×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יא) וַ֠יִּקֹּ֠ב בֶּן⁠־הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת⁠־הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל⁠־מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת⁠־דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה⁠־דָֽן׃
The son of the Israelite woman blasphemed the Name, and cursed; and they brought him to Moses. His mother's name was Shelomith, the daughter of Dibri, of the tribe of Dan.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)ויקרא רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושמזרחיתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימהעודהכל
[עט] 1ויקב... ויקלל, אמר קרא ויקב ויקלל, למימרא דנוקב קללה הוא. (סנהדרין נו.)
[פ] 2ויקב... ויקלל, מונע בר יקבוהו לאום (משלי יא, כו), אין בר אלא תורה, שנאמר (תהלים ב, כב) נשקו בר פן יאנף, ואין יקוב אלא קללה, שנאמר ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. (מדרש משלי י״א:כ״ד)
[פא] 3שלמית בת דברי, שלומית, דא״ר לוי דהות פטטא בשלמא (דברנית ושואלת בשלום כל אדם, ואין כך דרך הנשים. מת״כ), שלם לך שלם לכון. בת דברי, א״ר יצחק שהביאה דבר על בנה. (ויק״ר ל״ב:ה׳)
[פב] 4שלמית בת דברי, שלומית, שהיא שלימה מכל מום, בת דברי, שהיתה דברנית, ומתוך הדיבור עינה אותה, מכאן שהסיחה רעה לאשה. (מדרש הגדול)
[פג] 5ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן, אמר ר״ל מדכרין ומניחין (יש כשמזכירין אותו הוא טוב ונחת רוח לכל, ואומרין עליו תנוח דעתו ינוח על משכבו. מת״כ). מדכרין ומשחקין (ויש כשמזכירין אותו אומרין עליו ימח שמו וישחקו עצמותיו. שם), מדכרין ומניחין (שמות לא, ב) בצלאל בן אורי בן חור וכו׳, מדכרין ומשחקין, ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן. (ויק״ר ל״ב:ו׳)
1. ראה להלן אות צט.
2. ראה סנהדרין צב., סוטה מא:, זהר ח״ג קצא:.
3. ילקו״ש כאן.
4. וכ״ה בכת״י מדרש החפץ, מדרש הביאור ומעיין גנים, וראה לעיל אות עד.
5. שמו״ר פמ״ח-ג, מדרש שמואל פ״א-ד, תנחומא ויקהל ד, ילקו״ש ח״א רמזים שד, תיא, ח״ב רמז יח. וראה תו״כ כאן, ותו״ש כי תשא פל״א אות ח.
[ב]
״וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם״ – זֶה שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁשָּמַע מִסִּינַי, ״וַיְקַלֵּל״. אֵינוֹ אוֹמֵר ׳וַיְבָרֵךְ׳, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ״ (מלכים א כ״א:י״ג), אֶלָּא ״וַיְקַלֵּל״.
מְלַמֵּד שֶׁאֵין הוֹרְגִין בַּכִּנּוּי.
[ג]
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: בְּכָל יוֹם דָּנִים אֶת הָעֵדִים בְּכִנּוּי ״יַכֶּה יוֹסֵה אֶת יוֹסֵה״.
נִגְמַר הַדִּין, לֹא הָיוּ הוֹרְגִים בַּכִּנּוּי, אֶלָּא מוֹצִיאִים אֶת כָּל אָדָם לַחוּץ, וּמְשָׁאֲלִים אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם וְאוֹמְרִים לוֹ: אֱמֹר מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ בְּפֵרוּשׁ!
וְהוּא אוֹמֵר.
וְהַדַּיָּנִים עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם וְקוֹרְעִים, וְלֹא מְאַחִים.
וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר: אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ.
וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר: אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ.
אֵין הָעֵדִים צְרִיכִין לִקְרַע, שֶׁכְּבָר קָרְעוּ בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ.
[ד]
״וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה״. לֹא הֵבִיאוּ אֶת הַמְקוֹשֵׁשׁ עִמּוֹ. ״וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן״.
גְּנַי לוֹ, גְּנַי לְאִמּוֹ, גְּנַי לְמִשְׁפַּחְתּוֹ, גְּנַי לַשֵּׁבֶט שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ.
וּכְנֶגְדּוֹ אַתָּה אוֹמֵר, ״וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן, חָרָשׁ וְחֹשֵׁב״ (שמות ל״ח:כ״ג).
שֶׁבַח לוֹ, שֶׁבַח לְאִמּוֹ, שֶׁבַח לְמִשְׁפַּחְתּוֹ, שֶׁבַח לַשֵּׁבֶט שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ.
וּפָרֵישׁ בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל יָת שְׁמָא וְאַרְגֵּיז וְאֵיתִיאוּ יָתֵיהּ לְוָת מֹשֶׁה וְשׁוֹם אִמֵּיהּ שְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי לְשִׁבְטָא דְּדָן.
And the son of the woman the daughter of Israel gave expression to the Name, and execrated. And they brought him to Moshe. And the name of his mother was Shelomith, the daughter of Dibree, of the tribe of Dan.

וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן
וּפָרֵישׁ בַּר אִיתְּתָא בַּת יִשְׂרָאֵל יָת שְׁמָא וְאַרְגֵּיז וְאֵיתִיאוּ (ח״נ: וְאֵיתִיוּ) יָתֵיהּ לְוָת מֹשֶׁה וְשׁוֹם אִמֵּיהּ שְׁלוֹמִית בַת דִּבְרִי לְשִׁבְטָא דְדָן
וַיִּקֹּב – אונקלוס ותרגומי ארץ ישראל
א. לפי תרגומי ארץ ישראל ״וַיִּקֹּב״ הוא מעניין קללה וחירוף, לכן תרגמו ״וַיִּקֹּב״ – וְחָרֵיף״ (ת״י), ״פָּרֵישׁ וְחָרֵיף״ (המיוחס ליונתן). אבל אין זו דעת אונקלוס: בפרשתנו תרגם ״וַיִּקֹּב... אֶת הַשֵּׁם״ – ״וּפָרֵישׁ... יָת שְׁמָא״, וכן ״וְנֹקֵב שֵׁם ה׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק טז) ״וְדִיפָרֵישׁ שְׁמָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״. אבל בפרשת בלק תרגם גם הוא בלשון קללה: ״לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ״ (במדבר כב יא) ״אֵיתַא לוּט לִי יָתֵיהּ״, ״מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל״ (במדבר כג ח) ״מַה אֲלוּטֵיהּ דְּלָא לָטֵיהּ אֵל״, ״וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם״ (במדבר כג כז) ״וּתְלוּטֵיהּ לִי מִתַּמָן״. מדוע שינה בתרגומיו?
כי בשונה מתרגומי ארץ-ישראל, אונקלוס מבחין בין הפעלים ״נקב״ ו״קבב״: ״וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם״ והדומים לו בפרשת בלק, הם מגזרון קב״ב שעניינו קללה. לכן תרגם בהם בפועל ״לט״, לשון קללה. אבל ״וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה״ או ״וְנֹקֵב שֵׁם ה׳⁠ ⁠⁠״ שבפרשתנו, הם משורש נק״ב כמו ״נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם״ (עמוס ו א). הואיל ו״נקב״ משמעו קבע, ציין, הודיע במפורש – תרגומו הוא בפועל ״פרש״, בדומה לתרגום ״נָקְבָה שְׂכָרְךָ״ (בראשית ל כח) ״פָּרֵישׁ אַגְרָךְ״. וכמחלוקת התרגומים נחלקו גם רד״ק ורש״י.⁠1
ולשון פסוקנו שבאו בו שני פעלים ״וַיִּקֹּב... אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל״, מסייע לאונקלוס: הראשון – ״ויקב״ – משמעו: הגה ובטא את השם וזהו ״וּפָרֵישׁ... יָת שְׁמָא״. ואילו ״ויקלל״ הוא פועל נוסף: אחר שאמר את השם, גם קללו. וכן הטעים רש״י: ״ויקב בן האשה – כתרגומו ופריש, שנקב שם המיוחד וגדף״. ועיין עוד בפסוק טז.
וַיְקַלֵּל – וְאַרְגֵּיז, לכבוד שמים
ב. לשון קללה מתורגם בכל מקום בפועל ״לט״ כגון ״וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר״ (בראשית יב ג) ״וּמְלָטְטָךְ אֵילוּט״, ״וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה״ (בראשית כז יב) ״וְאַיְתִי עֲלַי לְוָטִין וְלָא בִרְכָן״, ״לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ״ (ויקרא יט יד) ״לָא תְלוּט דְּלָא שָמַע״. ואולם בפרשתנו שלא להסמיך קללה לשם ה׳, תרגם בביטוי מרוכך לכבוד שמים: ״וַיְקַלֵּל״ – ״וְאַרְגֵּיז״. וכן בהמשך: ״הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל״ (פסוק יד) ״אַפֵּיק יָת דְּאַרְגֵּיז״, ״אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו״ (טו) ״גְּבַר גְּבַר אֲרֵי יַרְגֵּיז קֳדָם אֱלָהֵיהּ״, ״וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל״ (כג) ״וְאַפִּיקוּ יָת דְּאַרְגֵּיז״.⁠2 וכמוהו, לכבוד שמים, ״אֶת ה׳ הוּא מְגַדֵּף״ (במדבר טו לא) ״קֳדָם ה׳ הוּא מַרְגֵּיז״, ״קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי״ (דברים כא כג) ״עַל דְּחָב קֳדָם ה׳ אִצְטְלִיב״. השינוי לכבוד שמים מופיע גם במשנה, ולכן אמרו ״יכה יוסי את יוסי״.⁠3 אבל ״אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל״ (שמות כב כז) ״דַּיָּינָא לָא תַקִיל״ – אל תקל בכבודו כמבואר שם.
1. רד״ק הבחין כת״א: ״ויקב בן האשה – שפירש השם באותיותיו״ (״שרשים״, נקב). אבל ״וקבתו לי משם – עניין קללה״ (״שרשים״, קבב). ואין רש״י מקבל הבחנה זו שכן לפסוק ״לכה קבה לי אתו״ (במדבר כב יא) כתב ״קבה לי – זו קשה מארה לי, שהוא נוקב ומפרש״, כביאורו כאן. ושתי הדעות בראב״ע: ״ויקב – יש אומרים שפירושו: ויפרש, כמו אשר פי ה׳ יקבנו (ישעיהו סב ב), אשר נקבו בשמות (במדבר א יז). וי״א שהוא כמו: מה אקוב (במדבר כג ח). והראשון קרוב לפי דעתי״. וראה גם רד״צ הופמן.
2. וכן במיוחס ליונתן וְאַרְגֵּיז. אבל בת״י וּבָזֵי.
3. סנהדרין ז ה: ״בכל יום דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי. נגמר הדין לא הורגים בכינוי אלא מוציאים כל אדם לחוץ ושואלים את הגדול שבהן ואומרים לו: אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר״. וברע״ב: ״בכל יום – כל זמן שהיו נושאים ונותנים בבדיקת העדים. היו דנין אותן בכינוי – כל אדם שמהפך דבר ומדבר כמו שמקלל ותולה באחר קרוי כינוי בלשון חכמים. יכה יוסי את יוסי – אני שמעתי מפני שהוא בן ארבע אותיות ועולה בגימטריא אלהי״ם, לכך מכנים שם בן ארבע אותיות ליוסי״.
ופרשא ברה דאתתה ישראליתה בגדפין [ית שמה קדישה]⁠ב וחרף ואייתוןג יתיה לוות משה ושמה דאתתה שלמית ברתד דברי לשבטה דבנויה דדן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ופרש״) גם נוסח חילופי: ״וחרף״.
ב. כך נוסף בין השיטין בכ״י ניאופיטי 1.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחרף ואייתון״) גם נוסח חילופי: ״מפרשה ובזי ואיית׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ברת״) גם נוסח חילופי: ״בת״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לשבטה דבנוי״) גם נוסח חילופי: ״מן שבטייה בנוי״.
וכד נפק מבי דינא כד מחייב פריש וחריף בר איתתא בת ישראל ית שמא רבא ויקירא דמתפרש דשמע בסיני ואזיד וארגיז ושום אימיה שלומית בת דיברי לשבטא דדן.
and the son of the Israelitess with a man of Israel, who was of the tribe of Dan, went to the house of judgment; and when they had come out from the house of judgment, where he had been condemned, the son of the daughter of Israel expressed and reviled the great and glorious Name of Manifestation which he had heard at Sinai, and defied and execrated; and the name of his mother was Shelomith, the daughter of Dibree, of the tribe of Dan.
וכאשר יצא מבית דין כאשר חייב פרש וחרף בן אשה בת ישראל את השם הגדול והנכבד המפורש ששמע בסיני והזיד וקלל ושם אמו שלומית בת דברי לשבט דן.
וחרף ברה דאיתא ישראל ית שמא מפרשא ובזי.
And the son of the woman of Israel reviled the Manifested Name, and defied.
בַּת דִּבְרִי – אָמַר רַבִּי יִצְחָק שֶׁהֵבִיאָה דֶּבֶר עַל בְּנָהּ. לְמַטֵּה דָן, גְּנַאי לְאִמּוֹ, גְּנַאי לוֹ, גְּנַאי לְמִשְׁפַּחְתּוֹ, גְּנַאי לְשִׁבְטוֹ שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ.
[ו] אָמַר רַב לְעוֹלָם אֵין מַמְזֵר חַי יוֹתֵר עַל שְׁלשִׁים יוֹם, אָמַר רַבִּי חוּנָאי אַחַת לְשִׁבְעִים שָׁנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא דֶּבֶר גָּדוֹל לָעוֹלָם וּמְכַלֶּה הַמַּמְזֵרִים וְנוֹטֵל כְּשֵׁרִים עִמָּהֶם, מַאי טַעְמָא: וְגַם הוּא חָכָם וַיָּבֵא רָע (ישעיהו ל״א:ב׳), וְלֹא הָיָה צָרִיךְ קָרָא לוֹמַר אֶלָּא וַיָּבֵא טוֹב, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֲפִלּוּ רָעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא לָעוֹלָם בְּחָכְמָה הוּא מְבִיאָהּ, וְאֶת דְּבָרָיו לֹא הֵסִיר (ישעיהו ל״א:ב׳), אֶת דְּבָרוֹ לֹא הֵסִיר, כָּל כָּךְ לָמָּה, וְקָם עַל בֵּית מְרֵעִים (ישעיהו ל״א:ב׳), וְאַתְיָא כְּהַהִיא דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט [את] הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת (ויקרא ו׳:י״ח), כָּל כָּךְ לָמָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּרְסְמוּ הַחַטָּאִים.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מַדְכְּרִין וּמַנִּיחִין, מַדְכְּרִין וּמְשַׂחֲקִין. מַדְכְּרִין וּמַנִּיחִין: בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר (שמות ל״א:ב׳). מַדְכְּרִין וּמְשַׂחֲקִין: עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַרְחִי (יהושע ז׳:א׳). מַדְכְּרִין וּמַנִּיחִין: פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי (במדבר ג׳:ט״ו), מַדְכְּרִין וּמְשַׂחֲקִין: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק (דברים כ״ה:י״ז). מַדְכְּרִין וּמַנִּיחִין: אִישׁ יְהוּדִי הָיָה (אסתר ב׳:ה׳). מַדְכְּרִין וּמְשַׂחֲקִין: אִישׁ צַר וְאוֹיֵב (אסתר ז׳:ו׳). מַדְכְּרִין וּמַנִּיחִין: כִּי מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי (אסתר י׳:ג׳). מַדְכְּרִין וּמְשַׂחֲקִין: כִּי הָמָן בֶּן הַמְדָתָא (אסתר ט׳:כ״ד). מַדְכְּרִין וּמַנִּיחִין: וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי (שמואל א י״ז:י״ב). מַדְכְּרִין וּמְשַׂחֲקִין: וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי (מלכים א י״א:כ״ו). מַדְכְּרִין וּמַנִּיחִין: וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם (שמואל א א׳:א׳). מַדְכְּרִין וּמְשַׂחֲקִין: וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ (שופטים י״ז:א׳). מַדְכְּרִין וּמַנִּיחִין: וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב וגו׳ (שמות ל״ח:כ״ג). מַדְכְּרִין וּמְשַׂחֲקִין: וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן.
[ז] רַבִּי זֵירָא כָּד סָלַק לְהָכָא שָׁמַע קָלְהוֹן קָרְיָן מַמְזֵרָא וּמַמְזֵרְתָּא, אֲמַר הָא אָזֵיל הוּא, דְאָמַר רַב הוּנָא אֵין הַמַּמְזֵר חַי יוֹתֵר עַל שְׁלשִׁים יוֹם. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר רַב אַחָא כְּהַהִיא דְאָמַר רָבָא וְרַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אֵין הַמַּמְזֵר חַי יוֹתֵר מִשְׁלשִׁים יוֹם, אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מְפֻרְסָם אֲבָל אִם נִתְפַּרְסֵם חַי הוּא. בְּיוֹמוֹי דְּרַבִּי בֶּרֶכְיָה סְלֵיק לְהָכָא חַד בַּבְלָאי וַהֲוָה רַבִּי בֶּרֶכְיָה יָדַע בֵּיהּ דְּהוּא מַמְזֵר, אָזַל גַּבֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ זַכֵּי עִמִּי, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי בֶּרֶכְיָה זִיל לָךְ וּלְמָחָר אַתְּ אָתֵי וַאֲנַן עָבְדִין לָךְ פְּסִיקָא בְּצִבּוּרָא, לְמָחָר אָזַל גַּבֵּיהּ, אַשְׁכְּחֵיהּ בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא יָתֵיב דָּרֵישׁ, אַמְתֵּן לֵיהּ עַד דַּחֲסַל, כֵּיוָן דַּחֲסַל מִן דְּרַשׁ אָזַל לְגַבֵּיהּ אֲמַר לוֹן רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָחֵינַן זַכְוָון בַּהֲדֵין גַּבְרָא וְהוּא מַמְזֵר, עֲבַדּוּן לֵיהּ פְּסִיקָא, כֵּיוָן דְּנָפְקוּ לְהוֹן מִן תַּמָּן, אָמַר לֵיהּ רַבִּי חַיֵּי שָׁעָה אָתֵית בָּעֵי גַבָּךְ וּפְסַקְתְּ חַיּוֹי דְּהַהוּא גַבְרָא. אֲמַר לֵיהּ חַיֶּיךָ חַיִּין יַהֲבֵית לָךְ, דְּאָמַר רָבָא וְרַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אֵין הַמַּמְזֵר חַי יוֹתֵר מִשְּׁלשִׁים יוֹם, אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מְפֻרְסָם, אֲבָל אִם נִתְפַּרְסֵם חַי הוּא.

רמז תרנח

וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם – זֶה שֵׁם (הַמְיֻחָד) [הַמְפֹרָשׁ] שֶׁשָּׁמַע מֵהַר סִינַי. ״וַיְקַלֵּל״ אֵינוֹ אוֹמֵר ״וַיְבָרֵךְ״ כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר ״בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ״ אֶלָּא ״וְקִלֵּל״ מְלַמֵּד שֶׁאֵין הוֹרְגִין בְּכִנּוּי.
הַמְגַדֵּף אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְפָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה בְּכָל יוֹם דָּנִין אֶת הָעֵדִים בְּכִנּוּי יַכֶּה יוֹסֵי אֶת יוֹסֵי. נִגְמַר הַדִּין לֹא הָיוּ הוֹרְגִין בְּכִנּוּי אֶלָּא מוֹצִיאִים אֶת כָּל הָאָדָם לַחוּץ וּמְשַׁיְּרִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וְאוֹמֵר לוֹ אֱמֹר מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ בְּפֵרוּשׁ הוּא אוֹמֵר וְהַדַּיָּנִין עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶן וְקוֹרְעִין וְלֹא מְאַחִין וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ וּשְׁלִישִׁי אוֹמֵר אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ. תָּנָא עַד שֶׁיְּבָרֵךְ שֵׁם בְּשֵׁם מְנָא הָנֵי מִילֵּי, אָמַר שְׁמוּאֵל דְּאָמַר קְרָא וְנֹקֵב שֵׁם בְּנָקְבוֹ שֵׁם. מִמַּאי דְּהַאי וְנֹקֵב לִישָּׁנָא דְּבָרוֹכֵי הוּא דִּכְתִיב ״מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל״. וְאַזְהָרָתֵהּ מֵהָכָא ״אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל״. אֵימָא מִיבְרָז נָמֵי הוּא דִּכְתִיב ״וַיִּקֹּב חוֹר בְּדַלְתּוֹ״ וְאַזְהָרָתֵהּ מֵהָכָא ״וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״. בָּעֵינָא שֵׁם בְּשֵׁם וְלֵיכָּא. וְאֵימָא דְּמַנַּח שְׁנֵי שֵׁמוֹת אַהֲדָדֵי וּבָרַז לֵהּ, הַהוּא נוֹקֵב וְחוֹזֵר וְנוֹקֵב הוּא. וְאֵימָא דָּחֵיק שֵׁם אַפּוּמָא דְּסַכִּינָא וּבַרְזֵי, הַהוּא חוּרְפָא דְּסַכִּינָא הוּא דְּבָרַז. וְאֵימָא פֵּרוּשֵׁי שְׁמוֹ הוּא כְּדִכְתִיב ״וַיִּקַּח משֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת״ וְאַזְהָרָתֵהּ מֵהָכָא ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא״, חֲדָא דְּבָעִינַן שֵׁם בְּשֵׁם וְלֵיכָּא וְעוֹד הָוְיָא לֵהּ אַזְהָרַת עֲשֵׂה וְלֹא שְׁמָהּ אַזְהָרָה. וְאִיבָעֵית אֵימָא אֲמַר קְרָא וַיִּקֹּב וַיְקַלֵּל לְמֵימַר דְּנוֹקֵב קְלָלָה הוּא, וְדִלְמָא דַּעֲבַד תַּרְוַיְהוּ, לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דִּכְתִיב ״הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל״ וְלָא כְּתִיב הַנּוֹקֵב וְהַמְקַלֵּל שְׁמַע מִינַּהּ חֲדָא הִיא. אֵין הָעֵדִים צְרִיכִין לִקְרֹעַ שֶׁכְּבָר קָרְעוּ בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ.
וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל משֶׁה – וְלֹא הֵבִיאוּ מְקוֹשֵׁשׁ עִמּוֹ שֶׁשְּׁנֵיהֶם הָיוּ בְּפֶרֶק אֶחָד. ״וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָּן״ גְּנַאי לוֹ גְּנַאי לְאָבִיו גְּנַאי לְשִׁבְטוֹ גְּנַאי לְמִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁזֶּה יָצָא מִמֶּנּוּ. כְּנֶגְדּוֹ אוֹמֵר ״וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָּן״ שֶׁבַח לְאָבִיו שֶׁבַח לְמִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁבַח לַשֵּׁבֶט שֶׁזֶּה יָצָא מִמֶּנּוּ.
וסב אבן אלאסראילייה אלאסם ושתמה פאתי בה אלי מוסי וכאן אסם אמה שלומית אבנת דברי מן סבט דן.
וקילל בן הישראלית את השם וחירף אותו, והובא אל משה, והיה שם אמו שלומית בת דברי ממטה דן.
ויקב – כתרגומו: ופריש, שנקב שם המיוחד וגדף, והוא שם המפורש ששמע מסיני.
ושם אמו שלומית – שבחן של ישראל שפירסמה הכתוב לזו, לומר שהיא לבדה היתה בהם זונה.
שלומית – דהות פטפטה: שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל.
בת דברי למטה דן – מגיד שהרשע גורם גנאי לו, גנאי לאביו, גנאי לשבטו. וכיוצא בו: ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן (שמות ל״ח:כ״ג) – שבח לו, שבח לאביו, שבח למשפחתו, שבח לשבטו.
ויקב – Translate this as the Targum does: ופרש "and he pronounced", thus ויקב … ויקלל means that he uttered the Tetragrammaton and by so doing blasphemed. It was the "Proper Name" which he had heard on Mount Sinai (cf. Sifra, Emor, Section 14 2 and Yirmeyahu Targ.).
ושם אמו שלמית בת דברי AND HIS MOTHER'S NAME WAS SHELOMITH, THE DAUGHTER OF DIBRI, [THE TRIBE OF DAN] – it is to tell how praiseworthy Israel was that Scripture publicly mentions her name (exposes her), telling us implicitly that of all the women of Israel she alone was a harlot (Vayikra Rabbah 32 5).
שלמית (connected with שלום "peace") – she was so called because she was always babbling: "Peace be with you", "peace be with you", "peace be with you" – she used to continually babble with many words (she was a בת דברי) – she inquired after the health of everybody (Vayikra Rabbah 32 5).
בת דברי (from the root דבר "to speak") – she was talkative – talking with any man, and in consequence of this she got into trouble.
למטה דן OF THE TRIBE OF DAN – This mention also of the parent and tribe of the woman teaches us that the wrong doer brings shame upon himself, shame upon his parent, shame upon his whole tribe. Similarly we find the name of the tribe Dan mentioned to express praise; "Oholiab, the son of Ahisamach, of the tribe of Dan" (Shemot 31:6), where the details of Oholiab's descent imply praise for him, praise for his father and praise for his tribe (Sifra, Emor, Section 14 4).
פס׳: ויקב בן האשה הישראלית את השם – זה שם המפורש ששמע מסיני.
ויקלל – לא אמר ויברך (מלכים א כ״א:י״ג) ברך נבות (איוב ב׳:ט׳) ברך אלהים אלא ויקלל. מכאן אמרו חכמים אין הורגין בכנויים אלא עד שישמעו מפי העדים מפורש. ר׳ יהושע בן קרחה אומר בכל היום יהיו דנים את העדים בכנוי יכה יוסי את יוסי נגמר הדין לא היו הורגין בכנוי אלא מוציאין את כל האדם לחוץ ומשיירין את הגדול שבעדים אומרין לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין והכל מפורש במסכת סנהדרין. והשני אומר אף אני כמוהו.
ויביאו אותו אל משה ושם אמו – גנאי לו גנאי לאמו גנאי לשבטו גנאי למשפחתו. 1וכנגדו לשבח ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן. שבח לו שבח לשבטו שבח למשפחתו שיוצא ממנו:
1. וכנגדו לשבח. ג׳⁠ ⁠׳כ מאותו שבע דן:
ויקוב – הזכיר את השם ואחר בירכו.
ויקב: means that he pronounced God’s Name; after that he cursed.⁠1
1. Many exegetes comment on the two separate verbs here that describe the blasphemer’s action(s): “ויקב ... ויקלל.” Rashbam adopts the explanation that appears in Rashi’s commentary to this verse: the first verb is from the root n-q-b and means to mention or pronounce God’s (ineffable) Name; the second verb means to curse. That is the most common explanation among medievals and moderns. Rashi and Rashbam are both opposing the talmudic explanation (Sanh. 56a) that sees the root of ויקב as q-b-b, and says then that both ויקב and ויקלל mean to curse. (Like the talmudic explanation, see e.g. the Jerusalem Targum and LT.) The Talmud specifically mentions the explanation later offered by Rashi and Rashbam, and rejects it. Rashi in our verse, perhaps in order to assert the orthodoxy of his explanation, notes that this understanding of ויקב is found already in Onq.
Another possibility is that the Rashi text here is corrupt. In the standard printed versions of Rashi’s commentary to vs. 16, Rashi says that the word ונקב in that verse means to curse, connecting it to the phrase “מה אקב – how can I curse” (Num. 23:8). In other words, he sees the root as q-b-b. If that comment is part of Rashi’s original text, then the comment of Rashi on our verse may be a later scribe’s addition. In that case, Rashbam should be seen here as opposing Rashi, not following his lead.
ויקב – יש אומרים: ויפרש, כמו: אשר פי י״י יקבנו (ישעיהו ס״ב:ב׳), אשר נקבו בשמות (במדבר א׳:י״ז).
ויש אומרים, שהוא כמו: מה אקוב (במדבר כ״ג:ח׳). והראשון קרוב לפי דעתי.
BLASPHEMED. Some say that the meaning of va-yikkov (blasphemed) is enunciated. Compare, Which the mouth of the Lord shall mark out (yikkavennu) (Is. 62:2) and that are pointed out (nikkevu) by name (Num. 1:17). Others say that va-yikkov is similar to ekkov (I curse) in How shall I curse (Num. 23:8). However, I believe that the first interpretation is correct.⁠1
1. Our verse reads va-yikkov et ha-shem va-yekkalel (and blasphemed the Name and cursed). If va-yikkov means "and cursed,⁠" then our verse is repetitious. Hence it appears that our verse should be interpreted as, and enunciated the Name of God and cursed it.
ויקב בן האשה {הישראלית את השם} ויקלל – מתוך המריבה אמר לחבירו: ברוך פלוני שגדלך, ושבראך, ושמחיה אותך.
ושם אמו שלומית בת דברי – דברנית, ומפטפטת שלום (ויקרא רבה ל״ב:ה׳), ומחלקת אמריה, כי כן דרך מנאפת. אחת הייתה, ופרסמה הכתוב ללמדך שלא היו בנות ישראל פרוצות בעריות.
למטה דן – הוא שגרם לו המריבה, כי הוא דהוה אמר דונו דיני (בבלי פסחים ד׳.) אמרו שמא מדן קאתי, דכתיב: דן ידין עמו (בראשית מ״ט:ט״ז).
ויקב בן האשה {הישראלית את השם} ויקלל – THE SON OF THE {ISRAELITE} WOMAN BLASPHEMED {THE NAME} AND CURSED – Due to the quarrel he said to his friend: “Cursed be [lit. blessed be, as a euphemism] So-and-so who raised you, and who created you, and who keeps you alive.”
ושם אמו שלומית בת דברי – AND HIS MOTHER’S NAME WAS SHELOMIT DAUGHTER OF DIVRI – A talker (דברנית), who chatters hello (שלום)⁠1 (Vayikra Rabbah 32:5) and makes her words slick, because this is the way of a seductress. There was only one, and Scripture publicizes it to teach you that the daughters of Israel were not promiscuous.
למטה דן – OF THE TRIBE OF DAN – this was what caused the argument, because he would say “adjudicate my case” (Bavli Pesachim 4a:3). They said: Perhaps he descends from Dan, as it is written, “Dan will judge his people” (Bereshit 49:16).
1. The Midrash is making a play on words with the name of the blasphemer's mother. From her name, Shelomit, they derive that she says "shalom" (hello) to all. From the fact that she is the daughter of Divri, they suggest that she is a "dabranit" (talkative).
ויקב בן האשה, ויקלל – מתוך המריבה גידף.⁠1
ויקב ויקלל – אינו אומר ויברך כעניין שנאמר בנבות ברך נבות אלהים ומלך (מלכים א כ״א:י״ג) אלא ויקלל – מלמד שאין הורגים בכינוי.⁠2
את השם ויקלל – אמר ר׳ יוסי המצריים מטמאים היו ומטמאין את ישראל. אמרו חכמים אשת נריה בן בנו של דן שלומית בת דברי שמה ובאותו הלילה באו עליו נוגשי פרעה והרגוהו ובאו על אשתו והרתה והכל הולך אחר הזרע אם מתוק מתוק ואם מר מר, וכשיצאו ישראל ממצרים וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי (ויקרא כ״ד:י׳) שאמר לו חברו ממזר אתה ובן איש מצרי שאל אותו בן הישראלית היכן הוא אביו אמרו לו הוא שהרגו משה בשם המפורש התחיל אותו ממזר שהיה בן הישראלית לחרף ולגדף אותו שם היינו דכתיב ויקוב את השם אותו שם מפורש שבו נהרג אביו.⁠3
למטה דן – הוא שגרם לו המריבה כי ההוא דהוה אמר דונו דיני אמרו ליה מדן קאתי דכתיב דן ידין עמו (בראשית מ״ט:ט״ז).⁠4
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מהספרא.
3. ראו ילקוט שמעוני ויקרא כ״ד:י׳.
4. שאוב מר״י בכור שור.
ויקוב בן האשה הישראלית ויקלל, "the son of the Israelite woman blasphemed the Name and cursed;⁠" as a result of the quarrel he began to curse;
ויקוב, ויקלל, the Torah does not use the expression ויברך which is traditionally used someone who curses the name of God, as for instance in Kings I 21,13, where Navot had been accused (falsely) of cursing the King and God, in order for the King to have a pretext to have him executed for not selling him his vineyard. It uses the word: ויקלל, instead, which refers to someone cursing without using the tetragram as the Lord's name, a sin not punishable by the death penalty. (Sifra)
את השם ויקלל, he also used the tetragram when cursing. Rabbi Yossi is on record as saying that the Egyptians who were ritually contaminated, also conferred their ritual contamination on the Israelites. His colleagues claimed that the wife of Neriah, a grandson of Dan, was Shlomit, daughter of Divri, and that during the night following the day when Moses slew the Egyptian who was one of the supervisors checking the number of bricks delivered by the Jewish slaves, raped her. History has a way of repeating itself. According to Tanchuma, Emor 24 as well as Vayikra Rabbah 32,4 when the quarrel broke out, and a Jewish man accused this man to be a bastard, this man asked the accuser where his father had been on the night when he claimed that his mother had been raped. The night he referred to was the night when his mother had supposedly been raped by an Egyptian overseer, who had used a pretext to send her husband on an errant. The reason why this blasphemer used the tetragram when cursing God, was that he had overheard how Moses had used that name as a means to kill his father. [I do not follow this, because if he had not been born yet, and his mother became pregnant with him as a result of the rape, how could he have overheard Moses? Ed.][This is why the Torah in Exodus 2,14 has one of the two quarrelling Israelites ask Moses whether he planned to kill him also by using the tetragram to curse him, so that he would fall dead. (הלהרגני אתה אומר: "are you going to utter a word which will kill me?⁠")]
למטה דן, "from the tribe of Dan.⁠" He had been the one causing the quarrel. He had justified his action by saying that he would now rectify an injustice done to him. This may also have been hinted at when in Genesis 49,16, according to the Talmud in Pesachim folio 4, Yaakov on his deathbed, using prophetic vision had said דן ידין עמו, "Dan will judge his people.⁠"
בת דברי – דברנית עם כל אדם.
למטה דן – נכתב זה לומר שמתוך כך בא למריבה וכדאיתא בפסחים ההוא דאמר להו דונו וכו׳ בדקו אחריו ומצאו שמדן הי׳.
ושם אמו – כל מי שנראה בו סימני עזות ופסלות ראוי לבדוק אחר אמו, כי אין ספק שנתערבה באותה טפה תערובת פסול או במחשבה או במעשה. וראוי היה הכתוב לומר ויצא בן אשה ישראלית ושמה שלומית בת דברי למטה דן, אלא שלא רצה להזכיר שמה עד שהזכיר חטא הבן, הוא שאמר ויקב את ה׳ ויקלל, ואח״כ אמר ושם אמו לבאר כי היא היתה סבת החטא והמעל. וטעם הדבר לפי שהעובר נוצר מדם הוסת ומתגדל בבטן אמו זמן קצוב, גם אחרי הולדו וצאתו לאויר העולם יונק שדי אמו, ולכך יתחייב שיהיה טבעו נקשר בטבע האם יותר מטבע האב ומעשיו דומין למעשי האם יותר ממה שדומין למעשי האב, ומזה הזכיר הכתוב במלכי ישראל שמות אמותם, הוא שאמר (דברי הימים ב כ׳:ל״א) ושם אמו עזובה בת שלחי, (מלכים א ט״ו:ב׳) ושם אמו מעכה בת אבישלום, לבאר כי טבע האדם מתדמה לטבע האם ונמשך אחריו, והוא הדין אצל הטובה, כי כשהאדם צדיק ובעל ענוה ואיש מדות הנה זה מופת על אמו שהיתה צנועה ובעלת מחשבה טובה ועל כן זכתה אליו, כי הענף הטוב יעיד על מעלת השרש, וזהו שכתוב (שמות ו׳:כ׳) ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה, הזכיר הכתוב הצדיק שנשא צדקת ויצאו מביניהם צדיקים, הוא שכתוב (שם) ותלד לו את אהרן ואת משה ואת מרים אחותם, וכן הזכיר הכתוב (שמות ו׳:כ״ה) ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל, כי אלעזר לקח מבנות פוטיאל שהוא זרע יוסף הצדיק ויצא מביניהם צדיק, והוא שכתוב מיד ותלד לו את פינחס. וכן מצינו בדוד המלך ע״ה שאמר (תהלים קט״ז:ט״ז) אני עבדך בן אמתך, ממה שפרסם הכתוב שמה של זו למדנו שבחן של ישראל שלא היתה בהם שום זונה אלא זו לבדה. ואל תתמה ותאמר היאך היתה זונה והיא היתה סבורה שבעלה היה, כבר נתבאר כי זונה של תורה היא כל שנבעלה לפסול לה.
שלומית – שהיתה שואלת בשלום הכל, מפטפטת ואומרת שלם עלך שלם עלך. בת דברי למטה דן – מגיד שהרשע גורם גנאי לאביו ולאמו וגנאי לשבטו. כיוצא בו הצדיק גורם שבח וגדולה לו ולאביו ולשבטו, הוא שכתוב (שמות ל״ח:כ״ג) ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן.
ושם אמו, "and the name of his mother, etc.⁠" Whenever someone displays signs of effrontery and disdain towards the Jewish religion and God it is time to examine his maternal genealogy as it is certain that the droplet of sperm which such an individual grew out of reflected a negative deed or thought at the time when marital relations which produced that baby took place. Unless the Torah wanted to teach us something beyond the meaning of the mere information contained in the text it should have simply written: ויצא בן אשה ישראלית ושמה שלומית בת דברי למטה דן, "the son of an Israelite woman by the name of Shlomit bat Divri from the tribe of Dan went out.⁠" The reason the Torah followed a circuitous route before revealing the name of the blasphemer's mother was that it wanted to keep it secret until after telling us what her son became guilty of. This is why we were first told that he cursed the name of the Lord ((11)). By mentioning her name last, the Torah suggested that the original cause of such a terrible sin being committed was the mother of the sinner who had been guilty of a trespass.
The baby grows out of the mother's blood, is nurtured for the length of the pregnancy by the mother's blood and even after the mother has given birth she nurses the child thus transmitting milk which originally was her blood. As a result of all this it is no more than reasonable that the child absorbs greater genetic input from his mother than from his father. This will eventually be reflected in his deeds which will reflect the mother's character more than that of the father. This is the reason why we find that the prophets who wrote the Books of the prophets, particularly the Books of Kings always made a point of mentioning the name (and sometimes origin) of the king's mother. An interesting example is Kings I 22,42 where the mother of King Yehoshaphat, Azuvah daughter of Shilhi, is mentioned. In Kings I 15,2 we are told that the mother of King Aviyam of Yehudah was Maachah daughter of Avishalom. The reason the prophet Jeremiah saw fit to include this information was to give us a little more psychological insight into any character weakness displayed by the sons of such women. (Or, vice versa, if the mothers were outstandingly good women). If a person is an outstandingly righteous individual this reflects credit on his mother who transmitted to him so many of her positive genetic qualities.
A good branch is always testimony that the root is healthy. This is reflected in the Torah writing in Exodus 6,29: "Amram took Yocheved his aunt as a wife.⁠" The Torah mentions that a righteous person married a righteous woman and that the children were two outstandingly righteous sons, Aaron and Moses, and one outstandingly righteous woman, Miriam. The Torah reports something similar when reporting the marriage of Eleazar, son of Aaron to one of the daughters of Putiel, i.e. a descendant of the righteous Joseph (Exodus 6,25), and the son born to this union was Pinchas. We are told in Psalms that David described himself as: "I am Your servant, son of your servant maid" (Psalms 116,16). According to Kimchi, what David meant was that he had the good fortune of having been born to a father and a mother both of whom excelled in virtues.
Seeing that the Torah chose to reveal the name of the blasphemer's mother we may deduce that this was a unique occurrence during the whole forty years the Israelites wandered in the desert and that amongst the other six hundred thousand families no genealogical flaw of this kind could be found. Moreover, you must not wonder how it could be that the blasphemer's mother was an adulterous woman. She had been quite inactive in the matter. When the Egyptian climbed into her bed at night she had presumed that it was her husband joining her. The Torah applies the term זונה, (whore), to any woman who has had sexual relations with a man forbidden to her under Biblical law, regardless of whether such a union occurred voluntarily or not (Compare our comments on Leviticus 21,6).
שלומית, she would inquire after everybody's well being, prattling and saying: "hello to you (female), hello to you (male)!⁠"
בת דברי למטה דן, "daughter of Divri of the tribe of Dan.⁠" Mention of the name of the tribe shows that the deeds of a wicked person reflect discredit not only on his father and mother but also on the tribe he or she belongs to. The reverse is true of the righteous. When Oholiov was appointed as Betzalel's assistant (Exodus 38,23) the Torah does not only tell us the name of his father Achisamach, but also the name of his tribe, i.e. the tribe of Dan.
למטה דן – הוא גרם לו המריבה כדאמרינן בפ״ק דפסחים ההוא דהוה אמר דונו דינא אמר שמא משבט דן קא אתי.
למטה דן, "a member of the tribe of Dan;⁠" it was that tribe which had initiated the quarrel described in the last verse. Compare Talmud, tractate Pesachim folio 4, where we are told that there was a person who whenever he disagreed with someone immediately suggested that he and his adversary take the matter to court. Eventually, people who knew him concluded that he must have been descended from the tribe of Dan, a word which means: "judging.⁠"1
1. [This incident occurred many hundreds of years after the tribe of Dan and nine other tribes had been exiled, and no one could trace his antecedents to a particular tribe of the ten tribes whom the Assyrians had transplanted. Ed.]
ויקוב – ב׳ במסורה מתרי לישני ויקוב את השם ויקוב חור בדלתו והיינו דאיתא בסנהדרין אימא דברזיה מברז מלמד ששתים רעות עשה.
ויקלל – ד׳ במסורה ויקוב ויקלל ושמעי הולך בצלע ההר לעומתו הלוך ויקלל ויקלל הפלשתי את דוד ויקלל את יומו באיוב דאיתקש קללת נשיא לקללת השם כדכתיב אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור ע״כ נהרג שמעי והפלשתי אבל איוב שלא רצה לקלל כדכתיב כאחת הנבלות תדברי ולא קלל רק את יומו ע״כ ויוסף ה׳ לאיוב למשנה.
ויקוב בן האשה הישראלית – פי׳ הר״א מגרמייזא נ״ל נקב ממש שכתב השם ודקר בו, וגם אמר יכה יוסי את יוסי. ולמה אמרו חכמים יכה יוסי את יוסי כי כשתסיר [ס׳] מסמ״ך ישאר מך, ותשים ה׳ של השם אצלו ויהיה מכה, וב״ש הקשה למה בירך את השם. אלא מפני ששאל לאמו מי היה אביו ואמרה לו איש מצרי. ואמר לה והיכן הוא אמרה לו משה הרגו, אמר לה ובמה הרגו, אמרה לו בשם המפורש מיד אמר אלך ואנקום מן השם.
ויקב – כבר פירשנו שורש נקב וענינו ויפרש, והטעם על השם המיוחד לו ית׳.
ובזעפו עמו גבה לבו עד להשחית ויבז לשלוח יד לשונו ביהודי אחיהו שהיה מריב עמו וחרף וגדף ויבטא בשפתיו וקלל באלהיו. והדעת נותן כי היה זה לפי שיצא מחוייב מדינו של משה על עסקי מחנה כמו שאמרו חז״ל (תו״כ אמור פ׳ י״ד) וכשהיה מקנטר בדין אמר לו על כרחך תקבל כי המשפט לאלהים הוא. הנה אז ברך אלהים המעוות דינו לפי סכלותו [ה] והנה הוא מבואר שהחטא הזה גנותו מפורסמת מאד ק״ו ממקלל אביו ואמו ולזה הביאו אותו השומעים לפני משה ואע״פ שעדין לא פורש מפי השם שהוא חייב מיתה שאין עונשין מן הדין עכ״פ שיערו שלפוטרו בלא כלום אי אפשר ולא נשאו פנים לאמו עם שנראה שהית׳ אשה חשובה ונכרת בשמה שלומית בת דברי למטה דן.
שהוא לבדה היתה זונה. אע״פ שממה שכתב רש״י ז״ל בפרשת ואלה שמות גבי מכה איש עברי שבעלה של שלומית בת דברי היה ונתן עיניו בה ובלילה העמידו והוציאו מביתו והוא חזר ונכנס לביתו ובא על אשתו כשסבורה שהוא בעלה וחזר האיש בביתו והרגיש בדבר וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר היה מכהו ורודהו כל היום משמע שמוטעת היתה ולא רצונית מ״מ קורא אותה זונה מפני שנבעלה לפסול לה אף על פי שהיתה מוטעת וכן מה שאמרו בשמות רבה מניין שלא נחשדו ישראל על העריות שהרי אחת היתה ופרסמה הכתוב שנאמר ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן דמשמע שזאת נחשדה על העריו׳ הוא משום דכיון שנבעלה לכותי חשודה על העריות קרינן בה אף על פי שהיה אנוס׳ או מוטעת והשתא אתיא שפיר דדייקינן מינה מכאן ששאר נשים שבישראל לא נחשדו לעריות אפי׳ אנוסה או מוטעת אבל אילו היתה זאת נבעלת ברצון לא הוה מצינן למיד׳ מינה אלא לאפוקי שאר הנשים שבישראל שלא נבעלו לכותי ברצונן אבל אפשר שנבעלו באונס או בטעות וא״א זה שהרי הכתוב מעיד עליהם שהם בני אבותיהם כמו שמפורש על ידי דוד והביאו רש״י ז״ל בפרשת פנחס שבטי יה עדות לישראל השם הזה מעיד עליהם שהם מתיחסים לשבטיהם ואילו שלטו בנשים שבישראל באונס או בטעות לא יהיו מתיחסים לשבטיהם:
[א] ויקב ... את ה׳ ויקלל
[1] סנהדרין פרק שביעי דף נו ע״א (סנהדרין נו.)
שהיא לבדה היתה זונה. אף על גב דרש״י פירש בפרשת שמות (ב, יא) שלא ידעה ממנו, ובטעות היה לה, שסבורה היתה שהוא בעלה, מכל מקום ׳זונה׳ מיקרי, כיון שנבעלה לגוי עשאה זונה:
שהיא לבדה. הקשה הרא״ם. והלא בפרשת שמות פירש הר״ב כסבורה שהוא בעלה א״כ היתה מוטעת ולא רצונית ולמה קורא אותה זונה. ול״נ שלפי שלא היתה צנועה מן האנשים כמו שפירש הרב דהוה פטפטה וכו׳ שואלת בשלום הכל ולפיכך נכשלה בזנות ובאתה תקלה זו לידה כמו שמצינו אצל דינה:
She alone. Re'm asks: In Parshas Shemos (2:11), Rashi explains, "She thought that he was her husband.⁠" If so, she erred and [did] not [sin] voluntarily, so why does he call her wayward? It seems to me that she was not modest before men as Rashi explains, "She would chatter..., inquiring [about] everyone's wellbeing.⁠" Therefore, she stumbled into waywardness and suffered this mishap, just as we find with Dinah. (Nachalas Yaakov)
ושם אמו – צריך לדעת למה לא הזכיר שמה בתחלה כשהזכירו עד הבאתו אל משה, ויש לומר בב׳ דרכים, האחד לשבח על זה הדרך ויביאו אותו אל משה ושם אמו וגו׳, פירוש גם היא מכלל המביאים והאחד לגנאי ויביאו אותו אל משה ועל ידי הבאה זו נתחייבה שהכתוב יפרסם אותה שאמו היא שלומית, וממוצא דבר אתה יודע כי נכמרו רחמיה על בנה וכתיב (משלי י״ב) ורחמי רשעים אכזרי, לזה גילה אותה הכתוב כי זאת האשה וזה בנה, גם הזכיר שבטה להטעם עצמו שכתבתי כי מן הסתם השבט ירחם ויעמוד לעזר הקרובים, ולזה אמרו במדרש (ויק״ר פל״ב) גנאי לו גנאי לשבטו וכו׳.
ושם אמו, and the name of his mother, etc. Why was the name of this woman only mentioned here instead of at the time her existence was mentioned in verse 10 prior to the confrontation of her son with Moses? One may answer this in either one of two ways. 1) It reflects credit upon her seeing the Torah wrote: "they brought him to Moses, whereas the name of his mother was Shlomit.⁠" This implies that his mother was one of those who brought the blasphemer to Moses to be judged. 2) Mention of Shlomit at this stage reflects discredit upon her. Had it not been for the fact that others brought the blasphemer to Moses for judgment his mother could have remained anonymous. The general tenor of the story indicates that the blasphemer's mother could not overcome her feelings of pity for her son. The Torah teaches the lesson which we learned in Proverbs 12,10 that compassion for the wicked is actually an act of cruelty. The Torah discloses the name of the woman who had been foolish enough to display such feelings for her son the blasphemer. The fact that the Torah also reveals the name of her tribe is an indication that members of a tribe have a tendency to be protective of members of that tribe. This is why the Midrash we quoted earlier stated that when a person disgraces himself he also disgraces his tribe.
ויקב – עיין רש״י ז״ל. ויקלל. אינו אומר ויברך כמו שנאמר ברך נבות אלהים ומלך מלמד שאין הורגין בכינוי א״ר יהושע בן קרחה בכל יום דנים את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי נגמר הדין לא היו הורגים בכינוי אלא מוציאים את כל האדם לחוץ ושואלים את הגדול שבהם ואומרי׳ לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהם וקורעים ולא מאחים והשני אומר אף אני כמוהו והשלישי אומר אף אני כמוהו ואין העדו׳ צריכין ליקרע שכבר קרעו בשעה ששמעו.
ויביאו אתו אל משה – ולא הביאו המקושש עמו [פי׳ אעפ״י ששניה׳ היו בפרק א׳] משום שאין דנין שנים ביום א׳. וכן בפ׳ י״ב ויניחהו במשמר לפרש להם ע״פ ה׳. פי׳ רש״י ז״ל שלא הניחו המקושש עמו והיינו נמי משום שאין תופסין שנים ביום ח׳.
ויקוב – [כתב ראב״ע] יש אומרים1 שפירושו ׳ויפרש׳, כמו ׳אשר פי ה׳ יקבנו׳ (ישעיה מב, ב), ׳האנשים אשר נקבו בשמות׳ (במדבר א, טז). ויש אומרים שהוא כמו ׳מה אקוב׳2 (שם כג ח). והראשון קרוב לפי דעתי״.⁠3 מפירוש ראב״ע ז״ל. גם דעתי נוטה לפירוש הראשון, שלפירוש השני הענין כפול. גם אנקלוס ז״ל תרגם ״ופריש״. אבל יונתן בן עוזיאל תרגם ״ופריש וחרף, הרכיב שני הפירושים. אולי יסבור שענין המלה תמיד פרישת שם, פעם לגדולה ופעם לקללה, כפי [כללות] הענין שנכתב אצלו. וכאן הוא לגנאי שהרי נאמר אחריו ״ויקלל״. ומלת ״ויקלל״ תרגמו אונקלס ויונתן בן עוזיאל וארגיז״. אבל חרף אינו קללה אלא דברי חרוף, ואם כן ״ויקוב״ אינו קללה אלא פרוש לגנאי ולחרוף.
השם – מלת ״שם״4 על כל דבר כשיש כח נגלה ממנו הנוגע לבריות, שעל ידי כן יקראו לדבר ההוא בשם, כמו בהגלות חכמת האדם, בינתו או גבורתו, יקראוהו בשם ״חכם״ ״מבין או ״גבור״. על דרך זה הן שמותיו של הקב״ה, שבהגלות משפטיו ודיניו יִקָּרֵא ״אלהים״, ובהגלות טובו יִקָּרֵא ״טוב״, ובהגלות רחמיו ״רחום״, וכן בכל דבר. וכל שם יורה על ענין פרטי, לבד שם אחד שכולל בהוראתו כל הפרטים עד בלי חקר, והוא שם בן ד׳ אותיות,⁠5 כי הוא מורה על חיוב-המציאות, שהוה הכל ושאין עוד מלבדו, ונודע מזה שהוא הכל והכל בו. ולכן עליו יאמר ״שם״ סתם. וזהו ״ויקוב בן האשה הישראלית את השם״, שפירש שם בן ד׳ אותיות. וכן נאמר ״ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה׳ אלהיך״ (דברים כח, נח), והבן.
ושם אמו – במקושש אמר ״ויקריבו אותו וגו׳ אל משה ואל אהרן ואל כל העדה״ (במדבר טו, לג), וכאן אמר ״ויביאו אותו אל משה״, שהיה אפשר לחשוב שהיתה אמו ממשפחת משה, על כן לכבוד משה ולהצילו מבית דין, לא הביאוהו לפני העדה כלה, על כן הפסיק ואמר ״ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן״, שאפילו משבטו לא היתה, אבל הביאוהו למשה לבד, לכבוד השם שלא לפרסם הַנְּבָלָה הזאת לכל העדה.
1. הוא תרגום אונקלס.
2. לשון קללה.
3. פירש דברי והרב אשר וייזר: שהרי כתוב אחר כך ״ויקלל״, משמע שלמלה ״ויקוב״ יש מובן אחר.
4. רבינו הרחיב ביאור בעוד מקומות בענין הגדרת המלה ״שם״. כמו ״אמרי שפר״, מהד׳ ספרי המור, עמ׳ 273- 373, 1108, 1561.
5. יהו״ה.
את השם – כאן שצריך לסמוך לו ויקלל, אינו מזכיר שם הקדש מפני הכבוד. ולפניו שיש לו לומר ונוקב שם ה׳ (ויקרא כ״ד:ט״ז), סתם הדבר ואינו מזכיר בו קללה, וסומך על המבינים. שלפי פשוטו אין ונוקב אלא כמו אשר נקבו בשמות.
ויקב – ויפרש. כמו אשר נקבו בשמות (במדבר א׳ י״ז):
השם – מלת שם פירשנו (שמות ג׳ י״ג וט״ו), וכל א׳ משמותיו של הקב״ה יורה על ענין פרטי שבהגלות אותו הענין יקראוהו בשם ההוא, כגון בהגלות משפטיו ודיניו יקרא אלהים, ובהגלות טובו יקרא טוב, ובהגלות רחמיו רחום, וכן בכל דבר, לבד שם אחד שכולל בהוראתו כל הפרטים עד בלי חקר, והוא שם בן ד׳ אותיות, ולכן עליו יאמר שם סתם:
ויקב וגו׳ את השם – לעיל (פירוש, בראשית ל, כז–ל) ניסינו להבין את המושג ״נקב״ [במשמעות נתינת שם], על פי הקשר שלו ל״נקב״ [במשמעות עשיית חור]. לדעתנו, ״נקב״ פירושו להסיר דבר מכללות מינו על ידי קביעת שמו המיוחד; הווי אומר, לייחד דבר על ידי קריאת שם.
שם זה יכול להיות רק שם עצם פרטי. ואכן לפי הגמרא בסנהדרין (נו.) ״מברך את השם״ חייב מיתה רק על שם המיוחד – היינו רק אם מזכיר בקללתו שם הוי״ה, או את חילופו, שם אדנות; ושם הוי״ה קרוי ״שם המיוחד״ או ״שם המפורש״, משום שהוא שם עצם פרטי המורה בפרט על המהות הייחודית. ״ועל הכינויים באזהרה״: אם ה״מברך״ מזכיר שם כללי או כינוי – כגון ״אלקים״, ״רחום״ – הוא עובר רק בלאו ובכרת, כמו שמוכח באופן ברור מפסוקים טו–טז.
מצאנו ״נקוב בשם״ וכן גם ״נקב שם״: ״אשר נקבו בשמות״ (במדבר א, יז); ״וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי ה׳ יִקֳּבֶנּוּ״ (ישעיהו סב, ב). ״נקוב בשם״ פירושו: לכנות אדם בשמו הפרטי; ״נקב שם״ פירושו לבטא שם פרטי.
את השםהשם בה״א הידיעה, ללא פירוט נוסף, משמעו: השם הנעלה ביותר בתפיסה האנושית. גם היום בלשון המדוברת אצל היהודים, ״השם״ הוא הדרך לדבר על ה׳.
ושם אמו וגו׳ – באותו זמן היא הייתה האישה היחידה בישראל שעברה עבירה כזו של קלקלה מוסרית; משום כך קיבלה את ה״כבוד״ המעציב להיות נזכרת בתורה הנצחית. אך שמה נזכר רק לאחר עוון בנה, שכן עצם העוון הזה מגלה את התוצאה החמורה של קלקלתה המוסרית. אלמלא חטאה, הרי התפרצות נתעבת זו של נבלות בלתי⁠־יהודית לא הייתה הופכת למציאות בישראל. רק קלקולה עם איש נכרי היה יכול לטמון את הזרע לכזה פשע בישראל. בשעת הזוועה על עוון הבן, התברר שהאם, שלומית, הייתה הגורם העיקרי למעשה.
פסוק י רומז כבר לסיבות שהביאו לפשע. ככל הנראה בן זה של איש מצרי בירך בדווקא את אלוקי ישראל, משום שעל ידי מצוותיו הוא כונן את אומתו ואת חוקה הלאומי על חזון הטהרה המוסרית; מצוות אלה אינן עולות אפוא בקנה אחד עם אורחות החיים המושחתים של המצרים, והבן ראה אותן כמכשול בדרך למילוי תאוותיו.
[רלו]
ויקב...ויקלל – ״ויקב״ פירש הראב״ע בפירוש אחד ויפרש. והנה הכתוב מסתפק תמיד בלשון א׳ – ״ונוקב שם אלהים״ ״לא תקלל״. ופה כפל הלשון להודיע הגדת העדים בבית דין של משה שהיו צריכים לאמר שפי׳ השם ושקלל כי היה צריך לברך שם בשם. וגם דרך הכתובים להשתמש בלשון ״ברכה״ – ״ברך נבות״, רק פה באר שהעדים לא יכלו לדבר ברמז רק לפרש בלשון שברך וכמו שמפרש במשנה ג׳ שכולו מועתק ממשנה דסנהדרין (דף נה:) ושם מתחיל המגדף אינו חייב עד שיפרש השם. והיה נכון לתקן גם בספרא מלמד שאינם הורגים עד שיפרש. ובאמת בירושלמי הקשו איך אומרים לעד קלל. וביאר שהעד הזכיר השם ואמר השם שבו קלל ולא אמרו העדים הגידוף בפירוש, וכן נראה דעת הרמב״ן בספר תורת האדם. וכמ״ש הב״ח יורה דעה (סימן ש״מ) והש״ך (ס׳ קנפ). ודעת הרמב״ם אינו כן ועיין תוס׳ סנהדרין (דף ס ד״ה המלך) ומועד קטן (דף כו ד״ה ואחד שומע), ואכמ״ל.
[רלז]
ויביאו אותו אל משה – מבואר בכל הספר שכל מקום דכתיב מלת ״אותו״ בא למעט זולתו, שהיה לו לומר ״ויביאוהו״ בכינוי. וקבלו שהמגדף והמקושש היו בפרק אחד כמ״ש במשנה ה׳ ומיעט שהביאו אותו בפני עצמו. ונראה הטעם משום דאין דנים שנים ביום אחד כמ״ש בסנהדרין (דף לה ודף מו). ומ״ש במשנה ה׳ וינחהו ולא הניחו המקושש עמו נראה שזה למד ממ״ש גבי מקושש (במדבר טו, לד) ״ויניחו אותו במשמר״ ונדרש ״אותו״ לבדו. ונראה הטעם מפני דחבישה דמקושש היה מן הדין וחבישה דמגדף היה הוראת שעה שכיון שלא ידעו אם חייב מיתה לא היה להם לחובשו מספק וכמ״ש בסנהדרין (דף עח:) לרבנן. לכן לא חבשוהו עם המקושש שהיה חייב מיתה בודאי. ובספרי שלח (פסקא קיג) אמר על ״ויהיו ישראל במדבר״ בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא שמרו אלא שבת ראשונה ושבת שניה חללו ואם כן היה בשנה ראשונה בראש חדש אייר כי במרה ניתן להם השבת. וכן מביא בילקוט בשם ספרי זוטא שמעשה דמקושש היה בא׳ לחדש אייר (שהיה בשבת כמ״ש במכלתא בשלח) ואם כן גם מעשה דמגדף היה קודם מתן תורה. וצריך לומר דסבירא ליה כמאן דאמר שבמרה נצטוו על הדינים וכמ״ש בסנהדרין (דף נו:) אר״נ וכולי לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה ואם כן ידעו דיני התראה, דאי לאו כן מאי פליגי בסנהדרין (דף פ) אם מקושש הוראת שעה היה משום דלא התרו בו באיזה מיתה, וע״כ שנהג דין התראה. והנה יקשה לר׳ נחמיה דיליף חבישה ממגדף וסבירא ליה דלא היה הוראת שעה והא לא אתרי ביה דהא לא ידעו כלל אם חייב מיתה והא צריך שיתיר עצמו למיתה. ומזה ראיה לדעת הרמב״ם דמגדף אינו צריך התראה. אבל לדעת הראב״ד שנראה דעתו (פרק כ מהלכות עדות הלכה ב) דסבירא ליה דצריך התראה [וכן נראה מדברי רש״י בחומש על פסוק ״ונשא חטאו״] צריך לומר כמ״ש למעלה שהספק היה משום שנתגייר כנ״ל. ואם כן בעת שחטא היה חייב מיתה ממה נפשך, אם כבן נח, אם כישראל, דר׳ יהודה סתמא דספרא סבירא ליה בסנהדרין דאדם הראשון הוזהר על ברכת השם, ואף שבן נח אינו צריך התראה, כיון שנסתפקו אם דינו כבן נח או כישראל התרו בו ממה נפשך. [רק מה שלר״י צריך להתרות באיזה מיתה ומצד זה היה הוראת שעה כמ״ש בסנהדרין דף עח]. אולם מלשון הספרא שכתב השם במפורש ששמע בסיני וכן ממה שאמר שאמרו לו ״איש על דגלו באותות״, וכן הוא גם בתרגום יונתן בן עוזיאל מוקשה. וצריך לומר דהספרא יסבר שמעשה דמקושש היה אחר כך וכן כתבו התוס׳ בבבא בתרא (דף קיט: ד״ה אפילו קטנה) שמעשה דמקושש היה אחר מעשה מרגלים ויתר דברי הספרא מובנים ואין להאריך יותר.
ושם אמו שלומית וגו׳ – הזכיר הכתוב בשמה,⁠1 שהיתה ידועה2 בישראל, והיא שגרמה על פי חשיבותה שיביאו אותו למשה ולעשות על פי עומק דין תורה. אבל בלא זה היו השומעים סוקלים אותו בעת שמועתם דבר מבהיל כזה, וכמו שמרומז במקרא הסמוך. אך באשר ״ושם אמו שלומית בת דברי״, והרבתה דברים3 לעצור בעד השומעים4 ולהביאו לבית דין.
1. רש״י פירש ׳שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו, לומר שהיא לבדה היתה זונה׳. רבינו מפרש בכיוון אחר.
2. ידועה בחשיבותה.
3. השוה לשון מדרש הגדול ״בת דברי״ – שהיתה דברנית.
4. שהיו מוכנים לעשות בו שפטים.
ויקב – בטא ופרש בשפתיו שקללותיו ונאצותיו לא נגד עצם האלהות אמרן, רק נגד אלהי ישראל הנקרא בשם הוי״ה; וכן מפורש למטה (ט״ו) איש כי יקלל אלהיו בלי הוציא מפיו שם פרטי שלו ישא חטאו, אבל אם נקב שם בקללו יומת לפי שהפקיר הרבה. ואין בשרש ׳נקב׳ עצמו ענין קללה, כמו אשר פי ה׳ יקבנו (ישעיהו ס״ב:ב׳) וזולתו. ואם מצאנו מה אקב, וקבתו לי (פרשת בלק) וזולתם (שרש נקב וקבב שוים) צריך לפרש, תבאר שם ישראל בקללתך, והוראת קללה נשמעת מהמשך הענין. עוד יש לפרש איש כי יקלל אלהיו גם אם איננו מבני ישראל רק מאומות העולם ומקלל אלהי שקר שלו ישא חטא לפני ה׳, לפי שכונתו לקלל צור בראו, ואם כן נוקב שם ה׳ ומקללו מות יומת, ובזה כגר כאזרח שוים, שאם יבא איש להתגורר בארצכם חייב לכבד שם אלהיכם.
ושם אמו שלומית וגו׳. כן דרך המקרא ליחס הבן אל אמו, וכן ושם אמו קמוטל ושם אמו מעכה שם אמו עזובה בת שלח (מלכים ב׳ כ״ג — א׳ ט״ו — וסי׳ כ״ב) — וראב״ע (דברים כ״ב) כתב שטבע האם בבנה, ובזה פירש הטעם למה בני אהרן ירשו גדולתו ולא כן בני משה, ואם תשגיח בדברי חז״ל האומרים רוב בנים דומים לאחי האם — עובר ירך אמו ושהבן הולך אחר אמו תראה כי בכלל דבריהם דבריו אלא שלא דבר נכונה במש׳ שזהו הטעם שלא נבחרו בני משה תחתיו כי אין השררה בישראל ירושה רק זכות למי שראוי אליה — ויחס הבן לאמו מצאנוהו אצל קצת הקדמונים, מהם האטרורים Etruschi והיונים בקברותיהם ונודע בשם Matronimieo לא כן בארץ מצרים-שלא היתה האם נחשבת אצלם כלום וזה אחד מהמקומות שמרע״ה הלך מנגד לאמונות מצרים ומנהגיה.
ויקלל – יברך לא נאמר אלא ויקלל, מלמד שאין הורגים כשקלל בכנוי.⁠1 (תו״כ)
1. הלשון ברך במובן קללה הוא לשון נקי׳ כמו מ״א כ״א ברך נבת אלהים ומלך, משא״כ הפעל קלל הוא לשון גס ומגונה, וכן הקללה בכנויין אינה מגונה כ״כ כמו קללה בשם המפורש, ולכן מדכתיב ויקלל משמע ליה שקלל בענין מגונה, וממילא מבואר שקלל בשם המפורש, והכנויין הם שמות שדי, צבאות, רחום וחנון וארך אפים [ולהרמב״ם הוי שם שדי מן השמות].
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)ויקרא רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושמזרחיתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144