{הקדמת המהדיר}

פירושו של ר׳ אברהם בן שלמה התימני לספר עובדיה (מהדורה מוערת ומתוקנת)

בשנת תשס״ז פרסמתי בספר לכבודו של מר עמוס חכם את פירושו של ר׳ אברהם בן שלמה [להלן: ראב״ש] על ספר עובדיה.⁠¹ פירוש זה לקוח מתוך פירושו רחב הממדים על נביאים ראשונים ואחרונים, הידוע בפי חלק מיהודי תימן גם בשם ׳מדרש אלציאני׳.⁠² פירוש זה הוא אחד הארוכים והמקיפים ביותר על ספרים אלה. כתב יד Oxford-Bod. Ms. 2488, הכולל את הפירוש במלואו, משתרע על פני 653 דפים, המכונסים בשלושה כרכים גדולים. הפירוש לספרי תרי⁠־עשר בלבד, שממנו לקוח הפירוש שלפנינו, כולל 183 דפים. אולם אף שהפירוש היה מוכר לחוקרים רבים, לא זכה לראות אור בשלמותו ורק חלקים ממנו נדפסו באכסניות שונות.⁠³ כאמור, ההדרתי את הפירוש לס׳ עובדיה ופרסמתיו, אך למרבה הצער, שני כתבי היד שהיו אז תחת ידי היו חסרים או קשים לפענוח. והנה, במהלך עיסוקי בכתב יד הכולל את פירוש ראב״ש על ההפטרות, נגלה לעינַי שוב פירושו לס׳ עובדיה, והפעם כהפטרה לפרשת ׳וישלח׳. בכתב יד זה הפירוש על ס׳ עובדיה מצוי בשלמותו, ובכלל כך הקטעים החסרים או המשובשים בַּפירוש על הנביאים.

א. זמנו ומקומו של ראב״ש

אין בידינו פרטים על תולדות חייו, זמנו ומקומו של ראב״ש. חלק מן החוקרים שעסקו בסוגיות אלה לא ראו כלל את כתבי היד של חיבוריו, והסיקו את מסקנותיהם באשר לזמנו ולמקומו בהסתמכם על מובאות מדבריו שהובאו בחיבורי אחרים. החכם הראשון שהזכיר את פירוש ראב״ש לנביאים ראשונים היה אלפרד נויבאואר, אולם הוא לא היה בטוח שהמחבר מתימן, אף שמוצא כתב היד שהיה לפניו מארץ זו.⁠⁴ ב״ז באכר, אגב עיסוקו בחיבוריו של ר׳ תנחום ירושלמי ובהשפעתו על הבאים אחריו, הזכיר את ראב״ש כחכם תימני בן המאה הי״ד.⁠⁵ דעתו זו של באכר הובאה על ידי הדסה שי, ונראה שהיא מקבלת אותה.⁠⁶ בועז כהן, הראשון שהדפיס קטעים מתוך פירוש ראב״ש לנביאים ראשונים ואחרונים, הגביל את זמנו למחצית השנייה של המאה הי״ד,⁠⁷ וכמוהו סבר גם יצחק אבישור.⁠⁸ יהודה רצהבי, לעומת זאת, שכלל לא היה משוכנע שראב״ש הוא חכם תימני, מאחר את זמנו לבראשית המאה הט״ו,⁠⁹ ואילו יוסף טובי סבר כי ראב״ש חי בשלהי המאה הי״ד או בראשית המאה הט״ו.⁠¹⁰

בקולופון שבסוף אחד מכתבי היד של הפירוש לנביאים ראשונים¹¹ כתוב: ״נשלם פירוש [...] אני קטן התלמידים אברהם בן שלמה יש״ל¹² [...] שנת א׳ תשל״ג״. כנהוג בתימן, התִארוך למניין השטרות, ושנת א׳ תשל״ג היא שנת 1422. אחריו בא קולופון של אחד המעתיקים: ״קטן הסופרים [...] שלמה בן שלום בן יוסף [...] נכתב בעיר מדינה׳ בני קיס¹³[...] ונשלם שנת א׳ת׳ת׳ו׳ שנין לשטרות״ [1495].

תאריך פטירתו של ראב״ש אינו ידוע, אך בהסתמך על מועד כתיבתם של פירושיו לספרי הנביאים ניתן לשער, שנפטר לקראת אמצע המאה הט״ו. וכיוון שכתיבת הפירוש לנביאים ראשונים נשלמה ברבע הראשון של המאה הט״ו, כתיבת הפירוש לנביאים אחרונים, ובכלל כך הפירוש לספרי תרי⁠־עשר נשלמה מן הסתם שנים ספורות אחר כך.⁠¹⁴ מסקנה זו עולה בקנה אחד עם האווירה הכללית של הפירוש, המתאימה למאות הי״ד והט״ו, שבהן היה מעמד היהודים בתימן נוח למדי ופעילותם האינטלקטואלית ויצירתם הספרותית הגיעו לשיאן.⁠¹⁵

עם זאת, וכנראה בשל אופייה של נבואת עובדיה, המכוונת אליבא דראב״ש נגד בני עֵשָׂו, יש בפירוש שלפנינו פולמוס נגד הנצרות. בראשית פירושו לפסוק ג תוקף ראב״ש – אם כי לא במפורש – את הנוצרים, אשר בזדון ״כפרו בהק׳ב׳ה׳ ובנו מזבחותם בזדון, חלף [=בניגוד] מה שצוה הק׳ב׳ה׳, וחילפו השבת ועשו אותה ביום הראשון ואכלו מאכלות אסורות״. הם גם אלה שייענשו כאשר ה׳מושיעים׳ – אליהו והמשיח, יעלו בהר עשו ויירשו את מקומם. אולם בביאורו לראשית פסוק ב מזהה ראב״ש את ׳אדום׳ עם ׳מלכות רומי׳ ועם הנוצרים. בעקבות חז״ל,⁠¹⁶ הוא סבור שהתואר ׳קָטֹן׳ נאמר עליהם משום שכתבם ולשונם אינם מקוריים אלא לקוחים מעמים אחרים:

אכן, צורת אותיות הא״ב בלטינית לקוחה בבסיסהּ מן הא״ב היווני, שהוא גופו מבוסס על הא״ב הכנעני והפיניקי. גם השפה הלטינית התפתחה על בסיס של שבט קדום, שככל הנראה ישב באזור לפני שהגיעו אליו מייסדי רומא. אולם, כיוון שהנידון באומה שהיא מיזוג של שבטים, ובעם שמבחינה תרבותית קלט וספג במהלך כל ההיסטוריה שלו השפעות תרבותיות מכל עבר, הרי התוצאה היא תוצר ייחודי, למרות שהוא מבוסס על רבים אחרים. הערכת חז״ל – ובעקבותיהם גם ראב״ש – ביחס לרומי, כאומה ״שאין לה לא כתב ולא לשון״, היא חלק מן התפיסה של רומא כאומה שמבחינה פוליטית היא אימפריה עצומה, אך מבחינה תרבותית מאמצת סממנים מכל הסובב אותה.⁠¹⁷

סיבה אחרת לתואר הגנאי ׳קָטֹן׳ היא ש׳אדום׳ קבעו את יום ראשון כיום המנוחה והתפילה במקום יום השבת. בהקשר זה הוא מזכיר את הנוצרים במפורש, שהרי הם בני הדת היחידה שנהגו כך באופן רשמי,⁠¹⁸ החל בשנת 321, בעקבות צו רשמי של קונסטנטינוס, הקיסר הנוצרי הראשון:⁠¹⁹

עוד מזכיר ראב״ש סיבה שלישית לשם התואר ׳קָטֹן׳: ״שאין מעמידין מלך בן מלך״.

יש להדגיש, שהתקפה זו של ראב״ש על רומי ועל הנוצרים אינה לקוחה מפירושי רש״י, ראב״ע, רד״ק או ר׳ תנחום, ששימשו מקורותיו העיקריים,⁠²⁰ אם כי היא מבוססת בחלקה על מדרשי חז״ל. נראה שאופייה המיוחד של נבואת עובדיה, המכוונת כלפי ׳אדום׳ שזוהו עם הנוצרים, היא שהביאה אותו לתקוף אותם בצורה גלויה ומפורשת.

עד היום ראו אור בדפוס כל פירושי ראב״ש על נביאים ראשונים (למעט הפירוש על ספר מלכים ב),⁠²¹ על ספר ישעיהו במלואו,⁠²² על כמה מספרי תרי⁠־עשר,⁠²³ וכן קטע מתחילת פירושו לספר יחזקאל.⁠²⁴ בועז כהן, יהודה רצהבי ואחרים פרסמו קטעים מתוך פירושי ראב״ש, בעיקר אלה הכוללים מובאות מרב סעדיה גאון.

ב. אופי הפירוש ומקורותיו

על אופי פירושו לספרי הנביאים מעיד משפט הפתיחה שהקדים ראב״ש לפירושו על נביאי תרי עשר: ״אתחיל לכתוב פירוש תרי עשר מקובץ מהרבה פירושים״ (דף 159ב). יותר מפורט ואינפורמטיבי הוא הקולופון בסוף כתב היד:⁠²⁵

[תרגום]

אופיו הלקטני של הפירוש ניכר הן מן המובאות הגלויות שבו והן מן הסמויות, והוא חוזר כחוט השני לאורך כולו. כך, למשל, בפירושו ליהושע, לאחר שהשלים את פירושו, הוסיף: ״והד׳ה מעאני מלחקה ליהושוע מג׳מועה מן מואצ׳ע כת׳ירה״²⁸ [=אלה ביאורים נספחים ליהושע שנלקטו ממקומות רבים]. רוצה לומר, הביאורים המובאים בחיבור זה אינם בהכרח מקוריים, אלא נלקחו ממספר מקורות.

בפירושו על דברי עמוס (ד,ו): ״כה אמר ייי על שלשה פשעי ישראל״, מבחין ראב״ש באופן ברור בין פרשנות פשטית לבין פרשנות מדרשית:

אולם על אף הדיבור בגוף ראשון (׳דעתינו׳, ׳נישב׳, ׳נמנע׳), ההבחנה הפרשנית הנאה בין פשט לדרש אינה חידושו של ראב״ש, לפי שהיא לקוחה (בשינויים קלים) מפירוש ר׳ תנחום ירושלמי על אתר. אכן, מרבה ראב״ש להביא מביאורי קודמיו, בדרך כלל בציון שמם. בנוסף למדרשי חז״ל ולתרגומים הארמיים, שבהם הוא מרבה להיעזר, הוא נוקב בפירושו – בין היתר – בשמות הגאונים: רס״ג,⁠³⁰ רב שמואל בן חפני,⁠³¹ רב שרירא, רב האי, ובאורח סתמי – ׳תשובות גאונים׳;⁠³² בשמות פרשני המקרא: רש״י, ראב״ע,⁠³³ ר׳ דוד קמחי,⁠³⁴ ר׳ יהודה אבן בלעם ור׳ תנחום ירושלמי;⁠³⁵ שמות המדקדקים: ר׳ יונה אבן ג׳נאח ומנחם בן סרוק; שמות המשוררים: ר׳ שמואל הנגיד, ר׳ יהודה הלוי³⁶ ור׳ משה אבן עזרא;⁠³⁷ ושמות חכמים כגון: הרמב״ם,⁠³⁸ ר׳ פרחיה³⁹ ור׳ יעקב בן אלעזר.⁠⁴⁰

מבין המקורות העיקריים שמהם שואב ראב״ש את ביאוריו, ראוי להתעכב במיוחד על יחסו לר׳ תנחום הירושלמי, הפרשן והמדקדק שפעל במחצית השנייה של המאה הי״ג, בעל הפירוש המקיף בערבית⁠־יהודית על התורה ועל נביאים ראשונים ואחרונים.⁠⁴¹ במבוא לפירוש ר׳ תנחום לתרי⁠־עשר כותבת ה׳ שי בשם ב״ז באכר את הדברים הקצרים הבאים: ״אברהם בן שלמה מתימן, מן המאה הי״ד, שחיבר אוסף פירושים למקרא, השתמש בכתביו של תנחום וציטט מתוכם, בלא שהזכיר תמיד את מקורו״.⁠⁴² ואכן ראב״ש מרבה להביא מר׳ תנחום בשמו, בעיקר מפירושיו למקרא, אך גם ממילונו למשנה תורה לרמב״ם, ׳אלמרשד אלכאפי׳,⁠⁴³ ועוד הרבה יותר שלא בשמו. למעשה הוא מעתיק דפים רצופים מפירוש ר׳ תנחום, עד שפירושו נראה לעִתים כתרגום לעברית וכעיבוד של ר׳ תנחום. בנוסף לכך הוא מצטט גם מקצת מהכרעותיו בין פירושי קודמיו.⁠⁴⁴

על אף תלותו הרבה של ראב״ש בר׳ תנחום, אפשר לעמוד על ההבדלים בדרכי פרשנותם: ראב״ש מרבה להביא מדרשי חז״ל, ואלו ר׳ תנחום מקצר בהם או אינו מביאם כלל; ראב״ש מרבה לצטט את התרגום הארמי יותר מר׳ תנחום ומאריך בלשונו יותר מקודמו, הנוקט בדרך כלל לשון קצרה. מצד אחר, ראב״ש אינו מפליג בביאורים הסובבים על ענייני לשון. דוגמה אופיינית לדרך פרשנותו היא ביאורו הקצר למלה ׳וְהִתַּמְהוּ׳ בצֶרֶף ׳והַבִּיטוּ וְהִתַּמְהוּ תְּמָהוּ׳ (חבקוק א,ה): ״משפטו ׳התתמהו׳⁠ ⁠⁠״ (דף 260א/3–4). לעומת זאת, ר׳ תנחום שממנו לקוח פירוש זה מאריך מעט יותר בהסבר התופעה הלשונית: ״והמילה ׳התמהו׳ התפעל והתי״ו ההתפעל נבלעה בפ״א הפועל״ (עמ׳ 206). ראב״ש משמיט דיון לשוני ונמנע מהזכרת מונחים דקדוקיים. כך, גם בביאורו על מיכה ד,ז: ״והַנַּהֲלָאָה לגוי עצום״, מסתפק ראב״ש בפירוש קצר בן פחות משורה (דף 240א/5), ולעומתו מביא ר׳ תנחום באותו מקום כמה פירושים, ובהם דברי רס״ג (בלא לנקוב בשמו) ור׳ יונה אבן ג׳נאח. ככל הנראה, יש לתלות זאת בכך שקהל היעד של שני הפרשנים ומטרותיהם היו שונות: ר׳ תנחום חוקר באריכות מהן אותיות השורש, הבניין, דרכי הגזירה הלשונית ועוד, ואלו ראב״ש נמנע מכך ומסתפק בהבהרת הקושי הלשוני מבלי לעסוק בפרטיו.

דוגמה מאלפת אחרת להבדלים בין ראב״ש לר׳ תנחום מצויה בסוף הפירוש לספר יונה. לאחר שביאר את הספר כולו כדרכו, מוסיף ר׳ תנחום פירוש פילוסופי ארוך, שבו הוא מבאר את ס׳ יונה כסיפור אלגורי למצב הנפש היורדת לחיי העולם הזה על מנת להנהיג את האדם בחיים הסוערים ובמשבריהם.⁠⁴⁵ לעומת זאת, ראב״ש אינו מביא דבר מכל זה, לפי שהוא מגביל את עצמו לפרשנות הפשט ולמדרשי חז״ל, והעיסוק בפילוסופיה זר לו כמעט לחלוטין.⁠⁴⁶

ג. למקוריותו ולחשיבותו של פירוש ראב״ש

למרות האמור לעיל בדבר אופיו הלקטני של פירוש ראב״ש, יש להדגיש שמצויים בו גם ביאורים מקוריים, שלא מצאם בכתבי קודמיו. מקוריותו ניכרת בכמה תחומים:

א. הוספת ביאורים שאינם מצויים בפירושי ר׳ תנחום, רד״ק וקודמיהם; בעיקר מדרשי חז״ל ותרגומים ארמיים, אך גם פירושים בערבית, שאינם פרי קולמוסו של ר׳ תנחום.⁠⁴⁷

ב. בדומה למדרשי תימן האחרים, מביא ראב״ש מקורות, ובכלל זה מדרשי חז״ל, שאינם ידועים ממקום אחר.⁠⁴⁸

ג. הכרעה בין פירושים שונים שהוא מביאם. אמנם במקרים לא מעטים הכרעותיו לקוחות מר׳ תנחום, אולם יש שהכרעותיו מקוריות ועצמאיות.⁠⁴⁹

פירוש ראב״ש תורם גם לחקר התפתחות הקַבלה בתימן. פירוש זה משתייך לתקופת המעבר בין המדרש התימני ׳הקלַסי׳ – המתאפיין בכך שלשונו עברית וערבית⁠־יהודית ושמקורותיו העיקריים הם התלמודים, מדרשי חז״ל, התרגומים הארמיים וחיבורי הראשונים, לבין המדרש התימני המאוחר׳ – הכתוב בעיקר בעברית והנוטה לדרש, לרמז ולסוד.⁠⁵⁰ כך, למשל, העדות הראשונה למציאות ספר ׳הזוהר׳ בתימן היא המובאות בשם ׳מדרש ר׳ שמעון׳, הכלולות בפירוש ר׳ אברהם בן שלמה על ספרי נביאים.⁠⁵¹

ד. כתבי היד של הפירוש

הפירוש לנביאים אחרונים, ובכלל זה לנביאי תרי⁠־עשר, נשתמר בשני כתבי יד בלבד:

כתב יד ב: אוק׳ בוד׳ (Ms.2488 Opp. Add Fol. 63c). הפירוש משתרע על פני 183 דף, הכתובים בכתב תימני נאה. בכל עמוד 24 שורות, ובכל שורה 12 מלים בממוצע.⁠⁵² הפירוש לס׳ עובדיה מצוי בדפים 219ב–223א. פרטים על מעתיק כתב היד, מקום כתיבתו וזמנו מצויים בקולופון השני שבסוף הפירוש:

כתב יד ל. בית המדרש לרבנים באמריקה, 1012 L.⁠⁶⁰ הפירוש כולל ביאורים על הספרים יחזקאל, ישעיהו ותרי⁠־עשר. לאחר הפירוש על ישעיהו (דף 35א) מובא פירוש נוסף, עליו נאמר שהוא ״לא מפירוש רבינו שלמה ז״ל״, דהיינו, אין הוא פירוש רש״י. על ס׳ ישעיהו נאמר בכתב היד: ״פירוש ספר ישעיהו למאור הגדול רבינו שלמה הצרפתי זצ״ל״ (דף 36א). אולם גם בתוך פירוש זה, האמור להיות מועתק מפירוש רש״י בלבד, משולבים פירושים נוספים, בעיקר מפירושי ר׳ תנחום הירושלמי בערבית⁠־יהודית. הפירוש לתרי⁠־ עשר מתחיל בדף 115ב בס׳ הושע, ונקטע באמצע הפירוש לס׳ צפניה. הפירוש לס׳ עובדיה מצוי בדפים 163ב–168א. מצבם של חלק מן הדפים לקוי, ומקצתם מטושטשים ואינם ניתנים לקריאה. בכל עמוד 26 שורות, 12 מלים בממוצע בשורה.

כ״י אוק׳-בוד׳ 2488 עדיף על רעהו, משום שהוא נוח יותר לקריאה בשל מצבו הפיסי. מסיבה זו קבעתי אותו כיסוד למחקרַי על פירושי ראב״ש לנביאים אחרונים, ואלו בכ״י ביהמ״ל השתמשתי להצגת חילופי גרסאות.

כדרכם של חכמים אחרים בימי הביניים בארצות האסלאם (ובמיוחד בתימן), כתב ראב״ש את פירושו בעברית בלולה בערבית⁠־יהודית. חלקה של הערבית בפירוש לספרים הראשונים מצומצם יחסית, אך הוא הולך וגדל בפירוש לספרים האחרונים: זכריה ומלאכי. בפירוש לס׳ עובדיה חלקה של הערבית קטן במיוחד. רובם המכריע של הקטעים בערבית לקוחים מפירוש ר׳ תנחום ירושלמי, אך יש שהוא מביא מקור ערבי אחר.

כאמור בפתיחת המאמר, הפירוש לס׳ עובדיה בשני כתבי היד הנ״ל חסר במידה זו או אחרת. במאמר זה אני מבקש להשלים את המהדורה שפרסמתי בעבר. ההשלמה תיעשה באמצעות כתב יד שלם אחר, הכולל פירוש על ההפטרות לשבתות השנה והמועדים, ובכללן פירוש על ההפטרה לפרשת ׳וישלח׳, שהוא למעשה הפירוש על ס׳ עובדיה.⁠⁶¹ כתב יד זה הוא מן הפירושים הארוכים ביותר שבידינו על ההפטריות שמוצאם מתימן. הוא מצוי בכתב יד ביהמ״ל 1012a,⁠⁶² המשתרע על פני 314 דפים. כתב היד השתמר בדרך כלל במצב טוב והכתב ברובו ברור וקריא. חלקו הארי הוא פירוש על ההפטרות, אולם בתחילתו ובסופו יש כמה הוספות: בתחילתו – ארבעה דפים בכתיבות שונות, ובהם קטע ממחברת התיג׳אן בערבית⁶³ וליקוטים מחיבורים נוספים; ובסופו – ׳מעשה בעשרה זקנים׳. בראש פירוש ההפטרות נכתב באותיות גדולות ומודגשות: ״בשם האל הגדול, הגבור והנורא, אתחיל לכתוב מדרש העניינות שמפטיר⁶⁴ לכל התורה״. נראה שעל שם פתיחה זו נקרא החיבור בשם ״מדרש העניינות על התורה״,⁠⁶⁵ זאת בשונה מרוב פירושי ההפטרות שנכתבו בתימן ושנקראו ׳פירוש (או מדרש) הפטריות׳. במאמר על חיבור זה הוכחתי, שמחבר הפירוש על ההפטרות הוא ראב״ש. כמו כן הוכחתי שם שפירוש ההפטרות נכתב לפני הפירוש על הנביאים, וכי אפשר להסתייע באחד כדי לפענח ולהשלים מקומות קשים באחר.⁠⁶⁶ לענייננו חשובה העובדה שהפירוש על הפטרת ׳וישלח׳, שהוא למעשה גם הפירוש על ס׳ עובדיה, מצוי בפירוש על ההפטרות בשלמותו.

אולם שומה עלינו להדגיש, שאין זה כתב יד אחר של אותו חיבור, אלא מהדורה קודמת שלו. לכן, במקרה של חילופי לשון בין הפירוש על הפטרת ׳וישלח׳ (או על הפטרות אחרות) לבין הפירוש על ס׳ עובדיה (או על נביאים ראשונים ואחרונים אחרים), אין אלה בהכרח חילופי גרסאות, אלא אולי תוצאה של שיקול דעת מחודש מצד ראב״ש עצמו, או עריכה שונה שהוא ערך על פי מה שהתחדש לו בלימודו ובעיונו.

להלן פירושו השלם של ראב״ש לס׳ עובדיה בליווי חילופי גרסאות והערות. ניקוד המִלים מובא כפי שהוא בַּפירוש על ההפטרות. בהערות השוליים הערתי על שינויים בין כתבי יד ב ו⁠־ל לבין כתב יד זה, אך לא ציינתי חילופי גרסאות חסרי משמעות פרשנית, כגון: אמר/אמ׳; כלומר/כלומ׳; שאומרין/שאומ׳; פירוש/פיר׳; ואילו/ואלו; כנחושת/כנחשת; צורכא/צרכא; הד׳א/הד׳י.⁠⁶⁷ כדי להקל על הקורא והמעיין חילקתי את הפירוש לפסקאות על פי הפסוקים והוספתי את מספריהם. כמו כן הוספתי סימני פיסוק ומראי מקומות לשם הקלת הקריאה וההבנה.

ביבליוגרפיה

אבישור תשנ״ח יצחק אבישור, התרגום הקדום לנביאים ראשונים בערבית⁠־יהודית. ירושלים

אבן ג׳נאח תרנ״ו יונה אבן ג׳נאח, ספר השרשים. מהדורת בנימין זאב באכר. ברלין [ד״צ ירושלים תשכ״ו]

אבן ג׳נאח תשס״ו --, ספר ההשגה. מהדורת דוד טנא ואהרן ממן. ירושלים

איזנשטיין תרע״ה יהודה דוד איזנשטיין, אוצר המדרשים. ניו יורק

איש שלום תרס״א אליהו רבה. מהדורת מאיר איש שלום. וינה [ד״צ ירושלים תשכ״ט]

אלדר תשמ״ו אילן אלדר, טיבן של מחברות התיג׳אן מתימן ומקורותיה של המחברת העברית. מסורות ב, עמ׳ 19–29

באכר 1903 Wilhelm Bacher, Aus dem Wörterbuche Tanchum Jeruschalmi’s. Strassburg

בובר תרס״ג שלמה בובר (מהדיר), אגדת בראשית. קראקא [ד״צ ירושלים תשל״ג]

בן⁠־שמאי תשמ״ז חגי בן⁠־שמאי, ישועה בן יהודה: לדמותו של חכם קראי ירושלמי במאה היא. פעמים 32, עמ׳ 3–20

גלוסקא תשמ״ו יצחק גלוסקא, הצירוף ׳חס ושלום׳ בלשון חז״ל וגלגוליו בעברית. סיני צט, עמ׳ עה–פה

ד׳מארי תשנ״ח סעדיה דוד אלד׳מארי, מדרש הבאור. מהדורת הרב יוסף קאפח. קרית אונו

דסקלו 2019 Raphael Dascalu, A Philosopher of Scripture: The Exegesis and Thought of Tanḥum ha-Yerushalmi. Brill

חבצלת תשנ״א מאיר חבצלת (מהדיר), זכריה הרופא, מדרש החפץ על חמשה חומשי תורה, חלק א – בראשית ושמות. ירושלים

טובי תש״ן יוסף טובי, התאסלמות בקרב יהודי תימן תחת השלטון הזיידי. פעמים 42, עמ׳ 105–126

טובי תשנ״ה/ו --, ידיעות על יהודי תימן בחיבורים ערביים מתימן, (א) פעמים 64, עמ׳ 68–102; (ב) פעמים 65, עמ׳ 18–56

טובי תשנ״ז --, רבי יצחק ונה והתחזקות העיסוק בקבלה בתימן. דעת 38, עמ׳ 17–31

כהן 1943 Boaz Cohen, Quotataions from Saadia’s Arabic Commentary on The Bible from Two Manuscripts of Abraham Ben Solomon. In: Boaz Cohen (ed.), Saadia Anniversary Volume, pp. 75–139. New York

לנגרמן 1995 Y. Tzvi Langermann, Yemenite Philosophical Midrash as a Source for the Intellectual History of the Jews of Yemen. In: Daniel Frank (ed.), The Jews of Medieval Islam: Community, Society and Identity, pp. 335-347. Leiden-New-York-Köln

נויבאואר 1891 Adolf Neubauer, The Literature of the Jews in Yemen. JQR o.s. 3, pp. 604–622

סעדיה תש״ל סעדיה גאון, הנבחר באמונות ובדעות. מהדורת יוסף קאפח. ירושלים

ספיר תש״ה יעקב ספיר, מסע תימן. מהדורת אברהם יערי. ירושלים

סקוס 1945 Solomon L. Skoss (ed.), Kitāb Jāmi‘ al-Alfāẓ of David Ben Abraham al-Fāsī. New Haven,

עדני תשל״ה דוד בן עמרם עדני, מדרש הגדול, בראשית. מהדורת מרדכי מרגליות. ירושלים

פוזננסקי 1924/5 Samuel Poznanski, The Arabic Commentary of Abu Zakariya Yahya [Judah Ben Samuel] Ibn Bal‘am on the Twelve Minor Prophets. JQR 15, pp. 14–25

פוליאק ושלוסברג תשס״ב מאירה פוליאק ואליעזר שלוסברג (מהדירים), תרגומו של יפת בן עֵלי הקראי לספר עובדיה. פעמים 89, עמ׳ 61–82

פינקלשטיין תשכ״ט אליעזר אריה פינקלשטיין (מהדיר), ספרי דברים. ניו יורק

קאפח תשנ״ט–תשס״ו יוסף קאפח (מהדיר), אברהם בן שלמה, פירוש נביאים ראשונים: חלק א – יהושע ושופטים; חלק ב – שמואל א; חלק ג – שמואל ב; חלק ד – מלכים א. קרית אונו

קומיסי תשי״ח דניאל אלקומסי, פתרון שנים עשר. מהדורת יצחק דב מרקון. ירושלים

קרח תשי״ד עמרם קרח, סערת תימן. ערך: שמעון גרידי. ירושלים

ריגלר תשנ״א מיכאל ריגלר, קולופונים של כתבי⁠־יד כמקור לתולדות הספר והסופרים מתימן. בתוך: יהודית דישון ואפרים חזן (עורכים), מחקרים בספרות עם ישראל ובתרבות תימן: ספר היובל לפרופ׳ יהודה רצהבי, עמ׳ 161–179. רמת גן

רמב״ן תשי״ט פירוש הרמב״ן על התורה, מהדורת חיים דוד שעוועל. ירושלים

רצהבי תשל״ח יהודה רצהבי, אוצר לשון הקודש שלבני תימן. תל אביב

רצהבי תשמ״ו --, מובאות חדשות מפירוש ר׳ סעדיה למקרא (מתוך פירוש ר׳ אברהם בן שלמה למקרא). סיני צח, עמ׳ צז–צח.

שאף 1902 Philip Schaff, History of the Christian Church, vol. 3, New York 5

שוסמן תשנ״ד אביבה שוסמן, קווים אלגוריים תיאולוגיים ופולמוסיים בפירוש לספר יונה מאת ר׳ תנחום הירושלמי. פעמים 59, עמ׳ 85–104

שטובר תש״ס שמעון שטובר, הקִבְּלה בין אסלאם ליהדות: מפולמוס לקליטה והטמעה. בתוך: יהושע בלאו ודוד דורון (עורכים), מסורת ושינוי בתרבות הערבית⁠־היהודית של ימי⁠־הביניים, עמ׳ 227–242. רמת⁠־גן

שי תשנ״ב הדסה שי (מהדירה), תנחום בן יוסף הירושלמי, פירוש לתרי⁠־עשר. ירושלים

שלוסברג תשנ״ג אליעזר שלוסברג, הפולמוס עם האסלאם במדרש ׳מאור האפילה׳. תימא ג, עמ׳ 57–66

שלוסברג תשנ״ט --, ׳מדרש אלציאני׳ לר׳ אברהם בן שלמה על תרי⁠־עשר. דברי הקונגרס העולמי ה⁠־12 למדעי היהדות, חטיבה א: המקרא ועולמו, עמ׳ 53–63. ירושלים

שלוסברג תשס״א -- (מהדיר), פירושו של ר׳ אברהם בן שלמה לספר יואל. בתוך: יצחק גלוסקא ואהרן בן⁠־דוד (עורכים), מחקרים בלשון העברית ובמדעי היהדות, עמ׳ 209–230. ירושלים

שלוסברג תשס״ז -- (מהדיר), פירושו של ר׳ אברהם בן שלמה התימני לספר עובדיה: מהדורה מוערת ומבוארת״, בתוך: משה בר⁠־אשר, נח חכם, יוסף עופר (עורכים), תשורה לעמוס: אסופת מאמרים בפרשנות המקרא מוגשת לעמוס חכם, עמ׳ 235–256. אלון שבות

שלוסברג תשע״ה -- (מהדיר), פירושו של ר׳ אברהם בן שלמה התימני לספר ישעיהו. רמת גן

שלוסברג תשע״ז --, פירושו של ר׳ אברהם בן שלמה התימני לספר יחזקאל: פרסום ראשון. עלי ספר כו/כז [=בנתיבי הספר העברי: מספר יצירה ועד לכתבי הרב יוסף דב סולובייצ׳יק], עמ׳ 149–175

שלוסברג תש״פ --, מדרשי תימן: בין ישן לחדש. מדעי היהדות 54, עמ׳ 244-215.

שלוסברג תש״פ -- (מהדיר), פירושו של ר׳ אברהם בן שלמה התימני לספר צפניה: מהדורה מוערת. קבץ על יד כז.

שלוסברג וגרנר תשע״ט אליעזר שלוסברג ומרדכי גרנר, ׳מדרש העניינות שמפטיר לכל התורה׳: פירושו של ר׳ אברהם בן שלמה התימני על ההפטריות. תימא טז, עמ׳ 1–59

שפרבר 1962 אלכסנדר שפרבר (מהדיר), כתבי הקדש בארמית, כרך ג. ליידן