×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְשָׁמַרְתָּ֣ מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְחֻקֹּתָ֧יו וּמִשְׁפָּטָ֛יו וּמִצְוֺתָ֖יו כׇּל⁠־הַיָּמִֽים׃
Therefore you shall love Hashem your God, and keep his instructions, and his statutes, and his ordinances, and his commandments, always.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
וְתִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ וְתִטַּר מַטְּרַת מֵימְרֵיהּ וּקְיָמוֹהִי וְדִינוֹהִי וּפִקּוֹדוֹהִי כָּל יוֹמַיָּא.
And you shalt love the Lord your God, and keeping keep His word, His statutes, His judgments, and His commandments all days.
ותרחמוןא ית אולפן אורייתה די״י אלהכון ותטר⁠(ת)⁠ון מטרתיה וקיימוי וסדרי דינוי ומצוותהב כל יומייא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותרחמון״) גם נוסח חילופי: ״ותתרחמון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומצוותה״) גם נוסח חילופי: ״ופיקודייה״.
ותרחמון ית י״י אלקכון ותינטרון מטרת מימריה וקימוי ודינוי ופיקודוי כל יומיא.
Therefore shall you love the Lord your God, and diligently observe His Word, His statutes, and His judgments always.
פַאחבִּבִּ אללַהַ רַבַּךַּ וַאחפַט׳ מַא אִסתַּחפַטַ׳ךַּ בִּהִ וַרֻסֻומַהֻ וַוַצַאִיאהֻ וַאַחכַּאמַהֻ טֻולַ אַלזַּמַאןִ
אזי חבב את ה׳ אלהיך, ושמר את מה שנתן לך לשמור עליו, ואת-חקותיו ואת-מצותיו ואת-משפטיו, לארך הזמן.
ואהבת את ה׳ אלהיך.
ואחר שהרבה אתכם (דברים י׳:כ״ב) חייבים אתם לאהוב אותו, והוסיף כל הימים.⁠1
1. כלומר: ״כל הימים״ הוא מה שנוסף כאן על הציוויים הקודמים.
THEREFORE THOU SHALT LOVE THE LORD. Since the Lord multiplied you, you are obligated to love Him. Our verse adds always.⁠1
1. Thus our verse does not merely repeat Deut. 10:12.
ושמרת משמרתו – ליראה אותו, שתשמר מחטא לפניו. כי אחר שיצוה באהבה, יצוה ביראה, ויצוה בחוקים ובמשפטים ובמצות. או ושמרת משמרתו – שתשמור מה שהשםא שומר, שהוא שומר את הגרים, וחונן דלים ואביונים, ועושה משפט יתום ואלמנה (דברים י׳:י״ח). וכענין שנאמר במקום אחר: לשמור את משמרת י״י אלהיך ללכת בדרכיו (מלכים א ב׳:ג׳), ואמרו (בבלי שבת קל״ג:): מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום וכו׳.⁠ב
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״השם״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 רק: ״מה הוא רחום וחנון״.
AND THOU SHALT KEEP HIS CHARGE — to fear Him, that you be heedful of sinning against Him. For after enjoining them concerning the love of G-d,⁠1 He commands them concerning fear [of Him] and He enjoins the observance of the statutes, ordinances, and commandments. Or it may be that the expression and thou shalt keep His charge means that you are to protect what G-d protects, for He preserveth the strangers,⁠2 is gracious unto the poor3 and the destitute, and He doth execute justice for the fatherless and the widow.⁠4 As it is said elsewhere, to keep the charge of the Eternal thy G-d, to walk in His ways,⁠5 and the Rabbis have said:⁠6 "Just as He is gracious and merciful,⁠7 so you also be gracious and merciful, etc.⁠"
1. At the beginning of this verse: And thou shalt love the Eternal thy G-d.
2. Psalms 146:9.
3. Proverbs 19:17.
4. Above, 10:18.
5. I Kings 2:3.
6. Shabbath 133b.
7. Exodus 34:6.
ושמרת משמרתו – פי׳ הרמב״ן ליראה מפניו שלא לחטא כי אחר שצוה באהב׳ מצוה ביראה ובחוקים ובמשפטים ובמצות. או ושמרת משמרתו שתשמור מה שהשם שומר את הגרים וחונן דלים ואביונים ועושה משפט גר יתום כדרך שאמרו ללכת בדרכיו מה הוא רחום וחנון אף אתה היה רחום וחנון:
ושמרת משמרתו, "you shall keep His charge.⁠" Nachmanides understands these words to mean that we must maintain an attitude of reverence and fear even, which will ensure that we will not sin. Having previously commanded us to love Him (God), Moses now commands us to fear Him, as familiarity of the beloved might cause the beloved to sin inadvertently. This fear/reverence relationship covers all the various types of commandments in the Torah.
Alternatively, this may be a command by Moses to emulate God in our relationship with creatures of whom God has demonstrated that He is especially solicitous. He declared His concern for the poor, the orphan and the widow, so we must relate to them with equal concern. He practices the virtues of being merciful; hence we, His creatures, must learn to practice that same virtue.
ואהבת את השם אלהיך וגו׳ – למדנו מזה שהתורה הזאת היא נצחית כאמרו כבר שנשמור את משמרתו וחקתיו ומשפטיו כל הימים.
התועלת השלש ועשרים הוא להודיע שתורתנו היא נצחית לא תשתנה לעולם ולזה אמר ושמרתם את משמרתו וחקותיו ומשפטיו ומצותיו כל הימים ולזה גם כן אמר בפרשת והיה אם שמוע למען ירבו ימיכם וגומ׳. כימי השמים על הארץ כי זה יורה שאם תשמרו מצותיו אשר הוא מצוה אתכם היום כמו שזכר שזאת הפרשה ירבו ימי ההולכים בדרך זה תמיד כימי השמים על הארץ וזה לאות כי כל התורה תתקיים כימי השמים על הארץ וזה ממה שלא יצטרך אל ביאור למעיין בזה הספר.
א...ואחר הכל אמר ואהבת את ה׳ אלהיך ושמרת משמרתו וחקיו וכו׳. יאמר כי עם זה יושלמו מעשיכם בתכלית השלמות וזה כי כשתגיעו אל שיעור זה מהאהב׳ כבר תשמרו משמרתו בעצם וראשונ׳ לא משמרת העובד לבד גם תשמרו חקיו ומשפטיו ומצותיו כלם רצוני לומר אף מצות עשה שלא ייעד על עזיבתם עונש לא כעושים מיראה שישמרו במצות לא תעשה לפי שבאו בהם העונשים גם שיהיה המשך העבוד׳ לכל הימים לא כעוש׳ מירא׳ שהוא עליו לטורח ומניחו והולך. ועל שלשה אלה הענינים נאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים. אמנם הענין זה בשלימותו נכתב בפרשת עמלק שער מ״ב והוא ממש כנגד מ״ש למעל׳ על מעלות הסולם לשמור את מצות ה׳ ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך ואחר שהתר׳ אותם דרך כלל הוסיף לזרז אותם על יסוד הירא׳ מדברים פרטיים אשר לא יוכלו להכחישם ולפקפק בהם בשום פנים ואל תהיה הקפיד׳ הגדול׳ הזאת קלה בעיניך כי האמונ׳ הזאת בזמן ההוא כל זולתנו היו כופרים בה כמו שאמרנו. ולזה היה קובע בה כמו מסמרות.
א. במקור, פירוש בעל עקדת יצחק לדברים י״א:א׳-ו׳ נכתב באמצע פירושו לדברים י׳, אך במהדורתנו הוא הובא כאן על סדר הפסוקים.
א״כ גם מהבחינה השנית הזאת שהיא לתקות השכר הניתן כדרכו לאוהביו ולשומרי מצותיו ראוי לך שתאהבהו וזהו שאמר ואהבת את ה׳ אלהיך וגו׳. ולא זכר כאן יראה. כי אם אהבה בלבד לפי שבבחינתה יבא השכר כמו שזכרתי. אמנם לענין ההצלה מהרעות שימשך מהירא׳. והוא המין הב׳ ממנה. אמר ושמרת משמרתו. שהשמיר׳ היא ליראה אותו מחטוא לפניו.
ולכן ואהבת את ה׳ אלהיך. כעובד מאהבה מצד מעלת השם ושמרתם מצותיו. ואמר וידעתם היום כי לא את בניכם. לפרש להם הג׳ דברים הנזכרים בפרשה שראוי לעובדו. אחר שראו בעיניהם יכלתו ושלוחיו. ושלא יסבו בלכתם כמו שראו במצרים יכולת השם. וזהו שאמר את אותותיו ואת מעשיו אשר עשה בתוך מצרים. שזה מורה יכלתו ושלוחיו. וכנגד השלישי אמר ואשר עשה לחיל מצרים וגו׳ אשר הציף את מי ים סוף על פניהם. בלי איחור מצד שלוחיו. ואשר עשה לכם. שלא תאמרו שלא הראה יכלתו בכם. לזה אמר ואשר עשה לכם במדבר שראיתם יכלתו ושלוחיו ושהם נאמנים בשליחותם.
ואהבת – עכשיו מפרש מצות האהבה, ואמר שממנה ימשך שמירת המצות, כי האוהב יבקש לעשות כרצון הנאהב:
ואהבת הוא המסקנה הישירה של האמור בפסוקים הקודמים.
ושמרת משמרתו – ה׳ נתן את תורתו לישראל כאוצר המופקד בידיו למשמרת.
וחקתיו – וי״ו זו [שלפני ״חקתיו״] עם הוי״וין שלאחריה [לפני ״משפטיו״ ו״מצותיו״] משמעותן ״וכן״, והן מורות שכל חלקי התורה – חוקי המוסר, המשפטים החברתיים, ומצוות העשה – הם חלקים שווי מעלה של האוצר שהופקד בידינו.
תכלית כל מה שה׳ עשה בעבורנו כדי לשמור אותנו, לקיימנו, לברכנו, ללמדנו ולחנכנו, הייתה ליצור עם שישמור את משמרת התורה ויקיים את מצוותיה בקרב העמים. ישראל צריך להראות את אהבתו לה׳ ומסירותו אליו, על ידי מימוש מטרה זו.
ואהבת את ה׳ אלהיך – שתעבדנו מאהבה ושמרת משמרתו וחקותיו מאהבה ובזה יצויר אהבה במקום יראה:
ואהבת את ה׳ אלהיך וגו׳: כלל פרשה זו צריכה ביאור, מה הוסיפה תורה כאן, והרי מצות אהבה ודביקות כבר כתיב בפרשת שמע (לעיל ו,ה). ויותר מוקשה מה דכתיב ״וידעתם היום כי לא את בניכם וגו׳⁠ ⁠⁠״1, וכי התורה לא דברה אלא עם הדור הראשון ח״ו, ולמה זה כתיב כך, ובפירוש פירשה תורה להלן פרשת נצבים (כט,יד) ״כי את אשר ישנו וגו׳ ואת אשר איננו פה וגו׳⁠ ⁠⁠״. וגם סוף הפרשה (פסוק ח׳) ״ושמרתם את כל המצוה וגו׳⁠ ⁠⁠״, מה זה חידוש אזהרה על כל האמור ונשנה ונשתלש.
אלא נראה, דכלפי שמשה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות,⁠2 כדאיתא בשבת (ל,א)3, ואולי בשביל זה קרא הכתוב בדברי הימים א׳ (ד,יח) את משה בשם ״אביגדור״, ופירשו בויקרא רבה (א,ג) – ׳אביהם של הגודרים׳, היינו שגדר הוא ובית דינו את ישראל בכמה דברים שלא יבואו לאיסור של תורה. ולא היו הגזירות אלא על דורו4, באשר5 לא נשרשו ישראל עדיין בחוקי התורה ומצוות והיו עלולים לעבור על דיני תורה, כמו שגזר בשעתו על שבות שבת ומוקצה שלא יבואו להוצאה. ואחר כך בטלה הגזירה והותרה, עד שבאו עזרא ונחמיה וחזרו וגזרו לפי צורך הדור6.
ובזה מובן הא דתנן במסכת ידים (ד,ג)7 ׳הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית׳8, ובשבת פ״א (יא,א) תנן ׳באמת אמרו החזן רואה היכן התינוקות קוראין׳, ואמרו בירושלמי דכל ׳באמת׳ – הלכה למשה מסיני הוא, והכי מנה הרמב״ם בפירוש המשניות בהקדמה, זה, מהלכה למשה מסיני, והרי כל זה אינו אלא מדרבנן?⁠9 אלא משה רבינו גזר על זה, והיתה הלכה שעל זה לא יגזור10. ועיין עוד חידושי ריטב״א עירובין ריש פרק ב׳ בשם יש מפרשים על הלכה דחציצה11, ועיין מהרש״ל בספר חכמת שלמה בעירובין (ה,ב) על תוספות ד״ה שפרצתו בד׳12. וכל זה הוזהרו על זה אותו הדור לשמור משמרת התורה, וכדאיתא ביבמות פ״ב (כא,א) על הפסוק ״ושמרתם את משמרתי״ (ויקרא יח,ל) שהוא שניות לעריות. מיהו התם מסיק הגמרא שאינו אלא אסמכתא, שהרי לא נגזר מהתורה13 משמרת לעריות ביחוד יותר מכל איסורי תורה. אבל כאן מתפרש הכי, שמשה הזהיר על הגזירות שהם ׳משמרת׳ התורה14.
והקדים15 ״ואהבת וגו׳״, ולא מיירי כאן בדביקות ומסירות נפש כמו לעיל בפרשת קריאת שמע (ו,ה). אלא מיירי ביחוד המעשה, שיהא עובד מאהבה ולא בשביל שכר ועונש, ובזה נכלל ״ושמרת משמרתו״ היינו הגדרים, דמי שעובד מאהבה משתדל שלא יבא לידי עבירה. {וכאן אין הפירוש כמו הא דכתיב בבראשית (כו,ה) ״וישמור משמרתי״ דפירושו עסק התורה16, והיינו דשם כתיב ״משמרתי מצותי17 וגו׳⁠ ⁠⁠״ וכאן כתיב ״וחוקותיו״, דשם הוא פירושו, מהו ״משמרתי״ היינו ״מצותי וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכאן הוא דבר בפני עצמו}.
וחוקותיו ומשפטיו: קאי על ״ושמרת״18 – שתראה שיהיו נלמדים י״ג מדות19 והחקירות זה התלמוד20 בישראל.
ומצותיו: שתשמור21 שיהיו נעשים ביד אחרים22. והיינו כדאיתא בב״ק (צח,ב) ׳שהכל מצוויין עליו לבערו׳23. הרי דמי שרואה חמץ ביד איש מישראל, אע״ג שאינו שלו, מצוה עליו לבער חמץ של חבירו כדי שלא יעבור הוא על מצות עשה ד״תשביתו״24. וכיוצא בזה הרבה. וכן לענין איסור, אע״ג ש״לפני עור״ אינו אלא ב׳תרי עיברי דנהרא׳25 כדאיתא בעבודה זרה (ו,ב), מ״מ זה אינו אלא בעובד כוכבים שרוצה לאכול אבר מן החי, אבל ישראל שרוצה לעבור עבירה – מצוה להפרישו, כמו שכתב הר״ן שם. וכן אפילו ׳לפני דלפני׳ דלא מפקדינן על ״לפני עור״, מ״מ בישראל אנו מוזהרים גם על זה האופן, כמו שכתבו התוספות שם (דף י״ג). וכל זה הוא בכלל ״ושמרת מצותיו״.
כל הימים: נכלל בזה מצות חינוך לבנים, שיהיו מקיימים המצוות אחרי כן. וכל זה נכלל באהבת ה׳26 וחושש שלא יגיע27 לידי צער ח״ו28, כדאיתא בסנהדרין פ״ד (מו,א) ׳בשעה שאדם מישראל מצטער, שכינה מה אומרת קלני מראשי׳ וכו׳.
1. וסיום המשפט הארוך הזה בפסוק ז׳ – ״כי עיניכם הרואות״.
2. כלפי זה נאמר בפסוקנו ״ושמרת משמרתו״.
3. לשון הגמרא: ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות, וקיימות הם לעולם ולעולמי עולמים. רש״י: כי ההיא דתני במגילה (ד,א) משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום. וברבינו ניסים שם הביא תקות נוספות שתיקן משה רבינו: בברכות (מח,ב) ברכת הזן, ביומא (עה,ב) זמן סעודה, בתענית (כז,א) שמונה משמרות.
4. ושואל על כך בספר ׳מגדים חדשים׳: ולענ״ד אכתי צריך ביאור, דהרי בגמרא (שבת ל,א) מבואר ׳וקיימות הם לעולם ולעולמי עולמים׳, ולפי דברי הנצי״ב הרי לא גזר אלא על דורו בלבד.
5. מדוע הוצרך לגזור רק על דורו...
6. שבת (קכג,ב): אמר ר׳ חנינא, בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו (רש״י: דלעיל – בראשונה היו אומרים ג׳ כלים ותו לא, משום דהוו מזלזלים בשבתות).
7. הנדון שם הוא על חוץ לארץ, כמו בבל, מצרים, עמון ומואב, נוהגים בהן תרומות ומעשרות מדרבנן, והואיל ואין שביעית נוהגת בהן חייבים הם בתרו״מ אף בשנה השביעית. אך איזה מעשר היו מפרישים בשנה השביעית בעמון ומואב, כי בבבל התקינו נביאים שיהיו מפרישים מעשר שני ובמצרים היתה תקנת חכמים שיהיו מפרשים מעשר עני, ובעמון ומואב נחלקו שם התנאים.
8. סוף המשנה: וכשבא רבי יוסי בן דורמסקית אצל רבי אליעזר בלוד, אמר לו מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום? אמר לו, נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית. בכה ר״א ואמר, ״סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם״ (תהלים כה,יד), צא ואמור להם, אל תחושו למניינכם, מקובל אני מרבי יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני, שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית.
9. א״כ מדוע הם מוגדרים ׳הלכה למשה מסיני׳. וראוי להביא כאן את לשון הרא״ש בהלכות מקוואות (סימן א׳): אומר ר״י שלא מצינו בשום מקום ׳הלכה למשה מסיני׳ בפסול מקוה, ואם ישנו בשום מקום יש לפרשו כמו ׳הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית׳ דברייתא דמסכת חגיגה (ג,א), שאינה אלא כלומר דבר ברור כהלכה למשה מסיני. וכן כל ׳באמת הלכה היא׳ שאומר בש״ס גבי מילי דרבנן, כההיא דפ״ק דשבת (יא,א) ׳לא יקרא לאור הנר, באמת אמרו החזן רואה היכן התינוקות קורין׳ ומפרש רבינו תם התם כל ׳באמת הלכה׳ כתוב בירושלמי הלכה למשה מסיני, אע״ג דאיסור רואה לאור הנר מדרבנן, אלא דבר ברור כהלכה למשה מסיני קאמר.
10. זה לשונו:... ודאמרינן לעיל ׳הכי אמר רחמנא לא תפרוץ רובא׳ זהו מדינא דרבנן, דרחמנא אגמריה למשה מסיני שכן עתידין חכמים לתקן. ואשכחן כיוצא בו בפ״ק דמכילתין דאמרינן ׳כי אתאי הלכתא לרובו ולמיעוטו ולמקפיד ולשאינו מקפיד׳ והנהו לאו מדאוריתא, אלא רובו המקפיד, אלא ודאי כדאמרן.
11. על דברי התוספות ׳דגמירי לה מסיני דמהני׳: ויש מתמיהין, הלא מבוי וחצר מן התורה שריין ומדרבנן הוא דאסרי, וא״כ איך שייך לומר בכאן ׳הלכה למשה מסיני׳. וצריך לומר דהכי גמירי להו מסיני היכא שיבואו לגזור ולאסור המבוי והחצר, אזי יתקנו המבוי בלחי וקורה, והחצר בעומד מרובה וכו׳. וכמדומה לי שמצאתי כעין זה.
12. מהתורה דייקא.
13. וזה מה שמוזכר בפסוקנו ״ושמרת משמרתו״.
14. לאזהרתו על הגזירות.
15. אמנם הרבינו יונה בשערי תשובה (שער שלישי סעיף ו׳) כותב ששמירה על גזירות דרבנן יסודה ביראת ה׳ (לא באהבת ה׳).
16. ע״פ הגדרת רבינו שם, עיי״ש.
17. בלא וא״ו החיבור.
18. המלה ״ושמרת״ מוסב הן על ״משמרתו״ והן על ״וחוקותיו וגו׳⁠ ⁠⁠״.
19. זוהי משמעות ׳חוקים׳ במשנת רבינו.
20. שזו משמעות ׳משפטים׳ במשנת רבינו.
21. ה״ושמרת״ מוסב על כל חלקי הפסוק, גם על ״מצוותיו״, ומהו ׳לשמור מצוות׳?
22. מוטלת האחריות על כל יהודי לדאוג שחבירו יקיים המצוות ולא יעבור עבירות, וכפי שממשיך רבינו.
23. אמר רבה, גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד, פטור, שהכל מצווים עליו לבערו.
24. לא ברור מדוע לא הזכיר ׳בל יראה ובל ימצא׳.
25. רש״י: עובד כוכבים מצד זה וישראל מצד זה, דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל.
26. המוזכרת בתחילת הפסוק.
27. בנו, כשלא יקיים את המצוות.
28. צער לשכינה.
למעלה י׳:כ׳ לא נזכרה מצות אהבת ה׳, על כן היא נזכרת כאן, ויחד עם זה מזהירה התורה עוד על שמירת כל המצוות.
משמרתו – פירושו כנראה עבודת ה׳ בכלל, או הדברים שיש לשמור אותם, משמרת ה׳ (ראה בראשית כ״ו:ה׳).
כל הימים – ד׳:י׳.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ב) וִֽידַעְתֶּם֮ הַיּוֹם֒ כִּ֣י׀ לֹ֣א אֶת⁠־בְּנֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא⁠־יָדְעוּ֙ וַאֲשֶׁ֣ר לֹא⁠־רָא֔וּ אֶת⁠־מוּסַ֖ר יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם אֶת⁠־גׇּדְל֕וֹ אֶת⁠־יָדוֹ֙ הַחֲזָקָ֔ה וּזְרֹע֖וֹ הַנְּטוּיָֽה׃
Know this day, for I don't speak with your children who have not known and who have not seen the chastisement of Hashem your God, his greatness, his mighty hand, and his outstretched arm,
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
וְתִדְּעוּן יוֹמָא דֵין אֲרֵי לָא יָת בְּנֵיכוֹן דְּלָא יְדַעוּ וּדְלָא חֲזוֹ יָת אוּלְפָנָא דַּייָ אֱלָהֲכוֹן יָת רְבוּתֵיהּ יָת יְדֵיהּ תַּקִּיפְתָא וּדְרָעֵיהּ מְרָמְמָא.
And you know this day what your children have not known or seen, the discipline of the Lord your God, His greatness, His mighty hand and uplifted arm,
ותידעון יומא הדין ארום לא ית בניכון די לא חכימוא ודלאב חמון ית אולפן אורייתה די״י אלהכון גית תוקפיה וית ידיה תקיפתה ואדרעיהד מנטלתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חכימו״) גם נוסח חילופי: ״חכימין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ודלא״) גם נוסח חילופי: ״ולא״, וגם נוסח חילופי: ״ודי לא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ית תוקפיה וית ידיה תקיפתה״) נוסח אחר: ״וית תוקפה וית ידה תוק׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואדרעיה״) גם נוסח חילופי: ״ואדרעא״.
ותינדעון יומא דין ארום לא עם בניכון דלא ידעון ולא חמון ית אולפן אורייתא די״י אלקכון ית רבותיה וית ידיה תקיפתה ודרעיה מרמם.
And know you this day, for (I speak) not with your children who have not known or seen the instruction of the law of the Lord your God, nor His greatness, nor His mighty hand, nor His uplifted arm,
וַאעלַמֻוא מִןַ אליַוְם אַן לַיְסַ אַלּעַמַלֻ עַלַי׳ בַּנִיכֻּם אַלַּדִ׳יןַ לַם יַעלַמֻוא וַלַם יַרַוַא אַדַבַּ אַללָּהִ רַבִּכֻּם וַעַטַ׳מַתַּהֻ וַיַדַהֻ אַלשַּׁדִידַתִ וַדִ׳רַאעַהֻ אַלּמַמדֻודַתִ
ותדעו לכם מן היום, כי העבודה אינה מטלת על בניכם, שהם לא ידעו ולא-ראו, את נמוסי ה׳ אלהיכם, ואת-עצמתו ואת-ידו החזקה ואת-זרועו המשוכה קדימה.
וידעתם היום – תנו לב לדעת ולהבין ולקבל תוכחתי.
כי לא עםא בניכם אני מדבר עכשיו, שיוכלו לומר לא ידענו ולא ראינו בכל זה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוס ברלינר: ״את״.
וידעתם היום AND KNOW YOU THIS DAY – Set your heart to know and comprehend, and to accept my reproof.
כי לא את בניכם FOR NOT WITH YOUR CHILDREN – am I now speaking who might say, "We do not know nor have we seen all this" (all that God did for you, and what He did to Egypt, and for you in the wilderness, and to Dathan and Abiram, as related in verses 2–6).
וידעתם היום כי לא את בניכם – שאני מוכיח לאנשים שלא ראו אלא מה שראיתם שהיו מהם 1זקנים יוצאי מצרים שלא נגזרה גזירה אלא על אותם שהיו מבן עשרים שנה. לפיכך אמר להם כי את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו:
1. מהם זקנים יוצא מצרים. היינו אותן שהיו יותר מבן ס׳ בעת יציאתם ממצרים לא נגזרה עליהם גזירה:
את מוסר – כדכתיב לעיל: כי כאשר ייסר איש את בנו י״י אלהיך מיסרך (דברים ח׳:ה׳).
את מוסר THE DISCIPLINE [OF THE LORD YOUR GOD]: [The word מוּסַר means “discipline,”] as in the phrase (8:5), “just as a man disciplines his son, so the LORD your God disciplines you (מיסרך).”1
1. The word מוּסַר appears in the Torah only this one time. It is surprising that few of the traditional commentators comment on it.
By Rashbam’s days, the meaning of “moral teaching” had become common for the word מוסר. (See Ben-Yehudah volume 6, p. 2850.) Onq. here translates the word as “אולפנא – teaching.” Rashbam on the other hand emphasizes that in the Torah the word means “chastisement.” Hizq. follows Rashbam’s explanation. See also the Be’ur, which explains מוסר as “punishment” (עונש).
(ב-ג) כי לא את בניכם – התשובה: כי עיניכם הרואות (דברים י״א:ז׳). והטעם: כי אלה הנוראות אינם לעתיד שיראום בניכם, רק אתם ראיתם אותם.
את גדלו את ידו החזקה וזרעו הנטויה – להוציא אתכם ממצרים.
(2-3) I SPEAK NOT WITH YOUR CHILDREN THAT HAVE NOT KNOWN. The answer is1, but your eyes have seen (v. 7).⁠2 It3 means these wonders are not future phenomena which your children shall see. On the contrary, you yourselves have witnessed them.
HIS GREATNESS, HIS MIGHTY HAND, AND HIS OUTSTRETCHED ARM. In taking you out of Egypt.
1. The question raised by our verse is, "If God did not speak with their children, to whom was He speaking?⁠"
2. In other words, verse 7 concludes the thought raised in our verse. Ibn Ezra's point is that our verse is to be understood, I speak not with your children…but with you whose eyes have seen the great deeds that God wrought.
3. …but your eyes have seen (v. 7).
כי לא את בניכם – כלומר: אין בניכם ראוים ליענש על המצות ככם, הרי אתם ראיתם את מוסרו ומעשיו בעיניכם. ולאו לפטור את הבנים בא.
כי לא את בניכם – BECAUSE NOT YOUR CHILDREN – Meaning to say: your children are not fitting to be punished over the commandments like you are; behold you saw His chastisement and His deeds with your own eyes. And this did not come to exempt the children.
ואשר לא ראו את מוסר – מה שהוא אומר בסמוך.
ואשר לא ראו את מוסר, "and who have not witnessed Your chastisement;⁠" Moses will furnish the details immediately.
את גדלו ואתא ידו החזקה וזרועו הנטויה – אמר ר׳ אברהם: להוציא אתכם מארץ מצרים, והאותות והמופתים שעשה לפרעה, ואשר עשה לכם במדבר (דברים י״א:ה׳) – בדבר המן.
ואיננו נכון בעיני, כי עתה לא ידבר רק במוסר אשר ייסר בו השם לעוברי רצונו.
את גדלו – שהיה מתרומם ומתגדל לאמר: התפאר עלי (שמות ח׳:ה׳), למחר יהיה (שמות ח׳:י״ט), ושמתי פדות (שמות ח׳:י״ט), למען תדע כיב לי״י הארץ (שמות ט׳:כ״ט). ואת ידו החזקה – ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים (שמות ג׳:כ׳), את היד הגדולה אשר עשה י״י (שמות י״ד:ל״א). וזרועו הנטויה – שלא נתן להם ריוח והצלה, מאז היתה ידו נטויה עליהם ולא השיב ידו מבלע1 עד שאבדם. ואשר עשה לכם במדבר (דברים י״א:ה׳) – במגפה אשר נגףג אתכם בעגל, ואש תבערה, והנחשים השרפים, וקברות התאוה, ומגפת השטים, וגזרת המרגלים, שהיתה בהם יד י״י עד בואם אל המקום הזה. וקצר בפורענות שעשה להם. אם כן, ושמרתם את כל המצוה למען תחזקו (דברים י״א:ח׳), כי ידו החזקה מחזקת שומרי מצותיו ולא יחזיק ביד מרעים.⁠2
1. השוו ללשון הפסוק באיכה ב׳:ח׳.
2. השוו ללשון הפסוק באיוב ח׳:כ׳.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״את״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כי״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״נתן״.
HIS GREATNESS, HIS MIGHTY HAND, AND HIS OUTSTRETCHED ARM. Rabbi Abraham ibn Ezra commented: "[His greatness etc.] to bring you out from Egypt; and the signs1 and wonders, which He did to Pharaoh; and what He did unto you in the wilderness,⁠2 in the matter of the manna.⁠" But in my opinion it is incorrect, for now he [Moses] speaks only of the chastisement with which G-d admonished those who transgressed His will; [instead, the correct interpretation of the verse is as follows:] His greatness in that He exalted and elevated Himself when saying, Have thou this glory over me;3 By tomorrow shall this sign be;4 And I will distinguish [between My people and thy people];⁠5 that thou mayest know that the earth is the Eternal's.⁠6 And His mighty hand [refers to], And I will put forth My hand, and smite Egypt;7 the great work which the Eternal did [upon the Egyptians].⁠8 And His outstretched arm [means] that He did not give the Egyptians relief and deliverance from the moment His hand was stretched out upon them, and He hath not withdrawn His hand from consuming9 until He destroyed them. And what He did unto you in the wilderness,⁠10 [means] that He smote you [Israel] in the affair of the calf,⁠11 in the fire that burned at Taberah,⁠12 [in the affair of] the fiery serpents,⁠13 Kibroth-hattaavah,⁠14 the plague at Shittim,⁠15 and the decree in the affair of the spies so that the hand of G-d was upon them until they came to this place. He [Moses] shortened, however, the account of the punishments that He inflicted upon them. And if so, Therefore shall ye keep all the commandment etc. that ye may be strong,⁠16 for His mighty hand strengthens those who keep His commandments, neither will He uphold the evildoers.⁠17
1. Mentioned in (3).
2. (5).
3. Exodus 8:5. These are Moses' words to Pharaoh to make the plague of frogs cease on the day fixed by Pharaoh.
4. Ibid., (19).
5. Ibid., (19).
6. Ibid., 9:29.
7. Ibid., 3:20.
8. Ibid., 14:31. "Work" — literally: "hand.⁠"
9. Lamentations 2:8.
10. (5).
11. Exodus 32:35.
12. Numbers 11:1-3.
13. Ibid., 21:6.
14. Ibid., 11:35.
15. Ibid., 25:9.
16. (8).
17. Job 8:20.
וידעתם היום כל לא את בניכם אשר לא ידעו וגו׳ – יאמר הכתוב הנוראות האלה שאני מספר אותן אינן לעתיד שיראום בניכם, כי אתם בעצמכם ראיתם אותם בעיניכם, והנה הכל נמשך לפסוק כי עיניכם הרואות, כלומר אתם עדים בדבר זה. והזכיר להם הנסים המפורסמים שהם נסי מצרים, הוא שאמר ואת אותותיו ואת מעשיו אשר עשה בתוך מצרים לפרעה וגו׳, וענין קריעת ים סוף הוא שאמרו אשר הציף את מי ים סוף וגו׳, וענין המן הוא שאמר ואשר עשה לכם במדבר. ומה שלא הזכיר ירידת המן בפירוש, כדי שיכלול בזה נסי השלו והבאר. והזכיר פתיחת הארץ הוא שאמר ואשר עשה לדתן ולאבירם, והיה לו לומר ואשר עשה לקרח כי הוא היה ראש המחלוקת, אבל לא הזכירו משה דרך ענוה כי נתבייש מחטא האיש ההוא הקרוב לו, או שרצה להזכיר את אלו לפי שהעיזו פניהם יותר מכלן ויצאו נצבים והיו מחרפים ומגדפים, כמו שהזכירו ז״ל.
וכבר ידעת כי הנסים הנסתרים הם מכח אל שדי שהיא השגת האבות, הוא השם הנכבד שכתוב בו (דברים כ״ח:נ״ח) ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה׳ אלהיך, והמפורסמים הם מכח השם המיוחד השם הגדול, הוא השגת משה ע״ה, ועל כן תמצא בראש הפרשה ביעודי הגוף שכלם נסים נסתרים שהזכיר שם ה׳ אלהיך כמשפטו בכל משנה תורה, הוא שאמר (שם ז) ושמר ה׳ אלהיך לך וגו׳, אבל כאן שהזכיר הנסים המפורסמים והזכיר השם הגדול הוא שאמר כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה׳ הגדול אשר עשה, והבן זה.
את גדלו את ידו החזקה וזרועו הנטויה – ידוע לכל משכיל שאין לשון יד וזרוע נופלים בהקב״ה אבל הם ענינים למעלה נמשלים ביד וזרוע ואותן ענינים הם כחות ומדות, ולא תבין שיהיו שניהם נאמרים על כח אחד, אלא כל אחד ואחד כח בפני עצמו, כי כן הן באדם, אין היד והזרוע נאמרים על אבר אחד לבדו כי כל אחד אבר בפני עצמו, כי מה שנקרא יד הוא פסת היד שבה חמש אצבעות ועד הפרק השלישי שבו גמר פסת היד נקראת יד, ומשם ואילך עד העציל שהוא נקרא מרפק ובלעז קובדי״ר נקרא קנה כי הוא הקנה המחובר עם פסת היד, ומן העציל ולמעלה נקרא זרוע והוא מקום הנחת תפילין שהוא גבהו של יד והוא כנגד הלב, ועל זה אמרו במסכת מנחות חביבין ישראל לפני המקום יתברך שנתן להם תפילין בזרועותיהן ותפילין בראשיהן. וראיה לזה שנקרא זרוע מה שאחר העציל, הוא מה שאמר איוב (איוב ל״א:כ״ב) כתפי משכמה תפול ואזרועי מקנה תשבר, התחיל מן הכתף שהוא למעלה ואח״כ זרוע, ואמר מקנה שהוא המחובר עם פסת היד, וכן שנינו במסכת אהלות ששם מונה רמ״ח אברים שבאדם, ואומר שם שלשים בפסת היד, ששה בכל אצבע ואצבע שנים בקנה שנים במרפק, ואחד בזרוע, וארבע בכתף. וזו ראיה שהמחובר עם פסת היד נקרא קנה, ולשון עציל נקרא בלשון ברייתא ולשון מרפק בלשון משנה, ואציל בלשון מקרא שכן כתוב (יחזקאל י״ג:י״ח) על כל אצילי ידי, ותרגם יונתן על כל מרפקי ידוי. ובמסכת סופרים אמרו, לא יתן אדם ספר תורה על ארכובתיו ויתן שני אציליו עליו מפני שנוהג בו מנהג בזיון. ואחר שנתבאר ההפרש הזה שיש בין יד לזרוע נאמר כי דבר ידוע הוא שהזרוע גדול מן היד ואין כח היד אלא בכח הזרוע.
ומעתה יתבאר לך כל מקום שנאמר בתורה יד וזרוע בהקב״ה שהכל נאמר על מדת הדין, אבל יש ויש בחלקי הדין דין חמור מחברו ודין קל מחברו זה למעלה מזה וזה למטה מזה, כשם שיש בגווני היין או הדם מראה אדום זה למעלה מזה וזה למטה מזה, וכן בכאן, כי היד מדת הדין רפה ואין הכח הרפה אלא מכח הקשה וכמו שרמזתי בשתי ההי״ן של (שמות ט״ו:י״א) מי כמוכה, וזהו (ישעיהו נ״ג:א׳) וזרוע ה׳ על מי נגלתה, וזהו (תהלים מ״ד:ד׳) כי ימינך וזרועך, וכבר רמזתי מזה בפסוק (שמות י״ד:ל״א) וירא ישראל את היד הגדולה.
מה שהזכיר כאן את גדלו ואחר כך אמר את ידו החזקה וזרועו הנטויה, הוא כמו (דברים ה׳:כ״א) הן הראנו ה׳ אלהינו את כבודו ואת גדלו, כי ידו החזקה וזרועו הנטויה הוא כבודו שהיא מדת הדין רפה מקבלת מן הזרוע, נרשם בו השם המיוחד להורות כי הרחמים בו, כענין שכתוב (ישעיהו כ״ו) כי ביה ה׳. וכן תמצא בתפלתו של שלמה ע״ה שאמר (מלכים א ח׳:מ״ב) כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרועך הנטויה, הזכיר תחלה מדת רחמים ואחר כך מדת הדין שבה הרחמים, וזה מבואר.
וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו, "and you will know this day, that not with your children who did not know, etc.⁠" This verse tells that all the wonderful deeds performed by the Lord which Moses speaks about are not events which will happen in the future [like the promises of prosperity in the land of Canaan he had told them about. Ed.] Rather, "you yourselves have seen all this with your own eyes.⁠" Everything we read here is an introduction to verse 7: "for you have seen.⁠" Moses recalls that the people (or most of them, those 40 years and over) have been witnesses to what he is describing. If we find Moses relating to Datan and Aviram and what happened to them while omitting mention of Korach who was the leader of that rebellion, the reason may well be that he felt ashamed that a member of his own family had become guilty of such a sin. Or, he may have singled out Datan and Aviram as they had exceeded everyone else in their demagoguery and their effrontery, strutting around cursing, etc. (compare Tanchuma Korach 8).
You are already aware that the "hidden" miracles are performed by the attribute Shaddai, the attribute which God employed in His dealings with the patriarchs. That attribute is referred to here as the שם הנכבד והנורא הזה, את ה' אלו-היך in Deut. 28,58. The "manifest" miracles are the ones orchestrated by God's attribute Hashem, the tetragram. This is the attribute of God which manifested itself to Moses all the time. This is why you find at the beginning of this passage when Moses refers to all the miracles which affected the bodies of the people, i.e. "hidden miracles,⁠" not dramatic changes in the laws of nature, that Moses employs the attribute ה' אלו-היך for the God who had performed them, just as Moses had done since the beginning of the Book of Deuteronomy. When he switches to recalling "manifest" miracles, the ones which changed the laws of nature, such as the descent of people into the bowels of the earth after this event had been announced in advance, suddenly Moses mentions only י-ה-ו-ה, the attribute Hashem as orchestrating that event.
את גדלו ואת ידו החזקה וזרועו הנטויה, "His greatness, His powerful hand and His outstretched arm" Every intelligent person knows that terms such as "hand,⁠" "arm,⁠" "mouth,⁠" "nose,⁠" etc., cannot be applied to God in the literal sense of these words. They merely represent celestial equivalents of extensions of the essence of God just as these parts of the body are extensions of the essence of people on earth, extensions which enable the essence to carry out its will. Every such term used by the Torah in connection with God describes a specific function such an extension performs. Just as we do not call a "hand" once "a hand,⁠" and another time "a foot,⁠" the same is true of these terms when used in connection with God. We do not lump "arm" and hand together when describing these organs as part of a human being. Similarly, we do not do so when we describe them as extensions of the essence of God.
The definition of יד, "hand,⁠" includes the surface of the hand up until the beginning of the fingers. The part from the wrist to the elbow is known as קנה, whereas the part from the elbow up is known as זרוע. This is the part of the arm on which we put the phylacteries. On occasion this is known as the higher region of the hand, the part on the same level as the heart. Concerning this arm the sages in Menachot 43 said that proof that Israel is beloved of the Lord is that He assigned this part of the arm for them to place the phylacteries of the hand, and the head to place the phylacteries of the head. The proof that the part of the arm above the elbow is called זרוע is found in Job 31,22 כתפי משכמי תפול ואזרועי מקנה תשבר, "may my arm drop off my shoulder; my forearm break off at the elbow.⁠" Job enumerated parts of the arm beginning with his shoulder, followed by זרוע, continuing with קנה, the arm below the elbow, the part which links up with the hand.
We find similar terminology in the Mishnah in Oholot 1,8 where 248 limbs (bones) of man are enumerated, thirty of them being considered part of the פסת היד, 'the hand;' 6 of these bones of the hand are attributed to each of the fingers. The Mishnah enumerates 2 bones as being part of the forearm (below the elbow) and 2 more as part of the elbow, one in the upper arm and four in the shoulder. This Mishnah is proof that the part called קנה are the bones linking the hand to the elbow. The term עציל is a word found in the Baraitha describing the word מרפק in the Mishnah (elbow). In Biblical language the עציל of the Baraitha is identical with אציל as described in Ezekiel 13,18 על כל אצילי ידי, "upon all my elbows.⁠" Targum Yonathan clearly translates the word אצילי as "my elbows,⁠" [in contrast to Rashi who considers it as "my armpits". Ed.]
In Massechet Sofrim 3,15 we find the halachah "a man is not to place a Torah scroll upon his knees and hold it down with his elbows (so it does not fall) as it is unseemly (to place one's weight upon the Torah scroll).⁠" Having explained the difference between יד and זרוע, the author of Masechet Sofrim continues: "it is a well known fact that the זרוע is "greater" (more powerful) than the יד, seeing the power of the hand is derived from the arm and not vice versa.⁠" This makes it clear that whenever the Torah speaks of both hand and arm, the arm is always considered as describing something even more forceful than the hand.
Both the mention of God's "hand" and mention of God's "arm" are references to the attribute of Justice at work. The attribute of Justice operates on different levels of intensity, however. Just as red wine comes in different shades of red so the attribute of Justice becomes manifest in different degrees of severity. The manifestation of a weak form of the attribute of Justice presupposes that there must be a stronger form from which the weaker form derives its input. I have explained this in connection with the two letters ה in מי כמוכה in Exodus 15,11. This is also the meaning of Isaiah 53,1: וזרוע ה' על מי נגלתה, "against whom has the "arm" of the Lord become manifest?⁠" When David (Psalms 44,4) speaks of כי ימינך וזרועך, "Your right hand and Your arm,⁠" he also refers to God employing His power against the Canaanites as first relatively mildly, ימינך, followed by a stronger dose, i.e. זרועך. I have alluded to all this in my commentary on Exodus 14,31 "Israel saw the great hand, etc.⁠"
When the Torah speaks here of God's "greatness, גדלו,⁠" followed by His "strong hand, ידו החזקה,⁠" and "His outstretched arm וזרועו הנטויה,⁠" this is similar to what we read in 5,21. הן הראנו ה' אלו-הינו את כבודו ואת גדלו ואת ידו החזקה וזרועו הנטויה describes "His strong hand and outstretched arm, The word כבדו describes the "weak" manifestation of the attribute of Justice, a manifestation containing also part of the attribute of Mercy. This fact is underscored by use of the tetragrammaton for God in that verse. It is as if the Torah had written 'כי בי-ה ה' a combination of Justice, i.e. י-ה,and Hashem, i.e. Mercy. Solomon used similar terms when he prayed at the dedication of the Temple (Kings I 8,42) asking God to respond when the people would first hear God's attribute of Mercy mentioned,שמך הגדול followed by the attribute of Justice, i.e. את ידך החזקה וזרועך הנטויה.
כי לא את בניכם – כלומר אינם ראויים ליענש על המצות ככם שהרי אתם ראיתם את מוסרו ואת גודלו ולא לפטור הבנים בא.
כי לא את בניכם – כלו׳ אינם ראוים ליענש ככם על המצות שהרי אתם ראיתם את מוסר ה׳ ואת גדלו ולא לפטור הבנים בא.
כי לא את בניכם, "that it was not your children;⁠" Moses warns his own generation that it was they who would be punished for ignoring the laws of the Torah, as it was they who had witnessed G–d's miracles for them, not their children who had been born in the desert.
כי לא את בניכם – זה נמשך עם אמרו: כי עיניכם הרואות (דברים י״א:ז׳). והטעם כי הוא ית׳ אינו מדבר עם בניכם רק עמכם שראיתם בעיניכם.
וידעתם היום כי לא את בניכם – רוצה לומר: אתם יודעים כל זה כי אין דברי את בניכם שלא ידעו ולא ראו כל אלו הנפלאות שזכר תכף כי עיניכם הרואות את כל מעשה השם הגדול אשר עשה.
(ב-ז) התועלת הארבע ועשרים הוא להודיע שאלו הנפלאות שספר משה לכל ישראל שעשה להם השם יתעלה ספרם למי שראו זה בעיניהם וידעו שהענין הוא כן כמו שספר מהם וזה ממה שיוסיף אמות בזה הספור ולזה אמר וידעתם כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו וגומ׳. כי עיניכם הרואות את כל מעשה י״י וגו׳.
(ב-ו) ולזה אמר וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר י״י אלהיכם את גדלו ואת ידו החזקה וזרועו הנטויה. ואת אותותיו ואת מעשיו וגו׳. ואשר עשה לחיל פרעה וגו׳. ואשר עשה לכם במדבר וגו׳ ואשר עשה לדתן ולאבירם וגו׳ – הנה שהזכיר להם כל אותם הענינים הנפלאים שנתברר בהם היותו הוא יתעל׳ בורא עולם ושליט עליו לעשות כרצונו להיטיב את אוהביו ולזעום את אויביו אשר הוא ולא זולתו הוא ענין היראה שאמרנו ממש.
וידעתם היום תנו לב לדעת להבין ולקבל תוכחתי. לא שהודיעם היום שום ידיעה חדשה כמובן ממאמר וידעתם היום שהרי לא הודיעם פה כלום:
כי לא עם בניכם אני מדב׳ עכשיו שיוכלו לומ׳ אני לא ידענו ולא ראינו בכל זה. פירו׳ את בניכם עם בניכם מפני שהוצרך להוסיף פה אני מדבר כי לולא זה אין בו מובן כלל ולא יתכן זה כי אם עם מלא עם מפני שהפועל על מדבר הוא הדבור דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה אבל המקבל הדבור אינו נופל בו רק מלת עם דכתיב דבר אתה עמנו ונשמעה גם הוסיף מלת עכשיו כי לולא זה יהיה במובן ממנו שלא ידבר עם בניהם לעולם רק עם אלה לבדם:
(ב-ז) ועל היראה והשמירה אמר וידעתם היום כי לא את בניכם וגו׳. ובפסוקי׳ בהכרח נודה לרבינו נסים שידברו בענין העונשי׳ אחרי שקראם מוסר ה׳:
ולפי שהי׳ דעתו לאמת ענין השכר וכן ענין העונשים מן החוש. אמר שלא יצטרכו לזה עדים ולא ראיה מחוץ. כי לא היה זה הדבור עם הדור האחרון אשר לא ראו ולא ידעו את מוסר ה׳ אבל אתם ראיתם את מוסר ה׳ בעוברי רצונו כמו שהורו על זה מכות מצרים. ואשר עשה להם אחרי כן שטובעו בים סוף. וכן ראיתם כמה פורעניות שעשה לכם במדבר על כל עונותיכם עד היום הזה במגפת העגל. ואש תבערה. והנחשים השרפים. וקברות התאוה. ומגפת השטים. וגזרת דור המרגלי׳ שהיתה בהם יד ה׳ עד בואם עד המקום הזה. וכן ראיתם מה שעשה לדתן ואבירם שבלעם הארץ. ואחרי שכל זה ראיתם בעיניכם. אם החסדים והטובות הגדולות והנוראות אשר עשה. ואם העונשים והרעות ג״כ ראוי שתאמינו בשלמות שכר המצות שימשך אליכם מן האהב׳. ובעונש העבירות אשר מפניו תהיה הירא׳. ולכן תשמרו המצות כדי שתזכו אל השכר העתיד אשר יזכור. והנה לא זכר בעונשים ענש קרח ושריפתו. מפני שבני קרח לא מתו ובעבור כבודם לא העלה שם אביהם על שפתיו. אמנם דתן ואבירם לא נשאר להם לא נין ולא נכד בעמים ולכן לא נמנע מלזכרם ואפש׳ ג״כ שלפי שקרח היה לוי והיה חולק על אהרן אחיו היה מענותנות משה שלא לזכרו. פן יאמרו שהיה דורש לכבודו ולכבוד אחיו ומתנק׳ במיתתו.
ואמנם דתן ואבירם שהיו חולקים על עבודת הלוים ולא היה הוא לבדו נוגע בדבר זכר אותם. הנה בזה התבארו הפסוקים והותרו הספקות י״ז וי״ח וי״ט כ׳ וכ״א כמו שראיתי:
כי לא את בניכם – לפיכך אתם שראיתם, עשו אותות המעידים לדורות בכניסתכם.
וזרועו הנטויה – מוכנת להכות את השב לחטא.
כי לא את בניכם, therefore, you who have become witnesses to God’s miracles for the generations by reason of the fact that you enter this land and conquer it.
וזרועו הנטויה, which is ever ready to smite those who will revert to their sinful ways.
(ב-י) [עונש קשיות העורף]:
ואחר שהראה להם ראיות חזקות שהוא ׳אלהי האלהים׳ ואין להם להקשות עוד ערפם לנגדו, מסר להם שלושה משלים ממה שנענשו בעבור הקישוי עורף:
האחד – הוא מה שעשה למצרים, שעיניהם ראו ולא זר.
והשני – מה שעשה להם במדבר.
והשלישי – מה שעשה לדתן ולאבירם שהם היו קשי עורף, ששלח לקרוא להם ׳ויאמרו לא נעלה׳ (במדבר טז יב). וקורח לא היה ׳קשה עורף׳, ומה שעשה, עשה לבקש גדולה וליטול שררה, ולכן לא זכרו פה עם דתן ואבירם.
ויען, אמר משה, כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה׳ וגו׳, ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום למען תחזקו. ר״ל, למען תעשו בה קניין, כמו ׳רק חזק לבלתי אכול הדם׳ (להלן יב כג), ר״ל הבדל עצמך ועשה קניין לבלתי אכול הדם. וכן אמר כאן ׳למען תחזקו׳, וכשתהיה כל המצוה לכם בקניין, גם בניכם אחריכם ילכו בה, ובאופן זה ובאתם וירישתם וגו׳, ולמען תאריכו ימים על האדמה וגו׳:
תנו לב לדעת לקבל תוכחתי. דאם לא כן, ״וידעתם״ למה לי, דהוי למכתב ׳כי לא את בניכם אשר ידעו׳, דמאי שנא שהזכיר כאן לשון ״וידעתם״:
כי לא את בניכם אני מדבר עכשיו. פירוש שהמקרא קצר, וצריך להוסיף ׳אני מדבר׳, דאם לא כן לא נזכר בכתוב מה רצה לומר ״אשר לא ידעו וגו׳⁠ ⁠⁠״, ולפיכך צריך להוסיף ׳אני מדבר עכשיו׳:
תנו לב לדעת ולהבין כו׳. לא שהודיעם היום שום דבר, שהרי לא הודיעם פה ידיעה חדשה:
אני מדבר עכשיו כו׳. פי׳ את הוא כמו עם. והוסיף אני מדבר, כי לולא תוספות אני מדבר אין מובן כלל, ולכך הוצרך לפרש מלת את שפירושו עם, כי על המקבל הדבור אינו נופל בו אלא מלת עם. והוסיף מלת עכשיו, כי בלא תוספות היה המובן שלא ידבר עם בניהם לעולם, רק עם אלה לבדם:
Pay close attention so that you know and understand, etc. ["You will know today,⁠"] does not mean that they will know something new today. For he told them nothing new here.
That I now speak, etc. For the word את [here] means the same as עם (with). Rashi adds, "That I now speak,⁠" for without adding "That I now speak" the [meaning of the] verse cannot be understood. Therefore he needed to explain the word את means "with,⁠" for the word עם applies only to one who is being spoken to. Also Rashi adds the word "now,⁠" for without it the verse means that He would never speak with any of their offspring, only with these alone.
וידעתם היום וגו׳ – פירוש מבחן הידיעה הצריכה חלה עליכם היום, פירוש אחר שעברו כל האותות וכו׳ שהזכיר בסמוך שמהם יצדיקו הידיעה ברורה, ואומרו כי לא את בניכם וגו׳ פירוש טעם שאני אומר וידעתם לכם בכינוי הוא לומר ולא את בניכם שהם אין להם ידיעה במבחן זה כמותכם, ולא הוצרך להזכיר הידיעה מה היא כי כשמשיג האדם דיעה במבחן צודק יראה בעיניו האמת מעצמו כי ה׳ אלהינו הוא אחד שברא הכל ושליט בכל ומואס בעוברי תורה ובוחר בבוחריה.
וידעתם היום, "and you shall know as of this day, etc.⁠" Moses means as of this day after you have reviewed all the proofs it is your duty to know that God has performed all these miracles as He did not perform them for your children. If your children who have only heard about all this would deny knowledge of these events this is one thing. You, however, who have witnessed all these events are in no position to deny knowledge of them. There was no need for Moses to define what precisely he meant by the word ידיעה, knowledge. They had seen with their own eyes miracles which proved that God is unique, has created the universe and is the supreme Ruler who despises those who disobey His laws and has chosen as His people those who adopt the laws of the Torah.
כי לא את בניכם – אנכי דובר, אלא עמכם שראיתם בעיניכם את כל מעשה ה׳ הגדול אשר עשה, והענין נמשך עד פסוק ז׳:
את מוסר ה׳ – אשר ייסר בו ה׳ לעוברי רצונו, והוא דרך כלל, ואח״כ יפרוט את גדלו ואת ידו החזקה וכו׳ ואת אותותיו וכו׳, שהעניש בהם את מצרים, וגם את ישראל בענין דתן ואבירם:
היום בא מן הסתם כניגוד ל״כל הימים״ שבפסוק הקודם. תפקיד שמירת התורה מוטל על כל הדורות בכל הזמנים. אך הוא הוטל לראשונה על דור זה; ויש סיבה מיוחדת מדוע על בני הדור הזה לקיים תפקיד זה בכל כוחם, שכן הם ראו במו עיניהם את מה שהדורות הבאים ישמעו רק ממסורת אבותיהם.
כי לא את בניכם הוא בבירור משפט חסר, ופירושו: שכן לא עם בניכם אני מדבר.
את מוסר ה׳ אלקיכם מתייחס לכל ההנהגה שהנהיג אותם ה׳ ממצרים דרך המדבר, כל דבר שבאמצעותו ה׳ השפיע השפעה חינוכית ומאלפת על ישראל (עיין פירוש לעיל ח, ה).
את גדלו – גדולתו שהוכיחה את עצמה כמספיקה כל אימת שהמצב היה חסר תקווה על פי דרך הטבע.
את ידו החזקה וגו׳, שאותה הראה כלפי מצרים בהצלת ישראל.
(ב-ז) וידעתם היום – הוסיף לאמר שהעבודה שאתם עובדים היום לה׳ לשמור מצותיו יש לה יתרון על כל הדורות שיעמדו בעתיד, שהדורות העתידים יקבלו את התורה מצד האמונה לבד וע״י הקבלה מהאבות שהם ראו נסי ה׳ ונפלאותיו והם יספרו לבניהם לדור אחרון והבנים יאמינו לקבלת האבות שלא ינחילו האבות לבנים דבר שקר, וכמ״ש אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו, ובכ״ז לא נקרא זה ידיעה רק אמונה, כי ידיעה לא תפול רק על דבר שראה בעיניו או כמו המושכלות הראשונות, לא על המקובלות, אבל אתם וידעתם היום אתם קבלתם המצות מצד הידיעה, כי לא את בניכם אשר לא ידעו ר״ל שא״א שיהיה להםא ידיעה ברורה באשר לא ראו בעיניהם כל הנסים שחשב פה ויאמינו כ״ז רק בקבלה אבל אתם עיניכם הרואות את כל מעשה ה׳ הגדול אשר עשה וא״כ ידעתם כ״ז מצד הידיעה:
א. בדפוסים: ״לכם״.
וידעתם היום כי לא את בניכם1 וגו׳: באשר כל זה2 אינו אלא מדרבנן, ולענין חינוך בנים מפורש בגמרא3 שאינו אלא מדרבנן, אבל באותו דור4 היה מתקנת משה רבינו, והזהירה תורה על זה, ואח״כ בטלו התקנות על-פי דין, כי על מנת כן תיקן שלא יהא אלא בדורו שהיתה השעה צריכה לכך. ואח״כ כשבטלו היו גדולי הדור נשמרים מצד אהבת ה׳, אע״ג שאין בזה עוד חיוב. והיינו דאיתא בחגיגה (ו,א)5 ׳והא שמואל6 דיכול לרכוב על כתפיו של אביו אמאי לא העלהו׳, הרי דמקשה הגמרא על אלקנה שלא שמר מצות חינוך שאינה אלא מדרבנן. והיינו משום שאחר שמשה רבינו תיקן בזמנו, על כרחך גם אחר-כך נהגו בה גדולי הדור, עד שבאו חז״ל וגזרו על כל ישראל לפי צורך הדורות שראו המה.
(אשר לא ידעו ואשר לא ראו) את מוסר ה׳ אלהיכם: כמה הוא מעניש על עבירה, כמו שראו במדבר.
את גדלו: גדולת הטבע7, כמו שראו בשליו, וכבישת עמלק וסיחון ועוג בדרך הטבע נפלאה8.
את ידו החזקה: שידוד הטבע, כמו שכתבתי לעיל (ג,כד)9.
וזרועו הנטויה: כמה הוא ממהר להעניש, כמו שראו במדבר שעמדו בפלטין של מלך בגילוי שכינה. וזהו משל ל״זרוע נטויה״ להכות תיכף ומיד, כמו שכתבתי בספר שמות (ו,ו)10.
כל זה הזכיר משה אותם כדי שיהא בנקל עליהם להיות נזהרים מעבירות11 גם לעצמם גם לחבריהם12.
1. ושאל רבינו בתחילת הפרק: וכי התורה לא דיברה אלא עם הדור הראשון ח״ו...
2. במה שעוסק הפסוק הקודם, וכפי שפירש רבינו.
3. סוכה (כח,ב) חגיגה (ד,א).
4. בלבד, ואכן לא בדור שאחריו.
5. הגמרא מקשה על דברי בית שמאי שם במשנה הקובעים ׳איזהו קטן (הפטור מלהיראות בעזרה, שאין מצוה אפילו לחנכו) כל שאינו יכול לרכוב על כתפו של אביו׳.
6. הנביא שמואל, בנו של אלקנה וחנה.
7. כפי שביאר רבינו לעיל (ג,כד) על הפסוק ״אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה״. וכן לעיל (י,יז) על הפסוק ״האל הגדול הגבור והנורא״.
8. א. שליו (במדבר יא,כא-כג). ב. עמלק (שמות יז,ח-יא). ג. סיחון ועוג (לא מצאנו).
9. כפי שביאר רבינו לעיל (ג,כד) על הפסוק ״אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה״. וכן לעיל (י,יז) על הפסוק ״האל הגדול הגבור והנורא״.
10. על הפסוק ״וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים״. וכן פירש רבינו לעיל ה, טו. ו,כ. כו,ח. שמות ו,ו.
11. כולל גזירות שגזר משה רבינו על אותו הדור.
12. חיוב ערבות אחד לשני, וכנ״ל ברבינו בפסוק א׳ ד״ה ומצוותיו.
ראו – מוטעם בזקף קטן, המפסיק בינו לבין ״את מוסר״, משמע ש״את מוסר וגו׳⁠ ⁠⁠״ הם הנשואים של ״וידעתם היום״. לפי זה ״כי... ראו״ הוא מאמר מוסגר. ההדגשה היא, כי נאום זה נאמר לאנשים שהם עדי ראיה לכל הנסים. ועל כן הם חייבים לשים את הדברים אל לבם. רבים מאלה שראו בעיניהם את הנסים של יציאת מצרים היו חיים אז עדיין.
את מוסר – יתכן שהוא שם כולל את כל מעשיו הגדולים של השי״ת. שנועדו לחנך את ישראל ליראה את ה׳ וללכת בדרכי ישרים (דברים ח׳:ה׳).
גדלו ידו החזקה וגו׳ – ג׳:כ״ד, ד׳:ל״ד.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ג) וְאֶת⁠־אֹֽתֹתָיו֙ וְאֶֽת⁠־מַעֲשָׂ֔יו אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בְּת֣וֹךְ מִצְרָ֑יִם לְפַרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ⁠־מִצְרַ֖יִם וּלְכׇל⁠־אַרְצֽוֹ׃
and his signs and his works which He did in the midst of Egypt to Pharaoh the king of Egypt, and to all his land;
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
וְיָת אָתְוָתֵיהּ וְיָת עוֹבָדוֹהִי דַּעֲבַד בְּגוֹ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מַלְכָּא דְּמִצְרַיִם וּלְכָל אַרְעֵיהּ.
His miracles, and His works which He did in Mizraim, to Pharoh king of Mizraim, and to all his land;
וית ניסי פרישתה וית עבדוי משבחתה דיא עבד בגו מצרים לפרעה מלכא דמצרים ולכל ארעי⁠(א){ה}.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ניסי פרישתה וית עבדוי משבחתה די״) גם נוסח חילופי: ״אתוי וית עובדוי די״.
ית אתותיה וית עובדוי דעבד בגו מצרים לפרעה מלכא דמצרים ולכל יתבי ארעא.
or His signs and works which He wrought in Mizraim, on Pharoh king of Mizraim, and on all the inhabitants of his land;
וַאַיַאתִהִ וַאַעמַאלַהֻ אַלַּתִי צַנַעַהַא פִי וַסַטִ מִצרַ בִּפִרעַוְןַ מַלִךִּ מִצרַ וַבִּסַאאִרִ אַהלִ בַּלַדִ הִ
ואת-אותותיו ואת-מעשיו, אשר עשה אותם בתוך מצרים, בפרעה מלך מצרים, ובשאר יושבי ארצו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ג) והאותות והמעשים לפרעה – שהוא עיקר.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

(3) AND HIS SIGNS, AND HIS WORKS. Unto Pharaoh, for he was most important.⁠1
1. Our verse mentions Pharaoh, either because he was the most important Egyptian or because he was the main source of Israel's trouble (Weiser).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

בתוך מצרים – לפי שיאמר אחרי כן ואשר עשה להם על הים, לכן הוסיף מלת בתוך, ולא אמר במצרים לבד:
מעשיו וגו׳ הם הקרויים במקום אחר ״מופתים״: מעשי ה׳ הנוגעים באופן ישיר לאנשים ולרכושם, למטרת שינוי אמונותיהם ודרכי חשיבתם. ״אותותיו ומעשיו״ הם עשר המכות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ואת אותותיו וגו׳: מכאן ואילך מונה והולך הטובות שעשה עם אותו הדור שגורם אהבת ה׳1 יותר מכל הדורות שלא ראו בעיניהם, ככתוב בספר שופטים (ב,י) ״וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו, ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה׳ וגם את המעשה אשר עשה לישראל״.
אשר עשה בתוך מצרים: שאע״ג שדור הראשון כבר מתו, ומשה מדבר עם הדור השני, מ״מ רובם היו לפני עשרים שנה ביציאת מצרים, ויודעים את שנעשה להם.
1. שהיא (אהבת ה׳) הגורם המרכזי לשמירת גזירות תקנות וסייגים, וכנ״ל ברבינו בפסוק א׳.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ד) וַאֲשֶׁ֣ר עָשָׂה֩ לְחֵ֨יל מִצְרַ֜יִם לְסוּסָ֣יו וּלְרִכְבּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר הֵצִ֜יף אֶת⁠־מֵ֤י יַם⁠־סוּף֙ עַל⁠־פְּנֵיהֶ֔ם בְּרׇדְפָ֖ם אַחֲרֵיכֶ֑ם וַיְאַבְּדֵ֣ם יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
and what He did to the army of Egypt, to their horses, and to their chariots; how He made the water of the Red Sea overflow on them as they pursued you, and how Hashem has destroyed them to this day;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
וְדַעֲבַד לְמַשְׁרִית מִצְרָאֵי לְסוּסָוָתְהוֹן וְלִרְתִכֵּיהוֹן דְּאַטֵּיף יָת מֵי יַמָּא דְּסוּף עַל אַפֵּיהוֹן בְּמִרְדַּפְהוֹן בָּתְרֵיכוֹן וְאַבֵּידִנּוּן יְיָ עַד יוֹמָא הָדֵין.
and what He did to the host of the Mizraee, to their horses and their chariots, when he made the waters of the Sea of Suph to overflow their faces as they followed after you, and the Lord destroyed them to this day;
ומה די עבד לחיילוותהון דמצריי לסוסוותהון ולארתכיהוןא די אציףב ית מוי דימה דסוף על אפיהון בזמנהג די רדפוד בתריכון ושיצי יתהון ממרה די״י עד זמן יומא הדין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולארתכיהון״) גם נוסח חילופי: ״{ולאר}⁠תיכהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אציף״) גם נוסח חילופי: ״דאטיף״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בזמנה״) גם נוסח חילופי: ״בזמן״.
ד. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״מן״.
ודעבד למשריית מצרים לסוסוותהון ולארתיכיהון די אטיף ית מוי דימאדסוף על אפיהון כד רדפו בתרי⁠(ה){כ}⁠ון ואבידינון י״י עד זמן יומא הדין.
what He did also to the hosts of Mizraim, to their horses and chariots, when He made the waters of the Red Sea to overwhelm their faces when they followed after you, when the Lord destroyed them unto this day's time;
וַמַא צַנַעַ בִּגֻנדִמִצרַ וַכַ׳יְלִהִ וַמַרַאכִּבִּהִ אַלַּדִ׳י אַטַאףַ מַאאַ בַּחרִ אלּקִלזֻםִ עַלַי׳ וגּוּהִהִם לַמַּא כַּלַבּוּכֻּם פַאג׳רַקַהֻם אַללָּהֻ אִלַי׳ יַוְמִנַא הַדַ׳א
ואת-מה שעשה בחילי מצרים ובסוסיו, ובמרכבותיו אשר הציף את מי ים הבולעני1 על פניהם, כאשר רדפו אחרי עקבותכם, אזי הטביע ה׳ אותם עד יומנו זה.⁠2
1. (הוא ים סוף הנקרא ים אל-קלזום שפירושה בליעה)
2. (הוה אומר: כי עד היום הזה הם מוטבעים ולא חזרו למצב שהיו שולטים בכל ולא היה עבד יכול לברוח ממצרים.)
אשר הציף – מגזרת: צפו מים על ראשי (איכה ג׳:נ״ד).
ויאבדם י״י – הטעם, כי לא קמו עוד בניהם תחתיהם להיות כמו הם.
HE MADE…TO OVERFLOW. The word hetzif (made to overflow) is related to the word tzafu (flowed)⁠1 in Waters flowed over my head (Lam. 3:54).
DESTROYED THEM. Its meaning is, their children did not arise in their place to be like them.⁠2
1. From the root tzadi, vav, feh.
2. Our verse tells us that God destroyed the Egyptians unto this day. However, the Egyptians were not wiped off the face of the earth. Hence Ibn Ezra's interpretation that the meaning of our verse is, God destroyed the type of Egyptians who enslaved and pursued the Israelites.
אויאבדם {י״י} עד היום הזה – כלומר: עדיין היום הזה לא שבו לאיתנם ולחזקם שהיו מתחילה, כי עדיין הם כנועים ואבודים ומתי מעט מאותה מכה.
א. בכ״י מינכן 52, הביאור לפסוק ד׳ מופיע אחרי הביאור לפסוק ו׳.
ויאבדם {י"י} עד היום הזה – {HASHEM} HAS DESTROYED THEM TO THIS DAY – Meaning: Even to this day they have not returned to their original power and strength, because they are still humbled and lost and few in number from that blow.
ואשר עשה לחיל מצרים, אשר הציף את מי ים סוף על פניהם ברדפם אחריהם – ברדוף המים אחרי המצרים והיינו דכתיב נערמו מים (שמות ט״ו:ח׳) שתרגם אונקלוס חכימו מיא שחכמו והערימו לעשות רצון בוראם לרדוף אחרי המצרים.
ואשר עשה לחיל מצרים, "and what He did to the army of Egypt;⁠" Moses adds in verse 6, that God had killed Datan and Aviram. These two actions do not appear to be related to one another, neither in the manner in which either party met its death, nor in the quantity of people involved in each action. Why did Moses treat them in such a manner? He wished to demonstrate how both the earth and the ocean collaborated with God. The Egyptians did not drown in the regular manner but the waves piled up upon them forcing them below. In the case of Datan and Aviram, though they stood far away from Korach, they were also swallowed by the earth which strained to carry out what it perceived to be God's will. Onkelos pays tribute to the astuteness with which nature cooperated with God, i.e. חכימא מיא, "the waters acted with wisdom.⁠"
[אשר הציף את מי ים סוף ויאבדם י״י – לא הבינותי טעם עד היום הזה, כי כל המתים בים אובדן עולם הם אובדים. ויתכן שהוא חוזר לסוסיו ולרכבו, שאבד סוס ורכב ממצרים בכלא הדור ההוא, כי כל סוס ורכב וכל פרש אשר במצרים הוציא עמו ואבדו כולם, והיתה ממלכה שפלה בלא רכב וסוס וחיל ועיזוז.
ור׳ אברהם אמר: שלא קמו עוד בניהם תחתיהם להיות כמותם. רצונו לומר כי השם איבד הרודפים בים ואבד במצרים זרעם ולא נשאר להם שם ושאר, כי הם הרשיעו יותר מכל מצרים לרדוף אחרי גאולי י״י, אבל זה לא נזכר בתורה.]⁠ב
א. כן בכ״י פריס 222, רשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״יכול״.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
HOW HE MADE THE WATER OF THE RED SEA TO OVERFLOW THEM THAT PURSUED AFTER YOU, AND HOW THE ETERNAL HATH DESTROYED THEM UNTO THIS DAY. I have not understood the meaning of the phrase, unto this day, for all who die in the sea are destroyed forever [thus the expression unto this day would appear redundant]! Possibly it refers back to the expression unto their horses, and to their chariots, that for the entire generation [following the exodus] horses and chariots remained [irretrievably] lost, since Pharaoh had taken along with him all the horses, chariots, and horsemen that were in Egypt and they were all destroyed, and henceforth it was a lowly kingdom1 without the chariot and horse, the army and the power.⁠2 And Rabbi Abraham ibn Ezra commented that [the expression unto this day] denotes that their children afterwards never rose in their stead to resemble them. Rabbi Abraham's intent is to state that G-d [not only] destroyed the pursuers in the sea, [but] in Egypt [proper] He destroyed the seed [of the pursuers], not leaving them a name and remnant,⁠3 since they were the most wicked of all the Egyptians to pursue after the redeemed of the Eternal.⁠4 But this is not mentioned in the Torah!
1. Ezekiel 17:14.
2. Isaiah 43:17.
3. Ibid., 14:22.
4. Ibid., 62:12.
אשר הציף את מי ים סוף על פניהם וגו׳ ויאבדם ה׳ עד היום הזה – כתב הרמב״ן לא הבינותי מהו עד היום הזה כי כל המתים בים אבדון עולם הם אובדים ויתכן שחוזר לסוסיו ולרכבו שאבד סוס ורכב ממצרים בכל הדור ההוא כי הוציאו כל הסוס והרכב עמם ואבדו כולם והיתה ממלכה שפלה בלא רכב וסוס חיל ועיזוז. ור׳ אברהם אמר שלא קמו בניהם תחתיהם להיות כמותם כי השם אבד הרודפים בים ואבד במצרים זרעם לא נשאר להם שם ושאר כי הרשיעו יותר מכל המצרים לרדוף אחרי גאולי י״י. והזכיר:
אשר הציף את מי הים סוף על פניהם...ויאבדם ה' עד היום הזה, "Who poured the waters of the Sea of Reeds upon their faces…and He wiped them out until this day.⁠" Nachmanides agonises over the meaning of the words עד היום הזה, "until this day.⁠" After all, all the Egyptians who perished in the sea remain dead forever. What does any of this have to do with "היום הזה"? It is possible that Moses by speaking of היום הזה, reverts to the loss of horses and riders that the Egyptians experienced at that time 40 years ago, and which to the best of his knowledge had not been made good until the time when he was speaking. As a result of that stunning military defeat, according to Moses, Egypt had become relegated to being a "third rate kingdom.⁠"
Ibn Ezra understands Moses to mean that never since that time until now did there arise among the Egyptians personalities of impressive stature as Egypt had produced many of while the Israelites were still in that country. This would have been a fitting punishment for a people who in spite of being blessed with an abundance of riches allowed themselves to descend to unparalleled depths of depravity. They reached a zenith in their wickedness when they set out in pursuit of a nation that had been redeemed by the Creator Himself, personally.
ויאבדם – ב׳ ויאבדם ה׳ עד היום. משגיא לגוים ויאבדם. זהו שיש במדרש שנדמה לפרעה לסוסיא נקבה כדי למשכו בים לאבדו זהו משגיא לגוים ויאבדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ויאבדם ה׳ עד היום הזה – כי אז טבעו שלישי מצרים וחילם, באופן שגם ארבעים שנה אחרי כן היו מרגישים באבידת אותם הגבורים, שלא קמו עדין ממלאים מקומם.
ויאבדם ה' עד היום הזה, for then the choicest captains of the Egyptian cavalry were drowned with their armies in such a decisive manner that even now, forty years later, they have not recovered from this defeat. Until this day these military leaders of Egypt have not been replaced.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ברדפם אַחֲרֵיכֶם: מה מאד יש להפלא מהחזקוני1 שכתב אחריהם, ופירש ברדוף המים אחרי המצריים, והיינו דכתי׳ נערמו מים2, ותרגם אנקלוס3 חכימו מיא, שחכמו והערימו לעשות רצון בוראם לרדוף אחרי המצריים, עכ״ל. וכן בתיקון ס״ת ישן מצאתי גמגום זה, וגם במקרא גדולה4 כתי׳ בהגהה צ״ע לרז״ל אחריהם, ע״כ. ועד הנה לא ראיתי שום מדרש מפורש מזה, אולי סמכו על הא דאיתא במדרש המכילתא5 פ׳ בשלח על פסוק ומצרים נסי׳ לקראתו מלמד שבכל מקו׳ שהיה מצרי נס היה הים רץ כנגדו. וכן אמרו במדרש הובא בילקוט6 פ׳ הנ״ל רמז רל״ה. וכ״כ רד״ק7 ביהושע סי׳ כ״ד על פסוק וישם מאפל ביניכם ובין המצרים ויבא עליו את הים ויכסהו, זל״ש, ובדרש על כל יחיד ויחיד שבהם אמר, שאם היה א׳ שלא היה רוצה להכנס לים היה הגל טורדו לים, ע״כ. ובודאי דאי מהא לא איריא. [אחריכם].
1. מהחזקוני: על אתר.
2. נערמו מים: שמ׳ טו ח.
3. אנקלוס: שם.
4. במקרא גדולה: מסורה צדית של ד על אתר.
5. המכילתא: בשלח, מסכתא דויהי, פרשה ו.
6. בילקוט: שמות יד, רמז רלה.
7. רד״ק: יהו׳ כד ז.
על פניהם – כמו על ראשם:
עד היום הזה – שב לסוסיו ולרכבו, שאבדו כל סוס ורכב מצרים שהיו בכל הדור ההוא, ונשארה ממלכה שפלה בלי חיל וסוס ורכב, עד שגם עתה בשנת הארבעים היה נכר בם יד ה׳ שהיתה בם מקדם להומם ולאבדם:
הציף וגו׳ על פניהם – בספר שמות (יד, כז) נאמר: ״ומצרים נסים לקראתו״. לפי זה המים מיהרו לעברם והפילו אותם לאחור; לפיכך: ״על פניהם״.
״צוף״ קרוב כנראה ל״צפה״; מכאן בבניין פיעל ״ציפוי״, המכסה את פניו העליונים של דבר. ומכאן ״צוף״: לצוף על פני המים. ״צָפוּ⁠־מַיִם עַל⁠־רֹאשִׁי״ (איכה ג, נד): פני המים כיסו את ראשי. ״וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל״ (מלכים ב ו, ו): הוא העלה את הברזל על פני המים.
ויאבדם ה׳ עד היום הזה, פירושו כנראה: כוח מצרים מעולם לא שב לאיתנו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ואשר עשה לחיל וגו׳: המה אנשי מלחמה שנשטפו בים, כמו שביארנו בפרשת בשלח.
ויאבדם ה׳ עד היום הזה:⁠1 שעוד אין בהם כח לערוך מחנה שכמותה בחיל ורכב ללחום עם ישראל.
1. הכוונה עד היום הזה שמשה מדבר עמם כאן בערבות מואב. ועיין בזה בראב״ע וברמב״ן.
עד היום הזה – שעדין לא עלתה ארוכה למכתם ולא חזרו לגדולתם, וזהו אמרם ז״ל (הובא בספר הזהר שמות פרשת בשלח {דף נ״ב:}) על פסוק וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, שרו של מצרים, וכל גוי וגוי יש לו למעלה שר וסניגור, כלו׳ על כולם יש השגחת ה׳ לטובה, וממצרים חדלה מן היום ההוא והלאה.
ויאבדם ה׳ עד היום הזה. כתב בבוצר עוללות שזה מדרכי ההורה לומר על דבר הנעשה בלי חלוף לשון עד היום הזה ע״כ, וזה אמת רק אם נקבל מה שכתבנו במקום אחר כי זה לאות, כי לדורות הבאים נתנה תורה ונכתב עד היום הזה כנגד בנים יוולדו שיקראו בתורה ויוכלו לומר על הדבר ההוא שעדיין קיים, וממין הזה מלת ביום, כמו מכרה כיום את בכורתך לי כמו מכאן ולהבא בלי הפסק כמו בלשון צרפת Dorenavant, וזולת פירוש זה לא נבין אומרו בכמה מקומות עד היום הזה, וזה שלפנינו בכלל, כי מה ענין אומרו ויאבדם ה׳ עד היום הזה, ומי שטבע במצולות האם יש לו תקומה? גם לא ימצאו עוד מקום האפיקורוסים לרדות ולומר שלא כתב משה אלה המלות.
עד היום הזה – המפרשים מתקשים בזה (השוה ראב״ע ורמב״ן). נראה לי פירושו של סנטו (ב״בוצר עוללות״) ש״עד היום הזה״ כאן (וכן למעלה ג׳:י״ד) מובנו הוא: לחלוטין, ללא שוב. הרי זה כמו ״לא נשאר בהם עד אחד״, שמות י״ט:כ״ח, אף אחד מהם לא נשאר בחיים עד היום.
אשר הציף מי ים סוף על פניהם ויאבדם עד היום הזה – עיין רמב״ן בזה. ועוד יש להתבונן, הלא הצפת מי ים סוף היה כמרוץ הטבעיי, רק הבקיעה היה נסיי, א״כ היה צ״ל ואשר הוביש מי ים סוף וישם אותו לחרבה, אבל באמת כי עברו ארבעים שנה מעת עברו בנ״י את הים, א״כ היה להם לאמר שזה ענין טבע שהיה עבבא פלוטא, המצוי בקצת המקומות באיזה ימים, לכן אמר אשר הציף מי ים סוף לחיל מצרים, אשר חיל מדינה כמוהו השכנים להים ועליו היו יושבים בטח היה להם חשבון מן הרגעים אשר המים רץ ממקומו, ואיך הציף המים על פניהם, ואיך רדפו אחריכם בתוך הים בשעה שהוא שב למקומו ועד כי המים צפים עד היום הזה זה ארבעים שנה, ושאל נא ליושבי הים, אם כל המ׳ שנה היה שם עבבא, כי אין בים זה במקום זה טבע זה כלל, וקאי מלות עד היום הזה על ואשר הציף את מי ים סוף ע״פ, שעדיין המה על מקומם ובל נסוגו אחור עד היום הזה.
וביהושע סי׳ כ״ד ותבואו הימה וירדו מצרים ויצעקו כו׳ ויבא עליו את הים ויכסהו, לא הזכיר קריעת ים שהוביש מי ים סוף מפניהם, שזה לא נחשב חדוש בעיניהם, כי גם המה ראו שהוביש ה׳ את מי ירדן מפניהם, לכן זכר רק מפני שהביא עליו הים ויכסהו שזה לא הי׳ אצלם.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ה) וַאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֛ה לָכֶ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר עַד⁠־בֹּאֲכֶ֖ם עַד⁠־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃
and what He did to you in the wilderness, until you came to this place;
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראחזקונירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
וְדַעֲבַד לְכוֹן בְּמַדְבְּרָא עַד מֵיתֵיכוֹן עַד אַתְרָא הָדֵין.
and what He did to you in the wilderness until your coming to this place;
ומה די עבד לכון במדברה עד מעלכוןא עד אתרה הדין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מעלכון״) גם נוסח חילופי: ״מיע׳⁠ ⁠⁠״.
ודעבד לכון במדברא עד זמן מיתיכון עד אתרא הדין.
and what He hath done to you in the wilderness till the time that you came to this place;
וַמַא צַנַעַ לַכֻּם פִי אלּבַּרִּ אִלַי׳ אַן גִאְתֻם אִלַי׳ הַדַ׳א אַלּמַוְצִ׳עִ
ואת-מה שעשה לכם במדבר השומם עד כי באתם אל המקום הזה.
ואשר עשה לכם במדבר – דבר המן.
AND WHAT HE DID UNTO YOU IN THE WILDERNESS. The reference is to the manna.
ואשר עשה לכם במדבר – בדבר המן.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
ואשר עשה לכם במדבר, "and what He did for you in the desert;⁠" this is a reference to the manna. (Ibn Ezra)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ואשר עשה לכם במדבר – אשר נגף אתכם בעגל, ואש תבערה, והנחשים השרפים ומגפת השטים ודומיהם, שכל זה נכלל במוסר ה׳, ומאחר שהודעתי לכם כי מוסר ה׳ הוא לטובתכם, ושהוא דומה למוסר האב המייסר את בנו באהבתו אותו, לכן מזה תלמדו לאהבה את ה׳ אלהיכם:
ואשר עשה לכם – פסוקים ג–ו מונים עובדות שונות שמשמעותן ניתנה בפסוק ב. לפי זה, ״ואשר עשה לכם״ וגו׳ כולל את כל האירועים, הן של שמחה והן של צער, שעברו עליהם במדבר תחת הנהגת ה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

במדבר: המן והבאר והשליו והענן וכדומה.
ואשר עשה לכם – כולל גם את העונשים, כמו שמוכח מ״ואשר עשה לדתן ולאבירם״ שבסמוך.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראחזקונירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ו) וַאֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה לְדָתָ֣ן וְלַאֲבִירָ֗ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָב֮ בֶּן⁠־רְאוּבֵן֒ אֲשֶׁ֨ר פָּצְתָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ אֶת⁠־פִּ֔יהָ וַתִּבְלָעֵ֥ם וְאֶת⁠־בָּתֵּיהֶ֖ם וְאֶת⁠־אׇהֳלֵיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כׇּל⁠־הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר בְּרַגְלֵיהֶ֔ם בְּקֶ֖רֶב כׇּל⁠־יִשְׂרָאֵֽל׃
and what He did to Dathan and Abiram, the sons of Eliab, the son of Reuben, how the earth opened its mouth, and swallowed them up, and their households, and their tents, and every living thing that followed them, in the midst of all Israel.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
וְדַעֲבַד לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בַּר רְאוּבֵן דִּפְתַחַת אַרְעָא יָת פּוּמַּהּ וּבְלַעַתְנוּן וְיָת אֱנָשׁ בָּתֵּיהוֹן וְיָת מַשְׁכְּנֵיהוֹן וְיָת כָּל יְקוּמָא דְּעִמְּהוֹן בְּגוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל.
and what He did to Dathan and Abiram, the sons of Eliab bar Reuben, when the earth opened her mouth, and swallowed them up with the men of their house, their tents, and all the substance they had, in the midst of all Israel;
ודי עבד לדתן ולאבירם בנוי דאליאב בר ראובן די פתחת ארעא ית פמהא ובלעת יתהון וית אנשי בתיהון וית משכניהון וית כל קאמיה דהווה ברגליהון בגו עמא בני ישראלב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פמה״) גם נוסח חילופי: ״פומ׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קאמיה דהווה ברגליהון בגו עמא בני ישראל״) גם נוסח חילופי: ״ברייתא דאית בעצתא דקורח בגו בני י׳⁠ ⁠⁠״.
ודעבד לדתן ולאבירם בני אליאב בר ראובן דפתחת ארעא ית פומה ובלעתנון וית אינש בתיהון וית כל בירייתא דהוון עימהון בגו כל ישראל.
and what He did unto Dathan and Abiram the sons of Eliab bar Reuben, when the earth opened her mouth and swallowed them up with the men of their house, and all their substance, in the midst of all Israel:
וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם – זֶה מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁמַּעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו, ״עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ״ זֶה עָשְׁרוֹ שֶׁל קֹרַח. אֲמַר רַבִּי לֵוִי, מַשּׂוֹי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת פְּרָדוֹת לְבָנוֹת הָיוּ מַפְתְּחוֹת בֵּית גְּנָזָיו שֶׁל קֹרַח, וְכֻלְּהוֹ אַקְלִידֵי וְקוּלָפֵי דְגִלְדָּא.
[אֲשֶׁר פָּצְתָה] (וַתִּפְתַּח) הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ – (כָּתוּב בְּרֶמֶז תשנ״ב).
אֲמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, שָׁלֹשׁ מַטְמוֹנִיּוֹת הִטְמִין, יוֹסֵף אַחַת נִתְגַּלְּתָה לְקֹרַח וְאַחַת נִתְגַּלְּתָה לְאַנְטוֹנִינוֹס בֶּן אַסְוִירוֹס וְאַחַת גְּנוּזָה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא.
וַמַא צַנַעַ בִּדַאתַּאןַ וַאַבִּירַאם בַּנִי אִליַאבִּ בִּן רַאֻובִּןַ אִד׳ פַתַּחַתִ אלּאַרץֻ׳ פַמַהַא פַאבּתַּלַעַתּהֻם וַבִּיותַּהֻם וַאַכ׳בִּיתַּהֻם וַגַמִיעַ אַלּאַנַאסִ אַלַּדִ׳יןַ מַעַהֻם פִימַא בַּיְןַ גַמִיעִ בַּנִי יִסרַאאִיל
ואת-מה שעשה בדתן ואבירם בני אליאב בן ראובן, כי פתחה הארץ את פיה, ומיד בלעה אותם עם בתיהם ואהליהם וכל-היקום אשר אתם, בתוככי כל בני ישראל.
בקרב כל ישראל – כל מקום שהיה אחד מהם בורח, הארץ נבקעת תחתיו ובולעתו, אילו דברי ר׳ יהודה. אמר לו ר׳ נחמיה: והלא כבר נאמר: ותפתח הארץ את פיה (במדבר ט״ז:ל״ב), ולא פיותיה. אמר לו: ומה אתה מקיים: בקרב כל ישראל? אמר לו: שנעשית הארץ מדרון כמשפך, וכל מקום שהיה אחד מהם בורח,⁠א מתגלגל ובא עד מקום הבקעה.
ואת כל היקום אשר ברגליהם – זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י לונדון 26917 חסר: ״בורח״. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוס רומא (במקום ״בורח״): ״היה״.
בקרב כל ישראל [AND THE EARTH SWALLOWED THEM UP] IN THE MIDST OF ALL ISRAEL – Wherever one of them fled the earth was riven beneath him and swallowed him up. This is the view of R. Judah. Rabbi Nechemyah said to him: But is it not already stated, "And the earth opened its mouth" (Bemidbar 16:32), and it does not state "its mouths"? Whereupon he (R. Judah) asked him: "But how, then, can I explain the words: "in the midst of all Israel" (if there was but one spot at which they were swallowed up, as you suggest Scripture states by the word פיה, "its mouth")? He replied to him: you can reconcile the two texts by assuming that the earth became a declivity, – something like a funnel, – and wherever it was that one of them happened to be, he rolled down until he reached the place where the fissure was (cf. Yalkut Shimoni on Torah 752).
ואת כל היקום אשר ברגליהם AND ALL THE SUBSTANCE THAT WAS AT THEIR FEET – This means a man's money, that places him on his feet (Sanhedrin 110a).
פס׳: ואשר עשה לדתן ולאבירם – בקרב כל ישראל. מלמד שאם היה אצל ישראל פקדון מממונו של קרח היה מתגלגל ובא אל מקום שפצתה האדמה את פיה ונבלע שם:
ואת בתיהם – הם נשיהם ובניהם.
ואת כל היקום – שם כלל.
אשר ברגליהם – בעבורם. או: כמשמעו. [וזאת המלה לא יצאהא מן התורה, כי בה נולדהב ובה מתה.]⁠ג
א. כן בכ״י פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 177: יצא.
ב. כן בכ״י לוצקי 827. בכ״י פריס 177: נולד.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177, לוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
AND THEIR HOUSEHOLDS.⁠1 The reference is to their wives and to their children.
AND EVERY LIVING SUBSTANCE. Yekum (substance) is an all-inclusive term.⁠2
THAT FOLLOWED THEM. Be-raglehem (that followed them) means because of them.⁠3 On the other hand, the term may be taken literally.⁠4
1. Literally, and their houses.
2. Yekum usually applies to living creatures. Ibn Ezra points out that here it applies to all sorts of property.
3. Be-raglehem literally means at their feet. Hence Ibn Ezra's comment.
4. That is, those who walked in their footsteps, that is, those that followed them.
אבקרב כל ישראל – וכולם ראו את הדבר בעיניהם.
ורבותינו דרשו (ירושלמי סנהדרין י׳:א׳): שאפילו מה שהיה בקרב ישראל נתגלגל אל פתח הארץ להיות נבלע, ואפילו שאלו מחט שלהם.
א. בכ״י מינכן 52, הביאור לפסוק ד׳ מופיע אחרי הביאור לפסוק ו׳.
בקרב כל ישראל – IN THE MIDST OF ALL ISRAEL – and everyone saw the matter with their eyes.
And our Rabbis derived (Yerushalmi Sanhedrin 10:1:19): that even what was in the middle of Israel rolled to the opening of the land to be swallowed, and even if they borrowed a needle of theirs.
ואת בתיהם – נשיהם ובניהם וטפם.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
ואת בתיהם, "and their houses.⁠" Wives, children, and their young infants went to their deaths.
והזכיר: ואשר עשה לדתן ולאבירם – ולא הזכיר קרח ועדתו שיצאה אש מלפני י״י ותאכל אותם, בעבור כי איש זר הקרב להקטיר קטרת הוא מלאוי התורה (במדבר י״ז:ה׳), ולעולם הוא נענש לדורות כאשר קרה גם לעוזיהו (דברי הימים ב כ״ו:י״ט). על כן לא מנאו באותות המדבר.
He mentions and what He did unto Dathan and Abiram,⁠1 but did not mention of Korach and his company that a fire came forth from before the Eternal and consumed them, because it is a prohibition of the Torah for a stranger [non-priest] to approach [the Sanctuary] to burn incense,⁠2 such a transgressor being punished in all future generations, as happened also to King Uzziah;⁠3 therefore he did not enumerate it among the signs in the wilderness.
1. (6).
2. See Ramban to Numbers 17:5 (Vol. IV, pp. 185-186).
3. II Chronicles 26:19.
ואשר עשה לדתן ולאבירם – ולא הזכיר אשר עשה לקרח ועדתו שיצאה אש מלפני י״י ותאכל אותם בעבור כי איש זר הקרב להקטיר קטורת הוא מלאוי הכהונה ולעולם הוא נענש לדורות כאשר קרה לעוזיהו על כן לא מנאו מאותות המדבר:
ואשר עשה לדתן ואבירם, "and what He has done to Datan and Aviram, etc.⁠" Moses does not mention what God had done to Korach and his family and followers and how heavenly fire consumed the 250 people offering incense. The sin of those people who had encroached on privileges reserved for the priests was such that it is irredeemable even after death. History has shown that King Uzziah who tried to arrogate similar privileges to himself, was similarly stricken. What had happened to those 250 men therefore was not something unique to the generation of the Israelites in the desert; this is why Moses did not mention it as such at this time. [Compare Chronicles II chapter 26. Uzziah only became stricken with leprosy, was not burned by heavenly fire, according to that report. Perhaps the fact that he was stricken after having been specifically warned was sufficient of a miracle for Moses in the opinion of our author to compare his fate to that of the 250 men who had heeded Moses' dare to offer incense. Ed.]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ו) ולזה זכר עם אבדן המצריים ע״י הפלאים ההם אבדן דתן ואבירם ועדתם אשר היה ענין נפלא מאד לעיניהם אשר פצתה הארץ את פיה ותבלעם ואת בתיהם ואת אהליהם ואת כל היקום אשר ברגליהם בקרב כל ישראל. ומה שלא הזכיר קרח בדבריו בעיני היה דרך מוסר וענוה בטבעו לפי שקרח היה לוי ולא נענש רק בהיותו חולק עליו ועל כהונת אחיו כמ״ש להם ובקשתם גם כהונה (במדבר ט״ז:י׳) ולא רצה שיאמרו לכבודו הוא דורש אבל הזכיר דתן ואבירם שהיו משבט ראובן ולא חלקו כי אם על הלויה בכלל. ולזה אמר דתן ואבירם בני אליאב בן ראובן כדי להטעים ענין חטאם להרחיק עצמו מן החשד כלומר אלו לא נחלקו עלי כמו שנחלקו הלוים אבל מחלקתם היה על הלויה להיותם משבט אחד. והנה הרמב״ן ז״ל והראב״ע חתרו טעמים אחרים לבלתי זכרו את קרח כמו שהם בפירושיהם ואינן עולים יפה וכבר כתבתי מה שכתבו הר״ן ז״ל. זהו הנראה בעיני שעולה יפה בעומק שאלה זו ובתכונת היראה הזאת וסודה ואשר הטיבו אשר דברו דלגבי משה מילתא זוטרתי היא (ברכות ל״ג:) וביישוב הכתובים כלן וטוב סדרן ונתבאר מאד טוב טעם ודעת בשאלתו יתעל׳ היראה מעמנו עם היות שאין בידינו זולתה כמ״ש רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים במה שהיא לנו מעמו חסד גדול וצדק׳ עצומה בהביא אותנו לכלל דעת והרגש איך הוא יתעל׳ אינו רוצה להתירא להיותו רוצה ומואס על הדברים והשכיר והעניש עליהם מטעם היותו בורא עולם אחר שלא היה בחפצו המוחלט והיותו יכול לעשות בשלו כאשר חפץ מבלי שום מונע לא הודיע כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום וא״כ באמת השואל היראה הזאת אינו שואל כלל מיד הנשאל אבל הוא מרבה להיטיב עמו...⁠א
א. בעל עקדת יצחק חוזר כאן לדון בפסוקים בפרק י׳. במהדורתנו דבריו הובאו לעיל בסיום פרק י׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ופירש הדבר ואמר ואשר עשה לדתן ולאבירם שהראה בהם יכלתו. וכנגד השלוחים אמר אשר פצתה הארץ את פיה ותבלעם לעשות שליחות ה׳. ואמר בקרב כל ישראל. להורות שלא שינה את השליחות אלא בקרב כל ישראל פצתה את פיה. ולא נתן להם מקום להחביא את עצמם. ואם כן אחר שאתם מכירים זה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ואת כל היקום אשר ברגליהם – פירש״י זה ממונו של אדם המקיימו על רגליו, וכי מי שאין לו ממון חיגר ברגליו ולא עמדה לו כל חכמתו ושאר המעלות האנושית ונראה שבגנות קנין הממון הוא מדבר כי הוא הפחות שבכל ד׳ מעלות שמנה הרמב״ם (בח׳ פרקים) והם החכמה, והגבורה, והמדות, והעושר, כי כולם דבוקים באדם, והעושר חוץ ממנו, כי החכמה מקורה בראש ובמוח ולב, והגבורה מקורה בלב כי מי שהוא רך הלבב אינו גבור, אבל העושר דבוק ברגלו כי יתרון ארץ בכל היא, (קהלת ה׳:ח׳) והארץ מדרס לרגליו ודין הוא שיהיה הפחות שבכולם ויהיה נתון תחת ממשלת האדם לעשות בממונו מה שירצה, אבל לסוף מוחלפת השיטה שממונו מתגבר עליו אל כל אשר יחפוץ יטנו ועלה מן הארץ משפל מצבו כאשר יקום איש על רעהו כך יקום ממונו עליו ושליט בו ומעבירו על דעתו ועל דעת קונו, לכך קראו היקום אשר ברגליהם כי זה העצב נבזה האחוז בחבלי בוז ונתון תחת כפות רגליו הוא היקום אשר יקום עליו למשול בו, וכאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש (דברים כ״ג:כ״ו). כך קנין זה מביא את בעליו בסכנות רבות והוא אשר המית את קרח כי בטח בעשרו ונפל, לכך קרא לממונם של קרח ועדתו היקום אשר ברגליהם.
שנעשית הארץ מדרון כמשפך כו׳. והא דמפרש רש״י הקרא שלא על הסדר, י״ל דקאי ג״כ על הקרא וידעתם (פסוק ב), שראוי לקבל תוכחתי מאחר אשר ראיתם כל האותות אשר עשה במצרים, ואשר עשה לכם במדבר, ואשר עשה לכם בשעת בליעתן של דתן ואבירם, שנבלעו בקרב כל ישראל ונעשה הארץ מדרון כמשפך, ולא נפל אחד מישראל במדרון ההוא אף שהי׳ עומד אצלו, וזהו נס גדול:
The ground sloped, funnel-like, etc. Rashi does not explain the verse in the order that it is written. [He explains "Amid all of Israel,⁠" before explaining, "And all the sustenance, etc.⁠"] The reason is: "Amid, etc.⁠" also refers to, "You will know (v. 2).⁠" [I.e.,] it is fitting to accept my reprimand since you witnessed all the signs He performed in Egypt, and what He did for you in the wilderness, and what He did for you when Dosson and Avirom were swallowed up amid all of Israel — the ground sloped (funnel-like), and no one from Israel fell in even if he were standing next to him, and this was a great miracle.
כל היקום וגו׳ בקרב וגו׳ – פירוש גם היקום שלא היה עומד עמם במקום שפצתה הארץ את פיה אלא בקרב כל ישראל אף על פי כן היה נשמט ונבלע בפה הארץ כאומרם ז״ל (במדב״ר פי״ח) אפילו מחט וכו׳.
כל היקום... בקרב כל ישראל, "every substance…in the midst of all Israel.⁠" This means that the earth swallowed even the substances belonging to Datan and Aviram which were not in the vicinity of their owners wherever they happened to be at that moment. Bamidbar Rabbah 18,13 claims that even a needle was included in this statement.
ואשר עשה לדתן ולאבירם – ולא הזכיר קרח, בעבור שהוא היה בעל מחלוקתו, והיה נראה שהוא מתפאר ושמח במפלתו, ולכן לא הזכירו רק ברמז ע״י דתן ואבירם שהם לא היו חולקים על משה לולי נתפתו בחלקלקות דברי קרח ועצתו:
ואת בתיהם – נשיהם ובניהם:
אשר ברגליהם – תחת ממשלתם ויכולתם:
בתיהם, הנזכרים כאן לצד ״אהליהם״, הם כנראה בני המשפחה שבבית (השווה במדבר טז, כז,לב).
כל היקום אשר ברגליהם הוא כנראה המתואר שם כ״כל האדם אשר לקרח״. אלה הם שאר בני הבית.
״יקום״ – עיין פירוש, בראשית ז, ד. שם, ובפסוק כג (שם), כולל ״יקום״ כל מה שחי. ייתכן שגם כאן, ״יקום״ כולל גם את הבהמות, שכן בספר במדבר (טז, לב) נאמר ״ואת כל הרכוש״. בסנהדרין (קי.) אומרים חז״ל ש״יקום״ הוא כל עושרו של קרח.
״אשר ברגליהם״ – בפסוקנו וכן במקומות רבים אחרים – פירושו ״המְלַווים״. נראה שבביטוי הזה מתפרשת ״רגל״ במובן של ״צעד״, כדוגמת ״לרגל המלאכה״ (בראשית לג, יד).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ואשר עשה לדתן ולאבירם:⁠1 כבר ביארנו בפרשת קרח (במדבר טז,א) שאך המה2 הצו המחלוקת שלא לשם שמים משנאתם את משה, מה שאין כן הר״ן איש היו צדיקים ונכנסו למחלוקת לשם שמים, יעויין שם. משום הכי חושב בזה טובה גדולה לישראל מה שנבלעו בארץ3, אבל על שריפת הר״ן איש נצטערו הרבה כמבואר שם. וקרח עצמו אע״ג שהוא היה עיקר מחלוקת זו, מ״מ לא היה באמת בעל מחלוקת ואיש ריב ומדון, רק באותה שעה היתה רוח קנאה עוכרתו4, אבל דתן ואבירם היו בעלי מחלוקת ומחרחרי ריב, והיו לאבני נגף בישראל, והיתה שמחה גדולה כשנפטרו מהם. ועיין מה שכתבתי בספר שמות (לד,י)5.
1. רבינו כתב (פסוק ג׳) שפסוקים אלו מתארים את הטובות שעשה ה׳ עם אותו הדור, א״כ איזו טובה נעשתה בענין זה של דתן ואבירם שנבלעו.
2. דתן ואבירם. (וכעין זה כתב ה׳אור החיים׳ בפרשת פינחס - במדבר כו, ט).
3. כפי שממשיך הפסוק בדבריו.
4. כפי שכתב רבינו בתחילת פרשת קרח, עיי״ש.
5. על הפסוק ״וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה׳ כי נורא הוא, אשר אני עושה עמך״.
לדתן ואבירם – מאחר שלא הוזכר כאן גם קרח ראיה ברורה היא שנשרף ולא נבלע.
לדתן ולאבירם – למעלה ג׳:ג׳ מדגיש הכתוב ביחוד את העונש המופלא של אלה שהתמרדו נגד ה׳. פתיחת פי הארץ הפתאומית ובליעת כל המורדים בקרב כל ישראל, היה מאורע יוצא מן הכלל ובלתי טבעי במדה כזו, שהכל ראו בזה בעיניהם את מעשה ה׳ הגדול. קורח עצמו לא נזכר כאן. לפי דעתו של רבי יוחנן במסכת סנהדרין ק״י., ההסבר הוא בכך, שקורח לא נבלע אלא מת במגפה. לפי הדעה החולקת עליו שם (השוה גם במדבר רבה י״ח:י״ט) יש לומר כי קורח לא נזכר כאן מטעם אחר. בפרק הקודם (דברים י׳:ח׳) סופר על הלוים שה׳ בחר בהם; בבמדבר כ״ו:י״א מודגש כי בני קורח לא מתו. הם היו בין נכבדי הלוים. על כן חס עליהם הכתוב, וכאשר דבר משה בפני כל העם, לא הזכיר את קורח. אותו הדבר מצינו בתהלים ק״ו:י״ז.
יקוםבראשית ז׳:ד׳,כ״ג.
ברגליהם – שמות יא. ח.
היקום אשר ברגליהם – מהו היקום אשר ברגליהם, א״ר אלעזר, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו1. (סנהדרין ק״י.)
1. ומפרש בזה הפסוק דקהלת (ה׳) יש עושר שמור לבעליו לרעתו, זה עשרו של קרח, שע״י רוב עשרו נתגאה ונטרד מן העולם, כך פירש רשב״ם בפסחים קי״ט א׳, ויש להוסיף באור ע״פ המבואר במדרשים ר״פ קרח ויקח קרח שלקחם בממון, ר״ל ששחד לאנשיו שיחלקו על משה, וא״כ היתה ממונו תקלתו.

ועיין בר״ן לנדרים ז׳ ב׳ דמדכתיב בפסוק זה בדתן ואבירם בקרב כל ישראל מוכח שלא היו מצורעים משום דאל״ה היו משתלחים חוץ למחנה, ומה שנוגע לענין זה בארנו בפ׳ שמות בפ׳ כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, יעו״ש.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ז) כִּ֤י עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹאֹ֔ת אֶת⁠־כׇּל⁠־מַעֲשֵׂ֥הא יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה הַגָּדֹ֑ל אֲשֶׁ֖ר עָשָֽׂה׃
But your eyes have seen all the great work of Hashem which He did.
א. אֶת⁠־כׇּל⁠־מַעֲשֵׂ֥ה =ל,ל1,ש,ש1,ק3[תיקון],ו,ל3,ל9 (״את״ מוקפת)
• דפוסים וקורן=<אֵ֛ת כׇּל⁠־מַעֲשֵׂ֥ה> (״את״ בטעם תביר [טעם מפסיק!] וצירה)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שוררלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
אֲרֵי עֵינֵיכוֹן חֲזַאָה יָת כָּל עוּבָדָא דַּייָ רַבָּא דַּעֲבַד.
for your eyes have seen all the great acts of the Lord which He has wrought.
ארום עיניכון חמייןא ית כל עבדוי די״י רברביה די עבד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חמיין״) גם נוסח חילופי: ״חמון״.
ארום בעיניכון אתון חמיין ית כל עובדא די״י רבא דעבד.
for with your eyes have you seen all the great work of the Lord which He hath wrought.
בַּל עֻיֻונֻכֻּם אַלַּתִי רַאת גַמִיעַ צֻנעִ אללָּהִ אלּעַטִ׳ים אַלַּדִ׳י צַנַעַהֻ
אלא, עיניכם אשר ראו את כל מעשיו של ה׳ העצמתיים, אשר עשה.
כי עיניכם הרואות וגו׳ – מוסב על מקרא האמור למעלה: כי לא את בניכםא אשר לא ידעו (דברים י״א:ב׳), כי אם עמכם אשר עיניכם הרואות וגו׳.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״בניהם״.
כי עיניכם הראת BUT YOUR EYES HAVE SEEN – This is to be connected with the verse mentioned above (v. 2), thus: For not with your children am I speaking who do not know, but with you whose eyes have seen, etc.
פס׳: כי עיניכם הרואות – ושמרתם את כל המצות. שלא לאמר אילו קיימתי את כל התורה חוץ מזו די לי אלא את כל המצות. תנן התם הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה:
כי עיניכם – אלא עיניכם רואות.⁠א
א. כך נוסח א׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח ב׳: ראו.
כי עיניכם הרואות: means “rather (אלא) your own eyes see.”1
1. As Rashi explains at greater length, our verse is to be understood as a continuation of the thought begun in vs. 2: “The covenant was not originally made with your children who did not see God’s great actions... . Rather it was made with you, who saw these things with your own eyes.”
Curiously, Rashi here paraphrases the word כי as כי אם. Generally he tries to paraphrase the word in a context like this as אלא (e.g. ad Genesis 18:15 and 19:2), using the wording of Resh Laqish’s classical statement (RH 3a) about the four meanings of כי in the Bible. Rashbam uses אלא, the more standard wording. See also Rashbam’s commentary to 7:5 and note 46 there and the sources cited there.
(ז-ח) ואחר שעיניכם ראו כל אלה, השמרו ושמרו מצות השם.
(7-8) Since you have seen all of this,⁠1 take heed so that you observe God's commandments.⁠2
1. The acts of God described in verses 1-6.
2. Ibn Ezra's paraphrase of verses 7 and 8.
כי עיניכם הרואות – ולפיכך אל תעשו יותר.
כי עיניכם הרואות – BUT YOUR EYES HAVE SEEN – and therefore do not do more.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

כי עיניכ׳ הרואו׳ מוסב על מקרא של מעל׳ כי לא את בניכם אשר לא ידעו וגו׳. כי אם עמכם אשר עניכם הרואות וגו׳ פירש מלת כי הראשון מלשון דהא והאחרון מלשון אלא כאילו אמר תנו לב לדעת ולהבין ולקבל תוכחתי דהא לא עם בניכם אשר לא ידעו וגומר אני מדבר עכשיו עד שיוכלו לומר אנו לא ידענו ולא ראינו מכל זה אלא עמכ׳ אשר עיניכם ראו׳ כל זה אני מדבר והוסיף מלת עמכם בין מלת כי ובין מלת עיניכם מפני שהחיוב לעולם הוא מעין השלילה ואחר ששלל ואמר כי לא עם בניכם אני מדבר צריך שיהיה החיוב אלא עמכם גם הוסיף מלת אשר קודם עיניכם מפני שלא יתכן לומר אלא עמכם עיניכם הרואות בנתי מלת אשר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

כי עיניכם הראת את כל מעשה ה׳ – שהגדיל לעשות נגד המורדים בו: לפרעה ולמצרים, במצרים (פסוק ג׳) ועל הים (פסוק ד׳), ולמורדים במדבר (פסוק ה׳), ולדתן ולאבירם (פסוק ו׳), ועליכם להזהיר את הבנים שלא ראו כל אלה (פסוק ב׳), לפיכך,
'כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה, which He performed against those who rebelled against Him, to Pharaoh in Egypt, to Pharaoh at the Sea, to those who rebelled against Him in the desert, Datan and Aviram. It is therefore up to you who have experienced all this with your own eyes to warn your children who have not been eyewitnesses to these events. Therefore,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

מוסב על האמור למעלה. פירוש, שאין הכתוב רוצה לומר ״כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה׳⁠ ⁠⁠״ ולכך ״ושמרתם את כל המצות וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק ח), ומלת ״כי״ משמש לשון ׳דהא׳, שהוא אחד מד׳ לשונות שמשמש לשון ״כי״ (גיטין צ.), דזה אינו, שלמעלה אמר (פסוק ב) ״כי לא את בניכם אשר לא ידעו וגו׳⁠ ⁠⁠״, ומאחר שאמר ״כי לא את בניכם אשר לא ידעו״, רצה לומר שאינו מדבר עם הבנים שלא ראו מעשה ה׳, צריך לכתוב אחריו – רק עמכם אשר עיניכם הרואות, ואם לא כן היה הדבור חסר, ואין דרך הכתוב לומר שאין מדבר עם הבנים, וצריך לפרש עם מי מדבר (כ״ה ברא״ם):
אֶת⁠־ דכל מַעֲשֵה: במקצת ספרי׳ אֵ֛ת בתביר, לא במקף, והאל״ף בצירי. [אֶת⁠־כָּל⁠־מַעֲשֵׂה].
כי לא את בניכם כו׳. פי׳ מלת כי הראשון (שם) פירושו דהא, והאחרון אלא. כאילו אמר תנו לב לדעת ולהבין תוכחתי דהא לא עם בניכם אני וכו׳, כמו שפי׳ רש״י לעיל, אלא עמכם וכו׳ אני מדבר. ומפני שלא יתכן לומר אלא עמכם עיניכם הרואות, הוסיף מלת אשר קודם עיניכם:
For it is not with your children, etc. The first כי (v. 2) in the verse means "for,⁠" and the second כי means "rather.⁠" As if it says, "Pay close attention so that you know and understand my reprimand, for it is not with your children that I now speak, etc.,⁠" as Rashi explained above. "But rather with you… I am speaking.⁠" And since it is not [grammatically] correct to say, "Rather with you, eyes have witnessed,⁠" Rashi adds the words אשר (whose) before "eyes.⁠"
כי עיניכם הראת – כי אתכם אני דובר, אשר עיניכם הם הרואות וכו׳:
את כל מעשה – כינון ישראל כעם תורת ה׳ הוא מעשה אחד גדול של ה׳, והאירועים הנזכרים אינם אלא פרטים שונים של מעשה זה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

כי עיניכם הרואות וגו׳: אם כן אין דבר גדול מה שאני מעמיס תקנות וגזירות1, הבא מצד אהבת ה׳2.
1. וכנ״ל בפסוק א׳.
2. וכנ״ל בפסוק א׳.
עיניכם הרואות – ג׳:כ״א.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שוררלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ח) וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְמַ֣עַן תֶּחֶזְק֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת⁠־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃
Therefore you shall keep all the commandment which I command you this day, that you may be strong, and go in and possess the land, where you pass over to possess it;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראר״י בכור שורחזקוניהדר זקניםדעת זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנואור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
וְתִטְּרוּן יָת כָּל תַּפְקֵידְתָּא דַּאֲנָא מְפַקֵּיד לָךְ יוֹמָא דֵין בְּדִיל דְּתִתַּקְּפוּן וְתֵיעֲלוּן וְתֵירְתוּן יָת אַרְעָא דְּאַתּוּן עָבְרִין לְתַמָּן לְמֵירְתַהּ.
You shall observe all the precepts which I command you this day, that you may be strengthened, and go in and possess the land to which you are going over to inherit,
ותטרון ית כל מצוותהא די אנה מפקד יתכון יומא הדין מן בגלל דתתקפון ותיעלון ותירתון ית ארעא די אתון עברין לתמן למרתב יתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מצוותה״) גם נוסח חילופי: ״פיקודוי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למרת״) גם נוסח חילופי: ״למירות״.
ותינטרון ית כל תפקידתא דאנא מפקיד לכון יומא דין מן בגלל דתיתקפון ותיעלון ותירתון ית ארעא דאתון עברין לתמן למירתה.
Therefore shall you keep all the precepts which I command you this day, that you may be strengthened, and go in, and inherit the land to possess which you go over;
פַאחפַטֻ׳וא גַמִיעַ אַלשַּׁרִיעַתִ אַלַּתִּי אַנַא אמֻרֻכֻּם בִּהַא אַלּיַוְם לִכַּיְ תַּשׁתַּדֻו וַתַּדכֻ׳לֻוא וַתַּחֻוזֻוא אַלּבַּלַדַ אַלַּדִ׳י אַנתֻם צַאאִרֻוןַ אִלַיְהִ לִחַוְזִהִ
אזי שמרו את כל ההלכות אשר אני מצוה אתכם בהן, היום, בכדי שתתחזקו ותכנסו ותאחזו, בארץ אשר אתם מגיעים אליה, להיות לכם לאחזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

(ח) וירשתם – שבור הרי״ש בעבור שבר הו״ו. [וכבר פירשתי טעמו (ראב״ע דברים ד׳:א׳).]⁠א
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

(8) AND POSSESS. The resh in vi-yerishtem (and possess) is vocalized with a chirik1 because the vav2 is vocalized with a chirik.
1. Rather than with a pattach. Vi-yerishtem is the word yerashtem plus the conversive vav. Thus our word should have read vi-yerashtem. Hence Ibn Ezra's comment.
2. Of vi-rishtem.
למען תחזקו – אינו אומר: תעשו המצות למען תחזקו, כי אם כן, תעשו על מנת לקבל פרס.⁠1 אלא: עשו את המצות מאהבה, {כי}⁠א למען דבר זה תחזקו. ואין ״למען״ רהוטב על תיבה של אחריו, אלא עומד בעצמו.
1. השוו ספר הג״ן: דאין משמשין על מנת לקבל פרס (אבות א׳:ג׳).
א. ההשלמה מספר הג״ן.
ב. בספר הג״ן: מוסב.
למען תחזקו – THAT YOU MAY BE STRONG – It does not say: do the commandments in order that you may be strong, for if so, you will be doing them in order to receive a prize. But rather: do the commandments out of love, {because} for the sake of this thing you will be strong. And the word “lema’an” [“so that”] is not connected to the word after it, but stands on its own.
למען תחזקו – אינו אומר עשו המצות למען תחזקו דאין משמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הכי קאמר: למען – שמור המצות תחזקו וגו׳ – וכן למען תאריכון ימים וגו׳.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
למען תחזקו, "in order that you will remain strong;⁠" Moses does not mean that the commandments should be performed in order to strengthen the Israelites' bodies; it is never recommended that we serve the Lord for the sake of reward on this earth. (Avot, 1,3) What he meant was that performance of the commandments as a whole punctiliously, would ensure that their stay on the ancestral land they were about to be given would endure for many years. (verse 9)
למען תחזקו – איניני אומר עשו המצות למען תחזקו שאין משמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא עשו המצוה מאהבה כי למען הדבר הזה תחזקו. ואין למען מוסב על תיבות שלאחריו וכן למען תאריכון ימים.
למען תחזקו – אינו אומר עשו מצות לשמן למען תחזקו דא״כ הוי על מנת לקבל פרס אלא ה״ק עשו המצוה מאהבה כי למען זה תחזקו ואין למען מוסב לתיבה שלאחריה וכן למען תאריכון ימים.
למען תחזקו "in order that you be strong;⁠" Moses does not tell the people to observe G–d's laws in order that they will become strong (physically), for if that were the reason they would be fulfilling the Torah for the sake of the reward in store for them. This is not the proper motive. (Compare Ethics of our fathers chapter 1, mishnah 3) The interpretation of this line is as follows: "perform the commandments out of a feeling of love for the Lord.⁠" The word למען, here does not mean: "in order that,⁠" just as it does not mean "in order that" in verse 21 of our chapter where we read: למען יאריכון ימיך, in the Ten Commandments in chapter 5,16. It means that the reason you must be strong is in order that you can fulfill the commandment required of you. The word is not linked to what follows, but describes a requisite for successful performance of the Torah being not fear of G–d but love of G–d.
ושמרתם את המצוה – רוצה לומר: הנה לזאת הסבה ראוי שתשתדלו בשמירת כל מצות השם יתעלה כדי שתירשו את הארץ ותאריכו ימים עליה כמו שייעד להם השם יתעלה כי אתם ראיתם שקיים כל מה שהבטיח ועשה אלו הנפלאות העצומות אשר ייעד חדושם קדם התחדשם.
(ח-י) ואמר ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשת׳ וגו׳ כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא כו׳ – ירצה דעו נא וראו כי לא בכחך ועוצם ידך תעשה חיל בארץ ההיא כי כל עבודת׳ אינה רק המצות האלהיות אשר אנכי מצוך היום כי לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק – כלומר שאין עיני יושביה תלויות לשמים להוציא צמחה.
ושמרתם את כל המצוה וגו׳ עד סוף כל הפרשה:
הנה זה הוא הכלל היוצא מכל הדברים אשר קדמו. וענינו שאחרי אשר ראית׳ בעיניכ׳ הטובו׳ העצומות וההצלחו׳ הגדולות והנוראות אשר עשה אתך הש״י. וראיתם ג״כ העונשים אשר שלם לשונאיו. הנה ראוי לך ג״כ שתזהר בשמירת המצות. ר״ל אם מצות עשה אשר יעבוד האדם לבוראו מפאת האהב׳. ואם ההתרחק מהחטא במצות לא תעשה אשר תבא מפאת הירא׳ כמו שזכר למען תזכו לשכר המקווה והנמשך מהם. וזכר מיני השכר כפי מעלתם. אם ראשונ׳ ירושת הארץ ונחלתם וזהו למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ. ר״ל כי יד ה׳ החזקה תחזיק שומרי מצותיו. ולא תחזיק ביד מרעים.
ושמרתם את כל המצוה. אחר שהוא יכול ויש לו שלוחים להנקם מכם ולא יסבו בלכתם ולא יקבלו שוחד. ואלו השלשה תמצאם בהרבה מקומות בתורה ובדברי הנביאים. והוצאתים מן המדרשים שאמר המבלי אין אלהים עליך לדעת את מוצאך ואת מובאך. המבלי אין קברים תחתיך להנקם בתוכם מאויבי ה׳. ודע נא וראה כי התמרות המגיעות שלוחי ההשגחה. לא יסבו בלכתם לגמול ולענוש פרטי האדם וכתותיו וכו׳. באופן שכל מורד באדוניו מורד לאלו הג׳ סבות. וכאן הודיעם משה איך ראו במצרים ובמדבר אלו השלשה דברים. וכאן הראם אלו הדברים בדתן ואבירם כמו שפירשנו:
ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום – מצות האבנים שתקימו בירדן (דברים כ״ז:ב׳), ושתקחו מתוך הירדן (דברים כ״ז:ד׳), ושתכתבו עליהם את התורה (דברים כ״ז:ח׳), להיות לדורות לעדות מאתכם שראיתם.
ושמרתם את כל המצות אשר אנכי מצוך היום, the commandment to erect the stones in the Jordan as well as the stones you will take with you from the Jordan on which you will inscribe the Torah for the benefit of future generations so that the memory that these events really happened will be preserved.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ושמרתם את כל אשר וגו׳ למען תחזקו – הכונה בזה לשלול דעת אומרים לחדול מעסק התורה משום מלחמת הארץ שצריך חוזק והתורה נקראת תושיה (סנהדרין כ״ו:), לזה אמר ושמרתם את כל המצוה, וכבר כתבתי למעלה שמאמר כל המצוה ירצה אל עסק התורה, ויחד לה שמירה ליתן לאו על ביטולה, וגמר אומר למען תחזקו פירוש שאדרבה נותנת לו כח וגבורה להתחזק במלחמת ה׳, וכן הוא אומר (משלי ח) אני בינה לי גבורה.
ושמרתם את כל המצוה... למען תחזקו "You shall keep all the commandment in order for you to be strong, etc.⁠" Moses advances this argument against the people who suggested a temporary neglect of Torah study, something which physically weakens those who pursue it with intensity. The argument was that they had to husband their physical strength in order for them to conquer the Canaanites. Compare Sanhedrin 26 describing Torah study as a physically debilitating experience based on the word תושיה in Isaiah 28,29. I have mentioned previously that whenever Moses uses the expression כל המצוה in the singular he refers to Torah study. The reason Moses used the expression ושמרתם here, an expression associated with the observance of negative commandments is that neglect of Torah study would be considered a violation equal to transgressing a negative commandment. Moses concludes our verse by saying: "in order that you will be strong" to tell you that far from weakening you, Torah study and מצוה-performance will strengthen you in the forthcoming war by God. This is also the meaning of Proverbs 8,14: אני בינה לי גבורה, "once I have acquired insight (through Torah study) courage and strength will be mine.⁠"
למען תחזקו – אמרתי אליכם לשמור את כל המצות למען יחזק לבבכם, כי תשענו על זכות מעשיכם, ובאתם וירשתם וגו׳. מה שאין כן אם תסורו מאחרי מצות ה׳ אחרי מותי, יבא מורך בלבבכם מפחד חטאותיכם, כענין שאמרו (משנה סוטה ח׳:ה׳): הירא ורך הלבב (דברים כ׳:ח׳) – מעברות שבידו, ולא תעצרו כח1 לבא לרשת הארץ.
1. השוו ללשון הפסוק בדניאל י״א:ו׳.
ושמרתם – ואחר שעיניכם ראו את כל אלה, הזהרו לשמור את מצות השם:
למען תחזקו – כי ידו החזקה מחזקת שומרי מצותיו, ולא יחזיק ביד מרעים:
(ח-ט) ושמרתם וגו׳ – כך גם תפקיד ישראל – שדרישותיו השונות פורטו לעיל (י, יב והלאה; יא, א) – סוכם כאן בקצרה במושג אחד כולל הכל, הווי אומר מושג ״המצוה״. זוהי המחויבות שלצורך קיומה קיבל ישראל את מעמדו המיוחד בין העמים, וניתנה לו הארץ לרשתה.
למען תחזקו – שמירת המצווה היא מקור הכוח שלהם, והיא תחזק אותם להתגבר על כל הקשיים. היא גם התנאי להמשך קיומם בארץ.
זבת חלב ודבש – עיין פירוש, שמות ג, ח.
(ח-ט) ושמרתם – וצריכים אתם לשמור את כל המצוה מצד שבזה תלוי ירושת הארץ שלא נתן להם רק ע״מ שישמרו את התורה כמ״ש חז״ל דכתיב ויתן להם ארצות גוים וכו׳ בעבור ישמרו חוקיו, וזה צריך אם עתה למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ, וגם אחר שתירשו את הארץ צריכים אתם לשמור כל המצוה למען תאריכו ימים על האדמה כמו שיפרש אח״ז פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וכו׳ ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה:
ושמרתם את כל המצוה: הוסיף להזהיר בכלל אהבת ה׳ הנוגע ליחוד המעשה1, כמו שכתבתי לעיל (ו,כה) על הפסוק ״וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת וגו׳⁠ ⁠⁠״, דמשמעו שם לפי הענין – הכנות ודקדוקי מצוה, אע״ג שאינם מעיקר המצוה. וכן כאן פירוש ״ושמרתם את כל המצוה״ – היינו תמצית המצוה ודקדוקיה, והוא גם כן ענף מאהבת ה׳ במעשה.
ובמדרש רבה פרשת נצבים (ח,ד) על הפסוק (להלן ל,יא) ״כי המצוה הזאת״ הביא דרשה ״כי חיים הם למוצאיהם״ (משלי ד,כב) – למי שממציא2 אותן, שנאמר ״כל (כי) המצוה״ – עד שתכלה כל המצוה. נראה דהתכוון למה שכתבתי – לממציא אותן לתכליתן בכל הדקדוקים וההידורים, אע״ג שאינו מעכב. ועל זה אמר הכתוב (שם) ״כי חיים הם״3, דאיתא בסוכה (לח,א) ׳שיירי מצוה מעכבין את הפורענות׳4, דגוף המצוה שכרה בעולם הבא, אבל שכר שיירי מצוה בעולם הזה. וזהו ״כי חיים הם למוצאיהם״ – ׳למי שממציא אותן׳. עוד איתא במדרש שם ״כי המצוה הזאת״ – כל מי שמתחיל במצוה ואינו גומרה גורם שיקבור אשתו ובניו5 וכו׳. מפרשי ״כי המצוה הזאת״ – הגומר המצוה עד סוף. וגם זה נכלל באזהרה דכאן ״ושמרתם את כל המצוה״, דמי שהחל במצוה, אע״ג שאפשר לעשות ביד אחרים, עליו לשמור כולה. וכל זה בגדר אהבת ה׳ במעשה6.
ואמרה תורה על זה שני גמולים מיוחדים:
למען תחזקו ובאתם וגו׳: זהו על הפירוש הראשון ד״כל המצוה״ דמשמעו – דקדוקי ושיירי מצוה, והיא מעכבת את הפורענות, וזהו ״למען תחזקו וגו׳⁠ ⁠⁠״ – שלא יפול לבבכם, וכדומה עניינים המחלישים.
1. עליו דובר בפסוקים הקודמים, עיין דברי רבינו בפסוק א׳.
2. מתנות כהונה: למי שממציא – שגומר אותן עד תכלית.
3. ומדוע המדקדק בכל הדורי המצוה זוכה לחיים.
4. רש״י: מצוה שהיא שיריים שאינה עיקר לעכב כפרה, אעפ״כ חשובה היא לעכב את הפורענות. והמשך הגמרא: שהרי תנופה (בקרבן) שיירי מצוה היא, ועוצרת רוחות וטללים רעים. (ולענ״ד אין ראיה מגמ׳ זו לדברי רבינו, ועיין).
5. המשך: וממי את למד מיהודה...
6. המוזכרת בפסוק א׳.
כל המצוה – ראה ה׳:כ״ז.
ושמרתם את כל המצוה כו׳ למען תחזקו ובאתם וירשתם כו׳ ולמען תאריכו ימים על האדמה כו׳ – והולך ומפרש הך דלמען תאריכו ימים כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה כו׳ ארץ כו׳ והי׳ אם שמוע כו׳ השמרו לכם כו׳ למען ירבו כו׳ על האדמה כו׳, ולסוף מפרש הך דלמען תחזקו ובאתם וירשתם כי אם שמור תשמרון את כל המצוה כו׳ והוריש וירשתם כו׳ לא יתיצב איש כו׳.
ספרי פסקא ל״ח: ומה ארון שלא נעשה לשכר ולא להפסד אלא לשברי לוחות שבו נתברך בשבילו כו׳. מבואר מכאן דארון שהביאו בשילה היה ארון שבו היו שברי לוחות מונחין, וזה מתנגד לדברי התוספות בעירובין דף ס״ג ע״ב שהעלו ע״פ ספרי דארון של שילה היה של לוחות שלמים והוא שעשאו בצלאל עיי״ש. וצ״ע במד״ר. ועיין ירושלמי שקלים פ״ו ה״א ותוספות סוטה מ״ב.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראר״י בכור שורחזקוניהדר זקניםדעת זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנואור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ט) וּלְמַ֨עַן תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל⁠־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה לַאֲבֹתֵיכֶ֛ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם וּלְזַרְעָ֑ם אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃
and that you may prolong your days in the land which Hashem swore to your fathers to give to them and to their seed, a land flowing with milk and honey.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שורעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וּבְדִיל דְּתֵירְכוּן יוֹמִין עַל אַרְעָא דְּקַיֵּים יְיָ לַאֲבָהָתְכוֹן לְמִתַּן לְהוֹן וְלִבְנֵיהוֹן אֲרַע עָבְדָא חֲלָב וּדְבַשׁ.
and may prolong your days upon the land which the Lord swore to your fathers to give them and their children, a land producing milk and honey;
ומן בגלל די תארכוןא יומין על ארעא די קיים י״י לאבהתכון למיתן להון ולבניהוןב ארע עבדהג פירין טבין נקיין כחלבה וחליין וטעימין כדבשה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די תארכון״) גם נוסח חילופי: ״דתיסגון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולבניהון״) גם נוסח חילופי: ״ולזרעיית בני׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבדה״) גם נוסח חילופי: ״דעבד״.
ומן בגלל דיסגון יומיכון על ארעא דקיים י״י לאבהתכון למיתן להון ולבניהון ארעא דפירהא שמינין כחלב וחליין כדבש.
and that your days may be multiplied upon the land which the Lord swore to your fathers to give it to them and their children; a land whose fruits are rich as milk, and sweet as honey.
וַלִכַּיְ תַּטֻולַ מֻדַּתֻכֻּם פִיהִ כַּמַא קַסַםַ לִאבַּאאִכֻּם אַן יֻעטִיַהֻם וַלִנַסלִהִם וַהֻוַ בַּלַדֹ יַפִיץֻ׳ לַבַּנַא וַעַסַלַא
ולמען תארך תקופת הזמן שלכם בה, כמו שנשבע לאבותיכם כי יתן אותה להם ולשושלת שלהם, והיא ארץ מצפת בחלב ודבש.
פס׳: ולמען (תאריך) [תאריכו] ימים על האדמה אשר נשבע ה׳ וגו׳ – עד עכשיו 1היה מדבר להם פה לפה. חזר ודבר להם כמדבר לאחרים בשביל ישראל. שנאמר לאברהם ליצחק וליעקב. תחלה היה מדבר בלשון יחיד. שנאמר ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך. מלמד שכל אחד ואחד מישראל צריך לומר בשבילי נברא העולם ולי נתנה התורה ועלי לקיימה כולה. חזר ודבר להם בלשון רבים מן וידעתם היום כי לא את בניכם ללמדך שכל ישראל ערבים זה. בזה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את תורת אלהינו. ולבסוף דבר להם בלשון סיפור היה מספר להם דכתיב אשר נשבע ה׳ אלהי אבותינו של דור המדבר שקיבלו התורה ולא זכו ליכנס לארץ לפיכך אמר להם אשר נשבע לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב. אבותם של יוצאי מצרים. לתת להם ולזרעם. מקיש זרעם להם מה זרעם נכנסו אף דור המדבר עתידין ליכנס:
1. היה מדבר עמם פא״פ. קאי על הפרשה הראשונה שמע ישראל אתה עובר היום וכו׳:
וכן: {ו}⁠למען תאריכוא ימים – כלומר: ולמען דבר זה תאריכו ימים, כאדם שמבשר.
א. בכ״י מינכן 52: תאריכון.
And likewise: {ו}⁠למען תאריכו ימים – {AND} THAT YOU MAY PROLONG YOUR DAYS – Meaning: And for the sake of this your days will be lengthened, like a person who announces.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ושכר שני ההתמדה בארץ ושלא תהיו גולי׳ ממנה. וע״ז אמר ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיכם. ושכר שלישי שבהיותכם בארץ תהיה תמיד שבעה ורעננה זבת חלב ודבש. ר״ל כדי שיתן הקב״ה לכם ולזרעכם אחריכם את הארץ. באופן שתהי׳ תמיד ארץ זבת חלב ודבש.
ולמען תאריכו ימים על האדמה – שאם בניכם לא ישמרו את המצות, יגלו ממנה מהרה קודם ל״ונושנתם בארץ״ (דברים ד׳:כ״ה), כמו שהעיד באמרו ״ועצר את השמים... ואבדתם מהרה״ (דברים י״א:י״ז).
ולמען תאריכו ימים על האדמה, for if your children will not observe God’s commandments they will be exiled from this land before the warnings in the paragraph commencing with ונושנתם בארץ, “you will become well established in the land,” can ever become a reality (Deut.4,25).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ולמען תאריכו ימים וגו׳: זהו גמול על הפירוש השני ד״כל מצוה״ דמשמעו – שיגמור מצוה שהחל. על זה הבטיחה תורה שיאריכו ימיהם המה וזרעם ויראו עולמם בחייהם1.
ארץ זבת חלב ודבש: הכי מיבעי לפי סדר הלשון ׳על האדמה ארץ זבת חלב ודבש, אשר נשבע וגו׳ ולזרעם׳. אבל לשון ״לתת להם ולזרעם ארץ זבת חלב ודבש״ משמע שתהא נתונה להם ארץ כזו, וגם לזרעם תהיה הנתינה ארץ זבת חלב ודבש, והוא פלא, אחר שכבר ניתנה ארץ כזו לאבות ממילא היא נחלת אבות לבנים. על זה נתן טעם ״כי הארץ וגו׳⁠ ⁠⁠״2. ועיין במדבר (יד,ח)3.
1. ההיפך מהעונש שהוזכר לעיל על מי שאינו גומר מצוה – גורם שיקבור אשתו ובניו.
2. ועיין בהערה הבאה.
3. ז״ל רבינו שם (במדבר יד,ח): אלא הכי פירושו, אינה כשאר ארצות הטובות שאין צריך השגחת ה׳ אלא בתחילת ביאה לאותו מקום שהיא טובה, אבל אחר שכבר הביא והרי היא טובה, שוב עולם כמנהגו נוהג על פי הטבע, אם לא במקרה שהקב״ה מעניש כמו סדום וכדו׳. משא״כ ארץ הקודש, גם אחרי שכבר הביא וכבר היא ארץ זבת חלב ודבש, גם אז אנו צריכים לברכתו שלא יתקלקל ועוד הרבה סיבות ומאורעות. וזהו דבריהם ״ונתנה לנו ארץ אשר היא זבת חלב ודבש״ – גם אחרי שהיא מלאה בברכותיה עוד נדרשים אנו שיתן אותה לנו. ובזה ״טובה הארץ מאד מאד״.
ארץ זבת וגו׳ – התוכחה הזאת מסיימת בתארה את הארץ כארץ טובה ביותר, כדי להסמיך לה את הפרשה הבאה באופן מתאים.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שורעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(י) {ששי} כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא⁠־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶֽת⁠־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק׃
For the land which you go in to possess isn't as the land of Egypt that you came out from, where you sowed your seed, and watered it with your foot, as a garden of herbs.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[פרשת והיה עקב]
[פיסקא לז]
כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה – הרי זו נאמרה הפסה לישראל בשעה שיצאו ממצרים, שהיו אומרים שמא לא נכנס לארץ יפה כזו, אמר להם המקום, כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים, מגיד שארץ ישראל משובחת ממנה.
בשבח ארץ ישראל הכתוב מדבר או בשבח ארץ מצרים תלמוד לומר (במדבר י״ג:כ״ב) וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים, צוען מה היה, מקום מלכות וכן הוא אומר (ישעיהו ל׳:ד׳) כי היו בצוען שריו וגו׳, חברון מה היתה, פסולת של ארץ ישראל שנאמר (בראשית ל״ה:כ״ז) ממרא קרית הארבע היא חברון, והרי דברים קל וחומר, אם חברון פסולת של ארץ ישראל, הרי היא משובחת בשבח ארץ מצרים שמשובחת מכל הארצות. קל וחומר לשבחה של ארץ ישראל.
ואם תאמר לא מי שבנה את זו בנה את זו, תלמוד לומר (שם י׳:ו׳) ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, חם לפי שבנה את זו בנה את זו, איפשר שבנה את הכעור ואחר כך בנה את הנאה אלא בנה את הנאה ואחר כך בנה את הכעור, משל לאדם שבנה שני טרקלינים אחד נאה ואחד כעור, אין בונה את הכעור ואחר כך בונה את הנאה אלא בונה את הנאה ואחר כך בונה את הכעור, שפסולתו של ראשון מכניס בשני, הא לפי שהיתה חברון משובחת ממנה היא נבנת תחילה.
וכן אתה מוצא בדרכי מקום, שכל מי שחביב קודם את חבירו, תורה לפי שחביבה מכל נבראת קודם לכל שנאמר (משלי ח׳:כ״ב) ה׳ קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, ואומר (שם ח׳:כ״ג) מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ, בית המקדש לפי שחביב מכל, נברא לפני כל, שנאמר (ירמיהו י״ז:י״ב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, ארץ ישראל שחביבה מכל נבראת לפני כל, שנאמר (משלי ח׳:כ״ו) עד לא עשה ארץ וחוצות, (ארץ אלו שאר ארצות, וחוצות אלו מדברות, תבל זו ארץ ישראל).
רבי שמעון בן יוחי אומר תבל זו ארץ ישראל שנאמר (שם ח׳:ל״א) משחקת בתבל ארצו, למה נקרא שמה תבל, שהיא מתובלת בכל, שכל הארצות יש בזו מה שאין בזו ויש בזו מה שאין בזו אבל ארץ ישראל אינה חסרה כלום, שנאמר (דברים ח׳:ט׳) לא תחסר כל בה.
דבר אחר: ארץ – אלו שאר ארצות, וחוצות, אלו מדברות, תבל, זו ארץ ישראל, למה נקרא שמה תבל על שם תבל שבתוכה, איזהו תבל שבתוכה זו תורה שנאמר (איכה ב׳:ט׳) בגוים אין תורה, מיכן שהתורה בארץ ישראל. וכן אתה מוצא בסנחריב כשבא לפתות את ישראל מה אמר להם (מלכים ב י״ח:ל״ב) עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם, אל ארץ יפה מארצכם אין כתוב כאן אלא אל ארץ כארצכם, והלא דברים קל וחומר, אם מי שבא לומר שבחה של ארצו לא אמר גנייה של ארץ ישראל קל וחומר לשבחה של ארץ ישראל.
רבי שמעון בן יוחי אומר, שוטה היה זה ולא היה יודע לפתות, משל לאדם שהלך לישא אשה, אמר לה, אביך מלך ואני מלך, אביך עשיר ואני עשיר, אביך מאכילך בשר ודגים ומשקך יין ישן ואני מאכילך בשר ודגים ומשקך יין ישן אין זה פתוי, כיצד אומר לה, אביך הדיוט ואני מלך אביך עני ואני עשיר אביך מאכילך ירק וקטנית ואני מאכילך בשר ודגים אביך משקך יין חדש ואני משקך יין ישן אביך מוליכך למרחץ ברגלך ואני מוליכך בגלגטיקא. והלא דברים קל וחומר, אם מי שבא לומר שבחה של ארצו לא אמר גנייה של ארץ ישראל קל וחומר לשבחה של ארץ ישראל.
הרי הוא אומר (דברים ג׳:ט׳) צידונים יקראו לחרמון שריון והאמרי יקראו לו שניר ובמקום אחר הוא אומר (שם ד׳:מ״ח) ועד הר שיאון הוא חרמון, נמצא קרוי ארבעה שמות, וכי מה צורך לבאי העולם לכך, אלא שהיו ארבע מלכיות מתכתשות עליו, זו אומרת יקרא על שמי וזו אומרת יקרא על שמי והלא דברים קל וחומר, אם פסולת הרי ישראל ארבע מלכיות מתכתשות עליה קל וחומר לשבחה של ארץ ישראל.
כיוצא בו אתה אומר (יהושע ט״ו:מ״ט) ודנה וקרית סנה היא דביר, ובמקום אחר הוא אומר (שם ט״ו:ט״ו) ושם דביר לפנים קרית ספר, נמצאת קרויה שלשה שמות, וכי מה צורך לבאי העולם בכך אלא שהיו שלש מלכיות מתכתשות עליה זו אומרת תקרא על שמי וזו אומרת תקרא על שמי, והלא דברים קל וחומר, אם פסולת ערי ישראל ארבע מלכיות מתכתשות עליה קל וחומר לשבחה של ארץ ישראל.
כיוצא בו אתה אומר (דברים ל״ב:מ״ט) עלה אל הר העברים הזה הר נבו, ובמקום אחר הוא אומר (שם ג׳:כ״ז) עלה ראש הפסגה, נמצא קרוי שלשה שמות, וכי מה צורך לבאי העולם בכך אלא שהיו שלש מלכיות מתכתשות עליו זו אומרת יקרא על שמי וזו אומרת יקרא על שמי, והלא דברים קל וחומר, אם פסולת הרי ארץ ישראל שלש מלכיות מתכתשות עליו קל וחומר לשבחה של ארץ ישראל.
הרי הוא אומר (ירמיהו ג׳:י״ט) ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים, ארץ שעשויה חוילאות חוילאות למלכים ולשלטונים, שכל מלך ושלטון שלא קנה בארץ ישראל אומר לא עשיתי כלום.
רבי יהודה אומר, וכי אחד ושלשים מלך שהיו לשעבר כולם היו בארץ ישראל אלא כדרך שעושים ברומי עכשו שכל מלך ושלטון שלא קנה ברומי אומר לא עשיתי כלום כך כל מלך ושלטון שלא קנה פלטירות וחוילאות בארץ ישראל אומר לא עשיתי כלום.
נחלת צבי, מה צבי זה קל ברגליו מכל בהמה וחיה כך פירות ארץ ישראל קלים לבוא מכל פירות ארצות.
דבר אחר: מה צבי זה כשאתה מפשיטו אין עורו מחזיק את בשרו כך ארץ ישראל אין מחזקת פירותיה בשעה שישראל עושים את התורה.
מה צבי זה קל לאכל מכל בהמה וחיה כך פירות ארץ ישראל קלים לאכל מכל הארצות, אי קלים לא יהו שמנים תלמוד לומר (דברים י״א:ט׳) ארץ זבת חלב ודבש, שמנים כחלב ומתוקים כדבש וכן הוא אומר (ישעיהו ה׳:א׳) אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו כרם היה לידידי בקרן בן שמן, מה שור זה אין בו גבוה מקרניו כך ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות או מה שור זה אין בו פסולת מקרניו כך ארץ ישראל פסולה מכל הארצות תלמוד לומר בקרן בן שמן, שמנה היא ארץ ישראל, ללמדך שגבוה מחבירו משובח מחבירו, ארץ ישראל לפי שגבוהה מכל משובחת מכל שנאמר (במדבר י״ג:ל׳) עלה נעלה וירשנו אותה, (במדבר י״ג:כ״א) ויעלו ויתורו את הארץ, (במדבר י״ג:כ״ב) ויעלו בנגב (בראשית מ״ה:כ״ה) ויעלו ממצרים. בית המקדש שגבוה מכל משובח מכל שנאמר (דברים י״ז:ח׳) וקמת ועלית אל המקום, ואומר (ישעיהו ב׳:ג׳) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר בית ה׳, ואומר (ירמיהו ל״א:ה׳) כי יש יום קראו נוצרים וגו׳.
סליק פיסקא
[פיסקא לח]
לא כארץ מצרים היא – ארץ מצרים שותה מן הנמוך וארץ ישראל שותה מן הגבוה, ארץ מצרים נמוך שותה, גבוה אין שותה, ארץ ישראל נמוך וגבוה שותה. ארץ מצרים נמוך שותה ואחר כך גבוה, ארץ ישראל שותה נמוך וגבוה כאחת.
ארץ מצרים גלוי שותה, שאינו גלוי אינו שותה ארץ ישראל גלוי ושאינו גלוי שותה.
ארץ מצרים שותה ואחר כך נזרעת ארץ ישראל שותה ונזרעת נזרעת ושותה שותה בכל יום ונזרעת בכל יום.
ארץ מצרים אם אתה עמל בה בפסל ובקרדום ונותן שנת עינך עליה ואם לאו אין בכך כלום אבל ארץ ישראל אינה כן אלא הם ישנים על מטותיהם והמקום מוריד להם גשמים. משל למלך שהיה מהלך בדרך וראה בן טובים אחד ומסר לו עבד אחד לשמשו, שוב ראה בן טובים אחר מעודן ומפונק ועסוק בפעולה ומכירו ואת אבותיו, אמר גזרה שאני עושה בידי ומאכילו. כך כל הארצות נתנו להן שמשים לשמשן, מצרים שותה מן הנילוס, בבל שותה מן הנהרות אבל ארץ ישראל אינה כן אלא הם ישנים על מטותיהם והמקום מוריד להם גשמים, וללמדך שלא כדרכי בשר ודם דרכי מקום. בשר ודם קונה לו עבדים שהם זנים ומפרנסים אותו אבל מי שאמר והיה העולם קונה לו עבדים שיהא הוא זן ומפרנסם.
וכבר היו רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק מסובים בבית משתה בנו של רבן גמליאל, מזג רבן גמליאל את הכוס לרבי אליעזר ולא רצה לטלו נטלו רבי יהושע, אמר לו רבי אליעזר, מה זה יהושע, בדין שאנו מסובים וגמליאל ברבי עומד ומשמשנו, אמר לו רבי יהושע, הנח לו וישמש, אברהם גדול העולם שמש מלאכי שרת וכסבור שהם ערביים עובדי עבודה זרה שנאמר (בראשית י״ח:ב׳) וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים, והלא דברים קל וחומר, ומה אברהם גדול העולם שמש מלאכי שרת וכסבור שהם ערביים עובדי עבודה זרה, גמליאל ברבי לא ישמשנו, אמר להם רבי צדוק הנחתם כבוד מקום ואתם עסוקים בכבוד בשר ודם, אם מי שאמר והיה העולם משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומגדל צמחים ועורך שולחן לכל אחד ואחד, גמליאל ברבי לא ישמשנו.
אתה אומר לכך בא הכתוב או לפי שארץ מצרים פסולת כל הארצות הקישה הכתוב לארץ ישראל תלמוד לומר (בראשית י״ג:י׳) כגן ה׳ כארץ מצרים, כגן ה׳, באילנות, כארץ מצרים, בזרעים.
או אינו מקישה אלא למגונה שבה, תלמוד לומר (ויקרא י״ח:ג׳) אשר ישבתם בה, מקום שישבתם בו שנאמר (בראשית מ״ז:ו׳) במיטב הארץ, או אינו מקישה אלא לשעת גנותה תלמוד לומר אשר יצאתם משם, כשהייתם שם היתה מתברכת בשבילכם ולא עכשיו שאין ברכה עליה כדרך שהייתם אתם שם.
וכן אתה מוצא בכל מקום שהצדיקים הולכים, ברכה באת לרגלם יצחק ירד לגרר ברכה באת לרגליו, שנאמר (שם כ״ו:י״ב) ויזרע יצחק, ירד יעקב אצל לבן ברכה באת לרגליו, שנאמר (שם ל׳:כ״ז) נחשתי ויברכני ה׳ בגללך, ירד יוסף אצל פוטיפר ברכה באת לרגליו שנאמר (שם ל״ט:ה׳) ויברך ה׳ את בית המצרי בגלל יוסף, ירד יעקב אצל פרעה ברכה באת לרגליו שנאמר (שם מ״ז:י׳) ויברך יעקב את פרעה, במה ברכו שנמנעו ממנו שני רעב שנאמר (שם נ׳:כ״א) ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם, מה כלכול האמור להלן בשני רעבון הכתוב מדבר אף כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר.
רבי שמעון בן יוחי אומר, אין זה קדוש השם, שדברי צדיקים קיימים בחייהם ובטלים לאחר מיתתם. אמר רבי אלעזר ברבי שמעון רואה אני את דברי רבי יוסי מדברי אבה, שזה הוא קדוש השם, שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם, נסתלקו צדיקים מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם. וכן אתה מוצא בארון האלהים שירד לבית עובד אדום הגתי ונתברך בשבילו שנאמר (שמואל ב ו׳:י״ב) ויגד למלך דוד לאמר ברך ה׳ את בית עובד אדום ואת כל אשר לו בעבור ארון האלהים, והלא דברים קל וחומר, ומה ארון שלא נעשה לא לשכר ולא להפסד אלא לשברי לוחות שבו, נתברך בשבילו, קל וחומר לצדיקים שבעבורם נברא העולם.
אבותינו באו לארץ באת ברכה לרגלם, שנאמר (דברים ו׳:י״א) ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת. רבי שמעון בן יוחי אומר, והלא בידוע שלא מלאתה, שעכשו באת לארץ, ובורות חצובים אשר לא חצבת, והלא בידוע שלא חצבת, שעכשו באת לארץ, (שם) כרמים וזיתים אשר לא נטעת, והלא בידוע שלא נטעת, שעכשו באת לארץ, מה תלמוד לומר מלאת, חצבת, נטעת, זכותך היא שגרמה. וכן אתה מוצא שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, היו אנשי הארץ בונים בתים וחופרים בורות שיחים ומערות נוטעים שדות וכרמים וכל עץ מאכל, כדי שיבואו אבותינו לארץ וימצאו אותה מלאה ברכה. או לפי שברכה זו עליהם יכול יהו אוכלים ושבעים תלמוד לומר (שם) ואכלת ושבעת, אתה אוכל ושובע והם מונעים מנשיהם מבניהם ומבנותיהם, כדי שיבואו אבותינו לארץ וימצאו אותה מלאה ברכה, זו היא שאמרנו אשר יצאתם משם, כשהייתם שם היתה מתברכת בשבילכם ולא עכשיו שאין ברכה עליה כדרך שהייתם אתם שם.
אתה אומר לכך בא הכתוב או להקיש ביאתה של זו לביאתה של זו, ארץ מצרים הייתם עליה מניין שנים שמטים ויובלות, יכול אף בארץ כנען כן תלמוד לומר לרשתה, לרשתה אתם באים לא להיות עליה מניין שנים שמטים ויובלות, אלא הפרש בין ביאתה של זו לביאתה של זו, ביאת ארץ מצרים רשות ביאת ארץ ישראל חובה. ארץ מצרים בין שעושים רצונו של מקום ובין שאין עושים רצונו של מקום הרי לכם ארץ מצרים, ארץ ישראל אינו כן, אם אתם עושים רצונו של מקום הרי לכם ארץ כנען ואם לאו הרי אתם גולים מעליה וכן הוא אומר (ויקרא י״ח:כ״ח) ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה.
סליק פיסקא
[Parashat Eikev]
[Piska 37]
"For the land which you go in to possess": "When the Lord your G-d brings you to the land to inherit it, etc.⁠": This section was stated to Israel at the exodus from Egypt. For they said: Perhaps we will not enter a land as beautiful as this, whereupon the Holy One Blessed be He said to them: The land that you are coming to inherit is superior to it.
— You say that Scripture speaks of the superiority of Eretz Yisrael? Perhaps it speaks of the superiority of Egypt! It is, therefore, written (Bemidbar 13:22) "And Chevron (the lowest-grade soil in Canaan [later, Eretz Yisrael,]) was superior, seven-fold to Tzoan (the highest-grade soil) in Egypt.⁠" (lit., "Chevron was built seven years before Tzoan") For Tzoan was the seat of Egyptian royalty, as it is written (Isaiah 30:4) "For its (Egypt's) officers were in Tozan,⁠"
and Chevron was (built of) the "refuse" of Eretz Yisrael.
And lest you say: He who built the one did not build the other. (This is not so,) for it is written (Bereshit 10:6) "And the sons of Cham (the son of Noach): Kush, Mitzrayim, Fut and Canaan": Cham, who built the one (Chevron) built the other (Tzoan). Is it conceivable that first he built the ugly and then he built the beautiful! It must be that first he built the beautiful (Chevron), and then (with its "refuse") built the ugly (Tozan)! Because (the soil of) Chevron was choicer than that of Mitzrayim, it was, therefore, built first. Now does this not follow a fortiori, viz.: If Chevron, the "refuse" of Eretz Yisrael is choicer than the choicest of Egypt, the choicest of all the (other) lands, how choice must Eretz Yisrael be!
And thus you find with the ways of the Lord — that whatever is more beloved (by the Lord) precedes its neighbor. Torah, the most beloved of all, precedes all, as it is written (Proverbs 8:22) "The Lord acquired me (Torah) in the beginning of His way, before His works of yore,⁠" and (Ibid. 23) "I was poured out from everlasting, from the beginning, from the origin of the earth.⁠" (The Temple, the most beloved of all (edifices), was created before all, viz. (Jeremiah 17:12) "The throne of glory, exalted from the first, the place of our sanctuary.⁠" Eretz Yisrael, the most beloved of all (lands), was created before all, viz. (Proverbs 8:26) "He had not yet made land and environs": "land" — the other lands; "environs" — deserts. (Ibid.) "and the chief of the class of tevel" — Eretz Yisrael, as it is written (Ibid. 31) "He rejoices His land with tevel.⁠"
Why is it called "tevel" (an admixture)? For it is an admixture of all. For with all the lands, one possesses what the other does not, but Eretz Yisrael lacks nothing, as it is written (Devarim 8:9) "a land where not in constraint shall you eat bread. You shall lack nothing in it.⁠"
Variantly: Why is it called "tevel"? Because of the "tavlin" ("seasoning") in its midst. Which "tavlin" is in it? — Torah, viz. (Eichah 2:9) "Among the nations there is no Torah" — whence it is seen that the home of Torah is Eretz Yisrael.
And thus do you find with Sancheriv, that when he came to entice Israel, what did he say to them? (II Kings 18:32) "… until I come and take you to a land like your land.⁠" It is not written "to a land more beautiful than your land,⁠" but "to a land like your land!⁠"
R. Shimon b. Yochai says: He was a fool, who did not know how to entice. He may be compared to a man who went to marry a woman and said to her: "Your father is a king, and I am a king, your father is wealthy and I am wealthy, your father feeds you flesh and fish and gives you old wine to drink, and I, etc.⁠" This is not enticement! How does one entice? He says to him: "Your father is a commoner and I am a king, your father is poor and I am rich, your father feeds you greens and beans, and I will feed you flesh and fish, your father leads you to the bath-house on foot, and I will take you there in a sedan-chair.⁠" Now if one (Nevuchadnezzar) who desired to speak in praise of his land did not speak demeaningly of Eretz Yisrael, how much more so should one who desires to speak in praise of Eretz Yisrael (take care not to be stinting in his praise!) And it is written (Joshua 20:7) "Kiryat Arba (lit., "the city of the four") — this is Chevron.⁠" (It was so called) because four kings contended over it, each one saying "Let it be called by my name!⁠" Now does this not follow a fortiori, viz.: If four kings contended thus over the "refuse" of Eretz Yisrael, how much more so is Eretz Yisrael (itself) to be lauded!
Similarly, (Devarim 3:9) "The Tziddonim called Chermon Siryon, and the Emori called it S'nir,⁠" and, elsewhere, (Ibid. 4:48) "until Mount Sion, which is Chermon" — whence it is found to have four names. Now why do future generations need to know this? (To impress upon them) that four kings were contending over it, each one saying "Let it be called by my name!⁠" Now does this not follow a fortiori, viz.: If four kings contended thus over the "refuse" of Eretz Yisrael, how much more so is Eretz Yisrael (itself) to be lauded!
Similarly, (Joshua 15:49) "Danah and Kiryat Sanah — this is Dvir,⁠" and, elsewhere (Ibid. 15:15) "And the name of Dvir was formerly Kiryat Sefer" — whence it is found to have four names. Now why do future generations need to know this? (To impress upon them) that four kings were contending over it, each one saying "Let is be called by my name!⁠" Now does this not follow a fortiori, viz.: If four kings contended over the "refuse" of Eretz Yisrael, how much more so is Eretz Yisrael (itself) to be lauded!
Similarly, (Devarim 32:49) "Go up to this Mount Avarim, Mount Nevo,⁠" and, elsewhere (Ibid. 3:27) "Go up to the height of Hapisgah" — whence it is found to have three names. Now why do future generations need to know this? (To impress upon them) that three kings were contending over it … How much more so is Eretz Yisrael itself to be lauded!
It is written (Jeremiah 3:19) "And I gave you a cherished land, the heritage coveted by the multitudes of nations.⁠" "a cherished land": a land which was populated with palaces by kings and rulers. For any king or ruler who had not acquired palaces in Eretz Yisrael said "I have done nothing.⁠"
R. Yehudah says: Now did the thirty-one kings of the past (conquered by Joshua) all encamp in Eretz Yisrael? But it is as they do with Rome today. Any king or ruler who has not acquired castles and palaces in Rome says "I have done nothing.⁠" In the same way, any king or ruler who had not acquired castles and palaces in Eretz Yisrael said "I have done nothing.⁠"
"the heritage coveted": (lit., "the heritage of the deer") Just as a deer is quicker of foot than any beast or animal, so, the fruits of Eretz Yisrael are "quicker" to come than those of all the other lands.
Variantly: Just as the hide of a deer, when you flay it, cannot contain its flesh, so Eretz Yisrael cannot "contain" (all of) its fruits when Israel observes the Torah.
And just as a deer is quicker than any beast or animal, so the fruits of Eretz Yisrael are "quicker" (to come) than those of all the other lands. If so, I might think they are not rich. It is, therefore, written (Devarim 11:9) "a land flowing with milk and honey" — rich as milk and sweet as honey. And thus is it written (Isaiah 5:11) "I will now sing of my Beloved, my Beloved's song of His vineyard. My Beloved had a vineyard in the horn of Ben Shamen": Just as there is nothing higher in a bullock than its horns, so, Eretz Yisrael is higher than all of the other lands. — But perhaps, just as a bullock is defective in the contents of its horns, so, Eretz Yisrael is more "defective" than all of the other lands! It is, therefore, written "in the horn of Ben Shamen": It is fat (shamen, rich, fruitful, productive). Eretz Yisrael, being higher than all (other lands) is superior to all, viz.: (Bemidbar 13:30) "Let us go up and we will inherit it,⁠" (Ibid. 13:21) "and they went up and spied out the land,⁠" (Ibid. 13:22) "and they went up in the south,⁠" (Bereshit 45:25) "and they went up from Egypt.⁠" The Temple, in that it is higher than all, is superior to all, viz.: (Devarim 17:8) "then you shall rise and go up" (to the Temple), (Isaiah 2:3) "and many peoples will go and say 'Let us go up to the mountain of the Lord, to the house of the G-d of Yaakov,'" and (Jeremiah 31:5) "For there is a day when the watchers will call out on the mountain of Ephraim: 'Arise, let us go up to Tzion to (the house of) the Lord our G-d!'"
[End of Piska]
[Piska 38]
"It is not like the land of Egypt": the land of Egypt — the low (land) drinks (rain); the high, does not drink (and water has to be carried to it); Eretz Yisrael — the low and the high drink. The land of Egypt drinks its (own waters [from the Nile]); Eretz Yisrael drinks rainwater.
The land of Egypt — what is revealed drinks; what is concealed does not drink. Eretz Yisrael — both the revealed and the concealed drink.
The land of Egypt drinks and then is sowed; Eretz Yisrael drinks and is sowed; is sowed and drinks. The land of Egypt does not drink every day; Eretz Yisrael drinks every day.
The land of Egypt — If one does not work in it (i.e., in the soil) with mattock and axe and (does not allow) sleep to escape his eyes, he has nothing of it. Not so Eretz Yisrael, but they (its inhabitants) sleep and the Lord brings down rain for them. An analogy: A king is walking on the road, and, seeing a man of high estate, gives him a servant to serve him. He then sees another man of high estate, (having obviously been) preened and pampered, engaging in (mundane) labor, (all the while), conscious (of the nobility) of his ancestors — at which he says: I decree that you not toil with your own hands, and I will feed you (gratuitously). So, with all the lands, He gives them servants to serve them. Egypt drinks from the Nile; Bavel drinks from the Yuval. Not so Eretz Yisrael, but they (its inhabitants) sleep on their beds, and the Holy One Blessed be He brings down rain for them. To teach that not as the ways of flesh and blood are the ways of the Holy One Blessed be He. (A man of) flesh and blood acquires servants to feed and sustain him. But He who spoke and brought the world into being — He acquires servants for Himself, whom He Himself feeds and sustains.
And once it happened that R. Eliezer and R. Yehoshua and R. Tzaddok were seated at the (wedding) feast of R. Gamliel's son, when R. Gamliel poured a cup (of wine) for R. Elazar, who declined taking it, and for R. Yehoshua, who took it — whereupon R. Elazar said to him: What is this, Yohoshua? We are seated and R. Gamliel stands over us and serves us? R. Yehoshua: Let him serve. Abraham, the greatest man in the world served the ministering angels, (who came to visit him), thinking them to be Arab idolators, and R. Gamliel should not serve us? R. Tzaddok: You have forsaken the honor of the Lord, and you occupy yourselves with the honor of flesh and blood! He who spoke and brought the world into being causes the winds to blow, and raises vapors and clouds and brings down rains and nurtures growths and sets a table for each and every man — and Gamliel should not serve us?
You say that this (see beginning of #38) is the intent of "It is not like the land of Egypt"? Perhaps it is because the land of Egypt is the "refuse" of all the lands that Scripture contrasts it with Eretz Yisrael. It is, therefore, written (Bereshit 13:10) "like the garden of the Lord, like the land of Egypt" — like the garden of the Lord for trees; like the land of Egypt for seeds.
— But perhaps it is being contrasted with its most demeaning feature; it is, therefore, written (Vayikra 18:3) "in which you dwelt" — the place in which you dwelt, of which it is written (Ibid. 47:6) "In the best (part) of the land settle your father, etc.⁠" But perhaps it is being contrasted only with the time of its demeaning (i.e., its being smitten with the plagues). It is, therefore, written "from which you went out.⁠" When you were there, it was blessed because of you, but not now that you are not upon it.
And thus do you find, that wherever the righteous go, blessing comes in their wake. Israel went down to Gerar — blessing came to Gerar, viz. (Bereshit 26:12) "And Israel sowed in that land, etc.⁠" Jacob went down to Lavan — blessing came down in his wake, viz. (Ibid. 30:27) "I have found through divination that the Lord has blessed me for your sake.⁠" Joseph went down to Potifera — blessing came in his wake, viz. (Ibid. 39:5) "and the Lord blessed the house of the Egyptian for Joseph's sake.⁠" Jacob went down to Pharaoh — blessing came down for his sake, viz. (Ibid. 47:10) "And Jacob blessed Pharaoh.⁠" In what way did he bless him? In that years of famine were withheld from him. And after the death of Jacob they returned, as it is written (Ibid. 50:21) "And now, do not fear, I (Joseph) will feed you and your little ones,⁠" and (Ibid. 45;11) "And I will feed you there.⁠" Just as "feeding" there was in the (projected) years of famine, so, the "feeding" here (50:21) was in the years of famine, (the famine having returned with Jacob's death). These are the words of R. Yossi.
R. Shimon b. Yochai says: It is not kiddush Hashem (sanctification of the name of G-d) for the words of the righteous to be in force in their lifetime and to be voided after their death. R. Elazar b. R. Shimon said; I subscribe to the words of R. Yossi rather than to father's words, that it is kiddush Hashem. For so long as the righteous are in the world, blessing is in the world. When the righteous depart from the world, blessing departs from the world. And thus do you find with the ark of G-d, which went down to the house of Oved-edom the Gittite, for the sake of which he was blessed, viz. (II Samuel 6:12) "And King David was told: The Lord has blessed the house of Oved-edom and all that he has because of the ark of G-d.⁠" Now does this not follow a fortiori, viz.: If Oved-edom was blessed because of the ark, which was made neither for gain nor loss, but only for the fragments of the tablets within it, how much more so (is one blessed in the merit of) the righteous, for whose sake the world was created!
Our forefathers came to Eretz Yisrael — blessing came in their wake, viz. (Devarim 6:11) "And (you will find) houses full of all good that you did not fill, and hewn cisterns, which you did not hew, etc.⁠" R. Shimon b. Yochai says: If it is written "houses full,⁠" "hewn cisterns,⁠" why need it be written "which you did not fill,⁠" "which you did not plant"? (To indicate) that it is not you who filled or hewed or planted, but your merit. And thus do you find that all the forty years that Israel was in the desert, the men of Eretz Yisrael built houses, and dug holes, pits, and caves, and planted all kinds of fruit trees, so that when our forefathers came to Eretz Yisrael they would find it full of blessing. But because this blessing came to them (the inhabitants), I might think that they would eat and be sated; it is, therefore, written (Ibid.) "and you (Israel) shall eat and be sated.⁠" You will eat and be sated, and they will keep themselves, their sons, and their wives and daughters (from eating them) so that our forefathers come to the land and find everything full of blessing. This is as we have said (Ibid. 11:10) "from which you went forth" — When you were there, it was blessed for your sakes, not as things are now, there being no blessing in it, as when you were there.
You say that this is the intent of the verse. But perhaps it is to liken this coming (i.e., your coming to Egypt) to that coming (i.e., your coming to Eretz Yisrael) — Just as the first was optional (and not mandatory), so, the second! It is, therefore, written "to inherit it.⁠" You are coming to inherit it. The difference between the first and the second — the coming to Egypt is optional; the coming to Eretz Yisrael is mandatory. In coming to Egypt, they did not count shemitoth and yovloth; in coming to Eretz Yisrael, they did. The land of Egypt, whether or not they did the will of the Lord — here is the land of Egypt for you! Not so the land of Canaan (Eretz Yisrael). If you do the will of the Lord, here is the land of Canaan for you. If not, you will be exiled from it. As it is written (Ibid. 7:12) "And it shall be, if you hearken … then the Lord will keep for you His oath,⁠" and (Vayikra 18:28) "So that the land not vomit you out by your making it unclean.⁠"
[End of Piska]
כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה הרי זו נאמ׳ הפסה לישראל בשעה שיצאו ממצרים שהיו אומ׳ שמא לא נכנס לארץ יפה [כזו] לפי כך אמ׳ להן המקום כי הארץ אשר את׳ בא שמה לרש׳ לא כארץ מצ׳ מגיד שארץ כנען משובחת ממנה בשבח ארץ ישראל הכתוב מדבר:
וכן את מוצא בסנחריב כשבא לפתות את ישראל מה אמר עד באי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם (מלכים ב י״ח ל״ב) אל ארץ יפה מארצכם אין כתיב כן אלא אל ארץ כארצכם והלא דברים קל וחומר אם מי שבא לומר שבחה של ארצו לא אמר גנאה של ארץ ישראל קל וחומר לשבחה של ארץ ישראל:
ר׳ שמעון בן יוחאי אומ׳ שוטה היה זה ולא היה יודע לפתות משל לאדם הולך לישא אשה מה אומר לה אביך מלך ואני מלך אביך עשיר ואני עשיר אביך מאכילך בשר ואני מאכילך בשר אביך משקך יין ישן ואני משקך יין ישן אין זה פתוי כאיזה צד אומר לה אביך הדיוט ואני מלך אביך עני ואני עשיר אביך מאכילך ירק וקטנית ואני מאכילך בשר ודגים אביך משקך יין חדש ואני משקך יין ישן אביך מוליכך ברגלך למרחץ ואני מוליכך בגלגטיקה והלא דברים קל וחומר מה אם מי שבא לומר שבחה של ארצו לא אמר גנאה של ארץ ישראל קל וחומר לשבחה של ארץ ישראל:
לא כארץ מצרים היא ארץ מצרים שותה מן הנמוך וארץ ישראל שותה מן הגבוה ארץ מצרים נמוך שותה גבוה אינו שותה ארץ ישראל גבוה ונמוך שותה ארץ מצרים נמוך שותה ואחר כך גבוה ארץ ישראל גבוה עם נמוך שותה כאחת ארץ מצ׳ גלוי שותה שאינו גלוי אינו שותה ארץ ישראל גלוי ושאינו גלוי שותה ארץ מצ׳ שותה ואחר כך נזרעת ארץ ישראל שותה ונזרעת נזרעת ושותה שותה בכל יום ונז׳ בכל יום ארץ מצרים אם אתה עמל בה בפסיל ובקורדום ונותן שנת עינך עליה [מוטב] ואם לאו אין בידך כלום אבל ארץ ישראל אינו כן הן ישינין על מטותיהן והמקום מוריד להן גשמים משל למלך בשר ודם שהיה מהלך בדרך וראה בן טובים אחד ומסר לו עבד אחד לשמשו שוב ראה בן טובים אחר מועדן ומפונק מסר לו שני עבדים לשמשו שוב ראה בן טובים אחר מעודן ומפונק ועסוק בפעולה ומכירו ואת אבותיו אמר גזירה שאני עושה בידי ומאכילו כך כל הארצות נותנין להן שמשין לשמשן מצרים שותה מן נילוס בבל שותה מן הנהרות אבל ארץ ישראל אינה כן אלא הן ישינין על מטותיהן והמקום מוריד להן גשמ׳ ללמדך שלא כמדת בשר ודם מדת המקום מדת בשר ודם קונה לו עבדים שהן זנין ומפרנסין אותו אבל מי שאמר והיה העולם קונה לו עבדים שיהא מפרנס אותן:
וכבר היה ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ור׳ צדוק מסובין בבית משתה שלבנו שלרבן גמליאל מזג רבן גמליאל את הכוס לר׳ אליעזר ולא רצה ליטלו נטלו ר׳ יהושע אמ׳ לו ר׳ אליעזר מה זה יהושע בדין הוא שאנו מסובין ורבן גמליאל ביר׳ עומד ומשמשינו אמ׳ לו ר׳ יהושע הנח לו וישמש אברהם גדול העולם שימש מלאכי שרת וכסבור שהן ערביים עובדי ע״ז שנ׳ (בראשית י״ח ב׳) וישא עיניו וירא והנה של׳ אנ׳ והלא דברים קל וחומר ומה אברהם גדול העולם שמש ערביים גמליאל ביר׳ לא ישמשינו אמר להן ר׳ צדוק הנחתם כבוד המקום ואתם עסיקין בכבוד בשר ודם מה אם מי שאמ׳ והיה העולם משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומגדל צמחים ועורך שלחן לכל אחד ואחד גמליאל ביר׳ לא ישמשינו:
אתה אומ׳ לכך בא הכתוב או לפי שארץ מצרים פסולת כל הארצות הקישה הכת׳ לארץ ישראל ת״ל (בד י״ג י׳) כגן ה׳ כארץ מצרים כגן ה׳ באילנות כארץ מצ׳ בזרעים או אינו מקישה אלא למגונה שבה ת״ל אשר ישבתם בה מקום שישבתם בו במיטב הארץ בארץ רעמסס (בראשית מ״ז י״א) או אינו מקישה אלא לשעת גנאתה ת״ל אשר יצאתם משם כשהייתם שם היתה מתברכת בשבילכם ולא עכשו שאין ברכה עליה כדרך שהייתם אתם שם וכן אתה מוצא בכל מקום שהצדיקים הולכין ברכה באת לרגלן שהרי כשירד יעקב למצרים אצל פרעה באת ברכה לרגלו שנ׳ (שם י׳) ויברך יעקב את פרעה במה ברכו שנמנעו ממנו שני רעבון שנ׳ (בראשית נ׳ כ״א) ועתה אל תיראו אנ׳ אכל׳ את׳ ואת טפ׳ מה כלכול האמור להלן (שמ׳ מ״ה י״א) בשני רעבון הכת׳ מדבר אף כלכול האמור כאן בשני רעבון הכת׳ מדבר:
אתה אומ׳ לכך בא הכת׳ [או אינו אלא] להקיש ביאתה שלזו לביאתה שלזו ארץ מצרים [לא] הייתם עליה מונין שנים שמטין ויובלין יכול אף בארץ כנען כן ת״ל לרשתה לרשתה אתם באין (לא) להיות מונין עליה שנים שמטים ויובלות אלא הפריש בין ביאתה של זו לבי׳ שלזו ביאת ארץ מצ׳ רשות ביאת ארץ ישראל חובה ארץ מצרים בין שעושין רצונו של מקום ובין שאין עושין הרי לכם ארץ מצרים ארץ ישראל אינו כן אם אתם עושין רצונו של מקום הרי לכם ארץ כנען ואם לאו הרי אתם גולין מעליה וה״א (ויקרא י״ח כ״ח) ולא תקיא הא׳ את׳ בט׳ אתה:
אֲרֵי אַרְעָא דְּאַתְּ עָלֵיל לְתַמָּן לְמֵירְתַהּ לָא כְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם הִיא דִּנְפַקְתּוּן מִתַּמָּן דְּתִזְרַע יָת זַרְעָךְ וּמַשְׁקֵית לֵיהּ בְּרַגְלָךְ כְּגִנַּת יַרְקָא.
for the land into which you are going to possess it, is not as the land of Mizraim from which you have come out, where you sowedst your seed, and did water it with your feet as a garden of herbs (or a green garden);
ארום ארעא די אתון עלי⁠(ך){ן}⁠א לתמן למירתב יתה לא כארעא דמצרים היא די נפקתון מן תמן די תזרעון ית זרעיכון ותשקוןג ברגליכון כגנתה דירקא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עלי⁠(ך){ן}״) גם נוסח חילופי: ״עללין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למירת״) גם נוסח חילופי: ״למירות״.
ג. בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״יתה״.
ארום ארעא דאנת עליל תמן למירתה לא כארעא דמצרים היא דנפקתון מתמן דתזרע ית זרעך ומשקיית ליה בגרמך הי כגינת ירקיא.
For the land to which you, go in to possess it is not like the land of Mizraim, from whence you have come, in which you didst sow thy seed, and water it thyself as a garden of herbs;
כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה – (כָּתוּב בְּרֶמֶז תשמ״ג).

רמז תתנז

לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִיא – אֶרֶץ מִצְרַיִם שׁוֹתָה מֵימֶיהָ, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה מֵי גְשָׁמִים, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה נָמוּךְ וְגָבוֹהַּ, אֶרֶץ מִצְרַיִם נָמוּךְ שׁוֹתָה, גָּבוֹהַּ אֵינוֹ שׁוֹתָה, אֶרֶץ מִצְרַיִם גָּלוּי שׁוֹתָה, שֶׁאֵינוֹ גָּלוּי אֵינוֹ שׁוֹתָה, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵת שׁוֹתָה גָלוּי וְשֶׁאֵינוֹ גָלוּי, אֶרֶץ מִצְרַיִם שׁוֹתָה וְאַחַר כָּךְ נִזְרַעַת, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (נִזְרַעַת וְאַחַר כָּךְ שׁוֹתָה) שׁוֹתָה וְנִזְרַעַת נִזְרַעַת וְשׁוֹתָה, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה בְכָל יוֹם וְנִזְרַעַת בְּכָל יוֹם, אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵינָהּ נִזְרַעַת אִם אֵינוֹ עָמֵל בָּהּ בְּפָסָל וּבְקַרְדֹּם וְנוֹדֵד שְׁנַת עֵינָיו עָלֶיהָ, וְאִם לָאו אֵין לוֹ בָהּ כְּלוּם, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ כֵן אֶלָּא הֵן יְשֵׁנִין עַל מִטּוֹתֵיהֶן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִיד לָהֶם גְּשָׁמִים. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, רָאָה בֶּן טוֹבִים מְהַלֵּךְ אַחֲרָיו וּמָסַר לוֹ עֶבֶד אֶחָד לְשַׁמְּשׁוֹ, שׁוּב רָאָה בֶּן טוֹבִים אֶחָד מְעֻדָּן וּמְפֻנָּק וְעָסוּק בִּפְעֻלָּה וּמַכִּירוֹ לוֹ וְלַאֲבוֹתָיו, אָמַר גְּזֵרָה שֶׁאֵין אַתָּה עוֹשֶׂה בְיָדְךָ וַאֲנִי מַאֲכִילְךָ. כָּךְ כָּל הָאֲרָצוֹת נִתְּנוּ לָהֶן שַׁמָּשִׁים לְשַׁמְּשָׁן, מִצְרַיִם שׁוֹתָה מִן הַנִּילוּס, בָּבֶל שׁוֹתָה מִן נָהָר יוּבָל, אֲבָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ כֵן אֶלָּא הֵן יְשֵׁנִים עַל מִטּוֹתֵיהֶם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִיד לָהֶן גְּשָׁמִים, לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹּא כְמִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּשָׂר וָדָם קוֹנֶה לוֹ עֶבֶד שֶׁיְּהֵא זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתוֹ אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם קוֹנֶה לוֹ עֶבֶד שֶׁיְּהֵא הוּא זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתוֹ. וּכְבָר הָיוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק מְסֻבִּין בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְכוּ׳ (כָּתוּב בְּרֶמֶז רכ״ט).
אַתָּה אוֹמֵר לְכָךְ הוּא בָא, אוֹ לְפִי שֶׁאֶרֶץ מִצְרַיִם פְּסֹלֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הִקִּישׁוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. תַּלְמוּד לוֹמַר (בראשית י״ג:י׳) ״כְּגַן ה׳ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם״, ״כְּגַן ה׳⁠ ⁠⁠״ לְאִילָנוֹת, ״כְּאֶרֶץ מִצְרַים״ לִזְרִיעָה. אוֹ אֵינוֹ מַקִּישָׁהּ אֶלָּא לִמְגֻנֶּה שֶׁבָּהּ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ״, מָקוֹם שֶׁיְּשִׁיבַתְכֶם בָּהּ דִּכְתִיב (בראשית מ״ז:ו׳) ״בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ״. אוֹ אֵינוֹ מַקִּישָׁהּ אֶלָּא לִשְׁעַת גְּנוּתָהּ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם״, כְּשֶׁהֱיִיתֶם שָׁם הָיְתָה מִתְבָּרֶכֶת בִּשְׁבִילְכֶם, וְלֹא עַכְשָׁיו, שֶׁאֵין בְּרָכָה עָלֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁהֱיִיתֶם שָׁם. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַצַּדִּיקִים הוֹלְכִים בְּרָכָה בָאת לְרַגְלָם, יָרַד יִצְחָק לִגְרָר בָּאת בְּרָכָה לְרַגְלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו׳:ב׳) ״וַיִּזְרַע יִצְחָק״ וְגוֹ׳, יָרַד יַעֲקֹב אֵצֶל לָבָן בָּאת בְּרָכָה לְרַגְלָיו שֶׁנֶּאֱמַר ״נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי ה׳ בִּגְלָלֶךָ״, יָרַד יוֹסֵף אֵצֶל פּוֹטִיפָר בָּאת בְּרָכָה לְרַגְלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שם ל״ט:ה׳) ״וַיְבָרֵךְ ה׳ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף״, יָרַד יַעֲקֹב אֵצֶל פַּרְעֹה בָּאת בְּרָכָה לְרַגְלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שם מ״ז:י׳) ״וַיְבָרֵךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה״, בְּמָה בֵרְכוֹ, שֶׁנִּמְנְעוּ מִמֶּנּוּ שְׁנֵי רְעָבוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם נ׳:כ״א) ״וְעַתָּה אַל תִּירְאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם״ וְאוֹמֵר ״וְכִלְכַּלְתִּי אוֹתְךָ שָׁם״, מַה כַּלְכֵּל הָאָמוּר לְהַלָּן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן הַכָּתוּב מְדַבֵּר אַף כַּלְכֵּל הָאָמוּר כָּאן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אֵין זֶה קִדּוּשׁ הַשֵּׁם שֶׁדִּבְרֵי צַדִּיקִים קַיָּמִין בְּחַיֵּיהֶן וּבְטֵלִין לְאַחַר מִיתָתָן, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי מִדִּבְרֵי אַבָּא, שֶׁזֶּה הוּא קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, כָּל זְמַן שֶׁהַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם בְּרָכָה בָּעוֹלָם נִסְתַּלְּקוּ צַדִּיקִים מִן הָעוֹלָם נִסְתַּלְּקָה בְרָכָה מִן הָעוֹלָם, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּאֲרוֹן הָאֱלֹהִים שֶׁיָּרַד לְבֵית עוֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי וְנִתְבָּרֵךְ בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ו׳:י״ב) ״וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ ה׳ אֶת בֵּית ע⁠(וֹ)⁠בֵד אֱד⁠(וֹ)⁠ם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים״, וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אָרוֹן שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לֹא לְשָׂכָר וְלֹא לְהֶפְסֵד אֶלָּא לְשִׁבְרֵי לוּחוֹת שֶׁבּוֹ, נִתְבָּרֵךְ בִּשְׁבִילוֹ, קַל וָחֹמֶר לַצַּדִּיקִים שֶׁבִּשְׁבִילָם נִבְרָא הָעוֹלָם, אֲבוֹתֵינוּ בָּאוּ לָאָרֶץ בָּאת בְּרָכָה לְרַגְלָם שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב״ וְגוֹ׳. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (שם) ״אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ״, וַהֲלֹא בְיָדוּעַ שֶׁלֹּא מִלְּאוּ, שֶׁעַכְשָׁיו בָּאתָ לָאָרֶץ, אֶלָּא זְכוּתְךָ הִיא שֶׁגָּרְמָה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁכָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיוּ, הַכְּנַעֲנִים בּוֹנִים בָּתִּים וְזוֹרְעִין שָׂדוֹת וְחוֹפְרִין בּוֹרוֹת וְשִׁיחִין וּמְעָרוֹת נוֹטְעִין שָׂדוֹת וּכְרָמִים וְכָל עֵץ מַאֲכָל כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוֹ אֲבוֹתֵינוּ לָאָרֶץ וְיִמְצְאוּ אוֹתָהּ מְלֵאָה בְרָכָה. אוֹ לְפִי שֶׁבְּרָכָה זוֹ עֲלֵיהֶם, יָכוֹל הָיוּ אוֹכְלִין וּשְׂבֵעִין. תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״, אַתָּה אוֹכֵל וְשָׂבֵעַ. וְהֵן מוֹנְעִין אֶת עַצְמָן מִנְּשֵׁיהֶן מִבְּנֵיהֶן מִבְּנוֹתֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ אֲבוֹתֵינוּ לָאָרֶץ וְיִמְצְאוּ אוֹתָהּ מְלֵאָה בְרָכָה, וְזוֹ שֶׁאָמַרְנוּ אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם, כְּשֶׁהֱיִיתֶם שָׁם הָיְתָה מִתְבָּרֶכֶת בִּשְׁבִילְכֶם וְלֹא עַכְשָׁיו שֶׁאֵין אַתֶּם עָלֶיהָ.
וַאעלַם אַןַ אלאַרצַ׳ אַלַּתִּי אַנתַּ צַאאִרֹ אִלַיְהַא לִחַוְזִהַא לַיְסַתּ הִי כַּבַּלַדִ מִצרַ אַלַּדִ׳י כַ׳רַגתַּ מִנהֻ אַלַּדִ׳י כֻּנתַּ תַּזרַעֻ זַרעַךַּ וַתַּסקִיְהִ בִּרִגלִךַּ כַּגִנַאןִ אלּבֻּקֻולִ
ודע, כי הארץ אשר אתה מגיע אליה להיות לך לאחזה, איננה כארץ מצרים אשר יצאת ממנה, אשר היית זורע את זריעתך, ותשקה אותה ברגלך כגנת הירקות.
לא כארץ מצרים היא – אלא טובה הימנה. נאמרה הבטחה זו לישראל בצאתם ממצרים, שהיו אומרים: שמא לא נבא לארץ יפה כזו. יכול בגנותה מדבר, וכך אמר להם: לא כארץ מצרים היא, אלא רעה הימנה? תלמוד לומר: וחברון שבע שנים נבנתה וגו׳ (במדבר י״ג:כ״ב) – אדם אחד בנאן, חם בנה צוען למצרים בנו, וחברון לכנען. איפשר אדם בונה בית לבנו קטן ואחר כך לבנו גדול? אלא: שמבונַה על אחד שבעה מצוען. כך הוא נדרש במסכת כתובות (בבלי כתובות קי״ב.).
ופשוטו כך הוא: דרכו של אדם, כתחילהא בונה את הנאה ואחר כך בונה את הכאור,⁠ב שפסולתו של ראשון הוא בונהג בשיני, ובכל מקום החביב קודם. הא למדת שחברון יפה מצוען. ומצרים משובחת מכל הארצות, שנאמר: כגן י״י כארץ מצרים (בראשית י״ג:י׳), וצוען שבח ארץ מצרים שהוא מקום מלכות, שכן הוא אומר: כי היו בצוען שריו (ישעיהו ל׳:ד׳). וחברון פסולתה של כל ארץ כנען, לכך הוקצה לקבורת מתים, ואף על פי כן היא יפה מצוען.⁠ד
אשר יצאתם משם – אפילו ארץ רעמסס אשר ישבתם בה, והיא במיטב הארץ,⁠ה שנאמר: במיטב הארץ וגו׳ (בראשית מ״ז:י״א), אף היא אינה כארץ ישראל.
והשקית ברגלך – ארץ מצרים היתה צריכהו להביא מים מנילוס ברגלך ולהשקותה, וצריך אתה לנדד שנתיךז ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה מים מן הנמוך לגבוה. אבל זו למטר השמים וגומ׳ (דברים י״א:י״א) – אתה ישן על מטתך, והקב״ה משקה נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי, כאחת.
והשקית ברגלך – נושא בכתפו, דולה ומשקה.⁠ח
כגן הירק – שאין דיי לו בגשמים, ומשקין אותו ברגל ובכתף.
א. עיינו בהערה על רש״י בראשית י״ב:ח׳.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34: הכעור. בכ״י לונדון 26917: ״הפחותה״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״נותן״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917 סדר הפירושים קצת שונה: ״לא כארץ מצרים היא... צוען למצרים בנו וחברון לכנען״, ״דרך ארץ״ במקום ״ופשוטו כך הוא״, ״דרכו של אדם... יפה מצוען״, ואז ״ובמסכת כתובות דורשו בעניין אחר״ ״איפשר אדם... שבעה מצוען״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה: ״ארץ מצרים״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: היתה {=היית} צריך.
ז. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״שנתך״. בדפוס רומא: ״שינתך״. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״משנתיך״.
ח. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917 חסר הביאור: ״והשקית ברגלך – נושא בכתפו דולה ומשקה״.
לא כארץ מצרים הוא [THE LAND WHERE YOU GO …] IS NOT AS THE LAND OF EGYPT – but it is better than it. He mentions Egypt because this assurance was made to Israel on their departure from Egypt, for they said: Perhaps we shall not come to a land as good and beautiful as this. – One might, however, think that Scripture is here speaking to its (the Land's) disparagement, and that he states the following to them: It is not as the land of Egypt – but it is worse than it! It, however, states, "And Hebron was built seven years before Zoan in Egypt etc.⁠" (Bemidbar 13:22; see Rashi thereon). One person built both of them: Ham built Zoan for Mizrajim (Egypt), his son, and Hebron for Canaan, another son. – In the Talmud, Treatise Ketuboth 112a, they derived this in another manner: Is it likely that a man would first build a house for his younger son (here Canaan), and afterwards for his elder son (Mizrajim)? But the meaning of שבע שנים נבנתה וכו'‏ is that it (Hebron) was furnished (built up) with all excellencies seven times better than Zoan.
But the simple understanding is: The usual way is that a man first builds the better city, and afterwards builds the inferior one, because what is not good enough for the first he puts into the second, and, besides, the better is usually first. Thus you may learn that Hebron was a finer city than Zoan. Now Egypt is superior to all other lands, for it is stated of it, "Like the garden of Hashem, viz., like the land of Egypt" (Bereshit 13:10), and Zoan was the best city in Egypt, because it was the seat of royalty, for thus does it state, "For in Zoan were its princes" (Yeshayahu 30:4); Hebron was the worst city in Canaan, – for this reason, indeed, they set it apart for a place of burial, – and yet it was finer than Zoan (cf. Sifre Devarim 37:1-3).
אשר יצאתם משם [THE LAND OF EGYPT] FROM WHICH YOU WENT FORTH – even the district of Raamses in which you dwelt and which was in the best part of the land Egypt, as it is said, "[And Yosef placed his father and his brethren] in the best part of the land, [in the land of Raamses]" (Bereshit 47:11) – even that is not as good as the land of Israel (cf. Sifre Devarim 38:7).
והשקית ברגלך [LIKE THE LAND OF EGYPT] WHICH YOU WATERED WITH YOUR FOOT – The land of Egypt was such that you had to bring water from the Nile through your foot (i.e. you had to go to the Nile to bring water) to irrigate it – you had to rise from your sleep and to toil. Then again, the low lying parts alone drank (were irrigated by the Nile) and not the higher land, and you had to take up water from the lower to the higher parts: but this land (Canaan), למטר השמים תשתה מים DRINKS WATER OF THE RAIN OF HEAVEN – You may sleep soundly on your beds, and the Holy One, blessed be He, waters both low and high districts, both what is exposed and what is not exposed alike (Sifre Devarim 38:2).
{See Hebrew text.}
כגן הירק AS A GARDEN OF HERBS – which has not enough from rain alone, and one has to water it through the foot and shoulder (one has to run about to bring water which one has to carry on one's shoulder).
פס׳: כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא – מגיד הכתוב שבחה של ארץ ישראל וכן הוא אומר (במדבר י״ג:כ״ב) וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים. מנהגו של עולם בונה אדם בנין הנאה תחלה ואחר כך בונה את הכעור שפסולת של ראשון מכניס בשני. שיריים שנשארו מן הבנין הראשון מכניס בשני. ואומר (דברים ה) לא תחסר כל בה. דרך העולם מה שיש בארץ זו אין בזו. אבל כאן לא תחסר כל בה. 1וארץ ישראל נקראת ארץ ושאר ארצות נקראו חוצות. שנאמר (משלי ח׳:כ״ו) עד לא עשה ארץ וחוצות. וכן סנחריב אומר (ישעיהו ל״ו:י״ז) עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם. ולא אמר יפה מארצכם. אלא כארצכם אע״פ שהי׳ לו לשבח ארצו לא שיבחה יותר מארץ ישראל. וכן הוא אומר (דברים ג׳:ט׳) צידונים יקראו לחרמון שריון והאמרי יקראו לו שניר. ואומר (שם ד) עד הר שיאון הוא חרמון. נמצא 2 הר זה קרוי ד׳ שמות שהן שיאון חרמון שריון שניר. וכי מה צורך אלא בא ללמדינו שארבעה מלכים מתכבשים [א] עליה זה אומר יקרא על שמי וזה אומר יקרא על שמי. 3ואע״פ שהיתה פסולת של ארץ ישראל ד׳ מלכיות מתכבשות [א] עליה קל וחומר למקום משובח של ארץ ישראל. 4וכן בכל מקום כמו (יהושע ט״ו:מ״ט) ודנה וקרית סנה היא דביר. ואומר (שם) ושם דביר לפנים קרית ספר. וכן הנביא אומר (ירמיהו ג׳:י״ט) ואתן לך ארץ המדה נחלת צבי צבאות גוים. נחלת צבי 5קלה להוציא פירותיה כצבי קל ברגליו. ד״א מה צבי אין עורו מחזיק את בשרו שנראה קטן מאחר שנפשט יותר ממה שהיה כך אין פירות של ארץ ישראל מחזקתן כשישראל עושין רצון המקום ללמדך שבח ארץ ישראל לא כארץ מצרים היא. לפי שארץ מצרים. 6מקום נמוך שותה. מקום גבוה אין שותה. ארץ ישראל גבוה ונמוך שותה. ארץ מצרים שותה ואח״כ נזרעת. ארץ ישראל שותה ונזרעת בכל יום. ארץ מצרים תזרע את זרעך והשקית ברגל כגן הירק. מה גן ירק בכל עת אתה מתעסק בו להשקותו. ואם לאו אין בו הועלה. אף ארץ מצרים אם אין אתה מנדד שינה מעיניך אין לה בה כלום. אבל ארץ ישראל אתה ישן על מטתך והקב״ה משקה אותה. מנהגו של עולם אדם לוקח עבדים לעבדו והקב״ה לוקח את ישראל לעבדים והוא מוריד גשמים ומצמיח פירות להשביעם. וכן השיב רבי צדוק לחכמים במשתה בנו של רבן גמליאל שהיה עומד ומשקה להם מזג את הכוס לרבי אלעזר ולא רצה ליטלו ונטלו ר׳ יהושע אמר לו מה זה יהושע אמר לו רבי צדוק מי שאמר והיה העולם משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומגדל צמחים ועורך שלחן לכל אחד ואחד ורבן גמליאל לא יהא משמשינו.
אשר יצאתם משם – כלומר הייתם בה והיתה מתברכת בגללכם עכשיו שיצאתם משם אין לה תקנה:
1. וא״י נקראת ארץ וכו׳. כן הוא (תענית ט) ודורש א״י משקה אותה הקדוש ברוך הוא בעצמו וכל העולם ע״י שליח שנאמר הנותן מטר על פני ארץ זו א״י ושולח מים היינו ע״י שליח על פני חוצות הוא כל העולם כולה:
2. הרי זה קרוי ד׳ שמות. לעיל סוף פרשת דברים:
3. ואע״פ שהיתה מפסולת א״י. עיין לעיל בפ׳ דברים והאמורי יקראו לו שניר הוא שלג ומפני הקרירות יקרא חרמון לשון חרם שאינו מוציא פירות וזה שאמר שהיתה מפסולת של א״י:
4. וכן בכ״מ כמו ודנה וכו׳. מביא ראיה כי קרית סנה הוא ג״כ קרית ספר אשר דביר נקראת על שמה. והכל מחביבות המקום נקרא כמה שמות. וראיתי מי שכתב שקרית סנה וסנה בלשון ערבי לימוד ושנון כמו בעברי קרית ספר:
5. קלה להוציאה פירותיה (כתובות קיב):
6. מקום נמוך שותה. ששם אין גשמים רק מה ששותה מנהר נילוס:
(י-יב) כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצריםאכן שיטת פרשיות הללו: צריכים אתם לשמור אתב מצוות י״י אלהיכם, כי הארץ הזאת טובה מארץ מצריםג לשומרי מצוות,⁠ד ורעה מכל הארצות ללא שומרים.⁠ה כי הארץ אשר אתה בא שמה אינה כארץ מצרים שאין צריכים למטר, ובין טובים ובין חטאים, בטורח השקאת שדותיהם יש להם לחם. אבל ארץ ישראל, אם אתם שומרים מצוות, עיני י״י אלהיך בה – להשקותה במטר השמים, מרשית השנה ועד אחרית שנהו – לתת מטר בעת הצורך.⁠ז
א. בנוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) נוספו כאן המלים: כי במקום.
ב. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳ חסרה מלת: את.
ג. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳ (במקום ״מארץ מצרים״): מכל הארצות.
ד. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳: מצותיו.
ה. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳: שומרם.
ו. בדפוס ראשון ובנוסח א׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): אחריתה. במהדורת רוזין (כנראה ע״פ הנוסח השני בכ״י ברסלאו): אחרית (ה)⁠שנה.
ז. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳ ובדפוס ראשון חסר: לתת מטר בעת הצורך.
(10-12) כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים SINCE1 THE LAND THAT YOU ARE ABOUT TO ENTER AND POSSESS IS NOT LIKE THE LAND OF EGYPT: This is the explanation2 of the following sections:⁠3 You have to observe the commandments of the LORD your God, because this land is better than Egypt for those who observe the commandments, and it is worse than any other land4 for those who do not observe, SINCE THE LAND THAT YOU ARE ABOUT TO ENTER ... is not LIKE EGYPT, where they are not dependent on rain; all of them, good people and sinners, have bread to eat as a result of their own efforts of irrigation. However, in the land of Israel, if you observe the commandments, then (vs. 12) THE LORD YOUR GOD KEEPS HIS EYES ON IT to irrigate the land with rain from the heavens [without you having to expend any effort], FROM YEAR’S BEGINNING TO YEAR’S END, providing rain at the appropriate times.⁠5
1. Usually the word כי is translated “for,” at the beginning of vs. 10. Rashbam argues that it means “since.” See note 47.
2. Rashbam’s phrase – כך שיטת פרשיות הללו – is unusual for his Torah commentary. In his Talmud commentary, however, he often uses the word שיטה meaning “explanation”; see e.g. his commentary to BB 64a, s.v. הכי גרסינן (כן נראה שיטת שמועה זאת בעיני ויש שיטות אחרות ואין בהן ממש). See also his commentary to Genesis 49:9 and to Numbers 31:49.
3. Rashbam is explaining the connection between the two sections of text: 11:10-12 (“The land of Israel is not like Egypt”) and 11:13-21 (“Proper worship of God ensures rain; idolatry leads to drought”). The general idea is, “Since the land of Israel is, agriculturally, meteorologically and theologically speaking, not like Egypt, the results of the proper or improper worship of God are keenly felt.”
4. Rashbam is pointedly taking issue with Rashi’s commentary. Rashi (following Sifre 37) says that our verse means that the land of Israel is better than Egypt. Sifre actually asks the question directly: “Is our verse praising the land of Israel or praising Egypt? (בשבח ארץ ישראל הכתוב מדבר או בשבח ארץ מצרים).” Sifre and Rashi both answer unambiguously that our verse and those that follow are meant as praise for the land of Israel.
The problem is, as Weinfeld points out, “This comparison ... sounds illogical. A peasant would prefer a field provided with irrigation than a field depending on rain, which may occasionally be withheld” (Anchor, p. 445). On the other hand, it is difficult to say that our verse means that the land of Israel is worse than the land of Egypt. Verse 12, “A land which the LORD your God looks after, on which the LORD your God always keeps His eye,” argues against such an understanding.
Rashbam accordingly explains that the verses here say neither that the land of Israel is inherently better nor that it is inherently worse. All it says is that the land of Israel is different. For some, the difference is an advantage and for others it is a disadvantage.
5. In some versions of Rashbam’s commentary one finds at this point an alternate explanation of the phrase “if you obey the commandments.” As Rosin notes, most of that comment is visually marked as an interpolation by a copyist. I am certain that the entire comment is an interpolation. I have included that comment in the Appendix, on p. 217 below.
כי הארץ – הנה טעם אחר שאתםא חייבים לשמר מצותיו, כי הארץ איננה כמצרים.
א. כן בכ״י לוצקי 827. בכ״י פריס 177: אתם.
FOR THE LAND. Here is another reason why you are obligated to observe God's commandments. The land is not like the land of Egypt. On the contrary, the land needs God to keep His eye on it.⁠1 The meaning of our verse can be understood with the following parable. The Lord will act like a person who sees all that the land needs and will give everything in its time.
1. The land requires God's supervision.
לא כארץ מצרים היא – שהיא ארץ המישור ואין בה הרים, אלא כמו בקעה אחת,⁠א והנילוס עובר על פניה. וכשאדם רוצה להשקות שדיהו, בא אל שפת הנהר, ופ⁠{ו}⁠תח גידודי הנהר שכנגד שדהו ברגלו, והמים נמשכים מן הנהר על פני השדה, ומשקהו, וחוזר וסותם פתח הגידוד, שלא ישטפו מים את הזרע, כמו שעושין בגני הירק שעושין על שפת הנהר.
א. בכ״י מינכן 52: אמת.
לא כארץ מצרים היא – IT IS NOT LIKE THE LAND OF EGYPT – Which is a land of the plains and does not have mountains, but is like one valley, and the Nile passes through it. And when a person wants to water his fields, he comes to the edge of the river, and opens the river dams corresponding to his field with his feet, and the water is pulled from the river to the face of the field, and waters it, and he returns and closes the opening of the dams so the water will not wash away the seed, like they do in GARDENS OF GREENERY that they make on the banks of the river.
כי הארץ אשר אתה בא שמה וגו׳ – צריכים אתם לשמור מצותיו.⁠1
כי הארץ אשר אתה בא שמה, לא כארץ מצרים היא, אשר תזרע בה את זרעך וגו׳ – אלא מאי הרי יש לך צורך שישים הקב״ה עיניו עליו תמיד לפיכך והיה אם שמוע תשמע (דברים י״א:י״ג) ונתתי מטר ארצכם וגו׳ (דברים י״א:י״ד).⁠2
לא כארץ מצרים היא וגו׳ – פר״ש חם בנה צוען למצרים בנו וחברון לכנען וכו׳ ומה שפר״ש בפרשת לך לך והכנעני אז בארץ (בראשית י״ב:ו׳) שהיה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם היינו מצד צפונה של א״י שהיא עלתה לחלקו של שם, אבל מקצת דרומה של ארץ ישראל עלתה לחלקו של כנען וכן הייתה חברון בנויה כמו שמפרש בפרשת לך לך.
1. שאוב מרשב״ם.
2. שאוב מרשב״ם.
'כי הארץ אשר אתה בא שמה וגו "for the land that you are about to come to, etc.; "the nature of that land requires that you observe God's commandments.
This land is not like Egypt where all the farmer had to do was to plant the seed and nature would take over automatically, as the Nile would irrigate the seedlings and the crops would grow. Therefore: והיה אם תשמעו. "It will be as a result of your hearkening, etc, I will direct My rain to the land that needs it.
והיה אם לא כארץ מצרים היא, "it is not like the land of Egypt;⁠" Rashi explains as follows: Cham, Noach's youngest son had built Tzoan in Egypt and Chevron in Canaan. When Rashi commented on Genesis 12,6, that the Canaanite was still living in that land, it means that the Canaanites at that time were in the process of capturing that land from Shem, Cham's older brother. They did so by proceeding from the north of the land, which had been part of Shem's ancestral land and that of his descendants. The lower, i.e. more southerly part of what is now the land of Israel had belonged to Cham. Chevron belonged to that part of the land of Canaan. This too has been explained by Rashi.
(י-יב) לא כארץ מצרים היא – אלא טובה ממנה.⁠א ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים, שהיו אומרים: שמא לא נבא אל ארץ טובה ויפה כזאת. יכול בגנותה הכתוב מדבר, וכך אמר להם: לא כארץ מצרים היא, אלא רעה ממנה?⁠ב תלמוד לומר: וחברון שבע שנים נבנתה (במדבר י״ג:כ״ב) – אדם אחד בנאן, דרך ארץ אדם בונה את הנאה, ואחר כך את הגרוע וכו׳. לשון רבינו שלמה מסיפרי (ספרי דברים י״א:י׳). ועוד הביא מה שדרשו בגמראג במסכת כתובות (בבלי כתובות קי״ב.) בענין אחר: איפשרד אדם בונה בית לבנו קטן, ואחר כך לבנו גדול, אלא שמבונה אחד משבעה בצוען.
ופשוטו של מקרא: בדרך האזהרות נאמר, שאמר להם: ושמרתם את כלה המצוה וירשתםו ארץ זבת חלב ודבש כי השם יתן מטר ארצכם בעתו והארץ תתן יבולה, אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק, רק היא ארץ הרים ובקעות ולמטר השמים תשתה מים, לא בענין אחר, וצריכה שידרוש אותה השם תמיד במטר, כי היא צמאה מאד צריכהז מטר כל השנה. ואם תעברו על רצון השם ולא ידרוש אותה בגשמי רצון, הנה היא רעה מאד לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב1 בהריה. ויחזור ויפרש כל זה בפרשה השנייה: כי אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו (דברים י״א:י״ד) תמיד, ואם לא תשמעו ועצר את השמים, ואבדתם מהרה ברעב מעל הארץ (דברים י״א:י״ז), שלא תוכלו לחיות בה בלא מטר. והנה הפרשה הזו תזהיר במנהגו של עולם, וממנה נלמוד כי אף על פי שהכל ברשותו, ונקל בעיני השם יתברך להאביד יושבי ארץ מצרים ולהוביש נהרותם ויאוריהם, אבל ארץ כנען תאבד יותר מהרה שלא יתן בה מטרות עזו. החולה צריך זכות ותפלה שירפאהו השם יותר מן הבריא שלא יביאח עליו החולי, וכך המדה בעני ובעשיר ומאיר עיני שניהם י״י.⁠2
ומפני שאמר: ארץ אשר י״י אלהיך דורש אותה, והיה ראוי שיאמר: למטר השמים תשתה מים כאשר י״י אלהיך ידרוש אותה, יהיהט מדרש רבותינו (ספרי דברים י״א:י״ב) נרמז בכתוב: והלא כל הארצות הוא דורש, שנאמר: להמטיר על ארץ לא איש (איוב ל״ח:כ״ו), כביכול אינו דורש אלא אותה, ועל ידי אותה דרישה שדורש אותה דורש כל הארצות: תמיד עיני י״י אלהיך בה – לראות מה היא צריכה, ולחדש בה גזרות, עתים לטובה ועתים לרעה כולהי כדאיתא במסכת ראש השנה (בבלי ר״ה י״ז:).
ויש בו סוד עמוק כי הארץ הזאת נדרשתיא בכל והיא הכל, וכל הארצות מתפרנסות ממנה באמת.
1. השוו ללשון הפסוק בדברים כ״ט:כ״ב.
2. השוו ללשון הפסוק במשלי כ״ט:י״ג.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פריס 73. בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, לייפציג 1: ״הימנה״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פריס 73. בדפוס ליסבון ובנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, לייפציג 1: ״הימנה״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״בגמרא״.
ד. כן בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2: ״אפשר״. בכ״י פרמא 3255: ״ואיפשר״.
ה. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כל״.
ו. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״וירישתם״.
ז. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בדפוס ליסבון: ״ארץ צמאה מאד וצריכה״.
ח. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בדפוס ליסבון: ״בא״.
ט. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״והנה״.
י. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137. בכ״י פולדה 2: ״כלה״. בדפוס ליסבון: ״וכו׳⁠ ⁠⁠״.
יא. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״נדרש״.
(10-12) [FOR THE LAND, WHITHER THOU GOEST IN TO POSSESS IT, IS] NOT AS THE LAND OF EGYPT — "but better than it. This assurance was given to Israel upon their departure from Egypt, for they said, 'Perhaps we will not come to a Land as good and beautiful as this' [hence they were assured that the Land whither they were going was far better than Egypt]. One might, however, think that Scripture speaks in disdain of the Land, and Moses said thus to them: It is not as the land of Egypt — but worse than it!' Scripture states, therefore, Behold, Hebron 'nivnethah' (was built) seven years before Zoan in Egypt.⁠1 One person [Ham] built [both] of them. Usually, a person builds the better city first and afterwards the inferior one etc.⁠"2 This is Rashi's language from the Sifre.⁠3 And he further quoted what the Rabbis have interpreted in the Gemara of Tractate Kethuboth4 with a different point of view: "Is it possible that a man would build a house for his younger son first and afterwards for his elder son?⁠5 But the meaning of the expression, Behold, Hebron 'nivnethah' seven years6 is that it was 'built up' superior to Zoan sevenfold.⁠"
In line with the plain meaning of Scripture the verse here is said by way of the warnings [with which Moses has been admonishing the Israelites]. For he said to them, "Therefore shall ye keep all the commandments etc. that you may possess the Land etc. a Land flowing with milk and honey,⁠7 since G-d will give the rain of your Land in its season8 and the Land shall yield her produce. But know you that it is not like the land of Egypt [where one can find sufficient water] to irrigate it with his feet from the streams and the pools as a garden of herbs.⁠9 Instead, it is a Land of hills and valleys, and drinketh water as, the rain of heaven cometh down,⁠10 not in any other way. Therefore it requires that G-d care for it always by giving it rain because it is a very thirsty Land and needs rain all year. If you transgress G-d's Will and He does not care for it [the Land] with 'rains of benevolence'11 it is a very bad one, it cannot be sown, nor beareth, nor any herb groweth12 on its mountains.⁠" All this he reviews and explains in the following section, that if ye shall hearken diligently unto My commandments,⁠13 then I shall give the rain of your Land in its season, the former rain and the latter rain14 always, and if you will not listen He shall shut up the heaven etc.⁠15 and ye shall perish by famine from off the good Land,⁠16 since you will not be able to live therein without rain.
Thus this section warns in terms of the laws of nature. From it we learn that although everything is within His authority and it was but a light thing in the sight of the Eternal,⁠17 blessed be He, to destroy the inhabitants of the land of Egypt and to dry up their rivers and streams, the land of Canaan, however, could be destroyed more quickly, by His not providing the showers of His mighty rain.⁠18 The sick person needs merits and prayer in order that G-d heal him more than the healthy one who is not struck by illness, and such is also the way with the poor and the rich, [although] the Eternal giveth light to the eyes of them both.⁠19
And because he said, a Land which the Eternal thy G-d careth for, when he should have said, "and it drinketh water as the rain of heaven cometh down 'whenever' the Eternal thy G-d careth for it,⁠" the following interpretation of our Rabbis20 is alluded to in the text: "But does He not care for all lands, as it is said, to cause it to rain on a land where no man is?⁠21 [The answer is that the verse tells us] as it were, He exercises care for that Land alone, but through the particular care that He bestows on it, He cares also for all lands. The eyes of the Eternal thy G-d are always upon it22 to see what it requires and to enact new decrees for it, sometimes for good and sometimes for bad etc.⁠"23 as it is written in Tractate Rosh Hashanah.⁠24 There is also in this verse a profound secret, being that this Land is cared for "in all things" which is [called] Kol (All),⁠25 and all lands are sustained from it in truth.
1. Numbers 13:22.
2. "For the material that is not good enough for the first he puts into the second etc.⁠" (Rashi). Thus you learn that Hebron was superior to Zoan. There is more on this theme in Numbers 13:22 (Vol. IV, pp. 126-127).
3. Sifre, Eikev 37.
4. Kethuboth 112a. Among the sons of Ham, Mitzraim was older than Canaan (Genesis 10:6). Therefore, why would Ham, who built both Hebron and Zoan, have erected Hebron for Canaan, his youngest son, seven years before he built Zoan for Mitzraim, his older son? But the meaning is etc.
5. Kethuboth 112a. Among the sons of Ham, Mitzraim was older than Canaan (Genesis 10:6). Therefore, why would Ham, who built both Hebron and Zoan, have erected Hebron for Canaan, his youngest son, seven years before he built Zoan for Mitzraim, his older son? But the meaning is etc.
6. II Chronicles 26:19.
7. Verses 8-9.
8. Further, (14).
9. In (10) before us. See Vol. I, p. 179, (10).
10. (11).
11. Taanith 19a. These are rains which come with blessing and graciousness, and are not destructive nor inadequate.
12. Further 29:22.
13. (13).
14. (14).
15. (17).
16. (17).
17. II Kings 3:18.
18. Job 37:6 — Ramban's reasoning is as follows: Even if the Land of Israel were similar to the land of Egypt, G-d could also have easily destroyed it by drying up its rivers and streams; yet, due to the fact that this section warns in terms of the laws of nature, and the Land of Israel is a Land of mountains and deep valleys, it is more vulnerable to destruction by lack of rain (Bachya).
19. Proverbs 29:13.
20. Sifre, Eikev 40.
21. Job 38:26.
22. (12).
23. " 'Sometimes for good.' In what respect? For instance, if Israel on the New Year [when judgment is passed] were found to be utterly wicked, and it was decreed that very little rain fall for them, but later they repented, [what could be done in such a case?] To increase the quantity of rain cannot be done, since the decree had already been given. But the Holy One, blessed be He, causes it to come down at the proper time, when it is necessary for the benefit of the Land. 'Sometimes for bad.' In what respect? For instance, if Israel on the New Year were perfectly righteous etc.⁠" (Rosh Hashanah 17b).
24. " 'Sometimes for good.' In what respect? For instance, if Israel on the New Year [when judgment is passed] were found to be utterly wicked, and it was decreed that very little rain fall for them, but later they repented, [what could be done in such a case?] To increase the quantity of rain cannot be done, since the decree had already been given. But the Holy One, blessed be He, causes it to come down at the proper time, when it is necessary for the benefit of the Land. 'Sometimes for bad.' In what respect? For instance, if Israel on the New Year were perfectly righteous etc.⁠" (Rosh Hashanah 17b).
25. See Genesis 24:1 (Vol. I, pp. 291-292).
לא כארץ מצרים היא – שהיא תלויה בהשקאה כמו שאמר והשקית ברגליך כגן הירק, אין הארץ בענין זה תלויה בעמל האדם, אלא למטר השמים תשתה מים, ועל כן תצטרכו לקיום התורה, שאם אתם מקיימין התורה והמצות השמים יתנו טלם והארץ תתן יבולה, ואם לאו ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, כמו שאומר בפרשה הסמוכה לזו. ואע״פ שאילו היתה ארץ משקה כארץ מצרים היה נקל אצל הש״י להוביש להם המים ולהחריב הנהרות אם לא היו מקיימין התורה, כבר כתב בזה הרמב״ן ז״ל כי הפרשה הזאת תזהיר כמנהגו של עולם, והארץ מצד שהיא הרים ובקעות תאבד מהרה יותר משאר ארצות כשלא ישלח שם מטרות עזו, כי החולה צריך זכות ותפלה שירפאהו יותר מן הבריא שלא יבוא עליו החולי.
לא כארץ מצרים היא, "it is not like the land of Egypt;⁠" a land which depends on manual irrigation, i.e. though water is always available it must be brought by man to the fields. The land of Canaan receives its irrigation directly from heaven, through rainfall, not requiring man to bend down and to do back-breaking labour. As long as you observe the laws of the Torah God will provide this rainfall for you and the land will produce its yield. If not, (verse 17) God will lock the heaven and there will not be any rain, hence no crops either. Even though God could have stopped the river flowing in Egypt if the Jews had remained there and failed to keep the laws of the Torah, Nachmanides already dealt with this by writing that God prefers to use minimal interference with natural events. Seeing that the land of Israel, as opposed to the land of Egypt, consists of mountains and valleys, an absence of rain means that whatever moisture there had been before will run off much faster than in a flat land like Egypt in which the moisture is retained longer. Sick people need to possess some merit in order to regain their health. Similarly, if Israel or the land of Israel becomes "sick" as evidenced by an absence of rain, it has to acquire some merits to be healed, i.e. for God to make the rain descend again.
לא כארץ מצרים היא – שהיא ארץ מישור שאדם יכול להשקותה ולמשוך מים מנהרות על פני כל השדות כגון שעושים בגן הירק הזורעים על שפת הנהר. כי היא הרים ובקעות ואין אדם יכול להשקותה מהנהרות ולפי שאתם צריכים לי תמיד לגשמים הזהרו במצותי כדי שאתן לכם גשמים בעתם.
לא כארץ מצרים – שהיא ארץ מישור שאדם יכול להמשיך מים לשדותיו מן הנהרות כמו שעושים לגן הירק הנזרעים על שפת הנהר אלא היא ארץ הרים ובקעות ואין אדם יכול להשקותם כי אם למטר השמים תשתה מים ותמיד אתם צריכים להקב״ה ולכך הזהרו במצותיו כדי שיוריד לכם מטר בעתו.
לא כארץ מצרים, "not like the land of Egypt; that land is a flat land lacking mountains and therefore enables its inhabitants to draw water from the Nile river through digging canals to the land surrounding the river. The Jewish people when in their ancestral land, by contrast, will have to depend on the rain to irrigate their land. As a result they will realise the need for their G–d being well disposed towards them as else He might withhold the required rainfall at the appropriate time for securing their success in the fields. Your fulfilling His commandments at the appropriate times, will insure that He grants rain at the appropriate time in the appropriate quantities.
לא כארץ מצרים היא – שהיא ארץ מישור שאדם יכול להמשיך לשדותיו מים מן הנהרות כמו שאדם עושה לגן הירק הזרוע על שפת הנהר אלא היא הרים ובקעות ואין אדם יכול להשקות מן הנהרות אלא למטר השמים וכו׳ תשתה ותמיד אתם צריכים להקב״ה ולכן הזהרו במצותיו כדי שיוריד לכם מטר בעתו ומוכיח במס׳ תעניות דעבים ממים של מעלה הם שותים ועוד מסיק א״י שותה מי גשמים ושאר ארצות מי תמצית. א״י הקב״ה משקה אותה ושאר ארצות ע״י שליח שנאמר הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות.
לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם – פי׳ הר׳ משה בר׳ נחמן פשוטו של מקרא בדרך אזהרה נאמר שאמר להם ושמרתם את המצוה וירשתם ארץ זבת חלב ודבש כי השם יתן מטר ארצכם בעתו והארץ תתן יבולה אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים להשקותה ברגל מן היאורים ומן האגמים אבל היא ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים ולא בענין אחר וצריכה שידרוש אותה תמיד במטר כי היא צמאה מאוד וצריכה מטר כל השנה ואם תעברו על רצון השם ולא ידרוש אותה בגשמי רצון הנה היא רעה מאוד לא תזרע ולא תצמיח וחוזר ומפר׳ כל זה בפרשה שניה אם שמוע תשמע ונתתי מטר ארצכם בעתו ואם לא תשמעו ועצר את השמים ואבדתם מהרה. והזכיר ארץ מצרים כי הפרשה תזהיר כמנהגו של עולם כי אעפ״י שהכל ברשות השם ית׳ ונקל בעיניו ית׳ להאביד יושבי מצרים ולהוביש יאוריהם אבל ארץ כנען תאבד מהרה יותר שלא יתן בה מטרות עוזו כי החולה צריך יותר זכות ותפלה שירפאהו השם מן הבריא שלא יבא עליו חולי:
לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם, "it is not like the land of Egypt from which you have departed.⁠" According to Nachmanides, the plain meaning of these words is meant as a warning to the people to be careful to observe the commandments of the Torah in that land as that land depends on rainfall, not like Egypt; therefore, non observance would lead God to withhold the necessary rainfall at the appropriate times. Moses impresses all this upon the people a second time in the second paragraph of the קריאת שמע that commences with verse 13 in this chapter. Moses refers to the land of Egypt and what goes on there to remind them that although it is easy for the Creator to arrest the flow of the river Nile if He so desires, and to thereby bring to an immediate end the prosperity of that land and its inhabitants, He does not interfere with His natural law without severe provocation. To interfere with the rainfall in the land of Canaan represents far less of an interference with natural law than arresting the flow of the river Nile, hence the people of Israel better be on their guard not to provoke God. Moreover, He Who had to go out of His way to enable the Israelites to be liberated from bondage by a number of miracles, would not hesitate to respond if the people for whom He had taken all this trouble were to show themselves ungrateful by violating His rules of conduct.
לא כארץ מצרים היא וגו׳ – ידוע שאין מטר יורד במצרים ולזה יצטרכו להשקות הארץ הנעבדת והנזרע ברגליהם.
כגן הירק – להוליך מן מי היאור אל התעלות אשר בהן ישקו השדה ההוא אבל ארץ ישראל אינו כן כי למטר השמים תשתה מים ואם תחשבו שהמטר ירד שם וימעטו מפני זה פרות הארץ היא הנה תדעו כי ליושר ירידת המטר שם ידמה שהשגחת השם יתעלה תהיה תמיד בה מראשית השנה ועד אחרית השנה לתת בכל עת מה שיאות לצמחים כאלו תאמר שינשב שם הרוח בעת הצורך אל הרוחות וירד שם מטר בעת הצורך אל המטר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ובכתובות דרשו בענין אחר כו׳. אינו ר״ל שהוא חילק עם הפי׳ הראשון שפירשוהו בספרי בענין שבח הארץ שהרי גם ההיא דכתובו׳ בשבח הארץ קמיירי אלא הכי פירושא שבפי׳ הראשון פירשו מלת שבע שנים שנים ממש כמשמעו ומלת נבנתה בנין ממש כמשמעו ומלת לפני קודם בזמן ואלו בכתובות פירשו שנים מעניין שונים כמו ועם שונים אל תתערב ומלת נבנתה לשון פרי מל׳ ואבנה גם אנכי ממנה כדפרש״י בכתובות ומלת לפני קודם במעלה:
אשר יצאתם משם אפי׳ ארץ רעמסס אשר ישבתם בה והיא במיטב הארץ. דאם לא כן אשר יצאתם משם למה לי:
וביאר מיד אליהם איך ייוחס השכר הזה השלישי אליו ית׳. כי אחרי שנתן להם את הארץ הרי היא טובה או רעה ואיך א״כ יעשה תמיד ארץ זבת חלב ודבש או נעדרת מזה. ולבאר זה אמר כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם ששם היית זורע זרעך ומשקה את הארץ ממי נילוס כמו שישקה אדם ברגלו לגן הירק. ולפ״ז לא היתה ארץ מצרים צריכה לגשמי׳.
כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה וגו׳ – לפי שהבטיחם למעלה כי בשמירת החוקים יתן להם את הארץ הטובה. כאומרו למען תחזקו ובאתם וירישתם את הארץ וגו׳. ולפי שישראל היו מורגלים במצרים והיתה ארץ טובה כאומרו כגן ה׳ כארץ מצרים. ואולי יחשבו שהיא היתה טובה מא״י. לכן בא עתה להבטיחם שהיא טובה מארץ מצרים בשני דברים. האחד כי ארץ מצרים צריכים להשקותה כגן הירק וזה טורח גדול. אבל א״י למטר השמים תשתה מים בלי טורח ועמל. והשני שכל הארצות הן מושפעות ע״י שליח. וא״י הוא בעצמו דורש אותה ואוהב אותה. ועיני ה׳ והשגחתו בה תמיד מראשית השנה ועד אחרית השנה. ונכתב מרשית בלא אל״ף. להורות כי בתשרי נידון העולם וזהו מרשית.
כי הארץ אשר אתה בא-שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא – שאינה צריכה לגשמים.
כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא, which does not require rainfall.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(י-כא) עוד אמר להם משה, דע שצריך אתה לעשות כן, שאם לא, הקב״ה ייסרך ויקח ממך המחיה והמים, כי הארץ אשר אתה בא שמה וגו׳, והארץ וגו׳ למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר ה׳ אלהיך וגו׳, לכן והיה אם שמוע תשמעו וגו׳, ונתתי וגו׳, וכן בהיפך השמרו לכם פן יפתה וגו׳, וחרה אף וגו׳.
וזה יהיה דבר תמיד שמור אצלך, לכן אמר ושמתם את דברי אלה וגו׳, למען ירבו וגו׳:
ורז״ל דרשו וכו׳. ואם תאמר, אם כן לפירוש הראשון קשה ׳אפשר שיהיה בונה לבנו הקטן תחלה קודם שיבנה לבנו הגדול׳. ולפירוש רז״ל (כתובות קיב.) קשה, אפשר שיבנה אדם הכעור תחלה, ואחר כך היפה, שפסולתו של ראשון ניתן בשני, ולפירוש דברי רז״ל משמע שבנה מצרים תחלה. ויש לומר, דלעולם בנה כנען תחלה, ואף על גב שאין דרך לבנות לבנו קטן תחלה, היינו כשהבנין שוה, אבל כאן לקטן רצה לבנות הנאה, ולגדול הכעור, בונה לקטן תחלה, מפני שפסולתו של ראשון נותן בשני. וכך מקשה (שם) ׳אפשר שאדם בונה לבנו הקטן תחלה ואחר כך לגדול׳ כשהם שוים. ואין לתרץ דודאי היה יותר טוב מן מצרים, אבל לא היה שבע פעמים טובה הימנה, דכיון דלא כתיב בפירוש בכתוב שהיה חברון טובה הימנה, אין לכתוב שהיה קודם חברון לצוען מצרים, ועל כרחך פירוש ״וחברון שבע שנים נבנתה״ (במדבר יג, כב) שהיתה טובה הימנה שבעה פעמים, והשתא נזכר בכתוב דהיתה חברון טובה הימנה. ולפירוש הראשון ניחא גם כן, כיון שהיה ארץ כנען טובה מן מצרים, בנאה ראשון, אף על גב שהוא בנאה לבנו הקטן:
והשתא יתורץ גם כן דכתב ״וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים״, ולפי פירוש רז״ל פירושו שנבנתה שבע פעמים בטובה, ואם כן למה הוציא בלשון זה לומר ״שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים״. אלא בודאי קרא כמשמעו, שנבנתה קודם צוען כמשמעו, אלא שאם אין פירוש הכתוב גם כן שהיא מבונה בכל טוב שבע פעמים מצוען מצרים, היה קשה ׳אפשר שהוא בונה תחלה לבנו הקטן ואחר כך לבנו הגדול׳, כמו שפרשנו, וצריך לפרש שתרוייהו משמע; שנבנתה קודם צוען מצרים, ומבונה בכל טוב שבעה פעמים. אמנם בפרשת שלח לך (במדבר פי״ג אות טז) בארנו בענין אחר קושיא זאת:
כי הארץ: פרשה סתומה.
וְהִשְקִ֥יתָ: ד׳, ג׳ מנהון מלרע, ודין מלעיל. [וְהִשְׁקִ֥יתָ].
ונאמרה הבטחה זו לישראל כו׳. רצונו לתרץ למה הזכיר כאן ארץ מצרים יותר משאר ארצות, ומפרש דהבטחה וכו׳:
יכול בגנותה הכתוב מדבר כו׳. יש להקשות מה היתה כוונתו של משה שידבר בגנותה של א״י חס ושלום, והלא המרגלים נלקו על שהוציאו דבה על ארץ ישראל. ועוד קשה ואיך יתפרש הקרא שלאחריו והארץ אשר אתם עוברים שמה למטר השמים תשתה מים, וזה למעליותא. ונראה דהכי קאמר, יכול וכו׳, כלומר אע״פ דארץ ישראל היתה צבי לכל הארצות ואפי׳ מארץ מצרים, אפילו הכי ארץ מצרים טובה היא מצד מה שבטבעה מגדלת זרעים תמיד בהיות שמשקים אותה תמיד, והארץ אשר אתה עובר שמה אי אפשר להשקות אותה כיון שהיא ארץ הרים, ועוד שצריך להשקותה פעמים רבות, מפני שהמים נוזלים מן ההר והארץ לא תשבע מים, וא״כ בדרך טבע אינה מגדלת זרעים כי אם בהשגחת השם, והפך הטבע. וזהו שבח לישראל שיזונו בדרך נס אע״פ דבטבע אינה טובה היא כארץ מצרים, ועל זה אמר שמא בגנותה, כלומר מתוך גנותה יספר ג״כ שבחה:
ת״ל וחברון שבע שנים נבנתה וגו׳. רצה לומר שבע שנים נבנתה חברון קודם צוען:
ובכתובות דרשו בענין אחר כו׳. כי לפירוש הראשון יהי׳ שנים כמשמעו, ונבנתה בנין ממש, ומלת לפני קודם בזמן. אבל לפי מה שדרשו בכתובות יהיה פירוש של שנים שונים, ונבנתה מלשון ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל׳:ג׳), שהוא לשון עשיית פירות, ולפני קודם במעלה:
אלא שמבונה על אחד משבעה בצוען. מבונה לשון עושה פרי כמו ואבנה גם אנכי ממנה (שם) כדפירש רש״י (כתובות קיב.), כלומר חלק קרקע אחד שבחברון עושה תבואה כנגד שבעה חלקים שבצוען:
אפילו ארץ רעמסס כו׳. דאם לא כן אשר יצאתם משם למה לי:
This assurance was made to the Israelites [when they departed from Egypt], etc. Rashi is answering the question: Why is Egypt be mentioned here more than any other land? Rashi explains: This assurance, etc.
But perhaps Scripture speaks derogatorily, etc. Why should Moshe intend to speak derogatorily of Eretz Yisroel, God forbid? Were the spies not smitten for speaking derogatorily of Eretz Yisroel? Furthermore, how would we explain the verse following, "Rather, the Land where you are crossing to inherit [is a land of mountains and plains —] by the rain of the skies will you drink water,⁠" which is praising the Land? It seems that Rashi means to say, "But perhaps, etc.⁠" i.e., even though Eretz Yisroel was superior to all other lands, including Mitzrayim, nevertheless Mitzrayim is superior on account that it grows crops perpetually, since it is constantly irrigated. But the Land that you are entering cannot be irrigated because it is a mountainous region. Furthermore, it needs to be irrigated many times, because the water flows down the mountain and does not saturate the land. Therefore, Eretz Yisroel does not grow crops naturally, but rather through Divine providence — supernaturally. This [statement] is praise to Eretz Yisroel that it is sustained by miracles, even though by natural means it is not as good as Mitzrayim. Therefore Rashi says, "But perhaps Scripture speaks derogatorily.⁠" In other words, by describing its inferiority, the Land's praiseworthiness is revealed.
The Torah therefore teaches, "Chevron was built seven years [before]...⁠", etc. I.e., Chevron was built seven years before Tzoan.
In Kesubos (112a) this is expounded differently, etc. [Regarding the verse, חברון שבע שנים נבנתה לפני וכו'] In the first explanation [here] each word is understood literally: שנים means "years,⁠" נבנתה means "a physical building,⁠" and לפני means "before (earlier in time).⁠" But according to the explanation in Kesubos: The word שנים means שונים (times), and נבנתה is related to the term, "And I will be built also from her (Bereishis 30:3),⁠" an expression referring to producing offspring. And לפני means, "preceding (superior)".
Rather, it was built up seven times more than Tzoan. The word מבונה means "producing offspring,⁠" as in the verse, "And I will be built also from her (ibid.),⁠" as Rashi explains in Kesubos (112a). I.e., One portion of land in Chevron produces a crop that is equal to [the produce yielded by] seven portions [of land] in Tzoan.
Even the land of Raamses, etc. Otherwise why does it need to say, "From which you departed"?
כי הארץ – המשך הכתובים כך, צריכים אתם לשמור מצות ה׳, כי הארץ הזאת טובה מכל הארצות לשומרי מצותיו, ורעה מכל הארצות ללא שומרם, כי איננה כארץ מצרים שאינן צריכין למטר, ובין טובים ובין חטאים בטורח השקאת שדותיהם יש להם לחם, אבל ארץ ישראל אם אתם שומרים מצות ה׳, ונתתי מטר ארצכם וכו׳ ואם לאו ועצר את השמים וכו׳:
אשר תזרע – אשר היית רגיל לזרוע שם את זרעך:
והשקית – לפי שהאדמה בולעת המים, היא נקראת שותה, ואשר שופך עליה מים הוא משקה אותה:
ברגלך – ע״י שאתה הולך אנה ואנה ומשקה אותה, כי בארץ מצרים היית צריך להביא מים מנילוס ברגלך להשקותה, כמו שהוא המנהג להשקות את גן הירק:
ברגלך – עיין קליריקוס.
{ברגלך – שהיו מביאים המים בידים והולכים ברגליהם ומשקים השדה.}א
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), כ״י קולומביה X 893.
(י-יא) כי הארץ אשר אתה וגו׳ אשר יצאתם – יש לשים לב כאן לשינוי בצורת הפנייה בין לשון נוכח יחיד ולשון נוכח רבים. השינוי בין צורות היחיד והרבים של לשון הפנייה, בכל תוכחותיו של משה לישראל, נועד כנראה לחקוק בתודעת העם שאחדות ישראל מתקיימת בכל המצבים. שכן יישוב הארץ יביא לידי פיזור העם; העם יהיה מפוזר, כריבוי של יחידים, בכל רחבי הארץ. ואף על פי כן, כל חלקי העם ישתייכו עדיין זה לזה ככלל אחד ומאוחד.
והשקית ברגלך וגו׳ – פוריותה של מצרים אינה תלויה בגשם. השקאת הארץ נעשית על ידי תעלות ההשקיה של נהר הנילוס, הפרושׂות בכל רחבי הארץ. לכך נאמר בספר זכריה (יד, יח) שרק מצרים איננה סובלת בעת עצירת גשמים.
משמעות ״ברגלך״ מוטלת בספק. אולי פירושו צעד אחר צעד [הובלת המים ברגל לצורך השקיה], או ייתכן שהוא מתייחס לסיבוב גלגלי המשאבות על ידי דריכת הרגליים. במסכת שבת (פה.) נתקבל הפירוש הראשון.
והארץ וגו׳ – אספקת המים של ארץ ישראל תלויה במעיינות ההרים הניזונים ממטר השמים. יתירה מכך, הארץ נותנת את פריה, לא רק בעמקים או במישור אלא גם על ההרים והגבעות, שבהם ההשקיה היא בלתי אפשרית. פוריותה תלויה לחלוטין בירידת הגשמים.
כי – עתה בא לפרש מ״ש ולמען תאריכו ימים על האדמה ולברר שגם אחר שתירשו את הארץ לא תאריכו ימים עליה כשלא תשמרו מצות ה׳, ואמר כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא, ר״ל כי יפלא מדוע הוציאם מארץ מצרים להכניסם לא״י ומדוע לא נתן להם את ארץ מצרים שהיתה ג״כ ארץ טובה והמצריים נתחייבו עונש על שעבדום וענו אותם והיה מן היושר שישמיד את מצרים ויתן לישראל את ארצם, ע״ז משיב שלכן יצאתם מארץ מצרים מפני שמצרים שותה מים מן הנילוס שעולה ומשקה את הארץ פעם א׳ בשנה, ואינה צריכה למטר השמים שהמטר הוא השגחיי ויורד בהשגחת ה׳ הפרטיית וארץ שחיותה מן המטר כלם צריכים בכל עת ועת לרחמי שמים שיתן להם מטר בעתו, אבל מצרים ששותה מן הנהר אין יושביה מצפים לרחמי שמים שכיון שהשקה הנהר את הארץ פעם א׳ תתן הארץ את יבולה בטבע, וז״ש שהארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר הטעם שיצאתם משם ולא נתן לכם את א״מ הוא מפני אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק וא״צ למטר שהוא השגחיי:
אשר תזרע את זרעך: היינו ׳שדות׳ של זרעים שהוא תבואה וקטניות. שבכל מדינה1 אע״ג שאפשר להשקות ׳גינה׳ של ירקות ע״י מים ששותים בבית והגינה סמוך לה, אבל ׳שדה׳2 מן הנמנע להשקות רחוק מן העיר אם לא ירווין ממטר השמים. אבל ארץ מצרים עושים תעלות רבות מנהר נילוס וממשיכים לכל ׳שדה׳, ומשקים שדה זרעים ״כגן הירק״ שבכל מדינה3.
1. מלבד מצרים. (וכמובן בשונה מארץ ישראל).
2. של זרעים.
3. וכעין זה משמע גם מפירוש רש״י.
אשר תזרע וגו׳ – כלו׳ אחר זריעתך היית מוכרח להשקות את האדמה ברגלך ע״י מוּכָנִי, וכן מצאנו בקהלת (י״ב:ו׳) ונרץ הגלגל אל הבור, וגם שם גלות מים הנגזר משרש גלל יעיד על המצאה זו משנים קדמוניות, וגם שד״ל כתב כאלה בתרגומו, אבל שנים מתלמידי השיבוני שזו דרך השקאת שדה הלבן או האילן, רק בגן הירק צריך להטיף מים על פני כולו, וקיימו הפירוש הנהוג בלכתך הלוך והשקות; ומה שכתב בפסוק הבא אחריו למטר השמים תשתה מים, ר״ל שעם כל יגיעת האדם להמציא מלאכת מחשבת להשקות האדמה לא יצליח להשקותה היטב כמו שמשקה אותה מטר השמים; וגם היות ארץ כנען ארץ הרים וגבעות יועיל תועלת גדולה ליושביה, כי מלבד שיחצבו מתכות מההרים, נמשכות מהם תועליות אחרות לבריאות בני אדם ולשומן האדמה, כי ע״י ענפי האילנות שעל גביהם, מושכים את האידים ומורידים עליהם ועל בקיעותיהם מטר השמים.
(הקדמה) פרשה שלישית: הארץ אשר ישראל עומדים לרשת אותה אינה דומה לארץ מצרים אשר צריכים להשקותה בידי אדם (פסוק י׳). מטר השמים משקה אותה (פסוק י״א) והיא עומדת תמיד תחת השגחתו המיוחדת של ה׳ (פסוק י״ב).
(י) אתה בא – השומרוני מגיה: ״אתם באים״, כדי להשוות ביטוי זה עם ״יצאתם״ הסמוך.
לא כארץ מצרים – מבואר בספרי, כי הרי זה שבח הארץ, שהשקאתה תלויה בידי שמים, אך עם זאת מודגש גם שישראל צריכים לשים אל לבם ביותר שהם תלויים בחסדי ה׳.
אשר תזרע – כלומר שהיית רגיל לזרוע שם, גזניוס-קאוטש 107.
והשקית – עבר שלם אחר עבר בלתי נשלם. גזניוס-קאוטש 112; המשפט היחסי אינו מתכוון אלא להדגיש את המאמר השני ״והשקית״. המשפט הראשון ״תזרע״ הוא קביעת זמן של השני: בשעה שהיית זורע, היית צריך להשקות ברגלך.
אשר תזרע את זרעך – זרע ביחס⁠־פעול כפול, כמו כ״ב:ט׳, גזניוס-קאוטש 117.
ברגלך – כפי המבואר בשבת פ״ה., יש לפרש, שהיה צורך לשאת את המים על הכתפיים ולהתהלך בשדה בצעדים איטיים כדי להשקותו. לדברי פרשנים חדשים הכוונה כאן לגלגלי המים ומכונות השאיבה שהיו מונעים ברגלים. השוה ריהם, מילון, 19. על פרטי הענין הזה המיוחד למצרים השוה את סיפורי הסופרים העתיקים והחדשים אצל הנגסטנברג, ״די ביכער משה׳ס אונד אגיפטן״ 228 והלאה. ועוד אוטנטי א435.
ירק – ירקי מאכל. מלכים א כ״א:ב׳, משלי ט״ז:י״ז.
כגן הירק – תניא, כמה רוחב פרסה – טפח, דכתיב והשקית ברגלך כגן הירק, וכמה רגל – טפח.⁠1 (שבת פ״ה.)
1. מדייק מבאור הלשון והשקית ברגלך להטעין על כתפך מים ולהלך ברגלך סביבותיה להשקותה, ול״ל למכתב רגלך לומר שבמקום מהלכו להשקותה כשיעור רגל הוא, ונ״מ בזה לענין כלאים דס״ל לר׳ יהודה שאם היתה שדהו זרועה ירק ומבקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר עושה הפסק רוחב כמלא רוחב הפרסה דהוא שיעור טפח.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יא) וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה⁠־מָּֽיִם׃
But the land which you pass over to possess, is a land of hills and valleys which drinks water of the rain of the sky,
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םר״י בכור שורחזקונירמב״ןרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[פיסקא לט]
והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות – בשבח ארץ ישראל הכתוב מדבר, אתה אומר כן או בגנות ארץ ישראל הכתוב מדבר שמזכיר בה הרים תלמוד לומר ובקעות, מה בקעות לשבח אף הרים לשבח ועוד שנותן טעם בהר טעם בבקעה, שפירות ההר קלים ופירות הבקעה שמנים.
רבי שמעון בן יוחי אומר, כשהיא בקעה עושה בית כור, כשהוא הר הרי הוא עושה בית כור מן הצפון בית כור מן הדרום בית כור מן המזרח בית כור מן המערב בית כור מלמעלה ונמצא חמשה מכופלות שנאמר (יחזקאל ה׳:ה׳) כה אמר ה׳ אלהים זאת ירושלם בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות, ובמקום אחר קורא אותה ארץ, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, ארץ שיש בה מיני ארצות הרבה, בית האדמה, בית החולות, בית העפר.
דבר אחר: ארץ הרים ובקעות – מגיד שלא שוו טעם פירות הר לטעם פירות בקעה ולא טעם פירות בקעה לטעם פירות הר, אין לי אלא שלא שוו טעם פירות הר לטעם פירות בקעה ולא טעם פירות בקעה לטעם פירות הר, מנין שלא שוו טעם פירות הר זה לטעם פירות הר אחר ולא טעם פירות בקעה זו לטעם פירות בקעה אחרת תלמוד לומר ארץ הרים ובקעות, הרים, הרים הרבה, בקעות, בקעות הרבה.
רבי שמעון בן יוחי אומר, שתים עשר ארצות נתנו כנגד שנים עשר שבטי ישראל ולא שוו טעם פירות שבטו של זה לטעם פירות שבטו של זה ולא טעם פירות שבטו של זה לטעם פירות שבטו של זה ואלו הם כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה, ארץ הרים ובקעות, ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה, (דברים ח׳:ז׳) כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה, (שם) ארץ נחלי מים, (שם ח׳:ח׳) ארץ חטה ושעורה, (שם) ארץ זית שמן ודבש, (שם ח׳:ט׳) ארץ אשר לא במסכנות, (שם) ארץ אשר אבניה ברזל, (שם ח׳:י׳) על הארץ הטובה אשר נתן לך, ארץ זבת חלב ודבש, הרי שתים עשר ארצות נתנו כנגד שנים עשר שבטי ישראל ולא שוו טעם פירות שבטו של זה לטעם פירות שבטו של זה ולא טעם פירות שבטו של זה לטעם פירות שבטו של זה, תלמוד לומר ארץ הרים ובקעות, הרים, הרים הרבה, בקעות, בקעות הרבה.
רבי יוסי בן המשולם אומר, מנין אתה אומר, שכשם שנותן מטעמים בארץ כך נותן מטעמים בים תלמוד לומר (בראשית א׳:י׳) ולמקוה המים קרא ימים, והלא ים אחד הוא שנאמר (שם א׳:ט׳) יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד, מה תלמוד לומר ולמקוה המים קרא ימים, מגיד שלא שוה טעם דג העולה מעכו לטעם דג העולה מצידון ולא העולה מצידון לעולה מפמייס.
לפי שעפרו של הר קל ושל בקעה שמן יכול יהיו מים גורשים את העפר למקום בקעה ותהא בקעה מחוסרת מים תלמוד לומר ארץ הרים ובקעות, הר לפי מה שהוא ובקעה לפי מה שהיא, וכן הוא אומר (זכריה י׳:א׳) שאלו מה׳ מטר בעת מלקוש.
או לפי שארץ ישראל מכופלת בהרים יהא גלוי שותה, שאין גלוי אין שותה תלמוד לומר למטר השמים תשתה מים – גלוי ושאין גלוי שותה, וכן הוא אומר (איוב ל״ז:י״א) אף ברי יטריח עב יפיץ ענן אורו, ואומר (שם ל״ז:י״ב) והוא מסבות מתהפך, שיהו עננים מקיפות אותה ומשקות אותה מכל רוח.
או לפי ששותה מי גשמים אבל אינו שותה מי שלוחים, תלמוד לומר למטר השמים תשתה מים, כשהוא אומר מים אף מי שלוחים שותה וכן הוא אומר (דברים ח׳:ז׳) כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים.
או לפי ששותה מי שלוחים אבל אינה שותה מי שלגים תלמוד לומר למטר השמים תשתה מים, כשהוא אומר מים אף מי שלגים שותה וכן הוא אומר (ישעיהו נ״ה:י׳) כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים, ואומר (איוב ל״ז:ו׳) כי לשלג יאמר הוי ארץ.
או לפי ששותה מי שלגים אבל אינה שותה מי טללים תלמוד לומר למטר השמים תשתה מים, כשהוא אומר מים, אף מי טללים שותה.
דבר אחר, מה גשמים לברכה אף טללים לברכה וכן הוא אומר (בראשית כ״ז:כ״ח) ויתן לך האלהים מטל השמים, ואומר (דברים ל״ב:ב׳) יערוף כמטר לקחי, ואומר (הושע י״ד:ו׳) אהיה כטל לישראל, ואומר (מיכה ה׳:ו׳) והיה שארית יעקב כטל מאת ה׳.
סליק פיסקא
[Piska 39]
"But the land whither you are crossing to inherit it is a land of mountains and plains.⁠" Can it be that the verse speaks demeaningly of Eretz Yisrael in mentioning mountains? It is, therefore, written "and plains.⁠" Just as plains (are mentioned) for commendation, so, mountains.
Furthermore, a reason is given for "mountains" as a reason is given for plains — the fruits of the mountain are quick (to grow) and those of the valley are fat.
R. Shimon b. Yochai says: Where a plain yields a kor, a mountain yields five korim; a kor in the north, a kor in the south, a kor in the east, a kor in the west, and a kor on top — five times the yield (of a plain). Similarly, (Ezekiel 5:5) "This is Jerusalem. Among the nations have I placed her, and all around her are lands.⁠" And elsewhere, it itself is called a land. How are the verses to be reconciled? It is a land which contains many different kinds of land — fruitful land, sandy land, dusty (non-fruitful) land.
Variantly, "mountains and plains": The flavor of the fruits of a mountain is not similar to that of the fruits of a plain. This tells me only of the fruits of a mountain vis-à-vis those of a plain. Whence do I derive that the flavor of the fruits of one mountain is not like that of another and that the flavor of the fruits of one plain is not like that of another? From "a land of mountains (plural) and plains" (plural) — many mountains, many plains.
R. Shimon b. Yochai says: Twelve lands were given (to Israel) corresponding to the twelve tribes of Israel, and the flavor of the fruits of one land were not similar to that of each of the others. And these are the (twelve) lands: (Devarim 8:8) "a land of olive-oil and honey,⁠" (Bemidbar 14:24) "I shall bring him (Calev) to the land whence he came,⁠" (Devarim 4:14) "the land whither you are crossing to inherit it,⁠" (Ibid. 11:11) "a land of mountains and plains … (Ibid. 12) a land which the Lord your G-d inquires after,⁠" (Ibid. 8:7) "For the Lord your G-d is bringing you to a good land, a land of streams of water … (Ibid. 8) a land of wheat and barley … a land of olive-oil and honey (Ibid. 9) a land where not in constraint shall you eat bread … a land whose stones are iron … (Ibid. 10) for the good land" — twelve lands corresponding to twelve tribes.
And whence is it derived that the flavor of the fruits of one tribe were not similar to that of another? From "a land of mountains (plural) and plains" (plural) — many mountains, many plains, (each unique in itself).
R. Yossi Hameshulam says: Whence is it derived that just as it (Eretz Yisrael) imparts flavors to the land, so it imparts flavors to the sea (i.e., the Mediterranean)? From (Bereshit 11:10) "and the gathering of the waters He called "'seas.'" Now the sea is one, viz. (Ibid. 9) "Let the waters under the heavens be gathered into one place.⁠" How, then, is "and the gathering of the waters He called 'seas'" to be understood? (It is to be understood as meaning) that the flavor of a fish brought up from Acco is not like that of one brought up from Tzor, and that the flavor of a fish brought up from Tzor is not like that of one brought up from Spain.
Or, because the soil of a mountain is light and that of a plain heavy, I might think that the waters would drive the soil from mountain to valley, and the valley, (having become "caked") would lack water; it is, therefore, written "a land of mountains and plains,⁠" each (nourished with water) in its own way. And thus is it written (Zechariah 10:11) "Ask the Lord for rain in the time of late rain, etc.⁠"
Or, because Eretz Yisrael is surrounded with mountains, I might think that what is revealed (i.e., exposed) drinks (rain), and that what is concealed does not; it is, therefore, written (Devarim 11:11) "From the rain of the heavens you will drink water" — both the revealed and the concealed. And thus is it written (Job 37:11) "Af-Bri (the plenipotentiary of rain) will load the cloud. He (Af-Bri) will scatter the cloud of His rain, and he around (the mountain) (will guide it) with his stratagems.⁠" So that clouds surround it and water it from every side.
Or, because it (Eretz Yisrael) drinks rain water, but not irrigation water, it is, therefore, written (Devarim 8:7) "For the Lord your G-d is bringing you to a good land, a land of streams of water.⁠"
Or, because it does drink irrigation water, but not snow-water, it is, therefore, written "From the rain of the heavens you will drink water.⁠" Let "water" not be written (i.e., it is superfluous). Why is it written? (To indicate) even snow-water. And thus is it written (Isaiah 55:10) "For as the rain and the snow descend from the heavens … and soaks the earth and makes it bring forth vegetation, etc.⁠", and (Job 37:6) "For to the snow He says 'Descend to the earth, etc.'"
Or, because it does drink snow-water, but it does not drink dew-water, it is written "From the rain of the heavens you will drink water" — even dew-water.
And just as dew descends for blessing, so, rain. And thus is it written (Bereshit 27:28) "And may G-d give you of the dew of the heavens,⁠" and (Devarim 32:2) "My teaching (Torah) shall drip as the rain,⁠" and (Hosea 14:6) "I shall be like the dew to Israel,⁠" and (Michah 5:6) "And the remnant of Jacob shall be in the midst of many peoples like dew from the Lord, like the droplets upon the grass.⁠"
[End of Piska]
והארץ אש׳ אתם עב׳ שמ׳ לרש׳ ארץ הר׳ וב׳ או בגנות ארץ ישראל הכת׳ מדבר שמזכיר בה הרים ת״ל ובקעות מה בקעות לשבח אף הרים לשבח ועוד שנתן טעם בהר וטעם בבקעה פירות הר קלים ושל בקעה שמינים:
ר׳ שמעון בן יוחאי אומ׳ כשהיא בקעה הרי היא עושה בית כור כשהיא בהר הרי היא עושה בית כור מן הצפון ובית כור מן הדרום ובית כור ממזרח ובית כור ממערב ובית כור מלמעלה ונמצא חמשה מוכפלות שנ׳ (יח׳ ה׳ ה׳ עיי״ש) כה אמר ה׳ זאת ירושלם בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות ובמקום אחר קורא אותה ארץ כיצד יתקיימו שני כתובים הללו שיש בה מיני ארצות הרבה בית האדמה ובית החולות בית העפר:
ד״א ארץ הרים ובקעות מגיד שלא שוו טעם פירות הר לטעם פירות בקעה ולא טעם פירות בקעה לטעם פירות הר ומנ׳ שלא שוו טעם פירות הר זה לטעם פירות הר אחר ולא טעם פירות בקעה זו לטעם פירות בקעה אחרת ת״ל ארץ הרים ובק׳ הרים הרים הרבה בקעות בקעות הרבה:
ר׳ שמעון בן יוחאי אומ׳ שנים עשר ארצות ניתנו כנגד שנים עשר שבטי ישראל ולא שוו טעם פירות שבטו של זה לטעם פירות שבטו של זה ואלו הן הארצות כי הארץ אשר אתה עב׳ שמה לרש׳:
והארץ אשר אתה עב׳ שמה לרש׳:
ארץ הר׳ ובק׳:
ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אתה:
כי ה׳ אלהיך מבי׳ אל ארץ טובה (ח׳ ז׳):
ארץ נחלי מים (שם):
ארץ חטה וש׳ (שם ח׳):
ארץ זית שמן וד׳ (שם):
ארץ אשר לא במ׳ (שם ט׳):
ארץ אש׳ אב׳ ברזל (שם):
על הארץ הטובה אשר נתן לך (שם י׳):
ארץ זבת חלב וד׳:
הרי שתים עשרה ארצות ניתנו כנגד שנים עשר שבטי ישראל ולא שוו [טעם] פירות שבטו של זה לטעם פירות שבטו של זה ומנ׳ לכל שבט ושבט ת״ל ארץ הרים ובק׳ הרים הרים הרבה בקעת בקעת הרבה:
ר׳ יוסי בן המשולם אומ׳ מנ׳ אתה אומר כשם שהיו מטעמים בארץ כך ניתן בים ת״ל (בראשית א׳ י׳) ולמקוה המים קרא ימים והלא ים אחד הוא שנ׳ (שם ט) יקוו המים מת׳ השמים אל מקום אחד ומה ת״ל ולמק׳ המים קרא ימים (מקיש) [מגיד] שלא שוה טעם דג השולה מעכו לטעם דג השולה מצידן ולעולה מאספמיא:
[או] לפי שעפרו שלהר קל ושלבקעה שמן יכול יהיו מים גודשין את העפר (ממקום) [למקום] בקעה ותהא בקעה מחוסרת מים ת״ל ארץ הר׳ ובק׳ הר לפי מה שהוא ובקעה לפי מה שהיא וה״א (זכריה י׳ א׳) שאלו מה׳ מטר בעת מלקוש:
או לפי שארץ ישראל מכופלת בהרים יהא גלוי שותה ושאין גלוי אינו שותה ת״ל למטר השמים תש׳ מים גלוי ושאינו גלוי שותה וה״א (איוב ל״ז י״א) אף ברי יטריח עב ואומ׳ (שם י״ב) והוא מסבות מתהפך בתחבולתו לפעלם שהיו עננים מקיפין אותה ומשקין אותה מכל רוח:
או לפי ששותה מי גשמים אבל אין שותה מי שלחין ת״ל למטר השמים תש׳ מ׳ כשהוא אומ׳ מים אף מי שילוחים ושלגים שותה וה״א (דברים ח׳ ז׳) כי ה׳
אלהיך מבי׳ אל ארץ טו׳:
או לפי ששותה מי שלחים אבל אין שותה מי שלגים ת״ל למט׳ הש׳ תש׳ מ׳ כשהוא אומ׳ מים אף מי שלגים שותה וה״א (ישעיהו נ״ה י׳) כי כאשר ירד הגשם והשלג ואומ׳ (איוב ל״ז ו׳) כי לשלג יאמר הוה ארץ:
או לפי ששותה מי שלגים אבל אין שותה מי טללים ת״ל למטר השמ׳ תש׳ מ׳ כשהוא אומ׳ מים אף מי טללים שותה:
ד״א מה גשמים לברכה אף טלל׳ לברכה וה״א (בראשית כ״ז כ״ח) ויתן לך האלה׳ מטל השמ׳ ואומ׳ (דברים ל״ב ב׳) יערף כמ׳ לק׳ תזל כטל אמ׳ ואומ׳ (הושע י״ד ו׳) אהיה כטל ליש׳ ואומ׳ (מיכה ה׳ ו׳) והיה שארית יעקב כטל מאת ה׳:
וְאַרְעָא דְּאַתּוּן עָבְרִין לְתַמָּן לְמֵירְתַהּ אֲרַע טוּרִין וּבִקְעָן לִמְטַר שְׁמַיָּא שָׁתְיָא מַיָּא.
but the land to which you goest over to possess is a land of hills and valleys, drinking water of the rains of heaven;
וארעא די אתון עברין לתמןא למירתב יתה ארע דטוורין ודבקעןג מן מטרה דנחיתד מן שמייא היא שתייה מייהה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לתמן״) גם נוסח חילופי: ״תמ׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למירת״) גם נוסח חילופי: ״למירות״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דטוורין ודבקען״) גם נוסח חילופי: ״דטורין ובמשרין״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דנחית״) גם נוסח חילופי: ״דנחת״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״היא שתייה מייה״) גם נוסח חילופי: ״תשתון מים״.
וארעא דאתון עברין לתמן למירתה ארע טוורין וביקען מן מיטרא דנחית מן שמיא שתיא מוי.
but the land which you pass over to inherit is a land of mountains and valleys: it drinketh water from the rain that cometh down from the heavens;
אַתָּה אוֹמֵר לְכָךְ בָּא הַכָּתוּב אוֹ לְהַקִּישׁ (יְצִיאָה) [בִּיאָה] זוֹ לְבִיאָתָהּ שֶׁל זוֹ מָה אֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא הֱיִיתֶם מוֹנִין עָלֶיהָ שְׁמִטִּים וְיוֹבְלוֹת יָכוֹל אַף בִּיאַת אֶרֶץ כְּנַעַן כֵּן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְרִשְׁתָּהּ״, לְרִשְׁתָּהּ אַתֶּם בָּאִים וְלִהְיוֹת מוֹנִין שְׁמִטִּים וְיוֹבְלוֹת, אֶלָּא הִפְרִישׁ בֵּין בִּיאָתָהּ שֶׁל זוֹ לְבִיאָתָהּ שֶׁל זוֹ, בִּיאַת אֶרֶץ מִצְרַיִם רְשׁוּת וּבִיאַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חוֹבָה, אֶרֶץ מִצְרַיִם בֵּין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם בֵּין שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם הֲרֵי לָכֶם אֶרֶץ מִצְרַיִם, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ כֵן אִם אַתֶּם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם הֲרֵי לָכֶם אֶרֶץ כְּנַעַן וְאִם לָאו אַתֶּם גּוֹלִין מֵעָלֶיהָ וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם״. תַּנְיָא עֲרוּגָה, בְּתוֹכָה שִׁשָּׁה, גְּבוּלֶיהָ בְּכַמָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רֹחַב כִּמְלֹא (גְּבוּל) [רֹחַב] פַּרְסָה. מַאי טַעְמָא. דִּכְתִיב ״וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק״.

רמז תתנט

וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עוֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת – אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בִגְנוּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְדַבֵּר שֶׁמַּזְכִּיר בָּהּ הָרִים. (מַה) תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּבְקָעֹת״, מַה בְּקָעוֹת לְשֶׁבַח אַף הָרִים לְשֶׁבַח. וְעוֹד, שֶׁנּוֹתֵן טַעַם בָּהָר טַעַם בַּבִּקְעָה, שֶׁפֵּרוֹת הָהָר קַלִּין וּפֵרוֹת הַבִּקְעָה שְׁמֵנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּשֶׁהִיא בִקְעָה הֲרֵי הִיא עוֹשָׂה בֵּית כּוֹר, כְּשֶׁהוּא הַר הֲרֵי הוּא עוֹשֶׂה בֵּית כּוֹר מִן הַמִּזְרָח, בֵּית כּוֹר מִן הַמַּעֲרָב, בֵּית כּוֹר מִן הַדָּרוֹם, בֵּית כּוֹר מִן הַצָּפוֹן, בֵּית כּוֹר מִלְּמַעְלָה, נִמְצָא חֲמִשָּׁה מְכֻפֶּלֶת שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ה׳:ה׳) ״כֹּה אָמַר ה׳ זֹאת יְרוּשָׁלַיִם בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ וּסְבִיבוֹתֶיהָ אֲרָצוֹת״ וְגוֹ׳. וּבְמָקוֹם אַחֵר קוֹרֵא אוֹתָהּ אֶרֶץ, כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַלָּלוּ, אֶרֶץ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִינֵי אֲרָצוֹת הַרְבֵּה, בֵּית אֲרָצוֹת בֵּית הַחוֹלוֹת בֵּית הֶעָפָר. דָּבָר אַחֵר: ״אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעוֹת״. מַגִּיד שֶׁלֹּא שָׁווּ טַעַם פֵּרוֹת הַר לְטַעַם פֵּרוֹת בִּקְעָה. אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא שָׁווּ טַעַם הַר לְטַעַם בִּקְעָה, מִנַּיִן שֶׁלֹּא שָׁווּ טַעַם הַר וְהַר טַעַם בִּקְעָה. וּבִקְעָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת״, הָרִים, הָרִים הַרְבֵּה, בְּקָעוֹת, בְּקָעוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: שְׁנֵים עָשָׂר אֲרָצוֹת נִתְּנוּ כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, וְלֹא שָׁווּ טַעַם פֵּרוֹת שֵׁבֶט זֶה לְטַעַם פֵּרוֹת שֵׁבֶט זֶה, וְאֵלּו הֵן, {א} כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר (אַתֶּם עֹבְרִים) [אַתָּה בָא] שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, {ב} וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, {ג} אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת, {ד} אֶרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, {ה} (לעיל ח׳:ז׳) ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה״, {ו} (שם) ״אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם״ {ז} ״אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה״, {ח} (שם) ״אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ״, {ט} ״אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם״, {י} (שם) ״אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל״, {יא} (שם י) ״עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶר נָתַן לָךְ״, {יב} ״אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ״, הֲרֵי שְׁנֵים עָשָׂר אֲרָצוֹת כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן מְשֻׁלָּם אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּתְּנוּ מַטְעַמִּים בָּאָרֶץ כֵּן נִתְּנוּ מַטְעַמִּים בַּיָּם, תַּלְמוּד לוֹמַר (בראשית א׳:י׳) ״וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים״, [וַהֲרֵי יָם אֶחָד הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (שם ט) ״יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד״], מַגִּיד שֶׁלֹּא שָׁווּ טַעַם דָּג הָעוֹלֶה מֵעַכּוֹ לְטַעַם דָּג הָעוֹלֶה (מִצִידוֹן) [מִצּוֹר] וְלֹא הָעוֹלֶה (מִצִּידוֹן) [מִצּוֹר] לְעוֹלֶה מֵאַסְפַּמְיָא, אוֹ לְפִי שֶׁעֲפָרוֹ שֶׁל הַר קַל וְשֶׁל בִּקְעָה שָׁמֵן יָכוֹל יְהוּ מַיִם גּוֹרְשִׁין אֶת הֶעָפָר (מִמָּקוֹם) [לִמְקוֹם] בִּקְעָה וּתְהֵא מְחֻסֶּרֶת מַיִם, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶרֶץ הָרִים (וּגְבָעוֹת) [וּבְקָעֹת״], הָרִים לְפִי מַה שֶּׁהֵן [בִּקְעָה לְפִי מַה שֶּׁהִיא], וְכֵן הוּא אוֹמֵר (זכריה י׳:א׳) ״שַׁאֲלוּ מֵה׳ מָטָר בְּעֵת מַלְקוֹשׁ״ וְגוֹ׳ לְאִישׁ עֵשֶׂב בַּשָּׂדֶה״, אוֹ לְפִי שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְכֻפֶּלֶת בְּהָרִים יְהֵא גָלוּי שׁוֹתֶה וְשֶׁאֵינוֹ גָלוּי אֵינוֹ שׁוֹתֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם״, גָּלוּי וְשֶׁאֵין גָּלוּי שׁוֹתֶה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״אַף בְּרִי יַטְרִיחַ עָב וְגוֹ׳ וְהוּא מְסִבּוֹת מִתְהַפֵּךְ״ וְגוֹ׳, שֶׁהָעֲנָנִים מַקִּיפוֹת אוֹתָהּ וּמַשְׁקוֹת אוֹתָהּ מִכָּל רוּחַ, אוֹ לְפִי שֶׁשּׁוֹתָה מֵי גְּשָׁמִים אֲבָל אֵינָהּ שׁוֹתָה מֵי נְחָלִים, תַּלְמוּד לוֹמַר (לעיל ח׳:ז׳) ״אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם״, אוֹ לְפִי שֶׁשּׁוֹתָה מֵי נְחָלִים אֲבָל אֵינָהּ שׁוֹתָה מֵי שְׁלָגִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג וְגוֹ׳⁠ ⁠⁠״ וְאוֹמֵר (איוב ל״ז:ו׳) ״כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ״, אוֹ לְפִי שֶׁשּׁוֹתָה מֵי שְׁלָגִים אֲבָל אֵינָהּ שׁוֹתָה מֵי טְלָלִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם״, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר מַיִם אַף מֵי טְלָלִים שׁוֹתָה. דָּבָר אַחֵר: מַה מֵּי גְשָׁמִים לִבְרָכָה אַף מֵי טְלָלִים לִבְרָכָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (בראשית כ״ז:כ״ח) ״וְיִתֵּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם״ וְאוֹמֵר ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי״ וְגוֹ׳, וְאוֹמֵר (הושע י״ד:ו׳) ״אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל״ וְאוֹמֵר (מיכה ה׳:ו׳) ״וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת ה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳.
לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם – (כָּתוּב בְּרֶמֶז כ׳).
כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִיא
מצרים שונה מכל העמים שא״צ מטר
פָּתַח וְאָמַר, (זכריה יד) וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה וְגוֹ׳. מַה שּׁוֹנֶה מִצְרַיִם כָּאן מִכָּל שְׁאָר הָעַמִּים, שֶׁהֲרֵי לְכֻלָּם כָּתוּב וְלֹא עֲלֵיהֶם יְהִי הַגָּשֶׁם, וְכָאן לֹא? אֶלָּא הֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ הַחֲבֵרִים, שֶׁהֲרֵי אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵינָהּ צְרִיכָה מָטָר, וְעַל כֵּן אֵינָהּ בִּכְלַל אוֹתָן שֶׁצְּרִיכוֹת מָטָר, אֲבָל הֵם, דִּין אַחֵר עוֹלֶה עֲלֵיהֶם, וְיָפֶה אָמְרוּ.
אבל הארץ הקודשה מושקית תמיד מן השמים
בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב (דברים יא) כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִיא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם וְגוֹ׳. שֶׁהֲרֵי הַנָּהָר הָעוֹלֶה, מִמֶּנּוּ מֻשְׁקֵית הָאָרֶץ, אֲבָל כָּאן - לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם, שֶׁהֲרֵי הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה מֻשְׁקֵית תָּמִיד מִן הַשָּׁמַיִם, וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, הָיְתָה מֻשְׁקֵית כָּרָאוּי. וּמִי שֶׁמּוֹנֵעַ מִמֶּנָּה תּוֹרָה, כְּאִלּוּ מוֹנֵעַ טוֹב מִכָּל הָעוֹלָם.
(זהר דברים דף רסח:)
לַכִּן אַלּאַרצַ׳ אַלַּתִי אַנתֻם גַּאאִזֻוןַ אִלַיְהַא לִחַוְזִהַא אַרץֻ׳ גִבַּאלֵ וַבִּקַאעֵ מִן מַטַרִ אלסַּמַאאִ תַּשׁרַבֻּ מַאאַ
אך, הארץ אשר אתם עוברים אליה להיות לכם לאחזה היא אדמת הרים ובקעות, מן ממטרי השמים תשתה מים.
ארץ הרים ובקעות – משובח ההר מן המישור, שהמישור בבית כור אתה זורע כור, אבל ההר, בבית כור ממנו אתה זורע חמשת כורין – ארבע מארבע שיפועין ואחד בראשו.
ובקעות – הן המישור.
ארץ הרים ובקעת [THE LAND WHERE YOU ARE PASSING IS] A LAND OF HILLS AND VALLEYS – The mountain is better than the plain because in the plain, in an area that takes a Kor of seed, you can sow only a Kor, but in the mountain the summit of which is an area that takes a Kor, from it you have areas for five Kors of seed: four from its four slopes and one on its summit (Sifre Devarim 39:3).
ובקעת – these are the plain lands.
פס׳: והארץ אשר אתם – ארץ הרים ובקעות. טעם פירות ההרים לא כטעם פירות הבקעות. שפירות ההרים קלים ופירות הבקעות שמינות. א״ר שמעון בן יוחאי י״ב ארצות נתנו כנגד י״ב שבטי ישראל ולא שוו טעם פירות שבט זה לטעם פירות שבט זה. 1ואלו הן הארצות.
ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה – כי הארץ, והארץ אשר אתם עוברים שמה, ארץ הרים, ארץ חטה ושעורה, ארץ זית שמן, וכן הוא אומר (תהלים ק״ה:מ״ד) ויתן להם ארצות גוים. ארצות הרבה ואל תתמה שהרי הים אחד ואומר קרא ימים. ימים הרבה אבל אין טעם דג העולה מעכו כטעם העולה מצידון.
2למטר השמים תשתה מים – שהיו העננים מקיפות אותה ומשקות אותה מכל רוח:
1. ואלו הן הארצות. היינו שי״ב פעמים נאמר בקרא ארץ. בכאן חסר ובספרי חשיב כולם כסדר:
2. למטר השמים וכו׳. שיהיה עננים וכו׳ חסר כאן ועיין ספרי:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

ארץ הרים ובקעות – ואין אדם יכול להשקות⁠{ה}⁠א מן הנהר, כי איך יעלו מי נהר על ההר, ולכך אין לך תקנה אלא על ידי גשמים. ולפי שאתם צריכים לי לגשמים, השמרו לקיים מצותי, כדי שאתן גשמי⁠{כ}⁠םב בעתם. ועוד שזהו שבחה של ארץ ישראל, שארץ ששותה מי גשמים מתברכת יותר מאותה ששותה מן הנהרות, שמי גשמים מתוקים וקלים, שמתוך קלותםג עולים כנגד רתיחת השמש ומשקים את הארץ, והמלוחים מתוך כבידותם אינם יכולים לעלות. אבל במי נהר, אי אפשר שלא יתערבו המלוחים בהם, ושורפת קצת הזרעים ונעשים מרים. כי רתיחת השמש מעלה המים, כמו שתראה אם יש מעט מים בשולי הקדירה, שתמצא הכיסוי לח, והמים נוטפים משם כשמרתיחים אותם.
ומה שהיא ארץ הרים גם זה שבח, שיכול לזרוע ראש ההר וצדדיו. וגם פירות הרים מתוקים, מפני השמש שזורחת תדיר עליהם, דכתיב: וממגד תבואות שמש וממגד גבעות עולם (דברים ל״ג:י״ד-ט״ו), כי השמש והגבעות גורמים לפירות שיהו מגדים ומתוקים.⁠1
1. השוו ר״ בכור שור דברים ל״ג:י״ד
א. ההשלמה מספר הג״ן.
ב. השלמת האות מספר הג״ן.
ג. בכ״י מינכן 52: קליתם.
ארץ הרים ובקעות – A LAND OF HILLS AND VALLEYS – and a person cannot water {it} from the river, because how will the river water go up the mountain? And therefore you have no remedy except through rain. And since you need Me for rain, be careful to keep My commandments, so that I will give {your} rain in its time. And also that this is a praise of the land of Israel, for a land that drinks rainwater is more blessed than one that drinks from the rivers, for the rain water is sweet and light, so that due to their lightness, they rise against the boiling heat of the sun and water the land, and the salted water due to its heaviness cannot rise. But the river water, it is impossible for the saltwater not to get mixed in with it, and it burns some of the seeds and they become bitter. Because the boiling heat of the sun makes the water rise, as you can see if there is a little bit of water on the edge of a pot, that you find the cover damp, and the water drips from there when you boil it.
And that it is A LAND OF MOUNTAINS is also praise, for you can plant the top of the mountain and its sides. And mountain fruit is also sweet, because of the sun that shines constantly on them, as it is written: “with the precious yield of the sun, with the precious things of the everlasting hills” (Devarim 33:14-15), that the sun and the valleys cause the fruit to be precious and sweet.
ארץ הרים ובקעת – ואין אדם יכול להשקותה מן הנהרות ולפי שאתם צריכים לי על ידי גשמים בעתם הזהרו במצותי כדי שאתן לכם גשמיכם בעתם.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
ארץ הרים ובקעות, "a land of hills and valleys.⁠" No one was able to irrigate his fields by drawing on the waters from the rivers. Seeing that you will depend on rainfall at the appropriate season, you will do well to observe the commandments properly.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

(יא-יב) התועלת החמש ועשרים הוא להודיע טוב ארץ ישראל גם בתועלות הגופיות כי היא תשתה מים תמיד למטר השמים ויבא בה הצריך לנתינת הצמחים פרים מרוחות וממטר על הרוב כאלו עיני השם יתעלה בה מראשית השנה ועד אחרית השנה.
אמנם הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות היא למטר השמים תשתה מים ולא ממקום אחר.
אמנם הארץ אשר אתם עוברי׳ שמה לרשתה אינה כן. כי אם היא ארץ הרים ובקעות ואין שם נהר שישקה את הארץ. אבל היא למטר השמים תשתה מים ר״ל שלא יכנסו המים בתוכה כי אם בבואם מהמטר ולא מנהר כמצרי׳.
למטר השמים תשתה-מים – שאין שם נהרות מספיקים להשקות את הקרקעות, אבל צריך שישתו מי גשמים.
למטר השמים תשתה מים. For there are not enough rivers to irrigate the farmland so that the earth requires rainfall to irrigate the crops.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

ובקעות הן מישור. אף על גב שהרים עדיפים מן המישור, יש זרעים שטובים לזרעם בבקעה. אי נמי לעיירות, שטובים לבנות בבקעה:
תִשְתֶה⁠־מָּיִם:⁠א כ״כ בספרי׳ כ״י מדוייקי׳ ובדפוסי׳ רבי׳, בלא מאריך במלת תִשְתֶה, ובחילופי׳1 נרא׳ דלבן אשר יש מאריך בתי״ו ראשונה. [תִּשְׁתֶּה⁠־מָּֽיִם].
1. ובחילופי׳: חילופים-ד.
א. נורצי ניקד בטעות את מ״ם ׳מים׳ בפתח.
והארץ אשר אתם וגו׳ – קשה אחר שאמר בפסוק שלפני זה כי הארץ אשר וגו׳ מה מקום לחזור לו׳ והארץ כיון שמאמר זה הוא גמרן של דברים שהתחיל לדבר בפסוק הקודם, ונראה כי שיעור הכתוב הוא על זה הדרך כי מתחילה הזכיר שבח הארץ באומרו זבת חלב ודבש וגמר אומר כי הארץ וגו׳ לא כארץ מצרים וגו׳ פירוש הגם שארץ מצרים משובחת בפירות שכן כתיב כגן ה׳ כארץ מצרים לא כשיעור זה לבד היא הארץ אשר ה׳ נותן, ועוד יש גריעות בארץ מצרים אשר תזרע וגו׳ והשקית וגו׳, וגמר אומר והארץ אשר אתם וגו׳ למטר השמים וגו׳.
והארק אשר אתם עוברים שמה, "and the land which you are crossing over to, etc.⁠" Why does Moses repeat the words: "the land you are crossing over to,⁠" having said something almost identical in verse 10 already? I believe we have to understand these two verses as follows. Although the Torah had already extolled the virtues of the land of Canaan, describing it as a land flowing with milk and honey, the Torah had to contrast it with Egypt which is also a land blessed with excellent produce as the Torah had testified in Genesis 13,10: "like a garden of God, like the land of Egypt.⁠" Moses explains that whereas Egypt receives its bounty only by means of natural means, without special providence by God, it has another disadvantage compared to the land of Canaan in that you have to irrigate the land with back-breaking labour, whereas in the land of Canaan the rain does the irrigating.
והארץ – אבל הארץ:
ארץ הרים ובקעת – משובח ההר מן המישור, שהמישור בבית כור אתה זורע כור, אבל ההר בית כור ממנו חמשת כורים, ארבע מארבע שפועיו ואחד בראשו, וכן יש דבר שהמישור משובח בהם כידוע, וממעלת הארץ שיהיו בה הרים וגם בקעות:
למטר השמים – לפי רדת מטר השמים הן רב הן מעט, תשתה מים הרבה או מועט, ואין להשקותה בענין אחר:
ארץ הרים ובקעת – שם בקעה לרבי שלמה פאפענהיים הונח על שטח הארץ העמוק ונמוך משאר השטחים שסביביו, אע״פ שגם סביביו אינו הר וגבעה אפ״ה הוא בעצמו נמוך מכל סביביו ועמוק כמו בור, אלא כשהוא קטן במדת הקיפו נקרא בור, וכשהוא גדול בשטחו כמדת שדה ויותר יקרא בקעה (ברוך), והוא מענין בקיעה, שנראה כאלו נתבקעה שם הארץ, ונתהוה זה השטח העמוק כמו שיתהוה באמת לפעמים ע״י זיעת וחרדת הארץ שתתבקעה האדמה ונעשה שטח גדול מקום מדרון, ומצוי זה הענין יותר בהרים וגבעות, שלפי שעומדים יחידים ואין שטח סביב להם מחזיק אותם הם קלים להתבקע לחצאין, ויתהוה בין החצאים לפעמים שטח גדול נמוך המפסיק ביניהם, כענין שנאמר (זכריה י״ד) ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה גיא גדולה מאד, והוא נקרא בהנחה ראשונה בקעה ע״ש הבקוע, וקראו הכתוב גיא ע״ש איכותו שהיה לו איכות הגיא, ולזה אמר (בראשית י״א) וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם, על הגיא הפשוט לא שייך לשון מציאה, שבכ״מ הרים יש גיא ועמק, אבל הבקעה אינה מצוי׳ בכ״מ וצריכה חפוש, ואחר שחפשו מצאוה ובחרו שם ישיבתם כדי לישב בטח שלא תמוט הארץ תחתם כמו שמצוי במקומות הגבוהים, וכה״א (מיכה א׳) והעמקים יתבקעו, היינו שיתהוה מן העמק בקעה, ולהיות שהבקעה יותר נמוך מן העמק והגיא והשפלה אמר כאן ארץ הרים ובקעות, ואילו היה הבקעה עמק פשוט מה צורך לומר ובקעות, כי אחר שאמר הרים מחוייב ממילא שיש שם בקעות דהיינו שטחים נמוכים, שכל שטח שאצל הר נמוך בהכרח, אלא ודאי שהבקעה נמוכה ושפלה ביותר מן העמק הפשוט, והרי א״כ הוא דבר הבלתי מחוייב תמיד במציאות הרים, ומשבח את הארץ בשני מעלות, שיש בה הרים גם יש בקעות להחזיק מי מטר הסוחף מן ההרים שאינו הולך משם במהירות כמו שהוא בארץ מישור ששטף הגשם היורד עליו מן ההרים בלתי נשאר במקומו שום זמן אבל רץ משם והלאה למקום נהרות ונחלים; ומ״ש (לקמן ל״ד) את הנגב ואת הככר בקעת ירחו, אין מלת בקעת שב על הככר שאין הככר בקעה אך חסר מלת ואת ור״ל ואת בקעת ירחו וכמ״ש רש״י ותרגום יונתן, או שר״ל שהוא ככר בבחינת עצמו ובבחינת ירחו הוא בקעה.
ארץ הרים ובקעות – הארץ הזאת מקבלת המים מן המטר ולא מן הנהר כארץ מצרים, ואפילו היה בה איזה נהר כנילוס לא היה מועיל, כי היא ארץ הרים ובקעות ולא יוכל הנהר לעלות ולהשקות את ההר (תלמידי מוהר״ר אברהם חי מיינסטער), והנה היא צריכה להשגחת ה׳ שימטיר עליה בזמן הראוי, וכמו שפירשו רשב״ם וראב״ע והמבאר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

והארץ – אבל א״י היא ארץ הרים ובקעות וא״א שתשתה מים מן יאור העולה ומשקה שזה רק בארץ מישור, ובהכרח למטר השמים תשתה מים והמטר הוא השגחיי ותלוי ברצון ה׳ וא״כ היא:
והארץ וגו׳ ארץ הרים ובקעות: שאין בהם מים1, ועיין מה שכתבתי לעיל (ח,ז)2, ואם כן אי אפשר להשקות אפילו ״גן הירק״3. ולא עוד אלא ״למטר השמים תשתה מים״ – אפילו לשתות נדרשים למטר השמים4.
1. לא ברור מדוע ב״בקעות״ אין מים.
2. שם משמע לכאורה לא כך – ״עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר״.
3. עיין בפסוק הקודם.
4. נראה שרבינו הבין ״תשתה״ – נוכח יחיד, אתה תשתה, אך מלשון הפסוק נראה שהכוונה ״תשתה״ – נסתר נקבה, הארץ, שהיא נושא הפסוק, היא למטר השמים תשתה מים, וכך משמע באונקלוס, ועיין בספורנו.
השוה ספרי המבאר מה הן מעלותיה של ארץ הררית.
למטר השמים – כלומר, בהתאם לירידת הגשמים מן השמים (איוו. 217). השוה גם אהרליך, המפרש את האות ל׳ בתור יחס⁠־קנין, כמו ״מי מטר השמים״. מי גשמים. אמנם ארץ ישראל היא ״ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר״, ככתוב למעלה ח׳:ז׳, אולם בשעת עצירת גשמים אלה אינם מספיקים כלל כדי להשקות את הארץ.
למטר השמים – תניא, ר׳ יהושע אומר, כל העולם כולו ממים עליונים הוא שותה, שנאמר למטר השמים תשתה מים.⁠1 (תענית ט׳:)
למטר השמים – תניא, מרחיקין את הזרעים מן הכותל שלשה טפחים מפני שמעלה חלודה, ותיפק ליה משום מיא, תנא בארץ ישראל קאי, דכתיב בה למטר השמים תשתה מים.⁠2 (ב״ב י״ט.)
1. ור׳ אליעזר ס״ל דמימי אוקינוס הוא שותה שנאמר (פ׳ בראשית) ואד יעלה מן הארץ והשקה, ור״ל ממים של מטה, וכפי הנראה יסבור דהפסוק למטר השמים קאי על טל, דבאמת כן איתא בספרי כאן, ובפ׳ בראשית בפסוק הנזכר בארנו ענין פלוגתתם ע״פ יסודי הטבע, יעו״ש.
2. ר״ל דמקשה ל״ל לומר טעם משום שזרעים קשים לכותל שמחלידים את הקרקע שתחתיו תיפק ליה דכיון שצריך להשקותן תמיד, וכיון שא״א לזרעים בלא מים ל״ל למיתני זה, הא כבר תנינן היזק דלחלוח אצל כותל, ומשני דכיון דכתיב בה למטר השמים תשתה מים עיני ה׳ אלהיך בה וכו׳, וא״כ הגשמים יורדים בלא״ה והוא לא עשה מאומה ולכן צריך טעם אחר.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םר״י בכור שורחזקונירמב״ןרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יב) אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר⁠־יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃
a land which Hashem your God cares for. The eyes of Hashem your God are always on it, from the beginning of the year even to the end of the year.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[פיסקא מ]
ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה – וכי אותה בלבד הוא דורש והלא כל הארצות הוא דורש שנאמר (איוב ל״ח:כ״ו) להמטיר על ארץ לא איש, (שם ל״ח:כ״ז) להשביע שואה ומשואה, ומה תלמוד לומר ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה, כביכול אין דורש אלא אותה ובשביל דרישה שדורשה, דורש כל הארצות עמה.
כיוצא בו אתה אומר (תהלים קכ״א:ד׳) הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, וכי ישראל בלבד הוא שומר והלא הוא שומר את הכל שנאמר (איוב י״ב:י׳) אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, ומה תלמוד לומר שומר ישראל, כביכול שאינו שומר אלא ישראל ובשביל שמירה ששומרם, שומר את הכל עמהם.
כיוצא בו אתה אומר (מלכים א ט׳:ג׳) והיו עיני ולבי שם כל הימים, והלא כבר נאמר (זכריה ד׳:י׳) עיני ה׳ המה משוטטים בכל הארץ, ואומר (משלי ט״ו:ג׳) בכל מקום עיני ה׳ צופות רעים וטובים, ומה תלמוד לומר והיו עיני ולבי שם כל הימים, כביכול אין עיני ולבי אלא שם.
כיוצא בו אתה אומר (תהלים כ״ט:ח׳) קול ה׳ יחיל מדבר, יחיל ה׳ מדבר קדש, מה תלמוד לומר, זה ביותר.
דורש אותה – נתנה לדרישה להפריש ממנה חלה תרומה ומעשרות או אף שאר ארצות נתנו לדרישה תלמוד לומר אותה, אותה נתנה לדרישה ולא שאר ארצות נתנו לדרישה.
דבר אחר: דורש אותה – מגיד שנתנה בשכר דרישה שנאמר (דברים י״א:י״ט) ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, וגו׳ (שם י״א:כ״א) למען ירבו ימיכם וימי בניכם, ואומר (תהלים ק״ה:מ״ד-מ״ה) ויתן להם ארצות גוים וגו׳, בעבור ישמרו חקיו וגו׳.
תמיד עיני ה׳ אלהיך בה – כתוב אחד אומר תמיד עיני ה׳ אלהיך בה, וכתוב אחד אומר (שם ק״ד:ל״ב) המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, כשישראל עושים רצונו של מקום תמיד עיני ה׳ אלהיך בה ואינם ניזוקים, וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום המביט לארץ ותרעד. לענין טובה הוא אומר תמיד עיני ה׳ אלהיך בה, לענין רעה הוא אומר המביט לארץ ותרעד, לענין טובה כיצד, היו רשעים בראש השנה ונגזרו עליהם גשמים מועטים וחזרו בהם, להוסיף עליהם אי איפשר אלא תמיד עיני ה׳ אלהיך בה, מורידם בזמנם ומשלח בהם את הברכה ומורידם על הארץ כשהיא צריכה להם, לענין רעה כיצד, הרי שהיו צדיקים בראש השנה ונגזרו עליהם גשמים מרובים וחזרו בהם, לפחות מהם אי איפשר אלא המביט לארץ ותרעד, מורידם שלא בזמנם ושולח בהם את המארה ומורידם על הארץ שאינה צריכה להם לימים ולמדברות שנאמר (איוב כ״ד:י״ט) ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו, מעשים שעשיתם עמדי בימות החמה שלא הפרשתם תרומה ומעשרות מנעו מכם את הגשמים.
מראשית השנה ועד אחרית שנה – מגיד שמראשית השנה נגזרו עליה כמה גשמים כמה טללים, כמה חמה תזרח עליה, כמה רוחות נושבות עליה.
דבר אחר: מראשית השנה – אני אברך אתכם במשא ומתן, בבנין ובנטיעה, באירוסים ובנשואים ובכל מה שאתם שולחים בו את ידיכם אני אברך אתכם.
דבר אחר: מראשית השנה ועד אחרית שנה – וכי יש פירות בשדה מתחלת השנה ועד סופה אלא הם ברשותי ליתן בהם ברכה בבית, כשם שאני נותן בהם ברכה בשדה, שנאמר (דברים כ״ח:ח׳) יצו ה׳ אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידיך, ואומר (חגי ב׳:י״ט) העוד הזרע במגורה ועד הגפן והתאנה והרמון ועץ הזית לא נשא מן היום הזה אברך, מנין אף באוצר שנאמר (דברים כ״ח:ג׳) ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה, מנין אף בעיסה שנאמר (שם כ״ח:ה׳) ברוך טנאך ומשארתך, מנין אף בכניסה וביציאה שנאמר (שם כ״ח:ו׳) ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך, מנין אף באכילה ובשביעה תלמוד לומר (שם ח׳:י׳) ואכלת ושבעת וברכת, מנין אף כשירדו לתוך מעיך תלמוד לומר (שמות כ״ג:כ״ה) והסירותי מחלה מקרבך, הם ברשותי ליתן בהם ברכה בבית, כשם שאני נותן בהם ברכה בשדה לא כינה ורקבובית בפירות ולא יין מחמיץ ולא שמן מבאיש ואכלתם ולא תשבעו, מנין לכשירדו לתוך מעיים תלמוד לומר (מיכה ו׳:י״ד) וישחך בקרבך, הם ברשותי ליתן בהם מארה בבית כשם שאני נותן בהם מארה בשדה, כינה ורקבובית בפירות ויין מחמיץ ושמן מבאיש.
או לפי שמדת טובה מרובה ממדת פורענות יכול לא יהו ברשותי ליתן בהם מארה בבית כשם שאני נותן בהם מארה בשדה תלמוד לומר (חגי א׳:ט׳) והבאתם הבית ונפחתי בו, ואומר (דברים כ״ח:כ׳) ישלח ה׳ בך את המארה את המהומה ואת המגערת, מנין אף באוצר תלמוד לומר (שם כ״ח:ט״ז) ארור אתה בעיר וגו׳, מנין אף בעיסה תלמוד לומר (שם כ״ח:י״ז) ארור טנאך ומשארתך, מנין אף בכניסה וביציאה תלמוד לומר (שם כ״ח:י״ט) ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך, מנין אף באכילה ובשביעה תלמוד לומר (ויקרא כ״ו:כ״ו) ואכלתם ולא תשבעו. מנין לכשירדו לתוך מעיים תלמוד לומר וישחך בקרבך (מיכה ו׳:י״ד), הם ברשותי ליתן בהם מארה בבית כשם שאני נותן בהם מארה בשדה, כינה ורקבובית בפירות ויין מחמיץ ושמן מבאיש.
רבי שמעון בן יוחי אומר, משל למלך בשר ודם שהיו לו בנים ועבדים הרבה והיו נזונים ומתפרנסים מתחת ידו ומפתחות של אוצר בידו, כשהם עושים רצונו הוא פותח את האוצר והם אוכלים ושבעים, וכשאין עושים רצונו הוא נועל את האוצר והם מתים ברעב. כך ישראל כשעושים רצונו של מקום (דברים כ״ח:י״ב) יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב את השמים, וכשאינם עושים רצונו מה הוא אומר (שם י״א:י״ז) וחרה אף ה׳ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר.
רבי שמעון בן יוחי אומר, ככר ומקל ירדו כרוכים מן השמים, אמר להם, אם עשיתם את התורה הרי ככר לאכל ואם לאו הרי מקל ללקות בו, היכן פירושו של דבר (ישעיהו א׳:י״ט) אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו כי פי ה׳ דבר.
רבי אלעזר המודעי אומר, ספר וסייף ירדו כרוכים מן השמים, אמר להם, אם עשיתם את התורה הכתובה בזה, הרי אתם ניצולים מזה, ואם לאו הרי אתם לוקים בו. היכן פירושו של דבר (בראשית ג׳:כ״ד) ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים.
סליק פיסקא
[Piska 40]
"A land which the Lord your G-d inquires after": Rebbi says: Does He inquire after it (Eretz Yisrael) alone? Does He not inquire after all the lands, viz. (Job 38:26) (He makes it) "rain upon a land without a man, a desert in which there is no person.⁠" What is the intent, then, of "a land which the Lord your G-d inquires after"? — It is as if He inquires only after it. Because He inquires after it, He inquires after all the other lands along with it.
Similarly, (Psalms 121:4) "Behold, He neither slumbers or sleeps, the Watcher of Israel.⁠" Is it Israel alone that He watches? Does He not watch over all? As it is written (Job 12:10) "In His hand is the soul of every living thing and the spirit of all the flesh of man.⁠" What is the intent, then, of "the Watcher of Israel"? — It is as if He watches only over Israel. And because of that watching, He watches over all along with them.
Similarly, (I Kings 9:3) "And My eyes and My heart shall be there (in the Temple) all of the days.⁠" Now are they there alone? Is it not written (Zechariah 4:10) "They are the eyes of the Lord, which range over all the world,⁠" and (Proverbs 15:3) "In every place, the eyes of the Lord look upon the evil and the good.⁠" What, then, is the intent of "And My eyes and My heart shall be there all of the days"? — It is as if they are only there. And because they are there, they are everywhere.
Similarly, (Psalms 29:8) "The voice of the Lord frights the desert; the Lord frights the desert of Kadesh.⁠" Now is it not already written "the voice of the Lord frights the desert"? (Why, then, is it written, etc.)
"a land which the Lord your G-d inquires after": It is subject to inquiry for the separation of challah, terumoth, and tithes. I might think that the other lands are also subject to inquiry; it is, therefore, written "inquires after it"; it is subject to inquiry and not the other lands.
Variantly: Scripture hereby tells us that it is inquired after in reward for inquiry (the "inquiring" [i.e., the learning of the Torah by Israel]), as it is written (Ibid. 19) "And you shall teach them (words of Torah) to speak in them,⁠" followed by (21) "So that your days be prolonged and the days of your children (in the land, etc.⁠"). And it is written (Psalms 105:44-45) "And He gave them the lands of the nations and caused them to inherit the toil of the peoples. So that they keep His statues and heed His laws.⁠"
"Always the eyes of the Lord your G-d are in it (from the beginning of the year to the end of the year,⁠" i.e., for good), and elsewhere it is written (Psalms 104:32) "He looks to the earth and it trembles; He touches the mountains and they smoke.⁠" How are these verses to be reconciled? When Israel does the Lord's will — "Always the eyes of the Lord your G-d are in it,⁠" and they are not harmed. When Israel do not do the Lord's will — "He looks to the earth and it trembles; He touches the mountains and they smoke.⁠" Variantly: "Always the eyes of the Lord your G-d are in it": sometimes for good; sometimes for ill. How so for good? If Israel were wicked on Rosh Hashanah and scant rain was decreed upon them (for the year), and they repented — to add to them (the rains) is impossible, for the decree has already gone forth; but the Holy One Blessed be He brings them down upon the land in their (optimum) time, when it is in need of them. How so for ill? If Israel were absolutely righteous on Rosh Hashanah, and abundant rain was decreed upon them, and they repented (of their good) — to detract from them (the rains) is impossible, for the decree has already gone forth; but the Holy One Blessed be He brings them down upon the land, not in their (optimum) time, when it is not in need of them, upon deserts and seas, as it is written (Job 24:19) "Dryness, also heat, will steal from the days of snow. They have sinned unto Sheol": What you have done against Me in the days of heat (i.e., at harvest time) — that you have not separated terumoth and tithes — will steal the rains from you.
"from the beginning of the year until the end of the year": Scripture hereby teaches that from Rosh Hashanah it is decreed upon them how many rains and dews (will descend), how much sun will shine, how many winds will blow upon it.
Variantly: "from the beginning of the year until the end of the year": I shall bless you — in business, in planting, in all to which you put your hand — I will bless you.
Variantly: "from the beginning of the year until the end of the year": Now are the fruits in the field from the beginning of the year until the end of the year? (The intent is that it is) in My domain to bestow blessing upon them (when they are) in the house as when they are in the field, as it is written (Ibid. 28:8) "The Lord shall command unto you the blessing in your store-houses and in all to which you put your hand.⁠" And it is written (Chaggai 2:19) "Is there any more seed in the silo? Even the grapevine and the fig tree and the pomegranate tree have not borne their fruit, (but) from this day on, I will bless.⁠" They are in My domain to bestow blessing upon them, just as I bestow blessing upon them in the field. And mothiness and rot will not enter the fruit, and wine will not sour, and oil will not foul, and honey will not ferment. And whence do I derive (that this obtains) even in the storehouses? From (Devarim 28:3) "Blessed shall you be in the city (including the storehouses), and blessed shall you be in the field.⁠" Whence do I derive even the flour? From (Ibid. 5) "Blessed shall be your basket and your (kneading) bowl.⁠" Whence do I derive even in entering and in leaving? From (Ibid. 6) "Blessed shall you be in your coming in and blessed shall you be in your leaving.⁠" And whence do I derive even in eating? From (Ibid. 8:6) "And you shall eat and you shall be sated and you shall bless.⁠" And whence do I derive even when it descends into one's intestines? From (Shemot 23:25) "and I shall remove sickness from your midst.⁠"
— But perhaps (you will say) this is so only because (the Lord's measure of good, being greater than His measure of ill), it is not in My domain (i.e., within My ability) to send blight upon them in the house, as it is in the field; it is, therefore, written (Chaggai 1:9) "You brought it (your produce) home, and I blew upon it!⁠" And it is written (Devarim 28:20) "and the Lord will send in you the blight and the mehumah.⁠" It is within My domain to send blight indoors just as I do in the field, and rot in the fruit and sourness in the wine and foulness in the oil and fermentation in the honey. And whence is it derived even in the storehouses? From (Ibid. 16) "Cursed shall you be in the city.⁠" And whence do I derive even in the flour? From (Ibid. 17) "Cursed will be your basket and your (kneading) bowl.⁠" And whence do I derive even in entering and in leaving? From (Ibid. 19) "Cursed will you be in your coming and cursed will you be in your going out.⁠" And whence do I derive even in eating? From (Vayikra 26:26) "and you will eat and not be sated.⁠" And whence do I derive even when they descend into one's intestines? From (Michah 6:14) "and you will stoop over because of (sickness in) your innards.⁠"
R. Shimon b. Yochai says: An analogy: A king had many sons and servants, who were fed and sustained by him, the key to the storehouse being in his hand. When they do his will, he opens the storehouse and they eat and are sated. When they do not do his will, he locks the storehouse and they die of hunger. Thus with Israel. When they do the Lord's will — (Devarim 18:12) "The Lord will open for you His goodly treasure trove, the heavens,⁠" and when they do not do His will — (Ibid. 11:17) "And the wrath of the Lord will burn against you, and He will hold back the heavens and there will not be rain.⁠"
R. Shimon b. Yochai says: A loaf and a rod descended intertwined from heaven. The Holy One Blessed be He said to Israel: If you observe the Torah, here is the loaf to eat. If not, here is the rod to be smitten with. And where is this articulated? — (Isaiah 1:19-20) "If you accept and you heed, the good of the earth shall you eat; and if you refuse and rebel, the sword will devour you. For the mouth of the Lord has spoken.⁠"
R. Eliezer says: A scroll and a sword descended intertwined from heaven. He said to them: If you observe the Torah written in the one, you will be saved from the other; if not, you will be smitten by it. And where is this articulated — (Bereshit 3:24) "And He drove the man out (of Eden), and He posted east of Eden the cherubs and the flash of the revolving sword to guard the way of the tree of life.⁠"
[End of Piska]
ארץ אשר ה׳ אלה׳ דרש אותה וכי אותה בלבד הוא דורש [והלא כל הארצות הוא דורש] שנ׳ (איוב ל״ח כ״ו) להמטיר על ארץ לא איש ואומ׳ (שם כ״ז) להשביע שואה ומשואה ומה ת״ל ארץ אשר ה׳ אלה׳ דרש אותה כויכול שאינו דורש אלא אותה בשכר דרישה שדורשה דורש כל הארצות עמה:
כיוצא בו אתה אומ׳ (תהלים קכ״א ד׳) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל וכי ישראל בלבד הוא שומר והלא הוא שומר את הכל שנ׳ (איוב י״ב י׳) אשר בידו נפש כל חי מה ת״ל הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל כויכול שאינו שומר אלא ישראל בשכר ששומרן שומר את הכל עמהן:
כיוצא בו אתה אומר (מלכים א ט׳ ג׳) והיו עיני ולבי שם כל הימים והלא כבר נאמר (זכריה ד׳ י׳) עיני ה׳ המה משוטטים בכל הארץ ואומ׳ (מש׳ ט״ו ג׳) בכל מקום עיני ה׳ צופות רעים וטובים ומה ת״ל והיו עיני ולבי שם כויכול שאין עיניו ולבו אלא שם:
כיוצא בו אתה אומר (תהלים כ״ט ח׳) קול ה׳ יחיל מדבר יחיל ה׳ מדבר קדש מה ת״ל זה ביותר:
דורש אותה אותה ניתנה לדרישה להפריש ממנה חלה תרומה ומעשרות או אף שאר ארצות ניתנו לדרישה ת״ל אותה אותה ניתנה לדרישה ולא ניתנו שאר ארצות לדרישה:
ד״א דורש אותה מגיד שניתנה לישראל בשכר דרישה וה״א (דברים י״א י״ט) ולמדתם או׳ את בני׳ לד׳ בם ואומ׳ (שם כ״א) למען ירבו ימ׳ וימ׳ בנ׳ על האד׳ ואומ׳ (תהלים ק״ה מ״ד - מ״ה עיי״ש) ויתן להם נחלת גויים בעבור ישמ׳ חקיו:
תמיד עיני ה׳ אלה׳ בה כת׳ אחד אומ׳ עיני ה׳ אלה׳ בה וכת׳ אחד אומ׳ (תהלים ק״ד ל״ב) המביט לארץ ותרעד כיצד נתקיימו שני כתובים הללו כשהן עושין רצונו של מקום תמיד עיני ה׳ אלה׳ בה ואין נזוקין וכשאין עושין רצונו של מקום המביט לארץ ותרעד:
לענין טובה הוא אומ׳ תמיד עיני ה׳ אלה׳ בה ולענין רעה הוא אומ׳ המביט לארץ ותרעד:
לענין הטובה כיצד הרי שהיו ישראל רשעים [בראש השנה] וגזרו עליהן גשמים מועטים וחזרו בהן להוסיף עליהן אי אפשר שכבר נגזרה גזרה אלא הקב״ה מורידן בזמן ומשלח בהן את הברכה ומורידן על הארץ כשהיא צריכה להן והן יורדין על הצמחים ועל האילנות ועל הזרעים:
ולענין רעה כיצד הרי שהיו צדיקים בראש השנה ופסקו להן גשמים מרובים וחזרו בהן לפחות מהן אי אפשר אלא הקב״ה מורידן על הארץ בזמן שאין צריכה להן והן הולכין ליערים ולמדברות ולימים ולנהרות וה״א (איוב כ״ד י״ט) ציה גם חם יגזלו מימי שלג שאול חטאו מעשים רעים שעשיתם עמי בימות החמה שלא הפרשתם תרומ׳ ומעשרות הן מנעו מכם את הגשמים:
מראשית השנה ועד אחרית השנה מראשיתה נידונה מה יהיה בסופה מגיד הכת׳ שמראש השנה נגזרו עליה כמה גשמים כמה טללים כמה חמה תזרח עליה וכמה רוחות נושבות עליה:
ד״א מרשית השנה חסר אלף לומר לך כל שנה שהיא רשה בתחילתה סופה להיות עשירה בסופה:
ד״א מרשית השנה מראש השנה אני אברך אתכם במשא ובמתן בבנין ובנטיעה באירוסין ובנשואין ובכל מה שאתם שולחין בו את ידיכם אני אברך אתכם:
ד״א מראשית הש׳ ועד אח׳ שנה וכי יש פירות בשדה מתחלת השנה ועד סופה אלא הן ברשותי ליתן בהם ברכה בבית כשם שאני נותן בהם ברכה בשדה שנ׳ (דברים כ״ח ח׳) יצו ה׳ את הברכה באסמיך ואומ׳ (חגי ב׳ י״ט) העוד הזרע במגורה מנ׳ אף באוצר (דברים כ״ח ג׳) ברוך אתה בעיר וברוך את׳ בשדה:
מנ׳ אף בעיסה ברוך טנ׳ ומשארתך (שם ה):
ומנ׳ בכניסה וביציאה ברוך את׳ בב׳ וב׳ את׳ בצ׳ (שם ו׳) מנ׳ אף באכילה ובשבעון ת״ל (דברים י״א ט״ו) ואכלת ושבעת ומנ׳ אף כשירדו לתוך מעיך ת״ל (שמות כ״ג כ״ה) והסירתי מחלה מקר׳:
הן ברשותי ליתן בהן ברכה בבית כשם שאני נותן בהן ברכה בשדה לא כינה ורקבובית בפירות לא יין מחמיץ ולא שמן מבאיש:
או לפי שמדת טובה מרובה ממדת פורענות אין יכול להיות ברשותי ליתן בהן מארה בבית כשם שאני נותן בהן מאירה בשדה ת״ל (חגי א׳ ט׳) והבאתם הבית ונפחתי בו ואומ׳ (דברים כ״ח כ׳) ישלח ה׳ את המארה את המ׳ ואת המג׳:
מנ׳ אף באוצר ת״ל (שם ט״ז) ארור את׳ בע׳ וא׳ את׳ בש׳ מנ׳ אף בעיסה ת״ל (שם י״ז) ארור טנ׳ ומש׳ ומנ׳ בכניסה וביציאה ת״ל (שם י״ט) ארור את׳ בב׳ וא׳ את׳ בצ׳ מנ׳ אף באכילה ובשבעון ת״ל (ויקרא כ״ו כ״ו) ואכלתם ולא תשבעו:
ומנ׳ אף כשירדו לתוך מעיך ת״ל (דברים כ״ח נ״ט) וחליים רעים ונאמנים הן ברשותי ליתן בהן מארה בבית כשם שאני נותן בהן מארה בשדה כינה ורקבובית בפירות ויין מחמיץ ושמן מבאיש:
ר׳ שמעון בן יוחאי אומ׳ מושלו מלה״ד למלך בשר ודם שהיו לו בנים ועבדים הרבה והי׳ ניזונין ומתפרנסין מתחת ידו ומפתחות של אוצר בידו כשהן עושין רצונו הוא פותח את האוצר והן אוכלין ושביעין וכשאין עושין רצונו (נוטל) [נועל] את האוצר והן מתים ברעב כך ישראל כשאין עושין רצונו של מקום מהוא אומ׳ (דברים י״א י״ז) וחרה אף ה׳ בכם ועצ׳ את הש׳:
וכשהן עושין רצונו מהוא אומ׳ (שם כ״ח י״ב) יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב את השמים:
ר׳ שמעון בן יוחאי אומ׳ ככר ומקל ירדו כרוכים מן השמים אמ׳ להם אם עשיתם את התורה הרי ככר לאכול ואם לאו הרי מקל ללקות בו היכן הוא פירושו של דבר (ישעיהו א׳ י״ט - כ׳) אם תאבו ושמ׳ טוב הארץ תא׳:
ואם תמ׳ ומ׳ חרב תא׳:
ר׳ אליעזר המודעי אומ׳ ספר וסיף ירדו כרוכים מן השמים אמר להן אם עשיתם מה שכת׳ בזה הרי אתם מוצלין מזה ואם לאו הרי אתם לוקין בו והיכן פירושו של דבר ויגרש את האדם ויש׳ מק׳ לגן עדן את הכר׳ [וגו׳] (בראשית ג׳ כ״ד):
אַרְעָא דַּייָ אֱלָהָךְ תָּבַע יָתַהּ תְּדִירָא עֵינֵי יְיָ אֱלָהָךְ בַּהּ מֵרֵישַׁהּ דְּשַׁתָּא וְעַד סוֹפַהּ דְּשַׁתָּא.
a land which the Lord your God looks after (inquires for); the eyesa of the Lord your God are evermore upon it, from the beginning to the end of the year.
a. Samaritan Version, "the favourable eye.⁠"
ארעא די״י אלהכון תבע יתה בתדירה עיינוי די״י אלהכון בה מסתכלין בהא מן ראשה דשתה ועד סופה דשתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מסתכלין בה״) גם נוסח חילופי: ״משוטטן בה״.
ארעא די״י אלקך תבע יתה במימריה לאוטבותא תדירא עיני י״י אלקך מסתכלין בה מן (א){ש}⁠ירויא דשתא ועד סופא דשתא.
it is a land which the Lord your God inquireth after by His Word, that He may bless it evermore; the eyes of the Lord your God look upon it from the beginning of the year to the year's end.
ארעא די יי אלהכון תבע יתה בתדירא.
A land which the Lord your God inquireth after continually;

רמז תתס

אֶרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ – וְכִי אוֹתָהּ בִּלְבַד דּוֹרֵשׁ, וַהֲלֹא כָּל הָאֲרָצוֹת כֻּלָּן הוּא דּוֹרֵשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ל״ח:כ״ו) ״לְהַמְטִיר עַל אֶרֶץ לֹא אִישׁ מִדְבָּר לֹא אָדָם בּוֹ״ וְאוֹמֵר ״לְהַשְׁבִּיעַ שׁ(וֹ)⁠אָה וּמְשׁ(וֹ)⁠אָה״ וְגוֹ׳ וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ״. כִּבְיָכוֹל אֵין דּוֹרֵשׁ אֶלָּא אוֹתָהּ, וּבִשְׁבִיל דְּרִישָׁה שֶׁדּוֹרְשָׁהּ דּוֹרֵשׁ כָּל הָאֲרָצוֹת עִמָּהּ. כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר (תהלים קכ״א:ד׳) ״הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל״ [וְכִי] יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד הוּא שׁוֹמֵר וַהֲלֹא שׁוֹמֵר הוּא אֶת הַכֹּל שֶׁנֶּאֱמַר ״אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי״ וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל״, בִּשְׁבִיל שֶׁשּׁוֹמְרָן שׁוֹמֵר אֶת הַכֹּל עִמָּהֶם. כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר (מלכים א ט׳:ג׳) ״וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים״ [וְכִי שָׁם בִּלְבַד הֵם] וַהֲלֹא נֶאֱמַר (זכריה ד׳:י׳) ״עֵינֵי ה׳ הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ״, כִּבְיָכוֹל אֵין עֵינַי וְלִבִּי אֶלָּא שָׁם [וּבִשְׁבִיל שֶׁהֵם שָׁם הֵם בְּכָל מָקוֹם]. כַּיּוֹצֵא בוֹ ״קוֹל ה׳ יָחִיל מִדְבָּר״ וְגוֹ׳.
דֹּרֵשׁ אֹתָהּ – אוֹתָהּ נִתְּנָה לִדְרִישָׁה לְהַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, אוֹ יָכוֹל אַף שְׁאָר אֲרָצוֹת נִתְּנוּ לִדְרִישָׁה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹתָהּ״, אוֹתָהּ נִתְּנָה לִדְרִישָׁה וְלֹא שְׁאָר אֲרָצוֹת נִתְּנוּ לִדְרִישָׁה. דָּבָר אַחֵר: ״דֹּרֵשׁ אֹתָהּ״. מַגִּיד שֶׁנִּתְנָה בִּשְׂכַר דְּרִישָׁה שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק יט-כא) ״וְלִמַּדְתֶּם וְגוֹ׳ לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם״ וְגוֹ׳ וְאוֹמֵר (תהלים ק״ה:מ״ד-מ״ה) ״וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וְגוֹ׳ בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו״ וְגוֹ׳.
תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ – כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (שם ק״ד:ל״ב) ״הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד״, כְּשִׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ וְאֵינָן נִזּוֹקִין, וּכְשֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם ״הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד״, לְעִנְיַן טוֹבָה הוּא אוֹמֵר תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, לְעִנְיַן רָעָה הוּא אוֹמֵר ״הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד״. לְעִנְיַן טוֹבָה כֵּיצַד, הָיוּ רְשָׁעִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְגָזְרוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים מוּעָטִין וְחָזְרוּ בָהֶם, לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶן אִי אֶפְשָׁר, [שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה], אֶלָּא תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מוֹרִידָן בִּזְמַנָּן וְשׁוֹלֵחַ בָּהֶם בְּרָכָה וּמוֹרִידָן עַל הָאָרֶץ שֶׁצְּרִיכָה לָהֶם. לְעִנְיַן רָעָה כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְגָזְרוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים מְרֻבִּין וְסָרְחוּ לָהֶן, לִפְחוֹת מֵהֶם אִי אֶפְשָׁר אֶלָּא תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, מוֹרִידָן שֶׁלֹּא בִזְמַנָּן וְשׁוֹלֵחַ בָּהֶן אֶת הַמְּאֵרָה וּמוֹרִידָן עַל הָאָרֶץ שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לָהֶן, לְיַמִּים וּלְמִדְבָּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״צִיָּה גַם חֹם יִגְזְלוּ מֵימֵי שֶׁלֶג״, מַעֲשִׂים שֶׁעֲשִׂיתֶם עִמִּי בִּימוֹת הַחַמָּה שֶׁלֹּא הִפְרַשְׁתֶּם תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת הֶם מָנְעוּ מִכֶּם אֶת הַגְּשָׁמִים.
אֲמַר רַב יְהוּדָה, שְׁלֹשָׁה צְרִיכִין רַחֲמִים, מֶלֶךְ טוֹב דִּכְתִיב (משלי כ״א:א׳) ״פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה׳ עַל כָּל אֲשֶׁר יַחֲפֹּץ יַטֶּנּוּ״, שָׁנָה טוֹבָה דִּכְתִיב ״תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אלֹהֶיךָ בָּהּ״ וְגוֹ׳, חֲלוֹם טוֹב דִּכְתִיב ״וְתַחְלִימֵנִי וְהַחֲיֵינִי״. אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מַכְרִיז עֲלֵיהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ וְאֵלּוּ הֵן, רָעָב דִּכְתִיב (מלכים ב ח׳:א׳) ״כִּי קָרָא ה׳ לָרָעָב״, ששׂבַע דִּכְתִיב (יחזקאל ל״ו:כ״ט) ״וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבִּיתִי א⁠(וֹ)⁠תוֹ״, פַּרְנָס דִּכְתִיב ״רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם״.
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָׁנִים לְמַאי הִלְכָתָא. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲמַר, לְדִין, שֶׁנֶּאֱמַר ״מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה״, מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה נִּדּוֹן מַה יְּהא בְסוֹפָהּ. וּמִמַּאי דְּתִשְׁרֵי הוּא. דִּכְתִיב (תהלים פ״א:ד׳) ״תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר״ וְגוֹ׳, אֵיזֶהוּ חַג שֶׁהַחֹדֶשׁ מִתְכַּסֶּה בוֹ הֱוֵי אוֹמֵר זֶה רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וּכְתִיב (שם ה) ״כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא, מִשְׁפָּט״.
מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה – מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁמֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִגְזָר עֲלֵיהֶן כַמָּה גְּשָׁמִים כַּמָּה טְלָלִים יֵרְדוּ עָלֶיהָ כַּמָּה חַמָּה תִּזְרַח עָלֶיהָ כַּמָּה רוּחַ נוֹשֶׁבֶת עָלֶיהָ. דָּבָר אַחֵר: ״מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה״. אֲבָרֵךְ אֶתְכֶם בְּמַשָּׂא וּמַתָּן בְּבִנְיָן וּבִנְטִיעָה בְּאֵרוּסִין וּבְנִשּׂוּאִין, וּבְכָל מָה שֶׁאַתֶּם שׁוֹלְחִין בּוֹ יֶדְכֶם אֲנִי אֲבָרֵךְ אֶתְכֶם. דָּבָר אַחֵר: ״מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה״. וְכִי יֵשׁ פֵּרוֹת בַּשָּׂדֶה מִתְּחִלַּת הַשָּׁנָה וְעַד סוֹף הַשָּׁנָה, אֶלָּא הֵן בִּרְשׁוּתִי לִתֵּן בָּהֶן בְּרָכָה בַּבַּיִת כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן בָּהֶן בְּרָכָה בַּשָּׂדֶה שֶׁנֶּאֱמַר (להלן כ״ח:ח׳) ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ״ וְאוֹמֵר ״הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה״ וְגוֹ׳. וּמִנַּיִן אַף בָּאוֹצָר. שֶׁנֶּאֱמַר (להלן כ״ח:ג׳) ״בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר״. וּמִנַּיִן אַף בָּעִסָּה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ״. וּמִנַּיִן אַף בַּכְּנִיסָה וּבַיְצִיאָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שם ט) ״[בָּרוּךְ אַתָּה בְּב⁠(וֹ)⁠אֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ״. וּמִנַּיִן אַף בַּאֲכִילָה. שֶׁנֶּאֱמַר] (לעיל ח׳:י׳) ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״. וּמִנַּיִן אַף כְּשֶׁיֵּרֵד לְתוֹךְ מֵעָיִם. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַהֲסִיר⁠(וֹ)⁠תִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ״, הֵן בִּרְשׁוּתִי לִתֵּן בָּהֶן בְּרָכָה בַּבַּיִת כְּשֵׁם שֶׁנִּתַּן בָּהֶם בְּרָכָה בַּשָּׂדֶה, וְלֹא כְנִימָה וְרַקְבּוּבִית תִּכָּנֵס בַּפֵּרוֹת וְלֹא יַיִן מַחֲמִיץ וְלֹא שֶׁמֶן מַבְאִישׁ וְלֹא דְבָשׁ מַדְבִּישׁ. אוֹ לְפִי שֶׁמִּדַּת טוֹבָה מְרֻבָּה מִמִּדַּת פֻּרְעָנוּת יָכוֹל לֹא יִהְיֶה בִרְשׁוּתִי לִתֵּן בָּהֶן מְאֵרָה בַבַּיִת כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן בַּשָּׂדֶה. תַּלְמוּד לוֹמַר (חגי א׳:ט׳) ״וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת (וְהָפַכְתִּי) [וְנָפַחְתִּי] בוֹ״ וְאוֹמֵר (להלן כ״ח:כ׳) ״יְשַׁלַּח ה׳ בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה אֶת הַמְּהוּמָּה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת״. וּמִנַּיִן אַף בָּאוֹצָר. תַּלְמוּד לוֹמַר (שם טז) ״אָרוּר אַתָּה בָּעִיר״. וּמִנַיִן אַף בָּעִ(י)⁠סָּה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״אָרוּר טַנְאֲךָ״ וְגוֹ׳. וּמִנַּיִן אַף בַּכְּנִיסָה וּבַיְצִיאָה. תַּלְמוּד לוֹמַר (שם יט) ״אָרוּר אַתָּה בְּב⁠(וֹ)⁠אֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ״. וּמִנַּיִן אַף בַּאֲכִילָה וּשְׂבִיעָה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ״. וּמִנַּיִן לִכְשֶׁיֵּרְדוּ בְּתוֹךְ מֵעָיִם. תַּלְמוּד לוֹמַר (וַהֲסִירוֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ) (מיכה ו׳:י״ד) ״[וְיֶשְׁחַךָ בְּקִרְבֶּךָ״], הֵן בִּרְשׁוּתִי לִתֵּן בָּהֶם מְאֵרָה בַּבַּיִת כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן בָּהֶן בַּשָּׂדֶה, כְּנִימָה וְרַקְבּוּבִית בַּפֵּרוֹת וְיַיִן מַחֲמִיץ וְשֶׁמֶן מַבְאִישׁ וּדְבָשׁ מַדְבִּישׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ בָנִים וַעֲבָדִים הַרְבֵּה, וְהָיוּ נִזּוֹנִין וּמִתְפַּרְנְסִין מִתַּחַת יָדוֹ וּמַפְתֵּחַ שֶׁל אוֹצָר בְּיָדוֹ, כְּשֶׁהֵן עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ הוּא פּוֹתֵחַ אֶת הָאוֹצָר וְהֵן אוֹכְלִין וּשְׂבֵעִין וּכְשֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ הוּא נוֹעֵל אֶת הָאוֹצָר וְהֵן מֵתִים בָּרָעָב, כָּךְ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁעוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקּוֹם מַהוּ אוֹמֵר? (להלן כ״ח:י״ב) ״יִפְתַּח ה׳ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמָיִם״, וּכְשֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מַהוּ אוֹמֵר ״וְחָרָה אַף ה׳ בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם״.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: כִּכָּר וּמַקֵל יָרְדוּ כְרוּכִין מִן הַשָּׁמָיִם, אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם עֲשִׂיתֶם אֶת הַתּוֹרָה הֲרֵי כִּכָּר לֶאֱכֹל וְאִם לָאו הֲרֵי מַקֵּל לִלְקוֹת בּוֹ, וְהֵיכָן פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל דָּבָר, (ישעיהו א׳:י״ט-כ׳) ״אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכֵּלוּ״. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: סֵפֶר וְסַיִף יָרְדוּ כְּרוּכִין מִן הַשָּׁמַיִם, אָמַר לָהֶם אִם עֲשִׂיתֶם אֶת הַתּוֹרָה הַכְּתוּבָה בַּזֶּה הֲרֵי אַתֶּם נִצּוֹלִין מִזֶּה וְאִם לָאו אַתֶּם לוֹקִין בּוֹ, הֵיכָן פֵּרוּשׁוֹ, (בראשית ג׳:כ״ד) ״וַיְגָרֵשׁ אֶת הָאָדָם וְגוֹ׳ וְאֶת לַהַט הַחֶרֶב״ וְגוֹ׳.
כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ – כְּתִיב (ויקרא כ״ו:מ״ב) ״וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְגוֹ׳ וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר״. מִן הַפָּסוּק הַזֶּה אַתָּה לָמֵד שְׁנֵי דְבָרִים, שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד הַמִּילָה, כְּשֵׁם שֶׁמִּילָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת כָּךְ כִּבּוּשָׁהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וְעוֹד שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל מַה שֶׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, בְּיוֹם רִאשׁוֹן כְּתִיב ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב״ וּבָאָרֶץ כְּתִיב (לעיל ח׳:ז׳) ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה״, בַּשֵּׁנִי כְתִיב ״יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם״ וּבָאָרֶץ כְּתִיב (לעיל ח׳:ז׳) ״אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם״, בַּשְּׁלִישִׁי כְתִיב (בראשית א׳:י״א) ״תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא״ וְגוֹ׳ וּבָאָרֶץ כְּתִיב ״אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה״, בָּרְבִיעִי כְתִיב (בראשית א׳:י״ד) ״יְהִי מְאֹרֹת״ וּבָאָרֶץ כְּתִיב (לעיל ח׳:ח׳) ״אֶרֶץ וְגוֹ׳ לֹא תֶּחְסַר כֹּל בָּהּ״, בַּשִׁשִּׁי נִבְרָא אָדָם וְחַוָּה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א׳:כ״ו) ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם״ וּבָאָרֶץ כְּתִיב ״כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה״, בַּשְּׁבִיעִי כְתִיב (בראשית ב׳:ג׳) ״וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי״ וּבָאָרֶץ כְּתִיב ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ״, רְאֵה מַה חִבָּה חִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַבְּרִיּוֹת שֶׁבָּרָא בְּעוֹלָמוֹ. אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, לֹא חִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֻמָּה בָעוֹלָם כְּשֵׁם שֶׁחִבֵּב אֶתְכֶם שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ז׳:ו׳) ״וּבְךָ בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה״ וְלֹא חִבֵּב מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֶלָּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר ״אֶרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ״, הֲרֵי אַתֶּם נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ עַל מְנַת הַדְּרִישָׁה שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק״ה:מ״ד-מ״ה) ״וַיִתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם... בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹר⁠(וֹ)⁠תָיו״ וְגוֹ׳.
אֶרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךְ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ
ארץ שלמעלה נקראת ארץ החיים
פָּתַח אַחֵר וְאָמַר, (קהלת י) אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ. וְכָתוּב (שם) אֵי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ. הַפְּסוּקִים הַלָּלוּ קָשִׁים אהֲדָדִי, וְלֹא קָשִׁים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץזוֹ הָאָרֶץ שֶׁלְּמַעְלָה שֶׁשּׁוֹלֶטֶת עַל כָּל אוֹתָם הַחַיִּים שֶׁלְּמַעְלָה, וּמִשּׁוּם כָּךְ נִקְרֵאת אֶרֶץ הַחַיִּים, וְעָלֶיהָ כָּתוּב (דברים יא) אֶרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךְ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד. וְכָתוּב אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ. לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, בִּמְדֻיָּק. וְכָל כָּךְ לָמָּה? מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד) בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.
(זהר בראשית דף צה:)
תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךְ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה
שֶׁכָּל המִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, הַקָּב״ה מִשְׁתַּבֵּחַ בּוֹ לְמַעְלָה ולְמַטָּה,
רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (איוב כח) כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה. כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לִבְנֵי אָדָם לְהִסְתַּכֵּל בְּמַעֲשֵׂי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְהִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה יָמִים וְלֵילוֹת, שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְׁתַּבֵּחַ בּוֹ לְמַעְלָה וּמִשְׁתַּבֵּחַ בּוֹ לְמַטָּה, מִשּׁוּם שֶׁהַתּוֹרָה הִיא עֵץ חַיִּים לְכָל אוֹתָם הָעוֹסְקִים בָּהּ לָתֵת לָהֶם חַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָתֵת לָהֶם חַיִּים בָּעוֹלָם הַבָּא.
משגיח על א״י תמיד שהיא נותנת מזון לכל חית השדה
בֹּא רְאֵה, כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט, לָתֵת לָהֶם מָזוֹן וּלְסַפֵּק אוֹתָם מִכָּל מַה שֶּׁהִצְטָרְכוּ, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מַשְׁגִּיחַ בָּהּ תָּמִיד, שֶׁכָּתוּב (דברים יא) תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךְ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. מִשּׁוּם שֶׁאֶרֶץ זוֹ מַה כָּתוּב בָּהּ? (משלי לא) מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ. אַחַר כָּךְ הִיא נוֹתֶנֶת מָזוֹן וְטֶרֶף לְכָל חַיּוֹת הַשָּׂדֶה, שֶׁכָּתוּב (שם) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ.
(זהר בראשית דף קז.)
תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךְ בָּהּ
כשברא הקב״ה את הלבנה תמיד הסתכל בה
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַלְּבָנָה, הָיָה תָמִיד מִסְתַּכֵּל בָּהּ, כַּכָּתוּב (דברים יא) תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךְ בָּהּ. הַשְׁגָּחָתוֹ בָהּ תָּמִיד.
וְכָתוּב אָז רָאָהּ, שֶׁהֲרֵי הַשֶּׁמֶשׁ בְּהַשְׁגָּחָתוֹ בָהּ מְאִירָה. וַיְסַפְּרָהּ, מַה זֶּה וַיְסַפְּרָהּ? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כח) מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ.
יושבת בתיקון יב מחולקת לשבעים על ז עמודים
הֱכִינָהּ, שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת בְּתִקּוּן בִּשְׁנֵים עָשָׂר תְּחוּמִים מְחֻלֶּקֶת לְשִׁבְעִים שָׂרִים, הִתְקִין אוֹתָהּ בְּשִׁבְעָה עַמּוּדִים עֶלְיוֹנִים לְהֵאוֹר וְלָשֶׁבֶת עַל שְׁלֵמוּת.
וְגַם חֲקָרָהּ, לְהַשְׁגִּיחַ עָלֶיהָ תָּמִיד, פַּעַם אַחַר פַּעַם, שֶׁאֵין פּוֹסֵק לְעוֹלָמִים.
ואח״כ הזהיר את האדם
וְאַחַר כָּךְ הִזְהִיר אֶת הָאָדָם וְאָמַר, וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה, שֶׁהֲרֵי הִיא מִתְעַטֶּרֶת עַל הַתַּחְתּוֹנִים לִירָא וְלָדַעַת אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּגְלָלָהּ.
וְסוּר מֵרָע בִּינָה, בֵּרוּר מֵהַפְּסֹלֶת שֶׁלֹּא לִקְרַב עִמּוֹ, וְאָז הַשְׁגָּחַת [המצאות] הַבִּינָה לָדַעַת וּלְהִסְתַּכֵּל בִּכְבוֹד הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן.
(זהר בראשית דף קצט.)
עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה
נוה שאנן לעתיק יומין
תָּנָא בִּצְנִיעוּתָא דְּסִפְרָא, מַהוּ עֵינֶיךָ תִרְאֶנָה יְרוּשָׁלַם נָוְה שַׁאֲנָן. וְכִי יְרוּשָׁלַים נָוְה שַׁאֲנָן הוּא, וְהָא כְּתִיב (ישעיה א) צֶדֶק יָלִין בָּה. וּבַאֲתָר דְּאִשְׁתְּכַח צֶדֶק, לָאו שָׁקִיט, וְלָאו שַׁאֲנָן הוּא. אֶלָּא עֵינֶיךָ תִרְאֶנָה יְרוּשָׁלַם נָוְה שַׁאֲנָן, נָוְה שַׁאֲנָן, לְעַתִּיק יוֹמִין אִתְּמַר, (דישגח באלין עיינין) דְּהַהוּא עֵינָא שָׁקִיט וְשַׁאֲנַן. עֵינָא דְּרַחֲמֵי, עֵינָא דְּלָא נָטִיל מֵאַשְׁגָּחוּתָא דָּא, לְאַשְׁגָּחוּתָא אַחֲרָא.
עינך ולא עיניך. ירושלים ולא ציון.
וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב (קמ״ו ע״ב), עֵינֶךָ תִּרְאֶינָּה חָסֵר יוֹ״ד, וְלָא עֵינֶיךָ. וּמַה דְּאָמַר יְרוּשָׁלַם וְלָא צִיּוֹן, הָכִי אִצְטְרִיךְ, לְאַכְפְּיָיא (דף קל״ז ע״ב) לְדִינָא, דְּאִשְׁתְּכַח בָּה וּלְרַחֲמָא עָלָהּ.
תָאנָא, כְּתִיב (דברים יא) עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה, (הדא הוא דכתיב צדק ילין בה דבה אשתכחו גזרי דדינין יתיר מכל שאר אתרי) (נ״א דכתיב צדק ילין בה דבה אשתכחו גזרי דדינין יתיר מכל שאר אתרי ותאנא, כתיב (דברים יא) עיני ה׳ אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה) וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי, יִשְׁתְּכַּח בָּהּ עֵינָא חַד דְּרַחֲמֵי.
עין דעתיק עתיקין [רחמים גדולים]
עֵינָא דְּעַתִּיקָא דְּעַתִּיקִין הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה נד) וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. כֵּיוָן דְּאָמַר רַחֲמִים, מַהוּ גְּדוֹלִים. אֶלָּא אִית רַחֲמֵי, וְאִית רַחֲמֵי. רַחֲמֵי דְּעַתִּיק דְּעַתִּיקִין, אִינּוּן אִקְרוּן רַחֲמִים גְּדוֹלִים. רַחֲמֵי דִּזְעֵיר אַנְפִּין, אִקְרוּן רַחֲמִים סְתָם. (מהנ״א הוא: משום דאית ביה ימינא ושמאלא, דינא ורחמי) וּבְגִין כָּךְ וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבְּצֵךְ, דְּעַתִּיק יוֹמִין.
(זהר במדבר דף קלז:)
תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךְ בָּהּ
בחדר רביעי דמות יעקב זקן בסידור יהו״ה
בַּחֶדֶר הָרְבִיעִי, הַדְּמוּת שֶׁל יַעֲקֹב הַזָּקֵן, בְּסוֹד יְה״וּ, שֶׁנּוֹטֵל יְרֻשָּׁה שֶׁל אָב וָאֵם, וְהוּא מִתְגַּדֵּל בְּתוֹכָם וְהוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם. דֶּרֶךָ צְנִיעוּת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כָּךְ נִרְאֶה, כְּמוֹ שֶׁסִּדּוּר הָאוֹתִיּוֹת שֶׁל רִבּוֹן הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁהֵם מִסְתַּדְּרִים יהו״ה, דֶּרֶךְ הַזָּכָר לָשִׂים תָּמִיד נְקֵבָתוֹ לְפָנָיו, לְהַשְׁגִּיחַ בָּהּ, וּלְסַלֵּק מִמֶּנָּה חֲשָׁד וְקִנְאָה, וְאֵין נוֹתֵן עֵינוֹ בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת. י׳ זָכָר, ה׳ נְקֵבָה. י״ה, הִנֵּה נְקֵבָה לִפְנֵי הַזָּכָר כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ תָּמִיד.
יוסף תמיד לפני אמו,
הַבֵּן הוֹלֵךְ לִפְנֵי אִמּוֹ, לְכַסּוֹתָהּ מִן הָעַיִן, בִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ וּכְבוֹד אָבִיו. וְסִימָנָךְ - (בראשית מט) בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף. שֶׁכָּתוּב (שם לג) וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל, יוֹסֵף לִפְנֵי אִמּוֹ.
יעקב שם נקבתו לפניו להשגיח תמיד בה ולא באחרת
יַעָקֹב נָטַל נְקֵבָתוֹ וְשָׂם אוֹתָהּ לְפָנָיו, לְהַשְׁגִּיחַ בָּהּ (תמיד) וְלֹא בְּאַחֶרֶת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים יא) תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךְ בָּהּ, שֶׁאֵין מִסְתַּלֶּקֶת מֵהָעַיִן רֶגַע אֶחָד. וְזֶהוּ סוֹד הָאוֹתִיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, שֶׁיִּהְיֶה הַסִּדּוּר הַזֶּה מַעְלָה וּמַטָּה.
(זוהר חדש שיר השירים)
תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךְ בָּהּ
בשלושה לא אומרים למי
בִּשְׁלֹשָה, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. כָּאן לֹא אוֹמְרִים לְמִי מְבָרֵךְ, אַף עַל גַּב שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה, לֹא אָמַר לְמִי שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, אוֹ לַשֵּׁם, וְלֹא אוֹמְרִים אֶלָּא נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ, וְלֹא אוֹמְרִים לְמִי.
וזהו שנותנים העינים בה, מאותו מזון שהוא נטל- אנו אוכלים
וְכָאן הֵעִירוּ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁהַכּוֹס הַזּוֹ שֶׁל בְּרָכָה עוֹמֶדֶת לְפָנָיו, וְעֵינָיו מִסְתַּכְּלִים בָּהּ, וְהַסּוֹד - (דברים יא) תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךְ בָּהּ. וְאוֹתָהּ הַכּוֹס שֶׁל בְּרָכָה נוֹטֶלֶת בְּרָכוֹת וּמְזוֹנוֹת מִתּוֹךְ שְׁלֹשֶׁת הָאָבוֹת. וּמֵאוֹתוֹ הַמָּזוֹן שֶׁהוּא נָטַל אָנוּ אוֹכְלִים. וְעַל זֶה מִסְתַּכְּלִים בּוֹ, וְאוֹמְרִים נְבָרֵ״ךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. נַסְכִּי״ם דַּעְתֵּנוּ לְבָרֵךְ, מִשּׁוּם שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, מֵאוֹתוֹ הַמָּזוֹן שֶׁהוּא נָטַל לָזוּן אֶת הָעוֹלָם.
(זוהר חדש ספרא תניינא)
אַרץ׳ֹ אַלַּתִּי אַללָּהֻ רַבֻּךַּ מֻתַּעַּהַדֻהַא וַדַאאִמַא עִנַאִיתֻהֻ בִּהַא מִן אַוַּלִ אלסַּנַתִ אִלַי׳ אכִ׳רִהַא
ארץ אשר ה׳ אלהיך, קבל את אחריותה עליו, ובתמידות טפולו בה, מן ראשית השנה עד אחריתה.
אשר י״יא דורש אותה – והלא אף כל הארצות הוא דורש, שנאמר: להמטיר על ארץב לאג איש וגו׳ (איוב ל״ח:כ״ו). כביכול אינו דורש אלא אותה, ועל ידי אותה דרישה שדורשה דורש כל הארצות עמה.
תמיד עיני י״י אלהיך בה – לראות מה היא צריכה ולחדש בהד גזירות, עתים לטובה ועתים לרעה וכו׳, כדאיתה במסכת ראש השנה (בבלי ר״ה י״ז:).
מרשית השנה – מראש השנה נדון מה יהא בסופה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917 נוסף כלשון הפסוק: ״אלהיך״.
ב. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34: ״הארץ״.
ג. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5: ״ולא״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״לה״.
אשר י"י אלהיך דרש אתה [A LAND] WHICH HASHEM YOUR GOD CARES FOR – But does He not care for all lands, as it said, "[Who has cleft a way for the lightning of the thunder …] to cause rain even on a land where no man is" (Iyyov 38:26)? But, if one can say so of God, He cares for that land alone, but through the care which He bestows on it, He cares also for all other lands with it (Sifre Devarim 40:1).
תמיד עיני י"י אלהיך בה THE EYES OF HASHEM YOUR GOD ARE ALWAYS UPON IT – to see what it requires, and to make new dispensations for it, sometimes for good and sometimes for bad, as is stated in Treatise Rosh Hashanah 17b.
מרשית השנה FROM THE BEGINNING OF THE YEAR [TO THE END OF THE YEAR] – At the beginning of the year it is decided by God what will be right up to the end of it (Rosh Hashanah 8a).
פס׳: ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה – דורש 1להפריש ממנה חלה ותרומה ומעשרות.
תמיד עיני ה׳ אלהיך בה2עתים לטובה עתים לרעה. לטובה כיצד הרי שהיו ישראל רשעים בראש השנה ונגזרו עליהם גשמים מעוטים וחזרו בתשובה להוסיף עליהם אי אפשר שכבר נגזרה גזירה אלא תמיד עיני ה׳ אלהיך בה ומורידן בזמנן ומשלח להן ברכה. לרעה כיצד הרי שהיו ישראל צדיקים בראש השנה ונגזרו עליהן גשמים מרובין וחזרו בהן לימנע מהן אי אפשר שכבר נגזרה גזירה אלא הקב״ה מורידן שלא בעתם כשאין הארץ צריכה להם שנאמר תמיד עיני ה׳ אלהיך בה. מראשית השנה ועד אחרית השנה מגיד שמראש השנה נגזר עליה כמה רוחות כמה עננים כמה גשמים כמה טללים יבואו לה.
ד״א: מראשית השנה3וכי התבואה בשנה כל השנה אלא מלמד שהקב״ה שולח ברכה אפילו באוצרות וכן הוא אומר (דברים כ״ח:ח׳) יצו ה׳ אתך את הברכה באסמיך ואפילו בעריבה מתברכת העיסה שנא׳ (שם) ברוך טנאך ומשארתך. ואפילו בשעת האכילה מתברכת שנא׳ (שם ח) ואכלת ושבעת. לכך נאמר מראשית השנה ועד אחרית השנה. מלמד שכל השנה כולה ברכתו עליכם.
ד״א: מרשית – חסר אלף מלמד 4שכל שנה שרשה בתחלה וישראל חוזרין בתשובה נותן לה אחרית שנה טובה לשון אחרית כמו תקוה ואחרית:
1. להפריש ממנה חלה וכו׳. כי הוא חובת הארץ דוקא:
2. עתים לטובה עתים לרעה וכו׳. (ר״ה י״ז:) ע״ש:
3. וכי התבואה וכו׳. וכי תבואה עומדת בארץ כל השנה הרי נקצרת בזמנה. ובספרי הגי׳ וכי יש פירות בשדה כל השנה:
4. שכל שנה שרשה וכו׳. (ר״ה טז):
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

רק יש לה צורך כל השנה לשום השם עיניו עליה. והטעם בדרך משל: כאדם שיראה כל מה שהיא צריכה ויתן הכל בעתו.
מרשית – בלא אל״ף, וכן רבים, [כמו: שלתך אשר שאלת (שמואל א א׳:י״ז), אם לא שריתיך לטוב (ירמיהו ט״ו:י״א), שריתא ישראל (דברי הימים א י״ב:ל״ט), לחטת (במדבר ט״ו:כ״ד), ומצתי (במדבר י״א:י״א), גם היוצת מבין רגליה (דברים כ״ח:נ״ז)].⁠ב על כן כתב: והיה אם שמוע תשמעו {וגו׳} ונתתי מטר ארצכם (דברים י״א:י״ג-י״ד), [בעבור שהוא רואה בכל עת שהיא צריכה וממטיר עליה.]⁠ג וזה טעם: עיני י״י אלהיך בה מרשית השנה.
א. בכ״י פריס 177: ושריתי.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
FROM THE BEGINNING. Me-reshit (from the beginning) is spelled without an alef.⁠1 There are many such instances.⁠2 Scripture therefore3 goes on to say, And it shall come to pass (v. 13); and I will give the rain of your land in its season (v. 14).⁠4 This is what Scripture means by the eyes of the Lord are always upon it.⁠5
1. The world reshit is usually spelled with an alef.
2. Where a silent alef is dropped.
3. That is, because the land requires God's supervision.
4. That is, Scripture states that God will give rain in its season if Israel observes God's laws, because the land requires God's supervision. God will care for the land if Israel observes His commandments.
5. It means that God looks upon the land to see whether the inhabitants are observing His laws.
ארץ אשר י״י אלהיך דורש אותה – לפקוד אותה ואת יושביה ולדקדק במעשיהם.
תמיד עיני י״י אלהיך בה – לבדקם, שאינם ניזונים אלא על פי מעשיהם.
ארץ אשר י"י אלהיך דורש אותה – A LAND WHICH HASHEM YOUR GOD SEEKS IT – to pay attention to it and its inhabitants and to be exacting in their deeds.
תמיד עיני י"י אלהיך בה – THE EYES OF HASHEM YOUR GOD ARE ALWAYS ON HER – to check them, for they are only nourished according to their deeds.
דרש אותה – לפקוד את יושביה ולדקדק את מעשיהם.⁠1
מרשית השנה – חסר אל״ף.⁠2
ועד אחרית שנה – ברשותו לברך את הפירות אף כשהם בבתיכם וכן אמר יצו י״י אתך את הברכה באסמיך (דברים כ״ח:ח׳).
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מאבן עזרא.
דורש אותה, "He cares for it constantly;⁠" He examines the people's morals in that land especially carefully.
מרשית השנה, "from the beginning of the year;⁠" the word ראשית appears here without the customary letter א.
ועד אחרית שנה, right until the end of the year. He is entitled to bless the fruit of the land even after it has reached their storage places in their homes. We know that from the promise in Deut. 28,8, יצו ה' את הברכה באסמיך, "the Lord will command the blessing in your barns.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה תמיד – ע״ד הפשט עיקר השגחתו בארץ ההיא, כי בודאי כל הארצות הוא דורש, אבל הענין כי עקר הדרישה וההשגחה שם ומשם מתפשטת לשאר הארצות, כענין הלב באדם שהוא נתון באמצע הגוף שהוא עקר החיות ומשם החיות מתפשט לשאר האברים. ובא הכתוב ללמדנו שאין ארץ ישראל נתונה תחת ממשלת הכוכבים והמזלות כשאר הארצות, ואינה נמסרת לדרישת אלהי מעלה כשאר האקלימין, אבל הקב״ה בעצמו ובכבודו דורש אותה תמיד, לא מנה עליה משאר הכחות שוטר ומושל, וזהו שאמר דוד ע״ה על ארץ ישראל (תהלים פ״ז:ז׳) כל מעיני בך, באורו עקר השגחתי ועיוני אינו אלא בך, כי משם יתפשט לשאר העולם.
וע״ד הקבלה ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה תמיד זו ביהמ״ק של מעלה שעליו אמר הכתוב (ישעיהו ס״ו:א׳) והארץ הדום רגלי, כי רגלי האדם סופו, ועל כן הזכיר בה ה׳ אלהיך, ומזה נקרא ביהמ״ק של מטה (שם ס״ד) בית קדשנו ותפארתנו, כלומר ביתו של קדשנו ותפארתנו, כי קדשנו הוא הכבוד, וזהו סוד הכתוב (תהלים צ״ו:ו׳) עוז ותפארת במקדשו.
ויש לך להשכיל מה שהזכיר בפסוק של מעלה והארץ אשר אתם עוברים שמה היא הארץ הגופנית שבה ביהמ״ק של מטה, וזהו שהזכיר בה הרים וגבעות, למטר השמים תשתה מים, באר לך כי הארץ ההיא למטר השמים תשתה מים, אבל זאת בשמים, והיא העשירית, וזהו לשון תמי״ד, כלומר מדת יו״ד, ומזה נשתבחה הארץ ההיא בעשרה דברים (דברים ח׳:ח׳) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש, שהן שבעה המינין, ושבולת שועל ושיפון וכוסמין, הרי עשרה, והכל רמז אל הארץ הנזכרת בפרשת בראשית.
מרשית השנה – חסר אל״ף, ויהיה הרמז לחדש תשרי שהוא ראש השנה לבריאתו של עולם, ודרשו רז״ל, מראש השנה נדון מה יהא בסופה.
'ארץ אשר ה' אלו-היך דרש אתה תמיד, עיני ה' אלו-היך בה, "a land which the Lord your God seeks out; the eyes of the Lord your God are upon it from the beginning of the year until the end.⁠" According to the plain meaning of the text Moses means that God's supervisory activities are concentrated on this land more than on any other. Once God has found out what goes on in the land of Israel, His gaze extends further and further and encompasses the rest of the globe. The matter is similar to man's organs. First and foremost the heart is examined to determine its condition, seeing that life or death depend in large measure on the condition of the heart, the center of man's organisms. Subsequently, a physician examines other limbs and organs which are more peripheral than the heart. The major point of our verse is that the condition of the land of Israel is not left to God's agents, horoscopic influences, etc., but that God Himself super-vises this land on an ongoing basis.
This is also what David referred to in Psalms 87,7 when he said כל מעיני בך, "all My fountains are within you.⁠" The word מעין is perceived as related to עין, eye; David quotes God as saying that His principal supervision is concentrated on "you,⁠" the land of Israel. From there it will extend throughout the rest of the world.
A kabbalistic approach: the words ארץ אשר ה' אלו-היך דורש are a reference to the Sanctuary in the celestial regions. Concerning this celestial Sanctuary the prophet Isaiah 66,1 already quoted God saying that whereas the heavens are "My throne, the earth is My footstool.⁠" "Feet" symbolize a lower extremity. The reason Moses speaks here of two attributes, i.e. ה' אלו-היך, is because he wants to display the linkage between the terrestrial and the celestial Sanctuary, i.e. two extremities of the concept Sanctuary. The terrestrial Sanctuary is known as בית קדשנו ותפארתנו, "the house of our holiness and glory,⁠" i.e. dedicated to the One Who is our Holy One and our glorious One. The word קדשנו refers to the attribute כבוד, and we find this reflected in Psalms 96,6 עז ותפארת במקדשו, "strength and glory are found in His Sanctuary.⁠"
In this connection you must appreciate the previous verse (11) והארץ אשר אתם עוברים שמה, "and the land which you are passing over to, etc.⁠" In that verse the Torah refers to the terrestrial land of Israel, the one on which the terrestrial Sanctuary is to be erected. To make this distinction clear Moses describes the mountains and hills in that land which receives its rainfall from heaven (obviously not heaven itself) as distinct from the celestial regions. However, the land mentioned in our verse (12) is a "land" in the celestial regions, the "tenth" emanation as alluded to by the word תמיד better read as מדת י, "the tenth attribute, emanation.⁠" Seeing that this is so, i.e. the correlation of the celestial Sanctuary and the terrestrial Sanctuary, "our" land is blessed with ten blessings as spelled out in Deut. 8,8 where we explained how, although only seven species are explicitly mentioned there, actually 10 are meant. This entire verse is an allusion to the word הארץ mentioned at the beginning of Genesis.
מרשית השנה, "from the beginning of the year.⁠" The word מרשית is spelled without the customary letter א after the letter ר [and can thus be read מתשרי]. This is an allusion to the New Year, the first of the month of Tishrei, anniversary of the creation, the day on which God sits in judgment of His creatures. Our sages in Rosh Hashanah 8 see in this the source for God predetermining our fates for the whole ensuing year, based on our past performance.
ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה – לפקוד יושביה ולדקדק במעשיהם תמיד שאינם נידונים אלא על פי מעשיהם והקב״ה כשהוא פוקד אותם אומר אם שמוע תשמעו למצותי אתן גשמיכם בעתם.
ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה תמיד – לפקוד יושביה ולדקדק במעשיהם שאינן נדונין אלא לפי רוב מעשיהם ולפי׳ והיה אם שמוע תשמעו וגו׳ אז ונתן מטר ארצכם בעתו. וכן מסיק בפ״ק דר״ה תמיד עיני ה׳ אלהיך בה עתים לטובה עתים לרעה כיצד הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בר״ה ופסקו להם גשמים מועטים ולבסוף חזרו בהם להוסיף עליהם א״א שכבר נגזרה גזרה אלא הקב״ה מוריד אותם לארץ הצריכה להם עתים לרעה כיצד וכו׳ כדאיתא התם.
מרשית השנה – חסר אלף מכאן אמר ר׳ יצחק בפ״ק דר״ה דכל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה שנא׳ מראשית השנה ועד אחרית שנה מכלל דאית לה אחרית פי׳ רשה בתחלתה שהעולם זכאי ונוהגין עצמן בשפלות ובענוה.
ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד, "a land which the Lord your G–d looks after constantly;⁠" He does so with a view to examine its inhabitants' way of life as they will be judged according to their actions and the frequency with which the perform the commandments. This is why we recite twice daily the second paragraph of the kriyat sh'ma, commencing with the words: "it will be as a result of your observing My Commandments ........ that I will give the required amount of rain at the proper time, etc.⁠" (verse 17 in our chapter) Also the sages in the Talmud, tractate Rosh Hashanah folio 17, explain our verse in the following sense. Concerning the word: בעתו, "at its appropriate time,⁠" our sages say that rainfall may occur as a blessing or as a curse, depending on the condition of the growing crops at the time when it descends. If at the time of Rosh Hashanah, the Jewish people were in a state of disgrace due to non observance, G–d may supply only a little rainfall; this may spur them to engage in repentance. It will not make sense to suddenly increase the rainfall, as the decree had already been sealed and executed. If they had been in good standing at the beginning of the year, and G–d therefore had provided the required amount of rain, but they subsequently became corrupted, how would G–d be able to retract the rain that had already descended? Therefore, Rosh Hashanah is the time at which G–d decrees the required amount of rainfall for the year at that time, but lets it descend on the part of the land that requires it if the conduct of the people deserves it, and on a different part of the land where it goes to waste, if the conduct of the people is such that it had forfeited this blessing.
מרשית שנה, "from the beginning of the year.⁠" Why has the word ראשית, spelled defectively, without the letter א after the letter ר? Rabbi Yitzchok, on folio 16 in the above quoted tractate of the Talmud, claims that any year which commences apparently poorly, will by the time it comes to its end have become much better. If Moses added the word: עד אחרית "until the end,⁠" this is proof that the year will have an end for those who doubted that at its beginning. The meaning of the word: רשה, i.e. ראשית, without the letter א, is: that the year started poorly so that its people would becoming humble and deserve better by the end of it.
ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה׳ אלהיך בה – לפקוד יושביה ולדקדק במעשיהם שאינם נידונים אלא לפי רוב מעשיהם ולפי׳ אם שמוע תשמעו אל מצותי אז ונתתי מטר ארצכם בעתו וכן מסיק פ״ק דר״ה עיני ה׳ אלהיך בה עתים לטובה ועתים לרעה עתים לטובה כיצד הרי שהיו יש׳ רשעים גמורים בר״ה ופסקו להם גשמים מועטים ולסוף חזרו בתשו׳ להוסיף עליהם אי איפשר שכבר נגזרה גזירה אלא הקב״ה מורידן בזמנן ועל הארץ הצריכה להם. עתים לרעה כיצד הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בר״ה ופסקו להם גשמים מרובין ולסוף סרחו לחסר א״א שכבר נגזרה גזירה אלא הקב״ה מורידן שלא בזמנן ועל הארץ שאינה צריכה להם.
מראשית השנה חסר א׳ – מכאן א״ר יצחק בפ״ק דר״ה כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה שנא׳ מראשית השנה מכלל דאית שנה שרשה בתחלתה פי׳ שהעולם זכאין ונוהגין עצמן בשפלות ובענוה.
(יב-יג) מרשית השנה – אותיות מתשרי. סמך עיני ה׳ אלהיך בה לוהיה לומר אם שמוע תשמע עיני ה׳ אלהיך בה כי כמים הפנים לפנים.
ועד אחרית שנהוהיה אם שמוע – לומר אם תשמעו עד אחרית השנה יתן הגשמים בזמנם ובמקום שצריך להם ואם היו צדיקים בתחלת השנה והקב״ה גזר עליהם גשמים וסרחו מורידן במדברות ובימים.
מראשית השנה [וכו׳] – נוטריקון שלו ר״ח שבתון, יום טוב, תלמוד תורה. ורומז למה שאמרו רז״ל (ביצה ט״ז א׳) מזנותיו של אדם קצובין לו בר״ה חוץ מאלה הארבעה שאם פוחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו.
עיני י״י אלהיך בה מראשיתא השנה ועד אחרית השנהב – כי כל השנה יצטרך שהשם יפקדנה ולרגעים ישקנה, כמו שיאמר אחר כן, ולא כן ארץ מצרים, לכן צריך שתפקוד עצמך כל השנה להיותך אהוב אצלו ית׳.
א. כן בכ״י המבורג, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״מרשית״.
ב. כן בכ״י המבורג, וכמה בכמה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״שנה״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

ואתה צריך להיות עיניך ולבך שם כל הימים כי הוא ולא אחר הדורש אותה תמיד בעיני השגחתו מראשית השנה ועד אחרית׳ – ירצה שאפילו בימות הגשמים שהוא ראשית השנה והגשמים יותר טבעיים הוא משים השגחתו בה על ירידת הגשמים בה כמו שהוא בימות הקיץ שאינן כל כך מצויין בדרך הטבע.
עיני י״י אלהיך בה לראות מה היא צריכ׳ לחדש בה גזרו׳ עתי׳ לרעה ועתים לטובה. פרשו בר״ה עתי׳ לטובה כיצד הרי שהיו ישר׳ רשעי׳ בר״ה ופסקו להם גשמים מועטים לסוף חזרו בהם להוסיף עליהם א״א שכבר עזרה גזרה אלא הב״ה מורידן בזמנן על הארץ הצריכ׳ להם ופרש״י פעמי׳ שהעתים הנתונים בסוף השנה לטובה להקל עליה מן הפורענות הנגזר עליה בר״ה ועתי׳ לרעה כיצד הרי שהיו ישראל צדיקים בר״ה ופסקו להם גשמי׳ מרובי׳ לסוף חזרו בהם לפחות מהן א״א שכבר נגזרה גזרה אלא הב״ה מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינ׳ צריכה להן ופרש״י ופעמי׳ שהו׳ לרעה לפחות מן הטובה שפסקו להם על הארץ שאינה צריכ׳ להם ביערו׳ ובמדברו׳ ומה שהכריח׳ לומר זה ולא אמרו שמראשי׳ השנה עד אחרי׳ השנה הוא משגיח בה לראו׳ מה היא צריכ׳ הוא מפני שהיה די לומר עיני י״י אלהיך בה בלבד מאי מראשית השנה עד אחרי׳ השנה ועוד שמה שפסקו עליה בראש השנ׳ שהכל נפקדי׳ בר״ה הוא הנוהג בכל השנ׳ ומאי עוד אחרי׳ שנה דקאמר אלא לומר לך שמחדש בה גזרות עתי׳ לרעה ועתים לעובה שפסקו עליה בראשית השנה אם נשתנו אנשים לטובה או לרעה חוזר ומחדש עליה גזרו׳ בסוף השנה לגרוע או להוסיף עתים לטובה ועתים לרעה כפי הראוי להם בעת ההיא:
ולכן לא בכחך ועוצם ידך תעשה חיל בארץ ההוא. כי כל עבודתה הם המצות ותצטרך לכוון לבך לשמים כדי שיברך את הארץ במטר בעתו. כי הוא יתב׳ הדורש אותה ותמיד עיני ה׳ אלהיך בה לא אחת ולא שתים פעמים בשנה. כי אם תמיד עיני ה׳ אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. כי בכל הימים ובכל החדשים ידרוש אותה אם בהורדת המטר כשיצטרך אליו ואם במנעו כשיזיק ואם בהתחדש הרוחות או הכאת השמש כפי הצורך לברכת התבואות. וכבר זכר הרמב״ן שהפרש׳ הזאת תזהיר כמנהגו שלעולם וממנה נלמוד כי אע״פ שהכל ברשות הקב״ה ויקל אצלו להאביד יושבי מצרים ולהוביש נהרות׳. הנה ארץ כנען תאבד יותר מהרה בשלא יוריד עליה מטרות עוזו. והיא כענין החולה שצריך זכות ותפלה לשירפאהו הש״י יותר מהבריא כשלא בא עליו שום חולי וכן היא המדה בעשיר ובעני ומאיר עיני שניהם ה׳. ומפני שאמר ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה. דרשו חז״ל בספרי וכי שאר הארצות איננו דורש והכתיב (איוב ל״ח) להמטיר על ארץ לא איש כביכול אינו דורש אלא אותה וע״י אותה הדרישה דורש כל שאר הדרישו׳ ירצו בזה שהיא מושגחת בהשגח׳ פרטית ושאר הארצו׳ בהשגחה כוללת.
דרש אתה – להשגיח על מעשי יושביה, אם הם ראויים למטר ואם לא, לפיכך,
דורש אותה, to carefully scrutinize the deeds of its inhabitants to determine if they are deserving the rain or not. Therefore, you should remain aware of the fact that
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

כביכול אינו דורש אלא אותה וכו׳. וענין זה מובן, שהארץ בלבד היה ראוי שתהיה נבראת, רק מפני שאי אפשר להיות הארץ בלבד, שאין ראוי לקבל קדושה הכל, לפיכך נבראו שאר הארצות עמה. ומפני כי אין בריאת שאר הארצות לעצמם, אלא שנבראו עמה, לפיכך כאשר דורש אותה – דורש שאר ארצות עמה, כמו שכל האברים תלוים בלב. וכן מדמין אותה חכמים ז״ל (תענית ריש י.) לומר שכל העולם מתמצית ארץ ישראל שותה, והיינו כמו שהדם הטוב והמשובח ניזון בו הלב, ושאר דם – הוא דם התמצית – ניזון בו שאר האברים, כן הוא בארץ, שכל העולם מתפרנס מתמצית ארץ ישראל. וענין התמצית הזה הוא ידוע למבינים:
עתים לטובה עתים לרעה. נראה שדיוק רז״ל (ר״ה יז ע״ב) ׳לטובה ולרעה׳, מדכתיב ״עיני ה׳⁠ ⁠⁠״, דהוי למכתב ׳עין ה׳⁠ ⁠׳, כמו ״עין ה׳ אל יראיו״ (תהלים לג, יח), וכשהוא פעמים לטובה ופעמים לרעה שפיר כתיב ״עיני ה׳⁠ ⁠⁠״ לשון רבים:
מראשית השנה נידון מה יהיה בסופה. דאין לפרש ״עיני ה׳ אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה״ כמשמעו, דאם כן לכתוב ׳עיני ה׳ אלקיך בכל השנה׳, מאי ״מראשית השנה ועד אחרית״, אלא מראשית השנה נדון מה בסופו. ובמסכת ראש השנה (יז ע״ב) ״עיני ה׳ אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית״, עתים לטובה ועתים לרעה, כיצד; הרי שפסקו לישראל גשמים מרובים, וחטאו ישראל, שלא להורידן אי אפשר, אלא מורידין אותן שלא בעונתן. משמע דהאי ״מראשית השנה עד אחרית״ בכל השנה איירי, ולא שיהא נדון בראש השנה מה יהיה בסופה. אין זה קשיא, שודאי שניהם צריכין, דאי להא מילתא לחוד אתיא, לומר שמראשית השנה נדון מה יהיה בסופה, הוי למכתב ׳עיני ה׳ בה מראשית השנה׳, מאי ״מראשית עד אחרית״, דמשמע שיתמיד עיניו בה מראשית עד אחרית, אלא בודאי עיניו תמיד בה, עתים לטובה ועתים לרעה, כיצד, הרי שפסקו גשמים לישראל וכו׳. והשתא אתיא שפיר לישנא ״מראשית השנה עד אחרית השנה עיני ה׳ בה״ להוסיף ולגרוע לפי מעשה ישראל. ומכל מקום מזה גופיה ילפינן שבראש השנה הכל נידון, דאם לא כן, למה אמר ״עיני ה׳ אלקיך בה מראשית השנה עד אחרית השנה״, אלא הכי פירושו, הגזירה שנגזרה בראש השנה – מראשית השנה עד אחרית השנה עיני ה׳ תמיד בה לגרוע ולהוסיף:
ועוד יש לומר, דמה שדרשו ז״ל ׳עתים לטובה ועתים לרעה׳, לא דרשו מן ״ראשית השנה עד אחרית השנה״, אלא דרשו זה מן קרא קמא דכתיב ״תמיד עיני הקדוש ברוך הוא בה״, ודרשינן מזה ׳עתים לטובה ועתים לרעה׳. אבל ״מראשית השנה עד אחרית השנה״ אתיא להא מילתא – מראשית השנה נגזר מה יהא בסופה:
מֵרֵשִית השנה: המסו׳1 עליו ל׳ חס׳ א׳, ודרשו רבותינו בפ״ק דר״ה2 כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, ופרש״י3 שישראל עושי׳ עצמן רשים בר״ה לדבר תחנוני׳ ותפלה כענין שנא׳ תחנוני׳ ידבר רש4, ע״כ. וכן אמרו בירושלמי5 מדוה לה בראשה ויהב לה אחרית טבא בסיפא, ובפ״ב דתענית6 סוף שתא כשתא. <ובמדרש חזית7 פסו׳ ראשך עליך ככרמל, ובויקרא רבה8 פ׳ ל״א אמ׳ הקב״ה לישראל ראשך עליך ככרמל9, הרשים שבכם חביבי׳ עלי כאליהו שעלה להר הכרמל. ועיין בספ׳ הזוה׳10 פ׳ האזינו סוף דף רצ״ג.> [מרשית].
1. המסו׳: מ״ק-ד על אתר.
2. בפ״ק דר״ה: ראש השנה טז ע״ב.
3. ופרש״י: רש״י שם, ד״ה שרשה בתחלתה.
4. תחנוני׳ ידבר רש: מש׳ יח כג.
5. בירושלמי: ראש השנה פ״א ה״ג, נז ע״ב.
6. ובפ״ב דתענית: ירושלמי תעניות פ״ב ה״א, סה ע״ב.
7. ובמדרש חזית: שיר השירים רבה, פרשה ז ו א.
8. ובויקרא רבה: פרשה לא ד.
9. ראשך עליך ככרמל: שה״ש ז ו.
10. בספ׳ הזוה׳: דברים, רצג ע״ב - רצד ע״א (אדרא זוטא).
לראות מה היא צריכה. דאל״כ מאי עד אחרית השנה, הרי כל שנפסק בראש השנה נוהג כל השנה, ועוד בעיני ה׳ אלהיך סגי. אלא לשנות גזירות הגזורות בר״ה כפי הראוי לאנשים: ול״נ דממלת תמיד קא דייק לה, דמשמע שתמיד בכל עת הוא משגיח עליה לחדש לה מה היא צריכה. וכן משמע במס׳ ראש השנה (יז:). [גור אריה]:
כדאיתא בראש השנה. אם ישראל רשעים הם בר״ה הוא גוזר שיבואו גשמים מועטים באותו שנה, וכשחוזרין בתשובה בתוך אותו שנה, אז לא יוכל להוסיף שהרי כבר נגזר, מה עושה הקב״ה מביא אותן גשמים על השדות וקרקעות, ולא למקום מדבר או ליישוב שאינו צריך לגשמים, גם מביא אותם בעתם. וכן להפך. ואם הם טובים בר״ה וכו׳:
To see what its needs are, etc. Otherwise what is the meaning of, "Until the year's end"? For whatever is decreed on Rosh Hashanah will be carried out throughout the year! Furthermore it would be enough to write, "The eyes of Adonoy, your God [are always upon it].⁠" Rather, ["From the year's beginning, etc.⁠" means] to modify the decrees that were decided on Rosh Hashanah according to what the people deserve. But it seems to me that Rashi is expounding from the word "always,⁠" which implies that Hashem is constantly watching over the Land to initiate [decrees] according to its needs. The same inference is made in Maseches Rosh Hashanah 17b. (Gur Aryeh).
As stated in tractate Rosh Hashanah. If the Jewish People are wicked on Rosh Hashanah then He will decree scarce rainfall that year. [Even] if they repent during that year then He will not increase [the rainfall], for the decree was already made. Instead, He brings that scarce amount of rain upon the fields rather than upon the wilderness and other places that do not require rainfall. Also He brings the rain in its proper time. The converse is also true — if the Jewish People are meritorious on Rosh Hashanah, etc.
אשר ה׳ אלהיך דורש – דקדק לומר תיבת אלהיך להעיר כי שבח הארץ היא כשה׳ מיחד אלקותו על ישראל אבל בזמן שישראל גולים ואין השכינה בתוכם אין שבח כל כך לארץ.
אשר ה' אלוהיך דרש, "which the Lord your God enquires after (all the time).⁠" Moses emphasizes the word אלוהיך, "your God" to remind us that the excellence of this land is conditional on the mutually exclusive relationship between Israel and its God. If Israel were to find itself in exile due to its sins, the land would not prove excellent for whoever would dwell in it after Israel would be expelled.
תמיד – גם בימות החמה עיני ה׳ בה, שלא ירד הגשם בימי הקציר, כמו שנאמר הלא קציר חטים היום (שמואל א י״ב:י״ז), ואומר שבועות חקות קציר ישמר לנו (ירמיהו ה׳:כ״ד).
ארץ אשר ה׳ אלהיך דרש אתה – ארץ מצרים אין השגחת השם נכרת וגלויה בה תמיד, לפי שהנילוס עולה ומשקה את הארץ, והאיכרים ועובדי האדמה מוליכים את מימיו בצנורות ע״י כלי השאיבה לכל שדה ושדה, ואינם א״כ נושאים עיניהם למרום ומיחלים למטר, אבל בארץ ישראל יצטרכו למטר השמים כל ימי השנה, פעם בהר ופעם בשפלה, והשם דורש אותה ומשגיח על צרכיה מראשית השנה עד אחריתה, ולולי שיפקוד אותה בגשמי רצון לא תזרע ולא תצמיח, ויפרש כל זה בפרשת והיה אם שמוע, כי בארץ ישראל ההצלחה המדינית והאושר בעוה״ז תלוים במעשי יושביה, ורז״ל אמרו והלא כל הארצות הוא דורש, אלא כביכול אינו דורש אלא אותה, וע״י אותה דרישה שדורש אותה דורש לכל הארצות:
עיני ה׳ אלהיך בה – לראות מה היא צריכה ולחדש בה גזירות, עתים לטובה ועתים לרעה:
ארץ וגו׳ דרש אתה – כיוצא בזה ״ואת שעיר החטאת דרש״ וגו׳ (ויקרא י, טז); ״וְאֵין דוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ״ (יחזקאל לד, ו). נמצא ש״דרש״ פירושו: לפקוח עין על דבר, לדאוג לדבר, להשגיח על דבר. ״וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה״ – בניגוד ל״נֶעֱזָבָה״ (ישעיהו סב, יב). הצלחתה ופריחתה של ארץ זו אינן תלויות בסדר הטבעי, שכונן אחת ולתמיד; אלא הן נתונות להשגחה האלוקית, המשגיחה עליך, מחנכת אותך ומייעדת אותך למטרות המוסריות שנקבעו על ידי ה׳ עבור האנושות.
תמיד עיני ה׳ אלקיך בה – עיני השגחת ה׳, המשגיחות עליך ומחנכות אותך, נתונות תדיר אל הארץ הזאת. ה׳ מקשר בין התפתחותה החקלאית לצרכי החינוך שלך, ומביא עליה ברכה או קללה (ראש השנה יז:).
מרשית השנה ועד אחרית שנה – ״מרשית״ חסר אל״ף רומז ל״רש״, המורה על עוני. שנת האדמה של הארץ הזאת מתחילה ללא כל ״הנחות מוקדמות״; היא ״רשה״ לחלוטין, ללא כל ירושה מהשנה הקודמת. אין השפעות חומריות מהשנה שעברה שנותנות את אותותיהן בשנה החדשה – לא לטובה ולא לרעה. אופיה של כל שנה חדשה תלוי אך ורק בהתנהגותך המוסרית.
אומרים חז״ל: עלינו להיות מודעים לכך שלהתנהגותנו המוסרית יש השפעה גדולה ומכרעת, ואם הכרה זו חיה בלבנו בתחילת השנה, תתברך השנה כולה: ״כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, שנאמר ׳מראשית השנה׳, ׳מרשית׳ כתיב״ (ראש השנה טז:).
הספרי על פסוקנו אומר מאמר מחודש: ״⁠ ⁠׳ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש׳, רבי אומר וכי אותה בלבד הוא דורש, והלא כל הארצות הוא דורש שנאמר: ׳לְהַמְטִיר עַל⁠־אֶרֶץ לֹא⁠־אִישׁ׳ וגו׳ (איוב לח, כו), ומה תלמוד לומר ׳ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה׳? כביכול אין דורש אלא ׳אותה׳, ובשכר דרישה שהוא דורשה דורש כל הארצות עמה״. הווי אומר, נאמר כאן שה׳ משגיח על ארץ ישראל, ארץ תורת ה׳. אולם אין זה אומר שכל שאר הארצות נתמעטו מהשגחתו; שכן במקומות אחרים הכתוב אומר את ההפך הגמור – שה׳ משגיח על כל הארצות. אלא הפירוש הוא כך: השגחת ה׳ על עולמו של האדם מתרכזת בהשגחתו על הארץ הזאת. ארץ ישראל נושאת בקרבה את התזכורת ההיסטורית להתגלות תורת ה׳, ובכך היא גם נושאת בקרבה את ישועתה המוסרית של האנושות. שהרי על ידי התורה המוסרית היוצאת מציון אל האנושות, תתחולל לבסוף ישועה זו, ותיכון מלכות ה׳ עלי אדמות. לפיכך ניתן לומר שפריחת ציון היא התנאי לפריחת כל האנושות. כל טיפת גשם המרווה את הארץ, יורדת מן השמים למען ציון; היא יורדת למען עתידה המוסרי של האנושות, שציון היא הערבה לו; ומרווה את הארץ – אפילו אם דור ההווה אינו ראוי לברכת הגשם.
ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה היא תחת ההשגחה ולא שדורש אותה פעם א׳ בשנה רק תמיד עיני ה׳ אלהיך בה כי גידול פירותיה תלויה בהשגחה פרטית מתמדת, וההשגחה נמשכת אחר המעשה אם טוב ואם רע, וא״כ ממילא:
ארץ אשר וגו׳: הוסיפה תורה לומר דגם בזה1 אינה שוה לכל המדינות. דאע״ג שנדרשים לגשם להשקות השדות, מ״מ אין להם דאגה מזה, דטבע המדינה להיות גשם בעתו. מה שאין כן ארץ ישראל ״ה׳ אלהיך דורש אותה״ – אינו נותן גשמים אלא על-פי חקירה לפי המעשים2.
תמיד עיני ה׳ וגו׳: ולא עוד, אלא אפילו כבר היה גשם, ותבואת השדה כבר באה לברכה, מ״מ עדיין השגחת ה׳ שולטת בה.
מראשית השנה ועד אחרית שנה: דכמה מאורעות מזדמנים, וכדאיתא במדרש רבה פרשה זו (ג,ג) דבימי רבי פינחס בן יאיר היה מקום אחד שהעכברים אכלו התבואה שבגורן, עד שעישרו כראוי. ובירושלמי ברכות פ״ט (סד,א) איתא על זה המקרא3 דאי אין מוציאין מעשרות כראוי הרי זה כתיב (תהילים קד,לב) ״המביט לארץ ותרעד״. והרבה שלוחים למקום, וא״כ נדרשת לעולם ברכת ה׳ שתהיה ארץ זבת חלב ודבש, ולא מועילה הנתינה לאבות4, על כן מסיים ״והיה אם שמוע וגו׳״.
[והיה ראוי להיות פרשה אחת עם הקודם5, שהרי ענין אחד הוא, אבל משום דפרשת ״והיה אם שמוע״ כבר כתובה בתפלין6 וכאן נכתבה בספר תורה, משום הכי כתיב בפרשה בפני עצמה]. {ועל כרחך נאמרה (מכבר) מפי הקב״ה, דמשום הכי כתיב ״ונתתי״ ולא ככל ספר דברים שמשה כמדבר מפי עצמו7, והיינו, משום שמכבר אמר משה מפי ה׳ פרשה זו, וכבר עמד בסידור ר׳ יעקב עמדין על זה8, עיי״ש}.
1. בהורדת הגשמים.
2. מפרש ״דורש אותה״ לא את הארץ אלא את אנשי הארץ, וכן משמע בספורנו ובחזקוני.
3. שאם מוציאים מעשרות כתיקונן – מתקיים פסוקנו, ואם לא...
4. כפי שביאר רבינו לעיל בפסוק ט׳ ד״ה ארץ זבת חלב ודבש.
5. ללא סימון פרשה סתומה.
6. שהרי הניחו תפילין ממתן תורה ואילך כבר ארבעים שנה, עד היום שנמצאים בערבות מואב, ובתפילין מונחות פרשיות ״שמע והיה אם שמוע״.
7. והיה צריך לכתוב ׳והיה אם שמוע תשמעו אל מצוות ה׳... ויתן (ה׳) מטר ארצכם׳...
8. זה לשונו: מלה זו (״ונתתי״) קשה, אין כמוה בכל משנה תורה הזאת אשר דיבר משה רבינו ע״ה, ואע״פ שלא מפי עצמו אמרה, מ״מ נהג בה מנהג המדבר בעדו בכל מכל כל. ובדבר הזה לא מצינו לו חבר שיתלה נתינת המטר בעצמו. ואי אפשר לדחוק ולקשר הלשון אל הפרשה למעלה כאילו הקב״ה בעצמו ובכבודו אמר, כדרך ששנה משה רבינו ע״ה פרשת עשרת הדברות בלשונו של מקום. ופלא גדול שלא שתו לבם המפרשים לדבר זה, ועדיין לא בא לידי מי שהרגיש בו. אולי מחמת שלא ידעו ליישבו שתקו... אבל על צריכים אנו כאן לדברי חכמת האמת המגלה כל סתום...
הארץ מסורה להשגחה פרטית מיוחדת של ה׳ והיא גם זקוקה להשגחה המיוחדת הזאת. הרי זו פתיחה לאזהרה שבפרשה הסמוכה.
עיני... בהתהלים ל״ג:י״ח.
אחרית שנה – בלי ה׳ הידיעה, כאילו היא מלה אחת מורכבת. השומרוני כותב ״השנה״.
ארץ אשר ה׳ וכו׳ תמיד עיני וכו׳ – פירוש אף בזמן שלא יהיו בה בני ישראל ג״כ דורש אותה, משא״כ בשאר ארצות ה׳ דורש בזמן שישראל בקרבם, וכמוש״א גלו לבבל שכינה עמהן. ופשוט.
ובספרי פסקא מ׳: ארץ וכו׳ דורש אותה ניתנה לדרישה להפריש ממנה חלה תרו״מ או יכול אף שאר ארצות ניתנו לדרוש, פירושו, אעפ״י שאין חו״ל חייבת בחלה ובתו״מ מ״מ אם נכנסו פירות חו״ל לארץ חייבים בחלה ובתו״מ, ויכול דיהא מחוייב להביאן כדי שיתחייב ת״ל אותה כו׳ ולא ש״א ניתנו לדרישה דאינו מחוייב להביא כדי להתחייב בחלה ותו״מ ודו״ק.
ואגב אבאר מליצת התפלה והנשא על כל הארץ ביקרך, דיקר הוא לשון ארמי (מגילה דף ט׳). והפירוש דארץ היא ארץ ישראל כמו שאמרו ושולח מים על ארץ וחוצות (תענית דף יו״ד), ובארץ ישראל יהיה הקדושה לעתיד עד כי יפלא מעין המלאכים רוחניות כזו אשר לא ראתה עין אלהים זולתך ואמרו (נדרים ל״ב) שמלאכי השרת אין יכולים לכנס למחיצתן, ועי׳ ילקוט בלק, וזה כוונת התפילה להגיע לקדושה רוחנית כזו ביקרך שאין מלאכי השרת יכולין לכנס במחיצתן, ולכן נאמר בלשון ארמי שאין מלאכי השרת יודעין אותו. ודו״ק.
ספרי. ולעבדו בכל לבבכם ראב״י אומר זו אזהרה לכהנים שלא יהיה לבם מהרהר בשעת עבודה, פירוש על מחקר פילוסופי החפץ לה׳ בזבח, הלא לו כל חיתו יער וכיו״ב, ע״ז הזהיר הכתוב. ולכן לא כתוב בכל מאדכם, שהכהן אוכל כל הקרבנות ומזונות בני אהרן מזה, ואיך יאמר ובכל מאדכם, זה נכסיכון. ופשוט.
עיני ה׳ אלהיך בה – עתים לטובה ועתים לרעה, עתים לטובה כיצד, הרי שהיו ישראל חייבים בר״ה ופסקו להם גשמים מועטים ולבסוף חזרו בהם, להוסיף עליהם אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא מורידין בזמנן, לרעה כיצד, הרי שהיו ישראל זכאים בר״ה ופסקו להם גשמים מרובים ולבסוף חזרו בהם, לפחות מהם אי אפשר שכבר נגזרה גזירה אלא מורידן שלא בזמנן.⁠1 (ר״ה י״ז:)
מרשית השנה וגו׳ – אמר רב יהודה אמר רב, שנה טובה צריכה רחמים, דכתיב תמיד עיני ה׳ אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה.⁠2 (ברכות נ״ה.)
מרשית השנה וגו׳ – באחד בתשרי ר״ה לשנים, למאי הלכתא, אמר רב נחמן בר יצחק, לדין, דכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה, מראשית השנה נדון מה יהא בסופה.⁠3 (ר״ה ח׳.)
מרשית השנה וגו׳ – א״ר יצחק, כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, שנאמר מראשית השנה, מרשית חסר כתיב, ועד אחרית – סופה שיש לה אחרית.⁠4 (ר״ה ט״ז:)
1. עיין בדרשה אחרונה מפסוק זה, ובספרי אגדה האריכו הרבה בענין אגדה זו, ותכלית הכונה, שכל ההנהגה שבא״י הכל בהשגחה עליונית.
2. ר״ל כל משך השנה צריך לבקש רחמים שיהיה השנה לטובה ולא די בבקשה זמנית, יען כי כמפרש שעיני ה׳ אלהיך בה מראשית ועד אחרית שנה, הרי שאין הקב״ה מסיח דעתו כביכול כל משך השנה, ויתכן דס״ל כמ״ד בר״ה י״ז א׳ אדם נדון בכל יום, ועיי״ש בתוס׳.
3. ומפרש בגמרא וממאי – דתשרי הוא דכתיב (תהלים פ״א) תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו איזה חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ר״ה וכתיב (שם) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, ר״ל אותו יום החג חק לישראל שהקב״ה דן ושופט בו. ויש שכתבו דלכן כתיב המלה מרשית השנה חסר א׳ לרמז שמתשרי [מתחלת] השנה, כי המלה מרשית בהיפך אותיות יוצא המלה מתשרי – השנה.
4. ר״ל כל שנה שישראל עושים עצמם רשים בר״ה לדבר תחנונים ותפלה כענין שנאמר תחנונים ידבר רש, אז יש לה אחרית ותקוה טובה, אם אין עונות שבאמצע השנה גורמות להשתנות באיזו צד כמש״כ בדרשה ראשונה מפסוק זה.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יג) וְהָיָ֗ה אִם⁠־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל⁠־מִצְוֺתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת⁠־יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעׇבְד֔וֹ בְּכׇל⁠־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכׇל⁠־נַפְשְׁכֶֽם׃
If you will surely listen1 to My commandments that I command you today, to love Hashem2 your God, and to serve Him with all your heart and all your soul,⁠3
1. If you will surely listen | וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ – This passage (through verse 21) is somewhat parallel to Devarim 6:5-9. The two units serve as bookends to the first part of Moshe's legal speech (Devarim 6-11) which focuses on the fundamentals of loving God and forging a relationship with Him.
2. to love Hashem | לְאַהֲבָה אֶת י"י – For discussion of what the commandment to "love God" entails, and whether it proscribes an emotion, a thought, or an action, see Ahavat Hashem.
3. with all your heart and all your soul | בְּכׇל לְבַבְכֶם וּבְכׇל נַפְשְׁכֶם – For discussion of these terms, see the notes on Devarim 6:5.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פיסקא מא]
והיה אם שמע תשמעו אל מצותי – למה נאמר, לפי שנאמר (דברים ה׳:א׳) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, שומע אני שלא נתחייבו בתלמוד עד שנתחייבו במעשה תלמוד לומר והיה אם שמע תשמעו אל מצותי, מגיד שמיד נתחייבו בתלמוד.
ואין לי אלא מצות עד שלא נכנסו ישראל לארץ כגון בכורות וקרבנות ומעשר בהמה, מצות משנכנסו ישראל לארץ כגון העומר והחלה ושתי הלחם ולחם הפנים מנין תלמוד לומר והיה אם שמע תשמעו אל מצותי, לרבות שאר מצות.
אין לי אלא עד שלא כבשו וישבו משכבשו וישבו כגון לקט שכחה ופיאה ומעשרות ותרומה שמטים ויובלות מניין תלמוד לומר והיה אם שמע תשמעו אל מצותי, להוסיף עליהם מצות אחרות.
ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם – מגיד שמעשה תלוי בתלמוד ואין תלמוד תלוי במעשה וכן מצינו שענש על התלמוד יותר מן המעשה שנאמר (הושע ד׳:א׳) שמעו דבר ה׳ בית ישראל כי ריב לה׳ עם יושבי הארץ כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ.
אין אמת, אין דברי אמת נאמרים שנאמר (משלי כ״ג:כ״ג) אמת קנה ואל תמכור.
ואין חסד אין דברי חסד נאמרים שנאמר (תהלים קי״ט:ס״ד) חסדך ה׳ מלאה הארץ.
ואין דעת אין דברי דעת נאמרים שנאמר (הושע ד׳:ו׳) נדמו עמי מבלי הדעת כי אתה הדעת מאסת.
ואומר (ישעיהו ה׳:כ״ד) לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה ירפה וכי יש לך קש שהוא אוכל אש אלא קש זה הוא עשו הרשע שכל זמן שישראל מרפים ידיהם מן המצות שולט בהם.
ואומר (ירמיהו ט׳:י״א-י״ב) מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה׳ אליו ויגידה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר, ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה.
ואומר (עמוס ב׳:ד׳) כה אמר ה׳ על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו על מאסם את תורת ה׳ וחוקיו לא שמרו.
וכבר היו רבי טרפון ורבי עקיבה ורבי יוסי הגלילי מסובים בבית עריס בלוד נשאלה שאלה זו לפניהם מי גדול תלמוד או מעשה אמר ר׳ טרפון גדול מעשה ר׳ עקיבה אומר גדול תלמוד ענו כולם ואמרו גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה.
רבי יוסי הגלילי אומר גדול תלמוד שקודם לחלה ארבעים שנה ולמעשרות חמשים וארבע ולשמטים ששים ואחת וליובלות מאה ושלש.
וכשם שענש על התלמוד יותר מן המעשה כך נתן שכר על התלמוד יותר מן המעשה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם מהו אומר למען ירבו ימיכם וימי בניכם ואומר (תהלים ק״ה:מ״ד-מ״ה) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו וג׳.
אשר אנכי מצוה אתכם היום – מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מפי קטן שבישראל יהא בעיניו כשומע מפי חכם תלמוד לומר אשר אנכי מצוה אתכם, ולא כשומע מפי חכם אלא כשומע מפי חכמים שנאמר (קהלת י״ב:י״א) דברי חכמים כדרבונות מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להביא חיים לבעליה כך דברי תורה מכוונים דעתו של אדם לדעת המקום, ולא כשומע מפי חכמים אלא כשומע מפי סנהדרין שנאמר בעלי אסופות ואין אסופות אלא סנהדרין שנאמר (במדבר י״א:ט״ז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ולא כשומע מפי סנהדרין אלא כשומע מפי משה שנאמר (קהלת י״ב:י״א) נתנו מרועה אחד ואומר (ישעיהו ס״ג:י״א) ויזכור ימי עולם משה עמו ולא כשומע מפי משה אלא כשומע מפי הגבורה שנאמר נתנו מרועה אחד, ואומר (תהלים פ׳:ב׳) רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה ואומר (דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד.
הרי הוא אומר (שיר השירים ז׳:ה׳) עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים עיניך אלו זקנים המתמנים על הצבור וכן הוא אומר (ישעיהו כ״ט:י׳) כי נסך עליכם ה׳ רוח תרדמה ויעצם את עיניכם, ברכות מה ברכה זו אין אדם יודע מה שבתוכה כך אין אדם עומד על דברי חכמים, בחשבון בחשבונות שנגמרים בעצה ובמחשבה היכן נגמרים בבתי מדרשות, על שער בת רבים, מה הוא אומר (שיר השירים ז׳:ה׳) אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק אם עשיתם את התורה קוו לאליהו שאמרתי לו (מלכים א י״ט:ט״ו) לך שוב לדרכך מדברה דמשק ואומר (מלאכי ג׳:כ״ב-כ״ד) זכרו תורת משה עבדי וגו׳ הנה אנכי שולח וגו׳ והשיב וגו׳.
לאהבה את ה׳ אלהיכם – שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאעשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר לעולם הבא תלמוד לומר לאהבה את ה׳ אלהיכם, כל שאתם עושים לא תהו עושים אלא מאהבה.
ולעבדו – זה תלמוד אתה אומר זה תלמוד או אינו אלא עבודה הרי הוא אומר (בראשית ב׳:ט״ו) ויקח ה׳ אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה וכי מה עבודה לשעבר ומה שמירה לשעבר הא למדת לעבדה זה תלמוד ולשמרה אלו מצות וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה כך תלמוד קרוי עבודה.
דבר אחר: ולעבדו – זו תפלה אתה אומר זו תפלה או אינו אלא עבודה תלמוד לומר בכל לבבכם ובכל נפשכם וכי יש עבודה בלב הא מה תלמוד לומר ולעבדו זו תפלה וכן דוד אומר (תהלים קמ״א:ב׳) תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב ואומר (דניאל ו׳:י״א) ודניאל כדי ידע די רשים כתבא על לביתיה וגו׳ ואומר (שם ו׳:כ״א) וכמקרביה לגבא לדניאל בקל עציב זעק ענא מלכא ואמר לדניאל דניאל עבד אלהא חייא אלהך די אנת פלח ליה בתדירא היכל לשיזבותך מן אריותא וכי יש פולחן בבבל הא מה תלמוד לומר ולעבדו זו תפלה וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה כך תפלה קרויה עבודה.
רבי אליעזר בן יעקב אומר ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם – הרי זו אזהרה לכהנים שלא יהא לבם חולק בשעת עבודה.
דבר אחר: מה תלמוד לומר בכל לבבכם ובכל נפשכם והלא כבר נאמר (דברים ו׳:ה׳) בכל לבבך ובכל נפשך להלן ליחיד כאן לציבור להלן לתלמוד כאן למעשה. הואיל ושמעת עשה עשיתם מה שעליכם אף אני אעשה מה שעלי ונתתי מטר ארצכם בעתו.
סליק פיסקא
[Piska 41]
"And it shall be, if hearken you shall hearken to My mitzvoth": Because it is written (Ibid. 5:1) "And you shall learn them (the mitzvoth) and you shall heed them to do them,⁠" I might think that there is no obligation for learning until there is an obligation for doing; it is, therefore, written (the redundant) "if hearken (i.e., learn) you shall hearken,⁠" Scripture indicating that the obligation for learning is immediate.
I might think that this applies only to those mitzvoth which obtain before entry to Eretz Yisrael, such as bechoroth (the first-born), sacrifices, and animal tithes. Whence do I derive that it applies also to those mitzvoth that apply only after entering Eretz Yisrael, such as omer, challah, the two loaves, and the show bread? From "if hearken you shall hearken to My mitzvoth" — to include the other mitzvoth.
This tells me (that they are required to learn immediately) only those mitzvoth which obtain (even) before they conquered and settled the land. Whence do I derive (the same for those mitzvoth which obtain) only after they conquered and settled the land, such as leket, shikchah, peah, terumoth, ma'aseroth, shemitah, and Yovloth? From "to My mitzvoth which I command you this day" — to include the other mitzvoth.
If so, what is the intent of "And you shall learn them and you shall heed them to do them"? Scripture hereby apprises us that doing (the mitzvah) is contingent upon learning, and not, learning up doing. And thus do we find that the punishment for (not) learning is greater than that of (not) doing, viz.: (Hoshea 4:1) "Hear the word of the Lord, O children of Israel. For the Lord has a quarrel with the dwellers of the land. For there is no truth, and there is no lovingkindness, and there is no knowledge of the Lord in the land.⁠"
"there is no truth": Words of Torah are not being spoken, viz.: (Proverbs 22:23) "Buy truth and do not sell it.⁠"
"and there is no lovingkindness": There is no lovingkindness in the land, viz. (Psalms 33:5) "The lovingkindness of the Lord fills the land.⁠"
"and there is no knowledge": Words of knowledge are not being spoken, viz. (Hoshea 4:6) "My people is silent, without knowledge; for you have silenced knowledge.⁠"
And it is written (Isaiah 5:24) "As straw will consume a tongue of fire, and hay will weaken a flame, etc.⁠" Now can straw consume fire? — "straw" here is Esav. So long as Israel "weaken" their hand from mitzvoth, Esav prevails over them.
And it is written (Jeremiah 9:11-12) "Who is the wise man who will understand this, and to whom the mouth of the Lord has spoken and who can tell it? Why was the land lost and parched like a desert without a passerby? And the Lord said: 'Because they forsook My Torah which I placed before them, and they did not keep My voice nor follow it.'"
And it is written (Amos 2:4) "Thus said the Lord: 'For three offenses of Judah (I looked away), but for the fourth I will not pardon them — for their despising the Torah of the Lord, and for not observing His statutes.'"
R. Tarfon, R. Yossi Haglili and R. Akiva were once seated in the house of Nitzah in Lod when they were asked: "What is greater? Learning or doing?⁠" R. Tarfon said: "Doing is greater.⁠" R. Akiva: "Learning is greater.⁠" All of them responded: "Learning is greater, for learning leads to doing.⁠"
R. Yossi says: "Learning is greater, for learning preceded challah by forty years; terumoth and ma'aseroth by fifty-four years; shemitoth by sixty-one years, and Yovloth by one hundred and three years.⁠"
And just as learning is greater than doing, so is its punishment (i.e., that for not learning) greater than (that for not) doing, as it is written (Proverbs 17:14) "Freeing oneself from water (i.e., Torah) is the beginning of punishment.⁠" And just as the punishment for (not) learning is greater than that for not doing, so is its reward greater than that for doing. As it is written (Devarim 11:19) "And you shall teach your sons to speak in them (words of Torah) … (21) So that your days be prolonged and the days of your children, etc.⁠" And (Psalms 105:44) "And He gave them the lands of nations, and they inherited the toil of peoples, so that they keep (i.e., learn) His statutes and heed His laws.⁠"
"Which I command you this day.⁠": Whence is it derived that if one heard a word (of Torah) from a minor it is as if he heard it from a sage? From (Koheleth 12:11) "The words of the wise are like goads, etc.⁠"
What is more, if one hears (words of Torah) from a sage, it is as if he hears them from Sanhedrin, it being written (Ibid.) "the man of the gatherings,⁠" "gatherings" alluding to Sanhedrin, viz. (Bemidbar 11:16) "Gather unto Me seventy men from the elders of Israel.⁠"
And if one hears from Sanhedrin, it is as if he hears from Moses, viz. (Koheleth, Ibid.) "given by one shepherd (Moses).⁠" And (Isaiah 63:11) "And they remembered the days of old, Moses and his people. Where is he who brought them up from the Sea? the shepherd of His flock? who placed in their midst His holy spirit?⁠"
And, what is more, if one hears from Moses, it is as if he hears from the Holy One Blessed be He, viz.: "given by one Shepherd,⁠" and (Psalms 80:2) "Shepherd of Israel hear, Leader of Joshua as a flock — Dweller above the cherubs, appear!⁠" And it is written (Devarim 6:4) "Hear, O Israel, the Lord our G-d, the Lord is One.⁠"
And thus is it written (Song of Songs 7:5) "Your eyes are like the pools in Cheshbon by the gate of Bath-rabbim":
"Your eyes": These are the elders appointed over the congregation, viz. (Isaiah 29:10) "For the Lord has poured upon you a spirit of deep sleep, and He has closed your 'eyes' from seeing.⁠"
"pools": Just as one cannot plumb (the depths of) a pool, so he cannot plumb the words of the sages.
"in Cheshbon": the "accountings" (cheshbonoth) that they conclude with counsel and deliberation (machshavah). These are concluded in the houses of study, by "the gate (of study) frequented by the many (scholars)" — bath-rabbim.
What is the intent of (Song of Songs, Ibid.) "Your nose is like the tower of Levanon which looks towards Damascus"? If you have studied the Torah, hope for (i.e., anticipate the arrival of) Eliyahu, whom I told (I Kings 19:15) "Go, return on your way, to the desert of Damascus.⁠" And it is written (Malachi 3:22-24) "Remember the Torah of Moses, My servant, which I commanded you in Chorev for all of Israel, statues and judgments. Behold, I am sending you Eliyahu the prophet before the coming of the day of the Lord, and he will turn back (to the Lord) the hearts of fathers with (their) sons, and the heart of sons with their fathers" — this being the purport of "which I command you this day.⁠"
"to love the Lord your G-d": Lest you say: I shall learn Torah to be rich, to be called Rebbi, to receive reward in the world to come — it is, therefore, written "to love the Lord your G-d.⁠" All that you do shall be out of love alone.
"and to serve Him": This is learning. — But perhaps it is service, literally. It is written (Bereshit 2:15) "And the Lord G-d took the man and placed him in the Garden of Eden to serve it and to guard it.⁠" Now what "service" was there in the past, and what "guarding" was there in the past? We are hereby taught "serving" is learning, (in this instance, the "seven mitzvoth of the sons of Noach) and "guarding" is (the doing of) mitzvoth. And just as the (sacrificial) service of the altar is called "service,⁠" so, learning is called "service.⁠"
Variantly: "and to serve Him": This is prayer. — But perhaps it is service, literally. It is, therefore, written "with all your heart.⁠" Now is there "service" in the heart? What, then, is the intent of "and to serve Him with all your heart? Prayer.
Similarly, David said (Psalms 141:2) "Let my prayer stand as incense before You; the lifting of my hands, as an evening offering.⁠"
And it is written (Daniel 6:11) "And when Daniel learned that the writing had been inscribed, he went home. He had windows open in his upper storey, facing Jerusalem, and three times a day he fell to his knees and gave thanks before his G-d, exactly as he used to do before this.⁠" And (Ibid. 21) "And when he (the king) drew near to the pit, to Daniel, he cried out in a sad voice. The king answered and said to Daniel: 'Daniel, servant of the living G-d, was your G-d, whom you serve continually, able to save you from the lions?'" Now was there (Temple) service in Bavel? What, then, is the intent of "and to serve Him"? Prayer. Just as the sacrificial service is called "service,⁠" so, prayer.
R. Eliezer b. Yaakov says: "and to serve Him with all your heart": This is an exhortation to the Cohanim that their hearts not be "preoccupied" at the time of the (sacrificial) service.
"with all your heart and with all your soul": Now is it not already written (Ibid. 6:5) "with all your heart and with all your soul"? Here (above) — vis-à-vis the individual; there — (13:11) vis-à-vis the congregation. Here, for learning; there, for doing. If you hearken and do what is yours (to do), I, likewise, will do what is Mine, (Ibid. 11:19) "and I shall give the rain of your land, etc.⁠"
[End of Piska]
והיה אם שמוע תש׳ אל מצ׳ למה נאמר לפי שנ׳ (דברים ה׳ א׳) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם שומע אני שלא נתחייבו בתלמוד עד שנתחייבו במעשה ת״ל והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום מגיד שמיד נתחייבו בתלמוד ואין לי אלא מצות עד שלא נכנסו לארץ כגון בכורות וקרבנות ומעשר בהמה מצות שנתחייבו משנכנסו לארץ כגון העומר והחלה ושתי הלחם ולחם הפנים מנ׳ ת״ל והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אין לי אלא שאר מצות עד שלא כבשו וישבו משכבשו וישבו כגון לקט שכחה ופיאה ומעשרות ותרומה שמטין ויובלות מנ׳ ת״ל אל מצותי להוסיף עליהם מצות אחרות לכך נאמר ולמ׳ או׳ ושמ׳ לע׳ מגיד שמעשה תלוי בתלמוד ואין תלמוד תלוי במעשה וכן מצינו שענש על התלמוד יתר מן המעשה שנ׳ (הושע ד׳ א׳) שמעו דבר ה׳ (בית) [בני] ישראל כי ריב לה׳ עם יושבי הארץ כי אין אמת אין דברי תורה נאמרין שנ׳ (מש׳ כ״ג כ״ג) אמת קנה ואל תמכור:
ואין חסד אין דברי חסד נאמרין שנ׳ (תהלים קי״ט ס״ד) חסדך ה׳ מלאה הארץ:
ואין דעת אין דברי דעת נאמרין שנ׳ (הושע ד׳ ו׳) נדמו עמי מבלי הדעת ואומ׳ (ישעיהו ה׳ כ״ד) כאכול קש לשון אש מפני מה כי מאסו את תורת ה׳ צב׳ ואומ׳ (ירמיהו ט׳ י״א) מי האיש החכם ויבן את זאת ויאמ׳ ה׳ על עזבם את תורתי ואומ׳ (עמוס ב׳ ד׳) כה אמר ה׳ על שלשה פשעי יהודה ועל אר׳ לא אשי׳ מפני מה על מאסם את תורת ה׳ וחקיו לא שמרו:
וכבר היה ר׳ טרפון ור׳ עקיבה ור׳ יוסי הגלילי מסובין בבית תריס בלוד ונשאלה שאלה זו לפניהן מי גדול תלמוד או מעשה אמר ר׳ טרפון גדול מעשה ר׳ עקיבה אומר גדול תלמוד ענו כולם ואמ׳ גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה:
ר׳ יוסי הגלילי אומ׳ גדול תלמוד שקדם לחלה בארבעים שנה ולמעשרות בחמשים וארבע ולשמטים בששים ואחת וליובלות במאה ושלש וכשם שענש על התלמוד יתר מן המעשה כך נותן שכר על התלמוד יתר מן המעשה שנ׳ (דברים י״א י״ט) ולמ׳ או׳ את בני׳ לד׳ בם מהוא אומ׳ (שם כ״א) למען ירבו ימ׳ וימי בנ׳ ואומ׳ (תהלים ק״ה מ״ד) ויתן להם ארצות גוים למה בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו:
והיה אם שמ׳ תש׳ מכן אמ׳ רצה אדם לשמוע בשעתו משמיעין אותו לאחר זמן לשכח בשעתו משכחין אותו לאחר זמן שנ׳ (דברים ח׳ י״ט) אם שכח תשכח רצה אדם לשמוע בטובתו משמיעין אותו שלא בטובתו לשכח בטובתו משכחין אותו שלא בטובתו:
כיוצא בו (שמות כ״ב כ״ה) אם חבל תחבל אם חבלת חבילה אחת סוף שחובלין בך חבילות הרבה:
אשר אני מצ׳ את׳ הי׳ מנין אתה אומ׳ שאם שמע אדם דבר מפי קטן שבישראל יהי בעיניו כשומיע מפי חכם שנ׳ אש׳ אנ׳ מצ׳ את׳ הי׳ ולא כשומיע מפי חכם אלא כשומיע מפי חכמים שנ׳ (קהל׳ י״ב י״א) דברי חכמים כדרבונות מה דרבן הזה מכוין את הפרה לתלמה להביא חיים לעולם כך דברי תורה ודברי חכמים מכוונים דעתו של אדם לדעת המקום:
ולא כשומע מפי חכמים אלא כשומע מפי סנהדרין שנ׳ (שם) בעלי אספות ואין אספות אלא סנהדרין שנ׳ (במדבר י״א ט״ז) אספה לי שב׳ איש ולא כשומע מפי סנהדרין אלא כשומע מפי משה שנ׳ (קהל׳ שם) כולם נתנו מרועה אחד ולא כשומע מפי משה אלא כשומע מפי הגבורה שנ׳ (שם) כולם נתנו מרועה אחד ואו׳ (תהלים פ׳ ב׳) רעה ישראל האזינה נהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה:
ואומ׳ (דברים ו׳ ד׳) שמע ישראל ה׳ אלהי׳ ה׳ אחד:
הרי הוא אומ׳ (שה״ש ז׳ ה׳) עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים:
עיניך אלו זקנים המתמנין על הצבור וה״א (ישעיהו כ״ט י׳) כי נסך עליכם ה׳ רוח תרדמה ויעצם את עיניכם:
ברכות מה הבריכה אין אדם יודע מה בתוכה כך אין אדם עומד על דברי חכמים:
בחשבון חשבונות שנגמרין בעצה ובחשבון היכן נגמרין בבית מדרשות על שער בת רבים וה״א (שה״ש ז׳ ה׳) אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק אם עשיתם את התורה קוו לאליהו שנ׳ בו (מלכים א י״ט ט״ו) לך שוב לדרכך מדברה דמשק ואומ׳ (מלא׳ ג׳ כ״ב - כג) זכרו תורת משה עבדי:
הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים:
לאהבה את ה׳ אלה׳ שמא תאמ׳ הריני למד תורה בשביל שאעשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר לעולם הבא ת״ל לאהבה כל שאתם עושין לא תהו עושין אלא מאהבה:
ולעבדו זה תלמוד אתה אומ׳ זה תלמוד או אינו אלא עבודה הרי הוא אומ׳ (בראשית ב׳ ט״ו) ויקח ה׳ אלה׳ את האדם וינ׳ בגן עדן לעב׳ ולש׳ וכי יש עבודה לשעבר ויש שמירה לשעבר הא למדת לעבדה זה תלמוד ולשמ׳ אלו מצות וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה כך תלמוד קרוי עבודה:
ד״א ולעבדו זו תפלה אתה אומ׳ זו תפלה או אינו אלא עבודה ת״ל בכל לבבכם וב׳ נפ׳ וכי יש עבודה בלב הא מה ת״ל ולעבדו זו תפלה וכן דוד אומ׳ (תהלים קמ״א ב׳) תכון תפלתי קטרת לפניך ואומ׳ (דניאל ו׳ י״א) כדי ידע די רשים כתבא על לביתיה ואומ׳ (שם כ״א) וכמקרביה לגובא לדניאל בקל עציב זעיק ענה מלכא ואמר לדניאל דניאל עבד אלהא חיא אלהך די אנת פלח ליה בתדירא היכל לשיזבותך וכי יש פלחן בבבל הא מה ת״ל ולעבדו זו תפלה כשם שעבודת מזבח קרויה עבודה כך תפלה קרויה עבודה:
ד״א ולעבדו בכל לב׳ ר׳ אליעזר בן יעקב אומ׳ אומ׳ ולעבדו בכל לב׳ הרי זו אזהרה לכהנים שלא יהא ליבם חולק בשעת עבודה:
ד״א מה ת״ל בכל לב׳ וב׳ נפ׳ והלא כבר נאמ׳ (דברים ו׳ ה׳) בכל לבבך וב׳ נפ׳ להלן ליחיד וכאן לצבור להלן לתלמוד וכאן למעשה הואיל ושמעתה עשה:
וִיהֵי אִם קַבָּלָא תְקַבְּלוּן לְפִקּוֹדַי דַּאֲנָא מְפַקֵּיד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהֲכוֹן וּלְמִפְלַח קֳדָמוֹהִי בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן.
And it shall be, if you will be diligently obedient to My commandments which I command you this day to love the Lord your God, and to serve before Him with all your heart, and with all your soul,
ויהווי אין משמעא תשמעון למצוותהב דאוריתא די אנה מפקד יתכון יומא הדין למירחםג ית אולפן אוריתה די״י אלהכון ולמפלחד קדמוי בכל לבביכון ובכל נפשתכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״משמע״) גם נוסח חילופי: ״משמוע״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למצוותה״) גם נוסח חילופי: ״לפיקודוי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למירחם״) גם נוסח חילופי: ״למירחום״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולמפלח״) גם נוסח חילופי: ״ולמפלוח״.
ויהי אין קבלא תקבלון לפיקודיי דאנא מפקד יתכון יומא דין למרחם ית י״י אלקכון ולמפלח קודמוי בכל ליבכון ובכל נפשכון.
And it shall be that if you diligently obey My commandments which I command you this day, to love the Lord your God, and to serve Him with all your heart, and with all your soul,

רמז תתסא

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי – לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂ(וֹ)⁠תָם״ שׁוֹמֵעַ אֲנִי לֹא נִתְחַיְּבוּ בְתַלְמוּד עַד שֶׁנִּתְחַיְּבוּ בְמַעֲשֶׂה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי״, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁמִּיָּד נִתְחַיְּבוּ בְתַלְמוּד. אֵין לִי אֶלָּא מִצְווֹת שֶׁנוֹהֲגוֹת עַד שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּגוֹן בְּכוֹרוֹת וְקָרְבָּנוֹת וּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה, מִצְווֹת הַנּוֹהֲגוֹת מִשֶּׁנְּכְנְסוּ לָאָרֶץ כְּגוֹן הָעֹמֶר וְהַחַלָּה וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים מִנָּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי״, לְרַבּוֹת שְׁאָר מִצְווֹת. אֵין לִי אֶלָּא מִצְווֹת שֶׁעַד שֶׁלֹּא כָבְשׁוּ וְיָשְׁבוּ, מִשֶּׁכָּבְשׁוּ וְיָשְׁבוּ כְּגוֹן לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שְׁמִ(י)⁠טִין וְיוֹבְלוֹת מִנָּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי״, לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶן מִצְווֹת אֲחֵרוֹת. ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹתָם״, מְלַמֵּד שֶׁהַמַּעֲשֶׂה תָּלוּי בְּתַלְמוּד וְאֵין תַּלְמוּד תָּלוּי בְּמַעֲשֶׂה. וְכֵן מָצִינוּ שֶׁעָנַשׁ עַל הַתַּלְמוּד יוֹתֵר מִן הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד׳:א׳) ״שִׁמְעוּ דְבַר ה׳ (בֵּית יַעֲקֹב) [בְּנֵי יִשְׂרָאֵל] כִּי רִיב לַה׳ עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ״, ״אֵין אֱמֶת״ אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה נֶאֱמָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ״ג:כ״ג) ״אֱמֶת קְנֵה״, ״אֵין חֶסֶד״ אֵין דִּבְרֵי חֶסֶד נֶאֱמָרִין שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קי״ט:ס״ד) ״חַסְדְּךָ ה׳ מָלְאָה הָאָרֶץ״, ״אֵין דַּעַת״ אֵין דִּבְרֵי דַעַת נֶאֱמָרִין שֶׁנֶּאֱמַר ״נָדַמּוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת״ וְאוֹמֵר (ישעיהו ה׳:כ״ד) ״לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ״ וְכִי יֵשׁ לְךָ קַשׁ שֶׁאוֹכֵל אֵשׁ אֶלָּא קַשׁ זֶה עֵשָׂו שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַרְפִּים אֶת יְדֵיהֶן מִן הַמִּצְווֹת שׁוֹלֵט בָּהֶם, וְאוֹמֵר ״מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֵּר פִּי ה׳ אֵלָיו וְיַגִּ(י)⁠דָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ וְגוֹ׳ וַיֹּאמֶר ה׳ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי״, וְאוֹמֵר (עמוס ב׳:ד׳) ״כֹּה אָמַר ה׳ עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה״ וְגוֹ׳. וּכְבָר הָיוּ רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי עֲקִיבָא מְסֻבִּין בְּבֵית שְׁעָרִים בְּלוֹד, נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה זוֹ בִפְנֵיהֶם, מַה גָדוֹל, תַּלְמוּד גָּדוֹל אוֹ מַעֲשֶׂה גָּדוֹל. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן מַעֲשֶׂה גָּדוֹל. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר גָּדוֹל תַּלְמוּד שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: גָּדוֹל תַּלְמוּד שֶׁהַתַּלְמוּד קֹדֶם לְחַלָּה אַרְבָּעִים שָׁנָה וּלְמַעַשְׂרוֹת חֲמִשִּׁים וְאַרְבַּע וּלְיוֹבְלוֹת מֵאָה וְשָׁלֹשׁ וּכְשֵׁם שֶׁעָנַשׁ עַל הַתַּלְמוּד יוֹתֵר מִן הַמַּעֲשֶׂה כָּךְ נָתַן שָׂכָר עַל הַתַּלְמוּד יוֹתֵר מִן הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק יט) ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם״, מַהוּ אוֹמֵר: ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה״, וְאוֹמֵר ״וִיתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם... בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹר⁠(וֹ)⁠תָיו יִנְצֹרוּ״.

רמז תתסב

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם – מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם שָׁמַע אָדָם דָּבָר מִפִּי קָטָן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל יְהֵא בְעֵינָיו כְּשׁוֹמֵעַ מִפִּי גָדוֹל. תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא כְשׁוֹמֵעַ מִפִּי גָדוֹל אֶלָּא כְשׁוֹמֵעַ מִפִּי חָכָם שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י״ב:י״א) ״דִּבְרֵי חֲכָמִים כְּדָרְבֹנוֹת״ מַה דָּרְבָן זֶה מְכַוֵּן אֶת הַפָּרָה לִתְלָמֶיהָ לְהָבִיא חַיִּים לָעוֹלָם כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה מְכַוְּנִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מִדַּרְכֵי מִיתָה לְדַרְכֵי חַיִּים, וְלֹא כְשׁוֹמֵעַ מִפִּי חָכָם אֶלָּא כְשׁוֹמֵעַ מִפִּי סַנְהֶדְרִין שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״בַּעֲלֵי אֲסֻ(וּ)⁠פוֹת״ וְאֵין אֲסוּפָה אֶלָּא סַנְהֶדְרִין שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״א:ט״ז) ״אָסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ״, וְלֹא כְשׁוֹמֵעַ מִפִּי סַנְהֶדְרִין אֶלָּא כְשׁוֹמֵעַ מִפִּי מֹשֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר ״נִתְּנוּ מֵר⁠(וֹ)⁠עֶה אֶחָד״ וְאוֹמֵר (ישעיהו ס״ג:י״א) ״וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה (עַבְדּוֹ) [עַמּוֹ״] וְגוֹ׳ וְלֹא כְשׁוֹמֵעַ מִפִּי מֹשֶׁה אֶלָּא כְשׁוֹמֵעַ מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר ״נִתְּנוּ מֵר⁠(וֹ)⁠עֶה אֶחָד״ וְאוֹמֵר (תהלים פ׳:ב׳) ״רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה״ וְאוֹמֵר (לעיל ו׳:ד׳) ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים״, ״עֵינַיךְ״ אֵלּוּ הַזְּקֵנִים הַמִּתְמַנִּין עַל הַצִּבּוּר וְאוֹמֵר (ישעיהו כ״ט:י׳) ״כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם... רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵם אֶת עֵינֵיכֶם (וְ)⁠אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה״, ״בְּרֵכוֹת״ מַה בְּרֵכָה זוֹ אֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ כָּךְ אֵין אָדָם יוֹדֵעַ לַעֲמֹד עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים, ״בְּחֶשְׁבּוֹן״ בְּחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁנִּגְמָרִים בְּעֵצָה וּבְמַחֲשָׁבָה, וְהֵיכָן נִגְמָרִין, בְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, ״עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים״ וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שיר השירים שם) ״אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק״ וְאִם עֲשִׂיתֶם אֶת הַתּוֹרָה קַוֵּה לְאֵלִיָּהוּ שֶׁאָמַרְתִּי לוֹ (מלכים א י״ט:ט״ו) ״לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק״ וְאוֹמֵר ״זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי״ וְאוֹמֵר (שם כג) ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא״.
לְאַהֲבָה – שֶׁמָּא תֹאמַר הֲרֵינִי לוֹמֵד תּוֹרָה בִּשְׁבִיל שֶׁאֶהֱיֶה עָשִׁיר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֶקָּרֵא רַבִּי, בִּשְׁבִיל שֶׁאֲקַבֵּל שָׂכָר לָעוֹלָם הַבָּא. תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְאַהֲבָה״, כָּל שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂין לֹא תַעֲשׂוּ אֶלָּא מֵאַהֲבָה.

רמז תתסג

וּלְעָבְדוֹ – זוֹ תַּלְמוּד. אַתָּה אוֹמֵר זוֹ תַלְמוּד, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עֲבוֹדָה. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וַיִּקַּח ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּ(י)⁠חֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ״ [וְכִי] מַה שְׁמִירָה לְשֶׁעָבַר (אַף) [וּמָה] עֲבוֹדָה לְשֶׁעָבַר, הָא לָמַדְתָּ ״לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ״ ״לְעָבְדָהּ״ זוֹ תַלְמוּד ״וּלְשָׁמְרָהּ״ אֵלּוּ מִצְווֹת, וּכְשֵׁם שֶׁעֲבוֹדַת מִזְבֵּחַ קְרוּיָה עֲבוֹדָה כֵּן תַּלְמוּד קָרוּי עֲבוֹדָה. דָּבָר אַחֵר: ״וּלְעָבְדוֹ״. זוֹ תְּפִלָּה. וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר (תהלים קמ״א:ב׳) ״תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ״ וְאוֹמֵר (דניאל ו׳:י״א) ״וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע דִּי רְשִׁים כְּתָבָא עַל לְבַיְתֵהּ וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם וְזִמְנִין תְּלָתָא בְיוֹמָא (בָּעֵא בָּעוּתֵהּ) [הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי״] וְגוֹ׳, וְאוֹמֵר ״וְכְמִקְרְבֵהּ לְגֻבָּא לְדָנִיֵּאל בְּקָל עֲצִיב זְעִק עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר וְגוֹ׳ אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח לֵ(י)⁠הּ בִּתְדִירָא (הוּא יְשֵׁיזְבִנָּךְ) [הַיְכִל לְשֵׁיזָבוּתָךְ״], וְכִי יֵשׁ פֻּלְחָן בְּבָבֶל, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּלְעָבְדוֹ״, זוֹ תְּפִלָּה, כְּשֵׁם שֶׁעֲבוֹדַת מִזְבֵּחָ קְרוּייָה עֲבוֹדָה כָּךְ תְּפִלָּה קְרוּיָה עֲבוֹדָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לַכֹּהֲנִים שֶׁלֹּא יְהֵא לִבָּם מְבֹהָל בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה. דָּבָר אַחֵר: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם״ וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (לעיל ו׳:ה׳) ״בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ״, לְהַלָּן לְיָחִיד כָּאן לְצִבּוּר, לְהַלָּן לְתַלְמוּד כָּאן לְמַעֲשֶׂה, הוֹאִיל וְשָׁמַעְתָּ עֲשֵׂה, עֲשִׂיתֶם מַה שֶּׁעֲלֵיכֶם אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה מַה שֶּׁעָלַי וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם.
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ וְגוֹ׳ – מַהוּ הַיּוֹם. שֶׁאִם אַתֶּם שְׁמַעְתֶּם מִצְווֹתַי אַתֶּם מְאִירִים כַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל י״ב:ג׳) ״וְהַמַּשְׂכִּ(י)⁠לִים יַזְהִ(י)⁠רוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ״. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיהו י״ג:ט״ז) ״תְּנוּ לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁ(י)⁠ךְ״ קֹדֶם שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ הַמַּלְכֻיּוֹת שֶׁנִּמְשְׁלוּ כַּחֹשֶׁךְ וְיִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה״ וְגוֹ׳ אִם לֹא שְׁמַעְתֶּם הֵן בָּאִים עֲלֵיֶם וְאִם שְׁמַעְתֶּם כְּשֵׁם שֶׁהַיּוֹם הַזֶּה מֵאִיר כָּךְ תִּהְיוּ מְאִירִים. דָּבָר אַחֵר: ״אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם״. שֶׁלֹּא תֹאמַר אֵינִי יָכוֹל לִשְׁמֹעַ אֶת כָּל הַתּוֹרָה וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁכָּתוּב בָּהּ, (איוב י״א:ט״ו) ״אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּה״. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בוֹר עָמֹק לְאֵין סוֹף, אָמַר לְבֶן בֵּיתוֹ שְׂכֹר פּוֹעֲלִים וּמַלֵּא אֶת הַבּוֹר, שָׂכַר פּוֹעֲלִים וּמִי שֶׁהָיָה טִפֵּשׁ הָיָה הוֹלֵךְ וּמַבִּיט בַּבּוֹר אָמַר אֵימָתַי אֲנִי מְמַלֵּא אוֹתוֹ, וּמִי שֶׁהָיָה פִּקֵּחַ אוֹמֵר מָה אִכְפַּת לִי שְׂכִיר יוֹם אֲנִי אֲנִי שָׂמֵחַ שֶׁמָּצָאתִי לִי מְלָאכָה. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ, מָה אִכְפַּת לְךָ, שְׂכִיר יוֹם אַתָּה, עֲשֵׂה יוֹמְךָ, ״עַד יֵרָצֶה כְּשָׂכִיר יוֹמוֹ״. דָּבָר אַחֵר: אַל תָּקוּצוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא יְהֵא עָלֶיךָ יוֹם הָאַחֲרוֹן כַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וְסוֹף הַשָּׂכָר לָבוֹא כְּדִכְתִיב (תהלים ל״א:ב׳) ״מָה רַב טוּבְךָ״ וְגוֹ׳.
פַאִן סַמִעתֻם סַמַאעַא לִוַצַאִיאִי אַלַּתִי אמֻרֻכֻּם בִּהַא אַלּיַוְם לִתֻחִבּוּ אַללַהַ רַבַּכֻּם וַתַּעַבּדֻוהֻ מֻכ׳לִצִיןַ בִּכֻּלִ קֻלֻובִּכֻּם וַכֻּלִ נֻפֻוסִכֻּם
ולכן אם-שמוע תשמעו למצותי אשר אני מצוה אתכם בהן, היום, בכדי שתחבבו את ה׳ אלהיכם, ותעבדו אותו במסירה ונתינה, בכל לבבותכם ובכל נפשתכם.⁠1
1. [בכל לבבכם ובכל נפשכם. - התבאר לי כי הנפש משכנה בלב מבני אדם, וכאשר הוא גלוי כי הגידים אשר נותנים לגוף החוש והתנועה, צמיחתם כלם מן הלב. ועם שאני מוצא הסעיפים הגדולים, אין מוצאם מן הלב, אך צמיחתם מן המח, וידעתי כי הסעיפים ההם אינם לנפש, אבל המה מיתרים לגוף וקשרים. ולזה מחבר הכתוב תמיד הלב והנפש, כאמרו (דברים יא, יג): בכל לבבכם ובכל נפשכם, בכל לבבך ובכל נפשך (שם ו, ה), והדומה לזה.(׳האמונות והדעות׳ רבי סעדיה גאון, מאמר ששי).]
אאם שמע תשמעואם שמע – בישן, תשמעו – בחדש. וכן: אם שכח תשכח (דברים ח׳:י״ט) – אם התחלת לשכח סופך שתשכח. בכתוב במגילה:⁠ג אם יום תעזבני יומים אעזבך (ספרי דברים י״א:כ״ב).
מצוה אתכם היום – שיהו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום.
לאהבה את י״י אלהיכם – שלא תאמר: הריני למד בשביל שאהיה עשיר ושאקרא רבי ובשביל שאקבל שכר, אלא כל מה שתעשו עשו מאהבתי וסוף הכבוד לבא.
ולעבדו בכל לבבכם – עבודה שהיא בלב. בלבד – זו תפילה, שהתפילה קרויה עבודה, שנאמר: אלהך די אנת פלח ליה בתדירא (דניאל ו׳:י״ז). וכי יש פולחן בבבל? אלא על שם שהיה מתפלל, שנאמר: וכווין פתיחין ליה (דניאל ו׳:י״א). וכן דודה אומר: תיכון תפילתי קטרת לפניך (תהלים קמ״א:ב׳).
בכל לבבכם ובכל נפשכם – והלא כבר הזהיר על כך: בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו׳:ה׳)? אלא: אזהרה ליחיד ואזהרה לציבור.
א. בכ״י אוקספורד 165, לונדון 26917, ברלין Qu 514, פריס 157, פרנקפורט 19, דפוס רומא, ובגיליון בכ״י וטיקן 94 נוסף כאן: ״והיה אם שמעוהיה מוסב על האמור למעלה: למטר השמים תשתה מים (דברים י״א:י״א), ואם שמוע תשמעו – ונתתי מטר ארצכם בעתו (דברים י״א:י״ד), ואם לאו – ועצר את השמים (דברים י״א:י״ז)״. ביאור זה חסר בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, המבורג 37, סינסינטי 1.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״שכן״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917 (כלשון ספרי): ״במגילת חסידים״. בדפוס רומא: ״באגדת שמואל״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא לא נכפלה מלת: ״בלב״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, לונדון 26917: ״וכן בדוד הוא״. בכ״י מינכן 5, ליידן 1: ״וכן דוד הוא״.
aשמע תשמעו lit: AND IT WILL COME TO PASS IF HEARKENING YOU WILL HEARKEN – If you hearken to the old (if you hear again what you have already learned, i.e. if you repeatedly study the old lessons), you will hearken to the new (you will the more easily gain new knowledge) (Sukkah 46b; cf. Rashi on Shemot 19:5). Similar is the meaning of אם שכח תשכח (Devarim 8:19): If you have begun to forget, your end will be that you will forget all of it. So, too, is written in a certain Scroll: If you forget Me one day, I will forget you two days (cf. Sifre Devarim 48:8; Jerusalem Talmud end of Berakhot).
מצוה אתכם היום [MY COMMANDMENTS WHICH I] COMMAND YOU THIS DAY – This suggests that they should ever be to you as new commandments, as though you had heard them for the first time on that day (Sifre Devarim 58).
לאהבה את י"י TO LOVE HASHEM – This means that you should not say: Well, I will learn, but in order that I may become rich, in order that I may obtain the title Rabbi, in order that I may receive a prize, – but whatever you do, do it out of love for God (Sifre Devarim 41:23), and ultimately the honor which you desire will certainly come (Nedarim 62a).
ולעבדו בכל לבבכם AND TO SERVE HIM WITH ALL YOUR HEART – i.e. to serve Him with a service that is in the heart: that is prayer, for prayer is termed service (עבודה), as it is said, "Your God whom you serve continually" (Daniel 6:17). But was there service (i.e. sacrificial service, the technical term for which is עבודה) in Babylon? But the term is used because he offered prayer there, as it is said, "Now his windows were open [in his upper chamber towards Jerusalem and he kneeled upon his knees three times a day and prayed]" (Daniel 6:11). And so, too, it states in the case of David: "Let my prayer be set forth as incense before You" (Tehillim 141:2) (incense being part of the sacrificial service) (Sifre Devarim 41:25-27).
בכל לבבכם ובכל נפשכם [TO LOVE HASHEM] WITH ALL YOUR HEART AND WITH ALL YOUR SOUL – But has it not already admonished us to love God, by the words "[You shall love Hashem your God] with all your heart and with all your soul" (Devarim 6:5)? But that was an admonition addressed to each and every individual ("with all your heart"), while here it is an admonition addressed to them as a community ("with all your heart") (Sifre Devarim 41:29).
a. Some textual witnesses add here: "והיה אם שמע AND IT SHALL COME TO PASS IF YOU WILL HEARKEN – The word והיה is to be connected with what is said above: "it drinks water of the rain of heaven" (v. 11).⁠"
פרשה והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי.
מגיד הכתוב 1שנתחייבו ישראל בתלמוד קודם המעשה. וכן מצאנו שנענשו על התלמוד יותר מן המעשה שנאמר (הושע ד׳:א׳) שמעו דבר ה׳ כל בית ישראל 2כי ריב לה׳ עם (עמו. ואומר נדמו עמי מבלי דעת. ואומר) כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ. אמת זו תורה שנאמר (משלי כ״ג:כ״ג) אמת קנה ואל תמכור. חסד זו תורה שנאמר (תהלים קי״ט:ס״ד) חסדך ה׳ מלאה הארץ חקיך למדני. דעת זו תורה שנאמר (ישעיהו ה׳:י״ג) (נדמו) [גלה] עמי מבלי דעת ואמר (ירמיהו ט׳:י״א) מי האיש החכם ויבן את זאת וגו׳ ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי. וכן רבי יוסי הגלילי אומר 3גדול תלמוד תורה שקדם לחלה ארבעים שנה ולמעשרות חמשים וארבע ולשמטים ס״א וליובלו׳ ק״ג וכשם שנענשו על התלמוד יותר מן המעשה כך שכר התלמוד קודם המעשה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם. וכתיב למען ירבו ימיכם. אשר אנכי מצוה אתכם היום. מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מפי קטן שבישראל יהי בעיניו 4 כשומע מפי חכם (השומע) מפי משה כשומע מפי הקב״ה (ת״ל) 5אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה׳. כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה שלא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאקרא חכם בשביל שאקבל שכר לעולם הבא בשביל שאהיה עשיר ת״ל לאהבה עסוק מאהבה וסוף השכר והכבוד לבוא.
ולעבדו – זו תפלה. וכן דוד אומר (תהלים קמ״א:ב׳) תכון תפלתי קטורת לפניך. מלמד כמו שעבודת מזבח קרויה עבודה כך תפלה קרויה עבודה.
ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם – הרי זו כוון תפלה 6שלא יהא לבו של אדם חלוק בשעת תפלה:
1. שנתחייבו בתלמוד קודם המעשה. פי׳ אף קודם שבאו לארץ והיו מצות שלא היו נוהגות במדבר אבל בתלמוד תורה נתחייבו תיכף בקבלת התורה:
2. כי ריב לה׳ עם. עם יושבי הארץ כי אין אמת ואין חסד כצ״ל ומה שבנתיים מיותר:
3. גדול ת״ת שקודם לחלה (קידושין מ):
4. כשומע מפי חכם כשומע מפי משה כשומע מפי הקב״ה כצ״ל:
5. אשר אנכי מצוך היום. היא דרשה בפני עצמה:
6. שלא יהא לבו של אדם חלוק וכו׳. היינו שלא יהרהר בדברים אחרים. ובספרי ה״ג אזהרה לכהנים שלא יהרהרו בשעת עבודה שלא לפסול הקרבן:
(יג-יז) והיה אם שמע תשמע⁠{ו} {וגו׳} ונתתי מטר ארצכ⁠{ם} בעתוא {וגו׳} ואכלת ושבעתב – בלא טורח. ואם לאו – ועצר את השמים ולא יהיה מטר.
ג[והיה אם שמע תשמעו – אם שמעת בישן תשמע בחדש (בבלי ברכות מ׳.), וכן: אם שכח תשכח (דברים ח׳:י״ט) – התחלת לשכח סופך לשכוח.
כך שנויה באגדת שמואל (תחילת מדרש שמואל): במגילת חסידים מצאו כתוב: אם תעזביה יום יומים תעזביך – משל לשנים שיצאו אחד מטבריא ואחד מצפורי, ופגעו זה בזה בחדא משכונא, והסיחו זה עם זה, ופרשו זה מזה, זה הולך מיל וזה הולך מיל, נמצא זה רחוק מזה שני מילין. תוספת.]
א. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳ חסרות המלים: ארצכ⁠{ם} בעתו.
ב. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳ (במקום ״ואכלת ושבעת״): ותאכלו לשובע.
ג. לפי עדות רוזין, הביאור בסוגריים המרובעים היה חסר בנוסח השני בכ״י ברסלאו, ומ״כך שנויה״ היה כתוב באותיות קטנות בנוסח הראשון לסמן שהוא תוספת. הביאור גם צוין בחתימתו כ״תוספת״.
(13-17) So (vs. 13) IF, THEN, YOU OBEY [THE COMMANDMENTS], then (vs. 14) I WILL GRANT THE RAIN and then you will be able to eat your fill without efforts [of irrigation]; but if you do not [observe the commandments, God], (vs. 17) WILL SHUT UP THE SKIES SO THAT THERE WILL BE NO RAIN.
a{1והיה אם שמוע תשמעו IF THEN YOU OBEY [lit. IF THEN HEAR YOU HEAR]: If you hear the old, you will then hear the new.⁠2 So also we should understand the phrase (8:19), “אם שכוח תשכח – IF FORGET YOU FORGET”: once you begin forgetting, you will continue forgetting.⁠3
In ’Aggadat Shemuel4 it is similarly taught:
They found written in Megillat Ḥasidim,⁠5 “If you leave it [Torah study] for one day, it will leave you for two.” A parable [may explain this idea]: Two people set out, one from Tiberias and one from Zippori, and they met up with each other in some dwelling [along the way] and conversed with each other. Then each continued traveling. Each traveled a mile. We find that they are now two miles apart from each other.}
1. This comment appears in the manuscript in the middle of Rashbam’s comment on 11:10-17. The entire comment is clearly not from Rashbam’s pen. Rosin reports that the first part of the interpolated comment is written in the same size letters as the rest of Rashbam’s commentary, while the second part, beginning with the words, “So it is taught,” is written in the smaller lettering that often marks a copyist’s addition.
2. This comment is found in Rashi’s commentary to Deuteronomy 11:13 and originates in Ber. 40a. In his Talmud commentary, Rashi explains that it means that if you review your past learning, you will also succeed in “hearing” new ideas.
3. This part of the comment is also from Rashi, following Sifre 48.
4. The work that we would call Midrash Shemuel. The citation that follows is from the beginning of that midrashic work.
5. It is likely that the commentator here is trying to explain a difficult text that appears in Rashi here.
After citing the midrashic readings of שכח תשכח and of שמוע תשמעו, Rashi cites the aphorism, “If you leave Me for one day, I will leave you for two,” and introduces it by saying: שכן כתיב במגילה. Normally that phrase would mean that Rashi is citing a text from BT Megillah. Yet this quotation is not found there.
Perhaps for that reason our commentator gives the fuller citation: according to the evidence of Midrash Shemuel (so also in PT Ber. 9:5 [14d]), this aphorism originates in Megillat ḥasidim. The aphorism is also found in Sifre 48 where Louis Finkelstein prefers the reading במגילת חריסים. On the meaning of the term, see Finkelstein’s notes (p. 112) and the sources he cited there. In any case, our commentator has provided a more useful citation for the aphorism than that found in our texts of Rashi (which probably contain a corrupt reading).
a. The interpretation enclosed in braces is an interpolation of an early copyist.
(יג-יד) ואומר הקב״ה כשהוא פוקד אותם: והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי – אני אתן גשמים ומטר ארצכם בעתו בעת הצורך לתבואות, ולפיכך צריך אתה להזהר במצות.
יורה – במרחשון, וזהו תחילת הגשמים. ומורה את הבריות להטיח גגותיהם (בבלי תענית ו׳.), ולכך נקרא יורה, לשון הוראה. זו בא להצמיח את הזרעים.
מלקוש – בניסן, ויורד על המלילות והקשים למלאות, לגמור התבואה, ו⁠{על שבאה}⁠א למלאות הקש בגרגירי התבואה {קורהו מלקוש}.⁠ב
[ורבותינו דרשו (בבלי תענית כ״ג.): בעתו – ליל רביעיות וליל שבתות, שאין אדם יוצא מפחד לילית, כדאיתא בפסחים (בבלי פסחים קי״ב.).
ואספת דגנך {ו}⁠תירושך ויצהרך – כלומר: ואחר כך לא ירדו גשמים עליך כל זמן שאתה בשדה, שסימן קללה הם, דכתיב: הלוא קציר חטים היום אקראג אל י״י ויתן קלות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה (שמואל א י״ב:י״ז), כדאיתא בתענית (בבלי תענית ב׳:). הגה״ה.]
א. ההשלמה מספר הג״ן.
ב. ההשלמה מספר הג״ן.
ג. בכ״י מינכן 52: ואקרא.
(13-14) And the Blessed Holy One says when He does an accounting of them: והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי – IT SHALL HAPPEN IF YOU LISTEN DILIGENTLY TO MY COMMANDMENTS – I will give the rains and precipitation of your land in its time, at the necessary time for the grains, and therefore you need to be careful about the commandments.
יורה – THE EARLY RAIN – in Marcheshvan, and this is the beginning of the rains. And it instructs people to plaster their roofs (Bavli Taanit 6a:2), and therefore it is called “yoreh,” a term of instruction. This comes to make the seeds grow.
מלקוש – THE LATE RAIN – in Nissan, and it falls on the ears of grain and the stalks to fill them in, to finish the grain, and {since it comes} to fill in the stalks with granules of grain {it is called “malkosh” [a contraction of מלא קש, filling the stalks]}.
[And our Rabbis derived (Bavli Taanit 23a:1): בעתו – IN ITS TIME – on Wednesday evenings and on Shabbat evenings, since a person does not go out due to fear of the night, as it appears in Pesachim (Bavli Pesachim 112a:2).
ואספת דגנך {ו}⁠תירושך ויצהרך – THAT YOU MAY GATHER IN YOUR GRAIN {AND} YOUR NEW WINE AND YOUR OIL – Meaning to say: And after that, rain will not fall upon you the whole time that you are in the field, for that is a sign of curse, as it is written: “Is it not wheat harvest today? I will call to Hashem that He may send thunder and rain; and you shall know and see that your wickedness is great,” (Shemuel I 12:17), as it appears in Taanit (Bavli Taanit 2b:10). {A glossed annotation.}]
בכל לבבכם ובכל נפשכם – והלא כבר הזכיר: בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו׳:ה׳), אלא אזהרה ליחיד ואזהרה לצבור. לשון רבינו שלמה מסיפרי (ספרי דברים י״א:י״ג).
וביאור הענין כי השם לא יעשה הנסים תמיד לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש, ולהוסיף בדגן ובתירוש וביצהר, ולהרבות גם העשב בשדה לבהמה, או שיעצור שמים וייבשו, רק על מעשה רוב העם, אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעונו ימות. והנה אמר כי בעשותם כל המצות מאהבה שלימה יעשה עמהם את כל הנסים האלה לטובה, ואמר כי בעבדם עבודה זרה יעשה עמהם אות לרעה. ודע כי הנסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים, אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם.
[AND TO SERVE HIM] WITH ALL YOUR HEART AND WITH ALL YOUR SOUL. "Has he not already mentioned with all thy heart and with all thy soul?1 But that warning was addressed to the individual, and this is a warning to the community.⁠" This is Rashi's language quoting the Sifre.⁠2 The explanation of the matter is as follows: G-d does not always perform miracles — every time giving the rain of the Land [in its proper season], the former rain and the latter rain, increasing the corn, wine, and oil, and providing also abundant grass in the fields for the cattle, or, on the contrary, shutting up the heaven and drying up the Land — except according to the deeds of the majority of the people. The individual, however, lives by his own merits, and he dies in his iniquity.⁠3 Thus he is saying that upon their performance of all the commandments out of perfect love, He will do all these miracles with them for the good. And he further says that when they worship idols He will perform with them a sign for bad [to indicate to them the need to repent]. Know further that miracles for good or bad are performed only for perfectly righteous or utterly wicked people. For average people, however, He visits good or bad upon them in a natural manner according to their way and by their doings.⁠4
1. Above, 6:5.
2. Sifre, Eikev 41.
3. Ezekiel 33:9.
4. Ibid., 36:17.
ולעבדו בכל לבבכם – דרשו רבותינו ז״ל איזוהי עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה, וכן אמרו רז״ל בברכות, עבודה זו תפלה, שכן נאמר בדניאל (דניאל ו׳:י״ז) אלהך די אנת פלח ליה וגו׳, וכי יש פלחן בבבל אלא על שם שהיה מתפלל, שנאמר (שם) וכוין פתיחן ליה, וכן דוד ע״ה הוא אומר (תהלים קמ״א:ב׳) תכון תפלתי קטורת לפניך. ואמרו רז״ל תפלות כנגד תמידין תקנום.
וצריך אתה לדעת כי כח התפלה גדול אפילו לשנות הטבע ולהנצל מן הסכנה ולבטל הנגזר. לשנות הטבע, מיצחק, שנאמר (בראשית כ״ה:כ״א) ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו, ודרשו רז״ל מפני מה נתעקרו האמהות, מפני שהקב״ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, בארו לנו בכאן כי לא בא העקרות לאמהות אלא מפני התפלה, וכשהתפללו בזה נשתנה בהן הטבע. להנצל מן הסכנה ממה שכתוב (תהלים ק״ז:כ״ה-כ״ו) יורדי הים באניות וגו׳, ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו, יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג, ויצעקו אל ה׳ בצר להם, וכתיב בתריה יקם סערה לדממה ויחשו גליהם, ומכאן שהתפלה מגינה על הסכנה. לבטל הנגזר, מחזקיה שהוסיף לו הקב״ה חמש עשרה שנה בכח התפלה, שנאמר (ישעיהו ל״ח:ה׳) שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, ומלת יוסיף לאות שהיה זמנו קצוב ונגזר והועילה לו תפלתו לבטל הנגזר. ואפילו מה שגזר עליו הש״י אפשר לו להתבטל בכח התפלה, שכן אמר לו חזקיה לישעיה בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר (איוב י״ג:ט״ו) הן יקטלני לו איחל. הודיענו בכאן שהתפלה למעלה מן הנבואה, כלומר מן המקום שמשם תוצאות הנבואה לנביאים. וכן תצטרך לדעת כי מימות משה עד אנשי כנסת הגדולה היתה התפלה בישראל בלתי מסודרת בתקון שוה לכלן, אבל היה כל אחד מתפלל ועושה מליצה לעצמו כפי ידיעתו וחכמתו, עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ותקנו תפלה זו של י״ח כדי שתהיה מסודרת בפי הכל, ולכך תקנוה בלשון פשוט מובן כדי שלא יתבלבלו הרעיונים בהבנת הלשון, ושיהיו כל ישראל שוין בה בין חכמים בין טפשים. אמנם תקנו אותה בכוונה גדולה ובהשגחה יתרה, במה שהיא מסודרת שלש ברכות של שבח לפני התפלה, והן אבות וגבורות וקדושת השם, ושלש לאחריה והן עבודה והודאה וברכת כהנים, וסדרו לנו באמצע י״ב ברכות שהן כלל כל צרכי האדם, וכל זה לא היה במקרה כי אם בעיון גדול מוכרח ומוצרך. ואם תשתכל בשם הגדול המיוחד המתחלק לי״ב צרופין, והסימן בו ז״ה שמי לעלם, תמצא שלשה שמות ראשונים כנגד אבות וגבורות וקדושת השם, שלשה שמות אחרונים כנגד עבודה והודאה וברכת כהנים, ששה שמות האמצעים כנגד שש ברכות, שהן אתה חונן, השיבנו, סלח לנו, גאולה, רפואה, ופרנסה. ויש לך להוסיף פנים ואחור בששה הנשארים, שהם קבוץ גליות, משפט, על הצדיקים, בנין, מלכות, תפלה. וברכת המינין אין בשם הזה כנגדו, כי היא כנגד מדת הדין, ואל הכבוד הרעים שהוא במזמור (תהלים כ״ט:א׳) הבו לה׳ בני אלים, מוסף על י״ח אזכרות שבו, ותקנו אותה כדי שתהיה מדת הדין מתוחה כנגדה וכנגד האויבים, ונכלל עוד בזה הכנעת יצר הרע שבאדם שהוא מכלל האויבים והוא מחלק מדת הדין.
ואתה הבן זה המעט וראה איך עשו זה החכמים ז״ל בכוונה שש ברכות לצרכי בני אדם ושש לחזרת עטרה ליושנה ומלכות בית דוד למקומה ועם ברכת המינין הם י״ג, וזה כנגד י״ג מדות, לרמוז שכל טוב העולם ומלואו בין בצרכי בני האדם בין בתקון העולם במלכות שדי הכל משתלשל מן המדות, ועליך שתתפלל לעלת העילות יתברך המשפיע כחו במדות כענין שכתוב (דברים ד׳:ז׳) אשר לו אלהים קרובים אליו, יאמר כי אין שום עם שיהיו המדות קרובות אליו כמוהו, ואימתי, בכל קראנו אליו, לעלת העלות יתעלה, ואמר אליו למעט המדות, וכבר הזכרתי זה.
ולעבדו בכל לבבכם, "and to serve Him with all your hearts.⁠" Our sages in Taanit 2 ask rhetorically: "what kind of service can one perform for God with one's heart?⁠" They answer: "Prayer.⁠" They prove this from Daniel 6,17: "your God, the one whom you serve constantly, He will save you.⁠" Was there then a Temple for the Jewish God in Babylon where Daniel could have offered sacrifices? Clearly the King must have referred to the God to whom Daniel prayed in his heart. In verse 11 of that same chapter Daniel is described as opening the window of his room facing Jerusalem when praying. David also said in Psalms 141,2: "take my prayer as an offering of incense.⁠" Moreover, our sages in Berachot 26 have said that the daily prayers nowadays are in lieu of the daily communal offerings, the תמידים.
It is important to appreciate that the power of prayer is such that it can bring about changes in the laws of nature, save people from mortal danger, and bring about cancellation of evil decrees by God. We know that it can effect changes in the laws of nature from Yitzchak whose prayer in the presence of Rivkah brought about the new-found ability of Rivkah to conceive (Genesis 25,21). She had previously been barren, and our sages explain that this was so as God wanted to encourage Yitzchak to pray to Him to reverse this situation. (compare Shir Hashirim Rabbah 2,31). Our sages explained to us that the barrenness of our matriarchs was due only to the absence of the prayers of either themselves or their husbands.
Proof that prayer can save one from mortal danger is found in Psalms 107,23: "the ones who descend to the sea in ships.⁠" We know that from when Jonah prayed inside the fish, surely a mortal danger if ever there was such. Not only this, but David continues in that psalm describing how the mariners in time of a storm pray to God Who saves them from these dangers. As a result of their prayers God silences these turbulent waters (verse 29).
Proof that prayer is able on occasion to reverse evil decrees by God is found in Isaiah 38,8 where God tells King Chizkiyah that his prayer has been granted that he will enjoy a 15 year extension of his lifespan after the prophet had told him in the name of God to make his last will and testament as he would not recover from his sickness. (Compare Berachot 10 on what the king told the prophet.) The Talmud tells us not to despair even if the sword is poised to fall on one's neck, that God is still able to help. They quote Job 13,15 to prove their point. Incidentally, our sages there reveal that the power of prayer exceeds the power of prophecy.
In this connection we must remember that in the period between Moses and the men of the Great Assembly (over 900 years later) prayer was not formalized as it is nowadays. Every person formulated his prayers in his own words in accordance with his knowledge and ability. The men of the Great Assembly organised the formula which serves until this day as the principal prayer commonly known a the Shmone Esreh, ("18,⁠" according to the number of benedictions which it contains). The main reason the men of the Great Assembly formulated this prayer was to ensure that everyone would learn it by heart and be familiar with it. This is why the language of that prayer is very plain and simple.
This would prevent people from becoming confused and making errors. The sages wanted the prayers of both fools and wise men to be identical so that the fools would not feel at a disadvantage.
These benedictions were composed with the utmost care and with regard to such formulas having proved successful. The introductory benediction, known as אבות introduces the petitioner as a descendant of the patriarchs and as such entitled to a hearing. It is followed by a benediction known as גבורות, a declaration of our awareness of God's mighty deeds. The third benediction is called קדושה, a prayer in which we extol God's Holiness. These three benedictions are followed by a string of בקשות, requests (12 in all) which are arranged both in terms of our spiritual needs, our physical needs, our national needs and our individual needs. The final three benedictions consist of עבודה, a prayer asking for the restoration of the Temple and the sacrificial service in the Temple, followed by a benediction known as הודאה, thanksgiving. This is followed by the blessing by the priests, the prayer for peace, without which all the other blessings are short-lived.
If you will examine the letters in the tetragrammaton י-ה-ו-ה you will find that if the letters of that name are spelled in a different sequence you have a total of 12 variations, known as צירופים, permutations. An example of these variations is that starting with the first letter י you could follow it with either a ו followed by two letters ה, or by the letter ה twice followed by the letter ו. The three basic letters in the tetragrammaton, the letters י-ה-ו lend themselves to six permutations, i.e. יהו,יוה,הוי,היו,ויה,והי giving you a total of 6 such צירופים. The tetragrammaton, having four basic letters, doubles the number of permutations possible so that you wind up with basically 12 צירופים. [Some authorities speak about 24. Ed]. The number 12 corresponds to the numerical value of the word זה in the verse זה שמי לעולם, "this is My name forever" (Exodus 3,15). The three first permutations, i.e. the ones using the letter י at the beginning, correspond to the first three of the benedictions representing אבות, גבורות, קדושה. The final three צירופים in that series correspond to the last three benedictions עבודה, הודאה, ברכת כהנים. The 6 permutations in the middle correspond to six of the 12 central requests, i.e. אתה חונן, השיבנו, סלח לנו, גאולה, רפואה, פרנסה. The other six benedictions do not have a specific permutation of the tetragrammaton assigned to them and one can perceive them as being used interchangeably. The reason that the 19th benediction, the one added by later sages as a request to ward off the potential damage caused to Jews and Judaism by its defectors and maligners cannot be assigned any of these permutations of the tetragrammaton is that this benediction is addressed in the first instance to the attribute of Justice, not the tetragrammaton as we want that attribute to neutralize these anti Jewish forces.
This nineteenth benediction and its significance has already been alluded to in Psalms 29 where after mentioning the tetragrammaton 18 times, David adds the words ואל הכבוד הרעים, in verse 3, a reference to the attribute of Justice. The only reason David changes the attribute he addresses there after having referred to the tetragrammaton 18 times is that he hints that this attribute ought to be poised, ready to strike these virulent anti-Semites unless they retract.
Another reason that David introduces an additional attribute of God in that psalm is that he conveys the message that not only our external enemies but our internal enemies, the evil urge, should be taken care of by the attribute of Justice. We encourage the attribute of Justice, so to speak, to vent its anger on our internal enemies.
Among the 12 requests we observe that 6 address human needs whereas the other 6 are the plea for the restoration of God's kingdom on earth and His closeness to His people as it had been prior to the destruction of the Temple. By means of the addition of the 13th request, the one to liquidate the hostile heretics, we have a total number of 13 requests corresponding to the 13 attributes of Himself which God revealed to Moses after the episode of the golden calf. This is an allusion to the fact that all the good on earth, be it for the benefit of man or God Himself, is channeled our way by means of these attributes in one form or another. It is therefore incumbent upon us to address the Essence of God, Who operates by means of these attributes. This is what Moses had in mind when he quoted the Gentile nations (Deut. 4.7) as describing our relationship to that Essence as אשר לו אלו-הים קרובים אליו. The Gentiles felt that no other nation established such a close relationship to the Divine Essence, the tetragrammaton, by means of the attributes as did the Jewish people. This is conditional on בכל קראנו אליו, "providing that when we pray we always call out to Him, the Essence" (Deut. 4,7). The word אליו specifically excludes any of the attributes as being the address to which our prayers are to be directed.
בכל לבבכם ובכל נפשכם – פרש״י שכבר הזהיר בכל לבבך אזהרה ליחיד ואזהרה לרבים. והרמב״ן כתב ביאור הענין כי השם אינו עושה נסים תמיד לתת מטר הארץ בכל עת ולהוסיף בדגן תירוש ויצהר ולהרבות בעשב השדה או שיעצור שמים ויבש הארץ רק על מעשה רוב העם אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעוונו ימות והנה אמר כי בעשותם כל המצוה מאהבה שלימה יעשה השם עמהם את כל הנסים האלה לטובה ובעבדם ע״ז יעשה עמהם אות לרעה כי הנסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים ולרשעים גמורים אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם:
בכל לבבכם ובכל נפשכם, "with all your heart and all your soul.⁠" Rashi points out that Moses had already warned the people individually to do just that, whereas now he warns them to love God with all their collective hearts and with all their collective souls (hence the plural endings in both words).
Nachmanides explains the matter as follows: God is not prepared to perform miracles at all times, especially when it comes to interference with the amount of rain required and the season at which the rain descends. He does not, on account of a few individuals deviate from His laws, re-arrange all of nature, so that the sinner's field is not irrigated and the fields of the righteous enjoy abundant rainfall, although the two fields are adjoining. Therefore, in this paragraph Moses addresses the people as a unit when exhorting them to love God with all their hearts and souls, whereas in the first paragraph of the קריאת שמע when he addressed them as individuals he did not threaten what would happen if some individual were not to follow his instructions. He will however, address that problem in chapter 29 17-19. As a rule, God reserves miracles for extreme situations, such as total perversion of the people or total righteousness. The former will produce recognizable unnatural catastrophes, whereas the latter will produce extraordinary and recognizable bounty by God, the Provider.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

(יג-יד) בכל לבבכם ובכל נפשכםונתתי מטר – לומר שאין נענין על המטר אלא עם כן יכוונו להתפלל בכל לב.
והיה אם שמוע תשמעו וגו׳ לאהבה את י״י אלהיכם – הנה ביארנו זאת המצוה בפרשת שמע.
ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם – רוצה לומר: להתפלל לפניו בכוונה שלמה כמו שביארנו בזאת הפרשה והנה הקדים לזכירת זאת המצוה אהבת השם יתעלה כי היא תסבב השגת השם יתעלה כפי מה שאפשר ובזה תהיה התפלה נשמעת.
(יג-טו) וכמו שביאר הענין יפה ואמר והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את י״י אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם – כמו שיתחייב מהודעת היראה שהקדמתי לך ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש כי הוא שני עניני ראשית השנה ואחרית׳ כמו שאמרנו ואספת דגנך ותירושך ויצהרך ונתתי עשב בשדך וכו׳ – כי על זה האופן תעבד הארץ הזאת ולא באופן אחר. וזה ענין קדושת׳ כמו שכתבנו בפ׳ מרגלים וזולתה.
והיה מוסף על האמור למעלה למטר השמים תשתה מים. שאם תשמעו אז ונתתי מטר ארצכם ואם לאו ועצר:
אם שמוע תשמעו. אם שמוע בישן תשמעו בחדש וכן אם שכח תשכח אם התחלת לשכח סופך שתשכח שכן כתוב במגלה אם יום תעזבני יומי׳ אעזבך. דאם תשמעו ואם תשכח מיבעי ליה ואע״ג דגבי העניק תעניק לו וגבי העבט העביטנו אמרו דברה תורה כל׳ בני אדם ה״מ היכי דלא שייך למדרש בהו א״נ היכא דמוכחי קראי דומיא דהענקה והעבטה כמו שתרצו התו׳ בפרק א״מ אבל היכא דשייך למדרש בהו ולא מוכחי בהו קראי מדרש דרשינן:
היום שיהיו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום. וכאילו אמר אשר אנכי מצוה אתכם בו ביום דאס״א אשר אנכי מצוה אתכם היום הזה היום למה לי:
לאהבה את ה׳. שלא תאמר הרי אני למד בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקבל שכר אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה וסוף הכבוד לבא. בספרי כאילו אמר להאבת ה׳ וא״כ יהיה ולעבדו הבא אחריו דבק אם שמוע תשמעו אל מצותיו היה ראוי להיות ולעבדני אלא שאין זה אלא דרשא בעלמא:
אלא אזהרה ליחיד אזהרה לצבור. בספרי ויהיה קרא דואהבת את י״י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך אזהרה ליחיד מפני שהוא בלשון יחיד וקרא דוהיה אם שמוע תשמעו וגו׳ בכל לבבכם ובכל נפשכם אזהרה לצבור מפני שהוא בלשון רבים וזה אינו אלא לפירוש שפירשו לעיל קרא דואהבת את י״י בעשיית המצות מאהבה אבל לפירוש ואהבת שתאהבנו ולא תמירנו אפי׳ נוטלי׳ את נפשך אצ״ל אזהרה ליחיד אזהרה לרבים משום דקרא דואהבת בכל נפשך מיירי באהב׳ עצמו שלא תמירנו בעבודת כוכבים אפי׳ נוטל את נפשך וקרא דלאהבה את י״י אלהיך דהכא מיירי בעשיית המצות שתעשו אותם מאהבה בכל לבבכם ובכל נפשכם ומה שהוצרך הכתוב לפרש ליחיד ולרבי׳ בענין הגמול והעונש הזה מה שלא עשה כן בכל התורה כלה הוא מפני שזה הגמול של מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש ולהוסיף בדגן תירוש ויצהר ולהרבו׳ העשב בשדה לבהמה או שיעצור השמים וייבשו הם כולם במעשה נס והנסים לא ועשו רק על מעשי רוב העם אבל היחיד אם הוא צדיק יחיה בזכותו ואם הוא רשע בעונו ימית ולא יעשו הנסים ליחידים רק לצדיקים גמורים ולפיכך אמר הכתוב פה כי בעשות כלו המצו׳ המצות מאהבה שלימה יעשה גם עם היחידים כל הנסים האלה כדפירש רמב״ן ז״ל ונכון הוא:
ותכלית דבריו הוא שאחרי שהכל בידו והוא דורש אותה הארץ ביחוד. דע נא וראה כי אם שמוע תשמעו אל מצותיו לאהבה את ה׳ שהוא התכלית האמתי ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. כי מרוב האהב׳ תהיה העבוד׳ שלמה בכל לב ובכל נפש ובכל מאד כמו שזכרתי הנה אז תזכו לשכר המגיע מהמצו׳. כי עם היות שאתם תעבדו אותו מאהב׳ הנה מעצמו יתן לכם שכר פעולתכ׳ והוא אמרו ונתתי מטר ארצכם בעתו. כי זו היא הדרישה אשר זכר שידרוש את הארץ תמיד.
ואמר והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו׳ ונתתי מטר ארצכם. לפי שלמעלה שבח לא״י באומרו למטר השמים תשתה מים. ולפי הנראה שבח ארץ מצרים גדול. שאין צריכים להמתין למטר השמים אלא להשקות כגן הירק. אבל בא״י לעולם עיניהם תלויות למעלה אם ירד מטר או לא ירד. לזה סמך ואמר והיה אם שמוע תשמעו. כלומר הכל תלוי בך. שאם תשמעו מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו. אבל אם לא תשמעו וסרתם ועבדתם אלהים אחרים. ועצר את השמים ולא יהיה מטר ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה. ואז תכירו טובתה כי בסבת טובת הארץ חטאו. כאומרו וישמן ישורון ויבעט. ואמר זה לפי שהיו אומרים כי ארץ מצרים טובה ממנה. ושמתם את דברי אלה. כלומר אני יודע שאני מצוה לכם דברים טובים דברים נחומים. באופן שאף לאחר שתגלו תזכרו אותם ותשימו אותם על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם וגו׳. כמאמר הנביא הציבי לך ציונים. או יאמר בסבת שתשכחו דברי. וסרתם ועבדתם. תגלו מעל אדמתכם. ולכן ראוי לכם שתזכרו דברי ותשימו אותם על לבבכם ותשמרו מצות תפלין ומזוזה. בענין שבזה תשבו בבתיכם. וזהו למען ירבו ימיכם וגו׳. וזאת הפרשה היא כעין פרשת שמע ישראל. ולכן כמו שאמר שם בכל לבבך ובכל נפשך. כן אמר בכאן על לבבכם ועל נפשכם. וכן פירש בה ענין תפלין ומזוזה ואמר וקשרתם אותם. וכנגד ושננתם לבניך אמר ולמדתם אותם את בניכם. אלא שפרשה שמע ישראל היא פרשת היחוד ויש בה סוד האהבה. ולכן אמר בה ואהבת את ה׳ אלהיך. אבל פרשה זו היא סוד היראה. ולכן התחיל בה והיה אם שמוע תשמעו דרך גיזום. אם תשמעו הרי טוב. ואם לאו וחרה אף ה׳ בכם וגו׳:
ולכן תמצא כי פרשת שמע ישראל נאמרה בלשון יחיד ואהבת את ה׳ אלהיך וגו׳. אשר אנכי מצוך היום ושננתם לבניך וגו׳ וכן כל הפרשה. לפי שהיא סוד האהבה. והאהבה היא סוד הייחוד. כי אהב״ה עולה במספר כמו אח״ד למספר י״ג. בסוד י״ג מדות בסוד אחדות. לרמוז שהאוהב את השם אין חלוק בלבו. ואע״פ שיהיו אוהבים את השם אלף אלפי רבבות הם כולם חשובים כאיש אחד. ולכן פרשת הייחוד נאמרה בלשון יחיד. אבל פרשה זו שהיא סוד היראה נאמרה בלשון רבים. אם שמוע תשמעו וקשרתם אותם ולמדתם אותם. לפי שכיון שעובדים מיראה אין העבודה שלימה. והרי לבו חלוק על המקום כאלו הם רבים. ועכ״ז היא אחת ממצות התורה ליראה את השם הנכבד. ואע״פ שתהיה מצד יראת עונש בתחלה. לסוף יבא לידי אהבה. אחר שהיא העבודה השלימה. ואלו המצות תלויות בתפלה. כמו שכתב הקדוש רשב״י ז״ל כי בתפלה תלויות שש מצות. והמכוין בכל יום בהם הוא כאלו קיים ת״ר מצות בכל יום. הראשון ליראה את השם הנכבד. וזהו בזכירת הקרבנות ובשירי דוד שהם סוד היראה. והשני לברך את השם ביוצר אור יוצר המאורות. והשלישי לאהבה את השם בברכת אהבת עולם אהבתנו וכן בפסוק ואהבת את ה׳. והרביעי לייחד את השם בפסוק שמע ישראל. והחמישי למסור נפשו על קדושת השם בפסוק ואהבת. כאומרו ובכל נפשך ואפילו הוא נוטל את נפשך. ובנפילת אפים כשאומר אליך ה׳ נפשי אשא. שאז צריך למסור נפשו על קדושת השם בכוונה כאומרו כי עליך הורגנו כל היום. והששי לברך הכהן את העם בברכת כהנים. ואלו הן ששהמצות תלויות בתפלה שקולות כנגד שש [מאות] מצות. והשנים מהם תלויות בפרשה שמע ישראל שהיא לאהבה את השם. בפרשה והיה אם שמוע תשמעו ליראה את השם:
(יג-יד) אם-שמע תשמעו... ונתתי מטר-ארצכם בעתו – באופן שתתפרנסו שלא בצער, ותוכלו לעבדו. ואם לאו לא יתן מטר כלל, ולא יהיה לכם מזון לחיות בה.
(13) אם שמוע תשמעו...ונתתי מטר ארצכם בעתו, so that you will find your livelihood painlessly, and the land will cooperate with you. If not, God will not provide any rain and you will not have food to eat.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

מוסב על של מעלה וכו׳. דאם לא כן, מה ענינו לכאן, אלא שהוא מוסב על ״למטר השמים תשתה״ (פסוק יא):
אם תשמע בישן תשמע בחדש. פירוש, אם תשמע מצות שכבר שמעת וידעת אותם, ואתה מקיים אותם, ׳תשמע בחדש׳, הם מצות שהם חדשים לך, שהרי מצוה גוררת מצוה (משנה אבות ד׳:ב׳). דאם לא כן, ׳אם תשמעו׳ מבעי ליה. והא דלא אמרינן כאן ׳דברה תורה כלשון בני אדם׳ (ב״מ לא ע״ב), דיש לומר דאתיא כרבנן, דסבירא להו דלא אמרינן ׳דברה כלשון בני אדם׳, כדמוכח בפרק אלו מציאות (שם). ורבי שמעון הוא סבירא ליה התם דברה התורה כלשון בני אדם. ואפילו לרבי שמעון, לא קאמר רק היכי שהדרש אינו כמשמעות לשון בני אדם, אבל כשהדרש כמשמעות לשון בני אדם – דרשינן, דאף בלשון בני אדם כאשר יכפיל לשונו הוא לחזק הענין. ולפיכך דרשינן לחזק הענין, כמו שדרשינן (ב״מ לא.) ״השב תשיב״ (ראו להלן כב, א), אין לי אלא פעם אחד, מאה פעמים מנין, שאם החזירה וברחה מנין שצריך להחזיר. וזהו חזוק למצוה, לכך דרשינן ״השב תשיב״. וכן כל הנהו שדרש. ובמקום שלא תוכל לדרוש אותו לחזק המצוה, אמרינן ׳דברה תורה כלשון בני אדם׳:
בכל יום יהיו עליך חדשים. דאם לא כן, מאי ״מצוך היום״, הרי לא נצטוו באותו יום, אלא אף על גב שלא נצטוו היום יהיו כאילו נצטוו עליך היום, לכך כתיב ״היום״, שיהיו כל המצות עליך כאילו היום נצטוו. והטעם הזה שיהיו עליך חדשים, עיין למעלה בסוף פרשת בא (שמות פי״ג אות ח):
שלא תאמר אשנה וכו׳. פירוש ״לאהבה את ה׳⁠ ⁠⁠״ הכי פירושו, שתהיה המצוה שתעשו לאהבה את ה׳, ואין ״לאהבה את ה׳⁠ ⁠⁠״ דבר בפני עצמו. ומה שכתוב אחריו ״ולעבדו בכל לבבכם״, שתהיה המצוה שתעשו לעבדו בכל לבבכם:
אזהרה ליחיד אזהרה לציבור וכו׳. ואם תאמר, מה לי יחיד מה לי ציבור. ותירץ הרמב״ן, שהשם יתברך לא יעשה הניסים תמיד לתת מטר הארץ בכל עת ולהרבות העשב, רק על מעשה רוב העם, אבל היחיד – הוא בזכותו יחיה והוא בעונו ימות. ולפיכך אמר כי בעשותכם כל המצות מאהבה שלימה יעשה עמכם כל הניסים:
ונראה שאין לשון ׳אזהרה ליחיד אזהרה לציבור׳ משמע כן, שלפי דבריו לא יבוא למצוה, רק לקבל שכר, שאם יעשו רבים המצוה יהיה להם ניסים הרבה. ונראה לומר, דיש מצות שהם ליחיד, כמו רוב המצות; חלה, ובכורים, ותפילין, וציצית. ויש מצות לרבים ולא ליחיד, כגון הקרבת הקרבנות, שאין היחיד מביא, רק הציבור. ובנין בית הבחירה, ולהעמיד שופטים, ודבר זה תלוי ברבים. ולפיכך הזהיר ליחיד, והזהיר לרבים במצות שהם לרבים. ולא יאמר שלא הזהיר דווקא על המצות שהם לכל יחיד ויחיד, אבל מצות של רבים, כיון שלא עלי בלבד מוטל, אין אני מוזהר, לכך הזהיר הרבים על מצות שהם לרבים. וכן לא יאמר לא הזהיר רק על מצוה שהיא לרבים, אבל מצות יחיד, אם אין אני עושה – יש עושים רבים, לכך הזהיר היחיד גם כן:
ויש לתקן פירוש הרמב״ן ז״ל, ש׳אזהרה לרבים׳ אם הרוב לא יקיימו המצוה – היחיד נידון אחר הרוב, ואף על גב שהוא לא עשה – נדון אחר הרוב, ולפיכך מזהיר הרבים. והשתא ניחא לשון ׳אזהרה׳ דקאמר, שלא איירי לענין שכר כמו שפירש הרמב״ן, רק לענין אזהרה, שיהיה נדון [אחר] הרוב. ומיהא מכל מקום גם לפי זה ׳אזהרה׳ לאו דוקא, דאין כאן מצוה דשייך בזה אזהרה, ועל כרחך צריך לפרש אזהרה מן העונש:
והיה אם שמוע תשמעו – פירש״י אם תשמעו בישן תשמעו בחדש כי כך אמרו רז״ל (אבות ד׳:ב׳) ששכר מצוה מצוה ושמיעה גוררת שמיעה דהיינו מן הישן אל החדש. ומ״ש בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא נאמר ובכל מאדכם לפי מה שפירש״י שלכך נאמר בכל מאדך לפי שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, מדקאמר יש לך אדם ש״מ שדבר זה בלתי מצוי כ״א באדם אחד או מתי מספר שבטלה דעתם אצל כל אדם אבל לא בציבור כי לא שכיח הדבר שרבים יסכימו על דעה נפסדה זו. ולפי מה שפירש״י בכל מאדך בכל מדה שהוא מודד לך להרע או להטיב, הרי פרשה זו מדברת מזמן קבלת השכר והוא עת דודים ואין שייכת הברכה שעל הרעה לכאן כי אינה כפי הזמן אשר הוא עומד בו. ועוד נראה שאין צורך לומר כאן שיעבוד ה׳ בכל מדה שהוא מודד לו אפילו בזמן קבלת הרע, לפי שדבר זה כבר אמור הוא בפרשה זו שנאמר ואבדתם מהרה מעל הארץ וגו׳, ושמתם את דברי אלה על לבבכם. ר״ל שאפילו בזמן שצאן אובדות יהיו מ״מ יעבדו את ה׳ על כל פנים וישימו דבריו על לבבם וכן פירש״י (י״א:י״ח), וא״כ ענין זה אמור בפירוש לכך לא הוצרך לומר ובכל מאדכם.
ונאמרה הפרשה בלשון רבים חוץ מן ואספת דגנך, כי כך נאמר (שמות כ״ג:כ״ה) ועבדתם את ה׳ אלהיכם וברך את לחמך. שפרשו הראשונים כי עבודת ה׳ טובה יותר בציבור כמ״ש (איוב ל״ו:ה׳) הן אל כביר לא ימאס. אבל האכילה טובה יותר כשכל אחד אוכל פתו לבדו ולא ירבה בסעודת מרעים. ע״כ נאמר כאן ולעבדו בכל לבבכם וגו׳, ואספת דגנך. כי טוב הוא בזמן שכל אחד מאסף דגנו לעצמו וכן כשיושב בביתו לבדו כמ״ש בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. כי כל אלה הדברים אינן שייכים לומר על הכלל.
והיה אם שמע: פרשה סתומה.
למטר השמים תשתה מים. שאם תשמעו אז ונתתי מטר ארצכם ואם לאו ועצר וגו׳:
אם תשמע בישן כו׳. פירוש אם תחזור על למודך ששמעת תתחכם בו ותבין דברים חדשים מתוך דברים ישנים. וכן פירש רש״י פרק לולב וערבה (סוכה מו:). ואף על גב דגבי הענק תענק אמרי׳ דברה תורה כלשון בני אדם, היכא דאיכא למדרש דרשינן. [ר׳ אליהו מזרחי]: א״נ הכא מוכח דכתיב והי׳ שהוא לשון ודאי, ומלת אם הוא ל׳ ספק, לכן דרשו בו מה שדרשו:
שכן כתיב במגילה כו׳. ר״ל מגילת סתרים, אבל אינו פסוק בכל העשרים וארבע. והכי איתא בירושלמי, והביא משל דשני בני אדם שנפטרים זה מזה בשוה, זה הולך דרך יום לצד מזרח וזה הולך דרך יום לצד מערב, נמצא שרחוקים זה מזה מהלך ב׳ ימים, כן המשל בתורה:
כאילו שמעתם בו ביום. דאם לא כן היום למה לי:
אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה כו׳. פי׳ כאלו אמר לאהבת ה׳, ויהי׳ א״כ ולעבדו דבוק עם אם שמע תשמעו אל מצותי. ומהראוי להיות ולעבדני, אלא שאין זה אלא דרשא בעלמא:
אלא אזהרה ליחיד כו׳. ר״ל אי כתיב חד קרא ה״א על הציבור ולא על היחיד. אע״פ דכתיב בכל לבבך ובכל נפשך שהוא לשון יחיד, מ״מ הוה אמינא דדרך הקרא לכתוב ל׳ יחיד אף אם קאי על ציבור כמו שמע ישראל. וא״ת למה הזהיר גבי מצוה זו יותר ליחיד מבשאר מצות, דהא אין חילוק בין יחיד לרבים. וי״ל הואיל דבמצוה זו כתב הקרא טובות הרבה, תוספות דגן ותירוש ויצהר ועשב לבהמה וכו׳, שרוצה לעשות למי שמקיים המצוה הזו, לכך הוה אמינא דוקא לרבים אבל לא ליחיד, לכן צריך לרבות ליחיד. וקמשמע לן כי בעשותם המצות מאהבה יעשה גם עם היחידים כל הניסים האלה. [רמב״ן]: וכיון שאזהרה שבכאן קאי על רבים, אתי שפיר דלא כתיב בכאן ובכל מאודכם, כדלעיל דכתיב ובכל מאודך, משום דהכא מיירי בציבור, ואין מצוי שיהא ממונם חביב עליהם יותר מגופם לרוב הציבור, משא״כ גבי יחיד. [מהרא״י]:
By the rain of the skies you will drink water. For if you heed, then "I will provide the rain of your land.⁠" But if not then, "He will restrain the skies, etc.⁠"
If you heed the old, etc. I.e., if you review what you already learned, then you will gain wisdom from it and understand new matters from the old. Rashi explains likewise in Succah (46b). Even though regarding [the seeming redundancy] הענק תענק (surely bestow a gift) we say that the Torah uses common speech, we expound the verse whenever we are able to (Re"m). Alternatively, here the word והיה (lit., it will be) is an expression of certainty, whereas the word אם (if) is an expression of doubt. Therefore, the verse is expounded.
This is as it is written in the scroll, etc. I.e., Megilas Storim, but it is not a verse found in any of the twenty-four books of Scripture. And in the Talmud Yerushalmi, an allegory is mentioned of two people taking leave of each other. One travels a day's journey eastward, and the other travels a day's journey westward. They will find themselves distanced from each other by a two days' journey. The same is true about the Torah.
As if you heard them this very day. Otherwise why is, "today,⁠" needed?
Rather, all that you fulfill, fulfill with love, etc. The word לאהבה (to love) should be understood as לאהבת ה' (for the love of Adonoy). It then follows that, "And to serve Him,⁠" is [also directly] connected to, "Should you thoroughly heed My commandments.⁠" [According to this] it would be fitting for the verse to say ולעבדני (and to serve Me), except this is only a general exegesis.
One command is addressed to the individual, etc. I.e., if only one verse were written then we would think it addresses the community as a whole, but not the individual. Even though it is written, "With all your (singular) heart, and with all your (singular) soul,⁠" we would think it is common for Scripture to use the singular when referring to the community, as in the verse, "Listen (singular) O Israel!⁠" You might ask: Why is the individual warned here more than in other commandments, although there is no difference [here] between the individual and the community? The answer is: Regarding this commandment, the verse states many benefits which Hashem will do for fulfilling it: Harvesting grain, wine, olive oil, grass for animals, etc. Therefore I would have thought it is intended specifically for the community but not for the individual, thus the individual also needs to be included. And it teaches us that when the commandments are fulfilled out of love by individuals, He will also perform all these miracles for them (Ramban). And since this commandment addresses the community, it fits well that is not written here, "and with all your possessions,⁠" as it is written above. For it is unlikely that the majority of the community would consider money more precious than life. However, this may be true of an individual (Mahara"i).
והיה אם שמוע וגו׳ – פירוש והיה לשון שמחה ותנאי הוא הדבר אם תהיה שמחה של מצוה, והוא אומרו אם שמוע תשמעו וגו׳ כאמרם ז״ל (שבת ל׳:) שלא שבח שלמה אלא שמחה של מצוה אבל שאר שמחות עליהם אמר (קהלת ב׳) ולשמחה מה זה עושה, וכפל לומר שמוע תשמעו על דרך אומרם ז״ל (ברכות נ״ה.) בפסוק (דניאל ב׳ כ״א) יהב חכמתא לחכימין שאין הקב״ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, והוא אומרו אם שמוע פירוש שיהיה לכם לב שומע, תשמעו.
לאהבה וגו׳ ולעבדו וגו׳ ונתתי וגו׳ – פירוש לפי מה שקדם לנו כי שכר מצות אינו משתלם בעולם הזה, הודיע הכתוב שאם כי שכר מצות אינו משתלם בעולם הזה הודיע הכתוב שאם יאהבו ה׳ וגו׳ בכל לבבם וגו׳ יזכו גם בעולם הזה, והוא מה שנתכוין במאמר ונתתי בתוס׳ וא״ו להעירך שאין זה אלא תוס׳ על העיקר שהוא שכר עולם הנצחי והקיים, גם רמז שהגם שהמזונות הוא בכלל הדברים שאינם תלוים בזכות (מו״ק כ״ח:) אף על פי כן כשיעבדו ה׳ כמצטרך אין המזל שולט בהם ויאכלו וישבעו גם מטוב הגשמי.
בכל לבבכם ובכל נפשכם – ולא אמר בכל מאודכם כסדר שאמר בפרשת שמע, לפי שפרשת שמע נאמרה בל׳ יחיד ויכול להיות שימצא יחיד שיהיה לו ממונו חביב עליו מנפשו, אבל כללות הציבור שעמהם מדבר מן הנמנע שיהיה להם ממונם חביב מנפשם כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ולזה כשאמר בכל נפשכם מכל שכן בכל מאודם.
והיה אם שמע תשמעו, "and it will be if you will surely hearken, etc.⁠" The meaning of the word והיה is usually that something joyful will occur. Moses tempers this by making the joy conditional on it being due to performance of God's commandments. Moses continues with the conditional אם [as opposd to the word כאשר "when,⁠" Ed.]. The reason is analogous to what we have learned in Shabbat 30 that the only kind of joy Solomon praised was the joy generated through מצוה-performance. Concerning all other kinds of joy Kohelet 2,2 applies, i.e. ולשמחה מה זה עושה, "and of joy, what does it accomplish?⁠" Moses repeated the word שמע based on a comment in Berachot 55 on Daniel 2,21 "He gives wisdom to the wise and knowledgable.⁠" God does not grant wisdom unless a person has already acquired a measure of wisdom. When Moses says: "if you will hearken" he means if you already have a wise heart and are mentally prepared to hearken, God will grant you more such wisdom so that you will surely hearken to God.⁠"
לאהבה…ולעבדו…ונתתי, "to love God..to serve Him;..and I will give the rain, etc.⁠" In view of previous statements to the effect that the reward for מצוה-performance is not paid in this life, Moses assures the people if their service is of a quality that is equivalent to their loving God with all their heart then they will also experience compensation in this life. This is the meaning of the conjunctive letter ו at the beginning of the word ונתתי in verse 14. Receiving rainfall at the appropriate time is not the reward for their מצוה-performance but is something additional, i.e. ו, plus. The reward itself is stored up for the Hereafter. Moses also hints that although a good livelihood is one of the three blessings which are within the province of mazzal and not of personal merit as we explained repeatedly (Moed Katan 28), when the nation serves the Lord in the above-mentioned manner Israel as a whole will rise above mazzal and everything which happens to it comes under the scrutiny of the personal providence of God.
בכל לבבכם ובכל נפשכם, "with all your hearts and with all your souls.⁠" In this instance Moses did not mention מאדכם, "your material assets" as he did in Deut. 6,5. The reason is that the paragraph in Deut. 6 was addressed to the individual Jew whereas this paragraph is addressed to the nation as a whole. Whereas it is possible to find an individual who values his material assets over and above his very life, the Torah had to command that Jew not to do so. Amongst the people collectively it is psychologically impossible to find them value their assets as worth dying for. In such a setting, the rule applies that people will give up all their wealth in order to save their lives. As soon as Moses had told the people that they should love the Lord with all their souls, it went without saying that the same applies to all their material assets.
לאהבה – כמו שצויתי למעלה על מצות האהבה:
והיה וגו׳ הוא המשך של הדברים הקודמים, שם נאמר שפריחת הארץ והצלחתה תלויות בהתנהגותנו המוסרית כלפי ״ה׳ אלקינו״.
חז״ל אומרים (ספרי לפסוק יב) שה׳ משגיח תדיר על התנהגותנו המוסרית, ״מראשית השנה ועד אחרית השנה״, ולפי מעשינו הוא מביא ברכה או קללה – לא רק על היבול שבשדות, אלא גם על הפירות שכבר נאספו הביתה והוכנסו לאוצר, ואפילו על הפירות שכבר נאכלו, כפי שנאמר: ״יצו ה׳ אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך״ (להלן כח, ח), ״ברוך טנאך ומשארתך״ (להלן כח, ה), ״ואכלת ושבעת״ (לעיל יא, טו), ״והסירתי מחלה מקרבך״ (שמות כג, כה); ״הם ברשותי ליתן בהם ברכה כשם שאני נותן להם ברכה בשדה״ (ספרי). העולה מכל זה הוא ״והיה״ וגו׳.
אם שמע תשמעו – התנאי הראשון לכל אושר הוא השמיעה החוזרת ונשנית אל מצוות ה׳. לדעת הספרי, שמיעה זו היא בראש ובראשונה לימוד התורה. הספרי מציין שבּוּרוּת או ידיעה בלתי מספקת בתורה תמיד הייתה שורש כל רע.
אל מצותי, וכן בפסוקים יד–טו: ״ונתתי״. אזהרה זו, שכל עתידנו מקופל בה, אמורה בלשון מדבר, בצורה של פנייה ישירה מאת ה׳. כביכול היא מה שה׳ – הדורש אותנו תמיד ואשר עיניו בנו מראשית השנה ועד אחרית שנה – אומר לנו בכל רגע ורגע. היא תמצית דרישתו והשגחתו, כאילו הפסוק הקודם (פסוק יב) מסתיים בתיבת ״לאמר״.
היום – כל יום יביא לנו את מצוות ה׳ מחדש. לעולם לא יתיישנו המצוות ולעולם לא יפוג טעמן בפינו; התלהבותנו כלפיהן תישאר רעננה לנצח: ״שלא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה״ (עיין פירוש לעיל ו, ו).
לאהבה וגו׳ אינו המושא של ״מצותי״, אלא התוצאה של ״שמע תשמעו״. שמיעה אל המצוות וקליטתן בלב וברצון, יולידו אהבה, התמסרות גמורה אל ה׳, הרואה את ההתמסרות הזו עצמה ואת קרבת ה׳ הבאה כתוצאה ממנה כתכלית העליונה של כל מאמץ.
השמיעה אל המצוות תוליד גם עבודה (״ולעבדו״), קידום פעיל של קיום מטרות ה׳ עלי אדמות.
אהבה זו ועבודה זו, שתיהן צריכות להיעשות ״בכל לבבכם ובכל נפשכם״: עלינו להקדיש אל ה׳, ובמידת הצורך אף להקריב אליו (״אהבה״), את כל מחשבותינו ורגשותינו, כל רצונותינו והישגינו; ועלינו לעשות את רצון ה׳ (״עבודה״) בכל לבבנו ונפשנו, ולכוון את כל לבבנו ונפשנו כרצונו (עיין פירוש לעיל ו, ה).
כבר ציינו שיש ללשון ״לעבדו ב⁠־״ שתי משמעויות נפרדות. במובן אחד פירושה: לעשות את רצון הזולת בנוגע לדבר מסוים, לטפל בו ולסדר אותו כפי רצונו. במובן שני: לעשות את רצון הזולת באמצעות דבר מסוים, להשתמש בו כאמצעי להשגת מטרה שהזולת חפץ בה.
במובן הראשון, ״לעבדו בכל לבבכם״ נעשה על ידי תפילה, שכן המתפלל מתכן את לבו כפי רצון ה׳ ובכך הוא עובדו. כמאמר רבותינו: ״איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה״ (תענית ב.). ובספרי כאן הם אומרים שיש שוויון רעיוני בין תפילה כעבודת הלב לבין עבודת המזבח, שניתן ללומדו ממקומות כדוגמת: ״תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת⁠־עָרֶב״ (תהילים קמא, ב); ״וְדָנִיֵּאל וגו׳ עַל לְבַיְתֵהּ וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל⁠־בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָקֵהּ כָּל⁠־קֳבֵל דִּי⁠־הֲוָא עָבֵד מִן⁠־קַדְמַת דְּנָה; וּכְמִקְרְבֵהּ וגו׳ עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל דָּנִיֵּאל עֲבֵד אֱלָקָא חַיָּא אֱלָקָךְ דִּי אַנְתְּה פָּלַח⁠־לֵהּ בִּתְדִירָא הַיְכִל לְשֵׁיזָבוּתָךְ מִן⁠־אַרְיָוָתָא״ (דניאל ו, יא,כא). ״וכי יש פולחן בבבל? הא מה תלמוד לומר ׳ולעבדו׳, זו תפלה, כשם שעבודת מזבח קרויה עבודה כך תפלה קרויה עבודה״ (ספרי כאן).
בכך הפך מושג התפילה להיות ברור: המתפלל עובד על זיכוך עצמיותו. הוא ממלא את לבו באמיתות אלוקיות שמאירות ומרוממות את הלב. דבר זה כבר מוכח מעצם לשון ״התפלל״ (עיין פירוש, בראשית כ, ז). תכלית התפילה היא לרומם את מחשבותיו, רגשותיו ורצונו של האדם, כך שהוא יהפוך להיות ראוי לקרבת ה׳ ולחסדו.
תכלית התפילה היא כתכלית הקרבן. שכן אלה הם הדברים המושגים על ידי המעשים הסמליים של הקרבן: ביטול דעתו ורצונו של האדם הסבור שהוא אדון לעצמו; הכנסה ואיחוד של כל הוויית האדם לתוך תחום הכוח המנחה של מקדש התורה; שאיפת האדם בכל הווייתו אל המטרה הנשגבה שנקבעה על ידי התורה, והחזקה בעוז באותה מטרה; הקדשת כל כוחותיו ונכסיו הרוחניים והגופניים של האדם לאש המטהרת והמחיה של התורה, כדי לכלכל את הקודש עלי אדמות, ולעצב כל חומר ארצי לרצון ה׳. כל הדברים האלה מתקיימים כמו כן בפנימיותנו על ידי תיבות התפילה.
תפילה היא מצווה דאורייתא רק באופן כללי, ואילו החובה להתפלל שלוש פעמים ביום, ולדעת רוב הפוסקים אפילו עצם החובה להתפלל כל יום, וכן נוסחאות התפילה שתיקנו חכמים, הם רק מדרבנן (עיין רמב״ם הלכות תפילה א, א וכסף משנה שם). אולם מהפסוקים שצוטטו לעיל מדניאל עולה באופן ברור, שהנוהַג להתפלל שלוש פעמים ביום הוא מימים קדמונים. יתירה מכך, כבר ביארנו (אוסף כתבים, כרך ג עמ׳ קלה ואילך) שיש הקבלה גמורה בין תוכן תפילת שמונה עשרה שלנו לבין תוכן מעשי הקרבן של התמידים. הקבלה זו נובעת מכך שהתפילות נתקנו ״כנגד התמידין״ (ברכות כו:).
חסרה כאן תיבת ״מאודכם״, מן הסתם מפני שהיא כבר מרומזת ב״ולעבדו״, הדורש מן האדם שימוש בכל אמצעיו לקיום מטרות ה׳. ״בכל לבבכם ובכל נפשכם״ בא רק להורות על אופן העבודה: יש לעבוד את ה׳ בחירות, בשמחה, ובמסירות ללא סייג.
(יג-טו) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו בין היורה ובין המלקוש, ועי״כ ואספת דגנך וגם יהיה מזון לבהמתך, וגם ואכלת ושבעת, שבעת הקללה כתיב אתה תאכל ולא תשבע:
והיה אם שמוע תשמעו וגו׳: ענין פרשה זו בכללה, יש להתבונן תחילה על אגדה בברכות (לה,ב) (וכן הוא בתנחומא פרשת נח בארוכה) בדרשה דקרא דכתיב ״ואספת דגנך וגו׳⁠ ⁠⁠״, ורמי מדכתיב (ישעיהו סא,ה) ״ועמדו זרים ורעו צאנכם״, ומפרש רשב״י, דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י אחרים, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום על זה כתיב ״ואספת דגנך״ – שמלאכתן נעשית ע״י עצמן. וכבר תמהו התוספות הרי כתיב ״והיה אם שמוע וגו׳⁠ ⁠⁠״. ויישבו ש׳אין עושין׳ וכו׳ היינו שאינם צדיקים גמורים. והדברים סתומים, שהרי בפירוש אמר ״אם שמוע תשמעו אל מצותי לאהבה וגו׳ ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם״, ומה ה׳ שואל מאתנו יותר1.
אלא כך הענין, דישראל ניזונים ומתפרנסים בארץ ישראל בזכות אחד משני דברים שנקראים ״לחמי״ בדבר ה׳, היינו, עבודה דכתיב בקרבנות (במדבר כח,ב) ״את קרבני לחמי״, וכמו שכתבתי במקומו שם בס״ד. או בזכות התורה דכתיב (משלי ט,ה) ״לכו לחמו בלחמי״, ומפרש בגמרא חגיגה (יד,א) – זה תלמוד2. אמנם אין שני הדברים שוין באופניהם.
ולהסביר ההבדל יש לבאר דמלכותא דרקיע כמו מלכותא דארעא, שהמלך משגיח על פרנסת עמו בשני אופנים, או שנותן חלק ארץ ונחלה לכל אחד, והמה עובדים איש אדמתו ושבעים לחם, ובזה נכללים שומרי ועושי דבר המלוכה, והמה ניזונים מהכנסת עובדי אדמה וכדומה, או3 אנשי חילו ובעלי מלחמתו שהמה שומרי מלכותו ועל המלך לזונם מאוצר המלך בלי שום טורח. וידוע שהמלך רוצה ביותר אנשי מלחמתו ואוהבם הרבה יותר מבעלי עבודת הקרקע. כך מלכותא דרקיע, (הקב״ה) מזין את ישראל או בזכות ׳עבודה׳ שהוא קרבנות4, או בזכות התורה, שנמשלו5 לאנשי מלחמה ונושאי מלכותו יתברך, כמו שכתבתי כמה פעמים6, וכל ישראל משתתפים במה שתומכים אותם7, כמו שכתבתי בספר שמות (מ,כ)8 ובכמה מקומות. והקב״ה חפץ יותר בעסק התורה נושאי מלכותו יתברך, ואוהבם9 יותר מבעלי עבודה10. ועוד ביארנו בזה שם (שמות כה,כ)11 בענין אגדה בב״ב (צט,א) ברומיא דקראי דכתיבי בכרובים, יע״ש.
מעתה נבוא לביאור פרשה זו, ש״אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו׳ ולעבדו בכל לבבכם״, ובתענית (ב,א) פירשו ׳עבודה שבלב׳ זו תפלה, והוא רמז טוב12 לעבודה שבזמן הזה שתפלה במקום קרבנות, אבל13 בארץ ישראל ובזמן הבית היה מתפרש כמשמעו – עבודת הקרבנות, כמשמעות ״עבודה״ בכל מקום שהוא במעשה, אלא שהתנה הכתוב שתהא העבודה בכל לב ובכל נפש, היינו14, באמונה שבלב שהיא המשפעת ברכה, וברצון15 גמור שיהא בזה תלוי חיות אנשי מדינה זו, ולא ככל ארצות, וזהו ״בכל נפשכם״16.
ומשום הכי נקרא עסק הקרבנות ביחוד ״עבודה״17 יותר מכל מצוות שבתורה, משום שהיא באה בשביל פרנסה, וכ״עובד אדמתו ישבע לחם״ (משלי יב,יא), פירוש, דשאר עבודות שהאדם עושה, כמו חייט שתופר בגד, יכול להיות שאינו עושה בשעה זו בשביל פרנסה, אלא כדי שיהא לו בגד ללבוש, מה שאין כן עובד אדמה אינו אלא בשביל לשבוע לחם. והכי נמי, כל המצוות באין לתכלית הידוע לו יתברך המצוה עליהם, מה שאין כן עבודת הקרבנות סתמא בשביל לחם הארץ, וכדאיתא בכתובות (י,ב) ׳למה נקרא שמו מזבח, שהוא מזין׳18 וכו׳. והכי נמי נקראת תפלה ׳חיי שעה׳ כדאיתא בשבת (י,א)19, משום שהיא באה עיקרה בשביל פרנסה.
1. ותמהו על כך כל האחרונים.
2. ועל ענין זה של תלמוד = ״לחם״ עיין ברבינו לעיל (י,יב), וכן שמות (כט,לח), במדבר (כח,א).
3. אופן שני של פרנסת העם מהמלך.
4. ובזכות הזאת שוים כל המון ישראל שאינם עוסקים בתורה, שנכללים בקרבנות התמיד המובאים כל יום (והם נמשלים לבעלי עבודת האדמה).
5. לומדי התורה.
6. לאורך חומש דברים. ועייין גם בשמות (טו,כו. לב,ד).
7. כפי שעובדי האדמה תומכים באנשי חילו של המלך.
8. בהרחב דבר.
9. כמו שבמלכותא דארעא, המלך אוהב את אנשי חילו (מקביל לתורה) יותר מאנשי עבודת האדמה (המקביל לעבודה).
10. שהם המון ישראל שעומדת להם רק זכות עבודת הקרבנות.
11. על הפסוק בענין הכרובים ״ופניהם איש אל אחיו״.
12. אך לא עיקר המשמעות.
13. עיקר משמעות המושג ״ולעבדו״.
14. המשמעות של ״בכל לבבכם״.
15. והמשמעות של ״בכל נפשכם״.
16. א״כ פסוקנו עוסק בעבודת הקרבנות ולא בעבודת התורה, ומצב זה מוגדר ׳אינם עושין רצונו של מקום׳ באשר עבודת הקרבנות היא פחותה מעבודת התורה ולכן נצרך האדם לעמול ״ואספת דגנך״ וכו׳.
17. ״ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם״.
18. לפנינו לשון הגמרא: אמר רבי אלעזר, ״מזבח״ – מזיח ומזין, מחבב, מכפר... ׳מזיח׳ גזירות, ו׳מכפר׳ עוונות. רש״י: מזין – בזכות הקרבנות העולם נזון, שהקרבנות באין מן המזון וגורמים לו ברכה.
19. רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר, מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. רש״י: תפלה צורך חיי שעה היא – לרפואה לשלום ולמזונות.
[השמטה: ולעבדו בכל לבבכם. רבותינו תלו בפסוק זה חיוב התפלה, והנה אם מזמן הנביאים היה מטבע של תפלה אם לאו מחלוקת הוא בין הקדמונים ועיין בש״ות הרשב״ץ, ורואה אני כתוב אחד בס׳ ישעיה לא שתו אליו לבם החוקרים, ומורה לפי דעתי באצבע שכבר היה מטבע שגור בפי המתפללים והוא אומרו בס׳ ישעיה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, ומפ׳ זה אנו לומדים:
א׳ שהכוונה בתרעומת זה על התפלה בפרט ולא על כל עבודה בכלל, שאלולי כך לא היה אומר בפיו ובשפתיו המורה ביחוד על המתפלל או המודה ומשבח אבל היה אומר בגופו או במעשיו.
ב׳ ואם על התפלה מדבר כיצד יאמר ולבו רחק ממני, אם לא היה מטבע מוסכם ושגור בפי כל? הלא אין המתפלל יכול להמציא מלות ואין בפיו מענה אם לא קירות לבו הומה לו ואשר ישים בפיו אותו ידבר וא״כ כיצד יאמר ולבו רחק ממני — ואם יאמר האומר שהיו מכחשים לו ית׳ ובלבם יכזבו לו סוף תפסוק יכחישך באומרו ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, הרי תלה הדבר בחסרון כוונה ובכח ההרגל ולא בלשון רמיה.]
(הקדמה) פרשה רביעית: אל הפסוקים הקודמים נקשרת ההבטחה, שאם ישראל ישמרו את המצוות, יתן ה׳ את הגשם הנחוץ, וכתוצאה מכך יזכו לשפע רב (פסוקים י״ג-ט״ו). אחרי כן באה האזהרה לא לעזוב את ה׳, כי התוצאות תהיינה רעב ואבדון (פסוקים ט״ז-י״ז). דברים אלה חייבים ישראל לשים על לבם ולחרות בזכרונם על ידי מצוות המשמשות לאות, וגם ללמד אותם לבניהם (פסוקים י״ח-כ׳). בשכר זה מבטיחה התורה חיים ארוכים בארץ היעודה (פסוק כ״א). פרשה זאת מקבילה בהרבה לפרשה ו׳:ד׳-ט׳. הפרשה ההיא כוללת — כדברי רבותינו זכרונם לברכה — קבלת עול מלכות שמים, והפרשה שלנו כוללת קבלת עול מצוות (משנה ברכות ב׳:ב׳). השוה למעלה את פירושנו לפרק ו׳ פסוקים ח׳-ט׳.
(יג) שמע תשמעו – הניגוד ל״שכח תשכח״ (דברים ח׳:י״ט). הכוונה בזה לתלמוד תורה, כמבואר בספרי.
לאהבה... נפשכם – למעלה ו׳:ה׳ וי׳:י״ב.
בכל לבבכם – מתייחס אל שני הפעלים; כן משמע מן הטעמים.
בכל לבבכם ובכל נפשכם – בספרי פסקא מ״א, כאן לתלמוד כאן למעשה. פירושו, דבפרשה ראשונה כתיבא תלמוד ובפרשה שניה כתיב מעשה, לכן כתיב ולעבדו, ולא סבר ולעבדו זה תלמוד, לכן כתיב השמרו לכם פן יפתה לבבכם, דאילו בתלמוד בלא מעשה, אדרבא המאור שבה מחזירן למוטב, אבל במעשה בלא תלמוד יש מקום ליצר הרע לפתות וכדדריש לקמן פסקא מ״ג השמרו לכם פן יפתה לבבכם אמר להם הזהרו שלא יטעה אתכם יצה״ר כו׳ שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק לע״ג כו׳ [מנחלת ה׳ כו׳ אלא כיון שפוסק מד״ת ודריש על התורה דכתיב בה מורשה קהלת יעקב], לכן בפסקא מ״ב אמר רשב״י אימתי למד תורה אלא כו׳ וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתם ע״י עצמם נעשית, אע״ג דוהיה אם שמוע כתיב, בכ״ז כיון דבמעשה בלא תלמוד מיירי, מיקרי אין עושים רצונו של מקום. ונכון. ומדוייק שפיר מה דפליגי בשבת י״א מפסיקין לק״ש ואין מפסיקין לתפלה אר״י לא שנו אלא רשב״י וחבריו כו׳ אבל כגון אנו מפסיקין לק״ש ולתפלה, דבאמת ממדת חסידות אין אדם יכול לפטור עצמו מן התפלה במה שיתחסד ויעשה תורתו אומנותו, רק רשב״י לטעמו דסבר דמיירי בזמן שאין עושים רצונו של מקום כתיב ואספת, אבל בזמן שעושים ע״כ צ״ל תורתו אומנתו, א״כ בודאי אינו מפסיקים לתפלה, אבל אנן דקיי״ל כר׳ ישמעאל דסבר הנהג בהן מנהג דרך ארץ וסבר דהעיקר רצונו של הקב״ה הוא לנהוג בהן מנהג ד״א, שבזה יתכן קיום הכללי עפ״י התורה לעשות מלאכתו עראי, א״כ כמו דדרשת לבטל לאומנות מקרא דואספת, כן דרוש לבטל לתפלה דכתיב ולעבדו בכל לבבכם ואין עבודה אלא תפלה הרי דמבטלינן לתפלה, ואע״ג דמתחסד ועושה תורתו אומנותו, בכ״ז אינו יכול לבטל ממנו תפלה. והא דאמר סוף רה״ש ברב יהודה דלא הוה מצולי רק מל׳ יום לל׳ יום אפשר שפירושו שהיה מתפלל תפלה קצרה ודו״ק.
וזה דאמר אף כו׳ באספכם את תבואת הארץ, שתהיו אתם האוספים ותנהגו במנהג הטבעי ג״כ תדעו כי אתם מושגחים בפרטיות מהשי״ת ולקחתם כו׳ לפני ה׳ אלהיכם (בחלום).
והיה אם שמע – אמר ר׳ יהושע בן קרחה, למה קדמה פרשת והיה אם שמע לפרשת ויאמר, מפני שפרשת ויאמר אינו נוהג אלא ביום ופרשת והיה אם שמע נוהג ביום ובלילה.⁠1 (ברכות י״ג.)
אם שמע תשמעו – מה ת״ל אם שמע תשמעו, ללמד שאם שמע אדם מצוה אחת משמיעין אותו מצות הרבה2 (מכילתא פ׳ בשלח ט״ו כ״ו).
ולעבדו בכל לבבכם – איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה, וכתיב בתריה ונתתי מטר ארצכם, מכאן אמרו מזכירין גבורות גשמים בתפלה.⁠3 (תענית ב׳.)
1. כונת השאלה למה קדמה למה הקדימו אנשי כנה״ג בסדר קריאת הפרשיות, וביותר קשה אחרי שפרשת ויאמר מוקדמת בתורה (פ׳ שלח) לפרשת והיה אם שמוע תשמעו, ומשני מפני שפרשת ויאמר אינה נוהגת אלא ביום, דבה הוי ענין ציצית, ולילה לאו זמן ציצית הוא, משא״כ ענין פרשת והיה אם שמע קאי על כלל מצות התורה שנוהגות תדיר, והוא ע״ד ע״ש תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.
2. מדייק כפל הלשון שמע תשמעו, ודריש אם שמע – אם כבר שמעת תשמע עוד, והוא ע״ד המאמר יהיב חוכמתא לחכימין, ומכוונת דרשה זו כלפי הדרשה בפ׳ זו לעיל (ח׳ י״ט) והיה אם שכח תשכח, אם שכח אדם מצוה אחת משכחין אותו מצות הרבה, וכאן אמר ההיפך בשמיעה, ועיין מש״כ לעיל בפ׳ הנזכר.
3. ר״ל לומר משיב הרוח בברכת אתה גבור, ונקרא גבורות מפני שהגשם הוא אחת מגבורותיו של הקב״ה כמש״כ (איוב ה׳) עושה גדולות ואין חקר וגו׳ הנותן מטר וכו׳. ובענין הדרשה איזו היא עבודה שבלב זו תפלה ע״ל ס״פ משפטים בפ׳ ועבדתם את ה׳ אלהיכם דדרשינן שם זו תפלה, יעו״ש.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יד) וְנָתַתִּ֧י מְטַֽר⁠־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִירֹֽשְׁךָ֖א וְיִצְהָרֶֽךָ׃
then I will give the rain of your land in its time, the early rain1 and the late rain,⁠2 and you shall gather in your grain and your wine and your oil.
1. the early rain | יוֹרֶה – This refers to the first rains of the season that fall in Marcheshvan. See Rashi that the name is related to the verb "רוה", to water or saturate, and the rain is so named for it wets the land that had become dry over the summer. Alternatively, the noun is connected to the root "ירה", to show or indicate, and the rain is so called since it is a sign of a good year (Ibn Ezra) or since it indicates that the sowing season has arrived (R"Y Bekhor Shor).
2. and the late rain | וּמַלְקוֹשׁ – This refers to the last rains of the season that fall in Nissan (see Yoel 2:23 and Radak there). See R"Y Bekhor Shor that the name is derived from the fact that the rain serves to make the grain full (מלא) on its stalk ("קש"). [See Rashi similarly.]
א. וְתִירֹֽשְׁךָ֖ =ק3 (געיה באות רי״ש); וראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח.
• ל,ש,ו=וְתִֽירֹשְׁךָ֖ (געיה באות תי״ו) וכך אצל ברויאר ומג״ה
• ל1,ש1,ל3,ל9=וְתִירֹשְׁךָ֖ (אין געיה)
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[פיסקא מב]
ונתתי – אני לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. מטר ארצכם, ולא מטר כל הארצות כן הוא אומר (איוב ה׳:י׳) הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות.
רבי נתן אומר בעתו מלילי שבת ללילי שבת כדרך שירדו בימי שלמצו המלכה וכל כך למה רבי אומר כדי שלא ליתן פתחון פה לבאי העולם לומר הרי שכר כל המצות אלא (ויקרא כ״ו:ג׳-ד׳) אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי, ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש.
ומנין שנתנה ברכה אחת לישראל שכל הברכות כלולות בה תלמוד לומר (קהלת ה׳:ט׳) אוהב כסף לא ישבע כסף ומי אוהב בהמון לא תבואה ואומר (שם ה׳:ח׳) ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד מלך זה שולט באוצרות של כסף וזהב ואינו משועבד אלא ליוצא מן השדה הא למדת שנתנה ברכה אחת לישראל שכל הברכות כלולות בה.
יורה – שיורד ומורה את הבריות להכניס פרותיהם ולהטיח גגותיהם ולעשות כל צרכיהם.
דבר אחר: יורה – שמתכוין לארץ ואינו יורד בזעף.
דבר אחר: יורה – שיורד ומרוה את הארץ ומשקה עד תהום וכן הוא אומר (תהלים ס״ה:י״א) תלמיה רוה נחת גדודיה.
יורה במרחשון ומלקוש בניסן אתה אומר יורה במרחשון ומלקוש בניסן או יורה בתשרי ומלקוש באייר תלמוד לומר בעתו יורה במרחשון ומלקוש בניסן וכן הוא אומר (יחזקאל ל״ד:כ״ו) והורדתי הגשם בעתו וגו׳ או מה יורה משיר פרות שוטף זרעים שוטף גרנות תלמוד לומר מלקוש מה מלקוש לברכה אף יורה לברכה, או מה מלקוש מפיל בתים ועוקר אילנות ומעלה סקאין תלמוד לומר יורה מה יורה לברכה אף מלקוש לברכה וכן הוא אומר (יואל ב׳:כ״ג) ובני ציון גילו ושמחו בה׳ אלהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה.
ואספת דגנך תירושך ויצהריך – דגנך מלא תירושך מלא יצהרך מלא אתה אומר דגנך מלא תירשך מלא יצהרך מלא או ואספת דגנך תירושך ויצהרך מפני מיעוט הפירות תלמוד לומר (ויקרא כ״ו:ה׳) והשיג לכם דיש את בציר מקיש דיש לבציר מה בציר משאתה מתחיל בו אי אתה יכול להניחו אף דיש משאתה מתחיל בו אי אתה יכול להניחו.
דבר אחר: שיהא חורש בשעת קציר וקוצר בשעת חריש וכן איוב אומר (איוב כ״ט:י״ט) וטל ילין בקצירי.
דבר אחר: ואספת דגנך – למה נאמר לפי שנאמר (יהושע א׳:ח׳) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך שומע אני כמשמעו תלמוד לומר ואספת וגו׳ דרך ארץ דברה תורה דברי רבי ישמעאל רבי שמעון בן יוחי אומר אין לדבר סוף קוצר בשעת קציר חורש בשעת חריש דש בשעת שרב זורה בשעת הרוח אימתי אדם למד תורה אלא כשישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי אחרים שנאמר (ישעיהו ס״א:ה׳) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו׳ וכשאינם עושים רצון המקום מלאכתם נעשית על ידי עצמם ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשה על ידם שנאמר (דברים כ״ח:מ״ח) ועבדת את אויביך וגו׳.
דבר אחר: ואספת דגנך תירושך ויצהריך – שתהא ארץ ישראל מלאה דגן תירוש ויצהר וכל הארצות דובאות למלאות אותה כסף וזהב כענין שנאמר (בראשית מ״ז:י״ד) וילקט יוסף את כל הכסף ואומר (דברים ל״ג:כ״ה) וכימיך דבאיך שיהיו כל הארצות דובאות כסף וזהב לארץ ישראל.
דבר אחר: דגנך – כמשמעו, תירשך זה היין כענין שנאמר (ישעיהו ס״ה:ח׳) כה אמר ה׳ כאשר ימצא התירוש וגו׳, יצהרך זה השמן כענין שנאמר (יואל ב׳:כ״ד) והשיקו היקבים תירוש ויצהר.
דבר אחר: דגנך לך, תירושך לך, יצהרך לך, לא כענין שנאמר (שופטים ו׳:ג׳) והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו אלא כענין שנאמר נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עזו אם אתן את דגנך עוד מאכל וגו׳ (ישעיהו ס״ב:ט׳) כי מאספיו יאכלוהו והללו את ה׳ ומקבציו ישתוהו בהר קדשי.
סליק פיסקא
[Piska 42]
"And I shall give the rain of your land in its (proper) time, the yoreh and the malkosh": "I,⁠" and not an angel, and not a messenger. "the rain of your land": and not the rain of other lands. And thus is it written (Job 5:10) "who gives rain upon the land, and sends water upon the outer (regions).⁠"
"in its time": from one Sabbath night to the next, as, indeed, occurred in the days of Queen Hilni. And why all this? So as not to leave an opening for future generations to say: "What is the reward for all of the mitzvoth?⁠" But (Vayikra 26:3-4) "If you walk in My statues and keep My commandments and do them; then I will give your rains in their (proper) times.⁠" (Devarim 11:12-19) "And it shall be if you hearken, hearken to My mitzvoth … then I shall give the rain of your land in its (proper) time, yoreh and malkosh.⁠"
And where is it seen that one blessing was given to Israel, which encompasses all blessing? In (Koheleth 5:10) "The lover of silver will not be sated with silver, and he who loves (it) in profusion will have no produce,⁠" and (Ibid. 8) "the profit of the earth (i.e., the field) is over all. The king is subservient to the field.⁠" A king who rules over treasures of silver and gold is subservient to the produce of the field — whence we see that the blessing given to Israel encompasses all others.
"yoreh" (so-called) because it "teaches" (moreh) the people to bring in their fruits (so that they not be rotted by the rain), and to plaster their roofs, and to look to all of their needs. Variantly: It is "directed" to the ground and does not descend torrentially. Variantly: "yoreh": It saturates ("marveh") the ground and reaches until the depths, viz. (Psalms 65:11) "You saturate its ridges; You set its furrows.⁠"
The yoreh falls in Marcheshvan; the malkosh in Nissan. You say: The yoreh in Marcheshvan and the malkosh in Nissan. — But perhaps, the yoreh in Tishrei and the malkosh in Iyyar? It is, therefore, written "in its (proper) time" — the yoreh in Marcheshvan and the malkosh in Nissan. And thus is it written (Ezekiel) 34:26) "And I shall bring down the shower in its time; (showers of blessing shall they be.⁠") But perhaps (it is called) "yoreh" (to shoot) in that it makes the fruits fall and floods the seeds and the silos! It is, therefore, written "and malkosh.⁠" Just as malkosh is for blessing, so, yoreh. — But perhaps, just as malkosh topples houses and uproots trees, and brings the cricket! It is, therefore, written "yoreh and malkosh.⁠" Just as yoreh is for blessing, so, malkosh, viz. (Yoel 2:23) "And, sons of Zion, be glad and rejoice in the Lord your G-d. For He has given you the moreh in righteousness, and He has brought down for you rain — moreh and malkosh in the first (month).⁠"
"and you shall gather in your corn, and your wine, and your oil": "your corn" — in abundance; "your wine" — in abundance; "and your oil" — in abundance. — But perhaps (the intent is that you shall gather all of them into one spot) because of their scarcity! It is, therefore, written (Vayikra 26:5) "And your threshing shall reach until the (grape) harvest.⁠" Just as with the (grape) harvest, once you begin, you cannot stop, (the very abundance of grapes making them susceptible to rot), so, with threshing, once you start, you will not be able to stop, (the abundance of the grapes making it susceptible to rot).
Variantly: You will be plowing in the time of harvesting, and harvesting in the time of plowing, as Iyyov said (Iyyov 29:19) "and the dew rested on my harvest.⁠"
Variantly: "and you shall gather in your corn": Why is this written" (i.e., Is it not obvious?) Because it is written (Joshua 1:8) "Let not this book of the Torah depart from your mouth,⁠" I might think this was to be taken literally (i.e., that one must never leave off learning); it is, therefore, written "and you shall gather in your corn" — follow the way of the land (i.e., Engage in an occupation and learn when not thus engaged.) These are the words of R. Yishmael. R. Shimon b. Yochai says: If a man harvests in harvest time and plows in plowing time and threshes in threshing time and winnows when there is wind, when will he learn Torah? But, when Israel does the Lord's will its work is done by others, as it is written (Isaiah 61:5) "And strangers shall arise and graze your flocks"; and when they do not do the Lord's will, they must do their own work. And, what is more, the work of others is done by them, as it is written (Devarim 28:48) "And you shall serve your foes.⁠"
Variantly: "and you shall gather in your corn, and your wine, and your oil": Eretz Yisrael shall be full of corn, wine, and oil, and (the people of) all the lands will stream (there) to fill it with silver and gold, as it is written (Bereshit 47:14) "And Joseph gathered all the silver, etc.⁠" And it is written (Devarim 33:25) "And as your days (of doing the Lord's will) will be your flow.⁠" We are hereby taught that all the lands will stream silver and gold into Eretz Yisrael.
"dagan": as it is commonly understood (i.e., corn). "tirosh": wine, as in (Yoel 2:24) "and the vats will overflow with tirosh (wine) and yitzhar (oil).⁠" "and you will gather": Not as in (Judges 6:3-4) "And it was, whenever Israel would sow, Midian would ascend, and Amalek and the people of the east, and they would overrun it. And they would encamp against them and destroy the produce of the land" — but as in (Isaiah 62:9) "For its gatherers will eat it and they will praise the Lord, and those who bring it together will drink it in My holy courts.⁠"
[End of Piska]
ונתתי מטר ארצכם אמ׳ הקב״ה אתם עשיתם מה שעליכם אף אני אעשה מה שעלי ונתתי מטר ארצכם:
ונתתי אני לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח:
מטר ארצ׳ ולא כמטר כל הארצות וה״א (איוב ה׳ י׳) הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות:
בעתו איזה הוא עתו מלילי שבת ללילי שבת כדרך שירדו בימי שלמינו המלכה וכל כך למה רבי אומ׳ כדי שלא ליתן פתחון פה לבאי העולם לומר הרי שכר כל המצות אלא אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם (ויקרא כ״ו ד׳) והיה אם שמ׳ תש׳ אל מצ׳ ונתתי מטר אר׳ בע׳:
ומנ׳ שניתנה ברכה אחת לישראל שכל הברכות כלולות בה שנ׳ (קהל׳ ה׳ ט׳) אוהב כסף לא ישבע כסף כמלך הזה ששולט באוצרות של כסף וזהב ואינו משועבד אלא ליוצא מן השדה שנ׳ (שם ח׳) מלך לשדה נעבד הא למדת שניתנה ברכה אחת לישראל שכל הברכות כלולין בה:
יורה ומלקוש יורה שיורד ומורה את הבריות להכניס פירותיהן ולהטיח גגותיהן ולעשות כל צרכיהן:
ד״א יורה שיורד ומרוה את הארץ ומשקה עד תהום וה״א (תהלים ס״ה י״א) תלמיה רוה נחת גדודיה:
יורה במרחשון ומלקוש בניסן אתה אומ׳ יורה לברכה או יורה משיר פירות שוטף זרעים שוטף גורנות ת״ל מלקוש מה מלקוש לברכה אף יורה לברכה או מה מלקוש מפיל בתים ועוקר אילנות ומעלה סקין ת״ל יורה מה יורה לברכה אף מלקוש לברכה וה״א (יואל ב׳:כ״ג) ובני ציון גילו ושמחו בה׳ אלה׳ כי נתן לכם את המורה לצדקה:
ואספת דגנך ותירש׳ ויצ׳ דגנך מלא ותירשך מלא ויצהרך מלא אתה אומ׳ דגנך מלא ותירשך ויצהרך מלא או ואספת דג׳ ותי׳ ויצ׳ מפני מיעוט פירות ת״ל (ויקרא כ״ו ה׳) והשיג לכם דיש את בציר מקיש דיש לבציר מה בציר משאתה מתחיל בו אי אתה יכול להניחו אף דיש משאתה מתחיל בו אי אתה יכול להניחו:
ד״א שיהא חורש בשעת בציר ובוצר בשעת חריש וכן איוב אומ׳ (איוב כ״ט י״ט) וטל ילין בקצירי:
ד״א ואספת דג׳ ות׳ ויצ׳ למה נאמ׳ לפי שנאמ׳ (יהושע א׳ ח׳) לא ימוש ספר התו׳ הז׳ מפ׳ וה׳ בו יומם ול׳ שומיע אני דברים ככתבן ת״ל ואספת דג׳ ותי׳ ויצ׳ נהוג בהם מנהג דרך ארץ דברי ר׳ ישמעאל:
ר׳ שמעון בן יוחאי אומ׳ אם כן שאדם זורע בשעת זריעה וחורש בשעת חרישה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת שרב וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא כל זמן שישראל עסיקין בתורה מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנ׳ (ישעיהו ס״א:ה׳) ועמדו זרים ורעו צאנכם ובזמן שאין ישראל עסיקין בתורה מלאכתן נעשית ע״י עצמן שנ׳ ואספת דג׳ ותי׳ ויצ׳ ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנ׳ (דברים כ״ח מ״ח) ועבד את אויביו:
ד״א ואספת דג׳ ותי׳ ויצ׳ שתהא ארץ ישראל מלאה דגן תירוש ויצהר וכל הארצות דובאות למלאות אותה כסף וזהב כענין שנ׳ (בראשית מ״ז:י״ד) וילקט יוסף את כל הכסף ואומ׳ (דברים ל״ג:כ״ה) וכימיך דבאיך דיהוא כל הארצות דובאות כסף וזהב לארץ ישראל:
ד״א ואספת דג׳ ותי׳ ויצ׳. דגנך כמשמעו:
ותיר׳ זה היין שנ׳ (ישעיהו ס״ה:ח׳) כי כאשר ימצא התירוש באשכול:
ויצהריך זה השמן שנ׳ (יואל ב׳:כ״ד) והשיקו היקבים תירוש ויצהר:
ד״א ואספת דג׳ ותי׳ ויצ׳ דגנך לך ותירשך לך ויצהרך לך לא כענין שנ׳ (שופטים ו׳:ג׳) והיה אם זרע יש׳ ועלה מדין ועמלק ובני קדם עלו עליו אלא כענין שנ׳ (ישעיהו ס״ב:ח׳) נשבע ה׳ בימ׳ ובז׳ עזו אם אתן את דגנך עוד מא׳ לאי׳ ואומ׳ (שם ט) כי מאספיו יאכל׳:
וְאֶתֵּין מְטַר אֲרַעְכוֹן בְּעִדָּנֵיהּ בַּכִּיר וְלַקִּישׁ וְתִכְנוֹשׁ עֲבוּרָךְ וְחַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ.
I will give you the rain of your land in its season, the early and the latter; and you shalt gather in your corn, your wine, and your oil;
ואתן מטרהא דארעכון בזמניה בכיר ולקיש ותכנשון עבוריכון וחמריכוןב ומשחיכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואתן מטרה״) גם נוסח חילופי: ״ואישווי מטר״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבוריכון וחמריכון״) גם נוסח חילופי: ״מן א⁠(ו){י}⁠דריכון וחמריכון מן מעצ⁠(יר){רי}⁠כון״.
ואיתן מיטרא דארעכון בעידניה בכיר במרחשוון ולקיש בניסן ותכנשון עיבורכם חמריכון ומישחכון.
then will I give you the rain of your land in its time, the early in Marchesvan, and the latter in Nisan, that you may gather in your corn, your wine, and your oil.
וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם – וְנָתַתִּי אֲנִי וְלֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. מְטַר אַרְצְכֶם. וְלֹא מְטַר כָּל הָאֲרָצוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (איוב ה׳:י׳) ״הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת״. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בְּעִתּוֹ, מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת כְּדֶרֶךְ שֶׁיָּרְדוּ בִּימֵי הוֹרְדוּס הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיוּ עֲסוּקִין בְּבִנְיַן הַבַּיִת, וְכָל כָּךְ לָמָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבָאֵי הָעוֹלָם לוֹמַר הֲרֵי שְׂכַר כָּל הַמִּצְווֹת, אֶלָּא ״אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם״, וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם. וּמִנַּיִן שֶׁנִּתְּנָה בְּרָכָה אַחַת לְיִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת כְּלוּלוֹת בָּהּ. תַּלְמוּד לוֹמַר (קהלת ה׳:ט׳) ״אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף״, וְאוֹמֵר (שם ח) ״וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הוּא מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד״, ״מֶלֶךְ״, זֶה שֶׁשּׁוֹלֵט בְּאוֹצָרוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵינוֹ מִשְׁתַּעְבֵּד אֶלָּא לַיּוֹצֵא מִן הַשָּׂדֶה, הָא לָמַדְתָּ שֶׁנִּתְּנָה בְּרָכָה אַחַת לְיִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת כְּלוּלוֹת בָּהּ.
יוֹרֶה – שֶׁיּוֹרֵד וּמוֹרֶה אֶת הַבְּרִיּוֹת לְהַכְנִיס פֵּרוֹתֵיהֶם וּלְהָטִיחַ גַּגּוֹתֵיהֶם וְלַעֲשׂוֹת כָּל צָרְכֵיהֶן. דָּבָר אַחֵר: יוֹרֶה. שֶׁמִּתְכַּוֵּן לָאָרֶץ וְאֵין יוֹרֵד בְּזַעַף. דָּבָר אַחֵר: ״יוֹרֶה״. שֶׁמַּרְוֶה אֶת הָאָרֶץ וּמַשְׁקָהּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים ס״ה:י״א) ״תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת גְּדוּדֶ(י)⁠הָ״ וְגוֹ׳ ״צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ״. יוֹרֶה בְּמַרְחֶשְׁוָן וּמַלְקוֹשׁ בְּנִיסָן. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא יוֹרֶה בְּתִשְׁרֵי וּמַלְקוֹשׁ בְּאִיָּר. תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּעִתּוֹ״, יוֹרֶה בְּמַרְחֶשְׁוָן וּמַלְקוֹשׁ בְּנִיסָן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וְהוֹרַדְתִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ״ אִי מַה יּוֹרֶה שֶׁמַּשִּׁיר פֵּרוֹת שׁוֹטֵף אֶת הַזְּרָעִים וְאֶת הַגְּרָנוֹת. תַּלְמוּד לוֹמַר ״מַלְקוֹשׁ״, מַה מַּלְקוֹשׁ לִבְרָכָה אַף יוֹרֶה לִבְרָכָה. אִי מַלְקוֹשׁ שֶׁמַּפִּיל בָּתִּים עוֹקֵר אִילָנוֹת וּמַעֲלֶה סַקַּאי. תַּלְמוּד לוֹמַר ״יוֹרֶה״, מַה יּוֹרֶה לִבְרָכָה אַף מַלְקוֹשׁ לִבְרָכָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יואל ב׳:כ״ג) ״וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ וְגוֹ׳ כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֵד לָכֶם״ וְגוֹ׳. מַאי מַלְקוֹשׁ. שֶׁמָּל קַשְׁיוּתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא דָּבָר שֶׁמְּמַלֵּא אֶת הַתְּבוּאָה בְּקַשׁ. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא דָּבָר שֶׁיּוֹרֵד עַל הַמְּלִילוֹת וְעַל הַקַּשִׁים.
וְאָסַפְתָּ דְגָנְךָ – רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא רָמֵי, כְּתִיב ״לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ״ וּכְתִיב ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ״, לָא קַשְׁיָא, כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. תָּנוּ רַבָּנָן ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א׳:ח׳) ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה״ יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״, הַנְהֵג בָּהֶן מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הַרוּחַ תּוֹרָתוֹ אֵימָתַי נַעֲשֵׂית, אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ס״א:ה׳) ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם״ וּבִזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ וְלֹא עוֹד אֵלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָם שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעָבַדְתָּ אֶת א⁠(וֹ)⁠יְבֶיךָ״. אֲמַר אַבָּיֵי, הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְעָלְתָה בְּיָדָן, כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָן. אֲמַר לָהֶם רָבָא לְרַבָּנָן, בְּמַטּוּתָא מִנַּיְכוּ, בְּיוֹמֵי נִיסָן וּבְיוֹמֵי תִשְׁרֵי לָא תֵיתוּ לְבֵי מִדְרָשָׁא כִּי הֵיכִי דְלָא תִטְרִדוּ בִּמְזוֹנַיְכוּ כֻּלָּא שַׁתָּא. אֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בּוֹא וּרְאֵה מַה בֵּין דּוֹרוֹת רֹאשׁוֹנִים לְדוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים, דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים עָשׂוּ תוֹרָתָן קֶבַע וּמְלַאכְתָּן עֲרָאי, זֶה וָזֶה נִתְקַיְּמוּ בְיָדָן, דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁעָשׂוּ תוֹרָתָן עֲרָאי וּמְלַאכְתָּן קֶבַע זֶה וָזֶה לֹא נִתְקַיְּמוּ בְיָדָן.

רמז תתסד

וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִיר⁠(וֹ)⁠שְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ – דְגָנֶךָ, מָלֵא, תִּירוֹשְׁךָ, מָלֵא, וְיִצְהָרֶךָ, מָלֵא. אוֹ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ מִמִּעוּט הַפֵּרוֹת. תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כ״ו:ה׳) ״וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר״, מַקִּישׁ דַּיִשׁ לְבָצִיר, מַה בָּצִיר מִשֶּׁאַתָּה מַתְחִיל בּוֹ אִי אַתָּה יָכוֹל לְהַנִּיחוֹ אַף דַּיִשׁ מִשֶּׁאַתָּה מַתְחִיל בּוֹ אִי אַתָּה יָכוֹל לְהַנִּיחוֹ. דָּבָר אַחֵר: שֶׁיְּהֵא חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת קָצִיר וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת חָרִישׁ. וְכֵן אִיּוֹב אוֹמֵר (איוב כ״ט:י״ט) ״וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי״. דָּבָר אַחֵר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״. שֶׁתְּהֵא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְלֵאָה דָגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, וְכָל הָאֲרָצוֹת בָּאוֹת לְמַלְּאוֹת אוֹתָהּ כֶּסֶף וְזָהָב, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מ״ז:י״ד) ״וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף״ וְגוֹ׳, וְאוֹמֵר ״וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ״ שֶׁיְּהוּ אָל הָאֲרָצוֹת דּוֹבְאוֹת כֶּסֶף וְזָהָב לְיִשְׂרָאֵל. (דָּבָר אַחֵר) דָּגָן. כְּמַשְׁמָעוֹ תִּירֹשְׁךָ. זֶה הַיַּיִן כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב׳:כ״ד) ״וְהֵשִּׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר״, לֹא כָעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם... וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ״ אֶלָּא כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ס״ב:ט׳) ״כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻ(וּ)⁠הוּ וְהִלְלְוּ אֶת ה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳.
וְנָתַתִּ֧י מְטַֽר⁠־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ
בְּאוֹתוֹ זְמַן יִתְקַיְּמוּ בְךְ שְׁתֵּי מִצְווֹת: אַחַת - (דברים כב) הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ. שְׁנִיָּה - עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ. הָקֵם עִם ו׳ עֶלְיוֹנָה, מָשִׁיחַ רִאשׁוֹן. תָּקִים עִם ו׳ שְׁנִיָּה. עִמּוֹזֶה בֶּן עַמְרָם, שֶׁעָלִיתָ לַבִּינָה שֶׁהִיא א׳.
הקם את אות ה׳ שנפלה באלף החמישי אחר ע״ב. [עזוב]
וְאֶת מִי הָקֵם תָּקִים? אֶת אוֹת ה׳, שֶׁנָּפְלָה בָּאֶלֶף הַחֲמִישִׁי אַחַר ע״ב, כְּמִנְיַן עָזוֹ״ב תַּעֲזוֹב עִמּוֹ. עָזוֹבע״ב ז״ו. וְזֶה שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם שֵׁמוֹת, וַיִּסַּע וַיָּבֹא וַיֵּט. זֶה וָא״ו מִן וה״ו, שָׁם עֵזֶר, וְלֹא קִימָה, וְזֶהוּ עָזב תַּעֲזב,
דגנך תירושך ויצהרך- ישראל
שָׁם (שם יא) בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךְ וְתִירשְׁךְ וְיִצְהָרֶךְ, שֶׁהֵם יִשְׂרָאֵל. לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, (ויקרא יט)
מצוה שלישית צריך לחזור עליהם מצד הצדיק
לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם. כָּאן לָמַדְנוּ מִצְוָה שְׁלִישִׁית. וְצָרִיךְ לַחֲזר עֲלֵיהֶם, שֶׁהֲרֵי מִצַּד הַצַּדִּיק, עָנִי עָזֹב, תַּעֲזֹב צַדִּיק.
עִמּוֹ - זֶה בֶּן עַמְרָם. וְזֶהוּ לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם. גֵּר אַתָּה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּךְ בַּתְּחִלָּה עַם עָנִי, (שמות יח) גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. אֲבָל הֲקָמָה בַּדַּרְגָּה שֶׁלְּךְ, הָקֵם - ו׳ תַּחְתּוֹנָה.
תָּקִים עִמּוֹעִם בֶּן עַמְרָם, בְּדַרְגָּה עֶלְיוֹנָה שֶׁלְּךְ, תִּפְאֶרֶת. בְּמ״ה שֶׁלְּךְ הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ בִּשְׁלֵמוּת. אַחַר ק׳ ק׳ שֶׁל הָקֵם תָּקִים (ומשוםכךהקםתקים) נִשְׁאָר תים. מַה זֶּה מַרְאֶה? (בראשית כה) יַעֲקֹב אִישׁ תָּם. עִמּוֹעִם בֶּן עַמְרָם יָקִים. הָקֵםצַדִּיק. תָּקִים - תָּם.
(זהר שמות דף קטו.)
נַזַּלתֻ מַטַרַ בַּלַדִ כֻּם פִי וַקתִהִ וַסמִיַא וַלַקִּיסַא פַתַּגמַעַ בִּרַּךַּ וַעַצִירַךַּ וַדֻהנַךַּ
אני אוריד את ממטרי ארצכם בזמנם, העונתיים והמאחרים שאחרי זמנם, אזי תאסף את דגנך ומיציך ושמנך.
יורה ומלקוש – יורה בא ראשון ומלקוש הוא מטר המאוחר, כי תרגום: העטֻפים (בראשית ל׳:מ״ב) – לקישייא. (ספר השרשים ״לקש״)
ונתתי מטר ארצכם – עשיתם מה שעליכם, אני אעשה מה שעלי.
בעתו – בלילות, שלא יטריחו אתכם.
דבר אחר: בעתו – בלילי שבתות, שהכל מצויים בבתיהם.
יורה – היא רביעה הנופלת אחר הזריעה, שמרווה את הארץ ואת הזרעים.
מלקוש – רביעה היורדת סמוך לקציר למלאות תבואה בקשיה.
ולשון מלקוש – דבר המאוחר כדמתרג׳: והיה העטופים (בראשית ל׳:מ״ב) – לקישיא.
דבר אחר: לכך נקראת מלקוש – שיורדת על המלילות ועל הקשין.
ואספת דגנך – אתה תאספנו אל הבית ולא אויביך, כעניין שנאמר: אם אתןא את דגנך עוד מאכל לאויביך וגו׳, כי מאספיו יאכלוהו (ישעיהו ס״ב:ח׳-ט׳), ולא כעניין שנאמר: והיה אם זרע ישראל וגו׳ (שופטים ו׳:ג׳).
א. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״יתן״.
ונתתי מטר ארצכם I WILL GIVE THE RAIN OF YOUR LAND [IN ITS SEASON] – You will then have done what devolved upon you, I, too, shall do what devolves upon Me (Sifre Devarim 41:29; cf. Rashi on Devarim 26:15).
בעתו [RAIN …] IN ITS SEASON – i.e. at night time, so that it may not cause you any trouble.
Another explanation of בעתו IN ITS SEASON is: on Sabbath (Friday) nights when everyone is usually at home (cf. Sifre Devarim 42:2; Taanit 23a; see Rashi on Vayikra 26:4).
יורה THE FIRST RAIN – This is the rain that falls after the sowing-time, which thoroughly drenches (מרוה) the soil and the seed (Sifre Devarim 42:4; Taanit 6a).
מלקוש THE LATTER RAIN – is the rain that descends just before the harvest time to make the grain full (ripe) on its stalk.
The term מלקוש refers to something that is late, just as in the Targum we translate "והיה העטפים ללבן those born late were Laban's" (Bereshit 30:42; see Rashi thereon) by לקשיא.
Another explanation: The reason why it is called מלקוש is because it falls at the same period upon the ears (מלילות) and the stalks (קש) (i.e. just before the harvest) (Taanit 6a).
ואספת דגנך AND YOU SHALL GATHER IN YOUR CORN – means: and you shall gather it into your house, and not your enemies, just as it is said, "[Hashem has sworn …], surely I will no more give your corn [to be food for your enemies], but they that have gathered it shall eat it" (Yeshayahu 62:8–9); and not as it is said, "And so it was when Israel had sown that the Midianites came up [and destroyed the produce of the land]" (Shofetim 6:3) (Sifre Devarim 42:10).
פס׳: ונתתי מטר ארצכם – אמר הקב״ה אם עשיתם מה שעליכם אף אני אעשה את שלי. ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש. רבי נתן אומר בעתו מלילי שבת ללילי שבת.
1יורה – שמורה את הבריות להכניס פירותיהן ולהטיח גגותיהן ולעשות כל צרכיהם.
ד״א: יורה – שמרוה את הארץ ומשקה עד תהום. וכן הוא אומר (תהלים ס״ה:י״א) תלמיד, רוח נחת גדודיה. יורה במרחשון ומלקוש בניסן שיורד על המלילות ועל הקשין.
ואספת דגנך ותירושך ויצהרך – כלומר בשופע. וכן הוא אומר (ויקרא כ״ו:ה׳) והשיג לכם דיש את בציר וגו׳.
ד״א: ואספת דגנך – הנהג בהן דרך ארץ. דברי רבי ישמעאל.
ד״א: ואספת דגנך – שתהא ארץ ישראל מליאה דגן תירוש ויצהר וכל ארצות דואבות למלאת אותה כסף וזהב כענין שנאמר (בראשית מ״ז:י״ד) וילקט יוסף את כל הכסף.
ד״א: ואספת דגנך – כענין שנאמר (ישעיהו ס״ב:ח׳) נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עזו כי מאספיו יאכלוהו והללו את ה׳:
1. יורה שמורה הבריות (תענית ו׳):
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

יורה – גשם שיורה על שנה טובה, והוא בתחלת השנה.
ומלקוש – ידוע.
THE FORMER RAIN. The word yoreh (former rain) refers to rain which indicates1 a good year. It comes at the beginning of the year.⁠2
AND THE LATTER RAIN. The meaning of malkosh (the latter rain) is known.⁠3
1. The word yoreh literally means to show or teach.
2. The early rain is an indicator of an abundance of rain.
3. If yoreh refers to the early rain, then malkosh must refer to the later rain.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

ואספת דגנך – לפי שנאמר והגית בו יומם ולילה (יהושע א׳:ח׳) שומע אני כמשמעו לכך נאמר ואספת דגנך – יש לך רשות להתעסק במלאכתך.
ואספת דגנך, "you will gather in your grain harvest.⁠" You have permission to go about your business in the full meaning of the word. [not as in the desert when your bread came down from heaven and you were totally free to devote yourselves to Torah study. Ed.]
בעתו יורה ומלקוש – דהיינו יורה בחשון ומלקוש בניסן דהיינו רביעה ראשונה ושניה, באופן שאח״כ ואספת דגנך וגו׳ בלי מטר.
ונתתי מטר ארצכם בעתו – בשעות הראויות לזרוע ושתמצאו בהם נחת רוח, וכן דרשו רז״ל ונתתי גשמיכם בעתם לא שכורה ולא צמאה אלא בינונית, בזמן שהגשמים מרובין מטשטשין את הארץ ואינה עושה פירות. דבר אחר בעתם, בלילי רביעיות ובלילי שבתות, בימי רבי שמעון בן שטח היו יורדין בלילי רביעיות ובלילי שבתות עד שנעשין חטין ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב, וצרו מהן חכמים דוגמא לדורות להודיע כמה החטא גורם, שנאמר (ירמיהו ה׳:כ״ה) עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם, שכך מצינו בימי הורדוס שבזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש אין הגשמים יורדין להם אלא בלילות, למחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה חמה והיו משכימים ויוצאים למלאכתם, להודיע שמלאכת שמים בידיהם.
יורה ומלקוש – יורה הוא המטר היורד לאחר הזריעה ברביעה ראשונה שמרוה את הארץ ואת הזרעים, או הוא מלשון הוראה שמורה את הבריות לאסוף פירותיהן ולהטיח גגותיהן, או על שם שהוא מורה על שנה טובה. ומלקוש הוא המטר היורד באחרונה סמוך לקציר, ונקרא מלקוש על שם שיורד על המלילות ועל הקשין, והוא המטר המאוחר, וכן תרגום (בראשית ל׳:מ״ב) העטופים, לקשיא, או נקרא כן על שם שהוא מל קשיותן של ישראל כך דרשו רז״ל, והענין, כשמתאחר מתפללין עליו וחוזרין בתשובה.
ואספת דגנך ותירושך – דרשו רז״ל והלא כתיב (יהושע א׳:ח׳) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, אלא נהוג בהם מנהג דרך ארץ, עתים לזה ועתים לזה, טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך.
ונתתי מטר ארצכם בעתו, "I will give the rain for your land at its appropriate time.⁠" At the hours when it is most beneficial for newly seeded fields. You will be pleased with the timing of the rain, which, according to our sages in Taanit 22 and 23 will descend at night when it does not interfere with any of your activities. In Leviticus 26,3 the Torah words this blessing somewhat differently, writing "ונתתי גשמיכם בעתם, "I will give your rains at their respective seasons.⁠" Our sages interpret the wording there to mean that the rain will neither be sparse nor excessive. Too much rain soaks the earth so that it does not produce fruit. Another meaning of these words is that the word בעתם, refers to the nights from Tuesday to Wednesday and on Friday nights, periods when everyone is at home. We have a tradition that during the period of Rabbi Shimon ben Shetach this blessing was fulfilled and the rains in Israel descended only on these two nights of the week. As a result, the wheat kernels were as big as kidneys and the barley as big as the pits of the olives, and lentils grew to the size of golden dinars. Our sages used this period to illustrate to what extent sins by the people can reduce the fertility of the Holy Land. They used Jeremiah 5,25 to illustrate their point. The prophet wrote: "it is your iniquities that have diverted these things, your sins have withheld the bounty from you.⁠" We also find that during the reign of Herod when the people were busy with major renovations of the Temple, rain descended only at night so as not to interfere with the work of restoring and enlarging the Temple. On the morning following such rain, the clouds would disperse quickly, the sun would shine and work could proceed without impediment. The people would rise at an early hour and go to work at the Temple site.
יורה ומלקוש, "early (seasonal) rain and late rains.⁠" The rain called יורה descends during the first quarter of the season shortly after sowing. It moistens the earth after a dry summer and provides critical moisture for the seedlings (Taanit 6). According to this view the word יורה is derived from רוה, "irrigated, well-watered.⁠" Alternatively, the word may allude to "teaching", forecasting a good year, i.e. if that rain materialises at the proper time in the proper quantities it is a good omen for the agriculture of the year which just commenced.
מלקוש is the rain which descends much later in the season shortly before the barley is ripe for cutting. The reason the Torah called it by that name is because it descends on מלילות, ears of corn already fully formed on their stalks. The second half of the word, קש, may be an allusion to the straw, part of the grain. At any rate, it refers to the rain that descends near the end of the rainy season. It may be an allusion to the grain gaining volume while on the stalks. Onkelos also translates the word עטופים in Genesis 30,42 as לקישא, "born late.⁠" It may also be an allusion to מל קשיותן של ישראל, that it "circumcises the obstinate posture of the Jewish people" [when they observe God's blessing arriving on time. Ed.] Our sages in Taanit 6 interpret it thus: 'when the rains are late in arriving the people will be motivated to pray for rain. They will also become penitents in order not to forfeit the needed rainfall'.
ואספת דגנך ותירושך, "you will gather in your corn harvest and your grape harvest.⁠" The sages (Berachot 35) ask how it is possible to reconcile the commandment that "the Torah should never be absent from your mouth" (Joshua 1,8), with these instructions to pursue an agricultural career, plowing, sowing harvesting, etc.? They answer that there are times set aside for both of these activities. This is also what Kohelet 7,18 had in mind when he said: "it is best that you grasp the one without letting go of the other.⁠"
יורה – זהו מרחשון וזהו תחלת גשמים ומורה הבריות להטיח גגותם ולפיכך קורהו יורה לשון הוראה והוא נאה להצמיח את הזרעים. מלקוש זהו ניסן ויורד על המלילות ועל הקשין לגמור את התבואה ועל שנאה למלאת את הקש בגרגיר התבואה קורהו מלקוש כמו שתי תיבות מל קוש.
ואספת דגנך – כלומר אחר כך לא ירדו גשמים עליו באספך דגנך כל זמן שאתה בשדה כי סימן קללה הם דכתיב הלא קציר חטים היום אקרא אל ה׳ ויתן קולות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה (שמואל א י״ב:י״ז). ובברכות פריך כתיב ואספת כלומר אתה בעצמך וכתיב ואספתי דגני. ומשני כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. וקשה לן כל הפרשה קאי אהא דכתיב בתחלתה והיה אם שמוע תשמעו (דברים י״א:י״ג).
יורה – היא רביעה ראשונה היורדת במרחשון ונקרא יורה על שם שמורה בני אדם להטיח גגותיהן. ד״א שיורה כחץ ומלקוש בניסן ונקראת מלקוש על שם שממלא התבואה בקשיה.
ואספת דגנך – כלומר ואחר כך לא ירדו גשמים לפי שהוא זמן אסיפה וקציר וגשמים בעת הקציר סימן קללה שנא׳ הלא קציר חטים היום וגו׳ ובמס׳ ברכות פריך כתיב ואספת דמשמע אתה בעצמך וכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם ומשני כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בשאין עושין רצונו של מקום וקשה דהרי קאי אוהיה אם שמוע וצ״ע.
יורה, "the first quarter of the year, when the early rains are due.⁠" It descends during the moth of Marcheshvan, and "teaches" people to tend to their gardens. Alternatively, it describes the rain hitting the ground like an arrow, "shooting.⁠"
ומלקוש, "and the late rain,⁠" in the month of Nissan The word is related to קש, straw, the season when the stalks turn hard as straw.
ואספת דגנך, "you will gather in your corn.⁠" Once you have gathered in your corn there will no longer be any rainfall during the remainder of the season. Rain during harvest season is considered a bad omen as we know from Samuel I 12,17, where the prophet in calling upon G–d to produce a thunderstorm points out that the miracle will be that it will occur during the harvesting season when there is no rainfall expected. In the Talmud, tractate B'rachot folio 35, the word ואספת is questioned, as it implies that the farmer will have to do the ingathering by himself without assistance, whereas in Isaiah 61,5, we are told that the Israelites will have gentiles guarding their sheep and aliens will be their plowmen. The answer given is that when the Israelites all observe the Torah, they will have gentile servants to do the heavy work for them, When this is not the case, they will have to do it for themselves. This answer is difficult as our paragraph deals with the assumption that the Israelites bring in a successful harvest as a result of having obeyed the commandments of the Lord. Our author leaves the question open.
יורה – על שם שיורה כחץ.
מלקוש – בניסן על שם שממלא התבואה בקש שלה.
מלקוש – פ״א שמל קשיות לבבות של ישראל כשהגשמים נעצרים ועושים תשו׳ ממעשים רעים וזהו מלקוש קושי לב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

(יד) בעתו – בגימטריא בלילות.
ואחר ביאר שאם יעשו זה ימשך להם מהשגחה הפרטית שיתן להם השם יתעלה מטר ארצם בעתו בעת הזריעה והוא יורה ובעת נתינת התבואה פריה והוא מלקוש באופן שתתן הארץ דגן ותירוש ויצהר לא תמנע מזה בשנים מהשנים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

ונתתי מטר ארצכם עשיתם מה שעליכם אף אני אעשה מה שעלי. בספרי ונ״ל שכך פירושו שרצו לתת טעם על כפלו השכר הזה יותר משאר המקומות שהרי גבי אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם אין כתוב שם אלא ונתתי גשמיכם בעתם אבל לא שיהיה יורה ומלקוש ולא שיתן עשב בשדך לבהמתך ולא שתאסוף אתה דגנך תירושך ויצהרך ולא אויבך ולא שתאכל ושבעת שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעים שכל אלה הפרטים כתובים בפרשת הזאת לפיכך אמרו עשיתם מה שעליכם אף אני אעשה מה שעלי שפירושו מאחר שעשיתם ממה שעליכם לעשות שלא היה לכם לעשות יותר מזה שהרי שמרתם כל מצותי מאהבה וחבה ולא לשום תכלית אחרת צריך גם אני לעשות עמכם מה שעלי לעשות עד שלא ישאר שום טובה שלא אעשה אותה לכם:
דבר אחר בעתו בלילי שבתות. בספרי ורש״י פירש הטעם לפי שהכל מצויין בבתיהם שאין שום אדם יוצא מביתו לשום עסק אפילו בדבר של חול אבל בפרק סדר תעניות אמרו בלילי שבתות ובלילי רביעיות וא״כ צ״ל שטעם בזה הוא מפני שבאלה הלילות שולטין שני כוכבים רעים שבתי בלילי שבתות ומאדים בלילי רביעיות ואינם יוצאים מבתיה׳ שלא ינזקו והיא אגרת בת מחלת בלשון חכמי׳.
ושמא יש לומר דההיא דספרי לאו דוקא הה״נ בלילי רבעיות מאח׳ שבשתיהם יחד אין שום אדם יוצא מביתו אלא דחד מנייהו נקט ומה שפרש״י נמי לפי שהכל מצויין בבתיהן אינו רוצה לומר מפני שהן אסורים להתעסק בשום עסק אלא מפני שיראים לצאת מבתיהן מפני אגרת בת מחלת וא״ת מנ״ל לרז״ל למדרש הכי דלמא מאי בעתם בעת שהן צריכין לזרעים ולא בעת שאינן צריכים שהן מזיקים להם שזו היא המשמעות של בעתם יש לומר׳ דמיתורא דקרא הוא דקא דרשי לה דלמה לי בעתם מגשמיכם נפקא דמשמע הגשמים הצריכים לכם וכן הכא ממעט ארצכם נפקא המעט הצריך לארצכם מת״ל עוד בעתו ש״מ לדרשא הוא דאתא לומר שאפילו בעת שמועילים לזרעים אין הגשמים יורדים אלא בלילי רביעיות או בלילי שבתות כדי שלא יבטלו העם ממלאכתם:
יורה היא רביעה הנופל׳ לאחר הזריע׳ שמורה את הארץ ואת הזרעי׳ ומלקוש רביעה היורדת סמוך לקצי׳ וזהו ששנינו בספרי יורה במרחשון ומלקוש בניסן שכך שנינו חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו זרע חצי שבט אדר וחצי ניסן קיץ והביאה רש״י ז״ל בפרשת נח ושם אמרו או יורה בתשרי ומלקוש באייר תלמוד לומר בעתו יורה במרחשון ומלקוש בניסן:
ד״א לכך נקראת מלקוש שיורדת על המלילות ועל הקשין. שהמלקוש היא מלת מורכבת ממל שפירושו מלילות ומלקוש שפירושו קשין ופירוש מלילות מענין המולל מלילות מערב י״ט:
והנה אמר ונתתי מטר ארצכם בעתו בהיות משה הוא המדבר בשם ה׳ הנותן את המטר לפי שזכר לאהבה את ה׳ אלהיכם. ולכן דבר הדברים האלה בשמו ואמר בעתו להגיד שיתן המטר בזמן הראוי אליו כפי צורך הארץ. וחז״ל דרשו בויקרא רבה וספרא שיבא המטר בלילות כדי שלא יפסוק מלאכת׳ ביום. ופעם יהיה יורה ופעם מלקוש שהם הצריכים בראשית השנה ובאחרית׳. ואספת דגנך תירשך ויצהרך. ר״ל שלא ימנעוהו האויבים ממנו. ולא זכר שאר הפירות לפי שאלה הם העקר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

עשיתם את שעליכם וכו׳. נראה שדרשו (בסיפרי כאן) כך, מפני שבפרשת בחקתי כתב ברכות הרבה, וכאן לא כתב אלא ״ונתתי מטר ארצכם״ ותו לא, אלא הכא לא איירי בברכות שהקב״ה נותן להם, רק שהקב״ה יעשה את שלו, והיינו ברכה שהיא צריכה אל הבריות, והיינו דבר שהוא מוטל עליו. ולפיכך פירשו שהקב״ה יעשה את שלו מה שהוא ראוי לו לעשות – הברכות שהם ראוים להיות. וכן לקמן (פסוק כג) אצל ״והוריש ה׳ את כל הגוים וכו׳⁠ ⁠⁠״, פירושו כמו בכאן (רש״י שם), דכתיב (פסוקים כב-כג) ״כי אם שמור תשמרון והוריש״, וקשיא למה לא נתן השכר רק להוריש, אלא כך אמר, אתם עשיתם את שלכם, אף אני אעשה את שלי, ודבר זה – להוריש הגויים – הוא מוטל עלי:
בלילי שבתות וכו׳. עיין למעלה בפרשת בחוקתי (ויקרא פכ״ו אות ד) ותמצא מבואר, ואין להאריך:
על המלילות ועל הקשין. לפי ש״מלקוש״ היא מלה מורכבת מלשון ׳קש׳ ומלשון ׳מל׳ (כ״ה ברא״ם):
עשיתם מה שעליכם כו׳. רצ״ל למה כתיב גבי מצוה זו כך הרבה שכר, ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש וגו׳, הא לעיל בפרשת בחקותי (ויקרא כ״ו:ד׳) כתיב ונתתי גשמיכם בעתם ותו לא. ומתרץ עשיתם מה שעליכם, כלומר שעשיתם ככל מה שעליכם לעשות, שלא היה לכם לעשות יותר מזה שהרי שמרתם מצותי מאהבה וחיבה, כדכתיב לאהבה וגו׳ ולעבדו, לכך אני אעשה מה שעלי ואשלם לכם שכר הרבה. [ר׳ אליהו מזרחי]:
בלילי שבתות כו׳. והא דנקט רש״י בלילי שבתות, ובגמרא דתענית (כג.) נקט לילי שבתות ולילי רביעיות, משום המזיקים ששולטין בשני לילות אלו. י״ל דרש״י פי׳ לפי הזמן הזה שאין המזיקים מצויים בינינו, לכן לא נקט אלא בלילי שבתות. והשתא אתי שפיר דנקט רש״י הטעם משום שהכל מצויין בבתיהן, ולא קאמר הטעם משום דשכיחי מזיקים. ולטעם ראשון קשה הל״ל בעתותם, כיון דכל הלילות שווים, לכן קאמר ד״א. ולפי ד״א קשה, תינח בזמן דשכיחי מזיקים, אבל בזמן דלא שכיחי מזיקים כגון בזמן הזה, מאי בעתו דכתיב בקרא, לכן קאמר גם טעם ראשון:
שיורדת על המלילות ועל הקשין. ר״ל מלקוש נוטריקון מלילות קשין. ולהאי טעמא לחוד קשה, הל״ל ומלילות, לכן צריך לטעם ראשון. ולטעם ראשון קשה הל״ל לקשיא, לכן צריך גם לטעם שני:
אתה תאספנו אל הבית כו׳. רצ״ל מה ברכה זאת שהוא עצמו יטריח ויעשה ויאסף התבואה ולא יהיו לו עבדים ושפחות, ומתרץ אתה תאספנו ולא אויביך:
You fulfill your obligation, etc. Rashi is answering the question: Why does it say regarding this commandment there is so much reward, "I will provide the rain of your land in its time, fall rain and spring rain, etc.⁠"? Yet above in Parshas Bechukosai (Vayikra 26:4) Scripture only writes, "I will provide your rain in their proper time"! Rashi answers: You fulfill your obligation, etc. In other words, you shall fulfill your obligation and you need not do more than this — to keep My commandments out of love. As it is written, "To love Adonoy ... and to serve Him, etc.⁠" therefore I shall fulfill my obligation and pay you abundant reward. (Re"m).
On Shabbos eve, etc. Rashi [only] says, "On Shabbos eve,⁠" but the Gemora (Taanis 23a) says, "On Shabbos eves and on the eves of the fourth weekday [Tuesday night],⁠" because harmful forces reign on these two nights. The answer is: Rashi's explanation is based on nowadays when these harmful forces are not common. Therefore, he only mentions, "On Shabbos eve.⁠" Now it fits well that Rashi explains, "When everyone is at home,⁠" rather than, "Because of harmful forces.⁠" Rashi's first explanation is problematic, for the verse should say בעתותם (in its times), since all nights are included. Therefore, Rashi says, "Another interpretation, etc.⁠" But the other explanation is problematic, for it applies when harmful forces are common. However, when they are not common such as nowadays, then what is the meaning of "in its time" written in the verse? Therefore Rashi also says the first explanation.
Because it descends on the ears and on the stalks. I.e., the word מלקוש is a contraction of מלילות קשין. This explanation by itself is problematic, for the verse should say ומלילות (ears). Therefore, the first reason in needed. Yet the first reason is problematic, for the verse should say לקשיא (late ones). Therefore the second reason is also needed.
You will gather it into your home, etc. Rashi is answering the question: How is it a blessing that he must exert himself to work and harvest rather than having servants and maidservants? Rashi answers: You will gather, [implies you, but] not your enemies.
ונתתי וגו׳ – בתחלת הספר נאמר ויהי בארבעים שנה וגו׳ דבר משה וגו׳ ככל אשר צוה ה׳ אותו אליהם (דברים א׳:ג׳), זה ברור מלל1 שכל דברי הספר משה מפי הגבורה אמר. הוא יתברך דבר בלשון מדבר בעדו, ומשה השמיעם לישראל בלשון נסתר, וכאן ובסוף כי תבא דבר כלשון ששמע: ונתתי מטר וגו׳, ונתתי עשב (דברים י״א:ט״ו). וכן בסוף כי תבא, כמו שיתבאר שם (הרכסים לבקעה דברים כ״ט:ה׳). ואין צורך לדוחק בעל שער השמים, והוא לא התעורר על אותו של כי תבא, הקשה מאלה.
1. השוו ללשון הפסוק באיוב ל״ג:ג׳.
ונתתי – דבר משה בשם שולחו:
בעתו – בעת שהמטר טוב לארץ:
יורה – היא הרביעה הנופלת לאחר הזריעה, שמרוה את הארץ ואת הזרעים:
ומלקוש – רביעה היורדת סמוך לקציר למלאות התבואה בקשיה:
ונתתי – ״אני, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח״ (ספרי). ירידת גשמים היא תמיד מעשה של השגחת ה׳ הישירה, ולא רק תוצאה של פעולת חוקי הטבע שנקבעו על ידי ה׳ לכל הדורות. הסיבה העיקרית היא השגחת ה׳. לפי הגמרא בתענית (ב.), מפתח של גשמים הוא אחד משלושה מפתחות שנשארו ״בידו של הקב״ה ולא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, ומפתח של חיה [יולדת], ומפתח של תחית המתים״.
חז״ל הכירו היטב את הסיבות האחרות הטבעיות של השינויים במזג האוויר, ובדפים הראשונים של מסכת תענית הם מסרו לנו בנושא זה ידיעות שונות הראויות לתשומת לב מרובה.
בעתו – על פי האמור בספרי ובמסכת תענית (כג.), עת הגשמים נקבעת גם תוך התחשבות בהפרעות שהגשמים עלולים לגרום למסחר ולעבודה בשדות. לפיכך המטר יורד בעיקר בלילה ו״מלילי שבת ללילי שבת״.
יורה ומלקוש – ״יורה״ הוא הגשם הראשון המתחיל בדרך כלל בחודש מרחשוון, ואילו ״מלקוש״ הוא הגשם המאוחר בחודש ניסן. בארץ ישראל, תלוי היבול השנתי בכך שגשמים אלה – בייחוד היורה – יורדים בעתם. לפיכך עצירת גשמים במרחשוון היא צרה גדולה, שחז״ל היו גוזרים עליה שלושה סדרים של תעניות, בדרגת חומרה ההולכת וגדלה. תעניות אלו על עצירת גשמים הן המקרים העיקריים של ״תעניות ציבור״, והן בעיקר אלה הקרויות בשם זה (עיין תענית ו. ואילך; טו. ואילך).
מוצאן של תיבות ״יורה״ ו״מלקוש״ מוטל בספק. לפי הספרי, נגזר ״יורה״ משורש ״ירה״, והוא קרוי כך משום שהוא נוקב ונכנס לתוך האדמה כחץ; או, שהוא קרוי ״יורה״, במובן של ״רוה״ – כדוגמת ״טוב״ ו״יטב״ – משום שהוא ״מרוה״ את האדמה. ומאחר שהוא בא בזמן קבוע, הוא קרוי ״יורה״ גם משום שהוא ״מורה״ על הזמן, ומשום כך הוא קרוי גם ״מוֹרֶה״ (יואל ב, כג). הוא מבשר על תחילת עונת הגשמים, ובכך מסדיר את פעילותם של בני האדם.
״מלקוש״ נגזר מ״לקש״. בארמית, ״לקש״ מורה על דבר המאוחר בזמן. כך: ״והון לקישיא ללבן״ (תרגום אונקלוס, בראשית ל, מב), ״ארום לקישין הינין״ (תרגום יונתן, שמות ט, לב). בספר עמוס (ז, א), ״לקש״ הוא כנראה הגידול השני של תבואת השדה, לאחר שהגידול הראשון נקצר בטרם הבשיל (תבואה שלא הבשילה נקצרת למאכל בהמה, וקצירה זו קרויה ״קוצר לשחת״).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

ואספת דגנך וגו׳: ודאי תהיה פרנסה בשופי, אבל אתה תהיה נצרך לעסוק1, כמו במלכותא דארעא2 שבעלי השדה3 עובדים בעצמם.
1. א״כ פסוקנו עוסק בעבודת הקרבנות ולא בעבודת התורה, ומצב זה מוגדר ׳אינם עושין רצונו של מקום׳ באשר עבודת הקרבנות היא פחותה מעבודת התורה ולכן נצרך האדם לעמול ״ואספת דגנך״ וכו׳.
2. שהזכיר רבינו במשל שהביא בפסוק הקודם.
3. ואינם אנשי חילו ובעלי מלחמתו.
ונתתי – משה רבינו מדבר בשם ה׳. השומרוני ותרגום השבעים משנים ל״ונתן״.
בעתו – כמו ויקרא כ״ו:ד׳.
יורה – הוא הגשם הראשון בחודש מרחשון הנחוץ לזרעים הצעירים.
ומלקוש – בניסן, בשעה שהשבלים מתפתחות (יואל ב׳:כ״ג).
דגנך וגו׳ – ז׳:י״ב.
יורה ומלקוש – יורה במרחשון ומלקוש בניסן, או אינו אלא יורה בכסליו, ת״ל בעתו יורה ומלקוש, מה מלקוש בעתו אף יורה בעתו.⁠1 (שם ו׳.)
יורה ומלקוש – ת״ר, יורה שמורה את הבריות להטיח גגותיהם ולהכניס את פירותיהם ולעשות כל צרכיהם,⁠2 דבר אחר יורה – שמרוה את הארץ ומשקה עד התהום ויורד בנחת ולא בזעף.⁠3 (תענית י׳.)
יורה ומלקוש – ת״ר, יכול שמשיר את הפירות ומשטף את הזרעים ואת האילנות,⁠4 ת״ל מלקוש, מה מלקוש לברכה אף יורה לברכה.⁠5 (שם שם)
יורה ומלקוש – ת״ר, יכול מלקוש שמפיל את הבתים ומשבר את האילנות ומעלה את הסקאין6 ת״ל יורה, מה יורה לברכה אף מלקוש לברכה, ויורה גופה מנלן, דכתיב (יואל ב׳) ובני ציון גילו ושמחו בה׳ כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון7. (שם שם)
ומלקוש – מאי מלקוש, אמר שמואל, דבר שמל קשיותיהן של ישראל,⁠8 דבי ר׳ ישמעאל תנא, דבר שממלא תבואה בקשיה, במתניתא תני, דבר שיורד על המלילות ועל הקשין.⁠9 (שם שם)
ואספת דגנך – ולהלן הוא אומר (הושע ב׳) ולקחתי דגני בעתו,⁠10 לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.⁠11 (ברכות ל״ה:)
ואספת דגנך – תניא, רבי ישמעאל אומר, ואספת דגנך מה ת״ל,⁠12 לפי שנאמר (יהושע א׳) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, ת״ל ואספת דגנך, הנהג בהם מנהג דרך ארץ13 (שם שם)
ואספת דגנך – תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י אחרים שנאמר (ישעיהו ס״א) ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י עצמן שנאמר ואספת דגנך14 (שם שם)
ואספת דגנך – תניא, מפני מה קורין שלש פרשיות אלו בכל יום, א״ר לוי, מפני שעשרת הדברות כלולות בהן, לא תגנוב – ואספת דגנך – ולא דגנו של חבירך.⁠15 (ירושלמי ברכות פ״א ה״ה)
ואספת דגנך – תניא, א״ר יונה, התמידין הן קרבנותיהם של כל ישראל, ואם יהיו כל ישראל יושבין ובטלין, והא כתיב ואספת דגנך, ומי אוסף להם את הדגן, לפיכך התקינו נביאים הראשונים מעמדות16 [ירושלמי תענית פ״ד ה״ב]
1. מלקוש בהכרח הוא בעתו בניסן, דמלקוש הוי ענינו שיורד על הקשין ועל המלילות כלומר על הקנים וראש השיבולת שאדם מולל בידיו, וזהו ניסן שיש בו קשין ומלילות, כך יורה בעתו במרחשון שאז תכונת הארץ דורשת למטר. וזו דעת ר׳ מאיר, ור׳ יוסי ס״ל דיורה בכסליו וקיי״ל כר׳ מאיר, עיין באו״ח סי׳ תקע״ה ס״א. ונ״מ בזה שאם לא ירדו גשמים עד י״ז בחשון מתחילין ת״ח יחידים להתענות, וכשהגיע כסליו ולא ירדו גוזרין ת״צ.
2. פירש״י שאר דברים הצריכים לימות הגשמים, עכ״ל. ולפי׳ זה קשה למה פרט טיח הגגות וכינוס הפירות והלא גם זה כלול בכל הצרכים, ולו״ד היה אפשר לפרש ע״פ מ״ש בברכות ס׳ ב׳ בסדר ברכות השחר, כי סיים מסאניה [כשלובש מנעליו] אומר ברוך שעשה לי כל צרכי, הרי דמנעלים קרויים לאדם כל צרכיו, וי״ל הטעם משום דבריאת כל הגוף תלוי בשמירת הרגלים מצינון כנודע, ויותר בימי הגשמים, ולכן כאן אמר שהיורה במרתשון מורה את הבריות להכין להם מנעלים.
3. וכמש״כ תהלים ס״ה תלמיה רוה נחת גדודיה ברביבים תמוגגנה צמחה תברך, דהפי׳ הוא כשאתה מרוה תלמי חרישה של א״י נחת הוא לגדודי בני האדם, וגם מורה שיורד בנחת.
4. ר״ל יכול יורה לשון קללה, מלשון ירה יירה ששובר הכל כחץ היורה, ויהיה לפי״ז שיעור הכתובים והיה אם שמע תשמעו וגו׳ ונתתי מטר ארצכם בעתו אותו יורה ומלקוש אשר שלא בעתו הוא לקללה אני מביא אותו בעתו לברכה, ומיהו שלא בעתו נקרא יורה ומלקוש [מחא״ג].
5. ומלקוש בודאי א״א לדרשו לשבר גרנות ולהשיר פירות שאינם מצוים באותו הפרק, ואי אתה יכול לדרשו אלא לטובה, שיורד על המלילות ועל הקשין וממלא את התבואה בקשיה וכבדרשה הסמוכה.
6. ר״ל יכול מלקש קללא הוא והכי משמע שמל וקשה, כלומר מל את הבתים והאילנות שמפילן ומשברן וקשה לתבואה ומעלה סקאין [מין ארבה], ושיעור הכתוב לפי״ז יהיה כמש״כ לעיל אות ט״ו יעו״ש.
7. כל מעיין יראה כמה קשה הדרשה בכלל, דבדרשה הקודמת יליף יורה ממלקוש לברכה משמע דמלקוש פשיטא ליה שהוא לברכה ואח״כ יליף בהיפך מלקוש מיורה, וכאן יליף ביורה גופה, וגם ממקום שהביא ראיה שיורה לברכה מפסוק דיואל שם כתיב גם מלקוש. וראיתי בהגהות הגאון הר״ב הכהן שהגיה במקום המלות ת״ל יורה – ת״ל מורה ומלקוש מה מורה לברכה וכו׳, ואח״ז צ״ל ומורה גופה מנלן דלברכה ת״ל המורה לצדקה, ומ״ש ת״ל מורה ומלקוש הוא ג״כ מקרא דיואל הנזכר, ולפי״ז אתי שפיר, דיורה לא ידע שהוא לברכה רק מהקישא דמלקוש ומלקוש לא ידעינן שהוא לברכה רק מהקישא דמורה דכתיב ביה המורה לצדקה, וכמש״כ, ודו״ק.

ואם נאבה לקיים הגירסא שלפנינו צ״ל באור דרשה זו והקודמת כי מתחלה מדמה יורה למלקוש, ואח״כ יאמר אולי גם מלקוש הוא לקללה, וחזר מדבריו הראשונים ואמר שבאמת מקשינין מלקוש ליורה, ויורה גופא מנלן – המורה לצדקה.
8. דכשאינו יורד חוזרין ישראל בתשובה ומתענין ועושין צדקה.
9. מלילות הם ראשי שיבולת שאדם מולל בידיו כדכתיב (פ׳ תצא) וקטפת מלילות בידך, וקשין הם קנים, ובעיקר הכרת כל דרשות אלו במלת מלקוש נראה ע״פ מש״כ כ״פ בחבורנו, משום דע״פ רוב כל שם מלה״ק, שהוא יותר מג׳ אותיות דרשו חז״ל, וכה דרשו למשל המלה תלפיות – תל שפונים אליו (ברכות ל״א.), וכן תלתלים – תלי תלים (עירובין כ״א.), חשמל – חיות אש ממללות (חגיגה י״ב.), ממזר – מום זר (יבמות ע״ז:), שעטנז – שוע טוי ונוז (נדה ס״א:), וכהנה הרבה, ואף הכא מכיון שהמלה מלקוש הוא שם בן ד׳ אותיות [במקום לקש] דרשוהו חז״ל.
10. ר״ל שם מיחס תבואת הארץ לקנין הקב״ה וכאן מיחסן לקנין האדם.
11. מורה להם הקב״ה שהכל שלו.
12. הא פשיטא היא שאחר הזריעה והקצירה אוספין התבואה.
13. א״כ בהכרח צריך להאציל זמן לעניני חול, ולכן מה דכתיב לא ימוש לאו דוקא הוא אלא שם מושאל הוא לשקידה בעת הפנאי.
14. עיין במהרש״א ובכמה ספרי דרוש ואגדה כולם הקשו איך יתכן דהפסוק שלפנינו איירי באין עושין רצונו של מקום הא הוא מוסב על תחלת הפרשה והיה אם שמע תשמעו וכו׳, אבל באמת י״ל דרשב״י בעל המאמר הזה לפי שיטתיה דריש כן דס״ל דהפסוק דיהושע א׳ לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה הוא דברים ככתבן, [ולא כמו ר׳ ישמעאל בדרשה הקודמת] כמבואר בסוגיא כאן ובמנחות צ״ט ב׳, וא״כ לדידיה כל זמן שאין ישראל אוחזין במדה זו נקראים אין עושים רצונו של מקום אע״פ שבכלל שומעים הם למצות התורה, ודו״ק.

וגם י״ל בבאור הענין, כי רשב״י פליג על ר׳ ישמעאל דפירש ואספת ממש, לנהוג בהם מנהג דרך ארץ, דדבר זה אי אפשר דתורה מה תהא עליה, אך הכונה ואספת ע״י שליח ע״י אחרים [ובמובן זה יש כמה מקומות בכה״ק שהכונה לא דוקא הוא בעצמו כידוע, וכמו אותו הרגת בחרב בני עמון (קדושין מ״ב.) והבית אשר בנה שלמה, והרבה לאין מספר] אם עושין רצונו של מקום, וכמ״ש ועמדו זרים ורעו וגו׳, אך להפך אם אינם עושים רצונו של מקום בשארי מצות (ולא בע״ז מיירי) אז ואספת ממש.
15. עיין מש״כ בדרשה כיוצא בזו בפ׳ ואתחנן בפסוק שמע ישראל וצרף לכאן.
16. ר״ל כי דין המקריב קרבן שאסור לו אותו היום במלאכה משום דנחשב לו כיו״ט [עיין תוס׳ פסחים נ׳ א׳] והתמידין נקרבין בכל יום והם קרבנות של כל ישראל ולכן התקינו מעמדות שהם כ״ד משמרות שיהיו כבאי כח מכל ישראל, ועוד מבואר מענין תיקון מעמדות לפנינו בפ׳ פינחס ר״פ תמידין.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(טו) וְנָתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃
I will give herbs in your field for your animals, and you shall eat and be sated.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[פיסקא מג]
ונתתי עשב בשדך לבהמתך – שלא תהא מצטער למדברות אתה אומר שלא תהא מצטער למדברות או אינו אלא ונתתי עשב בשדך לבהמתך כמשמעו תלמוד לומר ואכלת ושבעת הא מה אני מקיים ונתתי עשב בשדך לבהמתך שלא תהא מצטער למדברות.
רבי יהודה בן בבא אומר: ונתתי עשב בשדך לבהמתך – בין התחומים.
ר׳ שמעון בן יוחי אומר: ונתתי עשב בשדך לבהמתך – שתהא גוזז ומשליך לפני בהמתך כל ימות הגשמים ואתה מונע ידך ממנה קודם לקציר שלשים יום והיא עושה ואינה פוחתת מדגנה.
רבי אומר ונתתי עשב בשדך לבהמתך זה פשתן וכן הוא אומר (תהלים ק״ד:י״ד) מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ.
ואכלת ושבעת – סימן טוב לאדם כשבהמתו אוכלת ושבעה וכן הוא אומר (משלי י״ב:י׳) יודע צדיק נפש בהמתו.
דבר אחר: ואכלת ושבעת – כשבהמתך אוכלת ושבעה עובדת בכח האדמה שנאמר (שם י״ד:ד׳) ורב תבואות בכוח שור.
דבר אחר: ואכלת ושבעת – מן הולדות אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר (ירמיהו ל״א:י״א) ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה׳ על דגן ועל תירוש ועל יצהר.
סליק פיסקא
[Piska 43]
"And I shall give grass in your field to your beasts.⁠": You will not need to take them into the wilderness (to graze). You say (it means) this, but perhaps it is to be taken literally, (that only your beasts and not you will be fed)! — (No,) for it is written (Ibid.) "and you will eat and be sated.⁠" How, then, am I to understand "And I shall give grass in your field to your beasts"? That you will not need to take them into the wilderness.
R. Yehudah b. Bava says: "And I shall give grass in your field to your beasts": Within the (Sabbath) bound (i.e., two thousand ells). R. Shimon b. Yochai says: "And I shall give grass in your field to your beasts": You will cut (the grass) and throw it before your beast all the days of the rainy season, and leave it to itself thirty days before the harvest season, and it will work without lacking for corn.
Variantly: "And I shall give grass in your field to your field": This is flax. And thus is it written (Psalms 104:14) He makes flax sprout for the beast, and grass for the labor of man.⁠"
"and you will eat and be sated": It is a good sign for a man when his beast eats and is stated, viz. (Proverbs 12:10) "The righteous one knows the spirit of his beast.⁠"
When your beast eats and is sated, it works the ground with vigor, viz. (Ibid. 14:4) "There is much produce in the power of the ox.⁠"
Variantly: "and you will eat and be sated": from the offspring. And even though there is no proof for this, it is intimated in (Jeremiah 31:12) "And they shall come and sing in the height of Zion, and they shall stream together to the goodness of the Lord, for corn, and for wine, and for oil, and for the young of the flock and of the herd.⁠"
ונתתי עשב בש׳ לב׳ שלא תצטער למדברות אתה אומ׳ שלא תהא מצטער למדברות או ונתתי עשב בש׳ כשמועו ת״ל ואכלת ושבעת הא מה אני מקיים ונתתי עשב בש׳ לב׳ שלא תהא מצטער למדברות:
ר׳ יהודה בן אבא אומ׳ ונתתי עשב בש׳ לב׳ בין התחומין:
ר׳ שמעון בן יוחאי אומ׳ ונתתי עשב בש׳ לב׳ שתהא גוזז ומשליך לפני בהמתך כל ימות הגשמים ואת מונע ידך ממנה קודם לקציר שלשים יום והיא עושה ואינה פוחתת מדגנה:
ר׳ אומר ונתתי עשב בש׳ לב׳ זה פשתן וה״א (תהלים ק״ד:י״ד) מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם:
ואכלת ושבעת סימן טוב לאדם כשתהא בהמתו אוכלת ושביעה וה״א (מש׳ י״ב:י׳) יודע צדיק נפש בהמתו:
ד״א כשבהמתך אוכלת ושובעת עובדת אדמה בכוח שנ׳ (שם י״ד:ד׳) ורב תבואות בכוח שור:
ד״א ואכלת ושבעת מן הולדות אע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר (ירמיהו ל״א:י״א) ובאו ורננו במ׳ ציון ונהרו אל טוב ה׳ על דגן ועל תי׳ ועל יצהר וכו׳:
וְאֶתֵּין עִשְׂבָּא בְּחַקְלָךְ לִבְעִירָךְ וְתֵיכוֹל וְתִשְׂבַּע.
and I will give herbage in your field for your cattle, and you shalt eat and be satisfied.
ואתן עשבה באפי ברהא לבעיריכון ותיכלון ותשבעון.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״מזון״.
ואיתן עיסבא בחקלך לבעירך ותיכול ותיסבע.
I will give herbage also in thy field for thy cattle, that you mayest eat and have enough.
(טו-יז) וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ – אֲמַר רַב, אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּטְעֹם כְּלוּם קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן מַאֲכָל לִפְנֵי בְהֶמְתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ״ וְהָדַר ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״.
וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ – שֶׁלֹּא תְּהֵא מִצְטָרֵךְ לְמִדְבָּרוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ כְּמַשְׁמָעוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ, שֶׁלֹּא תְּהֵא מִצְטָרֵךְ לְמִדְבָּרוֹת. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ, בֵּין הַתְּחוּמִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ, שֶׁתְּהֵא גוֹזֵז וּמַשְׁלִיךָ לִפְנֵי בְּהֶמְתְּךָ כָּל יְמוֹת הַגְּשָׁמִים, וְאַתָּה מוֹנֵעַ יָדְךָ מִמֶּנָּה קֹדֶם לַקָּצִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְהִיא עוֹשָׂה וְאֵינָה פוֹחֶתֶת מִדְּגָנָהּ. דָּבָר אַחֵר: ״וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ״. (לִבְהֶמְתֶּךָ). זֶה פִּשְׁתָּן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים ק״ד:י״ד) ״מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲב⁠(וֹ)⁠דַת הָאָדָם״.

רמז תתסה

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ – סִימָן טוֹב לְאָדָם שֶׁבְּהֶמְתּוֹ אוֹכֶלֶת וּשְׂבֵעָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ״. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ כְּשֶׁבְּהֶמְתְּךָ אוֹכֶלֶת וּשְׂבֵעָה עוֹבֶדֶת בְּכֹחַ אֶת הָאֲדָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם י״ד:ד׳) ״וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר״. דָּבָר אַחֵר: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״. מִן הַוְּלָדוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָבָר שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ל״א:י״א) ״וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה׳ עַל דָּגָן וְעַל תִּיר⁠(וֹ)⁠שׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר״.
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ – (כָּתוּב לְעֵיל).
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וְגוֹ׳ הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְגוֹ׳ – אָמַר לָהֶם, שֶׁמָּא תִּמְרְדוּ בַּמָּקוֹם, שֶׁאֵין אָדָם מוֹרֵד בַּמָּקוֹם אֶלָּא מִתּוֹךְ שְׂבִיעָה שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ח׳:י״ב-י״ג) ״פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וְגוֹ׳ וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻ(וּ)⁠ן״. מַהוּ אוֹמֵר אַחֲרָיו, ״וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ וְגוֹ׳. כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר (להלן ל״א:כ׳) ״כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲב⁠(וֹ)⁠תָיו (אֶרֶץ) זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים״. כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר ״וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ״, מַהוּ אוֹמֵר? (שם ח) ״עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה״. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁלֹּא מָרְדוּ אֶלָּא מִתּוֹךְ שְׂבִיעָה, מַה נֶּאֱמַר בָּהֶן, (איוב כ״א:ט׳-י״ג) ״בָּתֵּיהֶם שָׁלוֹם מִפַּחַד וְלֹא שֵׁבֶט אֱלוֹהַּ עֲלֵיהֶם שׁוֹרוֹ עִבַּר וְלֹא יַגְעִ(י)⁠ל וְגוֹ׳ יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם וְגוֹ׳ (יָצְאוּ) [יִשְׂאוּ] (בְּתֹף) [כְּתֹף] וְכִנּוֹר וְגוֹ׳ (יְבַלּוּ) [יְכַלוּ] בַטּוֹב יְמֵיהֶם״, הִיא גָּרְמָה לָהֶם, ״וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וְגוֹ׳ מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ״, (אִם) [אָמְרוּ] טִפָּה אַחַת שֶׁל גְּשָׁמִים הִיא אֵין אָנוּ צְרִיכִין לוֹ, (בראשית ב׳:ו׳) ״וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ״, אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם, בַּטּוֹבָה שֶׁהֵטַבְתִּי לָכֶם בָּהּ אַתֶּם מִתְגָּאִים לְפָנַי, בָּה אֲנִי נִפְרָע מִכֶּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם ז׳:י״ב) ״וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ״. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוֹרְמַסְקִית אוֹמֵר: הֵן נָתְנוּ עֵינֵיהֶם עֶלְיוֹנָה בְתַחְתּוֹנָה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תַּאֲוָתָן, אַף הַמָּקוֹם פָּתַח עֲלֵיהֶם מַעְיָנוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים כְּדֵי לְאַבְּדָן שֶׁנֶּאֱמַר (שם יא) ״בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְ(י)⁠יְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבּ(וֹ)⁠ת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ״.
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַנְשֵׁי הַמִגְדָּל, שֶׁלֹּא מָרְדוּ בַּמָּקוֹם אֶלָּא מִתּוֹךְ שְׂבִיעָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחַת וְגוֹ׳ וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם״, וְאֵין יְשִׁיבָה הָאֲמוּרָה כָּאן אֶלָּא אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל״ב:ו׳) ״וַיֵּשֵׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ״, הִיא גָרְמָה לָהֶן, שֶׁאָמְרוּ ״הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר״, וּמַה נֶּאֱמַר בָּהֶן, (שם ח) ״וַיָּפֶץ ה׳ אֹתָם מִשָּׁם וְגוֹ׳ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנ⁠(וֹ)⁠ת הָעִיר״.
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְאַנְשִׁי סְדוֹם, שֶׁלֹּא מָרְדוּ בַמָּקוֹם אֶלָּא מִתּוֹךְ שְׂבִיעָה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (איוב כ״ח:ה׳-ח׳) ״אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִן לֹא הִדְרִיכוּהוּ בְנֵי שָׁחַץ״, מָה אָמְרוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם, אָמְרוּ הֲרֵי מָזוֹן אֶצְלֵנוּ, נַעֲמֹד וּנְשַׁכַּח תּוֹרַת הָרֶגֶל מֵאֶצְלֵנוּ, אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם בַּטּוֹבָה שֶׁהֵטַבְתִּי לָכֶם אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לְשַׁכֵּחַ תּוֹרַת הָרֶגֶל מִבֵּינֵיכֶם, אֲנִי אֲשַׁכַּח אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם, מַה נֶּאֱמַר בָּהֶן, ״פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל״ וְגוֹ׳, (שם י״ב:ה׳-ו׳) ״לַפִּיד בּוּז לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשׁ(וֹ)⁠דְדִים״, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (יחזקאל ט״ז:מ״ח-מ״ט) ״חַי אֲנִי נְאֻם ה׳ אֱלֹהִים אִם עָשְׂתָה סְד⁠(וֹ)⁠ם אֲחוֹתֵךְ וְגוֹ׳ הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְד⁠(וֹ)⁠ם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ״, וְכָל כָּךְ לָמָּה, (שם) ״וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה״, כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר ״כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה״. (שם י״ט:ל״ג) ״וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַיְלָה הוּא״, וְכִי מֵאַיִן הָיָה לָהֶן יַיִן בַּמְּעָרָה, אֶלָּא שֶׁנִּזְדַּמֵּן לָהֶן יַיִן לְשָׁעָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס״, אִם נִתַּן לְמַכְעִיסָיו קַל וָחֹמֶר לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ.
וּכְבָר הָיוּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא נִכְנָסִין לִכְרָךְ גָּדוֹל. שָׁמְעוּ קוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל עִיר עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים מִיל, הִתְחִילוּ הֵן בּוֹכִין וְרַבִּי עֲקִיבָא מְצַחֵק. אָמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא, וְלָמָּה בְּכִיתֶם. אָמְרוּ לוֹ, לֹא נִבְכֶּה, שֶׁעַמִּים עוֹבְדִים עֲבוֹדַת אֱלִילִים מְזַבְּחִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַעֲצַבִּים יוֹשְׁבִים בֶּטַח שָׁלֵו וְשַׁאֲנָן וּבֵית הֲדוֹם רַגְלָיו שֶׁל אֱלֹהֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וּמָדוֹר לְחַיָּת הַשָּׂדֶה. אָמַר לָהֶם, אַף אֲנִי לְכָךְ צָחַקְתִּי, אִם כָּךְ (נָתַן) [עָשָׂה] לְמַכְעִיסָיו קַל וָחמֶר לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ. שׁוּב פַּעַם אַחַת הָיוּ עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם, הִגִּיעוּ לְצוֹפִים וְקָרעוּ בִגְדֵיהֶם. הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת, רָאוּ שׁוּעָל אֶחָד יוֹצֵא מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, הִתְחִילוּ הֵן בּוֹכִין וְרַבִּי עֲקִיבָא מְצַחֵק. אָמְרוּ לוֹ, עֲקִיבָא, לְעוֹלָם אַתָּה מַתְמִיהַּ, שֶׁאָנוּ בּוֹכִין [וְאַתָּה מְצַחֵק]. אָמַר לָהֶם, אַתֶּם לָמָּה בּוֹכִים, אָמְרוּ לוֹ, [לָמָּה] לֹא נִבְכֶּה עַל מָקוֹם שֶׁנֶאֱמַר בּוֹ (במדבר א׳:כ״א) ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״ וַהֲרֵי שׁוּעָל יוֹצֵא מִתּוֹכוֹ, עָלֵינוּ נִתְקַיֵּם (איכה ה׳:י״ז-י״ח) ״עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ״. אָמַר לָהֶם, אַף אֲנִי לְכָךְ צָחַקְתִּי, הֲרֵ הוּא אוֹמֵר ״וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָּהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָּהוּ״, וְכִי מָה עִנְיָן אוּרִיָּה אֵצֶל זְכַרְיָה, אוּרִיָּה בְּבַיִת רִאשׁוֹן זְכַרְיָה בְּבַיִת שֵׁנִי, מָה אָמַר זְכַרְיָּה, (זכריה ח׳:ד׳) ״עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים (וּזְקֵנִים) [וּזְקֵנוֹת] בִּרְח⁠(וֹ)⁠בוֹת יְרוּשָׁלָיִם״, מָה אָמַר אוּרִיָּה, (מיכה ג׳:י״ב) ״לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵי לִי שְׁנֵי עֵדִים הָאֵלּוּ, אִם קַיָּמִים דִּבְרֵי אוּרִיָּה קַיָּמִים דִּבְרֵי זְכַרְיָה וְאִם בְּטֵלִים דִבְרֵי אוּרִיָּה בְּטֵלִים דִּבְרֵי זְכַרְיָה, שָׂמַחְתִּי שֶׁנִּתְקַיְּמוּ דִּבְרֵי אוּרִיָּה, לַסּוֹף עֲתִידִין דִּבְרֵי זְכַרְיָה לְהִתְקַיֵּם. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ לוֹ, עֲקִיבָא, נִחַמְתָּנוּ נִחַמְתָּנוּ.
דָּבָר אַחֵר: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ הִשָּׁמְרוּ לָכֶם״ – אָמַר לָהֶם הִזָּהֲרוּ שֶׁמָּא יַטְעֶה אֶתְכֶם יֵצֶר הָרָע וְתִפְרְשׁוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָדָם פּוֹרֵשׁ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה הוֹלֵךְ וְדָבֵק בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל״ב:ח׳) ״סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִ(י)⁠ם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה״, וְאוֹמֵר ״אִם ה׳ הֱסְתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי ה׳ כִּי גֵּרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בּנַחֲלַת ה׳ לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ עוֹבֵד אֱלִילִים, [אֶלָּא] כֵּיוָן שֶׁפּוֹסֵק מִדִּבְרֵי תוֹרָה [כְּאִלּוּ] הוֹלֵךְ וּמִדַבֵּק בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים. וְסַרְתֶּם. מִדֶּרֶךְ חַיִּים לְדֶרֶךְ הַמָּוֶת.

רמז תתסו

וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים – וְכִי אֱלֹהִים הֵן וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (ישעיהו ל״ז:י״ט) ״וְנָת⁠(וֹ)⁠ן אֶת אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה״, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, שֶׁעוֹשִׂין אֶת עוֹבְדֵיהֶם אֲחֵרִים. דָּבָר אַחֵר: ״אֲחֵרִים״. שֶׁאֲחֵרִים הֵם לְעוֹבְדֵיהֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״אַף יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה, מִצָּרָתוֹ לֹא יוֹשִׁיעֶנּוּ״.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבָאֵי הָעוֹלָם לוֹמַר אִלּוּ נִקְרְאוּ לִשְׁמוֹ הָיָה בָהֶן צֹרֶךְ, וַהֲרֵי נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ וְלֹא הָיָה בָהֶן צֹרֶךְ, וְאֵימָתַי נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ, בִּימֵי אֱנוֹשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד׳:כ״ו) ״אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה׳⁠ ⁠⁠״, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָלָה אוֹקְיָנוֹס וְהֵצִיף שְׁלִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם עֲשִׂיתֶם מַעֲשֶׂה חָדָשׁ וּקְרָאתֶם (לְעַצְמְכֶם) [עַל שְׁמִי] אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה מַעֲשֶׂה חָדָשׁ וְאֶקְרָא (לְעַצְמִי) [עַל שְׁמִי] שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ה׳:ח׳) ״הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ ה׳ שְׁמוֹ״. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: אִלּוּ נִפְרַט שְׁמָן שֶׁל עֲבוֹדַת אֱלִילִים לֹא סִפְּקוּ לָהֶן כָּל עוֹרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן אֱלֹהִים אֲחֵרִים, שֶׁמְּחַדְּשִׁין לָהֶן אֱלוֹהוֹת הַרְבֵּה, שֶׁאִם הָיָה שֶׁל זָהָב וְצָרִיךְ לוֹ עוֹשֵׂהוּ שֶׁל כֶּסֶף, שֶׁל כֶּסֶף וְצָרִיךְ לוֹ עוֹשֵׂהוּ שֶׁל נְחֹשֶׁת, שֶׁל נְחֹשֶׁת עוֹשֵׂהוּ שֶׁל בַּרְזֶל, שֶׁל בַּרְזֶל עוֹשֵׂהוּ שֶׁל בְּדִיל, שֶׁל בְּדִיל עוֹשֵׂהוּ שֶׁל עֹפֶרֶת, שֶׁל עֹפֶרֶת עוֹשֵׂהוּ שֶׁל עֵץ.
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: צֵא וְּראֵה לָשׁוֹן שֶׁתָּפְסָה תוֹרָה, ״מֶ(וֹ)⁠לֶךְ״, כָּל שֶׁיַמְלִיכוּהוּ עֲלֵיהֶם אֲפִ(י)⁠לוּ (שָׁעָה אַחַת) [קֵיסַם אֲפִ(י)⁠לוּ צְרוֹר]. דָּבָר אַחֵר: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן אֱלֹהִים אֲחֵרִים. שֶׁהֵן אַחֲרוֹנִים לָאַחֲרוֹן שֶׁבְּמַעֲשַׂי, וּמִי הוּא אַחֲרוֹן שֶׁבְּמַעֲשִׂים הַקּוֹרֵא אוֹתָן אֱלוֹהוּת.

רמז תתסז

וְהִשְׁתַחֲוִיתֶם לָהֶם – לָהֶם אַתֶּם מִשְׁתַחֲוִים, וְלִי אֵין אַתֶּם מִשְׁתַּחֲוִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמות ל״ב:ח׳) ״וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיּזִבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל״. אֲחֵרִים אוֹמְרִים אִלּוּ לֹא שִׁתְּפוּ יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים כָּלִין הָיוּ מִן הָעוֹלָם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: וַהֲלֹא כָּל הַמְשַׁתֵּף שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים הֲרֵי הוּא חַיָּב כְּלָיָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ״ב:י״ט) ״זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִלְתִּי לַה׳ לְבַדּוֹ״ וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ״, מְלַמֵּד שֶׁעָשׂוּ לָהֶם עֲגָלִים הַרְבֵּה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברי הימים ב כ״ט:ז׳) ״גַּם סָגְרוּ דַּלְתוֹת הָאוּלָם וַיְכַבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת וּקְטֹרֶת לֹא הִקְטִירוּ״, מַקְטִירִין הֵן לְדָבָר אַחֵר, ״וְע⁠(וֹ)⁠לָה לֹא הֶעֱלוּ״, מַעֲלִין הֵן לְדָבָר אַחֵר, אִם עֲשִׂיתֶם כֵּן וְחָרָה אַף ה׳ בָּכֶם, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁשִּׁגֵּר אֶת בְּנוֹ לַמִּשְׁתֶּה וְהָיָה יוֹשֵׁב וּמַפְקִידוֹ וְאוֹמֵר לוֹ אַל תֹּאכַל יוֹתֵר מִצָּרְכְּךָ וְאַל תִּשְׁתֶּה יוֹתֵר מִצָּרְכְּךָ כְּדֵי שֶׁתָּבוֹא נָקִי לְבֵיתְךָ, וְלֹא הִשְׁגִּיחַ הַבֵּן הַהוּא אֶלָּא אָכַל יוֹתֵר מִצָּרְכּוֹ וְשָׁתָה יוֹתֵר מִצָּרְכּוֹ, הֵקִיא וְטִנֵּף אֶת בְּנֵי הַמְּסִבָּה, נְטָלוּהוּ בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו וּזְרָקוּהוּ לְאַחַר פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הִכְנַסְתִּי אֶתְכֶם לְאֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה לְאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבֹּעַ מִטּוּבָהּ וּלְבָרֵךְ שְׁמִי עָלֶיהָ, לֹא הֱיִיתֶם רוֹצִים בְּטוֹבָה הֱיוּ בְּפֻרְעָנוּת.
וְחָרָה אַף ה׳ בָּכֶם – שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁהֵן כָּלִין מֵהָעוֹלָם. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר״. מִינֵי פֻּרְעָניּוֹת הֵן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (להלן ל״ב:כ״ג) ״חִצַּי אֲכַלֶה בָּם״, חִצַּי כָּלִין וְהֵן אֵינָן כָּלִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״כִּלָּה ה׳ אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ״, נֶאֱמַר כָּאן חֲרוֹן אַף וְנֶאֱמַר לְהַלָּן חֲרוֹן אַף מַה חֲרוֹן אַף הֶאָמוּר לְהַלָּן חֶרֶב אַף חֲרוֹן אַף הֶאָמוּר כָּאן חֶרֶב, וּמַה חֲרוֹן אַף הֶאָמוּר לְהַלֶּן דֶּבֶר וְחַיָּה רָעָה אַף חֲרוֹן אַף הֶאָמוּר כָּאן דֶּבֶר וְחַיָּה רָעָה, וּמַה חֲרוֹן אַף הֶאָמוּר כָּאן עֲצִירַת גְּשָׁמִים וְגָלוּת אַף חֲרוֹן אַף הֶאָמוּר לְהַלָּן עֲצִירַת גְּשָׁמִים וְגָלוּת, נִמְצִינוּ לְמֵדִים שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר חֲרוֹן אַף חֲמִשָּׁה מִינֵי פֻּרְעָנוּת הֵם, חֶרֶב וְחַיָּה רָעָה וְדֶבֶר וַעֲצִירַת גְּשָׁמִים וְגָלוּת. דָּבָר אַחֵר: ״וְחָרָה אַף ה׳ בָּכֶם״. וְלֹא בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁיְּהוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם שְׁרוּיִין בְּטוֹבָה וְהֵן שְׁרוּיִין בְּצַעַר, אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵין קוֹבְרִין בְּנֵיהֶן וּבְנוֹתֵיהֶן וְהֵן קוֹבְרִין בְּנֵיהֶן וּבְנוֹתֵיהֶם.

רמז תתסח

וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם – שֶׁיְּהוּ עֲנָנִים טְעוּנִין גְּשָׁמִים וְאֵין מוֹרִידִין אֲפִילוּ טִפַּת גְּשָׁמִים. וּמִנַּיִן אֲפִילוּ טְלָלִים וְרוּחוֹת. תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כ״ו:י״ט) ״וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל״. אוֹ בְּבֵית הַשְּׁלָחִין יְהֵא עוֹשֶׂה פֵרוֹת. תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) ״וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻ(וּ)⁠שָׁה״. הָיָה רַבִּי יְהוּדָה, אוֹמֵר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין בַּמְּדִינָה וְהִשְׁלִים לָהֶם אֶת שֶׁלּוֹ וּמָסַר לָהֶם אֶת בְּנוֹ וְאָמַר לָהֶם, כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי עוֹשֶׂה רְצוֹנִי הֱיוּ מְעַדְּנִין אוֹתוֹ וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ וּמַשְׁקִין אוֹתוֹ וּכְשֶׁאֵין בְּנִי עוֹשֶׂה רְצוֹנִי אַל יִטְעֹם מִשֶּׁלִּי כְּלוּם, כָּךְ בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מַה נֶּאֱמַר בָּהֶן, ״יִפְתַּח ה׳ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם״ וּכְשֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ מַה נֶּאֱמַר בָּהֶן, ״וְחָרָה אַף ה׳ בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם״. דָּבָר אַחֵר: אֵלּוּ שֶׁאֵין דַּיָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֶלָּא שֶׁמַּרְחִיבִין עַל הָעוֹלָם שֶׁהֵן בְּתוֹכוֹ, שֶׁבִּזְכוּת שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מַה נֶּאֱמַר בָּהֶן, ״יִפְתַּח ה׳ לְךָ״ וְאֵין פְּתִיחָה אֶלָּא לְשׁוֹן הַרְוָחָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ״ט:ל״א) ״וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ״, וְאִלּוּ אֵין דַּיָּן שֶׁל רְשָׁעִים אֶלָּא שֶׁדּוֹחֲקִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁהֵן בְּתוֹכוֹ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מַה נֶּאֱמַר בָּהֶן, ״וְחָרָה אַף ה׳ בָּכֶם וְעָצַר״ וְאֵין לְשׁוֹן עֲצִירָה אֶלָּא לְשׁוֹן דֹּחַק שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ׳:י״ח) ״כִּי עָצֹר עָצַר ה׳⁠ ⁠⁠״. הָיָה רַבִּי בְנָאָה אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁאָדָם מִתְחַיֵּב אֵין פּוֹשְׁטִין בּוֹ יָד אֶלָּא עֵדָיו שֶׁנֶּאֱמַר (להלן י״ז:ז׳) ״יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ״, וְאַחַר כָּךְ בְּנֵי אָדָם מְמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין שֶׁנֶּאֱמַר ״וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה״, כָּךְ בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מַה נֶּאֱמַר בָּהֶן, וְחָרָה אַף ה׳ בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְאַחַר כָּךְ פֻּרְעָנוּת מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָאָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה״, וּבִזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מַה נֶּאֱמַר בָּהֶן, (הושע ב׳:כ״ג-כ״ה) ״וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא... נְאֻם ה׳ אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם [וְהֵם יַעֲנוּ] (וְ)⁠אֶת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן... וּזְרַעְתִּיהָ לִי בָאָרֶץ״.

רמז תתסט

וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ – אַף כַּמָּה שֶׁאַתָּה מוֹבִיל לָהּ. אוֹ יְהֵא אִילָן עוֹשֶׂה פֵּרוֹת. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְעֵץ (הַשָּׂדֶה) [הָאָרֶץ] לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ״. אוֹ יֵלֵךְ לְחוּצָה לָאָרֶץ וִיהֵא שָׁרוּי בְּטוֹבָה. תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן כ״ח:כ״ג) ״וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת״. דָּבָר אַחֵר: ״וְחָרָה אַף ה׳ בָּכֶם״. אַחַר כָּל יִסּוּרִין שֶׁאֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם אֲנִי מַגְלֶה אֶתְכֶם, קָשָׁה הוּא גָלוּת שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד הַכֹּל שֶׁנֶּאֱמַר (להלן כ״ט:כ״ז) ״וַיִּתְּשֵׁם ה׳ מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה״ וְאוֹמֵר ״וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה׳ אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב״ וְגוֹ׳, וְאוֹמֵר (עמוס ז׳:י״ז) ״כֹּה אָמַר ה׳ אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה בָּנֶיךָ וּבְנ⁠(וֹ)⁠תֶיךָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְאַדְמָתְךָ בַּחֶבֶל תְּחֻלָּק וְאַתָּה עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת״. וְאוֹמֵר (ירמיהו כ״ב:י׳) ״אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ״ זֶה יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה, מַה נֶּאֱמַר בּוֹ, (שם יט) ״קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר״, ״בְּכוּ בָּכוֹ לַה⁠(וֹ)⁠לֵךְ״ זֶה יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה, מַה נֶּאֱמַר בּוֹ, (שם נ״ב:ל״ג) ״וְשִׁנָּה אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ וְאָכַל לֶחֶם (תָּמִיד לְפָנָיו עַל שֻׁלְחָנוֹ) [לְפָנָיו תָּמִיד כָּל יְמֵי חַיָּ(י)⁠ו״]. נִמְצֵינוּ לְמֵדִים שֶׁנִּבְלַת יְהוֹיָקִים שֶׁהָיְתָה מֻשְׁלֶכֶת לַחֹרֶב בַּיּוֹם וְלַקֶּרַח בַּלַּיְלָה חֲבִיבָה מֵחַיָּיו שֶׁל יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁהָיָה כִסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא מְלָכִים וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בִּטְרַקְלִינֵי מְלָכִים.
וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה – מִיָּד אֲנִי מַגְלֶה אֶתְכֶם וְאֵינִי נוֹתֵן לָכֶם אֲרוּכָה. וְאִם תֹּאמְרוּ, אַנְשֵׁי הַמַּבּוּל הָיָה לָהֶן אֲרוּכָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. אַנְשֵׁי הַמַּבּוּל לֹא הָיָה לָהֶם מִמִּי שֶׁיִּלְמְדוּ, אַתֶּם יֵשׁ לָכֶם מִמִּי שֶׁתִּלְמְדוּ. דָּבָר אַחֵר: ״וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה״. גּוֹלָה אַחַר גּוֹלָה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּעֲשְׂרֶת הַשְׁבָטִים גּוֹלָה אַחַר גּוֹלָה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּשֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין גּוֹלָה אַחַר גּוֹלָה, גָּלוּ בְּשֶׁבַע לִנְבוּכַדְנֶצָר, גָּלוּ בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וּבִשְׁנַת עֶשְׂרִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: מָשָׁל לְלִסְטִים שֶׁנִּכְנַס בִּשְׂדֵה בַּעַל הַבַּיִת וְקָצָר קָמָתוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְלֹא הִקְפִּיד בַּעַל הַבַּיִת, קָצָר בַּשִּׁבָּלִין וְלֹא הִקְפִּיד בַּעַל הַבַּיִת, עַד שֶׁגָּדַשׁ קֻפָּתוֹ וְיָצָא, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״כִּי לֹא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד״. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אִם מִי שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן ״מְהֵרָה״ לֹא גָלוּ מְהֵרָה אֶלָּא לְאַחַר זְמַן קַל וָחֹמֶר לְמִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶן מְהֵרָה כוּ׳.
דָּבָר אַחֵר: וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה – אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי מַגְלֶה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ הֱיוּ מְצֻיָּנִין בַּמִּצְווֹת שֶׁכְּשֶׁתַּחְזְרוּ לֹא יְהוּ עֲלֵיכֶם חֲדָשִׁים. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל אִשְׁתּוֹ וּטְרָפָהּ לְבֵית אָבִיהָ, אָמַר לָהּ הֱוִי מִתְקַשֶּׁטֶת בְּתַכְשִׁיטַיִךְ שֶׁכְּשֶׁתַּחְזְרִי לֹא יְהוּ עָלַיִךְ חֲדָשִׁים. כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, הֱיוּ מְצֻיָּנִין בַּמִּצְווֹת שֶׁכְּשֶׁתַּחְזְרוּ לֹא יְהוּ עֲלֵיכֶם חֲדָשִׁים. הוּא שֶׁיִּרְמְיָה אוֹמֵר (ירמיהו ל״א:כ׳) ״הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּ(וּ)⁠נִים שִׂ(י)⁠מִי לָךְ תַּמְרוּרִים״ וְגוֹ׳, ״הַצִּיבִי לָךְ צִיּ(וּ)⁠נִים״ אֵלּו הַמִּצְווֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים בָּהֶן, ״שִׂ(י)⁠מִי לָךְ תַּמְרוּרִים״ זֶה חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר (תהלים קל״ז:א׳) ״אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם״ וְגוֹ׳. ״שִׁ(י)⁠תִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתָּ״, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, רְאוּ בְּאֵלּוּ דְּרָכִים הֲלַכְתֶּם וַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, מִיָּד אַתֶּם חוֹזְרִין לְעָרֵיכֶם שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שׁ(וּ)⁠בִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה״. דָּבָר אַחֵר: ״וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה״, אַתֶּם גּוֹלִין וְאֵין אַתֶּם נִכְנָסִין לְאֶרֶץ טוֹבָה כָזוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ט⁠(וֹ)⁠בָה זוֹ תוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי) ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ״, אֲשֶׁר ה׳ נֹתֵן לָכֶם, בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
וַאנבִּתֻּ עֻשׁבַּא פִי צַחרַאאִךַּ לִבַּהַאאִמִךַּ פַתַּאכֻּלֻ וַתַּשׁבַּעֻ
ואצמיח את עשב במדבר שלך עבור בהמותיך, ולכן תאכל ותשבע.
ונתתי עשב בשדך – שלא תצטרך להוליכה למדברות.
דבר אחר: שתהא גוזז תבואתך כל ימות הגשמים ומשליך לפני בהמתך, ואתה מונע את ידיך ממנה שלשים יום סמוך לקציר ואינה פוחתת מדגנה.
ואכלת ושבעת – הרי זו ברכה אחרת, שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעים.
(טו-טז) ואכלת ושבעת. השמרו לכם – כיון שתהו אוכלים ושבעים, השמרו שלא תבעטו, שאין אדם מורד בהקב״ה אלא מתוך שביעה, שנאמר: פן תאכל ושבעת וגומ׳ (דברים ח׳:י״ב), ובקרך וצאנך ירביון (דברים ח׳:י״ג), מהו אומר אחריו: ורם לבבך ושכחת (דברים ח׳:י״ד).
ונתתי עשב בשדך AND I WILL GIVE GRASS IN YOUR FIELD [FOR YOUR CATTLE] – in your field: so that you will not need to lead them to distant pasture grounds.
Another explanation: it means that you will be able to cut your grain all the rainy season and cast it before your cattle as fodder, and if you withdraw your hand from it (stop doing this) only thirty days before the harvest, it will not give you less of its corn than if you had not fed your cattle with it [as is implied by ואכלת ושבעת, you will eat to the full] (Sifre Devarim 43:2).
ואכלת ושבעת AND YOU SHALL EAT AND BE SATISFIED – This is quite another (a separate) blessing; it means that a blessing will be on the bread within the stomach (see Rashi on Vayikra 25:19).
(15-16) השמרו לכם TAKE HEED [THAT YOUR HEART MISLEAD YOU NOT] – when you have eaten and are full, take heed to yourselves that you kick not against God; for usually no man rebels against the Holy One, blessed be He, except out of satiety, as it is said, "Lest you eat and are full … and your herds and flocks increase" (Devarim 8:12–14). What is stated after this? "And your heart be lifted up and you forget [Hashem your God]" (Sifre Devarim 43:7).
פס׳: ונתתי עשב בשדך1שלא תהא מצטער למדברות. רבי שמעון בן יוחאי אומר ונתתי עשב בשדך שתהא גוזז ומשליך לבהמתך מן השחת עד שלשים יום קודם לקציר ואינה פוחתת מגרניה. ר׳ אומר ונתתי עשב בשדך זה פשתן וכן הוא אומר 2 (תהלים ק״ד:י״ד) ועשב לעבודת האדם.
בשדך לבהמתך – סימן טוב כשבהמה אוכלת ושובעת.
ד״א: ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת3כשבהמתך אוכלת ושובעת עובדת בכח את האדמה. דכתיב (משלי י״ד:ד׳) ורב תבואות בכח שור:
1. שלא תהא מצטער. דורש בשדך שהוא מיותר משדה שלך יהיה גם כן עשב לבהמתך:
2. ועשב לעבודת האדם. ופשתן האדם עובד בו ועושה ממנו בגדים:
3. כשבהמתך אוכלת ושובעת. כוונתו כי ואכלת ושבעת קאי ועל ונתתי עשב בשדך לבהמתך וע״י זה עובדת בכח וזו ואכלת ושבעת:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

ואכלת ושבעת – שב אל: דגנך ותירשך (דברים י״א:י״ד), ולא אל הקרוב, שהוא: עשב בשדך.
AND THOU SHALT EAT AND BE SATISFIED. This refers to thy corn, and thy wine (v. 14), not to that which comes immediately before it1 namely, grass in thy fields.
1. Literally, near it.
בעתו – מפרש והולך: ונתתי עשב בשדך – שירדו הגשמים אחר אסיפת תבואה, להצמיח עשבים בארץ לצורך הבהמה, כי בשעת אסיפה תאכל מן העומרים ומן הקש ומן התבואה, שהרי אמרה תורה לא תחסום שור בדישו (דברים כ״ה:ד׳).
ואכלת ושבעת – שיספיק לך כל צורכך.
ורבותינו דרשו (בבלי ברכות מ׳.): מכאן שצריך אדם לתת תבן לבהמתו קודם שיאכל משום דכתיב: ונתתי עשב בשדךא לבהמתך, והדר: ואכלת ושבעת. וכן מצמיח [חציר] לבהמה {ועשב לעבדת האדם} להוציא לחם מן הארץ (תהלים ק״ד:י״ד). וכן הקב״ה עושה: מקדים שחת בשדה שהוא לבהמה, ואחר כך בא הגרגיר שהוא לצורך האדם. לפי שאין הבהמה יודעת לקצור ולאסוף כמו אדם, הקב״ה מקדים לה מאכלה, כי רחמיו על כל מעשיו (תהלים קמ״ה:ט׳).
א. בכ״י מינכן 52: בשדה.
בעתו – IN ITS TIME – It continues and explains: ונתתי עשב בשדך – I WILL GIVE GRASS IN YOUR FIELD – that the rains will fall after the gathering of the grain, to grow the grasses in the land for the needs of the animals, because at the time of the gathering, she [the animal] will eat from the sheaves and from the straw and from the grain, as behold the Torah says: “do not muzzle the ox when it treads the grain” (Devarim 25:4).
ואכלת ושבעת – AND YOU SHALL EAT AND BE FULL – that He will supply all your needs.
And our Rabbis derived (Bavli Berakhot 40a:1): from here we learn that a person needs to give straw to his animal before he eats, because it is written: I WILL GIVE GRASS IN YOUR FIELDS for your livestock, and afterwards: AND YOU SHALL EAT AND BE FULL. And likewise “He causes {grass} to spring up for the cattle, {and herb for the service of man}, to bring forth bread out of the earth,” (Tehillim 104:14). And thus the Blessed Holy One does: He first [provides] hay in the field which is for the animals, and afterwards comes the grain which is for human needs. Since an animal does not know how to harvest and gather like a human, the Blessed Holy One first [provides] for it its food. Because His mercies are on all His creatures (Tehillim 145:9).
ואכלת ושבעת – הרי זו ברכה אחרת, שתהא ברכה מצויה בפת שבתוך מעיך, ואכלת ושבעת. לשון רבינו שלמה.
ור׳ אברהם אמר: ואכלת ושבעת – שב אל דגנך ותירושך (דברים י״א:י״ד), לא אל הקרוב שהוא עשב בשדך.
והנכון בעיני שהוא שב אל הכל: ואכלת ושבעת דגן תירוש ויצהר וגם בני צאן ובקר.
ובסיפרי (ספרי דברים י״א:ט״ו): ואכלת ושבעת – כשבהמתך אוכלת ושובעת, עובדת האדמה. וכן הוא אומר: ורב תבואות בכח שור (משלי י״ד:ד׳). דבר אחר: מן הולדות, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב י״י על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר וגו׳ (ירמיהו ל״א:י״א). וזהו הנכון.
AND THOU SHALT EAT AND BE SATISFIED. "This is another blessing, meaning that there will be a blessing on the bread within your stomach, and you eat and be satisfied.⁠" This is Rashi's language and Rabbi Abraham ibn Ezra commented: "And thou shalt eat and be satisfied. This refers back to thy corn, and thy wine, and thine oil [mentioned in the preceding verse], not to the grass in thy fields which is near [in the same verse].⁠" The correct interpretation in my opinion is that it refers to everything: "and thou shalt eat and be satisfied with the corn, wine, and oil, and also the sheep and cattle [will eat and be satisfied with the grass in the field].⁠" And in the Sifre we find:⁠1 "And thou shalt eat and be satisfied, when your cattle eats and is satisfied, it works the ground [with strength], and so it is said, and much increase is by the strength of the ox.⁠2 Another interpretation: [And thou shalt eat and be satisfied] from the young [of the cattle]. Although there is no proof of this, yet there is an indication, for it says, And they shall come and sing in the height of Zion, and shall flow unto the goodness of the Eternal, to the corn, and to the wine, and to the oil, and to the young of the flock and of the herd etc.⁠"3 This is the correct interpretation.
1. Sifre, Eikev 43.
2. Proverbs 14:4.
3. Jeremiah 31:11.
ונתתי עשב בשדך – יחס נתינת העשב לעצמו יתעלה, כנגד דעות החושבים כי העולם נמסר אל העליונים ואל הכחות המצמיחים, ולכך באה התורה לרפוא מחלת אמונתם, להודיע כי הוא יתעלה המצמיח והנותן עשב, כענין שנאמר (תהלים ק״ד:י״ד) מצמיח חציר לבהמה, ולכך אמר ונתתי עשב, כלשון שאמר ונתתי מטר ארצכם, כי כשם שהוא הממטיר כך הוא הנותן עשב, ופסוק אחד כלל שניהם, הוא שכתוב (זכריה י׳:א׳) ומטר גשם יתן להם לאיש עשב בשדה.
ואכלת ושבעת – יחזור אל דגנך תירושך ויצהרך. או יהיה באורו, ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, כשיהיה רב העשב בשדה והמרעה טוב אז ואכלת ושבעת, כי הוא סימן השובע במזונות בני האדם. ודרשו רז״ל, ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת, מכאן שאסור לו לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו.
ונתתי עשב בשדך, "I will provide grass in your field, etc.⁠" Moses attributed the provision of grass in the field to God personally in order to counter the opinions of the people that the world as we know it has been handed over by God unconditionally to planetary forces and terrestrial forces encouraging the growth of vegetation. Seeing this was a widely held view, the Torah had to phrase some things in such a way that people will remember that it is only He Who provides the celestial input without which no growth of any sort will manifest itself in our world. David also reminds us of this in Psalms 104,14: "Who makes the grass grow for the cattle, and herbage for man's labour.⁠" Just as the rainfall is attributed to God in verse 14, so the growth of grass is attributed to Him in this verse. The same idea is also expressed in Zecharyah 10,1
ואכלת ושבעת, "you will eat and be sated.⁠" These words refer to the earlier verse which spoke about the grain harvest and the grape harvest. They do not mean that you will eat grass. The words could also be understood thus: When I provide plenty of grass and grazing in the fields, the animals which fed on this and whose meat you will eat will be a source of satisfaction for you. Our sages in Berachot 40 derive a moral lesson from our verse. Seeing God speaks first about the feed for the livestock before assuring us that we will eat our fill, this teaches that we are not to sit down to eat until after we have made sure that our animals have food to eat.
ואכלת ושבעת – פי׳ ר׳ אברהם שב אל דגנך תירושך ויצהרך ולא אל הקרוב שהוא עשב בשדך. והרמב״ן כתב והנכון בעיני שהוא שב אל הכל ואכלת ושבעת דגן תירוש ויצהר וגם בני צאן ובקר והכי איתא בסיפרי ואכלת ושבעת כשבה מתוך שהיא אוכלת ושובעת עובדת האדמה ד״א מן הוולדות:
ואכלת ושבעת, "you will eat and be satisfied.⁠" According to Ibn Ezra these words refer to the previous words (verse 14) דגנך, ותירושך, ויצהרך, "your grain, your wine, and your oil,⁠" rather than to the more recent words עשב בשדך, "the grass in your field.⁠"
Nachmanides writes that the correct interpretation is that the words ואכלת ושבעת refer to the both דגן, תירושך, ויצהרך as well as to עשב בשדך. They even refer to the livestock mentioned in our verse as בהמתך. The Sifri interprets this as meaning that when your livestock has enough to eat, then your land will be able to provide the harvest it is meant to provide. Another possible approach is that the word ובהמתך does not refer to what you will eat, but to the fact that your livestock will produce its young, just as the soil will produce its yield.
ויתן עשב בשדה שתאכל הבהמה הרועה שם ויאכלו וישבעו כי לא יחסר כל טוב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

ונתתי עשב בשדך שלא יצטרך להוליכה למדברות. פירוש שיהיה צומח בתוך שדך עשב הבהמות כדי שלא תצטרך להוליך בהמתך למדברות שבהם העשב של מרעה הבהמות ובספרי שנו אתה אומר שלא תהא מצטער להוליכה למדברות או אינו אלא ונתתי עשב בשדך לבהמתך כמשמעו פירוש שיהיה לשדך עשב רב כמו העשב הראוי לבהמתך ת״ל ואכלת ושבעת פי׳ ומסתמא יש בו עשב רב הא מה אני מקיים ונתתי עשב בשדך לבהמתך שלא תהא מצטער להוליכ׳ למדברות וזהו אליבא דר׳ יהודה בספרי:
דבר אחר שתהא גוזז תבואתך כל ימות הגשמים ומשליך לפני בהמתך כו׳. וזהו אליבא דרבי שמעון בן יוחאי שמפרש עשב בשדך על עשב השד׳ לא על עשב הבהמות הצומח בתוכו ופירוש לבהמתך גם לבהמתך שמרוב רבויו גוזז ומאכיל לבהמתו והנותר לדגן לבני אדם:
ואכלת ושבעת הרי זה ברכה אחרת שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעים. פירוש אין ואכלת ושבעת דבק עם ונתתי עשב בשדך לבהמתך דמה עניין זה לזה אלא היא ברכה בפני עצמו ומה שאמרו שתהא ברכה מצויה בפת ולא כמשמעו שיהיה רוב דגן שתאכל ותשבע הוא מפני שכיון שיש כל כך עשב בשדך עד שתגזוז ממנו לבהמתך והמותר לדגן פשיטא שתאכל ושבע מת״ל ואכלת ושבעת שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעים אוכל קמעא ושבע אבל רבי׳ אברהם בן עזרא פירש ואכלת ושבעת שב אל דגנך תירושך ויצהרך לא אל הקרוב אליו שהוא עשב בשדך:
ומלבד התבואות הצריכו׳ לאדם עוד יתן בירידת המטר עשב בשדך לבהמתך וכמו שכתב רש״י באופן שלא תצטרך להוליכם במדבר. או שתהי׳ התבואה כל כך שיאכלו ממנה הבהמו׳. ומלבד שיתברכו התבואות באופן הנזכר. עוד יתברכו שתאכלו ותשבעו. והרי לך בזה השכר המקווה מהמצות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

שלא תצטרך להוליכה למדברות. דאם לא כן, מאי ברכה היא ״ונתתי עשב בשדך״, יותר טובה התבואה מעשב. ועוד, לא הוי למכתב רק ״ונתתי עשב לבהמתך״, אלא ״בשדך״ אתי לומר ׳שלא תצטרך להוליכה וכו׳⁠ ⁠׳:
דבר אחר. לפי זה כתב ״בשדך״, שרוצה לומר בשדך – במקום שהתבואה גדילה, בשדה יהיה העשב, כגון שתהיה גוזז וכו׳:
ברכה מצויה בפת בתוך המעיים. דאם לא כן, הרי כבר כתיב ״ואספת דגנך וגו׳⁠ ⁠⁠״:
שלא תצטרך להוליכה למדברות. כלומר שלא תצטרך להוליך הבהמות לרעות במדברות ששם עשב למרעה בהמות, אבל יצמח בשדך עשב הבהמה. וזהו אליבא דרבי יהודה בספרי. ד״א שתהא גוזז וכו׳ אליבא דרשב״י, שמפרש עשב בשדך על עשב השדה, ולא על עשב הבהמות הצומח בתוכו. ופירש לבהמתך, וגם לבהמתך. שמרוב ריבויו גוזז ומאכיל לבהמתו, והנותר יותיר לדגן לבני אדם. משום הכי מביא רש״י שני טעמים אלו:
הרי זו ברכה אחרת כו׳. רצונו לתרץ היאך מוסב ואכלת ושבעת אשלמעלה, וכי בשביל שיהי׳ מאכל לבהמתו הוא שובע. ומתרץ דלא מוסב אשלמעלה והרי זו כו׳:
So that it will not be necessary for you to lead it to the desert. I.e., to the desert where there is pasture for the animals. Rather, grass for the animals will grow in your field. This is according to Rabbi Yehuda in the Sifrei. Rashi's second interpretation, "You will reap, etc.⁠" is according to Rabbi Shimon bar Yochai who explains that "Grass in your field,⁠" refers to the grass [i.e., produce] of the field and not to pasture for the animals. And ולבהמתך means, "and also for your animals.⁠" Because of its abundance you will reap it and feed it to your animals, and the remainder will be for human consumption. This is why Rashi offers both explanations.
This is a different blessing, etc. Rashi is answering the question: How does, "And you will eat and be full" relate to the first part of the verse? Is a person sated because there is food for his animals? Rashi answers: This is not related to the first part of the verse, but rather this is a different blessing, etc.
ואכלת ושבעת – שב על כל הקודם, שתהנה מן הדגן והתירוש והיצהר, ותאכל גם מבשר הבקר והצאן, ותשתה את חלבם:
ונתתי – אצמיח עשב בשדות משום שהם השדות שלך, ובהמתך תמצא שם מרעה כדי שאתה תאכל ותשבע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת: אין סדר המקרא מדויק, והכי מיבעי ׳ואכלת ושבעת ונתתי עשב׳ וגו׳. ומזה למדו חז״ל בברכות (מ,א) דמחוייבים ליתן תחילה מזונות לבהמתו ואח״כ יאכל בעצמו1.
ולפי הפשט לא בא האי ״ואכלת ושבעת״ בשביל הבטחה, אלא מענין הפרשה, לאחר שיהיה לך כל טוב עד ״ואכלת ושבעת״, על כן יש לך לחוש פן תגיע לידי הסרה מן הדרך.
1. ועיין ברש״י, על-אתר, יישוב נוסף.
לבהמתך – הצלחת גידול הבהמות גם היא בכלל העושר (דברים ז׳:י״ד).
ואכלת ושבעת – זאת היא התוצאה של כל הברכות הנזכרות. משפט זה מתכוון גם לשמש בתור פתיחה אל האזהרה הסמוכה, כי ריבוי הנכסים עלול להביא לידי עזיבת ה׳ ח״ו, כמבואר בספרי, השוה ח׳:י׳ והלאה.
ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת – כשבהמתך אוכלת ושובעת עובדת בכח את האדמה, וכן הוא אומר ורב תבואות בכח שור (ספרי). לפיכך אמר בגיטין נ״ב, דהוי מזבין ארעא וזבין תורי כו׳ אמר ר׳ יוסי מימי כו׳ אלא לשורי שדי. וכפי הנראה זה טעם ר׳ יוסי דאמר סוף תוספתא דבבא מציעא בהמתן וחיי אחרים ר׳ יוסי אומר בהמתן קודמת לחיי אחרים, דסבר דבהמה הוי כחיי עצמן, שחורשת השדות. ולפ״ז אינו מוכרח הא דבעי במנחות דף ע״ו דהתורה חסה על ממונן של ישראל מוהשקית את העדה ובעירם, דכיון דכן הוה כחייהם. ופשוט.
לבהמתך – אמר רב יהודה אמר רב, אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת.⁠1 (ברכות מ׳.)
1. ולגירסא אחרת אסור שיטעום, ובשו״ע נשמט כלל דין זה, וצ״ע. וברמב״ם פ״ט ה״ח משמע דזה הוי רק מדת חסידות. ועיין במג״א סי׳ קס״ז ס״ק י״ח בשם ספר חסידים דרק לאכילה קודמים בהמה וחיה אבל לשתיה אדם קודם כדכתיב ברבקה שתה וגם גמלך אשקה, עכ״ל. ויש להעיר שלא הביא יותר מלשון הקב״ה והשקית את העדה ואת בעירם (פ׳ חקת). וטעם החילוק בין אכילה לשתיה נראה ע״פ מש״כ התוס׳ בפסחים ק״ז ב׳ ובנזיר כ״ג ב׳ שבאכילה לפעמים אדם אוכל אף כשאינו רעב אבל בשתיה דרך האדם לשתות רק לצמאונו, וא״כ אחרי דבשתיה יש צער הגוף [כלומר צער הצמאון] לכן הוא קודם לבהמה, דבודאי צערו של אדם חשוב יותר, ואף כי באכילה אמרו אותו הדין בסתם דמשמע אף כשיש לו צער רעבון, אך הן לא נתנו חז״ל דבריהם לשיעורין. אבל באמת י״ל דכשמצטער האדם ברעבונו הוא קודם, וכמו בשתיה, ואם אינו נוהג כן הוא ממדת חסידות בעלמא, ואולי מטעם זה כתב הרמב״ם דכל דין זה הוי מדת חסידות כמו שהבאנו, יען דדין זה בסתמא כתיב דמשמע אף אם יש לו צער רעבון, ודו״ק.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(טז) הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖הא לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם׃
Be careful lest your heart be seduced1 and you turn aside and serve other gods and bow down to them,
1. be seduced | יִפְתֶּה – Alternatively: "be fooled" (Chizkuni, Shadal). R"Y Bekhor Shor explains that the individual might be seduced by his evil inclination due to the abundant blessings described in the previous verse.
א. פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 (״פן״ בטעם מרכא)
• דפוסים וקורן=פֶּן⁠־יִפְתֶּ֖ה (״פן״ מוקפת)
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ואכלת ושבעת, השמרו לכם פן יפתה לבבכם – אמר להם הזהרו שמא תמרדו במקום שאין אדם מורד במקום אלא מתוך שובע שנאמר (דברים ח׳:י״ב-י״ג) פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך מהו אומר (שם ח׳:י״ד) ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלהיך כיוצא בו אתה אומר כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו זבת חלב ודבש מהו אומר (שם ל״א:כ׳) ופנה אל אלהים אחרים כיוצא בו אתה אומר (שמות ל״ב:ו׳) וישב העם לאכול ושתה מהו אומר (שם ל״ב:ח׳) עשו להם עגל מסכה.
וכן אתה מוצא באנשי דור המבול שלא מרדו במקום אלא מתוך שובע מה נאמר בהם (איוב כ״א:ט׳-י״ג) בתיהם שלום מפחד וכו׳ שורו עבר וגו׳ ישלחו כצאן עויליהם וגו׳ יבלו בטוב ימיהם וגו׳ היא גרמה להם (איוב כ״א:י״ד-ט״ו) ויאמרו לאל סור ממנו, מה שדי כי נעבדנו וגו׳ אמרו טפה אחת של גשמים היא אין אנו צריכים לו (בראשית ב׳:ו׳) ואיד יעלה מן הארץ אמר להם המקום בטובה שהיטבתי לכם בה אתם מתגאים לפני בה אני נפרע מכם (בראשית ז׳:י״ב) ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה רבי יוסי בן דורמסקית אומר הם נתנו עיניהם עליונה ותחתונה כדי לעשות תאותם אף המקום פתח עליהם מעיינות עליונים ותחתונים כדי לאבדם שנאמר (שם) ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו.
וכן אתה מוצא באנשי מגדל שלא מרדו במקום אלא מתוך שובע מה נאמר בהם (בראשית י״א:א׳-ב׳) ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם ואין ישיבה האמורה כאן אלא אכילה ושתיה כענין שנאמר (שמות ל״ב:ו׳) וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק היא גרמה להם שאמרו (בראשית י״א:ד׳) הבה נבנה לנו עיר וגו׳ מה נאמר בהם (שם י״א:ח׳) ויפץ ה׳ אותם משם.
וכן אתה מוצא באנשי סדום שלא מרדו במקום אלא מתוך שובע מה נאמר בהם (איוב כ״ח:ה׳-ח׳) ארץ ממנה יצא לחם, מקום ספיר אבניה, נתיב לא ידעו עיט, לא הדריכוהו בני שחץ וגו׳ אמרו אנשי סדום הרי מזון אצלינו הרי כסף וזהב אצלינו נעמוד ונשכח תורת הרגל מארצנו אמר להם המקום בטובה שהיטבתי לכם אתם מבקשים לשכח תורת הרגל מביניכם אני משכח אתכם מן העולם מה נאמר בהם (שם כ״ח:ד׳) פרץ נחל מעם גר (איוב י״ב:ה׳-ו׳) לפיד בוז וגו׳ ישליו אוהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל היא גרמה להם (שם) לאשר הביא אלוה בידו וכן הוא אומר חי אני נאום ה׳ אלהים אם עשתה סדם, הנה זה היה עון סדם אחותך וגו׳ כל כך (יחזקאל ט״ז:מ״ח-נ׳) ויד עני ואביון לא החזיקה ותגבהינה.
כיוצא בו אתה אומר (בראשית י״ג:י׳) כי כלה משקה מהו אומר (שם י״ט:ל״ג) ותשקין את אביהם יין ומאין היה להן יין במערה אלא שנזדמן להן לשעה וכן הוא אומר (יואל ד׳:י״ח) והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס אם כך נתן למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו. ר׳ מאיר אומר הרי הוא אומר (אסתר א׳:ו׳) חור כרפס ותכלת וכי מה בא הכתוב ללמדנו עושרו של אחשורוש אלא אם כך נתן למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו.
וכבר היו רבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה נכנסים לרומי שמעו קול המיה של מדינה מפיטיוליס עד מאה ועשרים מיל התחילו הם בוכים ורבי עקיבה מצחק אמרו לו עקיבה מפני מה אנו בוכים ואתה מצחק אמר להם אתם למה בכיתם אמרו לו ולא נבכה שהגוים עובדי עבודה זרה מזבחים לאלילים ומשתחוים לעצבים יושבים בטח שלוה ושאנן ובית הדום רגליו של אלהינו היה לשריפת אש ומדור לחיות השדה אמר להם אף אני לכך צחקתי אם כך נתן למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו.
שוב פעם אחת היו עולים לירושלם הגיעו לצופים קרעו בגדיהם הגיעו להר הבית וראו שועל יוצא מבית קדש הקדשים התחילו הם בוכים ורבי עקיבה מצחק אמרו לו עקיבה לעולם אתה מתמיה שאנו בוכים ואתה מצחק אמר להם ואתם למה בכיתם אמרו לו לא נבכה על מקום שכתוב בו (במדבר א׳:נ״א) והזר הקרב יומת הרי שועל יוצא מתוכו עלינו נתקיים (איכה ה׳:י״ז-י״ח) על זה היה דוה לבנו על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו אמר להם אף אני לכך צחקתי הרי הוא אומר (ישעיהו ח׳:ב׳) ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה מה אמר אוריה (ירמיהו כ״ו:י״ח) ציון שדה תחרש וירושלם עיים תהיה והר הבית לבמות יער מה אמר זכריה (זכריה ח׳:ד׳) כה אמר ה׳ צבאות עוד ישבו זקנים וזקנות וגו׳ ורחבות העיר וגו׳ אמר המקום הרי לי שני עדים האלו אם קיימים דברי אוריה קיימים דברי זכריה ואם בטלו דברי אוריה בטלים דברי זכריה שמחתי שנתקיימו דברי אוריה לסוף שדברי זכריה עתידים לבוא, בלשון הזה אמרו לו עקיבה נחמתנו.
דבר אחר: ואכלת ושבעת – השמרו לכם, אמר להם הזהרו שמא יטעה אתכם יצר הרע ותפרשו מן התורה שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק בעבודה זרה שנאמר (שמות ל״ב:ח׳) סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם עגל מסכה ואומר (שמואל א כ״ו:י״ט) אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה ואם בני אדם ארורים הם לפני ה׳ כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים וכי תעלה על דעתך שדוד המלך עובד עבודה זרה אלא כיון שפוסק מדברי תורה הולך ומדבק בעבודה זרה.
וסרתם – מדרך חיים לדרך מות.
ועבדתם אלהים אחרים – וכי אלהים הם והלא כבר נאמר (ישעיהו ל״ז:י״ט) ונתון את אלהיהם באש כי לא אלהים המה ולמה נקרא שמם אלהים אחרים שמאחרים את הטובה מלבא בעולם.
דבר אחר: אלהים אחרים שעושים את עובדיהם אחרים.
דבר אחר: אלהים אחרים שאחרים קורים אותם אלוהות.
דבר אחר: אלהים אחרים – שאחרים הם לעובדיהם וכן הוא אומר (שם מ״ו:ז׳) אף יצעק אליו ולא יענה מצרתו לא יושיענו.
רבי יוסי אומר למה נקרא שמם אלהים אחרים שלא ליתן פתחון פה לבאי העולם לומר אילו נקראו על שמו היה בהם צורך והרי נקראו על שמו ולא היה בהם צורך אימתי נקראו על שמו בימי אנוש בן שת שנאמר (בראשית ד׳:כ״ו) אז הוחל לקרא בשם ה׳.
באותה שעה עלה אוקיינוס והציף שלישו של עולם אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם עשיתם מעשה חדש וקראתם לעצמכם אף אני אעשה מעשה חדש ואקרא לעצמי שנאמר (עמוס ה׳:ח׳) הקורא למי הים וישפכם וגו׳ רבי יצחק אומר אילו נפרט שמה של עבודה זרה לא ספקו להם כל עיירות שבעולם. רבי אליעזר אומר למה נקרא שמם אלהים אחרים שמחדשים להם אלוהות בכל יום שאם היה של זהב וצריך לו עושהו של כסף, של כסף עושהו של נחושת, של נחושת עושהו של ברזל, ברזל עושהו של בדיל, בדיל עושהו של עופרת, של עופרת וצריך לו עושהו של עץ.
רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר צא וראה לשון שתפסה תורה מולך כל שתמליכהו עליך אפילו שעה אחת.
רבי אומר למה נקרא שמם אלהים אחרים שהם אחרים לאחרון שבמעשים שמי שהוא אחרון במעשים קראם אלהות.
והשתחויתם להם – להם אתם משתחוים לי אי אתם משתחוים וכן הוא אומר (שמות ל״ב:ח׳) וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל וגו׳. אחרים אומרים אילו לא שיתפו ישראל שמו של מקום בעבודה זרה כלים היו מן העולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר והלא כל המשתף שמו של מקום בעבודה זרה הרי הוא חייב כליה שנאמר (שמות כ״ב:י״ט) זובח לאלהים יחרם וגו׳ מה תלמוד לומר אלהים אחרים מלמד שעשו להם עגלים הרבה וכן הוא אומר (דברי הימים ב כ״ט:ז׳) גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטורת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל מקטרים הם לדבר אחר, ועולה לא העלו מעלים הם לדבר אחר בקודש לא העלו בחול העלו, לאלהי ישראל לא העלו מעלים הם לדבר אחר.
"Take heed unto yourselves lest your hearts be enticed, etc.⁠": He said to them: Take care that you do not rebel against the Holy One Blessed be He. For one rebels against Him only in the midst of satiety, as it is written (Ibid. 8:12-13) "Lest you eat and be sated, and you build and inhabit good houses, and your flocks increase for you, (and whatever you have increase.⁠") What follows? (14) "and your heart be lifted and you forget the Lord your G-d.⁠" Similarly, (Ibid. 31:20) "And I shall bring them to the land that I have sworn to their fathers, flowing milk and honey, and they shall eat and be sated and grow fat, and they shall turn to other gods, and serve them, and they shall spurn Me and break My covenant.⁠" Similarly, (in the incident of the golden calf), (Shemot 32:6) "And the people sat down to eat and drink, and they arose to 'play.'"
Similarly, the men of the generation of the flood rebelled only out of satiety, it being written of them (Job 21:10) "Their bull genders and does not fail; their cow calves, and does not abort … (12) They take the timbral and harp, and rejoice at the sound of the organ. (13) They spend their days in wealth, and in a moment go down to the grave.⁠" This (i.e., satiety) is the cause. (14) "And they say unto G-d: 'Depart from us'": They said: All we need (from Him) is one drop of rain. We do not need Him (for that. We can manage the water problem ourselves.) (Bereshit 2:6) "And a mist went up from the earth and watered the whole face of the ground.⁠" The Holy One Blessed be He said to them: "You vaunt yourselves over the good that I have bestowed upon you? With it I shall exact punishment of you!⁠" — (Ibid. 7:12) "And the rain was on the earth forty days and forty nights.⁠" R. Yossi b. Dermaskith says: They made their eyes (eineihem) rove up and down to satisfy their lust — The Holy One Blessed be He, in kind, opened upon them the upper and lower fountains (maynoth [like "eineihem"]) in order to destroy them, as it is written (Ibid. 13) "On this day were broken up all the fountains of the great deep, and the windows of heaven were opened.⁠"
And thus do you find with the men of the tower (of Bavel), that they rebelled against the Holy One Blessed be He only out of satiety, as it is written (Ibid. 11:1-2) "And the whole earth was of one language and of one speech. And it came to pass, as they journeyed from the east, that they found a plain in the land of Shinar, and they sat there.⁠" The "sitting" here refers to eating and drinking, as in (Shemot 32:6) "And the people sat down to eat and drink, and they arose to 'play.'" This is what caused them to say (Bereshit, Ibid. 4) "Come, let us build for ourselves a city and a tower with its top in heaven, and let us make a name for ourselves.⁠" What is said of them? (Ibid. 8) "And the Lord scattered them from there over the face of all the earth.⁠"
And thus do you find with the men of Sodom, that they rebelled only out of satiety, it being written of them (Job 28:5) "a land from which bread came forth, and whose place was overturned as with fire.⁠" The men of Sodom said: "We have food; we have silver and gold. Let us arise and banish the law of hospitality from our midst" — to which the Lord responded: "With the good that I have bestowed upon you, you want to banish the law of hospitality from your midst? I shall banish you from the world!⁠" What is written of them? (Ibid. 4) "A stream (of fire and brimstone) burst forth from its source (upon Sodom), who (i.e., the people of Sodom) caused the (code of the) wayfarer to be forgotten.⁠" (Ibid. 12:5-6) "The torch of (the) shame (of Gehinnom awaits) him who is at ease in (his) thoughts, (saying: "I shall be at peace,⁠") (and that he is) prepared (to join the ranks of) those whose foot slips. The tents of robbers are at peace, and those who anger G-d dwell secure, (and with all) that G-d has brought (to the evildoer, the 'hour' plays into) his hand.⁠" And this is the intent of (Ezekiel 16:48-50) "Behold, this was the sin of Sodom your sister. She and her daughter had pride, surfeit of bread and peaceful serenity; but she did not strengthen the land of the poor and the needy. And they grew presumptuous and committed abomination before Me, and I removed them (from the world) when I saw (their ways).⁠"
Similarly, (Bereshit 13:10) "And Lot lifted his eyes and he saw the entire plain of the Jordan, that it was all watered (mashkeh),⁠" and (Ibid. 19:33) "And they gave to drink (vatashkena [like "mashkeh"]) their father wine on that night (in order to cohabit with him).⁠" Now where could they find wine in the cave? It was "in readiness" for them for that time, viz. (Yoel 4:18) "And it shall be on that day that the mountains shall drip wine.⁠" If the Holy One Blessed be He thus "accommodates" those who anger Him, how much more so those who do His will!
R. Gamliel, R. Yehoshua, R. Elazar b. Azaryah and R. Akiva were once going to Rome, when they heard the sound of the (Roman) throng at a distance of one hundred and twenty mils — whereupon they began to cry, and, R. Akiva, to laugh. They: Why are you laughing? R. Akiva: Why are you crying? They: Shall we not cry when the idolators, who are sacrificing to the idols and bowing down to the images are dwelling in tranquility, while we — the footstool of our G-d (i.e., the Temple) has been consumed by fire and has become the habitation of wild beasts! R. Akiva: That is precisely why I am laughing. If He is so forthcoming to His angerers, how much more so to the doers of His will!
Another time, going up to Jerusalem, they came to Mount Scopus and tore their garments (in mourning over the destruction). When they saw a fox emerging from the holy of holies, they began to cry — and R. Akiva, to laugh. They: Akiva, will you always wonder why we are crying while you are laughing! He: And why are you crying? They: Why should we not cry over the place whereof it is written (Bemidbar 1:51) "And the zar (a non-priest) who comes near shall be put to death,⁠" when now a fox is emerging from it! We are fulfilling (Eichah 5:16-18) "For this our heart fails; for these our eyes are darkened: For the mountain of Zion is desolate; foxes walk in it.⁠" He: That is precisely why I was laughing. For it is written (Isaiah 8:2) "And I took for Myself faithful witnesses, Uriah the Cohein and Zecharyahu ben Yeverechyah.⁠" Now why the juxtaposition of Uriah with Zechariah? What did Zechariah say (Zechariah 8:4) "There yet shall sit old men and old women in the streets of Jerusalem, each his staff in his hand from abundance of days.⁠" And what did Uriah say? (Michah 3:12) "Therefore, because of you Zion will be plowed as a field, and Jerusalem shall be heaps, and the Temple Mount as forest mounds.⁠" The Holy One Blessed be He is hereby saying: Here are My two witnesses. If the words of Uriah will be fulfilled, the words of Zechariah will be fulfilled. And if the words of Uriah will not be fulfilled, the words of Zechariah will not be fulfilled. I was happy at the fulfillment of the words of Uriah. In the end, the words of Zechariah will be fulfilled. At these words they said to him: "Akiva, you have consoled us.⁠"
Variantly: (Devarim 11:16) "Take heed unto yourselves lest your hearts be enticed": He said to them: Take care that the evil inclination not lead you astray to separate yourselves from the Torah. For once a man separates himself from the Torah, he cleaves to idolatry, as it is written (Shemot 32:8) "They have turned aside quickly from the way which I have commanded them; they have made for themselves a golden calf.⁠" And it is written (I Samuel 26:19) "If the Lord has stirred you up against me, let Him accept an offering. And if the sons of man, let them be cursed before the Lord. For they have driven me out this day from joining the inheritance of the Lord, saying 'Go and serve other gods.'" Now would it enter your mind that David, king of Israel, would serve idolatry? (The thought is,) rather, that his ceasing to occupy himself with words of Torah is equivalent to his cleaving to idolatry.
"and you go astray": from the way of life to the way of death
"and you serve other gods": Now are they gods? Is it not written (Isaiah 37:19) "And they have cast their gods into the fire. For they are not gods, but the work of men's hands.⁠" Why, then, "other gods"? For others make them gods.
Variantly: Why are they called "other gods"? For they are "others" (i.e., "strangers") to their worshippers. And thus is it written (Ibid. 46:7) "He will also cry out to him (his god) and he will not answer. From his trouble he shall not save him.⁠"
R. Yossi says: Why are they called "elohim" ("gods")? So as not to leave an opening for future generations to say: If they (their idols) were called by His name ("Elokim"), they would have been effective. And when were they called by His name? In the days of the generation of Enosh, of which it is written (Bereshit 4:26) "And to Sheth, too, there was born a son, and he called his name Enosh. Then they began to call (artifacts) by the name of the Lord.⁠"
At that time Oceanus rose and flooded a third of the world. The Holy One Blessed be He said to them: You have made something new and called it by My name; I, too, will do something new and call it by My name, as it is written (Amos 5:8) "He called to the waters of the sea, and He spilled them out upon the face of the earth — 'the Lord' is His name.⁠" R. Yitzchak says: If the names of idolatry were to be spelled out, all the hides in the world would not suffice, (for which reason the general "other gods" is written). R. Eliezer says: Why are they called "other gods"? For they (their worshippers) fabricated for themselves many gods. For if it were made of gold and he (its maker) needed gold, he would (appropriate that and) make it of silver; if of silver and he needed that, he would make it of copper; if of copper and he needed that, he would make it of iron; if of iron and he needed that, he would make it of lead; if of lead and he needed that, he would make it of wood.
R. Chanina b. Antignos says: Come and see the rationale of the language of Scripture. Why is it called "Molech" (viz. Vayikra 18:21)? To designate anything that they made to rule (yamlichuhu") over them — even a splinter, even a pebble.
Variantly: Why are they called "other (acherim) gods"? Because they come after (acharei) the last (acharonim) of the creations (i.e., man), who made them and called them "gods.⁠"
"and you bow down to them": You bow down to them, but not to Me! And thus is it written (in respect to the golden calf, Shemot 32:8) "and they bowed down to it and they sacrificed to it.⁠" Others say: If Israel had not joined the name of the Holy One Blessed be He to that of idolatry (the golden calf), they would have been exterminated, viz. (Shemot, Ibid.) "These are your gods, O Israel, who (plural) brought you up from the land of Egypt.⁠" R. Shimon says: But is not one who joins the name of Heaven with that of idolatry liable to extermination, it being written (Ibid. 22:19) "He who sacrifices to a god will be destroyed, other than to the Lord alone!⁠" What, then, is the intent of "who (plural) brought you up"? We are hereby taught that they made for themselves many calves. And thus (that they did not join the Lord in their service) is it written (II Chronicles 29:7) "They have also shut up the doors of the ulam (the Temple hall), and they have put out the lamps, and they have not offered a burnt-offering in the holy place to the G-d of Israel.⁠" They did burn incense to something else. In the holy place they did not offer, but in chullin (a profane place) they did offer. To the G-d of Israel they did not offer, but they did offer to something else.
ואכלת ושבעת הש׳ לכ׳ פן יפ׳ לב׳ אמ׳ להן הזהרו שמא תמרדו במקום שאין אדם מורד במקום אלא מתוך שובע שנ׳ (דברים ח׳:י״ב) פן תאכל ושב׳ ובק׳ וצא׳ ירביון מהוא אומ׳ ורם לבבך ושכ׳ את ה׳ אלהיך:
כיוצא בו אתה אומ׳ (שם ל״א:כ׳) כי אביאנו אל האד׳ אשר נשב׳ לאב׳ ואכל ושבע וד׳ ופ׳ אל אלה׳ אח׳:
כיוצא בו אתה אומ׳ (שמות ל״ב:ו׳) וישב העם לאכול וש׳ מהוא אומ׳ (שם ח) עשו להם עגל מסכה וכן אתה מוצא באנשי דור המבול שלא מרדו במקום אלא מתוך שובע מה נאמר בהן (איוב כ״א:ט׳) בתיהם שלום מפחד:
ישלחו כצאן עויליהם ואומ׳ (שם י״ג) יבלו בטוב ימיהם והיא גרמה להן ויאמר לאל סור ממנו (שם יד) מה שדי כי נעבדנו (שם טו) אמרו טיפה אחת של גשמים היא ואין אנו צריכין לה (בראשית ב׳:ו׳) ואד יעלה מן הארץ והשק׳ את כל פני האד׳ אמר להן המקום בטובה שהיטבתי לכם בה אתם מתגאין לפני בה אפרע מכם ויהי הגשם על הארץ ארב׳ יום וארב׳ לילה (שם ז׳:י״ב):
ר׳ יוסי בן דורמסקית אומ׳ הן נתנו את עינם העליונה על עינם התחתונה בשביל לעשות תאותן אף המקום פתח להן מעינות עליונים ותחתונים כדי לאבדן מן העולם שנ׳ (שם יא) ביום הזה נבק׳ כל מע׳ תה׳ רבה ואר׳ השמ׳ נפ׳:
וכן אתה מוצא באנשי מגדל שלא מרדו אלא מתוך שבע שנ׳ (שם י״א:א׳) ויהי כל הארץ שפה אח׳:
ויהי בנסע׳ מק׳ וימ׳ בק׳ בא׳ שנ׳ וישבו שם ואין ישיבה האמורה כאן אלא אכילה ושתיה שנ׳ (שמות ל״ב:ו׳) וישב העם לאכל וש׳ והיא גרמה להן שיאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל ואומ׳ ויפץ ה׳ אותם משם:
וכן את מוצא באנשי סדום שלא מרדו אלא מתוך שבע מה נאמר בהן (איוב כ״ח:ה׳) ארץ ממנה יצא לחם:
מקום ספיר אבניה אמ׳ אנשי סדום מזון אצלינו וכסף וזהב אצלינו אבנים טובות ומרגליות יוצאות מארצנו נעמוד ונשכח תורת רגל מארצנו אמר להן המקום בטובה שהשפעתי לכם אתם מבקשין לשכח תורת הרגל מביניכם אני משכח אתכם מדירתכם מן העולם מה נאמ׳ בהן (שם ד) פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל ואומ׳ (שם י״ב:ו׳) ישליו אהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל:
היא גרמה להן עד אשר הביא אלוה בידו וה״א (יחזקאל ט״ז:מ״ח) חי אני נאם ה׳ אלהים אם עשת סדום אחותך כחצי חטאתך הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם וכל כך יד עני ואביון לא החזיקה ואומ׳ ותגבהינה ותעשינה תועבה:
כיוצא בו הוא אומ׳ (בראשית י״ג:י׳) כי כלה משקה מהוא אומ׳ (שם י״ט:ל״ג) ותשקין את אביהן יין ומאין היה להן יין במערה אלא נזדמן להן לשעה כמעין דוגמא של עולם הבא וה״א (יואל ד׳:י״ח) והיה ביום ההוא והטיפו ההרים עסיס אם כן נותן למכעיסין קל וחומר לעושי רצונו:
ר׳ מאיר אומ׳ חור כרפס ותכלת (אסתר א׳:ו׳) וכי מה בא הכת׳ ללמדינו עשרו של אחשורוש אם כן נתן למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו:
וכבר היו רבן גמליאל ור׳ יהושע ור׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבה נכנסין לרומי ושמעו קול המייה של מדינה מפטיוליס עד מאה ועשרים מיל התחילו הן בוכין ור׳ עקיבה מצחק אמ׳ לו (ר׳) עקיבה מפני מה אנו בוכין ואתה מצחק אמ׳ להן ואתם למה בכיתם אמ׳ לו ולא נבכה שהגוים עובדי ע״ז זובחין לאלהיהם ומשתחוין לעצביהם ויושבין בטח ושאנן ושלוה ובית הדום רגלי אלהינו נעשה שריפת אש ומדור לחית השדה אמ׳ להן אף אני לכך צחקתי אם כן נתן למכעיסיו לעושי רצונו על אחת כמה וכמה:
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים הגיעו לצופים קרעו בגדיהם הגיעו להר הבית וראו שועל יוצא מבית קדש הקדשים התחילו הן בוכין ור׳ עקיבה מצחק אמ׳ לו עקיבה לעולם את מתמיה שאנו בוכים ואתה מצחק אמר להם ואתם למה בכיתם אמרו בואו וראו מה אמ׳ עקיבה למה בכיתם לא נבכה המקום שכתוב בו (במדבר א׳:נ״א) והזר הקרב יומת הרי שועל יוצא מתוכו עלינו נתקיים הכתוב הזה (איכה ה׳:י״ז) על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו אמר להם לכך צחקתי הרי הוא אומר (ישעיהו ח׳:ב׳) ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריהו אוריה במקדש ראשון זכריה במקדש שני אלא תלה הכת׳ נבואתו של אוריה בנבואתו של זכריה מה אמר אוריה (מיכה ג יב, ע׳ ירמ׳ כ״ו:כ׳) ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער ועוד אמר זכריה (זכריה ח׳:ד׳) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה אמ׳ המקום הרי לי שני עדים הללו אם קיימין דברי אוריה סוף דברי זכריהו קיימין ואם בטילים דברי אוריה יבטלו דברי זכריה אני שמחתי שנתקיימו דברי אוריה לסוף דברי זכריה עתידין לבוא בלשון הזה אמ׳ לו עקיבה ניחמתנו תתנחם לרגל מבשר:
ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה לבבכם אמר להם הזהרו שמא יטעה אתכם יצר הרע ותפרשו מן התורה שכיון שאדם פורש מדברי התורה הולך ומידבק בע״ז שנ׳ (הושע ד׳:י״ח) סר סבאם ואומר (שמות ל״ב:ח׳) סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם מסכה ואומ׳ (שמואל א כ״ו:י״ט) אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה ואם בני אדם ארורים הם כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים וכי תעלה על דעתך שדוד מלך ישראל עובד ע״ז היה אלא כיון שפסק מדברי תורה הולך ומידבק בע״ז:
וסרתם מן דרך חיים לדרך מות:
ועבדתם אלהים אחרים וכי אלהים הוא והלא כבר נאמר (ישעיהו ל״ז:י״ט) ונתון את אלהיהם באש כי לא אלהים המה ולמה נקרא שמם אלהים אחרים שהן מאחרין את הטובה מלבוא לעולם:
ד״א אחרים שאחרים הן לעובדיהן וכן הוא אומ׳ (ישעיהו מ״ו ז׳ עיי״ש) גם כי יזעק אליו ולא ישמע:
ר׳ יצחק אומ׳ אלו נפטר שמה של ע״ז לא סיפקו להם כל עירות שבעולם:
ר׳ חנניה בן אנטיגנוס אומ׳ צא וראה לשון שתפסה תורה מולך כל שתמליכהו עליהם ואפילו שעה אחת:
רבי אומר למה נקרא שמם אלהים אחרים שהן אחרים לאחרון שבמעשים קראתן אלהות:
והשתחויתם להם [להם] אתם משתחוים לי אין אתם משתחוים וכן הוא אומר (שמות ל״ב:ח׳) וישתחו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל:
אחרים אומרים אלולי שתפו ישראל שמו של מקום בע״ז כלין היו מן העולם:
ר׳ שמעון בן אלעזר אומר כל המשתף שמו של מקום בע״ז סוף חייב כלייה שנ׳ (שם כ״ב:י״ט) זבח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו מה ת״ל אלהים מלמד שעשו להם עגלים הרבה וה״א (דהי״ב כ״ט:ז׳) גם סגרו דלתות האולם ויכבו הנירות וקטרת לא הקטירו מקטירים היו לדבר אחר ועולות לא העלו מעלין היו לדבר אחר בקדש לא העלו בחול היו מעלין לאלהי ישראל לא היו מעלין לדבר אחר היו מעלין:
אִסְתְּמַרוּ לְכוֹן דִּלְמָא יִטְעֵי לִבְּכוֹן וְתִסְטוֹן וְתִפְלְחוּן לְטָעֲוָת עַמְמַיָּא וְתִסְגְּדוּן לְהוֹן.
Take heed to yourselves lest your heart be deceived, and you turn aside to serve the gods of the Gentiles and worship them;
אזדהרו לכון דלא יטעי לבביכוןא ותסטון ותפלחון קדם טעווןב אחרני⁠[י]⁠ן ותסגדון להון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לבביכון״) גם נוסח חילופי: ״לביכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדם טעוון״) גם נוסח חילופי: ״לטעוון״.
איסתמרו לכון דילמא יטעי יצרא דליבכון ותיסטון ותפלחון לטעוות עממיא ותסגדון להון.
Take heed to yourselves, lest you be led away by the imagination of your heart, and turn aside to serve the idols of the Gentiles, and worship them,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם
פרשה רביעית סוד הדין הקשה
פָּרָשָׁה רְבִיעִית הוּא סוֹד הַדִּין הַקָּשֶׁה - הִשָּׁמְרוּ לָכֶם (דברים יא) אֵלֶּה הֵן תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, וּתְפִלִּין שֶׁל זְרוֹעַ כְּמוֹ זֶה בְּבַיִת אֶחָד, וַהֲרֵי הִתְעוֹרַרְנוּ בָהֶם, וְכֻלָּם סוֹד אֶחָד.
קשר תפילין ראש הוא ד׳, לאחור, בקשר אחד,
קֶשֶׁר הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ הוּא דָּלֶ״ת, וְעַל זֶה כָּתוּב (שמות לג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי. וְלָכֵן הוּא לְאָחוֹר, וְשָׁם נִקְשָׁר הַכֹּל בְּקֶשֶׁר אֶחָד.
וְהִיא, כְּשֶׁמְּנִיחָה תְּפִלִּין אֵלּוּ שֶׁל זְרוֹעַ לְהִתְקַשֵּׁר, (יש קשר) אַחֵר, סוֹד הַבְּרִית הַקָּדוֹשׁ, סוֹד זֶה כְּמוֹ שֶׁהִתְעוֹרֵר בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, וְהַכֹּל סוֹד אֶחָד. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹדְעִים סוֹד זֶה, וְצָרִיךְ אָדָם לַהֲנִיחָם כָּל יוֹם לִהְיוֹת בִּדְיוֹקָן עֶלְיוֹן, וְעָלָיו כָּתוּב וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךְ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ.
(רעיא מהימנא שמות מג.)
וַאחדַ׳רֻוא אַן תַּנכַ׳דִעַ קֻלֻובֻּכֻּם פַתַּזנֻוןַ וַתַּעבֻּדֻוןַ מַעבּוּדַאתֵ אֻכַ׳רַ וַתַּסגִדֻוןַ לַהַא
והיו זהירים שלבבותכם לא יהיו מרמים, ובכך תסטו ותעבדו לנעבדים אחרים, ותסגדו להם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(טז) וסרתם – לפרוש מן התורה, ומתוך כך: ועבדתם אלהים אחרים, שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק לעבודהא זרה, וכן דוד אמר: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י״י לאמר לך עבוד וגומ׳ (שמואל א כ״ו:י״ט). ומי אמר לו כן? אלא: כיון שאני מגורש מלעסוק בתורה, הריני קרוב לעבוד אלהים אחרים.
אלהים אחרים – אלהים שהם אחרים לעובדיהם, צועק אליו ואינו עונה, נמצא עשוי לו כנכרי.
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״בעבודה״.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 15]

(16) וסרתם AND YOU TURN ASIDE – to depart from the Torah, and through this, ועבדתם אלהים אחרים YOU WILL SERVE OTHER GODS, for so soon as a man departs from the Torah he goes and clings to idol-worship. Similarly did David say, "For they have driven me out this day, that I should not cleave to the inheritance of Hashem (the Torah) saying, Go, serve other gods" (Shemuel I 26:19). But who had really said thus to him?! But he meant: Since I am driven out so that I can no longer occupy myself with the Torah, I am nearly exposed to the danger of serving other gods (Sifre Devarim 43:14).
אלהים אחרים OTHER GODS – i.e. gods that are other (alien) to those who worship them: one calls to it, and it does not answer him; consequently it becomes to him like a stranger (Sifre Devarim 43:17).
פס׳: השמרו לכם פן יפתה לבבכם – אמר להם הזהרו שלא תמרדו במקום שאין אדם מורד בבוראו אלא מתוך שובע שנאמר (דברים ח׳:י״ד) פן תאכל ושבעת. ובקרך וצאנך ירביון ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלהיך. וכך נאמר ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה לבבכם.
ד״א: השמרו לכם פן יפתה לבבכם – שלא יטעה אתכם יצר הרע ותפרשו מדברי תורה שכיון שפורש מדברי תורה הולך ומדבק בע״ז.
וסרתם – מדרך החיים לדרך המות.
ועבדתם אלהים אחרים – וכי אלהים הן אלא על 1שמאחרין הטובה לבוא לעולם נקראו אלהים אחרים. ד״א שאחרים קורין אותן אלהים. אלהים של אחרים.
1. אלא שמאחרין הטובה וכו׳. מכילתא יתרו פרשה ו׳ ודורש אחרים לשון איחור:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

השמרו לכם פן יפתה לבבכם – שמא תפתה ביצרך מתוך המאכל והמשתה, וסרתם מן הדרך הישר.
השמרו לכם פן יפתה לבבכם – BE CAREFUL LEST YOUR HEART BE DECEIVED – lest you be seduced by your [evil] inclination due to the food and the drink, AND YOU TURN ASIDE from the straight path.
פן יפתה לבבכם – לשון פתיות כמו ופותה תמית קנאה (איוב ה׳:ב׳), כלומר השמרו לכם פן יפתה לבבכם – ויעשו פתיות. ואילו היה לשון פיתוי היה לו לומר פן יפותה כמו יפותה קצין (משלי כ״ה:ט״ו).
ועבדתם אלהים אחרים – ר׳ יוסי אומר למה נקרא שמם אלהים שלא ליתן פתחון פה לבאי עולם לומר אילו היו נקראים כמוהו היה בהם צורך. והרי הן נקראים על שמו ואין בהם צורך.
אחרים – שהם נעשו אחרים, אם הוא משל זהב ונצטרך בעליו מחליפו ועושהו אחר משל כסף ואם היה משל כסף עושהו אחר משל נחושת.
פן יפתה לבבכם, "lest your heart be fooled;⁠" the root פתה appears in this sense in Job 5,2: "passion slays the fool.⁠" Moses warns the people not to be misled by the urges of their heart and commit foolishness. If the root of this word would be פתוי, "temptation,⁠" Moses should have written: יפותה, as in Proverbs 25,15.
ועבדתם אלהים אחרים, "you will worship other deities.⁠" Rabbi Yossi queries why these deities are called elohim in the Torah seeing that they are idols. Our author dealt with this problem already in his commentary on Exodus 20,3, the main point of which was that the translation "other gods,⁠" is incorrect, and it should be translated as: "deities" worshipped by others.⁠"
According to the Sifri on the word אחרים, that word could be translated as "exchangeable,⁠" if the owner of a golden idol finds himself hard up, he will sell the golden one and exchange it for something similar made of silver, etc.
השמרו לכם פן יפתה לבבכם – מתוך השלוה והעושר שיהיה לכם בארץ, שלא תסורו מן הדרך ותדבקו בעבודה זרה ח״ו וחרה אף ה׳ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר. והזכיר זה מפני שעובדי עבודה זרה יחשבו כי בעבודתם יבא המטר ויצליחו כל גדולי הארץ, על כן הודיע בכאן כי השמים יהיו נעצרים בעבדם עבודה זרה ולא יהיה מטר כלל. וכן הזכיר ישעיה ע״ה (ישעיהו ל׳:כ״ב) וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפודת מסכת זהבך תזרם כמו דוה צא תאמר לו, וסמיך ליה ונתן מטר זרעך אשר תזרע את האדמה וגו׳ והיה דשן ושמן וגו׳, בא לבאר שאין שאר הכחות העליונים ממטירים ולא יש בהבלי הגוים מגשימים, כי אם ה׳ אלהינו לבדו הוא הממטיר ונקוה לו.
השמרו לכם פן יפתה לבבכם, "Be very much on guard that your hearts will not be seduced, etc.⁠" The seduction might result from the very serenity and affluence of your existence in the land of Israel. You might, God forbid, become attracted to idolatry and depart from the path God has earmarked for you. If that were to happen, God will become very angry at you and lock the heavens so that there will not be any rain (next verse). The reason that Moses uses the example of absence of rain as indicating God's anger is because the pagans attribute the very presence of rain to their worshipping their various deities faithfully. This is why it was important to point out to the Israelites that if they would depart from the path of the Torah the very opposite would occur; instead of their assuring themselves of their rain supply through idolatry they would lose that life-giving rain. Isaiah 30,22-23 is on record that when the Israelites who had been guilty of worshipping idols will throw out the silver overlays of these images they will be provided with rain as acknowledgment of their penitence. The prophet also picked rainfall as his example of God's positive reaction to a penitent Israel to remind them that such basics as rainfall are provided only through the Lord our God. We have to pin our hopes on Him and not on anyone else.
לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם – ז׳ ממי״ן בסופי תיבות, וכנגדן פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי ז׳ יודין בסופי תיבות, לומר כל המודה בעכו״ם ככופר בעשרת הדברות שנתנו למ׳ יום וכן ז׳ ממי״ן כי ז׳ מומין כתיבי בעכו״ם פה להם ולא ידברו וגומר.
השמרו לכם פן יפתה לבבכם – ביאר להם שאם יעבדו עבודה זרה יהיה כל זה בהפך כי השמים לא יתנו מטר והארץ לא תתן את יבולה ולזה יחסר להם המזון ויאבדו מהרה לסבות אחרות זכרם במה שקדם ובמה שיבא כמו החרב והדבר ומה שידמה להם.
(טז-יז) ולזה השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וגו׳. וחרה אף י״י בכם ועצר את השמים כי לפי שצורך גשמי הארץ ההיא כלם לתבואת האדמה הנה בזמן הגשמים שהם באים בטבעם אז בשפע אמר שישגיח עליהם לעצור בהם ולמנעם ואף אחרי כן בימות הקיץ שהגשמים הצריכים אל פירות האילן ולהשקות המקוה ולהגביר הנחלים והמעינות הם באים על הרוב בטוב ההשגחה לא יהיה מטר.
ועם זה והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר י״י נותן לכם וזהו תכלית כל הפרשה כלה והודעת היראה וכמו שאמרו בספרי (פ׳ עקב) ר״ש בן יוחאי אומר ככר ומקל ירדו כרוכים מן השמים אמר להם אם את התורה תקיימוה הרי ככר לאכול ואם לאו הרי מקל ללקות היכן פירושו של דבר אם תאבו ושמעתם וגו׳ ואם תמאנו ומריתם וגו׳ (ישעיהו א׳:כ׳). רבי אלעזר המודעי אומר ספר וסיף ירדו כרוכים מן השמים. אמר להם אם עושים את התורה הכתובה בזה הרי אתם ניצולים מזה ואם לאו אתם נלקים בו היכן פירושו של דבר ויגרש את האדם וגו׳. ואת להט החרב וגו׳ (בראשית ג׳:כ״ד). ר״ש בן יוחאי אומר שהטוב מטבעו לא יותן לשום אדם כי אם לפי הגמול. ולזה חוייב שיהיה המקל כרוך בככר. אמנם ר׳ אלעזר המודעי אומר שכבר נלמוד דבר זה מהכתובים הבאים על זה תמיד המזהירים על היראה ולפי כן הספר והסיף כרוכין יחד. והנה שם בספרי השתדלו ג״כ לפרש פרשה זו כלה בשבחה של ארץ ישראל כמו שכתב רש״י ז״ל בפירושיו אבל הנראה הטוב והישר לפי פשט הכתובים וקשר הפרשיות הוא מה שכתבנו בלי ספק והיא אמתת שבחה לפי האמת כמו שאמרנו כי לא תכיל כי עם נשוא עון.
וסרתם לפרוש מן התורה ומתוך כך ועבדתם אלהים אחרים. דליכא למימר ועבדתם אלהים אחרים הוא פירוש וסרתם דפירוש וסרתם בכל מקום הוא לסור ממה שנצטוו לעשות שהן ממצות עשה כדכתיב וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום לא ממה שהוזהרו מלעשותו שהן המצות הלכך עכ״ל דפירוש וסרתם לסור מן התורה שנצטוו לעסוק בה ופירוש ועבדתם אלהים אחרים היא המתחייב מההסרה כאילו אמר ומתוך כך ועבדתם אלהים אחרי׳ מכאן שהפורש מן התורה כאילו הולך ועובד עבודת כוכבים:
אלהים אחרים שהם אחרים לעובדיהם צועק אליו ואינו עונהו נמצא עשוי לו כנכרי. ובספרי ועבדתם אלהים אחרים וכי אלהים הוא והלא כבר נאמר ונתן את אלהיהם באש וגו׳ ולמה נקרא שמם אלהים אחרים שאחרים הם לעובדיהם וכה״א אף יצעק אליו ולא יענה:
עוד זכר הענש המגיע מהחטאי׳ שבעבורם תהיה הירא׳ מעלה הכרחית לאדם. וע״ז אמר השמרו לכם פן יפתה לבבכם. כי השמירה והירא׳ ענינם א׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

לפרוש מן התורה וכו׳. דאי שיעבדו עבודה זרה, כבר כתיב ״ועבדתם אלהים אחרים״, אלא האי ״וסרתם״ ׳לפרוש מן התורה׳ הוא דאתא:
שהם אחרים לעובדיהם. פירוש, דהאי ״אחרים״ אינו רוצה לומר זולת הקדוש ברוך הוא, דלא מקרי ״אחרים״ אליו, דהיה משמע שגם הם אלקות, רק שהם אחרים, אלא האי ״אלהים אחרים״ בערך האדם, שהם אלהים אחרים להם:
לפרוש מן התורה כו׳. משום דפירש וסרתם בכל מקום הוא לסור ממה שנצטוה לעשות שהן ממצות עשה, כדכתיב (להלן י״א:כ״ח) וסרתם מן הדרך וגו׳, לא ממה שהוזהרו שלא לעשות, הלכך על כרחך צריך לומר דפירוש וסרתם לסור מן התורה שנצטוו לעסוק בה ויתחייב מזה ועבדתם וגו׳, מכאן אמרו שהפורש וכו׳. [ר׳ אליהו מזרחי]:
שהם אחרים לעובדיהם כו׳. עיין בפרשת יתרו (שמות כ׳:ג׳) ברש״י:
By abandoning the Torah, etc. In Scripture, every instance of "turn away" means, "to turn away from what was commanded to be done,⁠" referring to a positive commandment. It is written (below 11:28), "And you turn away from the course, etc.,⁠" and not, from what you were commanded to refrain from doing. Therefore, perforce, "turn away,⁠" [here] means, "To turn away from the Torah that you were commanded to toil in it,⁠" and the result will be, "You serve other gods, etc.⁠" From here our Sages say, "For once a man abandons the Torah, etc.⁠" (Re"m).
They are alien to those who worship them, etc. See Rashi's commentary in Parshas Yisro (Shmos 20:3).
יפתה – יעשה פתי להאמין לכל דברי הבל, הנוח להפתות קרוי פתי. ונמצא פעולת פתה פעם אחת מורכב מהפעיל ופיעל, ונדחקו המפרשים הרבה בפירושו, אל תהי עד חנם ברעך וַהֲפִיתִּיתָ בשפתיך (משלי כ״ד:כ״ח), לפי שהם פירשו: עד חנם – עד שקר. וזה תמוה, שאין ׳חנם׳ לעולם שקר, אלא ללא דבר ולא הועיל. ופירוש המקרא: אל תהי – ברעך, עד – ללא דבר, שאין רעך צריך לעדותך או לא תועיל לו בו, ואתה תפתה אותו בשפתיך להפציר בו שיקבל עדותך, אל תעשה כן. והפתית – וי״ו מהפכת מעבר לעתיד במקום ותפתה, דוגמת ולא תשאו משא והבאתם בשערי ירושלים (ירמיהו י״ז:כ״א), במקום ותביאו. והרכבת ההפעיל לרבוי הפתויים.
יפתה – יטה מדרך הטוב והישר אל זולתו. והנה בכל מקום שזכר רבוי הטובות והשובע בארץ, שב להזהירם שלא ירום לבבם ויתפתו ללכת אחרי אלהים אחרים, כי ידע משה בדרך נבואה שעתידים לחטוא בעבודה זרה, כמו שאמר להם בפרשת וילך, ולכן כפל האזהרה הזאת כמה פעמים:
וסרתם – מדרכי ה׳ אלהיכם:
פן יפתח לבבכם – יפְתֶה מאליו, וכן תרגם אנקלוס יטעה. שרש פָתָה קרוב לשרש פָתַח (וקרוב לו בלשון רומי Pateo), ונקרא פֶתִי מי שהוא פתוח לקבל כל מה ששומע ורואה, בלי בחינה, ככתוב פתי יאמין לכל דבר {משלי י״ד:ט״ו}.
השמרו וגו׳ – האמת היא שהצלחת ארצכם תלויה אך ורק בהתנהגותכם המוסרית. השינוי בצורת הפנייה מלשון יחיד ללשון רבים ולהפך בפסוקים הקודמים, מורה שאין די בכך שהאומה בכללותה תשמע אל מצוות ה׳; אלא האומה בריבוי כל בניה חייבת לקיים את תורת ה׳: ״אם שמע תשמעו״ וגו׳; כל יחיד ויחיד, יהיה אשר יהיה, חייב לתת את חלקו במילוי התפקיד המשותף. הברכה תבוא כ״מטר ארצכם״, ועצם מילוי תפקידכם מחייב שלעולם לא תעלימו עין מהקשר המאחד את כולכם. כאיחוד לאומי ולמען האחדות הלאומית, יאסוף כל יחיד את חלקו בשפע הלאומי: ״ואספת דגנך״ וגו׳. מאחר שהצלחת ארצכם תלויה אך ורק בהתנהגותכם המוסרית –
אשר על כן ״השמרו לכם״: שמרו עצמכם למען עצמכם; עמדו אך ורק תחת השפעת היֶדַע והניסיון שלכם (עיין פירוש לעיל ד, ט); הסירו כל השפעה שתרחיק אתכם מייעודכם העצמי.
פן יפתה לבבכם, פירושו המילולי: כדי שלבבכם לא יהיה פתוח להשפעות זרות (עיין פירוש, בראשית ט, כז); כדי שלא יתן מקום כלל לפיתויים פנימיים או חיצוניים.
וסרתם ועבדתם – גם הסטייה הקלה ביותר מביאה לידי עבודה זרה, ובעיקרון, היא כבר בגדר עבודה זרה. כמאמר חז״ל בספרי: ״אמר להם הזהרו שלא יטעה אתכם יצר הרע ותפרשו מן התורה, שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק לעבודה זרה״ (עיין שם).
ועבדתם אלהים אחרים – על ידי מסירת חיי המעשה שלנו להשפעת הבלי האליליות.
והשתחויתם להם – על ידי העמדת גורלנו תחת כוחם המדומה.
(טז-יז) השמרו – ולהפך אם תעבדו אלהים אחרים לא לבד שלא יוריד לכם מטר השגחיי, כי בהשגחתו יעצור את השמים שלא ירד אף המטר שראוי להיות כפי הטבע ובזה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה, בזה סיים מ״ש בפסוק ט׳ ולמען תאריכון ימים על האדמה, שע״י שא״י נתונה תחת ההשגחה אם לא תשמרו את המצות לא תאריכו ימים על האדמה:
והיינו דכתיב: השמרו לכם פן יפתה1 לבבכם: מלשון ״יפת אלהים״ (בראשית ט,כז), היינו הרחבת הלב, שגורם לחשוב הקלה בעונשין וכדומה, וע״י זה ״וסרתם״ איזו הסרה2 מדרך התורה, ומזה יגיע לעבירה היותר חמורה, היינו ״ועבדתם אלהים אחרים״, כי כך דרכו של יצר הרע ועבירה גוררת עבירה3, כמו שכתבתי לעיל (ז,ט. ח,יט), ומכל-שכן אחר שיפתה לבבכם משביעה יתירה, כמו שכתבתי להלן (לב,טו)4. {וכבר כתבנו (דברים ח,יט) דאותו יצר הרע שהיה אז היותר שולט, היה עבודה זרה, והוא שלט בבית שני באפיקורסות והפקרות, ושולט עוד היום}.
1. אונקלוס תרגם ״יטעי לבכון״. והחזקוני כתב: לשון פתיות, כמו ״ופותה תמית קנאה״ (איוב ה,ב).
2. כלומר, הסרה קלה.
3. וברש״י בעקבות חז״ל: שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק בעבודת אלילים.
4. ״וישמן ישורון ויבעט״.
השמרו לכם – אחרי ואכלת ושבעת, כמו למעלה ח׳:י״א.
יפתהאיוב ל״א:כ״ז. נראה שהכתוב כאן הולך מן הקל אל הכבד: תחילה פיתוי הלב על ידי מחשבות⁠־חטא, אחרי כן ״וסרתם״, כלומר, ״וסרתם מן הדרך״ (פסוק כ״ח), עזיבת דרך ה׳ על ידי מעשים רעים, ולבסוף עבודה זרה.
ועבדתם אלהים אחרים – וכתיב בתריה וחרה אף ה׳ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר, מלמד שבעון עבודת כוכבים הגשמים נעצרין1 [ירושלמי תענית פ״ג ה״ג]
1. ועיין לפנינו ס״פ אחרי מעונשים אחרים הבאים בעון עבודת כוכבים, וי״ל דאלה ואלה באים מפני גודל חומר העון, כי המודה בעבודת כוכבים ככופר בכל התורה. (חולין ה׳.)
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יז) וְחָרָ֨ה אַף⁠־יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת⁠־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְלֹֽא⁠־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת⁠־יְבוּלָ֑הּ וַאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃
and Hashem will get angry1 at you, and He will close up the heavens and there will not be rain, and the land will not give forth its produce, and you will perish quickly from upon the good land2 that Hashem gives to you.
1. and Hashem will get angry | וְחָרָה אַף י"י – More literally: "And Hashem's anger will burn against you". As "אף" also refers to a nose, the phrase evokes an image of one who is smoking from the nose due to the intensity of his anger.
2. and you will perish quickly from upon the land | וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ – See Rashi and others that the connotation is that the people will be exiled, and compare usage of the word in Devarim 26:5 and Yeshayahu 27:13, where it refers to one who is "lost and wandering".
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

אם עשיתם כן וחרה אף ה׳ בכם – משל למלך ששגר את בנו לבית המשתה והיה יושב ומפקדו ואומר לו בני אל תאכל יותר מצרכך אל תשתה יותר מצרכך כדי שתבוא נקי לביתך לא השגיח הבן ההוא אכל יותר מצרכו ושתה יותר מצרכו והקיא וטנף את בני מסיבה נטלוהו בידיו וברגליו וזרקוהו לאחר פלטורין, כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל הכנסתי אתכם אל ארץ טובה ורחבה לארץ זבת חלב ודבש לאכל מפריה ולשבוע מטובה ולברך שמי עליה לא הייתם בטובה היו בפורענות וחרה אף ה׳ בכם.
וחרה אף ה׳ בכם – שומע אני שהם כלים מן העולם תלמוד לומר ועצר את השמים מיני פורעניות הם כלים וכן הוא אומר (דברים ל״ב:כ״ג) חצי אכלה בם חצי כלים והם אינם כלים וכן הוא אומר (איכה ד׳:י״א) כלה ה׳ את חמתו שפך חרון אפו.
נאמר כאן חרי אף ונאמר להלן (שמות כ״ב:כ״ג) חרי אף מה חרי אף האמור להלן חרב אף חרי אף האמור כאן חרב, מה (ויקרא כ״ו:ט״ז) חרי אף האמור להלן דבר וחיה רעה אף חרי אף האמור כאן דבר וחיה רעה, מה חרי אף האמור כאן עצירת גשמים וגלות אף (שמות כ״ב:כ״ג) חרי אף האמור להלן עצירת גשמים וגלות נמצינו למידים שכל מקום שנאמר חרון אף חמשה מיני פורעניות הם חרב ודבר וחיה רעה ועצירת גשמים וגלות.
דבר אחר: וחרה אף ה׳ בכם – ולא באומות העולם שיהיו אומות העולם שרוים בטובה והם שרוים בפורענות אומות העולם אין קוברים בניהם ובנותיהם והם קוברים בניהם ובנותיהם.
ועצר את השמים – שיהו עננים טעונים ועומדים ואין מורידים אפילו טפת גשמים, מנין אפילו טללים ורוחות תלמוד לומר (ויקרא כ״ו:י״ט) ונתתי את שמיכם כברזל או בית השלחים יהא עושה פירות תלמוד לומר (שם) ואת ארצכם כנחושה.
והאדמה לא תתן את יבולה – אף לא נפלה.
והאדמה לא תתן את יבולה – אף מה שאתה מביא לה או יהא אילן עושה פירות תלמוד לומר (שם כ״ו:כ׳) ועץ השדה לא יתן פריו או יהו עושים עצים להסיק בהם תנור וכירים תלמוד לומר ועץ השדה לא יתן פריו או ילך לחוצה לארץ ויהא שרוי בטובה תלמוד לומר (דברים כ״ח:כ״ג) והיו שמיך אשר על ראשך נחשת והארץ אשר תחתיך ברזל בכל מקום.
דבר אחר: וחרה אף ה׳ – אחר כל היסורים שאני מביא עליכם אני מגלה אתכם, קשה גלות ששקולה כנגד הכל שנאמר (שם כ״ט:כ״ז) ויתשם ה׳ מעל אדמתם באף ובחימה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה ואומר (ירמיהו ט״ו:ב׳) והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה׳ אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי ואומר (עמוס ז׳:י״ז) כה אמר ה׳ אשתך בעיר תזנה ובניך ובנותיך בחרב יפולו ואדמתך בחבל תחולק ואתה על אדמה טמאה תמות וישראל גלה יגלה מעל אדמתו ואומר (ירמיהו כ״ב:י׳) אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכו להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו, אל תבכו למת זה יהויקים מלך יהודה מה נאמר בו (שם כ״ב:י״ט) קבורת חמור יקבר וגו׳, בכו בכו להולך זה יהויכין מלך יהודה מה נאמר בו (שם נ״ב:ל״ג-ל״ד) ושנה את בגדי כלאו, וארוחתו וגו׳ נמצינו למידים שנבלת יהויקים מלך יהודה שהיתה מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה חביבה מחייו של יהויכין מלך יהודה שהיה כסאו מעל כסא המלכים ואוכל ושותה בטרקליני מלכים.
ואבדתם מהרה – מיד אני מגלה אתכם ואיני נותן לכם ארכה אם תאמרו אנשי מבול נתן להם ארכה מאה ועשרים שנה, אנשי מבול לא היה להם ממי שילמדו אתם יש לכם ממי שתלמדו.
דבר אחר: ואבדתם מהרה – גולה אחר גולה וכן אתה מוצא בעשרת שבטים גולה אחר גולה וכן אתה מוצא בשבט יהודה ובנימן גולה אחר גולה גלו בשנת שבע לנבוכדנאצר ובשנת שמונה עשרה ובשנת עשרים ושלש. ר׳ יהושע בן קרחה אומר משל לליסטיס שנכנס לשדה של בעל הבית קצר קופתו ולא הקפיד בעל הבית קצר בשבלים ולא הקפיד בעל הבית עד שגדש בקופתו ויצא וכן הוא אומר (ישעיהו ח׳:כ״ג) כי לא מועף לאשר מוצק לה כעת הראשון הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי והאחרון הכביד.
רבי שמעון בן יוחי אומר אם מי שנאמר בהם מהרה לא גלו אלא לאחר זמן קל וחומר למי שלא נאמר בהם מהרה.
דבר אחר: ואבדתם מהרה – ושמתם את דברי אלה וגו׳, אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה אמר לה הוי מקושטת בתכשיטיך שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים הוא שירמיהו אומר (ירמיהו ל״א:כ׳) הציבי לך ציונים וגו׳ אלו המצות שישראל מצויינים בהם, (שם) שימי לך תמרורים זה חורבן בית המקדש, וכן הוא אומר (תהלים קל״ז:ה׳-ו׳) אם אשכחך ירושלם וגו׳ תדבק לשוני וגו׳, (ירמיהו ל״א:כ׳) שיתי לבך למסילה דרך הלכת אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל ראו באלו דרכים הלכתם ועשו תשובה מיד אתם חוזרים לעריכם שנאמר (שם) שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אלה.
דבר אחר: ואבדתם מהרה מעל הארץ – מעל הארץ הטובה אתם גולים ואין אתם נכנסים לארץ טובה כיוצא בה. רבי יהודה אומר טובה זו תורה וכן הוא אומר (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם [בארץ ישראל] תורתי אל תעזובו וגו׳ בחוצה לארץ.
סליק פיסקא
If you do thus, (Devarim 11:17) "the wrath of the Lord will burn against you.⁠" An analogy: A father sent his son to a feast, instructing him: Do not eat more than you need and do not drink more than you need, so that you return clean to your home. The son did not heed his father's words, but ate and drank more than he needed, and he vomitted and sullied his fellows, who took him by his hands and feet and flung him behind the mansion. Thus, the Holy One Blessed be He says to Israel: I have brought you to a good, broad land, a land flowing with milk and honey, to eat of its fruits and to be sated with its good, and to bless My name upon it. You were not with the good — be with the penalty: "The wrath of the Lord will burn against you!⁠"
Variantly: "and the wrath of the Lord will burn against you": I might think (the intent is that) they will be exterminated; it is, therefore, written (Ibid.) "and He will hold back the heavens, etc.⁠" Five types of punishments are destined to come upon you. And this is the intent of (Ibid. 32:23) "My arrows shall I end in them" — My arrows will end, but they will not end. And thus is it written (Eichah 4:11) "The Lord has 'ended' His anger; He has spilled out His burning wrath.⁠"
"Burning wrath" is mentioned here, and it is mentioned elsewhere. Just as that mentioned elsewhere is the sword, so, that mentioned here. And just as that mentioned elsewhere is pestilence and wild beasts, so, that mentioned here. And just as that mentioned here is withholding of the rains and exile, so, that mentioned elsewhere. In sum, wherever "burning wrath" is mentioned, five punishments are understood: the sword, wild beasts, pestilence, withholding of the rains, and exile.
Variantly: "and the wrath of the Lord will burn against you": against you, and not against the Babylonians. So that the Babylonians will say: They (the Babylonians) are steeped in good, while they (the Jews) are stepped in sorrow; the Babylonians are not burying their sons and daughters and they are burying their sons and daughters.
"and He will hold back the heavens": The clouds will be "loaded" with rain, and not shed even one drop. And whence is it derived that even dews and winds (will not obtain)? From (Vayikra 26:19) "and I will make your heavens as iron.⁠" — But perhaps irrigation ditches will produce fruits. It is, therefore, written, (to indicate otherwise), (Ibid.) "and your earth as brass.⁠"
"and the ground will not yield its yevul": not even what you bring (movil) to it. — But perhaps a tree will yield fruit. It is, therefore, written (Vayikra 26:20) "and the tree of the land will not yield its fruit.⁠" — But perhaps he can go abroad and be steeped in good; it is, therefore, written (Devarim 28:23) "And your skies over your head shall be as brass, and your earth under you as iron.⁠"
Variantly: "and the wrath of the Lord will burn against you, and He will hold back the heavens and there will not be rain … then you will go lost quickly (into exile).⁠" After all the afflictions that I bring upon you, I will exile you. Sore is exile over and against all, as it is written (Ibid. 29:27) "And the Lord drove them off from their land in wrath and fury and great rage, and He cast them into a different land as this day.⁠" And (Jeremiah 15:2) "And it shall be, if they say to you: Where shall we go? Then you shall say: Thus said the Lord: Such as are for death, to death; and such as are for the sword, to the sword; and such are for famine, to famine; and such as are for captivity, to captivity.⁠" And (Amos 7:17) "Therefore, thus says the Lord: Your wife will be a harlot in the city, and your sons and your daughters will fall by the sword, and your lands will be divided by line, and you will die in an unclean land, and Israel will go into captivity from off his land.⁠" And (Jeremiah 22:10) "Do not weep for the dead one, and do not bemoan him. But weep for the one that goes (into exile), for he will return no more to see the land of his birth.⁠" "Do not weep for the dead one": This is Yehoyakim, king of Judah. What is written of him? (Ibid. 22:19) "The burial of an donkey will he be buried, dragged and cast beyond the gates of Jerusalem.
"But weep for the one that goes (into exile)": This is Yehoyachin king of Judah. What is written of him? (Ibid. 52:53) "He changed (from) his prison clothing, etc.⁠" — whence we learn that the corpse of Yehoyakim king of Judah which was cast to the heat of day and the cold of night was to be preferred to the life of (the exile), Yehoyachin king of Judah, whose seat was above that of all the kings, and who ate and drank in the chamber of kings!
Variantly: "and you will go lost quickly": I will exile you immediately and give you no grace period. And if you ask: But the men of the generation of the flood had a grace period of a hundred and twenty years (viz. Bereshit 6:3), the generation of the men of the flood had no one from whom to learn — you have someone from whom to learn!
Variantly: "and you will go lost quickly": exile after exile. And thus do you find with the ten tribes — exile after exile. And thus do you find with the tribes of Judah and Benjamin — exile after exile. They were exiled in the seventh year of Nevuchadnezzar, in the eighteenth year, and in the twenty-third year (viz. Jeremiah 52:28). R. Yehoshua b. Karcha says: An analogy: Robbers enter one's field and cut down his standing grain — and he does not protest. They cut down his sheaves — and he does not protest — until they fill up their tubs and leave. And thus is it written (Isaiah 8:23) "For there is no fatigue in (the nation, Ashur) which afflicts it (Eretz Yisrael). (This exile, the middle one,) will be (relatively) light, as (that of) the land of Zevulun and the land of Naftali (For in the second exile, too, only the two and a half tribes in trans-Jordan were exiled), but (in) the last, he will sweep (everything away).⁠"
R. Shimon b. Yochai says: Now if of those of whom "quickly" (i.e., "and you will go lost quickly") was written, were exiled only after the passage of much time (i.e., even though they were idolatrous for many years, they were not exiled until the days of Tzidkiyahu), how much more so (will this [long passage of time] obtain with) those (Gog, etc.), of whom "quickly" was not written, it being written (of them, Ezekiel 38:8) "After many years you will be remembered (for punishment).⁠"
"and you will go lost quickly … (18) And you shall place these, My words, upon your heart": Even though I am exiling you from Eretz Yisrael, be observant of the mitzvoth, so that when you return they will not be new to you. An analogy: A king was angry with his wife and she returned to her father's house. The king: "Continue wearing your jewels, so that when you return, they will not be new to you.⁠" So, the Holy One Blessed be He to Israel (in exile): "My children, be observant of the mitzvoth, so that when you return, they will not be new to you.⁠" As Jeremiah said (to the Jews going into exile, Jeremiah 31:20) "Set up signposts (tziyunim) for yourselves": These are the mitzvoth, in which Israel are distinctive (metzuyanim). (Ibid.) "Make high heaps for yourself": reminiscent of the destruction of the Temple, viz. (Psalms 137:5) "If I forget you, O Jerusalem, let my right hand be forgotten.⁠" (Jeremiah, Ibid.) "Set your heart to the road, the way on which you came.⁠": The Holy One Blessed be He says to them: "My children, give heart to the ways in which you walked, and repent (of them), and immediately you will return to your cities, viz. (Ibid.) "Repent, O virgin of Israel — Return to these, your cities!⁠"
Variantly: "and you will go lost quickly (from the good land"): You will be exiled quickly, and not to a "good" land like it. R. Yehudah says: "good" — This is Torah. And thus is it written (Proverbs 4:2) "For I have given you a goodly acquisition — Do not forsake My Torah.⁠"
[End of Piska]
וחרה אף ה׳ בכם משל לה״ד למלך בשר ודם ששיגר בנו לבית המשתה והיה יושב ומצוהו ואמר לו בני אל תאכל יתר מצרכך ואל תשתה יתר מצרכך כדי שתבוא נקי לביתך לא הקפיד הבן ההוא אכל יתר מצרכו ושתה יתר מצרכו והקיא וטינף לבני מסיבה נטלוהו בידיו וברגליו וזרקוהו לאחר פלטורין כך אמר הקב״ה לישראל הכנסתי אתכם אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש לאכל מפריה ולשבע מטובה ולברך שמי עליה לא הייתם בטובה היו בפורענות וחרה אף ה׳ בכם:
וחרה אף ה׳ בכם שומע אני [שהם] כלין מן העולם ת״ל ועצר את השמים מה חרי אף האמור להלן חרב אף חרי אף האמור כאן חרב:
מה חרי אף האמור כאן דבר וחיה רעה אף חרי אף האמור להלן דבר וחיה ורעב:
מה חרי אף האמור להלן עצירת גשמים וגלות אף חרי אף האמור כאן עצירת גשמים וגלות נמצינו למידים שכל מקום שנ׳ חרון אף חמשה מיני פורענות הן דבר וחרב וחיה רעה ועצירת גשמים וגלות:
ד״א וחרה אף ה׳ בכם ולא באומות העולם שיהיו אומות העולם שרויין בטובה והן שרויין בפורענות אומות העולם אין קוברין בניהם ובנותיהם והן קוברין בניהם ובנותיהם:
ועצר את השמים שיהוא עננים טעונין ועומדין ואין מורידין אפלו טפה גשמים:
מנ׳ אפלו טללים ורוחות ת״ל (ויקרא כ״ו:י״ט) ונתתי את שמ׳ כברזל או בית השלחין יהו עושין פירות ת״ל ואת ארצכם כנחושה:
והאדמה לא תתן את יבולה אפלו לא ניפלה:
והאדמה לא תתן את יבולה אף לא שאתה מביא לה או יהא אילן עושה פירות ת״ל (שם כ) ועץ השדה לא יתן פריו או יהוא עושין עצים להסיק בהן את התנור ואת הכירים ת״ל ועץ השדה לא יתן פריו או ילך לו לחוצה לארץ ויהיה שרוי בטובה ת״ל (דברים כ״ח:כ״ג) והיו שמיך אשר על ראשך נחשת בכל מקום:
ואבדתם מה׳ מעל הא׳ אחר כל יסורין שאני מביא עליכם אני מגלה אתכם:
קשה גלות שהיא שקולה כנגד הכל שנ׳ (דברים כ״ט:כ״ז) ויתשם ה׳ מעל אדמ׳ ואומ׳ (ירמיהו ט״ו:ב׳) והיה כי יאמרו אליך אנא נצא ואמרת אליהם אשר למות למות ואומ׳ (עמוס ז׳:י״ז) כה אמר ה׳ אשתך בעיר תזנה ואומ׳ (ירמיהו כ״ב:י׳) אל תבכו למת זה יהויקים מלך יהודה ומה נאמ׳ בו (שם יט) קבורת חמור יקבר בכו בכה להולך זה כניה מלך יהודה (שם נ״ב:ל״ג) ושנא את בגדי כלאו ונתן את כסאו מעל כסא המלכים אשר אתו בבבל נמצינו למדין שנבלת יהויקים מלך יהודה שהיתה מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה חביבה מחייו של יכניה מלך יהודה שהיה כסאו מעל כסא המל׳ ואוכל ושותה בטרקליני מלכים:
ואבדתם מהרה מיד אני מגלה אתכם ואיני נותן לכם ארכא אם תאמרו אנשי מבול ניתן להם ארכא מאה ועשרים שנה אנשי מבול לא היה להם ממי ילמדו אתם יש לכם ממי תלמודו:
ד״א ואבדתם מהרה גולה אחר גולה וכן את מוצא בשבט יהודה ובנימין גולה אחר גולה אחר גולה גלו בשנת שבע לנבוכדנצר ובשנת שמונה עשרה ובשנת עשרים ושלש ר׳ יהושע בן קרחה מושלו משל לה״ד ללסטיס שנכנס לשדה של בעל הבית קצר (קופתו) [קמתו] ולא הקפיד בעל הבית קצר בשבלים ולא הקפיד בעל הבית עד שתפש בקופתו ויצא וה״א (ישעיהו ח׳:כ״ג) כי לא מועף לאשר מוצק לה כעת הראשון הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי:
ר׳ שמעון בן יוחאי אומ׳ אם מי שנ׳ בהן מהרה לא גלו אלא לאחר זמן קל וחומר למי שלא נאמר בהן מהרה:
ד״א ואבדתם מהרה אע״פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצוינים במצות שכשתחזורו לארץ לא יהו עליכם חדשים:
משלו מלה״ד למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה ואמ׳ לה הוי מתקשטת בתכשיטין שכשתחזורי לא יהו עליך חדשים כך אמר הקב״ה בני היו מצוינים במצות כשתחזורו לא יהו עליכם חדשים הוא שירמיה אומ׳ (ירמיהו ל״א:כ׳) הציבי לך ציונים שימי לך תמרורים:
הצי׳ לך צי׳ אלו מצות שישראל מצוינין בהן:
שימי לך תמ׳ זה חרבן בית המקדש וה״א (תהלים קל״ז:ה׳) אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני:
שיתי לבך למסלה דרך הלכת אמר להן הקב״ה לישראל ראו באלו דרכים הלכתם ועשו תשובה מיד אמר להם אתם חוזרים לעריכם שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אלה:
ד״א ואבד׳ מה׳ מ׳ האר׳ מעל הארץ הטובה אתם גולים ואין אתם גולים לארץ טובה כיוצא בה:
שלשה דברים ניתנו על תנאי ושלשה שלא על תנאי:
אלו שניתנו על תנאי ארץ ישראל ובית המקדש ומלכות בית דוד:
ארץ ישראל מנ׳ שנ׳ (דברים י״א:י״ג) והיה אם שמע תשמעו אל מצ׳ ונתתי מטר אר׳ בע׳:
וסרתם וע׳ אלה׳ אח׳ וחרה אף ה׳ בכם וע׳ את הש׳ ואבד׳ מהרה מ׳ הא׳ הטו׳:
בית המקדש מנ׳ ת״ל (מלכים א ו׳:י״ב) הבית הזה אשר אתה בונה אם תלך בחק׳ ושכנ׳ בתוך בני ישראל:
ואם שוב תשובון אתם ובניכם מאחרי ולא תשמעו מצותי וחקתי אשר נתתי לפניכם והלכתם ועבד׳ אלה׳ אח׳ והבית הזה יהיה עליון כל עובר עליו ישום וישרק (שם ט׳:ח׳):
ומלכות בית דוד מנין אם ישמ׳ בניך בריתי (תהלים קל״ב:י״ב):
ושמתי לעד זרעו (שם פ״ט:ל״ז):
אם יעזבו בניו תורתי ופקדתי בשבט פשעם:
ואלו שלא ניתנו על תנאי התורה:
שנ׳ (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה:
קריאת יש׳ בנים שנ׳ בנים אתם לה׳ אלה׳:
ואפלו בשעת הכעס הן קרויין בנים שנ׳ (ישעיהו ל׳:א׳) בנים סוררים בנים סכלים המה (ירמיהו ד׳:כ״ב) בנים משחיתים (ישעיהו א׳:ד׳) ברית כהונה שנ׳ (במדבר י״ח:י״ט) ברית מלח עולם הוא:
וְיִתְקַף רוּגְזָא דַּייָ בְּכוֹן וְיֵיחוֹד יָת שְׁמַיָּא וְלָא יְהֵי מִטְרָא וְאַרְעָא לָא תִתֵּין יָת עֲלַלְתַּהּ וְתֵיבְדוּן בִּפְרִיעַ מֵעַל אַרְעָא טָבְתָא דַּייָ יָהֵיב לְכוֹן.
and the anger of the Lord be aroused against you, and He shut up the skies that there be no rain, and the earth yield not her fruit, and you perish soon from off the good land which the Lord will give you:
דלא יתקף רוגזה די״יא בכון ויעצור ית שמייא ולא יהוי מטר וארעא לא תתןב פירי עללתהג ותסופוןד בופריעה מן עלוי ארעא טבתה דממרא די״י יהב לכון.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״אלהכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תתן״) גם נוסח חילופי: ״יתן״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פירי עללתה״) גם נוסח חילופי: ״ית עללתה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותסופון״) גם נוסח חילופי: ״ותי⁠{ש}⁠תצון״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בופריע״) גם נוסח חילופי: ״בפ׳⁠ ⁠⁠״.
ויתקף רוגזא די״י בכון ויחוד ית ענני שמיא ולא יחתון מיטרא וארעא לא תיתן עללתא ותיבדון בסרהוביא מעילוי ארעא משבחא די״י יהיב לכון.
and the Lord's anger be provoked against you, and He shut up the clouds of heaven, and let not the rain come down, and the earth yield no provender, and you perish soon from off the glorious land which the Lord shall give you.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ
השמים נעצרים משום חטאי בני אדם
בֹּא רְאֵה, בִּזְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁגִּיחַ בָּעוֹלָם לָדוּן אוֹתוֹ וּמוֹצֵא רְשָׁעִים בָּעוֹלָם, מַה כָּתוּב? (דברים יא) וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ.
וְאָז - וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה. שֶׁהֲרֵי מִשּׁוּם חֲטָאֵי בְּנֵי הָאָדָם הַשָּׁמַיִם נֶעֱצָרִים וְלֹא נוֹהֲגִים בְּחֻקּוֹתֵיהֶם כָּרָאוּי.
המפר את ברית הקודש גורם להתפרדות בין ישראל לאביהם
וּבֹא וּרְאֵה, אוֹתָם שֶׁלֹּא שׁוֹמְרִים אֶת בְּרִית הַקֹּדֶשׁ הַזּוֹ, גּוֹרְמִים הִתְפָּרְדוּת בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וְכָתוּב וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר. שֶׁזֶּהוּ כְּמוֹ שֶׁמִּשְׁתַּחֲוֶה לֵאלוֹהַּ אַחֵר, שֶׁמְּשַׁקֵּר בְּאוֹת הַבְּרִית הַקְּדוֹשָׁה הַזּוֹ.
וכשהברית נשמרת הקב״ה מריק ברכה בעולם
וְכַאֲשֶׁר הַבְּרִית הַקְּדוֹשָׁה נִשְׁמֶרֶת בָּעוֹלָם כָּרָאוּי, אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בְּרָכוֹת לְמַעְלָה לְהָרִיק בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח) גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים נַחֲלָתְךְ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּה. גֶּשֶׁם נְדָבוֹת - זֶהוּ גִּשְׁמֵי רָצוֹן, כְּשֶׁמִּתְרַצֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְרוֹצֶה לְהָרִיק לָהּ בְּרָכוֹת, אֲזַי נַחֲלָתְךְ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּה.
(זהר בראשית דף קפט:)
פַיַשׁתַּדֻ גַ׳צַ׳בֻּ אַללַהַ עַלַיְכֻּם פַיַחבִּסֻ אַלּמַטַרַ מִןַ אלסַּמַאאִ וַ אַלּאַרץֻ׳ לַא תֻנבִּתֻ אַדַאאַהַא פַתֻבַּאדֻוןַ בִּסֻרעַתֵ עַןִ אלּבַּלַדִאלגַיִּדִ אַלַּדִ׳י אַללָּהֻ מֻעטִיכֻּם אִיאהֻ
ולכך תתחזק חמתו של ה׳ עליכם, ואזי יכלא את הממטרים מן השמים, והאדמה לא תצמיח את תפקודה אזי תהיו אבודים במהירות מעם-הארץ הטובה אשר ה׳ נותן אותה לכם.
את יבולה – אף מה שאתה מוביל לה,⁠א כעניין שנאמר: זרעתם הרבה והבא מעט (חגי א׳:ו׳).
ואבדתם מהרה – על כל שאר הייסורים, אגלה אתכם מן האדמה שגרמה לכם לחטוא. משל למלך ששילח בנו לבית המשתה, והיה יושב ומפקדו: אל תאכל יותר מצורכך שתבא נקי לביתך. לא השגיח הבן,⁠ב ואכל ושתה יותר מצורכו, והקיא וטינף את בני המסיבה. נטלוהו בידיו ורגליו וזרקוהו אחורי הפלטין.
מהרה – אֵיני נותן לכם ארכא. אם תאמרו: והלא ניתנה ארכא לדור המבול, שנאמר: והיו ימיו מאה ועשרים שנה וגו׳ (בראשית ו׳:ג׳), דור המבול לא היה להם ממי ילמודו,⁠ג אתם יש לכם ממי תלמודו.⁠ד
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסרה מלת: ״לה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא נוסף: ״ההוא״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5: ״ילמדו״. בדפוס רומא: ״ללמוד״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, דפוס רומא. בכ״י מינכן 5: ״תלמדו״. בכ״י אוקספורד 34, לונדון 26917: ״שתלמודו״. בכ״י אוקספורד 165: ״שתלמדו״.
את יבולה [THE GROUND WILL NOT GIVE] ITS יבול – it will not yield even as much as what you have brought (יבול) to it (even the same quantity of seed you have sown in it), just as it is said, "You sow much, but bring in little" (Chagigah 1:6) (Sifre Devarim 43:28; cf. Rashi on Vayikra 26:20).
ואבדתם מהרה AND YOU SHALL PERISH QUICKLY – In addition to all the other sufferings I will banish you from the soil which made you sin (Sifre Devarim 43:29). A parable! It may be compared to the case of a king who sent his son to the banqueting hall and earnestly charged him, "Do not eat more than you need, in order that you may come home clean!⁠" The son, however, took no notice of this; he ate and drank more than he needed, and vomited it up and befouled all the company. They took him by his hands and feet and cast him out of the palace (Sifre Devarim 43:23).
מהרה [AND YOU SHALL PERISH] QUICKLY – I will give you no respite. But if you ask: Was not respite given to the generation of the flood, as it is said, "His days shall be (i.e. a respite shall be given him for) one hundred and twenty years" (Bereshit 6:3)? Then I reply: The generation of flood had no one from whom to learn, but you have someone from whom to learn (Sifre Devarim 43:31).
וחרה אף ה׳ בכם ועצר – אמר להם הקב״ה הכנסתי אתכם לארץ קדושה להיות קדושים אם שמרתם הרי מוטב ואם לאו וחרה אף ה׳ בכם:
פס׳: וחרה אף ה׳ בכם1שומעני (שאין) הם כלין לעולם ת״ל ועצר את השמים ולא יהיה מטר. ה׳ מיני פורעניות מביא עליהן. וחרה נאמר כאן חרון ונאמר להלן חרון (שמות כ״ב:כ״ג) וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב 2מה להלן חרב אף כאן חרב. מצאנו שכל מקום שנאמר הרי אף חמש פורעניות הם. חרב ודבר וחיה רעה ועצירת גשם וגלות.
ד״א: וחרה אף ה׳ בכם – ולא באומות העולם שיהו אומות העולם שרויין בטובה והן שרויין ברעה.
ועצר את השמים3שיהו העננים מעונין ועומדין ואין מורידין אפילו טיפת גשמים.
והאדמה לא תתן את יבולה – אפילו מה שאתה מוביל לה שהוא הזרע.
ואבדתם מהרה – מאחר שיסורין באין עליכם מיד אני מגלה אתכם ואיני נותן לכם ארוכה בארץ. ואם תאמר היאך נתן ארוכה לאנשי דור המבול ק״כ שנה לפי שלא היה להם מה שילמודו. אתם יש לכם מה שתלמודו.
ד״א: ואבדתם מהרה – גולה אחר גולה. אמר ר׳ שמעון בן יוחאי ומה מי שנאמר בהם מהרה לא גלו אלא לאחר זמן 4קל וחומר למי שלא נאמר בהן מהרה.
מעל הארץ הטובה – ע״י שנתבטלו מן התורה שנקראת טובה שנאמר (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:
1. שומעני שהם כלים מהעולם כצ״ל וכ״ה בספרי:
2. מה להלן חרב וכו׳. בספרי מסיים פסוקים חרון אף על כל החמשה מיני פורעניות:
3. שיהיו עננים טעונים גשמים ועומדין כצ״ל:
4. ק״ו למי שלא נאמר בו מהרה. והיינו האומות ובספרי מסיים הקרא (יחזקאל ל״ח:ח׳) מימים רבים תפקד באחרית השנים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

יבולה – פירשתיו (ראב״ע ויקרא כ״ו:ד׳).
ואבדתם מהרה מעל – שיגלו ממנה כאובדים ברעב.
(יז-יח) ואחר שהיתה הארץ טובה, על כן אתם חייבים שתשימו אלה הדברים על לבבכם.
HER FRUIT. I have previously explained the meaning of yevulah (her fruit).⁠1
AND YE PERISH QUICKLY. They will be exiled from the land like those who perish in hunger.⁠2
(17-18) Now, since the land is good, you are therefore obligated to take these words to heart.⁠3
1. See Ibn Ezra on Lev. 26:4.
2. In other words, you will be driven from the land by hunger.
3. So that you are not exiled from the land.
ועצר את השמים – כל זמן שאתה עובד הקב״ה, הוא זן אותך, אבל אם אתה עובד אלהים אחרים, לא יזון אותך כדי לעובדם. הן יזונו אותך אם יוכלו.
ואבדתם מהרה – מהרה דהקב״ה – תמני מאה וחמשין {ותרתין} (בבלי גיטין פ״ח:).
ועצר את השמים – AND HE WILL SHUT UP THE SKY – The whole time that you serve the Blessed Holy One, He will sustain you, but if you serve foreign gods, He will not sustain you in order to serve them. They can sustain you if they are able.
ואבדתם מהרה – AND YOU SHALL PERISH QUICKLY – “quickly” for the Blessed Holy One – eight hundred and fifty {two} [years] (Bavli Gittin 88b:1).
ואבדתם – לשון גלות1 כמו האובדים בארץ אשור (ישעיהו כ״ז:י״ג).
1. בדומה באבן עזרא.
ואבדתם, "you will become lost,⁠" the reference is to exile, similar to when the prophet Isaiah 27,13 refers to the exiles from Ashur returning to their homeland as האובדים בארץ אשור, "the ones who were lost in the land of Ashur.⁠"
ועצר את השמים ולא יהיה מטר – זהו שהזכיר למעלה למטר השמים תשתה מים, כי לכך לא נתן לך ארץ משקה כארץ מצרים כדי שלא תהיה ההשקאה בידך והייו תמיד עיניך נשואות אליו למפתח גשמים שבידו.
ודע כי נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע במסכת תענית פרק קמא המטר מאין בא, ר״א אומר כל העולם כולו ממי אוקיאנוס הוא שותה, שנאמר (בראשית ב׳:ו׳) ואד יעלה מן הארץ והשקה, רבי יהושע אומר ממים העליונים הוא שותה, שנאמר למטר השמים תשתה מים. וכל אחד ואחד יש לו ראיות חזקות, ר״א יש לו ראיה ממה שכתוב (תהלים ל״ג:ז׳) כונס כנד מי הים נותן באוצרות תהומות, מי גרם לאוצרות שימלאו, תהומות, וזו ראיה שהמטר ממי אוקיאנוס, ומה שמי אוקיאנוס מלוחין ומי המטר מתוקין, מתמתקין בעבים. ור׳ יהושע יש לו ראיה ממה שכתוב (שם ק״ד) משקה הרים מעליותיו, ואמר רבי יוחנן מעליותיו של מעלה, דתניא מים העליונים במאמר הן תלוין ופירותיהן מי גשמים שנאמר (שם) מפרי מעשיך וגו׳. דברי החכמים האלה דברי אלהים חיים הן, ואפשר להיות כי נאמנו דברי שניהם, כי לפעמים המטר יורד מן השמים כלומר ממים העליונים, ולפעמים ממי אוקיאנוס שהן מים תחתונים, ואותו שהוא ממי אוקיאנוס אינו נקרא מטר אלא גשם, מלשון גשמות ודבר גופני, ואותו שהוא ממים העליונים נקרא בשם שניהם בלשון מטר ובלשון גשם, נקרא בלשון גשם (ישעיהו נ״ה:י׳) כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים, ונקרא בלשון מטר, למטר השמים תשתה מים, (דברים כ״ח:י״ב) את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו וגו׳, ועצר את השמים ולא יהיה מטר. ומצינו בפרשת המבול שתי לשונות, מטר וגשם, שנאמר (בראשית ז׳:ד׳) אנכי ממטיר על הארץ, וכתיב (שם) ויהי הגשם על הארץ, לפי ששם נבקעו כל מעינות תהום רבה, תהום עליון ותהום תחתון.
ומצאתי בפרקי רבי אליעזר פרק ה׳ סיוע לדברי אלה, הוא שאמר שם העבים שואבין מן התהומות שנאמר (תהלים קל״ה:ז׳) מעלה נשיאים מקצה הארץ, ובכל מקום שמפקיד להם המלך הם מגשימים, ומיד הארץ היא מעוברת וצומחת כאשה אלמנה שהיא מעוברת מזנות, אבל כשירצה הקב״ה לברך צמח האדמה המטר בא מן השמים שהם מים זכרים, ומיד הארץ מעוברת ומצמחת זרע של ברכה. שנאמר (דברים כ״ח:י״ב) יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב את השמים, עד כאן.
ויש לך להתעורר בשם מטר שהוא מיוחס לשמים ברוב המקומות שבתורה, כי יש הפרש גדול בין המלות ויש בחלוקי הלשונות ידיעה מופלאה וחכמה מפוארה, ותן אל לבך מהו, (איוב ל״ז:ו׳) וגשם מטר, כי לשלג שתחת כסא הכבוד אמר שיחזור ארץ, ולגשם שהוא הגוף שיחזור מטר, וכבר אמרו רז״ל הפך בשרו ללפידי אש, וזהו (תהלים קל״ה:ז׳) ברקים למטר עשה, כי לפי פשוטו של כתוב יתחייב שיהיו ברקים נראין עם המטר לעולם, ואינו כן.
ואבדתם מהרה – אם ח״ו תעבדו עבודה זרה תהיו גולין מעל הארץ הטובה לפי שהארץ אינה סובלת עוברי עבירה, וכן אמר הכתוב (ישעיהו י״ג:ט׳) וחטאיה ישמיד ממנה. ומשלו רז״ל משל למה הדבר דומה, לאדם שהוא מוליך בנו לבית המשתה והיה מזהירו שלא יאכל יותר מדאי כדי שיבא נקי לביתו, לא השגיח הבן ואכל ושתה יותר מדאי, הקיא וטנף כל בני המשתה, מה עשו בני המשתה נטלוהו בידיו וברגליו וזרקוהו אחרי פלטרין.
ועצר את השמים ולא יהיה מטר, "He will lock the heaven and there will not be any rain.⁠" This is a reference to verse 11 where the drinking of water is credited to the rain which emanates in heaven. The reason God did not provide the Israelites with a land irrigated by rivers is in order that such irrigation should not be dependent on their own labor and they would not feel dependent on God. A land which requires rainfall to provide its water resources is a land whose inhabitants must turn to God pleading for such rainfall to materialize.
We find a disagreement between the scholars Rabbi Joshua and Rabbi Eliezer in Taanit 9 as to the precise origin of rain.
Rabbi Eliezer holds that all the waters in our terrestrial universe originate in the oceans (and are recycled via the sky). He bases his opinion on Genesis 2,6 that a mist rose from earth before it had ever rained. Rabbi Joshua believed that the earth gets its rainfall directly from heaven, seeing the Torah told us in our portion "you will drink water which originates in the rain from heaven.⁠" Each one of the scholars has weighty arguments. Rabbi Eliezer cites a powerful proof from Psalms 33,7: "He heaps up the ocean waters like a mound, stores the 'deep' in vaults. Who caused the vaults to be filled with water? The "deep", i.e. the waters of the ocean.⁠" This appears to be proof that rain water originates in the ocean. How do we account for the salt in the waters of the ocean and the absence of such salt in rain water? We assume that while traveling as clouds the waters that had emerged from the ocean are being sweetened.
Rabbi Joshua cites proof for his opinion that the rain waters originate in heaven from Psalms 104,13: "He waters the mountains from His lofts.⁠" Rabbi Yochanan said that the word מעליותיו in that verse refers to "celestial lofts.⁠" He quotes a Baraitha in Taanit 10: "the waters of the 'upper' regions are suspended by an utterance of God, their 'fruit' is the rain water.⁠" We know this from Psalms 104,13 which describes them as פרי מעשיך תשבע ארץ, "by the fruit of Your works the earth is sated.⁠" The words of these scholars are truly divinely inspired.⁠" It is entirely possible that both scholars are correct and that sometimes the rain waters originate in the oceans whereas on other occasions they are of celestial origin. The key to understanding the phenomena in question lies in the use by the Torah of two different words for the word rain, גשם and מטר, respectively. The word גשם refers to something physical, i.e. rain originating in the ocean, whereas the rain originating in the celestial spheres is described by using both the name גשם and the name מטר, (compare Isaiah 5,10, or Deut. 28,12). When the deluge occurred we also find that it consisted both of מטר and of גשם, compare Genesis 7,4 and 7,12.
I have found support for my thesis in Pirke d'Rabbi Eliezer chapter 5. The text there reads as follows: "the thick clouds draw their water from the 'deep,' i.e. oceans as we know from Psalms 135,7: "He makes clouds rise from the end of the earth.⁠" In every place where the King directs them they unload their rain and the earth immediately responds by becoming pregnant and growing vegetation much like a woman who was a widow and has become pregnant through engaging in harlotry.⁠" However, when God really wants to bless the vegetation on earth the rain originates in the celestial spheres which are masculine regions. The earth then becomes pregnant immediately and produces vegetation which reflects God's blessing. This is the meaning of Deut. 28,12: "may the Lord open for you His good store, the heaven.⁠" Thus far Pirke d'Rabbi Eliezer.
If you will peruse the Torah you will find that the word מטר, is associated with שמים, "heaven,⁠" in most instances when it occurs. There is a considerable difference in the meanings of גשם and מטר respectively. The distinctions between different meanings as reflected by different words in a language reflect a deep-rooted wisdom. Consider for a moment the combination of the words וגשם מטר in Job 37,6. Elihu had previously said that the snow which originates beneath the throne of God's glory returns to earth whereas the rain which is of physical origin turns into מטר, a most remarkable and inexplicable phenomenon. Our sages have already stated God turns flesh into streaks of lightning. This is the meaning of Psalms 135,7 "He turns flashes of lightning into rain.⁠" If we were to accept the verse at face value the meaning is that rain should always be accompanied by lightning, something which contradicts our experience. We may therefore conclude that the מטר mentioned there is not a phenomenon visible on earth. Clearly, the only thing we can be sure about is that the terms גשם and מטר cannot always be used interchangeably.
ואבדתם מהרה, "and you will perish quickly, etc.⁠" if you were God forbid to serve idols you will be exiled from Eretz Yisrael, a good land which does not tolerate sinners for long. We also have a verse in Isaiah 13,9 which states וחטאיה ישמיד ממנה, "and it wipes out the sinners on it (the earth).⁠" Our sages (Sifri Eikev on the word והשתחויתם) have illustrated this concept by a parable. A father leads his son on the way to a feast and warns him not to overeat there so that he would return home from the feast looking clean. The son paid no heed to the warning; he overate, vomited and returned home in utter disgrace after he had dirtied all the other participants at that feast. How did the other guests at that feast react to such conduct? They took the son in question by his hands and feet and tossed him out of the palace.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

את יבולה אף מה שאתה מוביל לה. בספרי והוא הזרע שהוביל מביתו לשד׳ שאף כשיעור ההוא לא תתן דאס״ד יבולה הוא תבואתה הנהוג לה למה לי הרי כבר נאמר ועצר את השמים ולא יהיה מטר ומסתמא לא תתן את יבולה הנהוג לה בת״כ יבולה מענין יובילו שי למורא יובילנו עיר מבצר לא מענין יבול הרים ירעה שהיא מענין תבואה ומזה הטעם עצמו דרשו בת״כ ונתנה הארץ יבולה לא כדרך שהי׳ עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון:
ואבדתם מהרה על כל שאר היסורין אגלה אתכם מן האדמה. פירוש אין המאמר הזה נמשך מעצירת המטר רק הוא מאמר בפני עצמו כאילו אמר וגם אוסיף לכם יסורין אחרי שאגלה אתכם מן הארץ וכן שנינו בספרי אחר כל הייסורין שאני מביא עליכם אני אגלה אתכם קשה גלות ששקולה כנגד הכל אבל מה שאמר מן האדמה שגרמה לכם לחטא לא ידעתי מהיכן למד זה ומי הכריחו לומר כן והלא המשל שהביא על זה והוא מה ששנוהו בספרי מורה שסבת גלוחם הוא כדי ליסרם על חטאתם מפני שעברו על מצותיו לא מפני שהארץ גרמה להם לחטא.
ושמא יש לומר שפי׳ מגרה להם לחטא אינו אלא שמרוב הטובות שהיו לה שהיא ארץ זבת חלב ודבש אכלו ושבעו ודשנו ומרוב המאכל והמשתה פנו אל אלהים אחרים על דרך אכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים לא שהאדמה פשעה בגרמה זו:
מהרה איני נותן לכם ארכא. לשוב כמו שנתתי לדור המבול וכך שנינו בספרי מיד אני מגלה אתכם ואיני נותן לכם ארכא:
ואמר שאז יחרה אף ה׳ בהם. ר״ל כי בעבור שלא יראתם מלהקציפו יקצוף עליכם ויעצור את השמים ולא יהיה מטר. ולפי שענין התבואות השמי׳ הם הפועלי׳ אותם בתנועותיהם והארץ מתפעלת. לכן אמר ועצר את השמי׳ ולא יהיה מטר שהוא הפועל והאדמ׳ גם היא מצד טבעה תעקר ולא תהי׳ הגונה ומוכנת לתולדת התבואות וזהו והאדמה לא תתן את יבולה. על דרך מה שאמר (פ׳ בחקותי) ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה. ומהעדר המטר וחוסר התבואות תבאו לאבדן במעט מהזמן מעל הארץ הטוב׳ אשר אנכי נותן לכם ר״ל אשר אנכי נתתי לכם להיותה טובה זבת חלב ודבש. הרי לך שבהעצר המטר לא לבד תאבדנה התבואו׳. אבל גם אתם תאבדו מן הארץ. הנה ביאר בז׳ שעבוד׳ הארץ האמתית היא באהבה וביראה לפי שימשכו מהם התועלו׳ הגדולו׳ והעצומו׳ אשר זכר בעצם הארץ ודשנותה. ובספרי ר׳ שמעון בן יוחאי אומר ככר ומקל ירדו כרוכים מן השמי׳. אמר להם אם עשיתם את התור׳ הרי ככר לאכול ואם לאו הרי מקל ללקות. והיכן פירושו של דבר (ישעיהו א׳) אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו. ר׳ אליעזר המודעי אומר ספר וסייף יצאו כרוכים מן השמי׳. אמר להם אם אתם עושים את התורה הכתוב׳ בזה הרי אתם נצולים מזה. ואם לאו אתם לוקין וכו׳. היכן פירושו של דבר (פ׳ בראשי׳) ויגרש את האדם וגו׳. ואת להט החרב המתהפכת וגו׳. הנה רשב״י עשה המשל בככר שהוא המורה על רוב הטוב׳ ובמקל שהוא הענש. ועם הענש הקטן שאינו דבר ממית כדי לכלול השכר הנמשך מהאהב׳. והענש אשר עליו תהי׳ הירא׳. אמנם ר׳ אליעזר המודעי אמר שלא הוצרך הקב״ה ליעדם בשכר. כי אם ביראת הענש. וגם זה מופלג וגדול כסייף לא קטן כמקל. והנה שם בספרי פירשו הפרש׳ הזאת כלה בשבחה של א״י. כמו שכתב (דברים י׳) רש״י ז״ל. אבל הנראה כפי פשט הדברים וקשור הפרשיות הוא מה שכתבתי. והיעודים האל׳ כלם מורים שהם כנגד הצבור. כי לא יעשה הקב״ה הנסים לתת את מטר הארץ בעתו ולהוסיף התבואו׳ או שיעצור את השמי׳ ויבשו רק על מעשה רוב העם. אבל היחיד בזכותו הוא יחיה ובעונו ימות. והבינוני׳ בדרך מנהגו של עולם יעשה עמהם טובה כדרכם וכעלילות׳ וכמו שכתב הרמב״ן.
ואבדתם מהרה – ברעב הרע מן החרב, לפיכך ״השמרו לכם״ (פסוק ט״ז).
and as a result of such a development ואבדם מהרה, from hunger, which is a more painful death than dying by the sword.. Therefore, remain on guard!
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

אף מה שאתה מוביל לה. דאם לא כן, הרי כבר כתיב ״ועצר את השמים ולא יהיה מטר״, ואם כן מהיכא יהיה יבולה, אלא אף מה שאתה מוביל לה לא תוציא:
אף לאחר היסורין וכו׳. פירוש, שאל יקשה לך כי כאן לא נזכר רק אלו תוכחות וקללות ״ועצר את השמים ואבדתם מהרה״, ואילו בפרשת בחקתי (ויקרא כו, טז-מא) כתובים הרבה קללות מאד, אלא האי ״ואבדתם מהרה״ רצה לומר אחר כל שאר היסורים אגלה אתכם. ומה שכתב ׳לפי שגרמה לכם לחטוא׳, דלא הוי למכתב ״הטובה״, שהרי גלות הוא קשה מצד שהיו גולים, לא מפני שהיו גולים מעל הארץ הטובה, אלא שטובת הארץ גרם שיהיו חוטאים, לכך אמר ״ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה״, שגרמה לכם לחטוא:
וחרה אף: בשיטה אחת, כמ״ש1 סוף פ׳ ואתחנן. [וחרה אף⁠־ידוד].
1. כמ״ש: מ״ש דב׳ ז ד (׳וחרה אף׳).
אף מה שאתה מוביל לה כו׳. דאם לא כן יבולה למה לי, הא כבר כתיב ועצר את השמים ולא יהיה מטר, ומסתמא לא תתן יבולה הנהוג:
על כל שאר הייסורין כו׳. רצונו לתרץ, וכי בשביל שלא יהא מטר והאדמה לא תתן יבולה בשביל זה יאבדו מהרה. לכן פי׳ על כל כו׳:
שגרמה לכם לחטא כו׳. דקשה לי׳ מלת הטובה ל״ל, דהל״ל מעל ארצכם או מעל הארץ אשר ה׳ נותן לכם, ומה ליה להזכיר טובתם בקללה, אף כי מאחר שכתוב כבר והאדמה לא תתן את יבולה, וא״כ שקיל לטיבותה. אלא לומר שטובתה שהיתה טובה בשכבר הימים היא גרמה לכם לחטוא, לכך אגלה אתכם ממנה:
ואם תאמרו והלא נתנה ארכא כו׳. וא״ת והלא נתן גם לישראל ארכא אחר שחטאו. י״ל דהכי קאמר כיון שתתמלא סאתם מיד יביא עליהם פורעניות, משא״כ גבי דור המבול אע״פ שנתמלא סאתם אפילו הכי נתן להם עוד ארכא, כדכתיב (בראשית ו׳:ג׳) ויאמר ה׳ לא ידון וגו׳ מאה ועשרים שנה, ופירש רש״י אאריך להם אפי וכו׳:
לא היה להם ממי ללמוד כו׳. והא דפירש רש״י לעיל בסוף פרשת בראשית (שם ד) אע״פ שראו באבדון של דור אנוש, שעלה אוקיינוס והציף שליש העולם, לא נכנע דור המבול ללמוד מהם. י״ל שסבורים היו שהי׳ מקרה בעלמא כיון שלא הציף אלא שליש:
Even what you bring to it, etc. Otherwise why is the word יבולה (literally, "its produce") necessary? For it is already written, "He will restrain the skies and there will be no rain.⁠" It then follows that the soil will not yield its usual produce.
In addition to all the other suffering, etc. Rashi is answering the question: Just because there will be no rain and the soil will not yield its produce, is this why they will be swiftly removed? Therefore Rashi explains, "In addition, etc.⁠"
Which caused you to sin, etc. The difficulty is: Why is the word, "good" needed? Instead it should have said, "From upon your land,⁠" or, "From upon the land that Adonoy is giving you.⁠" Why should its goodness be mentioned in the curse? Furthermore, it already says, "And the soil will not yield its produce.⁠" If so, the goodness of the land has (already) been taken away. Rather the word "good" means to say: Its goodness that it had in the past is what caused you to sin. Therefore, I will exile you from it.
But you may ask, was not an extension granted, etc. You might ask: Was not an extension granted also to the Jewish People after they sinned? The answer is that Rashi is saying: As soon as the Jewish People's measure of sin is full, He would immediately punish them. However, regarding the generation of the Flood, even though their measure was full, Hashem granted them a further extension. As it is written (Bereishis 6:3), "Adonoy said, 'I will not judge… His days shall be a hundred and twenty years.⁠" And Rashi comments [there], "Until 120 years I will extend my anger [i.e. be patient] with them, etc.⁠"
[They] had no one from whom to learn, etc. Yet Rashi explained in the end of Parshas Bereishis (ibid v. 4), "Although they witnessed the generation of Enosh being destroyed, for the oceans rose up and flooded a third of the world, yet the generation of the Flood did not humble themselves to take a lesson from them"! The answer is: They attributed it to natural causes since only a third of the world was flooded.
לא תתן את יבולה – הגם שאמר ועצר את השמים חזר לומר לא תתן וגו׳, לומר אפילו תזרעו האדמה בהמשכת נהרות ומעיינות לא תוציא מה שאתם מובילים לה.
ואבדתם מהרה – פירוש אפילו ימצא לכם תבואה משנים קדומות, וכאומרם זכרונם לברכה (גיטין נ״ו.) אמרו עליו על בן כלבא וגו׳.
לא תתן את יבולה, "it will not yield its produce.⁠" Although Moses had already said that God would lock the heavens he repeated that the earth would not yield its produce to tell the people that even if they were to plant their fields adjacent to rivers and wells the earth would not produce a harvest.
ואבדתם מהוה, "and you will perish quickly, etc.⁠" Even if you somehow find a harvest dating back to previous years you will still perish. We have an illustration of this curse in Gittin 56 where the Talmud tells how Jewish zealots deliberately destroyed a 21 year supply of grain owned by a certain Kalba Savua during the siege of Jerusalem by the Romans.
ועצר את השמים – שורש עצר הונח על ההתנגדות וההכרח כנגד הנטייה כמו נעצרה נא אותך (שופטים י״ג ט״ו), שהוא היה נוטה ללכת מהם והם הפצירו בו להמתין נגד נטייתו, וכן כאן ועצר את השמים, כי דרך השמים לתת מטר, והשם יכריחם נגד טבעם לבלתי נתון מטר, ולפיכך נקרא המושל עוצר, לפי שהוא מכריח נטיית הנתונים תחת ממשלתו, אם אל חקות הצדק או אל חפצו בלבד:
יבולה – יבול הראוי לצאת ממנה:
ואבדתם מהרה – שיגלו ממנה כאובדים ברעב:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

והאדמה לא תתן את יבולה: לא היה הכתוב נצרך לפרש כי אם ״ולא יהיה מטר״ וממילא לא יהיה גידולי ארץ, דזה ידוע1, וכמבואר בבראשית (ב,ה) ״וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר וגו׳⁠ ⁠⁠״. אלא משום שיש אופן גידולי ארץ שאינו בא בטבע האדמה לבד, אלא ע״י מכונות שמוציאות כח האדמה ממרחק, וכמו שכתבתי בספר ויקרא (כו,ד) בביאור הכתוב ״ונתנה הארץ יבולה״, דזה האופן נקרא ׳יבול׳2, וזה האופן אפשר שבא גם בלי גשם. משום הכי הוצרך הכתוב לפרש ד״האדמה לא תתן את יבולה״ ולא תצליח פעולת האדם בה.
1. אך רש״י יישב זאת וכתב: אף מה שאתה מוביל לה, כענין שנאמר ״זרעתם הרבה והבא מעט״.
2. לשון רבינו שם: ״יבולה״ משמעו הולכה ממקום למקום, כמו שכתבתי (ויקרא כה,י) בפירוש ״יובל״. ונכלל בזה פירוש שאין באין ע״י הזריעה וגידול במקומו, אלא ממציאים כוחות הארץ מרחוק ומעומק עד שנעשו הפירות גדולים מהרגלן...
ואבדתם מהרה – כי מכת בצורת גדולה מכל המכות (רש״י פרשת וארא על פסוק כי עתה שלחתי את ידי) ובה נתלות יתר המכות דבר וחרב והבאות לרגליהן.
וחרה... בכם – ז׳:ד׳.
לא תתן את יבולהויקרא כ״ו:כ׳ (השוה שם כ״ו:ד׳, גם ״הארץ״).
ואבדתם מהרה – ד׳:כ״ו. על פי הפסוק ההוא (ועוד פסוקים אחרים) מגיה השומרוני גם כאן ״מהר״.
וחרה אף ה׳ – תניא, רבי ישמעאל אומר, נאמר כאן וחרה אף ה׳ ונאמר להלן (פ׳ משפטים) וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, מה להלן חרב אף כאן חרב1 (מכילתא פ׳ משפטים)
ועצר את השמים – תנא רב יוסף, ועצר את השמים – מן העבים ומן הרוחות, או אינו אלא מן המטר, כשהוא אומר ולא יהיה מטר הרי מטר אמור, הא מה אני מקיים ועצר את השמים, מן העבים ומן הרוחות.⁠2 (תענית ג׳:)
ועצר את השמים – אמר רב חסדא, גשמים שירדו כדי לגוף בהן פי חבית אין בהם משום ועצר את השמים.⁠3 (שם ו׳:)
ועצר את השמים – אמר רב חסדא, גשמים שירדו קודם ועצר אין בהם משום ועצר,⁠4 אמר אביי, לא אמרן אלא קודם ועצר דאורתא, אבל קודם ועצר דצפרא יש בהם משום ועצר, דענני דצפרא לית בהו ממשא.⁠5 (תענית ו׳:)
ועצר את השמים – אמר רב חסדא, גשמים שירדו על מקצת מדינה ועל מקצת מדינה לא ירדו אין בהם משום ועצר6. (שם שם)
ועצר את השמים – אמר רבי זעירא מדיהבת, אין הגשמים נעצרים אא״כ נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה, דכתיב ועצר את השמים ואבדתם מהרה.⁠7 (תענית ז׳:)
ועצר את השמים – אמר ריש לקיש, נאמרה עצירה באשה כי עצר ה׳ בעד כל רחם (פ׳ וירא) ונאמרה עצירה בגשמים, לפי שבשעה שהשמים נעצרין מלהוריד מטר דומה לאשה שמחבלת ואינה יולדת.⁠8 (שם ח׳:)
ואבדתם מהרה – תניא, מפני מה קורין שלש פרשיות אלו בכל יום, א״ר לוי, מפני שעשרת הדברות כלולות בהן, לא תרצח – ואבדתם מהרה, מאן דקטיל מתקטיל.⁠9 (ירושלמי ברכות פ״א ה״ה)
ואבדתם מהרה – מהו ואבדתם מהרה – מיד אני מגלה אתכם, דבר אחר ואבדתם מהרה, גולה אחר גולה, ובן אתה מוצא בעשרת השבטים ובשבט יהודה ובנימין גולה אחר גולה10 (ספרי).
1. שם בפ׳ משפטים כתיב לשון זה לענין ענוי אלמנה ויתום, וענין ההיקש הוא ע״פ מש״כ במו״נ ח״א פל״ז שלא נמצא בפסוק חרון אף וכעס בהקב״ה רק בעון עבודת כוכבים, והנה אותו הפסוק דפ׳ משפטים סותר זה הכלל שהרי איירי שם בענוי אלמנה ויתום וכתיב וחרה אפי, ולכן דריש שבא להשוות חרון אף על דבר זה כחרונו על עבודת כוכבים, דכמו כאן עצירת גשמים וגלות [כמבואר בפסוק ואבדתם מהרה] כך התם בעון ענוי אלמנה ויתום יהיה ג״כ עצירת גשמים וגלות, ומדאין היקש למחצה הוקש גם להיפך, מה התם בענוי אלמנה ויתום כתיב הריגה בחרב אף כאן בעבודת כוכבים היא כן.
2. ומבואר מזה דגם עבים ורוחות נעצרות כדכתיב ועצר. ומפרש בגמרא דלא כל העבים ולא כל רוחות נעצרים אלא רק עבים הבאים לאחר המטר, אבל הני שבאים קודם המטר אין נעצרות, וכן רוח מצויה אין נעצר, ונ״מ בזה דאין מחויבים להתפלל על עבים ורוחות הדרושות לגידול התבואות, יען כי מכיון שישנם עבים ורוחות שאין נעצרות לא חייבוהו חכמים להזכיר משום אלה הנעצרות.
3. ר״ל ששתת מן המים עד שנעשה תוחה כל כך שיכול לעשות מגופת חבית בלא תוספת מים, אין בזה משום קללת ועצר אע״פ שגוזרין תענית, ונ״מ בזה י״ל ע״פ המבואר ביבמות ע״ח ב׳ דכשיש רעב בעולם מחמת עצירת גשמים צריך לבדוק בעבירות עבודת כוכבים וזנות הגורמות לעצירת גשמים, על זה אמר כיון שאם ירדו גשמים בערך ובמדה כזו אין זה בכלל קללת ועצר שיבדקו בעבירות ההם, וכן הכונה בדרשות הבאות.
4. ר״ל קודם זמן ק״ש דכתיב ביה ועצר את השמים אע״פ שלא יהיה רוב גשמים אין זה סימן קללה, ונ״מ כמש״כ באות הקודם.
5. כלומר שירדו גשמים קודם ק״ש של ערבית, אבל קודם ק״ש של שחרית יש בהם משום ועצר, משום דעננים של שחרית אין בהם ממש וכמש״כ (הושע ו׳) וחסדכם כענן בקר, כלומר שאין בהם ממש, וכל זמן שלא ירדו ביום אין יפים לעולם.
6. ר״ל אין בזה קללה של ועצר, ונ״מ בארנו לעיל אות ל״ב. וטעם דבר זה משום דאותן של קצת מדינה שירדו להם גשמים יספיקו לאלה שלא ירדו להם. ופריך על זה בגמרא והכתיב (עמוס ד׳) והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה אחת תמטר וחלקה אחת לא תמטר ואמר רב יהודה אמר רב שתיהן לקללה, ומשני לא קשיא הא דאתא טובא הא דאתא כדמבעי ליה, ופי׳ המפרש [מיוחס לרש״י אבל כבר הסכימו המבקרים שאינו לרש״י] שתיהן לקללה, דגם אותה שימטיר עליה ימטיר הרבה עד שתתקלקל התבואה, ומשני לא קשיא, הא דאתא טובא הא דאתא כשיעור, ר״ל אם באחת יורד יותר מדאי הוו שתיהן לקללה ואם באחת יורד כשיעור שוב לא הוי קללה גם בזו שלא ירדו בה גשמים, מפני שאותה שתמטר תספיק לזו שלא נמטרה, ולכן הא דאמר רב חסדא דאין בה משום ועצר איירי דבהעיר או המדינה האחרת ירדו גשמים כשיעור, ומסיק בגמרא אמר רב אשי, דיקא נמי דכתיב חלקה אחת תמטיר – תהא מקום מטר, כלומר יותר מדאי.

והנה מה שפי׳ המפרש מאמר רב יהודה שתיהן לקללה דאותה שימטיר ימטיר הרבה יותר מדאי, הוא פלא, דהא זה מוקי הגמ׳ לבסוף כמ״ש, לא קשיא הא דאתא טובא וכו׳, וגם קשה שאם כבר ידע המקשן מחילוק זה בין ירד הרבה ובין ירד כשיעור, א״כ מאי מקשה על רב חסדא, ודילמא איירי רב חסדא כשירד כשיעור במדה הדרושה, וכמו דמוקי באמת לבסוף.

אבל באמת י״ל הבאור פשוט, דמ״ש רב יהודה שתיהן לקללה פירושו שמתוך שזו שלא נמטרה תקבל צרכיה מזו שנמטרה ממילא נחשבת גם לזו לקללה, מפני שהיוקר יאמיר בה מתוך שתספיק לזו שלא נמטרה, ומשני דכשירד כשיעור הדרוש תוכל אותה העיר להספיק לזולתה, מבלי שתגרע מעצמה לגרום יוקר, ודו״ק.

והנה המאמר הנזכר דרב יהודה אמר רב מובא בתענית כ׳ א׳ בסמיכות על המשנה דתענית י״ח ב׳ עיר שלא ירדו עליה גשמים אותה העיר מתענת ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות דכתיב והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, ופירש״י שכל סביבותיה מתענות מפני שאותה העיר שלא ירדו עליה גשמים תקנה התבואה מאותה העיר, [כלומר בעיירות הסביבות] ויהיה בה רעב, ועל זה איתא בגמ׳ [כ׳ א׳] אחרי שציין מאמר המשנה עיר שלא ירדו עליה גשמים וכו׳, אמר רב יהודה אמר רב ושתיהן לקללה, ופירש״י אקרא קאי, האי דכתיב על עיר אחת אמטיר ועל עיר אחת לא אמטיר שתיהן לקללה, אותה שימטיר עליה רוב גשמים שמקלקלין את התבואה ואותה שלא ימטיר אין גשמים ואין תבואה וכו׳, עכ״ל.

והיוצא מזה דרק אז הוי קללה לעיר שלא ירדו עליה גשמים, רק אם שבעיר שירדו ירדו יותר מדאי, אבל אם בעיר האחרת ירדו כשיעור הדרוש אז אין קללה גם לעיר שלא ירדו עליה, וכפשטות מאמר רב חסדא שלפנינו, גשמים שירדו על מקצת מדינה ועל מקצת מדינה לא ירדו אין בהם משום ועצר וכמו שביארנו, ובזה איירי מתני׳ עיר שלא ירדו עליה גשמים וכו׳.

ובכן קשה לי טובא על הרמב״ם ושארי פוסקים שפסקו סתם דעיר שלא ירדו עליה גשמים מתריעין ומתענין כסתם משנה הנזכרת, בעוד שלפי אוקימתא דגמ׳ הנ״ל ומאמר רב חסדא כאן וסיוע דרב אשי כאן איירי דרק אז נחשב לסימן קללה אם גם בעיירות ובמדינות הסמוכות לא ירדו גשמים כתקונם, אבל אם רק בעיר אחת לבד לא ירדו אין בכך כלום. ופליאה גדולה איך העלימו עין משתי הסוגיות שלפיהן ישתנה דין המשנה בשנוי נמרץ, וצע״ג.
7. דכך משמע ליה המשך הפרשה השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו׳, אז ועצר את השמים ואבדתם וגו׳, וכלומר דתכלית עצירת הגשמים הוא משום האבידה שאחריה, ואינו מבואר א״כ הוא דתכלית עצירת גשמים הוא משום ואבדתם, ל״ל כלל ענין עצירת גשמים, המבלי אפשר לבא להתכלית בלי אמצעי זה, וגם למה יסבלו מעצירת הגשמים אנשים כשרים שלא נתחייבו כליה, ואפשר לומר דבמכוון בא מקודם עצירת הגשמים כדי שיתעוררו ויעשו תשובה, יען כי לא יחפוץ ה׳ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה, וכמו דמצינו בנבואת יונה בנינוה כנודע.
8. ור״ל כמו שהאשה בלידתה צריכה רחמים כך השמים בעננם, וטעם דרשה זו מיתרון הלשון בכלל ועצר את השמים, דדי היה לכתוב ולא יהיה או ולא אתן מטר.
9. עיין מש״כ בדרשה כיוצא בזו לעיל בפרשה ואתחנן בפסוק שמע ישראל, וצרף לכאן.
10. אינו מפרש ואבדתם מלשון אבידה ממש, משום דא״כ הול״ל ואבדתם על הארץ ולא מעל הארץ, ולכן מפרש ואבדתם מלשון גלות דשייך שפיר לשון מעל, ומצינו השם אבד יונח על הגלות כמו ובאו האובדים בארץ אשור (ישעיהו כ״ז), וכן את האובדות אבקש ואת הנדחות אשיב (יחזקאל ל״ד), הרי דאובד אין ענינו אבידה ממש, שהרי שבים הם, וכ״מ בתו״כ פ׳ בחקתי ואבדתם בגוים אלו עשרת השבטים, אחרים אומרים אין אבדן אלא גולה, עי״ש לפנינו, וכן יתפרש לפנינו בר״פ תבא דרשת הספרי ארמי אובד אבי, מלמד שלא ירד יעקב אבינו לארם אלא להאבד, כלומר להיות גולה, יעוי״ש.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יח) וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת⁠־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל⁠־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל⁠־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל⁠־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֵיכֶֽם׃
You shall set these words upon your hearts and upon your souls, and you shall tie them as a sign on your hand, and they shall be as bands1 between your eyes.
1. as bands | לְטֹטָפֹת – For various understandings of the term, see the notes on Shemot 13:9 and 16.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[פיסקא מד]
ושמתם את דברי אלה על לבבכם – זה תלמוד תורה, וקשרתם אותם לאות על ידכם אלו תפילין, אין לי אלא תפילין ותלמוד תורה שאר מצות שבתורה מנין הרי אתה דן מבנין אב שבין שניהם לא ראי תפילין כראי תלמוד תורה ולא ראי תלמוד תורה כראי תפילין הצד השוה שבהם שהם מצות הגוף שאין תלויות בארץ ונוהגות בארץ ובחוצה לארץ כך כל מצוות הגוף שאין תלויות בארץ נוהגות בארץ וחוצה לארץ ושתלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים רבי אליעזר אומר אף החדש.
סליק פיסקא
[פיסקא מה]
ושמתם את דברי אלה על לבבכם – מגיד שנמשלו דברי תורה בסם חיים משל למלך שכעס על בנו והכהו מכה רעה ונתן רטיה על גבי מכתו ואמר לו בני כל זמן שרטיה זו על גבי מכתך אכול מה שהנאך ושתה מה שהנאך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה נזוק כלום אבל אם הגבהת אותה מיד הוא מעלה נומי כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל בני בראתי לכם יצר הרע שאין רע הימנו (בראשית ד׳:ז׳) הלא אם תטיב שאת היו עסוקים בדברי תורה ואינו שולט בכם ואם פורשים אתם מדברי תורה הרי הוא שולט בכם שנאמר (בראשית ד׳:ז׳) לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו אין משאו ומתנו אלא בך אבל אם רצה אתה תשלט בו שנאמר ואתה תמשל בו ואומר (משלי כ״ה:כ״א-כ״ב) אם רעב שונאך האכילהו לחם כי גחלים אתה חותה על ראשו, רע הוא יצר הרע שמי שברא אותו מעיד עליו שהוא רע שנאמר (בראשית ח׳:כ״א) כי יצר לב האדם רע.
סליק פיסקא
[Piska 44]
"And you shall place these words upon your hearts and upon your souls": This refers to Torah. "and you shall bind them as a sign upon your hands": This refers to tefillin. This tells me only of tefillin and Torah study. Whence do I derive (the same for) other mitzvoth? It follows inductively (binyan av), viz.: Tefillin is not (exactly) like Torah study, and Torah study is not like tefillin. Their common denominator is that they are mitzvoth pertaining to the body, which are not contingent upon the land, and they obtain both in Eretz Yisrael and outside of it — so, all mitzvoth pertaining to the body, which are not contingent upon the land, obtain both in Eretz Yisrael and outside of it. And those that are contingent upon the land obtain only in Eretz Yisrael — except arlah (viz. Vayikra 19:23) and kilayim (viz. Devarim 22:9). R. Eliezer says: (The law of) Chadash — ("new produce") too, (obtains both in Eretz Yisrael and outside it, viz. Vayikra 23:14).
[End of Piska]
[Piska 45]
"And you shall place these words upon your hearts and upon your souls": Scripture hereby apprises us that words of Torah are comparable to a drug of life. An analogy: A father strikes his son a stunning blow and places a plaster on his wound, telling him: "My son, so long as this plaster is on your wound, you may eat and drink as you wish and bathe both in hot and cold and no harm will come to you. But if you remove it, you will raise an infection.⁠" Likewise, the Holy One Blessed be He says to Israel: My children, I have created in you a yetzer hara (an evil inclination), and I have created Torah as its antidote. So long as you occupy yourselves with it, it will not prevail over you, as it is written (Bereshit 4:7) "If you do 'good' (i.e., if you occupy yourself with 'good' = Torah), it (the yetzer hara) will be 'lifted' from you.⁠" But if you do not occupy yourselves with Torah, you will be delivered into its hand, viz. (Ibid.) "But if you do not do 'good,' sin crouches at the door.⁠" And, what is more, all of its concourse is with you, viz. (Ibid.) "and to you is its desire.⁠" And if you so will, you can prevail over it, as it is written (Ibid.) "and you can rule over it.⁠" And it is written (Proverbs 25:21-22) "If your foe is hungry, feed him bread,⁠" the "bread" of Torah; "and if he is hungry give him water (= Torah) to drink. For you thereby scoop out coals upon its head,⁠" (suffocating the "great flame"). "evil" is the yetzer hara (the evil inclination). Its Creator testifies about it that it is evil, viz. (Bereshit 8:21) "for the yetzer of man's heart is evil from his youth.⁠"
[End of Piska]
ושמתם את דברי אלה על לב׳ ועל נפש׳ זה תלמוד תורה:
וקשר׳ אות׳ לאו׳ על יד׳ זו תפלין שביד:
והיו לטוטפת בין עי׳ אלו תפלין שבראש:
אין לי אלא תפלין ותלמוד תורה שאר מצות שבתורה מנ׳ הרי אתה דן מבנין אב שבין שתיהן לא ראי תפלין כראי תלמוד תורה ולא ראי תלמוד תורה כראי תפלין הצד השווה שבהן מצות הגוף ואין תלויה בארץ ונוהגת בארץ ובחוצה לארץ:
ד״א ושמתם את דברי אלה מגיד שנמשלו דברי תורה בסם חיים מושלו מלה״ד למלך בשר ודם שכעס על בנו והכהו מכת רעה ונתן רטייה על גבי מכתו ואמר לו בני כל זמן שהרטייה על מכתך אכול מה שהנייך ושתה מה שהנייך ורחץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה ניזק כלום אבל אם הגבהת אותה מיד היא עולה (נמייה) [נומי] כך אמ׳ להן הקב״ה לישר׳ בראתי לכם יצר הרע שאין רע ממנו הלא אם תטיב שאת (בראשית ד׳:ז׳) היו עוסקין בדברי תורה ואינו שולט בכם (ואין) [ואם] פורשין אתם מדברי תורה הרי הוא שולט בכם שנ׳ לפתח חטאת רבץ:
ואליך תשוק׳ כל משאו ומתנו אינו אלא בך אבל אם רצה אתה ואתה תמשל בו ואומ׳ (מש׳ כ״ה:כ״א) אם רעב שנאך האכילהו לחם:
רע הוא יצר שמי שברא אותו הוא מעיד עליו שהוא רע שנ׳ (בראשית ח׳:כ״א) כי יצר לב האדם רע מנע׳:
וּתְשַׁוּוֹן יָת פִּתְגָמַי אִלֵּין עַל לִבְּכוֹן וְעַל נַפְשְׁכוֹן וְתִקְטְרוּן יָתְהוֹן לְאָת עַל יַדְכוֹן וִיהוֹן לִתְפִלִּין בֵּין עֵינֵיכוֹן.
but lay these my words upon your heart, and upon your soul, and bind them for a sign upon your hand, and let them be for tephillin between your eyes;
ותשוון ית פתגמייה האליין תדירין על לבביכוןא ועל נפשתכוןב ותקטרון יתהון לסימן על אדרעיכון ויהווןג לתפילין על בית אפיכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לבביכון״) גם נוסח חילופי: ״לביכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נפשתכון״) גם נוסח חילופי: ״{נפש}⁠כון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויהוון״) גם נוסח חילופי: ״למיהוון״.
ותשוון ית פיתגמיי אילין על לבכון ועל נפשכון ותקטרונון יתהון כד הינון כתיבין על תפילא לאת על רום ידכון שמאליתא ויהון לתפילין קבל מוקריכון בין עיניכון.
But lay these my words upon your heart, and upon your soul, and bind them, written upon tephillin, as a sign upon the upper part (wrist?) of your left hands, and let them be for tephillin over thy forehead between thy eyes.
וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה – זוֹ תוֹרָה. וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יְדֶכֶם. אֵלּוּ תְּפִלִּין. אֵין לִי אֶלָּא תְפִלִּין וְתַלְמוּד תּוֹרָה, שְׁאָר מִצְווֹת מִנָּיִן. הֲרֵי אַתָּה דָן מִבִּנְיַן אָב שֶׁבֵּין שְׁתֵּיהֶן לֹא רְאִי תְפִלִּין כִּרְאִי תַלְמוּד תּוֹרָה וְלֹא רְאִי תַלְמוּד תּוֹרָה כִּרְאִי תְפִלִּין, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁהֵן מִצְוֹת הַגּוּף שֶׁאֵין תְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ וְנוֹהֲגוֹת בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, אַף כָּל מִצְווֹת הַגּוּף שֶׁאֵין תְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ נוֹהֲגוֹת בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, וְשֶׁתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ אֵינָן נוֹהֲגוֹת אֶלָּא בָּאָרֶץ חוּץ מִן הָעָרְלָה וְהַכִּלְאָיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הֶחָדָשׁ.

רמז תתע

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה – מַגִיד שֶׁנִּמְשְׁלוּ דִבְרֵי תּוֹרָה לְסַם חַיִּים. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהִכָּה אֶת בְּנוֹ מַכָּה גְדוֹלָה וְהִנִּיחַ לוֹ רְטִיָּה עַל מַכָּתוֹ וְאָמַר לוֹ, בְּנִי, כָּל זְמַן שֶׁרְטִיָּה זוֹ עַל מַכָּתְךָ אֱכֹל מַה שֶּׁהֲנָאַתְךָ וּשְׁתֵה מַה שֶּׁהֲנָאַתְךָ וּרְחֹץ בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן וְאֵין אַתָּה נִזּוֹק, וְאִם אַתָּה מַעֲבִירָהּ הֲרֵי אַתָּה מַעֲלֶה נוֹמֵי. כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, בָּרָאתִי לָכֶם יֵצֶר הָרָע בָּרָאתִי תוֹרָה תַּבְלִין, כָּל זְמַן שֶׁאַתֶּם עוֹסְקִין בָּהּ אֵין יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט בָּכֶם שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד׳:ז׳) ״הֲלֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת״, וְאִם אֵין אַתֶּם עוֹסְקִין בָּהּ אַתֶּם נִמְסָרִין בְּיָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּךָ שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ״, וְאִם אַתָּה רוֹצֶה אַתָּה מוֹשֵׁל בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ״. וְאוֹמֵר (מלכים א כ״ה:כ״א-כ״ב) ״אִם רָעֵב שׁ(וֹ)⁠נַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם וְגוֹ׳ כִּי גֶחָלִים אַתָּה ח⁠(וֹ)⁠תֶה עַל רֹאשׁוֹ וַה׳ יְשַׁלֶּם לָךְ״. רַע הוּא יֵצֶר הָרָע, מִי שֶׁבָּרָא אוֹתוֹ מֵעִיד עָלָיו (בראשית ח׳:כ״א) ״כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻ(וּ)⁠רָיו״.
וַצַיִּרֻוא כַּלַאמִי הַדַ׳א פִי קִלֻובִּכֻּם וַפִי נֻפֻוסִכֻּם וַאעקִדֻוהַא עַלַאמַתַּ עַלַי׳ יַדַיְכֻּם וַתַּכֻּוןֻ מַנשֻׁורַתַּ בַּיְןַ עֻיֻונִכֻּם
ושימו את דברי אלה בתוך לבבותכם ובתוך נפשתכם, וקשרו אותם לסימן על ידיכם ויהיו מוצאות לאור בין עיניכם.
ושמתם את דברי וגומ׳ – אף לאחר שתגלו הוו מצויינין במצוות, הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהו עליכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר: הציבי לך צייוניםא (ירמיהו ל״א:כ׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, לונדון 26917, וכן בפסוק: ״ציונים״.
ושמתם את דברי AND YOU SHALL PLACE MY WORDS [UPON YOUR HEART] – Even after you have been banished make yourselves distinctive by means of My commands: lay Tephillin, attach Mezuzoth to your doorposts, so that these shall not be novelties to you when you return. Similarly does it state, "Set you up distinguishing marks" (Yirmeyahu 31:21) (Sifre Devarim 43:34).
פס׳: ושמתם את דברי אלה על לבבכם – אמר להם אע״פ שאתם גולין היו רגילין בתורה ובמצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. וכן ירמיהו אומר (ירמיהו ל״א:כ״א) הציבי לך ציונים. אלו ציוני המצות. שימי לך תמרורים זה חרבן בית המקדש שימי לבך למסלה דרך הלכת. ראו כאילו הלכת ועשו תשובה ומיד אתם נגאלין שנאמר (שם) שובי בתולת ישראל.
ד״א: ושמתם – מגיד שנמשלו דברי תורה בסם חיים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

(יח) לטוטפות – פירשתי [פעמיים: בבא אל פרעה (ראב״ע שמות פירוש ראשון י״ג:ט׳) גם בואתחנן (ראב״ע דברים ו׳:ח׳).]⁠א
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 17]

(18) FOR FRONTLETS. Its meaning has been explained.⁠1
1. See Ibn Ezra on Deut. 6:8.
ולפי שלא תבא לידי כך: ושמתם את דברי אלה.
And so that you will not come to this: YOU SHALL PLACE THESE WORDS OF MINE.
על לבבכם – אצל לבבכם כמו וסכות על הארון (שמות מ׳:ג׳), ונתת על הכפורת, והוא ששנו רבותינו שתהא שימה כנגד הלב.
על לבבכם, "in your hearts;⁠" the word על usually translated as "on, above, etc.,⁠" also appears quite a few times as meaning "next to, beside,⁠" the author cites Exodus 40,3 as an example where the Torah writes: וסכותה על הארון, which is translated as: "you shall screen the ark,⁠" i.e. the dividing curtain before or beside the Holy of Holies screens the Ark from view. In our verse the meaning would be that God's word shall always be close to our hearts.
(יח-יט) ושמתם את דברי אלה – אף לאחר שתגלו הוו מצויינין במצות, הניחו תפילין עשו מזוזה, כדי שלא יהו עליכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר: הציבי לך ציונים (ירמיהו ל״א:כ׳). לשון רבינו שלמה.
וכבר כתבתי פירוש הענין הזה, כי המצות האלה חובת הגוף הם, ודינם בכל מקום כמו בארץ. אבל יש בו במדרש הזה סוד עמוקא וכבר רמזתי ממנו (רמב״ן ויקרא י״ח:כ״ה).
והנה החזיר במצות האלה תפילין ודברי תורה ומזוזה כאן פעם שנית לרמוז בהיקש הזה שנהיה חייבים בהם לאחר הגלות בחוצה לארץ, ומהם נלמוד לכל המצות שהם חובת הגוף שחיובן בכל מקום, ושנהיה פטורים בחוצה לארץ מחובת קרקע כגון תרומה ומעשרות. כך הוא נדרש בסיפרי (ספרי דברים י״א:י״ז). וכונת המדרש מפני שסמך ושמתם אל ואבדתם (דברים י״א:י״ז), אבל עיקר הכתוב בארץ, דכתיב: למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה (דברים י״א:כ״א), או יאמר: למען ירבו ימיכם (דברים י״א:כ״א) – שתשובו ותאריכו בה ימים לעולם.
ויתכן בדרך הפשט שבא להוסיף בכאן: לדבר בם, כי שם צוה ודברת אתה בם בשבתך בביתיך (דברים ו׳:ז׳), וכאן אמר שנלמד אותם את בנינו עד שידברו בם הבנים בכל שעה. וכן הוסיף בכאן: ולמדתם אותם, כי ושננתם – שיספר להם המצות, וכאן עד שילמדו אותם וידעום ויבינו אותם וטעמיהם לדבר בם עמך בכל העתים. וכן הוסיף כאן: כימי השמים על הארץ (דברים י״א:כ״א) – שהוא לדור דורים, או הם השמים והארץ הראשונים וימי עולם. והמשכיל יבין.
א. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2 חסר: ״עמוק״.
(18-19) THEREFORE SHALL YE PUT THESE MY WORDS IN YOUR HEART. "Even after you have been exiled, be distinguished by the commandments. Put on the T'fillin, attach a Mezuzah [to the doorpost of your home], so that they will not be novelties to you when you return to the Land. And so Scripture states, Set thee up waymarks.⁠"1 This is Rashi's language. Now I have already written2 on the meaning of this matter, that these commandments [the T'fillin and the Mezuzah mentioned by Rashi] are personal obligations and, as such, their laws apply in all places just as in the Land!⁠3 But there is in this Midrash4 a profound secret, and I have already alluded to it.⁠5 Now he repeated these commandments about the T'fillin, the study of the words of the Torah, and the Mezuzah, a second time6 in order to allude to this analogy, that we shall be obligated to observe them after being exiled from the Land of Israel. From these [texts] we learn that all commandments that are personal obligations are binding in all places and that, outside the Land of Israel, we are exempt from duties which apply to ground, such as heave-offering and tithes. So it is interpreted in the Sifre.⁠7 And the intent of this interpretation is suggested by the fact that he placed the expression therefore shall ye put [these my words in your heart] next to [the verse], and ye shall perish [quickly from off the good Land8 thus clearly intimating that even after ye shall perish from off the good Land you shall still put these My words in your heart]. But the main reference of the verse [even regarding personal obligations] applies to the Land, as it is written, that your days may be multiplied, and the days of your children, upon the Land;9 or it may be that the verse is stating: "that your days may be multiplied, so that you will return [to the Land] and you will prolong your days on it forever.⁠"10
In line with the plain meaning of Scripture, it is possible that he comes to add here the expression to speak of them,⁠11 for there [in the first charge to the individual] he commanded and 'thou' shalt speak — you yourself — of them when 'thou' sittest in thy house,⁠12 and here [in the charge to the community he stated that we are to teach the words of Torah to our children until they speak of them always. So also he added here and ye shall 'teach' them,⁠13 for the term v'shinantom [mentioned there]⁠14 means only that he shall "tell" them the commandments, and here [he added that the obligation extends] until they teach the words of Torah [to their children] and they understand them and their reasons [well enough] to discuss them with you at all times. So also he added here as the days of the heavens above the earth15 which means "for all generations,⁠" or it may refer to the first heaven and earth, and the days of old.⁠16 The student learned [in the mysteries of the Cabala] will understand.
1. Ibid., (21). Jeremiah lived in the time when the people were about to go into the Babylonian exile. His prophecy was thus a warning that they were to retain their distinctiveness through the commandments.
2. Above, 4:5.
3. If so, why are these commandments, which are obligatory everywhere, called "waymarks" in the exile? But there is in this Midrash etc.
4. Rashi's text comes from the Sifre, Eikev 43. Hence Ramban refers to it as "this Midrash.⁠"
5. See Vol. I, pp. 294, 331-332; Vol. III, p. 272.
6. See above 6:7-9.
7. Sifre, Eikev 44.
8. (17).
9. (21).
10. According to the first interpretation, the main reference of the verse put these My words in your heart is to the Land of Israel; this is evidenced by the concluding verse, that your days may be multiplied …upon the Land. According to the second interpretation the former verse has reference to the exile, while the second verse states the reward, that your days may be multiplied, so that you return and live upon the Land.
11. (19): And ye shall teach them unto your children 'to speak of them.'
12. Above, 6:7.
13. (19): And ye shall teach them unto your children 'to speak of them.'
14. Above, 6:7.
15. (21).
16. See Vol. II, p. 341, Note 23.
ושמתם את דברי אלה – דרשו רז״ל אף לאחר שתגלו היו מצויינין במצות, הניחו תפילין עשו מזוזות, כדי שלא יהיו חדשים עליכם כשתחזרו, וכן הוא אומר (ירמיהו ל״א:כ״א) הציבי לך ציונים. הכונה בזה לומר כי אע״פ שאנו עושין המצות בחוצה לארץ והם חובת הגוף לעשותם בכל מקום, למדונו החכמים ז״ל שאין עקר עשייתן אלא בארץ הקדושה.
ושמתם את דברי אלה, "you are to put these My words on your hearts, etc.⁠" our sages in Sifri Eikev comment on this that even after you will be in exile you continue to be obligated to obey the commandments of the Torah. You are to put on the phylacteries, attach mezuzot to your houses, in order that all these commandments will not be strange to you when you return to your homeland. We have a verse in Jeremiah 31,20 reflecting this same theme when the prophet says הציבי לך ציונים, "erect markers, set up signposts!⁠" The prophet means that though the performance of the commandments which require our bodies in order to fulfill them are applicable everywhere and therefore automatically obligatory in exile, the whole Torah was given primarily in order to be observed on holy soil (Nachmanides).
ושמתם את דברי אלה – פי׳ רש״י אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות וכו׳. וכתב הרמב״ן פשיטא שהרי חובת הגוף הם וחובת הגוף נוהגין בכל מקום אלא בסיפרי דורש שמאלו נלמד לכל חובות הגוף שנוהגין אף בחוץ לארץ ושמצות התלוים בארץ אינן נוהגין אלא בארץ. ויתכן בדרך הפשט שבא להוסיף בכאן לדבר בם כי שם ציוה ודברת אתה בם בשבתך בביתך וכאן הוסיף שילמד אותה לבנים עד שידברו בם הבנים בכל שעה וכן הוסיף כאן ולמדתם אותם כי ושננתם אינו אלא שיספר להם המצות וכאן עד שילמדו אותם וידעו ויבינו טעמיהם לדבר בם עמך וכן הוסיף כאן כימי השמים על הארץ שהוא לדור דורים:
ושמתם את דברי אלה, "You will place these words of Mine, etc.⁠" Rashi explains that Moses means that even after you will be exiled, when the prompt fulfillment of the promise we just read is not likely, you are not free from the obligation to observe those commandments of the Torah that are not tied to residence in the Holy Land.
Nachmanides writes that it is obvious that those commandments that are to be fulfilled with our bodies, as opposed to with our land, remain applicable also in the Diaspora, but the Sifri writes that this obligation is derived from this verse. In other words, according to that interpretation our verse serves as a בנין אב type of interpretation. Just as when it comes to thanking the Lord for having received our food and blessing Him, this is an obligation that applies wherever we find ourselves, so other commandments that are capable of fulfillment all over the globe remain in force also during periods of exile.
It is possible, that from the perspective of the plain meaning of the text, the פשט, that Moses implies that the father should speak about these aspects of the Torah to his children, just as Moses had commanded in the parallel paragraph of the קריאת שמע in Deut. 6,7 that the father must teach the Torah diligently to his children and seize every opportunity at home and outside, by day and by night to inculcate these precepts in his children's minds and hearts. Moses adds the words כימי השמים על הארץ, "like the days of the heaven over the earth,⁠" to remind us that this is an ongoing obligation, one without a time limit.
ושמתם את דברי אלה על לבבכם וגו׳ – פר״ש ז״ל אף לאחר שתגלו היו מצויינין במצוות, הניחו תפילין עשו מזוזות כדי שלא יהו עליכם חדשים כשתחזרו וא״ת היכי נקט טעמא משום כדי שהיו מצויינין תיפוק לי׳ משום דאמרינן (קידושין ל״ז א׳) חובת הגוף נוהגת בין בא״י בין בחוצה לארץ. וי״ל דאמזוזות קאי שהרי חיוב מזוזה בגולה [על שערי מדינות] לא הוי אלא מדרבנן דהא כתיב ובשעריך דהיינו א״י למעוטי ח״ל דלא מיקרי שעריך.
(סיום)
נשלם פרשת והיה עקב
ושמתם את דברי אלה על לבבכם – רוצה לומר: שתתבוננו בהם תמיד כדי שתקחו מוסר ותשמרו מצות השם יתעלה ולא תפנו לעבודה זרה והנה סמך עליה ענין תפלין של יד להישירנו אל שהכוונה בזה היא שיהיו נגד הלב כמו שביארנו בפרשת ואתחנן.
וקשרתם אותם לאות על ידכם. והיו לטוטפות בין עיניכם. ולמדתם אותם את בניכם – כל זה ביארנו בפרשת ואתחנן ואולם אמר ושננתם לבניך וכאן אמר ולמדתם אותם את בניכם כי לעומק הדברים הכוללים פרשת שמע ולהיות מהשרשים היותר עקריים יצטרך המלמד לשנות הלמוד פעמים רבות מה שאין כן בזאת הפרשה כי איננה רבת העומק.
(יח-כ) התועלת השש ועשרים הוא במצות והוא מה שצונו בפרשת והיה אם שמוע שנלמד אותה לבנינו ושנקרא זאת הפרשה בשכבינו ובקומינו ושנכתבה בתפילין של ראש ובתפילין של יד ועל מזוזות בתינו והנה התועלת באלו המצות לפי מה שהשרישה התורה מענינם הוא מה שהתבאר בפרשת ואתחנן ובפרשת בא אל פרעה.
ושמתם את דברי אלה אף לאחר שתגלו היו מצויינין במצות. בספרי דאם לא כן מה ענין זה אצל גלותם:
הניחו תפילין עשו מזוזה. וה״ה שאר כל המצו׳ כדתניא בספרי ויליף כלהו במה הצד כדלקמן אבל בספרי שנו במקום תפלין ומזוזה תורה ותפילין ואמרו ושמתם את דברי אלה זו תורה וקשרתם אותם אלו תפלין אין לי אלא תפילין ות״ת שאר מצו׳ מנין הרי אתה דן מבנין אב שבין שניהם לא ראוי תפילין כראוי ת״ת ולא ראוי ת״ת כראוי תפילין הצד השוה שבהן שהן מצות הגוף שאינן תלויות בארץ ונוהגות בארץ ובחוצה לארץ אף כל מצות הגוף שאינן תלויות בארץ נוהגות בארץ ובחוצה לארץ ושתלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים ר״א אומר אף החדש אבל המזוזה לא הזכירוה כלל מפני שהפסיק הענין במאמר ולמדתם אותם את בניכם וגו׳ שהוא מענין התור׳ הנזכר׳ במאמר ושמתם את דברי אלה כדלעיל וא״ת אם פירוש ושמתם את דברי אלה וכל הנמשכים אחריו הוא אחר גלותם מן הארץ מהו זה שאמר באחרונה למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע י״י לאבותיכם וגו׳ יש לומר שתשובו בארץ ותאריכו ימים שם כדפי׳ הרמב״ן ז״ל:
והנה צוה משה אדונינו לישראל שישימו הדברים האלה על לבבם ועל נפשם. ר״ל שיעיינו בהם וישימו אליה׳ לב תמיד ושיזכרו אותם ויעשו סימני׳ לזכרונ׳. כמו שאמ׳ (ירמיהו ל״א) הציבי לך ציונים שיתי לבך למסיל׳. וזהו אמרו לאות על ידכם ולטטפות בין עיניכם.
ושמתם את דברי אלה על לבבכם – להתבונן בם.
ועל נפשכם – לקיימם ברצון.
ושמתם את דברי אלה על לבבכם, to understand them through intensive study;
ועל נפשכם, so that you will observe them willingly.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

אף לאחר שתגלו. דאם לא כן, מאי ענין ״ושמתם״ אל ״ואבדתם מהרה״ (פסוק יז), אלא ׳אף אחר שתגלו וכו׳⁠ ⁠׳. והא דכתיב (פסוק כא) ״למען ירבו ימיכם על האדמה״, יש לומר כמו שפירש הרמב״ן, שתהיו שבים אל הארץ, ותאריכו ימים שם. ולי נראה דהאי קרא ״ושמתם את דברי״ בכל זמן איירי, לעולם אתם חייבים במצות האלו, אלא שלכך סמך אל ״ואבדתם״ לומר שאף אחר שתגלו תהיו חייבים במצות, וכן פירש הרא״ם
:אבל מה שכתב (רש״י) ׳כדי שלא יהא דומים אליכם כחדשים׳, קשה, דהרי בלא טעם זה חייבים, דהא כל מצוה שהיא חובת הגוף חייבים בין בארץ בין בחוצה לארץ (קידושין לו ע״ב). ויש מפרשים, כי כאשר גלו בין האומות, ואין לישראל מקומות ובתים בפני עצמם, רק על דרך שאלה ושכירות, ואם כן לא יקיימו ישראל מצות מזוזה בגלות, שאין להם בתים מיוחדים. וכן תפילין, מפני שצריך שלא יסיח דעתו מן התפילין (מנחות לו ע״ב), דבימיהם דאגת וטרדת הגלות יותר, וגורם היה היסח הדעת. ובגלות גדול כמו שהיה להם, ראוי שיהיה פטורים מתפילין, כי איך לא יהיה להם היסח הדעת. ואם כן יהיו המצות עליהם חדשים כשיחזרו (לברך) [לארץ]. לכך אמר שאף בחוצה לארץ יקנו להם בתים, כדי שיעשו מזוזה. וגם בגלות יסירו הטרדות ויתחייבו בתפילין, כדי שלא יהיו נראים חדשים מזוזה ותפילין עליהם:
והרמב״ן נתעורר בזה ואמר שיש לזה סוד עמוק. ואני אגלה הסוד. כתב הרמב״ן בפרשת תולדות (בראשית כו, ה) כי התורה היא ״משפט אלקי הארץ״ (מ״ב יז, כו), ולפיכך היו האבות שומרים את התורה דוקא בארץ, לא בחוצה לארץ, לפי שלא נצטוו בה. אבל ישראל, כל מצוה שהיא חובת הגוף חייב לעשות, ולא היה ראוי שישראל ישמרו המצות בחוצה לארץ, כיון שהם ״משפט אלקי הארץ״, אבל אם לא נתן השם יתברך שישמרו המצות בחוצה לארץ ושיקיימו אותם כמו בארץ, היה בבואם לארץ אחר כך נתינה חדשה, כיון שכבר נתבטלו המצות חס ושלום. ואין כאן נתינה חדשה, ולכך אמר שלכך יקיימו המצות בחוצה לארץ גם כן, שאם לא כן היה צריך שיהיו המצות בבואם לארץ חדשים, ואין כאן דבר חדש כלל, שפעם אחת נתנה התורה מן השם יתברך, ולא שתי פעמים. ולפיכך כל מצות שהם חובת הגוף חייבין בחוצה לארץ. ומה שאמר ׳כדי שלא יהיו חדשים עליכם׳, הוא בעצמו טעם הכתוב שחייב כל מצות שהם חובת הגוף, וחייבים עליהם בחוצה לארץ כמו בארץ, שהרי אין כאן מצות חדשות, וחיוב הראשון לא נתבטל, כדי שלא יהיו חדשים כשיחזרו לארץ. ונכון הוא מאד:
לְטוֹטָפֹת: נבהלתי מראות מבוכה גדולה בין אשלי רברבי גאוני עולם על מלה זו, ועיקר מחלוקותם תלוי בגירסת ופירוש ברייתא דר׳ ישמעאל, <במנחו'1 פ׳ הקומץ רבה> דת״ר לטוטפת, לטטפת, לטוטפת, הרי כאן ארבע, ע״כ. והרי כאן ג״כ ארבע דעות,
א. רש״י2 ז״ל פי׳ בפ״ק דסנהדרין דבפ׳ כי יבאך3 ובפ׳ שמע4 לטטפת חס׳ וי״ו, אבל בוהיה אם שמע5 כתי׳ לטטפות מל׳, כן הגיה בעל חכמת שלמה6.
ב. והתוספות7 כתבו שם ובהקומץ, כי בוהיה כי יבאך כתי׳ ולטוטפת, ובשמע ובוהיה אם שמע כתי׳ לטטפת חס׳ שני ו״וין. <עיין א"ח8 סי׳ ל״ו ובהקדמת מקרא גדול׳9.> וכ״כ הרא״ש10 ז״ל, דלא כתי׳ וי״ו בין פ״ה לתי״ו בשום א׳ מהם.
ג. ולרבינו ישעיה הראשון11 מטראני ז״ל, דעת שלישית, דוהיה כי יבאך ולטוטפת מל׳ וי״ו קמא וחס׳ וי״ו בתרא, דפ׳ שמע לטטפת חס׳ שני ו״וין, ושנים אלו הם כדעת התוספות, דוהיה אם שמע לטטפות חס׳ וי״ו קמא ומל׳ וי״ו בתרא, וזה השלישי הוא כדעת רש״י ז״ל.
ד. ולריא״ז דעת רביעית, והוא כדעת תוס׳ ורי״ד בשנים הראשונים, אבל חלק עליהם באחרון, וכתב לטוטפת מל׳ וי״ו קדמא׳ וחס׳ וי״ו בתראה, וזהו ג״כ דעת הרמב״ם12 ז״ל וסמ״ג13, ומאירי14, והרמ״ה15 ז״ל, ומסכימי׳ למציאות הספרי׳ והמסרות שלנו. וזהו לשון ריא״ז16, מז״ה17 אומ׳ שהוא חס׳ בוי״ו ראשונה ומל׳ בוי״ו אחרונה, וחפשתי כל הספרי׳ ולא מצאתי שום ספר כדבריו, ובכולן כתי׳ לטוטפת מלא בוי״ו ראשונ׳ וחס׳ וי״ו אחרונה, וכן אומרי׳ כל הגאוני׳, וכן הוא בדברי רבינו משהא שהעתיק בו מן הספר המדוייק הידוע להם, וכן עיקר כבקונטריס הראיות, עכ״ל. גם בעל התרומה18 בריש הל׳ תפילין אחר שהקשה קושיות רבות על רש״י ואמ׳ שלא דקדק בדבר, העלה בשם ר״י כדעת הרמב״ם ז״ל וסיעתו, וכ״כ בסוף ההלכות19 דמתוך גמ׳ שלנו יש ללמוד דאין בכל השלשה וי״ו אחר הפ״א, ע״כ.
הט אזנך ושמע דברי פי חכם חן הרמ״ה20 ז״ל, ואלו הן, ולטוטפת דבא אל פרעה מלא ו״ו קדמא׳, ודכותי׳ דוהיה אם שמע, וחד לטטפת דשמע חס׳ דחס׳. הכי כתיב בכלהו נוסחי דיקי21 דאתו לידן, והכי מסיר במסורתא. ואי קשיא דרשא דר׳ ישמעאל הרי כאן ארבע, דמשמע דתרין מנהון חסרי׳, איכא לפרושי דהכי קא דריש, ב׳ מלאין וחד חסר, הא חמש, דל חד לגופיה, פשו להו ארבע למנינא, ואע״ג דוי״ו דבין ט״תין לא משמע רבוי, אם אינו ענין לדוכתיה תנהו ענין בין פ״א לתי״ו, דמשמע לשון רבים, והאי דלא כתביה בדוכתיה בין פ״א לתי״ו, דא״כ כיון דהוה משמע בין למקרא בין למסורת לשון רבי׳ הוה אמינא אפי׳ נתנן בד׳ עורו׳ נמי, ואי משום דכתי׳ ולזכרון, דמשמע חד, הוה אמינא אורחיה דקרא הוא, אי נמי דאי עבד חד שפיר, ואי עביד ד׳ שפיר דמי, כתביה רחמנא לו״ו בין תרין ט״תין, דמשמע נמי לשון יחיד לעכב, ולאפוקי בד׳ עורות דלא. וכ״ת א״כ ליכתביה חס׳ לגמרי, דמשמע חד, אי כתב הכי ה״א אפי׳ בבית אחד נמי, דיש אם למסורת ולא למקרא, כתביה רחמנא מלא ו״ו קדמאה, דמשמע לשון רבי׳ מדיתיר ו״ו, ומשמע בלשון יחיד, מדלא כתביה בדוכתיה, לאשמועינן דמצותן בד׳ בתי׳ בעור א׳, ואם שנה פסל, עכ״ל. ובעל א״ת האריך בפי׳ הברייתא, ואין זה מכוונת החיבור, יעויין בספרו. כללא דמילתא נקוט בידך מאי דכייל בעל מנחת כהן22, כל אורייתא חס׳ וי״ו בתראה, בר מן א׳ חס׳ דחס׳, דשמע ישראל. [לטוטפת].
1. במנחו׳: לד ע״ב.
2. רש״י: סנהדרין ד ע״ב, ד״ה בפרשת שמע.
3. דבפ׳ כי יבאך: שמ׳ יג טז.
4. ובפ׳ שמע: דב׳ ו ט.
5. בוהיה אם שמע: פסוקנו.
6. חכמת שלמה: סנהדרין ד ע״ב, ד״ה בד״ה פ׳ קדש.
7. והתוספות: סנהדרין ד ע״ב, ד״ה לטטפת; מנחות לד ע״ב, ד״ה לטטפת לטטפת לטוטפת.
8. א״ח: טור אורח חיים, סוף סימן לו.
9. ובהקדמת מקרא גדול׳: הקדמת יעקב בן חיים ן׳ אדוניהו, מהד׳ גינצבורג, לונדון 1867, עמ׳ 63-61.
10. הרא״ש: הלכות תפילין, סי׳ א, קיח ע״א.
11. ולרבינו ישעיה הראשון: פסקי הרי״ד, כרך שלישי, הלכות תפילין, עמ׳ תנב-תנג.
12. הרמב״ם: הל׳ תפילין פ״ב הל׳ ה-ז.
13. וסמ״ג: עשין כא-כב, קה ע״ד.
14. ומאירי: בא פרשה יד, מח ע״ב; ואתחנן פרשה טוב, פז ע״ב; עקב פרשה ט, פט ע״ב.
15. והרמ״ה: טט״ף.
16. לשון ריא״ז: פסקי הריא״ז, כרך שלישי, הלכות תפילין, עמ׳ רלד-רלה (והובא בשלטי הגיבורים הלכות מזוזה ה ע״א, אות א).
17. מז״ה: בעל תוס׳ רי״ד.
18. בעל התרומה: הלכות תפילין, סי׳ רה, סז ע״א.
19. בסוף ההלכות: ספר התרומה שם, עה ע״ב.
20. הרמ״ה: טט״ף.
21. הכי כתיב בכלהו נוסחי דיקי: מכאן ועד סוף דברי הרמ״ה לא נדפס בספר מסורת סייג לתורה (פירנצי תק״י). אבל בכ״י אוניברסיטת קמברידג׳ Add. 3112 מובא כל מה שציטט נורצי, והדברים מצוטטים גם בספר אור תורה.
22. מנחת כהן: על אתר.
א. = הרמב״ם.
אף לאחר שתגלו כו׳. דאל״כ מה ענין זה אצל גלותם. ואין לומר דושמתם וגו׳ וכל הנמשכים אחריו מיירי בגלותם, אם כן מה זה שאמר באחרונה למען ירבו וגו׳ על האדמה וגו׳. די״ל שתשובו לארץ ותאריכו ימים שם:
Even after you are exiled, etc. Otherwise why should this be mentioned in connection with their exile? One cannot say that, "You are to place, etc.⁠" and everything [written] afterwards applies [only] during exile. For if so, why does it say afterwards, "In order that they will be many… on the soil"? It must be that they will return to the land and live for many years there.
ושמתם – לפיכך חייבים אתם לקבוע אלה הדברים בלבבכם:
על לבבכם – שתתבוננו בהם ותזכרום תמיד:
ועל נפשכם – שימשלו הציורים האלה בנפש להטותה אל דרך האמת:
לאות על ידכם – וכן לטוטפות בין עיניכם, אפשר שיקשור האדם כל הדברים האלה על ידו אחת, או יתנם בין עיניו, או יכתבם על מזוזת ביתו, לכן קבלו רבותינו שהכונה רק על ארבע פרשיות שבהם נכלל כל הענין הזה. והנה כבר צוה במקום אחר על המצות האלה, אבל חזר להזכירם כאן סמוך להודעת הגלות שאמר ואבדתם מהרה וכו׳, ללמדנו שנהיה חייבים בהם גם לאחר הגלות בחוצה לארץ, ומהן נלמוד לכל המצות שהן חובת הגוף, שחיובן בכל מקום:
ושמתם את דברי – אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות הניחו תפלין עשו מזוזה כדי שלא יהו לכם חדשים כשתחזרו וכ״ה אומר הציבי לך ציונים (ירמיהו ל״א) כ״כ רש״י. וצריך ביאור הא תפלין ומזוזה חובת הגוף נינהו ואינן תלויות בארץ, ובאמת ראיתי לרז״ל בספרי שלא חשב מצות פרטיות, אבל אמר בדרך כלל וז״ל אעפ״י שאני מגלה אתכם מן הארץ לח״ל היו מצויינים במצות שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים הוא שירמיהו אמר הציבי לך ציונים. יעו״ש. ונוכל לומר דממצות שאינן חובת הגוף קמיירי, וכן מצאתי מבואר במדרש רבה איכה (פ׳ קראתי למאהבי) רשב״י פתר קרא בנביאי האמת שהיו מאהבין אותו להקב״ה, המה רמוני שהיו מרמין בי ואומרים לי הפרישו תרומות ומעשרות, וכי יש תרומות ומעשרות בבבל אלא בשביל לאהביני להקב״ה, הוא שירמיהו אמר הציבי לך ציונים הציוני במצות שיהיו ישראל מצויינים בהם. ע״ש. הנה מבואר שם דמוקי להך קרא בתרומות ומעשרות שאינן חיוב מה״ת רק בא״י אבל בח״ל אינו רק מדרבנן כדי שלא תשתכח תורת תרומות ומעשרות ולא יהיו חדשים כשיחזרו; הנה בזה יהיו דברי ר״ש דמדרש מתאחדים עם דברי הספרי, דסתם ספרי ר״ש. ואפשר שנשתבשה לפנינו הנוסחא בלשון רש״י, שהיה כתוב בהעתקה ראשונה ר״ת כזה: היו מצויינים במצות תו״מ, והוא ר״ת תרומות ומעשרות והמעתיק טעה שהם ר״ת תפילין ומזוזות, ומפני זה הוסיף בלשון רש״י; אמנם ראיתי לרמב״ן ולרב״ח שהעתיקו ג״כ לשון רש״י כמו שהוא לפנינו; וסיים הרמב״ן יש בענין זה סוד עמוק. ע״ש. ואני בעניי לא זכיתי להיות מאנשי הסוד, אמנם נפקחו עיני מעט כאשר הסתכלתי בדרז״ל בספרי שאמרו בזה וז״ל משל למלך שכעס על אשתו וחזרה בבית אבי׳ אמר לה אבי׳ הוי מקושטת בתכשיטיך כשתחזורי לא יהו עליך חדשים, כך אמר להם הקב״ה לישראל בני היו מצויינים במצות שכשאתם חוזרים לא יהו עליכם חדשים. ע״כ. כמה גדולים דברי רז״ל במשל זה, כי הודיעונו בזה גודל חיוב מצות התלויות בגוף אף בח״ל, כמו שהאשה מחוייבת להתקשט לכבוד בעלה המלך אף כשהיא מרוחקת מביתו ויושבת בבית אבי׳, כי אם אז תפרוק עדיה מעליה ותסיר תכשיטי׳ הנה היא משפלת כבוד בעלה, כאלו היא מתיאשת ממנו לעולם שלא תחזור אליו עוד, אמנם אם גם בעת רחוקה תתקשט בתכשיטי׳ כמו בבית בעלה, הנה היא מראה בזה גודל דבקות אהבתה אליו ותשוקתה למצוא חן בעיניו להחזירה ולשוב אל ביתו כמקדם, ככה בקיום מצות חובת הגוף בח״ל יראה לעיני כל שאין כאן יאוש מן הגאולה אבל יש תקוה ותוחלת לשוב מהרה אל בית מלך עולמים כבימי קדם. ובתלמוד ירושלמי, אלה החקים והמשפטים, שומע אני בארץ, יכול אפילו ת״ת ותפלין, כשהוא אומר ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה ושמתם את דברי אלה והיו לטטפות בין עיניכם ולמדתם אותם, הא למדת לתלמוד תורה ותפלין שנוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ, (עיי׳ ריטב״א בחי׳ לקדושין ל״ו ב׳, ד״ה הא).
ושמתם – ״שום על לב״ פירושו להפוך דבר לעניין הנתון לטיפולו ולדאגתו; הוא ״לוקח אותו אל לבו״, שהוא מושב המחשבה והרגש (עיין ישעיהו נז, א,יא ועוד).
לפי זה: דברי אלה יושמו על לבבכם ועל נפשכם; הִפכו אותם לדבר הנתון למחשבותיכם ולרגשותיכם, לרצונכם ולעשייתכם.
וקשרתם – הביעו זאת גם באופן סמלי על ידי מצוות תפילין על זרועכם ועל קדמת ראשכם (עיין פירוש לעיל ו, ח).
המצוות האמורות כאן ובפסוק הבא – מצוות תפילין והמצווה ללמד תורה לבנים – סמוכות לאמור בפסוק הקודם, ״ואבדתם״ וגו׳. מסמיכות זו למדו חז״ל (ספרי), שגם לאחר שגורשנו מארץ התורה, ואף כאשר אנו נמצאים בגלות, מחויבים אנו לקיים מצוות תפילין ותלמוד תורה; וכך גם כל מצוות הגוף שאינן קשורות ישירות לארץ ולפירותיה נוהגות גם בחוצה לארץ. זה הכלל: ״כל מצווה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ״ (קידושין לו:). יצאו מן הכלל כלאי אילן (עיין פירוש, ויקרא יט, יט) וערלה (פירוש, שם יט, כג; בנוגע לחדש עיין פירוש, שם כג, יד). תרומות ומעשרות נוהגים מדרבנן גם בארצות הסמוכות לארץ ישראל. אולם חלה נוהגת מדרבנן בכל מקום, וכן כלאי הכרם אסורים בכל מקום (עיין פירוש, שם יט, יט; במדבר טו, יח).
כשאנו משווים פסוקים אלה (יח–כ) לפרשה המקבילה לעיל (ו, ו–ט), מתבהרת מיד תכלית פרשתנו. היא באה להדגיש את ״חובת הגוף״, מחויבותנו האישית לתורה, הנוהגת בכל זמן ובכל מקום.
כוונת הפרשה הראשונה היא ללמדנו את אחדות חיי האדם על ידי הבאתנו לידי הכרה באחדות ה׳. משום כך לימדונו שם שחובתנו להקדיש לה׳ את כל הווייתנו על כל בחינותיה, ״בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך״ (שם ו, ה). לתפקיד זה עלינו לכוון את כל מחשבותינו ורגשותינו (שם ו, ו). תפקיד זה צריך להיות התוכן של חינוך בנינו, כמו גם של כל חיינו, ברשות הרבים וברשות היחיד, בשכבנו ובקומנו (שם ו, ז). אנו מצווים לשים תפקיד זה תמיד לנגדנו באופן סמלי על ידי התפילין והמזוזה (שם ו, ח–ט).
אולם בפרשתנו, סמל התפילין נפרד מסמל המזוזה. שכן התפילין באות לקשור בעבותות התורה את כל האישיות החושבת, השואפת והמוציאה לפועל. לפי זה, התפילין הן בעצם ביטוי סמלי למחויבות האישיות לתורה. מחויבות זו משתמעת מן האמור כאן: ״ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם״; לפיכך מצוות תפילין גם סמוכה למאמר זה (פסוק יח). הרעיון העולה משניהם יחד [הווי אומר, מ״וקשרתם״ וגו׳ הסמוך ל״ושמתם״ וגו׳] הופך אחר כך (בפסוק יט) ללקח שיש ללמד לבנים, ולתוכן כל חיינו, ברשות היחיד וברשות הרבים, בין במנוחתנו בין בעמלנו.
ברור שזוהי הכוונה כאן: אפילו אם תגלו מארצכם, ולא תהיה לכם עוד אדמה משלכם לשעבד לתורת ה׳, תהיו חייבים לקחת את תורת ה׳ עמכם לכל אשר תלכו. לבבכם ונפשכם, הבחינות החושבות, השואפות והמוציאות לפועל של אישיותכם, עומדים במחויבותם לתורת ה׳. בשימת סמל התפילין על ידכם וראשכם, אתם מזכירים תמיד לעצמכם ולזולתכם מחויבות זו לתורה. בכל מקום בו אתם נמצאים אתם נשארים נושאי דבר ה׳, אתם עדיין עַם תורת ה׳, ואתם מחויבים לחנך את בניכם ברוח זו ולהקדיש את כל חייכם, בבית ומחוצה לו, לתכלית זו.
״וכתבתם״ (פסוק כ), כפי שנעיר בהמשך, קשור לפסוק הבא (פסוק כא).
ושמתם – ע״כ אם תרצו להאריך ימים על האדמה צריכים אתם לשמור את המצות כדי שתחול עליכם ברכת ההשגחה וע״כ צריכים אתם להתעסק בדברי אלה בין במחשבה בין בדבור בין במעשה, ונגד המחשבה אמר ושמתם את דברי אלה על לבבכם, ונגד המעשה אמר וקשרתם אותם לאות על ידכם:
ושמתם את דברי אלה וגו׳: מסיים בדבר שהחל 1, לומר, דכל זה אם פרנסה בכח עבודה 2, אבל אם תהיה באה ע״י ׳לחמה של תורה׳3, ומסיים עד ״למען ירבו ימיכם וגו׳⁠ ⁠⁠״, פירוש, שעל-פי זה האופן אין חשש שמא יפתה לבבכם, וכדאיתא בקדושין (ל,ב) ׳סם תם, כל זמן שהרטיה זו עליך אכול מה שאתה רוצה׳ וכו׳, וזהו עיקר רצונו של מקום4. {ובזה מבואר הא דאיתא בתיקוני זוהר, וכן הוא במדרש רות החדש (שהוא מדרש הנעלם) פרשה א׳, דזו הפרשה של ״והיה אם שמוע״ נחשבת לשתי פרשיות, היינו מ״ושמתם וגו׳⁠ ⁠⁠״ הוא פרשה בפני עצמה. והוא כמו שכתבתי, דעד כאן הוא מדבר ב׳עבודה׳, ומכאן ואילך הוא בתורה}.
{ושמתם:⁠5 היינו שחושב דברי בתורה והוגה בלבו – יראים סימן כ״ז6. עוד נכלל בזה המקרא, דאפילו אחר שתאבדו מעל הארץ הטובה, לא תחשבו כי אין עוד תורה ומצוות, כמו שכתבתי בויקרא (כו,לט)7, אלא מ״מ ״ושמתם וגו׳⁠ ⁠⁠״8}.
1. בפסוק י״ג, עיי״ש באריכות דברי רבינו.
2. בכח עבודת הקרבנות, שמתאימה להמון עם ישראל, וכנ״ל בפסוק י״ג ברבינו. ובמקרה כזה יש חשש של ״השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו׳⁠ ⁠⁠״.
3. אין חשש שמא יפתה לבבכם. ושני פסוקים אלו יח-יט עוסקים בלומדי תורה.
4. יותר מעבודת הקרבנות.
5. ספרי: ״ושמתם וגו׳⁠ ⁠⁠״ – זו תורה.
6. לפנינו בסימן תי״ד, וזה לשונו: ״ושמתם את דברי אלה״ - ציוה הבורא ברוך הוא שישימו ישראל דברי תורה על לבם, דכתיב בפרשת והיה עקב ״ושמתם את דברי אלה על לבבכם״, פירוש ׳שימה׳ - שיזכור דברי תורה וישימם על לבו תמיד ויהגה בהם בלבבו...
7. ועיקר הדברים הובאו שם בפסוק ל׳, עיי״ש.
8. וכעין זה ברש״י בעקבות הספרי.
וקשרתם אותם לאות. אם הכוונה על דרך משל כמו קשרם על לוח לבך כדברי הטועים (והן בעון גם כפי קצת חכמינו) הלא אך למותר אומרו כן אחר שאמר בראש הפסוק ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם שפירושו שלא יזוזו הדברים מזכרונינו, ומי יאמין שאחר שביאר דעתו בפירוש מבלי משל ומליצה יכפול הדברים על דרך משל? ואין זה מדרך ממשל משלים — וכ״ש להקדים הנמשל ולאחר המשל — וממה שראינו שכבר בא הצווי לזכור דברי התורה באומרו ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם נובין ונדון שכשהוסיף וקשרתם אותם וגו׳ הן הן הדברים הנעשים בפעל ובחומריותם, וכלומר ואם תרצה שיהיו הדברים האלה על לבבכם ועל נפשכם תעשה האות הזה לקשרם על ידך ולשום אותם טוטפות בין עיניך כדי שתבוא לידי זכירתם — ועוד הרי הוא דבר הלמד מענינו — מה וכתבתם על מזוזות וגו׳ הוא בפעל שאל״כ אין טעם לומר ובשעריך אף וקשרתם אותם בפעל ולא ע״ד משל — ולבי אומר לי שגם ראש הפסוק יוכיח וסופו מקביל לתחלתו בשני חלקיו, הרי הוא אומר ושמתם את דברי וגו׳ על לבבכם ועל נפשכם והוסיף להזהיר שנעשה אות שעל ידו נזכור דברי ה׳, וכנגד על לבבכם אמר וקשרתם וגו׳ על ידכם כי בקשרנו התפלין על היד כנגד הלב, כבר עשינו דוגמת הצווי באופן גשמי מבחוץ לעורר השימה הרוחנית בפנימיות הלב — וכנגד ועל נפשכם, אמר והיו לטוטפות בין עיניכם כי במוח משכן הנשמה השכלית- והיא במוח כנגד בין העינים — וראה כיצד האמת יורה דרכו, שמדברי התורה לא שמענו שיהיו תפלין של יד בזרוע וכנגד הלב, בא ושמתם את דברי אלה על לבבכם ללמדנו כי הקשירה על יד באופן גשמי, וזה דעת רבי יצחק כשאמר בגמרא (מנחות ל״ד ע״ב) רבי יצחק אומר אינו צריך הרי הוא אומר ושמתם וגו׳ על לבבכם וקשרתם אותם וגו׳ שתהא שימת כנגד הלב ותהיה דוגמה לשימה הרוחנית זו בפנימיות הלב וזו מבחוץ כנגד הלב, וכן, עדיין לא שמענו שהטוטפות יהיו במצח במקום שמחו של תינוק רופס ולא ממש בין העינים למטה כפשט הכתוב — בא ושמתם וגו׳ ועל נפשכם ללמדנו שהטוטפות יהיו בגשמי מעין דוגמא לזכירת הרוחנית, מה זו במשכן הנשמה שהיא במח אף הטוטפות כמוה כנגד המח מבחוץ — ואם תאמר א״כ למה הטוטפות כנגד המח שבין העינים ולא מהצד או למעלה או מאחורי הראש? שתי תשובות בדבר, האחת שכן דרך בני אדם לקשור טוטפותיהם לפנים ולא לאחור — ועוד שכבר למדונו חכמי הרפואה והנתוח שחלק המח שכנגד בין העינים הוא משכן הכחות השכליות ועליו יאמר בדקדוק ושמתם וגו׳ על נפשכם — ומצאנו לרבותינו במס׳ מגילה (דכ״ד ע״ב) שאמרו נתנה על מצחו או על פס ידו הרי זו דרך הקראים — פירש״י שמבזין דברי חכמים והולכים אחר הכתוב כמשמעו בין עיניך ממש ועל ידיך ממש ע״כ, וראה שם קראים נזכר כבר מזמן חכמי התלמוד ואין לומר שנתן אחר זמן תחת שם צדוקים או מינים שהרי רש״י מפרש ומסביר שם קראים עיין עליו, ואין ספק שבשם קראים רצו בו הצדוקים שהיו בזמנם שהרי לא נמצא זכר מהקראים בספרי חז״ל זולת זה, וכ״ז מסייע לאומרים שהצדוקים והקראים אחד הם — ומלבד כל אלה הראיות יש אחרת לא נופלת מהם והוא כי אין מדרך הלשונות להשתמש במליצה על דרך משל אם לא נמצא במנהגי האומה ההיא הדבר ההוא בפעל, הא למה זה דומה למה שהעיר רוזינמוללער על יחיו מתיך וגו׳ של ישעיה שהן לו יהי ע״ד משל יורה לפחות על היות האמונה ההיא נמצאת באומה, כן הדבר הזה לא יאמר וקשרתם וגו׳ והיו לטוטפות וגו׳, אלו לא היה מנהג באומה לכל אדם בכלל לקשור על ידם וגו׳ ולהיות טוטפות בין עיניהם, ושלמה עצמו אלו לא מצא באומה מנהג זה קבוע לא היה אומר בדרך משל קשרם על לוח לבך ענדם וגו׳, כמו שמשה עצמו לא היה אומר ומלתם את ערלת לבבכם אלו לא היה המנהג למול ערלת הבשר בעצם ובפעל — וראה בזה דברים טובים. Basnage hist. des Juifs 383 ואין צורך לומר שיוסף לרומיים הבין במצוה כדברי הפרושים. Antiq. lib. V. cap. 8. 122- גם ראיתי שקירילו Cherilo המשורר בשירותיו אשר כתב על מלחמת קסירסיס (הוא אחשורוש) נגד היונים דבר ידבר על היהודים שהיו בצבאות קסירסיס וכה ענה, ״והנה אחריהם עם אחד דגול מרבבה ומשונה בכל תהלוכיו ומלבושו משאר העמים לשונו כלשון הפניקים (שידענוהו קרוב לל״ק) והוא יושב בהרי ירושלים ע״כ״ ובאומרו במלבושו מקום הניח לנו לחשוב שכוונתו על הציצית והתפלין שבו היו נבדלים ישראל משאר הגוים כי לא שמענו זולת אלה השנים שיהיו במלבושי ישראל סימנים מיוחדים להם, ועל הציצית בלבד לא יאמר מלבוש משונה כי הוא כמעט דבר שאינו נכר, לא כן בתפלין כי נראים בעליל על הראש ועל הזרוע. ואל תתמה שיהיו כלי זיין ותפלין בבת אחת שכן מצינו בספר הזהר (ח״א ר״ד ע״ב) רבי חייא ור׳ יוסי שראו אדם אחד ״מתעטף בעטופא דמצוה וכלי זיינין קטורין תחותוי וכו׳ ״וגם זה לעד כי ספר הזהר קדמון הוא, שאם לא כן לא באו בו מנהגים שפסקו מבינינו היום כמה דורות ויהיו כספר החתום לכל קורא בם, אחר שנתבטל המנהג לשאת על ראשנו וגופינו תמיד כל היום, כלי עבודת האלהים. ומהראיות המעידות על דברי רבותינו שוקשרתם וכתבתם אינו ע״ד משל, היא הודאת הנוצרי שאלו היה מקום לערער מדרכי הלשון, ומהמנהג הקדום, היה מערער כדרכו על דברי חכמינו והוא לא כן יחשוב שהרי (מתי כ״ג כ״ה) מלבד ההוראה הכללית לשמוע לכל מצות הפרושים, הוסיף עליהם בלשון תלונה שכל מעשיהם להתכבד בעיני בני אדם ומרחיבים תפליהם ומאריכים ציציותיתם וכו׳, הרי שנתן תפלין וציצית זה בצד זה, ואלו היו התפלין דבר מחודש מזמן קרוב לא היה נעלם ממנו, והיה מכחש בעקר התפלין ולא בהרחבתם בלבד.
[השמטה: וקשרתם אותם לאות. עיין בספר מה שנסתייענו ממלבושי היהודים שבחיל Xerses (הוא אחשורוש) כמסופר אצל יוסף משם המשורר קירילו (Cherilo) ואמר עליהם שהיו יושבים בהרי ירושלים, וחובה להודות שאין דעת כל החוקרים שוה להאמין שתהיה ירושלים זה עיר הקדש כי כפי מה שהבינו סקאליג׳ירו קוניא ובושארט, ירושלים אחרת היא זו אשר בפסידיא (Psidie) ורק דעת סאלמאסיו Saumaise שהיא ירושלים שבארץ כנען, והחכם שלמה מונק נוטה לדעת ראשונה (Palestine. 88. 1.) ודרך הלוכנו נקריב לפני הקורא דברי התוספות שכתבו דתרי ירושלים הוו אחת בח״ל ואחת בא״י, וכנראה שדרך אומדנא אמרו כן ומלחץ הבנת הגמ׳, והן עתה נתאמתו דבריהם בדקדוק עצום כאשר אתה רואה דתרי ירושלים הוו אחת בפסידיא Psidie והיא ח״ל. ואחת בא״י.]
ושמתם – ״ושמתם״ בהמשך לפסוק הקודם מלמדנו לפי ספרי, שגם בהיותנו בגלות הננו חייבים לשמור את המצוות. ראה פירושנו לפסוק י״ב:א׳.
וקשרתם וגו׳ – ראה למעלה ו׳:ח׳.
ושמתם – ת״ר, ושמתם – סם תם, נמשלה תורה לסם חיים, אמר להם הקב״ה לישראל, בני, בראתי יצה״ר בראתי לו תורה תבלין, אם אתם עוסקין בתורה אין אתם נמסרים בידו.⁠1 (קדושין ל׳:)
ושמתם וגו׳ – אמר להם הקב״ה לישראל, אע״פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו״ל אף על פי כן היו מצויינים במצות, כדי שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם כחדשים2 (ספרי).
על לבבכם וקשרתם – מלמד שתהא שימה כנגד הלב, מכאן לתפילין של יד שמניחן בגובה שביד3. (מנחות ל״ז:)
1. נראה דמדייק הלשון ושמתם דאינו מונח יפה על שם דברים, וכמו דדייקינן כזה בר״פ משפטים עה״פ ואלה המשפטים אשר תשים פריך בגמ׳ אשר תלמדם מבעי ליה, ובפ׳ ואתחנן עה״פ וזאת התורה אשר שם משה ובפ׳ וילך שימה בפיהם, יעוי״ש. ולכן דריש המלה כשתי תיבות ובחילוף ס׳ בשי״ן שמתחלפות מפני שהן ממוצא אחד, וכה״ג דריש לעיל בפ׳ ואתחנן בפ׳ הנזכר אשר שם משה, זכה נעשית לו סם חיים וכו׳.
2. בפירש״י בפסוק זה מפרש הניחו תפלין עשו מזזות, אבל בספרי בסמוך מפרש ושמתם זו תורה וקשרתם אלו תפלין, אין לי אלא תפלין ות״ת, שאר מצות מנין, הרי אתה דן, לא ראי תפלין כראי ת״ת ולא ראי ת״ת כראי תפלין, הצד השוה שבהן שהם מצות הגוף שאינן תלויות בארץ ונוהגות בארץ ובחו״ל, אף כל מצות הגוף שאינן תלויות בארץ נוהגות בארץ ובחו״ל, ולכן מש״כ רש״י מזוזה צ״ע, ואולי רש״י כלל גם מזוזה משום דכתובה בענין. והספרי לא נחית להביא גם מזוזה משום דמובן הוא מעצמו. ועכ״פ מכאן המקור למצות התלויות בגוף שנוהגות בארץ ובחו״ל, ועיקר טעם דרשה זו ודיוקה הוא משום דאם לא לכונה זו בא הפסוק הזה מה ענין זה אצל גלותם, וע״ע מש״כ השייך לדרשה זו לקמן פ׳ ראה י״ב כ״ט בדרשה וישבת בארצם.
3. היינו באבר האמצעי שבזרוע והוא הבשר החופה שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע, ונמצא כשהוא מדבק מרפקו לצלעיו תהיה התפלה כנגד לבו ומקיים ושמתם את דברי אלה על לבבכם. [וברמב״ם פ״ד ה״ב מתפלין כתב בענין זה ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך, וצ״ע למה שינה מלשון הגמ׳ שהביאו פסוק זה שלפנינו ושמתם].

ודע דעפ״י המצוייר יתבאר טעם הדבר שלא כתבה התורה מפורש והיו לאות על זרועך במקום על ידך (פ׳ בא), יען כי באמת לא כל הזרוע כשר לתפלין ורק כפי המצוייר, אבל השם יד כולל כל חלקי היד והזרוע, וכמש״כ (שופעים ט״ו) ותהיינה העבותות אשר על זרועותיו, ושוב כתיב וימסו אסוריו מעל ידיו, ומה שיש עוד לדרוש ולבאר בפסוק זה הובא לפנינו בפ׳ בא ובפ׳ ואתחנן.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יט) וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת⁠־בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשׇׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃
You shall teach them to your sons to speak of them, when you sit in your house and when you go on the way, and when you lie down and when you rise.⁠1
1. when you lie down... | וּבְשׇׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ – See the note on Devarim 6:7.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[פיסקא מו]
ולמדתם אותם את בניכם – בניכם ולא בנותיכם דברי רבי יוסי בן עקיבה מיכן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה ואם אין מדבר עמו בלשון קודש ואינו מלמדו תורה ראוי לו כאילו קוברו שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, אם למדתם אותם את בניכם למען ירבו ימיכם וימי בניכם, ואם לאו למען יקצרו ימיכם שכך דברי תורה נדרשים מכלל הן לאו ומכלל לאו הן.
סליק פיסקא
[Piska 46]
"And you shall teach them to your sons to speak in them": and not to your daughters — whence they ruled: When a child begins to speak, his father should speak to him in the holy tongue and teach him Torah; and if he does not do so, it is as if he had buried him, it being written "And you shall teach them (words of Torah) to your sons to speak in them … (21) so that your days will be multiplied and the days of your sons.⁠" And if not, your days will be shortened. For thus are words of Torah expounded: From the negative, you infer the positive; and from the positive, the negative.
[End of Piska]
ולמדתם או׳ את בני׳ בניכם ולא בנותיכם דברי ר׳ אסי בן עקיבה מיכן אמ׳ כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה ומדבר עמו בלשון הקדש ואם אינו מדבר עמו בלשון הקדש ואינו מלמדו תורה ראוי לו כאלו לא בא לעולם וכאלו קברו שנ׳ ולמדתם או׳ את בני׳ לד׳ בם אם למדתם אותם את בניכם למען ירבו ימ׳ ואם לאו למען יקצרו ימ׳ שכך דברי תורה נדרשין מכלל לאו הן:
וְתַלְּפוּן יָתְהוֹן יָת בְּנֵיכוֹן לְמַלָּלָא בְהוֹן בְּמִתְּבָךְ בְּבֵיתָךְ וּבִמְהָכָךְ בְּאוֹרְחָא וּבְמִשְׁכְּבָךְ וּבִמְקִימָךְ.
and teach them to your children, speaking of them when you sittest in your house, and when you walkest in the way, when you liest down, and when you rise up;
ותלפון יתהון לבניכון ותהווין הגיין בהון במייתביכוןא בגו בתיכון ובהלכותכון באורחה ובדמככון ובקומכוןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במייתביכון״) גם נוסח חילופי: ״{במיית}⁠בכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובקומכון״) גם נוסח חילופי: ״ובמקמכון״.
ותלפון יתהון ית בניכון למגרסא בהון במיתביכון בבתיכון עם חיתונכון ובמהככון באורחא ובפניא סמיך למשכבכון ובצפרא סמיך למיקמיכון.
And you shalt teach them to thy children, to study them when you are sitting in your house with your kindred, and when you are walking in the way, and in the evening when you lie down, and at morning when you arise.
ובדמיככון ובקימכון.
And when you repose, and when you rise up.
(יט-כא) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם – תָּנֵי רַב עוֹבַדְיָה קָמֵיהּ דְּרָבָא, וְלִמַּדְתֶּם, שֶׁתְּהֵא לִמּוּדךָ תָם כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֶוַח בֵּין הַדְּבֵקִים. עֲנֵי רָבָא בַּתְרֵיהּ, כְּגוֹן ״בְּכָל לְבָבְךָ״ (שם ו) ״עַל לְבָבֶךָ״ (לעיל פסוק יג) ״בְּכָל לְבַבְכֶם״ (לעיל פסוק טו) ״עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ״ ״וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה״ (במדבר ט״ו:ל״ח) ״הַכָּנָף פְּתִיל״ ״אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״.
״נָשִׁים חַיָּבוֹת בִּמְזוּזָה פְּשִׁיטָא״. מַהוּ דְתֵימָא נַקִּישׁ מְזוּזָה לְתַלְמוּד תּוֹרָה, וְתַלְמוּד תּוֹרָה נָשִׁים פְּטוּרוֹת דִּכְתִיב ״אֶת בְּנֵיכֶם״ וְלֹא בְנוֹתֵיכֶם אַף מְזוּזָה נַמִּי נָשִׁים פְּטוּרוֹת, קָמַשְׁמַע לָן דְּחַיָּבוֹת דִּכְתִיב ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם״ גָּבְרֵי בָּעוּ חַיֵּי נָשִׁי לָא בָעוּ חַיֵּי.
כָּל מִצְווֹת הַבֵן הַמֻּטָּלוֹת עַל הָאָב לַעֲשׂוֹת לִבְנוֹ אֲנָשִׁים חַיָּבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת. לְלַמְּדוֹ תוֹרָה, דִּכְתִיב ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם״, וְהֵיכָא דְלָא אַגְמָרֵיהּ אֲבוּהָּ מִחָיֵּב אִיהוּ לְמִגְמַר נַפְשֵׁיהּ דִּכְתִיב ״וְלִמַּדְתֶּם״ וְגוֹ׳. וְאִיהִי מִנָּלַן דְּלָא מִיחָיְבָא. דִּכְתִיב ״וּלְמַדְתֶּם וִלִמַּדְתֶּם״, כָּל שֶׁמְּצֻוֶּה לִלְמֹד מְצֻוֶּה לְלַמֵּד וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה לִלְמֹד אֵינוֹ מְצֻוֶּה לְלַמֵּד. וְאִיהִי מִנָּלַן דְּלָא מִפְקָדָא. דִּכְתִיב ״וְלִמַּדְתֶּם וּלְמַדְתֶּם״, כָּל שֶׁאֲחֵרִים מְצֻוִּין לְלַמְּדוֹ מִצֻוֶּה לִלְמֹד וְכָל שֶׁאֵין אֲחֵרִים מְצֻוִּין לְלַמְּדוֹ אֵינוֹ מִצֻוֶּה לִלְמֹד. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין אֲחֵרִים מְצֻוִּין לְלַמְּדָהּ. אֲמַר קְרָא וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם, וְלֹא בְנוֹתֵיכֶם.
אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר רַב, בְּרַם זָכוּר אוֹתוֹ הָאִישׁ לַטּוֹב וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא שְׁמוֹ, שֶׁאִלְמַלֵּא הוּא נִשְׁתַּכְּחָה תוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁבַּתְּחִלָּה מִי שֶׁהָיָה לוֹ אָב מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה מִי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אָב לֹא הָיָה מְלַמְּדוֹ תוֹרָה, מַאי דְּרוּשׁ, וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם קָרִי בֵהּ וּלְמַדְתֶּם אַתֶּם, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת בִּירוּשָׁלַיִם, [מַאי דְּרוּשׁ, ״כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה״], וַעֲדַיִן מִי שֶׁהָיָה לוֹ אָב הָיָה מַעֲלוֹ וּמְלַמְּדוֹ וּמִי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אָב לֹא הָיָה מַעֲלֶה וּמְלַמְּדוֹ, (מַאי דָּרוּשׁ כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תּוֹרָה) הִתְקִינוּ שֶׁיְהוּ מוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ וּמַכְנִיסִין אוֹתָן כְּבֶן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה וּכְבֶן שְׁבַע עֶשְׂרֵה, וּכְשֶׁרַבּוֹ כּוֹעֵס עָלָיו הָיָה מְבַעֵט בּוֹ וְיוֹצֵא עַד שֶׁבָּא יְהוֹשֻׁעַ בֶן גַּמְלָא וְהִתְקִין שֶׁיְּהוּ מוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת בְּכָל עִיר וָעִיר וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּמַכְנִיסִין אוֹתָן כְּבֶן שֵׁשׁ כְּבֶן שֶׁבַע. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילַת, בָּצִיר מִבַּר שִׁית לָא תְקַבֵּל מִכָּאן וָאֵילַךְ קַבֵּל וְאָסְפֵי לֵיהּ כְּתוֹרָא. וַאֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילַת, כִּי מָחִית לְיָנוּקָא לָא תִמְחֵי אֶלָּא בַּעֲרָקְתָא דִמְסָאנָא, דְּקָארִי קָארִי דְּלָא קָארֵי לֵיהֲוֵי צַוְתָּא לְחַבְרֵיהּ. אֲמַר רָבָא, מַקְרֵי דַּרְדָּקֵי, שַׁתָּלָא וְטַבָּחָא וְאֻמָּנָא וְסוֹפֵר מָתָא כֻּלָּן כְּמֻתְרִין וְעוֹמְדִין הֵן, כְּלָלָא דְּמִלְּתָא כָּל פְּסֵידָא דְלָא הָדָר כְּמֻתְרֶה וְעוֹמֵד דָּמֵי.
עַד הֵיכָן חַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תוֹרָה. אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר שְׁמוּאֵל, כְּגוֹן זְבֻ(וּ)⁠לוּן בֶּן דָּן שֶׁלִּמְּדוֹ אֲבִי אָבִיו וַאֲבִי אָבִיו. מִי מִחָיֵב, וְהָתַנְיָא וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם וְלֹא בְּנֵי בְנֵיכֶם, אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר (לעיל ד׳:ט׳) ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״, לוֹמַר לְךָ שֶׁכָּל הַמְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ לִמְּדוֹ לוֹ וְלִבְנוֹ וּלְבֶן בְּנוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. הוּא דַּאֲמַר כִּי הַאי תַּנָא וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם, אֵין לִי אֶלָּא בְנֵיכֶם, בְּנֵי בְּנֵיכֶם מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״, אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּנֵיכֶם״, בְּנֵיכֶם וְלֹא בְנוֹתֵיכֶם. אֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר סִינַי שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ״ וְסָמִיךְ לֵיהּ ״יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ״. רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּפָרִיס סוּדָרָא אֲרֵישֵׁיהּ וְקָא מַמְטֵי לֵיהּ לְיָנוּקָא לְבֵי מִדְרָשָׁא. אֲמַר, מַאי כֻּלֵּי הַאי. אֲמַר לֵיהּ, מִי זוּטָר מַאי דִּכְתִיב ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ״ וְסָמִיךְ לֵיהּ ״יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ״. מִכָּאן וָאֵילָךְ לָא הָיָה רַבִּי חִיָּא בָּר אַבָּא טָעִים אֻמְצָא עַד דְּמַמְטִי לֵיהּ לְיָנוּקָא לְבֵי מִדְרָשָׁא. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא לָא הֲוָה טָעִים אֻמְצָא עַד דַּהֲוֵי מַקְרֵי לֵיהּ לִבְרֵיהּ תּוֹסֶפְתָּא.

רמז תתעא

וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם – וְלֹא בְּנוֹתֵיכֶם. אֲמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן עֲקִיבָא, לְדַבֵּר בָּם, מִכָּאן אָמְרוּ כְּשֶׁהַתִּינוֹק מַתְחִיל לְדַבֵּר אָבִיו מְדַבֵּר עִמּוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּמְלַמְּדוֹ תוֹרָה, וְאִם אֵין מְדַבֵּר עִמּוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּמְלַמְּדוֹ תּוֹרָה רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ קוֹבְרוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם״, וְאִם לָאו (לְמַעַן) יִקְצְרוּן יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם, שֶׁכָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה נִדְרָשִׁין מִכְּלַל לָאו הֵן וּמִכְּלַל הֵן לָאו.
לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם – בָּעוֹלָם הַזֶּה. וִימֵי בְנֵיכֶם. לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ. לָעוֹלָם הַבָּא אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳ לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם. לָכֶם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לָהֶם, נִמְצִינוּ לְמֵדִין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה.
אֲמַר רַבִּי לְרַבִּי יוֹחנָן אִיכָּא סָבֵי בְּבָבֶל, תְּמַהּ וַאֲמַר כְּתִיב לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ לָא. לַסּוֹף אָמְרֵי לֵיהּ דְּהָווּ מַקְדָּמֵי וּמַחְשָׁכֵי לְבֵי כְנִישָׁתָא, אֲמַר הַיְנוּ דַאַהֲנֵי לְהוֹ כִּדְאָמַר לְהוֹ רַבִּי יהְוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לְבָנֵיהּ אַקְדִּימוּ עוּלוּ אַקְדִימוּ פוּקוּ כִּי הֵיכֵי דְתוֹרִיכוּ חַיֵּי וְתַלְמוּדַיְכוּ תִּתְקַיְּמוּ בְּיָדַיְכוּ. אֲמַר רַבִּי (חָמָא) [אַחָא] בַּר חֲנִינָא, מַאי קְרָאָה, (משלי ח׳:ל״ד) ״אַשְׁרֵי אָדָם שׁ(וֹ)⁠מֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְת⁠(וֹ)⁠תַי יוֹם יוֹם״ [וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ ״כִּי מ⁠(וֹ)⁠צְאִי מָצָא חַיִּים״].
מַעֲשֶׂה בְאִשָּׁה אַחַת שֶׁהִזְקִינָה הַרְבֵּה וּבָאת לִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָא. אָמְרָה לֵיהּ, רַבִּי, הִזְקַנְתִּי יוֹתֵר מִדַּי, וַעְכְשָׁיו חַיִּים שֶׁל נִוּוּל הֵם, שֶׁאֵינִי טוֹעֶמֶת לֹא מַאֲכָל וְלֹא מַשְׁקֶה, וַאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לְהִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם. אֲמַר לָהּ, מַה מִּצְוָה אַתְּ לְמוּדָה לַעֲשׂוֹת בְּכָל יוֹם. אֲמָרַת לֵיהּ, לְמוּדָה אֲנִי, אֲפִ(י)⁠לוּ יֵשׁ לִי דָבָר חָבִיב אֲנִי מַנַּחַת אוֹתוֹ וּמַשְׁכֶּמֶת לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּכָל יוֹם. אֲמַר לָהּ, מִנְעִי עַצְמֵךָ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה. הָלְכָה וְעָשְׂתָה כֵן, וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי חָלְתָה וּמֵתָה. לְכָךְ אָמַר שְׁלֹמֹה (שם) ״אַשְׁרֵי אָדָם שׁ(וֹ)⁠מֵעַ לִי״ וְגוֹ׳, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, (שם ל) ״כִּי מ⁠(וֹ)⁠צְאִי מָצָא חַיִּים״.
״מִפְּנֵי מָה בָּנִים מֵתִים״. פְּלִיגִי בָהּ רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא וְרַבִּי יוֹסֵי, חָד אֲמַר בַּעֲווֹן מְזוּזָה, וְחָד אֲמַר בַּעֲווֹן בִּטּוּל תּוֹרָה. מַאן דַּאֲמַר בַּעֲווֹן מְזוּזָה קָסְבַר מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו וְלֹא לִפְנֵי פָנָיו, דִּכְתִיב ״וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ״ וְסָמִיךְ לֵיהּ ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם״. וּמָאן דַּאֲמַר בִּטּוּל תּוֹרָה קָסְבַר מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו וְלִפְנֵי פָנָיו.
כְּתִיב ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳ לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ״. מַהֲלַךְ חָמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה יֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם עַד לָאָרֶץ (כָּךְ יִחְיוּ יִשְׂרָאֵל) כִּשְׁנֵי הָאָבוֹת אַבְרָהָם מֵאָה שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ יִצְחָק מֵאָה וּשְׁמוֹנִים יַעֲקֹב מֵאָה אַרְבָּעִים וְשֶׁבַע סַךְ הַכֹּל חָמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁתַּיִם, וְהַשְּׁתֵּי שָׁנִים שֶׁהוֹתִירוּ הָיוּ שְׁתֵּי שָׁנִים שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁלֹּא הִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ עַד שֶׁהָיָה בֶּן שָׁלֹשׁ לְכָךְ לֹא נִמְנוּ עִם שְׁאָר שְׁנֵי הָאָבוֹת.
שָׁאֲלוּ צְדוֹקִים אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְכוּ׳ ״וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים״).
רַבָּנָן אָמְרֵי, מִן הָאָרֶץ עַד הָרָקִיעַ מַהֲלַךְ חָמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה כִּשְׁנֵי אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים, וּמַה טַעַם, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳ לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵתֵ לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ, וּמִמִּזְרַח לְמַעֲרָב מַהֲלַךְ חָמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, מַה טַעַם, (תהלים ק״ג:י״א-י״ב) ״כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ וְגוֹ׳ כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב״. תָּנָא עֵץ חַיִּים מַהֲלַךְ חָמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. אֲמַר רַבִּי יוּדָא בַּר אֶלְעָזָר לֹא סוֹף דָּבָר גּוּפוֹ אֶלָּא אֲפִ(י)⁠לּוּ קוֹרָתוֹ, וְכָל מֵי בְרֵאשִׁית מִתְפַּלְּגִין תַּחְתָּיו, וּמַה טַעַם, ״וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם״. תָּנָא עֵץ הַחַיִּים אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לַגַּן וְאֶחָד מִשִּׁשִּׁים לְעֵדֶן (בראשית ב׳:י׳) ״וְנָהָר י⁠(וֹ)⁠צֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגַּן״. תַּמְצִית כּוּר שׁוֹתָה תְּרֵקַב, תַּמְצִית כּוּשׁ מִצְרַיִם שׁוֹתָה, נִמְצֵאתָ אוֹמֵר מִצְרַיִם מַהֲלַךְ אַרְבָּעִים יוֹם וְכוּשׁ מַהֲלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים.

רמז תתעב

כִּימֵי הַשָּׁמַיִם – שֶׁיְּהוּ פְנֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים כַּיּוֹם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻ(וּ)⁠רָתוֹ״. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: לְשֶׁבַע שְׂמָחוֹת פְּנֵיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים עֲתִידִין לְהַקְבִּיל פְּנֵי שְׁכִינָה לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלּוּ הֵן, (שם) ״וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ״, (שיר השירים ו׳:י׳) ״יָפָה כַּלְּבָנָה״, ״בָּרָה כַּחַמָּה״, (דניאל י״ב:ג׳) ״וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִ(י)⁠רוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ״ [וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים״], (נחום ב׳:ה׳) ״(וְ)⁠כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ״, (תהלים מ״ה:א׳) ״לַמְנַצֵּחַ עַל שׁ(וֹ)⁠שַׁנִּים״, ״וְיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ״. ״שִׁיר הַמַּעֲלוֹת״ [אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא (תהלים קכ״א:א׳) ״שִׁיר לַמַּעֲלוֹת״], לְמִי שֶׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת מַעֲלוֹת לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק לֶעָתִיד לָבוֹא. רַבִּי אוֹמֵר: ״שִׁיר הַמַּעֲלוֹת״ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא ״לַמַּעֲלוֹת״, שְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ וְזוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. אִי לְפִי שֶׁיֵּשׁ מַעֲלוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם אֵיבָה וְקִנְאָה וְתַחֲרוּת תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד״, מַה כּוֹכָבִים אֵין בֵּינֵיהֶן אֵיבָה וְשִׂנְאָה וְתַחֲרוּת כָּךְ צַדִּיקִים, וּמַה כּוֹכָבִים אֵין דּוֹמֶה אוֹרוֹ שֶׁל זֶה לְאוֹרוֹ שֶׁל זֶה כָּךְ צַדִּיקִים. [דָּבָר אַחֵר] ״וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים״. אֵלּו גַּבָּאֵי צְדָקָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: אֵלּוּ זְקֵנִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ״, מִי גָּדוֹל, הָאוֹהֲבִין אוֹ הַמְאֹהָבִין, [הֱוֵי אוֹמֵר הַמְאֹהָבִים [צ״ל: הַמְּאֹהָבִין]. עַל הַאוֹהֲבִים וְאוֹמֵר ״וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״ קַל וָחֹמֶר הַמְאֹהָבִין [צ״ל הַמְאֹהָבִים]. ״וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כְּכוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד״]. מַה הַכּוֹכָבִים רָמִין וּמְנֻטָּלִין עַל כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם כָּךְ צַדִּיקִים, וּמַה כּוֹכָבִים אָדָם רוֹאֶה אֶת אוֹרָן מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ כָּךְ צַדִּיקִים, וּמַה כּוֹכָבִים פְּעָמִים מְכֻסִּין פְּעָמִים מְגֻלִּין כָּךְ הַצַּדִּיקִים, וּמַה כּוֹכָבִים כִּתּוֹת שֶׁאֵין לָהֶם מִנְיָן כָּךְ הַצַּדִּיקִים אוֹ בֵּין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם בֵּין אֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. תַּלְמוּד לוֹמַר (בראשית כ״ח:י״ד) ״וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ״, אִם עוֹשִׂין רְצוֹן הַמָּקוֹם הֲרֵי הֵן כְּכוֹכָבִים וְאִם לָאו הֲרֵי הֵן כְּעָפָר. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלכים ב י״ג:ז׳) ״כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂ(י)⁠מֵם כֶּעָפָר לָדֻ(וּ)⁠שׁ״.
דָּבָר אַחֵר: כִּימֵי הַשָּׁמַיִם – שֶׁהֵן חַיִּים וְקַיָּמִים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. וְכָךְ הוּא אוֹמֵר ״כִּי כַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה״ וְגוֹ׳, וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה שָּׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ אֶלָּא לִכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל חַיִּים וְקַיָּמִים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים קַל וָחֹמֶר לַצַּדִּיקִים שֶׁבַּעֲבוּרָם נִבְרָא הָעוֹלָם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (שם ס״ה:כ״ב) ״כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי״, וְאֵין עֵץ אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג׳:ח׳) ״עֵץ חַיִּים הִיא״ וְגוֹ׳, וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִבְרֵאתָ אֶלָּא לִכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הִיא קַיֶּמֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים קַל וָחֹמֶר לַצַּדִּיקִים שֶׁבִּשְׁבִילָם נִבְרָא הָעוֹלָם, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: כְּתִיב (קהלת א׳:ד׳) ״דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת״, (אַל תִּקְרֵי כֵן) [מִי נִבְרָא בִּשְׁבִיל מִי וְלֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר] אֶלָּא ״אֶרֶץ הוֹלֶכֶת וְאֶרֶץ בָּאת וְדוֹר לְעוֹלָם ע⁠(וֹ)⁠מֵד״ וּלְפִי שֶׁשִּׁנּוּ מַעֲשֵׂיהֶם שִׁנָּה הַמָּקוֹם עֲלֵיהֶם סִדּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ וּכְתִיב (שם) ״כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר״, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם הֵם ״כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר״, וְאִם לָאו ״וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וְאוֹמֵר ״עַד אִם נוֹתַרְתֶּם כַּתֹּרֶן עַל רֹאשׁ הָהָר וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה״ וְאוֹמֵר (עמוס ה׳:ג׳) ״כֹה אָמַר ה׳ הָעִיר הַיֹּצֵאת אֶלֶף תַּשְׁאִיר מֵאָה וְהַיּוֹצֵאת מֵאָה תַּשְׁאִיר עֲשָׂרָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל״. [דָּבָר אַחֵר] ״וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. זֶה מִסְפַּר שָׁמָיִם. (אֲשֶׁר לֹא יִמַּד) ״[כְּחוֹל הַיָּם״]. זֶה מִסְפַּר אָדָם.
וַעַלִמֻוהַא לִבַּנִיכֻּם וַתַּדרֻסֻהַא פִי חַאלִ גֻלֻוסִךַּ פִי מַנזִלִךַּ וַמַסִירִךַּ פִי טַרִיקִךַּ וַעִנדַ נַוְמִךַּ וַקִיַאמִךַּ
ולמדו אותם לבניכם, ותלמד לעמק בהם במצב ישיבתך בבית מגורך, ובהלוכך בדרכך, וסמוך לפניתך לישון ובקומך מהשינה.
לדבר בם – משעה שהבן יודע לדבר למדהו: תורה צוה לנו משה וגו׳ (דברים ל״ג:ד׳), שיהא זה לימוד דיבורו. מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מסיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה, ואם לא עשה כן, הרי הוא כאילו קוברו, שנאמר: ולמדתם אתם את בניכם וגומ׳.
לדבר בם [AND YOU SHALL TEACH THEM UNTO YOUR CHILDREN,] TO SPEAK OF THEM – From the moment when your son knows how to speak, teach him the text "Moshe commanded us the Torah as a possession of the congregation of Yaakov" (Devarim 33:4) – so that this should be the means of teaching him to speak (Sukkah 42a). From this they (the Rabbis) derived their teaching: When the babe begins to speak, his father should speak with him in the Holy Tongue, and should instruct him in the Torah. If he does not do this, it is as though he buries him, as it is said here, "And you shall teach them unto your children to speak of them, etc.⁠",
פס׳: ולמדתם אותם את בניכם – ר׳ איסי בן עקיבא אומר כשהתינוק מתחיל לדבר עם אביו מדבר עמו בלשון הקדש:
בשבתך בביתך – כי אילו ד׳ מידות שאדם מתנהג בהם:⁠1 הליכה, וישיבה, הסיבה, וקימהא שהיא עמידה.
בזו הפרשה כתיב בין תפילין ומזוזה: תלמודב תורה, ובפרשת שמע: תפילין בין תלמוד תורה ומזוזה (דברים ו׳:ו׳-ט׳). ואיתקש תפילין לתלמוד תורה, בין בפרשה ראשונה בין פרשה שנייה, ומזוזה לא איתקש אלא בפרשה שנייה. ובתפילין, נשים פטורות דילפינן מתלמוד תורה, דכתיב ביה: ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם, ובמזוזות חייבות, דכתיב: למען ירבו ימיכם (דברים י״א:כ״א) – ונשים בעו חיי, כדאיתא בקידושין (בבלי קידושין ל״ד.).
1. השוו ר״י בכור שור דברים ו׳:ז׳.
א. בכ״י מינכן 52: וקימא.
ב. בכ״י מינכן 52: ותלמוד.
בשבתך בביתך – WHEN YOU SIT IN YOUR HOUSE – Because these are the four modes of behavior that a person engages in: going and sitting, reclining and getting up, which is standing.
In this periscope, between [the commandments regarding] phylacteries and mezuzah, it writes of learning Torah, and in the pericope of Shema: [the command of] phylacteries is between learning Torah and mezuzah (Devarim 6:6-9). And phylacteries are connected to learning Torah in both the first periscope and the second, and mezuzah is only connected in the second pericope. And regarding phylacteries, women are exempt, as we learn from [the laws of] learning Torah, as it is written regarding it: YOU SHALL TEACH THEM TO YOUR SONS – and not your daughters, but they are obligated in mezuzahs, as it is written: “that your days may be multiplied” (Devarim 11:21) – and women need life, as it appears in Kiddushin (Bavli Kiddushin 34a:7).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 18]

ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם – משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו משה או פסוק של שמע.
ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, "You shall teach them to your children to speak about them.⁠" From the time your son (or daughter) is old enough to talk you must instruct him in Torah. One of the first lessons should be the verse תורה צוה לנו משה, as well as שמע ישראל .
לדבר בם בשבתך בביתך וגו׳ – הנה כבר ביארנו דבר זאת המצוה בפרשת ואתחנן וכאלו ביאר בכאן שצריך לחנך הקטנים בקריאת שמע ובפרשת והיה אם שמוע בעת השכיבה ובעת הקימה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

לדבר בם משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו כו׳. בספרי דאל״כ לכתוב קרא ולמדתם אותם את בניכם בשבתך בביתך וגו׳ לדבר בם למה לי:
(יט-כ) וצוה שילמדו אותם את בניהם ויכתבום על מזוזות הבתים כמו שבא כל זה בפרש׳ היחוד לפי שאלה הם גופי תורה במעשיות כמו שהיחוד הוא באמונו׳ ולכן נתחברו הפרשיו׳ האלה בתפלין. והמפרשי׳ אמרו שנשנו המצו׳ האל׳ בכאן לומר שהן חובת הגוף. ואנחנו חייבי׳ בהם גם בגלות ולכן נזכרו אחריו. ומדברי רבותינו ז״ל בספרי הוא וגם הוא נכון.
ולמדתם אתם את בניכם – הרגילו את בניכם במצות.
לדבר בם בשבתך – כדי שתדברו בם תמיד.
ולמדתם אותם את בניכם, train your children in the regular performance of the commandments
לדבר בם בשבתך, so that you will make them a regular part of your conversation with your children.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

משעה שהבן יכול לדבר. דאם לא כן, ׳ללמוד בם [בשבתך] בביתך׳ מבעי ליה, אלא לכך כתב ״לדבר בם״ – משעה שיכול לדבר בלבד חייב האב וכו׳:
וּֽבְשָכְבְךָ: הוי״ו במאריך לבן אשר1, וכן הוא בספרי׳ כ״י ובדפוס ישן. [וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖].
1. לבן אשר: חילופים-ד.
משעה שהבן יודע לדבר כו׳. דאל״כ לכתוב קרא ולמדתם את בניכם ללמוד בם, לדבר בם ל״ל:
From the time that the son is able to speak, etc. Otherwise Scripture should write, "And you are to teach them to your sons to learn them (ללמוד).⁠" Why does it say to, "To speak in them (לדבר בם)"?
לדבר בם – כמו שצויתיך ודברת בם, כן תלמוד אותם לבניך כדי שיהיה מקום גם לבנים לדבר בם, ובדרך הזה לא ימושו מפיך ומפי זרעך עד עולם:
ולמדתם וגו׳ – ״לימוד״ מקיף יותר מ״שינון״, שכן כפי שכבר ביארנו (פירוש לעיל ו, ז), ״שינון״ פירושו ללמד את תוכן המצוות במשפטים קצרים ומדויקים.
על פי זה יתבאר מקור הדרשה ההלכתית: ״בניכם ולא בנותיכם״ (קידושין כט:). הלכה זו פוטרת את האב מללמד תורה לבתו, אך היא נלמדת מ״ולמדתם אתם את בניכם״, ולא מ״ושננתם לבניך״. האב פטור רק מהחובה להקנות לבתו את למדנות התורה, שכן החובה לקנות ולהעביר את למדנות התורה מוטלת על האיש היהודי. אך את ההבנה בספרי היהדות ואת היֶדַע של המצוות, החיוניים לקיום ״ויראו את ה׳ אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת״ (להלן לא, יב), חייבים אנו להקנות לבנותינו לא פחות מלבנינו.
דבר זה – הווי אומר שאת ההבנה והיֶדַע הנזכרים צריכים אנו להקנות לבנותינו לא פחות מלבנינו – מוכח כבר ממצוות הקהל (שם), שכן נאמר שם: ״הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו׳ למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה׳⁠ ⁠⁠״ וגו׳.
ואף על פי שחז״ל אומרים על פסוק זה: ״אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע״ (חגיגה ג.), אין פירוש ״למען ישמעו״ שמיעה גרידא, אלא הבנה נכונה שנחשבת ״לימוד״ (עיין רש״י ותוספות שם, ותוספות סוטה כא: ד״ה בן עזאי); ולפיכך סבור רב אשי (חגיגה ג.) ש״ולמען יִלְמְדוּ״, האמור על האנשים, צריך להתפרש גם במובן של ״יְלַמְדוּ״.
המשנה בנדרים (לה:) מדברת על הוראת תנ״ך לבנות: ״אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא״. עד כמה שהבנתנו מגעת, דעת התוספות יום טוב – שגירסת המשנה משובשת – נסתרת מביאור הגמרא (שם לז:): ״ולמאן דאמר שכר פיסוק טעמים מאי טעמא לא אמר שכר שימור? קסבר בנות מי קא בעיין שימור״ (עיין רש״י ורא״ש שם). ואפילו לדעת הר״ן (שם) ש״בנותיו״ לא נזכרו במשנה בפירוש אלא רק נכללו בה במרומז, ברור שסתמא דגמרא מכירה לימוד תורה לבנות, ומכל השקלא וטריא של הסוגיא שם מוכח שהלימוד עצמו הוא מצווה, ולפיכך הותר אפילו למודר להנאה, שהרי ״מצוות לאו ליהנות ניתנו״. ({לשון המחבר:} עיין שם, ועיין מה שכתב בית יוסף לטור אורח חיים (סוף סי׳ מז)), עיין שם.
כך נהגו בישראל תמיד, והראיה לכך היא הספרות השלמה בעברי⁠־טייטש [יידיש בכתב עברי] שנכתבה בעיקר עבור הנשים, כדי לאפשר להן להבין את התנ״ך והתפילות, ולהקנות להן ידע כללי בהלכה ובמשנתם המוסרית של חז״ל (עיין גם טורי זהב ליורה דעה סי׳ רמו, ו).
לדבר בם – למד אותם את התורה באופן כזה שהיא תדבר אל לבם ותיחקק בהכרתם, כך שהיא תהפוך לנושא המרכזי של מחשבתם ודיבורם, ותהיה הבסיס לדעותיהם ולהשקפתם על החיים (עיין פירוש לעיל ו, ז; ופירוש, שמות יג, ט).
בשבתך וגו׳ – על אודות השינוי בצורת הפנייה בין לשון נוכח יחיד ולשון נוכח רבים, עיין פירוש לפסוק י.
כאן המעבר מלשון רבים ללשון יחיד הוא הרבה יותר משמעותי. שכן כאן הדגש הוא על העם בתפוצתו, כשאין קשר חיצוני המאחד את בניו המפוזרים. לפיכך נאמר כאן שהמחויבות שיש לכולם לתורה אחת יוצרת את הקשר ביניהם. תורה אחת מושלת בלב ובנפש, ביד ובראש, של כל אחד מהם. נמצא שרגשותיהם ותחושותיהם, מעשיהם והלך רוחם, מוטבעים בחותם אחיד, המועבר מדור דור על ידי לימוד וחינוך. בכך מצטרפים היחידים הרבים המפוזרים למרחוק לחטיבה אחת, ובכל מקום ובכל זמן, ברשות היחיד וברשות הרבים, במנוחה ובפעולה, יהיו ניכרים כחטיבה אחת.
ובשכבך ובקומך – החזרה כאן על הלכה זו מחזקת את הדעה שהבאנו לעיל (ו, ו) שאפילו אם קריאת שמע היא דאורייתא, ישנה מצווה נוספת מדאורייתא לעסוק בדברי תורה בבוקר ובערב (עיין פירוש שם).
(יט-כ) ולמדתם – ונגד הדבור אמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בכל המעמדות שתהיו בין בשבתך בביתך וכו׳. וכתבתם על מזוזות כמ״ש בפ׳ שמע בואתחנן:
ולמדתם אותם וגו׳: נתבאר בפרשת ״ואהבת וגו׳⁠ ⁠⁠״ (לעיל ו,ז), דמקראות הללו1 מתפרשים בשני אופנים: לכל המון ישראל היא פרשה שבקריאת שמע שמחויב כל אחד מישראל, וא״כ פירוש ״לדבר בם״ – ולא בתפלה, כדאיתא ביומא פ״ג (יט,ב)⁠2. אבל לתלמיד חכם פירושו – בדברי תורה, שיהא כל העסק ״בם״ – ולא בדברים בטלים3. וזהו עיקר ענין אותה פרשה.
1. של ״ואהבת״ ושל ״והיה אם שמוע״.
2. על הפסוק בפרשת ״ואהבת״ (לעיל ו,ז) ״ודברת בם״. וז״ל הגמרא: ת״ר, ״ודברת בם״ – בם ולא בתפלה, ״ודברת בם״ – בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים (רש״י: שיחת הילדים וקלות ראש).
3. על הפסוק בפרשת ״ואהבת״ (לעיל ו,ז) ״ודברת בם״. וז״ל הגמרא: ת״ר, ״ודברת בם״ – בם ולא בתפלה, ״ודברת בם״ – בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים (רש״י: שיחת הילדים וקלות ראש).
ולמדתם – למעלה ו׳:ז׳ כתוב ״ושננתם״.
לדבר – למעלה כתוב ״ודברת״ בצווי מיוחד, וכן יש לפרש אף כאן. המקור ״לדבר״ כתוב כאן רק מפני שעד כאן דבר הכתוב בלשון רבים.
ובשכבך וגו׳ – גם פרשה זאת היא בכלל מצות קריאת שמע, למעלה בפירושנו לפסוק ו׳:ז׳.
ולמדתם אותם וכו׳ – וכן ושמתם כו׳ בלשון רבים, אמנם וכתבתם בלשון יחיד, מזה דרשו שתהא כתיבה תמה. ונראה דמרמז לנו, דחזינין דבדיני אדם עיר הנדחת ממונם אבד, ובדיני שמים אין להם חלק לעוה״ב [ואף הנדחים בכלל, יעויין רע״ב שם ובתוספות סנהדרין מ״ז ד״ה כיון דאיקטל כו׳] וחזינן דאם יש בה מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת וכתיב לא תעשון כן לה׳ אלהיכם, כוונתו כמו דאמר בספרי ר״ג אומר וכי תעלה ע״ד שישראל נותצין למזבחותיהם חו״ש, ולכן דריש ר׳ אלעזר דקאי על עיר הנדחת [ומסולק מה שמקשים דליתי עשה ולדחי ל״ת כיון דכל עיקר הקרא קאי ע״ז] וכמו שמצילה העיר מדין אדם, כן מצילה מדין שמים שיש להם חלק לעוה״ב, לכן קמ״ל קרא דאם ישראל יחיד כותב מזוזה וקובעה על מזוזת ביתו מציל רבים מדין אדם ומדין שמים, לכן כתוב וכתבתם בלשון יחיד למען ירבו ימיכם, שרבים ינצלו מזה עבור זכות היחיד. ודו״ק.
ראה
ולמדתם מהו ולמדתם – שתהא למודך תם, שיתן ריוח בין הדבקים, כגון בכל לבבך, על לבבך, בכל לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, על לבבכם, הכנף פתיל, אתכם מארץ.⁠1 (ברכות ט״ו:)
ולמדתם – תניא, האשה אינה מחויבת ללמד לעצמה תורה, דכתיב ולמדתם ולמדתם, כל שאחרים מצווין ללמדו מצוה ללמד את עצמו וכל שאין אחרים מצווין ללמדו אין מצווה ללמד את עצמו.⁠2 (קדושין כ״ט:)
ולמדתם – תניא, אין האשה חייבת ללמד את בנה תורה, דכתיב ולמדתם ולמדתם, כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד.⁠3 (שם שם)
ולמדתם אתם – אמר רב יהודה אמר רב, בתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה ומי שאין לו אב לא היה לומד תורה. דהוי דרשי ולמדתם אתם – עד שבא יהושע בן גמלא והתקין שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות, ועל זה זכור הוא לטוב4. (ב״ב כ״א.)
את בניכם – מלמד שהאב מחויב ללמד את בנו תורה.⁠5 (קדושין כ״ט:)
את בניכם – את בניכם ולא את בנותיכם, מכאן שהאשה אין אחרים מצווין ללמדה6. (שם שם)
את בניכם – אין לי אלא בניכם, בני בניכם מניין, ת״ל (פ׳ ואתחנן) והודעתם לבניך ולבני בניך.⁠7 (קדושין ל׳.)
את בניכם – נשים פטורות מק״ש ומתפילין, לכתיב ולמדתם אותם את בניכם – ולא את בנותיכם, את שהוא חייב בת״ת חייב בתפילין, ונשים כיון שאין חייבות בת״ת אין חייבות בתפילין.⁠8 (ירושלמי ברכות פ״ב ה״ג)
את בניכם – האב זוכה לבן בחכמה, דכתיב ולמדתם אותם את בניכם.⁠9 (ירושלמי קדושין פ״א ה״ז)
לדבר בם – מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אינו מדבר עמו בלה״ק ואינו מלמדו תורה ראוי לו כאלו קוברו, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם למען ירבו ימיכם וימי בניכם, ומכלל הן אתה שומע לאו10 (ספרי).
1. ר״ל שיבטה {=שיבטא} יפה השני למדי״ן שבסוף ובראש השני תיבות בכל לבבך שלא יהא נשמע שמבליע למ״ד אחד, וכן בהתיבות הבאות הביתי״ן והממי״ן והפיפי״ן כדמפרש.
2. הפסוק השני ולמדתם הוא בפ׳ ואתחנן בענין למוד עצמו (ה׳ א׳), והאשה אין אחרים מצווין ללמדה כפי שיובא בסמוך.
3. עי׳ באות הקודם ציון הפסוק ולמדתם השני, והא דאין אשה מחויבת ללמד עצמה מבאר בדרשה הקודמת.
4. היו דורשין מה שהמלה אותם כתיב חסר, ובאמת נמצאה דרשה כזו בר״ה כ״ה א׳ אשר תקראו אתם במועדם (פ׳ אמור) קרי ביה אתם, אבל כאן בודאי א״א לפרש כן, לענין זה שמי שאין לו אב אינו בלמוד כלל, שהרי תכלית הלמוד היא שמירת המצות וכמ״ש הכתוב (ואתתנן ה׳ א׳) ולמדתם לעשותם, ואמרו בתו״כ פ׳ אחרי (י״ח ל״א) ובספרי פ׳ ראה (י״ב כ״ח) כל שאינו במשנה אינו במעשה, ובשמירת המצות הלא כל ישראל ערבים זב״ז וא״כ ממילא מצווים ללמדו כדי שידע לשמור ולקיים, ומה דכתיב אתם תסר ו׳ י״ל דבא לרמז דמי שיש לו אב החובה עליו, משא״כ מי שאין לו אב החובה על כל ישראל, וכמש״כ.

אך אמנם לכאורה קשה ל״ל לדרוש ולמדתם אתם – תיפק ליה דמפורש כתיב את בניכם, דמשמע ולא מי שאינו בניכם, וי״ל משום דלולא הדיוק מאתם היה אפשר לומר דהלשון את בניכם אין הכונה רק בנים מתולדות אבות, אלא ר״ל דורות הבאים כמו בני ישראל בני יהודה, בני הארץ, וכדומה.

גם י״ל דאי לאו אתם אין לדייק זה גם לא מאותיות הגוף דולמדתם גם לא מהשם בניכם, דנוכל לומר דלאו דוקא הוא ואינו מוכרח, אך המלה אתם מכריתתנו לדייק דדוקא אתם את בניכם ולא אחרים, דכלל גדול בשמוש הלשון דבכ״מ שתבא מלת הגוף נוספת על סימן הגוף הרצוף לפעל או לשם, היא באה לחזק את הענין או להגבילו: הוא ולא אחר. וידוע דברי חז״ל בכגון זה במקומות הרבה, וכמו ועברתי בארץ מצרים וגו׳ אני ה׳ – אני ולא מלאך אני ולא שליח וכדומה. [וכן דקדקו חז״ל בכזה גם בלשון המשנה, וממאמר כל אחד (משנים האוחזין בטלית, ב״מ ב׳): אני מצאתיה (בכנוי כפול, מלת הגוף אני וסימן הגוף במצאתיה) משמע דוקא אני ולא אחר, כלומר כולה שלי, ומדייק, א״כ מאי האי דכפלה המשנה עוד לומר זה אומר כולה שלי, וליכא למימר כמו שאמר הגאון ר׳ מנשה מאיליא [הובא בתפא״י] דזה אומר אני מצאתיה הוא כלל שאחריו פרט היינו אם שניהם אומרים כולה שלי הדין כך, ואם אחד אומר חציה שלי הדין כך, דאחרי דבהכלל אני מצאתיה מפורש הכונה כולה שלי ולא חציה, ולכן הקשו בגמ׳ הא תו ל״ל].
5. עיין מש״כ באות הקודם ובפ׳ ואתחנן בפסוק והודעתם לבניך (ד׳ ט׳) ועוד שם (ה׳ א׳).
6. אחרים פירושו האב, ונקט בלשון אחרים כנגד מ״ש שאינה מחויבת בעצמה ללמוד משום דקי״ל כל מי שאחרים מצווין ללמדו מחויב ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו אין מחויב ללמד עצמו, כמבואר למעלה. ולכאורה הוי כונת הענין פשוטה שרק אינו מחויב ללמדה, אבל אם רוצה ללמדה רשאי, אך באמת קי״ל דאסור ללמד את הבנות תורה, ואמרו בטעם הדבר (סוטה כ״א:) דכתיב (משלי ח׳) אני חכמה שכנתי ערמה, כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית, ופירש״י שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע, עכ״ל. והרמב״ם בפ״א הי״ג מת״ת כתב הלשון מפני שמוציאות דברי תורה לדברי הבאי, עכ״ל. ויסוד כל הדברים האלה הוא עפ״י יסוד טבעי אחד שבתכונת הנשים דדעתן קלות, וכמ״ש בסוף מנחות ק״י א׳ שהבנות אין דעתן מתיישבת עליהן, ולכן אין ביכולתן להעמיק חקר בדעת תקיפה ולבא עד עומק כוונת התורה, ואפשר שתעבור בדעתה על דעת התורה וממילא גם תעשה מדחה.

ולהבין ביותר דברי רש״י ורמב״ם שהבאנו, נבאר מה שכתבנו במקום אחר לכוין ולהשוות המאמר נשים דעתן קלות עם המאמר בנדה מ״ה ב׳ בינה יתירה נתן הקב״ה באשה יותר מבאיש, אשר לכאורה סותרים המאמרים זל״ז, כי האחד מורה על קלות כשרון דעתה והשני על יתרון כשרונה.

אך באמת הבאור פשוט, כי כשרונות דעת ובינה שונים הן, הדעת יונח על המושכלות הראשונות שתופס מוח כל איש תיכף לשמיעה, והבינה הוא הרעיון הבא לאחר התפיסה העיונית בישוב עמוק ובזמן מרובה, ובכח רעיון כזה להבין דבר מתוך דבר ולהמציא חריצות ושכל דק, ולכן אע״פ שהנשים יש להן כח בבינה יתירה אבל דעתן בתפיסת דבר במושכל ראשון קלה היא בלא יסוד נאמן ולזה הסכימו בעלי הגיון.

וכתבו עוד חוקרי הנפש, דמי שיש לו לב חרוץ ושכל חד ההוא צריך יותר להזהר שלא להתרחק מנקודת האמת, יען כי אחרי שכח הבינה היינו כח התריצות גדול ממדת השכל הפשוט אפשר לו להעמיק חקר ולבנות בנינים על יסוד רעוע וחלוש, וזה מורגש בחוש, וזו היא כונת המאמר באבות אם אין דעת אין בינה, כלומר אם אין דעת חזקה אז גם הבינה שבו אינה נאמנית ויסודית, וכמבואר.

אמור מעתה, דאחרי שנשים דעתן קלות, היינו שהמושכלות הראשונות שלהן אינן ביסוד נכון ונאמן לכן אפשר להן ע״פ כח הבינה היתירה שלהן, היינו כח החריצות ושכל הדק, להרחיב דעות נפסדות וכוזבות, וממילא לעולם לא יכוונו דעתן, ומעתה יתבארו בטוב דברי רש״י ורמב״ם.

ורק לענין זה הוי מעלת הבינה מעלה להן, שכח בינתן מתפתח קודם בזמן לבינת הגברים, ולכן לענין תענית ולענין נדרים שצריך להפליא לשם מי נודרין ומקדשין קיי״ל שבת י״ב שנה ויום אחד דינה כזכר בן י״ג שנה כמבואר לפנינו בפ׳ בראשית בפסוק ויבן ה׳ את הצלע ובר״פ מטות בפסוק ואשה כי תדר נדר יעו״ש בטעם וסברא.

אך אמנם גם ע״פ מעלה זו יתבאר הענין מה שדעתן קלות דכמו בכל הגידולים ופירות וצמחים שכל מה שיתבשלו במוקדם הזמן הם קלים ונוחים להתקלקל מהר מאשר אלה שיתבשלו באחור הזמן, ולכן עלולה האשה שבכרה בינתה קודם שתהא דעתה קלה, ואין להאריך עוד.

ויש מן החכמים שהפליגו הרבה באיסור למוד תורה לנשים ואמרו (סוטה כ״א:) כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות, וכן אמרו (ירושלמי סוטה פ״ג ה״ד) ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים, והרמב״ם פ״א הי״ג מת״ת כתב דאיסור זה הוא רק בתורה שבע״פ ולא בתורה שבכתב, והאחרונים טרחו למצוא מקור לדבריו, ויתכן שכתב כן ע״פ הטעם המבואר בגמרא מפני ערמומית וכו׳ וכמו שבארנו למעלה, וזה שייך רק בתורה שבע״פ שאפשר לנטות הדעת לצדדים שונים בטעמים וסברות שונות, משא״כ בתורה שבכתב.

והנה ראינו להעתיק כאן בסוף הענין מספר עתיק יומין יקר המציאות הנקרא מעין גנים [שו״ת] ומחברו רבי שמואל ב״ר אלחנן יעקב הרקוולטי (וויניציאה שי״ג) מה שכתב אל אשה חכמה אחת בנדון היתר ת״ת לנשים, וז״ל בהמשך הדברים, ומאמר חכמינו כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות אולי נאמר כשהאב מלמדה בקטנותה שגם במעלליה תתנכר אם זך ואם ישר פעלה, דודאי כי האי גונא איכא למיחש שרוב הנשים דעתן קלות מבלות זמנן בדברי הבאי וכרובן כן חטאו מקוצר רוח, אמנם הנשים אשר נדב לבן אותנה לקרבה אל המלאכה מלאכת ה׳ מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלינה בהר ה׳ תשכונה במקום קדשו כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן לאדרן להדרן לסדרן לחזק ידיהן לאמץ זרועותיהן וכו׳, עשי והצליחי ומן השמים יסייעוך, עכ״ל. ולא נודע לנו מי הוא המחבר הנכבד הזה שעמד לחדש דין מחודש זה בסברא בעלמא, ובתוי״ט סוף מס׳ תמיד מביאו ומתארהו בשם מדקדק ומחבר ס׳ ערוגת הבושם על דקדוק לה״ק.
7. עיין מש״כ בפ׳ ואתחנן בפסוק המובא כאן.
8. טעם שייכות ק״ש ותפלין לת״ת י״ל משום דבק״ש אמרו במנחות צ״ט ב׳ דבק״ש יוצאין חובת ת״ת, ובתפלין אמרו במכילתא פ׳ בא העוסק בתורה פטור מן התפלין והמניח תפלין פטור מת״ת, הרי דשקולים הם, ולכן מי שפטור מזה פטור מזה, והנה אע״פ דק״ש ותפלין שניהם מ״ע שהז״ג היא ובלא״ה נשים פטורות, אך דהו״א דבכ״ז חייבות בק״ש משום דיש בה קבלת מלכות שמים, ובתפלין משום דכתיב סמוך למזוזה שחייבים כמבואר בסמוך, קמ״ל.
9. הכונה פשוטה דמכיון שהאב חייב ללמד את בנו תורה, לכן אם האב חכם הוא מחכים את בנו ביותר, והרי הוא זוכה לבן חכם. וע״ע בפסוק הסמוך בדרשה וימי בניכם.
10. הלשון מכאן אמרו נראה דרומז למ״ש בסוכה מ״ב א׳, ת״ר, קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה וקריאת שמע, וחסר הא דמדבר עמו בלה״ק, אבל בתוספתא ריש פ״א דחגיגה איתא, אביו מלמדו שמע ותורה ולשון הקודש, ונראה דגם בגמרא צ״ל כן, וטעם הדיוק מלשון לדבר בם נראה משום דלפי הפשט היה צ״ל והגית בם, ולכן דריש דגם הדבור עצמו מצוה, והיינו הדבור בלה״ק, וטעם הדבר נראה פשוט כדי שיבין מה שידבר בק״ש ובתורה.

וכבר כתבנו מאמר מיוחד בחיוב ומעלת למוד לה״ק, קראנוהו בשם שפה לנאמנים (ווארשוי תרנ״ג) והרחבנו שם הדבור בכל הנוגע לענין זה, ובנוגע לדרשה שלפנינו הערנו שם פליאה על הפוסקים שהשמיטו הא דספרי ותוספתא בחיוב למוד לה״ק, ותמהנו ביותר על הרמב״ם שקשה לומר שחשב זה לאסמכתא בעלמא, שהרי הוא עצמו כתב בפי׳ המשנה פ״ב מ״א דאבות על מ״ש שם והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, וז״ל מצוה קלה מצוה שיחשב בה שהיא קלה כשמחת הרגל ולמוד לשון הקודש כמצוה שהתבאר לך חומרתה, מילה ופסח, עכ״ל. מבואר מדבריו שרק האנשים ההמונים מחשבים מצות למוד לה״ק למצוה קלה, אבל באמת היא מצוה כשאר המצות החמורות, והרי כלל אותה יחד עם מצות שמחת הרגל שהיא מ״ע גמורה מה״ת, והזהיר התנא עליה כמו על מילה ופסח.

ואפילו אי נימא דאסמכתא היא מ״מ מי גרעא מהדרשה ודברת בם כל השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים (יומא כ״ב:) וקבעוה הפוסקים להלכה, ומכש״כ דבר זה שחז״ל דברו אימים בו כמבואר לפנינו בספרי, ולכן הדבר תמוה מאוד שהשמיטו זה.

ואולי ס״ל דאין מצוה זו נוהגת רק בא״י ובעת שישראל שרויין על אדמתן משא״כ בגלותינו שהוא דבר שא״א לרוב הצבור לעמוד בו מכמה טעמים, אכן עם כ״ז עדיין לא הונח לנו השמטת זכרון כל עיקר זה. ואפשר שהוא מטעם צוואת ר״א לתלמידיו (ברכות כ״ח:) שימנעו בניהם מן ההגיון ועי׳ רש״י שם וע׳ מהרש״א שם.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כ) וּכְתַבְתָּ֛ם עַל⁠־מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃
You shall write them1 on the doorposts of your houses and in your gates,
1. You shall write them | וּכְתַבְתָּם – See the note on Devarim 6:9 regarding whether this is meant literally or metaphorically.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שירש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וְתִכְתּוֹבִנּוּן עַל מְזוֹזְיָן וְתִקְבְּעִנּוּן בְּסִפֵּי בֵּיתָךְ וּבְתַרְעָךְ.
and write them upon the posts, and fix them to the entrance of your house, and upon your gates;⁠a
a. Samaritan Version, "your cities.⁠"
ותכתבון יתהון על מזוזיין ות⁠(ט){ק}⁠בעוןא יתהון בתרעי בתיכון ובסיפי בקורייכוןג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ות⁠(ט){ק}⁠בעון״) גם נוסח חילופי: ״ותקבון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״קורייכון״) נוסח אחר: ״קירויכון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בתרעי בתיכון ובסיפי קורייכון״) גם נוסח חילופי: ״על תרע בתיכון ועל קורי׳⁠ ⁠⁠״.
ותכתובונון במגילתא על מזוזיין ותקבעינון בתולתא קבל תקי בסיפי בתיכון ובתריעיכון.
And you shall write them upon parchment,⁠a upon the posts, and affix them to three (things), against thy chest,⁠b against the pillars of thy house, and against thy gates:
a. Or "rolls,⁠" megiltha.
b. Tekey, theca.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

וַאכּתֻבּהַא עַלַי׳ כֻ׳דֻודִפֻתֻוחִ מַנַאזִלִךַּ וַאַבּוַאבִּךַּ
וכתוב אותן על לחיי המפתחים של בתי מגורך ודלתותך.
וכתבתם על מזוזות ביתך – וסמיך ליה למען ירבו שע״י המזוזות לא יבא המשחית אל בתיכם. וסמיך ליה אם שמור תשמרון על שם ה׳ שומרך ה׳ צלך על יד ימינך.
וכתבתם על מזוזות ביתיך ובשעריך – כבר בארנו זאת המצוה בפרשת ואתחנן ובכאן התבאר שבמזוזות נכתבו פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע ובשכבו ובקומו חייב אדם לקרות שי אלו הפרשיות אך בתפלין של ראש ושל יד יהיו עם אלו השתי פרשיות אחרות והם קדש לי כל בכור והיה כי יביאך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

מְזוּזוֹת: מל׳ דמל׳, כמ״ש1 באורך בפ׳ בא. [על⁠־מזוזות].
1. כמ״ש: מ״ש שמ׳ יב ז (׳ונתנו על שתי המזוזת׳).
וכתבתם וגו׳ – לדעתנו, פסוק זה קשור לבא אחריו, ופירושו: אולם כתוב דברים אלה על מזוזות ביתך ועל שעריך – הווי אומר, ודא שכל חייך, בבית ובחוץ, יהיו מסורים לתורת ה׳, ואל תאפשר דריסת רגל ליסודות המנוגדים לה׳. עקב כך, לא יבואו עליך העונשים הנזכרים בפסוק יז, אלא אדרבה, ״ירבו ימיכם״ וגו׳.
הראיה לפירוש זה היא, שלעם הנמצא בגלות אין ״שערים״ משל עצמו, ובקושי יש לו בתים משלו. מכל מקום, לשון ״ביתך ובשעריך״ מתאימה למצב בארץ יותר מאשר למצב בחוצה לארץ. משום כך, כאשר חז״ל בספרי לומדים בבניין אב שמצוות הגוף נוהגות גם בחוצה לארץ, הם מביאים מפרשתנו רק תפילין ותלמוד תורה, אך לא מזוזה, אף על פי שגם מזוזה אינה מצווה התלויה בארץ.
אם נניח ש״וכתבתם״ קשור גם אל האמור לפניו, הרי ש״למען ירבו״ מתייחס לחזרה אל הארץ המובטחת להם בזכות שמירת התורה בגלות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

וכתבתם על מזוזות וגו׳: מבואר שם (לעיל ו,ט) דיוק לשון המקרא.
וכתבתם – למעלה ו׳:ט׳.
וכתבתם – כל פסוק זה נתבאר לפנינו לעיל בפ׳ ואתחנן (ו׳ ט׳).
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שירש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כא) לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה לַאֲבֹתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל⁠־הָאָֽרֶץ׃א
so that your days and the days of your sons may be many on the land that Hashem swore to your fathers to give to them, like the days of the heavens upon the earth.⁠1
1. like the days... | כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ – See R. D"Z Hoffmann that the connotation is: "forever".
א. בספרי תימן: הָאָֽרֶץ׃ בצד״י גדולה.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הקצררלב״גמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[פיסקא מז]
למען ירבו ימיכם – בעולם הזה, וימי בניכם – לימות המשיח.
כימי השמים על הארץ – לעולם הבא, אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת לכם אין כתוב כאן אלא לתת להם נמצינו למדים תחיית המתים מן התורה.
כימי השמים על הארץ – שיהו פניהם של צדיקים כיום וכן הוא אומר (שופטים ה׳:ל״א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו רבי שמעון בן יוחי אומר לשבע שמחות פניהם של צדיקים עתידים להקביל פני שכינה לעתיד לבא ואלו הן (שם) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שיר השירים ו׳:י׳) יפה כלבנה ברה כחמה (דניאל י״ב:ג׳) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע (שם) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד (נחום ב׳:ה׳) כברקים ירוצצו (תהלים מ״ה:א׳) למנצח על שושנים (הושע י״ד:ז׳) ויהי כזית הודו וגו׳.
ואומר (תהלים קכ״א:א׳) שיר למעלות למי שעתיד לעשות מעלות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבא רבי עקיבא אומר שיר למעלה אין כתוב כאן אלא שיר למעלות שלשים מעלות זו למעלה מזו רבי אומר שיר למעלה אין כתוב כאן אלא שיר למעלות ששים מעלות זו למעלה מזו או לפי שיש מעלות זו למעלה מזו שומע אני יש ביניהם איבה ושנאה קנאה ותחרות תלמוד לומר (דניאל י״ב:ג׳) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד מה כוכבים אין ביניהם איבה שנאה קנאה ותחרות כך צדיקים, מה כוכבים אין אורו של זה דומה לאורו של זה כך צדיקים.
דבר אחר: ומצדיקי הרבים אלו גבאי צדקה רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו זקנים וכן הוא אומר (שופטים ה׳:ל״א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו מי גדול האוהבים או המאהיבים הוי אומר המאהיבים, אם האוהבים ואוהביו כצאת השמש בגבורתו קל וחומר המאהיבים.
(דניאל י״ב:ג׳) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד מה כוכבים רמים ומנוטלים על כל באי העולם כך הצדיקים, מה כוכבים רדים ושולטים מסוף העולם ועד סופו כך הצדיקים, מה כוכבים פעמים נכסים פעמים נגלים כך הצדיקים, מה כוכבים כתות כתות שאין להם מנין כך הצדיקים, או בין עושים רצונו של מקום בין אין עושים רצונו של מקום תלמוד לומר (בראשית כ״ח:י״ד) והיה זרעך כעפר הארץ אם עושים רצונו של מקום הרי הם ככוכבים ואם לאו הרי הם כעפר הארץ וכן הוא אומר (מלכים ב י״ג:ז׳) כי אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש.
דבר אחר: כימי השמים על הארץ – שיהו חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים וכן הוא אומר (ישעיהו ס״ו:כ״ב) כי כאשר השמים החדשים וגו׳ והלא דברים קל וחומר ומה שמים וארץ שלא נבראו אלא לכבודם של ישראל חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים קל וחומר לצדיקים שבעבורם נברא העולם.
רבי שמעון בן יוחי אומר הרי הוא אומר (ישעיהו ס״ה:כ״ב) כי כימי העץ ימי עמי ואין עץ אלא תורה שנאמר (משלי ג׳:י״ח) עץ חיים היא למחזיקים בה והלא דברים קל וחומר ומה התורה שלא נבראת אלא לכבודם של ישראל הרי היא קיימת לעולם ולעולמי עולמים קל וחומר לצדיקים שבעבורם נברא העולם.
רבי יהושע בן קרחה אומר הרי הוא אומר (קהלת א׳:ד׳) דור הולך ודור בא אל תהי קורא כאן אלא ארץ הולכת וארץ באת ודור לעולם עומד ולפי ששינו מעשיהם שינה המקום עליהם סידורו של עולם. הרי הוא אומר (הושע ב׳:א׳) והיה מספר בני ישראל וכתוב כחול הים אשר לא ימד ולא יספר כשישראל עושים רצונו של מקום כחול הים אשר לא ימד ולא יספר ואם לאו והיה מספר בני ישראל ואומר (ישעיהו ל׳:י״ז) עד אם נותרתם כתורן ואומר (עמוס ה׳:ג׳) כי כה אמר ה׳ העיר היוצאת אלף תשאיר וגו׳ דבר אחר והיה מספר בני ישראל, זה מספר שמים, כחול הים, זה מספר אדם.
סליק פיסקא
[Piska 47]
"So that your days will be multiplied": in this world; "and the days of your children": in the days of the Messiah; "… to your forefathers to give to them": at the resurrection; "as the days of the heavens upon the earth": in the world to come.
It is not written "to give to you,⁠" but "to give to them (your forefathers)" — whence we see (proof of) the resurrection in the Torah.
"as the days of the heavens upon the earth": The faces of the righteous will (then) shine as the day (i.e., the sun). And thus is it written (Judges 5:31) "and His lovers, like the sun emerging in its strength.⁠" (Psalms 16:11) "… with seven joys, Your face": With seven joys the faces of the righteous are destined to receive the Face of the Shechinah in the world to come: [1] "His lovers like the sun emerging in its strength", [2] (Song of Songs 6:10) "fair as the moon", [3] (Daniel 12:3) "and the wise ones will shine as the brightness of the firmament", [4] "and they that turn the many to righteousness (will shine) as the stars forever", [5] (Nachum 2:4) "and like lightnings shall they run", [6] (Psalms 45:1) "To the chief musician upon shoshanim (the righteous, whose faces are like shoshanim (lilies)", [7] (Hoshea 14:7) "and his beauty will be as that of the olive tree.⁠"
It is not written here (Psalms 121:1) "a song of the ascents,⁠" but "a song to the ascents" — to Him who is destined to assign ascents to the righteous in time to come. Rebbi says: It is not written here "a song of the ascents,⁠" but "a song to the ascents" — thirty ascents, one above the other. Because there are (thirty) ascents, one higher than the other, I might think that there is hatred, envy, and rivalry among them; it is, therefore, written (Daniel 12:3) "and they that turn the many to righteousness (will shine) as the stars forever.⁠" Just as there is no hatred, envy, or rivalry among the stars, so, there will be no hatred, envy, or rivalry among the righteous. And just as with the stars, the light of one is not like the light of the other, so, with the righteous. Variantly: (Ibid.) "and the wise ones will shine as the brightness of the firmament": This is a judge who renders a judgment in accordance with the pure truth.
"and they that turn the many to righteousness": These are the charity trustees. R. Shimon b. Menassia says: And thus is it written (Judges 5:31) "and His lovers, like the sun emerging in its strength.⁠" Who is greater? His lovers (i.e., the elders)? or those who cause Him to be beloved (by others)? Naturally, the second. And it is written "and His lovers, like the sun emerging in its strength" — How much more so, those (the charity trustees), who cause Him to be beloved (by others)!
"and they that turn the many to righteousness (will shine) as the stars forever": Just as the stars are high and exalted above all mortals, so, the righteous. And just as the light of the stars can be seen from one end of the world to the other, so, the light of the righteous. And just as the stars are sometimes revealed and sometimes concealed, so, the righteous. And just as there are innumerable "coteries" of stars, so, there are innumerable coteries of the righteous. If Israel do the will of the Lord, they are like the stars; if not, they are like the dust. And thus is it written ((II Kings 13:7) "for the king of Aram had destroyed them and made them like the dust for threshing.⁠"
Variantly: "as the days of the heavens upon the earth": They (the righteous) will live and endure for ever and ever. And thus is it written (Isaiah 66:22) "For as the new heavens and the new earth that I will make will remain before Me, says the Lord, etc.⁠" Now does this not follow a fortiori, viz.: If the heavens and the earth, which were created only for the honor of the righteous, will live and endure forever, how much more so, the righteous themselves, for whose sake the world was created!
R. Yehoshua b. Karchah says (Ibid. 65:22) "For as the days of the tree are the days of My people.⁠" "the tree" is Torah, viz. (Proverbs 3:18) "It (Torah) is a tree of life to those who hold fast to it.⁠" Now does this not follow a fortiori, viz.: If the Torah, which was created only for the honor of the righteous, lives and endures forever, how much more so, the righteous themselves, for whose sake the Torah was created!
R. Yehoshua b. Karchah says: (Koheleth 1:4) "A generation goes and a generation comes, and the earth stands forever.⁠": What was created for what? The earth (was created) for the generation (of men). It should be written, thus: "The earth goes and the earth comes, and the generation stands forever!⁠" But because they changed (i.e., corrupted) their ways, the Holy One Blessed be He changed because of them the ordinance of creation. And thus is it written (Hoshea 2:1) "And the number of the children of Israel shall be as the sand of the sea, which cannot be measured and which cannot be numbered!⁠" (The resolution:) When Israel do the will of the Lord, they are as the sand of the sea, which cannot be measured and which cannot be numbered. And if not, then the number of the children of Israel shall be.⁠" And it is written (Isaiah 30:17) "… until you will be left as a beacon on the top of a mountain,⁠" and (Amos 5:3) "For thus said the Lord G-d: The city that went out with a thousand shall leave a hundred, and that which went out with a hundred shall leave ten, to the house of Israel.⁠" Variantly: "And the number of the children of Israel shall be" — This is the number of Heaven (i.e., Only G-d can give the exact number.) "as the sand of the sea, etc.⁠" — This is the number of man, (who is not capable of counting them).
[End of Piska]
למען ירבו ימ׳ בעולם הזה וימי בני׳ לימות המשיח:
כימי הש׳ על הא׳ לעולם הבא:
על האדמה ולא בחוצה לארץ:
אשר נש׳ לאב׳ לתת להם לתת לכם אין כת׳ כן אלא לתת להם נמצינו למידים תחיית המתים מן התורה:
כימי השמ׳ על הא׳ שיהוא (בניהם) [פניהם] של צדיקים כיום וה״א (שופטים ה׳:ל״א) ואהביו כצאת השמש בג׳:
ר׳ שמעון בן יוחאי [אומר] לשבע שמחות פניהם של צדיקים עתידין להקביל פני שכינה לעתיד לבוא ואלו הן:
כצאת השמ׳ בג׳ (שם):
יפה כלבנה:
ברה כחמה (שה״ש ו׳:י׳):
והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם (דניאל י״ב:ג׳):
כברקים ירוצצו (נחום ב׳:ה׳):
למנצח על שושנים (תהלים מ״ה:א׳):
ויהי כזית הודו (הושע י״ד:ז׳):
ואומ׳ שיר למעלות (תהלים קכ״א:א׳) למי שעתיד לעשות מעלות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבוא:
ר׳ עקיבה אומ׳ שיר למעלה אין כת׳ כן אלא שיר למעלות שלשים מעלות זו למעלה מזו זו למעלה מזו:
ר׳ אומ׳ שיר (שיר) למעלה אין כת׳ כן אלא שיר למעלות יכול יש ביניהם איבה ושנאה וקנאה ותחרות ת״ל (דניאל י״ב:ג׳) ומצדיקי הרבים ככוכבים מה כוכבים אין ביניהם איבה ושנאה קנאה ותחרות כך צדיקים:
מה כוכבים אין אורו של זה דומה לאורו של זה כך צדיקים אין אורו של זה דומה לאורו של זה:
ד״א ומצדיקי הרבים ככו׳ אלו גבאי צדקה:
ר׳ שמעון בן מנסיא אומ׳ אלו זקנים וה״א (שופטים ה׳:ל״א) ואהביו כצ׳ הש׳ בג׳ מי גדול האוהבים או המאהיבים הוי אומ׳ המאהיבים אם האוהבים ואהביו כצ׳ הש׳ בג׳ קל וחומ׳ מאהיבים:
מה כוכבים רמים ומנוטלים על כל באי העולם כך הצדיקים:
מה כוכבים אחד מהן שורף ורודה מסוף העולם ועד סופו כך הצדיקים:
מה הככבים פעמים נכסין ופעמים נגלין כך הצדיקים:
מה כוכבים כתות כתות שאין להן מנין כך הצדיקים אין להן מנין:
[או] בין שעושין רצונו של מקום ובין שאין עושין [רצונו] של מקום ת״ל (בראשית כ״ח:י״ד) והיה זר׳ כע׳ הא׳ אם עושין רצונו של מקום הרי הן ככוכבים ואם לאו הרי הן כעפר הארץ וה״א (מלכים ב י״ג:ז׳) כי אבדם מלך (אשור) [ארם] וישמם כעפר לדוש:
ד״א כימי השמים על הא׳ שיהוא חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים וה״א (ישעיהו ס״ו:כ״ב) כי כאשר השמ׳ החד׳ והא׳ החד׳ עמ׳ לפני נאם ה׳ כן יע׳ זר׳ ושמ׳ והלא דברים קל וחומר ומה שמים וארץ שלא נבראו אלא לכבודן של ישראל הן עומדים לעולם ולעולמי עולמים קל וחומר לצדיקים שבעבורם נברא העולם:
בְּדִיל דְּיִסְגּוֹן יוֹמֵיכוֹן וְיוֹמֵי בֵנֵיכוֹן עַל אַרְעָא דְּקַיֵּים יְיָ לַאֲבָהָתְכוֹן לְמִתַּן לְהוֹן כְּיוֹמֵי שְׁמַיָּא עַל אַרְעָא.
that your days and the days of your children may be multiplied on the land which the Lord swore to your fathers to give them, as the days of heaven upon the earth.
מן בגלל דיסגוןא יומיכון ויומי בניכון על {ארעא} די קיים ממרא די״י לאבהתכון למיתן לכון כיומי שמייא על ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיסגון״) גם נוסח חילופי: ״יסגי״.
מן בגלל דיסגון יומיכון {ויומי בניכון}⁠א על ארעא דקיים י״י לאבהתכון למיתנה להון כסכום יומין דקיימין שמיא על ארעא.
א. חסר בכ״י לונדון.
that your days and the days of your children may be multiplied on the land which the Lord swore to your fathers to give you, as the number of the days that the heavens abide over the earth.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

לִכַּיְ תַּטֻולַ אִיאמֻכֻּם וַאִיאם בַּנִיכֻּם פִי אלּבַּלַדִ אלּדִ׳י קַסַםַ אַללָּהֻ לִאבַּאאִכֻּם אַן יֻעטִיַהֻם כַּאִיאםִ אלסַּמַאאִ עַלַי׳ אלּאַרץִ׳
בכדי שיתארכו ימיכם וימי בניכם על הארץ, אשר נשבע ה׳ לאבותיכם כי יתן אותה להם, כמו ימי השמים על הארץ.
למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו׳ – אם עשיתא כן ירבו ימיכם,⁠ב ואם לאו לא ירבו, שדברי תורה נדרשין מכלל הין אתה שומע לאו, ומכלל לאו הין.⁠ג
ד׳לתת לכם׳ אין כת׳ כאן, אלא לתת להם – מכאן אנוה למידין תחיית המתים מן התורה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, לונדון 26917 חסר: ״עשיתם״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, לונדון 26917 חסר: ״ימיכם״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34: ״מכלל לאו הן, ומכלל הן לאו״. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא: ״מכלל לאו אתה שומע הין, ומכלל הן אתה שומע לאו״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוס רומא נוסף כאן ד״ה: ״לתת להם״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917 (במקום ״מכאן אנו״): ״נמצינו״.
למען ירבו ימיכם וימי בניכם IN ORDER THAT YOUR DAYS MAY BE INCREASED AND THE DAYS OF YOUR CHILDREN – We may learn from this that if you do so, then they will be increased, but if not, they will not be increased, for the statements of the Torah may be expounded so as to derive from the negative the positive, and from the positive, the negative (Sifre Devarim 46).
לתת להם [THE LAND WHICH HASHEM SWORE UNTO YOUR FATHERS] TO GIVE TO THEM – It is not written here "to give to you", but "to give to them". From this we are able to derive that the tenet of the "Resurrection of the Dead" is of Biblical origin (more lit., is from the Torah) (Sifre Devarim 47:2).
פס׳: למען ירבו ימיכם – אם למדתם את בניכם תורה ירבו ימיכם ואם לאו מתקצרין.
אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם – לתת לכם אין כתיב אלא לתת להם. נמצינו למדים תחיית המתים מן התורה.
כימי השמים על הארץ – שיהו פני הצדיקים 1דומין ליום. וכן הוא אומר (שופטים ה׳:ל״א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. רבי שמעון בן יוחאי אומר (ישעיהו ס״ה:כ״ב) כימי העין ימי עמי 2אין עץ אלא תורה שנא׳ (משלי ג׳:י״ח) עץ חיים היא למחזיקים בה:
1. דומין ליום. דורש כימי השמים כיום שהוא מאיר:
2. אין עץ אלא תורה וכו׳. והרי הדברים ק״ו ומה אם התורה שלא נבראת אלא לכבודן של ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים ק״ו לצדיקים שבשבילם נברא העולם כצ״ל וכ״ה בספרי:
כימי השמים על הארץ – כלומר: ונתתיא מטר מן השמים, והאדמה תתן אתב יבולה.
א. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳ חסרה מלת: ונתתי.
ב. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳ חסרה מלת: את.
כימי השמים על הארץ AS THE DAYS OF THE HEAVENS OVER THE EARTH: In other words, I [God] will grant rain from the heavens and the ground will yield its produce.⁠1
1. The phrase כימי השמים על הארץ is often understood in classical rabbinic literature as an allusion to messianic times or to the world to come. See e.g. Sanh. 89a or the first explanation offered in Sifre 47. Otherwise the phrase is commonly understood as meaning that the Israelites’ blessing will last “as long as there are heavens over the earth,” i.e., either for a very long time or forever. See e.g. NJPSC and the alternate explanation offered in Sifre 47.
Rashbam’s explanation here is unusual and cryptic. The Be’ur here writes about it: “I do not understand what the connection is between rain and produce, on the one hand, and ‘the days of the heavens,’ on the other hand.” Perhaps Rashbam reads the word כימי as meaning “like the waters” (instead of “like the years”), although that too would be a surprising explanation. (The word for “like the waters” would be כמי, not כימי.)
In any case, Rashbam is saying that the images of “heavens” and “earth” were chosen in this verse as a way of conveying the idea of longevity because those images had just been used in the preceding verses to describe the Israelites’ blessings from God.
ואם תשימום על לב (דברים י״א:י״ח), לא תאבדון מהארץ, רק יאריכון ימיכם כימי השמים על הארץ.
If you will take My words to heart, you will not be exiled from the land, and your days upon the land shall be as long as the days of the heaven above the earth.
למען ירבו ימיכם – למען דבר זה ירבו ימיכם, שלא תגלו מעל הארץ.
למען ירבו ימיכם – THAT YOUR DAYS MAY BE MULTIPLIED – for the sake of this thing, your days shall multiply, that you will not be exiled from upon the land.
למען ירבו ימיכם וימי בניכם – אף נשים חייבות במזוזה משום דאינהו נמי בעי חיי.
למען ירבו ימיכם וימי בניכם, "so that you will live long and your children will live long, etc..⁠" Women are also obligated to put mezzuzot on their homes when no man shares the home they live in. This is logical, seeing that they too wish to enjoy long life. (Talmud, Kidushin, folio 31.)
לתת להם כימי השמים על הארץ – למדך הכתוב כי ארץ ישראל נתונה לישראל לעולם כימי השמים על הארץ שהם לעולם, ואם יגלו ממנה עתידין לחזור לתוכה, שאין אומה ולשון מושיבין אותה ומחזיקין בה כי אם ישראל.
ויתכן עוד לומר שיהיה הבטחה לעתיד לבא כי בזכות התורה יאריכו ימים ויחיו חיים ארוכים ארבע מאות וחמש מאות שנה, זהו שאמר כימי השמים על הארץ, שהרי ת״ק שנה מן השמים לארץ, וכן התנבא ישעיה ע״ה לעתיד ואמר (ישעיהו ס״ה:כ״ב) כימי העץ ימי עמי, כאותו זמן של אדם הראשון שאכל מן העץ והיו ימי האדם וחייהם ארוכין, כן יהיו ימי עמי לעתיד, וזה יהיה כשתחזור השכינה שהיא ה״א אחרונה שבשם, לפי שבעוה״ז אין בית דין של מעלה מענישין עד עשרים שנה, ולעתיד כשתחזור הה״א לא יהיו מענישים עד מאה שהוא חמשה פעמים עשרים, שכן כתוב (ישעיהו ס״ה:כ׳) כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל, וכיון שיאריכו לרשע ולא יענש עד מאה שהוא חמשה פעמים עשרים אין ספק כי הצדיק המתברך והזוכה יחיה למעוט חמשה פעמים מאה שהוא ת״ק, וזהו שאמר ישעיה ע״ה כימי העץ ימי עמי, והוא עץ החיים שדרשו בו רז״ל עץ החיים מהלך ת״ק שנה, וזהו שאמר משה בכאן כימי השמים על הארץ, כמדת השמים על הארץ, וזה וזה אחד אלא שהרב רמז והתלמיד פירש.
ויש לפרש עוד כי הכתוב ירמוז על שני חיי האבות כי הם חיו בין כלן ת״ק שנה, שהרי אברהם חיה קע״ה שנה ויצחק ק״פ שנה ויעקב קמ״ז שנה, הרי תק״ב שנה שחיו האבות, השנים הנשארים כנגד שמים וארץ, ות״ק הוא שעור שבין שמים לארץ. וכן תמצא השם הנעלם של שם שדי שהוא ת״ק, וכשנתרחב העולם ונמתח כשעור הזה ת״ק אז אמר לעולמו די, וזהו שאמר אשר נשבע ה׳ לאבותיכם, שחיו ת״ק שנה, כימי השמים על הארץ שהם ת״ק, כי הכל בזכות האבות. עוד אפשר לומר כימי השמים על הארץ, כי הם השמים והארץ שבבראשית והוא זמן יובל העולם, והבן זה.
...
כימי השמים על הארץ – כמהלך שמים לארץ כן עולין ימי האבות ימי אברהם קע״ה ויצחק ק״פ ויעקב קמ״ז בין הכל חמש מאות ושני שנים וכן מהלך משמים לארץ.
על הארץ – ט״פ על הארץ בזה הספר כנגד ט׳ שבטים שנטלו חלק מעבר לירדן.
למען ירבו ימיכם וגו׳ – בעבור שייעד בקיום התורה טוב נצחי לכל אחד מהדורות דור אחר דור.
כימי השמים על הארץ – למדנו מזה שהתורה היא נצחית גם כן כימי השמים על הארץ וזה ממה שלא נצטרך אל ביאור.
לתת להם מכאן מצינו למדין תחיית המתים מן התורה. ובספרי לתת לכם אין כתיב כאן אלא להם נמצינו למדים תחיית המתי׳ שהאבות עצמם יקומו וישבו בה:
ואמנם אמרו אחר זה למען ירבו ימיכם כפי דרך חכמינו ז״ל יהי׳ פירושו למען תשבו על הארץ ותאריכו ימים עליה. וכפי מה שפירשתי יתן הסבה למה ירבה הסימנין והשמיר׳ והזכיר׳ ע״ז ואמר שאינו מפני רבוי התבואו׳ והעושר. כי לא היה זה כל כך נחשב בעיניו כי אם בעבור שירבו ימיהם וימי בניהם על האדמ׳ אשר נשבע ה׳ לאבותם לתת להם שהית׳ אותה שבועה לנצח נצחים לא לזמן קרוב. והיה חפץ הש״י שיתמידו בירושת׳ ולא יגלו ממנה. ולכן הודיעם שאם לא תהיה הירוש׳ ההיא לנצח שזה יהי׳ מפאת פשעם וחטאת׳. כי מכח שבועת האבות בלי ספק נצחיית הית׳. ולפי שלא יחשבו שהארץ תכבש לפניה׳ בהכרח מפני שבועת האבות. ואמנם ההתמד׳ בה היא אשר תצטרך לעשיית המצות ויוציאו זה ממה שאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמ׳ אשר נשבע ה׳ לאבותיכ׳ לתת להם כימי השמי׳ על הארץ שמורה שצורך המצות הנה היה להרבות ימיהם בארץ לא לענין הכבוש אשר הוא הי׳ מחוייב מכח השבוע׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה – במס׳ ברכות (ח) אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל. תמה, והכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה משמע אבל בחוצה לארץ לא, אמרי ליה הם מקדימין ומחשיכין לבי כנשתא אמר היינו דאהני להו. וקשה על תירוץ זה כי עדיין הקושיא במקומה עומדת שהרי בפסוק זה אמר סתם על האדמה בלתי שום חלוקה, ומהיכן למד לומר שפסוק זה מדבר דווקא בזמן שאינן הולכים לבית הכנסת לומר שאז דווקא ממועט.
ונ״ל ע״ד שארז״ל (מגילה כט.) שעתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו״ל שיקבעו בא״י כו׳ וא״כ האדמה שבכל בתי כנסיות של חו״ל זו היא האדמה של א״י שהרי לעתיד יקבע ה׳ הבתי כנסיות הבנין והקרקע מכל וכל אל א״י, וא״כ ודאי האדמה ההיא אדמת קודש היא וחלק מן אדמת א״י והמשכים והמעריב בכל יום לבתי כנסיות דומה כאילו בכל יום הוא עומד על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותם ומקויים בו ייעוד למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם. לכם לא נאמר אלא להם פירש״י מכאן לתחיים המתים מן התורה, ומה ענין זה לכאן אלא לפי שבזמן ההוא דווקא יקבעו הבתי כנסיות שבחו״ל לא״י, ויכול להיות שזה מוסב על תחילת הפרשה שאמר ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה כפירוש רש״י, ומדקאמר בכל לבבכם ש״מ שמדבר שרבים מתקבצים לבתי כנסיות להתפלל וע״ז ייעד השכר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה.
ומה שתלה הדבר דווקא באקדומי ואחשוכי, תמצא מבואר יפה בחבורינו עוללות אפרים בשער התפלה מאמר תקג ע״ד הפסוק לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי (משלי ח׳:ל״ד). לשכנו תדרשו ובאת שמה ותמצא כל הענין באר היטב.
מצינו למדים תחיית המתים כו׳. שהמתים עצמם יקומו וישבו בה:
Thus, we discover the derivation of the revival of the dead, etc. For the deceased themselves will rise and settle in the land.
למען ירבו – קשה למה לא הקדים מאמר זה קודם מאמר וכתבתם כדי שיהיה מאמר וכתבתם חוזר גם על פסוק למען ירבו, ואולי שנתכוון להסמיך מאמר למען ירבו למאמר וכתבתם לומר שבשכר וכתבתם ירבו ימיכם, והוא מאמרם ז״ל (שבת ל״ב:) כל הזהיר במצות מזוזה מאריכין לו ימיו ושנותיו.
למען ירבו ימיכם, "that your days may multiply, etc.⁠" Why did Moses not write this verse prior to verse 20, i.e. the writing down of this paragraph and attaching it to the doorposts? If that had been the case our verse and the blessing it contains would also be part of the promise in what was to be attached to the doorposts? Perhaps Moses chose this order in order to teach us that the fulfillment of the commandment in verse 20 would bring in its wake the blessing contained in verse 21. This may be what the Talmud (Shabbat 32) had in mind when it stated that "anyone who takes the commandment of the Mezuzah seriously has his lifespan extended.⁠" [The only quotation I was able to find on that folio was that neglect of the commandment of Mezuzah may result in premature death. This itself is questionable. Ed.]
למען ירבו ימיכם – מה שזכר פעמים רבות אורך הימים על האדמה, לפי שעיקר השבועה שנשבע השם לאבות היא רק על נתינת הארץ לבניהם וכיבושם אותה, אבל ההתמדה בארץ ימים רבים תלוייה במעשי הבנים, שאם ישמרו במצות יאריכו ימים עליה, ואם לאו יגלו ממנה:
כימי השמים על הארץ – פירוש מלת כימי כמו כזמן, והטעם, כל זמן שיהיו השמים קיימים ועומדים על הארץ, תאריכו ימים גם אתם גם בניכם על האדמה:
למען ירבו ימיכם וגו׳ כימי השמים על הארץ – ירצה למען תזכו לחיות פה בחיים הזמניים מעין חיי עוה״ב, בהיותכם על הארץ תחיו חיים אמתיים כאותן החיים אשר בשמים (איין היממלישעס לעבען) כעין אמרם עולמך תראה בחייך (רע״פ).
למען ירבו וגו׳ – סמיכות ״וימי בניכם״ ל״ימיכם״, משמעה, שסיומת כינוי השם בתיבת ״ימיכם״ יכולה להתייחס רק לדורו של משה או לדור חולף כלשהו בעתיד. לפיכך ״כימי השמים על הארץ״ לא יכול להתייחס ל״ירבו״, שהרי אין אף דור אחד היכול להאריך ימים ללא הגבלה. עם זאת, ניתן לומר ״למען ירבו ימיכם כימי השמים״ וגו׳, שכן באופן זה הפנייה היא אל האומה הנצחית בכללותה. ניתן גם לומר ״ירבו ימי בניכם כימי השמים״ וגו׳, שכן ״בניכם״ יכולים להיות צאצאי הדור הזה וצאצאי צאצאיהם עד סוף כל הדורות. אולם אי אפשר לומר ״ירבו ימיכם וימי בניכם כימי השמים״ וגו׳, שכן כפי שציינו זה עתה, בצירוף כזה ״ימיכם״ הם ימיו של דור חולף אחד.
לפיכך נראה, ש״כימי השמים״ איננו מתאר את משך הזמן של ״ירבו״, אלא את אופן הקיום של ״ימיכם וימי בניכם״, הווי אומר: כדי ש״ימיכם וימי בניכם על האדמה״ יהיו כמו ״ימי השמים על הארץ״, ולא עוד אלא ש״ירבו״, הם יהיו כך במשך זמן רב.
״ימי האדמה״ הם באמת ״ימי השמים״, מאחר שכל התפתחות הארץ תלויה בשמים ובהשפעות הבאות משם. כמו כן, ימי פריחת אדמתכם הם באמת ״ימיכם״, משום שהם תלויים בהתנהגותכם המוסרית. יחס זה בא לידי ביטוי לאורך כל פרשה זו. יחסכם אל אדמתכם הוא כיחס השמים אל הארץ. אם תקיימו את מצוות ה׳, תשפיעו ברכה על אדמתכם, והשפעה זו שלכם על ארצכם תאריך ימים רבים. ימיכם יבואו לידי ביטוי לתקופות ארוכות בימי ארצכם, כדרך שימי השמים נעשים גשמיים על הארץ (עיין פירוש להלן לג, כח).
תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בספרי: ״⁠ ⁠׳כימי השמים על הארץ׳, שיהו פניהם של צדיקים כיום, וכן הוא אומר ׳ואוהביו כצאת השמש בגבורתו׳⁠ ⁠⁠״ (עיין שם).
כמו כן באה תפיסה זו לידי ביטוי בהלכה שנקבעה לכתיבת המזוזה: ״⁠ ⁠׳על הארץ׳ בשיטה אחרונה, איכא דאמרי בסוף שיטה כגבוה שמים על הארץ, ואיכא דאמרי בתחילת שיטה כי היכי דמרחקי שמים מארץ״ (מנחות לא:). מקום השמים מעל הארץ, או המרחק שבין השמים לארץ, נתפס כמשל ליחס שבינינו לבין ארצנו: אם נישאר בפסגות הנשגבות של ייעודנו הרוחני והמוסרי, נשלוט במצבים הארציים של ארצנו, כדרך שהשמים שולטים בארץ.
למען – ועי״כ ירבו ימיכם על האדמה וזה סיום מ״ש ולמען תאריכו ימים על האדמה:
כימי השמים על הארץ:⁠1 אין מובנת כל כך מליצת הכתוב, והרי השמים והארץ ימיהם שוים ומה זה לשון ״השמים על הארץ״. וגם יש להבין הפרשה הסמוכה לה ״כי אם שמור וגו׳⁠ ⁠⁠״, ומה זה טעם.
אבל נקדים, דהישוב משתנה הרבה ברבות הימים. ויש מדינות מיושבות הרבה כעת אשר לפני אלפי שנים היו משוקעות במים, ויש הרבה ישוב שהיה בימי קדם, ועתה חרבו ונעשו מים. וזה השינוי בא בהשגחה פרטית אבל באמצעות כוכבי הגלגלים והקיפם שהם פועלים בארץ.
ויש לדעת עוד, דכל הקפה שלמה2 מיקרי ׳יום׳, וכמו שיומו של השמש מיקרי בכ״ד שעות שנראה לנו שהשמש מקיפה הארץ, כך לכל גלגל יש ׳יום׳ שקבע לו הבורא יתברך כמה יאריך הקיפו על הארץ, ובשעה שמקיפים שולטים על הארץ אם לחסד אם לשבט. ואמרה תורה ש״כימי3 השמים״ המה כוכבי לכת המשפיעים ״על הארץ״ המה פועלים בישוב, כך אפשר להרחיב ישוב ארץ ישראל עצמה, לפי הצורך ש״ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה״, שלא יצר עליהם הישוב ברבות הימים4. ועל זה סיים הכתוב ״לתת להם כימי השמים על הארץ״, שהנתינה של הארץ תהיה כפעולות הכוכבים5 המשפיעים ״על הארץ״, שאפשר להרחיב לעת הצורך. ועל זה מפרש ״כי אם שמור וגו׳⁠ ⁠⁠״, ויבואר עוד.
[הרחב דבר: והנה בברכות (ח,א) איתא דרבי יהושע בן לוי תמה איכא סבי בבבל? והא ״על האדמה״ כתיב. וקשה, הא גם במצות כבוד אב ואם כתיב (לעיל ה,טו) ״למען יאריכון ימיך... על האדמה וגו׳⁠ ⁠⁠״, ומ״מ ודאי שכרו גם בחוץ לארץ, וכמו שכתבתי בספר שמות (כ,יב) במקרא של כיבוד אב ואם6, ואם כן מה מקשה כאן ׳על האדמה כתיב׳. ולפי דברינו ב׳העמק דבר׳ ניחא, דכאן מדבר רק בארץ ישראל שתתרחב ישובה, מה שאין כן בחוץ לארץ לא שייכת הרחבה זו שתהא לטובת ישראל7.]
1. ההבנה הפשוטה בפסוק – ״למען ירבו ימיכם וימי בניכם... כימי השמים על הארץ״, כלומר, תאריכו ימים כמו ׳ימי השמים על הארץ׳ שארוכים הם.
2. של כוכבי הגלגלים
3. ״ימי״ מלשון ״יום״ – הקפה שלמה של הגלגלים.
4. כי אם כולם יאריכו ימים תיווצר בעיית מקום בארץ ישראל.
5. ״כימי השמים״.
6. וכן כתב רבינו בהסכמתו לספר ׳אהבת חסד׳ למרן החפץ חיים זצ״ל. וכעין זה כתב בביאורו למכילתא (פרשת יתרו, פרשה ח׳ דף כ״ב סוף עמוד א׳). ועיין היטב בדברי בעל ׳תורה תמימה׳ לעיל (ה,טו – הערה ח׳) על דרשת חז״ל ״למען ייטב לך״ – לעולם שכולו טוב, ״ולמען יאריכון ימיך״ – לעולם שכולו ארוך. ועיין בכל זה בספר ׳מצווה ועושה׳ עמ׳ תק״פ בענין כבוד אב ואם, ובספר ׳אור משה׳ סימן כ״ה.
7. דברי רבינו אינם ברורים, שהרי גם כאן וגם בכיבוד אב ואם התורה מגדירה את ״הארץ״ כארץ ישראל, בפסוקנו כתוב ״אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם״, וכן לעיל כתוב ״על האדמה אשר ה׳ אלוהיך נותן לך״.
פסוק זה מקביל לפסוק ט׳ שלמעלה.
כימי השמים וגו׳ – (כלומר לעולם) מתייחס אל ״על האדמה״, כלומר, כדי שאתם ובניכם תשארו לעולם בארץ.
למען ירבו ימיכם – כתיב (יהושע כ״ד) וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע, א״ר יוחנן ימים האריכו שנים לא האריכו,⁠1 אלא מעתה למען ירבו ימיכם וימי בניכם, הכי נמי ימים ולא שנים – ברכה שאני.⁠2 (שבת ק״ה:)
למען ירבו ימיכם – הנשים חייבות במזוזה, ונקיש מזוזה לת״ת, לא ס״ד, דכתיב למען ירבו ימיכם, אטו גברי בעו חיי, נשי לא בעו חיי.⁠3 (קדושין ל״א.)
למען ירבו ימיכם – תניא, מפני מה קורין שלש פרשיות ק״ש בכל יום, א״ר לוי, מפני שעשרת הדברות כלולות בהם, כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך – למען ירבו ימיכם.⁠4 (ירושלמי ברכות פ״א ה״ה)
וימי בניכם – תניא, בעון מזוזה בנים מתים, דכתיב וכתבתם על מזוזות למען ירבו ימיכם וימי בניכם, ויש אומרים אף בעון בטול תורה, מאי טעמא, מקרא נדרש לפניו ולפני פניו.⁠5 (שבת ל״ב:)
וימי בניכם – יכול בניכם ולא בנותיכם, ת״ל למען ירבו – ברכה היא.⁠6 (ב״ב ק״י:)
על האדמה וגו׳ – אמרו ליה לר׳ יוחנן, איכא סבי בבבל, תמה ואמר, והא כתיב למען ירבו ימיכם על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיכם וגו׳, אבל בחו״ל לא,⁠7 כיון דאמרו ליה שמקדמי ומחשכי לבי כנשתא, אמר, היינו דאהני להו.⁠8 (ברכות ח׳.)
לתת להם – לכם לא נאמר אלא להם. מכאן לתחיית המתים מן התורה.⁠9 (סנהדרין צ׳:)
כימי השמים וגו׳ – א״ר יהודה אמר שמואל, ימות המשיח כמיום שנברא העולם ועד עכשיו שנאמר כימי השמים על הארץ.⁠10 (שם צ״ט.)
כימי השמים וגו׳ – תניא, רבנן אמרי, עוביו של רקיע מהלך שנים כשני אבות הראשונים, שנאמר לאבותיכם וגו׳ כימי השמים על הארץ.⁠11 (ירושלמי ברכות פ״א ה״א)
1. מקודם לזה מבואר בגמ׳ שבני דורו של יהושע בן נון התעצלו בהספדו של יהושע ולא הספידוהו כראוי, ועוד מבואר שם שכל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים, ופריך על זה והכתיב שהזקנים האריכו ימים אחרי יהושע אע״פ שנתעצלו בהספדו, ועל זה משני ימים האריכו שנים לא האריכו, [והפי׳ הוא שבלו ימיהם בטוב דגם זה חשיב אריכות ימים וכמבואר ביומא ע״א א׳ ולפנינו בפ׳ ויגש בפ׳ כמה ימי שני חייך].
2. ר״ל מדרך המברך לברך בעין יפה, ולכן כולל לשון זה גם אריכות שנים, וע״ע בסמוך בדרשה וימי בניכם.
3. ובתוס׳ כאן הקשו דלפי סברא זו קשה אמאי פטורות הנשים מת״ת הא כתיב בתורה (ס״פ נצבים) כי הוא חייך ואורך ימיך, ותרצו דההוא קרא לא קאי את״ת כי אם אקיום המצות, עכ״ל. ועיין מש״כ בזה לעיל בפסוק י״ט אות מ״ח וצרף לכאן.
4. נראה הכונה ע״פ מ״ש בקדושין ל׳ ב׳ שהוקש כבוד אב ואם לכבוד המקום, ולכן ברכה אחת לשניהם, וא״כ יש רמז לפרט זה מעשרת הדברות בפרשת ק״ש, ובעיקר ענין דרשה זו עיין מש״כ בדרשה כיוצא בזו לעיל בפ׳ ואתחנן בדרשה שמע ישראל וצרף לכאן.
5. כלומר גם על ושננתם לבניך, וס״ל דמכלל הן אתה שומע לאו וכ״מ במכילתא פ׳ יתרו עה״פ כבד את אביך, יעו״ש. ויש להעיר למה תלה העונש רק בבנים ולא בגדולים אחרי דכתיב למען ירבו ימיכם ואפשר לומר דבגדולים מגין עליהם זכות מצות ומע״ט וכדומה.
6. ר״ל והמברך מברך בעין יפה, וכמו לעיל בדרשה למען ירבו ימיכם ואצטריך לדרוש כן, משום דבעלמא דרשינן בניכם ולא בנותיכם כמו לעיל ולמדתם אותם את בניכם ובכ״מ בגמרא דריש בני ישראל ולא בנות ישראל, כנודע.
7. נראה דלאו דוקא רק פסוק זה היה קשה לו אלא עוד פסוקים כאלה כמו בכבוד אב ובשלוח הקן וכדומה, וחד מהרבה תפיס.
8. יש להעיר הא כמה ענינים יש שעבורם מאריכים ימים כמו כל המשלים פרשיותיו עם הצבור (ברכות ח׳:) והמאריך באמן (שם מ״ז:) ועוד הרבה, ובמגילה כ״ח א׳ שאלו לריב״ז במה הארכת ימים והשיב להם מפני כמה מדות שנהג, וא״כ מאי קשה ליה לר׳ יוחנן, וגם למה לא השיבו לו מזה, וצ״ל דהשאלה ותשובה היתה באנשים המונים שאינם יודעים ואינם נוהגים בכל הדברים האלה, ובכ״ז מאריכים ימים, ואמרו דהיינו משום דמקדמי ומחשכי לביהכנ״ס, וכמ״ש בברכות י״ז א׳ הני נשי במה קזכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא.
9. ר״ל דלהם משמע להאבות ובאמת הלא לבנים נתנה אלא מלמד שעתידים לחיות וינחלו גם הם את הארץ. ועיין מש״כ בתכונת דרשה כיוצא בזו ר״פ וארא וצרף לכאן.
10. עיין מש״כ לעיל ריש פרשה ח׳ בדרשה ויענך וירעיבך וצרף לכאן.
11. ר״ל מהלך ת״ק שנה כמספר שני האבות, אברהם חי קע״ה שנה, יצחק ק״פ, ויעקב קמ״ז, הרי תק״ב, ושתי שנים הראשונים של אברהם מפני שעד ג׳ שנה לא הכיר את בוראו ולא באו בחשבון שניו, ויהיה לפי״ז שיעור הכתוב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם, וחיו הם כימי השמים על הארץ, ששיעור שנות שלהם כשיעור השנים שגבוהים השמים מעל הארץ וכמש״כ, ודרשה זו נסמכת ע״ד רמז וסימך לדבר ידוע ומקובל מגובה השמים מעל הארץ.
מקבילות במקראספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הקצררלב״גמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144