×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
דברים כ׳תנ״ך
א֣
אָ
(א)  כִּֽי⁠־תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל⁠־אֹיְבֶ֗ךָא וְֽרָאִ֜יתָ ס֤וּס וָרֶ֙כֶב֙ עַ֚ם רַ֣ב מִמְּךָ֔ לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם כִּֽי⁠־יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ הַמַּֽעַלְךָ֖ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (ב) וְהָיָ֕ה כְּקָֽרׇבְכֶ֖ם אֶל⁠־הַמִּלְחָמָ֑ה וְנִגַּ֥שׁ הַכֹּהֵ֖ן וְדִבֶּ֥ר אֶל⁠־הָעָֽם׃ (ג) וְאָמַ֤ר אֲלֵהֶם֙ שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל⁠־אֹיְבֵיכֶ֑ם אַל⁠־יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל⁠־תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל⁠־תַּחְפְּז֛וּ וְאַל⁠־תַּֽעַרְצ֖וּב מִפְּנֵיהֶֽם׃ (ד) כִּ֚י יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם הַהֹלֵ֖ךְ עִמָּכֶ֑ם לְהִלָּחֵ֥ם לָכֶ֛ם עִם⁠־אֹיְבֵיכֶ֖ם לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶתְכֶֽם׃ (ה) וְדִבְּר֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים֮ אֶל⁠־הָעָ֣ם לֵאמֹר֒ מִֽי⁠־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֤ה בַֽיִת⁠־חָדָשׁ֙ וְלֹ֣א חֲנָכ֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן⁠־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יַחְנְכֶֽנּוּ׃ (ו) וּמִֽי⁠־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר⁠־נָטַ֥עג כֶּ֙רֶם֙ וְלֹ֣א חִלְּל֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן⁠־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יְחַלְּלֶֽנּוּ׃ (ז) וּמִֽי⁠־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר⁠־אֵרַ֤שׂ אִשָּׁה֙ וְלֹ֣א לְקָחָ֔הּ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן⁠־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יִקָּחֶֽנָּה׃ (ח) וְיָסְפ֣וּ הַשֹּׁטְרִים֮ לְדַבֵּ֣ר אֶל⁠־הָעָם֒ וְאָמְר֗וּ מִי⁠־הָאִ֤ישׁ הַיָּרֵא֙ וְרַ֣ךְ הַלֵּבָ֔ב יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ וְלֹ֥א יִמַּ֛ס אֶת⁠־לְבַ֥ב אֶחָ֖יו כִּלְבָבֽוֹ׃ (ט) וְהָיָ֛ה כְּכַלֹּ֥ת הַשֹּׁטְרִ֖ים לְדַבֵּ֣ר אֶל⁠־הָעָ֑ם וּפָ֥קְד֛וּד שָׂרֵ֥י צְבָא֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם׃ (י) {שביעי} כִּֽי⁠־תִקְרַ֣ב אֶל⁠־עִ֔יר לְהִלָּחֵ֖ם עָלֶ֑יהָ וְקָרָ֥אתָ אֵלֶ֖יהָ לְשָׁלֽוֹם׃ (יא) וְהָיָה֙ אִם⁠־שָׁל֣וֹם תַּֽעַנְךָ֔ וּפָתְחָ֖ה לָ֑ךְ וְהָיָ֞ה כׇּל⁠־הָעָ֣ם הַנִּמְצָא⁠־בָ֗הּ יִהְי֥וּ לְךָ֛ לָמַ֖ס וַעֲבָדֽוּךָ׃ (יב) וְאִם⁠־לֹ֤א תַשְׁלִים֙ עִמָּ֔ךְ וְעָשְׂתָ֥ה עִמְּךָ֖ מִלְחָמָ֑ה וְצַרְתָּ֖ עָלֶֽיהָה׃ (יג) וּנְתָנָ֛הּ יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וְהִכִּיתָ֥ אֶת⁠־כׇּל⁠־זְכוּרָ֖הּ לְפִי⁠־חָֽרֶב׃ (יד) רַ֣ק הַ֠נָּשִׁ֠ים וְהַטַּ֨ף וְהַבְּהֵמָ֜ה וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בָעִ֛יר כׇּל⁠־שְׁלָלָ֖הּ תָּבֹ֣ז לָ֑ךְ וְאָֽכַלְתָּ֙ אֶת⁠־שְׁלַ֣ל אֹיְבֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛ן יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָֽךְ׃ (טו) כֵּ֤ן תַּעֲשֶׂה֙ לְכׇל⁠־הֶ֣עָרִ֔ים הָרְחֹקֹ֥ת מִמְּךָ֖ מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֛ר לֹא⁠־מֵעָרֵ֥י הַגּֽוֹיִם⁠־הָאֵ֖לֶּה הֵֽנָּה׃ (טז) רַ֗ק מֵעָרֵ֤י הָֽעַמִּים֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה לֹ֥א תְחַיֶּ֖ה כׇּל⁠־נְשָׁמָֽה׃ (יז) כִּֽי⁠־הַחֲרֵ֣ם תַּחֲרִימֵ֗ם הַחִתִּ֤י וְהָאֱמֹרִי֙ הַכְּנַעֲנִ֣י וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ (יח) לְמַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא⁠־יְלַמְּד֤וּ אֶתְכֶם֙ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹל֙ תּֽוֹעֲבֹתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ לֵאלֹֽהֵיהֶ֑םו וַחֲטָאתֶ֖ם לַיהֹוָ֥הי⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (יט)  כִּֽי⁠־תָצ֣וּר אֶל⁠־עִיר֩ יָמִ֨ים רַבִּ֜ים לְֽהִלָּחֵ֧ם עָלֶ֣יהָ לְתׇפְשָׂ֗הּ לֹֽא⁠־תַשְׁחִ֤ית אֶת⁠־עֵצָהּ֙ לִנְדֹּ֤חַ עָלָיו֙ גַּרְזֶ֔ן כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ תֹאכֵ֔ל וְאֹת֖וֹ לֹ֣א תִכְרֹ֑ת כִּ֤י הָֽאָדָם֙ז עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה לָבֹ֥א מִפָּנֶ֖יךָ בַּמָּצֽוֹר׃ (כ) רַ֞ק עֵ֣ץ אֲשֶׁר⁠־תֵּדַ֗ע כִּֽי⁠־לֹא⁠־עֵ֤ץח מַאֲכָל֙ ה֔וּא אֹת֥וֹ תַשְׁחִ֖ית וְכָרָ֑תָּ וּבָנִ֣יתָ מָצ֗וֹר עַל⁠־הָעִיר֙ אֲשֶׁר⁠־הִ֨וא עֹשָׂ֧ה עִמְּךָ֛ מִלְחָמָ֖ה עַ֥ד רִדְתָּֽהּ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א אֹיְבֶ֗ךָ =ל1,ש,ש1,ק3[תיקון מ״איביך״],ו,ל3,ל9 ומסורות-א,ל וטברניות ומ״ש (כתיב חסר יו״ד)
• ל!=אֹיְבֶ֗יךָ (כתיב מלא יו״ד)
ב וְאַל⁠־תַּֽעַרְצ֖וּ ל=וְאַל⁠־תַּֽעַרְצ֖וּ בגעיה ימנית
ג אֲשֶׁר⁠־נָטַ֥ע =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 (״אשר״ מוקפת)
• דפוסים וקורן=<אֲשֶׁ֨ר נָטַ֥ע> (״אשר״ בטעם קדמא)
ד וּפָ֥קְד֛וּ =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 ושיטת-א (מרכא בטעם תביר)
• דפוסים וקורן=וּפָֽקְד֛וּ (געיה ותביר)
ה עָלֶֽיהָ =ל?,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל?!=עָלֶֽיהָּ (נקודת מפיק באות ה״א?)
ו לֵאלֹֽהֵיהֶ֑ם =ש,ו (געיה באות למ״ד השנייה); וראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח.
• ל=לֵֽאלֹהֵיהֶ֑ם (געיה באות למ״ד הראשונה)
• ל1,ש1,ק3,ל9=לֵאלֹהֵיהֶ֑ם (אין געיה)
ז הָֽאָדָם֙ ל=הָֽאָדָם֙ בגעיה ימנית
ח כִּֽי⁠־לֹא⁠־עֵ֤ץ =ל,ש,ש1,ק3,ו,ל9 (״כי״ מוקפת)
• דפוסים וקורן=<כִּ֣י לֹא⁠־עֵ֤ץ> (״כי״ בטעם מונח)
E/ע
הערותNotes
(א) הפרק הקודם הסתיים בהלכות עדות, שהם היסוד לכל סדר בתי הדין, ובכך נשלמו ההלכות הנוגעות לניהולה הפנימי של המדינה. לאלה מתווספות עתה הלכות שונות הנוגעות לפעולות החיצוניות של המדינה. פסוקים א–ט עוסקים בגיוס הצבא במקרה של מלחמה, והאופן שבו תיערך האומה עם כלי זֵינה לקראת המלחמה. ולאחר מכן, פסוקים י–כ דנים בהתנהלות בעת המלחמה עצמה. כי תצא למלחמה על איבך – חז״ל (סוטה מד:) מבדילים בין ״מלחמת מצווה״ ל״מלחמת רשות״. מלחמת מצווה נערכת על פי ציווי מפורש של ה׳ על כיבוש הארץ. כך גם מלחמה על מנת להדוף התקפה של האויב היא מלחמת מצווה (רמב״ם הלכות מלכים ה, א; עיין ירושלמי סוטה פרק ח בסופו, ומראה הפנים שם). כל שאר המלחמות הינן מלחמות רשות. אפילו מלחמה שהיא ״למעוטי נכרים דלא ליתי עלייהו״ – לא להדיפת התקפה ממשית, אלא להחליש את האויב כדי למנוע אותו מלהתקיף – נחשבת למלחמת רשות. מותר לצאת למלחמת הרשות רק על פי הכרעת בית דין הגדול של שבעים ואחד ובהסכמתו: ״ומוציא (המלך) למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד״ (סנהדרין כ:), ״ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד״ (שם ב.). ההלכות האמורות בפסוקים ה–ח נוהגות רק במלחמת הרשות (עיין סוטה מד:). ושמא נרמז דבר זה כבר בתיבות הפתיחה: ״כי תצא למלחמה על איבך״. זוהי מלחמת התקפה ולא מלחמת הגנה להדיפת פלישת אויב לארצך. מבקשים את האויב מחוץ לגבולות הארץ, בניגוד ל״וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם״ (במדבר י, ט; עיין פירוש שם). דבר זה, שהכתוב אינו מתייחס כאן למלחמת כיבוש הארץ, מוכח כבר מפסוקים ה–ז, המדברים על אנשים שיש להם כבר בתים ושדות. וראית סוס ורכב עם רב ממך וגו׳ – אל תחשוב שהניצחון תלוי במספר הגדול ביותר האפשרי של לוחמים, ושמשום כך עליך לגייס כמה שיותר אנשים אוחזי נשק. למעשה, לפי פסוקים ה–ז, סוגים מסוימים של אנשים בריאים וחסונים פטורים מן הצבא. (ב) והיה כקרבכם וגו׳ – לפי הגמרא בסוטה (מב.–:) היו פונים אל העם בשני זמנים שונים. הקריאה לשוב (פסוקים ה–ח) נאמרה בשעת חציית גבול הארץ, ואילו העידוד לאומץ לב ללא מורא (פסוקים ג–ד) נאמר לפני תחילת הקרב: ״פעמַיִם מדבר עמם, אחת בסְפַר ואחת במלחמה; בספר מה הוא אומר? שמעו דברי מערכי המלחמה וחזרו, במלחמה מה הוא אומר? ׳אל ירך לבבכם׳⁠ ⁠״. לפי זה, הפנייה שבפסוקים ג–ד באה לאחר הקריאות שבפסוקים ה–ח, אלא שהכתוב הקדים אותה מפני שהיא תוצאה ישירה של ״לא תירא מהם״ שלפניה. כאשר מנהיגי המדינה היהודית סבורים שיש צורך לצאת למלחמה, עליהם להשליך יהבם על ה׳ ולא על גודל הצבא, וברוח זו הם צריכים לפנות אל הלוחמים בשעת הקרב. הכהן, עבד תורת ה׳, הוא שיעורר רוח זו בלב אנשי הצבא, שכן ניתן לזכות בניצחון רק על ידי שנשארים נאמנים לרוח התורה. שיטה אחרת נקוטה בידי הרמב״ם (עיין הלכות מלכים ז, ב ולחם משנה שם). ונגש הכהן – ממנים כהן כדי למלא תפקיד זה והוא מתקדש על ידי משיחה; לכן הוא קרוי ״משוח מלחמה״. לפי הגמרא בהוריות (יב:) לכהן זה יש מעמד של כהן גדול בחיי העם. חמישה דברים מייחדים את הכהן הגדול בחיי העם (ויקרא כא, י–יד): ״לא פורע, ולא פורם, ואין מטמא לקרוביו, ומוזהר על הבתולה, ואסור באלמנה״ (עיין פירוש שם), וכל החמישה נוהגים גם במשוח מלחמה. מעמדו במקדש לא הוכרע בוודאות במסכת יומא (עג.). הרמב״ם (הלכות כלי המקדש ד, כא) פוסק לפי השיטה שהוא משמש במקדש ככהן הדיוט בארבעה בגדים של כהן הדיוט. אבל במלחמה, כאשר הוא משמש כמשוח מלחמה, הוא לובש כנראה את שמונת הבגדים של הכהן הגדול (יומא עג.): ״בגדים שכהן גדול משמש בהן משוח מלחמה נשאל בהן״ (עיין רש״י שם). עבד מקדש התורה, הוא המייצג את החזון המוסרי הנעלה ביותר של האומה, המלווה את האומה לקרב ומשמיע את הדברים המבטיחים לה את הניצחון. בעת מלחמה צריך לשאוב את הביטחון בניצחון לא מיעילות צבאית ומיֵדע של אומנות המלחמה, אלא מן התורה, אשר מלאכת השלום מוקדשת אליה, והמאבקים המוסריים הפנימיים של חיי הפרט והכלל משיגים למענה את ניצחונות השלום. כל תכלית המלחמה היא להבטיח את הבסיס לקיום בפועל של שלטון התורה. כעַם תורת ה׳, יוצאת האומה אל המלחמה, והקריאה להילחם נאמרת על ידי כהן העובד במקדש התורה. כהן זה עטוי בצבעי ובבגדי השלמות המוסרית, וככהן גדול הוא מהווה לעין כל, הן במלחמה והן בשלום, דוגמא למופת לעמו, על ידי שמירתו את איסורי הטומאה והכהונה, המייצגים את החזון המוסרי של חיי הפרט והמשפחה. ({לשון המחבר:} והנה הרמב״ם השמיט הלכה זו דמשוח מלחמה אינו מטמא לקרובים ואינו פורע ואינו פורם, ולא הביאה לא בהל׳ כלי מקדש ולא בהל׳ אבל, ולא הביא אלא שהוא מוזהר על הבתולה ואסור באלמנה ככהן גדול בהל׳ איסורי ביאה פי״ז ה״א. וכבר תמה על זה משנה למלך פ״ה מהל׳ כלי מקדש הל׳ ו׳ והניחו בצ״ע. והנה מנזיר מז ע״ב משמע קצת דאין במשוח מלחמה מעלה דאינו מטמא לקרובים ככהן גדול .דאיבעיא להו התם, משוח מלחמה וסגן הי מינייהו עדיף. משוח מלחמה עדיף דחזי למלחמה או דלמא סגן עדיף דחזי לעבודה [ע״ש תוס׳]. ופשיט, ת״ש דתניא אין בין משוח מלחמה לסגן אלא שאם היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה יטמא משוח מלחמה ואל יטמא הסגן ע״כ. ואם משוח מלחמה אין מטמא לקרובים ככהן גדול, תמוה׳ ההלכה שיטמא משוח, שהוא בענין טומאת מת ככהן גדול, ואל יטמא הסגן, שאינו אלא ככהן הדיוט לענין טומאה. ויותר תמוה הצעת האיבעיא דשבקא מעלת טומאה שהיא מאותו ענין דאיירי ביה ומביאה מעלת מלחמה. והכי הוי ליה למימר, משוח מלחמה עדיף דאינו מטמא לקרובים או דלמא וכו׳. וגם היה לו להש״ס שם להורות דין כהן גדול, או לפחות דין משוח שעבר, ומשוח מלחמה, הי מינייהו עדיף לענין מת מצוה [ובמסכת שמחות ד׳ ל״ב איתא]. מסוגיא זו היה נלע״ד קצת ראיה להרמב״ם, מ״מ אין בכל זה כדאי לדחות ש״ס מפורש בהוריות יב ע״ב וביומא עג ע״א בלי חולק, וצ״ע. ופלא הוא, שגם נזיר מז ע״ב ד״ה ת״ש השמיטו תוס׳ הא דאין מטמא לקרובים מחמשה הדברים ששוה משוח מלחמה לכהן גדול, ע״ש וצ״ע.) (ג) ואמר אלהם – ״ודבר אל העם״, ״ואמר אלהם״: הכהן משוח המלחמה אומר את הדברים בלשון הקודש, כפי שהם כתובים בתורה (עיין סוטה לב.; מב.). הוא אינו מביע את מחשבותיו והבטחותיו שלו; אלא הוא מוסר את הבטחות ה׳ כפי שנקבעו בתורתו לנצח נצחים. כך גם ברכת כהנים נאמרת על ידי הכהנים בלשון הקודש בדיוק כמו שהיא כתובה בתורה. משוח המלחמה אומר את הדברים, וכהן אחר חוזר עליהם ומבארם לעם: ״כהן מדבר כהן משמיע״ (שם מג.). משום כך כפי הנראה נאמר כאן ״ודבר אל העם״ וכן ״ואמר אלהם״. שמע ישראל – אלה הן גם המילים שבהם כל יהודי מעורר עצמו מחדש בכל יום, ערב ובוקר, להכניע עצמו לפני האל האחד והיחיד, על כל התוצאות הנובעות מכך. הרי זו אותה המחשבה, אותה הכרזת הכנעה, שמבטלת בשעת הקרב את החשיבות של כל גדלות וכוח אחרים. ההכרה שהוא עושה את רצון ה׳, ולכן יכול להיות בטוח בעזרתו, תחזק את הגבורה ואומץ הלב, מנוחת הנפש והכוח, אפילו בלב האנושי הרך ביותר (עיין שם מב.). ארבע האזהרות האמורות כאן – ״אל ירך לבבכם״ וגו׳ – מבוארות במסכת סוטה (שם): הן מזהירות את לוחמינו שלא יושפעו משאון הקרב והמהומה שבהם חיילי האויב מנסים להפחידם ולהומם. אלא עליהם לכוון לבם לשמים וכך ישמרו על מנוחת נפשם ועל יישוב דעתם אל מול המולת הקרב. ואל תחפזו – בעוד ש״חפץ״ מורה על שאיפה והשתדלות מכוונת לעבר תכלית מסוימת, הרי ש״חפז״ מציין תמיד התרוצצות חסרת דעת. (ה-ז) ודברו השטרים – כפי שכבר אמרנו בפסוק ב, הקריאה הזאת נעשית בסְפַר, מיד לפני שעוברים את גבול הארץ. גם היא נעשית על ידי משוח המלחמה, והשוטרים מבארים אותה לעם: ״כהן מדבר ושוטר משמיע״ (סוטה מג.). בכך מתאפיינת קריאה זו כנובעת מפנימיותה העמוקה ביותר של התורה, אשר הכהן מייצג את מִקדשה, אך יחד עם זה היא קריאה שקיומה המעשי מופקד בידי שוטרי הצבא. שכן כל הרוצה לשוב מחמת הסיבות הנקובות בפסוקים ה–ז חייב להוכיח שהתנאים שנקבעו שם מתקיימים אצלו: ״כולהן צריכין להביא ראיה לדבריהן״ (ירושלמי סוטה ח, ט). מי שבנה בית חדש ועדיין לא חנכו, נטע כרם וטרם הביא אותו לשלב שיוכל ליהנות ממנו, אירס אישה ועדיין לא לקח אותה אל ביתו להיות אשתו, יוצא עם הצבא עד גבול הארץ, ומשם שב לביתו; אך גם בעודו בבית, הוא חייב לסייע למאמץ המלחמתי, לספק מים ומזון, לתקן את הדרכים, וכן הלאה. אולם מי שכבר חנך בית חדש, חילל כרם או נשא אישה, הריהו פטור מכל החובות למשך שנה תמימה (עיין להלן כד, ה ופירוש שם). הוא איננו יוצא עם הצבא כלל ולא צריך לסייע למאמץ המלחמתי (סוטה מג.). התורה מדגישה, בשעת המלחמה, את חשיבותם העליונה של תפקידי החיים של עת השלום; וכשהיא מפרשת את הטעם לחזרה הביתה, היא איננה אומרת פן יישאר הבית בלתי מיושב, השדה בלתי מעובדת והאישה אלמנה, אלא ״פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו, יחללנו, יקחנה״. הדבר מראה שדאגתה של התורה היא, שכל אדם ימלא תפקידים אלה של עת שלום. לפיכך מי שעומד למלא אחד מן התפקידים האלה בתנאים מסוימים שהם חדשים אצלו, פטור מחובת הצבא. חנכו – עיין פירוש, בראשית יד, יד. לשון זו מתייחסת כאן לשימוש הראשון שעושים בבית רגיל, שעל ידו זוכה הפעילות האנושית שבבית להעלאה והתקדשות של ייעוד מוסרי. חללו – עיין פירוש, ויקרא יט, כד. פירות השנה הרביעית או דמי פדיונם נאכלים במקום המרכזי, במקדש התורה; ומכוח אכילה זו עובר הכרם לאחר מכן לשימוש חולין, ובכך מקבל את חותם המתנה מאת ה׳, המשמשת למטרות מוסריות קדושות לה׳. ארש – עיין פירוש, שמות כב, טו–טז. ״אירוסין״ הוא מעשה הקניין הפועל את השינוי במעמדה האישי של האישה: ״קידושין״; אך גם לאחר קידושין, האישה עדיין אינה שייכת לביתו של האיש. המעבר אל בית הבעל נעשה על ידי מעשה הנישואין, ועל מעשה זה נאמר כאן ״לקחה״ (עיין פירוש להלן כד, א). (ח) ויספו וגו׳ – קריאה זו נעשית לצורך מטרות המלחמה בלבד. לפיכך היא נאמרת ומתבארת אך ורק על ידי שוטרי הצבא, ולכהנים אין חלק בה: ״שוטר מדבר ושוטר משמיע״ (סוטה מג.). קריאה זו מופנית אל כל אלה שאין להם את אומץ הלב הגופני ואת כוח העמידה הנדרשים כדי ״לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה״ (שם מד.), היינו, לעמוד איתן ולשמור על מקומם בשורה בהלם התנפלות האויב, ולהביט ללא מורא בחרבות שלופות. כל אלה נדרשים לשוב לביתם, כדי שלא להדביק את האחרים בחולשתם ולהביא עליהם את הרעה. דעה אחרת, שלא נתקבלה להלכה, אומרת (שם מג.–:) ש״הירא ורך הלבב״ הוא לא מי שאין לו אומץ לב גופני, אלא ״המתיירא מן העבירות שבידו״. לפי דעה זו, התורה נתנה רשות לשוב מסיבות ביתיות (פסוקים ה–ז) כדי לתת אמתלה ביד החוטאים ובכך להגן עליהם מהבושה. כפי שכבר אמרנו, דעה זו לא נתקבלה להלכה, וגם איננה מסכימה עם הדין שהבאנו לעיל מהירושלמי, שלפיו כל השבים מסיבות ביתיות צריכים להוכיח שתנאים אלה נתקיימו במקרה שלהם. אולם המאירי (בית הבחירה, סוטה שם) מקבל להלכה דעה זו של ר׳ יוסי הגלילי ומגביל אותה ל״עבירות של תורה שהן ידועות לכל״. (י-יד) כי תקרב וגו׳ – ההלכות הקודמות עוסקות בהיערכות הצבא לקרב בשדה הפתוח. עתה באות הלכות הנוגעות לסדר המעשים שיש לנקוט כאשר מטילים מצור על עיר האויב. חובה תחילה להציע לה שלום, ואם העיר נכנעת מעצמה, אסור לפגוע, אפילו במשהו, בשום אדם ובשום רכוש שבתוכה. יושביה צריכים רק לקבל על עצמם מס ועבדות: ״יהיו לך למס ועבדוך״. לפי הדעה שהובאה בספרי ובירושלמי, ושנתקבלה גם על ידי הרמב״ם (הלכות מלכים ו, א) והרמב״ן (כאן), היה עליהם לקרוא לשלום בכל המקרים, אפילו בעת כיבוש הארץ. הם קראו לשלום אפילו לשבעת העממים, כך שיתאפשר להם להישאר בארץ ולקבל על עצמם מס ועבדות, אך רק בתנאי שימשכו את ידם מעבודה זרה וישובו לחוקים האנושיים הכלל⁠־עולמיים של המוסר והצדק, שבע מצוות בני נח. ההחרמה הנזכרת בפסוקים טז–יז הייתה מחויבת רק אם יסרבו לקבל את תנאי השלום האלה, ויבקשו להמשיך לחיות בארץ תוך היאחזות בדרכי עבודת האלילים שלהם. כך נאמר בירושלמי (שביעית ו, א): ״שלוש פרסטיגיות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ. מי שהוא רוצה להפנות יפנה, להשלים ישלים, לעשות מלחמה יעשה. גרגשי פינה והאמין לו להקב״ה והלך לו לאפריקי וכו׳, גבעונים השלימו וכו׳, שלשים ואחד מלך עשו מלחמה ונפלו״. לפיכך נאמר גם ביהושע (יא, יט): ״לֹא⁠־הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל⁠־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן״ וגו׳. ועולה מכאן באופן ברור שקראו לשלום לכולם. אף על פי כן הגבעונים סברו שהם צריכים להזדקק למרמה. המפרשים מבארים שעל כרחנו לומר שהגבעונים לא האמינו להצעות השלום של יהושע, או שחפצו ביחסים טובים יותר מתנאים אלה, וביקשו כריתת ברית, כפי שאמרו בהצעתם: ״כרתו לנו ברית״ (שם ט, ו), דבר שנאסר על ישראל במפורש (עיין שמות לד, טו). עוד נאמר (פסוקים יב–יד), שאם כובשים את העיר במלחמה, הורגים רק את הגברים המסוגלים לשאת כלי זין; אך אין לפגוע בנשים ובטף, ואין להשמיד את הרכוש שנופל שלל – בין בקר וצאן, בין רכוש אחר. (טו) כן תעשה – תיבת ״כן״, וההגבלה המוצגת בה, מתייחסות רק לציווי לחוס על החיים שבפסוק יד; יש לנהוג כך רק בערים הנכבשות מחוץ לארץ ישראל. לעומת זאת, הקריאה לשלום שנצטוותה בפסוקים י–יא הייתה חובה גם לגבי העמים שבארץ ישראל, כפי שכבר ציינו לעיל. הרחקת ממך מאד – תיבת ״מאד״ טעונה ביאור. אולי היא מציינת שמדובר כאן רק על היושבים במרחק, אך לא על היושבים סמוך לגבולות הארץ. (טז) רק מערי העמים – בפסוק הקודם נזכרו הערים בהקשר לעמים שמחוץ לארץ ישראל, שיחסם לישראל מוגבל ליחסים בין⁠־לאומיים; לפיכך שם הם קרויים ״גוים״, גופים הסגורים כלפי חוץ. אולם כאן מתייחסים אל עמי ארץ ישראל על פי שחיתותם המוסרית החברתית הפנימית; לפיכך כאן הם קרויים ״עמים״ (השווה פירוש, בראשית ו, יז). (יח) למען אשר לא ילמדו אתכם – ״הא למדת שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן״. ההשמדה הייתה חובה רק אם השחתתם האלילית הייתה משמשת דוגמא מושכת ומפתה בארץ, אך היא לא הייתה חובה אם היו מוכנים לחזור לחובת המוסריות האנושית הכלל⁠־עולמית (ספרי; סוטה לה:; עיין פירוש, לעיל פסוקים י–יד). (יט) כי תצור וגו׳ לתפשה – ״לתפשה ולא לשבותה״ (ספרי). מטרתך צריכה להיות אך ורק להכניע את העיר, ולא לעשות את יושביה עבדים כשבויי מלחמה. או, לגירסה אחרת: ״לשביתה״; תכליתך לא תהיה להשביתה ולהורסה. לא תשחית וגו׳ – אל תכרות את העצים בסביבות העיר על מנת להשחית אותם; או ליתר דיוק: אל תשחיתם רק כדי לכרות אותם, כך שכל תכלית מעשיך היא ״הנפת הגרזן״, השחתה. אתה רשאי לאכול מפריים; יתר על כן, חובה עליך לשמור אותם כמקור מזון: ״⁠ ⁠׳ממנו תאכל׳ – מצות עשה, ׳ואתו לא תכרת׳ – זו מצות לא תעשה״ (ספרי). הכורת עץ פרי ללא צורך עובר בעשה ובלא תעשה. כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור – עץ השדה הוא האדם, שכן יבול האדמה הוא התנאי לקיום האדם, ״שחייו של אדם אינו אלא מן האילן״ (ספרי; ״עץ השדה״ הוא הנושא). האבן עזרא הטיב להשוות זאת לביטוי הדומה ״כי נפש הוא חבל״ (להלן כד, ו), שם אבני הריחיים נקראות בפשטות ״נפש״ משום שקיום הנפש תלוי בהן. נראה אפוא שזוהי משמעות פסוקנו: אל תכרתו את עצי הפרי של העיר הנצורה, משום שעצי הפרי מהווים את קיומו של האדם ולכן הם נכללים במצור; הווי אומר, שהם חלק בלתי נפרד ממה שאתה מנסה להשיג על ידי המצור. כדרך שאסור לך לצור על העיר על מנת להשחיתה, כך אסור לך להשחית את עצי העיר. הם חלק מן העיר הנצורה. (כ) רק עץ אשר תדע – אילו נאמר ״רק עץ אשר איננו עץ מאכל״, הפירוש היה: רק עץ שמינו איננו נושא פרי כלל ועיקר. אולם נאמר: ״אשר תדע״ וגו׳; ההכרעה שהעץ איננו עץ מאכל מבוססת על הידע המיוחד שלך על עץ מסוים זה. לפי המין שלו הוא עץ פרי; ואף על פי כן הוא כבר איננו ״עץ מאכל״, לא ניתן למנותו עם עצים הנותנים פרי למאכל. הוא זקן כל כך עד שכבר אינו נושא פירות, או שהוא נותן כמות כה קטנה עד שלפרי אין כל חשיבות. לפיכך אומרים חז״ל (בבא קמא צא:) שאסור לכרות עץ תמרים שעדיין נותן קב תמרים בשנה: ״דקלא דטען קבא אסור למקצציה״. על עצי הזית, שפירותיהם חשובים יותר, הם אומרים: ״כמה יהא בזית ולא יקצצו רובע [הקב]״ (עיין כסף משנה, רמב״ם הלכות מלכים ו, ט). הם מוסיפים שם שאם ערך העץ עולה על ערך הפירות, כגון למטרות בנייה, מותר לכרות את העץ לשם מטרה יקרה יותר זו: ״ואם היה מעולה בדמים מותר״. כפי שמבאר הרמב״ם (שם ו, ח): ״לא אסרה תורה אלא דרך השחתה״. חז״ל אומרים שם עוד שיש חובה ״להקדים סרק למאכל״: אם עץ סרק יכול לשמש לאותה מטרה, הרי שיש לחוס אפילו על עץ שנותן פירות מועטים. האיסור על השחתת אילנות שלא לצורך בשעת מצור, נאמר רק כדוגמא. איסור ״בל תשחית״ אוסר כל השחתת חפץ שלא לצורך. נמצא ש״לא תשחית״ שבפסוקנו הוא אזהרה כללית לאדם, שלא לעשות שימוש לרעה במעמד שניתן לו בעולם, על ידי השחתת דברים מתוך מצב רוח, התקף תאווה, או אפילו רק חוסר מחשבה. כאשר ה׳ העמיד את עולמו לרגלי האדם, וציווה עליו לכבוש את העולם ולמשול בו, הוא עשה זאת רק כדי שהאדם ישתמש בכוחו בחכמה (עיין סמ״ג, לא תעשה רכט). לפי זה נראה לנו שזהו סדר המשפטים כאן: ״לא תשחית את עצה״ הוא האיסור הכללי על השחתת עץ, אפילו עץ סרק, כאשר המטרה אינה אלא להשחית: ״לנדח עליו גרזן״. ״כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת״ הוא החובה לשמור עצי פרי והאיסור לכורתם. ״רק עץ אשר תדע וגו׳ אתו תשחית וכרת ובנית״ מתיר כריתת עצים זקנים שבקושי נותנים פירות, ואין צריך לומר שמותר לכרות עצי סרק למטרות בנייה. אולם לדעת הרמב״ם (הלכות מלכים ו, י), הרחבת איסור ״לא תשחית״ לדברים אחרים היא רק דרבנן.מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144