Chavakkuk 2 – חבקוק ב‏ – Mikraot Gedolot

הָא רַשִׁיעַיָא אָמְרִין לֵית כָּל אִלֵין וְצַדִּיקַיָא עַל קוּשְׁטְהוֹן יִתְקַיְמוּן.

הנה עופלה לא ישרה נפשו בו – זה נבוכדנאצר, כיצד המליך אותו הקב״ה על כל העולם ולא היה שמח בחלקו ולא ישרה נפשו בו והיה מביט בעצמו ואמר אני מלך.

הנה עופלה – נפש שלו תמיד היא בכעס ובתאוה שואף לבלוע ולא שבע עופלה לשון עזות כמו ויעפילו (במדבר י״ד:מ״ד) וכן עופל ובוחן (ישעיהו ל״ב:י״ד).

לא ישרה נפשו בו – אין רוחו מתקררת עליו לומר די במה שקניתי כבר לכן יבא עליו הפורענות.

וצדיק באמונתו יחיה – יכניה המלך שעתיד זה להגלותו יעמוד לו צדקו וביום שיושלך זה מקברו ישא אויל מרודך את ראש יהויכין וישם את כסאו מעל לכסא המלכים (מלכים ב כ״ה:כ״ז-כ״ח).

Behold, it is puffed up The soul of the wicked man is always wroth and full of desire, longing to swallow and never satisfied. עֻפְּלָה is an expression of insolence, as in "And they acted insolently (וַיַעְפִּילוּ)" (Bemidbar 14:44); and "Rampart (עֹפֶל) and tower" (Yeshayahu 32:14).

his soul is not upright within him His spirit is not satisfied within him, and he does not say, "What I have already acquired is enough.⁠" Therefore, retribution shall come upon him.

but the righteous shall live by his faith Jeconiah the king, whom this wicked man is destined to exile – his righteousness shall stand for him, and on the day this one is cast out of his grave, Evil-merodach shall raise Jehoiachin's head and place his throne above the thrones of the kings.

הנה עופלה לא ישרה נפשו בו – הרשיעה^א מלכות בבל על כל מלכות האומות ואין דומה לו.

דבר אחר: הנה עופלה – נפשו של בלשצר.

לא ישרה נפשו – כאשר בא עליו כורש ודריוש והרגוהו, כמו שנאמר ביה בליליא קטיל בלשצר וגו׳ (דניאל ה׳:ל׳), הוא נתנהג בעקשות ואכזריות חימה מלומר דיי בצרתן שלישראל כאשר מדד הומדד מן השמים שנפל בידי אדם שלא חמלו ולא רחמו עליו, ישבע להרע.

עופלה – לשון רשע, כמו: ויעפילו (במדבר י״ד:מ״ד) שמתורגם וארשעו.

וצדיק באמונתו יחיה – זה גלות יכניה שחזרו מגלות בבל. וכן הוא אומר בירמיה כה אמר י״י אלהי ישראל כתאינים הטובות האלה כן אכיר את גלות יהודה אשר שלחתי מן המקום הזה ארץ כשדים לטובה ושמתי עיני עליהם לטובה והשיבותים אל^ב הארץ הזאת ובניתים ולא אהרוס ונטעתים ולא אתוש (ירמיהו כ״ד:ה׳-ו׳). וגם שם שהיה בגלות נאמר עליו וידבר אתו טבות ויתן את כסאו {מ}⁠מעל לכסא מלכים אשר אתו {ב}⁠בבל (ירמיהו נ״ב:ל״ב).

א. כן בכ״י לוצקי 777, פריס 162, פרמא 2994. בכ״י ברסלאו 104: ״הרעישה״.

ב. כן בכ״י ברסלאו 104, לוצקי 777. בנוסח שלנו ובכ״י לוצקי 777 תוקן ל: ״על״.

הנה עפלה – נפשו, גבהה נפשו, כמו: עופל ובחן (ישעיהו ל״ב:י״ד).

לא ישרה בו – ואף כי צדיק ממנו. ומלת לא תשרת בעבור אחרת, וכן הוא צדיק באמונתו לא יחיה.

והטעם: לא ישרה נפשו בו, והוא רואה כי צדיק ממנו לא חיה מידו, ואף הוא שיחיה וימלט. והטעם: דרך תימה, הנה הוא רואה כי צדיק בעבור אמונתו לא ימלט מידו ואיך לא יחשב על עצמו שנפשו עפלה ולא ישרה, והוא איש היין בוגד וגבר יהיר, אשר כל אלה הגבוהות והרעות הוא עשאם, ואיך לא יחשב בעצמו כי עליו ישאו זה משל, ויחודו חידות הנסתרות ממנו בדרך מליצה, ובאר היטב כמו שכתוב הוי המרבה (חבקוק ב׳:ו׳) וכל הכתוב אחריו.

שהרי עפלה – ונבצרה ונתחזקה נפש ישר בו מלהאמין לקץ ישועה בראותו הצלחת נבוכדנצר וזרעו, וצרות רבות ורעות סובבות אותו, ולא יוכל לישר ולהשוות דעתו להאמין.

ומי שהוא צדיק וישר לב באמונתו – שיאמין לקץ הישועה.

יחיה – יגלגל כל ימיו ולא יצטער, וישים לבו לחיות ולהתגלגל בגולה עד הקץ. כעניין עבדו את מלך בבל וחיו (ירמיהו כ״ז:י״ז).

הנה עפלה לא ישרה נפשו בו – אמר מי שלא ישרה נפשו בעצמו ואין לו אמנה באל יתברך גבהה נפשו והתנשאה ולא תפחד שיבא הרע וכזה היא נפש נבוכדנצר ונפש בלשצר בן בנו שנתגאו כנגד האל יתברך.

וצדיק – אבל הצדיק אינו כן כי נפשו שפלה ומפחד תמיד מהאל יתברך לפיכך יחיה באמונתו באל יתברך וינצל מהרעה שתבא לרשע ואלו הם ישראל שגלו לבבל עם צדקיהו שנכנעו בגלות ולא עבדו עכו״ם והאמינו באל יתברך וכשכבש כורש בבל ונהרגו הכשדים ישראל שהיו צדיקים היו באמונתם באל יתברך ונצלו מחרב הפרסיים ויצאו מגלות בבל.

עפלה – ענין גבהות הלב וזדון וכן ויעפילו לעלות אל ראש ההר (במדבר י״ד:מ״ד) ורבי אחי רבי משה ז״ל פירש הנה עפלה מן עופל ובחן (ישעיהו ל״ב:י״ד) שהוא מבצר גבוה אמר מי שלא ישרה נפשו בו עפלה כלומר תשים עצמה בעופל ובחן להשגב שם מפני האויב ולא תשוב לאל ולא תבקש ממנו להצילה אבל הצדיק לא יצטרך להשגב במבצר כי באמונתו יחיה.

ועל בלשאצר גם על נבוכדנצר זקנו אמר: הנה עפלה לא ישרה נפשו בו – כלומר כי נפשו גבוהה ולא ישרה, ובכלל כי הכונה בזה כי נבוכדנצר נענש שזרעו יהיה כלה, וגם זרע בלשאצר מצד עצמו, כי כל אחד מאלה היו חוטאים בחטאים ידועים אצל השם, ואם עשו רצונו יתעלה בהשחיתם ישראל.

הנה עופלה לא ישרה נפשו בו וגומר עד הוי בונה עיר בדמים. והמפרשים פירשו הנה עופלה לא ישרה נפשו בו על נבוכדנצר וכמו שדרשו במדרש תנחומא (תרומה ד) זה נבוכדנצר שהמליך אותו הקב״ה על כל העולם ולא היה שמח בחלקו, וכן דרשו חז״ל וצדיק באמונתו יחיה על יכניה מלך יהודה. והראב״ע כתב שמלת לא שאמר לא ישרה מושך עצמו ואחר עמו יאמר הנה נבוכדנצר עופלה מתחזק ומתגאה בנפשו בחושבו שביתו יהיה נכון לעד עם היות שלא ישרה בו ואין בו מדה טובה ואיך זה והנה הצדיק באמונתו לא יחיה ולא ינצל מידו ואיך יחשוב הוא שינצל ונפשו עופלה ולא תבוא לנפילה והוא פירוש בלתי מתישב. ולי נראה שהפסוק הזה לא נאמר על נבוכדנצר כי אם על תוכחת הנביא ותרעומתו ועפלה הוא כמו אפלה כי אותיות החא״ע כבר ידעת שהם מתחלפות, ורוצה לומר הנה האדם כשיסמך על דעתו ומחשבותיו תהיה תמיד נפשו עופלה אפלה וחשכה ולא ישרה בו כי תמיד תשב בספקות ומבוכות מחשבותיהם, אמנם הצדיק והוא המאמין שכל דרכי ה׳ משפט ואין עול והוא מצדיק את דינו באמונתו יחיה מבלי ספקות וחקירות עיוניות, ואמר זה כנגד חבקוק שרצה להתוכח עם השם יתברך בטענות עיוניות בענין רשע וטוב לו ולכן אמר לו הספיקות האלה הם כולם דרך חשכה לא ראו אור כי הנה עופלה ואפלה הנפש אשר לא ישרה באדם אבל יש בה ספקות שהם מפני הנטיה מהיושר אמנם הצדיק לא יעשה כן ולא יהרהר אחר מדת בוראו אבל באמונתו יחיה באומרו תמיד הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (דברים לב, ד) וכבר אמרו בשוחר טוב (מדרש תהלים ז) שהוכיח הקדוש ברוך הוא לחבקוק על תרעומתו, ושאמר לו הקב״ה (ישעיה מה, ט) הוי רב את יוצרו וחרש את חרשי אדמה הסכימו למה שפירשתי בפסוק הזה והותרה השאלה הששית:

[הנה]. והסיבה ש׳יתמהמה׳ עד בוא הקץ היא כי ׳האדם׳ שאמרת¹, עופלה נפשו בחוזק לב, כענין פרעה², ולא ישרה נפשו בו, בעיון ובמעשה כלל³, אלא מצות אנשים מלומדה⁴, ובזה איזה צדיק ׳אחד מעיר׳ (ירמיה ג יד)⁵, באמונתו [יחיה], בהשיגו אמיתה של תורה⁶:

1. ישראל, וכמו שהנביא אמר (לעיל א יד) ׳ותעש אדם כדגי הים׳, כמו שפירש רבינו שם.

2. בבמדבר (יד מד) על הפסוק ׳ויעפילו לעלות אל ראש ההר׳, פירש רבינו ׳חזקו לבבם, כענין וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם (שמות ז יג)׳. וכן פירוש ׳עופלה׳ כאן, שנפשם חזקה (ראה מצודות), כי עם ישראל הקשו לבבם ונפשם נגד ה׳.

3. ישראל לא יישרו את נפשם על ידי העיון בתורה ומעשה המצוות, שהם המיישרות את האדם אל השלימות.

4. לשה״כ בישעיה (כט יג), שם אמר ה׳ שהסיבה לחורבן הוא ׳יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה׳. ופירש שם רבינו שהעם אינם מבינים כלל דברים הכתובים בספר, לפי ׳שאין כוונתם לעשות רצוני, אבל מִצְוַת אֲנָשִׁים [מצוה שאנשים ציוו עליה, שמקיימים את מצוות ה׳ רק בגלל שאנשים החשובים אצלם אמרו לעשות זאת, ולא בגלל שה׳ ציווה על כך ולעשות רצונו (ע״פ פירוש רבינו לדברים כז יא)], וגם היא [מְלֻמָּדָה] - דרך הרגל בלבד׳. ובדברים (ל ב) כתב רבינו ׳ושבת עד ה׳ אלהיך, תהיה תשובתך כדי לעשות רצון קונך בלבד וכו׳, ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום, לא מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה כמו שעשית קודם לכן׳.

5. כתוב שם ׳וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן׳, הרי שרק בודדים יזכו לקיבוץ גלויות.

6. עם ישראל נענשים בגלל שלא עסקו בתורה ובמצוות, ולכן רק מי שהוא צדיק העוסק ׳באמונתו׳, להשיג אמונה, שהיא אמיתה של תורה, על ידי עיון ומעשה, הוא בלבד יחיה. ולכן אמר ׳צדיק׳ בלשון יחיד, כי בודדים הם. [לשון ׳אמיתה של תורה׳ מושאל ממגילה (טז:), ובתהלים (ל י) פירש רבינו ׳אמתך - אמיתה של תורה המורה במופתים שכליים את מעלתך׳, ושם (לו ו-ה) נקראת ׳אמונתך׳ - ׳אמיתה של תורה׳, כ׳אמונתו׳ הכתוב כאן]. וזו הסיבה לאריכות הגלות, שמועטים הם המשיגים שלימות בידיעת ה׳. [וראה מש״כ רבינו בזכריה (ב ד) ש׳כל אחד קיבל צער בגלות כפי מה שלא נשא ראשו להתבונן בדעת עליון׳, הרי שסִבְלו של כל אחד ואחד מישראל תלוי בכך].

עופלה – ענין התחזקות וכן ויעפילו לעלות (במדבר י״ד:מ״ד).

ישרה – מלשון יושר.

הנה עופלה – עתה בא לבאר החזון בדבר מפלת בבל והכרתת זרעו ואמר הנה כל המתחזק ומתגאה אין ישרות בנפשו אשר בו ואפילו צדיק יהיה הוא במה שמאמין בהאל לחשוב שהכל בא ממנו בחפצו ולא יתלה הדבר בזכות עצמו וכח זרועו.

הנה עפלה לא ישרה נפשו בו – והוא על דרך מ״ש והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, עזי נפש הוא רוב התאוה, לא ידעו שבעה מרוב החמדה. וכן אמר כאן עפלה נפשו היינו חוזק הנפש לתאוה מבקש. לא ישרה נפשו היינו אף מה שמשיג מן החמדה לא ישרה נפשו בו להסתפק בו וז״ש וצדיק באמונתו יחיה, רצה לומר צדיק הוא מי שהצדיק נפשו במדת ההסתפקות היפוך החמדה כמ״ש צדיק אוכל לשובע נפשו, והאמונה היא הבטחון. בעל הבטחון הוא היפוך בעל התאוה, ובטחון וההסתפקות המה כללים לכל המדות.

עפלה – שם עופל מורה על מבצר שהוא בנוי במקום גבוה, ופעל עפל מי שמפציר לעלות למקום גבוה הנשגב מכחו, כמו ויעפילו לעלות ההרה, ופעל עפלה על הנפש, הנפש הבלתי ישרה תתנשא לעלות למעלה ממדרגתה.

הנה עפלה לא ישרה נפשו בו – מי שנפשו אשר בו לא ישרה הנפש ההיא תתעפל ותתחזק לחשב קצין ולדחק את הקץ, הודיע לו כי רבים יכשלו ויעפילו לעלות בכח ובתוקף להביא את הקץ, כמ״ש ופריצי בני עמך יתנשאו להעמיד חזון ונכשלו, שיעמדו כמה נביאים מזוייפים ויגרמו כמה רעות לישראל, ושיעמדו רבים שיעפילו להעמיד חזון ולחשב קצין וכשלא יבא בזמן הנחשב להם יצאו מן הדת, אבל וצדיק באמונתו יחיה – הצדיק אשר ישרה נפשו בו, לא תעפל נפשו לחשב קצין ולהעמיד חזון, רק יחיה באמונתו ויאמין כי יש יום לה׳ וידום לה׳ ויתחולל לו.

עפלה – מלשון עופל, מקום עז, וכן ויעפילו (פרשת שלח) ויעיזו פניהם (ואולי מגזרה זו גם שם העפולים (טחורים) ור״ל ניפוח מחמת שחין); נפשו (של נבוכדנאצר ראש צבא כשדים) היא בעלת עזות ולא ישרה; ויש בתיבת ישר ממקור והוראת שְרֵי בלשון ארמי, יישוב הדעת שהוא הפך העזות; וגם לשון אמונה (באמונתו יחיה) יש לה הוראת חוזק וקיום, ומזה האומנות (מזוזות, מלכים ב׳ י״ח:ט״ז), ותהי לו לאמנת (רות ד׳:ט״ז), וגם תיבת אָמֵן הוא קיום דבר.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון