כה אמר ה׳ אלהי רעה את צאן ההרגה וגומר עד סוף הנבואה. את חטאי אני מזכיר שלא נסתתמו טענותי ולא קצר דעתי בשום נבואה מהנבואות אשר פירשתי בכתבי הקודש כמו שלא מצאתי ידי בפירוש הפרשה הזאת שדבריה עמוקים מאד מבלי פתרון, ומפני שלא מצאתי בדברי המפרשים דרך נכון בפירושה והנני מודיעך דרכי פירושיהם ביותר קצר שאפשר ואעיר עליהם הספיקות אשר ראיתי בהם ועלימו תטוף מלתי באחרונה. ואומר שמהקדמונים יש מי שפירש הפרשה הזאת על זמן בית ראשון ומהם היו קצת חכמים ז״ל ויונתן בתרגומו ורש״י נמשך אחריהם והרד״ק הליץ בעד דעתם. וענינם שאמר השם לנביא שינבא על ישראל מה שהיה בהם עד גלותם על ידי נבוכדנצר, ושענין רעה הוא מקור כמו למען היה לה ברק מורטה (יחזקאל כא, טו) כלומר שאמר השם לרעות אותם כי לא צוה לנביא שירעה אותם אלא שהאל יתברך אמר לרעותם, וכן וארעה את צאן ההרגה הוא כנוי לשם וקראם צאן ההרגה לפי שהיו נתונים להרג בחרבן, וכן ואומר לא ארעה אתכם וגומר ואומר אליהם הבו שכרי וגומר כולם הם דברים בשם האל יתברך, וענין שני המקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים תרגם יונתן על חלוק המלכיות שמלכות יהודה קרא נועם לפי שהיו מבית דוד זרע ברך ה׳ ומלכות ישראל קרא חובלים לפי שהיו מלכיהם בנים משחיתים מחבלים כרמים. ורש״י פירשו בהפך נועם על ירבעם בן נבט שאמר לנהלם לאט וחובלים על רחבעם בן שלמה שאמר ליסרם בעקרבים. וה״ר דוד קמחי פירש שני המקלות על הנהגת השם יתברך והשגחתו בעמו פעם בנועם ושכר כשהיו טובים ופעם בעונש ורעות והשחתה כשהיו חטאים:

ומצאנו לרב המורה בפ׳ מ״ג ח״ב ששם פירש המראה הזאת לענין המקלות בלבד באומרו שהיה הנמשל בהם שהאומה היתה בתחילת ענינה בנועם השם והוא אשר הנהיגה והישירה והיתה שמחה בעבודתו מיושרת לזה והשם רוצה בה ואוהבה כמו שאמר (דברים כו, יז - יח) את ה׳ האמרתה היום וה׳ האמירך ומנהיגה אז משה ואהרן ומי שאחריו מן הנביאים, ואחר כך נעתק ענינה עד שמאסה עבודת השם והשם מאס אותה ושם לה מנהיגים מחבלים כירבעם ומנשה ודומיהם. האמנם כתב הרב בפרק ההוא שזכריה לא פירש לו ענין המקלות בנבואתו אלא אחר היקיצה ידע הנביא מה היתה הכוונה במקלות, ולא ידעתי מאין זה לרב כי לא נזכר בפרשה. ונשוב לפירוש הפרשה כפי המפרשים ונאמר שואכחיד את שלשת הרועים חכמים ז״ל פירשום על משה אהרן ומרים, ובפרק קמא דתעניות (תענית ט, א - ב) הקשו וכי בירח אחד מתו והלא מרים מתה בניסן ואהרן מת באדר אלא שבוטלו שלשה מתנות טובות שניתנו לישראל על ידיהן בירח אחד כשמת משה. ויונתן הסתיר פניו ולא פירש כלל בשלשת הרועים אבל אמר כפשוטו ושציתי תלתא פרנסיא בירחא חדא. אמנם רש״י פירש שלשת הרועים על אחאב מלך ישראל ואחזיה מלך יהודה ואחיו שהרגם יהוא בן נמשי יחד ועתליא אבדה את השאר זולת יואש שנטמן. והרד״ק פירש שלשת הרועים על בני יאשיהו יהואחז ויהויקים וצדקיהו שמתו מבלי זרע בזמן מועט מהממלכה כאילו מתו כולם בירח אחד. אמנם ואקח את מקלי את נועם ואגדע אותו פירשו רש״י על מלכות ישראל שהגלה סנחריב בראשונה. והרד״ק פירשו על יאשיהו מלך יהודה שביום שגלו השבטים או שמת יאשיהו הופר הברית שהיה גזור ומונח מהשם יתברך עם כל העמים שלא יריעו לישראל כי משם ואילך שלטו בהם אויביהם. ואמנם ואומר אליכם אם טוב בעיניכם הבו שכרי פירשו ששלח השם לומר ע״י נביאיו שיתנו שכרו שהוא התשובה והמעשים הטובים. ורש״י פירש שמאמר אליהם חוזר אל בני יהודה הנותרים. ופירשו כולם את שלשים הכסף על הצדיקים שהיו באותו דור. ורש״י עשה כסף מלשון חמדה וכוסף כמו שדרשוהו באגדת חולין (חולין צב, א). ומספר השלשים אמרו חכמים ז״ל שהבטיח הקדוש ברוך הוא את אברהם שלא יהיו בכל דור בפחות משלשים צדיקים שנאמר (בראשית טו, ה) כה יהיה זרעך שיהי״ה בגימטריא עולה לשלשים ולזה נמשך גם כן יונתן. וחכמים ז״ל דרשו בפרק גיד הנשה (חולין צב, א) על שלשים צדיקים שיש בכל אומה ולשון או על שלשים מצות שקבלו בני נח ולא קיימו אלא שלש. ורש״י אמר על השלשים כסף שלא ידע לפרש ולכוין זה. ואמנם השליכהו אל היוצר פירשו כולם היוצר כמו האוצר, וענינו כפירש״י שצוה לנביא כתוב והנח את אלו וצדקתם להיות שמור לסוף שבעים שנה של גלות בבל ויבנה הבית בזכותם, ומהו האוצר אדר היקר שהוא בית המקדש. וכן פירשו ואגדע את מקלי השני את החובלים על חרבן בית ראשון בימי צדקיהו להפר את האחוה בין יהודה ובין ישראל שנתאחזו מלכי יהודה ונדבקו בתועבות מלכי ישראל. ופירשו עוד קח לך כלי רועה אוילי סימן הוא שאני עתיד למסור את דור חרבן בית שני ביד עשו. זהו דרך החכמים המפרשים הפרשה הזאת לשעבר בזמן בית ראשון.

והנה ראיתי אני בו ח׳ ספיקות. הראשונה אם היתה המראה הזאת רומזת לזה מדוע לא אמר בה הנביא כמו שאמר בשאר המראות ראיתי הלילה או ואשא עיני וארא או ויראני או ראיתי והנה רועה או ואשוב ואשא עיני ואראה וכדומה מהלשונות שיורו על היותה מראה והם הנהוגים בדברי זכריה עצמו לומר במראות, ועוד כי למה לא שאל הנביא על המקלות ועל שלשת הרועים ועל שלשים הכסף מה המה אלה כמו ששאל בכל שאר מראותיו: והספק השני למה הראה עתה הקדוש ברוך הוא לנביא מה שכבר היה ושהוא ראה בעיניו ובעיני אביו, ומה צורך בהודיעו אותו גלות השבטים וחרבן בית ראשון אשר היה זה ימים מעטים ולעשות עליו משלים כי זה לא יעשה כי אם על העתיד להודיעו קודם היותו אבל ממה שכבר עשוהו לא תבוא ההודעה במשלים ומי לא ידע בכל אלה: והספק השלישי אם היה שהרועה היה הקדוש ברוך הוא והוא לקח המקלות וקרא את שמותם והוא הכחיד את הרועים וגדע בחרי אף את מקל הנועם ואת מקל חובלים והוא היה שואל מעמו שכרו בתשובה ומעשים טובים שראה כל זה הנביא במראה כאילו היה הקדוש ברוך הוא עושה אותו, מה ענין אומרו ויאמר ה׳ אלי השליכהו אל היוצר והנה לא היה הכסף ביד הנביא כי לא היה שכרו כי אם שכר השם ומדוע יאמר זה לנביא, כל שכן שאמר הכתוב ואקח שלשים הכסף ואשליך אותו וגומר ויורה שעשה כל זה בפועל ואם נראה לו בנבואותיו כן מה ענין המראה ההיא ומה הודעתה. וכבר נראה מדברי רש״י שנתחבט בפירוש המאמר הזה ואמר שלא ידע לכוונו ולפרשו. וגם יקשה אומרו אחריו ואגדע את מקלי השני אם היה שנפרשהו על השם יתברך שאחרי שהיה הנביא מדבר בלשון עצמו ואקחה ואשליך אם היה שחזר לדבר בשם האל היה ראוי שיאמר ויגדע השם את מקלו השני לא שיזכרהו הנביא בשם עצמו: והספק הרביעי כי ענין הנמשל שזכרו בשני המקלות לא יתכן אם לדעת המתרגם שפירשם על שתי המלכיות לפי שכתוב שגדע את מקל הנועם ראשונה, ולא היה הדבר כן כי מלכות ישראל שהמשיל בחובלים גדע והגלה ראשונה ומלכות יהודה שהמשיל בנועם גדע באחרונה. ואם לפירוש רש״י לפי שלא יוכל הדעת לסבול שיקרא נועם מלכות ישראל החטאים בנפשותם שכולם הרשיעו לעשות וירבעם שחטא והחטיא את ישראל ויקרא את מלכות יהודה זרע ברך ה׳ חובלים, ולא ג״כ פירוש הרד״ק שפירש נועם וחובלים על מדות השם ודרכי השגחתו לפי שאחר זה כתוב ואגדע את מקלי את נועם ופירשו הרד״ק עצמו על יאשיהו ויצא אם כן פירושו מענין המקלות ואיך יאמר שגדע השם את נועם ואת חובלים בהיות שניהם דרכי השגחתו שהם תמיד קיימים, כ״ש שאם נפרש הנועם על השכר וחובלים על העונש איך יאמר שגדע שניהם כ״א גדע נועם השכר יחוייב שצמח מקל העונש שקרא חובלים שא״א ששניהם שכר ועונש יגדל ויפסוק: והספק החמישי בפסוק ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד כי זה אי אפשר לפרשו על משה אהרן ומרים כיון שלא מתו בירח אחד וגם לא על בני יאשיהו אשר מתו בכ״ב שנה לא בירח אחד, וגם לא על דרך רש״י על אחאב ויהואחז ואחיו שהרג יהוא ועתליא שהרגה כל זרע הממלכה, כי הנה אלה לא היו ג׳ רועים כי אם ע׳ ויותר משבעים ומהם היו ממלכות יהודה ומהם ממלכות ישראל וכפי משמעות הכתוב שלשתם היו מכת אחת: והספק הששי באומרו אליהם הבו שכרי, כי הנה אמר למעלה על מלכי ישראל לא ארעה אתכם ואמר שגדע אותם רומז לגלות עשרת השבטים ואיך חזר לומר להם הבו שכרי, ורש״י בלבד הרגיש בזה וכתב ואמר אל מלכי יהודה הנותרים אבל זה לא נזכר בכתוב ומאמר ואומר אליהם מורה שחוזר הכנוי לאותם שזכר למעלה: והספק הז׳ בענין ל׳ הכסף שהוא דבר שאין לו ענין כלל כי איך יפול בש״י שם שכר המיוחד אל העובד ומה ענין מספר הל׳ צדיקים ומשל הכסף ותשליכהו אל היוצר, ולמה קראה האוצר יוצר שהוא שם מיוחד ליוצר האדם, וביאורו ג״כ שהיוצר היה אדם היקר כי לענין הנבואה אין צורך לדבר מזה כי הבית השני לא נבנה בזכות השלשים צדיקים שהיו בבית ראשון: ועוד קשה לרש״י ספק ח׳ אם היה שפירוש הנבואה הזאת כולה על בית ראשון איך יפרש הפרשה שאחריה עוד קח לך רועה אוילי על חרבן בית שני על ידי בני עשו ומה ענין סמיכות זה לזה מבלי זכרון ימי בית שני ביניהם: סוף דבר שהדרך הזה מהפירוש הוא דרך זר מאד בלתי מתישב:

ואחרים פירשו הפרשה הזאת על זמן בית שני ובראשם יוסף בן גוריון בסוף ספרו והראב״ע והרב רבי יוסף קמחי וה״ר אברהם הלוי מטוליטולה כמו שהגיד ממנו הרד״ק, וגם אלה כולם פירשו שהרועה שראה הנביא שהיה לוקח המקלות ומגדעם היה האל יתברך רועה ישראל, עד שכתב הראב״ע שרועיהם לא יחמול עליהם הוא הש״י ושבא רועיהם בלשון רבים כמו ישמח ישראל בעושיו (תהלים קמט, ב). ופירשו בן גוריון והראב״ע וה״ר אברהם הלוי הנזכר ב׳ המקלות הא׳ נועם על זרובבל ונחמיה התרשתא עמו שעל ידם שב הבית לאיתנו, והשני קרא חובלים על הכהנים כי הם בתחילה בנו בית על הר גריזים ויקראוהו מקדש בימי סנבלט החורני ונתחתנו לכותיים ומהם יצאה מינות לעולם ולבסוף מלך הורקנוס כהן גדול שמש בכהונה גדולה פ׳ שנה ולבסוף נעשה צדוקי ופגע בחכמי ישראל וימיתם הוא ואלכסנדרוס בנו וארסתובלוס בן בנו. וה״ר יוסף קמחי פירשם בהפך שלקח מקל הנועם כנגד הכהן הגדול לפי ששפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו ונאמר ודעת לנפשך ינעם ושלקח מקל חובלים כנגד המלך שהוא רב החובלים. ואמנם ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד פירש בן גוריון על שררת זרובבל ובני דוד ועל שררת החשמונאים ועל שררת בית הורדוס שכולם ספו תמו מן בלהות בזמן ת״כ שנה שהתמיד בית שני שלקוצרו בעיני הנביא קראם ירח א׳, ואמר שגדע מקל הנועם על מות זרובבל ונחמיה כי אז נכרתה אהבה והופר הברית אשר היה ביניהם ובין מלכי פרס כשגדע מקל חובלים על מות החשמונאים והפסק ממשלתם. ופירש עוד קח לך כלי רועה אוילי על הורדוס ובניו, ופירש הוי רועי האליל על אגריפס שהביא אספסיאנוס וטיטוס על ירושלם ועל פריצי אותו הדור. והנה בכ״ז ה״ר אברהם הלוי נמשל אחר דעת בן גוריון מאין הפרש כלל. אמנם הראב״ע פירש שלשת הרועים על יהושע כ״ג וכהן משוח מלחמה וכהן משנה או על חגי זכריה ומלאכי אם היה שמתו בירח אחד ולזה נמשך ה״ר יוסף קמחי, ולפי שאחרי מותם נסתלקה הנבואה מישראל לכן נאמר אחריו ותקצר נפשי בהם וגם נפשם בחלה בי. ופירש הרב רבי אברהם בן עזרא שלשים הכסף על שלשים צדיקים שעלו עם נחמיה או ששמשו בימי נחמיה שלשים כהנים גדולים ופירש גדיעת הנועם על מות זרובבל וגדיעת חובלים על מות נחמיה, האמנם הרב רבי יוסף קמחי פירש גדיעת נועם על מות החשמונאים ואבידת הכהונה, ושאז אמר השם הבו שכרי כלומר שובו בתשובה ושהיתה תשובתם שלשים יום מהאבלות שהתאבלו על הכהן הגדול האחרון שמת, ושאלה הם השלשים כסף שצוה להשליך אל אוצר בית ה׳ כלומר שנחשב להם אותה תשובה מועטת לצדקה, וגדיעת מקל החובלים היה רמז למות אגריפס המלך האחרון ממלכי הורדוס. והנה ה״ר אברהם הלוי פירש ואומר אליהם הבו שכרי שאמר אחרי גדיעת זרע בית דוד אל הכהנים שהיו מושלים הבו שכרי ועשו עבודתי כראוי, ושהם שקלו שלשים כסף רמז לשלשים שנה שמלכו בני חשמונאי והם מתתיהו אביהם שנה אחד ויהודה שש שנים ושמעון שמנה עשרה שנה ויונתן ששה שנים הרי לך אחד ושלושים חסר שנה אחת לחדשים חסרה וישארו שלשים.

הרי לך מבואר גם כן הדרך השני מהמפרשים שפירשו הפרשה הזאת על בית שני, והנה יתחייבו להם גם כן ספיקות. מהם הראשון שזכרתי על הדרך האחד והוא כי אם היתה זאת מראה נבואיית שראה המקלות והרועה ושלשים הכסף ובית היוצר למה לא זכר בה לשון מראה או ראיתי או לשון אחר מן לשונות המראה. ומהם הספק השני שזכרתי על הדרך הראשון והוא כי אם פשט הפרשה והספור הוא על הש״י שהוא היה הרועה ולוקח המקלות וגודע אותם ושואל השכר ולו נתנו השלשים כסף למה אמר הנביא ויאמר ה׳ אלי השליכהו אל היוצר וגומר ואומר ואקח את שלשים הכסף ואשליך וגומר וחזר ואמר ואגדע את מקל השני שפירושו על הש״י שהוא גדעו לא הנביא. והספק השלישי שאין ראוי לפרש נועם על זרובבל כי הוא לא מלך בירושלם ולא משל בתוכה אם לא שבנה את הבית ונחמיה בנה חומת העיר אבל לא היה להם ממשלה ולא מלכות ובן גוריון מעיד על זה עצמו, גם אין ראוי לפרש חובלים על הכהנים כי הכהנים בני חשמונאי היו צדיקים וטובים ואיך יוכללו כולם בשם חובלים האיש אחד מהם יחטא ועל כל הכהנים יקצוף, גם אין ראוי לפרש הטעם על הכהנים כי רבים מהם היו מחבלים ובנים משחיתים, ומחבלים אם יפורש על המלכים בבחינת היותם מנהיגים מלשון רב החובל הנה גם מלכו רבים מבני חשמונאי והנהיגו את ישראל וראוי היה גם כן יותר מזאת הבחינה לקוראם חובלים. והספק הרביעי באומרו ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד והוא שבכל אותם מהאופנים אשר פירשום לא נכחדו ולא מתו בירח אחד כי הנה חגי זכריה ומלאכי לא נזכר בכתוב שמתו כולם בירח אחד, וכתב הרד״ק מכאן נלמדהו והוא עושה מערכה על הדרוש, ויהושע כהן גדול וכהן משוח מלחמה וכהן משנה גם כן מי הגיד להראב״ע שמתו בירח אחד האם ראה אותו בעיניו או מצאו בכתוב: והספק החמישי הוא גם כן בשלשים הכסף שהנה בן גוריון לא פירש בו דבר, ומה שפירש הראב״ע על שלשים צדיקים שעלו עם נחמיה או על שלשים כ״ג ששמשו בימיו כל זה דרך נבואה או רעיון רוח הוא כי לא נזכר כן בכתוב ולמה יקראם שכר ויצוה את הנביא להשליכם אוצר בית ה׳. גם פירש הרב רבי יוסף קמחי שעשו תשובה שלשים יום באבלות כהן גדול דברי רוח הם והוא בדה זה מלבו. גם אין לפרש כסף על שלשים שנה שנהגו מתתיהו ובניו כי מה נהיה השכר הזה ולמה יצוה עליו השליכהו אל היוצר עד שבאו הנוצרים לומר שהיו אלה השלשים כסף רומזים לשלשים כסף שלקח יודה איסקריאוטה תלמיד יש״ו כדי למוסרו למיתה בידי הפרושים ושע״ז נאמר השליכהו אל היוצר, ורבים מן התעתועים האלה. על כן אמרתי שגם הדרך הזה לא יתכן בעיני:

ומפני זה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי ודעתי להאמן שלא נאמרה הנבואה הזאת כי אם על זמן בית שני שהיה עתיד לבוא, וכדאי הוא יוסף בן גוריון שהיה באותו זמן להסמך עליו בכוונת הנביא כפי מה שקבלו בכללות הנבואה הזאת עם היות שלא נקבל פירושו בחלקי הפרשה מפאת הספקות אשר העירותי. וענין הנבואה וסמיכותה עם מה שלמעלה ממנה הוא כי אחרי שהודיע השם לנביא הטובות שהיו מעותדות לבוא על אנשי בית שני אם ייטיבו דרכיהם באותם הנבואות שפירשתי למעלה, בא הדבור לנביא להודיעו העתיד להיות והוא שהמה לא ייטיבו מעשיהם ולא יזכו אל הטובות ההם אבל בהפך שמלכיהם וכהניהם ושאר העם ירשיעו יותר מאבותיהם באופן שלא די שלא יחזירו בהטבת מעלליהם השכינה והגליות אבל גם יחייבו חורבן וגלות אחר להם. וכפי דעת חכמים ז״ל בפרשת פתח לבנון דלתיך אשר זכרתי באה ענין יותר מבואר כפי הנמשל בשתי הפרשיות יחד. והנה לא רצה הקדוש ברוך הוא להודיע זה לנביא בביאור אבל צוה אותו שיעשה מעשה בפעל ובהקיץ שיהיה הודעה וסימן למה שיהיה בהנהגת ישראל בזמן בית שני, והנה הנביא הבין הכוונה האלהית ולכן שאל עליו פתרון גם שכבר הראהו דברים מזה במה שראה את יהושע הכהן הגדול וגומר ובמראת המגילה עפה והשתים נשים יוצאות וגומר שבזה ראה בית שני והנהגתו בקיצור כמו שפירשתי. ואתה תדע מעניני הנביאים שפעמים היה הקדוש ברוך הוא מצוה אליהם שיעשו מעשים בפעל ובהקיץ והיה מבאר להם למה יצוה אותם המעשים כפי הסימן שהיה בהם, וכמו שצוה לישעיהו (ישעיה כ, ב) לך ופתחת השק מעל מתניך ונעלך תחלוץ מעל רגליך ויעש כן הלוך ערום ויחף וביאר לו טעם המעשה הזה באומרו כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף שלש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש וגומר, וכן צוה לו שיקרא את בנו הנולד לו מהר שלל חש בז ואמר כי בטרם ידע הנער קרא אבי ואמי ישא את חיל דמשק ואת שלל שומרון וגומר, וכן בירמיה (ירמיה יג, ז) טמינת האזור בפרת והנה נשחת כמו שנזכר שם, וביחזקאל כאלה רבים שהיו דברים נעשים בפעל ובהקיץ וביאורם וטעמם בצדם כמ״ש בס׳ הושע. ופעמים הי׳ הש״י מצוה לנביאים שיעשו מעשיהם זרים בחיקם או שלא הי׳ בהם צורך להיותם ג״כ סימן ורמז למה שיהי׳ ולא יפרש להם טעם המעשה ההוא לפי שידע שיהי׳ הדבר מובן בעצמו ולא יצטרך אל פי׳, וכזה בישעי׳ (ישעי׳ ח, א - ב) ויאמר ה׳ אלי קח לך גליון גדול וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז ואעידה לי עדים נאמנים וגו׳ ולא ביאר לו ה׳ אז טעם הדבר הזה לפי שהי׳ ידוע בעצמו, וכן ביחזקא׳ קח לך לבנה וגו׳ וחקות עליה עיר את ירושלם ונתת עליה מצור וגו׳ (יחזקא׳ ד, א) ולא זכר לו טעם המעשה הזה כי אם מ״ש בסופו אות היא לבית ישראל (שם ג), וכן קח לך חרב חדה תער הגלבים תקחנה לך והעברת על ראשך ועל זקנך וגו׳ (שם ה, א) ולא זכר לו ענין המעשה הזה על מה יורה כ״א מהדברים שצוה בו, וכאלה רבים שנזכרו המעשים ולא נזכרו הטעמים והסימנים אשר בהם אם להיותם דברים נגלים וידועים בעצמם ואם לכוון והעלמה בטעם ההוא. וכן הענין בזכריה שלא הראה לו הקדוש ברוך הוא כאלו הוא יתברך רועה ישראל היה רועה אותם ועושה כל זה בלבד, אבל הוא יתברך צוה את זכריה רעה את צאן ההרגה שהוא צווי שירעה הנביא אותם בפעל, והנביא לקח המקלות וקרא שמותיהם והכחיד את הרועים ושאל השכר וגדע את המקלות וכמו שיתבאר, ובעבור שהיה כל זה מעשה שעשה הנביא בפעל ובהקיץ במצות השם לכן לא נאמר בו לשון מלשונות המראה אבל בכל פרט ופרט בזה המעשה הפעליי היה סימן ורמז לישראל בענינם.

וראוי שנדע מה הכוונה בצאן ההרגה, והיא לדעתי שיש צאן שבעליהם ישמרהם לעשות פריה ורביה ולהתעשר בהם וכמשחז״ל (חולין פד, ב) למה נקרא שמם עשתרות שמעשרות את בעליהן ויחמלו מפני זה עליהם בנאות דשא ירביצם ועל מי מנוחות ינהלם, ויש צאן שאינו ראוי להולדה אבל הוא ראוי ליהרג בבית המטבחים ולמכור הבשר וכנגד זה אמר רעה את צאן ההרגה שצוה לנביא שיעשה עצמו רועה וירעה אותו צאן.