Iyyov 2 – איוב ב‏ – Mikraot Gedolot

וַאֲמַר לָהּ הֵיכְמָא דִי מְמַלְלָן חֲדָא מִן נְשַׁיָא דְעָבְדִין קְלָנָא בְּבֵית אֲבָהַתְהוֹן הֵכְדֵין אַתְּ מְמַלְלָא לְחוֹד יַת טָבָא נְקַבֵּל מִן קֳדָם יְיָ וְיַת בִּישָׁא לָא נְקַבֵּל בְּכָל דָא לָא חָב אִיוֹב בְּסִפְוָתוֹהִי בְּרַם בְּרַעְיָנֵיהּ הִרְהֵר בְּמִלִין.

קאל להא, אככלאם בעץ׳ אלג׳אהלאת תתכלמין, אנקבל אלכ׳יר מן רבנא ולא נקבל אלשר, פי ג׳מיע הד׳ה אלאמור, לם יכ׳טי איוב ולא בנטקה.

ויאמר, ויאמר לה האם כדברי אחת הסכלות תדברי? האם נקבל את הטוב מאת ה׳ ולא נקבל את הרע? בכל הדברים האלה לא חטא איוב ואפילו בשפתיו. כלומר שבלבו ובמחשבתו ודאי לא הרהר בדבר רע, אלא אפילו פליטת פה מתוך צערו שלא בכוונה לא נפלטה מפיו. ופירוש רבנו נגד דברי רבא במסכת בבא בתרא טז א בשפתיו לא חטא בלבו חטא. וראה ראב״ע שכנראה הושפע במשהו מפירוש רבנו.

גם – לא די שבראנו אלא גם את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל בתמיה.

בשפתיו – אבל בלבו חטא.

also Is it not enough that He created us? Should we also accept the good, but not accept the evil? This is a wonder.

with his lips but in his heart he did sin.

גם את הטוב נקבל – פתרונו: גם את הטוב אנו עתידים לקבל, כשם שקיבלנו הרעה, וכן ירמיה הוא אומר: כי אם הוגה וריחם כרוב חסדיו (איכה ג׳:ל״ב), ומיכאן ואילך את הרע לא נקבל.

בכל זאת – אף כשנגע אל עצמו ואל בשרו (איוב ב׳:ה׳), לא חטא איוב.

גם את הטוב – עכשיו היה עומד איוב ברעה, ואומר: גם את הטוב היינו מקבלים בשכבר הימים, ואת הרע לא נקבל – עכשיו, בתמיה.

בשפתיו – אין לו למקרא להעיד על מחשבות לבו, כי אם על מוצא שפתיו.

ולפי פשוטו של מקרא: לא חטא לא בלבו ולא בשפתיו, אבל לשון המקרא יתכן לומר כן.

בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו – להורות כי עוד יחטא בשפתיו ויוציא מפיו מלים ברוב צערו.

ויאמר, הנבלות – שם תאר לנשים הסרות מטעם ודעת ודוברות הנבלה כי הנבלות פעם במעשה ופעם בדיבור כמו עם נבל (דברים ל״ב:ו׳), שהוא במעשה, והכל מן העלה נבל והטעם דבר מושחת ומופסד.

בשפתיו – להורות כי בלבו מצדיק את עצמו ואין לבו כפיהו מרוב צערו.

גם את הטוב נקבל מאת האלהים – לומר שזה הענין שנכיר את בוראנו בהביאו עלינו טובה ונודה לו, ובהביאו עלינו רעה לא נקבל מאתו אלא נכפור בצדקתו, כי זה יותר רע מן התולים הכל במקרה שלא הכירו בוראם כלל, וזהו מלת גם. לא נקבל, פירושו לא נקבל מאתו הרע רק נאמר שהוא חמס או מקרה.

בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו – עד הנה לא חטא איוב בשפתיו, כלומר עד שבאו חביריו ופתח פיהו בתוכחות על עון.⁠¹

רק התרגום אמר לא חב איוב בשפותוהי, ברם ברעיוניה הרהר במילין, וכן דעת רבותינו.

1. השוו ללשון הפסוק בתהלים ל״ט:י״ב.

[כְּדַבֵּר אַחַת] הַנְּבָלוֹת [תְּדַבֵּרִי]. כפויות טובה¹, שאף על פי שלא ירצה עוד להיטיב, הלא כבר הִרְבָּה להיטיב לנו²: גַּם, אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת (ה׳) [הָאֱלֹהִים] וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל. ובלעדי זאת³, אין ראוי להטיח דברים נגדו על הרע הקורה לנו, כי אינו מאתו, אבל מן האלוה הרע אשר הוא ראשית כל הרעות⁴.

וזה כמחשבת קצת קדמוני הפילוסופים שחשבו לנמנע שתהיינה הטובות והרעות מסיבה ראשונה אחת⁵, אבל תהיינה הטובות מסיבה ראשונה, הוא האל ית׳ ראשית הטובות⁶, והרעות מסיבה אחרת, ראשונה לכל הרעות, והוא ׳אל רע׳, והיא דעת ׳שתי רשויות׳ שהזכירו רבותינו ז״ל⁷: לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו. לייחס עוול לאל ית׳, אבל בלבו חטא⁸ והתרעם על שלא התקומם לאל הרע להציל לו מרעתו⁹ או מקצתה¹⁰:

1. בדברים (לב ו) כתב רבינו ׳עם נבל - בזוי בהיותך כפוי טובה ומשלם גמול רע למיטיב, על היפך הנדיב הנכבד בהיטיבו למי שלא היטיב עמו מעולם׳. וכן מבואר ברמב״ן שם: ׳העושה טובת חינם יקרא נדיב, ומשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל, ע״ש. וכ״כ רבינו בתהלים (יד א, לט ט).

2. ומצד הכרת הטוב על מה שהיטיב עד עכשיו - לא ניתן לברך אותו.

3. ׳גם׳ הוא הוספת טענה נוספת נגד הצעתה של אשת איוב.

4. ׳ראשית׳ - הסיבה הראשונה להם, שהוא הבורא את הרעות. ואין זו שאלה, אלא אמירה שאת הטובות הננו מקבלים מאת ה׳, אך לא את הרעות, ולכן אין ׳לברך׳ אותו על הרעות שנעשות לנו.

5. כי לדעתם לא יתכן שאותו האל יעשה דבר והיפוכו, גם טובות וגם רעות.

6. ק׳: הטוב.

7. במגילה (כה.) ׳בשלמא מודים מודים [משתקים את האומר כן] דמיחזי כשתי רשויות׳, ובמשנה שם ׳האומר יברכוך טובים הרי זו דרך המינות׳, ובתוספות שם ׳משום דמחזי כשתי רשויות, כלומר אלהים טובים׳, ע״ש [אך אין כן דעת רש״י ופירושו הראשון של התוספות, ולכאורה מבואר שם ששתי רשויות הוא לאו דווקא טוב ורע, חוץ אם נאמר שמודים מודים שייך גם להודות לרע, לפי טעותם], וראה רשב״א שם ׳ירושלמי, האומר יברכוך טובים - שתי רשויות, ונראה פירושו כאילו אומר יברכוך הטובים, אבל הרעים יש להן אלוה אחר׳, ולפירושו אתי כרש״י גם, ואין זו דעת רבינו בשתי רשויות. אך במאירי שם: ׳וגאוני הראשונים פירשו בו שענין טובים רומז על המלאכים, ואומר לחבירו יברכוך טובים והרי הענין כשתי רשויות, ויראה לי בפירוש דבר זה על שיטה זו, ר״ל מה שהוא קורא טובים השלמים והנקיים מכל דופי ר״ל השכלים הנפרדים ושאר הבריות העליונות, שזה מכוין לומר שיברכוהו הם שמקבלים תכלית התועלת בהשגחתו התדירה עליהם, ויראה מדבריו כאילו אין השגחתו נשפעת בתחתונים, או שמא כוונתו ליחס ממשלה לעליונים׳. ובטורי אבן שם כתב: והר״ן פי׳ באותו זמן היו מינין מאמינין ב׳ רשויות אחד מיטיב וא׳ מריע והאומר יברכוך טובים כלו׳ אותם שאתה מיטיב להן הרי זה דרך מינות שנרא׳ מדבריו שאינו אלוה אלא להם. וע׳ עוד בטו״א שדקדק בסוגיא שם, ע״ש. וראה עוד חגיגה (טו.). ובאור עמים (פרק אחדות) כתב רבינו: ׳שמינית - נחקור אם נמצא במציאות בורא אחד בלבד, או ימצאו בוראים רבים במספר. ונראה בתחילת העיון שיהיו רבים, והראיה על זה היא טענת רבים מהקדמונים אשר סיפר אבן רשד בספר ׳מה שאחר׳ [מאמר יב פרק נב] באמרו שבהיות שלהפכים ראוי שתהיינה התחלות הפכיות, והטוב והרע הנראים במציאות הם הפכיים, הנה ראוי לחשוב שתהיינה לפחות שתי התחלות וסיבות פועלות במציאות, אחת מהן מחדשת הטובות, והשנית מחדשת הרעות. כי אמנם יעיד החוש על זה, שאף על פי שבדברים הטבעיים נמצאו רבים שהם טובים, הנה ימצאו גם כן קצתם רעים בלי ספק, ומזה נראה שהם שני ממציאים בוראים ושתי רשויות׳.

8. לשון רש״י ע״פ ב״ב (טז.) ׳אמר רבא, בשפתיו לא חטא, בליבו חטא׳, שלפני שבאו המכות עליו כתוב ׳בכל זאת לא חטא איוב׳, ואילו כאן כתוב שלא חטא ׳בשפתיו׳ דוקא (מהרש״א שם).

9. לשה״כ ביונה (ד ו).

10. כמו שכתב בהקדמה ׳ולא התקומם האל הטוב יתברך לְמַעֵט הרע׳.

הנבלות – פחותות וגרועות.

כדבר וגו׳ – תדברי כדבר אחת מנשי הנבלות.

גם את הטוב – ר״ל אם אמנם שדי הרע לנו הנה עוד יבוא מועד אשר נקבל גם את הטוב ולא נוסיף לקבל עוד את הרע.

בכל זאת – עם כי נלקה בגופו ומצא מסית מ״מ לא חטא בשפתיו לברך את ה׳ כאשר הסיתתו אשתו.

ויאמר גם את הטוב נקבל – הגם שתשובתו זאת נראה כתשובת ירא ה׳ וצדיק, וכן פירשוהו המפ׳, אחר הדיוק כבר נגלה מדבריו שבלבבו היה פונה לדברי און ומינות, וזה נגלה ממלת גם, ובאור הדבר שהוא חשב שהטוב הנמצא במציאות הוא מעורב עם רעות הרבה, ולא עוד אלא שמבואר מתוך וכוחו שהיה דעתו שהרע במציאות הוא יותר מן הטוב, וע״כ חשב שא״א כלל שה׳ יתן טוב לבד, כי מי שירצה לקבל את הטוב בהכרח יקבל גם את הרע, כמו שמי שירצה לשתות יין הרבה או לאכל דבש הרבה כי ערב לחיכו, בהכרח לא יתלונן ג״כ אם ישתכר מן היין ואם הדבש יזיק לאיצטומכא, בהפך הנהנה מן היין והדבש מקבל גם את הטוב, ר״ל שעקרו מקבל ממנו רע שכרות וקיא באיצטומכא, ועם הרע שהוא הרוב מקבל גם את הטוב איך ידמה שלא יקבל את הרע, וז״ש אחר שגם את הטוב נקבל מאת האלהים, ר״ל אחר שאם נרצה לקבל טוב מאלהים שהוא המציאות והחיים, בהכרח נקבל את הרע שהוא הגובר ומתרבה על הטוב שהוא מעט המציאות בערכו, עד שיצדק לומר שאנו מקבלים את הרע בעצם וראשונה ועמו אנו מקבלים גם את הטוב, שהאדם בצאתו אל המציאות מקבל המון רעות ודאגות ותמורות אשר ישיג בזמנו הקצר, וזאת עקר מולדתו, ועם זה מקבל גם את הטוב שהוא החיים הקצרים האלה, וא״כ איך את הרע לא נקבל אחר שהוא העיקר, והנה בזה כבר גלה כי לבבו מלא און שה׳ ברא את האדם לרעתו ושהרע במציאות גובר על הטוב, וזה שורש פורה ראש ולענה להתרעם על מדותיו שברא את האדם לרעתו, וזה יסוד לכל הדברים המרים שדבר אח״כ בוכוחיו, אבל יען שעתה העלים דבר זה ולא נגלה רק ממלת גם, מ״ש גם את הטוב, מבואר שהגם שהיה דעה זו בלבו בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו כי לא הוציא עדיין תלונותיו בשפתיו עד אחרי זאת, ואמרו חז״ל בשפתיו לא חטא אבל בלבו חטא:

Job rebukes her for this but does not bless God again; nor does he curse Him.⁠¹ He asks rhetorically: Besides, can we receive good from God without receiving bad?. At first sight, this appears to be a noble reply and this is how most commentators interpret it. But closer examination shows that in his mind Job was already turning to heresy. This follows from his use of the word 'besides'. Job believed that in reality good is always touched with bad. Furthermore, from what he subsequently says in the debate, it is clear that he thought that the bad in the world outweighs the good. Consequently, he does not believe God can grant only good. Whoever wants good must also accept an amount of bad. For example, a person, who consumes large quantities of wine and rich foods because he likes their taste, must not complain that it makes him drunk or gives him indigestion. Just the opposite, in exchange for the pleasure it gives him, one who enjoys the taste of wine and good food must be prepared to endure the inevitable and greater discomfort that follows their consumption. The hangover and upset stomach are the price that must be paid for enjoying the food and drink. Likewise, if we want to receive good from God, namely existence and life, we must of necessity also accept bad; a bad that is greater than the good. So great in fact, that it can be argued that overall what we get in our short lives is principally and mainly bad with just a little good thrown in. When he comes into existence, man is burdened with a host of troubles, worries and uncertainties that crowd his short span. This is the essence of his patrimony. Thus, Job reveals that in his mind he was already leaning towards the heresy that God's creation of man was to his detriment, for the bad outweighs the good in the world ². To criticize God's motives and to impute that He created man for his own harm is a root from which springs gall and wormwood (Deuteronomy 29:18), and this is the foundation of all the bitter things that he subsequently expounds in the debate. But since at this point, even though this idea was already in his mind, he only hints at it by his use of the word 'besides', the book relates that despite everything, Job did not sin with his lips. For he had not yet actually uttered it. Hence, the Talmudic Sages said that though Job did not sin with his lips, he did sin in his heart (TB Baba Batra 16a).

1. Malbim elaborates, adding that his wife taunted him: 'Look, when you blessed God the first time and thereby showed that you are faithful with Him, He went on to afflict your body too. So if now you bless him again, He will surely go on to afflict your soul until you die, for there is nothing else left by which He can strike you. And so, since you still maintain your sincerity, why are you silent this time and do not bless over the bad. Bless God now too, and die!⁠"

2. The Talmud relates:
For two and a half years, the academies of Shammai and Hillel were in dispute. The former asserting that it were better for man not to have been created than to have been created; the latter maintaining that it is better for man to have been created than not to have been created. They finally took a vote and decided that it were better for man not to have been created than to have been created. But now that he has been created, let him investigate his past deeds; or, as others say, let him examine his future actions (TB Eruvin 13b)

הנבלות – המאוסות כנבלה בעבור דעתן השפלה.

גם – לשון תמיה כמו הֲאִם, ואולי כמהו גם לכלכם יתן בן ישי שדות וכרמים (שמואל א׳ כ״ב:ז׳) או כמשמעו בכל מקום לשון הוספה. ואשת איוב דברה אליו עוד דברים אחרים שלא נכנסו באזניו, ואמר לה גם זאת תצא מפיך שאת הטוב נקבל וגו׳.

נקבל – שרש קִבֵּל מגזרת קֳבֵל תרגומו של נֶגֶד הוא מלשון ארמי כדברי בעל אוצר השרשים, ולא נמצא להוראה זו כי אם באחרוני ספרי הקדש, ובשאר ספרי תנ״ך השתמשו תחתיו בשרש נשא או לקח, רק פעם אחת בספר משלי (י״ט:כ׳) מצאנו וקבל מוסר, ואין למדים מלשון השיר. זו מקצת ראיה על הנחתי שספר איוב נכתב באחרוני הימים.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון