יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם גדולה וקשה על האדם.

איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי איש נוכרי יאכלנו זה הבל וחלי רע הוא כותב הספר כבר חזר על המילים האלה כמה פעמים, כפי שנאמר קודם. הוא הזכיר אותם כאן שוב כדי להוסיף בהם דבר, והוא שהאדם ישאיר את הרכוש הזה לזר שיאכל ממנו וייהנה ממנו, כמו שאמר ״ואיש נכרי יאכלנו״. שהרי קודם לכן אמר שהרכוש ייעלם בעוד האדם בחיים, והוא לא ימצא כסף כדי לרכוש תכריכים ולא יהיה לו מה להשאיר לילדיו. ״כבוד״ משמעו גם כן רכוש, ויתכן שמשמעותו בהמות, כמו ״ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה״ (בראשית לא:א), שכן את העושר והנכסים הוא כבר הזכיר קודם לכן, כפי שפורש לפני כן.

אם יוליד איש מאה הכוונה מאה בנים, וזוהי שיטה לציון ריבוי, לא מספר מדויק.

ושנים רבות יחיה ורב שיהיו ימי שניו ויהיה מספר שנות חייו רב ככל שיהיה.

ונפשו לא תשבע מן הטובה כלומר הוא היה עני וחסר כל ומתאווה לכל דבר.

וגם קבורה לא היתה לו הכוונה היא לקבורה טובה, כלומר הוא לא זכה לכבוד לא בחייו ולא במותו, או שבמילה ״קבורה״ הכוונה היא לתכריכים ולהספד.

אמרתי טוב ממנו הנפל כמו שאמר קודם לכן ״וטוב משניהם את אשר עדן לא היה״ (קהלת ד:ג). המילה ״רב״ במקרא יש לה ארבע משמעויות. האחת היא לשון ריבוי. השנייה היא לשון גדולה, שהרי ״רב״ הוא התרגום הארמי של המילה העברית ״גדול״, וגדול בעברית בא במשמעות של גודל הגוף ובמשמעות של רוממות המעלה ובמשמעות של מספר גדול, כמו ״גדול ורב״ (דברים ב:י). ״רב״ בא במשמעות של ריבוי גם בפסוק ״לרב תרבה את נחלתו״ (במדבר כו:נד) ובפסוק ״ורב שיהיו ימי חייו״. כשמופיעות שתי המשמעויות האלה המילה היא מגזרת הכפולים. המשמעות השלישית היא משמעות של סכסוך ״הוי רב את יוצרו״ (ישעיהו מה:ט) מעניין ריב, מגזרת עו״י. המשמעות השלישית היא מגזרת לו״י מלשון ״רבה קשת״ (בראשית כא:כ), ״וברקים רב ויהומם״ (תהלים יח:טו), שכן הוא כמו ״וישלח חצים ויפיצם״ (שם). אחרים אומרים שגם זה מגזרת הכפולים, כמו ״השמיעו אל בבל רבים״ (ירמיהו נ:כט). דוגמא למשמעות זו של גדולה ורוממות היא ״קרית מלך רב״ (תהלים מח:ג), שהכוונה בכך לדויד. ישנם גם דוגמאות בריבוי ״ורבי המלך״ (ירמיהו מא:א) ״רבים ונכבדים״ (במדבר כב:טו), ובנקבה ״רבה״, ״ורבה היא על כל האדם״ (קהלת ו:א).

כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה זהו תיאור של נפל, עובר שמת ברחם, אשר נוצר והגיע לידי קיום, אך תכליתו לא הושלמה והוא פסק מלהתקיים בעודו במחשכים. הוא לא הושלם כפרט, וקיומו לא נשלם והוא לא התגלה. ״ובחשך שמו יכוסה״ מכיוון שהוא לא הופיע בגלוי בעולם ולא נודע בין הבריות, כאילו הוא בחשך, ואף אחד מאנשי העולם לא הכיר אותו ולכן שמו נעלם ולא הופיע ולא התגלה.

נחת לזה מזה כלומר הנפל שתואר קודם לכן נפשו שקטה יותר ולבו שליו יותר מאדם שנולד וראה ושמע וידע, ולמרות זאת כל מאמציו ועמלו הגופני הלך לאבדון, והוא גם לא זכה להשיג שום דבר רוחני, וכך יצא מופסד מכל בחינה.

ואילו חיה אלף שנים פעמים כלומר כפול שניים.

וטובה לא ראה הלא אל מקום אחד הכל הולך כוונתו במילה ״הכל״ היא לאדם שהאריך ימים ולנפל, כלומר אורך שנים וחיים ארוכים אינם מביאים יתרון מעלה, אלא מי שאינו זוכה לשלמות עצמית שבאמצעותה תמשיך נפשו להתקיים, הרי שדינו לאחר המוות כדין הנפל אשר לא חי ולא ראה ולא ידע, ותהא תקופת חייו ארוכה ככל שתהא.

כל עמל האדם לפיהו כלומר כל יגיעתו ועמלו היא לצורך השגת מזון, במשך כל ימי חייו הוא מכלה את כל מה שהוא הרוויח לצורך אכילה, ועם זאת תאוותו אינה מסופקת ואינה שוככת, אלא היא דורשת תוספת, בהתאם לטבע שלה שעל פיו נבראה, שהרי אילו הייתה התאווה מתבטלת היה הגוף מתפרק, ולא היה יכול למלא את חסרון מה שהתפרק, וכך זה היה נמשך בהדרגה, ולכן היה האדם מת. על כך אמר: וגם הנפש לא תמלא כלומר היא אינה באה על סיפוקה ואינה מסתפקת ואינה חדלה מלבקש תוספת, בדומה לדברי פרעה ״תמלאמו נפשי״ (שמות טו:ט). המילה ״נפש״ בעברית באה במשמעות של רצון ותאווה, כמו ״אל תתנני בנפש צרי״ (תהלים כז:יב) ״אם יש את נפשכם לקבר את מתי״ (בראשית כג:ח), ומלשון זה נאמר ״והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה״ (ישעיהו נו:יא), כלומר בעלי תאווה חזקה ותאוותנות גדולה.

כי מה יותר לחכם מן הכסיל מה לעני יודע להלוך נגד החיים כלומר, אני תיארתי לך את תכונות הכסיל, שיש בו חמדנות גדולה ותאווה חזקה וקמצנות רבה, ונפשו לא תשבע מבקשת התאוות ועינו לא תשבע מבקשת הממון. לפיכך, אם הוא [החכם] כמוהו, איזה יתרון יש לו עליו? אם החכם הוא כזה, הרי שהידע ויתרון המעלה לא השאירו עליו שום רישום, אלא מידותיו הן כמידותיהם של הכסילים, ואם כך הרי שהוא עני ונעדר טובה ואינו יודע ללכת בדרך החיים ואינו יודע ללכת בעקבות בעלי השכל אשר הם החכמים לפי האמת, אשר יש בנפשם כוח להשתלט על תאוותיהם ולכבוש את שאיפותיהם החומריות, ולכן הם החיים לפי האמת והם הבריאים אשר אין בהם מחלות נפשיות, כמו ״בשר חי״ (ויקרא יג:י) ״במחנה עד חיותם״ (יהושע ה:ח), שמשמעו בריאות. ״לעני יודע״ הכוונה היא ״אם הוא עני ולא ידע להלוך...⁠״. ״עני״ הוא תאב הבצע, בניגוד ל״עשיר״ שהוא זה ששמח בחלקו. הכוונה היא שאם החכם דינו לעניין תאוות בצע ואיסוף רכוש הוא כדין הכסיל, הרי שאיזה יתרון יש לו עליו? אחרים אומרים שהמשמעות היא כך: אם העני אשר אין לו רכוש שבאמצעותו יוכל להשיג את תאוותיו ושאיפותיו, אם הוא יודע את האמת ומבין שהרכוש אינו שלמות שהיא מטרה כשלעצמה, הרי שבמקרה כזה אין סיבה שילך אחרי אהבת הממון וישקוד על השגתו וישתוקק לו, כפי שעושים שאר האנשים החיים, כלומר שאר האנשים שקיימים בזמן הזה, בדומה למשמעות של ״חיים כולכם היום״ (דברים ד:ד). כוונת הפסוק היא: אל לו לאדם בעל ידע להידמות להמון ולאמץ את חסרונותיהם, אלא עליו לעמול לבדו על מה שמעניק לו שלמות ולהתעלם מן האחרים.

טוב מראה עינים מהלך נפש גם זה הבל ורעות רוח ידוע שהעיניים רואות רק מה שקיים לפניהן. ולעומת זאת מה שנעלם או שמוסתר מהן באמצעות מסווה או מסך או משהו מעין זה הרי שהן אינן מסוגלות לתפוס אותו ולהתבונן בו. בניגוד לכך, הרי שהדמיון והתאווה אינם עוצרים בפני דבר קיים וגם לא בפני דבר נסתר, אלא הם ממשיכים לפעול וכוללים את הכול. לפיכך אמר שבעל השכל ראוי לו להסתפק במה שקיים, ואפילו הוא מעט, ולא ילך בחופשיות בעקבות התאווה, שכן לתאווה אין סוף ואין גבול, כדברי השיר ״קח מה שראית ועזוב מה ששמעת עליו״¹. לפיכך מי שעוסק בתאווה הריהו עוסק בדברים בלתי אפשריים ובדמיונות חסרי ערך, שאינם מביאים לשום תוצאה מלבד תשוקות ומשאלות כוזבות ודמיונות מדומים.

מה שהיה כבר נקרא שמו ונודע אשר אדם הוא ולא יוכל לדין עם שתקיף ממנו זוהי השלמה למה שנאמר קודם, כלומר מה שקרה והתרחש לאדם בפועל, הרי שהוא כבר הופיע ונודע ונקרא בשם, במובן זה שהוא כבר יוחס לאדם. הכוונה היא ״ונודע אשר האדם חלש״, כלומר מה שלא התרחש והאדם מקווה שיקרה לו, הרי שהאדם חלש מכדי לגרום לו להתרחש, והתרחשות הדבר אינה תלויה ברצונו, ואין לו כוח להשיג לעצמו רכוש או תענוג, אם האל לא ייתן לו זאת. אם הוא יכעס ויתרגז על כך שלא השיג דבר מה בעוד שהוא אינו מסוגל להשיג אותו לפי רצונו, הרי שדינו כמו אדם הבא במריבה ובטענות מול אדם חזק ממנו, אשר אינו שם לבו כלל למריבה, ומעשה כזה מנוגד לתכונותיהם של אנשי המעלה. הרי ״דין״ הוא התרגום הארמי של המילה ״ריב״ ו״תקיף״ הוא התרגום הארמי של המילה ״חזק״, והצורה המשוחזרת של המשפט המביעה את הכוונה היא ״ונודע כי האדם חלש ולא יוכל לריב עם אשר חזק ממנו להיות חפציו ברצונו״.

כי יש דברים הרבה מרבים הבל מה יותר לאדם כלומר הצרכים ההכרחיים יסופקו לו בכל מקרה, אך יש דברים רבים שהאדם מתאווה ומשתוקק להשיגם ולהשיג עוד מהם, והוא מצטער וכואב אם הוא לא משיג אותם, ואם הוא משיג אותם הם לא מביאים לו שום יתרון, וההנאה מהם אינה אלא טעות ודמיון, כמו ריבוי הרכוש וכלי הבית והמשרתים והעבדים והכוח והכבוד והריבוי בהנאת האוכל והשתייה ממינים שונים והממתקים והיינות וכדומה.

כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים מספר ימי הבלו ויעשם כצל אשר מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו תחת השמש בדומה למה שאמרנו לגבי פירוש המשפט ״מי יודע אם רוח האדם״ (קהלת ג:כא) שהוא שבח ותיאור גדולתו של מי שיודע זאת ויש לו וודאות בעניין זה, בדומה ל״מי יודע ישוב״ (יואל ב:יד). כלומר, כמה יקר וכמה נאה וכמה מאושר הוא האדם אשר יודע איזה מן המצבים הוא טוב ומועיל לו והוא עמל להשיגו במהלך ימי חייו, שזוהי תקופה קצרה ומוגבלת שקיצה קרוב, וחייו במהלך תקופה זו הם חיים מדומים, לא חיים אמיתיים וקבועים, שכן כל מה שהוא נצרך לאחרים כדי להשיגו ואינו חלק מעצמותו הריהו דבר נפרד ומנותק וחולף, ולפיכך הוא קרא להם ״ימי הבלו״. ״ויעשם כצל״ כלומר יקבע בלבו ובמחשבתו כל הזמן שהחיים האלה הם צל החולף במשך הזמן בלי שנרגיש בכך, ולכן עליו להתאמץ להשיג את החיים המוחלטים שאין להם סוף ואינם נפסקים ואינם חדלים ואין מוות אחריהם, ואחרים לא ישתתפו עמו בהם ולא ניתן יהיה לקחת אותם ממנו בכוח, ואסור לו לבזבז את התקופה העלובה והמדומה הזו בהשגת דברים שישאיר לאחרים, שכן הוא אינו יודע מה יהיה סופו של הרכוש הזה ואם ייפול לידיו של אדם הראוי לו או לידיו של מי שאינו ראוי, כפי שאמר קודם לכן.