ומלבד זה קשה לרבינו מדוע ״ועשה שם מזבח״, הרי דבר זה לא נכלל בנדרו של יעקב לעיל כח,כב. אך רש״י לעיל לא,יג כתב: ״אשר נדרת לי״ – ׳וצריך אתה לשלמו, שאמרת ״יהיה בית אלהים״ שתקריב שם קרבנות׳ (ולצורך הקרבת קרבנות חייבים להקים מזבח). וכן דעת הרד״ק לעיל שם שהנדר על הקמת מזבח כלול בדבריו ״יהיה בית אלהים״. אך יש לעיין בדעת רש״י, אם נדרו היה להקריב שם קרבנות היכן דבר זה נרמז להלן פסוק י״ד במילים ״ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן״. ואם קיים נדרו כבר בהקמת המזבח המוזכרת בפסוק ז׳, מה מקום להצבת המצבה בפסוק י״ד. ועיין בדברי רבינו להלן פסוק י״ד.
כפי שעשה בסופו של דבר, להלן פסוק י״ד ״ויצב יעקב מצבה״. ועיין היטב בהערה הקודמת.
כפי שנדר ״וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״.
כפי שביאר רבינו שם לעיל שאין זה מעשר לעניים אלא לגבוה לקרבנות.
עדיין היה חשש שיאספו עליו יושבי הארץ ויכוהו על מעשה שכם.
על הגמרא שם מו,א, וז״ל: ״בסוכות תשבו״ פירוש תתעכבו, כמו ״וישב העם בקדש״
(במדבר כ,א), וכן ״ופתח אהל מועד תשבו״
(ויקרא ח,לה). ולישב בסוכה היינו נמי להתעכב בסוכה.
וכן לעיל כט,יט ״שבה עמדי״, עיי״ש ברבינו.
כך איתא ברבינו לעיל יב,ח.
להודות על לשעבר. (ועיין בספורנו כאן שפירש להיפך, שהמזבח כאן היה להודות על לשעבר).
שמות כד,ד. והיה זה לפני מתן תורה ע״פ שיטת רש״י שם (כד,א), ועשה זאת משה כדי להשיג עבור עם ישראל רוה״ק בלא צורך תפילה, כהכנה טובה יותר למתן תורה.
דבר הנדרש עתה מיידית.
לעיל יב,ח. יג,ד. ועוד (וכן ביצחק).
כוונתו ״ויקרא בשם ה׳ ״.
ע״פ תרגום אונקלוס ״וצלי בשמא דה׳ ״. וכן פירש רש״י לעיל יב,ח – ׳והתפלל שם עליהם׳, עיי״ש, ובראב״ע שם פירש ׳או תפילה, או קריאת בני אדם לעבוד את ה׳ ׳. (ועיין לעיל יג,ד ברבינו שהזכיר שתי אפשרויות אלו).
שהוא רוצה שיתפלל עתה על ההוה הואיל והוא בעת צרה.
שהקים מיד כמוזכר להלן פסוק ז׳.
פסוק ט׳ ״וירא אלהים אל יעקב עוד״...
וכן כתב רבינו בשמות ב,כב. (ועיין גם בפירוש רבינו על השאילתות, שאילתא כ״ו).
ואף שגוי מבטל עבודה זרה בעל כורחו
(ע״ז מג,א), מ״מ אם כבר הגיע לידו ולרשותו של הישראל אין לבעליו כבר יכולת לבטלו הואיל והע״ז כבר אינה שלו. ועיין בהמשך הדברים.
עה״פ ״פסילי אלהיהם תשרפון באש וגו׳ ״. ומסביר שם רבינו שמדובר כשכבר הגיע ליד הישראל קודם שביטלו העכו״ם, ולכן רק ״תשרפון באש״ ואין פתרון אחר.
ואף שלא עובדים אותה, אלא רק נמצאת ברשותם.
בענין החרם שהיה ביד עכן, משלל יריחו.
ולכן מתקיים בזה הכתוב ״לא אוסיף להיות עמכם״.
אך עיי״ש בש״ך ובבאר היטב שהביאו בשם הב״ח, שגם משמשיה אם זכה בה הישראל אין בידו אפשרות לבטל.
וכן משמע מלשון הרמב״ן בפסוק ד׳ שכתב: כי בני יעקב לא לקחו ע״ז ומשמשיה משכם עד שנתבטלה והותרה להם, שהעכו״ם מבטל ע״ז בעל כורחו, והנה היא מותרת להם.
מדוע א״כ דרש מבניו להסיר את אלהי הנכר. (וברמב״ן כתב: אבל יעקב ציוה להסיר אותה לטהרת הקודש, שיהיו ראויים לעבוד את ה׳ ולהקריב לפניו קרבן... וכעין זה פירש בספורנו. ועיין משך חכמה לה,ד ד״ה ויתנו אל יעקב, ובסוף הקטע כתב ׳ועיין מה שכתב הרמב״ן פירושו כאן דברי נועם׳ – הערת אאמו״ר).
כלומר, בידיהם של השבויים שלקחו משכם.
ז״ל השכ״ט: ״בתככם״ חסר וי״ו, לומר על הבנים שלא היו חשודין בכך זולתי העבדים.
כך בראב״ע וברמב״ן (פסוק ד׳).
לעומת ״בגד״. וכעין זה כתב המלבי״ם (מובא בספר הכרמל, ערך ׳בגד׳ וערך ׳שמלה׳).
כפי שמפרש רש״י בויקרא יג,נח, וז״ל: תרגום של כבוסין שבפרשה זו לשון ליבון – ״ויתחוור״, חוץ מזה (בפסוק ההוא) שאינו לליבון אלא לטבול, לכך תרגמו ״ויצטבע״, וכן כל כבוסי בגדים שהן לטבילה מתורגמין ״ויצטבע״.
ואם משום כסות של עבודה זרה (כדעת רש״י) הול״ל ׳בגדיכם׳.
וז״ל הראב״ע: מהמקום הזה נלמד שחייב כל ישראל כאשר ילך להתפלל למקום קבוע, להיות גופו נקי ומלבושיו נקיים.
הול״ל ׳אשר ענה אותי׳ לשון עבר. אמנם אונקלוס תרגם ״דקביל צלותי״.
וכפי שביאר רבינו בפסוק א׳ (עיין הערה 39).
והתפילה היא: כמו שענה אותי...
ולכן נקט לשון הווה ״העונה״, וכדלהלן.
יעקב.
וכפי שביאר רבינו בפסוק א׳ (עיין הערה 39).
״לאל הנראה אליך״ (פסוק א׳). שפירושו ׳והיית בעת צרה והתפללת על העתיד, כן תעשה עתה׳ (רבינו לעיל).
ו״ביום צרתי״ הכוונה -עתה, שהוא זמן צרה, שחשש מהערים אשר סביבותיהם שינקמו בו את נקמת אנשי שכם.
״כל״ – ריבוי, כאשר יעקב אמר רק ״אלהי הנכר״.
בעליהם (הגוים).
שמעיקר הדין הם מבוטלים ואין להם דין ע״ז, וכפי שהובא ברמב״ן (עיין הערה 25) ובספורנו (עיין דברי רבינו פסוק ב׳).
לעומת ציווי יעקב (בפסוק ב׳) ״אשר בתוככם״. אך עיי״ש ברבינו, וקצ״ע.
כפי שביאר רבינו בפסוק ב׳, שתשמישי ע״ז ניתן לבטל ע״י הגוי גם אחרי שהגיעו לרשות ישראל. (אך עיין בחזקוני כאן שפירש ״ואת הנזמים אשר באזניהם״ – של אלהי הנכר, וכן פירש ב׳הכתב והקבלה׳. ולפי״ז מדובר על ע״ז ממש), ועיין במשך חכמה.
רק טמנם, ולא שרפם.
אלו שהוזכרו בפסוקנו שהוגדרו ״בידם״, כלומר, שבטלו כבר, או הנזמים שניתן גם עתה לבטל. אבל אותם אלהי הנכר ״אשר בתוככם״ שהיו בקרב העבדים והשפחות שלקחו בשבי (כפי שביאר רבינו בפסוק ב׳) ושלא הספיקו הגוים לבטלם קודם שהגיעו לידיהם של יעקב וביתו, אכן לא יכול היה לטומנם, אלא היה צריך לשורפם או לפרר ולזרות ברוח או להטיל לים, וכפי שכתב הרמב״ן.
כך ברמב״ן.
הרמב״ן בפסוקנו פירש ש״ויטמון״ הכוונה קבורה, אך לרבינו אין זו אפילו קבורה אלא לשון שמירה. וכך מוכח מהאונקלוס שתרגם ״וטמר יתהון יעקב״, לשון שמירה לא לשון קבורה.
בני יעקב.
לנצח את הערים אשר סביבותיהם, כפי שכתב רבינו לעיל (יב,יז) ובכמה מקומות שכוחו של אברהם אבינו היה לנצח את אויביו בזכות התורה.
כי מה שהושג היה רק שלא רדפו אחריהם (׳שלום של יעקב׳ מוזכר ברבינו לעיל יב,יז ועוד).
דבר שהיו אמורים לעשות בבית אל, וכפי שביאר רבינו בפסוק א׳.
עה״פ ״עד שיפוח היום ונסו הצללים, אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה״. ועיין עוד שם ה,ח ד״ה השבעתי אתכם בנות ירושלים, בביאור רבינו.
... ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב״ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות. רש״י: מן יום החורבן אתה למד נוראותיו, שכל האומות נאספו להשמידם ונתקיימו מהן. (יש להעיר שמרש״י לא משמע שמורא שמים נופל עליהם, אלא שאף שמשתדלים מ״מ אינם מצליחים).
וכעין זה ברד״ק שם.
שבפסוקנו.
רק ׳תחילה׳, ואח״כ השתנה, מלוז לבית אל.
רק ׳תחילה׳, ואח״כ השתנה, מלוז לבית אל.
שהוזכרה בספר יהושע, בלי לציין ׳תחילה׳ או ׳לראשונה׳.
ולא נקראת אח״כ לוז, וכדלעיל כח,יט ״ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, ואולם לוז שם העיר לראשונה״.
לעומת ׳אתו׳, ׳עמו׳ מציין שויון בדרגה.
שוים ליעקב אבינו, בדעת.
לשון לקח טוב: מה הוא שלם אף הם שלמים.
כפי שציוהו ה׳ בפסוק א׳.
שהוא השם ״אל״. למקום ההוא קרא מכאן ולהבא ״בית אל״, כלומר, הבית (או המקום) אשר שם זכו לראות את מידת ״אל״ שלו יתברך.
לשון רבים על ״אלהים״, ועיין ברש״י.
״אלהים״ = מלאכים, ולכן לשון רבים, וכן איתא בראב״ע, רד״ק וחזקוני.
רש״י: ואגדה, נתבשר שם באבל שני, שהוגד לו על אמו שמתה, ו״אלון״ בלשון יוני ׳אבל׳.
אמנם רש״י ממשיך: ׳לפיכך העלימו את יום מותה, שלא יקללו הבריות הכרס שיצא ממנו עשו, אף הכתוב לא פרסמה׳, אך רבינו שואל שהיה לו לכתוב ׳ויבכו שם׳ גם ללא ציון שמה, מדוע מעשה הבכיה לא הוזכר אלא ברמז – ״אלון בכות״.
יש לעיין מנין לרבינו קביעה זו, הרי התורה מספרת את העובדות שאירעו כפי שהן.
אמנם כן בכו כולם גם על רבקה, אך הואיל וזו לא היתה בכיה המחוייבת ובמילא המחייבת, לכן היא הוזכרה רק ברמז.
רש״י שם: ומנחם חברו לשון ספר ממש.
מה מציינת התורה ב״עוד״ שמשמעה חזרה שניה על הדבר הראשון, הרי בפסוק א׳ נאמר ״ויאמר״ ולא ״וירא״ (ורש״י פירש ״עוד״ – פעם שני במקום הזה, אחד בלכתו ואחד בשובו).
שניהם בלשון ״ויאמר״ ולא ״וירא״.
עיין ברבינו לעיל יב,ז. יח,א. במשמעות ״וירא״.
גילוי שכינה, כלומר, ״וירא״.
כך ברש״י בעקבות חז״ל.
להלן פסוק י״א ד״ה פרה ורבה.
כל המפרשים מתחבטים במשמעות הפסוקים – ״שמך יעקב״, ומיד ״לא יקרא שמך עוד יעקב״. רובם ככולם מפרשים שהכוונה היא – שמך עד כה היה יעקב, ומעתה לא יהיה רק יעקב לבדו אלא גם ישראל. אך לפי רבינו, הקב״ה קבע עתה שאכן שמו יעקב ובוודאי יישאר כך ויש מקום לשם זה, ואח״כ הוסיף שגם ייקרא ישראל. רבינו פירש כך בעקבות הספורנו עיי״ש.
כדי שיהיה בגלות אצל עשו ולא אצל שאר האומות, כי אצל עשו הגלות פחות קשה.
כשעם ישראל ברום המעלה והגדולה (ובמצב זה הוא מבקש לאחוז בעשו למנוע את גדולתו והתפשטותו – ע״פ רבינו לעיל כה,כו).
למנוע את התפשטותו במלכותו.
התמודדת עם השר שלו, ותוכל לו.
כך פירשו רוב המפרשים. (וקצ״ע, מהגמרא ברכות יג,א, עיי״ש).
כלומר, בתוך האומה הישראלית יהיו כאלו הראויים להקרא ׳ישראל׳ ולהם תהיה הנהגה ניסית כלפי אומות העולם, והשאר ייקראו ׳יעקב׳ והם יהיו בהנהגה טבעית.
כלומר, דרך של למעלה מהטבע ממש (ע״פ רבינו לעיל יב,יז).
ובהרחב דבר שם היטב.
ואין זה מציין ירידה מדרגת ״וירא״ אל דרגת ״ויאמר״, אלא זוהי אמירה נפרדת בתוך המראה.
ועיין בהרחב דבר איך רבינו יסביר את הגמרא, כשהוא כותב כאן ׳ואינו כן׳.
וכן בראב״ע: ״פרה ורבה״ – ברכה כמעשה בראשית. וברד״ק כתב ׳על זרעו אמר׳.
ז״ל רבינו שם: ולא שעיקר פשטא דקרא הוא לאזהרה, דוודאי אינו אלא הבטחה, רק לימדנו משה רבינו בשם ה׳ שיש באותו מקרא כוונה שניה שהוא אזהרה גם כן, והיינו לשון ״וה׳ אמר לכם וגו׳ ״, ואילו היה כך פשט המקרא לא היה נצרך לפרש הכי, אלא משום שאינו לפי הפשט הוצרך ללמדנו שיש בדבר עוד כוונה שניה. ומזה למדנו שיש בדבר ה׳ כוונות שונות לבד הנראה ממשמעות הענין. (וכן כתב רבינו לעיל יז,א).
עה״פ ״לא יום אחד תאכלון״...
לעיל י,כ. כה,כג. לעומת ״עם״ שאינה מלוכה בפני עצמה, אלא עם בפני עצמו תחת שבט מלוכה אחרת.
ב״ר פב,ד, הביאם רש״י בפסוקנו.
כפי שיבאר רבינו בפסוק הבא.
לעיל כח,ד ״ויתן לך את ברכת אברהם״...
שהבטיחו כאן בפסוק זה.
לעיל כח,יג.
הובא ברש״י בפסוקנו, ומקורו בתנחומא ישן וישלח כ״ט, וז״ל: אמרו חכמים, מכאן דרש אבנר והמליך את איש בושת בן שאול, שבנימין עתיד להעמיד שני מלכים, שאמר לו ״ומלכים מחלציך יצאו״, ועד עכשיו לא עמד אלא שאול, לפיכך המליך את איש בושת בן שאול.
כפי משמעות המושג ״גוי״ (עיין לעיל ברבינו).
המקביל ל״קהל גויים״ שבפסוקנו.
ולא כפי שה׳ אמר לו כאן ״קהל גוים״, והרי יש הבדל ביניהם כפי שביאר רבינו (עיין הערה 91). עיין ברבינו לעיל יא,ו. כז,כט. כח,ג.
וזו הגדרה המתאימה לשבטים בתוך עם ישראל.
למנשה ואפרים תהיה ארץ בפני עצמה, כלומר, נחלה בפני עצמה.
כאן בפסוקנו.
ובזה הכוונה היתה למלוכה של איש בושת, וכדלעיל.
והדוחק מבואר.
שאליהם מתייחס כל הדיבור הזה בהגדרה של ״קהל גוים״ וכנ״ל.
פרק מ״ז פסוק י״ג ״כה אמר ה׳ אלהים זה גבול אשר תתנחלו את הארץ לשני עשר שבטי ישראל יוסף חבלים״. רש״י: יוסף יטול שני חלקים אחד למנשה ואחד לאפרים. ובהמשך בפרק מ״ח פסוק ה׳ ״ועל גבול מנשה מפאת קדמה עד פאת ימה אפרים אחד, ועל גבול אפרים מפאת קדים ועד פאת ימה ראובן אחד״.
שם פסוק ל״א ״ושערי העיר (ירושלים) על שמות שבטי ישראל״...
בפתאומיות (באחת) ולא לאט לאט כדרך הסתלקות הנבואות.
כי אין אברהם יכול לעסוק בעניני מילה כל עוד השכינה נמצאת, שאין זה כבוד השכינה.
ז״ל: כיון שדיבר עם הקב״ה כל צרכו, אמר לפניו רבון העולמים צריך אני לדבר, א״ל הפטר בשלום, הה״ד ״ויעל אלהים מעל אברהם״.
בפתאומיות (באחת) ולא לאט לאט כדרך הסתלקות הנבואות.
תיכף ומיד.
ושם הקים את המצבה, ודבר זה מפורט בפסוק הבא, ובהסבר רבינו.
עיין לעיל יז,כב ועוד.
כפי שביאר רבינו בקטע הקודם.
הבעיה שמתחבטים בה הפרשנים היא, שיעקב לא נדר להקים מצבה אלא (כח,כב) ״והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים״ (ובהסבר רבינו שם – ׳לקדש את כל אשר סביביו כמו בית אלהים׳), ולפי״ז כוונתו היא ׳ובמקום של האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים׳, וא״כ מהו ״ויצב יעקב מצבה״ הרי כלל לא נדר להקים מצבה. ומכח בעיה זו דוחק הראב״ע שכוונת הפסוק – וכבר הציב בפעם הראשונה מצבה, ונסך עליה עתה נסך ויצק עליה שמן, וכתב ע״ז הרמב״ן ׳ונכון הוא׳. (בניגוד לרש״י המפרש עבר מוקדם רק אצל עבר פשוט, מוכן ראב״ע ליחס עבר פשוט גם במקרה של וי״ו ההיפוך – הערת אאמו״ר). לא כשיטת רש״י לעיל כח,כב שהפירוש ״יהיה בית אלהים״ – ׳אעבוד עליה לפני ה׳ ׳, ולעיל לא,יג כתב ׳שתקריב שם קרבנות׳.
כפי שביאר רבינו בסוף דבריו בפסוק י״ג.
א״כ, הציב כאן מצבה חדשה, הואיל ולא מצא את האבן שהציב לפני עשרים ושתים שנה (לא מצאנו מקור לקביעה זו של רבינו). והוצרך להעמיד מצבה מחדש כקידוש המקום לבית אלהים, ע״י שעשה כאן עבודות של מקדש, להסיך נסך וליצוק שמן.
׳לקדש כל האבנים אשר בתוכו׳ (לשון רבינו במהדורה החדשה).
כפי שפירש רבינו בפסוק הקודם.
ע״פ רבינו, יעקב קרא למקום ״אלהים בית אל״, מקביל ל״אל בית אל״ (פסוק ז׳) שקרא לפני כן (פירוש זה מנוגד לטעמי המקרא).
עיין רבינו בפסוק ז׳ ״כי שם נגלו אליו האלהים״.
המצב של ׳עולים ויורדים׳.
מושגחים בשבילו ובעבורו.
מה שליווה את יעקב אבינו כל חייו, כפי שממשיך רבינו בפסוק הבא [ועיין לעיל (כח,כא) בנדרו של יעקב פירוש הספורנו ״והיה ה׳ ״ (מדת הרחמים) ״לי לאלהים״ (למדת הדין)].
כאן ״אלהים״ במשמעות של מדת הדין ולא של מלאכים.
כך גירסת רבינו במכילתא, וכך גירסת המלבי״ם, אך לפנינו הגירסא שונה ׳ועם אבותי נהג במדת הרחמים׳.
ששרתה במקום הזה המצומצם, כפי שהסביר רבינו בפסוק הקודם.
עונש הוא על עוון, ומהי סיבת העונש, על כך בחז״ל ברש״י ובשאר הראשונים לעיל לא,לב.
כי השטן מקטרג בשעת הסכנה. ועיין במשך חכמה לעיל ט,ז ד״ה פרו ורבו, שלכן אשה פטורה מן המצוה, שמסתכנת, ״ודרכיה דרכי נועם״ – הערת אאמו״ר.
שהרי עדיין הקשתה בלידתה.
משנה: תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל... אמר ר׳ ששת, נוחל בנכסי האם להנחיל לאחיו מן האב. ודוקא בן יום אחד, אבל עובר לא, מ״ט דהוא מיית ברישא, ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב.
מה ״גם״ בא לרבות?
רש״י כתובות סד,א: רוצה אני שיהא לי בן שיחזיק בידי בזקנותי ואשען עליו, וביום מותי יקברני.
רבינו חוזר לענין דלעיל ומסביר איך יתכן שהולד לא מת כשבאותו הרגע יצאה נשמתה.
על דברי ר״נ אמר שמואל – האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מביאין סכין ומקרעין את כריסה ומוציאין את הוולד.
הואיל וכבר אינו קשור לאמו, לכן יתכן שלא מת.
ד״ה איהו מחית ברישא.
והוא בלשון ארמית, וכפי שתרגם אונקלוס ״בר דוי״.
בלשון הקודש.
כך פירש האברבנאל, ובעקבותיו המלבי״ם.
ונצטרך לומר שרחל התכוונה לשתי סיבות אלו יחד.
הרמב״ן טען שא״י אינה דרומית לארם אלא מערבית לארם, שהרי ארם מזרחית לא״י, כדכתיב ״וילך ארצה בני קדם״ (כט,א)... ויעקב עבר את הירדן שהוא למזרחה של א״י, והיה חוזר דרך אדום שהוא בדרום א״י, נמצא ארם מזרחית דרומית לא״י, וא״י לצפונה, עיי״ש.
כאפשרות הראשונה שהביא הרמב״ן, שמדובר על בית לחם אפרתה, והוא (בתוך א״י) בדרומה של הארץ, עיי״ש.
כבר הוזכר ״ויהי בצאת נפשה כי מתה״.
ועיין ב׳הכתב והקבלה׳ בשם מכילתא דרשב״י שיישב עם זה קושיא נוספת על הכפילות ״ויהי בצאת נפשה כי מתה״, שהרי אם יצאה נפשה בוודאי מתה.
כך בחזקוני כאן, וכן ברמב״ן להלן מח,ז בפירוש ע״ד הפשט, עיי״ש.
על המשנה שם כז,א: אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד, ולא של הנשים לעולם מפני הכבוד (רש״י: ששופעות זיבה). ובגמרא שם כח,א: אמרי נהדרעי, לא שנו אלא חיה (שמתה מחמת ולד שהיא שופעת – רש״י), אבל שאר נשים מניחין.
עה״פ ״מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך וגו׳ ״.
ובראב״ע כתב: ״קבורתה״ ו׳קברה׳ שוים. ובמלבי״ם פירש שהכוונה ׳מקום קבורתה׳, ועיי״ש שלא הציב את המצבה על קברה אלא על מקום קבורתה.
ועיין להלן מז,ל ״וקברתני בקבורתם״.
ובהטיה – קבורתו, קבורתה, וכו׳.
בכל הפסוקים הקודמים נקרא יעקב, וכאן נקרא ישראל.
שיטת רבינו בכל מקום כשהתורה כותבת שם ״ישראל״.
משנה: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. גמרא: אמר רבא, לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה.
ולא ׳יעקב׳.
כמוזכר בפסוק הקודם.
כי היה שם לב לפקח על מעשי בני המשפחה. ההתנתקות המוחלטת שלו מהויות העולם הזה הותירה חלל אשר בתוכו אירע מה שאירע – הערת אאמו״ר.
להלן מט,ד ״כי עלית משכבי אביך״.
כדעת חז״ל שבת נה,ב.
של בלהה, ושכב שם כל הלילה, כפי שמבאר רבינו להלן מט,ד, עיי״ש היטב.
ולא ׳יעקב׳.
משנה: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. גמרא: אמר רבא, לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה.
והרי לא היתה שפחתה, אלא אשתו של יעקב, כדלעיל (ל,ד) ״ותתן לו את בלהה שפחתה לאשה״.
בנוכחות רחל, מול רחל. ועיין ברד״ק בפסוק כ״ב.
וכן פירש רבינו לעיל ל,ג.
המוזכר בפסוקנו. אך צ״ע, כי מעיון בפסוקים נראה ש״ממרא״ ו״אלוני ממרא״ שני מקומות שונים הם.
כשלדעת רבינו ״אלוני ממרא״ איננו בחברון, וגם בזה צ״ע מלעיל יג,יח ״אלוני ממרא אשר בחברון״. ועיין ברמב״ן לעיל יב,ו: ״ממרא״ – שם העיר (חברון), כי האיש (ממרא) אשר לו אלוני (לעיל יח,א) נקרא ע״ש העיר.
׳עמק חברון׳ הוא איזור סמוך לעיר חברון, כפי שמוזכר להלן לז,יד ״וישלחהו מעמק חברון״.
ולפי״ז בפסוקנו מוזכרת גם תחילת הגעתו וגם עקירתו למקום אחר והסיבה לעקירתו. אך לענ״ד אין זה מתיישב עם פשוטו של מקרא.
עם זרע ממרא.