Shadal Yeshayahu 14 – שד"ל ישעיהו יד‏ – Mikraot Gedolot

תנ״ך

פירוש

(א) כִּי֩ יְרַחֵ֨ם יְהֹוָ֜הי״י֜ אֶֽת⁠־יַעֲקֹ֗ב וּבָחַ֥ר עוֹד֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וְהִנִּיחָ֖ם עַל⁠־אַדְמָתָ֑ם וְנִלְוָ֤ה הַגֵּר֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְנִסְפְּח֖וּ עַל⁠־בֵּ֥ית יַעֲקֹֽב׃ (ב) וּלְקָח֣וּם עַמִּים֮ וֶהֱבִיא֣וּם אֶל⁠־מְקוֹמָם֒ וְהִֽתְנַחֲל֣וּם בֵּֽית⁠־יִשְׂרָאֵ֗ל^א עַ֚ל אַדְמַ֣ת יְהֹוָ֔הי״י֔ לַעֲבָדִ֖ים וְלִשְׁפָח֑וֹת וְהָיוּ֙ שֹׁבִ֣ים לְשֹׁבֵיהֶ֔ם וְרָד֖וּ בְּנֹגְשֵׂיהֶֽם׃ (ג) וְהָיָ֗ה בְּי֨וֹם הָנִ֤יחַ יְהֹוָה֙י״י֙ לְךָ֔ מֵֽעׇצְבְּךָ֖ וּמִֽרׇגְזֶ֑ךָ וּמִן⁠־הָעֲבֹדָ֥ה הַקָּשָׁ֖ה אֲשֶׁ֥ר עֻבַּד⁠־בָּֽךְ׃ (ד) וְנָשָׂ֜אתָ הַמָּשָׁ֥ל הַזֶּ֛ה עַל⁠־מֶ֥לֶךְ בָּבֶ֖ל וְאָמָ֑רְתָּ אֵ֚יךְ שָׁבַ֣ת נֹגֵ֔שׂ שָׁבְתָ֖ה מַדְהֵבָֽה׃ (ה) שָׁבַ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ מַטֵּ֣ה רְשָׁעִ֑ים שֵׁ֖בֶט מֹשְׁלִֽים׃ (ו) מַכֶּ֤ה עַמִּים֙ בְּעֶבְרָ֔ה מַכַּ֖ת בִּלְתִּ֣י סָרָ֑ה רֹדֶ֤ה בָאַף֙ גּוֹיִ֔ם מֻרְדָּ֖ף בְּלִ֥י חָשָֽׂךְ׃ (ז) נָ֥חָה שָׁקְטָ֖ה כׇּל⁠־הָאָ֑רֶץ פָּצְח֖וּ רִנָּֽה׃ (ח) גַּם⁠־בְּרוֹשִׁ֛ים שָׂמְח֥וּ לְךָ֖ אַרְזֵ֣י לְבָנ֑וֹן מֵאָ֣ז שָׁכַ֔בְתָּ לֹא⁠־יַעֲלֶ֥ה הַכֹּרֵ֖ת עָלֵֽינוּ׃ (ט) שְׁא֗וֹל מִתַּ֛חַת רָגְזָ֥ה לְךָ֖ לִקְרַ֣את בּוֹאֶ֑ךָ עוֹרֵ֨ר לְךָ֤ רְפָאִים֙ כׇּל⁠־עַתּ֣וּדֵי אָ֔רֶץ הֵקִים֙ מִכִּסְאוֹתָ֔ם כֹּ֖ל מַלְכֵ֥י גוֹיִֽם׃ (י) כֻּלָּ֣ם יַעֲנ֔וּ וְיֹאמְר֖וּ אֵלֶ֑יךָ גַּם⁠־אַתָּ֛ה חֻלֵּ֥יתָ כָמ֖וֹנוּ אֵלֵ֥ינוּ נִמְשָֽׁלְתָּ׃ (יא) הוּרַ֥ד שְׁא֛וֹל גְּאוֹנֶ֖ךָ הֶמְיַ֣ת נְבָלֶ֑יךָ תַּחְתֶּ֙יךָ֙ יֻצַּ֣ע רִמָּ֔ה וּמְכַסֶּ֖יךָ^ב תּוֹלֵעָֽה׃ (יב) אֵ֛יךְ נָפַ֥לְתָּ מִשָּׁמַ֖יִם הֵילֵ֣ל בֶּן⁠־שָׁ֑חַר נִגְדַּ֣עְתָּ לָאָ֔רֶץ חוֹלֵ֖שׁ עַל⁠־גּוֹיִֽם׃ (יג) וְאַתָּ֞ה אָמַ֤רְתָּ בִֽלְבָבְךָ֙ הַשָּׁמַ֣יִם אֶעֱלֶ֔ה מִמַּ֥עַל לְכוֹכְבֵי⁠־אֵ֖ל אָרִ֣ים כִּסְאִ֑י וְאֵשֵׁ֥ב בְּהַר⁠־מוֹעֵ֖ד בְּיַרְכְּתֵ֥י צָפֽוֹן׃ (יד) אֶעֱלֶ֖ה עַל⁠־בָּ֣מֳתֵי^ג עָ֑ב אֶדַּמֶּ֖ה לְעֶלְיֽוֹן׃ (טו) אַ֧ךְ אֶל⁠־שְׁא֛וֹל תּוּרָ֖ד אֶל⁠־יַרְכְּתֵי⁠־בֽוֹר׃ (טז) רֹאֶ֙יךָ֙ אֵלֶ֣יךָ יַשְׁגִּ֔יחוּ אֵלֶ֖יךָ יִתְבּוֹנָ֑נוּ הֲזֶ֤ה הָאִישׁ֙ מַרְגִּ֣יז הָאָ֔רֶץ מַרְעִ֖ישׁ מַמְלָכֽוֹת׃ (יז) שָׂ֥ם תֵּבֵ֛ל כַּמִּדְבָּ֖ר וְעָרָ֣יו הָרָ֑ס אֲסִירָ֖יו לֹא⁠־פָ֥תַח בָּֽיְתָה׃ (יח) כׇּל⁠־מַלְכֵ֥י גוֹיִ֖ם כֻּלָּ֑ם שָׁכְב֥וּ בְכָב֖וֹד אִ֥ישׁ בְּבֵיתֽוֹ׃ (יט) וְאַתָּ֞ה הׇשְׁלַ֤כְתָּ מִֽקִּבְרְךָ֙ כְּנֵ֣צֶר נִתְעָ֔ב לְבֻ֥שׁ הֲרֻגִ֖ים מְטֹ֣עֲנֵי חָ֑רֶב יוֹרְדֵ֥י אֶל⁠־אַבְנֵי⁠־ב֖וֹר כְּפֶ֥גֶר מוּבָֽס׃ (כ) לֹֽא⁠־תֵחַ֤ד אִתָּם֙ בִּקְבוּרָ֔ה כִּי⁠־אַרְצְךָ֥ שִׁחַ֖תָּ עַמְּךָ֣ הָרָ֑גְתָּ לֹא⁠־יִקָּרֵ֥א לְעוֹלָ֖ם זֶ֥רַע מְרֵעִֽים׃ (כא) הָכִ֧ינוּ לְבָנָ֛יו מַטְבֵּ֖חַ בַּעֲוֺ֣ן אֲבוֹתָ֑ם בַּל⁠־יָקֻ֙מוּ֙ וְיָ֣רְשׁוּ אָ֔רֶץ וּמָלְא֥וּ פְנֵי⁠־תֵבֵ֖ל עָרִֽים׃ (כב) וְקַמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֔ם נְאֻ֖ם יְהֹוָ֣הי״י֣ צְבָא֑וֹת וְהִכְרַתִּ֨י לְבָבֶ֜ל שֵׁ֥ם וּשְׁאָ֛ר וְנִ֥ין וָנֶ֖כֶד נְאֻם⁠־יְהֹוָֽהי״יֽ׃ (כג) וְשַׂמְתִּ֛יהָ לְמוֹרַ֥שׁ קִפֹּ֖ד וְאַגְמֵי⁠־מָ֑יִם וְטֵאטֵאתִ֙יהָ֙ בְּמַטְאֲטֵ֣א הַשְׁמֵ֔ד נְאֻ֖ם יְהֹוָ֥הי״י֥ צְבָאֽוֹת׃ (כד) נִשְׁבַּ֛ע יְהֹוָ֥הי״י֥ צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר אִם⁠־לֹ֞א כַּאֲשֶׁ֤ר דִּמִּ֙יתִי֙ כֵּ֣ן הָיָ֔תָה וְכַאֲשֶׁ֥ר יָעַ֖צְתִּי הִ֥יא תָקֽוּם׃ (כה) לִשְׁבֹּ֤ר אַשּׁוּר֙ בְּאַרְצִ֔י וְעַל⁠־הָרַ֖י אֲבוּסֶ֑נּוּ וְסָ֤ר מֵֽעֲלֵיהֶם֙ עֻלּ֔וֹ וְסֻ֨בֳּל֔וֹ מֵעַ֥ל שִׁכְמ֖וֹ יָסֽוּר׃ (כו) זֹ֛את הָעֵצָ֥ה הַיְּעוּצָ֖ה עַל⁠־כׇּל⁠־הָאָ֑רֶץ וְזֹ֛את הַיָּ֥ד הַנְּטוּיָ֖ה עַל⁠־כׇּל⁠־הַגּוֹיִֽם׃ (כז) כִּֽי⁠־יְהֹוָ֧הי״י֧ צְבָא֛וֹת יָעָ֖ץ וּמִ֣י יָפֵ֑ר וְיָד֥וֹ הַנְּטוּיָ֖ה וּמִ֥י יְשִׁיבֶֽנָּה׃ (כח) בִּשְׁנַת⁠־מ֖וֹת הַמֶּ֣לֶךְ אָחָ֑ז הָיָ֖ה הַמַּשָּׂ֥א הַזֶּֽה׃ (כט) אַֽל⁠־תִּשְׂמְחִ֤י פְלֶ֙שֶׁת֙ כֻּלֵּ֔ךְ כִּ֥י נִשְׁבַּ֖ר שֵׁ֣בֶט מַכֵּ֑ךְ כִּֽי⁠־מִשֹּׁ֤רֶשׁ נָחָשׁ֙ יֵ֣צֵא צֶ֔פַע וּפִרְי֖וֹ שָׂרָ֥ף מְעוֹפֵֽף׃ (ל) וְרָעוּ֙ בְּכוֹרֵ֣י דַלִּ֔ים וְאֶבְיוֹנִ֖ים לָבֶ֣טַח יִרְבָּ֑צוּ וְהֵמַתִּ֤י בָרָעָב֙ שׇׁרְשֵׁ֔ךְ וּשְׁאֵרִיתֵ֖ךְ יַהֲרֹֽג׃ (לא) הֵילִ֤ילִֽי שַׁ֙עַר֙ זַֽעֲקִי⁠־עִ֔יר נָמ֖וֹג פְּלֶ֣שֶׁת כֻּלֵּ֑ךְ כִּ֤י מִצָּפוֹן֙ עָשָׁ֣ן בָּ֔א וְאֵ֥ין בּוֹדֵ֖ד בְּמוֹעָדָֽיו׃ (לב) וּמַֽה⁠־יַּעֲנֶ֖ה מַלְאֲכֵי⁠־ג֑וֹי כִּ֤י יְהֹוָה֙י״י֙ יִסַּ֣ד צִיּ֔וֹן וּבָ֥הּ יֶחֱס֖וּ עֲנִיֵּ֥י עַמּֽוֹ׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה

הערות

^א בֵּֽית⁠־יִשְׂרָאֵ֗ל =א? וכן בברויאר
• א?=בֵּית⁠־יִשְׂרָאֵ֗ל (בלי געיה) וכן הוא במקראות גדולות הכתר
• הגעיה מטושטשת ואף ייתכן שהיא לא קיימת, אבל לנו נראה יותר שהסימן קיים
• ל=בֵּֽית⁠־יִשְׂרָאֵ֗ל (בגעיה)

^ב וּמְכַסֶּ֖יךָ א=ומְכַסֶּ֖יךָ (חסרה נקודת השורוק)
• הערת ייבין (א.5 עמ׳ 16) וברויאר תיקן בלי להעיר

^ג עַל⁠־בָּ֣מֳתֵי לגבי הקמץ הרחב בבי״ת ראו בהערה על דברים לב,יג.

E/ע

הערותNotes

(א) ונלוה הגר עליהם ונספחו – כל כך תהיה הצלחתם, עד שיתאוו הנכרים להסתפח אליהם. (ב) ולקחום עמים וגו׳ – נראה לי שהכוונה על מה שכתוב בעזרא (א׳:ו׳) וכל סביבותיהם חזקו בידיהם בכלי כסף וזהב ברכוש ובבהמה ובמגדנות לבד על כל התנדב. ונראה כי גם עבדים ושפחות נתנו להם לצורך הדרך, וכשהגיעו לארץ ישראל נשארו אצלם לאחוזת עולם. ולהיות העבדים ההם מאומת בבל, יתכן לומר דרך מליצת השיר שישראל היו שובים לשוביהם, כי אנשים מאותה אומה שהוליכה את ישראל בשבי נהפכו עתה להיות לעבדים תחת יד ישראל.
והתנחלום – ידוע כי פעמים רבות יבאו שני פעולים אחר פעל אחד, כמו המלך צוני דבר (שמואל א כ״א:ג׳), מלאתיו רוח חכמה (שמות כ״ח:ג׳), וילבש אותו בגדי שש (בראשית מ״א:מ״ב), והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו (במדבר כ׳:כ״ו). וידוע כי הוראת ההתפעל היא ״פעל את עצמו״, לפיכך כמו שאומרים ואתה תנחילנה אותם (דברים ל״א:ז׳) בשני פעולים, כן אומרים והתנחלום (וכן והתנחלתם אותם, ויקרא כ״ה:מ״ו), והכוונה ״יְנַחֲלוּ״ את עצמם אותם, כלומר ינחילו אותם לעצמם, כלומר יקחו אותם לנחלה ויחלקום ביניהם. (ג) ומִרָגְזֶךָ – המי״ם בחירק לפני הרי״ש, כמו מִרְדֹף (שמואל א כ״ג:כ״ח ושמואל ב י״ח:ט״ז).
אשר עֻבַּד בך – הוא פעל סתמי (impersonale), והכוונה אשר עבדו אחרים בך (qu'on t'a fait servir), לפיכך בא הפֹעל בלשון זכר, אף על פי שהעבודה לשון נקבה. ודוגמת זה יֻתַּן את הארץ (qu'on donue), ורבים כמהו. ועיין מה שכתבתי בבכורי העתים תקפ״ז עמוד קע״ח, קע״ט וק״ף. (ד) שבת נגש – הדוחק את העבדים שישלימו את חֹק עבודתם, כמו שהיו עושים נוגשי פרעה לישראל, וכן כל לשון נגישה ענינו הפצרה בחברו שישלם חובו וישלים מה שמוטל עליו, כמו לא יגוש את רעהו ואת אחיו (דברים ט״ו:ב׳), וקרא מלך בבל נוגש, כנגד מה שאמר ומן העבודה הקשה אשר עבד בך.
מדהבה – נראה שהמלה מענין זהב שתרגומו דהב, ופירשו ראב״ע ורד״ק תאר לבבל שהיתה בעלת זהב, לרוב המס שהיתה לוקחת מן האומות. אבל מצאנו שרש ״רהב״ קרוב בענין לשרש ״נגשׂ״ (עיין למעלה ג׳:ה׳), לפיכך אמרו קצת מן האחרונים כי ראוי לקרוא ״מרהבה״ ברי״ש, והוא שם דבר וענינו נגישה, ואמרו שכן נמצא בדפוס סלוניקי שנת ש״ס. ובתרגום סורי מתורגם ״מְחַפְּטָנָא״, שענינו נוגש. ואין להכחיש כי כבר בימי חכמי התלמוד היה כתוב מדהבה בדל״ת, שכן בשבת (דף ק״ן.) דרשו ״מְדוֹד וְהָבֵא״. (ה) שבר י״י – בפסוק הקודם המשורר מתמיה איך היה שנפל המלך הגדול ההוא, ועכשו מוסיף שהענין הוא זר כל כך שראוי לייחס אותו אל האל, כי לא היה שום מלך בשר ודם יכול להוריד מגדולתו מלך תקיף כמוהו. ולמה ענש האל את מלך בבל והשפילו והמיתו? מפני שהיה רשע ואכזרי. זה טעם שבר ה׳ מטה רשעים שבט מושלים. ואמר רשעים ומושלים בלשון רבים, לתפארת השיר (עיין למטה פסוק כ׳), והכוונה על מלך אחד בלבד, וכל המשך הפרשה אינו אלא לשון יחיד. (ו) מכת בלתי סרה – מכה שאינה פוסקת, ואין מלת מכת סמוכה, אלא כמו חכמת ודעת (למטה ל״ג:ו׳).
מרדף – מצאנו בהפעיל כתרו את בנימן הרדיפוהו (שופטים כ׳:מ״ג), ושם אין הכוונה רדיפה כשאר רדיפות, כי בני בנימן היו בתוך, וישראל היו הורגים אותם אלה מפה ואלה מפה, כמעט בלי שיהיה להם מנוס. וכן כאן נראה לי כי מֻרדף (שהוא תולדה דהרדיף) ענינו מי שאין לו מנוס, ובא הכתוב להגיד אכזריותו של מלך בבל, שלא היה חושך ממות אפילו מי שלא היתה לו תקומה.
בלי חשך – מלך בבל לא חשך את המורדף, לא חס עליו להשאירו בחיים. כמו ומטים להרג אם תחשך (משלי כ״ד:י״א), ולא חשכת את בנך את יחידך (בראשית כ״ב:י״ב). וכבר חשב דידרליין ואחריו גיזניוס להגיה ״מִרְדַּת״ בלי חשך, כדי שיהיה שם משרש רדה, באופן שיהיה המאמר האחרון שוה אל המאמר שלפניו (מכה עמים מכת בלתי סרה, רודה גוים מרדת בלי חשך). והם לא ראו כי בלי חשך הוא פעולת הרודה, ולא תאר המרדות כמו בלתי סרה, אם כן לא נתכוון הנביא שיהיה המאמר האחרון מסכים בכל פרטיו עם המאמר הקרוב אליו. (ז) פצחו – קרוב לשרש פצה שענינו פתיחה ובקיעה (ופצתה האדמה את פיה {במדבר ט״ז:ל׳}), ומצאנו ואת עצמותיהם פִצֵחו (מיכה ג׳:ג׳) ענין בקיעה, וערי הפרזי (דברים ג׳:ה׳) שענינו פתוחות ובלי חומה, מתורגם: קִרְוֵי פצחיא, ובבנין הקל מצאנו ״פָצַח רִנָּה״ (כאן, ועוד למטה מ״ד:כ״ג, מ״ט:י״ג, נ״ד א, נ״ה:י״ב), וענינו הוצאת קול רנה בכח, כדבר הבוקע המחיצה ויוצא, על דרך אז יבקע כשחר אורך {ישעיהו נ״ח:ח׳}. גם מצאנו פִצְחו רַננו (למטה נ״ב:ט׳), פצחו ורננו (תהלים צ״ח:ד׳), שענינם רננו בפציחה (בהרמת קול), והפֹעל הראשון כחו כתֹאר הפֹעל (adverbium), על דרך העמיקו שחתו (הושע ט׳:ט׳). (ח) שמחו לך – על מפלתך, כמו אל ישמחו לי אויבי שקר (תהלים ל״ה:י״ט), ואל ישמחו לי (שם כ״ד), כי אמרתי פן ישמחו לי (שם ל״ח:י״ז). ואמר גיזניוס כי יחוס השמחה אל הדברים אשר אין בם רוח חיים איננו אלא מדרך המשוררים האחרונים, וזה שקר, כי הנה דוד המלך נתן להודות לה׳ ביד אסף ואחיו: יעלץ השדה וכל אשר בו אז ירננו עצי היער (דברי הימים א ט״ז:ל״ב-ל״ג). והנה שמחת העצים משל היא, לומר שלא היה בעולם דבר שלא היה מלך בבל מזיק לו, ודרך הפלגת השיר אמר אפילו העצים, ואחר שהזכיר העצים הזכיר דבר השייך בהם והוא הכריתה, שהאויב כורת אותם לבנות מצור, כדברי ראב״ע. (ט) שאול – על הרוב הוא לשון נקבה, ונמצא בלשון זכר: ערום שאול נגדו (איוב כ״ו:ו׳), וכאן אמר רגזה לשון נקבה, עורר והקים לשון זכר.
רגזה לך לקראת בואך – רגזה לבוא לקראתך בבואך.
עורר לך – אמר על דרך משל כי השאול העיר המתים הגדולים לצאת לקראת מלך בבל, וכאלו המלכים יושבים על כסאותם כמו בחייהם, והשאול הקים אותם לקראתו (רד״ק).
רפאים – הגופות שֶרפו כחותיהם, כלומר שמתו. רפה ורפא נמצאים בענין אחד.
עתודי ארץ – משל לתקיפים וגדולים, כטעם עדת אבירים בעגלי עמים (תהלים ס״ח:ל״א).
והנה המתים מצויירים כאן לא כפגרים מתים, אך כבעלי רוח חיים, אלא שהם ישנים, ואפשר לעוררם ולהקימם. ואין ספק כי הקדמונים היו מאמינים בקיום הנפש אחר המות, שאם לא כן לא היו דורשים אל המתים, וגם התורה לא היתה אוסרת הדרישה אל המתים אם לא היתה אמונת קיום הנפש מפורסמת באומה.
אבל פרטי אמונת הקדמונים בענין הזה אינם ידועים לנו. ואמנם שאול איננו מקום קבורתו של כל אחד ואחד, אלא מקום גדול בתחתית הארץ שרוחות המתים כלם יורדות לשם. (י) חלית – נדכית ונחלַשת, על דרך וה׳ חפץ דכאו החלי (למטה נ״ג:י׳). (יא) המית נבליך – נבלים וכנורות שהיו מזמרים לפניך (רש״י) כמשפט מלכי קדם שהיו משוררים ונוגנים מלוים אותם תמיד (תלמידי מוהר״ר אברהם חי ריגייו), או הכוונה על כלי זמר שהיו מנגנים לפני המלך בעת הסעודה ובשעה שהיה הולך לישון, והנה כנגד זה שהיה שוכב לקול כלי זמר ישכב על מטת רמה (תלמידי מוהר״ר אברהם לאטיש). והיה אפשר לפרש לשון ״נָבָל״, ורש״י כתב שמדומה לו שבמסורת גדולה חִבֵּר את זה ואת זמרת נבליך (עמוס ה׳:כ״ג) בא״ב של שתי לשונות, וכן הוא באמת במסרה גדולה שבדפוס, בדף ראשון ממנה, כלומר שלדעת בעלי המסרה נבליך שבעמוס הוא מן נֵבֶל, וזה שבישעיה איננו מן נֵבֶל, אלא מן נָבָל. ולא נתקררה דעתי בפירוש זה.
יצע – יותן למצע תחתיך, והיו״ד איננה מן השרש, ואין התיבה מבנין פֻּעל, אלא הָפעל תולדה דהפעיל, מן ואציעה שאול הנך (תהלים קל״ט:ח׳). ולא כמו שכתב ראב״ע יתכן היותו פעל עבר כמו אשר יֻלד לו.
רמה – הם התולעים הקטנים, שאין העין יכולה לספור אותם, ואינם נראים לנו אלא כקבוץ גדול של רמשים קטנים, ולפיכך רמה הוא שם כולל ולא יקבל כנוי.
ותולעה – הם הגדולים, והוא שם לכל אחד מהם בפרט, והוא מקבל רבוי, ומכל מקום כאן גם תולעה הוא שם כולל.
ומכסיך – הוא לשון יחיד, על דרך מוריך מקניך {ישעיהו ל׳:כ׳-כ״ג}, עיין למעלה א׳:ל׳. והנה הפסוק הזה אינו אלא מליצת השיר, והמכוון בו גאונך והמית נבליך חדלו ברדתך שאול, ותחת מטות זהב וכסף שהיו לך לא היה לך אפילו קבורת כבוד בארגז, אלא גופך נקבר עם שאר הרוגים ועלו בו תולעים והקיפוהו מכל צד. (יב) הילל – כוכב נגה, ונקרא כך משרש הלל (לא יהלו אורם, למעלה י״ג:י׳), כמו שנקרא ״נֹגַהּ״ משרש ״נָגַהּ״.
בן שחר – הנראה בבקר, כטעם כאור נֹגה הולך ואור עד נכון היום (משלי ד׳:י״ח) על שם שאורו נראה לאחר ששאר הכוכבים אספו נגהם מפני קרבת אור השמש.
נגדעת – באופן שנפלת לארץ (תלמידי דוד חזק), נראה שהיתה אמונתם שהמזלות קבועים ברקיע, או בגלגל.
חולש – מטיל חלשים, הוא גורל בלשון משנה (שבת קמ״ט: ורש״י), כי בידו לעשות לכל גוים כרצונו. (יג) בהר מועד בירכתי צפון – מקום משכן האלילים, לפי מחשבת העמים ההם, היה בירכתי צפון בהר גבוה, כדרך שהיה לדעת היונים בהר אולימפו שלהם. כן חשבתי באומדן דעתי בשנת תקפ״א, וכן מצאתי אחרי כן לרוזנמילר וגיזניוס שאמרו אותה בשם יוחן דוד מיכיליס, אשר כתבה גם הוא באמדן דעתו, וגיזניוס מצא לה סמוכים בספרי אנשי הודו ופרס. ואני מאז שיערתי בלבי הדבר הזה, אמרתי כי לפי זה יפה יובן גם כן מה שכתוב הר ציון ירכתי צפון (תהלים מ״ח:ב׳), וכוונת המשורר לומר כי מה שהגוים סוברים כי בירכתי צפון הוא מושב האלהים, אינו כן, אבל הר ציון הוא באמת מושב האל, ובו באמת המעלה אשר הם מיחסים לירכתי צפון, עד כי על דרך מליצת השיר אליו יאות השם הנכבד הזה ירכתי צפון. ואני אתמה על החוקרים האחרונים שלא עלתה זאת על לבם, ונדחקו מאד בפירוש הכתוב ההוא, וגיזניוס (ולפניו De Wette) פירש יפה נוף משוש כל הארץ, הר ציון משוש ירכתי צפון. (יד) אדמה – בנין התפעל, וחסרה התי״ו כדרכה קודם אותיות דט״ת.
לעליון – לאחד מן העליונים, כלומר לאחד מיושבי השמים, ולא לאל העליון היחיד ומיוחד, כי לא יְדָעוֹ מלך בבל, שאם היה יודעו לא יתכן שידמה בלבו להיות כמהו, שאם כן לא יהיה עוד יחיד. ופן תאמר בלבבך כי לא היה הכנוי הזה עליון נוהג אצל עובדי אלילים, ושהוא כנוי מיוחד לאל יחיד העליון על כל. דע שאין הדבר כן, אלא כמו שהאלילים היושבים בשמים (לפי מחשבת עובדיהם) היו נקראים בלשון רומי Superi, כך היו נקראים בלשונות המזרח ״עליונים״. והאלילות הנקבות היו נקראות בשם ״עליונות״, והנה ככה מצאנו המשורר הרומי Plautus במחברתו הנקראת Poenulus מביא מאמר בלשון קרטאגית הקרובה לשפת כנען, ותחלתו Ythalonim uvalonuth, ופירושו בצדו Deos deosque veneror {אלים ואלות אני עובד}, ונראה ברור כי המלות ההנה קריאתן ״עליונים ועליונות״. (טו) אך – לא כך, אלא כך.
תורד – אתה היית חושב לעלות השמים, והנה לא כך נגזר עליך, אלא אל שאול היה לך להיות יורד.
ירכתי בור – כנגד ירכתי צפון. (יז) ועריו חרס – אף על פי שתבל לשון נקבה כאן הוא לשון זכר, כי לא יתכן לומר עליו שהרס עריו של עצמו, ועיין למטה פסוק כ״א.
אסיריו לא פתח ביתה – לדעת רש״י ולודוביקוס de Dieu ורוזנמילר וגיזניוס הכוונה לא פטרם ללכת לביתם, ולפי זה הה״א שבמלת ביתה היא מדוקדקת. אבל (כאשר העירני תלמידי מוהר״ר יוסף שבתי באזיבי) המליצה נחלשת מאד בפירוש זה, ובהפך הרבה יותר היא חזקה ונשגבה אם נפרש כרד״ק לאסיריו לא פתח הבית, כלומר לא פתח בית הסהר, ותהיה מלת אסיריו חסרה למ״ד ומלת ביתה בה״א יתרה המצויה הרבה במליצת השיר. וגם בעלי הנקוד לכך נתכוונו, שאם כפירוש רש״י היו מנקדים פִּתַּח בפיעל. (יח) בביתו – הוא הקבר הנקרא בית עולם (קהלת י״ב:ה׳), כן דעת יונתן והמפרשים, וכן במצבה אשר נמצאה בעיר מאלטה נמצא כתוב בכתב כנעני ״חדר בת עלם קבר״, כלומר ״חֶדֶר בֵית עוֹלָם קֶבֶר״. ולדעת תלמידי חביבי החכם יח״ף ז״ל בביתו ממש, ושכבו נאמר על המיתה, כל מלכי גוים מתו בכבוד בביתם, ואחרי מותם נקברו בכבוד גדול ובקברות המלכים, ואתה נפלת ביד אויביך ונהרגת בקלון, וגם אחרי מותך לא נעשה לך כבוד אלא השלכת מקברך וגו׳. (יט) מקברך – רחוק מקברך אשר הכינות לך בחייך, ועיין למטה בסוף פירושי לפסוק כ״ג.
כנצר נתעב – לא נֶחְשַבְתָּ ראוי להיות בקבורה עם שאר בני משפחתך המפוארה, אלא כנטיעה נמאסת שתולשים אותה מן הקרקע ומשליכים אותה.
לבוש הרוגים – מוקף ומכוסה, כתרגום יונתן (ואחריו רוזנמילר וגיזניוס) כלומר שלא נעשה לו כבוד במותו, כי בֵה בליליא קטיל בין שאר ההרוגים, ובתוכם כאחד מהם נקבר.
מטעני – מדוקרים בלשון ערבי (רש״י רד״ק ורוזנמילר וגיזניוס).
יורדי אל אבני בור – ההרוגים במלחמה משליכים אותם בבור זה על גב זה בלא כבוד, וטעם אבני בור מַעמקי בור כפירוש רש״י, וכמהו אבן אפל וצלמות (איוב כ״ח:ג׳) ענינו מעמקי האופל. ותלמידי החכם יח״ף זצ״ל היה מפרש תחתית הבור הרצופה באבנים. ורוזנמילר וגיזניוס (וקרוב לזה רד״ק) פירשו אבני בור – קבורות עשויות בבנין של אבנים. ואם כן יהיה דרך כבוד, תחת כי המכוון בפסוק הזה אינו אלא לומר שנקבר דרך בזיון.
כפגר מובס – משליכים את ההרוגים אל אבני בור, כמו פגר נבזה שנשאר זמן מה על הקרקע בלא קבורה, ולבסוף משליכים אותו לבור לבלתי יבאיש את הארץ. (כ) אתם – עם כל מלכי גוים.
כי ארצך שחת עמך הרגת – בגאוותו וברוב מלחמותיו, כי רבוי ההולכים למלחמה מפסיד עבודת האדמה.
לא יקרא לעולם – אין ראוי שיהיה נזכר שֵם רשעים לעולם, על כן אין ראוי שתהיה לך קבורת כבוד, כי הקבר זכרון הנקבר.
זרע מרעים – אנשים רשעים, והוא מאמר נאמר דרך כלל, והכוונה בו על הפרט (כמו למעלה פסוק ה׳), כלומר אין הרשע הזה ראוי שיזכר שמו. ואחר שהזכיר שאין ראוי שיזכר שמו הוסיף הכינו לבניו מטבח, שאין ראוי שישאר לו זרע, כי גם הבנים זכרון לאבותם. (כא) ומלאו פני תבל ערים – המפרשים ורוזנמילר וגיזניוס פירשו אויבים (מלשון ארמית), ורחוק הוא, כי מה טעם לומר אם יקומו וירשו ארץ אז תתמלא תבל מאויבים? ורש״י פירש נגד הטעמים הכינו לבניו מטבח ואז ימלאו פני תבל ערים נושבות. והנכון כמשמעו וכדעת בעלי הטעמים, ובל ימלאו פני תבל ערים, והוא כי המלכים הגאים היו בונים ערים שלא לצורך להקרא שמם עליהן, והיו גוזלים נחלת המשפחות כדי לבנות הערים. (כב) וקמתי עליהם – על זרע המלך.
ונין ונכד – נראה לי כי שני השמות האלה אינם נאמרים רק על בני המלכים והגדולים, יורשי המלוכה והגדולה, כמו אם תשקר לי ולניני ולנכדי (בראשית כ״א:כ״ג), וכן לא נין לו ולא נכד בעמו (איוב י״ח:י״ט) מדבר ברשע עריץ ומושל כמלך. והנה הכוונה שלא ישאר לבבל לא שם ולא שארית ולא שום אדם מזרע המלכים שיוכל לחדש שם המלוכה ולבנות חרבותיה. (כג) קפוד – רש״י פירש הריצון (hérisson), והוא בלשון איטלקי riccio, ובלשון אשכנז איגל, וכן מתורגם בתרגום יוני, וכן תרגם יירונימוס, וכן פירש הפרחון, וכן דעת בושארט ורוזנמילר וגיזניוס ואחרים, וכן בלשון ערבי השרץ הנ״ל נקרא קָנְפֻד. אבל עוד בשני מקומות נמצא השם הזה במקרא (למטה ל״ד:י״א וצפניה ב׳:י״ד), ושם לא יתכן שיהיה ענינו השרץ הנ״ל, כי בשני המקומות הוא בחברת הקאת שהוא עוף, ובפרט בישעיה ל״ד הוא בחברת שלשה מיני עופות (קאת וקפוד וינשוף ועורב), וצפניה אומר שקאת וקפוד ילינו בכפתורי הבתים, מה שלא יתכן אלא בעופות. ויותר יקשה לדעת רוזנמילר ואחרים, האומרים שהכוונה על קפוד הים שהוא מין דג, ואיך ילין דג בכפתורי הבתים? ורש״י ביושר שכלו הבין זה, ופירש בשני המקומות ההם שהוא מין עוף. ואשר אני אחזה לי הוא כי ״קופְדָא״ בארמי וסורי הוא השרץ הנ״ל, ומזה בא בלשון משנה השם ״קופד״, ועליו אמרו ולא פרה בעור הקופד (שבת נ״ד:, עיין שם רש״י), ואמרו (כלאים פרק ח׳ משנה ה׳) שהוא מין חיה (והרע״ב שם העתיק כמעט מלה במלה דברי הפרחון), גם אמרו (בבא קמא דף פ׳.) חתולים וקופדין שעשויים לנקר את הבית, וכל זה צודק בשרץ מלא קוצים הנ״ל. והמתרגמים והמפרשים חשבו כי קפוד בלשון מקרא הוא עצמו ״קופד״ בלשון משנה ו״קופדא״ בארמי וסורי, ואין הדבר כן, אבל ״קופד״ הוא מין חיה, וקפוד הוא מין עוף, ואנחנו לא נדע איזה עוף הוא. אבל מה שמצאנו בברכות נ״ז: כל מיני חיות יפות לחלום חוץ מן הפיל והקוף והקפוד, אינו אלא טעות, וגירסת הערוך היא ״והקיפוף״, וכן בבכורות (ח׳.) מצאנו הפיל והקוף והקיפוף, וגם רש״י היה גורס בברכות נ״ז: קיפוף, שהרי פירש חיה שדומה לקוף ויש לה זנב ארוך, ממש כמו שפירש קיפוף בבכורות, אבל קפוד לא פירש כן בשום מקום. וגירסת הקוף והקפוד היתה כבר בימי התוספות (עיין בכורות שם {ד״ה הקוף והקיפוף}), ונראה לי כי אנשים מתחכמים הגיהו בברכות נ״ז: הפיל והקפוד, מפני שמצאו, למטה בדף ההוא קיפופא שם עוף (והוא תרגום של ינשוף), והיה קשה בעיניהם שיהיה ״קיפוף״ שם חיה ושם עוף. והם לא הבינו שאיננו רחוק שיהיה מין קוף שיהיו פניו דומים קצת לינשוף, ויהיה שמו בלשון חכמים לקוח משם הינשוף בארמי (כי אמנם על הינשוף לא מצאנו קיפוף בלשון משנה, אלא קיפופא בלשון ארמי, עיין נדה כ״ג.). ורש״י על קיפופא (שם בברכות) כתב שיש לה לסתות כלחיי אדם, והוא לקוח מן נדה כ״ג. ואם יש קצת דמיון בין פני הינשוף לפני האדם, אין ספק כי גם בין פני הקוף ופני הינשוף יש קצת דמיון. וסוף דבר לא אכחד תחת לשוני כי מצאנו בתורה תנשמת מין עוף וגם תנשמת מין שרץ, והיה אפשר שיהיה כן גם קפוד, כאן מין שרץ ולמטה מין עוף, כמו שהיא דעת רש״י. אך בראותי כי במשנה לא נמצא קפוד, אלא ״קופד״, נראה לי שאינם שם אחד, ואם אין ספק שהקופד הוא שרץ מלא קוצים, אין לנו שום ראיה שיהיה גם הקפוד שרץ, ושיהיה גם קפוד (כמו תנשמת) שם נאמר בשתוף על אחד מן השרצים ועל אחד מן העופות, אבל יותר נכון לומר שהקפוד הכתוב כאן הוא כמו למטה ובצפניה {צפניה ב׳:י״ד} מין עוף בלתי ידוע לנו.
וטאטאתיה במטאטא – לא נמצא שרש זה במקום אחר, ואף לא בשאר לשונות הקרובות ללשון הקדש. ורבותינו (ראש השנה כ״ו:) למדו הוראת הפֹעל והשם הזה מדברי שפחה של בית רבי, ועל פי הפירוש ההוא פירשו כל המפרשים, וכן תרגם גם יירונימוס.
וידוע כי ר׳ יהודה הנשיא (הוא רבי, הוא רבנו הקדוש) היה אומר (עיין בתלמוד סוף סוטה {בבלי סוטה מ״ט:}) לשון סורסי בארץ ישראל למה? אלא או לשון הקדש או לשון יונית. כלומר שהיה משתדל לחדש נעורי לשון הקדש שעדיין לא מתה מכל וכל בימיו, והיה חפץ שידברו היהודים זה עם זה בלשון הקדש, ועם הנכרים ידברו יונית, אבל לשון ארמי וסורי יעזבוהו מכל וכל. ולפיכך היה משתדל שגם עבדיו ושפחותיו ידברו יהודית, והיתה בביתו שפחה חכמה, שהיתה מפורסמת בצחות הדבור בלשון הקדש, ואחר ששמעו מפיה השרש הזה להוראה זו, למדו שכך היתה הוראתו מקובלת בבית רבי מאבותיו.
וטעם מטאטא השמד – כי ה׳ יעביר על בבל המטאטא, אך לא לנקותה ולטהרה, אלא להשמידה ולתתה כסדום ועמורה.
והנה הנבואה הזאת על מפלת בבל היא אחת מהשלש נבואות שהביא החכם Du-Clot בספרו La Bible vengée לאותות ולמופתים נגד הכופרים הבלתי מאמינים כי ידבר אלהים את האדם. ואחריו החזיק החכם יש״ר {יצחק שמואל ריגייו} ע״ה באגרות ישר (ח״א, אגרת ט״ז), וזה לשונו: ״הנבואה השנית היא הכתובה בספר ישעיה ובספר ירמיה על מלכות בבל, שאין כמוה מספרת כל פרט ופרט ממה שיקרה למלכות ההיא בדקדוק גדול, כי מלבד שהודיעו מפלתה וחרבנה בעוד שהיתה עיר גדולה לאלהים קרית מלך רב ומשוש לכל הארץ, גם ספרו פרטים רבים שיקרו אחר חרבנה, ישעיה אומר שהשם יתברך יעיר על בבל את מדי להחריבה ושתהיה כמהפכת סדום ועמורה, שלא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור ורק ציים אוחים ובנות יענה ירבצו שמה, שיכרת לבבל שם ושאר ונין ונכד ותושם למורש קפוד ואגמי מים, ירמיה אמר: מקצף ה׳ לא תשב והיתה שממה כלה {ירמיהו נ׳ ונ״א}, אל תהי לה שארית, לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם, ולא יקחו ממך אבן לפנה ואבן למוסדות כי שממות עולם תהיה, והיתה בבל לגלים מעון תנים וגו׳. והנה אילו לא נתקיים רק כללות הנבואות האלה, היינו רק שוממות בבל וגדיעת קרני גאותה, עוד היה מקום לבעל דין לחלוק ולהטיל ספקות באמתתם, אבל עין בעין נראה שקרו אחר חרבן בבל דברים שלא היה בכח שום אדם לחשוב בדעתו אפילו אפשריותם. כי מי יעז לבשר שאחרי נפילתה לא תוסיף להבנות עד עולם? מי יגזור אומר שתהיה למעון תנים ולמשכן ציים ואוחים דוקא?
אכן דבר אלהינו יקום לעולם, ומעת הוסרה בבל מעיר ונפלה למשואות אבד גם זכרה ורושם תחנותה מכל בני אדם, לשוא יבקשו כעת דורשי הקדמוניות יסודות חומותיה הגבוהות כי אינמו, מימי פרת עלו על כל גדותיה ויכסו מקומה, הפרסיים עשו חרבותיה לבית משמר ואספו שם זאבים אריות ודובים להשתעשע בם לצוד אותם, ועוברי אורחות בדורות שעברו ספרו לנו כי מצאו בשוממותיה נחשים ועקרבים ותנים אין מספר, אשר מצאו שם קן להם כמאמר הנביא, עד שרק מעט מהנוסעים לארצות המזרח יעצרו כח לגשת אל משואותיה מפחד הנחשים השוכנים שם המונים המונים, כאילו ישמרו פקודת נביאי ה׳ אשר הנחילו להם המקום ההוא למורשה עד עולם.⁠״ עכ״ל.
ואחרי ראותנו את יקר תפארת המשא הזה, לא אכחד מן הקורא כי כבר קמו רוזנמילר וגיזניוס ואחרים, והכחישו היות הנבואה הזאת לישעיה, ועתה אביאה דבריהם במצרף הבחינה. הנה עקר טענתם הוא ממה שבבל קרויה כאן צבי ממלכות תפארת גאון כשדים {ישעיהו י״ג:י״ט}, מה שלא היה כלל בימי ישעיה, וכן ממה שכתוב כי ירחם ה׳ את יעקב והניחם על אדמתם {ישעיהו י״ד:א׳}, וזולת זה מאמרים המורים שהיו ישראל משועבדים לבבל, מה שלא היה בימי ישעיה.
וכל זה אמנם לא יוכיח מאומה אלא בשטתם, שאינם מאמינים בנבואה מן השמים, אפס כאשר נאמין כי ידבר אלהים את האדם, לא יקשה בעינינו שיהיה הנביא רואה בלבו את העתיד לבא לעתים רחוקות, ובשעת נבואתו תפרד מחשבתו מן המצב ומן הזמן אשר הוא עומד בו, ויצטייר לפניו דור אחֵר אשר איננו דורו, ויראה העולם כלו לא כפי מה שהוא בימיו, אלא לפי מה שיהיה בדור ההוא אשר עליו יתנבא, באופן שעם היות בימיו ישראל שרויים על אדמתם, והכשדים עם שפל ונבזה, יצטייר לנגד עיניו ישראל בגולה, ובבל שרתי במדינות. הלא ראינו דוגמת זה במשה בשירת האזינו, שעם היותו עומד בדור המדבר, הוא עומד בנבואתו בימים האחרונים, והוא מזכיר כדברים שכבר עברו: ירכיבהו על במתי ארץ וכו׳ וישמן ישרון ויבעט וכו׳ {דברים ל״ב:י״ג}, צור ילדך תשי וכו׳, וירא ה׳ וינאץ וכו׳, וברוח נבואתו הוא רואה את ישראל נאנחים ונאנקים תחת יד אויביהם.
אף כאן רוח ה׳ נשאה את ישעיה בדור גלות בבל, והוא מדבר לא כעומד בימי מלכי יהודה, אלא כעומד בגלות. הלא ידענו כי ישעיה נבא על גלות בבל, באמרו לחזקיה (למטה ל״ט:ו׳) הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך בבל. ואם אמר הפסוק הזה, הנה כבר ראה בנבואתו את מלכות בבל גדולה ומצלחת, ולא כמו שהיתה בימיו. ואם המכחישים יכחישו שאמר ישעיה הפסוק ההוא, אין להם שום ראיה להכחיש זה, רק כפירתם בנבואה בכלל היא ראייתם. – והנה גיזניוס אומר כי הנבואה הזאת (משא בבל) היא כתובה באיבה וברוח נקם, כמו שהוא מזמור על נהרות בבל {תהלים קל״ז}. וזה שקר גמור, כי שם הוא אומר: זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלים, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, והם באמת דברים היוצאים מלב נאנח שראה החרבן. אבל כאן הוא אומר איך שבת נוגש, מכה עמים, רודה גוים, שקטה כל הארץ, חולש על גוים, מרגיז הארץ מרעיש ממלכות, שם תבל כמדבר, – כלם דברים היוצאים מלב אדם השמח במפלת מלך עריץ, המזיק לכל המין האנושי, לא מלב אדם השמח במפלת שונאו אשר הרע לו. וכן שקר ענה באמרו כי לשון ״ענה״ הנמצא בנבואה הזאת על התחלת הדבור (כלם יענו ויאמרו אליך) אינו נמצא אלא בספרים האחרונים. והוא עצמו חזר בו באוצרו (Thesaurus) שרש ענה, כי שם הביא תחלה המקראות שבא בהם השרש הזה להורות על התחלת הדבור, ואמר כי ההוראה הזאת היא קודמת להוראת התשובה, וגם הביא בכלל המקראות שבא בהם שרש ענה להתחלת הדבור, ויען יעקב ויאמר ללבן {בראשית ל״א:ל״א}, שהוא בספר בראשית אשר לא הוא ולא אחר חשב מעולם להכניסו בכלל הספרים האחרונים. עוד אמר כי באו בנבואה הזאת כנויים יתרים (אני צויתי, ואתה אמרת, ואתה השלכת), ושזה מוכיח שנכתבה בדורות אחרונים. והוא לא הבין כי אין אחד מהכנוים האלה שלא לצורך, כי באמרו נגדעת לארץ חולש על גוים ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה, מלת ואתה היא להורות על ההתנגדות שבין הנפילה לארץ והעלייה אל השמים. וכן: כל מלכי גוים כלם שכבו בכבוד איש בביתו ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב – הכנוי מורה על ההתנגדות, כאלו אמר אבל אתה בהפך. וזה על דרך מה לך לספר חקי ואתה שנאת מוסר (תהלים נ׳:ט״ז) והמזמור הזה לא יתכן לומר שנכתב אחר החרבן, שהרי כתוב בו זבח לאלהים תודה {תהלים נ׳:י״ד}. אבל בפסוק אני צויתי למקודשי {ישעיהו י״ג:ג׳}, מלת ״אני״ היא להודיע כי אויבי בבל שלוחי האל המה וכאלו במצותו יבאו עליה. ואין עקר המאמר צויתי למקודשי, אלא ״אני״ הוא שצויתי להם, אני ולא אחר – וסוף סוף מי שיקרא בספר הירודוט שהיה אחר מיתת כורש, יראה שבבל היתה עדיין עיר מלאה ועשירה מאד, ולא היה אפשר לבן אדם להעלות על לבו שתהיה כמהפכת סדום ולא תשב לנצח. ומלבד כל זה תמיהה גדולה היא בעיני, איך יתכן לבעלי המחקר החפשי לקבל שנכתב המשא הזה אחר מפלת בבל. ויותר היה ראוי להם שיאמרו שנכתב קודם המעשה, ושהנביא לא כיון אל האמת. כי הנה משמעות הנבואה הזאת הוא כי מלך בבל שנפל ביד אויביו הוא המלך הגדול מרגיז הארץ מרעיש ממלכות, שהוא נבוכדנאצר, אבל באמת הוא מת בכבוד בביתו, ואחריו מלך אויל מרודך, ואחריו בלשאצר שנפל ביד כורש, והמלך האחרון הזה לא ידענו ולא שמענו שהיה בעל מלחמות ומרעיש ממלכות, ונראה שהיה אוהב המנוחה והתענוגים, כמו שהעיד עליו סופו, שנהרג בליל משתה ושמחה {דניאל ה׳}, ולא העמיד שומרים לידע מה היו האויבים עושים. ואיננו רחוק בעיני שהראה ה׳ לישעיה מלחמות נבוכדנאצר והצלחתו, והממלכות שנפלו בידו, והראהו מפלת בבל וחרבנה, ולא הראהו המלכים החלשים שמלכו אחר נבוכדנאצר, כי לא היו ראויים לזכרון. וגם קדמונינו ז״ל הבינו כי התארים האמורים כאן על מלך בבל לא יצדקו בבלשאצר, אלא בנבוכדנאצר, ולפיכך הוקשה להם ענין ואתה השלכת מקברך, ואמרו (סדר עולם פרק כ״ח) כי אויל מרודך הוציא את אביו מקברו, וגיררו, בשביל לבטל גזירותיו. וגם דון יצחק {אברבנאל} נדחק ופירש שאולי בבוא הפרסיים להחריב את בבל ראו קבורת נבוכדנאצר במעלה וכבוד, והשליכוהו מקברו כפגר מובס, ודקרו גופו ככברה בחרבותם כדי לחרפו ולגדפו, ובכלל אותם ההרוגים שהרגו בבבל היה גופו מושלך. אבל מלת הָשְלַכְתָ לא תסכים לפירושים אלו כי מה שהוא טמון בקבר לא יפול עליו לשון השלכה, כי צריך תחלה להעלותו ולהוציאו משם, והיה לו לומר ואתה ״הוּצֵאתָ״, אבל ואתה השלכת משמע שעדיין לא היה קבור, וכמו שפירשתי במקומו. ויפה כתב החכם Rödiger כי גם מלות כנצר נתעב מוכיחות שעדיין לא נקבר, כי הענף המושלך הוא משל בלתי צודק על גוף קבור שמוציאין אותו מקברו. (הקדמה) י״ד: כ״ד-כ״ז נבואה על מפלת חיל אשור בארץ יהודה. (כד) נשבע – נבואה אחרת היא, כדברי רד״ק, והיא על מפלת סנחריב, ולא יתכן (כדעת רש״י וראב״ע) שתהיה נקשרת עם נבואת בבל, וטעמה, כמו שנתקיימה נבואתי על סנחריב כן תקום הנבואה על בבל. כי אמנם ידוע כי מליצת אם לא שאחר שבועה אינה מתפרשת כמשמעה, ואינה אלא הבטחה שכן יהיה (ועיקרה כך וכך יבא עלי אם לא אעשה כך וכך), והנה ״נשבע ה׳ צבאות אם לא כאשר דמיתי כן היתה״ אין פירושו אלא נשבע כי כאשר דִמה כן יהיה, ומלת היתה על כרחנו במקום ״תהיה״ היא עומדת, וכמו תקום שאחריה. וכבר חשב דון יצחק {אברבנאל} ואחריו Lowth שתהיה הנבואה הזאת קשורה למעלה, ומה שכתוב בה אשור, הכוונה על בבל, שגם היא קרויה אשור בספרי הסופרים הקדמונים. ויפה השיב גיזניוס כי זה לא יתכן, כי כאן נאמר לשבור אשור בארצי ועל הרי, ומפלת בבל לא היתה בארץ ישראל. ודון יצחק {אברבנאל} משיב כי בי״ת בארצי היא בי״ת הסבה, בעבור מה שהרעו לארצי, או בי״ת התכלית כדי שיבא כרש וישיב עמי על ארצי. וכן על הרי, על דבר הרי. וכל זה רחוק מאד.
ואם נאמר שהפסוקים האלה הם תשלום הנבואה הקודמת על אשור, לא יתכן, כי איך ישוב אחר שאמר ואמרת ביום ההוא אודך ה׳ וגו׳, ויאמר נשבע ה׳? ואם נאמר כי מקומם אחר והלבנון באדיר יפול {ישעיהו י׳:ל״ד} לא יתכן גם כן, כי ״ויצא חטר״ {ישעיהו י״א:א׳} נקשר עם נפילת הלבנון כמפורש למעלה. גם לא יתכן שיאמר מליצת וסר מעליהם עֻלוֹ וסבלו מעל שכמו יסור {ישעיהו י׳:כ״ה} אחר שאמר שם (י׳:כ״ז): יסור סבלו מעל שכמך ועלו מעל צוארך. לפיכך נראה ברור כי נבואה אחרת היא אשר חזה ישעיה אחר הנבואה הקודמת על אשור, ונתחדש בה ענין גדול, והוא שתהיה שבירת מחנה אשור בארץ ישראל, מה שלא פורש בנבואה הקודמת. ואולי באה הנבואה הזאת לישעיה אחרי בוא אליו הקודמת על בבל, על כן נכתבה כאן. (כה) לשבר אשור – ומה הוא אשר דמיתי ויעצתי? לשבור אשור בארצי.
מעליהם, מעל שכמו – אמר לשון רבים ולשון יחיד על העם, והעם לא נזכר, אבל הוא נרמז במלות ארצי והרי. (כו) זאת העצה היעוצה על כל הארץ וגו׳ – זה הוא מה שגזר ה׳ על כל הגוים, להביאם תחלה תחת עול מלך אשור, ואחר כך לשבור אותו. (הקדמה) י״ד:כ״ח-ל״ב – נבואה על פלשתים שיכה אותם מלך יהודה (חזקיה), ועל הצלחת יהודה בימים ההם. (כח) בשנת מות – קודם שימות, כמו בשנת מות המלך עזיהו {ישעיהו ו׳:א׳}. (כט) כי נשבר שבט מכך – לא על מיתת אחז אמר זה, כי אחז לא הכה את פלשתים, אך הם הכו אותו (דברי הימים ב כ״ח:י״ח), אך הכוונה על מה שגברו פלשתים על ישראל ושברו השבט שהיה מכה בהם בימי קדם, כגון בימי עזיהו (שם כ״ו:ו׳), ושבירת השבט הוא משל על שבירת כח האויב, כמו שבר ה׳ מטה רשעים שבט מושלים {ישעיהו י״ד:ה׳} (רש״י רוזנמילר וגיזניוס).
שבט מכך – השבט שהיה מכה אותך, לא שבטו של המכה אותך, שאם כן יוכל לקחת לו שבט אחר תחת הנשבר (היטציג).
כי משרש נחש יצא צפע – הוא חזקיה שנאמר בו הוא הכה את פלשתים עד עזה ואת גבוליה (מלכים ב י״ח:ח׳) (רש״י). והנה משרש נחש היא מליצה לקוחה מן הנטיעות, ולא תֵאוֹת אצל בעלי חיים, והכוונה כי מטע בית דוד כאלו כבר נכרת גזעו בימי אחז, ולא נשאר ממנו אלא השרש, ומאותו השרש הקדמון של בית דוד יצא חזקיה, כאלו לא יצא חזקיהו מאחז אביו, אלא מדוד או מעזיהו, והענין הזה לא היה אפשר לאמרו אם היה המשל לקוח מבעלי חיים בלבד, כי אמנם בבעלי החיים הבן לא יצא מאבי אביו, אלא מאביו, והנה נחש שהזכיר איננו אחז אלא דוד או עזיהו, וקרא אותם נחש על שהזיקו לפלשתים, כטעם יהי דן נחש עלי דרך (בראשית מ״ט:י״ז), ופריו של השרש הנזכר יהיה שרף מעופף.
צפע – וכן למעלה (י״א:ח׳) ״צפעוני״, תרגמתי {שד״ל בתרגומו האיטלקי} כמו שתרגמו עקילס ויירונימוס ואחרים, והוא נחש קטן מפורסם בספרי הקדמונים, והיה נקרא גם כן Sibilus, כי היו יראים מאד מהבל פיו ושריקתו, וכן צפע וצפעוני אומרים שהם נגזרים משרש ״פָעָה״, וקרוב לזה ״אֶפְעֶה״. ואף אם מה שכתבו הקדמונים על הבאזיליסק איננו כלו אמת, אין ספק גם כן שאין כלו שקר וכזב.
שרף מעופף – לא מצאנו שום נחש מעופף, אך נמצא מין אחד שאיננו נחש ממש, אלא ממיני הלטאה, ויש לו ארבע רגלים, ושני עורות אשר בהם הוא מדלג על האילנות ומאילן לאילן, ומן האילן מדלג על בעלי חיים, והוא נקרא Draco volans. וכן הירודוט מגיד כי בכל שנה פורחים מארץ ערב לארץ מצרים נחשים מעופפים, ושאין להם אברה ונוצה, אבל כנפיהם ככנפי העטלף (כלומר שאין להם כנפים ממש, אבל מעופפים בעור שברגליהם, כמו העטלף), ושהעוף הנקרא Ibis הורג אותם, ועל כן היו המצרים עובדים אותו. והנה אף על פי שאין זה נחש ממש, ושאין לו ארס, מזכירו כדבר קשה מכל הנחשים, יען להיותו מעופף יקשה מאד להשמר ממנו. (ל) ורעו – בלי מחריד.
בכורי דלים – ישראל שהיה להם עד עתה בכורה וחלק גדול בדלות (רד״ק) כי נשברו בימי אחז, וכמו שאמר כי נשבר שבט מכך.
והמתי ברעב שרשך – הוא משל, ופירושו ושאריתך יהרג, והנה אמר כי אפילו השרש הנשאר להם בקרקע, יכרת וימות מיתת הצמחים, כמו ובעפר ימות גזעו (איוב י״ד:ח׳), וכן יהרג בברד גפנם (תהלים ע״ח:מ״ז), והזכיר ברעב, כי הצמחים מתים בהעדר הזנה, כמו בעלי החיים. (לא) הילילי שער – בשער העיר, וכן זעקי עיר, בעיר. אנשי העיר היושבים בשער רואים האויבים באים ממרחק, ואז מתחילים להיליל, ומיד נכנסים לעיר וזועקים שם. וגיזניוס ואחרים פירשו שער ועיר דרך קריאה, וזה רחוק, כי שער לשון זכר.
נמוג – מקור מבנין נפעל, והוראתו לצווי. ורוזנמילר וגיזניוס פירשו לשון עבר ועשוהו חוזר לְכֻלֵךְ, והוא רחוק.
נמוג – הכוונה מתמוגג ונמס בבכיה, כמו למטה (ט״ו:ג׳) אחר שאמר ״ייליל״ אמר ״ירד בבכי״.
כי מצפון – מארץ ישראל (רש״י רד״ק ודון יצחק {אברבנאל}), ואף על פי שארץ ישראל למזרח פלשתים, הנה ירושלם לצפון עזה וגבוליה אשר הכה חזקיהו.
עשן – קבוץ חיילות המכסה את עין הארץ כעשן וכענן, כמו ועלית כשואה תבא כענן לכסות הארץ תהיה (יחזקאל ל״ח:ט׳).
ואין בודד – אין אחד שיחלש בהליכתו וישאר בודד.
במועדיו – באנשים הנועדים והנקהלים באותו עשן.
מועדיו – בינוני מבנין הָפְעַל, היחיד ממנו מוֹעָד, בחולם במקום שורק, על דרך או הוֹדַע אליו (ויקרא ד׳:כ״ג וכ״ח).
ואין בודד – איננו כמו העשן שמתפזר לכאן ולכאן (תלמידי מוהר״ר אברהם חי ריגיו). (לב) ומה יענה – כל אחד ממלאכי שאר גוים שיבאו לארץ ישראל ויראו הצלחתה בימי חזקיהו, כשישובו לארצם ישיבו שולחיהם דבר ויאמרו כי ה׳ יסד מֵחָדָש את עיר ציון, באופן שיחסו בה בלא פחד עניי עמו, עמו שהיה מתחלה עני ודך. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Tanakh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון