Shir HaShirim 4 – שיר השירים ד‏ – Mikraot Gedolot

תְּרֵין פָּרִיקַיִךְ דַּעֲתִידִין לְמִפְרְקִיךְ מָשִׁיחַ בַּר דָּוִד וּמָשִׁיחַ בַּר אֶפְרַיִם דָּמְיָן לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּנֵי יוֹכֶבֶד דְּאִמְּתִילוּ לִתְרֵין אוּרְזֵלִין תְּיוֹמֵי טָבְיָא וַהֲווֹ רָעַן לְעַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל בִּזְכוּתְהוֹן אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּמַדְבְּרָא בְּמַנָּא וּבְעוֹפִין פַּטִּימִין וּמֵי בֵּירָא דְּמִרְיָם.

[א] שְׁנֵי שָׁדַיִךְ – אֵלּוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן, מָה הַשָּׁדַיִם הַלָּלוּ הוֹדָהּ וַהֲדָרָהּ שֶׁל אִשָּׁה, כָּךְ משֶׁה וְאַהֲרֹן הוֹדָן וַהֲדָרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. מָה הַשָּׁדַיִם הַלָּלוּ נוֹיָהּ שֶׁל אִשָּׁה, כָּךְ משֶׁה וְאַהֲרֹן נוֹיָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. מָה הַשָּׁדַיִם הַלָּלוּ כְּבוֹדָהּ וְשִׁבְחָהּ שֶׁל אִשָּׁה, כָּךְ משֶׁה וְאַהֲרֹן כְּבוֹדָן וְשִׁבְחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. מָה הַשָּׁדַיִם הַלָּלוּ מְלֵאִים חָלָב, כָּךְ משֶׁה וְאַהֲרֹן מְמַלְּאִים יִשְׂרָאֵל מִן הַתּוֹרָה. וּמָה הַשָּׁדַיִם הַלָּלוּ כָּל מַה שֶּׁהָאִשָּׁה אוֹכֶלֶת הַתִּינוֹק אוֹכֵל וְיוֹנֵק מֵהֶן, כָּךְ כָּל תּוֹרָה שֶׁלָּמַד משֶׁה רַבֵּנוּ, לִמְּדָהּ לְאַהֲרֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּגֵּד משֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כָּל דִּבְרֵי ה׳ (שמות ד׳:כ״ח). וְרַבָּנָן אָמְרֵי גִלָּה לוֹ שֵׁם הַמְפֹרָשׁ. מָה הַשָּׁדַיִם הַלָּלוּ אֵין אֶחָד מֵהֶם גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ, כָּךְ הָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הוּא משֶׁה וְאַהֲרֹן (שמות ו׳:כ״ז), וּכְתִיב: הוּא אַהֲרֹן וּמשֶׁה (שמות ו׳:כ״ו), לֹא משֶׁה גָּדוֹל מֵאַהֲרֹן וְלֹא אַהֲרֹן גָּדוֹל מִמּשֶׁה בַּתּוֹרָה. רַבִּי אַבָּא אָמַר לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי מַרְגָּלִיּוֹת טוֹבוֹת וּנְתָנָן בְּכַף מֹאזְנַיִם, לֹא זוֹ גְּדוֹלָה מִזּוֹ וְלֹא זוֹ גְּדוֹלָה מִזּוֹ, כָּךְ הֵם משֶׁה וְאַהֲרֹן שָׁוִים.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁבָּחַר בִּשְׁנֵי אַחִים הָאֵלֶּה, שֶׁלֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לַתּוֹרָה וְלִכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת שֶׁל כֹּהֲנִים הָיוּ בַּאֲלֶכְּסַנְדְּרִיאָה אַחַת מְקָרֵית וְאַחַת מַרְתַּחַת, מַעֲשֶׂה שֶׁשָּׁלְחוּ הָרוֹפְאִים וְהֵבִיאוּ מֵהֶן וְעָשׂוּ אוֹתָן תַּרְיָאַקָה וּבָהֶן הָיוּ מְרַפְּאִין. רָבָא בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בָּשָׂר וָדָם אֵין מַקְדִּים רְטִיָּה עַד שֶׁרוֹאֶה הַמַּכָּה, אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵן אֶלָּא מַקְדִּים הָרְטִיָּה וְאַחַר כָּךְ הוּא מַכֶּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הִנְנִי מַעֲלֶה לָּהּ אֲרֻכָה וּמַרְפֵּא וּרְפָאתִים וגו׳ (ירמיהו ל״ג:ו׳), וּכְתִיב: כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל (הושע ז׳:א׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאתִי לְרַפֹּאת עֲווֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲוֹן אֶפְרַיִם וְרָעוֹת שֹׁמְרוֹן, אֲבָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם מַכֶּה אוֹתָן וְאַחַר כָּךְ מְרַפְּאָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָגַף ה׳ אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא (ישעיהו י״ט:כ״ב), נָגֹף עַל יְדֵי אַהֲרֹן, וְרָפוֹא עַל יְדֵי משֶׁה. אַשְׁרֵיהֶם שְׁנֵי אַחִים הַלָּלוּ שֶׁלֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לִכְבוֹד יִשְׂרָאֵל, וַהֲדָא הוּא דְאָמַר שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא: ה׳ אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן (שמואל א י״ב:ו׳), הֱוֵי שְׁנֵי שָׁדַיִךְ, אֵלּוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן.

[ב] תְּאוֹמֵי צְבִיָּה – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי מַה תְּאוֹמִים הַלָּלוּ כֵּיוָן שֶׁפּוֹרֵשׁ אֶחָד מֵהֶן מִדַּדֵּיהֶן דַּדָּן נִסְתַּם, כָּךְ כְּתִיב: וָאַכְחִד אֶת שְׁלשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד (זכריה י״א:ח׳), וַהֲלֹא לֹא מֵתוּ אֶלָּא בְּשָׁנָה אַחַת, אֶלָּא בְּיֶרַח אֶחָד נִגְזְרָה עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה עַל שְׁלָשְׁתָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ (תהלים מ״ז:י׳). רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שְׁלשָׁה פַּרְנָסִין טוֹבִים עָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל, וְאֵלּוּ הֵן: משֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, וּבִזְכוּתָן נִתְּנוּ לָהֶם שָׁלשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת: הַבְּאֵר, הַמָּן וְעַנְנֵי כָבוֹד. הַמָּן, בִּזְכוּת משֶׁה. הַבְּאֵר, בִּזְכוּת מִרְיָם. בִּזְכוּת אַהֲרֹן עַנְנֵי הַכָּבוֹד. מֵתָה מִרְיָם, וּפָסְקָה הַבְּאֵר, וְהָיוּ אוֹמְרִין: לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה (במדבר כ׳:ה׳), וְחָזְרָה בִּזְכוּת משֶׁה וְאַהֲרֹן. מֵת אַהֲרֹן נִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי הַכָּבוֹד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן (במדבר כ׳:כ״ט), אַל תִּקְרֵי וַיִּרְאוּ אֶלָּא וַיִּירְאוּ, וְחָזְרוּ שְׁנֵיהֶם בִּזְכוּת משֶׁה. מֵת משֶׁה נִסְתַּלְּקוּ שְׁלָשְׁתָּן וְשׁוּב לֹא חָזְרוּ. וְהַצִּרְעָה לֹא עָבְרָה עִמָּם אֶת הַיַּרְדֵּן, וְלֹא רָאוּ יִשְׂרָאֵל קוֹרַת רוּחַ מִן אוֹתָהּ שָׁעָה. הָרֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים, אָמַר שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, מִרְיָם וְיוֹכֶבֶד הֵן הֵן חָיוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ רוֹעוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלִּבָּם רַךְ כַּשּׁוֹשַׁנִּים, וְהֵיכָן הָיְתָה מַרְעִיתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם עַד יַם סוּף.

שני שדיך כשני עפרים – זה משה ואהרן.

הרועים בשושנים – זה יהושע וכלב.

שני שדיך – מה השדים הללו כל מה שהאשה אוכלת התינוק טועם, כך משה ואהרן כל מה שהיו למדין היו מלמדין לישראל.

דבר אחר: מה שדים חיים לתינוק, כך משה ואהרן חיים לישראל. מה תאומי צביה מת אחד מהם אין חברו משתהא, כך ואכחיד את שלשת הרועים וגו׳, ולמה נמשלה יוכבד כצביה שרבתה צביותיהן של ישראל.

דבר אחר: שני שדיך – אלו שני לוחות ועליהם עשרת הדברות, חמש על לוח זה וחמש על לוח זה, ואומר ידיו גלילי זהב.

דבר אחר: שני שדיך – זה משה ואהרן, מה השדים הללו מלאים חלב, כך משה ואהרן מלאים תורה, מה השדים הודה וכבודה של אשה, כך משה ואהרן הודן וכבודן של ישראל.

כשני עפרים תאומי צביה – מה השדים הללו אין אחד מהם גדול מחברו, כך לא משה גדול מאהרן ולא אהרן גדול ממשה.

הרועים בשושנים – זה היה יהושע וכלב.

כלא ת׳דיאך, ככלא ג׳פרין תאמי צ׳ביה, אלתי ירעיא פי אלסואסן.

שני השדים שלך כמו שני עופרים, כמו תאומי צביה אשר רועים בשושנים (פרחי הנרקיס).

אבל שני שדיך, הם משה ואהרן,

ואמר תאומי צביה, שלא היה אחד מהם גדול מחברו אלא זה נתנבא וזה נתנבא, ושניהם שמשו בכהונה ונאמר בהם וידבר ה׳ אל משה לאמר וידבר ה׳ אל אהרן לאמר, וגם נאמר וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה, ובארץ מצרים לאמר, ואמר הוא אהרן ומשה, ואמר הוא משה ואהרן, ושניהם שפטו את כל ישראל, לכך נאמר הרועים בשושנים, והרועים הם השופטים שני נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן (תהלים עז כא).

שני שדייך – המניקים אותך זה משה ואהרן.⁠^א

כשני עפרים תאמי צביה – דרך צבייה להיות יולדת תאומים, כך היו שניהם שוין ושקולין זה כזה.

דבר אחר: שני שדייך – על שם הלוחות, תאמי צבייה – שהיו מכוונות במדה אחת, וחמשה דברות על זו וחמשה על זו מכוונין דבור כנגד דבור:

• אנכי כנגד לא תרצח – שהרוצח ממעט את הדמות של הקב״ה.

• לא יהיה לך כנגד לא תנאף – שהזונה אחר עבודה זרה דרך האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים.

• לא תשא כנגד לא תגנוב – שהגונב סופו לישבע לשקר.

• זכור כנגד לא תענה – שהמחלל את השבת מעיד שקר בבוראו לומר שלא שבת בשבת בראשית.

• כבד כנגד לא תחמד – שהחומד סופו להוליד בן שמקלה אותו ומכבד למי שאינו אביו.

הרעים^ב – את צאנם בשושנים ומדריכים אותם בדרך נוחה וישרה.

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״ואהרן״.

ב. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״הרועים״.

Your two breasts – Which nourished you. This refers to Moshe and Aharon.

Like two fawns, twins of a gazelle – It is a gazelle's nature to bear twins, similarly, they [Moshe and Aharon] are equal, this one to that one.⁠¹

Another explanation, "Your bosom,⁠" is a reference to the Tablets, "twins of a gazelle,⁠" they are equal with one measure; five commandments on this one and five on the other, each commandment corresponding to the other:⁠²

• "I [am Adonoy...],⁠" אָנֹכִי,⁠³ corresponds to, "You shall not murder,⁠" לֹא תִרְצַח,⁠⁴ for the murderer diminishes the image of the Holy One, Blessed Is He.

• "You shall not have other gods,⁠" לֹא יִהְיֶה לְךָ,⁠⁵ corresponds to, "you shall not commit adultery,⁠" לֹא תִנְאָף,⁠⁶ for one who commits idolatry is like an adulterous woman who takes strangers while bound to her husband.

• "You shall not take לֹא תִשָּׂא⁷ [the name of Adonoy your God in vain],⁠" corresponds to, "You shall not steal,⁠" לֹא תִגְנֹב,⁠⁸ for one who steals will eventually swear falsely.

• "Remember [the day of Shabbos],⁠" זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת,⁠⁹ corresponds to, "You shall not bear [false witness],⁠" לֹא תַעֲנֶה,⁠¹⁰ for one who profanes the Shabbos testifies falsely against his Creator, saying that He did not rest on the Shabbos of Creation.

• "Honor [your father and mother],⁠" כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ,⁠¹¹ corresponds to, "You shall not covet,⁠" לֹא תַחְמֹד,⁠¹² for one who covets¹³ will eventually beget a son who [unknowingly] slights him and honors one who is not his father.

Who pasture – Their sheep among the roses and guide them on a tranquil and straight path.

1. This is in accordance with Rashi in Shemot 6:26 who states "there are places where the Torah sets Aharon ahead of Moshe and there are places where it sets Moshe ahead of Aharon, to tell you that they were equal.⁠"

2. I.e., the five commandments on one side of the Tablets correspond to the five commandments on the other side of the Tablets.

3. Shemot 20:2.

4. Ibid. (13).

5. Ibid. (3).

6. Ibid. (13).

7. Ibid. (7).

8. Ibid. (13).

9. Ibid. (8).

10. Ibid. (13).

11. Ibid. (12).

12. Ibid. (14).

13. His friend's wife.

שני שדיך כשני עפרים – אלו מלך המשיח וכהן צדק העתידים להושיע את ישראל כדרך שעשו משה ואהרן. ולמה המשילם כשדים מה השדים הללו מניקים את התינוק כך משה ואהרן היו מלמדין תורה לישראל וכן עתידין לעשות מלך המשיח וכהן צדק. כשני עפרים שאין עיניו ככל החיות. כעופר האילים שהוא נכנס תחת כנפי האדם לאחד שיתגדל בבית.

תאומי צביה – כשם שהיו משה ואהרן אוהבים זה את זה כענין שנאמר וראך ושמח בלבו. כך יהיו מלך המשיח וכהן צדק אוהבים זה את זה כענין שנאמר בזרובבל ויהושע כהן גדול שנאמר ועצת שלום תהיה ביניהם. וכן דרך תאומי שאין מתקנאין זה בצד זה. אלא זה מושך דדו ואין חבירו מרגיש. וזה פושט דדו ואין חבירו מרגיש. כך זה מחזיק במלכותו וזה מחזיק בכהונתו כדרך שעשו משה ואהרן הרועים כשושנים שהם מפרנסין את ישראל שנקראו שושנים על שהם רכים כשושנים.

שני שדייך – נכונים והגונים ומכוונים כשני עפרים תאומים קטנים, בני צבייה הרועים בין השושנים.

תאומי צבייה – מנהג של צבייה ללדת תאומים, והולכים מותאמים יחד, ומכוונים לרעות אנה ואנה בילדות קטנותם ונאה להסתכל בהם.

YOUR BREASTS – Shapely and lovely, matching like two small twin fawns of a gazelle grazing among the lilies.

TWINS OF A GAZELLE – It is customary for a gazelle to give birth to twins that travel in pairs when they are lead to pasture together here and there while they are still young. They are a pleasant sight to behold.⁠¹

1. This point is made by Rashi, but Rashbam has expanded upon Rashi's comments in order to make more explicit the meaning of the comparison.

עפרים – קטני הַאַיָלִים.

שני שדיך – יש להן ריח כרועים בשושנים.

Thy two breasts. Thy two breasts have a sweet fragrance, like two fawns which feed among lilies.

שני שדיך – שתי תורות, תורה שבכתב ושבעל פה. דברי השכינה הם.⁠^א

א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״דברי השכינה הם״.

Thy two breasts. The two laws, the written law and the oral law, for the breasts produce the milk; cf. ‘Come ye, buy, and eat,’ (Isaiah 55:1).

הרועים בשושנים – חוזר למשל.

שני עפרים – שיש להן ריח טוב שהם רועים בשושנים.

שני שדייך – הן שתי תורות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי השדים מוציאים את החלב, כעניין: לכו שברו ואכולו (ישעיהו נ״ה:א׳).

שני שדייך כשני עפרים תאומים – ששניהם שוים יחד, {ואין} זה גדול מזה, כך שדייך שוים.

שני שדייך כשני עפרים. צביה דרכה ללדת תאומים, ואני ראיתי אותם תאומים רועים במקום שושנים.

והדוגמה כתרגומו: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שיגאלו ישראל, דומים לשני עפרים – משה ואהרן, שרעו ופרנסו את ישראל ארבעים שנה במדבר.

שני שדייך – קטנות כשדי שני עפרים תאמי צביה – דרך הצבייה שיולדת תאמים, אחד זכר ואחת נקבה, ודימה שדיה לשדי הנקבה, שהן קטנות ביותר.

הרועים בשושנים – דרך השושנים הרגיל לאוכלן מצמתין גופו, ולא ירעב לעולם, לכך א׳ שאותן תאמי צביה אינן אוכלין רק שושנים המצמת⁠{ין} גופן ושדיהן, ולא ייעבו ולא יהיו גסות.

ולפי שהתאומים אחד זכר ואחת נקבה, אומר לשון זכר: שני עפרים, וכן: רועים בשושנים. וכן בכל מקום שיש זכר ונקבה כותב לשון זכר, כמו: ויבאו האנשים על הנשים (שמות ל״ה:כ״ב), וכן: לאה וילדיה וישתחוו (בראשית ל״ג:ז׳), וכן: יוסף ורחל וישתחוו (בראשית ל״ג:ז׳), ולא כת׳: ותשתחוו, רק: וישתחוו, כמו שיאמר על שני זכרים.⁠¹

וגם אם נפרש כשני עפרים – שתיהן נקבות, אין לתמוה שמדבר עליהן לשון זכר, שכן מצינו: וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו (בראשית כ׳:י״ז), ולא כת׳: ותלדנ⁠{ה}, כמו: ותלדן הצאן (בראשית ל׳:ל״ט). וכן מצינו שמדבר על הזכר לשון נקבה: הלהן תשברנה עד אשר יגדלו – הנערים, הלהן תעגנה (רות א׳:י״ג).

פירוש אחר: שני שדיך – שוות כשני תאמי צביה – ששוין, ואין זה גדול מזה.

1. השוו להגה״ה בפירוש ר״י בכור שור בראשית ל״ג:ו׳-ז׳.

שני שדיך לוחות הברית.

שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים – מפני שהשדים הם להניק דמה מה שתשפיע בו אליו מה שתשפיע לשדים. והמשילם לשני עפרים תאמי צביה לקלות מרוצתם. ואולם אמר זה מצד חריצותה להכין אליו מה שיצטרך לו ממנה באלו החכמות. ואולם אמרו הרועה בשושנים הוא מבואר ממה שקדם בפתיחתינו. והנה זה הפסוק הוא לפי הנמשל לבד. והנה החל לשבחה מראשה וירד בהדרגה עד שדיה לפי שבזאת החכמה נעתק תמיד מהקודם אל המאוחר כשנשפוט במציאות דבר מפני דבר אחר וזה מבואר מרובה לא ימלט מזה כי אם מעט וכבר יחשב שהענין בזה בהפך בחכמות הככבים וזה כי אנחנו נשפוט בה על תמונת הגרמים השמימיים ומספרם מפני התנועות אלא שכאשר יעויין בזה יראה כי כבר נעתק בה ג״כ מהקודם אל המאוחר וזה כי תמונת כל בעל פעולה ההכרחית אליו בפעולתו היא מאוחרת מהפעולה ההיא והמשל שתמונת העין היא מאוחרת מן הראות כי היתה זאת התמונה בעבור הראות וכאשר נאמר שהגרמים השמימיים הם בזה התאר בעבור פעולתם כמו שהתבאר למי שייטיב העיון מזה הדרוש התבאר מזה שתאומותיהם מאוחרות מהתנועות אשר להן וכן מה שיעמוד מתוספת אור הירח וחסרונו על שתמונת הכדורית הנה תוספת אורה וחסרונה קודם לכדריותה כי היתה תמונתה בזה התאר כדי שיתחלף המאור ממנה ויהיה זה סבה להשתרג ממנה פעולות מתחלפות בזה העולם השפל בזה הצד ואולם מה שנעמוד מהתנועות הרמוז אליהם על סדור התנועות בכללות הוא כמו מה שנעמוד בשהכל גדול מהחלק מפני הרגישנו בזה הכל שהוא גדול מחלקו לפי שהוא מחוייב שנקנה מהאישים אשר נעמוד עליהם בחוש כל ההקדמות אשר נקנה אותם.

ח׳ שני שדיך כשני עפרים. תארם כן כחן העפרים וכשווי התאומים לפי שהבלי שווי בהם חסרון. ועל הצניעות הראוי בהם אמר הרועים בשושנים כי העפרים הרועים בשושנים אם ירצה האדם לקחתם יבאו החוחים בכפו ויעזבם. וכן אם היה רוצה אדם ליגע בהם בשדים היא מקפדת. ומשימה הצעיף עליהם סגור בחוחים נקרא בלשונינו גור גאיירון. והנה התאמת זה כשלא נשאר בקלוס השני לומר הרועה בשושנים וזהו תכלית מה שנראה אליו עד הנה מתאר יופי איבריה.

שני שדיך – זה יאמר אותו על שני הרועים אשר ירעו לישראל גם יחד מלך וכהן וקראם תאמי צביה כי אין זה גדול מזה. ועל זה אמר עליהם שני פעמים מבעד לצמתך. וכמו שאמר (במדבר כ״ז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד. והוא מה שאמר הרועים בשושנים והיא כנסת ישראל שאמרה על עצמה שושנת העמקים ודברי פיו קיימו זאת בהשיבו כשושנה בין החוחים כן רעיתי. וזה יתאמת יותר להבא.

{איזון בין צרכי הגוף והנפש}

שני שדיך וכו׳ – ואחר שאמר איך משלמות השכל לגמול חסד לבהמתו (ע״פ ויק״ר לד, ג), כמו שנאמר ׳יודע צדיק נפש בהמתו׳ (משלי יב, י). וגם משלמות חומרו להכניע אל הדברים הצריכים לשלמות שכלו, קלסם ואמר שדומים בזה לשני עפרים שאוהבים זה את זה, לא אהבה אשר בין הרשעים, ׳איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק׳ (ישעיה מא, ו), רק אהבת הגדולים, כמעלת הרועים בשושנים:

שני שדיך. אמנם אחרי כן¹, הנה המורים ומלמדים, שהם שופט וכהן גדול², היו כשני עפרים, הנלחמים³, ולא הושוו לדעת אחת, כענין שסיפרו ז״ל (ב״ר ס ג, תנחומא בחקותי ה, ויק״ר לז ד) על פינחס ויפתח⁴: הרועים בשושנים. בין החוחים במלחמות האומות⁵:

1. אחרי שמתו הזקנים שהאריכו ימים אחרי יהושע.

2. ונמשלו לשדיים שמניקים ומאכילים את התינוק. וכ״כ בעל העקידה. ובשהש״ר ׳שני שדיך - אלו הן יהושע ואלעזר׳, ובהמשך שם ׳שני שדיך - אלו משה ואהרן׳. ובלקח טוב ׳ולמה המשילם כשדים, מה השדים הללו מניקים את התינוק, כך משה ואהרן היו מלמדין תורה לישראל׳. אך לפירוש רבינו מדבר במנהיגים שאחרי הזקנים שהאריכו ימים אחר יהושע, ודיבר כאן בגנותם.

3. כ״כ להלן (ז ד). אבל בלקח טוב כתב להיפך: ׳כשם שהיו משה ואהרן אוהבים זה את זה, כענין שנאמר וראך ושמח בלבו, כך יהיו מלך המשיח וכהן צדק אוהבים זה את זה וכו׳, וכן דרך תאומים שאין מתקנאין זה בצד זה, אלא זה מושך דדו ואין חבירו מרגיש, וזה פושט דדו ואין חבירו מרגיש, כך זה מחזיק במלכותו וזה מחזיק בכהונתו, כדרך שעשו משה ואהרן׳. [ולא מצאתי מקור לזה ש׳עפרים תאמי צביה׳ נלחמים תמיד זה בזה].

4. ז״ל התנחומא שם: ׳כן את מוצא ביפתח הגלעדי, מפני שלא היה בן תורה אבד את בתו, אימתי, בשעה שנלחם עם בני עמון ונדר באותה שעה, שנאמר (שופטים יא) וידר יפתח נדר וגו׳ והיה היוצא וגו׳ והיה לה׳ והעליתיהו עולה, באותה שעה היה עליו כעס מן הקב״ה וכו׳, והנה בתו יוצאת לקראתו, ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי וגו׳, ואנכי פציתי פי אל ה׳ ולא אוכל לשוב, והלא פינחס היה שם [והיה יכול להתיר נדרו], והוא אומר לא אוכל לשוב [בתמיה], אלא פנחס אמר אני כהן גדול בן כהן גדול ואיך אלך אצל עם הארץ, יפתח אמר אני ראש שופטי ישראל ראש הקצינים אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט, מבין תרויהון אבדת ההיא עלובתא מן עלמא, ושניהם נתחייבו בדמיה, פנחס נסתלקה ממנו רוח הקודש, יפתח נתפזרו עצמותיו׳.

5. כמו שהתבאר לעיל (ב א) שכל מקום שנקראו ישראל ׳שושנה׳ מרמז לזמן הגלות שהם נמצאים בין החוחים העוקצים אותם. ואף שכאן היו בארץ ישראל, מרמז שהיו סובלים מהגויים שהיו באים עליהם בימי השופטים, ומצינו שנאמר על הגויים שיישארו בארץ ישראל (במדבר לג נה) ׳ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה׳, הרי שיהיו לקוצים וחוחים, ואז יהיו ישראל כשושנה בין החוחים גם בארצם. ובזמן יפתח סבלו מבני עמון, ובמלחמה נגדם נדר יפתח להקריב את בתו.

תאומי צביה הרעים בשושנים. דין קדמאה תְאוֹמי בשוא וחולם ותניינא תָאֳמי בקמץ וחטף קמץ בסימן ז׳ וסימן תתאו תְתָאו פי׳ הראשון תי״ו בשוא והשני תי״ו בקמץ.

שדיך – הם דדי האשה.

עפרים – כן יקראו ילדי הצביה והאילה.

שני שדיך – דדיך היו שוים זה עם זה כשני ילדי צבי שנולדו תאומים שהם בשווי גמור וכשהם רועים בין השושנים שאז המה נחמדים ביותר אל העין הרואה, וכן נחמדו היו שדיך. והנמשל הוא על המלך וכהן גדול שהיו מניקים אותם מאז ומשפיעים לה טובה, המלך במלחמתו וכהן גדול בעבודתו, והיו שוים בגדולה ומסכימים ונשמעים זה לזה כרעים אהובים, והיו מקובלים על האומה כשני עפרים וכו׳.

מליצה:

שני – ומלמטה מהם הם השני שדים, שהם כח התאוני וכח הכעסני, ששניהם תולדות כח המתעורר, ועז״א שהם תאמי צביה (צבי לשון חפץ ורצון), ר״ל שהם ילדי אם אחת, כידוע בחכמת הנפש, ששני הכחות האלה בני אם אחת. דרך משל מתאוה לדבר מאכל שביד חברו וכועס עליו לקחתה ממנו וכן בהפך, וע״י הנהגת הנפש האלהית הם רועים בשושנים המריחים ריח טוב, ר״ל לא יתאוו ולא יתעוררו רק לדברים רוחנים ולעבודת ה׳ ומצותיו.

עפרים – עיין למעלה ב׳:ט׳.

שני שדיך – אלו משה ואהרן, מה השדים הללו הודה והדרה, נויה, כבודה ושבחה של אשה, כך משה ואהרן הודן והדרן, נוין וכבודן ושבחן של ישראל, ומה השדים הללו כל מה שהאשה אוכלת התנוק אוכל ויונק מהן, כך כל תורה שלמד משה רבינו למדה לאהרן, הדא הוא דכתיב (פ׳ שמות) ויגד משה לאהרן את כל דברי ה״, ומה השדים הללו אין אחד מהם גדול מחבירו, כך משה ואהרן לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה בתורה, הדא הוא דכתיב (פ׳ וארא) תא משה ואהרן הוא אהרן ומשה.⁠¹ (מ״ר)

תאומי צביה – ר׳ לוי אמר, מה התאומים הללו כיון שפורש אחד מהן מדדי אמן דדן נסתם,⁠² כך כתיב (זכריה י״א) ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד,⁠³ והלא לא מתו אלא בשנה אחת, אלא בירח אחד נגזרה גזירה על שלשתן. (שם)

1. ר״ל פעם הקדים משה לאהרן ופעם אהרן למשה ללמד ששקולים הם, ועיין מש״כ בתורה תמימה במקומו בפ׳ וארא.

2. ר״ל כיון שאחד פוסק מלינק פוסק גם השני וכשפוסקים מלינק אז גם החלב פוסק.

3. מוסב על משה ואהרן ומרים וכמש״כ (מיכה ו׳) ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים, ור״ל ואשלח לפניך שלשת רעים אלו.

שְׁנֵי שָׁדַיִךְ¹ היו שווים זה עם זה² כִּשְׁנֵי עֳפָרִים – ילדי הצבי והאיל³, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה – שנולדו תאומים זהים⁴, הָרוֹעִים – כאשר הם רועים בַּשּׁוֹשַׁנִּים בין החוחים⁵, שאז הם נחמדים ביותר לעין הרואה, כך נחמדים היו שָׁדַיִךְ⁶:

1. הם דדי האשה, מצודת ציון.

2. מצודת דוד.

3. מצודת ציון. ודרך צבייה להיות יולדת תאומים, רש״י.

4. מצודת דוד.

5. ספורנו.

6. מצודת דוד. והנמשל, המלך והכהן גדול שהיו מניקים את עם ישראל ומשפיעים עליהם טובה, המלך במלחמתו והכהן גדול בעבודתו, והיו שוים בגדולה ומסכימים ונשמעים זה לזה כרעים אהובים, והיו מקובלים על האומה כשני תאומים, ספורנו, מצודת דוד. ורש״י ביאר שהכוונה למשה ואהרון שהיו שקולים זה כנגד זה ורעו והדריכו את עם ישראל בדרך נוחה וישרה. ביאור נוסף מובא ברש״י ולפיו הנמשל הם לוחות הברית שהיו חמישה דברות על זו וחמישה על זו מכוונים דיבור כנגד דיבור, ״אנכי״ כנגד ״לא תרצח״ שהרוצח ממעט את הדמות של הקב״ה, ״לא יהיה לך״ כנגד ״לא תנאף״ שֶׁהַזּוֹנֶה אחר עבודה זרה דרך אשה המנאפת תחת בעלה, ״לא תשא״ כנגד ״לא תגנוב״ שהגונב סופו להשבע לשקר, ״זכור״ כנגד ״לא תענה״ שהמחלל את השבת מעיד שקר בבוראו לומר שלא שבת בשבת בראשית, ״כבד את אביך״ כנגד ״לא תחמוד״ שהחומד סופו להוליד בן שמקלה אותו ומכבד את מי שאינו אביו. ולקח טוב ביאר שאלו הם מלך המשיח וכהן צדק העתידים להושיע את ישראל כדרך שעשו משה ואהרן והם יהיו אוהבים זה את זה. ובמדרש, מה השדיים הללו הודה והדרה של אשה, כך משה ואהרן הודם והדרם של ישראל, מה השדיים הללו נויה של אשה כך משה ואהרן נויים של ישראל, מה השדיים הללו כבודה ושבחה של אשה כך משה ואהרן כבודם ושבחם של ישראל, מה השדיים הללו מלאים חלב כך משה ואהרן ממלאים ישראל מן התורה, ומה השדיים הללו כל מה שהאשה אוכלת התינוק אוכל ויונק מהן כך כל תורה שלמד משה רבינו לימדה לאהרן, מדרש רבה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון