×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ה) הָי֨וּ צָרֶ֤יהָ לְרֹאשׁ֙ אֹיְבֶ֣יהָ שָׁל֔וּ כִּֽי⁠־יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה הוֹגָ֖הּ עַ֣ל רֹב⁠־פְּשָׁעֶ֑יהָ עוֹלָלֶ֛יהָ הָלְכ֥וּ שְׁבִ֖י לִפְנֵי⁠־צָֽר׃
Her foes have become the head.⁠1 Her enemies are at ease. For Hashem has caused her grief because of her many crimes. Her children went into captivity before the foe.
1. have become the head | הָיוּ... לְרֹאשׁ – In other words, her foes have become her masters, or perhaps: "her foes have come out on top", or: "reign supreme". This is a fulfillment of the curse in Devarim 28:44, "הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב" ("he shall be a head, and you shall be a tail").
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
הֲווּ מְעִיקָהָא מִתְמַנָּן עֲלָהָא לְרֵישִׁין וּבַעֲלֵי דְבָבָהָא הֲווּ יַתְבִין בְּשַׁלְוָה אֲרוּם יְיָ תְּבַר יָתָהּ עַל סַגִּיאַת מְרוֹדָהָא רַבְיָהָא אָזְלוּ בְּשִׁבְיָתָא קֳדָם מְעִיקָהָא.
[לא] הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ – אָמַר רַבִּי הִלֵּל בְּרַבִּי בֶּרֶכְיָה כָּל מִי שֶׁבָּא לְהָצֵר לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשָׂה רֹאשׁ, מַה טַּעַם הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ. אַתְּ מוֹצֵא עַד שֶׁלֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלָיִם לֹא הָיְתָה מְדִינָה חֲשׁוּבָה כְּלוּם, מִשֶּׁחָרְבָה יְרוּשָׁלָיִם נַעֲשָׂה קֵסָרִין מַטְרִיפּוֹלִין וְתָנוֹפִּילִי.
דָּבָר אַחֵר: הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ – זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ, זֶה נְבוּזַרְאֲדָן.
דָּבָר אַחֵר: הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ – זֶה אַסְפַּסְיָאנוּס. אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ, זֶה טִיטוּס, שָׁלשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה הִקִּיף אַסְפַּסְיָאנוּס אֶת יְרוּשָׁלָיִם, וְהָיוּ עִמּוֹ אַרְבָּעָה דֻכָּסִין, דֻּכָּס דַּעֲרַבְיָא, דֻּכָּס דְּאַפְרִיקָא, דֻּכָּס דַּאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָא, דֻּכָּס דְּפַלַסְטִינִי. דֻּכָּס דַּעֲרַבְיָא תְּרֵין אֳמוֹרִין, חַד אֲמַר קִילוּס שְׁמֵיהּ, וְחַד אֲמַר פַּנְגַּר שְׁמֵיהּ. וַהֲווֹן בִּירוּשָׁלַם אַרְבָּעָה בּוּלִיטִין, בֶּן צִיצִית, וּבֶן גּוּרְיוֹן, וּבֶן נַקְדִימוֹן, וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יָכוֹל לְסַפֵּק מְזוֹנוֹת שֶׁל מְדִינָה עֶשֶׂר שָׁנִים, וְהָיָה שָׁם בֶּן בָּטִיחַ בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה עַל הָאוֹצָרוֹת, וְאוֹקֵיד כָּל אוֹצְרַיָּא, שָׁמַע רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֲמַר וַי, אָזְלִין אֲמַרוּן לְבֶן בָּטִיחַ אֲמַר חֲבִיבָךְ וַי. שְׁלַח וְאַתְיֵהּ, אֲמַר לוֹ לְמָה אֲמַרְתְּ וַי, אָמַר לוֹ לֹא אָמַרְתִּי וַי, אֶלָּא וַהּ אֲמַרִי. אָמַר לוֹ וַהּ אָמַרְתָּ, וְלָמָּה אָמַרְתָּ וַהּ. אָמַר לֵיהּ דְּאוֹקַדְתָּ כָּל אוֹצְרַיָּא, וְאָמַרְתִּי דְּכָל זְמַן דְּאוֹצְרַיָּא קַיָּמִין לָא יְהִיבִין גִּשְׁמֵיהוֹן לְמֶעְבַּד קְרָבָא. בֵּין וַי לְוַהּ נִמְלַט רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְקָרָא עָלָיו: וְיִתְרוֹן דַעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ (קהלת ז׳:י״ב). לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים יָצָא רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְטַיֵּל בַּשּׁוּק, וְרָאָה אוֹתָם שֶׁשּׁוֹלְקִין תֶּבֶן וְשׁוֹתִין מֵימָיו, אָמַר בְּנֵי אָדָם שֶׁשּׁוֹלְקִין תֶּבֶן וְשׁוֹתִין מֵימָיו יְכוֹלִין לַעֲמֹד בַּחֲיָילוֹתָיו שֶׁל אַסְפַּסְיָאנוּס, אֲמַר כָּל סַמָּא דְמִילְתָא נִיפּוֹק לִי מֵהָכָא, שְׁלַח וַאֲמַר לְבֶן בָּטִיחַ אַפְּקוּנִי מֵהָכָא, אֲמַר לֵיהּ עָבְדִינַן בֵּינֵינַן דְּלָא יִפּוֹק בַּר נָשׁ מֵהָכָא אֶלָּא דְמִית. אֲמַר אַפְּקוּנִי בִּדְמוּת דְּמִית. טְעַן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרֵישֵׁיהּ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרַגְלֵיהּ, וּבֶן בָּטִיחַ מְהַלֵּךְ קוֹמוֹי. מִן דְּמָטוּן בָּעוּן מוֹדְקְרִינֵיהּ, אֲמַר לְהוֹ בֶּן בָּטִיחַ כָּךְ אַתֶּם רוֹצִים, שֶׁיִּהְיוּ אוֹמְרִין מֵת רַבָּן וּדְקָרוּהוּ. כֵּיוָן דַּאֲמַר לְהוֹ כָּךְ שְׁבַקּוּנֵיהּ. מִן דְּנָפְקִין מִן פִּילֵי, טַעֲנוּנֵיהּ וִיהָבוּנֵיהּ בְּחַד בֵּית עוֹלָם וְחָזְרוּ לַמְּדִינָה. נְפַק רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְטַיֵּיל בַּחֲיָילוֹתָיו שֶׁל אַסְפַּסְיָאנוּס, אָמַר לוֹן אָן הוּא מַלְכָּא, אָזְלוּן וְאָמְרוּ לְאַסְפַּסְיָאנוּס, חַד יְהוּדִי בָּעֵי לְמִישְׁאַל בִּשְׁלָמָךְ, אֲמַר לְהוֹן יֵיתֵי, מִן דַּאֲתָא אֲמַר לֵיהּ וּבִיבָא מָארִי אַפְּלָטוֹר. אֲמַר לֵיהּ שְׁאִילָא דְּמֶלֶךְ שְׁאֵילְתְּ בִּי וַאֲנָא לֵית אֲנָא מָלֵיךְ, וְכַדּוּ שְׁמַע מַלְכָּא וְקָטֵיל לְהַהוּא גַבְרָא. אֲמַר לֵיהּ אִם לֵית אַתְּ מֶלֶךְ סוֹף אַתְּ מָלֵיךְ, דְּלֵית הָדֵין בֵּיתָא חָרֵיב אֶלָּא עַל יְדֵי מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל (ישעיהו י׳:ל״ד). נְסָבוּנֵיהּ וִיהָבוּנֵיהּ לְגָיו מִן שִׁבְעָה קַנְקַלִּין, וַהֲווֹן שְׁאִילִין לֵיהּ כַּמָּה שָׁעִין בְּלֵילְיָא וַאֲמַר לְהוֹן, כַּמָּה שָׁעִין בִּימָמָא וַאֲמַר לְהוֹן. מְנָן הֲוָה יָדַע רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, מִפְּשׁוּטֵיהּ. לְבָתַר תְּלָתָא יוֹמִין אֲזַל אַסְפַּסְיָאנוּס מַסְחֵי בַּהֲדָא גַפְנָא, מִן דִּסְחָא וּלְבַשׁ חַד מְסָן דִּידֵיהּ אֲתַת בְּשׂוֹרָה וּבִשְּׂרוּהוּ מִית נִירוֹן וְאַמְלִיכוּנֵיהּ בְּנֵי רוֹמִי, בְּעֵי לְמִלְבַּשׁ חַד מְסָן חוֹרָן וְלָא עָלֵיל. שְׁלַח וְאַתְיוּהָ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וַאֲמַר לֵיהּ לֵית אַתְּ אָמַר לִי כָּל אִילֵין יוֹמַיָא הֲוֵינָא לָבֵישׁ תְּרֵין מְסָאנֵי וַהֲווֹן עָלְלִין בִּי, וְכַדּוּ חַד עָלֵיל וְחַד לָא עָלֵיל. אֲמַר לֵיהּ בְּשׂוֹרְתָא טָבְתָא אִיתְבַּשַּׂרְתְּ, דִּכְתִיב: וּשְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֵּׁן עָצֶם (משלי ט״ו:ל׳), אָמַר לוֹ מַה נַּעֲבֵיד דְּאֵיעִיל, אָמַר לוֹ מִי אִית לָךְ בַּר נָשׁ דְּסָנְאִית לֵיהּ אוֹ דְּחָב לָךְ, יַעְבְּרוּנֵיהּ קַמָּךְ וּבְשָׂרָךְ שָׁחֵי, דִּכְתִיב: וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם (משלי י״ז:כ״ב). הִתְחִילוּ מוֹשְׁלִין לְפָנָיו מְשָׁלוֹת, חָבִית שֶׁקִּנֵּן נָחָשׁ בְּתוֹכָהּ כֵּיצַד עוֹשִׂין לוֹ, אָמַר לָהֶם מְבִיאִין חוֹבֵר וְחוֹבְרִין אֶת הַנָּחָשׁ וּמַנִּיחִין אֶת הֶחָבִית. אָמַר פַּנְגַּר הוֹרְגִין אֶת הַנָּחָשׁ וְשׁוֹבְרִין אֶת הֶחָבִית. מִגְדָּל שֶׁקִּנֵּן בּוֹ נָחָשׁ כֵּיצַד עוֹשִׂין, אָמַר לָהֶם מְבִיאִין חוֹבֵר וְחוֹבְרִין אֶת הַנָּחָשׁ וּמַנִּיחִין אֶת הַמִּגְדָּל, אָמַר פַּנְגַּר הוֹרְגִין אֶת הַנָּחָשׁ וְשׂוֹרְפִין אֶת הַמִּגְדָּל. אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְפַנְגַּר כָּל מְגִירַיָא דְּעָבְדִין בִּישָׁא לִמְגִירֵיהוֹן עָבְדִין, עַד דְּלֵית אַתְּ מְלִיף סַנֵּיגוֹרְיָא אַתְּ מְלִיף עֲלָן קָטֵיגוֹרְיָא. אֲמַר לֵיהּ לְטִיבוּתְכוֹן אֲנָא בָּעֵי, דְּכָל זְמַן דְּהָדֵין בֵּיתָא קַיָּים מַלְכְּוָותָא מִתְגָּרִין בְּכוֹן, אִין אִיחֲרוּב הָדֵין בֵּיתָא לֵית מַלְכְּוָּותָא מִתְגָּרִין בְּכוֹן, אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן הַלֵּב יוֹדֵעַ אִם לַעֲקָל אִם לַעֲקַלְקַלּוֹת. אֲמַר לֵיהּ אַסְפַּסְיָאנוּס לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שְׁאַל לִי שְׁאֵלָה וַאֲנָא עָבֵיד, אֲמַר לֵיהּ אֲנָא בָּעֵי דְּתִירְפֵּי הֲדָא מְדִינְתָּא וְתֵיזֵיל לָךְ. אֲמַר לֵיהּ כְּלוּם אַמְלִיכוּנִי בְּנֵי רוֹמִי דְּנִרְפֵּי לַהֲדָא מְדִינְתָּא. שְׁאַל לִי שְׁאֵלְתָּא וַאֲנָא עָבֵיד. אֲמַר לוֹ בָּעֵי אֲנָא דְּתִרְפֵּי לְפִילֵי מַעַרְבָאָה דְּהִיא אָזְלָא לְלוּד, דְּכָל בַּר דְּנָפֵיק עַד אַרְבָּעָה שָׁעִין יְהֵא לְשֵׁיזָבָא. מִן דִּכְבָשַׁהּ אֲמַר לוֹ אִי אִית לָךְ דִּרְחֵים לָךְ, אוֹ בַּר נָשׁ דְּאַתְּ קָרֵיב לֵיהּ, שְׁלַח וְאַיְתֵיהּ עַד דְּלָא יֵיעֲלוּן אֻכְלוּסַיָא. שָׁלַח לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּלְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לַאֲפוּקֵי לְרַבִּי צָדוֹק, אָזְלִין וְאַשְׁכְּחוּנֵיהּ בְּבָבָא דִּמְדִינָה, מִן דַּאֲתָא קָם מִן קוֹמוֹי רַבָּן יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ אַסְפַּסְיָאנוּס מִן קֳדָם הָדֵין סָבָא צוּתְרָא אַתְּ קָאֵים. אֲמַר לָךְ חַיֶּיךָ אִי הֲוָה חַד דִּכְוָותֵיהּ וַהֲוָה עִמָּךְ אֻכְלוּסִין בְּכִיפְלָא לָא הֲוֵית יָכֵיל כָּבֵישׁ. אֲמַר לוֹ מָה חַיְילֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ דְּאָכֵיל חַד גַּמְזוּז וּפָשֵׁיט עֲלוֹהִי מְאָה פִּרְקִין. אֲמַר לֵיהּ לְמָה חֲשִׁיךְ כֵּן, אֲמַר לֵיהּ מִן חֵילֵיהוֹן דְּצוֹמַיָּיא וְתַעֲנִיתַיָּא. שְׁלַח וְאַיְיתֵי אַסְוָותָא וַהֲווֹ מוֹכְלִין לֵיהּ צִיבְחַר צִיבְחַר, וּמַשְׁקִין לֵיהּ צִיבְחַר צִיבְחַר, עַד דַּהֲדַר גּוּפֵיהּ עֲלוֹי. אֲמַר לֵיהּ אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, אַבָּא הַב לְהוֹ אַגְרַיְיהוּ בְּעָלְמָא הָדֵין, דְּלָא תֶיהֱוֵי לְהוֹ זְכוּתָא עִמָּךְ בְּעָלְמָא דַּאֲתֵי, וִיהַב לְהוֹ הָדֵין חוּשְׁבְּנָא דְּאֶצְבַּע, וְהָדֵין קַרְצְטָיוֹנָא. מִן דִּכְבָשַׁהּ פָּלֵיג אַרְבַּע טִכְּסַיָּיא לְאַרְבָּעָה דּוּכְסַיָּיא, וְסָלֵיק פִּילֵי מַעַרְבָאָה לְפַנְגַּר, וְגָזְרוּ מִן שְׁמַיָא דְּלָא יִחְרַב לְעוֹלָם, לָמָּה שֶׁשְּׁכִינָה בַּמַּעֲרָב. אִינוּן אַחֲרוּבוּ דִּידְהוֹן הוּא לָא אַחֲרִיב דִּידֵיהּ, שְׁלַח וְאַתְיֵיהּ, אֲמַר לוֹ לָמָּה לָא אַחֲרַבְתְּ דִּידָךְ, אֲמַר לֵיהּ חַיֶּיךָ לְשִׁבְחָא דְמַלְכוּתָא עֲבָדִית, דְּאִלּוּ חֲרַבְתֵּיהּ לָא הֲוַת יָדְעַת בְּרִיָּה מָה חֲרַבְתְּ, וְכַדּוּ יֶחְזְיָן בְּרִיָּאתָא, אָמְרִין חֲזוּ חֵילֵיהּ דְּאַסְפַּסְיָאנוּס מָה אַחֲרַב. אֲמַר לוֹ דַּיָּיךְ דְּטַבְאוּת אֲמַרְתְּ, אֶלָּא מִן בְּגִין דַּעֲבַרְתְּ עַל קַלְוָונִין דִּידִי, יִסַּק הַהוּא גַבְרָא לְרֵישֵׁיהּ דְּאִיגְרָה וְיִטְרֹף גַּרְמֵיהּ, אִי חָיֵי חָיֵי וְאִי מוּת יְמוּת, סְלִיק וּטְרַף גַרְמֵיהּ וּמִית, וּפָגְעָה בּוֹ קְלָלָה שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי.
[לב] כִּי ה׳ הוֹגָה עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ – יָכוֹל עַל מַגָּן, תַּלְמוּד לוֹמַר עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ. עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֹּאוּ רְאוּ כַּמָּה חֲבִיבִין תִּינוֹקוֹת [נ״א לפני הקדוש ברוך הוא], גָּלְתָה סַנְהֶדְּרִין וְלֹא גָלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם, גָּלוּ מִשְׁמָרוֹת, וְלֹא גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ תִּינוֹקוֹת גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר, מִיָּד.
היו צריה לראש – ונתנך ה׳ לראש, וכן ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ.
וקד צארו אעדאיהא רויסא ובאג׳צ׳והא אטמאנו, אד׳ נחאהא אללה עלי כת׳רהֵ גרומהא, וצביאנהא צארו סביא בין ידי אלעדו.
לראש – ראשים ושליטים.
שלו – במצב של שלוה.
הוגה – דחאה והסיטה מלפניו.
שלו – יושבים בשלווה.
הוגה – הִדְאִיבָה, והוא לשון יגון.
Are at ease – Sit peacefully.⁠1
Has brought her grief – Caused her to moan; it is an expression of sighing יָגוֹן.
1. Alternatively, 'her enemies hunted her down.' (Yein Horekach); or 'her enemies made peace with each other.' Although they were fighting among themselves, they made peace and united against the Bnei Yisroel. See Rashi in Bemidbar 22:3 regarding Midyan and Mo'av. (Lechem Dimah)
היו צריה לראש – אמר ר׳ הלל בן ברכיה כל המציק להם לישראל נעשה ראש וכן הוא או׳ כי לא מועף לאשר מוצק לה (ישעיהו ח׳:כ״ג) בא וראה שנבוכדנצר נקרא שפל אנשים לאחר שכבש את ירושלים נתגאה שהיה גדול כענין שנאמר וכדי רים לבביה (דניאל ה׳:כ׳) והשליטו השם על כל העולם ונקרא ראש דכתי׳ אנת הוא ראשא די דהבא (דניאל ב׳:ל״ח).
אויביה שלו – שאומות העולם יושבין בשלוה הלא תראה עד שלא חרבה ירושלים לא היו מדינות תרינוס כלום ומשחרבה ירושלים נעשית קיסרין ומטרופולין של מלכים. ואם רצונך לדעת היאך נלכד בית שני הבא מכאן ג׳ שנים ומחצה עשה אספיסיינוס מקיף את ירושלים ועמו ד׳ דוכסין וכו׳.
כי י״י הוגה – מלשון הגיגה כי דבר י״י להביא עליו כל אלו הצרות על רוב פשעיה.
לפיכ׳ עולליה הלכו שבי לפני צר – שהיו מנהיגין את השביה לפניהם לרגל כענין שנאמר על נהרות בבל שם ישבנו (תהלים קל״ז:א׳) מכלל שעד עתה לא ישבו.
היו צריה לראש – המצרים לה נעשו ראש, הן ארץ כשדים זה העם לא היה (ישעיהו כ״ג:י״ג), וכדי שיחריב את ירושלים נעשה ראש.
הוגה – כמו: ויגאא בני איש (איכה ג׳:ל״ג), פתרונו: שיבר אותה.
שלו – כמו: שליו הייתי (איוב ט״ז:י״ב).
עולליה הלכו שבי לפני צר – פתרונו: הנערים שלה הלכו בשביה לפני צורריהם.⁠ב
א. כן בכ״י לונדון 27298 (וכן להלן איכה ג׳:ל״ג), פריס 162, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״ויגה״.
ב. כן בכ״י מינכן 52 ובדפוס ברסלאו, ובגילין בכ״י לונדון 27298. בכ״י פריס 162 חסר: ״עולליה הלכו... צורריהם״.
Her adversaries have become master – Those who were hostile to her were made master. [Like] Behold, this is the land of the Chaldeans, for this nation never used to exist (Isaiah 23:13), and in order to destroy Jerusalem it was made master.
Has afflicted her (הוגה) – Like nor afflict (ויגא) man (Lamentations 3:33). Its explanation is: He crushed her.
Are at ease (שלו), just like I was once serene (שליו) (Job 16:12).
Her young children have gone into captivity before the enemy – Its explanation is that her young men went into captivity before their captors.
היו צריה לראש – כשהיו ישראל עושין רצונו של מקום נאמר בהם: ונתנך י״י לראש ולא לזנב (דברים כ״ח:י״ג). חטאו לפניו – היו צריה לראש.
אויביה שלו – לשון שלוה.
כי י״י הוגה לשון שבר. כמו: כי אם הוגה וריחם כרוב חסדיו (איכה ג׳:ל״ב), וכן כי לא ענה מלבו ויגה בני איש (איכה ג׳:ל״ג).
עולליה הלכו שבי לפני צר – אפילו העוללים שאין דרכם לילך בשביה, עכשיו הלכו בשביה.
Her adversaries have become master (לראש) – When Israel accomplished God's wish it is said of them, HaShem will place you as a head (לראש) and not as a tail (Deuteronomy 28:13); they sinned before him, [so] her adversaries have become master.
her enemies are at ease (שלו) is an expression of security/well-being (שלוה).
for HaShem has afflicted her (הוגה) is an expression of to break / to ruin similar to He first afflicts (הוגה) then pities, according to his abundant kindness (Lamentations 3:32), and so For he does not torment capriciously, nor afflict (ויגה) man (ibid. v.33).
her young children have gone into captivity before the enemy – Even though it was not their custom for young children to go into captivity, now they have gone into captivity.
ואויביה שלו – שלוה, [כשליו הייתי (איוב ט״ז:י״ב)]⁠א כי הו״ו של שלו היא יסוד בתיבה, מגזרת שלוה. ואל תתמה על אשר תבוא ו״ו בסוף תיבה בְשִרֵק, כי ו״ו אחרונה. (כ״י המבורג 32)⁠ב
א. התוספת מופיעה בגיליון בכ״י המבורג 32.
ב. החתימה בשם ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״ חסרה כאן, אך הביאור מתאים לסגנונו של רשב״ם והוא אינו מר״י קרא.
היו צריה – כל אחד לראש, וכן: בנות צעדה (בראשית מ״ט:כ״ב) – כל אחת מהן.
שלו – מגזרת: שלוה.
הוגה – מהבנין הכבד הנוסף, מיגון, וכן: תוגיון נפשי (איוב י״ט:ב׳).
הלכו שבי – בחסרון בי״ת, כמו: הנמצא בית י״י (מלכים ב י״ב:י״א).
Her adversaries were. Each one has become a head,⁠1 and so each of the girls climbed [feminine singular] heights to gaze (Genesis 49:22) – every one of them.
Are at ease (שלו) – From a form of calmness, tranquility (שלוה).
he has afflicted her (הוגה) – From the heavy conjugation comes the idea of pain, grief (יגון) and so, will you sadden my spirit (Job 19:2).
They went into captivity (שבי). With a missing ב, like that was found in the Temple (בית) of HaShem (II Kings 12:11).⁠2
1. Here, ibn Ezra is trying to explain why לראש is singular.
2. In both verses the word is without the expected prefixed ב.
אויביה שלו – הם בשלוה, והיא לבדה בתוגה.
ועולליה שאין להם עון נשבו ברוב פשעיה.
Her enemies are in comfort, and she is alone in her grief. The children, who have no guilt, are captured because of the multitude of her sins.
לראש – שם דמיון ראשון סוג או מין, כמו: והיית לראש (דברים כ״ח:י״ג), והפכו לזנב.
שלו – זה השרש, ר״ל, שלה הוא שם משותף באחד ממיני השתוף, אבל הטבע הכולל תעיה ושגגה, ונקרא המנוחה המדומה בעולם הזה שלוה, כי היא מדומה לא אמתית, אם כן הוא טעות ושגיאה כמו שנקרא קבוץ העושר אולת בסתם, כאשר כתבתי בפירוש משלי. והפליג ירמיה לאמר בכאן מאמר בשתוף:
הראשון לעקר שלות נבוכדנצר ועמו שהחריבו ירושלים, והוא דבק בטעם אמרו: אויביה שלו עם לראש. ויהיה אמרו: כי י״י הוגה וג׳ – נתינת סבה פועלת לכל מה שקדם שהכל דבר אחד בעניין.
והשני, שכוון לאמר שאויביה שלו, כלומר, טעו במחשבתם, כמו שאמר משה בתורה על זה ביחוד ובפרט: כי גוי אובד עצות המה (דברים ל״ב:כ״ח). ובאר העניין ואמר: אם לא כי צורם מכרם (דברים ל״ב:ל׳), וכן אמר בכאן כי י״י הוגה. והטעם, אמר ירמיה: היו צריה לראש, שזה בפרט על החיה הראשונה, ואולם צריה אלו תעו במחשבתם, כלומר, מה שיתבאר מכל מנצח ובפרט מסנחריב ונבוכדנצר, כמו שכל ספרי הנביאים מלאו מספור זה, כלומר, שהיו אומרים: בכוחי עשיתי, ואולם האמת שאלו טעו, כי ה׳ החריבה בסיבת פשעיה, כטעם: לא בצדקתך וג׳ כי ברשעת הגוים וג׳ (דברים ט׳:ה׳).
הלכו שבי – נכון בעברי ובהגיון, שהיה נכון אם אמר בשבי.
היו – אמר כי מצד שהצרים המפורסמים היו צרים ורודים בהם בפרך אויביה שלו ר״ל כי אויביה הבלתי צרים לה נחשבו כאילו הם בשלום עמה. והיה זה כי יי׳ הוגה על רוב פשעיה לבלתי השאיר לה אוהב ורע ומפני זה עולליה מעצמם הלכו שבי לפני צר כי היא בטחה באלו האויבים השלוים והפקידה בידם את עולליה להבריחם מהשבי והאויבים מנהיגים אותם לפני צר מבלי דעתם כסבורים שהולכים לנפשם.
כי ה׳ הוגה. במפיק הה״א לנקבה מכלול דף קס״ח ומסורת שמואל ב׳ כ׳.
אויביה שלו – אולי הכונה על בני אדום שירדו מהריהם ונתישבו בארצות מעבר לירדן מזרחה, וישבו שם בשלוה בעוד שהיהודים באנחה.
כי – כאשר.
עולליה – גדול עולל מיונק, והראיה הלכו, וגם עוללים שאלו לחם (למטה ד׳:ד׳), וגזרתו ממקור עוּל בלשון ארמי – בוא, ילד אך בא ונכנס בחיים.
היו צריה לראש אויביה שלו וכו׳ על רוב פשעיה. פירוש ששמחו שה׳ החריבה מפני רוב פשעיה, הוי כסילים הלא עולליה הלכו שבי לפני צר ואלה הצאן מה חטאו, ע״כ דזה רק גזירה קדומה וכדברי הקלירי איכה את אשר כבר עשהו תבע מני לשלם נשיהו.
היו צריה לראש – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה ונתנך ה׳ לראש ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים היו צריה לראש1 (פתיחתא למ״ר).
היו צריה לראש – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר היו צריה לראש, וישעיהו אמר (ס׳) והלכו אליך שחוח בני מעניך2 (איכה רבה א׳:א׳).
היו צריה לראש – א״ר הלל בן ברכיה, מלמד שכל מי שבא להצר לישראל נעשה ראש, וכן אתה מוצא שעד שלא חרבה ירושלים לא היתה מדינה חשובה לכלום3 ומשחרבה נעשית קסרין מטרפולין4 (מ״ר).
היו צריה לראש וגו׳ – היו צריה לראש אויביה שלו, צריה לראש – זה נבוכדנצר ואספסינוס, אויביה שלו – זה נבוזראדן וטיטוס5 (שם).
כי ה׳ הוגה וגו׳ – כי ה׳ הוגה, יכול על חגם, ת״ל על רוב פשעיה6 (שם).
עולליה הלכו שבי – א״ר יהודה, בא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב״ה, שהרי גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם, גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם,⁠7 וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם, כמש״נ עולליה הלכו שבי לפני צר, מיד (פ׳ ו׳) ויצא מן בת ציון כל הדרה, ואין הדרה אלא הקב״ה, שנאמר הוד והדר לבשת (מ״ר).
1. עיין מש״כ לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳ וצרף לכאן.
2. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל פ׳ א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן.
3. מדינה היא שטח הארץ אשר סביבות ירושלים, וכפי דמשמע מנחמיה א ג׳ הנשארים אשר נשארו בשבי שם במדינה, ועיין פ״א מ״ג דשקלים.
4. קסרין עיר במדינת ירושלם בגבול ארץ יהודה, ומושב ראשי להגמון הרומיים, וממנה יצאה מקור השנאה לירושלם. ובמדרש איכה הוצאת הרש״ב יש כאן גירסא אחרת ועי׳ שם. ועיין בחגיגה י״ג ב׳ דקודם שכבש נבוכדנצר את ישראל הניחו הקב״ה לכבוש את כל העולם, וטעם הדבר כדי שלא יאמרו ביד אומה שפלה מסר הקב״ה את בניו, וכתבו התוס׳ וז״ל, והיינו כזה דאמרינן כל המיצר לישראל נעשה ראש, כלומר כבר נעשה ראש קודם שמיצר להם, עכ״ל. ובזה יכוון הלשון היו צריה לראש כלומר כבר היו.
5. כי נבוזראדן וטיטוס לא הלכו מעצמם כי אם מאדוניהם, ולכן עליהם לא יונח הלשון ראש, וגם צוררים לא היו כמו נבוכדנצר ואספסינוס.
6. הנה בכונת המדרש הזה האריכו בזה הקדמונים, ולדעתי נראה דהנה דרשו חז״ל על היו צריה לראש שכל המיצר לישראל נעשה ראש (והוא המדרש שהבאנו לעיל, וכן הוא בש״ס בבלי גיטין נ״ו סנהדרין ק״ד) ואחד מן הטעמים הוא שהמיצר לישראל נעשה ראש הוא דהנה הקב״ה שהוא רחום וחנון כשהוא רואה שפשעי בני ישראל רבו כמו רבו עד שכמעט אין די במספר המכות והיסורים חלילה, מה עושה הקב״ה מגדיל היסורים בכדי שתהא הכפרה ע״י הגדלת היסורים בכדי שלא יצטרך לעשות כלה ח״ו – וכבר אמר הנביא בשם ה׳ ואותך לא אעשה כלה (ירמיהו מ״ו), והגדלת היסורים היא כמו שאחז״ל במדרש שוחר טוב, והובא בילקוט על הפסוק אל באפך תוכיחני, אמר ר״א למה״ד למלך שכעס על בנו ונשבע להכותו מאה הכאות אמר המלך אם ילקה בני מאה מלקות כלום יש לו חיים מה עשה נטל החבל וכפלו על מאה נמצא לא הזיק בנו ולא בטל את גזירתו (ועיין בינה לעתים דרוש כ״ה ח״א מ״ש בזה) הרי נוכחנו דהגדלת היסורין מדבר אחד נחשב לכמה יסורין כי מכה אחת גדולה נחשבה למאה מכות קטנות – ומעתה גם כאן הנה נודע שהאדם יתפעל אם אויבו נעשה לראש ולבו ידאב על זה יותר מהמכות שמכהו האויב – כמובן כי היא קנאת איש מרעהו, וע״כ הקב״ה כשרואה אשר עמו ישראל מחוייבין ביסורים הרבה מאד ואין ביכולתם לסבול יסורים הרבה כאלה – אז מגדיל היסורים שיהיו נחשבים כרבים בזה אשר המצירים נעשים ראשים, ואז הצער הגדול שיש להם לישראל מזה אשר לבד היסורים יש להם צער אשר השונא שלהם הוא ג״כ מתנשא לראש והצער הגדול הזה משלים ליסורים – וז״ה כונת המדרש יכול על חנם כלומר לפי המושכל הראשון היינו אומרים שזה שהמיצר נעשה ראש (בעת החורבן) הוא על חנם וללא תועלת וא״כ יש לשאול מה לנו ולצרה הזאת שיהיה לנו עוד צער גדול מלבד היסורים מה שהצר נעשה ראש – ע״ז אמר כי לתועלת גדול הוא זה מה שהצר נעשה ראש, כי הוא על רוב פשעיה וא״כ היו צריכים להתייסר ביסורים רבים שלא היה ביכולתן לסבול – לזאת נעשה הצר לראש והצער הזה נחשב ג״כ ליסורים ובזה הם יכולים לסבול, וא״כ הוא ממדת הרחמים של הקב״ה, וז״ה אמרו כי ה׳ הוגה וגו׳ כי דבר זה הוא ממדת הרחמים ואשר שם הזה ית׳ מורה על זה) מטעם רוב פשעיה וכנ״ל -. מהגאון ר׳ יוסף שאול הלוי נאטאנזאהן ז״ל.
7. דריש שעריה שוממין כנוי לסנהדרין היושבים בשער [מלשון ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים] וכהניה נאנחים על בטול המשמרות, ומדכתיב אותו הפסוק קודם לפסוק זה דריש שסנהדרין ומשמרות גלו קודם לגלות התנוקות.
הָיוּ – נעשו1 כל אחד מן2 צָרֶיהָ – המצֵרים לה3 לְרֹאשׁ4, אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ – יושבים בשלווה5, כִּי יְהוָה הוֹגָהּ – שיבר אותה6 עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ ולא השאיר לה אוהב ורֵע7, אפילו8 עוֹלָלֶיהָ – העוללים שלה שאין להם עוון9, ושאין דרכם לילך בשבי, עכשיו10 הָלְכוּ שְׁבִי – בשביה11 לִפְנֵי צָר – לפני צורריהם12, וכך נענשו העוללים מרוב פשעיה13: ס
1. ר״י קרא.
2. אבן עזרא.
3. ר״י קרא.
4. כמו שכתוב (ישעיה כג, יג) ״הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם לֹא הָיָה״, וכשהיו ישראל עושים רצונו של מקום נאמר בהם (דברים כח, יג) ״וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב״, חטאו לפניו ״הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ״, ר״י קרא. ובמדרש, א״ר הילל בר׳ ברכיה כל מי שבא להצר לישראל נעשה ראש, ד״א ״צָרֶיהָ לְרֹאשׁ״ זה נבוכדנאצר ואספסיאנוס, ״אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ״ זה נבוזראדן וטיטוס, מדרש רבה.
5. רש״י, רשב״ם, אבן עזרא.
6. ר״י קרא. ורש״י ואבן עזרא פירשו מלשון יגון.
7. עקדת יצחק.
8. ר״י קרא.
9. אבן עזרא.
10. ר״י קרא.
11. ר״י קרא.
12. ר״י קרא. כי היא בטחה באלו האויבים השלווים, והפקידה בידם את עולליה להבריחם מהשבי, והאויבים הנהיגו אותם לפני צר, עקדת יצחק.
13. אבן עזרא. ובמדרש, א״ר יהודה, בא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב״ה, שהרי גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם, גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם, וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם, כמו שנאמר (כאן) ״עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר״, מיד (פסוק ו׳) ״וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ״, ואין הדרה אלא הקב״ה, שנאמר (תהלים קד, א) ״הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ״, מדרש רבה.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144