×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יב) וַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְרֹ֥שׁ לָהֶ֖ם עַל⁠־פִּ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
They put him in custody until the will of Hashem should be declared to them.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררי״דחזקונימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[פד] 1ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה׳, ת״ר, את זו דרש רבי נחמיה, אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה (שמות כא, יט), וכי תעלה על דעתך וכו׳, ורבנן האי ונקה המכה מאי דרשי ביה, מלמד שחובשין אותו (שלא יברח עד שנראה אם ימות אם לאו), ורבי נחמיה חבישה מנא ליה, יליף ממקושש (דכתיב, (במדבר טו, לד) ויניחו אותו במשמר), ורבנן נמי לילפי ממקושש, מקושש בר קטלא הוא, ומשה לא הוה ידע קטליה במאי, לאפוקי האי דלא ידעינן אי בר קטלא הוא אי לאו בר קטלא הוא. ורבי נחמיה, יליף ממגדף דלא הוה ידע אי בר קטלא הוא וחבשוהו. ורבנן, מגדף הוראת שעה היתה (שהרי לא נצטוו מתחילה על אותה חבישה ומעצמם עשו, דכיון דלא נאמר בו מיתה מתחילה מה ספק היה להם להטיל עליו ספק מיתה ולחובשו), כדתניא, יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר (שמות לא, יד) מחלליה מות יומת, אלא לא היה יודע באיזו מיתה נהרג, שנאמר (במדבר טו, ד) כי לא פורש וגו׳, אבל מגדף לא נאמר בו אלא לפרוש להם על פי ה׳, שלא היה משה יודע אם הוא בן מיתה כל עיקר, אם לאו. (סנהדרין עח:)
[פד*] ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה׳, ויתן אותם במשמר (בראשית מ, ג), עדיין לא יצא דינם והיו מתעכבים שם עד שיצא דינם, במקלל כתיב ויניחהו במשמר למה כן, לפרוש להם על פי ה׳, מה דין יתחייב, וכן במקושש, ויניחו אותו במשמר (במדבר טו, לד), למה כן, כי לא פורש מה יעשה לו (שם), אבל ביוסף (בראשית לט, כ) לא נאמר במשמר, לפי שלא נתחייב ולא הכניסוהו שם ע״מ להוציאו משם לעולם. (ברב״ת עמ׳ 189)
1. תו״כ, ילקו״ש, מדרה״ג, ולק״ט כאן. וראה תו״ש משפטים פכ״א אות שסד.
[ה]
״וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר״ – לֹא הִנִּיחוּ אֶת הַמְקוֹשֵׁשׁ עִמּוֹ. וּשְׁנֵיהֶם הָיוּ בְּפֶרֶק אֶחָד.
וְיוֹדְעִים הָיוּ בַּמְּקוֹשֵׁשׁ שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת״ (שמות ל״א:י״ד), אֲבָל לֹא הָיוּ יוֹדְעִים בְּאֵיזוֹ מִיתָה יָמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ״ (במדבר ט״ו:ל״ד).
וְכָן הוּא אוֹמֵר ״לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יי״.
מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים אִם חַיָּב מִיתָה אִם לָאו.
וְאַסְרוּהִי בְּבֵית מַטְּרָא עַד דְּיִתְפָּרַשׁ לְהוֹן עַל גְּזֵירַת מֵימְרָא דַּייָ.
And they bound him in the house of confinement, until it should be explained to them by the decree of the Word of the Lord.

וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה׳
וְאַסְרוּהִי בְּבֵית מַטְּרָא עַד דְּיִתְפָּרַשׁ לְהוֹן עַל גְּזֵירַת מֵימְרָא דַּה׳
הַנָּחַת אדם למאסר ולכבוד
א. ״וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר״ – ״וְאַסְרוּהִי בְּבֵית מַטְּרָא״. הַנָּחַת אדם מתורגמת על פי העניין: הֲנָחָה לִכְלִיאָה מתורגמת כמאסר כבפסוקנו ויש המתורגמת כעזיבה כגון ״אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי״ (בראשית מב לג) ״שְׁבוּקוּ לְוָתִי״. אבל הַנָּחָה מכובדת מתורגמת בלשון חניה: ״וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן״ (בראשית ב טו) ״וְאַשְׁרְיֵיהּ בְּגִנְּתָא דְעֵדֶן״, וכן אצל לוט ״וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר״ (בראשית יט טז) ״וְאַפְּקוּהִי וְאַשְׁרְיוּהִי מִבָּרָא לְקַרְתָּא״, ושניהם דרך כבוד.⁠1
לִפְרֹשׁ – עד שיתפרש
ב. לדעת אונקלוס, למ״ד ״לִפְרֹשׁ״ מציינת שיעור זמן וזהו שתרגם ״לִפְרֹשׁ לָהֶם״ – ״עַד דְּיִתְפָּרַשׁ לְהוֹן״. והטעם: אין לבאר ״לִפְרֹשׁ״ כלמ״ד התכלית (וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר כדי לִפְרֹשׁ להם), שהרי המאסר אינו אמצעי שבו מתפרש להם דבר ה׳. כיוצא בזה ״לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי״ (דניאל יב ז) אבל בארמית ״עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן״ (דניאל ז כה).
עַל פִּי ה׳ – עַל גְּזֵירַת מֵימְרָא דַּה׳
ג. לסילוק הגשמת פֶּה, כל צירופי ״פִּי ה׳⁠ ⁠⁠״ מתורגמים ״מֵימְרָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״ כגון, ״אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי... אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי ה׳ בְּיַד מֹשֶׁה״ (במדבר ד לז) ״עַל מֵימְרָא דַּה׳ בִּידָא דְמֹשֶׁה״, ״עַל פִּי ה׳ יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה׳ יַחֲנוּ״ (במדבר ט יח) ״עַל מֵימְרָא דַּה׳ נָטְלִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל מֵימְרָא דַּה׳ שָׁרַן״. ואם כן, מדוע תרגם כאן ״לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״עַל גְּזֵירַת מֵימְרָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״? כי בכל האחרים ״עַל פִּי ה׳⁠ ⁠⁠״ מציין עובדה כללית; שעשו כמאמר ה׳. אבל כאן שנדרשה הלכה מסויימת ״שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו״ (רש״י), הוסיף גְּזֵירָא. וכבר התבאר בפסוק ״זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח״ (שמות יב מג) ״דָּא גְּזֵירַת פִּסְחָא״ ש״חוק״ הנאמר על פרטי המצוות מתורגם גְּזֵירָא, כדי להטעים שפרטים הם גזירת מלך וגם אם לא נדע טעמם נתחייבנו לשומרם. לכן כאן שמדובר בהלכה אחת מסויימת תרגם ״לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״עַל גְּזֵירַת מֵימְרָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״.⁠2
וכן תרגם בעוד שלושה פסוקים: בבלעם ״לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה׳ אֱלֹהָי״ (במדבר כב יח; כד יג) ״לֵית לִי רְשׁוּ לְמֵיעִבַּר עַל גְּזֵירַת מֵימְרָא דַּה׳ אֱלָהִי״ כי גם שם כוונתו לאיסור המסויים ״לֹא תָאֹר אֶת הָעָם״ (במדבר כב יב). וכן תרגם במעפילים: ״לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה׳ וְהִוא לֹא תִצְלָח״ (במדבר יד מא) ״לְמָא דְּנָן אַתּוּן עָבְרִין עַל גְּזֵירַת מֵימְרָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״, שהרי נצטוו במפורש ״אַל תַּעֲלוּ״.
1. ״נפש הגר״. להבחנות נוספות של ת״א בתרגומי נו״ח, ראה ״וַתָּנַח הַתֵּבָה״ (בראשית ח ד).
2. וקרוב לכך ב״ביאורי אונקלוס״.
דן חד מן ארבעה דינין דקמו קדם משה וסכם יתכון בדעתיה דלעיל בתרין מנהוןא הוה משה זריז ובתרין מנהון הוה משה במתין באליין ובאילין אמר לא שמעית במסאבין דלא יכלו למעבד פיסחה ובדין בנתה דצלפחד הוה משה זריז מן בגלל דהווה דיניהון דיני ממון גבמקוששה דחלל שובתה בזידנו ובמחרפה דפרש שמיה קדישה בגדפין הוה משה מתיןד מן בגללה דהוון דיניהון דיני נפשן ובגין למלפה לדייניה דקיימין בתר משה דיהוון זריזין בדיני ממונהו ו⁠(מ)⁠מתינין בדיני נפשתה דלא יהוון קטילין בפריע ית מן דחמי ליה למתקטלה בדינהז דילמה דישתכח לה זכו מן זוי ח⁠[ו]⁠רי בדינה דלא יהוון בהתין למ⁠(מ)⁠י⁠{מ}⁠ר לא שמענן דמשה רבהון אמר לא שמעית ואצנעו יתה במטרתה עד זמן דיתפרשח להון מן קדם י״י בהידין דינא מקטלין יתיהט.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וסכם יתכון בדעתיה דלעיל בתרין מנהון״) גם נוסח חילופי: ״רבן בתרין מנהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״מתין... למעבד״) נוסח אחר: ״זריז במחרפה דחרף שמה קדישה בגדפין ובמקוששה דחליל שובתה בזידנו הוה משה מתי⁠(י)⁠ן מן בגלל דהוה דינהון דיני נפשן ומסאבין די לא יכלו למ׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״במקוששה... שמעית״) נוסח אחר: ״ובאליין ובאליין אמר לא שמעית למלפה דייניה דעתידין למקום בתר משה למהוון מתינין בדיני נפשתה וזריזין בדיני ממונה דלא יבהתון למימר לא שמעין ברם משה רבן אמר לא שמע׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מתין״) גם נוסח חילופי: ״{מ}⁠תון״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בגלל״) גם נוסח חילופי: ״על״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ממונה״) גם נוסח חילופי: ״ממון״.
ז. בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״או״.
ח. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עד זמן דיתפרש״) גם נוסח חילופי: ״קדם עד לא אתפרש״.
ט. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בהידין דינא מקטלין יתיה״) גם נוסח חילופי: ״באלין דינין אתעבד בה״.
דין הוא חד מן ארבעתי דינין דיעלו קדם משה נביא ודן יתהון על פום מימרא דלעיל מינהון דינא ממונא ומנהון דיני נפשתא בדיני ממונא הוה משה זריז ובדיני נפשתא הוה מתון ובאילייןא אמר משה לא שמעית מן בגלל למלפא רישי סנהדרייתא דישראל דעתידין למקום בתריה דיהוון זריזין בדיני ממונא ומתונין בדיני נפשתא ולא יבהתון למישאלא דינא דמתקשי להון ארום משה רבהון דישראל צרך דיימר לא שמעית בגין כן אצנעו יתיה בבית מיטרא עד זמן דיתפרש להון על גזירת מימרא די״י.
א. בכ״י לונדון נכפלה מלת ״ובאיליין״.
This is one of four judgments which were brought in before Mosheh the prophet, who decided them by the dictate of the Word, who is above. They were judgments about money and about life. In the judgments on money Mosheh was prompt; but in the judgment on life he was deliberate (or slow by delay). And to each (party) Mosheh said, I have not heard: that he might teach the chiefs of the Sanhedrin of Israel, who were to arise after him, to be prompt in judgments respecting money, but slow in judgments that affected life; and not to be ashamed to inquire for counsel in cases that should be too hard for them, forasmuch as Mosheh, Rabban of Israel, had need to say, I have not heard. Therefore they shut him up in the house of confinement till the time that it should be explained to them by the decree of the Word of the Lord.
זה הוא אחד מן ארבעה דינים אשר באו לפני משה הנביא ודן אותם על פי מאמר עליון, מהם דיני ממון ומהם דיני נפשות בדיני ממון היה משה זריז ובדיני נפשות היה מתון ובאלה אמר משה לא שמעתי כדי ללמד ראשי סנהדרין של ישראל שעתידים לקום אחריו שיהיו זריזים בדיני ממונות ומתונים בדיני נפשות ולא יתביישו לשאול משפט שקשה להם, כי משה רבם של ישראל צריך שיאמר לא שמעתי, על כן הצניעו אותו בבית משמר עד זמן שיתפרש להם על גזירת מאמרו של י״י.
דין חד מארבע דינין די עלו לקדם משה רבן בתרין מנהון הוה משה מתון ובתרין מנהון הוה משה זריז במחרפא דחרף שמא קדישא בגידופין ובמקוששא דחליל שבתא בזדנו הוה משה מתון בגלל דהוה דיניהון דיני נפשן ובמסאבין דלא יכילו למעבד פסחא בזימניה ובגין בנת צלפחד הוה משה זריז מן בגלל דהוה דיניהון דיני ממון ובאילין אמר לא שמעית למלפא דיני דעתידין למיקם בתר משה למיהוון מתינין בדיני נפשן וזריזין בדיני ממון דלא יבהתון למימר לא שמעינן ברם משה רבן אמר לא שמעית ואצנעון במטרא יתיה קדם עד לא יתפרש להון מן קדם יי באילין דיני יתעביד ביה.
This is one of four judgments that were brought before Mosheh our Rabbi. In two of them was Mosheh slow by delay, and in two of them was Mosheh expeditious. With the blasphemer who blasphemed the Holy Name with scoffings, and with the gatherer of sticks who profaned the Sabbath, Mosheh had delay, because they were judgments that affected life; but in the case of unclean persons who could not perform the Pascha in its time, and in that of the daughters of Zelophehad, Mosheh could be prompt, because they were judgments on temporal matters. But to those he would say, I have not heard: to teach the judges who were to arise after Mosheh to be slow in judgments on life, and to be expeditious in judgments of Mammon; and not to be ashamed to say, I have not heard; for Mosheh our Rabban said, I have not heard. And they shut him up in confinement, while as yet it had not been explained to them from before the Lord with what judgments they were to deal with him.
וַיַּנִּיחוּ אוֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר – וְלֹא הִנִּיחוּ מְקוֹשֵׁשׁ עִמּוֹ שֶׁשְּׁנֵיהֶם הָיוּ בְּפֶרֶק אֶחָד. ״לִפְרשׁ לָהֶם עַל פִּי״ וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר ״כִּי לֹא פֹּרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ״ לְהַלָּן יוֹדְעִין שֶׁחַיָּב מִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר ״מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת״ אֲבָל אֵין יוֹדְעִין בְּאֵיזֶה מִיתָה יָמוּת וְכָאן הוּא אוֹמֵר ״לִפְרשׁ לָהֶם עַל פִּי ה׳⁠ ⁠⁠״ אֵין יוֹדְעִין אִם חַיָּב מִיתָה אִם לָאו. רְאוּיָה פָּרָשַׁת מְגַדֵּף לִכְתֹּב אֶלָּא שֶׁנִּתְחַיֵּב מְקַלֵּל וְנֶאֶמְרָה עַל יָדוֹ לְלַמֶּדְךָ שֶׁמְּגַלְגְּלִין חוֹבָה עַל יְדֵי חַיָּב וּזְכוּת עַל יְדֵי זַכַּאי.
פוצעוה פי אלחבס ליבין להם אמרה ען קול אללה.
ושמו אותו במשמר לבאר להם את עניינו על פי דבר ה׳.
ויניחוהו – לבדו, ולא הניחו המקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד, ויודעין היו שהמקושש במיתה, שנאמר: מחלליה מות יומת (שמות ל״א:י״ד). אבל לא פורש להם באיזו מיתה, לכך נאמר בו: לא פורש מה יעשה לו (במדבר ט״ו:ל״ד). אבל במקלל הוא אומר לפרוש להם, שלא היו יודעין אם חייב מיתהא אם לאו.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״מיתה״.
ויניחהו AND THEY PLACED HIM [IN WARD] – him by himself – and they did not place the man who gathered sticks on the Sabbath day with him (Bemidbar 15:34), because both of whom happened to be (i.e. to commit an offense) at the same period, but they knew that the stick-gatherer was to be punished with the death-penalty, only it had not been explained to them by what kind of death he was to be punished – it is for this reason that it is stated in his case (Bemidbar 15:33 "[and they placed him in ward] because it was not explained what should be done to him". In the case of the blasphemer, however, it states "[and they placed him in ward] that [the proper penalty] might be shown to them"; this was because they did not know whether he is at all liable to the death-penalty or not (Sifra, Emor, Section 14 5; Sanhedrin 78b).
פס׳: ויניחהו במשמר – לא הניחו את המקושש עמו אע״פ ששניהם היו בפרק אחד יודעים היו במקושש שהוא במיתה שנאמר (שמות ל״א:י״ד) מחלליה מות יומת אבל לא היו יודעין אי זו מיתה שנאמר כי לא פורש מה יעשה לו. אבל במקלל כתוב לפרוש להם על פי ה׳ שלא היו יודעין אם חייב מיתה הוא או דינו בידי שמים לכך נאמר לפרוש להם. ראויה היתה פרשה זו להכתב אלא שנתגלגלה על ידי זה. וכן ראויה היתה פרשת נחלות ליכתב אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידיהן. מכאן אמרו חכמים מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב:
במשמר – מקום ידוע במחנה.
IN WARD.⁠1 In a known place in the camp.⁠2
1. Literally, in the ward (ba-mishmar).
2. Hence the use of the direct object (ba).
לפרוש להם על פי י״י – נראה היה בעיניהם שחייב מיתה משום דכתיב: ומקללא אביו ואמו מות יומת (שמות כ״א:י״ז), קל וחומר לשכינה. אלא שלא רצו לעונשו מן הדין, ומשום הכי כתיב: לפרוש להם על פי י״י. אבל במקושש ידעו אל נכון שהוא חייב מיתה, דכתיב: מחלליה מות יומת (שמות ל״א:י״ד), אלא שלא ידעו באיזה מיתה הוא נהרג, ולכך כתיב: {כי לא פרש}⁠ב מה יעשה לו (במדבר ט״ו:ל״ד) – באיזו מיתה יהרגוהו.
א. בכ״י מינכן 52: מקלל.
ב. ההשלמה מספר הג״ן.
לפרוש להם על פי י"י – TO CLARIFY TO THEM THE WILL OF HASHEM – It appeared to them that he was liable to the death penalty since it is written: “One who curses his father and his mother shall surely be put to death” (Shemot 21:17), even more so for [blaspheming] the Divine Presence. But they did not want to punish him from inference (due to the a fortiori argument), and because of this it is written: TO CLARIFY TO THEM THE WILL OF HASHEM. But with regards to the wood gatherer, they knew for certain that he was liable to death, as it is written: “Those who desecrate her shall surely be put to death” (Shemot 31:14), except that they did not know with which death he should be killed, and therefore it is written: “{Because it had not been clarified} what should be done to him” (Bemidbar 15:34) – with which death they shall kill him.
ויניחוהו במשמר – פירש המורה: ולא הניחו מקושש עמו דשניהם היו בפרק אחד ותימה שהרי פירש לעיל בא ליטע אהלו בתוך בני דן ואהלים ודגלים לא היו עד שנה שניה ומקושש היה בשבת שניה שנצטוו ישראל כדאמרינן בשני׳ בא זה וחללה.
לפרוש להם על פי ה׳ – תימה במה התרו במקושש ומגדף אליבא דמ״ד מותרה לדבר חמור מותרה לדבר הקל לא תיבעי לך כי תיבעי לך אליבא דמ״ד עד שיתרו בו באיזה מיתה נהרג. וי״ל שהתרו בו בארבעתן.
ויניחהו במשמר – פר״ש: ולא הניחו המקושש עמו ששניהם היו בפרק אחד וכו׳, ואם תאמר: הא פר״ש לעיל ויצא מהיכן יצא ר׳ לוי אומר מעולמו יצא ר׳ ברכיה אומר מפרשה של מעלה יצא לגלג ואמר ביום השבת ביום השבת יערכנו וכו׳ (ויקרא כ״ד:ח׳) וקים לן שלחם הפנים לא נעשה עד שנה שניה כשהוקם המשכן ומקושש חלל שבת שניה של שנה ראשונה כדאמרינן, ואם כן היאך היו בפרק אחד.
אלא יש לומר: דפרשת לחם הפנים הכתובה כאן בפרק של מקושש נאמרה ואין מוקדם ומאוחר בתורה ועליה לגלג אותו בן איש מצרי.
לפרש להם על פי י״י – נראה בעיניהם שהיה חייב סקילה מדכתיב אביו ואמו קלל דמיו בו (ויקרא כ׳:ט׳) קל וחומר לשכינה אלא שאין עונשים מן הדין ומשום הכי כתיב לפרש להם על פי י״י.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
ויניחהו במשמר, "they placed him in custody;⁠" according to Rashi, they did not place the man who had collected kindling on the Sabbath in the same cell with him, although both incidents occurred at about the same time. If you were to ask that Rashi had interpreted the word ויצא, "he went out,⁠" in Leviticus 24,10 by quoting Rabbi Levi who said that "he left his world,⁠" whereas Rabbi Berechyah is quoted as saying that the word means that this blasphemer first ridiculed the legislation about the showbreads (as we already explained), something that could not have occurred until the second year when the Tabernacle was functioning, whereas the person collecting the kindling had done so on the second Sabbath, i.e. at Marah, or at the latest immediately after the giving of the Torah only 49 days after the Exodus in the first year, even before the Torah had given, so how could they possibly have been placed in the same cell as that person had long since been executed? (see Rashi on Parshat S'hlach lecha) We are therefore forced to answer that the tribes had taken up positions in the desert in accordance with the sequence in which Yaakov had blessed them, already before there had been any mention of the erecting of a Tabernacle, so that the incident with the blasphemer could have occurred much earlier than the impression given in our portion. We have explained repeatedly that the author of the Torah did not feel restrained to report events in their chronological sequence. The blasphemer ridiculed the legislation of the showbreads as soon as it was taught, though the Tabernacle had not even been built yet. [he was not driven to do so because he had been refused to put up his tent with the Danites. Ed]
'לפרוש להם על פי ה, "in order to receive instructions from the Lord how to proceed.⁠" They assumed that the sinner had to be stoned to death as is evident from Leviticus 20,9. If stoning is the penalty for cursing one's parents, how could the penalty for cursing the Lord be more lenient? We have a rule that penalties cannot be based merely on our judgment, i.e. our logic, but must have been ordained from heaven.
ויניחוהו במשמר – פרש״י ולא הניחו המקושש עמו ששניהם היו בפרק אחד. אין להקשות הרי פרש״י לעי׳ גבי ויצא בן אשה ישראלית וז״ל מפרשה של מעלה יצא לגלג ואמ׳ ביום השבת יערכנו וכו׳ דרך מלך וכו׳ וקים לן שלחם הפנים לא נעשה עד שנה שנייה כשהוק׳ המשכן ומקושש חלל שבת שנייה של שנה ראשונה כדפי׳ לעיל. וא״כ איך היו בפרק אחד שהרי י״ל שמצות לחם נאמרה בשנה ראשונה בפרקו של מקלל אף כי לא נעשתה עד שנה שנייה. עוד פרש״י ויודעים היו שמקושש במיתה שנ׳ מחלליה מות יומת אבל לא פי׳ להם באי זו וכו׳ כבר פי׳ הענין בפ׳ שלח.
לפרוש להם על פי ה׳ – נראה לי שחייב מיתה מק״ו דמקלל אביו ואמו אלא דאין עונשין מן הדין או שמא לא היה לו די במיתת ב״ד של מעלה כדאמרי׳ המעביר בנו למולך חייב כל זרעו פטור זהו ממיתת ב״ד שאין לו די בכך שיתחייב עונש גדול מזה בידי שמים דבשביל שהוסיף לחטא לא מסתבר דפטור.
לפרוש להם על פי ה׳ – הקשה הקדוש מדרו״אש למה היו מספקים מן קל וחומר דמקלל אביו ואמו. היה להם לדונו. ומה מקלל אביו ואמו בסקילה מברך את השם לא כ״ש וכי תימא דאין עונשין מן הדין א״כ למה צריך קרא בשבילו תיפוק לי מהכא דאין עונשין מן הדין. וי״ל דאין הכי נמי אלא קרא דאין עונשין מן הדין נאמר קודם פרשה זו.
לפרוש להם על פי ה׳ – לפרוש משמע לפרש הכל שלא היו יודעין אם היה חייב סקילה מק״ו דמקלל אביו ואמו דכתיב בהו אביו ואמו קלל דמיו בו או שמא אינו דין שיהא נדון במיתת ב״ד כדי שלא יהא לו כפרה לפי שענשו גדול כדאמרינן גבי מעביר בנו ובתו באש איש כי יתן מזרעו ודרשינן מזרעו ולא כל זרעו מכאן אמרו המעביר כל זרעו פטור והאי פטור לאו פטור ממש קאמר דא״כ מצינו חוטא נשכר אלא ר״ל פוטרין אותו ממית׳ ב״ד כדי שלא יתכפר בכך לכך הוצרך לומר לפרוש להם על פי ה׳ אבל במקושש שידעו בודאי שהוא חייב מיתה שנאמר מחלליה מות יומת אך לא ידעו באי זו מיתה הוא נהרג אם בחנק משום דכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק או דילפינן חלול מע״ז לכך לא נאמר בו לפרוש אלא כי לא פורש מה יעשה לו. וקשה כאן ולשם לרבי יהודה דאמר שאינו נהרג עד שיודיעוהו באי זו מיתה נהרג א״כ איך נתחייבו אלו ושמא התרו בהן בכל ארבע מיתות ב״ד והתירו עצמן למיתות כלן ומיהו קשיא למ״ד התראת ספק לא שמה התראה שהרי בכל מיתה ומיתה הויא לה התראת ספק ודוחק הוא שיהו בהם כל כך עדים שהתרו להם מכלם ביחד ושמא אפשר להיות כן מדכתיב כאן וסמכו השומעים ולא כתיב העדים וכן במקושש כתיב ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש משמע שהרבה היו שם. ועוד י״ל חברים היו וס״ל דחבר אין צריך התראה. תן לחכם ויחכם עוד.
'לפרוש להם עלפי ה, "until instructions (how to deal with him) would be revealed by G–d.⁠" It was clear that this man was guilty of the death penalty, seeing that cursing the Lord is one of the seven basic commandments already revealed to mankind long before the Torah was given. What was not clear was if, seeing that his mother was Jewish, he should be stoned to death (according to Jewish law) or if he should be put to death by the sword, the type of death penalty applicable to gentiles who are guilty of such a penalty. Some scholars, aware that when the penalty described by Jewish law is applied the person executed obtains atonement, felt that this person should be denied the opportunity of atonement after death, so that they wanted to kill him by a different method. An example of such a procedure is found in Leviticus 20,2, where a parent who kills one of his or her children by burning them as a sacrifice to the idol molech is executed by stoning, whereas if he did so to all of his children no penalty is spelled out. The Rabbis, perplexed why such a parent should not be punished, explained that the fact that no penalty is spelled out means that the parent guilty of this will be killed by a method which does not bring atonement for his sin in its wake. (Talmud, tractate Sanhedrin, folio 64). This is why the Torah here had to write that Moses had to make enquiries from G–d concerning this. Something similar occurred with the man who collected kindling on the Sabbath, Numbers 15,32. The Torah had already spelled out the death penalty, but without specifying which of the possible four kinds of death penalties applied. This is why the man was first put in jail until the death penalty by stoning was decreed. Normally, when no further details are spelled out in the Torah the death penalty is by asphyxiation, חנק. The difficulty both here and in Numbers 15,32, is that according to Jewish law the guilty party must not only be warned about the impending penalty, but according to Rabbi Yehudah in the Talmud tractate Sanhedrin folio 8, must be warned about which kind of death penalty he would be facing, something that was impossible in both the examples we have cited. It is possible that he was given a warning that he would face one of four kinds of death penalties. Perhaps each one of them used this as an excuse by reasoning that such a warning was not legally valid and they would get away with their sin. There is also the problem that some of our sages feel that any warning which was based on some dubious language is invalid. (Talmud tractate Pesachim folio 63) It is hardly likely that under such circumstances there could be any convictions ever, as to find witnesses who had warned concerning 4 possible type of death penalties would presuppose that witnesses to a capital offence are all learned men. There is also an opinion in the Talmud that if a person who was considered a chaver, known for meticulous observance of the Torah's commandments, committed a serious sin, the fact that he had not been warned of the consequences is ignored, as he did not need witnesses to warn him not to do what he knew was forbidden and which penalty would await him (Sanhedrin folio 8)
לפרוש להם על פי וכו׳ – וא״ת איך היו מסופקים אם חייב מיתה והלא מצינו גבי מקלל אביו שהוא חייב סקילה כ״ש וכ״ש אביו שבשמים מלך מלכי המלכים הקב״ה וי״ל דלא היו מסופקים אם חייב מיתה דדבר פשוט הוא להם שחייב מיתה אבל המה אמרו מה לנו להמיתו כל כך העון גדול שלא תהיה מיתתו כפרתו עכ״ז מחל כבודו מי שהענוה והגדולה לפניו והשוה כבודו לכבוד ב״ו וצוה רגום ירגמו באבן כמו מקלל אביו ולא עוד.
כתוב א׳ אומר מכה בהמה ישלמנה וכתוב א׳ או׳ מכה נפש בהמה וה״פ שהורגה ישלמנה נפש תחת נפש ומכה בהמה ר״ל שעשה בה חבורה לבד ותדע שהרי מסיים הפ׳ ואו׳ ומכה אדם יומת פירש אביו יומת ואינו ר״ל הכאה בלא חבורה שיהא חייב מיתה אלא ר״ל מכה אביו ועשה חבורה והוכחה שאמר למעלה נפש תחת נפש משמע שהרגה ממש והכא לא עשה כ״א חבורה לבד.
וינחוהו – ב׳ במסורה הכא ויניחוהו במשמר ויניחוהו מחוץ לעיר גבי לוט ויניחוהו מחוץ לעיר למה וינחוהו במשמר כדי לשמרו.
ויניחוהו במשמר – פירש רש״י הניחוהו לבדו ולא הניחו המקושש עמו שהיו שניהם בפרק אחד. ומקשין העולם הא פרש״י לעיל ויצא מהיכן יצא מפרשה של מעלה יצא וגו׳ וקיימא לן שלחם הפנים לא נעשה עד שנה שנייה שהוקם המשכן. והמקושש חילל שבת שנייה של שנה ראשונה כדאמרינן בסיפרי (שלח ט״ו ל״ב) אילמלא שמרו ישראל שבת ראשונה וכו׳. ואם היה בשנה שנייה, הרי שמרו כמה שבתות, אלא ע״כ משמע שבשנה ראשונה היה, א״כ לא היו בפרק אחד, ומתרצי׳ דפרשת לחם הפנים הכתובה כאן בפרק של מקושש היה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה ועליה לגלג אותו בן איש מצרי. והר״י תירץ שטעה הסופר בין שבת שנייה, בין שבת של שנה שנייה. וכן כתבנו בפרשת ויקרא שטעה הסופר בין שנים לסלעים גבי אשם מצורע ואשם שפחה חרופה.
לפרוש להם וגו׳ – שלא ידע שהוא חייב מיתה כלל. וק״ק וכי גרע ממקלל אביו ואמו שנ׳ בו מיתה והלא ג׳ שותפין באדם ק״ו לשכינה. וי״ל שהיה משה סבור שזאת העבירה היא כל כך חמורה שלא ניתן כפרתו ביד אדם. וק״ק והיאך התרו בו למ״ד שאינו נהרג עד שיתרו בו. וי״ל המתרים התרוהו מדין מקלל אביו ואמו לפי שג׳ שותפין באדם. ומה מי שמקלל אביו בסקילה ק״ו לשכינה. והר״א מגרמייזא תירץ כי לכך לא ידע משה אם יהרג אם לאו, כי מאחר שצוה הב״ה כבד את אביך, וזה נתכוון לכבוד אביו, אך לא חס על כבוד קונו ולא ידע שהוא ואביו חייבין בכבודו של מקום ולא ידע אם לדונו כשוגג או כמזיד.
וַיַנִיחֻהוּ: 1במסורת הדפוס כאן, ובמלכי׳ א׳ י״ג נמס׳ ז׳ חס׳ בלישנ׳ <וזה אחד מהם. ולא יתכן כי הוא מל' יו"ד בכל הספרי'. 2ונ״ל להגיה במסורת וַיַנִחוּם שם שבפסוק 3ויעשו כן בני ישראל (יהושע ד׳). וכן מצאתי במסרו׳ כ״י על פסו׳ וַיַנִיחוּם 4מחוץ למחנה ישראל (יהושע ו׳) שנמס׳ עליו ב׳, חד מל׳ וחד חס׳ ויעשו כן בני ישראל. ולשון 5הרמ״ה בשרש ינח>, וַיַנִחֵהוּ 6בגן עדן, בנוסחי דיקי חס׳ יו״ד קדים לחי״ת, ומסי׳ על׳ תלתא חס׳, וסי׳ וינחהו בגן עדן, ושארא בשאר קריה, מכלל דשאר אוריתא מלאי׳ יו״ד כתי׳. ונוסחי דיקי נמי הכין דיקי. 7אחיכם <האחד> הניחו אתי, מלא יו״ד כתיב, ודכות׳ הניחו 8לכם למשמרת, ודכות׳ ויניחו אתו 9עד הבקר, מלי יו״ד, ודכות׳ ויניחו אתו 10במשמר (דמקשש). ויצאהו וַיַנִחֻהוּ 11מחוץ לעיר, חס׳ דחס׳, חס׳ יו״ד וחס׳ וי״ו כתי׳. וַיַנִיחֻהוּ 12במשמר (דמקלל) מל׳ יו״ד וחס׳ וי״ו כתיב. 13וַיַנִיחֵהוּ אהרן לפני העדת למשמרת, מל׳ יו״ד כתיב, <עכ"ל. ומה שכתב הרב על וַיַנִחֵהוּ בגן עדן דמסי' עלי' תלתא חס', ושאר' בשאר קריה, קשה בעיני, שלא נמצא רק 14וַיַנִחֵהוּ אל החמור (מלכי׳ א׳ י״ג), 15ושם נמס׳ ג״כ ב׳ חס׳, בגן עדן.> [ויניחהו].
לִפְרֹש: בשי״ן ימנית.⁠א [לִפְרֹשׁ].
1. במסורת הדפוס: מ״ג-ד על אתר; מ״ג-ד מל״א יג כט.
2. ונ״ל להגיה במסורת: אישור להגהה שמציע נורצי עולה מן המסורה הגדולה של כ״י למ. ראה ברויאר, למ, בר׳ ב טו2.
3. ויעשו כן: יהו׳ ד ח.
4. מחוץ למחנה ישראל: ראה מ״ג-ד יהו׳ ו כג.
5. הרמ״ה: ינ״ח.
6. בגן עדן: בר׳ ב טו.
7. אחיכם <האחד>: בר׳ מב לג.
8. לכם למשמרת: שמ׳ טז כג.
9. עד הבקר: שם כד.
10. במשמר (דמקשש): במ׳ טו לד.
11. מחוץ לעיר: בר׳ יט טז.
12. במשמר (דמקלל): פסוקנו.
13. וַיַנִיחֵהוּ אהרן: שמ׳ טז לד.
14. וַיַנִחֵהוּ אל החמור: מל״א יג כט.
15. ושם נמס׳: מ״ק-ד שם.
א. ראה הערתי ל׳וישב׳ (בר׳ לו ח).
לבדו. [נחלת יעקב] נתן טעם לפי שהמקושש היה רשע חמור שהרי היו יודעים הכל שהוא במיתה, והמקלל היה רשע קל שהרי לא היו יודעים אם הוא חייב מיתה או לא לכך לא היו חובשין ביחד כדאיתא בגמרא ב׳ בתי קברות היו לנסקלין ולנשרפים, כך אין חובשין רשע גמור אצל רשע קל:
שהמקושש במיתה. זה טעם הוא אלעיל למה לא הניחום ביחד ומפרש לפי שיודעין שזה במיתה אבל מקלל לא היו יודעין שהוא במיתה ושמא לא יהיה במיתה ויצטער זה שסבר הואיל ויושבין יחד:
באיזו מיתה. וא״ת כיון שהיו יודעין שמחלל שבת במיתה למה לא דנוהו בחנק דהא כל סתם מיתה שבתורה היא חנק. י״ל שסבורין שהמחלל שבת כאלו עובד ע״א וכופר בהקב״ה כיון שאין מאמין ששבת הקב״ה במעשה בראשית אין מאמין שהקב״ה ברא העולם וכאלו מאמין בע״א, ושמא כמו שע״א בסקילה כך מחלל שבת בסקילה או שמא חנק לכך היו מסופקים: [דברי דוד] הרבה מקשים למה נסתפקו והלא אף במקלל אב ואם חייב מיתה ק״ו לשכינה, וא״ל דאין עונשין מן הדין א״כ פשיטא שאין חייב מיתה כיון שאין בפי׳, ונראה דהספק היה כאן שלא היה שם התראה כדין דהא קיי״ל בסנהדרין בכל עבירות אינו חייב עד שיתרו בו שחייב מיתה ובאיזה מיתה ימות אלא דכאן הוראת שעה היתה:
By himself.. [Afterwards Rashi] explains [that he was imprisoned by himself] because the woodgatherer was more wicked, since everyone knew that he was liable for the death penalty, whereas the blasphemer was less wicked, for they did not know whether or not he was liable for the death penalty. Therefore they were not imprisoned together. As the Gemara says that there were two cemeteries, one for those whom [Beis Din] stoned, and one for those whom they burnt [because stoning is punishment for a more serious sin]. Similarly, we do not imprison someone who is [considered] more wicked together with someone who is [considered] less wicked. (Nachalas Yaakov)
That one who gathered wood [on Shabbos] was [condemned] to death. This is a reason for the above, why he [Moshe] did not put them together. He [Rashi] explains that this was because they knew that this one was liable to death, but did not know whether the blasphemer was liable to death. Perhaps he was not liable to death and would suffer by thinking, that because they are sitting together [he too, must be liable to death].
The execution itself. You might ask: Since they knew that one who desecrates Shabbos is liable to death, why did they not punish him with strangling, since every unspecified death penalty in the Torah is by strangling? The answer is: They thought that one who desecrates Shabbos is like an idolater and an atheist; since he does not believe that the Holy One rested at Creation he does not believe that the Holy One created the world, and it is as if he believes in idolatry. And perhaps, just as idolatry is punished by stoning, so too one who desecrates Shabbos is punished by stoning, or perhaps [he is punished by] strangling. Therefore, they were in doubt. Many ask, why was there any doubt? If someone who curses a father or mother is liable to death, how much more so regarding the Divine Presence? You cannot answer that we do not derive punishment from a kal vachomer, because if so, it would be obvious that he was not liable for death since [the prohibition against blasphemy] was not explicitly [stated until now]. It seems that they were in doubt here because he had not been warned properly, and the Gemara rules in Sanhedrin that a person is not liable for any sin unless he was warned that he will be liable to death and also the type death he is liable for. This however, was a temporary injunction [valid only] for that particular time [to kill him without prior warning]. (Divrei Dovid)
וַיַּנִּיחֻהוּ במשמר – במצות משה, לא דן מדעתו אם מקלל אביו ואמו נדון בסקילה כל שכן זה, שאין עונשין מן הדין.⁠1 ואולי ענשו חמור ביסורין ומיתה, או שיד ה׳ תהיה בו, כמו בעדת קרח.
לפרוש – כמו ״מפורש ושום שכל״ (נחמיה ח, ט), והוא קרוב ללשון פרישה בשי״ן שמאלית, כמו דבר פָּרוּשׂ שאין קצתו מכסה.
על פי ה׳ – בגזרת השם לפי שלא נאמר למשה עד הנה דין המקלל, המתינו על משה, שיפרוש להם דינו על פי ה׳.
ויניחהו במשמר – במצות משה. ולא דן מדעתו אם מקלל אביו ואמו נדון בסקילה כל שכן זה, שאין עונשין מן הדין, ואולי ענשו חמור ביסורין או מיתה, או שיד ה׳ תהיה בו, כמו בעדת קרח:
לפרש להם על פי ה׳ – לפי שלא נאמר למשה עד הנה דין המקלל, המתינו על משה שיפרוש להם דינו על פי ה׳:
לפרש להם וגו׳ – ״פרשׁ״ קרוב מאד ל״פרס״. לפיכך יש מקום לדון אם הוראתו היסודית של ״פרש״ היא למתוח ולשטח (״לפרושׂ כשמלה״), או לחלק ולהבדיל (״לפרוס״).
התפיסה הראשונה יכולה להסתייע מהביטוי ״צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת״ (יחזקאל לד, יב), הצאן שהתפזר והתפשט לכל הכיוונים. לפי זה ״פרשׁ״ – במובן של ״לבאר״ – משמעותו לפרושׂ ולהתיר את תסבוכת העניין הקשה (בדומה ל״אֶקְסְפְּלִיקַטִיוֹ״ בלטינית).
לתפיסה השנייה ניתן להביא ראיה מהשם ״פֶּרֶשׁ״, פסולת המזון שמוצא החוצה. לפי זה ״פרש״ – במובן ״לבאר״ – מבטא את הרעיון שהזכרנו רבות: כל הבהרה והארה, הגייה וקביעה, אינן אלא הבדלה והפרדה. השווה ״גזר״, ״חרץ״, ״נקב״, ״נכר״ וכיוצא בהם.
אולם מסתבר שההוראה ״לפרושׂ כשמלה״ אינה אלא נגזרת מההוראה ״להבדיל ולהפריד״. כאשר הפורשׂ שוטח דברים שהיו לחוצים וצפופים יחד או סבוכים במקום צר, הוא מנתק את המגע שביניהם. נמצא שכל פרישׂה יש בה הבדלה והפרדה, ו״ברז״, ״ברץ״, ״פרז״, ״פרס״, ״פרשׁ״, ״פרשׂ״, ״פרץ״ אינם אלא חילוקי משמעות דקים של מושג אחד.
ויניחוהו במשמר – במקושש כתיב (במדבר טו,לד) ״ויניחו אותו במשמר״. ושתי הלשונות שוות לענין זה, ללמד, דרק אותו בפני עצמו ולא האחר עמו, כפירוש רש״י (לפסוקנו) בשם התורת כהנים. אבל לא בחנם שינה הכתוב הלשון.⁠1 והנה, עוד יש משמעות לשתי לשונות2 הללו,⁠3 היינו – בשלימות ולא חסר ומקצת,⁠4 כמו דדרשינן בתורת כהנים פרשת צו על הפסוק (לעיל ו,ט) ״בחצר אהל מועד יאכלוה״ – אין לי אלא כולה, מקצתה מניין וכו׳. וכן הוראת ״אותה״, כמו ״וראיתה אותה״ בספר במדבר (כז,יג), וכמו שכתבתי שם.
אבל5 מ״מ יש נפקא מינה בין שתי לשונות הללו, באם נחסר מקצת, וכמו שכתב הרא״ש שבועות פרק ג׳ סימן ט״ז, וז״ל: באם אמר ׳שאוכל ככר זו׳ – מקצתה נמי במשמע, וחייב6 לאכול את כולה, ואם נשרף מקצתה חייב לאכול את השאר כדי לקיים שבועתו.⁠7 אבל אם אמר ׳שאוכלנה׳8 ונשרף מקצתה, אין חייב לאכול את השאר, דעל אכילת כולה נשבע, ואין אכילת מקצתו מוציאתו מידי איסור שבועה,⁠9 עכ״ל. והנה לשון ׳אותה׳10 דומה ממש ל׳זו׳,⁠11 וכמו שכתב הרמב״ם בהלכות שבועות (ד,ט) ׳שבועה שלא אוכל ככר זו, או שלא אוכל אותה, כיון שאכל ממנה כזית חייב. שבועה שלא אוכלנה׳12 וכו׳. והיינו, משום ד׳ככר זו׳ או ׳אותה׳ משמע כולה אם ישנו, ומשמע גם מקצתו אם אין כולו, אבל בכינוי ׳אוכלנה׳ משמע דוקא כולו ולא מקצתו.
והיינו שדקדק הכתוב כאן ״ויניחוהו״ – בשלימות, בלי שום חסרון אבר או בבריאות. ומחמת שעלה על רצונם של השומעים להכותו ולהזיקו על כל פנים גם טרם הגיעו לידי בית דין,⁠13 משום הכי פירש הכתוב ״ושם אמו וגו׳⁠ ⁠⁠״,⁠14 ומשום הכי ״ויניחוהו״ – בשלימות ״במשמר״, ולא נגעו בו לרעה עד בוא דבר ה׳.
אבל במקושש להיפך, הדור היה פרוץ בחילול שבת כמבואר שם,⁠15 ולא היה נוגע בלב השומעים ורואים כלל, רק שלוחי משה המוצאים אותו מקושש הניחו אותו במשמר, ואין רבותא בזה שהניחו אותו בשלימות, ולא בא הלשון ״אותו״ אלא ללמד שלא היה אחר עמו.
1. רבינו עומד על ההבדל בין הכינוי הצמוד לפועל (״ויניחוהו״), לעומת כתיבת המושא כמלה נפרדת (״ויניחו אותו״). ועיין דבריו ב׳קדמת העמק׳ אות ט׳. על האבחנה הזאת עמדו גם בעל הכתב והקבלה, המלבי״ם ועוד.
2. גם אם הכינוי צמוד לפועל וגם אם כתוב בנפרד.
3. מעבר לדברי רש״י למעט את המקושש.
4. וכאן המשמעות היא שהניחוהו במשמר ׳בשלימות, בלי שום חסרון של אבר או בריאות׳ – לשון רבינו בהמשך.
5. כאן חידושו של רבינו (׳שני דינים׳) על שני סוגי מקצת.
6. לכתחילה באשר אמר ׳ככר זו׳.
7. לאכול מה שיש בנמצא מן הככר.
8. ולא ׳שאוכל אותה׳.
9. כלומר, הצמדת הכינוי לפועל מציינת שאי אפשר להפריד בין הכינוי (המלמד על כולה) ובין הפועל (אכילה). לכן אם במציאות אין כאן כל הככר, אינו חייב לאכול את המקצת, שהוא כל מה שנשאר מן הככר.
10. או ״אותו״ בפסוקנו.
11. ׳ככר זו׳.
12. המשך ׳אינו חייב עד שיאכל את כולה׳. פירוש רבינו הוא אליבא דשיטת גדולי האחרונים, כגון בעל הכתב והקבלה והמלבי״ם, אשר ביקשו להראות כיצד מדרשי חז״ל בנויים על עומק פשוטו של מקרא.
13. כלומר, פגיעה במצב בריאותו, כראוי למי ששומע דבר מבהיל כזה.
14. ׳שהיתה ידועה בישראל׳.
15. עיין בהרחבה בספרנו ׳נתעלמה ממנו הלכה׳ בסוגיית המקושש עצים.
לפרוש להם על פי ה׳ – יתכן, דאף כי לא נתפרש בו מיתה, מכל מקום אזהרה איכא דאלהים לא תקלל, רק הוי חיוב מלקות, והכא וינצו במצות שבמיתה הכתוב מדבר, ורצה להרוג הישראלי, ולכך הוי רודף וניתן להצילו בנפשו, וא״כ חיוב מיתה פוטרו ממלקות, כמו בשוחט אותו וא״ב לעו״ג לריש לקיש, ובפרט ברודף, דכתבתי במק״א דהוי כאיתעביד ביה החומר. ודו״ק.
לפרש להם – מלמד שלא היה יודע משה אם בן מיתה הוא כל עיקר אם לא.⁠1 (סנהד׳ ע״ח:)
1. ר״ל כי במקושש (ס״פ שלח) כתיב כי לא פורש מה יעשה לו, וזה הוא מפני שהיה יודע משה שבן מות הוא בודאי מפני שחלל שבת, ורק לא ידע באיזו מיתה יהרג, ולכן אמר מה יעשה לו, משא״כ הכא כתיב בכלל לפרוש להם, והיינו לפרוש להם דינו בכלל אם הוא בן מיתה בכלל או לא.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררי״דחזקונימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144