Zekharyah 13 – זכריה יג‏ – Mikraot Gedolot

וִיהֵי בְעִדָנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱשֵׁיצֵי יַת שׁוּם טַעֲוַת עַמְמַיָא מִן אַרְעָא וְלָא יְהֵי דָכְרָן מִשׁוּמְהוֹן עוֹד וְאַף יַת נְבִיֵי שִׁקְרָא וְיַת רוּחַ מְסַאֲבָא אֲבַטֵיל מִן אַרְעָא.

וגם את הנביאים – נביי שקרא.

רוח הטומאה – יצר הרע.

And also the prophets The false prophets.

and the spirit of contamination The evil inclination.

וגם^א את הנביאים – שמתנבאין ברוח הטומאה.

א. כן בכ״י לוצקי 777, פריס 162. בכ״י ברסלאו 104 חסר: ״וגם״.

והיה, אכרית את שמות העצבים – שהיו שם טרם גלותם בראשונה או העצבים שעובדים שם היום.

וגם את הנביאים – נביאי השקר שהיו שם במקדש ראשון.

ואת רוח הטומאה – יצר הרע.

ואז יכרתו כל הצלמים וצורות עץ ואבן וזולתם, וגם רוח הטמאה, הפך רוח הקדש.

לפי שביום והזמן ההוא אמר השם שיכרית את שמות העצבים מן הארץ ולא אמר זה על ישראל כי אם על האומות כולם שהאלילים כרות יכרתון ויעלו אל הר ה׳ ללמוד תורה ואמונות אמתיות, וכלל בזה שיסירו מירושלם בתי העצבים שעשו שם הערלים אם בקבורת משיחם ואם בהר ציון שהכל יבוטל ביטול גמור ובזה האופן תהיה ירושלם מקור נפתח שיצא משם דעת ויראת ה׳ לכל בני העולם והותרה בזה השאלה הרביעית.

ואמנם אומרו וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ושאר הפסוקים שאמר בעניני הנביאים הנה המפרשים פירשו שיעביר השם יתברך בזמן ההוא מהארץ נביאי השקר כמו שהיו בזמן בית ראשון, ואת רוח הטומאה גם כן שהוא יצר הרע, ועל נביאי אומתינו פירשו יבושו הנביאים איש מחזיונו, ופירשו למען כחש למען יכחש שהוא נביא כי יאמר לא נביא אנכי אלא עובד אדמה או רועה מקנה ושזהו אומרו כי אדם הקנני שהוא מלשון מקנה, ולדעת הראב״ע מלשון קנין כלומר אדם הנחילני אדמה ומנעורי עבדתיה. ואמרו ששאלת מה המכות האלה בין ידיך ענינו מורה שאביך ואמך הכוך מפני שהיית מתנבא ושהוא משיב אינו כן אבל הוכתי בית מאהבי המלמדים אותי עבודת האדמה, ולפי שלא עמלתי בה כראוי הכוני פצעוני או הוכתי שמה בדרך שחוק כי מפני שאז ישפוך השם את רוחו על בני ישראל לא ירים איש את ראשו להנבא לשקר וכזב.

ופירשו חרב עורי על רועי ועל גבר עמיתי אם על אדום שהפקידו הקדוש ברוך הוא על צאנו בגלות והוא דרך רש״י, ואם על כל מלך ממלכי הגוים שהוא הרועה את עמו לדעת הראב״ע. אבל הפירוש הזה בכללותו כפי הוראת הכתובים הוא רחוק מאד מדעתי אם היתה הנבואה הזאת לעתיד כמו שהסכימו עליו המפרשים, וגם הרב רבי אברהם בן עזרא הודה בו לפי שאחרי שנסתלקה הנבואה מישראל לא התפארה אומה מהאומות שהיו בה נביאים ועל מה אמר אם כן יבושו הנביאים איש מחזיונו ואיך ינבא זכריה על מה שהיה דבר בטל אלפים שנה קודם הגאולה ומה לנו עם נביאי מקדש ראשון שכבר ספו תמו מן בלהות זה כמה שנים, ועוד כי איך יכחשו נביאי השקר מה שהיה גלוי ומפורסם לכל ואיך יאמר הנביא המפורסם שהיה עובד אדמה ורועה צאן, ופירש הקנני מלשון מקנה הוא זר מאד, גם אשר הוכתי בית מאהבי בלתי סובל פירושם כי למה לא אמר אשר הכוני מאהבי. גם לפרש רועי וגבר עמיתי על אדום או על מלך ממלכי הגוים הוא קשה להאמינו. ומפני זה כולו נראה לי שלא נאמרו הפסוקים האלה כי אם על כתות הדרשנים מבני אדום האומרים שיחול עליהם בעת עבודתם רוח הקודש והם הנקראים נביאים מגזרת ניב שפתים (ישעיה נז, יט) כלומר מדברים, גם בבני ישמעאל נמצאים היום אנשים מתקדשים ומטהרים ומתבודדים ואומרים שידבר השם עמהם ועושים הם בעצמם פצע וחבורה ומכה טריה לסגף גופם, ועל אלו ואלו אחרי אומרו אכרית את שמות העצבים מן הארץ אמר וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ שקרא נביאים כתות הדרשנים המדברים האומרים שחל עליהם בעת דבורם ודרשתם רוח הקודש וגם על קדושי הישמעאלים המתבודדים ומתנבאים ויתגודדו כמשפטם.

[ביטול רוח הטומאה לעתיד]:

הנביאים. של עצבים¹: רוח הטומאה. שדים הניזונים בטומאות²:

1. הכוונה לנביאים של אותם העצבים שהזכירם לפני כן בפסוק. אך רש״י פירש ע״פ ת״י ׳נביאי שקרא׳, והם נביאי השקר המתנבאים בשם ה׳.

2. באותו יום שיכפר לעוון בני יהודה, יבטל את רוח הטומאה, שהשדים הניזונים מן הטומאה ומושכים את האדם לחטוא ייעלמו מן העולם. וכ״כ רבינו בכוונות התורה (פרק ד) בביאור מהותם של השדים: ׳ובהיות כל כוונות המקדש וקדשיו לתכלית נצחי בכוונת לב טהור מכווין לדרכי חיי עולם, ראוי להרחיק בהם כל מיני הטומאות המביאות לידי רוח הטומאה, אשר עניינם לכלוך כוונות לב טהור והעתקתו מן התכלית הנצחי אל תכלית נפסד בהגדת עתידות להשתדל להשיג מותרות בחיי שעה ואל סברות ודעות משובשות בעיון, כאמרו ׳ואת הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ׳, ובכן ראוי להתבונן איך בטומאה ובכל טמא יתחברו השדים שהם מדיחים את האדם מן הדרך כפי האפשר אצלם, וּמַשְרִים עליו רוח הטומאה במקומות הטומאה אשר שם רוב משכנם, כמו שהזכירו רבותינו ז״ל פרק ד׳ מיתות (סנהדרין סה:) הלן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה.... ובכן נראה שמיני המזונות הנתונים להם מאת השופט יתעלה [כלומר המזון שה׳ נתן לשדים להיות ניזונים ממנו] הם מיני אבות הטומאה... ולזה נראה שהם מתחברים לכל טמא ליהנות מריח טומאתו, ויותר לטמא לנפש [הנטמא בטומאת מת] אשר טומאתו יותר נבחרת אצלם, ובכן הם משרים רוח הטומאה על הלן בבית הקברות להודיעו איזה דרך נודע אצלם להשיג מותרות לחיי שעה ולפתותו כשה לאבדו, וזה בעוד רשעם בם ואין אצלם דרך לתשובה. ובהיות כל חברתם הפכית לקדושת דרכי חיי העולם המכוונים במקדש וקדשיו, אסרה התורה האלוהית בהם [במקשיו ובקדשיו] כל מיני הטומאה׳. ובויקרא (יט כו) כתב רבינו: ׳לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו, כל אלה היו דרכים אצלם בהגדת עתידות בסורם מדרכי רוח טהרה ונבואה לדרכי רוח הטומאה׳. וראה עוד מש״כ שם (יז ז-טו). [אך רש״י פירש ש׳רוח הטומאה׳ היינו יצר הרע. ויתכן שגם לרבינו הכל עניין אחד, כי רוח הטומאה הוא המושך את האדם אל החטא כעניין יצר הרע. והנה העולה מפירוש רבינו בפרק הקודם ובפסוק א׳, כי ׳יושבי ירושלים׳ הצדיקים יתפללו על ׳יהודה׳ שלא באו למעלתם, וה׳ ייעתר לתפילתם ויכפר לעוונם ויטהר אותם, וכאשר כל ישראל יהיו טהורים מחטא, יעביר ה׳ את רוח הטומאה מן הארץ, ובכך יתבטל יצר הרע. ובסוכה (נב.) מבואר שההספד שניבא עליו בסוף הפרק הקודם הוא על יצר הרע שנשחט, והגמרא התקשתה לבאר למה יספידו אותו ולא ישמחו במותו. ואילו רבינו פירש שיספידו יושבי ירושלים על כל אחד מיהודה שהרגו אותו כאשר באו להילחם על ירושלים, כדי לעורר רחמי ה׳ על בני יהודה, וה׳ ימלא את בקשתם לבטל את יצר הרע, נמצא שההספד הוא הגורם לשחיטת יצר הרע].

העצבים – כן יקראו העכו״ם כי מעצבין לב עובדיהן צועקים אליהן ואינם נענין.

אכרית וגו׳ – ולתוספות ביאור אמר ולא יזכרו עוד.

את הנביאים – הם נביאי השקר.

רוח הטומאה – הוא יצר הרע.

אעביר מן הארץ – ר״ל היצה״ר לא יהיה עוד ולא ימצא עוד מי שינבא שקר כי תמלא הארץ דעה ויכירו השקר.

והיה ביום ההוא אכרית את שמות העצבים – עד שגם שמותם לא יזכרו עוד, וגם את הנביאים הם נביאי הבעל שימצאו עוד בהודו חינא ויאפאן שעובדים עדיין לגלולים, וכן המנבאים שהם הדרשנים הנואמים נאום בניב שפתים להמשיך בני אדם אל אמונת הבל, יסיר מן הארץ – כמ״ש הרי״א שעוד נמצא בארץ ישראל נביאי דת הקאראן שנופלים על הארץ כנכפים ומדברים דברי נביאות בשם נביא השקר שלהם ברוח הטומאה שלח עליהם, ואז יעביר ה׳ רוח שקר הזה.

העצבים – מלשון ידיך עצבוני (איוב י׳:ח׳) – שהוראתו נתינת צורה, ועצב בחילוף אותיות בומ״ף עצם.

הנביאים – נביאי השקר.

ואת רוח הטמאה – יצר הרע של זנות המסית בני ישראל לעבודת האלילים, והנביאים הנ״ל מחזיקים אותם בטעותם.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון