ונבלה בדרך כלל מפרשים אותו כ״נבלבל״, משורש ״בלל״. אך אי אפשר לפרש ״ונבלה״ כצורה פעילה של שורש ״בלל״, הצורות הפעילות של שורש ״בלל״ הן ״וּנְבֹלָה״ (בבניין קל), ״וּנְבֵלָה״ (בבניין הפעיל). ברור שתיבת ״וְנָבְלָה״ נגזרת משורש ״נבל״, ופירוש פסוקנו הוא: ״הבה נרד, ושפתם תיבול מיד״, או: ״הבה נרד, ושפתם כבר תהיה נבולה״. כל פעולה מיוחדת נוספת אינה נצרכת. נבילת השפה היא תוצאה ישירה של הירידה.
אמנם בסוף הפרשה
(פסוק ט) נאמר: ״כי שם בלל ה׳ ״ וגו׳, כך שהמאורע נקרא ״בלילה״. על בסיס פסוק זה, קוראים למה שאירע כאן ״בלבול השפות״. אך מושג זה אינו מתאים לתפיסה המקובלת של המאורע, דהיינו – שהיו היפרדות ופילוג של שפות, לא בלבולן. לדבר על בלבול שפות הוא להניח שהיו כבר קיימות שפות שונות, שעכשיו התערבו, וכתוצאה מכך נוצר בלבול ביניהן. יתירה מכך, ״בלל״, לעולם אין פירושו ״להביא לידי בלבול״, אלא ״לערבב״, או ביתר דיוק ״להכניס יסוד זר לחומר, ולערבם היטב עד שיהיו לאחד, באופן שכל חלקיק של החומר הישן יש בו מן היסוד החדש״. כך: ״סלת בלולה בשמן״
(ויקרא ב, ה, ועוד); ״יש בילה או אין בילה״
(ראש השנה יג:). נמצא שאין כאן כל רמז לבלבול.
״בלל״ קרוב ל״פלל״. ״בלל״ – לערב חומר בחומר אחר עד שיהיו לאחד. ״בלילה״ יתירה על ״עירוב״, שהרי ב״עירוב״, החומרים שהתערבו אינם מתמזגים ליחידה אחת. זוהי גם משמעותו של ״ערב״ במובן החברתי: ״עָרֵב״ מתווך בין לווה למלוה ומאחד אותם על ידי תיווכו.
וברמה יותר גבוהה, ״פלל״ (צורה מוגברת של ״בלל״) פירושו ״שופט״. השופט מביא יסוד חדש אל הריב, יסוד שמחוץ למסגרת בעלי הדין. הוא מכניס יסוד זה לכל צד של הריב ובכך מיישב אותו. המרחק בין הצדדים נסגר, והם משלימים והיו לאחדים בידו.
הבנה זו היא בניגוד לנקודת ההשקפה המקובלת שבעלי הריב הסתבכו, והשופט מוציא את פסק דינו ועל ידי זה מפריד ביניהם; להבנה זו, צדק הוא יסוד מבדיל. אולם לפי התפיסה היהודית, העוול הוא המבדיל, והצדק מאחד.
כך: ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל״
(תהלים קו, ל). וכך גם: ״התפלל״ – להלהיב את עצמו עם יסודות הקדושה, שנועדו לתת צורה לכל יסוד שבאדם. בתפילה נעשה היהודי שופט של עצמו.
אם זוהי משמעות ״בלל״, הרי פירוש פסוקנו הוא כך: יסוד חדש ישפיע מעתה על השפה. בגלל אותו יסוד, חדלו האנשים להבין איש את רעהו. השפעת יסוד זה, שהיה עד כה זר בהיווצרות השפה, קרויה כאן ״נבִילה״.
כשם ש״בלילה״ היא תחילתה של ״פלילה״, גם ״נבילה״ היא תחילתה של ״נפילה״. הסיבה שעתידה לגרום מאוחר יותר את הנפילה, מתחילה את פעולתה על ידי גרימת ״נבילה״. פרח נובל משהחל להיכרת ממקור יניקתו. כאשר מתכווצים הנימים המקשרים בין הפרח למקור חייו, הפרח נובל; ומשנפסק הקשר לחלוטין, הפרח נושר. נמצא שכאשר ה׳ יורד, השפה מתנתקת ממקור יצירתה.
מה הם היסודות ליצירת שפה? יש, או יכולים להיות, שני אופני יצירה: יצירה אובייקטיבית ויצירה סובייקטיבית. השפה מביעה את מהות הדברים ומציינת את טיב יחסיהם. שפה יכולה להיווצר באופן אובייקטיבי; היינו, שהיא מביעה את מהותם האובייקטיבית של הדברים ואת טיב יחסיהם אל העולם. ולחילופין, שפה יכולה להיווצר באופן סובייקטיבי, בהתאם לגישות המיוחדות שיש לאומה כיום לגבי דברים ויחסיהם.
כל עוד היתה רק שפה אחת, השפה היתה אובייקטיבית. היא ביטאה את מהות הדברים ותכליתם. היום קיימות שפות רבות, אך מועטות בהן המילים המראות גישות שוות.
למשל, בשפה הגרמנית שופט נקרא ״ריכטר״, דהיינו מי שנותן לדברים את הכיוון הנכון (ריכטונג); הוא מחליט (אנטשיידט) ומבדיל (שיידט). אך לפי התפיסה היהודית, השופט עושה ״משפט״; הוא מביא לידי אחדות ויוצר סדר המתאים לכולם (״שפט״, ״שפד״ [להניח בחוזקה על שיפוד], ״שפת״ [שׂם, מכין]), והוא מעמיד כל איש במקום הראוי לו ביחסיו עם הצד האחר.
יתכן שבשפה הגרמנית, מי שהוא תם שאין בו ערמומיות (שליכט) – הוא רע (שְלֶכט). לפיכך, גרמני שאינו רוצה להיות רע, חייב להתרחק לגמרי מהתמימות וגילוי הלב, ואילו ערמה ועקבה הן מעלות טובות. אך לפי התפיסה היהודית, רק ״יושר״ היא מעלה שראוי לשאוף אליה.
עוד משל: המושג הגרמני ״טוּגֶנְד״ (מידות טובות) והמושג ״דת״ (״רליג׳ן״). אין לך היום ספר ולא דרשן שאינם מחייבים דת ומידות טובות. והנה, המילה הגרמנית ״טוגנד״ נגזרת מהפועל ״טאוגן״ (להיות שימושי), היינו שעל האדם להתנהג במידות טובות – למען סיבות תועלתיות; ובשפות הרומניות ״טוגנד״ שווה ל״גבריות״. לכן, אם צעיר גרמני מרגיל עצמו במידות טובות (״טוגנד״), הוא מתחנך למעשה להיות איש מקצועי ומנוסה (טועכטיג) ולהיות מועיל לציבור; ובשפות הרומניות הוא מתחזק לגבריות ולחוסן. לעומת זאת, בעברית, אין מילה אחת הכוללת את כל המידות טובות. הערך העליון הוא ״מצוה״, והמידות הטובות מנויות אחת לאחת: חסד, משפט, וכו׳.
כך גם עם ״דת״. כל שפה אירופאית מדברת על ״דת״; בעוד שלנו, העם המובהק בעל הדת, לא התייחד שם ל״דת״. אם דת היא רק היבט אחד של חיים, אפשר לקרוא לה בשם; שמה מגדיר אותה וקובע לה גבול, ומוציא אותה מכלל שאר הדברים. שאר בחינות החיים אינן כלולות בדת, אשר נתייחד לה תחום לעצמה. אולם אם כל החיים קשורים לדת, משעת הלידה ועד לאחר המוות, הרי אין אחד היכול לרדת לעומק הבנתה של הדת או לייחד לה שם, כיון שהיא מדברת על הכל, והכל כלול בה. ״רליג׳ן״, אם היא נגזרת מן הפועל ״רליגר״ (לקשור) – מנוגדת לנקודת ההשקפה היהודית; שהרי יחסנו אל ה׳ מעניק לנו חירות: ״חרות על הלוחות״
(עירובין נד.).
ניטול לדוגמא עוד, את מושג ה״הוויה״. ישנם עמים המשווים הוויה עם אכילה: אדם אינו הווה (״איסט״ בשפה הגרמנית) אלא אם כן הוא אוכל (״איססט״). לעומת זאת, בתפיסה היהודית, חשיבה והגיה מביאות לידי הוויה, והוויה מביאה לחיים (היה, הגה, חיה). העם היהודי ודאי שונה מהאחרים בדיבורו וגם בדעותיו. מה שמקובל על אחד אינו מקובל על האחר; מה שהאחד מחשיב כתמצית החיים, רואה האחר כהשחתת צורתם.
עכשיו לגבי החברה: בשפה הגרמנית השם שהתייחד לעם הוא ״ווֹלְק״; המשתמע מכך הוא שקיום העם תלוי במנהיג, והכל חייבים לשמוע בקולו (״פולגן״ בגרמנית). המושג הוא של תלות משפילה. בשפות הרומניות השם לעם הוא ״פופולוס״ – ההמון המכלה את הכל. בעברית, השם הוא ״עם״ – איחוד של שווים; וביחס לשאר העולם, השם הוא ״גוי״ – יחידה סגורה.
בשפה הגרמנית השם שהתייחד לאדון הוא ״הֶר״ – הוא שולט ומתנשא ונוהג באדנות (״הרשן״ בלעז). ואילו בעברית השם הוא ״אדון״ משורש ״אדן״ – הוא הבסיס אשר נושא ותומך את הכל (״אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים״ [תהלים קמד, יד]: מנהיגנו נושאים את המשאות שלנו).
אנו יכולים בנקל להביא דוגמאות נוספות, אבל הנקודה שכוונתו להבהיר היא רק זו: אפילו אם אומות אלה היו דוברות אותה שפה, אף על פי כן באותן מילים הם התכוונו לדברים שונים. אפילו אם השפה הייתה ״שפה אחת״, ושווה מבחינת ההיגוי והמבנה, הרי השוני בגישות יביא לידי כך שהאנשים לא יבינו איש את רעהו. אפילו אם אין השפעות חיצוניות המשנות את השפה מבחינת המבנה, יכול לבוא פיצול שפות כתוצאה משינויים במחשבות היוצרות את השפה. במילים קצרות: יתכן מצב של ״שפה אחת״ שעדיין אינו ״דברים אחדים״.
עד כה, היו לאנושות ״שפה אחת״ ו״דברים אחדים״: האחידות הגופנית והאקלימית הביאה להתאמה מבנית של ה״שפה״, ואחידות הדעות והגישות שימרה ״דברים אחדים״ – מטבע אחידה בהבעת המחשבות. אחדות מחשבה כזו יכלה להשתמר, אם מטבעות הלשון שבפי הבריות לא הוטבעו על ידי היחיד, אלא נשאבו מהמסורת. אם ישנה בדרך כלל הסכמה בין אנשים על דברים, והסכמתם מקבלת אישור ממקור גבוה יותר – כלומר, אם השפה היא אובייקטיבית, ולא סובייקטיבית – הרי ששפתם משקפת לא את מבטו של היחיד, אלא את מהות הדברים שאינה ניתנת לשינוי. שפה אובייקטיבית כזאת שומרת על הסכמה בדעות, וכל חכמת החיים תשתקף בה. תורת המשפט, המוסר, הפיסיקה, והמטאפיסיקה – כל אלה כוונתם היא ללמד מה הם הדברים ומה ייעודם, והכל ישתקף באותה שפה. קלקול שפה כזאת יביא למהפך גדול.
לדוגמא, נתאר לעצמנו שהמילה ״הַבֶּן״ (להחזיק בבעלות) הייתה נמחקת מהשפה הגרמנית. ואכן, בעברית אין מילה כזו קיימת. ״הַבֶּן״ מבטא מושג גופני: ״הפטן״ (דבק ב־), ״הַבִּיר״, ״אַוִויר״ [בלטינית], לחמוד חפץ; וכאשר אחד תופס את החפץ, הרי שהוא זוכה בו. עתה טול מן השפה את המילה ״הַבֶּן״ וכל מושגי הבעלות ישתנו. אדם יוכל לזכות בחפץ רק אם הוא ״יהיה לו״ על פי דין. הבעלות נתפסת אם כן מבחינת קשר החפץ לאישיות. הראשון שחידש את ״הַבֶּן״ הביא לידי מהפכה גדולה: הוא שינה את מושג זכות הקנין למושג הנטילה בזרוע.
ישנה דוגמא גם מחיי המשפחה, שרבותינו מיחסים אליהם חשיבות רבה מאד. אדם קרא לחוה ״אשה״
(לעיל, ב, כג), ומעירים חז״ל: ״מכאן שנברא העולם בלשון הקודש״
(בראשית רבה יח, ד). השמות ״איש״ ו״אשה״ מבטיחים את שוויון המינים. כל עוד נקראים הם איש ואשה, אין צורך לאיש להיות משוחרר מאשה, או לאשה מהאיש, שכן אף אחד מהם לעולם לא עשה את השני לעבד או לשפחה, ולא לאל או לאלה. ואכן – כמו שכבר העירו חז״ל
(שם) – נראה שאין אף שפה מלבד העברית, המכנה איש ואשה על ידי מילים מאותו השורש. ושוויון השם הוא סימן לשוויון המעמד. האיש הראשון ששינה כינויים אלה הביא לידי שינוי במעמדם: מעתה, יש אדם הרותם את אשתו למחרשה, בעוד שהאחר שם עצמו למרמס תחת כפות רגליה.
וגם כן, כל עוד ההורים קרויים ״אב״ ו״אם״ וכשמם כן הם בעיני הילד (עיין אוסף כתבים, כרך ז, עמ׳ עב ועמ׳ ש); כל עוד אח ואחות נקראים ״אח״ ו״אחות״ והם ״מאוחים״ בחוט אחד; הרי שמם באמת מייצג אותם. השמות עצמם מביעים אוצר של חכמה חברתית ופילוסופיה. ובניגוד לכך, השמות הגרמנים ״ואטר״ (אב) ו״מוטר״ (אם) אינם מביעים דבר.
הקב״ה לימד את האדם לדבר ב״שפה אחת״. דרך שפה זו הוא לימד אותו את טבעם של הדברים ואת ייעודם. זאת הייתה השפה בה הקב״ה בעצמו כינה את הדברים עבור אדם. שפה זו ביטאה השקפה מסוימת על דברים, והיה זה רצון ה׳ שחכמת האדם תתבסס על אותה ההשקפה. על פי זה יתכן שהוראת הביטוי ״קרא בשם ה׳ ״ היא: ללמד לאדם את טבעם של הדברים ואת ייעודם, לא לפי מבטו האישי של האדם והשקפתו השרירותית, אלא מתוך דרך הראייה של ה׳ ורצונו עבור המין האנושי. שהרי רק אם נקרא לדברים בשמותיהם הנכונים נוכל להבחין באמת לאמיתה.
והנה נאמר לנו עתה שיסוד זר נכנס לשפה אחידה זו, ושכתוצאה מכך, התנתקה השפה ממקור חיותה. מה היה יסוד זה? ובכן, הוא היה לא אחר מאשר המודעות העצמית של היחיד.
הכרת היחיד התעוררה והחלה להתנגד ולהעמיד רצונות חולפים סובייקטיביים מול ההשקפה האובייקטיבית שהייתה כלולה כבר בשפה. הציבור ביקש לעשות שם לעצמו וניסה לבטל את ערכו של היחיד. ״היחיד שווה ׳אפס׳ ״, טען הציבור. ״הציבור הוא כמו המספר ׳אחד׳, הנותן בנדבתו לאפסים הבאים אחריו את ערכם״. נסיון זה לבטל את היחיד נכשל כאשר התעוררה ההכרה בערכו של היחיד, כבודו העצמי הניע אותו להתנגד. התעוררה בלבו התחושה שלכל אדם ניתנה חירות הרצון, בין אם הוא עבד ובין אם אדון. היחיד פעל בעקשנות, סובייקטיביות, ואנוכיות. הוא לא יקבל עוד ולא ייכנע לשום השקפה חוץ משל עצמו, אפילו לא למסורת אלוקית. זו היא למעשה דרך מסולפת, אך הקב״ה מכוון אותה למטרות חיוביות, כדי להביא גאולה לאנושות.
הנה הציבור המאורגן השתמש בכחו לרעה. אוצר יקר הופקד בידיו – היחיד; והרי תפקיד הציבור הוא לקרוא ליחיד ״בשם ה׳ ״. אך הציבור קרא רק ״בשם עצמו״ וביקש לשעבד את היחיד לשלטונו.
אז קם היחיד והכריז: ״אינני מכיר בציבור, מכיר אני רק בעצמי״. נכון הוא שבהכרזה זו, פסל היחיד את הטוב ביחד עם הרע, וניתק עצמו מן השורש שדרכו היה לו לקלוט כל חכמה אנושית ממקורה האלוקי; וכתוצאה מכך, החל להתנהג בסובייקטיביות גמורה, בלי דרך או תכלית. אולם כשציבור נוהג כן, ההתרחקות מהם היא הדרך היחידה לגאולת האדם.
סובייקטיביות זו, המגדירה דברים לא כפי שהציבור רוצה לראותם, אלא כפי ראות עיני היחיד, היא הייתה היסוד החדש ״אשר בלל ה׳ ״ – היסוד שהקב״ה עורר בדעת בני האדם כשגרם לשפתם להתפורר. האחד היה אומר: ״הבה נשמור על הסדר הישן, שאדם קונה דבר רק כשנעשה שלו על פי הדין״, בעוד שהשני אמר לעומתו: ״אינני מכיר כל חוק או ציווי! כל מה שביכולתי לתפוס, כל מה שתחת ידי – שלי הוא!״. סובייקטיביות כזו התעוררה כתוצאה מירידת ה׳, ומיד השפה נבלה.
הכתוב כבר אמר לעיל: ״וירד ה׳ ״, ואילו כאן הוא אומר: ״נרדה״ – בלשון של משאלה. הלואי שתהיה התעוררות של המחשבה, הלואי שההכרה תכנס אט אט למעמקי תודעת האנשים שקיים כח גבוה מנמרוד. משמעות הדברים היא, ש״עיקר שכינה בתחתונים״: רצון ה׳ הוא שהאדם לא יהיה מנותק משלטונו, וששכינתו תשוב לשכון בארץ, והפעולה הקלה ביותר לקראת תכלית הזאת מביאה לידי ״נבילת השפה״.
מאז והלאה, עקשנות, מצב רוח, ואף תשוקה, הם היו הגורמים שהמציאו שמות לדברים, אך לא בדרך האחידה בה הקב״ה הגדיר אותם. וכך אירע הדבר שאנשים שוב לא הבינו אחד את השני. הם קראו לדברים בשמות שונים, מתוך מטרה להכעיס זה את זה. זו היא דרכו של יחיד המבקש חירות ועצמאות: הוא רואה דברים וקורא להם שמות ככל העולה על דעתו. גם המשך ההסטוריה מגלה שריכוזיות השלטון נוטלת מן השפה את ריבוי גווניה.
אנו רואים, אם כן, שלא הִתרבות השפות היא שהביאה לחוסר ההסכמה ולחילוקי הדעות, אלא להיפך: אלה הם שגרמו לפילוג השפות. אולי בהתחלה נשמרה עדיין ״שפה אחת״, ואף על פי כן כבר ״נבלה שם״. עוד בטרם נפוצו בני האדם ובטרם גרו באקלימים שונים, כבר לא היו ״דברים אחדים״ ב״שפה האחת״. התחלקות דעות זו היא שהפיצה את בני האדם; ולבסוף, הבדלי האקלים הביאו לפיצול השפות גם מהבחינה הטבעית.
