כדבר, חרפתו ישיב לו אדוניו – וידבר אליו לאמר, הלא כדבר אפרים רתת בעת שדבר אפרים (שהוא המלך שאפרים היה שבטו) לעבוד את העגלים, זה היה רתת. מפני חרדה ורתת, שהתירא מצד כי נשא הוא בישראל שמצד נשיאתו התירא פן יעלה העם ירושלים ושבו אל אדוניהם אל מלך יהודה והרגוהו, ומצד יראה זו דבר לעבוד ע״א, כנזכר אצל ירבעם (מלכים א י״א) והגם שעשה זה מאונס מצד רתת ויראה, בכ״ז ויאשם בבעל – היה לו זאת לאשמה ונתחייב עונש וימת – ועי״כ המיתוהו העם.

ועתה – אחר שרצחו את המלך בעבור אשם זה איך יוסיפו לחטא – כי עתה יגדל חטאתם ממה שהיה מקודם בהיות המלך חי, כי עתה יעשו להם מסכה מכספם כתבונם – שהמסכה שנעשה עד עתה לא הם עשאוהו רק המלך, ועתה יעשו להם המה. המסכה שנעשה עד עתה לא היה מכספם רק מכסף המלך, ועתה יעשוהו מכספם. המסכה שנעשה עד עתה לא היה מתבונתם ושכלם, ועתה יעשו להם כתבונם לפי הבנתם, הלא חטאם גדול יותר, כ״ז ישיב להם המלך הנרצח.

עצבים – יוסיף לצייר במליצתו נשגבות מצייר שהעצבים הם מעשה חרשים כולה – ר״ל שהעצבים נעשו במלאכת חרש וחושב עד שיש להם פה לדבר, ומצייר כי עצבים להם אומרים העצבים מדברים, והם אומרים אל העם שבאים לישק אותם ולכבדם, יאמרו העצבים אליהם, זובחי אדם עגלים ישקון? אלה שזבחו אדם, היינו שרצחו את המלך על שעבד את העגלים, איך הם עצמם ישקון את העגלים? הלא אחר שבאתם לישק את העגלים מבואר כי זבחתם אדם ורצחתם בחנם?.

לכן יהיו כענן בקר – לענין שימנע מאתם טובה וברכה אמר שיהיו דומים כענן בקר שנדמה שהוא ענן מביא גשמי ברכה והוא כלה והולך לו, וגם יהיו כטל משכים הולך שגם אם יקבל איזה טוב לא יאריך רק כטל שבין לילה היה ובבקר חלף הלך, ונגד שחוץ מזה עוד יביא עליהם רע בפועל ויגלם לגולה, יהיו תחלה כמוץ יסער מגורן שנושא את המוץ והדגן נשאר, כן יגלו הרשעים והטובים ישארו, ואח״כ יהיו כעשן יסוער מארובה שהרוח נושא את הכל כן יגלה את כולם.

ואנכי ה׳ אלהיך – נגד מ״ש שאין ה׳ משגיח עליהם בעצמו וצריכים לאמצעי בינו ובין ה׳ כמ״ש ובנביא העלה ה׳ את ישראל ממצרים, וע״כ שמו להם את העגלים לאמצעי מובילי השפע, משיב להם הלא אנכי ה׳ אלהיך מארץ מצרים הלא משם הוצאתי אתכם בלא אמצעי, ואז אלהים זולתי לא תדע ר״ל לא שימצא אלהים זולתי שני לי. ואף מושיע אין בלתי שלא נמצא מושיע שליח מאתי להושיע כי הושעתי אתכם בעצמי בלא אמצעי.

אני – וגם במדבר אחר שהוצאתיך ממצרים אני ידעתיך בהשגחתי וידיעתי למלאת כל מחסורכם בארץ תלאבות – שלא היה אפשר שתתקיימו רק ע״י נסים מתמידים מהמן והבאר ועמוד ענן שהיו כולם רק מאתי, כי הנסים יהיו מהאל לבדו.

כמרעיתם – רק אחר שהבאתים מן המדבר לארץ מושב ושם מצאו מרעה וישבעו – ועל ידי ששבעו ע״כ וירם לבם, על כן שכחוני. כמ״ש ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלהיך.

ואהי להם כמו שחל – ר״ל טובת האל שכחו וכפרו בטובותיו, אבל הרעה הבאה עליהם הם מיחסים אותה אל ה׳ עד שה׳ נדמה בעיניהם כחיה רעה הטורפת, כשחל וכנמר כדוב וכלביא. וחשב ארבעה אלה נגד ארבע מלכיות שהשחיתו אותם, והשחל הוא מלכות בבל ואשור, שכן דניאל ראה קדמיתא כאריה (וכמ״ש למעלה בפסוק ה׳ כאריה ישאג), והנמר הוא מלכות יון, ועז״א כנמר על דרך אשור שהוא בא על דרך א״י כי הוא לא הגלה אותם מארצם, וכמ״ש נמר שוקד על עריהם.

אפגשם כדוב שכול – היא החיה השנית שראה דניאל דמיא לדוב שהוא מלכות מדי. ואז ואקרע סגור לבם בימי המן, שאז פתחו את לבבם ושבו בתשובה, ואוכלם שם כלביא – בגלות אדום שהיא החיה הרביעית אשר אכלה ומדקה ושארא ברגלה רפסה, ר״ל שבימי כל הגליות האלה נדמה להם שאני הטורף אותם ובאמת הוא טעות כי חית השדה תבקעם – שע״י שהסתרתי פני מהם באים עליהם חית השדה ומבקעים אותם.

שחתך ישראל – מה שאתה ישראל נשחת מביתו שדי לא אני העושה זאת רק הוא שחתך, ע״י שאתה משחית דרכך זה הוא המשחית אותך ואתה משחית א״ע.

כי בי – מה שאתה חושב כי שחתך תלוי בי, הוא מצד שהייתי בעזרך – ועי״כ כשהחלותי להסתיר פני ממך ושלא לעזור אותך אתה נשחת, ואני הסבה לזה בשב ואל תעשה לא בקום ועשה.

אהי מלכך ר״ל הלא שחתך בא מצד שאין לך מלך שע״י שמרדו בהושע והלשינו אותו למלך אשור עי״כ נשחתו (כנ״ל סימן י׳), אומר וכי אני אהיה מלכך? להגן בעדך בפני מלך אשור, אפוא ויושיעך בכל עריך – שיעורו אפוא בכל עריך ושופטיך ויושיעך – בקש בכל עריך ובכל שופטיך אפוא נמצא המלך שיושיעך.

אשר אמרת תנה לי מלך ושרים – ר״ל כי בימים קדמונים בימי השופטים היה ה׳ מלכם בראשם ומושיעם כמו שהיה בימי שמואל ואז התקבצו ויבקשו להם מלך כי מאסו במלכות שמים כמו שהתרעם עליהם שמואל ע״ז, וה׳ א״ל כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם, כי תחלה היו תחת השגחת ה׳ למעלה מן הטבע והם בקשו להתנהג בדרך הטבע כמו שפרשתי שם באורך, וע״כ אמר להם איך תבקש עתה שאני אהיה המלך שלך, הלא מאסת במלכותי בחרת לך מלך שיושיעך בדרך מלחמה, ואמרת תנה לי מלך ושרים, וא״כ איה הוא שיושיעך.

אתן – בעת שנתתי לך מלך בימי שמואל היה באפי – כי ידעתי שסופכם להתחלק, ולעבוד את העגלים והיה זה שלא ברצוני.

ואקח בעברתי – שהושע שהיה המלך האחרון היה טוב מן המלכים אשר לפניו ולא היה ראוי שיענש מצד מעשיו רק זה היה מצד העברה הכוללת, ע״י שהיה לי עברה על הכלל (שזה גדר שם עברה) לקחתיו מכם הגם שלא חרה אפי עליו.

צרור – ר״ל אפרים אינו עוזב את עונותיו רק עונו צרור אצלו וחטאתו צפונה – והוא שומר אותם ואינו רוצה לעזבם ולשוב בתשובה.

חבלי יולדה יבואו לו – ממשיל את החבלים והצירים שבאו על האומה כחבלים הבאים ליולדה, שכל שיתרבו החבלים והצירים תגדל התקוה, כי תמלט את הולד מבטן המלאה ויופסקו החבלים. וכבר אמר כמליצה זאת (ישעיהו ל״ז) כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה, שר״ל שלפי רוב החבלים נדמה שהבנים אשר בבטנה באו עד המשבר וקרובים להולד רק שהיולדה אין לה כח להוציא הבנים מרחמה ולהולידם. והנמשל שכבר רבו הצרות והחבלים עד שידמה שהגיע הזמן שיצאו בני האומה מן המצר ויולדו להיות עם נושע בה׳ שזה ציור לידת האומה, רק שהיולדה חסר לה הכח העצמי שבו תדחה הטבע את העובר לחוץ, היינו שחסר לה המצות והמע״ט שעל ידם יולד העם להיות בני אל חי, ופה ימליץ שאחר שבאו להאומה חבלי יולדה, הבן אשר בבטן אינו חכם, כיתר הבנים שיש להם חכמה לצאת מן הבטן בעת הלידה ולעמוד על המשבר ששם יעמדו הבנים בעת הלידה ושם יושעו לצאת ולהולד, וז״ש הוא בן לא חכם, כי עת שהגם שהגיע העת ורגע של הלידה, והיה לו לצאת ולעמוד על המשבר ולהולד, אבל הוא לא יעמד במשבר ששם יולדו בנים ויצאו מרחם, כי ע״י שאינו חכם לא השכיל לצאת בעת הלידה ולעמוד על המשבר ונשאר כנפל בבטן אמו, והמליצה שאז היה העת שתולד האומה ותתחדש, כי כבר היה להם חבלי יולדה מרוב הצרות, רק שלא עמדו על המשבר היינו שישובו בתשובה שזה הדרך אל הלידה, וע״כ הקדים מ״ש צרור עון אפרים, שמציין את העון כדמים המותריים הצרורים בבטן המלאה ואין מניחים את הולד להולד, וכן העון והחטאת הצרור וצפון אתם עכבום מלעשות תשובה ולהולד, הגם שהיה כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה.

מיד – מפרש מ״ש שהיה להם אז העת להולד, כי אני חשבתי אשר מיד שאול אפדם שיעשו תשובה ע״י רוב הצרות וחבלי יולדה ובזה אפדם מיד מלך אשור, ואגאלם ממות – ומשל השאול הוא הגלות, ומשל המות הוא ההרג שהרג בם, שחשב ה׳ שיצילם שלא יגלם מן הארץ וגם שלא יהרוג בם הרג רב, ובזה יולדו מחדש, אבל הם לא עמדו על המשבר ולא עשו תשובה, ועתה אהי דבריך מות – מסב פניו אל המות והשאול, וידבר אליו בנוכח, עתה לא די שלא פדיתי אותם מידך, כי אני אהיה מעתה הדבר שלך אתה מות! הדבר שהוא השליח שאתה שולח להמית אהיה אנכי, ר״ל אהיה השליח שלך להמיתם ולכלותם.

ואהי קטבך שאול – אתה שאול! הקטב מרירי שלך שאתה מכלה בם אנשים, אהיה אנכי, ר״ל אהיה השליח שלך להגלותם, ר״ל שלא לבד שלא אפדם כי לא עשו תשובה, עוד אכלם במות ואגלם מארצם בהשגחתי ואהיה מסייע לזה, נוחם יסתר מעיני – ר״ל כי הנוחם והחרטה שהיא הסבה תמיד להשיב את הגזרה הרעה, שע״י הנוחם ישיב חמה, ר״ל שע״י שיתנחמו העם על מעשיהם וישובו בתשובה ינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות, עתה יסתר נוחם ולא יבא נגד עיני, כי העם אין מתנחמים ומתחרטים על מעשיהם ואני לא אנחם על הרעה.

כי הוא בין אחים יפריא – מוסב על הנוחם, הוא, הנוחם, לא ישא פרי רק בין אחים, בעת שישראל אחים ומתחברים זל״ז אז היה אפשרות אל הנוחם, והוא כי כבר התבאר שבימי הושע בן אלה הזניחו את עבודת העגלים, ובטלו את הפרדיסאות שהושיב ירבעם שלא יעלו ישראל לרגל, רק שהיו כתות שחלקו עליו מטעם זה והלשינוהו למלך אשור (כנ״ל ח׳ ד׳, י׳ ב׳ ז׳) וכן מבואר בדה״ב ל׳ שחזקיה שלח שלוחים אל השבטים שישובו אל ה׳ והיו משחקים עליהם ומקצתם נכנעו ויבואו לירושלים, הרי היו ביניהם אז שתי כתות, ועי״ז לא הפריא שם הנוחם פריו ולא שבו כולם בתשובה, וגם ה׳ לא נחם על הרעה, ועי״כ יבא קדים עי״ז יבא עליהם מלך אשור שבא אז עליהם מצד מזרח מעבר הירדן והלך דרך המדבר, והוא רוח ה׳ שה׳ שלחו עליהם ממדבר עולה עליהם, יבוש מקורו כי הוא החריב את הארץ ששם היה מקור ישראל, ועי״ז יחרב מעינו המעין הנמשך מן המקור שעי״כ התפזרו לארבע רוחות השמי׳ וחרבו מימי שפעם וקיומם והצלחתם, הוא ישסה אוצר – גם הוא הרוח הזה, ישסה כל אוצרותם וכל כלי חמדתם, ואין להם תקוה עוד כי אבדו ונדחו בעונם.