בכתב היד חסרה מלה זו.
בנוסחנו: מלך מלכים. אבל בארמית מקראית קיים הביטוי המיודע המקביל ״מלך מלכיא״ (
דניאל ב׳:ל״ז,
עזרא ז׳:י״ב). ייתכן שתוספת הה״א כאן היא על סמך הפסוק ״א-להי הא-להים ואדני האדנים״ לאור הביטוי הבא בהמשך, וכן על סמך הכינוי המקובל לה׳ (לפחות מאז המשנה) ״מלך מלכי המלכים״.
בכתב היד נוסף כאן: המלכים ואדוני האדונים. שתי המלים האחרונות סומנו למחיקה.
בכתב היד: היה צ״ל.
בכתב היד: אלא כ״פ.
נוסח המסורה: שלשלמה.
בכתב-היד: בספר שופטים בהריגת גת. המעתיק כאן קיצר בטעות את השם גלית על-סמך מקומו (או שקיצר את הביטוי ״גלית מגת״ בדילוג הדומות). לגבי שם הספר, ייתכן שבפני המעתיק עמדו ראשי-התיבות ״בס״ש״.
בכתב היד: כי אל מענה. השי״ן של ״שמענה״ הועתקה בטעות כמילה נפרדת, ״אל״. מחיקת חלקה הימנית של האות ש׳ משאירה צורה הדומה לא׳, ואם מאריכים אותה, היא דומה לליגטורה א-ל.
מלה זו אינה מופיעה בנוסחנו.
בכתב היד: האהובים. תיקנתי לפי ההקשר.
בגירסת התרגום במהדורת שפרבר, במקראות גדולות הכתר ובתרגום אלכסנדר: והוה.
בגירסת התרגום במהדורת שפרבר ובמקראות גדולות הכתר: עמן.
בגירסת התרגום במהדורת שפרבר ובמקראות גדולות הכתר: מן סגיאות... מן שבעין.
לפי ההשוואה לרשב״ם
(שמות ט״ו:ט׳) צריך לומר אולי: דריכת. אולם כיוון שאחת המשמעויות העיקריות של ״דרס״ בעברית (גם בלשון חכמים וגם בלשון ימי הביניים) היא ״דרך״ במובן
to step (ראו מילון בן יהודה, ערך ״דרס״), ניתן לשער שפרשננו השתמש כאן במלה ״דריסת״ גם במשמעות דריכת קשת, ואין כאן טעות העתקה.
הפסוק המלא בנוסח המסורה: שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל־שְׁמָרָיו וְלֹא־הוּרַק מִכְּלִי אֶל־כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל־כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר.
ראו תרגום על אתר: ״לקל ניסך וגבורתך דעבדת לעמך בית ישראל זעו כל עממיא דשמעו ית שמע גבורתך ואתותך טביא״. נראה שפרשננו מקשר לפסוק בשמות בעקבות תרגום אונקלוס שם: ״שמעו עממיא וזעו״.
כיוון שמכאן ואילך בפסוק סוטה פרשננו מהתרגום, נראה שהמלה ״מדרש״ כאן מוסבת על מה שבא אחריה.
לא מצאתי מקור למדרש זה. הרעיון של ״נזכירה״ כמכוון למפגש דומה ל״פנים אל פנים״ בין ישראל לה׳ מופיע בקשר לפסוקנו באליהו רבה ז׳, אבל הוא מוסב על ״הביאני המלך חדריו״. הרעיון של ״יין״ בפסוקנו כמכוון לשבעים האומות מופיע בשכל טוב ויקרא א׳ (בסוף מהד׳ בובר לשכל טוב שמות). אולם לא מצאתי את חיבור שני הרעיונות הללו במדרש אחד, כפי שעמד כנראה לפני פרשננו.
בנוסחנו: נֹטֵרָה אֶת־הַכְּרָמִים.
בכתב היד נראה: באומות העגל, בסוף שורה. התייחסתי למלה ״העגל״ כמשלים שורה בלבד, ואז נראה עדיף לקרוא את המלה הקודמת ״כאומות״.
בכתב היד נוסף כאן: אם. נראה שהסופר התכוון לכתוב ״אנו״ וטעה, אך שכח להוסיף סימן למחיקה.
דרשה זו מופיעה אמנם כבר בבבלי
(סנהדרין ס״ג.), אבל לשונו של פרשננו קרובה הרבה יותר לזו של ר׳ טוביה בן אליעזר בפירושו
לקח טוב. עם זאת, ההיכרות המעטה שהיתה כנראה לפרשני צרפת עם
לקח טוב (ראו יהונתן יעקבס, ״לבירור היקף היכרותו של רשב״ם עם מדרש לקח טוב״, בתוך: א׳ ריינר ואחרים [עורכים],
תא שמע: מחקרים במדעי היהדות לזכרו של ישראל מ׳ תא-שמע, אלון שבות תשע״ב, כרך ב, עמ׳ 475־499) מעלה את האפשרות, שפרשננו מצטט ממקור אחר.
לשון התרגום: ״ולא נטרית ית פקודיה וית אוריתיה״.
בכתב היד: ומלטלת.
בנוסחנו: עדת.
בנוסחנו: להם.
מלה זו חסרה בכתב היד, והשלמתי מסברה. בתרגום על אתר ובמקבילה בשיר השירים רבה (א׳:ז׳:ב׳) כתוב ״אמר״, מה שלא מתאים להשלמה כאן.
בכתב היד: יתפרנס ובין. בכל מקרה כל המשפט מכאן עד המלה ״ביניהן״ חסר בכתב היד (מחמת הדומות ״בין״/״ביניהן״). והשלמתי לאור התרגום, כיוון שפרשננו מפנה אליו במפורש. נוסח פס׳ ז׳ בתרגום (לפי מק״ג הכתר): כַּד מְטָא זִמנֵיהּ דְּמֹשֶׁה לְמִפְּטַר מִן עָלְמָא אֲמַר קֳדָם ה׳ גְּלֵי קֳדָמָך דְּעַמָא הָדֵין עֲתִידִין לִמחָב וּלהַלָכָא בְגָלוּתָא כְּעַן חַוִי קֳדָמַי אֵיכְדֵין יִתפַּרנְסוּן וְאֵיכְדֵין יִשׁרוֹן בֵּינֵי עַמְמַיָא דְּקָשׁיָן גְּזֵירָתְהוֹן כְּחֻמתָּא וּכשִׁרבֵי שִׁמשָׁא דְטֵיהֲרֵי בִתקוּפַת תַּמוּז וּלמָא דֵין יְהוֹן מִטַלטְלִין בֵּינֵי עֶדרֵי בְנֵי עֵשָׂו וְיִשׁמָעֵאל דְּמִשׁתַּתּפִין לָך טָעֲוָתְהוֹן לְחַברַיָא.
בכתב היד: הלבי שני, בשתי מלים.
בנוסחנו: על.
בנוסחנו: וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה.
ייתכן שמלה זו מסומנת למחיקה, אבל הסימון אינו חד-משמעי, והמלה משתלבת יפה בהקשר, כך שהעדפתי להשאירה בנוסח הפנים כאן.
בנוסחנו: מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן. הנוסח ״מלאכי״ מופיע בכתבי יד רבים בימי הביניים, כך שכנראה פרשננו משקף נוסח זה. גם אי-החזרה על המלה ״ידדון״ היא תופעה מוכרת, ובקניקוט מוזכר כתב-יד אחד המשקף את שתי התופעות יחד. גם פרשננו להלן (בפירוש ל
שיר השירים ב׳:ח׳-י״ג, ליד הע׳ 74). עם זאת, ייתכן שאי-החזרה על ״ידדון״ מהווה ציטוט מקוצר, ושאין כאן רמז לנוסח חלופי.
פירוש זה אינו מובן כלל, וגם הדמיון בינו לתרגום שבידינו נראה קלוש. נוסח התרגום לפי מק״ג הכתר: כַּד נְפַקוּ בֵית יִשׂרָאֵל לְמַדבְּרָא אֲמַר ה׳ לְמֹשֶׁה כַּמָה יָאֵי עַמָא הָדֵין לְאִתיְהָבָא לְהוֹן פִּתגָמֵי אוֹרָיתָא וִיהוֹן כִּזמָמִין בְּלִיסָתְהוֹן דְּלָא יִעדּוֹן מִן אוֹרחָא טָבָא הֵיכְמָא דְלָא עָדֵי סוּסיָא דִּזמָמָא בְּלִיסתֵיהּ וְכַמָא יָאֵי קְדָלְהוֹן לְסוֹבָרָא נִיר פִּקוֹדַי וִיהֵי עִלָוֵיהוֹן כְּנִירָא עַל קְדָל תּוֹרָא דְּהוּא חָרֵישׁ בְּחַקלָא וּמפַרנֵיס יָתֵיהּ וְיָת מָרֵיהּ. ייתכן שיש כאן שיבוש נוסח, ויכול להיות שהשיבוש קשור גם לפירוש הפשט לפסוק זה, שההבחנה בינו לדוגמא אינו לגמרי ברור.
בנוסחנו נוסף כאן: וֶהְיֵה־שָׁם.
בנוסחנו: מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם.
בכתב היד נוסף כאן: איש. כנראה שזהו שיבוש של תחילת המלה הבאה: ולישראל.
בכתב היד נראה: שאמרנו. הנו״ן מתוחה לקראת סוף שורה.
אולי צריך לקרוא כאן: משבחהּ.
בכתב היד: רצונו.
קטע זה אינו ברור בכתב היד. קודם כל, ״דוגמה ביונה״ מופיע בכתב היד בצורה שנראית ״דוגמ׳ בימה״, ולאחריה סימנים שיכולים להיות משלים שורה, אך גם יכולים להיות המלה ״לו״. גם הביטוי ״כל אחד״ מופיע בכתב היד כראשי תיבות ״כ״א״, שמשמעם יכול להשתנות בשחזור אחר של שאר הקטע.
בכתב היד: שלש הדברים.
נוסח הגמרא בברכות: שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה, ואשה נאה וכלים נאים.
כך רשום משפט זה בכתב היד, אלא שאינו מובן. ניתן אולי לשער שהנוסח בחלקו צריך להיות: מרועננות ומכוסות בעצים. רוחות מנשבות, ומריחין, ואין כל [...].
בכתב היד: בקורבנו׳. אמנם ייתכן שצריך לקרוא ״כקורבנות״, אבל ״בקרבנו״ נראה מתאים יותר לתרגום, שמדבר על השראת השכינה למטרת קבלת התפילות, לא הקרבנות.
מלה זו מופיעה בקיצור (״אות״) בסוף שורה, וייתכן שהיא מהווה משלים שורה בלבד.
בכתב היד נכתב במקור: רענן. הה״א נוספה (בלי לתקן את הנו״ן הסופית) מעל השורה, לא ברור על ידי מי.
בכתב היד נראה: כבתי.
בכתב היד: בירותיים.
מלה זו הושמטה בכתב היד, מחמת הדומות.