[רט]

צו את בני ישראל – כבר התבאר גדר הציווי בריש פ׳ צו ששם מובא גם כן מאמר זה, עיי״ש. וכבר כתב הרשב״ם (בפר׳ תצוה) שבציווי על תרומת המשכן כתיב ״דבר אל בני ישראל״ ובשמן אמר ״ואתה תצוה״ מפני שהשמן היה מצוה לדורות. ומה שכתב ״ויקחו אליך״, כל מקום שנאמר ״ויקחו״ הציבור הם הלוקחים (כמ״ש ביומא דף ג), ולמה אמר ״אליך״? מינה את משה לגזבר. ובמנחות (דף פו:) דרש ״אליך״ ולא לי, לא לאורה אני צריך, דרש כן ממה שכתב זה עוד הפעם בפ׳ תצוה. ומה שכתב בתרגום יונתן בן עוזיאל ויסבון מן דילך הוא נגד הגמ׳.

[רי]

שמן זית זך כתית למאור – סתם ״שמן״ האמור בתנ״ך הוא שמן זית שאין לו שם לווי, לא כן שאר השמנים, יש להם שם לווי ואין נקראים ״שמן״ סתם. ואם כן מה שאמרו ״שמן זית״ ולא שמן שומשמין זה מבואר משם ״שמן״ ולפי זה מה שכתב פה ״שמן זית״, שם ״זית״ מיותר. [ולא נמצא כן בשום מקום רק במנורה ובשמן המשחה. וגם הלשון ״שמן זית״ בלתי מיושר כמו שלא יאמר ״יין גפן״ או ״יין ענבים״]. לכן דרש ״שמן זית״ – מזיתו ר״ל השמן עצמו אשר היה בעוד הפרי על הזית שהוא האילן והוא השמן היוצא מעצמו, שלא על ידי טעינה בקורה או באבנים. רק זה לבד כשר למנורה. ולפי מה שפירשנו כל מה שנאמר פה ובמנחות (דף פו) ג׳ זיתים הם וכולי לא מ״זך כתית״ יליף כפרש״י, רק משם ״זית״, כמו שאמר ״זית״ מזיתו. מכאן אמרו זית ראשון וכולי. ומדברי הרמב״ם (הל׳ אסורי מזבח) ורש״י בפירוש החומש מבואר שגרסו מגרגרו, וכן הוא בספרא. ועיין ברא״ם פה ובלחם משנה שם. [ולמה שכתבנו, יש לומר שהוא הדין שלשמן המשחה היה צריך שמן מזיתו דגם ביה כתוב ״שמן זית״. ומה שלא בארוהו מפני שלא נעשה לדורות רק בימי משה ע״ה] התנאי השני היא ״זך״. ובאר (במשנה ו) אין זך אלא נקי מכל תערובות שמרים, שגם השמן הראשון היוצא על ידי כתישה או טחינה, אפשר שימצא בו שמרים. ולכן אמר שיתן לתוך הסל, ולר׳ יהודה סביבות הסל, כדי שיצאו השמרים. וכן במ״ש ״לבונה זכה״ פירשו בספרא (לקמן פ״ח מ״ו) שתהיה ברורה. והתנאי השלישי הוא ״כתית״. ותנאי זה נמצא גם במנחות – ״בלולה בשמן כתית רביעית ההין״. וראיתי בספרי (פנחס פס׳ קמב) ״בשמן כתית״ – להוציא את השלוק. אין לי אלא למנחות. למנורה מנין? ת״ל ״ויקחו אליך שמן זית זך״ – להוציא את השלוק. מבאר שמה שכתוב ״כתית״ היינו שיצא השמן על ידי כתישה (או טחינה), לא על ידי שליקה (הוא הדין כבישה ובישול שפסול כמ״ש במשנה דמנחות דף פה:). ולפי זה אין לדייק ״כתית״ ולא טחון, שכתיתה וטחינה קרובים זה לזה כמו שנאמר ״ואכות אותו טחון היטב״, כי עיקר הכוונה להוציא שלוק ותפס כתיתה והוא הדין טחינה, וזה דעת התנא קמא. ור׳ יהודה חולק (במשנה ד׳) וסבירא ליה שלא היה טוחן. ונראה טעמו שסבירא ליה שבמנורה אין צורך למעט שלוק שזה מבואר מכל שכן שמן זית מזיתו, ועל ידי השליקה יוצא כל השמן כמו על ידי טעינה בקורות. ורק במנחות שאין צריך שמן מזיתו הייתי מכשיר שלוק כמו טען בקורה, לכן צריך ״כתית״. וכן דייק בספרי הנזכר למנורה מנין? תלמוד לומר ״ויקחו אליך שמן זית זך״ – להוציא את השלוק ר״ל ממ״ש שמן זית מזיתו מוציא גם שלוק ואין צריך ״כתית״ להוציא שלוק. לכן סבירא ליה לר׳ יהודה שבא ״כתית״ בדיוק להוציא טוחן. ואמר ״כתית למאור״ למעט מנחות שהייתי אומר מצד הסברה כיון שהמנחות הם לאכילה כל שכן שצריך ג׳ תנאים – מזיתו, וזך, וכתית. וזה אין לומר שכתית פסול במנחות דהא כתוב ״כתית״ גם במנחות ועל כרחך ממעט שבמנחות כשר אף שאינו כתית ומ״ש שם ״כתית״ אינו לחיוב, ובא רק למעט שלוק. ובגמ׳ מסיים מה ת״ל ״כתית למאור״ ולא כתית למנחות (וגי׳ הרא״ם היתה מה ת״ל למאור להכשיר שני במנחות) מפני החסכון. מהו חסכון? אר״א התורה חסה על ממונם של ישראל. והנה נטיתי מדרך המפרשים שבִדבָרַי יתישבו המון הקושיות שהקשה הרא״ם והלחם משנה (סוף הל׳ אסורי מזבח) וכמו שמבואר מדברי הספרא והספרי שממקורם שאבו בעלי הש״ס. ויתר דברי הספרא מובנים וכולו מועתק בגמ׳ מנחות (דף פו) ואין להאריך יותר. ומה שאומר ר׳ יהודה שטוען באבנים ונותן סביבות הסל, משום דגם במנחות יש להיות בלא שמרים מטעם מובחר נדריך. ומ״ש בספרא (ויקרא דבורא דנדבה פרשה י משנה ו) ״בשמן״ ״בשמן״ להכשיר בשמן השני והשלישי, וזה תמוה, הא ידעינן ממ״ש ״כתית למאור״ ולא למנחות, וכמו שהקשה הרא״ם והלחם משנה. נראה שבא להכשיר ב׳ מדרגות האחרונים, כי ממה שאמרו ולא כתית למנחות נדע להכשיר ג׳ שמנים שבראשון, וממילא הוא הדין ראשון שבשני שדומה לב׳ שבראשון, וכן ב׳ שבשני וא׳ שבשלישי שדומה לג׳ שבראשון. ולא נדע ג׳ שבשני וב׳ וג׳ שבשלישי, וזה מרבה מן ״בשמן״ ״בשמן״, ודו״ק.

[ריא]

להעלות נר – על הדלקת המנורה שמש תמיד בלשון ״העלאה״, ולמה לא בחר בלשון ״הדלקה״ או ״הבערה״ (כמו שכתוב (דברי הימים ב ד, כ) ״לבערם כמשפט״)? מזה גדרו חז״ל שלשון ״העלאה״ מציין אם גומר ההדלקה עד תאחז השלהבת בכל חלקי הפתילה ועולה היא למעלה. אבל ״דלק״ מציין הֵאָחֵז האור בקצהו, ו״בער״ מציין שתבער רוב הדבר, וזה אין צריך, רק שתהא שלהבת עולה, וכמו שאמרו התוס׳ (שבת דף כ ד״ה כדי). ובגמרא (שם ודף כא) תני ר׳ חייא שתהא שלהבת עולה מאליה ולא מחמת דבר אחר ופרש״י נראה שגרס כן בספרא. ופירושו: כי כלל בידינו דכל מקום שבנין הקל עומד אז ההפעיל (במקום שלא נמצא בנין הכבד) יוצא לשני, לא לשלישי (רק אם נמצא הקל והכבד וההפעיל שאז ההפעיל מוציא לשלישי). ואם כן פעל ״להעלות״ מוציא לשני, לא שתהא עולה על ידי דבר אחר, שזה יוצא לשלישי.

[ריב]

להעלות נר תמיד – כפי הפשט מלת ״נר״ היא שם הקיבוץ ור״ל כלל הנרות שבמנורה. אמנם, ממה שנזכר זה שני פעמים, אחד בפ׳ תצוה ואחד פה, ויש שינויים ביניהם, דרשו שמה שכתוב בפר׳ תצוה היא כפשוטו, על כלל הנרות הדולקות מערב עד בקר, ופירוש ״תמיד״ תמידות סדורי, בכל לילה. ומה שהוכפל פה בא בדיוק (כמבואר בכללים שכל מאמר הנשנה בא במובן המדויק) ורוצה לומר נר אחד, ו״תמיד״ היינו תמידות החלטי, בלי הפסק. ודרשו שנר אחד ידלק תמיד ביום ובלילה. ומפרש אחר כך ״לפני ה׳ תמיד״ שהוא הנר שהיא לפני ה׳ והיא נר מערב שדולק תדיר וממנו מתחיל ובו מסיים. ומה שכתב נכנס ומצא ב׳ נרות מזרחיית דולקים הועתק ממתניתין (פרק ו דתמיד) וכבר פירש הרע״ב (שם פרק ג) דסבירא ליה להאי תנא כר׳ אלעזר ב״ר שמעון דהנרות היו מונחים בין מזרח ומערב ונר השני של המזרחי קרוי ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ על שקרוב אל ההיכל מן המזרח שלפניו. ותחלה היה מטיב חמשה נרות והניח שתי נרות מזרחים (כמ״ש בפרק ג), אחר כך נכנס שנית להטיב ב׳ נרות ודשן את המזרחי והניח המערבי שאצלו, שהיא דלק בנס כל היום [ויש בזה עוד פירושים להרמב״ם לשיטתו ולהרשב״א בתשובה כשיטתו, ואכמ״ל] ומה שכתב מצאו שכבה, היינו לאחר שמעון הצדיק שלא היו ראוים לנס, היה מדשנו. ומ״ש שמדליקו ממזבח העולה כמו שלמד בספרא צו (א׳ ט״ז). ומ״ש ״תמיד״ – אף בשבת יתבאר (בסימן ריט).