1. מדרש זוטא קהלת פ״ה. וראה לעיל פכ״ח אות קמו. בבאור מב״ר. ובאגדת בראשית (פס״ח) פס״ט בשוט לשון תחבא (איוב ה, כא.) אימתי וישמע את דברי בני לבן. ובילקוט שמעוני משלי רמז תתקנו. ונרגן מפריד אלוף אלו בניו של לבן שע״י שרגנו אחר יעקב שנא׳ לקח יעקב את אשר לאבינו מתוך כך נפרד יעקב מהם. ובילק״ש ח״ב רמז תתקנט. יעקב אבינו ע״י שאיחר את נדרו נתבקרה פנקסו שנאמר ויאמר ה׳ אל יעקב.

2. ראה לעיל פ״ל אות קא. ופכ״ט אות כח. ותנחומא בלק יב. במדב״ר פ״כ יט. ובמשנת דרבי אליעזר פ״ז קלד. אין לך קשה לפני הקב״ה מכפיית הטובה כו׳ עד שלא הלך יעקב לחרן, לא היה לבן מוליד זכרים, שאלו היו לו בנים לא היתה בתו רועה, וכיון שהלך יעקב לשם נתברך בזכרים, שנא׳ וישמע את דברי בני לבן, בזכותו נולד והוא הולך לקלל את בניו. ועי׳ לעיל פ״ל אות קכח.

3. בתנ״י ויצא כד. כל הכבוד הזה, מהו הכבוד אמר ר׳ סימון מכסף וזהב, וכסף וזהב היו לו ללבן, ולא היה לו אלא צאן, שהוא אומר כסף וזהב כו׳ אלא צאנו של אבינו יעקב משונה היה מצאנו של לבן, ויהי לו מקנה הרבה אין כתיב כאן, אלא ויהי לו צאן רבות שהיו פרות ורבות, והיו אומות העולם באין ונותנין ליעקב כסף וזהב בשביל ליקח ממנו צאנו, (ראה לעיל פ״ל אות קלט.) אמר ר׳ סימון אין כבוד אלא כסף וזהב, שנאמר בוזו כסף בוזו זהב. ובשכ״ט כ׳ כבד שנים במקרא, ושניהם נדרשו לשון עושר, ושניהם חסר ו׳ כדי להודיע כי אינם כשאר כבוד כגון שבח ותהלה ותשורה כו׳ אלא כגון כסף וזהב לבד. וראה לעיל פי״ג מאמר ו. בבאור. ויש לתקן שם ע״פ המאמר שלפנינו.

1. בספר בן סירא העברי י״ג כה. לב אנוש ישנא פניו אם לטוב ואם לרע. וי״ג בב״ר בש״נ במנח״י בין טוב לרע. וכ״ה בלקח טוב. ובשכ״ט הוסיף כך הביט יעקב בפני לבן והיו רעים וזועפים. ובכת״י ילקוט אור האפלה וירא יעקב את פני לבן כיון שדברו בני לבן אל אביהם בשביל יעקב נהפכו פניו. ועי׳ יוב״ע ליתנון ״שפיין״ ובערוך ע׳ שף ב׳ מענין מנוחה והשקט. ועי׳ פכ״ד אות רלא. ובילק״ש ח״ב רמז תתב. ותתקח. אבל הצדיקים יראו וישמחו וירא יעקב כו׳.

1. במדרה״ג ויאמר ה׳ אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך, א״ר הונא בשם רשב״ל אמר לו הקב״ה ליעקב חמיך אינו מסביר לך פנים ואתה יושב אצלו שוב אל ארץ אבותיך. ובלקח טוב אמר לו חמיך אינו מסבירך פנים, שוב אל ארץ אבותיך כמו שהבטחתיך בלוז, שנא׳ והשיבותיך אל האדמה הזאת. ועי׳ לק״ט ויצא כח, טו. ובמו״נ ח״ב פמ״א. ותנ״י וישלח כז.

2. בב״ר ריש פע״ד דרש זה בקצור א״ל הקב״ה אתה אמרת חלקי בארץ החיים שוב אל ארץ אבותיך וגו׳. וראה לקמן אות ח. בבאור ממדרש הגדול דרש הב״ר בסגנון אחר.

3. בשכ״ט שוב אל ארץ אבותיך שאביך מצפה לך אמך מצפה לך ולמולדתך שאפילו כל בית שכינתך מצפים לך ואהיה עמך ותהיה שכינתי מסייעת לך שלא יזיקך עשו ובני כנען. ובפי׳ אמרי יושר אביך מצפה לך היינו שוב אל ארץ אבותיך, אמך מצפה לך היינו ולמולדתך, ואני מצפה לך היינו ואהיה עמך. ראה לעיל פי״ב אות כז. בבאור. ובזח״א קנח: מבאר הטעם שלא נטל יעקב רשות מלבן משום דהיה ירא שלא יגלגל עמיה גלגולין שישאר עוד ויעבור על מצות הבורא שאמר לו שוב אל ארץ אבותיך. ובכ״י רמזי ר״י על התורה שוב אל ארץ אבותיך מלא וי״ו הן האבות החשובים אברהם ויצחק, ולא כאבותיך הכתוב באברהם ואתה תבוא אל אבתיך בשלום, לכך מלא וי״ו. ועי׳ לעיל פט״ו אות קעח.

4. מאמר זה מובא בשנויים בתנחומא ויצא י. ואף יעקב כל זמן שהיה בבית לבן לא היה הדיבר נגלה עליו, אע״פ שהובטח ואמר לו הנה אנכי עמך אמר הקב״ה איני יכול לטמא את כבודי להכנס בבית לבן הרשע אלא מה אני עושה מי שהוא [משהוא] פורש ממנו אני מקיים את דברי ואהיה עמו, והיה יעקב מהרהר בלבו ואמר לא כך אמר לי כי לא אעזבך, א״ל הקב״ה מבקש אתה שאהיה עמך צא מבית לבן ושוב אל ארץ אבותיך. ועי׳ לעיל פי״ג מאמר סה. ולק׳ מה. וזח״ג נה: ובמדרה״ג אהיה עמך כשתחזור לארץ אהיה עמך מכאן שהשכינה בארץ ישראל, ולמה שהיא ארץ החיים, ר׳ שמעון בן לקיש אומר והלא ארצות החיים בחוצה לארץ כגון צור וחברותיה קסרין וחברותיה מפני מה הוא קורא לארץ ישראל ארץ החיים מפני שמתיה חיין תחלה מאי טעמיה נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה (ישעיה מב, ה), לכך אמר הקב״ה ליעקב הואיל ומתיה חיין תחלה שוב אל ארץ אבותיך. ועי׳ זהר ח״א קס: (מה שהביא בתנ״י בקרא ויאמר אלהים כ״ה גם בתנחומא, ולפנינו כתיב ה׳. ועי׳ בגנזי שכטר ח״א תסד.)

5. מובא בילק״ש ח״ב רמז תתקצא.

6. דורש ואהיה עמך בארץ ולא חוצה לה (פי׳ ב״ר כת״י).

7. בכל אשר הלכת, אפילו בחוץ לארץ. ובסגנון אחר הדרש במדרש שמואל פכ״ו. ואהיה עמך בכל אשר הלכת וגו׳ (ש״ב ז, ט.) ולהלן את אמר שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואח״כ ואהיה עמך, אלא דוד ע״י שהיה מפרנס את ישראל היה אומר לו ואהיה עמך בכל אשר הלכת אבל יעקב ע״י שהוא מפרנס את ביתו היה אומר לו שוב אל ארץ וגו׳.

1. ב״ר פע״ד. תנ״י ויצא כד. חקת יא. תנחומא חקת ו. במדב״ו פי״ט. קה״ר ז, כג. אגדת אסתר פ״ד ו. פסקתא דר״כ פ״ד. פרקי דרבינו הקדוש פ״ג. ויש גרסא בב״ר שם ארשב״ג בג׳ דברים אני אוהב את בני ״המזרח״ כו׳ ואין נוטלין עצה אלא במקום רווח כענין שנאמר וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה במקום רווח מתלא אמר בחקל דאית ביה איתגרין (י״ג אזגדין אזנדין) לא תימר מלה דמסטירין, ובמנח״י כ׳ דנלאו למצוא פשר למלת איתגרין ונראה לי דעיקר כהגירסא אזנדין ושרש המלה הוא אזן והכונה במקום שיש אזנים. וכן פרש״י בברכות שם אלא בשדה דאמרי אינשי אזנים לכותל. וכ״ה בויק״ר פל״ב ב. קה״ר פ״י כ. מדרש תהלים פ״ז א. ובמדרש אגדה השדה אל צאנו מכאן לאדם שרוצה לדבר דבר סתר יצא לשדה ויספר במקום שאין שומעין אותו בני אדם שאזנים לכותל ואזנים ליער אבל בשדה אין כלום. וכסגנון הב״ר הנ״ל באגדת אסתר שם, ויצא התך אל מרדכי אל רחוב העיר, ללמדך שלא יהיו שנים מתיעצים אלא במקום מרווח, כדי שלא ישמע אחר את דבריהם, כמו שנאמר ביעקב אבינו ויקרא לרחל וללאה השדה. ובתנ״י שם השדה, למה לא בתוך ביתו כו׳ השדה למקום מרווח. ובפסקתא שם ואין יועצים אלא במקום ״רחוק״, שנאמר וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה. ועי׳ בפי׳ הריב״א עה״ת פ׳ בלק יט. — ועי׳ בתיב״ע דשלח את נפתלי דהוא אזגד קליל, ובפי׳ יונתן פי׳ שליח נמהר וכן הוא תרגום של אילה שלוחה.

1. אבות פ״ד. ובשכ״ט כתמל שלשם, כי הוא מקנא אותו. עי׳ לעיל אות א.⁠־ד.

2. דרש זה ליתא בב״ר הנדפסים ובכ״י רק בכתי״ל במנח״י. ובשכל טוב ואלהי אבי היה עמדי וסמכני והצליחני ונראה מלשונו שכן הי׳ לפניו הגירסא בב״ר. ובפי׳ ב״ר כ״י גורס ומפרש עמדי סמכי כמו עמוד לסמכני, ובתרגומים בסעדי. ועי׳ לק״ט בראשית לז. א.

1. בשכ״ט ידעתן, שהייתן מכירות בתמימות ששמעתן כי אני פועל נאמן, ועכשו שראיתן לא תהא שמיעה גדולה מראיה.

2. מענין זה כ׳ הרמב״ם פי״ג מהל׳ שכירות ה״ז כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, ולפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנ׳ ויפרץ האיש מאד מאד. ראה לעיל פ״ל אות קלז. וברביד הזהב העיר דמכאן ראיה להמבואר בתוספתא פ״ח דמציעא דפועל לא יעשה מלאכתו בלילה וישכיר א״ע ביום ולא ירעיב ולא יסגף א״ע כו׳ מפני גזל מלאכתו של בעל הבית. ועי׳ נזיר סב: ולקמן אות צג. בבאור.

1. ראה לעיל פ״ל אות קיד. ובתנחומא ויצא יא. והחליף את משכורתי עשרת מונים מהו עשרת מונים עשרה פעמים אינו אומר אלא עשרת מונים א״ר אבא עשרת מאה פעמים מן עשר עשר, ר׳ חייא אמר מאה פעמים מן מאה מאה. וכ״ה במדרש הגדול אמר ר׳ אבא מאה פעמים משל עשר עשר רח״א מאה פעמים משל מאה מאה (היינו עשרת אלפים פעם, וי״ל דדורש שכן עשה משך כל העשרים שנה שהיה בביתו) וכהדרש של ד״א דעשרת מונים יש גרסא בש״נ במנח״י בב״ר ורבנן אמרין אלף ובפי׳ ב״ר כ״י מפרש מנים כתיב חסר ואין מנה פחות ממאה ועשרה מנים הן אלף. ובשכ״ט מפרש רבנן אמרי מאה פעמים שנאמר עשרת מונים כלומר עשרה מניינים ואין מנין פחות מעשרה. ובסגנון אחר דורש המלה מנים בזח״א קסז. ובכלהו עשרה זיני חרשין וקוסמין כו׳ עבד לבן לקבליה דיעקב ולא יכיל הה״ד ותחלף את משכרתי עשרת מונים דכלהו עבד לבן לקבליה ולא סליקו בידוי לאבאשא ליה דכתיב והחליף את משכרתי עשרת מונים ולא נתנו אלהים להרע עמדי מאי מונים כתרגום זינין (לפנינו באונקלוס ״זמנין״ וצ״ע) וכתיב לשעירים אשר הם זונים אחריהם. מונים מינים כמשמעו ועשרה זינין אינון דחרשין כו׳: ובאופן אחר בזהר שם קסא. ועכ״ד לא בעא לבן דיהא אגריה דיעקב הכי אלא נטל עשרה מן דא ועשרה מן דא ויהב ליה ואמר ליה טול הני ואי יולידו כמה דאמרת בהאי גוונא יהא אגרך הה״ד ותחלף את משכורתי עשרת מונים עשרה מן דא ועשרה מן דא וכתיב ואביכן התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים ובהני עשרה אשתדל בתר קב״ה וברכיה ומכל מה דשוי לבן עמיה דיעקב אהדר במלוליה ונטיל מיעקב כלא עד דקב״ה חס עליה ונטל מדיליה בזרוע. ובכת״י ילקוט מעין גנים והחליף את משכרתי עשרת מונים. (מה כוונתם) תשובה, לפי שהצאן חמשה מינים עקודים נקודים וברודים וטלואים וחום אמר לו עקודים יהיו שכרך הולידו כולן עקודים אמר לו העקודים יהיו בחלקי ואתה השאר נתמעטו העקודים, חזר והחליף הדברים, נמצא החליף עליו בעקדים שתי פעמים ובכל מין ומין שתי פעמים והן חמשה מינין נמצא החליף עליו עשרה פעמים שנא׳ והחליף את משכרתי עשרת מונים. וצריך תיקון הלשון במדרש אגדה שכ׳ והחליף את משכורתי כלל בחמשה שנים החליף את משכרתי, עשרת מונים כמה הם עשרת מונים מאה פעמים בכל שנה שחמשת השנים שתי פעמים וצ״ב, ובהערות מהרש״ב לא הרגיש בזה. ונראה לפרש עפמ״ש הרד״ק בשם אביו עשרת דווקא כי שש שנים עבד בצאנו שנה הראשונה ראה בלידה כי היה חלקו של יעקב רב, והחליף משכורתו, ומכאן ואילך בכל שנה ושנה שתי פעמים כי ב׳ פעמים יולדות הצאן הרי בד׳ שנים ח׳ פעמים ובראשונה פעם אחת ובאחרונה פעם אחת הרי עשרה. ונראה דזה ג״כ כוונת המדרש אגדה וצ״ל כלל בחמשה שנים החליף את משכרתי עשרה מונים [כמה המה עשרה מונים מאה פעמים זהו פירש הב״ר שנתוסף כאן שלא במקומו] בכל שנה [מ]⁠חמשת השנים שתי פעמים. וברשב״ם ורד״ק עשרת לאו דווקא אלא ר״ל הרבה פעמים. ובכ״י רמזי ר״י על התורה והחלף את משכרתי והחלף חסר י׳ כי עשרת מונים החליף והיה עושה בסתר ובמרמה לכך חסר. (ועי׳ באבן עזרא ובמנחת שי התל הנח חמורת הדגש שראוי להיות בתי״ו. ובס׳ מעין גנים פי׳ לאיוב לר׳ שמואל בן ר׳ נסים אסנות פי״ג צד מג. כותב דהתי״ו דאביכם התל בי צריך להיות דגושה).

1. בשכ״ט צופה היה הקב״ה מה עתיד אביכן לאמר והיה צר הוולדות כיוצא בה.

2. לעיל פ״ל אות קל. בבאור.

1. עי׳ לעיל פכ״ז אות קסה. ובלקח טוב מפרש ויצל אלהים כזה שהוא מציל מן הניצולת. כלומר דבר שהוא נאבד מן העולם, זה שנפלה עליו דליקה, או שהשטיפוהו המים ובא אחר והצילו, כך הציל הקב״ה את מקנה אביכם ויתן לי, (ועי׳ רש״י שמות ג, כב. ואע״ז שמות יב, לו.) ד״א ויצל, הפריש, כמו ואל תצל מפי דבר אמת (תהלים קיט, מג). את מקנה אביכם ויתן לי, שנאמר ויהי בעת יחם הצאן המקושרות, שהיו מתעברות מאיליהן. וכן פירש״י בהושע ב, יא. כל הצלה שבמקרא לשון תרומה והפרשה היא. ובתהלים קיט, מג. מפ׳ מלשון הבדלה. ועי׳ רש״י בגמ׳ נזיר מג: שם נ. ובשכל טוב מפרש כזה שמצילין מן הניצולות, כך היו ענני הכבוד טוענין מתוך צאנו של לבן ובאין ונותנין לתוך צאנו של יעקב. ראה לקמן אות כג. ובמדרש הגדול מלמד שנתחייב לבן כלייה על שנשתעבד בצדיק חנם, אע״פ כן לא הפסיד הקב״ה שכרו אלא ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי. ראה לקמן אות כא. בבאור מהשכל טוב. ובלק״ט שמות ג, א. יעקב אבינו נתגדל מן הצאן שנאמר ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי.

1. לקמן אות כג. מבואר כן מב״ר ובפסוק שלפנינו ליתא הדרש בב״ר, אמנם בשכל טוב מביא דרש זה גם על הפסוק שלפנינו וסיים על זה והוא שאמרינן שהיו ענני הכבוד טוענים העתודים והאילים העקודים והנקודים והטלואים של לבן אותן שנאמר בהן הסר משם כל שה נקוד וטלוא, והיו עולים בגזירת הקב״ה מתוך עדרי בני לבן ורובעים את הצאן שאצל יעקב, כדי להוליד כיוצא בהן, וסוף הענין מוכיח לראשו שלא במרמה פצל יעקב את המקלות ונתן פני הצאן אל עקוד, אלא על פי מלאך שרצה הקב״ה להציל את מקנהו של רשע מידו שהיה עומד לאבד והצילו ונתנו ליעקב עבדו שלא להקפיח שכרו. ראה לעיל אות כ. ופ״ל אות קכג. וברבינו בחיי ל, לח. מתחלה אמר לו המלאך ואחר כך ויקח לו יעקב מקל לבנה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. וכ״כ הרלב״ג והרמב״ן בפירושו כתב להיפך דאחר החלום לא שם יעקב את המקלות.