שָׂרַיִךְ שהיה להם לתקן המעוות1 הפסיקו לעשות זאת ונהיו2 סוֹרְרִים – סרים מדרך הישרה3 והטובה4 וְחַבְרֵי – ומתחברים עם5 הַגַּנָּבִים החולקים עמהם את הגניבה6, העם7 כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים – תשלומי שוחד8, ולוקחים אותו משני בעלי הדין9, יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ מן העושקים אותו10 כי אינם פוחדים ממנו11, וְרִיב – משפט12 שיש13 לָאַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם כלל, כי לא רוצים לשומעה14 ולשפוט משפטה, ולכן היא לא תגיע למשפט לפניהם15:
1. רד״ק.
2. ר״י קרא.
3. רש״י.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. רד״ק. ובמדרש, אמר רבי ברכיה מעשה באשה אחת שגנבו מיחם שלה והלכה לקבול לדיין ומצאתו שפות על גבי כירתו, ומעשה באחד שנגנב טליתו והלך לדיין לקבול ומצאו מוצעת על מטתו, אמר רבי לוי מעשה באשה אחת שכבדה לדיין במנורה של כסף והלך בעל דין שלה ונתן לו סייח של זהב, למחר מצאה דינה הפוך, אמרה לו ינהר דיני קמך כההיא מנרתא דכספא [יאיר לפניך הדין כמנורה של כסף], אמר לה ומה אעביד ליך כפה סייח מנרתא? [מה אעשה לך שכופף הסייח את המנורה?], הדא הוא דכתיב ״כלו אוהב שוחד״ כולם אוהבים את הגזל (ילקוט שמעוני).
7. מצודת דוד. ורד״ק ביאר שהכוונה לשרים כולם שהתנהגו ברוע כאיש אחד.
8. האחד אומר לחבירו הצדיקני היום בדיני ולמחר אצדיקך בדינך (רש״י, רד״ק, מצודת דוד).
9. אברבנאל.
10. רד״ק.
11. אבן עזרא.
12. רש״י, רד״ק, מלבי״ם.
13. אבן עזרא.
14. אבן עזרא.
15. רד״ק. כי בראותה שהיתום לא הועיל למרות שהוא איש וכל שכן שהיא אשה (מצודת דוד). וכמו שדרשו חז״ל בפסיקתא שהיתה האלמנה הולכת לפני הדיין למשפט ופגעה ביתום שהיה בא וצועק מהם על אשר לא עשו לו משפט, וכאשר הגיד זה היתום לאלמנה חזרה היא מדרכה ולא רצתה לבוא לפני השופט בחושבה שלא יעשו לה משפט כמו שלא עשו ליתום (רש״י, אברבנאל). מלבי״ם מבאר שהסיבה לפרצות העם היו השרים והסגנים שסרו מהדרך והתחברו לגנבים שנתנו להם חלק מן הגניבות כדי שיעלימו מהם עין, והגם שלא כולם היו חברי גנבים, באהבת השחד הושוו כל השרים ולא היה אחד נקי מחטא זה, וע״י שאהבו שוחד היו תחילה לוקחים שוחד משני הצדדים, ולא יכלו לזכות ולחייב שום אחד מהם ולכן היו מוכרחים לעשות ביניהם שלום ופשרה באופן שנדמה לכל אחד שהוא הרויח ע״י השוחד שנתן וזהו ״רודפי שלמונים״, אבל את היתום שלא נתן שוחד לא שפטו כלל ולא עסקו אף בפשרה כי קיבלו שוחד רק מהצד שכנגדו, ולמרות שבית דין הם אבי יתומים ומשפט היתום מבואר, בכל זאת לא שפטוהו, וממילא ״ריב״ האלמנה שמשפטה אינו מבואר כי יש במשפטי כתובתה טענות והכחשות ע״פ הרוב, לא בא אליהם כלל. ואמר בסדר התוכחה תחילה את הסיבה הקרובה ״כספך היה לסיגים״ וכו׳, ואח״כ ירד לשורש הדבר שהוא שריך סוררים, כפי שרופא מומחה המבקש מזור למחלה אנושה אחרי שידרוש לדעת מהות החולי ועניינו יתור אחרי הסיבה הקרובה אשר סבבה את המחלה, ואחר כך יתור אחר הסיבה הראשית.