הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי. כי נעים כי תשמרם בבטנך יכנו יחדו על שפתיך. (כב יז-יח)
יום יום אודה את ה׳ אשר לא עזב חסדו ואמתו מעמי ויתן לי גם את זה. הן זה הספר השביעי אשר זכני ה׳ להוציא לאור עולם מתורתו של רבנו הגדול ראש המדברים בכל מקום רבנו סעדיה גאון זצ״ל. באוריו ופירושיו לחמש מגלות יצ״ל בשנת תשכ״ב. פירושיו לתורה בשנת תשכ״ג. לתהלים בשנת תשכ״ו. הנבחר באמונות ובדעות בשנת תש״ל. ספר יצירה השלם עם פי׳ רס״ג בשנת התשל״ב. ספר איוב בשנת התשל״ג. והן עתה ספר משלי. ספר זה הכינותי אמנם לדפוס לפני כמה שנים אך מכוש אחרון נדחה מיום ליום מעת לעת ומפקידה לפקידה, רבו הטרדות ותכפו הקדימויות והעבודה נדחקה לקרן זוית, אך לחץ מתמיד של חברים שידעו על קיומה של העבודה הביאני להקדיש לה את הזמן הדרוש לשפוץ אחרון כדי להוציאה לרשות הרבים הכמהים לתורתו וחכמתו של רס״ג.
כבר בשנת תרנ״ד יצא ספר זה לאור ע״י ד״ר נפתלי המכונה יוסף דירינבורג ותלמידו מאיר בן אליהו למברט, אך רק התרגום והפירוש בערבית בלבד, כן הוסיף הד״ר דירינבורג תמצית דברי רבנו בפירושו הארוך בצמצום ובקצור רב. אבל הפירוש שבתרגום לא נגע בו, כך שמי שאינו יודע ערבית לא יוכל לדעת מאומה מפירושי רס״ג למקרא, ולדעתי אף תמצית הפירוש לוקה הרבה בחסר. ואף גם זאת כתב היד שהיה ברשותו מלבד שבושים וטעיות שהיו בו הרי חסר היה בכמה מקומות, וכבר בשנת תשי״ז פרסמתי ב״תרביץ״ חוברת שלישית חלק מן הקטעים החסרים במהדורת דירינבורג. והוא עצמו כותב במבואו ״וגם חסרונות רבים היו נמצאים בכ״י והשלמנום כפי השערתינו״ ע״ש שמונה והולך מגרעות כתבי היד שהיו ברשותו. ויש ששבושי ספריו החטיאוהו בלשונו והוציא נגד רבנו משפט מעוקל באמרו בהקדמתו שם עמ׳ 8 כי רבנו נתחלפו לו פסוקים זה בזה והחליף איוב באויב, חלילה חלילה, כי חלק מן החלופים שמנה מקורם בשבוש ספרו, ואף עד כדי כך הרחיק שבמצאו כ״י נכון טען שהלבלר הגיה. ויש מאותם שנדמה לו שטעה רבנו או כפי בטויו המעודן כביכול שגג רבנו מקורן באי הבנה שלו והעדר חדירה לעומק שטת רבנו בתרגומיו, וכאלו לדעתו כנראה תרגם רבנו את המקראות על־פה מתוך זכרונו, וברור כי דברים הללו הבל המה. הרבה הססתי אם לכתוב את הדברים הללו כי ידעתי שיתקפוני מחפשי מומין השמחים לכל בלבולת ובלבד שיהא בה ״מציאה״ אך ראיתי חובה לעצמי להסיר נלוזות מעל אחד מגדולי חכמי ישראל.
דירינבורג הוציא מהדורתו ע״פ שלשה כתבי-יד, א, כ״י אוקספורד קטלוג נייבויער 119, ב, כ״י לונדון 2375, or . ג, כ״י ברלין 1203 or, fol . אני לא ראיתי צורך להשוות מהדורתי זו לאותם שלשת כתבי היד עצמם וסמכתי עליו במה שהעתיק מהם ודקדק בהם במסירת נוסחת המקור הערבי בלבד ולא לשום דבר אחר. והשתמשתי במהדורת דירינבורג בדרך כלל לציון שינויי הנוסחים אבל עיקר מהדורתי הנחתי על פי כ״י שלי ואשר סמנתיו באות ק וכפי שאתארנו להלן.
רבנו בספריו ופירושיו נוהג לציין מספר לספר כך שאי אפשר לקבוע בודאות איזה ספר כתב קודם. והנה בספר זה ט טז מזכיר הוא את פירושו לתורה. ובפרק י, ג, מזכיר פירושו לבמדבר יד יח. ובפרק כא יז מציין לפירושו לדברים כא יח, ומכאן אף תשובה לאותם החוברים המנחשים שרבנו לא פירש שני הספרים במדבר—דברים אלא רק תרגם. וראה פירושי רס״ג לתורה מהדורתי עמ׳ קצו-קצט שם הבאתי שני קטעים מפירושיו לפרשת בהר סיני, ולפרשת דברים. ובפרק ל, ו, המחה לפירושו לספר ויקרא. בפרק יח י הזכיר את פירושו לישעיה ל יג, וכן בפרק ל כד ציין לפירושו לישעיה א ג, ולעומת זאת בפירושו לישעיה נז ג המחה לפירושו למשלי ז ו. ובפרק לא ג הזכיר פירושו לתהלים צב י. בפרק ג יב הזכיר הקדמתו לפירושו לאיוב, וכך גם בפרק יח יד. בפרק ל, ג ציין לפירושו לאיוב כח כ. רשמתי כאן מקומות שהמחה בהן בפירוש ליתר ספריו, אבל רעיונות ודעות האמורים כאן והם מקבילים לאמור ביתר ספריו ציינתים בהערותי.
כבר העירותי כמה פעמים כי רבנו נוהג לקרוא שמות לפירושיו למקרא ואין השמות אשר קרא מיועדים לספרי המקרא עצמן. את פירושו הארוך לתורה קרא ״כתאב אלאזהאר״ ואשר לדעתי יש לתרגמו ספר הציצים והנה זה ברור כי שם זה אינו אלא לפירושו, כי לא יתכן שיקרא כן לספר התורה עצמו וישנה את הוראתו ״תורה״ שכשמו כן הוא. פירושו לישעיה ״כתאב אלאסתצלאח״ ספר ההכשרה, לאיוב ״כתאב אלתעדיל״ ספר הצידוק, שהוא צידוק דין שמים והסבר בדרך הגיונית את חלות היסורין על האדם. לתהלים ״כתאב אלתסאביח״ ספר התהלות, שהוא כמעט תרגום מלולי לתהלים. לספר קהלת ״כתאב אלזהד״ ספר הפרישות, וכפי שבארתי במהדורתי לספרים הללו ע״ש. ומן הראוי לציין כי לרבנו יש עוד ספר פרישות והוא נקרא ספר הפרישות השלמה והוא חלק מן המאמר העשירי בספרו הנבחר באמונות ובדעות מתחלת פרק ד והלאה כפי שציינתי שם במהדורתי. לפירושו למגלת אסתר קורא ״כתאב אלאינאס״ ספר החברה או ההצטותות. ולפירושו לספר זה קרא ״כתאב טלב אלחכמה״ ספר דרישת החכמה, כי בו אגר רבנו הרבה דברי מחשבה חכמה ותבונה.
אם כי ספר זה מיועד לדברי מוסר ופרקי הדרכה והנחיה לדרך הרצויה והראויה לאדם באשר הוא אדם בכלל, ולאדם מישראל בפרט. הרי נתבררו בו דרך אגב גם הלכות ופסקי דין ומנהגי גאונים בהלכה, מהם הידועים לנו ממקום אחר ומהם שאינם ידועים, ומהם התלוים במחלוקת ראשונים וחשוב מאד לדעת דעת רבנו הגאון, ומהם דינים פשוטים בגמ׳ ומוסכמים לדעת הכל ועל כולן העירותי בקצרה כגון ו א הע׳ 4 בדיני קבלת ערבות שלא בקנין אלא בתקיעת כף או בכל מנהג הנהוג בין הסוחרים מעין סיטומתא, וכן על מסורת הגאונים במה קונין קנין סודר. ושם הע׳ 6 בנשבע לקיים את המצוה, דנראה שחייב משום שבועת שוא ודלא כרדב״ז בפ״ה שבועות הל׳ טז. י יח הע׳ 38 בדיני עד יחיד במה חייב להעיד ובמה אינו רשאי להעיד. יז ב הע׳ 3 אעבורי אחסנתא מברא בישא לזר. יח יז הע׳ 38 דיני מברחת אם בטלה המתנה מיד או רק לאחר שתתגרש או תתאלמן. ושם דיני גר שנתגייר הוא ובניו ומת וקדם אחר והחזיק בנכסיו. כ טז הע׳ 25 בדין שאסור למשכן את הלוה ומותר למשכן את הערב. כב ג הע׳ 12 גיל הגיוס לצבא הוא מבן עשרים והלאה. כב כו הע׳ 43 חובת השב תשיב לו את העבוט וכו׳ בלוה עצמו ולא בערב. כב כח הע׳ 44 רשאים בני העיר לתקן תקנות ולעשות הסכמים לטובת בני העיר ואסור לעבור על תקנתם. כה א הע׳ 2 בנוסחת הגאונים בגמרא שבת צו ב ״הוצאה גופה היכא כתיבה״ ועיין מגיד משה בפי״ב שבת הל׳ ח בשם רב האי גאון. לא הע׳ 16 שאין לדיין לפסוק בדרך אם המעשה היה כך. על כל אלה העירותי בפנים בקצרה, וראה ביתר הרחבה חוברת סיני ניסן-אייר תשל״ה. ועוד דיונים רבים להלכה שעל רבים מהם רמזתי בהערותי.
ידועה היא חיבתו־חובתו של רס״ג להתוכח עם הקראים ולסתור דבריהם ודעותיהם בכל עת מצוא, אף בספר זה לא פלטו מחצי עטו וגרי קולמוסו, ראה ט יג-יח. יח א. כב יז. ל י-יז ועוד.
אם כי כל שורה כל משפט כל מלה מדברי רבנו הגאון חכמה רבה ותבונה מעמיקה גלומה בהם. רציתי להעיר את המעיין על שני מאמרים לא לעצם הנושא האמור בהם כי הדברים נאמרו בספרי הפילוסופיא העתיקה אם כי במקוטעים. אלא לגישתו של רבנו בבנין הרצאותיו בספריו ובדרכי מחקריו השונים ובהם מפתח להבנת סדר הוכחותיו בויכוחיו עם כל סוגי החולקים. והם, בהקדמה עמ׳ יז ד״ה ופירוש ארבעת אלה, מנתח רבנו ניתוח יפה את פעולות כחות הנפש המשרתים את האדם במחקריו וחקירותיו, ומדריך את התלמיד היאך להשתמש בהם כדי שיפיק את מלא התועלת האפשרית לפי יכלתו היחסית של האדם. ב, בפרק כה יא פירט בהרחבה רבה היאך יבנה האדם את הוכחותיו והיאך יסתור דברי יריבו, והעיר למתוכח על הנקודות העשויות להכשילו או העלולות להחליש את רושם הוכחותיו הצודקות בעיני השומע, ע״ש, ואלה לדעתי מאד חשובים למעיין כפי שאמרתי להבנת בנין סדר ומשטר הרצאותיו של רבנו בכל ספריו.
משניות ודברי חז״ל רבים נתבארו בדברי רבנו, רבים בעקיפין או מכלל דבריו, ומעט באופן ישיר כלומר שהובאו בלשונם, ואלה הם: מבין דבר מתוך דבר, הקדמה עמ׳ טז הע׳ 55. שכר מצוה מצוה, שמצוה גוררת מצוה, ד הע׳ 3. נשבע לקיים את המצוה, ה הע׳ 16 דע מה למעלה ממך עין ראה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין. ו הע׳ 6. לעולם יהא אדם ערום ביראה, ח יב הע׳ 8. אם עשית תורה הרבה אל תחזיק טובה בעצמך וכו׳, ט הע׳ 33. והוי דן את כל האדם לכף זכות, יז הע׳ 35. ברכת הטוב והמטיב, יח הע׳ 59. התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, יט הע׳ 40. עשיר גנב זקן מנאף דל גאה, כ כט הע׳ 54. בן חמש למקרא וכו׳, כב ו הע׳ 12. ואל תתחבר לרשע, כב כד הע׳ 41. אל תאמר לכשאפנה אשנה, כז א הע׳ 7. אל תאמין בעצמך עד יום מותך, כז א הע׳ 8. איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם וכו׳ כז ב הע׳ 11.
רבות נחלקו חלוקים ויחלקו החוקרים במשך הדורות מי היו בעלי המסורה כלומר מסורה גדולה ומסורה קטנה אם היו רבניים או קראים, והרי לנו כאן עדות מפי רבנו שהוא נאמן עלינו כמאה עדים, וגם קרוב להם בזמן, ואף גם מומחה בשטח זה ובפרק ט פסוק יח כותב ברורות כי בעלי המסורה היו רבניים.
חלק הדקדוק, למקרא צירפתי חלק הדקדוק למהרי״ץ ע״פ כתב יד שברשותי. ובסוגרים מרובעים הוספתי שנויי מסורת ונקוד ע״פ כתבי היד שברשותי ק, ו, ש, מ, פ, וכפי שיתוארו להלן.
אשר להערותי לא אפרט כאן כוונן טיבן ומטרתן, כי כבר פירטתי פעמים, במבואי לספר תהלים ובמבואי לספר איוב, כי לא שניתי מאומה בעבודתי בספר זה מאשר באותן שני הספרים הקודמים, כלומר שכל מטרתי שיבין הקורא שאינו יודע ערבית את פירוש רבנו למקרא, פירוש המלים בנין המשפט ותוכן הענין, והשתדלתי לקצר מאד. כן ערכתי בסוף הספר מלון לתרגומי רבנו בספר זה, אמנם בשני הספרים הקודמים תהלים ואיוב עשיתי שרשי המלים הערביות באותיות ערביות הרי כאן הסתפקתי באותיות עבריות בלבד ועם הנזקקים לו הסליחה.
• ק בשנת תרפ״ט יצאו לתימן שני סוחרי ספרים עתיקים ששלמו בהם מחירים גבוהים יחסית, כך ששמעם משך מוכרים רבים מכל קצוי תימן, וכל אדם חפש בגנזיו גניזותיו ומרתפיו והוציא כל מה שהשיגה ידו והעלה אליהם לעיר צנעא, ואף גם זאת גם רוכלים זריזים מבני תימן פשטו בערים ובכפרים וחטטו בחורים ובסדקים ודלו לא מעט פנינים יקרי ערך. שני הסוחרים הללו גרו בקרבת ביתינו ולפיכך נהג סבי זצ״ל לבקר מדי פעם את קניותיהם שמא יתגלה כתב־יד חשוב, והם ברצון הראו לו תמיד כל רכישותיהם. באחד הימים האחרונים לשבתם בצנעא כשהם אורזים את מטעניהם ומכינים את עצמם לנסיעה חזרה לארצם גלה סבי אצלם ספר משלי עתיק מאד מקרא מנוקד ותרגום רס״ג ופירושו הארוך לספר זה. ועד אז היו לנו כמה כתבי יד עתיקים רק עם תרגום רס״ג ובלי הפירוש הארוך. הניקוד היה נקוד בבלי עתיק. סבי בקש מהם שישאילוהו להעתיקו אך הם התנו שדוקא ליום אחד כי הם נחפזים ללכת. סבי קבל את התנאי, קבל את הספר פירקו וחלקו לתשעה קונדריסים ומסרם אחד אחד לתשעה מן התלמידים שלמדו אז אצל תלמידו הרב יחיא נסים מנצורה נ״י ואני ביניהם. זכורני שישבנו אז כל הלילה סביב נר ״למפה״ שהיה תלוי באמצע החדר וכל אחד העתיק את קונדריסו, כל עמוד נקדנוהו מיד בנאמנות ובדייקנות כפי הכ״י שלפנינו, כל אחד מתשעת התלמידים שסיים דף מסרו לר׳ יחיא נסים מנצורה להגיהו. קרוב לעלות השחר סיימנו כל הספר שמחים על יכלתינו לבצע את המשימה שהוטלה עלינו, מיד לאחר תפלת שחרית נמסרו הספרים הישן והחדש לסבי והוא ישב והגיהו עוד פעם, כרך את הספר הישן בחזרה כי היה נוהג לכרוך ספריו הוא בעצמו והחזירו לבעליו. ואלה שמות התלמידים שהשתתפו אז במבצע זה ואשר כולם נמצאים כיום בארץ איש איש לדרכו, השמות נרשמו לפי סדר הקונדריסים שכתבו, מוסי יוסף בדיחי, סעיד יצחק לוי, יוסף יחיא עמר, יוסח דוד קאפח, סלימאן יהודה דהבאני, חיים יוסף צאלח, ישראל סלימאן כסאר, סאלם יעיש מנצורה, שמעון סאלם עואץ׳. והיה זה אור ליום ג כג אדר א שנת תרפ״ט ליצירה בר״מ לשטרות. כל הלבלרים הללו היינו סביב גיל שלש עשרה שנה. כתב יד זה עשיתי אותו עיקר בין בתרגום בין בפירוש. ובמקרים שהעדפתי נוסח אחר הבאתי את נוסחתו תחת הציון ק.
• ד זוהי מהדורת ד״ר דירנבורג, דפוס פאריס, שנת תרנ״ד. הבאתי נוסחתו גם לתרגום וגם לפירוש.
• ו בכ״י זה השתמשתי גם למקרא וגם לתרגום. זהו כתב יד חדש מוגה ומדוייק, כולל איוב ומשלי מקרא ותרגום והפירוש לספר איוב כפי שתיארתי במבואי לספר איוב, הספר נכתב על ידי ר׳ שלמה בן אהרן ושצ׳י בזמן שלמד לפני אבי זצ״ל ובהשגחתו, והשלימו בשנת התרע״ג.
• ש כתב יד זה הכולל כל הכתובים, מקרא בלבד מנוקד ומוטעם עם מסורת קטנה בשולים, זמן כתיבתו לא צויין למרות שהוא שלם. ולפי השערתי נכתב בראשית המאה הרביעית לאלף הששי. הספר נמסר לי ע״י האחים יוסף ואברהם בני המנוח שמעון שרעבי. בכ״י זה השתמשתי בנקוד המקרא וטעמיו.
• פ נכתב בתימן בשנת השנ״ז ליצירה, כולל כל הכתובים מקרא מנוקד ותרגום רס״ג, פרט לעזרא ודברי הימים שהם מקרא בלבד. צלום מכ״י זה נמצא במכון לצלומי כ״י שעל יד הספריה הלאומית בירושלם. צלום סיומת כ״י זה הבאתי במבואי לחמש מגלות מהדורתי.
• מ כ״י עתיק כולל כל הכתובים חסר מעט במקומות שונים, אין בו לא זמן כתיבתו ולא שם הכותב, לדעתי נכתב בחצי המאה השלישית של האלף הנוכחי. גם בכ״י זה השתמשתי בנקוד המקרא וטעמיו.
תודתינו העמוקה ורחשי הוקרתינו הכנה והנאמנה אנו מביעים בזה לכל המוסדות הקרנות והאישים הדגולים שעמדו לימינינו ואפשרו לנו לבצע את המשימה ולהוציאה אל הפעל.
הקרן ע״ש גוסטאוו וורצוויילר בהמלצת הרה״ג ד״ר יוסף חיים לוקשטיין שליט״א, על הסיוע והעדוד שהושיטו לנו.
הקרן ע״ש הרב יהודה ליב ואשתו חנה מנוחה אפשטיין ז״ל, שעל יד האקדמיה האמריקנית למדעי היהדות, שרבות סייעונו בהוצאת ספרי רס״ג גם בעבר וגם בהוה.
כן יבורכו כל יתר מיטיבינו ומעודדינו מי בחומר ומי ברוח, אם בהוה ואם בעבר כגון ״קרן עמוס״, וכל שאר המעודדים, כולם תהי משכורתם שלמה מעם ה׳, ויזכו למיטב הברכות.
י. ק.
ספר דרישת החכמה1
הקדים מפרשו תחלה ואמר2: ברוך ה׳ אלהי ישראל, היחיד באמת3, האחד, הקדמון במובן הראשיות4, אשר חכמתו היא5 שהוא יודע הכל6, וענין יכלתו היא שהוא יכול על כל דבר, החפץ לנו את הטוב והאושר, וראשם ומפתחם היא הידיעה7.
ואחר הפתיחה, הרי אין יתרון בני האדם על יתר בעלי החיים כי אם בהגיון אשר להם שהוא הידיעה, כמו שכל בעלי החיים אין יתרונם על שאר הגדלים8 כי אם בענין החיות אשר בהם, וכמו שכל גדל אין יתרונו על זולתו משאר הגופים כי אם בגדילה אשר בו. ודבר זה על אף שהוא ברור למסתכל הרי אמרוהו כתבי הקדש, שהרי הנביא אומר מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו9, באור הדבר שהוא מלמדנו במיוחד למעלה מן הבהמות, ולמעלה מן העופות יחכמנו.
ולפי שהאדם משותף עם הבהמות בטבע בעלי החיים ומדותיהם, אלא שהוא נכבד מהם במדע ובהבחנה שיש בו, נתחייב שתהא ההגדרה10 הנעלה שבהגדרותיו מנהיגה את השפל שבהן, כלומר שיהא השכל מנהיג את הטבע, לפי שהשכל הוא הנעלה והטבע הוא השפל11. ואם נהג האדם בצדק והשליט את שכלו על טבעו תתגלה עליונות אנושיותו. ואם נהג בעול והשליט טבעו על שכלו תהיה פעולתו כבהמות. וענין זה על אף שנכונותו ברורה למסתכל הרי ה׳ יתרומם ויתהדר אמר בו בספרו12 אשכילך ואורך בדרך זו תלך, אל תהיו כסוס כפרד אין הבין13. ובאור שני הפסוקים אני אשכילך ואורך על דרך אשר תלך בו ואיעצה עליך בהשגחתי, ולכן אל תהיה כבהמות שאין בהם תבונה וזקוקות למתג ורסן לרסנן בו לבל יקרבו אליך להזיק. והעולה על לב כל בני אדם תחלה מעניניהם, הוא כל שהוא מעניני הטבע לפי שהוא הקודם בבנינם14 ובתכונתם, ולכן כאשר יעלה על לבם דבר מזה15, ראוי להם שלא יחשבו עליו למעשה ולא יבצעוהו בפעל עד אשר יציגוהו לפני השכל, אם יחייב השכל עשייתו יעשוהו, ואם יחייב עזיבתו יעזבוהו, ובזה אמר הכתוב בדרך חכמה הוריתיך הדרכתיך במעגלי יושר16. וכן אם חייב השכל פעולה מסויימת והטבע מתעב אותה הפעולה ומסרב לה, ראוי לעשותה בלי להתחשב בתיעוב הטבע. וכן אם הזהיר השכל מפעולה מסויימת והיה הטבע נוטה לאותה הפעולה ושואף לה, ראוי לעזבה ואין להתחשב במה שהטבע מחבבה, וכפי שידוע מדרכי שופט הצדק שאין מטרתו כי אם למה שתואם את האמת ואף אם אינו רצוי ליריבים, ודוחה מה שהאמת מסרב לו ואף אם הוא רצוי ליריבים, וכבר נאמר בכגון זה אז תבין צדק ומשפט ומישרים כל מעגל טוב17. וראוי שישמח האדם במה שרצוי לשכל ואף על פי שהטבע מתעבו, ויתרחק ממה שהשכל מסרבו ואף על פי שהטבע רוצה אותו, ובזה נאמר שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און18. והעיקר המונח כציר לענינים הללו אשר הם סובבים עליו, הוא שהטבע להוט אחר כל הנאה מידית ואינו שם לב אם תהיה תכליתה מזיקה. והשכל נרתע משמחה מידית אם ידע שהיא מביאה צער לעתיד. וכך הטבע נרתע מצער מידי ואף על פי שנחת ושמחה יבאו בעקבותיו. והשכל מעדיף יגיעה וצער מידיים אם נתברר לו כי טובה ותועלת יהיו בעקבותיהם. ולמיני שתי ההקדמות הללו אין מספר, אלא שאני אזכיר מעט מכל סוג מהן.
ואומר, כי כל מה שהטבע נרתע ממנו הוא מה שמיגעו ומצערו לאלתר, לפי שיש במדותיו סוג נקרא העצלות. וכל מה שהוא נוטה אליו ושואף לו הוא מה שמשמחו ומענגו מיד, לפי שיש במדותיו סוג נקרא התאוה. ולפיכך זקוק האדם לניהול חכם19 שיגלה לו תכלית מה שמשמח את הטבע ורע בעיני השכל, ואחרית מה שמזיק לטבע ומועיל לשכל, ואז יסבול את היגיעה וישתדל במה שתכליתו טובה כאמרו כי אם יש אחרית20. וימנע ממה שמושכת אותו אליו התאוה מחמת רוע תכליתו, כאמרו יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות21.
וכיון שביחס להנהגה זו, אלו הוזנחו בני אדם כפי מצב בחירתם אם יבחרו לעמוד עליה22, היה אפשר שיטה אותם הטבע ממנה, לפיכך חייב החכם יתרומם ויתהדר לקבוע בה ספר בלשון החכם שלמה בן דוד ע״ה23 מגלה בו תכלית הענינים אשר הטבע קץ מהן, ומפרסם תהלתם ויקרם וכבודם כדי שישתדל האדם בהם אם עמד נגדם חלק העצלות שבו, ויגלה תכליות הדברים שהטבע נוטה אליהם ופורש24 מרירותם ורעתם ונזקם כדי שירתע האדם מהם אם יעמוד נגדם חלק מן התאוה שבו.
ומפירושי שני הדברים יחד. אשר לצרכיו הראשוניים25, הוא שהטבע מתעצל מלהטפל בעניני העולם שההכרח מחייב אותם, והם המזון כלומר האוכל, והכסות כלומר המלבוש, והמחסה כלומר המדור. וכאשר יפנה האדם אל העבודה כדי להרויח ולהתפרנס יתיצב הטבע נגדו למנעו מכך מחשש מה שישיגהו מיד מן העמל והמאמץ, עד שיופיע השכל עליו ויזכיר לו תכלית הדבר, שזה26 יביאהו מרעב אל שובע, ומעירום למגן, ומחום וקור למחסה, כי השכל יודע את זאת והטבע אינו יודע, וכאשר יעירהו השכל על כך ימשך אחר משמעתו, ויכניע את טבעו אשר מתכונתו העצלות, ובזה אמר הכתוב לא יחרך רמיה צידו והון אדם יקר חרוץ27, ובאורו לא ישיג העצלן את צידו, וההון היקר של אדם היא החריצות. וכך גם הטבע מתעצל מלהטפל בענינים הדתיים, שהיא ידיעת המצות השכליות והשמעיות28. כוונתי בשכליות, הצווי בכל מה שהוא טוב בעיני השכל, כגון האמת והיושר והצדק והחסד וכל הדומה לכך, והאזהרה על כל מה שהוא מגונה בעיני השכל כגון השקר והרשע והגנבה וכל כיוצא בכך. וכוונתי בשמעיות, המצות אשר באה עליהן הודעת השליח ע״ה כגון הטהרות והקרבנות והשבת29 והמועדים וכל הנוהג בדרך זו. וכאשר יזום האדם לעסוק ולהתבונן בהן ימצא שהטבע מעצלו מהן מפני שכבד עליו מה שימצאהו מרבוי ההתבוננות ונדוד השנה בלילה וההתאמצות ביום בקריאת הספרים והזהירות בדיוקיהם30 ושאלות החכמים והחזרות על מה שלמד לבל ישתכח, שהטבע בורח מזה תכלית הבריחה, לפי שאינו יודע את התועלת שיש בכך, אבל השכל יודע את זאת על מצב רוממות בעלי החכמה כאשר משיגים חפצם בשלמות31, כמו שאמר שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך32. ולאחרית33 שהם ברום המעלות ובמעמד הטוב ביותר לפני הבורא יתהדר ויתרומם, כאמרו כן דעה חכמה לנפשך אם מצאת ויש אחרית ותקותך לא תכרת34, ובאורו כן דע את החכמה כי היא לנפשך, ואם מצאת אותה מצאת את האחרית, ותקותך לא תכרת. וכאשר יעיר השכל את האדם על כך יתנגד לו הטבע וידכאהו כדי שלא ידרוש את החכמה35.
והצורך השני הוא שהטבע נוטה אל העברות והגזל והגנבה והמרמה וכל כיוצא בזה, והסבה לכך היא שהוא מרגיש בעצמו את זקיקותו למזון והוצאות, ועם זאת מתעצל מלהשיגן כדרכן36 ויגרום זה את העוול והזדון. וכאשר עלול האדם לנטות עם הטבע אל אחד מאלה יעירהו השכל ויעוררו על אחריתם שהם רעה וצער ובזיון בעולם הזה, ועינוי גדול ורוע מצב לעולם הבא, ועליו נאמר ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ37, פירושו ינעם לאדם הלחם האסור ואחר כך ימלא פיו חצץ. ועוד שהטבע נוטה לתאותנות במשגל ובתשמיש וכל שהוא מן הסוגים הללו, והסבה לזה היא התאוה המורכבת בו לקיום המין, ויש בו עם זאת חוסר סבלנות, וכאשר אינו משיגה כדרכה דורשה איך שיהיה, ויביאהו זה למלא תאותו בכל אופן שהוא יכול. וכאשר יחוש האדם פן יתגבר טבעו עליו באחד מאלה ויפנה אל השכל, ימצאהו מעירו על אחרית אותה התאוה שאף על פי שיש לה מתיקות מידית יש בה מרירות לעתיד, ועל זה אמר הכתוב כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה, ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות38, ופירושם, ששפתי הזרה נוטפים דבש וחכה רך39 מן השמן, ואחריתה מרה כלענה והיא חדה כחרב בעל שתי פיות. ועם ההערה הזו יבחר האדם לעזוב את העונג העכשוי מחמת מה שיש בו מן הנזק לעתיד, וירתע מלבצע תאותו.
ועוד, שההמון כיון שידיעת החושים אצלם קרובה וקלה מידיעת השכל, מפני שכלי החוש נמצאים בהם ביצירה, לפיכך הוזקקו להמשיל להם משלים כדי להשוות בעיניהם חיובי השכל כחיובי החוש. ביאור הדבר, שהחוש כאשר רואה אש בורח החי ממנה מפחדו פן ישרף, וכך אם שמע קול מפחיד יברח ממנו באופן טבעי, מפני שהדברים הללו מוחשים בהם, ומסבה זו כאשר רואה השכל דבר המאבד, או שומע דבר המזיק, וגלה את זה לטבע וראה שאינו סומך עליו ולא מקבלו ממנו, מדבר עמו באופן שיבין, ואומר לו, שים לב, שזה שאני אומר לך הוא כמו האש אשר ראיתיך בורח ממנה, וכמו המים העמוקים אשר מטבעך להשמר מהם. וזו היא תועלת המשלים, לקרב לטבע את החלטות השכל ואומרים לו כי זה דומה למה שאתה מרגיש בחוש. ולפיכך הוכרע לכנות ספר זה שהוא ס פ ר מ ש ל י מפני שיש בו מן הסוגים הללו, לפי שהוא ממשיל40 את הגזל שנגלית לשכל מגרעתו לרצח את אשר נגלית מגרעתו לטבע, כאמרו כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח41. וממשיל את הזנות שעמד השכל על השחיתות שבה לנפילה לבור שהוא אבדן גלוי לחוש כאמרו כי שוחה עמוקה זונה ובאר צרה נכריה42. וממשיל את מי שאינו יכול לשלוט ברוחו שנתבאר לשכל חטאו כעיר שאין לה חומה שהפקרה גלוי לחוש, כאמרו עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו43.
והנני מקדים לך כאן מעט מכל סוג כדי שיהיה יסוד קבוע בהקדמת הספר, ואבאר כל הדומה לכל אחד מן האופנים הללו כאשר אגיע לפירושו.
ואומר כאן, כי גם המוני בני אדם שכבדה עליהם ההתעסקות בחכמה מחמת קשיה על הטבע כיון שלא עמד44 על תועלתה, ועמלים לקבוץ זהב וכסף מפני שטבעם הכיר את תועלתם, הוזקקו שישוה להם החכם אותם ויאמר, שהדבר הזה שהשכל מצוך בו יש בו תועלת שהיא נעלמת ממך כמו התועלת שנגלתה לך, באמרו יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת45, ולא עוד אלא החכמה יקרה מהם גם יחד כאמרו יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה46.
ודע יאשרך ה׳ שכל הדברים אשר אין הטבע מתעורר אליהם אין דבר מהם נעלם מן השכל. אבל כל מה שהשכל יודעו אינו ידוע לטבע47, וכיון שהדבר כן יהיה השכל הוא הנאמן לפי שיש לו ידיעות שאין הטבע משיג אותם, ולא יתכן שהטבע ימנע את השכל משום דבר ולא לאיים עליו מחמת מחשבתו שזה נעלם מן השכל, לפי שאין שום דבר שהוא גלוי לטבע ושאינו גלוי לשכל כמוהו, והבן דבר זה והשתמש בו. וכאשר תשוה אתה מה שידוע לשכל עם מה שהטבע חש אותו תמצא יתרון לראשון על השני כיתרת האור על החשך, לפי שזה יודע מה שידוע לזה וזה אינו יודע מה שידוע לזה, ובו אמר החכם וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך48.
וכיון שנתבאר שצדק השכל במה שחושב שיש לו ידיעות שאין לטבע, ושהטבע כוזב אם נדמה לו שיש לו ידיעה שאינה לשכל, יהיה מה שמסרב הטבע להשמע לשכל בדברים שהוא יוזם אותם ויגע בהם מתוך תקוה לסופם סרוב מוטעה. והרי הוא דומה בזה למי שלא ראה גידול ילד, שהוא יתמה על המגדל את בנו ויאמר מה תקותו בכך, והמגדל עצמו יודע מה שהוא עושה. או כמי שלא ראה זריעה, שהוא יתמה על הזורע את החטה ויאמר שהוא מאבדה, והזורע עצמו לא עשה מה שעשה כי אם בחכמה. ובהפך זה יהיה מה שיקרא הטבע את השכל להתענג במעשה שיש לו אחרית רעה כמי שקורא לשתיית דבש שיש בו רעל, שיש בו מתיקות מידית ומות לאחר מכן, והיסוד בכל הדברים האלה גם יחד מאמר ה׳ בתורה לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם49.
ויש שגם המוני בני אדם לוקחים מוסר ממאורעות קשים שאירעו לאחרים, ולפיכך כתב לנו ה׳ יתברך ויתעלה בספרו שנתן לנו מאורעות בני אדם רצוים כדי שנשתדל להיות צדיקים כמותם, ומאורעות בני אדם מגונים כדי שנשמר מן הרשע שעשו. ואף לא היה לפניו יותר קל מאשר לרשום במשליו מעשה בני אדם שאמרם שלמה ע״ה בספר זה בדברי חכמה, והניח לכך מעשים אשר מצוי כיוצא בהם, הוא מה שאמר על העצל אני ראיתי את עניניו הולכים הלוך וחסור ממצב למצב עד שחרב נוהו ואבד ולקחתי בו מוסר, והוא אמרו על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כולו קמשונים וגו׳ ואחזה אנכי אשית לבי וגו׳50. וכך בנואף אמר שראהו שוגה ונפתה עד שנתקע החץ בגופו במקום שהורגו, והוא אמרו הטתו ברוב לקחה וגו׳, הולך אחריה פתאם וגו׳, עד יפלח חץ כבדו וגו׳51. וכמו שתיאר את החכם שהוא מציל עיר מיד מלך גדול הרוצה להשמידה בחכמתו ותבונתו, כאמרו עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו׳, ומצא בה איש מסכן וחכם וגו׳52. הרי הדברים האלה שהחכמה נושאת במשלים עושים את האדם כאלו ראה אותם ומכשירים אותו למשמעת הכשרה שלמה.
ושלמות המדע בארבעה אופנים, האחד הקבולת, ואחריו הזכירה, ואחריו המחשבה, ואחריו ההבחנה. ושני החלקים האחרונים הללו משרתים חלקי הידיעה שהם הלמידה והבנת דבר מתוך דבר. אשר ללמידה היא שילמד האדם עיקרי המדעים ויסודותיהם ממי שקדם לו בהם והגיע לפניו אליהם, ועליו הוא מצוה בספר זה ואומר שמע בני מוסר אביך53, הט אזנך ושמע דברי חכמים54. אבל הבנת דבר מתוך דבר הוא שיסעף הלומד ממה שכבר למד מרבו שערים אחרים שלא אמרם לו רבו בפירוש, ובו אמרו קדמוננו ז״ל מבין דבר מתוך דבר55. לפי שאין החכמים קובעים בספריהם את פרטי הענינים הפשוטים אשר אינם כוללים ענינים אחרים, אלא אינם קובעים בספריהם כי אם הכללים שכאשר יעמוד עליהם האדם הלומד ימצא תחתיהם ובכללם פרטים אחרים רבים, ולפיכך יש צורך להבין דבר מתוך דבר, ועל זה אמר שלמה בספר זה אם תבקשנה ככסף, אז תבין יראת ה׳56. ושני החלקים הללו כלומר למידת המדע והבנת דבר מתוך דבר זקוקים לארבעת האופנים שהזכרנו לעיל, כלומר כח הקבולת והזכירה והחשיבה וההבחנה.
ופירוש ארבעת אלה כפי שאבאר. אשר לכח הקבולת היא אשר בה יקבל האדם מה שלמד, והיא הנקראת בעברית שמיעה ולמידה כאמרו למען ישמעו ולמען ילמדו57, והרי היא בחלק הראשון ממנה וכן בכל חלק נוסף נקראת שמיעה, וכאשר נשלם הלמוד נקרא למידה. וכח הזכירה הוא שבו זוכר האדם מה שכבר למד מעת זו לזמן אחר, והיא נקראת שמירה, ובה נאמר פעמים רבות בתורה ושמרתם58, ובספר הזה הוא אומר שמרם בתוך לבבך59, קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך60. וכח החשיבה הוא המשוטט61 כאשר צריך הוא לעמוד על דבר, ומחלק אותה החקירה אם הוא לאיזה מאורע לכמה חלקים, ויפרט אותו הפירוש לפרטיו אם היתה המטרה הבנת דבר, עד שלא ישאר שום אופן ולא חילוק ממה שסובל אותו הדבר שאינו מביאו, וזה נקרא בעברית מזמה, ובו הוא אומר מזמה תשמור עליך62. ונקרא גם מזמות לפי רבוי מה שמעלה כח החשיבה כמו שאמר לשמור מזמות63. וכח ההבחנה הוא בעקבות כח החשיבה, לפי שהוא מבחין בין אותם האופנים והסוגים אשר העלה כח החשיבה, ומגלה בטול הבטל מהן, ומאשר את הנכון מהן אם היתה ההתבוננות בעצה, וכן מגלה אי נכונות מה שאינו נכון מהן, ומקיים את שהוא מהן אפשרי אם היתה ההתבוננות במאורע, וכן מאמת את שהוא מהן אמת ומבטל את שהוא מהן בטל אם היתה ההתבוננות בדעה64, רבו המאמתים והמאשרים או מעטו, וכן המבטלים והמאפיסים, וענין זה נקרא בעברית בינה, אף על פי שפשטה הבנה65, כמו שנאמר חכמת ערום הבין דרכו ואולת כסילים מרמה66, ואומר בינו בוערים בעם67. וכאשר ירצה דורש החכמה אותה, עליו תחלה למצוא את בעליה וילמד מהם מה שאפשר לו בכח הראשון, ואחר כך יזכרהו ויאצרהו אצלו בכח הזכירה והשמירה שהוא השני לפי הסכום דלעיל, ואחר כך יסעף מה שלמד בקצור וזכר באופן כללי בשני הכחות האחרים, והוא שיחלק את הביאורים לחלקים עד שידע שלא נותר בכח החשיבה שום חלוק שהבאור סובלו. ואחר כך יבחין בכח ההבחנה איזה מהם הנכון והאמת לנהוג על פיו. וכאשר יעשה כן יהיה המדע אמתי. ואם קצרה יכולת אחד מארבעה אלו לא יהיה נכון מה שירכוש מן המדע. ובאור הדבר, שאפשר שיהיה כח ההבחנה חזק ולא יהיה אותו המדע נכון, והוא אם היה כח החשיבה חלוש שאז יעלה מן הדבר שיש לו עשרה חלוקים רק שבעה, ואפשר שהנכון הוא במה שאחריהם, ותשוטט הבינה באותם שבעת החלקים כדי להבחין את הנכון בהן ולא תמצאהו, וישאר נבוך. וכן אם היה כח ההבחנה חלוש לא יועיל כח החשיבה ואף על פי שכבר הקיף את כל החלוקים והעלה אותם בשלמות, מה יועיל לו זה כאשר אין יכולת בכח ההבחנה להבדיל את הנכון שבהן מן הלא נכון כדי שיובדל כל אחד מהם לבדו, כל שכן אם קצרה יכולת כולם. וחולשת הקבולת והזכירה יותר קשה מזה, כי המה הכחות הראשוניים תמיד. נבקש מה׳ לנצור לנו הכל ברחמיו. וכבר פתח החכם שלמה בששת האופנים הללו בפתיחת ספר זה כמו שנבאר את זה בעזרת ה׳.
והמדע בכללותו וכל אופניו בנוי על חמשת החושים68, והם חוש השמע הראות והריח והטעם והמשוש ויש לו כח ככחם. ופירוש הדבר כי ענין מסויים מעניני המדע אם עלה בשכל מרגיש באמתתו בהרגשתו בדבר המוחש, ולפיכך ממשילים הכתובים דברים המושכלים בדברים המוחשים, שהרי המשיל את החכמה למה שרואה העין כמאמר שלמה ולבי ראה הרבה חכמה ודעת69. וכן ממשילה אותו עוד במה שהאוזן שומעת כמאמר איוב כי אזן מלין תבחן70. וכן ממשילה אותו למה שהחיך טועם כאמרו וחיך יטעם לאכל71. וכן מדמה אותו למה שהנחירים מריחים כמאמר הכתוב על שופט הצדק והריחו ביראת ה׳72. ואף נמשלה ההנהגה למה שממששים הידים כמו שנאמר בחסרי יכולת ההנהגה ימששו חשך ולא אור73, אם היו תועים. וסוד הדבר הזה שהראות אצור בה כח הרוח הרואה, וכאשר מתחברים עמו74 הנראים מתעורר ויתאמת לאדם שזה הוא הדבר הנראה בלי ספק75. וכך בשמע כח שומע, וכאשר מתחברים בו הנשמעים מגלה אותם ויוכל האדם להעיד על אותו הדבר שהוא הדבר הנשמע לא זולתו, ועל דרך זו שאר החושים. כך בשכל כח הידיעה, וכאשר מופיעים בו הענינים המושכלים מתבררים לו ומתאמת אצל האדם שהם הם המושכלים בלי ספק. ועל פי הדגמה זו כל מדע הוא אצור בשכל, ואין המטרה בלמידה ובהוצאת דבר מתוך דבר גם יחד אלא כדי שיגלו את הדבר אחר ההתעוררות, וכאשר יתברר לשכל יעיד עליו שהוא האמת. ולפיכך עשה את הספר הזה ודומיו להעיר על מה שיש בשכל, ויעוררו על מה שהיו מתעלמים ממנו, ועל זה נאמר הבינו פתאים ערמה וכסילים הבינו לב76.
ומצאנו עם ההתחקות וההתבוננות, שספר זה כולל שנים עשר ענינים נעלים משערי החכמה. השער הראשון צווי77 גדול הוא אמרו שמע בני מוסר אביך78, כבד את ה׳ מהונך79, ירא את ה׳ בני ומלך80, וכדומה לכך. וכנגדו האזהרה מן החטא, הוא אמרו חדל בני לשמע מוסר לשגות מאמרי דעת81, ופירושו חדל בני משמוע מוסר המשגה אותך מאמרי דעת, ואמר אל תצא לריב מהר82, וכן אל תתהדר לפני מלך83, וכדומה לכך. והשני ההודעה כי סוף הצדיק לטוב, אמרו תוחלת צדיקים שמחה84, וכן זכר צדיק לברכה85, ודומיהם. ויסתפח לכך הודעה על סופו שלרשע שהוא רע כאמרו לא יכון אדם ברשע86, וכן כי לא תהיה אחרית לרע87. והשלישי הצבת דבר הגלוי לשכל במקום דבר הגלוי לטבע, בין רצוי כגון אמרו על החכמה כי מצאי מצא חיים88, ובין מגונה כאמרו עליה וחטאי חמס נפשו89. והרביעי ספור דבר שמצאו החכם והוא מצוי כך בין בני אדם, והוא אמרו עשיר ברשים ימשול90, ואמרו חכם בעיניו איש עשיר91, דברי החכם אלה אינם לא צווי ולא אזהרה אלא ספור המציאות, אמר תמצא שהעשירים באופן זה. וכן אמרו לא יחפוץ כסיל בתבונה92 תאור המציאות. והחמישי דבר שאמרו בלשון כללי וענינו מיוחד כאמרו מברך רעהו בקול גדול93, ופירושו יש המברר את רעהו בקול גדול בבקר בהשכמה והיא לו בעיניו נחשבת לגדופין, כלומר בלבו, ויהיה זה ודומיו כעין הפסוקים שכתוב בתחלתן יש, כגון יש מפזר94, יש מתעשר95. והששי דבר שהוא בהחלט על כל פנים, הוא אמרו מכסה פשע מבקש אהבה96, וכאשר נבטאהו בלשון הפירוש נאמר לא יכסה הפשע כי אם מבקש אהבה, וכמוהו לחכם לב יקרא נבון97, לא יקרא נבון אלא לחכם. והשביעי דבור שאפשר לחשוב בו שהוא ספור והוא צווי או אזהרה, הוא אמרו תועבת מלכים עשות רשע כי בצדקה יכון כסא98, אשר ביאורו חובה שיתעבו המלכים עשות רשע כי הכסא בצדק יכון. וכן רצון מלכים שפתי צדק99, חובה שיהיו רצוים לפני המלכים דברי הצדק. והשמיני דמוי הדבר הנעלה במה שהוא למטה ממנו, וענינו שזה נעלה מזה, הוא אמרו מגדל עז שם ה׳,100 פירושו שם ה׳ נעלה ממגדל עז אליו ירוץ הצדיק וישוגב. והתשיעי צירוף דבר שהוא רוצה להודיענו אותו לדבר שהוא ידוע אצלינו כדי להשוות ביניהם, הוא אמרו שמן וקטרת ישמח לב וגו׳,101 ופירושו כמו שהשמן והקטורת מוסיפים לשמחת הלב יותר מאחד מהם כך עצת הידיד מתוקה מעצת הנפש לבדה. והעשירי דבר שיחשוב השומעו שאין בו התנאה וכלולה בו התנאה, אמרו התרפית ביום צרה וגו׳102, ענינו אם התרפית ביום צרה צר כחך. וכך אמרו לך מנגד לאיש כסיל וגו׳103 ענינו לך מנגד הכסיל ואם לאו אינך יודע מאומה מאמרי הדעת. והאחד עשר שני פסוקים שנדמה לקורא שהם נפרדים והם מחוברים, אמרו נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך104, והוא מחובר למה שלפניו מקלל אביו ואמו ידעך נרו באשון חשך105, ותהיה נחלתו מבוהלת לו בראשיתה ולא יבורך לו בסופה. וכן אח נפשע מקרית עז ומדינים כבריח ארמון106, וכן בכל עת אהב הרע ואח לצרה יולד107, מחוברים למה שלפניהם כמו שאפרש בהגיעי בתוך הספר. והשנים עשר ההודעה לדורש החכמה היאך לבקשה, יחד לענין זה מאמר גדול מן דברי אגור בן יקה108 עד סוף הפרשה. ואשר הביאו לכך הוא מפני שידע שדורש החכמה פונה אליה בחשק ובלהט, ואם הוא יצא אליה פתאום יבוא במבוכה ולא ידע מה הוא אשר ראוי שיתעמק בו וישאל עליו, ומה אשר אינו ראוי לכך מחמת שאינו נישג, לפיכך ציין החכם את מה שאין דרך לעמוד עליו מן המדעים, והבדילו והפרישו לצד, ואמר לתלמיד אל תשאל על זה כי התעסקך בו עמל וטרדת לב, וזה הוא ידיעת הבריאה והיצירה וטבעי הדברים מעיקרן, ואמר בכולם יחד שהם לה׳ יתהדר ויתרומם ומיוחדים לו, ושכל בני האדם תקצר יכלתם להשיגם והוא אמרו כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי, ולא למדתי חכמה וגו׳, מי עלה שמים וגו׳109, וכפי שאבאר פסוקים אלו במקומם פירוש מספיק. וכאשר הבדיל החכם את אלה לצד, פנה אז אל דורש החכמה ואמר לו, שאל על מה שאחרי חכמה זו ממה שצוך ה׳ והזהירך, והוא אמרו כל אמרת אלוה צרופה וגו׳, אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת110. וממה שמסרו לך אבותיך הוא אמרו אל תלשן עבד אל אדוניו פן יקללך ואשמת111 עד סוף הפרשה כפי שאבארנה בהגיעי אליה בעזרת ה׳.
ולפיכך קראתי ספר זה ספר דרישת החכמה לפי שהוא יועץ לדורשה העצה הטובה בהחלט היאך ישיגנה. ואומר, זקוק דורש החכמה לחמשה דברים שבהם יושג לו מאויו, הראשון שיהיה כשרוני112, והוא שיהיה אפיו113 מקבל את הלמוד ובו אמר שלמה בלב נבון תנוח חכמה114, ובהעדרה נאמר למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין115. והשני אהבת החכמה והתשוקה אליה, כי זה יעזרהו על הלמוד, ובו נאמר אוהב מוסר אוהב דעת116, ובהפכו נאמר פורע מוסר מואס נפשו117. והשלישי שימצא מורה שיורהו עליה ומדריך ידריכהו אליה, ועל זה נאמר הולך את חכמים יחכם118, ובהזנחתו נאמר לא יאהב לץ הוכח לו אל חכמים לא ילך119. והרביעי שיהא לו די כלכלתו ופרנסתו כדי שיהא לבו פנוי לחכמה, ועל זה נאמר הכן בחוץ מלאכתך וגו׳120. והחמישי דורש החכמה זקוק למשך זמן כדי שיצרף בכל חלק ממנו מלה למלה, ובו נאמר אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי121. ומי שנחנן בכללות החמשה ושלמותם אשריו, לפי שהפיק הטוב והרצון, והוא בלי ספק ימצא את החכמה וישימה, ובו נאמר אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה122.
נשלמה ההקדמה