×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית מ״גתנ״ך
א֣
אָ
(א) וְהָרָעָ֖ב כָּבֵ֥ד בָּאָֽרֶץ׃ (ב) וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר כִּלּוּ֙ לֶאֱכֹ֣ל אֶת⁠־הַשֶּׁ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר הֵבִ֖יאוּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ אֲבִיהֶ֔ם שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ⁠־לָ֥נוּ מְעַט⁠־אֹֽכֶל׃ (ג) וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הָעֵ֣דא הֵעִד֩ בָּ֨נוּ הָאִ֤ישׁ לֵאמֹר֙ לֹֽא⁠־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃ (ד) אִם⁠־יֶשְׁךָ֛ מְשַׁלֵּ֥חַ אֶת⁠־אָחִ֖ינוּ אִתָּ֑נוּ נֵרְדָ֕ה וְנִשְׁבְּרָ֥ה לְךָ֖ אֹֽכֶל׃ (ה) וְאִם⁠־אֵינְךָ֥ מְשַׁלֵּ֖חַ לֹ֣א נֵרֵ֑ד כִּֽי⁠־הָאִ֞ישׁ אָמַ֤ר אֵלֵ֙ינוּ֙ לֹֽא⁠־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃ (ו) וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לָמָ֥ה הֲרֵעֹתֶ֖ם לִ֑י לְהַגִּ֣יד לָאִ֔ישׁ הַע֥וֹד לָכֶ֖ם אָֽח׃ (ז) וַיֹּאמְר֡וּ שָׁא֣וֹל שָֽׁאַל⁠־הָ֠אִ֠ישׁ לָ֣נוּ וּלְמֽוֹלַדְתֵּ֜נוּ לֵאמֹ֗ר הַע֨וֹד אֲבִיכֶ֥ם חַי֙ הֲיֵ֣שׁ לָכֶ֣ם אָ֔ח וַנַּ֨גֶּד⁠־ל֔וֹב עַל⁠־פִּ֖י הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲיָד֣וֹעַ נֵדַ֔ע כִּ֣י יֹאמַ֔ר הוֹרִ֖ידוּ אֶת⁠־אֲחִיכֶֽם׃ (ח) וַיֹּ֨אמֶר יְהוּדָ֜ה אֶל⁠־יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֗יו שִׁלְחָ֥ה הַנַּ֛עַר אִתִּ֖י וְנָק֣וּמָה וְנֵלֵ֑כָה וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת גַּם⁠־אֲנַ֥חְנוּ גַם⁠־אַתָּ֖ה גַּם⁠־טַפֵּֽנוּ׃ (ט) אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם⁠־לֹ֨א הֲבִיאֹתִ֤יו אֵלֶ֙יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כׇּל⁠־הַיָּמִֽים׃ (י) כִּ֖י לוּלֵ֣א הִתְמַהְמָ֑הְנוּ כִּֽי⁠־עַתָּ֥ה שַׁ֖בְנוּ זֶ֥ה פַעֲמָֽיִם׃ (יא) וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יִשְׂרָאֵ֣ל אֲבִיהֶ֗ם אִם⁠־כֵּ֣ן ׀ אֵפוֹא֮ זֹ֣את עֲשׂוּ֒ קְח֞וּ מִזִּמְרַ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ בִּכְלֵיכֶ֔ם וְהוֹרִ֥ידוּ לָאִ֖ישׁ מִנְחָ֑ה מְעַ֤ט צֳרִי֙ וּמְעַ֣ט דְּבַ֔שׁ נְכֹ֣את וָלֹ֔ט בׇּטְנִ֖ים וּשְׁקֵדִֽים׃ (יב) וְכֶ֥סֶף מִשְׁנֶ֖ה קְח֣וּ בְיֶדְכֶ֑ם וְאֶת⁠־הַכֶּ֜סֶף הַמּוּשָׁ֨בג בְּפִ֤י אַמְתְּחֹֽתֵיכֶם֙ תָּשִׁ֣יבוּ בְיֶדְכֶ֔ם אוּלַ֥י מִשְׁגֶּ֖ה הֽוּא׃ (יג) וְאֶת⁠־אֲחִיכֶ֖ם קָ֑חוּ וְק֖וּמוּ שׁ֥וּבוּ אֶל⁠־הָאִֽישׁ׃ (יד) וְאֵ֣ל שַׁדַּ֗י יִתֵּ֨ן לָכֶ֤ם רַחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְשִׁלַּ֥ח לָכֶ֛ם אֶת⁠־אֲחִיכֶ֥ם אַחֵ֖ר וְאֶת⁠־בִּנְיָמִ֑ין וַאֲנִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי שָׁכָֽלְתִּי׃ (טו) וַיִּקְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת⁠־הַמִּנְחָ֣ה הַזֹּ֔את וּמִשְׁנֶה⁠־כֶּ֛סֶף לָקְח֥וּ בְיָדָ֖ם וְאֶת⁠־בִּנְיָמִ֑ן וַיָּקֻ֙מוּ֙ וַיֵּרְד֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יוֹסֵֽף׃ (טז) {ששי} וַיַּ֨רְא יוֹסֵ֣ף אִתָּם֮ אֶת⁠־בִּנְיָמִין֒ וַיֹּ֙אמֶר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל⁠־בֵּית֔וֹ הָבֵ֥א אֶת⁠־הָאֲנָשִׁ֖ים הַבָּ֑יְתָה וּטְבֹ֤חַ טֶ֙בַח֙ וְהָכֵ֔ן כִּ֥י אִתִּ֛י יֹאכְל֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים בַּֽצׇּהֳרָֽיִם׃ (יז) וַיַּ֣עַשׂ הָאִ֔ישׁ כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת⁠־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֥יתָה יוֹסֵֽף׃ (יח) וַיִּֽירְא֣וּ הָֽאֲנָשִׁ֗ים כִּ֣י הֽוּבְאוּ֮ בֵּ֣ית יוֹסֵף֒ וַיֹּאמְר֗וּ עַל⁠־דְּבַ֤ר הַכֶּ֙סֶף֙ הַשָּׁ֤ב בְּאַמְתְּחֹתֵ֙ינוּ֙ בַּתְּחִלָּ֔ה אֲנַ֖חְנוּ מֽוּבָאִ֑ים לְהִתְגֹּלֵ֤ל עָלֵ֙ינוּ֙ וּלְהִתְנַפֵּ֣ל עָלֵ֔ינוּ וְלָקַ֧חַת אֹתָ֛נוּ לַעֲבָדִ֖ים וְאֶת⁠־חֲמֹרֵֽינוּ׃ (יט) וַֽיִּגְּשׁוּ֙ אֶל⁠־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־בֵּ֣ית יוֹסֵ֑ף וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת׃ (כ) וַיֹּאמְר֖וּ בִּ֣י אֲדֹנִ֑י יָרֹ֥ד יָרַ֛דְנוּ בַּתְּחִלָּ֖ה לִשְׁבׇּר⁠־אֹֽכֶל׃ (כא) וַיְהִ֞יד כִּי⁠־בָ֣אנוּ אֶל⁠־הַמָּל֗וֹן וַֽנִּפְתְּחָה֙ אֶת⁠־אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ וְהִנֵּ֤ה כֶֽסֶף⁠־אִישׁ֙ בְּפִ֣י אַמְתַּחְתּ֔וֹ כַּסְפֵּ֖נוּ בְּמִשְׁקָל֑וֹ וַנָּ֥שֶׁב אֹת֖וֹ בְּיָדֵֽנוּ׃ (כב) וְכֶ֧סֶף אַחֵ֛ר הוֹרַ֥דְנוּ בְיָדֵ֖נוּ לִשְׁבׇּר⁠־אֹ֑כֶל לֹ֣א יָדַ֔עְנוּ מִי⁠־שָׂ֥ם כַּסְפֵּ֖נוּ בְּאַמְתְּחֹתֵֽינוּ׃ (כג) וַיֹּ֩אמֶר֩ שָׁל֨וֹם לָכֶ֜ם אַל⁠־תִּירָ֗אוּ אֱלֹ֨הֵיכֶ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤יה אֲבִיכֶם֙ נָתַ֨ן לָכֶ֤ם מַטְמוֹן֙ בְּאַמְתְּחֹ֣תֵיכֶ֔ם כַּסְפְּכֶ֖ם בָּ֣א אֵלָ֑י וַיּוֹצֵ֥א אֲלֵהֶ֖ם אֶת⁠־שִׁמְעֽוֹן׃ (כד) וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת⁠־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֑ף וַיִּתֶּן⁠־מַ֙יִם֙ וַיִּרְחֲצ֣וּ רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתֵּ֥ן מִסְפּ֖וֹא לַחֲמֹֽרֵיהֶֽם׃ (כה) וַיָּכִ֙ינוּ֙ אֶת⁠־הַמִּנְחָ֔ה עַד⁠־בּ֥וֹא יוֹסֵ֖ף בַּֽצׇּהֳרָ֑יִם כִּ֣י שָֽׁמְע֔וּ כִּי⁠־שָׁ֖ם יֹ֥אכְלוּ לָֽחֶם׃ (כו) וַיָּבֹ֤א יוֹסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וַיָּבִ֥יאּוּו ל֛וֹ אֶת⁠־הַמִּנְחָ֥ה אֲשֶׁר⁠־בְּיָדָ֖ם הַבָּ֑יְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ⁠־ל֖וֹ אָֽרְצָה׃ (כז) וַיִּשְׁאַ֤ל לָהֶם֙ לְשָׁל֔וֹם וַיֹּ֗אמֶר הֲשָׁל֛וֹם אֲבִיכֶ֥ם הַזָּקֵ֖ן אֲשֶׁ֣ר אֲמַרְתֶּ֑ם הַעוֹדֶ֖נּוּ חָֽי׃ (כח) וַיֹּאמְר֗וּ שָׁל֛וֹם לְעַבְדְּךָ֥ לְאָבִ֖ינוּ עוֹדֶ֣נּוּ חָ֑י וַֽיִּקְּד֖וּ [וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ] (וישתחו)ז׃ (כט) וַיִּשָּׂ֣א עֵינָ֗יו וַיַּ֞רְא אֶת⁠־בִּנְיָמִ֣ין אָחִיו֮ בֶּן⁠־אִמּוֹ֒ וַיֹּ֗אמֶר הֲזֶה֙ אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹ֔ן אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּאמַ֕ר אֱלֹהִ֥ים יׇחְנְךָ֖ בְּנִֽי׃ (ל) {שביעי} וַיְמַהֵ֣ר יוֹסֵ֗ף כִּֽי⁠־נִכְמְר֤וּ רַחֲמָיו֙ אֶל⁠־אָחִ֔יו וַיְבַקֵּ֖שׁ לִבְכּ֑וֹת וַיָּבֹ֥א הַחַ֖דְרָה וַיֵּ֥בְךְּ שָֽׁמָּה׃ (לא) וַיִּרְחַ֥ץ פָּנָ֖יו וַיֵּצֵ֑א וַיִּ֨תְאַפַּ֔ק וַיֹּ֖אמֶר שִׂ֥ימוּ לָֽחֶם׃ (לב) וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לְבַדּ֖וֹ וְלָהֶ֣ם לְבַדָּ֑ם וְלַמִּצְרִ֞ים הָאֹכְלִ֤ים אִתּוֹ֙ לְבַדָּ֔ם כִּי֩ לֹ֨א יוּכְל֜וּן הַמִּצְרִ֗ים לֶאֱכֹ֤ל אֶת⁠־הָֽעִבְרִים֙ לֶ֔חֶם כִּי⁠־תוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לְמִצְרָֽיִם׃ (לג) וַיֵּשְׁב֣וּ לְפָנָ֔יו הַבְּכֹר֙ כִּבְכֹ֣רָת֔וֹ וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִרָת֑וֹ וַיִּתְמְה֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים אִ֥ישׁ אֶל⁠־רֵעֵֽהוּ׃ (לד) וַיִּשָּׂ֨א מַשְׂאֹ֜ת מֵאֵ֣ת פָּנָיו֮ אֲלֵהֶם֒ וַתֵּ֜רֶב מַשְׂאַ֧ת בִּנְיָמִ֛ן מִמַּשְׂאֹ֥ת כֻּלָּ֖ם חָמֵ֣שׁ יָד֑וֹת וַיִּשְׁתּ֥וּ וַֽיִּשְׁכְּר֖וּ עִמּֽוֹ׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א הָעֵ֣ד =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו (קמץ באות ה״א) ובדפוסים
• ב=הַעֵ֣ד (פתח באות ה״א); ברויאר במהדורתו הראשון ציין ל=הַעֵ֣ד (בפתח), אבל הקמץ ברור בו.
ב וַנַּ֨גֶּד⁠־ל֔וֹ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=וַנַ֨גֶּד⁠־ל֔וֹ (חסר דגש באות נו״ן) ודותן תיקן בלי להעיר (אמנם יתכן שהדגש נבלע בתוך הנו״ן)
• הערת המקליד
ג הַמּוּשָׁ֨ב =א(ס),ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו <פתח? אינו כן אלא בקמץ ונמסר עליו ג׳׳>
• דפוסים=הַמּוּשַׁ֨ב (בפתח)
ד וַיְהִ֞י =ל-מ,ש,ש1,ק3,ו (אין געיה) וברויאר תיקן על פי ל-מ.
• ל,ל1,ב=וַֽיְהִ֞י (בגעיה)
ה וֵֽאלֹהֵ֤י ל=וֵֽאלֹהֵ֤י בגעיה ימנית
ו האות א׳ דגושה. כן במסורה, בכ״י לנינגרד, וכן במנחת שי.
ז [וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ] (וישתחו) =ב,ש,ש1,ו ובדפוסים
• ל,לו,ק3-כתיב=וַיִּֽשְׁתַּחֲוֻּֽ; ולכן ל,ל1,ק3-קרי=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ (נקודה בוי״ו עיצורית); בכולם יש נקודה באות וי״ו בכתיב בסוף התיבה וגם שורוק מתחתיה.
• הערות ברויאר ודותן והמקליד
E/ע
הערותNotes
(ב) ויהי כאשר כלו – לא כלו ממש, אלא שלא נשאר מהשבר רק מעט, שאם אתה אומר כלו ממש א״כ מה אכלו הנשים והטף משעה שהלכו הגדולים עד שובם ממצרים? (יוסף ירא). (ג) לא תראו פני – דעו שאם תבואו בלא אחיכם, לא תראו פני, לא יהיה לכם רשות לבא לפני ולא יותן לכם שבר. זה טעם העד העיד בנו האיש, הזהירנו והודיענו – אם תעשו כך וכך יקרה לכם כך וכך, ואולי גם אנקלוס לכך נתכוון להודיע שאינו צווי, אלא הזהרה, ולכך נטה מלשון המקרא (עיין רש״י) ותרגם אלהן כד אחוכון עמכון. (ו) העוד לכם אח – למה נכנסתם בענין זה להגיד לו אם יש לכם אח אם אין. לא אמר שהיה להם לומר שקר, אך לא היה להם להכנס בענין זה.
למה הרעותם לי – אין זו שאלה אלא תרעומת, והנה היה לו להתרעם על זה מיד כשראה שאין עמהם שמעון, אך החריש ולא רצה להכעיס תשעה בנים גדולים בשביל דבר שכבר היה ואין לו תקנה, מלבד כי שמעון לא היה חביב לו כבנימין, ותמיד היה מקוה שישובו לשבור אוכל גם בלי שילך עמהם בנימין, אבל עכשו שראה שלא היו רוצים ללכת בלתי אחיהם אתם, לא יכול עוד לשים לפיו מחסום, והתרעם עמהם.
(ז) שאל שאל האיש – הוצרכו לְשַנות ממה שהיה אמתת הענין, כדי להתנצל מתרעומת אביהם (דון יצחק) ועיין למטה מ״ד י״ט. (יא) מזמרת הארץ – מן הפירות היותר משובחים ומהוללים.
דבש – דבש דבורים מצוי הוא במצרים הרבה, וכן דבש תמרים, ודעת Shaw (ואחריו ראזנמילר) כי הוא עשוי מצמוקים Succum ex uvis passis ad mellis propemodum spissitatem decoctum, והוא נקרא בלשון ערבי dibs, ועד היום מביאים ממנו מחברון למצרים משא שלש מאות גמל בכל שנה, ומערבים בו מים ושותים אותו במקום יין, והיין מעט במצרים.
(יב) וכסף משנה – כסף כפול, כתרגומו, ומה שכתוב אח״כ ואת הכסף המושב איננו כסף שלישי (כדעת רש״י), אך הוא (כדעת רמבמ״ן) פירוש הקודם, והטעם תקחו בידכם כסף כפול, כלומר (מלבד הכסף הצריך לשבור אוכל) עוד תשיבו בידכם הכסף המושב, ודע כי משנה כשהוא נפרד ונקוד סגול ענינו כֶפֶל, כמו לחם משנֶה {שמות ט״ז:כ״ב} כסף משנֶה, ומשנֶה שִבָּרון (ירמיהו י״ז:י״ח), ומשנה כסף (למטה ט״ו) אבל כשהוא סמוך לדבר אחר ונקוד צרי אז ענינו שני לאותו דבר כגון את משנֵה התורה הזאת {דברים י״ז:י״ח}, העתקה שנית דומה לראשונה, וכן משנה עֲונָם (ירמיהו ט״ז:י״ח) עונש שוה לעון; וכן כשאחריו למ״ד, אעפ״י שהוא נפרד, ענינו שני, כמו משנה למלך {אסתר י׳:ג׳}, שני למלך, ודרך קצרה אומרים ג״כ משנה במקום משנה למלך (מרכבת המשנה, למעלה מ״א:מ״ג), וכן ושם משנהו אביה (שמואל א ח׳:ב׳) שני לו, שנולד אחריו. (יד) כאשר שכלתי שכלתי – אפי׳ אשכל שלא ישוב בנימין, הנה אשכל כאשר שכלתי, לא תהיה זאת לי רעה חדשה כי כבר אני שיכול מיוסף ומשמעון, כמו שפירש רש״י כאשר שיכלתי מיוסף ומשמעון שכלתי מבנימין, והטעם כי מי שכבר הפסיד הרבה ראוי לו לבקש תקנתו גם בדרכים מסוכנים שאולי יפסיד עוד יותר, מאחר שכבר הפסיד הרבה. ודומה לזה מאמר אסתר ({אסתר} ד׳:ט״ז) וכאשר אבדתי אבדתי, אם אובד, אובד כאשר אבדתי כבר, כי כבר אני אובדת באבדן מולדתי.
שכֹלתי שכָלתי – ענינם אחד, ונשתנה הנקוד לתפארת הקריאה, שלא תהיינה שתי המלות שוות ממש, כמו אָנֶה ואָנָה {מלכים א ב׳:ל״ו}.
(טו) ואת בנימין – דברי רש״י אינם כאן בתכלית הדיוק כי פעל דבר בארמית משמש ג״כ בהנהגת הבהמות (וינהג את הצאן, ודבר ית ענא {אונקלוס שמות ג׳:א׳}, וכן למטה י״ח ולמדבר ית חמרנא) והנהגתם איננה בדברים ממש, אלא בקול ובמקל, ושרש דבר בארמי הונח על ההנהגה ולא על הדבור. (טז) וירא יוסף אתם את בנימין – כשראה אותו עשה עצמו כאילו (לרוב עסקיו עם אנשים אחרים שהיו שם לשבור אכל) לא ראה אותו, וכאילו שכח מה שצוה אותם להביא את אחיהם הקטון, ואח״כ כשהיו בביתו והיה מופנה מעסקיו נשא עיניו וראה את בנימין (למטה פסוק כ״ט) כאילו רק אז ראה אותו; וכל זה להעלים מהם כוונתו, שהיתה לעכב אצלו את בנימין.
וטבח טבח – היה משפטו וטְבַח, אך יש יוצאים מן הכלל, עיין דקדוקי סימן 386, ורש״י פירש שהוא מקור, אבל אם היה מקור היה לו לומר כי אתו יאכלו, לא כי אתי.
(יח) להתגולל עלינו – להתגלגל עלינו, לנפול עלינו כאילו הם דבר עגול המתגלגל והולך ומכה בכל גוף אשר ימצא בדרכו, וכן להתנפל עלינו, לנפול עלינו בתחבולה, כאדם העושה עצמו כאילו דבר אחר דחף אותו על חברו.
ואת חמורינו – אחר שהיו הם עצמם עבדים מה איכפת להם אם יקחו את חמוריהם? אך הכוונה לומר האדון הזה מעליל עלינו איזו עלילה להנאתו, כדי לקחת אותנו ואת חמורינו.
(כ) בי אדוני – מלת בי לשון קצרה, והוא בקשה מאדם שיטה אזנו לדברי המדבר ויסב מחשבתו אליו, כאילו יאמר ראה בי, שים בי (איוב כ״ג:ו׳) (Gussetius, Coccejus). וכן בי אדוני אני והאשה הזאת יושבות בבית אחד (מלכים א ג׳:י״ז), בי אדני חי נפשך אדני אני האשה הנצבת עמכה בזה (שמואל א א׳:כ״ו) אין ענינם בקשה ממש, אלא בקשת המדבר שיעיין השומע בו ובדבריו. ונשארה המלה הזאת בלשון יחיד גם כשהמדברים רבים, כמו שנשארה מלת אדני (עיין למעלה כ״ג:ו׳). וגעזעניוס אומר כי המלה נגזרת מן בעי כמו בָעוּ, וכמו שתרגם אנקלוס בבעו רבוני, שהוא כמו בבקשה; ונראה שכן היא או קרובה לזו דעת רש״י; והראשון נ״ל עיקר, אבל בייא בייא שהביא רש״י הוא פועל סורי, ענינו נִחֵם, ומי שהוא בצרה צועק נַחֵם נַחֵם, כאומר הושיעה הושיעה. (כב) לא ידענו מי שם כספנו באמתחותינו – כתב המעמר שהיה מקום המאמר הזה בפסוק הקודם, אבל דברו כך מפני שהיו נבהלים מאוד, ואין הדבר כן אבל סיימו במה שפתחו, כי זה היה עיקר דאגתם, כמו שאמרו {בראשית מ״ג:י״ח} על דבר הכסף השב באמתחותינו בתחלה אנחנו מובאים; לפיכך תחלה הגידו כי מצאו הכסף בפי אמתחותם ושהחזירוהו בידם וגם כסף אחר לקחו בידם לשבר אכל, ואח״כ סיימו באמרם כי נקיים הם מכל פשע, כי באמת לא ידעו מי שם כספם בשקיהם. (כג) אלהיכם ואלהי אביכם נתן לכם מטמן – תלמידי יהודה לוצאטו אומר כי הם הבינו שהמאמר הזה הוא זר מאד בפי איש מצרי שלא יהיה מכיר אותם ואת משפחתם, ורוצים היו לשאול מי הוא זה האיש אדוני הארץ, אולי היה זמן מה בארץ כנען והכיר את משפחתם, אבל שמרו מחסום לפיהם, כדי שלא ליתן מקום לומר שהם מרגלים. (כד) ויבא האיש את האנשים ביתה יוסף – כבר נכנסו (פסוק י״ז) אבל נתעכבו בפתח הבית (והוא פרוזדור, כמו פתח אהל מועד), ואחר שהשקיט לבבם בדבריו (כמו שהעיר רש״י) נכנסו אל הבית. וגם הבית נראה שהיה נחלק לחלק חיצון (ורש״י קורא לו פרוזדור) ובו רחצו רגליהם ונתנו מספוא לחמוריהם והכינו את המנחה, וחלק פנימי (ורש״י קוראו טרקלין) ושם הביאו את המנחה אל יוסף ושם אכלו עמו. (כז) וישאל להם לשלום – שאל לשלומם, כמו וישאלו איש לרעהו לשלום (שמות י״ח:ז׳) ושאלו לך לשלום (שמואל א י׳:ד׳) וכן רבים.
השלום אביכם – בלא למ״ד, כמו ואתה שלום וביתך שלום (שמואל א כ״ה:ו׳), והוא על דרך ואני תפלה (תהלים ק״ט:ד׳), כי חמודות אתה (דניאל ט׳:כ״ג), כי מְרי המה (יחזקאל ב׳:ז׳), שענינם איש תפלה, איש חמודות, אנשי מרי, ואין כאן חסרון למ״ד כדעת ראב״ע, גם אין שלום שם התאר כדעת רד״ק.
השלום אביכם וכו׳ – להיותו זקן לא יתכן שיהיה שלום לו ממש, ושלא יהיה סובל איזה חולי וחסרון בריאות, אבל אני שואל העודנו חי והם השיבוהו ע״פ שאלתו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי, ואין צורך לדיוק ידידי מוהר״ר איגל נ״י.
(כח) ויאמרו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי – השומרונים (וכן בתרגום אלכסנדרי) הוסיפו ויאמר ברוך האיש ההוא לאלהים, והיא תוספת כדי לעשות את יוסף מכבד את אביו, כי היה נראה להם שלא יתכן שיאמר לבנימין אלהים יחנך בני, ולא יוציא מפיו שום ברכה לאביו; וכל זה הבל, כי לא ברך את בנימין אלא מפני שראה אותו, אך יעקב לא היה שם, ולא היה מן הראוי לאיש אדני הארץ שיברך מי שלא ראה ולא ידע. (כט) יחנך – משפטו יְחָנְךָ, אלא שהוקלה המלה, כמו ונבלה שם שפתם {בראשית י״א:ז׳}, יזמו לעשות {בראשית י״א:ו׳}, וכמוהו חנון יחנוך לקול זעקך (ישעיהו ל׳:י״ט); ולענין חלוף הנקדות (יָחְנְך במקום יְחָנְך) עיין פראלעגאמעני, עמוד 125. (ל) נכמרו – בערו ונתחממו, כמו עורנו כתנור נכמרו (איכה ה׳ יו״ד) ודעת ראזנמילר (ולפניו התרגום האלכסנדרי) כי רחמים תחלת הוראתו מֵעַיִם, כענין רֶחֶם. (לב) לו לבדו ולהם לבדם – דרך כבוד, כי אין כבוד שר גדול שיאכלו על שלחנו אנשים נכרים ובני בלי שם. ולמצרים לבדם כי לא יוכלון המצרים וגו׳, וכן נראה דעת בעל הטעמים (נתיבות השלום והכורם).
כי לא יוכלון וגו׳ – גם עם היונים לא היו אוכלים, כעדות הירודוט, מפני חקים הרבים שהיו להם בעניני איסור והיתר באכילה; הן אמת כי אם היו למצרים הרבה איסורי אכילה, כאשר לנו, היה ראוי שיוכלו לאכול עם אנשי דת אחרת כשיהיה המאכל מתוקן על פי חקותיהם, כאשר גם אנחנו היום אין אנו נמנעים מלקרוא לביתנו איש נכרי ולאכול עמו על שלחננו. ורחוק הוא לומר שיוסף להיותו עברי לא היה שומר חקי האכילה הנוהגים אצל המצרים, באופן שהמאכל הנעשה בביתו היה בחזקת איסור למצרים; כי הנה ראינו משה אומר {שמות ח׳:כ״ב} הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, ואיך יתכן שאיש נבון וחכם כיוסף ישחט בביתו את תועבת מצרים, ובפרט כי אשתו היתה מצרית ובת איש כהן. לפיכך נ״ל ודאי כי האיש אשר על בית יוסף היה מכין כל מאכלי הבית מן המותר לפי המצרים וגם ביום ההוא לא שנה את המאכלים בעבור האנשים הקרואים אל שלחן יוסף, שהיו עברים, ולפי זה הקושיא שהקשיתי במקומה עומדת. ואולם רואה אנכי כי אין בידנו לשפוט על חקות המצרים הקדמונים, ואין ספק שהיתה האכילה עם העברים אסורה להם, אעפ״י שאין טעם האיסור מובן לנו.
(לג) ויתמהו האנשים איש אל רעהו – הביטו איש אל רעהו בפנים של תמהון, זה טעם מלת אל. (לד) וישכרו עמו – אצלו (רמבמ״ן) והתחכם יוסף להשתדל שישתו וישכרו כדי שלא ירגישו בענין הגביע. ברש״י כ״י במקום ומשאת יוסף כתוב ושל יוסף. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×