPS renders "with sapphires" which is not Rashbam's intention. From his comment it is clear that he refers to a stone that is white.
5. In this comment Rashbam uses two prooftexts which employ different uses of the root עשת. As it stands now, this comment is contradictory, perhaps because of the influence of Rashi's comment ad loc. Ibn Ezra also offers the second prooftext.
גלילי – אופנים.
תרשיש – אבן יקרה כעין שחרות.
מעיו עשת שן – בטנו תבהיק כעשת שן הפיל, כמו ברזל עשות (יחזקאל כ״ז:י״ט).
אצבעותיו גלילי זהב ודימה השיער שעליהם לתרשיש.
בטנו אזורה בבגד לבן מעולף בספיר שהוא אדום, והראיה: זכו נזיריה משלג צחו מחלב (איכה ד׳:ז׳).
ושם ספירים כמו פנינים, כי דבריו כפולים, ולבנת הספיר (שמות כ״ד:י׳) הואא מן לבנה ולא מן לובן, ומלת כמעשה (שמות כ״ד:י׳) ראיה. ולא יתכן שתתאר מעיו כי איננו ערום.
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״הוא״.
His fingers are wheels of gold, and the hair on them is compared to the Tarshish stone.
His belly is girt with a white garment overlaid with sapphires, which are red. That ספיר is a red stone is proved by the verse (Lamentations 4:7) where ספיר corresponds with פנינים (of which אדמו is used) as חלב with שלג, for the simile is only repeated in other words; לבנת (Exodus 24:10) is to be explained from לבנה (brick) and not from לבן (white), as is proved by the word כמעשה. It is not possible that this is a description of his belly, for he is not naked.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

ידיו גלילי זהב – הם הגלגלים, הם השמים.
בתרשיש – הכוכבים.
מעיו – אפודת הגלגל העליון והוא הקו הרחב האמצעי.
ספירים – הם המזלות.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

His hands are wheels of gold. The spheres, the heavens.
With Tarshish-stone. The stars.
His belly. The belt of the highest sphere, the wide mesial line.
Sapphires. The signs.
גלילי – כמו גלגלי, וכן על גלילי כסף (אסתר א׳:ו׳).
ממולאים – כמו ומלאת בו מלאת אבן (שמות כ״ח:י״ז).
בתרשיש – אבן יקרה, כמוא תרשיש שהם וישפה (שמות ל״ט:י״ג).
ויש אומרים: שהיא כעין השמים.
מעיו – בטנו.
עשת – כלי עשוי משן הפיל שהוא לבן, ונקרא עשת בעבור שהוא צח, כמו שמנו עשתו (ירמיהו ה׳:כ״ח).
מעלפת – מן ויתעלף (יונה ד׳:ח׳).
ספירים – אבן יקרה אדומה. ויורה עליו: אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם (איכה ד׳:ז׳) כי כבר משל הלובן כחלב ושלג. וטעה המפרש כמעשה לבנת הספיר (שמות כ״ד:י׳) מן לבן, כי אין פירושו אלא מן קח לךב לבנה (יחזקאל ד׳:א׳). ויורה עליו כמעשה לבנת (שמות כ״ד:י׳), כי מה עניין כמעשה לבנת מן לובן, כי היה לו לומר כמראה לבנת.⁠ג
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״כמו״.
ב. כן בפסוק ובכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״וקח״.
ג. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״כי היה לו לומר כמראה לבנת״.
ממולאים – רמז לשער שעל ידיו.
מעיו עשת שן – חגור מתניו אצל מעיו חגורים כי איננו ערום.
ידיו גלילי זהב – הם האופנים.
ועניין בתרשיש – כעניין: מראה האופנים ומעשיהם כעין תרשיש (יחזקאל א׳:ט״ז).
מעיו – היא האפודה האמצעית שיש בה תמונות מכוכבים נקבצים.
ידיו גלילי זהב – כאופן1 של זהב. ויש לומר כדף של זהב קטן שהוא עגול, וכן על גלילי כסף (אסתר א׳:ו׳). ועל כן מדמה הידים להם לפי שהידים כמו כן עגולות סביב כמעט.
ממולאים בתרשיש – כגליליא זהב הממולאים בתרשיש, שהם אבן יקרה בתוך הזהב, שנאה ויפה, כך ידיו נאות.
מעיו עשת שן – של שן הפיל.
עשת – עובי, כמו לעשתותב שאנן (איוב י״ב:ה׳).
מעולפת – מוסב על עשת, ופתרונו: כעשת ועובי המעולפת ומסובבת בספירים לעשת בולטת, כך מעיו של דודי.
1. בדומה בר״י קרא אסתר א׳:ו׳.
א. בכ״י: בגלילי.
ב. כן בפסוק. בכ״י: עשתות.
(יד-טו) אידיו גלילי זהב. אצבעות הידים כגלילי זהב, דומים כאופן העגלה. ממולאים בתרשיש – הם הצפרנים שבראשי אצבעות. מעיו – בטנו. עשת שן – חתיכה גדולה של שן דפיל, שהיא חלקה ולבנה. מעולפת ספירים – שׂער שלמטה שמסובב שם, כספיריםב שמעלפים עשת לשן, כמו ״ותכס בצעיף ותתעלף״ (בראשית ל״ח:י״ד).
והדוגמה כתרגומו:⁠ג ידיו גלילי זהב – י״ב שבטים, החקוקים על י״ב אבנים, שיש בהן תרשיש וספיר. מעיוד עשת שן – אבות היו כתובים באבני אפוד וחושן, כמו שאמרו רבותינו (בבלי יומא ע״ג:). מיעיו הם האבות, שיצאו השבטים ממעיהם, כדכתיב ״אשר יצא ממעיך הוא יירשוך״.⁠ה
שוקיו חלקים וזקופים ולבנים כעמודי שן דפיל,⁠ו מיוסדים וקבועים על אדני פז – הם הרגלים, החזקים יותר מן השוקים, שהשוקים קבועים בהם, כמו האדנים לעמודים (ראו שמות ל״ח:י״ז).
מראיהו וגבהו וקומתו כעצי לבונה, בחור וחזק וגבוה כארזים, כדכתיב ״אשר כגובה ארזים״ (עמוס ב׳:ט׳). כָּארזים – קמץ,⁠ז שפירש כמו ׳כהארזים׳. אבל ״כַּארזים עלי מים״ (במדבר כ״ד:ו׳) – פתח, שהוא במקום חטף – ״כַּארזים״, שדביק ומתפרש מתיבת ״עלי מים״.
והדוגמה שוקיו עמודי שש. הצדיקים שלו, שהם עמודי עולם, מיוסדים בתורה, שהיא אדנים לעמודים, כי ״הצדיקח יסוד עולם״ (משלי י׳:כ״ה; וראו חגיגה י״ב:), וכתיב בתריה ״חצבה עמודיה שבעה״ (משלי ט׳:א׳).⁠ט מעיו – ״המון מעיך ורחמיך אליוי התאפקו״ (ישעיהו ס״ג:ט״ו) – שמתוך הצדיקים מתמלא רחמים על ישראל. מעולפת ספירים – יושב על כסא רחמים, כמו שכתוב ״ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר״ (שמות כ״ד:י׳). מדעתי אני עושה דוגמה זאת, כי השיר אינו אלא משל, וצריך למצא דוגמה לשיר, פן יהיו דבריו בטילים.
א. לכאורה פרשננו מפריד בין פסוקים י״ד-ט״ו, אלא שלאחר פירוש הדוגמא לפס׳ ט״ו, הוא חוזר ומפרש דוגמא נוספת לסוף פסוק י״ד, עם ציון שמדובר בפירוש עצמאי שלו, לאחר שבפירוש הדוגמא הראשון לפסוק י״ד הוא פירש בעקבות התרגום. לכן כללתי את שני הפסוקים במהדורה זו כיחידה אחת.
ב. בכתב היד: דספירי׳.
ג. בתרגום שלפנינו רק הקישור לבגדי כהן גדול ולאבות דומה לדברי פרשננו. כל השאר אינו בא משם, ואינו מוכר גם במהדורת אלכסנדר.
ד. בכתב היד: מעין.
ה. בנוסחנו: יירשך.
ו. לא מצאתי מי מפרש ככה ״שש״ במקרא. כל מי שראיתי פירש ״שש״ במשמעות ״שיש״. אולם ייתכן שלפני פרשננו עמד נוסח במקרא ״שן״, נוסח הקיים במעט עדים (אמנם מאוחרים מהמאה הי״ב) לפי קניקוט, אולי בעקבות ״עשת שן״ בפסוק הקודם. יש לציין שבכתב היד שלנו אין נוסח זה מופיע בגוף המקרא.
ז. בכתב היד: קמו.
ח. בנוסחנו: וצדיק.
ט. למרות דברי פרשננו כאן ״וכתיב בתריה״, בנוסחנו הפסוק השני (משלי ט׳:א׳) בא לפני הראשון (משלי י׳:כ״ה), והם כלל אינם כתובים באותו עניין.
י. בנוסחנו: אלי.
ידיו גלילי זהב – אצבעות ידיו עגולים וחלקים, כמו אותן גלילים של זהב, הן טבעות של זהב שמדקדק הצורף לעשות עגול וגלול, לפי שרוצה למלאות גומא שלהן בתרשיש שהיא אבן יקרה, שנאמר: תרשיש שהם (שמות ל״ט:י״ג).
ויש מפרשים: ממולאים בתרשיש – הן הצפורנים הלבנים כתרשיש, וממלאים חקקי האצבעות, ועומדין בהן כמלואת אבן בטבעת.
מעיו עשת שן – לבן וחלק כלוח של פיל שהוא לבן.
מעולפת ספירים – הבטן דומה כאלו היה מעוטף בספירים שהן לבנים, שנאמר: ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כ״ד:י׳).
ויש מפרשים: מעולפת ספירים – הוא שער בית הערוה, והוא נוי לאיש.
והנכון: מעולפת ספירים – מוסב אל עשת שן – פי׳: עשת שן לבנה וטובה, שמתוך חשיבותה קובעין בה ספירים ואבנים טובות.
עשת – פירש פרחון (מחברת הערוך ״עשת״): מגוהץ כשן, וכן: שמנו עשתו (ירמיהו ה׳:כ״ח) – פי׳: נגהצו פניהם, וכן: ברזל עשות (יחזקאל כ״ז:י״ט).
ידיו גלילי זהב עולם הגלגלים המבצע את פקודותיו בעולם לפי רצונו ולפי מה שמחייב הצדק שלו, כמו יד חזקה המבצעת את הפעולות שעולות בדעתה של הנפש.
מעיו עשת שן חגורת הגלגל השמיני1.
מעלפת ספירים כל הכוכבים.
1. הגלגל השמיני הוא גלגל כוכבי השבת. רוב הכוכבים שאנו רואים נמצאים בו. ראו: الفلك الثامن الذي فيه البروج الاثنا عشر، وسائر الكواكب في الفلك الثامن (علي بن الحسين بن علي المسعودي, مروج الذهب, عمان 2001, م. I ص. 32). כמו כן: ״משנה תורה״ לרמב״ם, מדע, יסודי התורה ג:יא.
ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש מעיו עשת שן מעולפת ספירים – בעבור שהשכל יחלק אל מעשי ועיוני כמו שהתבאר בספר הנפש נאה לשבח אותו בזה הפסוק בכל אחת מאלו הפעולות. והנה היה הרמז בידיו אל השכל המעשי לפי שהידים הם היותר מיוחדים שבכלים והיותר שלמים לעשות כל המלאכות המעשיות. ואמרה על צד המשל שזה הכח הוא ממנו בתכלית היופי כיופי גלילי זהב הממולאים בתרשיש. והיה הרמז במיעיו והוא לבו אל השכל העיוני ואמרה על צד המשל שזה החלק היה ממנו בתכלית היופי. והנה המשילה אלו הכחות גם כן לדברים קשי ההפסד להעיר על נצחיות השכל.
ידיו גלילי זהב – המשיל פעולותיו, בעבור שנעשים בצדק ובמשפט, לגלילי זהב, שהוא הנקי והנבחר מכל המתכות.
ממולאים בתרשיש – תרשיש אחת משנים עשר אבני האורים והתומים, כ״ש1 תרשיש שוהם וישפה, והיא אבן שיאות מאד עם הזהב, ולכן המשיל אותם הפעולות לגלילי זהב, שהם טבעות זהב, שהן ממולאים באבני תרשיש, שנראה יפה תואר עם הזהב מוסבות בו. וז״ש ממולאים בתרשיש, כ״ש2 אבני מלואים, והמשיל ידיו, ר״ל פעולותיו, לדבר היותר נאה שמצאה:
מעיו עשת שן – ר״ל לא לבד פעולותיו הן טובות ומועילו׳ ובצדק, אבל ג״כ מחשבותיו, שהם הדברים הנסתרים, [ורמזם]⁠3 במלת מעיו, כ״ש4 כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכו׳, כי האנשים יחשבו מחשבות רעות ונפסדות, אבל מחשבות ה׳ המה יקומו. והמשיל אותם לעשת שן, שהשן זך וקלל5, כן מחשבות הש״י זכות וברות6. ובעבור שהמשילם לשן הפיל, שאעפ״י שהוא קלל וזך, אינו כ״כ מעולה כמו הזהב ושאר דברים, להמשיל פעולותיו אליו, חזר ואמר מעולפת ספירים, ר״ל שהשן מעולף ומעוטף בספירים, שהן אבנים יקרות, ועמהן יהיה השן מעולה.
1. ר״ת: כמו שכתוב. בשמות כ״ח כ׳, ל״ט י״ג.
2. ר״ת: כמו שכתוב. בשמות כ״ה ז׳, ל״ה ט׳.
3. בכ״י: ורמזים.
4. ר״ת: כמו שכתוב. בישעיהו נ״ה ח׳.
5. מלשון ׳נחושת קלל׳, יחזקאל א׳ ז׳, דניאל י׳ ו׳, וביחזקאל כתב רש״י: נחושת קלל - מזוקק ומאיר ומנחם חברו עם קלוי באש.
6. מלשון ׳ברה כחמה׳, לקמן ו׳ י׳.
ידיו – כמראה פניו שהוא צח ואדום כי הגוף כלו מראה אחד. ממולאים. כי המה מלאות טבעות בתרשיש שוהם וזולתם: מעיו אמרה כי הצחות והאודם אשר בבטנו הוא הפתוח ההוא מעשת שן הלבן המעולפת במראה ספיר והוא הגון הראוי שם.
ידיו – שבחתו בפלאי מעשיו וכי ידיו עשו גלילי השמים היקרים מזהב כמו שאמר (תהלים י״ט) השמים מספרים כבוד אל. (שם ח׳) כי אראה שמיך והנה על הגלגל העליון החלק גם על השני בעל המזלות אמר ממולאים בתרשיש. כי הנה החכמים מרשמים המזלות על צורותיהם בשניהם ורושמם בעליון וקראום המזלות הקיימים ובאשר תחתיו. המתמוגגים ולשון תרשיש תרי שש שהם תמיד שש למעלה מן האופק ושש למטה ועל יתר הכדורים אשר למטה בקרב גלגל המזלות אמר מעיו עשת שן.
ידיו. מצות ׳וקשרתם לאות על ידך׳ (דברים ו ח)1 הם כמו גלילי זהב שהם אצעדות בזרוע2: ממולאים בתרשיש. בארבע פרשיות שבהם3, למען תהיה תורת ה׳ בפינו4: מעיו. המעיים המתוקנים מאתו5 במצוות איסורי מאכלות הם עשת שן, מנוקים מכל טומאה ושיקוץ6, כאמרו (ויקרא יא מג) ׳אל תשקצו [את נפשתיכם בכל השרץ השרץ] (ואל) [ולא] תטמאו בהם׳7: מעולפת ספירים. ובזה תהיינה תכונות הנפש החיוניי והנפשיי בהם מוכנות לשרת את העצם השכלי לקבל כל חכמה ודעת כמעשה8 לבנת הספיר9:
1. כפי שפירש רבינו (פסוק יא), כל האיברים האמורים כאן ומתייחסים אל ה׳, הכוונה לדבר המסודר מאתו שמתקשר לאותו האבר, ועל זה הדרך, האברים שנזכרו מכאן והאילך הם המצוות שציווה ה׳ לעשות באיברים השונים של הגוף.
2. בשמואל ב׳ (א י) ׳ואקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרועו׳, ותרגם יונתן ׳ונסיבית כלילא די על רישיה וטוטפתא דעל דרעיה׳, את הכתר שעל ראשו והטוטפת שעל זרועו, הרי שהאצעדה שעל הזרוע הוא כינוי לתפילין של יד, ולכן נקרא כאן ׳גלילי זהב׳.
3. ׳תרשיש׳ היא אבן יקרה (אבע״ז), והרי״ד פירש ׳ידיו גלילי זהב – כאופני זהב, ממולאים בתרשיש – כך הידיים דומות למשבצות זהב העשוי למלאות בו התרשיש׳, ולכן בתי התפילין שהם חלולים כדי להכניס בהם הפרשיות נקראו כן.
4. בשמות (יג ט) ׳והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה׳ בפיך׳.
5. ׳מעיו׳ הם מעיהם של ישראל, אך לפי שאופן סידורם ותיקונם מסודר מאת ה׳ נקרא כביכול ׳מעיו׳ שלו, על דרך ׳ראשו׳ הנזכר (פסוק יא).
6. ׳עשת׳ - כלי עשוי משן הפיל שהוא לבן, ונקרא עשת בעבור שהוא צח (אבע״ז), ו׳שן׳ רומז לעניין האכילה, שע״י המצוות התלויות באכילה, שמנע את ישראל מאכילת דברים טמאים, ה׳ תיקן את מעיהם של ישראל שיהיו נקיים. וראה כוונת התורה שמנה רבינו שבעה סוגי מצוות מעשיות, שלכל אחד מהם נועד תפקיד אחר להכין את ישראל לחלק העיוני של התורה, והסוג הרביעי הוא ׳לתקנם בענין מזונם באיסורי מאכלות׳.
7. וכן כתב רבינו בויקרא (יא ב-מו): ׳ובכן ראה לתקן מזגם שיהיה מוכן לאור באור החיים הנצחיים, וזה בתיקון המזונות והתולדה, ואסר את המאכלים המטמאים את הנפש במידות ובמושכלות, כאמרו (שם פסוק מג) ׳ונטמתם בם׳, וכאמרו (שם) ׳אל תשקצו את נפשותיכם׳, וכאמרו (שם פסוק מד) ׳ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ כי אני ה׳ המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים׳ וכו׳, ׳ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, כי אני ה׳ אלקיכם, והתקדשתם׳, אל תטמאו בהם באופן שתהיו טמאים ומטומטמים בם, וזה יקרה באכילתם, כי אמנם בהיותי אלקיכם, חפצתי שתתקדשו ותכינו עצמכם אל הקדושה וכו׳, ׳והייתם קדושים כי קדוש אני׳, כדי שתהיו קדושים ונצחיים בהכירכם את בוראכם והלכתם בדרכיו, וזה חפצתי כדי שתתדמו אלי ׳כי קדוש אני׳, וכל זה תשיגו כשתתקדשו ותשמרו מאיסורי מאכלות, כאמרם ז״ל (יומא לט.) ׳אדם מקדש עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה׳ וכו׳ ׳כי אני ה׳ המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים׳, וראוי לכם שתעשו זה ההשתדלות להתקדש ולהיות קדושים, כדי להפיק רצוני, כי אמנם כוונתי כשהוצאתי אתכם מארץ מצרים היה כדי שתשיגו זה, שאהיה לכם לאלקים בלתי אמצעי, ושתהיו קדושים ונצחיים בהדמותכם אלי במדות ובמושכלות, ׳כי קדוש אני׳ וכו׳, ׳זאת תורת הבהמה והעוף׳ זאת היא כוונת וטעם אסורי מאכלות שהזכיר למעלה׳.
8. בדפוס: ׳ומעשה׳.
9. על ידי נקיות גופם ומעיהם בזכות המצוות התלויים באכילה, יהיו תכונות הנפש שמקורם בחיות הגוף ראויים לשרת את השכל, כי שכל האדם הרוחני נתון בגופו, וכאשר גופו עכור וטמא, שכלו אינו יכול להשיג מעלה רוחניות, מכיון שהגוף המשרת את השכל אינו מוכן לכך, אך כאשר הגוף נקי, יהיה השכל נקי ׳כמעשה לבנת הספיר׳, שהשכל הוא דבר רוחני מובדל לגמרי מגשמיות ומוכן לקבל את ההשכלות וחכמה ודעת כמו אבן הספיר שאין בו צבע משלו, אלא מתוך זכותו ונקיותו מוכן לקבל כל צבע שישתקף בו. והוא מלשה״כ בהר סיני (שמות כד י) ׳ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר׳, ופירש רבינו: ׳ותחת רגליו - בארץ שהיא שפל הכל, כאמרו (ישעיה סו א) וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי [ולכן הארץ נחשבת ל׳תחת רגליו׳ של ה׳], כמעשה לבנת הספיר - עצם נעדר כל הצורות השכליות ומוכן לקבלם כמו הספיר הלבן הנעדר מכל המראות, והוא עצם הנפש האנושית השכלית הנעדרת מכל מדע ומוכנת לקבלם בעיון בחירי, וכעצם השמים לטוהר - וראו שזה העצם הוא נבדל מן החומר האנושי וטהור ממנו כמו שעצם השמים, והוא נפש הגלגל, בלתי מעורב עם חומר הגלגל או גופו כלל אבל טהור ונקי ממנו, באופן שזה העצם הוא כעצם השמים ונפשו בענין הטוהר והנקיות מחומר׳. והיינו שראו את הנשמה הרוחניית של האדם שהיא כעצם השמים לטוהר, נתונה ׳תחת רגליו׳ בארץ הגשמיית, שהיא נתונה בגופו של אדם, אך מטבעה היא זכה ונקייה. וכ״כ רבינו באור עמים (פרק הנפש): ׳וכן נראה שהורה הכתוב באמרו ׳ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר׳, וזה כי בהיות הארץ נמשלת להדום רגליו כאמרו ׳והארץ הדום רגלי׳, ותכלית הארץ והנכבד בה הוא המין האנושי, כאמרו (תהלים קטו טז) ׳והארץ נתן לבני אדם׳, ותכלית האדם והנכבד בו היא עצם הנפש השכלית הבחיריית, כאמרו (בראשית א כו) ׳נעשה אדם בצלמנו כדמותנו׳, אמר ש׳תחת רגליו׳ נמצא ׳כמעשה לבנת הספיר׳ הנעדרת כל המראות ומקבלת כל מראה לספיריותה, כי אמנם כזה תהיה הנפש האנושית השכלית בהיותה מוכנת לקבל צורת שלימות כל מושכל, ועם זה אמר שהיא ׳כעצם השמים לטוהר׳ ולנקיות מכל עירוב גשמי, וזה כי כמו ש׳נפש השמים׳ אשר היא ׳עצם׳ להם וצורתם אשר בה יתנועעו, היא עם זה עצם נבדל בלתי מעורב עם גשם השמים, כן נפש האדם השכלית, עם היותה הצורה לו אשר בה ישלם ויהיה אדם כאמרו (יחזקאל לד לא) ׳אדם אתם׳, היא אמנם עצם נבדל בלתי מעורב בחומר האדם כלל׳. וראה מו״נ (ח״ב פכ״ו) מה שביאר בעניין לבנת הספיר. וכדעת רבינו שהספיר נעדר כל צבע, כן כתב האלשיך: ׳מעולפת ספירים, שהוא לבן וספיריי מאוד, כמעשה אבן ספיר שהוא לבן ובהיר וכו׳, והוא הנקרא בלעז דימאנטו [יהלום] והוא לבן וספיריי מאד׳, אך שם פירש שהכוונה ללוחות. אך אבע״ז סבור שהספיר הוא אדום, ושהמפרש שהוא לבן טועה.
גלילי – אופני המרכבה כמו על גלילי כסף (אסתר א׳:ו׳).
בתרשיש – שם אבן יקר.
מעיו – על הבטן יאמר שבו המעים.
עשת – ענין בהירות וזכות וכן ברזל עשות (יחזקאל ח״ז:י״ט).
שן – היא שן הפיל.
מעולפת – ענין עטוף וכסוי כמו ותתעלף (בראשית ל״ח:י״ד).
ידיו גלילי זהב – אצבעות ידיו כשהן פרודות יתדמו במראיהן כזרועות אופני הזהב, רוצה לומר נקיות כזהב, ועם כי ראשי אצבעותיו הן כלי השימוש ודרכן להיות מלוכלכות.
ממולאים בתרשיש – ובהם יושבים אבני תרשיש לפי מדות הגומות לא בולטין ולא שוקעין ועל הצפרנים יאמר שהם נאים וחלקים כאבני תרשיש, והמה במדה הראויה לא קצרות ולא ארוכות. והנמשל הוא על גלגלי השמים מעשה אצבעות המקום ברוך הוא, שנאמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, שהמה בהירים ויקרים כזהב וממולאים כוכבי אור.
מעיו עשת שן – בטנו זך ובהיר כזכות שן הפיל כשהיא מעוטפת בספירים וקבועים בה, שאז נופל זוהר הספירים על השן ומבהיק ביותר והנמשל הוא לומר עם כי השמים שמים לה׳, אוה מאז למושב לו על הכפורת, שהיא מקום פנימי ונעלם כמו המעים שבתוך הגוף, ומשם באה הארה לכנסת ישראל כצחות וזכות השן ובהירות הספיר.
מליצה:
ידיו – אחר שצייר את הבריאה איך הסתכל ואיך דבר ויוציא המציאות מאין ליש ומיש ליש בששת ימי המעשה, יצייר את ההנהגה איך מנהיג ופועל בהמציאות כל ימי עולם, וז״ש ידיו – שהוא הכח הפעוליי המכונה לידיו הפועלים ועוסקים ומנהיגים המציאות, הם גלילי זהב – כי ינהיג ע״י אופנים וגלילים גלגל ומערכת הסובבים ומתגלגלים בתמידות והם טהורים וקיימים כזהב והם ממלאים בתרשיש – כי הגלגלים התחתונים מתנענעים ע״י המלאכים המניעים אותם שנאמר בהם וגויתו כתרשיש, וע״י יגמר מלאכתם וידי היוצר יניע את מניעיי המניעים בכח שאין לו סוף עד שלפעמים יניעם כפי חיוב המערכת ולפעמים ימלא גליליהם ע״י התרשישים שהם מלאכיו עושי רצונו. וכן גם עולמות העליונים שם סובבים גלילים העליונים שהם אופני המרכבה, והם ממולאים בתרשיש ע״י החיות כי רוח החיה באופנים, והם המצוירים בתרשיש, כמ״ש תכלת דומה לים וים דומה לרקיע וכו׳.
מעיו – עתה מציין רצונו המתגלה בהנהגה ע״י התורה, שזה יכונה במעיו, שהוא אות הרחמים והחמלה, כמ״ש ע״כ המו מעי לו, שמצד חמלתו נתן לנו תורה ומצות לזכות אותנו כמ״ש ה׳ חפץ למען צדקו וכו׳, (ושורש תורת הכתב הוא מתחת זרועות עולם מטע ה׳ להתפאר) והיא דומה כעשת שן – שמחברים חתיכות רבות והם נעשים כעצם אחד, כן האותיות והתיבות הפסוקים והפרשיות כולם תורה אחת, והיא ג״כ גלומית בפנימיותה כעשת שן, תוכה נסתר ונעלם כעשת שהיא חתיכה מדובקת, ובכל זה היא מעלפת ספירים – שדרך הספיר ובהירתו יתפלש כח הראות מעבר אל עבר, כן מתוך ספורי התורה ומלבושיה יתראה במראות הצובאות סודותיה מצפוניה ופליאותיה.
גלילי זהב – וכן באסתר א׳:ו׳ על גלילי כסף, והגלילים האלה הם מעשה משבצות וממולאים באבן היקרה הנקראת תרשיש (הדומה במראיתה למראה הים ביום ברור) וישנה בין אבני החושן; ואולי בימים ההם צבעו צפרניהם בצבע תכלת.
עשת – עשתו (ירמיהו ה׳:כ״ח) פירש שד״ל לשון זך ומזהיר, וכן ברזל עשות (יחזקאל כ״ז:כ״ט); א״כ עשת שן – מעשה שן פיל זך ומזהיר.
מעלפת – מלשון ותתעלף (פרשת וישב), מעוטפת ומסובבת, וכאלה עשו לתכשיט; ובגוף מראה העור לבן ועורקי הדם נוטים למראה ספיר.
ידיו גלילי זהב – אלו הלוחות שהיו של סמפרינין והיו נגללין.⁠1 (שם)
ידיו גלילי זהב – ר׳ חנינא בן גמליאל אומר, הלוחות היו כתובים חמשה דברות על לוח זה וחמשה על לוח זה, על שם ידיו גלילי זהב.⁠2 (מ״ר)
גלילי זהב – ר׳ שמעון בן לקיש אומר בלוחות איירי קרא, מה הגלים הללו בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים,⁠3 כך בין כל דבור ודבור שעל הלוחות היו כתובים פרשיותיה ודקדוקיה של תורה.⁠4 (שם)
גלילי זהב – אלו דברי תורה שנאמר בהם הנחמדים מזהב.⁠5 (שם)
ממולאים בתרשיש – חנניה בן אתי ר׳ יהושע אומר, בין כל דבור ודבור שבלוחות היו כתובים דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב ממולאים בתרשיש – כתרשיש, ומהו כתרשיש – כימא רבה.⁠6 (ירושלמי שקלים פ״ו ה״א)
ממולאים בתרשיש – זה התלמוד שהוא כים הגדול, האיך מה שנאמר (יונה א׳) וילך תרשישה, ונאמר כל הנחלים הולכים אל הים.⁠7 (מ״ר)
מעיו עשת שן וגו׳ – מעיו עשת שן זו תורת כהנים, מה עשת שן אתה עושה ממנה כמה יתדות כמה רמחים, כך תורת כהנים יש בה כמה מצות, כמה דקדוקין, כמה קלין וחמורין, מעלפת ספירים, מעלפת כחן של בני אדם שהיא קשה כספיר.⁠8 (שם)
1. בתרגום השבעים מתורגם ספיר – סמפרינון. והמשיל הלוחות לידים, כי כמו שהידים הן שתים ובכללם עשר אצבעות כך הלוחות שתים ובכללם עשרת הדברות. והתואר זהב היא ביחס אל התורה בכלל ע״ש הכתוב הנחמדים מזהב דכתיב בדברי תורה.
2. הבאור כמש״כ באות הקודם, וע׳ מש״כ בתו״ת פ׳ תשא בפסוק מזה ומזה הם כתובים.
3. ודריש המלה גלילי משרש גל והלמ״ד הכפול בא לסימן ההקטנה, וכמו בשביעית פ״ח מ״ו ובספרא ומכניס לבדידה, הכונה בד קטן.
4. ע׳ מש״כ בסמוך אות ס״ג.
5. וקאי על הלוחות, ובאור הלשון גלילי זהב הוא ע״פ הדרשה דלעיל ידיו גלילי זהב אלו הלוחות שהיו של סמפרינון והיו נגללין.
6. הדקדוקים והאותיות אולי הכונה המסורות וקריין וכתיבין ופסקי טעמים.
7. וכל חדושי התורה עיקרם ויסודם בתלמוד.
8. מעלפת כחן כלומר מתשת כחן, מלשון התעלפות, עולפו בראש חוצות, וע׳ ברכות י״ח ב׳ דמצייר לימוד ס׳ ויקרא [הוא ת״כ] להכאת הארי, והוא ע״פ דרשה זו מפני שכמה וכמה מצות ויסודי התורה תלויין בו יושר משאר הספרים. וקרא לספר ויקרא בשם מעים משום שהוא באמצע ספרי התורה כמו שהמעים הם באמצע הגוף, וכמ״ש לקמן על הכתוב בטנך ערמת חטים זו תו״כ מה כרס זו כו׳ כך תו״כ ב׳ ספרים מכאן וב״ס מכאן והוא באמצע.
ולמרות שבדרך כלל האצבעות הן כלי השימוש ודרכן להיות מלוכלות, אצבעות1 יָדָיו של דודי כשהן פרודות נראים נקיים כמו2 גְּלִילֵי – זרועות של גלגלי3 זָהָב, ציפרני אצבעותיו שווים4 וּמְמֻלָּאִים בַּאֶבֶן5 תַּרְשִׁישׁ6 היקרה7, יושבים הם לפי מידות הגומות, לא בולטים ולא שוקעים8, מֵעָיו – הבטן שלו9 עֶשֶׁת – מבהיק כמו10 שֵׁן הפיל כשהיא11 מְעֻלֶּפֶת – מעוטפת12 ומקושטת13 בָּסַפִּירִים14, שאז נופל זוהר הספירים על השן ומבהיק ביותר15:
1. מצודת דוד.
2. שם.
3. אבן עזרא, מצודת דוד. והם הגלגלים, מצודת ציון.
4. רשב״ם.
5. מצודת ציון.
6. רשב״ם ביאר כי הוא קריסטל.
7. רש״י, מצודת ציון.
8. מצודת דוד.
9. אבן עזרא, מצודת ציון.
10. מצודת דוד.
11. רש״י, מצודת דוד.
12. מצודת דוד.
13. רש״י.
14. אבן אדומה יקרה, אבן עזרא.
15. מצודת דוד. והנמשל, גלגלי השמים מעשה אצבעות המקום ברוך הוא שהם בהירים ויקרים כזהב וממולאים כוכבי אור, ועם כי השמים שמים לה׳, אִוָּה מאז למושב לו על הכפורת, שהיא מקום פנימי ונעלם כמו המעיים שבתוך הגוף, ומשם באה הארה לכנסת ישראל כצחות וזכות השן ובהירות הספיר, מצודת דוד. ובמדרש, ״ידיו גלילי זהב״ אלו הלוחות, ״גלילי זהב״ אלו דברי תורה נחמדים מזהב, ״מעולפת ספירים״ אלו ספרי תורה שהם דומים לעשת שן שמקושטת כספיר, רש״י, ילקוט שמעוני. ועוד דרשו, ״מעולפת ספירים״ מעולפת כחן של בני אדם שהיא קשה כספיר [אבן קשה]... בא וראה מעשה שהיה באדם אחד שהביא ספיר אחד ברומי למוכרו, אמר הלוקח על מנת לבדוק אותו נשבור ממנו חתיכה קטנה, נתנו על הסדן, התחיל מכה עליו בפטיש, נבקע הסדן ונחלק הפטיש והספיר במקומו ולא חסר, מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(טו) שׁוֹקָיו֙ עַמּ֣וּדֵי שֵׁ֔שׁ מְיֻסָּדִ֖ים עַל⁠־אַדְנֵי⁠־פָ֑ז מַרְאֵ֙הוּ֙ כַּלְּבָנ֔וֹן בָּח֖וּר כָּאֲרָזִֽים׃
His legs are like pillars of marble, set upon sockets of fine gold. His aspect is like Lebanon, excellent as the cedars.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְצַדִּיקַיָּא אִנּוּן עַמּוּדֵי עָלְמָא בְּסִיסָן עַל סָמְכִין דִּדְהַב טָב אִנּוּן פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא דְּעָסְקִין בְּהוֹן וּמוֹכְחִין יָת עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל לְמֶעֱבַּד רְעוּתֵיהּ וְאִיהוּ מִתְמְלִי רַחֲמִין עֲלֵיהוֹן כְּסָבָא וּמְחַוַּר חוֹבֵיהוֹן דְּבֵית יִשְׂרָאֵל כִּתְלַג וּמִתְעַתַּד לְמֶעְבַּד נִצְחָן קְרָבָא בְּעַמְמַיָּא דְּעָבְרִין עַל מֵימְרֵיהּ כְּעוּלֵם גִּבָּר וְחַסִּין כְּגוּלְמֵישִׁין.
[א] שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ – שׁוֹקָיו זֶה הָעוֹלָם, עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, שֶׁהוּא מְיֻסָּד לְשִׁשָּׁה יָמִים, דִּכְתִיב: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה׳ וגו׳ (שמות ל״א:י״ז). מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז, אֵלּוּ פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנִּדְרָשׁוֹת לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, וּלְמָה הֵם דּוֹמוֹת לְעַמּוּד זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּסִיס מִלְּמַטָּן וְקִיפְלוֹרוֹסִים מִלְּמַעְלָן, כָּךְ פָּרָשִׁיּוֹת הַתּוֹרָה נִדְרָשׁוֹת לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם. לִפְנֵיהֶם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע (ויקרא י״ט:כ׳), מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, וְכִי מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה, אֶלָּא מִשֶּׁהוּא מְנַכֵּישׁ הוּא אָזֵיל וּמִתְעֲבֵיד בַּרְבֵּיי, מִתּוֹךְ שֶׁהוּא נִכְנַס וְיוֹצֵא לְתוֹךְ בֵּיתוֹ הוּא נֶחְשַׁד עַל שִׁפְחָתוֹ, אָמַר לֹא חַטָּאת אֲנִי חַיָּב וְלֹא אָשָׁם אֲנִי חַיָּב, חַטָּאת אֲנִי מֵבִיא אָשָׁם אֲנִי מֵבִיא. רַבִּי יוּדָן אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אֵלּוּ שֶׁנּוֹהֲגִין הֶתֵּר בַּשְּׁפָחוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה, עֲתִידִים הֵן לְהִתָּלוֹת בְּקָדְקָדֵי רָאשֵׁיהֶן לֶעָתִיד לָבוֹא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַךְ אֱלֹהִים יִמְחַץ רֹאשׁ אֹיְבָיו קָדְקֹד שֵׂעָר מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו (תהלים ס״ח:כ״ב), מַהוּ מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו, עִמֵּיהּ חוֹבוֹי, אָמַר יֵזִיל הַאי גַבְרָא בְּחוֹבוֹי. וְנִדְרָשׁוֹת לְאַחֲרֵיהֶן כֵּיצַד, דִּכְתִיב: שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל (ויקרא י״ט:כ״ג), מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וגו׳, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעָרְלָה אַתָּה מַמְתִּין שָׁלשׁ שָׁנִים, וּלְאִשְׁתְּךָ אִי אַתָּה מַמְתִּין עַד שֶׁהִיא מִטַּהֶרֶת מִנִּדָּתָהּ. לְעָרְלָה אַתָּה מַמְתִּין שָׁלשׁ שָׁנִים, וְלִבְהֶמְתְּךָ אִי אַתָּה מַמְתִּין שֶׁיִּתְמַצֶּה דָּמָהּ. וּמִי קִיֵּם מִצְוַת הַדָּם, שָׁאוּל הִתְחִיל לְקַיֵּם מִצְוַת הַדָּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַה׳ לֶאֱכֹל עַל הַדָּם (שמואל א י״ד:ל״ג), וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם (שמואל א י״ד:ל״ד), מַהוּ בָּזֶה, רַבָּנָן אָמְרִין סַכִּין בַּר אַרְבַּע עֶשְׂרֵה הֶרְאָה לָהֶם, הַבֵּי״ת תַּרְתֵּי, זיי״ן שִׁבְעָה, ה״א חֲמִשָּׁה, הֲרֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר. אָמַר לָהֶם כַּסֵּדֶר הַזֶּה הֱיוּ שׁוֹחֲטִין וְאוֹכְלִים, וְאֵימָתַי פְּרָעוֹ לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּמִלְחֶמֶת פְּלִשְׁתִּים, דִּכְתִיב: וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וגו׳ (שמואל א י״ג:כ״ב), וְלֹא נִמְצָא, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ וַתִּמָּצֵא, וּמִי הִמְצִיאָהּ לוֹ, רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק מַלְאָךְ הִמְצִיאָהּ לוֹ, וְרַבָּנָן אָמְרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִמְצִיאָהּ לוֹ. כְּתִיב: וַיִּבֶן שָׁאוּל מִזְבֵּחַ לַה׳ אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת וגו׳ (שמואל א י״ד:ל״ה), וְכַמָּה מִזְבְּחוֹת בָּנוּ רִאשׁוֹנִים, נֹחַ בָּנָה מִזְבֵּחַ, אַבְרָהָם בָּנָה מִזְבֵּחַ, יִצְחָק בָּנָה מִזְבֵּחַ, יַעֲקֹב בָּנָה מִזְבֵּחַ, משֶׁה בָּנָה מִזְבֵּחַ, יְהוֹשֻׁעַ בָּנָה מִזְבֵּחַ, וְאַתְּ אֲמַר אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת, אֶלָּא אוֹתוֹ הֵחֵל לִהְיוֹת רֹאשׁ לַמְּלָכִים, אָמַר רַבִּי יוּדָן לְפִי שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּה, הֶעֱלָה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אוֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה׳.
[ב] רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר לָקוֹנְיָא לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה אָדָם בּוֹנֶה בִּנְיָן וְאַחֵר מְכַלֶּה אוֹתוֹ. אָדָם נוֹטֵעַ נְטִיעָה, וְאַחֵר יֹאכַל אוֹתָהּ. אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא מַה כְּתִיב: לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכַל וגו׳ לֹא יִגְעוּ לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה כִּי זֶרַע בְּרוּכֵי ה׳ הֵמָּה וגו׳ (ישעיהו ס״ה:כ״ב-כ״ג), וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרֵךְ ה׳ (ישעיהו ס״א:ט׳).
שוקיו עמודי שש – ביום שנכנס משה ועמד לפני כסא הכבוד.
שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז – אמר ר׳ אלעזר הקפר העמוד הזה אם אין לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה אינו נראה נאה, אמר רבי שמואל בר גדליה אין לך פרשה בתורה שאין לה כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה, מה כתיב למעלה וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר וגו׳ ושבתה הארץ, ואחר כך פרשת היובל, ואם לא שמר שמטין ויובלות סוף שהוא מוכר את אחוזתו שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך וכל הסמוכים אחריו. רבי חוניא בר קפרא אמר שוקיו עמודי שש זה העולם שנברא לששה ימים, מיוסדים על אדני פז אלו דברי תור הנחמדים מזהב ומפז.
מראהו כלבנון בחור כארזים – אמר רבי חייא בר אבא לפי כל עסק ועסק ולפי כל דבר ודבר הקב״ה נראה להם לישראל, בים נראה להם כגבור עושה מלחמותיהם של ישראל, בסיני נגלה להם כסופר מלמד תורה לישראל, בימי דניאל כזקן מלמד תורה, שכן נאה שתהא תורה יוצאה מפי הזקנים, בימי שלמה נראה להם בחור לפי מעשיהם, בחור כארזים.
שוקיו עמודי שש – ביום שנכנס משה ועמד לפני כסא הכבוד, אנה הלך דודך ביום שנאמר ויבן מזבח תחת ההר, שהיו ישראל סבורים שהר סיני קדושת עולם ולא היה אלא קדושת שעה. דודי ירד לגנו ביום קרבנו של הבל ושל נח ושל מנוח ושלמה.
סאקיה אעמדהֵ רכ׳אם, מאססה עלי קואעד אלפוז, מנצ׳רה כאללבנאן, ומכ׳תאר כאלארוז.
השוקים שלו עמודי שיש מיוסדות על בסיסי הפז, המראה שלו כמו (ארץ) הלבנון וגם נבחר בארזים שבו.
ואמרו שוקיו עמודי שש, מעמד שכינתו בסיני בששי בסיון, והיו עשרת הדברות כנגד עשרה מאמרות שבימי הבריאה.
מראהו כלבנון על השכינה שביער הלבנון.
בחור כארזים, הוא המקדש הספון בארזים.
שוקיו כעמודי שש המיוסדים על אדני פז.⁠א
מראהו גבוה כארזי לבנון.
בחור כארזים – נבחר בין הבנים, כארז הנבחר בין שאר עצים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

א. בדפוסים מופיע: ״עמודי שש – עמודי שיש, וחבירו במגלת אסתר: על גלילי כסף ועמודי שש (אסתר א׳:ו׳).⁠״ הביאור אינו מופיע בכ״י לוצקי 778. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142, אוקספורד 34.
His legs – Are like pillars of marble, set upon sockets of fine gold.
[Pillars of marble – Pillars of marble שַׁיִשׁ=שֵׁשׁ, and a similar word appears in Megillas Esther, "upon silver rods and marble שֵׁשׁ columns.⁠"1 His appearance is as tall as the cedars of the Levanon.]
Chosen like the cedars – Chosen among the sons as the cedar among the other trees.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

1. Esther 1:6.
שוקיו עמודי שש – כל הנביאים לא ראו את השכינה אלא בצל השמש. שוקיו של תח׳ עמודי שש. שיש לו כח ביום הדין על שעמל בתורה.
מיוסדים על אדני פז – שמעשיהם של צדיקים מיוסדים על התורה שהיא אדני פז.
מראהו של צדיק כלבנון כענין שנאמר ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו.
בחור כארזים שנאמר צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]

שש – אבני שיש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

שוקיו – הוא האש והאויר.
על אדני פז – היא הארץ, כמו על מה אדניה הטבעו (איוב ל״ח:ו׳).
מראהו כלבנון – מי שיכנס בלבנון יראה אילן יפה, יחשוב שאין למעלה ממנו ולא ימצא כמוהו. עד שיראה אחרים יותר נאים ממנוא ויפלא בעיניו, כן מעשה השכינה.
בחור כארזים – שהם עלמים, שלא יבלוב מעשיו, כעינין חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג׳:כ״ג).
א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״ממנו״.
ב. כן בכ״י לונדון 27298. בכ״י פריס 334: ״יבטלו״.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

His legs. Fire and atmosphere.
Upon sockets of fine gold. The earth. Cf. ‘Whereupon are the foundations thereof fastened?’ (Job 38:6). His countenance is as Lebanon. Whoso enters Lebanon sees a beautiful and valuable tree, which seems to be unequalled and unsurpassed till he sees another yet more fair; and it seems marvelous in his eyes; so is it with the works of the Shekhinah.
Excellent as the cedars. Which are by the water side; for his works do not cease. Cf. ‘They are new every morning; great is thy faithfulness’ (Lamentations 3:23).
שש – אבני שיש, ומשקלו עש (איוב ט׳:ט׳) ועיש (איוב ל״ח:ל״ב).
אדני פז – רגליו ואצבעותיו.
מראהו כלבנון – שהוא נחמד למראה.
שוקיו – הוא הגוף שממנו נברא כל העולם, ועניין שש שיש לו שש קצוות.
אדני פז – הן הארץ, כעניין: על מה אדניה הטבעו (איוב ל״ח:ו׳).
מראהו כלבנון – העניין שיש בלבנון עצים אין מספר אצל בני אדם, וכשיראה אחד מהם, יחשב שאין כמהו. ולא ילך כי אם מעט בלבנון, וימצא יותר מופלא ונכבד ממנו, כן מעשה המקום.
בחור כארזים – שהוא עומד, וכן מעשיו לא יכלו כי חדשים לבקרים רבה אמונתו (איכה ג׳:כ״ג).
שוקיו כעמודי שש מיסדים על אדנים של פז שהוא נאה, כך שוקיו נאות, תקועיןא בכפות רגליו.
א. בכ״י: תוקעין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

שוקיו עמודי שש – חלקים וחזקים כשש. ומשחירותא קצת כשש, מחמת שיש בהם קצת שער. ושבח הוא לאיש שיש שער בשוקיו.
מיוסדים על אדני פז – הם הרגלים, שהשוקים נסמכים עליהם כעמודים על האדנים. ודימה הרגלים לאדני פז, לפי שכל מיני מתכות שבעולם נפחתים ונוקבים בהיותם תחת קרקע, זולתי זהב. כך רגליו לא יפחתו לעולם מרוב הילוך, וזה על דרך: פרסות סוסיו כצר נחשבו (ישעיהו ה׳:כ״ח).
והנכון: מיוסדים על אדני פז – מוסב אעמודי שש, פי׳: שש טוב ויקר, שמתוך חשיבותו עושים ממנו עמודים, ומן פז עושים יסוד.
מראהו כלבנון – גבוה כעץ הלבנון.
בחור כארזים – כמו שעץ הלבנון נבחר וטוב משאר ארזים, כך הוא נבחר וטוב משאר אנשים וגבוה, על דרך: אשר כגבה ארזים גבהו (עמוס ב׳:ט׳).
א. במהדורת מתיוס: ומשחימת.
שוקיו עמודי שש האש והאוויר בגלל טהרתם ושקיפותם.
מיסדים על אדני פז המים והאדמה, כמו שנאמר ״על מה אדניה הטבעו״ (איוב לח:ו).
מראהו כלבנון המחצבים למיניהם, שכן כוונתו ״כהר הלבנון״.
בחור כארזים הצמחים למיניהם.
שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז מראהו כלבנון בחור כארזים – בעבור שהשוקים יהיו עליהם עמידת הבעלי חיים כמו שיסמוך הבית על העמודים אמרה להעיר על קיום אלו העמודים והיסודות אשר קיומו בהם והוא השכל הפועל אשר בו ישוב נצחי שהם כעמודי השש מיוסדים על אדני פז שהם רבי הקיום. ואמרה להורות על יפיו והמעלה אשר לו בנפש כי מראהו כלבנון והוא בית המקדש שהיה כתכלית היופי והיתה לו פעלה גדולה בנפש או היה הרמז בזה ליער הלבנון שהיו שם עצים יפים ונבחרים מאד. ואולם אמרה בחור כארזים הנה הרצון בו שכמו שהארזים היו נבחרים מבין שאר העצים ביפים וגדולם כן הוא נבחר מבין שאר כחות הנפש.
שוקיו עמודי שש – אמר על הכח הסובל העולם על בלי מה1, שהכח הוא בשוקים, ולכך המשיל כח הש״י לשוקים. וכמו שעמודי שש הם היותר חזקים. וכמו שאמרנו2 בשן הפיל, ג״כ השש, סוף סוף הוא אבן, חזר ואמר לשבחו, מיוסדים על אדני פז, שהוא זהב נבחר, שג״כ הזהב הוא קיים ולא יפסד:
מראהו כלבנון – ר״ל שכמו שראות הר הלבנון, שיש בו אילנות ועצים גבוהים, ונאים הוא לראות העינים, ונראה יפה לרואים, כן מראה דמות כבוד ה׳3, ולא כראיית כל מיני העצים, אלא הנבחרים כארזים, ר״ל כמו ראיית ארזים נבחרים, וכל זה להמשיל הש״י לדברים היותר גבוהים, נאים ומעולים שבמציאות, אע״פ שאין ערוך אליו.
1. ע״פ איוב כ״ו ז׳: ׳תולה ארץ על בלי מה׳, ובספר יצירה פ״א.
2. לעיל פסוק י״ד.
3. ע״פ יחזקאל א׳ כ״ח.
שוקיו – על החוזק מיוסדים על אדני פז הם הרגלים. והפז הוא ג״כ צח ואדום מראהו כהר הלבנון גדול למראה. אמנם הוא בחור כארזים המיוחדים שבו.
שוקיו עמודי שש – אמר על אלו הנמצאים השפלים אשר הם במדרגות השוקים לגוף בענין שפלותם. ואמרה שהם עמודי שש לפי שהצורה הגשמית רשמה הוא שהיא בעלת קצוות. או שאמר זה לפי שנמצאו בה ועמה ששה ראשי המציאות והם ההיולי המשותף והארבעה יסודות וההרכבה מהם כי מאלה נפרדו כל הנמצאות כלם. או שאמר שהתחלותיהם היו ששת ימי המעשה כי אז צוה ונבראו ברצונו כי היא אמונה הכרחית אל יכלתו. ואמרה מיוסדים על אדני פז לומר שאין מלאכת שמים וארץ כמלאכות הנעשות ע״י אדם כי בבנינים האנושיים התחתון סובל העליון אבל בזה העליון סובל הכל. ולזה אמר כי יסודות העמודים היו אדני פז והוא עצמו עצם הראש אשר אמרה ראשונה כתם פז גם לזה כוון באמרה ידיו גלילי זהב כי הכל עצם אחד הוא.
ואמר: מראהו כלבנון בחור – על פרסום המעשים ויפיין אשר הם מאמתים כל זה בלי שום ספק.
שוקיו. פעולות הרגלים בעליית רגלים ובהקהל1, הנה מצוותיו אלה הן כמו עמודי שש מיוסדים על אדני פז, שהאדנים נכבדים מן השוקים, כן המכוון מהם הוא למען נלמד ליראה ולאהבה2, כי מציון תצא תורה (ישעיה ב ג)3: מראהו. לֵרָאוֹת את פני האדון ה׳4, כלבנון - הוא נכבד מכל הֵרָאותינו לפניו גם בבתי כנסיות ובתי מדרשות5, כי שמה6 ישבו כסאות סנהדרי גדולה7: בחור כארזים. וכמו כן הוא נבחר לתפילה מכל מקום זולתו8, כאמרו (בראשית כח יז) ׳וזה שער השמים׳9:
1. ׳שוקיו׳ המיוחסים אל ה׳ הם המצוות המסודרים מאתו שמקיימים אותם ברגליים, והם העלייה לרגל בחגים ומצוות הקהל. ואף שלא מצינו מצוה מיוחדת של ההליכה להקהל כמו שמצינו ברגלים, אך מצוה זו היתה ׳בבוא כל ישראל לראות את פני ה׳ אלקיך במקום אשר יבחר׳ (דברים לא יא), ולשם כך אף הפטורים מעלייה לרגל היו צריכים לבוא, א״כ גם זו מצוה שמקיימים אותה בעלייה ברגליים. ולהלן (ז ב) כינה עלייה לרגל ׳פעמייך׳.
2. כשם שהאדנים העשויים מפז מכובדים יותר מן העמודים העשויים שש המכונים ׳שוקים׳, כמו שהשוק עומד על הרגל, כן מצוות אלו מיוסדים על דבר יותר חשוב מהם, כי התכלית אינה המצוה עצמה, אלא כדי שיבואו לידי אהבת ה׳ ויראתו, כי העלייה לרגל והשהייה בירושלים מביאה את האדם ליראת ה׳ ולאהבתו, וכמו שכתוב בדברים (יד כג) ׳וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים׳. וכן במצות הקהל (שם לא יב) כתוב ׳הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת׳.
3. בבבא בתרא (כא.) איתא ׳התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש, כי מציון תצא תורה׳, והתוספות שם כתבו ׳לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדדרשינן בספרי למען תלמד ליראה וגו׳, גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה׳. וראה בתחילת כוונות התורה שביאר רבינו שאהבת ה׳ ויראתו הם הנקראים ׳תורה׳ בעצם, וא״כ מתפרש הכתוב ׳כי ציון תצא תורה׳ על אהבת ה׳ ויראתו, ודברי תוספות מאירים.
4. לשה״כ בשמות (לד כג) על מצות עלייה לרגל, ׳שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה׳ אלוקי ישראל׳.
5. כלומר, קבלת פני השכינה שזוכים לה בירושלים היא חשובה יותר מאשר בבתי כנסת ובתי מדרש שבכל מקום, למרות שגם שם שכינה שורה.
6. בירושלים.
7. ע״פ לשה״כ תהלים (קכב ה). ולכן ׳כי מציון תצא תורה׳, כי שם הסמכות העליונה להכריע כל מחלוקת. ו׳כלבנון׳ היינו כמו שעצי הלבנון מובחרים ומעולים משאר העצים (עיין רלב״ג).
8. ׳בחור כארזים - נבחר בין הבנים כארז בין שאר עצים׳ (רש״י).
9. יעקב אבינו אמר כן על מקום המקדש, ׳אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים׳, ופירש שם רבינו: ׳אין זה - זה המקום שראיתי במראה שהיה הסולם נצב בו אינו כי אם בית אלקים, מקום בית המקדש, כאמרם ז״ל (פסחים פח.) ׳יעקב קראו בית׳, וזה שער השמים - וזה הסולם שראיתי מורה שֶׁמִן המקום שהיה בו הסולם ישמע האל יתברך הנצב עליו את תפילת המתפללים ותעל תפילתם למעון קדשו השמים׳. הרי שמקום המקדש שבו ניצב הסולם הוא השער לעליית התפילות השמימה, וא״כ מקום המקדש נבחר מכל מקום תפילה אחר.
שוקיו – הוא פרק מפרקי הרגל.
שש – אבן שיש.
מיוסדים – מלשון יסוד.
אדני – הוא הדבר שהעמור תקוע בו וכן אדני כסף (שמות כ״ו:י״ט).
פז – הוא המובחר שבזהבים.
שוקיו עמודי שש – רגליו נאים בלובן וביושר כעמודי אבן שיש והמה מיוסדים על אדני פז, הם כפות הרגלים, שהמה נקיות כזהב פז, עם כי מדרכם להיות מלוכלכות בעפר הארץ. והנמשל הוא על העולם השפל הדום רגלי המקום ברוך הוא, שנא׳ והארץ הדום רגלי, שהוא חזק כעמודי אבני שיש, ואדני יסוד כדור הארצי המעמידו במקומו לבל יתקרב לפאה מן הפאות, דומה הוא אל הפז. ויאמר על הנקודה האמצעית מכדור הארצי שהיא מעמדת כל הכדור במקומו כאשר חקרו הטבעיים, כי כל יסוד משתוקק ליסודו, ולכן בא הרמז בפז, כי הנקודה הזאת הוא כמעט קט כמו הפז שמעט ירד לעולם, כמו שאמרו רז״ל.
מראהו וגו׳ – מראה קומתו הוא כהר הלבנון, והוא נבחר משאר הדודים כארזים מכל עצי היער והמשל הוא לומר שהמקום ברוך הוא גדול ורם מכל אלהים, ומאד נבחר מכולם ואין להעריך אותם אליו.
מליצה:
שוקיו – וסוף מעשהו ואחרית מסובביו הוא העולם המורגש שהם עמודי שש – ר״ל שש קצות העולם, והם מיוסדים על אדני פז – ר״ל נסמכים על ה׳ המקיף אותם וממלא אותם בחבל כסף השגחתו, עד שראשו כתם פז מגיע עד השוקים הנסמכים ג״כ על אדני פז, (כמ״ש בכ״ח שער היכלות ענף ד׳).
עתה חושב מעלותיו בכלל מראהו – בכלל כלבנון – אשר אין מספר לנטעים הגדלים בו כן מלא נטעים שונים, ר״ל נמצאים רבים עליונים ותחתונים שהוא שורש לכולם ונושא ומחיה אותם.
ומבאר עוד היכולת והחכמה והרצון שנמצאים אצלו בתכלית השלמות. נגד היכולת אומר, בחור כארזים – שהוא הארז היותר גבוה בין עצי הלבנון, כן אות הוא בצבאותיו מצד גבורתו ויכלתו.
מיוסדים וגו׳ – כן עשו בארמנותיהם.
כלבנון – תמיד רענן.
כארזים – שגם אחרי שנים למאות עדין הם בכל תקפן ובליחותם.
שוקיו עמודי שש – שוקיו זה העולם,⁠1 עמודי שש – שהיה מיוסד בששה ימים.⁠2 (שם)
מיוסדים על אדני פז – אלו פרשיותיה של תורה שנדרשות לפניהם ולאחריהם.⁠3 (שם)
מראהו כלבנון וגו׳ – דרש ר׳ יהודה ב״ר סימון, כל המשחיר פניו על דברי תורה בעוה״ז, הקב״ה מבהיק זיוו לעוה״ב, שנאמר מראהו כלבנון בחור כארזים.⁠4 (סנהדרין ק׳.)
1. במ״ר פ׳ נשא פ׳ י׳ מפרש שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב״ה לבראתו, מל׳ ועלי תשוקתו, יעו״ש.
2. ורמז ענין זה כאן דאיירי בתורה להורות שכל מה שנברא בששת ימי בראשית קיומו תלוי בתורה, וכמ״ש אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי.
3. כמ״ש בגמרא מקרא נדרש לפניו ולאחריו, ונקראים אלו אדנים מפני שדרשות התורה הם יסוד ובסיס לכל דיני ומצות התורה כמו האדנים המחזיקים את הבנין. ודריש פז מלשון פזיזות, מהירת ההתנועעת אנה ואנה, וכמו מפזז ומכרכר (שמואל ב ו׳, ט״ז), ופרשיות התורה מתנועעות ונדרשות לפניהן ולאחריהן.
4. סמיך אפסוק דלעיל (י״א) שחורות כעורב, ונדרש בדברי תורה, ושם בארנו ענין תואר שחור לתורה.
שׁוֹקָיו נאים בלובן וביושר כמו1 עַמּוּדֵי שֵׁשׁ – שַׁיִשׁ2, מְיֻסָּדִים – מבוססים3 הם על כפות הרגלים, ולמרות שכפות הרגלים דרכן להיות מלוכלכות, אצל דודי מרוב נקיותן נראה כי שוקיו מונחים4 עַל אַדְנֵי פָז5, מַרְאֵהוּ – מראה קומתו6 גבוה7 כַּלְּבָנוֹן – כארזי8 הר הלבנון9, בָּחוּר – ונבחר הוא בין שאר הדודים10 כָּאֲרָזִים הנבחרים מכל עצי היער11 בשל חוזקם וגובהם12:
1. מצודת דוד.
2. אבן עזרא, מצודת ציון, מצודת דוד.
3. מלשון בסיס, רש״י. מלשון יסוד, מצודת ציון.
4. מצודת דוד.
5. ״אדני״ הוא הדבר שהעמוד תקוע בו, ו״פז״ הוא המובחר שבזהב, מצודת ציון.
6. מצודת דוד.
7. רש״י.
8. רש״י.
9. מצודת דוד.
10. רש״י, מצודת דוד.
11. מצודת דוד.
12. רש״י. והנמשל, העולם השפל הדום רגלי המקום ברוך הוא, שהוא חזק כעמודי אבני שיש, והמקום ברוך הוא גדול ורם מכל האלהים, ומאד נבחר מכולם ואין להעריך אותם אליו, מצודת דוד. ובמדרש, ״שוקיו״ זה העולם, ״עמודי שש״ שהוא מיוסד לשישה ימים, ״מיוסדים על אדני פז״ אלו פרשיותיה של התורה שנדרשות לפניהם ולאחריהם, ולמה הם דומות? לעמוד זה שיש לו בסיס מלמטן וקיפלורוסים מלמעלן, כך פרשיות התורה נדרשות לפניהם ולאחריהם, מדרש רבה.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מליםאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ מליםאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(טז) חִכּוֹ֙ מַֽמְתַקִּ֔ים וְכֻלּ֖וֹ מַחֲמַדִּ֑יםא זֶ֤ה דוֹדִי֙ וְזֶ֣ה רֵעִ֔י בְּנ֖וֹת יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃
His mouth is most sweet; he is altogether lovely. This is my beloved, and this is my friend, O daughters of Jerusalem.
א. מַחֲמַדִּ֑ים =ש1 ובדפוסים
• ל?!=מַחֲּמַדִּ֑ים (חי״ת דגושה?!)
• הערת המקליד
תרגום כתוביםשיר השירים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
מִלֵּי מוֹרִיגוֹי מְתִיקָן כְּדוּבְשָׁא וְכָל פִּקּוֹדוֹי רַגִּיגָן עַל חַכִּימוֹי מִדְּהַב וּכְסַף דֵּין הוּא תּוּשְׁבַּחְתֵּיהּ דֶּאֱלָהִי רְחִימִי וְדֵין הוּא תְּקוֹף חוּסְנֵיהּ דְּמָרִי חַבִּיבִי נְבִיַּיָּא דְּמִתְנַבְּאִין בִּירוּשְׁלֶם.
[א] חִכּוֹ מַמְתַקִּים – כְּתִיב: כִּי כֹה אָמַר ה׳ לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ (עמוס ה׳:ד׳), יֵשׁ לְךָ חֵךְ גָּדוֹל מָתוֹק מִזֶּה, כְּתִיב: חַי אָנִי נְאֻם ה׳ אֱלֹהִים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע וגו׳ (יחזקאל ל״ג:י״א), יֵשׁ לְךָ חֵךְ גָּדוֹל מָתוֹק מִזֶּה. כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם ה׳ אֱלֹהִים וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ (יחזקאל י״ח:ל״ב), יֵשׁ לְךָ חֵךְ גָּדוֹל מָתוֹק מִזֶּה. וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה (יחזקאל י״ח:כ״ז), יֵשׁ לְךָ חֵךְ גָּדוֹל מָתוֹק מִזֶּה.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ וּבִלְבַד בְּתוֹהֶה עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, הָא כֵיצַד, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי הֲרֵי שֶׁהָיָה אָדָם רָשָׁע גָּמוּר כָּל יָמָיו וּבַסּוֹף נַעֲשָׂה צַדִּיק גָּמוּר, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ וגו׳ (יחזקאל ל״ג:י״ב).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל עֲבֵרוֹת שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹנֶה אוֹתָן לוֹ זְכוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ (תהלים מ״ה:ט׳), כָּל הַבְּגִידוֹת שֶׁבָּגַדְתָּ בִּי, הֲרֵי הֵן כְּמוֹר וַאֲהָלוֹת לְפָנַי. תָּנֵי בֶּן כַּמָּה שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ, רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹחָנָן תַּרְוֵיהוֹן אָמְרִין בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר בֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי (בראשית כ״ו:ה׳), מִנְיַן עֵקֶב.
אָמַר רַבִּי לֵוִי כַּד אֲתָא מִיתְלֵי עִקְבָא מִן אַרְעָא.
[ב] אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת נִתְוַכֵּחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל וְשָׂמְחוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם שִׂמְחָה גְדוֹלָה, וּלְבַסּוֹף יָצְאוּ בְּבשֶׁת פָּנִים, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לָהֶם הַנָּבִיא: לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה׳ (ישעיהו א׳:י״ח), שָׂמְחוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, אָמְרוּ הֵיאַךְ יְכוֹלִין לְהִתְוַכֵּחַ עִם בּוֹרְאָן, וּמִי יוּכַל לְוַכֵּחַ עִם בּוֹרְאוֹ, עַכְשָׁו הוּא מְכַלֶּה אוֹתָם מִן הָעוֹלָם, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם שְׂמֵחִים, הֲפָכָהּ לָהֶם לְטוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ (ישעיהו א׳:י״ח), תָּמְהוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְאָמְרוּ זוֹ תְּשׁוּבָה וְזוֹ תּוֹכֵחָה, אֶלָּא לָא אֲתָא אֶלָּא לְהִתְפּוֹגְגָה עִם בְּנוֹי. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה׳ וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ וגו׳ וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח (מיכה ו׳:ב׳), שָׂמְחוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, אָמְרוּ הֵיאַךְ הֵן יְכוֹלִין לְהִתְוַכֵּחַ עִם בּוֹרְאָן, וּמִי יוּכַל לְוַכֵּחַ עִם בּוֹרְאוֹ, עַכְשָׁו הוּא מְכַלֶּה אוֹתָם מִן הָעוֹלָם, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׂמְחָתָן שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, הֲפָכָהּ לָהֶם לְטוֹבָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִּי (מיכה ו׳:ג׳), עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ וגו׳ (מיכה ו׳:ה׳), תָּמְהוּ הָאֻמּוֹת וְאָמְרוּ הֵיאַךְ הוּא זֶה לָא אֲתָא אֶלָּא לְהִתְפּוֹגְגָה עִם בְּנוֹי. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר הַנָּבִיא: וְרִיב לַה׳ עִם יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב וגו׳ (הושע י״ב:ג׳). שָׂמְחוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, אָמְרוּ הֵיאַךְ הֵן יְכוֹלִין לַעֲמֹד בִּפְנֵי בּוֹרְאָן, וּמִי יָכוֹל לָרִיב עִם בּוֹרְאוֹ, עַכְשָׁו הוּא מְכַלֶּה אוֹתָם מִן הָעוֹלָם, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׂמְחָתָן שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, הָפַךְ לָהֶם לְטוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וגו׳ (הושע י״ב:ג׳).
אָמַר רַבִּי יוּדָן לְאִשָּׁה אַלְמָנָה שֶׁהָיְתָה קוֹבֶלֶת עַל בְּנָהּ לַדַּיָּן, כֵּיוָן דְּחָמְאָה דַּיָּינָא דְּהוּא דָּאִין בְּנוּר וּבְזֶפֶת בְּדִינִין וּמַגְלְבִין, אָמְרָה אִין אֲנָא מוֹדַע לֵיהּ לְדַיָּינָא סוּרְחָנִין דִּבְרִי קָטֵיל לֵיהּ, כֵּיוָן דְּאַחְסַל אֲמַר לָהּ אַיְינוֹי בְּרִיךְ, אֲמַר לָהּ מַה סְּרַח עֲלָיךְ הָדֵין בְּרִיךְ, אֲמַרָה לֵיהּ מָרִי כַּד הֲוָה בְּמֵעַיי הֲוָה בָּעֵט בִּי, אֲמַר לָהּ לָאו דִּינָא הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי סִימוֹן אָמַר אֱלוֹהוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ חָלַק לוֹ כָּבוֹד.
[ג] חִכּוֹ מַמְתַקִּים – רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמְרוּ בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל בְּסִינַי אָנֹכִי, פָּרְחָה נִשְׁמָתָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ (דברים ה׳:כ״א), הֲדָא הוּא דִכְתִיב: נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ (שיר השירים ה׳:ו׳), חָזַר הַדִּבּוּר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַתָּה חַי וְקַיָּם וְתוֹרָתְךָ חַיָּה וְקַיֶּמֶת וּשְׁלַחְתַּנִי אֵצֶל מֵתִים, כֻּלָּם מֵתִים, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהִמְתִּיק לָהֶם אֶת הַדִּבּוּר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: קוֹל ה׳ בַּכֹּחַ קוֹל ה׳ בֶּהָדָר (תהלים כ״ט:ד׳), אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא, קוֹל ה׳ בַּכֹּחַ לְבַחוּרִים, קוֹל ה׳ בֶּהָדָר לִתְשִׁישִׁין. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי תּוֹרָה שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל הֶחֱזִירָה לָהֶם נַפְשׁוֹתֵיהֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ (תהלים י״ט:ח׳).
דָּבָר אַחֵר: חִכּוֹ מַמְתַקִּים – לְמֶלֶךְ שֶׁדִּבֵּר כְּנֶגֶד בְּנוֹ, וְנִתְיָרֵא וְנִשְׁמְטָה נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַמֶּלֶךְ כָּךְ שֶׁנִּשְׁמְטָה נַפְשׁוֹ, הִתְחִיל מְגַפֵּף וּמְנַשֵּׁק אוֹתוֹ וּמְפַתֵּהוּ וְאוֹמֵר לוֹ, מַה לְּךָ לֹא בְּנִי יְחִידִי אַתָּה, לֹא אֲנִי אָבִיךָ. כָּךְ כְּשֶׁדִּבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ, מִיָּד פָּרְחָה נִשְׁמָתָן, כֵּיוָן שֶׁמֵּתוּ הִתְחִילוּ הַמַּלְאָכִים מְגַפְּפִין וּמְנַשְּׁקִין אוֹתָם וְאוֹמְרִין לָהֶם מַה לָּכֶם, אַל תִּירָאוּ, בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם (דברים י״ד:א׳), וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְתִּיק בְּחִכּוֹ הַדִּבּוּר וְאוֹמֵר לָהֶם לֹא בָּנַי אַתֶּם, אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם, עַמִּי אַתֶּם, חֲבִיבִין אַתֶּם לְפָנַי, וְהִתְחִיל מְפַתֶּה אוֹתָן עַד שֶׁחָזְרָה נִשְׁמָתָן וְהִתְחִילוּ מְבַקְּשִׁין מִלְּפָנָיו, הֱוֵי: חִכּוֹ מַמְתַקִּים. הִתְחִילָה הַתּוֹרָה מְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרָה לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יֵשׁ מֶלֶךְ מַשִּׂיא בִּתּוֹ וְהוֹרֵג אֶת בֶּן בֵּיתוֹ, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שָׂמֵחַ בִּשְׁבִילִי וּבָנֶיךָ מֵתִים, מִיָּד חָזְרָה נִשְׁמָתָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ (תהלים י״ט:ח׳).
[ד] רַבִּי אַחָא וְרַבִּי תַּנְחוּם בַּר רַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן: וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ (יחזקאל כ׳:כ׳), בַּמֶּה אַתְּ מְקַדְּשׁוֹ, קַדְּשֵׁהוּ בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וּבִכְסוּת נְקִיָּה, דִּכְתִיב: כִּי אוֹת הִיא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה׳ וגו׳ (שמות ל״א:י״ג), אֲנִי ה׳ נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לָכֶם.
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם עוֹשֶׂה מְלָאכָה עִם בַּעַל הַבַּיִת וְעַל יְדֵי שֶׁהוּא מְנַבֵּל אֶת עַצְמוֹ בְּטִיט הוּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא מַזְהִיר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם אַל תְּנַבְּלוּ עַצְמְכֶם בְּדָבָר רָע וַאֲנִי נוֹתֵן לָכֶם שָׂכָר טוֹב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (ויקרא י״א:מ״ג), וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִּתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וגו׳ אֲנִי ה׳ (ויקרא י״ט:כ״ח). אֲנִי ה׳ נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם לָכֶם שָׂכָר טוֹב לָעוֹלָם הַבָּא.
[ה] רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ כְּתִיב: וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וגו׳ (ויקרא כ׳:כ״ו), אִלּוּ נֶאֱמַר וָאַבְדִּיל אֶת הָעַמִּים מִכֶּם, לֹא הָיְתָה תְּקוּמָה לְשׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים, כָּזֶה שֶׁהוּא מְבָרֵר הָרָעָה מֵהַיָּפֶה שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵר, אֲבָל הַמְבָרֵר הַיָּפֶה מִן הָרָעָה, שׁוּב חוֹזֵר וּמְבָרֵר. כָּךְ אִלּוּ נֶאֱמַר וָאַבְדִּיל אֶת הָעַמִּים מִכֶּם, לֹא הָיְתָה תְּקוּמָה לְשׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא נֶאֱמַר וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי לִשְׁמִי לְעוֹלָם.
אָמַר רַבִּי אַחָא מִכָּאן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וִיקָרְבֵם תַּחַת כְּנָפָיו.
אָמַר רַבִּי לֵוִי, כָּל מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְשֻׁנִּין מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, בַּחֲרִישָׁתָן, בִּזְרִיעָתָן, בִּנְטִיעָתָן, בִּקְצִירָתָן, בְּעִמּוּרָן, בְּדִישָׁן, בְּגָרְנֵיהֶן, בְּיִקְבֵיהֶן, בְּגַגּוֹתֵיהֶן, בִּבְכוֹרוֹתֵיהֶן, בִּבְשָׂרָן, בְּתִגְלַחְתָּן, בְּמִנְיָנָן. בַּחֲרִישָׁתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר (דברים כ״ב:י׳). בִּזְרִיעָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם (דברים כ״ב:ט׳). בִּנְטִיעָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ (ויקרא י״ט:כ״ג). בִּקְצִירָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם (ויקרא י״ט:ט׳). בְּעִמּוּרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה (דברים כ״ד:י״ט). בְּדִישָׁן, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (דברים כ״ה:ד׳). בְּגָרְנֵיהֶם בְּיִקְבֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר (שמות כ״ב:כ״ח), וּכְתִיב: כִּתְבוּאַת גֹּרֶן וְכִתְבוּאַת יָקֶב (במדבר י״ח:ל׳). בְּגַגּוֹתֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשִׂיתָ מַּעֲקֶה לְגַגֶּךָ (דברים כ״ב:ח׳). בְּתִגְלַחְתֵּיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ (ויקרא י״ט:כ״ז). בְּמִנְיָנָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (שמות ל׳:י״ב). יִשְׂרָאֵל מוֹנִין לַלְּבָנָה וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לַחַמָּה.
[ו] רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר תַּרְתֵּי, חָדָא בְּשֵׁם כַּהֲנָא, וְחָדָא בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי. חָדָא בְּשֵׁם כַּהֲנָא, הִיא קִלְּסַתּוּ, וְהוּא קִלְּסָהּ. הִיא קִלְּסַתּוּ מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה, וְהוּא קִלְּסָהּ מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה. הִיא קִלְּסַתּוּ מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה, שֶׁהָיָה בָּעֶלְיוֹנִים וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, וְהוּא קִלְּסָהּ מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, שֶׁהִיא בַּמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה, וְהוּא עָתִיד לְהַעֲלוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּנְתָנְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן (דברים כ״ח:א׳). וְחָדָא בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי לְמֶלֶךְ שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת מַטְרוֹנָה וְאָמַר מְבַקֵּשׁ אֲנִי לִרְאוֹתָהּ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ הִתְחִיל מְשַׁבְּחָהּ וּמְקַלְּסָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר (שיר השירים ז׳:ח׳), גַּם הִיא אָמְרָה רוֹצָה אֲנִי לִרְאוֹתוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ הִתְחִילָה בְּקִלּוּס, שֶׁקִּלְּסַתּוּ חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים.

רמז תתקצא

חכו ממתקים – אמר רבי הונא ברבי יוסי בוא וראה מה הקב״ה אומר לישראל ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם, אדם אומר לחברו אם לא תחבל בעצמך אתן לך שכרך, יש חיך מתוק מזה, רבי אבהו אמר ואבדיל אתכם מן העמים, אלו כתיב ואבדיל את העמים מכם לא היה גר מתגייר אלא ואבדיל אתכם רמז לעו״א להתגייר יש חיך מתוק מזה. אמר רבי אחא מלך בשר ודם כשהוא נותן אסטטיבא אינו נותן דונאטיבא, אבל הקב״ה נתן את השבת ונתן לחם משנה, דכתיב לקטו לחם משנה, וכתיב ראו כי ה׳ נתן לכם השבת. אמר רבי יוחנן ראה מה כתיב והרשע כי ישוב מחטאתיו וגו׳ חיה יחיה ולא ימות, אמר הקב״ה כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו יש חיך מתוק מזה.
דבר אחר: מלך בשר ודם אם יש לו אוהב והוא מחבבו אם חולה אוהבו משלח ומבקרו, ואם היה חביב עליו ביותר הולך ומבקרו, שמא אם יצא לאכסניא יכול שיצא המלך עמו, אבל הקב״ה אינו כן אלא ואוהב את יעקב, מתה רבקה בא לנחמו, יצא לאכסניא היה עמו שנאמר הנה אנכי עמך, חזר היה עמו שנאמר שוב אל ארץ אבותיך.
זה דודי וזה רעי – אמר הקב״ה כל מי שמבטל צרכיו ויושב ועוסק בתורה זה דודי וזה רעי, ולא עוד אלא כאלו בנה בית המקדש דכתיב בנות ירושלים.
חנכה חלו, וכלה מנא, הד׳א כ׳לילי והד׳א צאחבי, יא בנאת מדינהֵ אלסלאם.
החיך שלו מתוק וכולו מחמדים בנות ירושלים! זה חברי וזה ידידי.
ואמרו חכו ממתקים, על ריבוי הנחמות ששמענום בעונג.
וכולו מחמדים, שהוא קרוב לכל קוראיו בלב שלם שנ׳ קרוב ה׳ לכל קוראיו וכו׳ (תחלים קמה יח).
זה דודי, בזמן המלכות.
וזה רעי, בגלות.
בנות ירושלם, אל נביאי השם, שהרי על האומה לספר כבודו וחסדיו בין העמים שנ׳ ספרו בגוים כבודו (תהלים צו ג), הודיעו בעמים עלילותיו הזכירו כי נשגב שמו זמרו ה׳ כי גאות עשה (ישעיהו יב ד).
חכו ממתקים – דבריו עריבים.
זה דמות דודי וזה דמות רעי, ועל כל אלה חליתי לאהבתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[The words of] his palate are sweet – His words are pleasant.
This is my beloved – This is the likeness of my beloved, and this is the likeness of my friend, and because of all these [attributes] I have become sick for his love.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

חכו ממתקים – חיך תלמיד חכם מוצא טעמי תורה המתוקים מדבש ונופת צופים.
וכולו מחמדים – שהתורה מדריך האדם להיות כולו מחמדים. וכולו מחמדים זה פי׳ התורה כענין שנאמר אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. אז ראה המקרא. ויספרה זה תרגום. הכינה אלו הטעמים. וגם חקרה זה הנקוד.
זה דודי וזה רעי בנות ירושלם – עם שיש לו אלוה נורא ותורה כזאת כלום יכולין הם להחליפו זה דודי וזה רעי. אין כל אומה ולשון כמוהו שנאמר לא עשה כן לכל גוי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

חכו – תורתו ומצוותיו הנחמדים מזהב.
וכבר הזכרתי שבנות ירושלם – מחשבות כנסת ישראלֹ.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

His mouth. His laws and his commandments, ‘which are more to be desired than gold, yea, than much fine gold; [sweeter also than honey and the honeycomb],’ (Psalms 19:11). I have already mentioned that the daughters of Jerusalem are the thoughts of the children of Israel.
חיכו ממתקים – דברים היוצאים מחיכו מתוקין.
וכולו מחמדים – גמרו של דברא כולו אהוב ונחמד למראה.
זה דודי וזה רעי – ששאלתם לי: מה דודך מדוד (שיר השירים ה׳:ט׳).
א. כן כנראה צ״ל, והשוו לשון ״סוף דבר״ לעיל ד׳:ז׳. בכ״י: גרמו של רכב.
חכו ממתקים. דבריו נאים וטובים.
זה דודי וזה ריעי. הרי פירשתי לכם מה ששאלתוני ״מה דודך מדוד״ (שיר השירים ה׳:ט׳).
והדוגמה שמשיבין ישראל לנביאים: לאלוהים כזה אני תאיבה לשוב אליו.
חכו ממתקים – דבריו מתוקים וערבים. וכן קילס אותה: נפת תטפנה (שיר השירים ד׳:י״א).
וכלו מחמדים – לאחר שקילסה אותו בפרט, חוזרת ומקלסת אותו בכלל, ואומרת: שכולו חמוד מראשו ועד רגליו.
זה דודי וזה רעי – אלו הם מעלותיו, ולכן אני מתאווה אליו יותר משאר אנשים. וכך השיבה לבנות ירושלם ששאלו לה: מה דודך מדוד (שיר השירים ה׳:ט׳).
חכו ממתקים החיות לסוגיהן, וההנאה והמתיקות שהנפש זוכה להן כאשר היא מתבוננת בתכונותיהם [של הנבראים], וחושבת על ההשראה המופלאה להם זכו, והפעולות המופלאות ומעשי המלאכה המחוכמים וההנהגות הישרות המתאימות להם [ליצורים השונים] ומועילות להם, וכל זאת בלי שכל ובלי יכולת מחשבה, אלא באמצעות השראה אלוהית נבראת, כפי שבארנו באופן כולל ומועיל בספר איוב.
וכלו מחמדים המין האנושי ויכולת ההשגה השכלית שלו ומחשבתו השכלית אשר בה הוא דומה ליצורים העליונים, אע״פ שהוא מורכב מחומרים נחותים.
זה דודי וזה רעי כלומר אלה תכונותיו וזוהי גדולתו, שהוא ברא את כל אלה ונתן להם כח להתקיים באמצעות יכולתו, ואילו הוא מבחינת עצמיותו המרוממת הרי שאין לו תכונה עצמית שבאמצעותה יתואר, אלא עצמיותו היא פשוטה ונכבדת ועליונה, והיא מרוממת מכדי שיבין אותה יצור נברא מבין הבריות. באשר לתכונות שלו שעליהן אתם מספרים למי ששואל, הרי אלה תכונותיו ביחס לבריות שיצר, ויכולתו להגיע לגדולה הנפלאה הזו ולעשות אותה באופן מושלם, באמצעות החכמה המתמידה והמופלאה הזו. יש גם האומרים ש״חיכו ממתקים״ רומז לתורה ולמצוות, אשר נאמר כתיאור להם ״ומתוקים מדבש ונופת צופים״ (תהלים יט:יא).
חכו ממתקים וכלו מחמדים זה דודי וזה רעי בנות ירושלם – ראוי שתדע שההדרגה בספורה שבחי דודה מראשו וירדה בהדרגה להורות על שהשגתו היתה במה שהשיג דבר מהקודם אל המאוחר ולפי שבכאן לשכל אופן אחר מהשגה ר״ל שיעתק בה מהמאוחר אל הקודם כמו הענין ברוב החכמה הטבעית אשר דרישתה עתה בהגעתה אמרה שמה שישיג השכל בזה האופן הוא בתכלית המתיקות והערבות. והנה המשילה זאת ההשגה לחך לפי שבחך נעתק מהטעם אל ידיעת עצם המוטעם. ואפשר שנאמר שהרצון באמרו חכו ממתקים שבחכו ימצאו המזונות המתוקים מאד וזה כי הערבות אשר במושכלות הוא נפלא מאד. והנה הביאור הראשון יותר נאות. ואמרה וכלו מחמדים הרצון בו שאין בו דבר שלא יהיה נחמד וחשוק מאד ולזה ראוי שיחמדוהו כל כחות הנפש וישתדלו בעבודתו.
חכו ממתקים – אחר שפירט בשבחו בדברים הנאמרים, עתה חזרה ודברה בדרך כלל ואמרה: איני רוצה עתה אלא לומר שחכו ממתקים, ר״ל תורתו מתוקה ודבריו1 מתוקים.
וכלו – בכלל, ר״ל חכמתו ואלהותו, אחדותו ויכולתו כלו מחמדים:
זה דודי וזה רעי – ר״ל עתה שפטו בנות ירושלים, אם בדין ומשפט אני משביע אתכם, שתגידו לו שחולת אהבה אני:
1. יש לבאר דברי נבואתו.
חכו – בכל דבריו ממתקים. וכלו דרך כלל מחמדים. זה דודי. לכן אל תאשימוני אל צאתי ממחיצות הצניעות. להיותי חוזרת אחריו.
ואמר חכו ממתקים וכלו מחמדים כי גם בהנהגת האדם בעולם והמשכו אחריו הוא נותן סדר נכון ומתוק מאד עד שכלו הוא מחמדים אם מצד ההשכלה הנפשיית. ואם מצד ההצלחה הזמניית ועל הכל אמרה זה דודי וזה רעי. ועתה שפטו נא לי אם ראוי אצלי לבקש אותו ולסבול באהבתו כל אשר סבלתי. סוף דבר שכבר נתפרסם אלהותו יתברך ושלמותו ותורתו והנהגתו והשגחתו באיים הרחוקים אשר לא שמעו את שמעו ולא ראו את כבודו אשר בהם נתפשט פזור גלותה ומהם היו רבים שהודו אליה והודו בשם ה׳. כמו שהיו מלכי בבל ומדי בימי דניאל חנניה מישאל ועזריה עד שפרסמו בכל מלכותם יכלתו ועצמותו כמפורסם שם (דניאל ג׳ ושם ו׳). גם בימי מלכי רומי ע״י נשיאי ישראל כמו שנודע מאנטונינוס שנתחבר לרבינו הקדוש (ע״ז י׳.) גם ענין אנקלוס וזולתם שסופר בתלמוד (שם י״א.).
חכו ממתקים. כאמרו (דברים י יב) ׳מה ה׳ שואל מעמך כי אם ליראה וגו׳ לטוב לך׳1: וכולו מחמדים. וכל המכוון הוא למען נשיג חיים נצחיים הנחמדים מכל זולתם2: זה דודי. כאמרו (דברים ז ח) ׳כי מאהבת ה׳ אתכם׳3: וזה רעי. לשכנו בתוכנו, כאמרו (שמואל א׳ יב כב) ׳כי לא יטוש ה׳ את עמו׳4:
1. שכל מה שה׳ דורש מאתנו הוא ׳לטוב לך׳, שיהיה לנו טוב, הרי שחכו ממתקים, ולהמתיק לנו. ובשהש״ר: ׳חכו ממתקים, כתיב (עמוס ה) כי כה אמר ה׳ לבית ישראל דרשוני וחיו, יש לך חיך גדול מתוק מזה׳. ועוד איתא שם: ׳ואת שבתותי קדשו, במה את מקדשו, קדשהו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה..., בנוהג שבעולם אדם עושה מלאכה עם בעל הבית ועל ידי שהוא מנבל את עצמו בטיט הוא נותן לו שכרו, אבל הקב״ה אינו כן, אלא מזהיר להם לישראל ואומר להם אל תנבלו עצמכם בדבר רע ואני נותן לכם שכר טוב׳ וכו׳. ובדברים שם פירש רבינו: ׳התבונן מה ה׳ אלקיך שואל מעמך, שאינו שואל דבר לצרכו, כי אם ליראה, וזה תעשה בהתבוננך באופן שתדע גדלו, ולאהבה אותו, וזה תשיג בהתבוננך אל דרכי טובו, וכל זה הוא שואל לטוב לך כדי שתזכה לחיי עולם׳. וראה בהמשך הפרשה שם לפירוש רבינו שבא להוכיח איך כל כוונת ה׳ בבריאה אינה אלא לטובת האדם, שיוכל לזכות לאושר נצחי.
2. ׳מחמדים׳ לשון חמדה. ונראה שמיישב את הכפילות ׳חכו ממתקים׳ על עולם הזה, שניתן להרגיש גם בו את מתיקות תורתו ומצוותיו, ואילו ׳מחמדים׳ הוא על העתיד לבוא, דבר שחומדים להשיגו ואינו מורגש עתה.
3. ׳לא מרובכם מכל העמים חשק ה׳ בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים, כי מאהבת ה׳ אתכם ומשמרו את השבעה אשר נשבע לאבתיכם הוציא ה׳ אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים׳. ופירש רבינו ׳מאהבת ה׳ אתכם - בהיותכם זרע אוהבו וחושבי שמו יותר משאר האומות׳.
4. וכלשון הזה גם בתהלים (צד יד), ופירש שם רבינו: ׳כי לא יטוש ה׳ עמו - תופשי התורה, ונחלתו - המון ישראל, לא יעזוב - ׳כי לא אעזבך׳⁠ ⁠׳. וראה לעיל (פסוק א) ׳אכלו רעים שתו ושכרו דודים׳, ושם לא פירש רבינו, אך נראה ששם הכוונה לשני סוגי צדיקים, ואילו כאן הכוונה לשני תוארים ליחס ה׳ לישראל. ובזוה״ק (ח״ג ד.) ׳דא אתר עלאה דאינון באחדותא בחדוותא דלא מתפרשין לעלמין אלין אקרון רעים׳ (ציון הרב קופרמן).
חכו – הוא מה שממעל הלשון והוא מכלי הדבור.
ממתקים – מלשון מתוק.
חכו ממתקים – כל דברי חכו מתוקים במליצה נאותה וצחות אמרים, וכל מעשיו ותנועותיו המה חמודים כי עשוים בהשכל רב והנמשל הוא לומר דברי התורה הנתונים מפיו המה משפטים צדיקים וחוקים ישרים, וכל מעשיו בחסד וברחמים.
זה דודי וגו׳ – הנה מי שיש בו אלה השבחים זה דודי ורעי וכאומרת בהיות כן איך לא אשתוקק אליו, וכי יש מי להעריך אליו. והנמשל הוא לומר דעו מי שכל אלה בו הוא אלהי, וכאילו תאמר עתה שפטו נא אם מי דומה לו, ומה זה תאמרו לעזבו ולהתחבר עמכם להיות תחת ממשלת השר של מעלה המושל בכם, הלא כלם כמוהם כאין למול אלהי.
משל:
הרעיה לא מצאה את דודה עוד.
ובזה נשלם השיר הרביעי.
מליצה:
[נגד החכמה אומר] חכו ממתקים – החיך הוא ציון להטעמת החכמה והרגשתה, כמ״ש כי אזן מלין תבחן וחך יטעם לאכול, ר״ל החכמה המתגלית ממנו ממתקים.
ונגד הרצון אומר כלו מחמדים – הכל חומדים אותו כי רוצה אך בטוב וחסד.
זה דודי – ר״ל אלה הם תאריו שבם יוכר, כי אינו ניכר מצד עצמו רק מצד פעולותיו, ומצד זה אני אוהב אותו האהבה הגדולה בהכירי מעלותיו וטובו וחכמתו ושלמותיו, וגם זה רעי – כי גם אנכי עצם רוחני נאצל מאתו ודומה בקצת שלמיות כמוהו, כחלק המתדמה אל הכל, כמ״ש חמשה ברכי נפשי אמר דוד ולא אמרן אלא כנגד הקב״ה וכנגד נשמה, מה הקב״ה מלא כל העולם וזן את העולם ורואה ואינו נראה וכו׳ אף נשמה וכו׳.
הרעיה השמיימית נפש שלמה לא מצאה עוד את הדוד ודברות קדשו בנבואה כל חיי שלמה, עד נאסף על עמיו.
ובזה נשלם שיר הרביעי.
חכו – מדבר דברים נעימים ומתוקים.
חכו ממתקים – כתיב (עמוס ה׳) כי כה אמר ה׳ לבית ישראל דרשוני וחיו, ושוב כתיב (יחזקאל ל״ג) חי אני נאום ה׳ אם אחפוץ במות הרשע, ועוד כתיב (שם י״ח) כי לא אחפוץ במות המת והשיבו וחיו, ועוד כתיב (שם) ובשוב רשע מרשעתו ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה – היש לך בכל אלה חיך מתוק מזה, הוי חכו ממתקים.⁠1 (מ״ר)
חכו ממתקים – בשעה ששמעו ישראל בסיני אנכי ה׳ אלהיך פרחה נשמתן הדא הוא דכתיב (פסוק ו׳) נפשי יצאה בדברו,⁠2 חזר הדבור לפני הקב״ה ואמר לו, רבש״ע, שלחתני אצל מתים, באותה שעה חזר הקב״ה והמתיק להם את הדבור ומלאכים מגפפין ומנשקין אותם ואומרים מה לכם אל תיראו, בנים אתם לה׳ אלהיכם, והקב״ה אומר בני אתם, עמי אתם, חביבים אתם, וחזרה נשמתן, הוי – חכו ממתקים. (שם)
חכו ממתקים וגו׳ – משל למלך שקידש מטרונה, וכיון שראה אותה התחיל לשבחה, ואף היא התחילה בקילוסו, הדא הוא דכתיב זאת קומתך דמתה לתמר, והיא משיבה חכו ממתקים וכולו מחמדים זה דודי וזה רעי בנות ירושלים.⁠3 (שם)
1. ר״ל לא רק כי לא אייים בדברים קשים לענוש על חטאותיהם, אלא עוד משכם לתשובה בדברים נוחים ורכים כאב רחום החפץ בתקנת בנו.
2. עיין מש״כ בבאור הפסוק ההוא בבאור הענין פרחה נשמתן.
3. כפי הנראה באה ענין דרשה זו בקצור, והכונה היא שבערך שקלסה הוא קלסתו היא, כי הוא קלסה וחכך כיין הטוב, זאת קומתך דמתה לתמר, והיינו בשבח החיך ובכל הגוף, ובערך כזה קלסתו גם היא, חכו ממתקים וכלו מחמדים, ג״כ בשבח החיך ובשבח כולו.
כל דברי1 חִכּוֹ – הַחֵךְ שלו2 מַמְתַקִּים – מתוק3 ודבריו ערבים4 ונאמרים במליצה5, וְכֻלּוֹ – וכל מעשיו ותנועותיו6 מַחֲמַדִּים – נחמדים, עשויים הם בהשכל רב, הנה זה מי שיש בו השבחים הללו7, זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם ובהיות כן איך לא אשתוקק אליו?!8:
1. מצודת דוד.
2. מצודת ציון.
3. מצודת ציון.
4. רש״י.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד. והנמשל, דברי התורה הנתונים מפיו של ה׳ הם משפטים צדיקים וחוקים ישרים, וכל מעשיו בחסד וברחמים, וכאילו תאמר לאומות העולם עתה שפטו נא אם יש מי שדומה לו, ואיך תאמרו לי לעוזבו ולהתחבר עמכם להיות תחת ממשלת השר של מעלה המושל בכם?! הלא כולם כְּאַיִן למול אֱלֹהַי, מצודת דוד. ורש״י הוסיף שדבריו ערבים כמו שנאמר (ויקרא יט, כח) ״וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם״ אל תחבלו בעצמיכם ותקבלו שכר, יש חיך מתוק מזה?! ״וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה״ (יחזקאל לג, יט), עוונות נחשבין לו לזכיות, יש חיך מתוק מזה?!.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזרא א׳ מדרשמיוחס לר״י קראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״גר׳ יוסף אבן שושןעקדת יצחקעקדת יצחק משלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שיר השירים ה – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, עולם המקרא שיר השירים ה, תרגום כתובים שיר השירים ה, שיר השירים רבה שיר השירים ה – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מדרש זוטא שיר השירים ה, ילקוט שמעוני שיר השירים ה, רס"ג תפסיר ערבית שיר השירים ה, רס"ג תפסיר תרגום לעברית שיר השירים ה, הערות הרב קאפח על תפסיר רס"ג שיר השירים ה, רס"ג פירוש שיר השירים ה – מהדורת הרב יוסף קאפח, באדיבות מכון מש"ה (כל הזכויות שמורות), ר׳ משה אבן ג'יקטילה שיר השירים ה, רש"י שיר השירים ה, לקח טוב שיר השירים ה, מיוחס לרשב"ם שיר השירים ה, אבן עזרא א׳ מלים שיר השירים ה, אבן עזרא א׳ פשט שיר השירים ה, אבן עזרא א׳ מדרש שיר השירים ה, אבן עזרא ב׳ מלים שיר השירים ה, אבן עזרא ב׳ פשט שיר השירים ה, אבן עזרא ב׳ מדרש שיר השירים ה, מיוחס לר"י קרא שיר השירים ה, פסאודו-רש"י שיר השירים ה – מהדורת ד"ר ברוך אלסטר (כל הזכויות שמורות למהדיר), פירוש מחכמי צרפת שיר השירים ה, ר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעברית שיר השירים ה, רלב"ג שיר השירים ה, ר׳ יוסף אבן שושן שיר השירים ה, עקדת יצחק שיר השירים ה, עקדת יצחק משל שיר השירים ה, ר"ע ספורנו שיר השירים ה – מהדורת הרב משה קרביץ, מגילות שיר השירים – רות עם פירוש ספורנו (בית שמש, תשע"ה), ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), מנחת שי שיר השירים ה, מצודת ציון שיר השירים ה, מצודת דוד שיר השירים ה, מלבי"ם שיר השירים ה, הואיל משה שיר השירים ה, תורה תמימה שיר השירים ה, מקראות שלובות שיר השירים ה – מקראות שלובות על נביאים וכתובים, באדיבות המהדיר הרב אליהו חדד

Shir HaShirim 5, Olam HaMikra Shir HaShirim 5, Targum Ketuvim Shir HaShirim 5, Shir HaShirim Rabbah Sectioned Shir HaShirim 5, Midrash Zuta Shir HaShirim Shir HaShirim 5, Yalkut Shimoni Shir HaShirim 5, R. Saadia Gaon Tafsir Arabic Shir HaShirim 5, R. Saadia Gaon Tafsir Hebrew Translation Shir HaShirim 5, Rav Kapach Notes on Tafsir Rasag Shir HaShirim 5, R. Saadia Gaon Commentary Shir HaShirim 5, R. Moshe ibn Chiquitilla Shir HaShirim 5, Rashi Shir HaShirim 5 – The Metsudah Five Megillot (Lakewood, NJ, 2001) (CC BY 3.0), Lekach Tov Shir HaShirim 5, Attributed to Rashbam Shir HaShirim 5 – Translated and annotated by Rabbi Yaakov Thompson (all rights reserved), Ibn Ezra First Commentary Lexical Shir HaShirim 5, Ibn Ezra First Commentary Peshat Shir HaShirim 5, Ibn Ezra First Commentary Midrash Shir HaShirim 5, Ibn Ezra Second Commentary Lexical Shir HaShirim 5, Ibn Ezra Second Commentary Peshat Shir HaShirim 5, Ibn Ezra Second Commentary Midrash Shir HaShirim 5, Attributed to R. Yosef Kara Shir HaShirim 5, Pseudo-Rashi Shir HaShirim 5, Anonymous Northern French Commentary Shir HaShirim 5, R. Tanchum HaYerushalmi Hebrew Translation Shir HaShirim 5, Ralbag Shir HaShirim 5, R. Yosef ibn Shushan Shir HaShirim 5, Akeidat Yitzchak Shir HaShirim 5, Akeidat Yitzchak Mashal Shir HaShirim 5, Sforno Shir HaShirim 5, Minchat Shai Shir HaShirim 5, Metzudat Zion Shir HaShirim 5, Metzudat David Shir HaShirim 5, Malbim Shir HaShirim 5, Hoil Moshe Shir HaShirim 5, Torah Temimah Shir HaShirim 5, Mikraot Sheluvot Shir HaShirim 5

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×