Vilna Gaon (GR"A) Esther 1 – הגאון מוילנא (הגר"א) אסתר א‏ – Mikraot Gedolot

תנ״ך

פירוש

(א) וַיְהִ֖י בִּימֵ֣י אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ ה֣וּא אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ הַמֹּלֵךְ֙ מֵהֹ֣דּוּ וְעַד⁠־כּ֔וּשׁ שֶׁ֛בַע וְעֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָ֖ה מְדִינָֽה׃ (ב) בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם כְּשֶׁ֣בֶת׀ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ עַ֚ל כִּסֵּ֣א מַלְכוּת֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָֽה׃ (ג) בִּשְׁנַ֤ת שָׁלוֹשׁ֙ לְמׇלְכ֔וֹ עָשָׂ֣ה מִשְׁתֶּ֔ה לְכׇל⁠־שָׂרָ֖יו וַעֲבָדָ֑יו חֵ֣יל׀ פָּרַ֣ס וּמָדַ֗י הַֽפַּרְתְּמִ֛ים וְשָׂרֵ֥י הַמְּדִינ֖וֹת לְפָנָֽיו׃ (ד) בְּהַרְאֹת֗וֹ אֶת⁠־עֹ֙שֶׁר֙ כְּב֣וֹד מַלְכוּת֔וֹ וְאֶ֨ת⁠־יְקָ֔ר תִּפְאֶ֖רֶת גְּדוּלָּת֑וֹ יָמִ֣ים רַבִּ֔ים שְׁמוֹנִ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃ (ה) וּבִמְל֣וֹאת׀ הַיָּמִ֣ים הָאֵ֗לֶּה עָשָׂ֣ה הַמֶּ֡לֶךְ לְכׇל⁠־הָעָ֣ם הַנִּמְצְאִים֩ בְּשׁוּשַׁ֨ן הַבִּירָ֜ה לְמִגָּד֧וֹל וְעַד⁠־קָטָ֛ן מִשְׁתֶּ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּחֲצַ֕ר גִּנַּ֥ת בִּיתַ֖ן הַמֶּֽלֶךְ׃ (ו) ח֣וּר׀ ^אכַּרְפַּ֣ס וּתְכֵ֗לֶת אָחוּז֙ בְּחַבְלֵי⁠־ב֣וּץ וְאַרְגָּמָ֔ן עַל⁠־גְּלִ֥ילֵי כֶ֖סֶף וְעַמּ֣וּדֵי שֵׁ֑שׁ מִטּ֣וֹת׀ זָהָ֣ב וָכֶ֗סֶף עַ֛ל רִֽצְפַ֥ת בַּהַט⁠־וָשֵׁ֖שׁ וְדַ֥ר וְסֹחָֽרֶת׃ (ז) וְהַשְׁקוֹת֙ בִּכְלֵ֣י זָהָ֔ב וְכֵלִ֖ים מִכֵּלִ֣ים שׁוֹנִ֑ים וְיֵ֥ין מַלְכ֛וּת רָ֖ב כְּיַ֥ד הַמֶּֽלֶךְ׃ (ח) וְהַשְּׁתִיָּ֥ה כַדָּ֖ת אֵ֣ין אֹנֵ֑ס כִּי⁠־כֵ֣ן׀ יִסַּ֣ד הַמֶּ֗לֶךְ עַ֚ל כׇּל⁠־רַ֣ב בֵּית֔וֹ לַעֲשׂ֖וֹת כִּרְצ֥וֹן אִישׁ⁠־וָאִֽישׁ׃ (ט) גַּ֚ם וַשְׁתִּ֣י הַמַּלְכָּ֔ה עָשְׂתָ֖ה מִשְׁתֵּ֣ה נָשִׁ֑ים בֵּ֚ית הַמַּלְכ֔וּת אֲשֶׁ֖ר לַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃ (י) בַּיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י כְּט֥וֹב לֵב⁠־הַמֶּ֖לֶךְ בַּיָּ֑יִן אָמַ֡ר לִ֠מְהוּמָ֠ן בִּזְּתָ֨א חַרְבוֹנָ֜א בִּגְתָ֤א וַאֲבַגְתָא֙ זֵתַ֣ר וְכַרְכַּ֔ס שִׁבְעַת֙ הַסָּ֣רִיסִ֔ים הַמְשָׁ֣רְתִ֔ים אֶת⁠־פְּנֵ֖י הַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃ (יא) לְ֠הָבִ֠יא אֶת⁠־וַשְׁתִּ֧י הַמַּלְכָּ֛ה לִפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ בְּכֶ֣תֶר מַלְכ֑וּת לְהַרְא֨וֹת הָֽעַמִּ֤ים וְהַשָּׂרִים֙ אֶת⁠־יׇפְיָ֔הּ כִּֽי⁠־טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה הִֽיא׃ (יב) וַתְּמָאֵ֞ן הַמַּלְכָּ֣ה וַשְׁתִּ֗י לָבוֹא֙ בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֖ר בְּיַ֣ד הַסָּרִיסִ֑ים וַיִּקְצֹ֤ף הַמֶּ֙לֶךְ֙ מְאֹ֔ד וַחֲמָת֖וֹ בָּעֲרָ֥ה בֽוֹ׃ (יג) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ לַחֲכָמִ֖ים יֹדְעֵ֣י הָֽעִתִּ֑ים כִּי⁠־כֵן֙ דְּבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ לִפְנֵ֕י כׇּל⁠־יֹדְעֵ֖י דָּ֥ת וָדִֽין׃ (יד) וְהַקָּרֹ֣ב אֵלָ֗יו כַּרְשְׁנָ֤א שֵׁתָר֙ אַדְמָ֣תָא תַרְשִׁ֔ישׁ מֶ֥רֶס מַרְסְנָ֖א מְמוּכָ֑ן שִׁבְעַ֞ת שָׂרֵ֣י׀ פָּרַ֣ס וּמָדַ֗י רֹאֵי֙ פְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ הַיֹּשְׁבִ֥ים רִאשֹׁנָ֖ה בַּמַּלְכֽוּת׃ (טו) כְּדָת֙ מַֽה⁠־לַּעֲשׂ֔וֹת בַּמַּלְכָּ֖ה וַשְׁתִּ֑י עַ֣ל׀ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא⁠־עָשְׂתָ֗ה אֶֽת⁠־מַאֲמַר֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ בְּיַ֖ד הַסָּרִיסִֽים׃ (טז) וַיֹּ֣אמֶר [מְמוּכָ֗ן] (מומכן) לִפְנֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְהַשָּׂרִ֔ים לֹ֤א עַל⁠־הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְבַדּ֔וֹ עָוְתָ֖ה וַשְׁתִּ֣י הַמַּלְכָּ֑ה כִּ֤י עַל⁠־כׇּל⁠־הַשָּׂרִים֙ וְעַל⁠־כׇּל⁠־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֕ר בְּכׇל⁠־מְדִינ֖וֹת הַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃ (יז) כִּֽי⁠־יֵצֵ֤א דְבַר⁠־הַמַּלְכָּה֙ עַל⁠־כׇּל⁠־הַנָּשִׁ֔ים לְהַבְז֥וֹת בַּעְלֵיהֶ֖ן בְּעֵינֵיהֶ֑ן בְּאׇמְרָ֗ם הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֡וֹשׁ אָמַ֞ר לְהָבִ֨יא אֶת⁠־וַשְׁתִּ֧י הַמַּלְכָּ֛ה לְפָנָ֖יו וְלֹא⁠־בָֽאָה׃ (יח) וְֽהַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה תֹּאמַ֣רְנָה׀ שָׂר֣וֹת פָּֽרַס⁠־וּמָדַ֗י אֲשֶׁ֤ר שָֽׁמְעוּ֙ אֶת⁠־דְּבַ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה לְכֹ֖ל שָׂרֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וּכְדַ֖י בִּזָּי֥וֹן וָקָֽצֶף׃ (יט) אִם⁠־עַל⁠־הַמֶּ֣לֶךְ ט֗וֹב יֵצֵ֤א דְבַר⁠־מַלְכוּת֙ מִלְּפָנָ֔יו וְיִכָּתֵ֛ב בְּדָתֵ֥י פָֽרַס⁠־וּמָדַ֖י וְלֹ֣א יַעֲב֑וֹר אֲשֶׁ֨ר לֹֽא⁠־תָב֜וֹא וַשְׁתִּ֗י לִפְנֵי֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ֙ יִתֵּ֣ן הַמֶּ֔לֶךְ לִרְעוּתָ֖הּ הַטּוֹבָ֥ה מִמֶּֽנָּה׃ (כ) וְנִשְׁמַע֩ פִּתְגָ֨ם הַמֶּ֤לֶךְ אֲשֶֽׁר⁠־יַעֲשֶׂה֙ בְּכׇל⁠־מַלְכוּת֔וֹ כִּ֥י רַבָּ֖ה הִ֑יא וְכׇל⁠־הַנָּשִׁ֗ים יִתְּנ֤וּ יְקָר֙ לְבַעְלֵיהֶ֔ן לְמִגָּד֖וֹל וְעַד⁠־קָטָֽן׃ (כא) וַיִּיטַב֙ הַדָּבָ֔ר בְּעֵינֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וְהַשָּׂרִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ הַמֶּ֖לֶךְ כִּדְבַ֥ר מְמוּכָֽן׃ (כב) וַיִּשְׁלַ֤ח סְפָרִים֙ אֶל⁠־כׇּל⁠־מְדִינ֣וֹת הַמֶּ֔לֶךְ אֶל⁠־מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְאֶל⁠־עַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשׁוֹנ֑וֹ לִהְי֤וֹת כׇּל⁠־אִישׁ֙ שֹׂרֵ֣ר בְּבֵית֔וֹ וּמְדַבֵּ֖ר כִּלְשׁ֥וֹן עַמּֽוֹ׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה

הערות

^א ח֣וּר׀ =מ״ס-ל ומסורה ומ״ש (ובדפוסים וקורן)
• ל=ח֣וּר (אין אות גדולה)

E/ע

הערותNotes

(א) הוא אחשורוש – מפני שהיה אחשורוש אחר, והוא אבי דריוש המדי הראשון כמו שנאמר (דניאל ט׳ א׳) בשנת אחת לדריוש בן אחשורוש מזרע מדי, וגם הוא מלך. כי לעולם היו מלכי מדי, אך מה שחושבין (מגילה יא) שני מלכי מדי ופרס שמלכו על כל העולם ואותן לא היו אלא שנים, אבל אחשורוש אב דריוש לא מלך אלא על פרס ומדי לבד, ודריוש התחיל המלוכה על כל העולם, לכן כתב כאן ״הוא אחשורוש המלך מהדו״ וכו׳ שאחשורוש הראשון לא מלך אלא על פרס ומדי לבד. ״מהדו ועד כוש״ ואמרו (מגילה יא, א) כשם שמלך על הדו [וכוש כך מלך מסוף העולם ועד סופו].
שבע ועשרים ומאה – אמרו במדרש מאה על היבשה ושבע ועשרים על הים, וזהו שאמר (אסתר י, א): וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים הרי מאה בארץ ועשרים ושבע בים.
מדינה – היא עיר גדולה מאוד עיר מלוכה. וזהו שאמרו חז״ל (מגילה ב, ב) בשלמא מדינה כו׳ מוקפת חומה מימות יהושע בן נון והיינו עיר גדולה ומוקפת חומה מימות יהושע בן נון. וזהו שאמרו בגמרא גבי מזוזות (יומא י״א) אחד שערי עיירות שערי מדינות. ופירש רש״י ז״ל כגון ארץ הגר שמוקפת חומה ודוחק גדול הוא שאמרו בגמרא בשביל ארץ הגר, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, אך כל עיר גדולה ומלוכה יש כמה עיירות פרזים ששייכים אליו וזהו ״מדינה״. (ב) כשבת המלך אחשורוש על כסא וכו׳ – פרשו המדרשים (רבה ות״ש) שזה הכסא הוא ציור מכסא של שלמה המלך ע״ה, ועשה אחר כמותו מפני שעליו לא היה יכול לישב, ועשו אותו ג׳ שנים ולא היו יכולין לעשות כמותו אלא בשושן, ולפי שהיה גדול עד מאד, כמו שמפורש בתרגום שני לא היו יכולין להביא אותו לבבל ששמה היו יושבין כל המלכים אשר לפניו והלך וישב בשושן, וז״ש כשבת המלך אחשורוש דוקא, שכל המלכים שהיו לפניו ישבו כבבל. על כסא מלכותו אשר בשושן – פירוש על אותו כסא אשר בשושן דוקא.
הבירה – פירוש: הוא חוזק גדול אשר בעיר מלוכה למושב מלכים ושריו וקציני עם כמו ציון וירושלים וזהו ״בירה״ כמו, הבירה אשר הכינותי׳ (דה״א כט, יט). וכמו שנאמר (דניאל ח׳ ב׳) ׳ואני הייתי בשושן הבירה אשר בעילם המדינה׳, פירוש, עילם היא העיר מלוכה עצמה ושושן הוא חוזק אשר בתוכה. וכתב זאת להראות גדולת ה׳ יתברך שסבב סיבובין לעשות נס לישראל, לפי שמרדכי היה בשושן כמו שנאמר (ב, ה) איש יהודי היה בשושן פירוש שהיה כבר, סבב הקב״ה והוליך את אחשורוש לשושן שישב שם. ולפיכך אמרו (מגילה יט, א) שצריך לקרותה כולה. דלכאורה למה לנו לידע בתקפו של אחשורוש, אך שבכל פסוק ופסוק הוא מספר גודל הנס. אך הנס הוא בהסתר פנים כלומר שסיבב לעשות בדרך הטבע ולא כמו שהיה במצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ולפיכך אנו מזכירין בכל יום ובכל יו״ט ושבת יצ״מ ואין אנו מזכירין נס זה אף שהיה ממיתה לחיים ובמצרים היה מעבדות לחירות. וז״ש בגמרא (מגילה י״א א) ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס אימתי בזמן המן, ולכאורה הוא תמוה, והענין כמו שאמרו חז״ל (חולין קלט, ב) אסתר מן התורה מנין דכתיב (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, דלכאורה המאמר הזה אין להבין דמאי קשה להו על אסתר מנין היא מן התורה יותר משאר צדיקים שנעשה נס על ידיהם. והיינו דנס שבארץ ישראל אין כל כך חידוש, ולכך חנוכה אינו נס כ״כ כמו פורים אף שהיה נס גדול מאוד לפי שהיה בזמן המקדש. ומה שאמרו אסתר מן התורה מנין פירוש היכן מרומז שאפילו בהסתר פנים דהיינו בגלות עושה לנו נסים נס גדול כזה. ואמרו דכתיב ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, פירוש אפילו בשעת הסתר פנים אשלח את אסתר. ולפי זה אתי שפיר (חגיגה ה, ב) שאמר ההוא מינא לר׳ יהושע בן חנניא עמא דאהדרינהו מרא לאפיה מיניה אחוי ליה עוד ידו נטויה עלינו, פירוש שאמר דכתיב הסתר אסתיר פני כפשוטא. ואמר לו אף על פי כן ידו נטויה עלינו, כמו שנאמר ׳אסתיר׳ שהוא מרומז על אסתר שעשה לנו נסים אך הם בהסתר. וזהו שנאמר ׳ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס׳ שהקב״ה עשה לנו נסים נס גדול כזה, ואמרו שזאת היה בימי המן לכך היה נס גדול יותר מחנוכה, אך הוא בהסתר פנים. ואמר משל למלך שהיה לו בן יחיד והיו השרים מתקנאים בו מחמת שראו גודל אהבת המלך עליו לימים חטא הכן לאביו וגירש אותו ליער וסבר הבן שאביו עזב אותו ושכח אותו, אכל אביו ברחמיו על בנו היה מתיירא שמא יפגעו בו חיות רעות שביער או שריו השונאים אותו. מה עשה, שלח את עבדיו המשרתים אותו לתוך היער אך אמר להם שאל ידע בנו מזה כדי שיחזור מחטאיו אשר עשה. לימים בא עליו דוב ובא אחד מעבדי אביו והצילו וסבר הכן שהיא מקרה, אח״כ בא שר אחד משונאיו ועמד אחד מעבדי אביו והצילו מידיו, והבין הבן כי איך אפשר שיהיה מקרה כל כך תכיפה תמיד והבין שזאת עשה אביו ונתקע אהבת אביו בלבו וחזר בתשובה שלימה. כך הקב״ה שלח אותנו בגלות והיה מתירא שמא יפגעו בנו הדובים הקשים, שלח אתנו עבדיו המשרתים ועושה לנו נסים על ידיהם, אך הוא בהסתר פנים, אך שמרדכי ואסתר ודורו ראו והבינו שזאת הוא מן השמים וקבלו עליהם את התורה באהבה רבה. (שבת פח, א), ועל פי מה שכתבתי אתי שפיר מה שאמרו (חגיגה יג, ב) מה שראה יחזקאל ראה ישעיה אלא יחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך וישעיה דומה לבן כרך שואה את המלך, פירוש כי ישעיה ראה בארץ ישראל והיו הכל מאמינים לו ולא היה צריך ליתן להם סימן, אבל יחזקאל שהיה בן כפר דהיינו בגלות ובחוצה לארץ ולא היו מאמינים שראה את השכינה בגלות ובחו״ל עד שנתן להם סימנים, וכיון שראו שעדיין חיבתן אצל הקב״ה ושלח שריו ועבדיו לשמרם, ניתוסף אהבה וחיבה בלבם. (ג) בשנת שלש למלכו – פירוש: זה קאי על ׳כשבת המלך על הכסא אשר בשושן׳ כו׳. וזה היתה בשנת שלש למלכו כמו שנאמר לעיל שג׳ שנים נשתהא מלאכת הכסא ובשנת שלש למלכו ישב עליו ובאותו זמן, עשה משתה לכל שריו ועבדיו – פירוש ״שר״ הוא המושל על עיירות ועל כל אשר לו ורואה שלא יהיה עולה ושופט בין הגוים, ועבדים הם המשרתים את המלך ורואים את פני המלך, וכל מי שצריך לבא אל המלך לבקש דבר מן המלך הוא על ידיהם. וז״ש בגמרא וכי חנינא גדול ממך א״ל לאו אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך, והנה הגמרא הזאת אינו מובן מה השיב על שאלתה, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, ששו הוא המושל בתורה והעבד הוא העוסק תמיד ביהודים וכתפלות והם החסידים הראשונים שהיו מתפללים בכוונה גדולה וז״ש כלום חנינא גדול ממך בתורה, ועל זה השיב לה לאו אלא שאני דומה כשר שאני בקי בכל חדרי תורה יותר ממנו, אך הוא כעבד לפני המלך שיכול לבא בכל עת והמלך עושה לו בקשתו. וזי״ש לכל שריו, דהיינו המושלים בכל אשר לו. ועבדיו, המשרתים אותו.
חיל פרס ומדי הפרתמים – הם הדוכסים אשר מזרע המלוכה של פרס ומדי, ועשה משתה לכל החיילות שלהם לפי שהם מאומתו לכך עשה לפני כל החיל שלהם וגם הוא צריך להם לפי שהם היושבים ראשונה במלכות. אבל של שאר המדינות לא עשה לכל החיילות שלהם אלא, לשרי המדינות. והוא המלכות של המדינה אלא שכנגדו הם הכל שרים כי הוא היה מולך עליהם כמו שנאמר הלא כל שרי יחדיו מלכים. ואמר לפניו. לפי ששריו ועבדיו באים תחלה שהן קרובין אצלו לכך חשיב תחלה שריו ועבדיו, אבל יושבים היו יושבים שרי המדינות לפניו, פירוש אצלו, כמו שאמרו (מגילה יב, א) שהיה מפייס את הרחוקים, והקרובים אצלו אימת דבעי מפייס להו. ובגמרא אמרו (י, ב) שפעם כתב ״פרס ומדי״ וכתיב למלכי מדי ופרס, ואמרו אתנויי אתנו בהדייהו כו׳. והטעם שגבי למלכי מדי ופרס׳ כתוב מדי ברישא, ובכל המגילה כתיב פרס ברישא והיינו לפי שאחשורוש היה מפרס, וא״כ לא היה מדי אלא אפרכי לכך כתב תחלה פרס, אבל בסוף המגילה בדברי הימים כתוב למלכי מדי ופרס, והדברי הימים היה מקודם ומקודם היה מדי תחלה מלך כמ״ש ודריוש מדאה קבל מלכותו כו׳, לכך כתיב למלכי מדי ופרס. (ד) בהראתו וגו׳ – הא דקתני ״בהראתו״, וגם הא דכתיב ״ימים רבים״ שהוא מיותר, וגם ענין ריבוי ימים של משתה אינו מוכן. הענין שתתר״פ אוצרות היה לנבוכדנצר וטמן אותן על נהר פרת, וגלה הקדוש ברוך הוא לכורש בשביל שפיקד לבנות הבית, וירש אותם אחשורוש. וענין המשתה היה כדי להראות את עשרו שיהיה לו חן בעיניהם, אך אין דרך לקרותם כך ולהראותם ועשה משתה וכטוב לבם הלך עמהם להראותם. והראה אותם ששה אוצרות בכל יום כמו שאמרו חז״ל, והם המפורשים בפסוק זה, ״עושר כבוד מלכותו יקר תפארת גדולתו״, הרי ששה אוצרות. נמצא היה צריך שמונים ומאת יום, ולכך עשה משתה ק״פ יום. והפירוש מהפסוק בהראותו כלומר באותן הימים שהראה אותם את העושר כל הששה אוצרות בכל יום ימים רבים עשה באותן הימים משתה, וכמה הם הימים שמונים ומאת יום. ומה שנאמר ״עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו״, פירוש כמו שנאמר (שמות ג, טו) ״זה שמי וזה זכרי״, ואמרו (פסחים נ, א): לא כמו שאני נכתב אני נקרא, נכתב אני בי״ה ונקרא בא״ד, והיינו מפני שהשם הוי״ה ב״ה מורה על עצמותו יתברך, ואדני מורה על מלכותו שהוא אדון כל הארץ, ולכן נקרא באדני שהוא מורה על מלכותו, כי אין דרך לקרוא למלך בשם העצם אלא בשם המלכות. לכן נקרא באדני ולא בי״ה. וזהו גדולתו הוא עצמותו, ו׳מלכותו׳ הוא מלכותו. ומה שכתוב אצל מלכותו ׳כבוד׳, ואצל גדולתו תפארת, מפני שהחילוק הוא בין עבד לבן, שבן מתפאר עצמו בעצמותו של אביו בן שאביו חכם גדול הוא מתפאר עצמו בעצמותו של אביו שהוא בן של אותו החכם, וכמו שנאמר (משלי יז, ו) תפארת בנים אבותם. אבל העבד אין לו תועלת מן העצם אלא אם הוא מושל ושר יש לו תועלת שמכבדין אותו או שמתייראין ממנו מחמת עבד מלך כמלך (שבועות מז, ב), לכן כתיב אצל גדולתו שהוא העצם אמר תפארת ואצל מלכותו אמר ׳כבוד׳. וזהו שאמרו בגמרא שלבש בגדי כהונה, כי בבגדי כהונה כתיב (שמות כח, ב) לכבוד ולתפארת, והיינו שבבגדי כהונה היה נראה עצמותו מחמת שראו שנושא את השם הקדוש עליו והיה צריך להיות קדוש וטהור, וגם גודל ממשלתו ועשרו, כי בעד יכפה א׳ אמרו חז״ל שנתנו אלף דינרי זהב. ואמר שגם הוא הראה אותם את עצמותו ואת מלכותו כמו שככהן גדול נראה עצמותו וממשלתו שהכהן גדול היה תיכף תחת המלך במדרגה. ומה שכתוב ״את עושר״ לשון רבוי כלומר את רוב כבוד מלכותו, וכן את יקר. והיינו כבוד מלכותו הוא מה שיעלה מן המלוכה שלו וזהו וכסף זהב, ועצמותו דהיינו מה שירש מאבותיו שגנזו הם היינו אבנים טובות ויקרות מאוד. לכן אמר אצל מלכותו עושר ואצל עצמותו יקר. ומה שנאמר את ואת כי הם ששה, תלת כללין בתלת. (ה) ובמלאת וגו׳ הנמצאים בשושן – פירוש: כי הוא באותו זמן בא מבבל, שכל המלכים ישבו בבבל כמו שכתבתי (פסוק ב׳), אך הוא בא בשביל הכסא כמו שכתבתי לעיל, לכן קרא לכל העם היושבים בשושן ״נמצאים״ כי הוא מצא אותם שם.
בחצר גנת ביתן המלך – פירוש: שדרך לעשות בתוך גן המלך בית שהולכים להשתעשע שם, ולפני הגן הוא החצר, והושיבם שם בחצר שלפני הגן שבתוכה היא הביתן של מלך. ואמר הכתוב שאפילו בחצר גנת היה ג״כ רצפת בהט ושש ודר וסוחרת. והענין שעשה הקב״ה ג׳ עלמין. עולם העליון ששם הוא המחיצה של הקב״ה שלשם עולים נשמת הצדיקים הגדולים הנקראין בני עילאין, ועולם הב׳ הוא הגן עדן שבו נכנס הקב״ה להשתעשע עם הצדיקים, והג׳ הוא עולם הזה, והעוה״ז נקרא חצר כמשחז״ל התקן עצמך בפרוזדור כו׳, וזהו שכתוב בחצר גינת כו׳ שהוא בעוה״ז, ואמרו חז״ל (מגילה יב, א) כל הראוי לחצר לחצר, הראוי לגינה לגינה, כלומר הרשעים בחצר והצדיקים בגינה והבני עילאין בביתן, ואין כאן מקום לקושיי תוס׳ שהקשו והלא אין מטילין קנאה בסעודה עיי״ש. במתניתא תנא הושיבן בחצר ופתח להם שני פתחים אחד לגנה כו׳, פירוש, שנתן הבחירה ביד האדם בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו (מכות י, ב). ועוד אמר הושיבן בחצר ולא החזיקתן והושיבן בגינה והחזיקתן, פירוש כי אמר במדרש על מה שאמר אליהו להקב״ה (מלכים א יט, י) קנא קנאתי כו׳, והשיבן הקב״ה לך ומשחת את אלישע כן שפט לנביא כו׳ שאמר הקב״ה שוב אין העולם כדאי לך, וז״ש הושיבן בחצר שהוא עוה״ז ולא החזיקן והושיבן בגינה פירוש שאין העולם יכול להחזיק אותן כי העולם אין כדאי להם והושיבן בגינה בגן עדן. (ו) חור כרפס וגו׳– פירוש: שדרך השרים שאין להם ספסלים וכסאות לישב עליהן אלא יושבין לאכילה על המטות, ואין להם על מה לסמוך הגוף עושין כמו גלגלים ובתוכם עמודים גבוהים ופורסים בגדים על העמודים דהיינו מעמוד לעמוד, וקושרין אותן להעמודים מבחוץ, וסומכין את עצמם על עמודים. וזה שאמר ״חור כרפס ותכלת״, פירוש הבגדים היו מחור וכרפס כו׳ וקשרו בחבלי בוץ. וזהו אחוז. פירוש קשור בחבלי בוץ וארגמן. ועמודים היו עומדין על גלילי כסף – פירוש והגלגלים שעליהן עומדים העמודים היה של כסף, ועמודים עצמם היו של שיש והוא שש. והמיטות היו של זהב וכסף והרצפה של חמש מיני אבנים טובות וכל אחת משונה מחברתה והיו שונות. ומספר לנו הכתוב כל זאת להראות מעלת הצדיקים לעולם הבא, כי יפה שעה אחת של עולם מכל חיי העולם הזה (משנה אבות ד׳:י״ז) ואין אנו יודעין כמה גדול כח עולם הבא, ואמר לנו הכתוב גודל עולם הזה, שיהיה לנו להבין מזה את העולם הבא. (ז) והשקות וגו׳ שונים – פירוש: כל מי ששתה בכוס לא היה שותה עוד בכוס הזה אלא היו נותנין לו כוס אחר.
ויין מלכות – פירוש: יין טוב ויקר מאד שאין שותין אלא מלכים.
רב – שנתנו יין הרבה.
כיד המלך – פירוש: כמו שנותנין למלך יין רבה כדי שיברור לו וישתה כך היו נותנין לכל אחד ואחד. (ח) והשתיה כדת – מפרש בגמרא (מגילה יב, ב) כדת של תורה, מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה. והנה הגמרא אינו מובן כלל, ורש״י ז״ל רחק את עצמו לפרש שקאי על המזבח. ונראה שהכי פירושו דאמרו (משנה אבות ו׳:ד׳) כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ואמרינן משורה היא א׳ משלשה ושלשים מלוג והוא קטן מאד, אבל לאכילה לא נתנו לנו שיעור אלא כל אדם כמו שהוא רוצה. וז״ש מפני שהיה קשה למה לא כתיב אכילה במגילה וכתב הכל שתיה, ועל זה אמר שבמגילה כ׳ והשתיה כדת, כדת של תורה כמ״ש פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, וה״נ בסעודתו אכילה מרובה משתיה, ואם שתיתו היתה כ״כ מרובה תבין מזה איך היתה אכילתו.
אין אונס – פירוש: כי דרך על הסעודה כ״א דוחק את חבירו לשתות מהר כי גם זה צריך לשתות אבל כאן לפי שהיה כלים מכלים שונים להכי כתיב אין אונס. או כמ״ש במדרש שבכל סעודות היו אונסין לשתות אבל כאן אין אונס והיינו כי כן יסד המלך כו׳ לכן הי׳ אין אונס.
איש ואיש – במדרש (אסתר רבה) אמרו: אמר הקב״ה אתה אמרת לעשות כרצון איש ואיש אני אתן שני אנשים שתמלא רצונם מרדכי איש יהודי והמן איש צר ואויב, וז״ש בגמרא איש ואיש מרדכי והמן ומספר לנו הכתוב איך הקב״ה מסבב סיבובים ומהפך לבו של אדם כדי לעשות נס שהרי כוונתו היה לעשות רצון הפחות שבפחותין ואחר כך גזר על אשתו שהיתה בת מלך להביאה ערומה שלא ברצונה ואח״כ הרג אותה בשביל ששברה רוחו הרמה שהראה את כבוד מלכותו ותקפו ועשרו ואח״כ אפילו אשתו לא השגיחה בו. (ט) גם ושתי המלכה – פירוש: שגם עשיית הסעודה של ושתי היה שלא על פי הטבע, כי מה צורכה לסעודה, שסעודתו לא היה אלא למצוא חן בעיני העם. ושלא ימרו בו, אך סעודתה שהיתה לנשים אין בזה צורך כלל כי מי ימרה בה אלא הכתוב מאה אותנו איך הוא מסבב סיבובין לעשות נס לישראל.
המלכות אשר למלך אחשורוש – פירוש: שיש למלך ב׳ חדרים אחד שהוא יושב בה והשני שאינו מיוחד אלא למלך ואין אחר נכנס בה, והיא עשתה משתה בתוך הבית אשר מיוחד למלך אחשורוש, ומראה אותנו הכתוב שלפני שבר גאון (משלי טז, יח). (י) ביום השביעי כטוב לב המלך ביין כו׳ – בגמרא פריך אטו עד האידנא לא טוב לבו בחמרא אלא יום השביעי שכת היה שישראל אוכלין ושותין ועוסקין בדברי תורה אבל בסעודתו של אותו רשע כו׳, והנה הגמרא אינו מובן לא הקושיא ולא התירוץ כי מה קשה כי גם ביום השביעי היה טוב לב המלך ביין והיו מדברים באותו שעה בעניני נשים כמו שפורש לכך אמר להביא וכו׳, וגם התירוץ אינו מובן כלל הלא אין שמחתו בשביל שבת ומאי שייכין ישראל לדבר זה. והענין, שאמרו במדרש (זהר ח״ג קט, א) שכל מקום שנאמר מלך סתם זה הקב״ה ועל זה קשה להו ׳אטו עד האידנא לא טב לב המלך ביין׳, פירוש כי ודאי אין הנאה להקב״ה ביינם, ומשני דהאידנא שבת היה וטוב לב המלך ביין של ישראל שאוכלים ושותים ועוסקים בדברי תורה אבל העובדי גלולים אוכלים ושותים ועוסקים בדברי תיפלות ואין להקב״ה הנאה מהם כלל ואף בסעודתו של אותו רשע הללו אומרים פרסיות נאות והללו אומרים מדיות נאות כו׳ והיינו מפני שושתי עשתה משתה לנשים בבית המלכות והיה כל א׳ שומע קול אשתו והיו מדברין אודות נשותיהן. (יא) להביא כו׳ להראות כו׳ – פירוש: הוא אמר להביא סתם ואמר הכתוב כדי להראות כו׳ והיינו מפני שהיתה טובת מראה לכך רצה להראות אותה. ומ״ש תחלה העמים ואח״כ השרים מפני שהעמים יושבין סמוך לפתח והשרים יושבים אצל המלך לכך אמר תחלה עמים כי הם יראו תחלה משתבא. (יב) ותמאן המלכה ושתי וגו׳ – מתחלה ושתי המלכה והיינו שהוא אמר שמה תחלה שמתחלה היתה הדיוטית ואחר כך נעשתה מלכה, ומה שנאמר כאן תחלה ״המלכה״, לאמר שהיא מלכה תחלה אף קודם שנשאה אחשורוש. וזהו שהוא שלח להביא את ׳ושתי המלכה׳ שיחוסה שהיא אשת המלך והיא עצמה הדיוטית, אבל היא השיבה שהיא היתה בת מלך אף קודם שנשאה.
ויקצף המלך מאד וחמתו בערה בו – בגמרא (מגילה יב, ב): אמאי דלקה ביה כולי האי דשלחה ליה בר אהוריירא דאבא כו׳, פירוש דקשה דהא דרכו של אדם אם יקצוף ומדבר את הדבר הכעס נח ואינו בוער בו וכאן אף שדיבר וקצף מאד אעפי״כ וחמתו בערה בו, וע״ז מקשה אמאי דלקה בי׳ פירוש מבפנים וזהו בו דייקא. וע״ז אמרו ששלחה לו בר אהוריירא פירוש ולכך בערה בו שזאת לא הי׳ יכול לומר להשרים כי בזיון הוא לו, ולא היה יכול לומר אלא שהיא לא באתה. וזהו ויקצוף המלך כו׳ על מה שהסריסים אמרו בפרהסיא שלא רצתה לבא, וחמתו בערה בו על דברי הבזיון שאמרו הסריסים בחשאי. (יג) ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים – פירוש: שיש שני בתי דינים: אחת פוסקת עפ״י שורת הדין, ואחת בדבר הוראת שעה שצריך להקל לפעמים המשפט ולא לפי הדין כמו למלך או לאדם גדול ואף שהדין נותן כך אבל לפי שהם חסים על כבודו מקילים המה לו. והנה אחשורוש היתה לו צרתו כפולה שלא היה יודע מה לעשות שרצונו היה להציל אותה מפני שהיא מיוחסת גדולה, וגם יפיפיה שלא היה כמותה בעולם כמו שנאמר חז״ל (מגילה טו, א); אך שהוא לא היה יכול להציל אותה מפני שהיה מתיירא מן העם שלא ימרדו בו לכך שאל לחכמים יודעי העתים פירוש שיודעין כל עת ועת שעת הוא להקל כמו שכתבתי לעיל.
כי כן דבר המלך – פירוש: שמשום הכי לא שפט אותה בעצמו אלא היודעי דת ודין היו שופטים אותה, וזהו כי כן דבר המלך, פירוש כן הוא הדת ביניהם שכל דבר המלך יהיה לפני כל יודעי דת ודין. ואמר דת ודין כי השופט צריך לידע ב׳ דברים א׳ הדת והב׳ הוא הטענות איך לדין אותו, וזהו מחוקק שנותן הדת, והב׳ הוא השופט שרואה איך לדון, ונותן דת הוא המלך, ושופטים הם השרים כמו שנאמר (ישעיהו לב, ה) הן לצדק ימלוך מלך כו׳ כמו שפרשתי בישעיה (א, כא) וזה שאמר ״דת״ הוא הדת ודין הוא לידע איך לדון. (יד) ראי פני המלך וגו׳ – כי צריכין לידע הדת והדין לכך אמר לאותן שרואין תמיד פני המלך ויודעים הדת.
היושבים ראשונה במלכות – הם השופטים את עם הארץ. (טו) כדת מה לעשות במלכה ושתי – פירוש: שרצונו של אחשורוש להציל אותה ולכן אמר במלכה ושתי כלומר באותה שהיתה בת מלך גדול.
על אשר לא עשתה את מאמר המלך – שלא אמר אלא שלא עשתה את מאמר המלך דהיינו שלא באה ולא הזכיר מן הבזיון אף שהם היו יודעים כמו שיבואר לקמן בס״ד.
ביד הסריסים – פירוש: ולא לעיני המלך אלא על ידי אחרים. (טז) ויאמר ממוכן – בגמרא אמרו (מגילה יב, ב) מכאן שהדיוט קופץ בראש. ולכאורה קשה איך מוכח מכאן, אפשר שגם הם היו אומרים, אך שנתקיים דברו להכי לא כתב אלא דברי ממוכן, ונראה שדיוקם הא דכתיב לפני המלך והשרים דפשיטא שלפני השרים אמר והוא מיותר לכך אמרו מכאן שהדיוט קופץ בראש שלפני פירוש קודם.
כי על כל השרים – פירוש: לא אמר שאם היה על המלך לבדו לא היה חושש, אלא היה רואה שאם ישפטו השוים לא ימיתו אותה כי ראה שכן רצון המלך, וגם יחניפו אותה וגם הוא נשא אשה גדולה הימנו והיה רצונו לפטור אותה כמ״ש במדוש שממוכן זה המן והיה סיבה מן השמים בכדי שיכין ישועה ע״י עצמו, והיה רצונו שישפוט אותה המלך בעצמו ולא יהיה יכול למחול לה כי יתיירא מן השרים לכן אמר לא על המלך לבדו אלא על כל השרים פירוש וא״כ אינו נוגע אליו אלא אדרבה הוא נוגע בשרים וא״כ ישפוט אותה המלך בעצמו ואמר על השרים ועל העמים פירוש על השרים הוא כאן ועל העמים אשר בכל מדינות כו׳ פירוש אחר כך כשישמעו. (יז) כי יצא דבר המלכה – פירוש: שקאי על כל העמים אחר שיצא דבר המלכה על כל הנשים. ואימתי יהיה זאת, באמרם – פירוש, כאשר יבואו השרים אחר כך לביתם ויספרו שאמר המלך כו׳ או ישמעו נשי העמים ויבזו גם הן את בעליהן. (יח) והיום הזה – פירוש: כל זה יהיה אחר כך כאשר ישמעו דבר המלכה, וגם ״היום הזה״ כל נשי פרס ומדי אשר – ישבו אצל המלכה, ושמעו את דבר המלכה – דהיינו מה שהיא אמרה בר אהוריירא דאבא הן יאמרו לכל שרי המלך אשר לא היו יודעין זאת. וכדי בזיון וקצף. בזיון מה שביזתה אותו ואמרה בר אהוריירא דאבא. וקצף על אשר לא שמעה את דבר המלך. (יט) אם כו׳ יצא דבר מלכות כו׳ – פירוש: שיחדש היום שני דברים, א׳ שיצא דבר מלכות פירוש אפילו דבר מהנוגע למלכות יצא ג״כ מלפניו וישפוט בעצמו.
ויכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור – פירוש: זאת אשר המלך יהיה יכול לשפוט אפילו מה שיהיה נוגע בו. ועל ושתי אמר: אשר לא תבוא – פירוש, שאפילו אם תהיה עכשיו רוצה לבא לא יניחו אותה. ומה שאמר שיכתבו את העונש אשר לא תבא ולא יכתבו שתהרג כי כוונתו היתה מפני אשתו כנ״ל, ואם יכתבו שתהרג אין לו תועלת, כי אין לו כח להרוג כי אין לו רשות על זה, וכן כולם אין להם רשות על זה להרוג בשביל שאיננה עושה רצון בעלה. לכן אמר שהעונש הוא אשר לא תבא, וגם יכולין כולם לעשות כן, וממילא תהרג אם לא תבוא עוד שאין צריך לה המלך.
ומלכותה יתן המלך לרעותה – פירוש: מיוחסת כמותה. ומה שהיא יפיפיה, הטובה ממנה – ישא המלך יותר יפיפיה. ואמר ומלכותה שגם היא אינה חשובה אלא מלכותה, אין כן אין נפקא מינה כי מי שישא המלך תהיה מלכה. (כ) ונשמע פתגם המלך אשר יעשה – פירוש, שישמעו כולם שהמלך יכול לעשות בעצמו בכל מלכותו אפילו מה שנוגע בו.
כי רבה היא – כי זה הוא דבר גדול שיהיה מוראו של מלך יותר עליהם יען כי הוא יכול לשפוט בעצמו. ואמר זאת כי הקב״ה סובב סיבות כדי שיכולין לתלות את המן כי אם לא היה המלך יכול לשפוט דבר מה שנוגע אצלו לא היו יכולין לתלות את המן עד שיסכימו כל השרים, לכן סיבב ה׳ שיהא המלך יכול לשפוט בעצמו.
וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן – על ידי מה שיעשה נקמה בושתי יתנו יקר לבעליהן.
למגדול ועד קטן – פירוש: מי שהוא גדול מאשתו או אפילו מי שהוא קטן מאשתו כמו שהוא היה כנ״ל. (כא) וייטב הדבר בעיני המלך והשרים – הודיע לנו בזה הכתוב שהקב״ה מהפך לבו של אדם שהמלך הוטב בעיניו להרוג אותה אף שלא היה רצונו, ובעיני השרים אף שזה רע להם כי המלך ישפוט בעצמו אפילו מה שנוגע בו ועושה הכל כרצונו, ונוטל מהם ממשלתם שהיה בידם, אעפי״כ הוטב בעיניהם. (כב) אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו – נקט גבי מדינה כתב וגבי עם לשון. כי האומות נחלקו בד׳ דברים: בכתב ולשון, וארץ שכל אומה יש לו ארצו, ובמלבושים. וסנחרב בלבל את כל האומות (משנה ידים ד׳:ד׳), ומי שישב במדינה זו הושיב במדינה אחרת. והכתב הוא לפי המדינה אבל כל אומה מדבר כלשונו שהיה מדבר מתחלה, לכך כתוב אצל מדינה ״כתב״ כלומר להשרים שכמדינה, כי השרים לא גילה סנחרב, אבל להעם ״כלשונו״, כלומר היה צריך לכתוב כתב המדינה ולשון של אותה אומה שיושב בה עכשיו. ובזה מתורץ מה שהקשה אבן עזרא (בראשית כז, מ) שאמרינן שגלות הרביעי הוא גלות אדום. והלא מלכות רומי הוא כתים ואדום היה תחת מלכי ישראל בשעת החורבן. אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר, כי סנחרב בלבל את כל האומות והיה קבלה בידם שאדום הושיב ברומי.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Tanakh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון