Ibn Ezra Lexical Commentary Bereshit Introductions – אבן עזרא דקדוק המלים בראשית הקדמות‏ – Mikraot Gedolot

E/ע

הערותNotes

יבורך שם אשר אין לו תמונה ולמעונות שחקים הוא מעונה, ונשגב מחזותו כל נשמה וחכמתו גלויה גם צפונה. לאברהם בנו מאיר יצו עוז יבינהו ומפיו כל תבונה, עזרהו עדי היום ומספר שני חייו שמנה על שמנה. בזקנתו מכרוהו עוניו ביד מכה חדשה גם ישנה, ורב משה בנו מאיר סמכו ושב גוו ככפה רעננה. ונדרתי לאל נדר בחליי לבאר דת בהר סיני נתונה, ומה דעתי לקדם בה גבירי וכל חכמה למשה היא למנה. כשלוח מעט מים לגיחון וערך נר לחמה או לבנה, גנזו אל היות אור לחשכים וכפו בנדבות כעננה. והן אחל יסוד דקדוק ופרוש עלי דרך ישרה באמונה, ולא אזכיר אשר טעה בספרו ואזכיר שם אנוש דבר נכונה, ודת משה ביד משה אפרש והיא עדות י״י נאמנה. נאום אברהם בר מאיר הספרדי: הנה בשמים עדי,⁠¹ היודע סודי, כי בכל לבי ובכל מאודי, אפרש התורה בעודי, על פי אשר תשיג ידי,⁠² אם יהיה אלהים עמדי.⁠³ ואחל בשם אשר אין לתחלתו תחלה, ואשלים בשם אין לגדולתו תכלה, והוא ינקני מכל שגיאות, שלא יהיו בעיני לבי נראות, בין בטעם או בדרך מבטא, כי אין אדם אשר לא יחטא.⁠⁴ ולפני החלי לפרש או לדקדק מלה, אומר כי האמת כמו נקודה בתוך עגולה. ומפרשי התורה הולכים על חמשה דרכים: האחת – היא דרך חכמי הערלים, האומרים כי כל התורה חידות ומשלים, ככה כל הדברים, שהם בספר בראשית נאמרים, גם ככה כל המצות והחוקים הישרים. כל אחד כפי מחשבתו, זה יוסיף וזה יגרע, פעם להיטיב פעם להרע. כי השבעה עמים רמז לדברים נעלמים, שהם בגוף האדם שֻמים. ואשה כי תזריע (ויקרא י״ב:ב׳) רמז לבית תפלתם, ומספר ימי הטומאה בראיתם. גם מספר השבטים רמז למנין התלמידים הַשָּׁטִים. וכל אלה דברי תהו, הבל נדף ואין כמוהו. והאמת לפרש כל מצוה ודבר ומלה כאשר הם כתובים, אם המה אל הדעת קרובים. גם נכון הוא להיות לדברים סודות, והם בעצמם אמת גם חידות, כדבר גן עדן ועץ הדעת, ותהיה חכמת לב עם חכמת מפי אב נשמעת. והעד הנאמן בכל פירושנו הוא: שכל הלב שנטע בקרבנו קדושנו, והמכחיש הדעת כמכחש הרגשותינו, כי לאנשי לבב נתנה תורת אבותינו. ואם מצאנו כתוב בתורה שאין הדעת סובלת, נוסף או נתקן כפי היכולת, על דרך משפט הלשון, אשר חקק אדם הראשון. גם במצות נעשה כן, אם הדבר כמשמעו לדעת לא יתכן, כמו: ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י׳:ט״ז), כי על המצוות כתוב: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י״ח:ה׳). ועוד כי השם צוה שלא לרצוח אחרים, ואיך יצוה לרצוח את נפשו כאכזרים, גם עת מותו תבוא, טרם מולו את ערלת לבבו. ואם ישאל שואל: איך יתכן להיות דברים להשמעות אזנים ולסודות נכבדים? התשובה: זאת תפארת דברי אלהים חיים על כל חכמי הגוים שחברו ספרים רשומים. והמשלים על פי עורים אלמים. ודרכי השם בתולדות האדם יורנו דרכים, כי האף שהוא הנחירים נברא בעבור ארבעה צריכים: לנשוב הרוח אל מוח הראש, ולהוריד ליחתו, ולהריח בו, וליופי תכונתו. והנה דרך הגוים מגולה שהם מחוץ לעגולה. השנית – דרך הצדוקים המכחישים דברי המעתיקים שהיו כלם צדיקים. ופעם הם בתוך הנקודה, ופעם סביבותיה, ופעם מחוץ לקו רחובותיה. כאשר עשה בנימין, שהיה משמיל גם מימין, כי לא היה בדברי הקדמונים מאמין, וככה יקרה לכל מין. הוא הראנו מערומו מבלי כסות, כי מלאתך ודמעך (שמות כ״ב:כ״ח) על אחור האריסות. ואילו היה כן, למה הקדים הכתוב מלאתך לפני דמעך, אם טעם דמעך כמו: זרעך. ועוד כי דבר המלאה איננו בידו, רק ביד הצור ילדו. וככה עשה ענן, ימחה שמו כענן, שפירש בחריש ובקציר (שמות ל״ד:כ״א) על דבר האשה, והלא תכסמו בושה. כי אם אמרנו ביד הגבר החריש, הלא במלת קציר יחריש. ואלה העורים המוכים בסנורים, הלא ידעו אם לא שמעו, כי תורה שבכתב מיד אבותינו קבלנוה, וככה תורה שבעל פה מפיהם שמענוה. וחלילה חלילה שהוסיפו או גרעו, על אשר קבלנו ושמענו. ואם אין אמת תורה שבע״פ, הנה גם לתורה שבכתב אין מרפא. כי אין בתורה המקודשת, מצוה שלימה מפורשת. כי לא הזכיר כמה אבות מלאכות ותולדותיהן, ומדות חקות הסוכה ומשפטיהן. גם לא הזכיר הפסחים, איך הם תלויים בירחים, ואם אביב לא ימצא, במה נחרצה. ויש לתמוה: כי הכל חייבים בכל שנה להיות שומרים, מאכל חמץ בפסח שיש בו כרת וביום הכפורים. והנה ראינו: כי משה ע״ה הראנו למבין עם תלמיד, דבר מצורע ואות כל נגע על מתכונתו העמיד, שהיא לאדם אחד ולא ימצא תמיד. וזה לאות כי קריאת המועדים היא נתונה לחסידים, וככה מצאנו בחזקיה שנועץ עם הזקנים (דברי הימים ב ל׳:ב׳), והנה המועדים על פי העצה נתונים, כאשר העתיקו אנשי האמונה הנקובים בשמות במשנה, והשם שנתן להם חכמה הוא יתן משכורתם שלימה. ולא די לאלה חסרי התבונה שאין בהם אמונה, עד שיוציאו המלה מהתכונה, כי דקדוק הלשון לא ידעוהו, גם בארצם לא שמעוהו, כאשר עשה בן זוטא, שבכל פרושו יחטא, שפירש ולא תעלה במעלות (שמות כ׳:כ״ב) מגזרת: מעל, והמ״ם שורש כנו״ן נעל, ולשון רבים ונעלות בלות (יהושע ט׳:ה׳). ולו היה כמוהו במעלות היה בִמְעָלוֹת, רק היא כמו: ו⁠{ב}⁠מעלות שבע (יחזקאל מ׳:כ״ב). והנה רצה בן זוטא לעלות במעלות החכמה בהבליו, ונגלה ערותו עליו. והשלישית – דרכו בה חכמים ונבונים, והם ראשי הגאונים. פעם בנקודה רצים ושבים, ופעם בקו הרחב הסובב סובבים. כי יכניסו בספרם חכמות חיצונות, להראות שיעמדו על תכונות עליונות. כי יזכירו מחלקות חכמי עולם בבריאתו, וזה מה יועיל למאמין בשם ובתורתו. ובפרשת עץ פרי ובדשאים (בראשית א׳:י״א-י״ג), יזכירו מה צורך יש בהם לנבראים, ואלה ימצאו בספר הרופאים. ובפרשת יהי מאורות (בראשית א׳:י״ד-י״ט) יזכירו מדתם ומרחקם ותנועתם, ומשפטי חקם כפי כח השבעה גבולות, כאשר נסו חכמי המזלות. והתורה הזהירה שלא נהיה בעינינו כחכמים, רק נהיה עם אלהינו תמימים. ובפרשת ויחלום והנה סלם (בראשית כ״ח:י״ב), יזכירו כל פתרון חלום נעלם. ואיך יערבו חלום נביאים בחלום נכרים, ומה למים מתוקים אל מים מרים. ובדבר המשכן רצו לבאר תעלומות, ועם תרומות נדבה יזכירו כל התרומות. והאמת שיש לנו להתבונן בדברי התורה, שמות השם הנכבד והנורא, וסודות עמוקים, גם במצות וחקים, לא שזפתם עין סכלים, ומבוארים הם למשכילים. ואם השם יהיה בעוזרי לשלם נדרי, אבאר קצתם, ומדברי משה ראיותם, או מדברי הקדמונים, שמסר יהושע לזקנים. הרביעית – היא דרך סלולה לקדמונינו, היא הרשומה בתלמודינו. כי הם בנקודה בעצמה גם סביבה, ופעם יראו שהם בחוץ והסוד בקרבה, כי פעם יפרשו הכתוב כמשפטו על דרך פשוטו, ופעם ידרשו בו דרש לסוד עמוק או מפורש. והנה אומר כלל בתורה, גם בדברי המקרא גם במשנה, ובכל מסכתות ובכל ברייתות ומכילתות, שאם מצאנו באחד הנזכרים, דבר שיכחיש אחד משלשה דברים, כי האחד שקול הדעת הישרה, או כתוב מכחיש אחר בדרך סברא, או יכחיש הקבלה הנגמרה, אז נחשוב לתקן הכל כפי יכלתינו, בדרך משל או תוספות אות או מלה על דרך לשונינו. ואם לא נוכל לתקן אל האמת, נאמר כי זאת החכמה ממנו נעלמה, כי יד שכלנו קצרה, ודעת בני דורינו חסרה. והדבר שהלאנו יהיה כספר מונח ונעזב, וחלילה לנו לומר שהוא שקר וכזב. גם לא נאמין שהוא כמשמעו, רק נאמין כי הכותב זה הסוד הוא ידעו. כי יש בדברי הקדמונים סודות, על דרך משלים וחידות, שלא יבינום כל השומעים, ולבעל המחקר יהיו נודעים. ועתה אזכיר חידת אמת שתראה קשה, והוא מטעם זאת הפרשה. אמרו זכרם לברכה (תנחומא נשא י״א)⁠⁵ כי שבעה דברים נבראו קודם העולם, בית המקדש גם ישראל מכללם. והמקדש חלק מהארץ, גם ישראל חלק מתולדותיה, ואיך יעמוד בניינה לפני מוסדותיה. וכאשר חפשתי מלת בריאה, הנה היא כמו: גזרה, כאשר אפרש במלת בראשית ברא. והם גם הם אומרים כי חמשה דברים עלו במחשבת להיות נוצרים, רק השנים עם הבורא בעלי סודו, והם תורתו וכסא כבודו. ואנשי התשיה ראיות השם מביאים, כי החכמה עולם ראשון לכל נמצאים. והתורה היא החכמה באמונה, כי היא מקור כל תבונה צפונה. וככה אמר שלמה: י״י קנני ראשית דרכו (משלי ח׳:כ״ב). ושם כתוב כל מלה קדמונית, להודיע שהיא ראשונית, ראשית, וקדם, ומאז, ומעולם, ומראש, ועד לא, ובטרם. ובדרך הדרש כי נבראה קודם העולם יומיים, שהם שנים אלפים, כי דרשו יום יום (משלי ח׳:ל׳) כמו: כי אלף שנים בעיניך כיום (תהלים צ׳:ד׳). ואנחנו ידענו כי העתים והרגעים מתגלגלים ונעים, והשנים מחוברות מחדשים, החודש מימים כמו שלשים. ואם אין מאורות, אין שנים נספרות, רק הנה נעדרות. והדורש סמך על שתא אלפי שני הוו עלמא (בבלי סנהדרין צ״ז.), ופירש כי שני אלפים תהו, זהו: והארץ היתה תהו ובהו (בראשית א׳:ב׳). ודבר כסא הכבוד מפורש היא: נכון כסאך מאז (תהלים צ״ג:ב׳), לרוכב בשמי שמי קדם (תהלים ס״ח:ל״ד), והוא הגוף התקיף, וכל המקיפים מקיף. ואמרו זכרם לברכה (משנה אבות ה׳:ט׳): עשרה דברים נבראו בין השמשות. והטעם: כאלו התנה עם מעשי בראשית וגזר להיות אלה הנזכרים, בעבור שאין כל חדש תחת השמש (קהלת א׳:ט׳). ובעבור שכתוב כי בסוף יום ששי כלה כל המעשים, אמרו כי בסוף שהוא סוף הששי ותחלת שביעי גזר להיות ככה. וטעם בין השמשות רגע היות נקודת עגולת השמש כנגד שטח הארץ כנגד היושב. אז חצי עגולת השמש למעלה וחציה האחר למטה כנגד האדם. ויש כתוב בתורה מכחיש כתוב אחר, כמו: לא יראני האדם וחי (שמות ל״ג:כ׳), והוא האמת בשקול הדעת. וכתוב אחר: ויראו את אלהי ישראל (שמות כ״ד:י׳), והדעת מודה, גם העין לעדה, כי איננה רואה רק המקרים, שהם על גשם נוצרים. והנה זאת המראה היא בדרך נבואה, וכתוב: כי י״י אלהיך אש אוכלה הוא (דברים ד׳:כ״ד). והלא ידענו כי האש, השם בראו, ואיך נביאיו בשמו יקראו. רק הטעם: כי ישחית מהרה כמו אש בוערה, וכמוהו: ועיר פרא אדם יולד (איוב י״א:י״ב), ורבים ככה. וככה נעשה אם מצאנו בדברי הקבלה דבר שיכחיש הכתוב, נבקש איזו מהם היא אמת לבדו, ונתקן את השני העומד כנגדו. כי יש מקומות שידרשו בו קדמונינו לזכר ולאסמכתא בעלמא, והם ידעו הפשט כי להם נתנה כל חכמה. כאשר דרשו: וירש אותה (במדבר כ״ז:י״א) – שהאיש יורש את אשתו, כי היתה קבלה גמורה בידם מפי הנביאים, ושמו זה הכתוב לזכר ולסימן לקוראים. ואין ספק כי הנחלה לשאר תנתן, ואיך נהפוך הדבר. כי האומר תנו נחלת ראובן לשמעון, לא יתכן שטעמו שיתנו נחלת שמעון לראובן. ועוד מה טעם ואם אין אחים לאביו (במדבר כ״ז:י״א), הנה לא הודיענו מה נעשה. ועוד כי לא יירש האיש את אשתו אם היו אחים לאביו. ועוד כי על דרך הפשט לא נקראה האשה שאר, כי כתוב: איש איש אל שאר בשרו (ויקרא י״ח:ו׳). ומה שדרשו זכרם לברכה במלת: כי אם לשארו הקרוב אליו (ויקרא כ״א:ב׳), גם הוא אמת שקבלו ככה. והכתוב לא הזכיר האשה בעבור שהאיש ואשתו נחשבים לבשר אחד. גם נאמר בדברי המתרגם התורה בארמית, כמו: וברוח אפיך נערמו (שמות ט״ו:ח׳) שתרגמו כמו: וברוח פיך, ופשוטו שהיא כמו: ומרוח אפו יכלו (איוב ד׳:ט׳). וככה: נערמו מים (שמות ט״ו:ח׳), שהיא מגזרת: ערמת חטים (שיר השירים ז׳:ג׳), והוא תרגמו כמו: מפר מחשבות ערומים (איוב ה׳:י״ב). וגם: בני אתונו (בראשית מ״ט:י״א), כינה אותו מבנין: שער האיתון (יחזקאל מ׳:ט״ו). גם: ותשב באיתן (בראשית מ״ט:כ״ד) מגזרת: תשובה, ומלת באיתן באותם, גם נביאותו בהפך האותיות, ורבים ככה. וידענו כי דרך הפשט לא נעלמה ממנו, כי הקל שבקלים ידענו, רק תפש דרך דרש, כי שבעים פנים לתורה. הדרך החמישית – יסוד פירושי עליה אשית, לבאר כל כתוב כמשפטו, ודקדוקו ופשוטו, רק במצות ובחקים אסמוך על קדמונינו, וכפי דבריהם אתקן דקדוק לשונינו. וחלילה לי מחטוא לקוני, לשלוח יד לשוני, [נגד] הרבים ונכבדים בחכמתם ומעשיהם, מכל חכמי הדורות הבאים אחריהם, כי כל חוטאם חומס נפשו, והיוצא מדבריהם החוצה דמו בראשו (יהושע ב׳:י״ט), והוא יבדל מקהל הגולה (עזרא י׳:ח׳), וירד חי שאולה. רק בכתוב שאין שם מצוה אזכור הפירושים הנכונים, שהם לראשונים או לאחרונים. ומהשם לבדו אירא, ולא אשא פנים בתורה. ואזכור בתחילה בכל פרשה, דקדוק כל מלה שיש בה קשה, ואחרי כן אזכיר הפירושים כסדר, וי״י יחזקני לשלם הנדר. ובעבור כי חכמי דורינו לא התעסקו בדקדוק, אזכיר מוסדותיו ובניניו, ותוצאותיו ועניניו, להיות מפתח למסגרותיו, אחרי עמדו על פעמותיו. אותותינו שנים ועשרים, והחמשה כפולים, בעבור שיראו במתכונתם שהם סמוכים. והנה אחזו הקו שהוא ברוחב, ושמוהו באורך להעמיד האות בסוף המלה, והשני לכפולים סגרוהו בסוף. והמלכים שבעה, והשלשה הם כמו השלש התנועות הנמצאות שהם מהמוצק, שהיא הנקודה, ואל המוצק וסביב המוצק. והנה בדמות האש והרוח תנועת החולם, על כן הנקודה למעלה. והפך זה תנועת המים והארץ אל המוצק, וכמוה חירק, על כן הנקודה למטה. וסביב המוצק הגלגל וכמוה פתח, ולא יוכלו העברים לשומו בין אות ואות, שלא תשתבש המלה. גם נתנוהו למטה, בעבור כי כמוהו למעלה עם בג״ד כפ״ת כשהן רפים. והקמץ גדול נקמץ מחולם ופתח גדול, על כן שתי הצורות, ושמו הנקודה למטה מהפתח בעבור מפיק ה״א. והקמץ הקטן מורכב מקמץ גדול ומחירק, על כן אחריו נח נעלם. וכל קמץ שאחריו דגוש הוא חטוף, רק גזרת בתים. גם השורק מורכב מחולם ומחירק, על כן הושם בתוך הוי״ו באמצע. וכאשר אין שם וי״ו ישומו שלש נקודות כנגד החולם והחירק והאמצעות. תחלת כל מבטא נוע וסופו נוח, ופעם נעלם אם היה מאותיות אהו״י, ופעם נראה. רק אם היה הסוף אחד משאר אותיות, לעולם יהיה נח נראה, על כן לא ינקדו הסופרים השוא שהיא בסוף המלה, כי אין צורך. רק אם היה האות כ״ף אותו ינקדו, בעבור כי הכ״ף סימן לנוכח הנקבה, וככה תי״ו. ואם היו שנים שואים בסוף, ינקדו שניהם, כמו: יפת אלהים ליפת (בראשית ט׳:כ״ז). והנה השוא אין כח באדם לקראו כי אם אחר התנועה או תנועה אחריו, כמו: יפת אלהים ליפת (בראשית ט׳:כ״ז). והנה אם היה השוא נקרא בעבור התנועה הבאה אחריו, הוא השוא הנע, כשוא המ״ם והיה עקב תשמעון (דברים ז׳:י״ב) ושוא השי״ן נח. ואם היה אחד מאותיות בכל״ם שהם משרתים, שהיה האות ראוי להיות בשוא נע, אין כח באדם לבטא בשנים שואים נעים, על כן הוצרכו העברים לשום חירק תחת האות המשרת, אם הוא אחד מן בכל״ם כמו: לראובן (במדבר א׳:ה׳). ואם היה וא״ו, יוסיפו אל״ף בקריאה, וישומו שורק בוי״ו, כמו: הסכת ושמע (דברים כ״ז:ט׳), כדרך הוי״ו אם היה אחריו אות מחביריו, שהם אותיות השפה שהם בומ״ף, כמו: ובאו בביתך (שמות ז׳:כ״ח), ומלאו בתיך (שמות י׳:ו׳), ופרו ורבו (בראשית ח׳:י״ז). ואל תתמה על תוספת האל״ף במבטא, כי כן עשו אם בסוף המלה אחת מאותיות הגרון שהם אחה״ע, וישומו פתח להורות על האל״ף, כאשר שמו חירק במלת ירושלם להורות על היו״ד שנקרא. רק האל״ף בסוף המלה לעולם יהיה נח נעלם, כי אותיות אהו״י לבדם הם אותיות המשך, כי אין כח במבטא לבטא בתנועה שלא ימשך עמה אות נעלם. אם הוא נפתח הנו אל״ף, אף על פי שיכתב ה״א במקומו. גם הוא מקום ה״א, כמו: אל״ף נקרא (שמואל ב א׳:ו׳), ומקום יו״ד גם וי״ו. גם יש יו״ד נעלם. והאל״ף^א תמצא חסרה במלות בפ״א, כמו: אל״ף יאבד יום (איוב ג׳:ג׳), כמו: אל״ף ולעמשא תמרו (שמואל ב י״ט:י״ד). ובעי״ן: אם לא שריתיך (ירמיהו ט״ו:י״א). ובסוף: ונשו את כלמתם^ב (יחזקאל ל״ט:כ״ו). ואין הה״א מחברי או״י במשך רק בחילוף לבדו. ואין טענה ממלת: מזה בידך (שמות ד׳:ב׳), כי הה״א השיבוהו אל״ף. וכן: את אשר עדן לא היה (קהלת ד׳:ג׳) – כי הוא כמו: עד הן. ומלת פדהאל (במדבר ל״ד:כ״ח) מורכבת, כמו: לפלמוני המדבר (דניאל ח׳:י״ג). ויש אל״ף תחת אות הכפל: אשר בזאו נהרים (ישעיהו י״ח:ב׳), וככה יו״ד: דליו שוקים מפסח (משלי כ״ו:ז׳). ויש יו״ד מובלע בדגש כמו: כי אצוק מים (ישעיהו מ״ד:ג׳). וככה דרך הנו״ן: בפ״א לא^ג יגוש את רעהו (דברים ט״ו:ב׳), ונראה וכל עצביכם תנגושו (ישעיהו נ״ח:ג׳), ורבים ככה. ובאמצע מובלע, כמו: אפו, שהוא מגזרת: כי אנפת בי (ישעיהו י״ב:א׳), וככה מלת בתו, גם שתים. ובסוף: בצל דליותיו תשכונה (יחזקאל י״ז:כ״ג). והוא הדין למלת: ישמרנו בעליו (שמות כ״א:ל״ו), שהדגש בעבור נו״ן, ישחרונני ולא ימצאונני (משלי א׳:כ״ח), והעד: תברכני נפשך (בראשית כ״ז:י״ט). לא כאשר אמר מדקדק גדול שהוא לחסרון ה״א ישמרנהו, כמו: יסובבנהו יבוננהו יצרנהו (דברים ל״ב:י׳), כי הה״א איננו מאותיות המשך, על כן: וילך כמו: וישב, וירד, וחביריו. כל לשון מתחלקת לשלשה פנים: א. האחד: שם, והוא על שני דרכים: האחד שם עצם, כמו: גוף, ראובן, שמש, והוא נושא המקרים. והשני שם מקרה, כמו: חכמה וגבורה. ויש מורכב משניהם, כמו: חכם, גבור, ויקרא תואר. והאיש הוא המתואר. ב. והחלק השני: מפעל, ולעולם יורה על זמן עבר או עתיד. כאשר אמר הגאון העשרת הקונים, שהם: אני, אנחנו, אתה, את, אתם, אתן, הוא, היא, הם, הן. והנה ככה: שמרתי או ואשמור או ואשמרה, שמרנו – ונשמור, ונשמרה, שמרת בקמצות התי״ו לזכר ובשוא לנקבה, שמר או וישמור, שמרה או ותשמור, שמרו או וישמרו, ותשמרנה. ואין צורך להאריך, כי יבואו על דרך הששה בנינים קרוב מששת אלפים. והבנינים הששה אלה הם: 1. האחד קל, זה מפעל. והמפעל שהוא משלשה אותיות נראים או נעלמים באמצע או בסוף, לעולם הפ״א קמוץ בקמץ גדול, ובעתידים עם יתני״ת בחירק תחת אות העתיד, ובשלש נקודות תחת אל״ף המדבר. והפועל, גם הפעול, ושם הפועל, והצווי, בלי תוספות אות. 2. והשני כבד^ד נוסף: בה״א בפעלים העוברים, בתוך ובפתיחה אות העתיד בפתח גדול בשלמים. ובקטן בעלומי הלמ״ד החסרים. והנה יתערב העתיד מן הקל עם הכבד, אם הפ״א מאותיות הגרון. והפועל בתוספת מ״ם ובפתיחתה, והפעול בתוספות מ״ם ובקבוץ, ושם הפועל בה״א, וככה הצווי. 3. והשלישי כבד חזק, דגוש העי״ן, אם לא היה האות אחת מאותיות הגרון, גם הרי״ש עמם. ולעולם העי״ן בקמץ קטן⁶ או בפתח גדול. והעתידים בפתיחת הפ״א, ואם העי״ן^ה מהגרון יקמץ. והפועל בתוספת מ״ם ובשוא תחתיו, וככה הפעול. ושם הפועל והצווי בפתיחת הפ״א או בקמצות. 4. והרביעי בנין נפעל. ולעולם הנו״ן נראה בפעלים העוברים, ומבולע בפ״א בעתידים ובצווי ובשם הפועל, כמו: הכרת תכרת (במדבר ט״ו:ל״א). ויש שיהיה עם נו״ן: אם נלחום בם (שופטים י״א:כ״ה). והתואר בקמצות העי״ן, כמו: לב נשבר (תהלים נ״א:י״ט), ופועל עבר בפתח, והנקבה באתנח או בסוף פסוק מלעיל. 5. והבנין החמישי התפעל. והעתיד כמשפט הבנין הקל, רק העי״ן דגוש. על כן אמרו חכמי הדקדוק שהוא כבד. ומשפט אחהע״ר כמשפט [הכבד החזק]. ולעולם התי״ו קודם הפ״א, רק באות השי״ן כמו: וישתמר (מיכה ו׳:ט״ז), או שי״ן והמשתכר (חגי א׳:ו׳), או הוא סמ״ך^ו ויסתבל (קהלת י״ב:ה׳). ואם הפ״א צד״י יהיה טי״ת תחת תי״ו, רק פ״א המפעל, [...] מתנכר (מלכים א י״ד:ה׳), מתעשר (משלי י״ג:ז׳). ויהיה זה הבנין על דרך אחרת בעלומי העי״ן: אתבונן (תהלים קי״ט:צ״ה), תבנה ותכונן (במדבר כ״א:כ״ז), כי לא יתכן להיותו מבנין נפעל. 6. והבנין הששי שלא נזכר שם פועלו, והוא על שני דרכים כאלו הוא: האחד מהכבד הנוסף, והשני מהדגש, כמו: והושלך (דניאל ח׳:י״א), הכרת מנחה (יואל א׳:ט׳), ואוסף שללכם (ישעיהו ל״ג:ד׳) ומרק (ויקרא ו׳:כ״א), בעבור אות הרי״ש שלא ידגש, ונמצא: לא כרת שרך (יחזקאל ט״ז:ד׳). והעתידים כמשפט. רק לא מצאתי עם סימן המדבר רק מלה אחת, והוא: מבטן לקבר אובל (איוב י׳:י״ט). ועם נו״ן הקהל לא מצאתיה. ומלת: יכול נוכל לה (במדבר י״ג:ל׳) איננה מבנין הזה, רק השורק היה תחת חולם, שלא תתערב עם גזרת אכילה. ולא יתכן שיבא ממנו לשון צווי. וי״א כי: את כל ענותו^ז (תהלים קל״ב:א׳) שם המפעל מזה הבנין. וכל הפעלים בכל הבניינים מתחלקים לשני חלקים: 1. הראשון להיות מפעל הפועל בעצמו כמו: הלך, ישב, עמד, יצא, והפועל שהיא כמו תואר: הולך. ולא יתכן שיבוא מאלה הפעלים פעול לעולם. ואלה יקראו הפעלים העומדים. ויש מהם שאין צורך לאחר, כמו: עמד. ויש שיש צורך, כמו: ירא, כי היראה בעצמו תהיה רק מאחר תבוא, על כן לא יאמר לפי דקדוק הלשון: ירוא, רק נורא. ולא דבוק כי הוא קשור עם בי״ת, {רק} דבק (מלכים א י״א:ב׳), כמו: מן שמח – שמח וטוב לב (אסתר ה׳:ט׳), לא שמוח. ויש פעלים יוצאים, כמו: שמר, ורק מאלה יבואו הפעולים. ויש מהם בדבק מלה או אות, כמו: בטח, שהיא עם על או אל, או עם אות בי״ת. 2. ויש פעלים יוצאים לשנים פעולים, כמו: המצמיח הרים חציר (תהלים קמ״ז:ח׳). והפועל שאינו פעול כלל הוא הראשון, והשני: פועל גם פעול שקבל הכח הראשון ונתנו לשני שהוא פעול, והשלישי: הוא פעול לבדו. ג. והחלק השלישי: מלות טעם ודבק ענין או אות, כמו: מן, גם, רק, או בי״ת בטח בי״י (תהלים ל״ז:ג׳), או כ״ף אין קדוש כי״י (שמואל א ב׳:ב׳), או למ״ד והלל לי״י (דברי הימים א ט״ז:ל״ו), גם הוי״ו לחבור העניינים כראובן ושמעון. והנה אומר דרך כלל, כי השם שאיננו מפעל הוא כמו עצם הדבר. והפועל מקרה, ומלת הטעם כדמות הצורה הטהורה שאיננה גוף ולא מקרה. ואלה הדברים צריכים פירוש ארוך, כי הם חכמה מחכמת הפנימית, שהיא חכמת נשמת אדם.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

¹ השוו ללשון הפסוק באיוב ט״ז:י״ט.

² השוו ללשון הפסוק בויקרא כ״ז:ח׳.

³ השוו ללשון הפסוק בבראשית כ״ח:כ׳.

⁴ השוו ללשון הפסוק במלכים א ח׳:מ״ו.

⁵ השוו בבלי פסחים נ״ד.

⁶ כלומר: צירה.

^א בכ״י לונדון, בהמ״ל: והארץ.

^ב כן בפסוק. בכ״י לונדון, בהמ״ל: כלימתכם.

^ג כן בפסוק. בכ״י לונדון, בהמ״ל: ולא.

^ד בכ״י לונדון, בהמ״ל: דבר.

^ה בכ״י לונדון: הפ״ה.

^ו בכ״י לונדון: מן.

^ז בכ״י לונדון: ענונו.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון