ויקרבו ימי דוד וגומר. חז״ל התעוררו לחקור למה נאמר קריבה למות בדוד? ואמרו בפרק גיד הנשה, (אמר המגיה חפשתי בכל פרק גיד הנשה ולא מצאתי שום דבר מזה המדרש שם, אבל בב״ר ריש פר׳ צ״ז דף ק״ז ע״ד מצאתיו בביאור ודוק:) שכל מי שנאמר בו קריבה למות לא הגיע לימי אבותיו, בועז עובד ישי מארבע מאות שנים היו, ודוד לא היה אלא בן שבעים שנה, לפיכך כתב בו קריבה, עמרם היה בן קל״ג שנים ומשה לא היה אלא בן מאה ועשרים שנה, לפיכך כתב בו קריבה, שנאמר
(דברים ל״א י״ד) הן קרבו ימיך למות, אברהם היה מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים, יצחק מאה ושמונים שנה, יעקב לא היה אלא שבע שנים וארבעים ומאת שנה, לפיכך נאמר בו קריבה
(בראשית מ״ז כ״ט) ויקרבו ימי ישראל למות. בזה דקדקו מלת קריבה שראוי שתאמר בערך אל זמן גדול ממנו, לא שהיה ההבדל בין שניהם עצום, כי לא יאמר שהבחור שימות בן שלשים שנה קרבו ימיו לימי הזקן שבא בגבורות שמונים שנה, אבל תאמר הקורבה כאשר יהיה ההפרש בלתי גדול כ״א שלא הגיעו לימי אבותיו. ועוד אמרו בפרק מי שמתו,
(ברכות דף י״ח ע״א) ויקרבו ימי דוד למות, וכי ימים מתים? א״ר שמואל בר נחמני צדיקים שמתים ימיהם בטלים והם קיימים, וכן הוא אומר
(תהלים קמ״ט) יעלזו חסידים בכבוד וגומר, הא למדת שאפילו במיתתן מרוממים הקב״ה, וכן הוא אומר והחיים יודעים שימותו
(קהלת ט׳ ה׳) אלו הצדיקים שאפילו במיתתם קרויים חיים, וכן הוא אומר
(שמואל ב כ״ג כ׳) ובניהו בן איש חי, וכי כולי עלמא בני מיתי ננהו? אלא בן איש חי שאפילו במיתתו קרוי חי. דקדקו בזה שזמן האדם וימיו כלים עם הגוף ונשמתו נשארת אחרי המות נצחית, ואז לא ישלוט עליה הזמן להיותו מספר התנועה אשר לגשם, והיא נפרדת מהגשמות ומשיגיה ולכן אין לה ימים. ועוד אמרו בבראשית רבא (ריש פר׳ צ״ו דף ק״ז ע״ד), ויקרבו ימי המלך דוד אין כתיב כאן, אלא ימי דוד, לקיים מה שנאמר
(קהלת ח׳ ח׳) אין שלטון ביום המות, ואף יעקב שנטה למות השפיל עצמו לפני יוסף, שנאמר
(בראשית מ״ז כ״ט) אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תקברני במצרים. העירו בזה שדוד בשעת מותו השפיל הכתוב מעלתו הגשמית במה שלא קראו מלך עולם, כפי מה שכתבתי למעלה אחרי אשר נמשח שלמה והומלך על ישראל כבר דוד לא היה מלך, כי אין מלכות חדא נוגעת בחברתה, ולזה קודם המשיחה אמר והמלך דוד זקן ויאמר המלך ויחי המלך דוד, ואחרי המלכת שלמה ומשיחתו לא נקרא עוד מלך, ואמר
ויקרבו ימי דוד למות, ואמר וישכב דוד עם אבותיו. וכתב הרמב״ן בפירוש התורה בפסוק ויקרבו ימי ישראל למות וגומר, שהרגיש בעצמו אפיסת הכחות ויתרון החולשה, ואיננו חולה אבל ידע כי לא יאריך ימים, ולכן קרא לבנו יוסף וגומר וכן
ויקרבו ימי דוד למות, ושם נאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ, כי ידע בנפשו כן עכ״ל. ואין צורך לומר שהרגישו בעצמם יעקב ולא דוד אפיסת הכחות ויתרון החולשה ושלכן ראו לצוות לבניהם, כ״א שהיו חכמים ונבונים וראו שהיו זקנים מאד ושבאו ימי הפקודה ובאו ימי השלום, וחשבו שלא יחיו עוד ימים רבים ופחדו שמא יטרף דעתם, כמו שיקרה פעמים רבות לזקנים, ומפני זה היו מצווים את הבנים קדום חליים, וכאלו הכתוב יעיד על זה באמרו
ויקרבו ימי דוד למות, שלא נחלש יותר ולא אפסו כחותיו אפיסה מורגשת, כי אם שקרבו ימיו למות ובחשבו שהיו ימי שנותיו שבעים שנה התעורר אל הצוואה, לא בעבור כאב או חולשה מתחדשת עליו. ולפי שאחרי המלכת שלמה התאמץ דוד אביו בהכינו הלויים ושאר הדברים הצריכים לבנין הבית כמו שנזכר בדברי הימים
(דברי הימים א כ״ג), וכמו שכתבתי, לכן אמר כאן
ויקרבו ימי דוד למות, ר״ל שאחר שעשה שאר הדברים ההמה ראה שנתקרבו ימיו
למות ויצו את שלמה בנו. ולמדנו מזה שאין ראוי לאדם שיצוה את בניו בהיותו חולה, כי בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל בשעת פרידתה ולא יהיה שכלו מיושב עליו לצוות מה שצריך לצוותו, אבל בהיותו בריא אולם מימים והשנים אשר עברו עליו הם יעוררו אותו לעשות צוואתו, לא מתוך חולשה ואפיסת הכחות. והנה מנהג הצואה מהזקנים לפני מותם היה תמיד ממנהגי האבות הקדושים, כמו שמצינו ביצחק שרצה לברך את עשו לפני מותו, ויעקב גם כן שצוה את בניו בסוף ימיו, ומשה אדוננו שברך את ישראל בשעת מותו, ויהושע שהוכיח את ישראל קודם מותו. והסבה בזה אצלי הוא מפאת המת המצוה ומפאת החי המצווה. אם מפאת המת המצוה, לפי שבעת מותו ימצא עצמו זך השכל ובהיר התבונה, כי כמו שזכר החוקר (אריסטו) במאמר השלישי מספר הנפש, כל עוד שיחלשו הכחות הגופניים יתחזקו הכחות השכלי׳, להיות הכח הדברי בלתי מתערב בגוף, וכבר זכר זה גם כן הרב המורה בפרק נ״א חלק ג׳, ואמר שזהו מה שאחז״ל (
ב״ב פ׳ א׳ י״ז ע״א) במשה ואהרן שמתו בנשיקה, ולהיות האבות הקדושים בזמן מיתתם יותר דבקים ביי׳ אלהיהם ונפשם צרורה בצרור החיים והאמת, היו בוחרים אותו העת לצוות עניניהם ולברך את מעשה ידיהם, לפי שבעת ההפרד היו בשלמות יותר גדול ממה שהיו בחיים, וכמו שאמר אליהו לאלישע
(מלכים ב י׳) אם תראה אותי לוקח מאתך יהיה לך כן, כמו שאבאר בהגיעי לשם בע״ה. הלא תראה שרבקה כאשר ספרה ליעקב הדברים שאמר יצחק לעשו
(בראשית כ״ז ד׳) בעבור תברכך נפשי בטרם אמות, הוסיפה היא מאותו מאמר על צד הפי׳ ואמרה ואברכך לפני ה׳ לפני מותי, הנה הוסיפה ואמרה לפני ה׳, להעיר על אותו דבוק, שבעת ההוא נפשו לפני ה׳ תעמוד ובו תדבק, ולזה תהיה הברכה יותר עצמיית ומועילה והצוואה יותר שלמה ואמתית, הנה זה התועלת היא מצד המת המצוה. ואמנם מפאת החי המצווה, הוא לפי שהדברים אשר יצווה האדם את בנו מחמת מיתה הבן מחוייב כפי הדין יותר לעשותם, הלא תראה שבני יעקב כאשר מת אביהם אמרו אל יוסף
(שם נ׳ י״ז) אביך צוה לפני מותו לאמר אנא שא נא פשע אחיך וגומר, הנה אמרו לפני מותו, לחייבו ולהכריחו עוד בדבר, ומשתי אלה הבחינות צוה דוד
את שלמה בנו לפני מותו. והעיד הכתוב בזה שדוד בשעת מותו לא צוה דבר את אדוניהו, כאלו לא היה בנו ולא יצא מחלציו, ולשלמה לבד צוה כל מה שצוה, כי הוא היה בנו אשר אהב ועליו תלה כל דברי צואתו: