וירדו כל ישראל פלשתים – פי׳: ארץ פלשתים, וכן תירגם יונתן: לארע פלשתאי.

ללטוש – לחדד.

מחרשתו – הוא כלי ברזל שחורשין בו.

ויונתן תרגם: פרשיה, וכן תרגם במלמד הבקר (שופטים ג׳:ל״א) – בפרשיה דתורא.

אתו – הוא הכלי שחופרין בו.

ויונתן תרגם: סיכת פדניה, ר״ל יתד השוורים, והוא יתד ברזל. אולי היה להם יתד שמכניסין בעול לחבר שני השוורים יחד, לפיכך תרגם: פדניה, כי פדנא דתורי הנזכר בגמרא פירושו צמד בקר. וכן תרגם צמד בקר (שמואל א י״א:ז׳) – פדן דתורי. וגם אותו הכלי צריך לחדדו בראשו הא׳, ושמעתי כי בלשון ישמעאל קורין למחרישה: סכא.

קרדומו – הוא הכלי שחוטבין בו העצים.

ותרגם יונתן: כולבי. ובבראשית רבה: ונבלה שם שפתם (בראשית י״א:ז׳) – משפתם אעשה נבלה, הוה אמר חד לחבריה אייתי לי כולב חד ומייתי ליה מגרופי הוה מחי ליה ופצע מוחיה. וי״מ כולב – צבת, כי כן נקרא בלשון ערבי כולא״ב. ויש שקוראים התרגום: כולכי בכ״ף, גם האחרונה. וכן נמצא במקצת הנוסחאות.

מחרשתו – כלי אומנות, מן: חרש עצים (ישעיהו מ״ד:י״ג), חרש אבן (שמות כ״ח:י״א).

ויונתן תרגם: עושפיא. וכן תרגם: למחרשות (שמואל א י״ג:כ״א) – לעושפיא. ובמשנת מסכת כלים: קרדום שנטל עשפו טמא מפני בית בקועו, נטל בקועו טמא מפני עשופו, נשבר מקופו טהור. נראה מדעת המתרגם כי גם מחרשתו הוא כלי המחרישה שחורשים בו, שעושין הגדודים בארץ, והוא החרישה. ותרגם: עושפיא לפי שהוא דומה לצד החד של הקורדום, כי לקורדום שני פיות, האחד חד, והאחד רחב, והרחב בוקעים בו עצים ברוב, והוא הנקרא במשנה: בית בקועו, והצד החד שלו בו בוקעים גם כן לפעמים והוא הנקרא במשנה: עושפו, והוא דומה למחרישה בחדודו. לפיכך אמרו במשנת מסכת ביצה: אין מבקיעין לא בקרדום ולא במגל, ואמרו בגמרא: לא בקרדום, לא שנו אלא בנקבת שלו, והוא הצד הרחב שבוקעין בו ברוב, לפיכך אין מבקעין בו ביום טוב שנראה כמלאכת חול, אבל בזכרות שלו מותר, והוא הצד החד שלו לפי שאין דרך לבקוע בו ברוב. ופירוש מקופו הנזכר במשנה – הוא נקב הקרדום שנכנסת בו יד הקרדום, ופי׳ כמו נקב המחט שנקרא קופא.