Vayikra 24 – ויקרא כד‏ – Mikraot Gedolot

[סח] ¹ויצא בן אשה ישראלית, מהיכן יצא, ר׳ לוי אמר יצא מעולמו, כמד״א (ש״א יז, ד) ויצא איש הבינים. ר׳ ברכיה אמר מפרשה של מעלן יצא, אמר כתיב (לעיל ה) ולקחת סלת ואפית אותה, דרכו של מלך להיות אוכל פת חמה, שמא צוננת, כההיא דתנינן תמן (מנחות ק:) לחם הפנים אין נאכל פחות מתשעה ולא יתר על י״א, כיצד, נאפה בע״ש ונאכל בשבת לתשעה, חל להיות יום טוב בע״ש נאכל לעשרה, ב׳ ימים טובים של ר״ה נאכל לי״א. (ויק״ר ל״ב:ג׳)

[סט] ²ויצא בן אשה ישראלית. רבי חייא בר אבא אמר, מפרשה של יוחסין יצא, כשבא ליטע אהלו במחנה של דן ודחוהו, ואמרו לו בן מצרי אתה, וכתיב (במדבר ב, ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם, ולא לבית אמותם, מיד התחיל לנקוב את השם ולקללו. (תנ״י אמור לב)

[ע] ³ויצא בן אשה ישראלית, רבי אליעזר הקפר ברבי אומר, וכי לא היה בידם של ישראל ארבע מצוות שאין כל העולם כדאי בהם שלא נחשדו על העריות ולא על לשון הרע ולא שנו את שמם ולא שנו את לשונם, ומנין שלא נחשדו על העריות, שנאמר ויצא בן אשה ישראלית, להודיע שבחן של ישראל שלא היה ביניהם אלא זה ופרסמו ופרטו הכתוב. (מכילתא בא פ״ה)

[עא] ⁴ויצא בן אשה ישראלית, משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן וריחקה בן ציון בזרוע, ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע, ולא רצו חכמים לגלותם, אבל מוסרין אותן לבניהן ולתלמידיהן פעם אחת בשבוע, כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב. רבי [מאיר] אומר לקרב אבל לא לרחק וכו׳, רבי חנניה בן עדו אומר הרי הוא אומר ויצא בן אשה ישראלית וגו׳, והלא דברים ק״ו, מה משה רבינו לא רצה לגלות את הממזרין עד שנתגלו מעצמן, אליהו תלמידו של משה על אחת כמה וכמה שלא יגלה עד שיתגלה מעצמן. (תוספתא עדיות פ״ג ה״ד)

[עב] ⁵ויצא בן אשה ישראלית, אל תצא לריב מהר (משלי כה, ח), מדבר בבן הישראלית, דכתיב ויצא בן אשה ישראלית, התחיל מחרף ומגדף, אמר שלמה אל תצא לריב מהר, למה שסוף שבטו של דן להכלים אותך שנאמר (שם) בהכלים אותך רעך, היה לך ריב בינך ובין רעך למה היית מחרף וכו׳, פן יחסדך שומע (שם פסוק י), וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו, ודבתך לא תשוב (שם), ורגמו אותו כל העדה. (ילמדנו)

[עג] ויצא בן אשה ישראלית, והיה מספר בני ישראל וכו׳ אשר לא ימד ולא יספר (הושע ב, א), א״ר סימון בשם ריב״ל מי שהוא אומר והיה מספר בני ישראל, חוזר ואומר אשר לא ימד ולא יספר, אם אין להם מספר האיך יש להם מספר, כשם שהוא אומר ויצא בן אשה ישראלית וגו׳, וילכד עכן בן כרמי וגו׳ (יהושע ז, יח), ושם איש ישראל המוכה וגו׳ זמרי בן סלוא וגו׳ (במדבר כה, יד), לאלו יש מספר אבל לצדיקים אשר לא ימד ולא יספר. (במד״ר ב׳:י״ח)

[עד] ⁶והוא בן איש מצרי, רבנן ור׳ לוי, רבנן אמרי אע״פ שלא היו ממזרין באותה שעה, הוא היה כממזר, ר׳ לוי אמר ממזר ברור היה, כיצד, נוגשין היו מצריים ושוטרים היו ישראל וכו׳, חד זמן קדם נוגש גבי שוטר, א״ל זיל כנוש לי חבורתך, כיון שנכנס שחקה לו אשתו, אמר דהדין גברא הוא, יצא והטמין עצמו לאחורי הסולם, כיון שיצא בעלה נכנס וקלקל עמה. (ויק״ר ל״ב:ד׳)

[עה] ⁷והוא בן איש מצרי, וירא איש מצרי מכה איש עברי (שמות ב, יא), מי היה איש מצרי, אביו של מגדף, שנאמר והוא בן איש מצרי, מכה איש עברי בעלה של שלומית בת דברי. (תנחומא שמות ט)

[עו] ⁸ויקב בן האשה הישראלית, ר׳ יוסי אומר היו המצרים מטמאין את ישראל ואת נשיהם עמם, תדע לך שבן בנו של דן נשא אשה משבטו ושמה שלומית בת דברי, ובאותו הלילה באו עליה נוגשי פרעה והרגו לבעלה והרתה, והכל הולך אחר הזרע אם מתוק למתוק ואם מר למר, וכשיצאו ישראל ממצרים התחיל מחרף ומגדף, שנאמר ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. (פרקי דר״א פמ״ח)

[עז] ⁹ויקב בן האשה הישראלית, ולא עוד אלא שמגלגלין זכות ע״י זכאי וחובה על ידי חייב וכו׳, ראויין היו ישראל להשתעבד שאילו לא עמד פרעה במצרים, שנאמר (בראשית טו, יג) ועבדום וענו אותם וכו׳, ראויה היתה פרשת מקלל ומקושש להאמר שאילו לא עמד בן ישראלית ומקושש. (שמחות פ״ח)

[עח] ויקב בן האשה הישראלית, חופר גומץ בו יפול וגו׳ (קהלת י, ח), זה המקלל, שנאמר ויקב בן האשה הישראלית את השם וגו׳, [ופרץ גדר ישכנו נחש (שם)], מי הוא הנחש שנשכו, זה משה וכו׳. (אדר״נ נו״ב סופ״ג)

1. תנ״י לא, וראה לעיל אות לז.

2. תו״כ, ילקו״ש. מדרה״ג ולק״ט כאן. ויק״ר פל״ב-ד, ותנחומא כד.

3. פסיקתא דר״כ פ׳ ויהי בשלח, שמו״ר פ״א-כח, ויק״ר פל״ב-ה, במ״ר פ״ב-כב, שו״ט מזמורים קיד,קכב. שהש״ר פ״ד-יב, תנ״י בלק כה, זח״ב ד. ומדרש הלל (בבית המדרש ח״ה), משנת ר״א עמ׳ 330, ילקו״ש רמזים קמב, רכו, תרנז, תשעג.

4. ראה קידושין עא., ירושלמי קידושין ספ״ג, ויבמות פ״א סה״ב.

5. הובא בילקו״ש ח״ב רמז תתקסא.

6. ראה תו״כ כאן, תנחומא שמות ט, שמו״ר פ״א-לב, ותו״ש שמות פ״ב אותיות צד-צז.

7. מדרש אגדה שמות קכה, ראה תו״ש שמות פ״ד אות צה.

8. ילקו״ש כאן, וראה לעיל אות עד.

9. ילקו״ש ולק״ט כאן בשינויים.

[דִּבּוּרָא דֶאֱמֹר פָּרָשָׁה יד]

[א]

״וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית״ – מְנַיִן יָצָא?

מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה.

שֶׁבָּא לִטַּע אָהֳלוֹ בְּתוֹךְ מַחֲנֶה דָּן.

אָמְרוּ לוֹ: מַה טִּיבָךְ לִטַּע אָהֳלָךְ בְּתוֹךְ מַחֲנֶה דָּן?

אָמַר לָהֶן: מִבְּנוֹת דָּן אָנִי.

אָמְרוּ לוֹ: הַכָּתוּב אָמַר: ״אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר ב׳:ב׳).

נִכְנַס לְבֵית דִּינוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה וְיָצָא מְחֻיָּב, וְעָמַד וְגִדֵּף.

״וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי״ – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ מַמְזֵרִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, הוּא הָיָה כְמַמְזֵר.

״בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּתְגַּיַּר.

״וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה״ – עַל עִסְקֵי מַחֲנֶה.

״בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי״ – זֶה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ.

וּנְפַק בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל וְהוּא בַּר גְּבַר מִצְרַאי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִתְנְצִיאוּ בְּמַשְׁרִיתָא בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל וְגוּבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל.

And the son of a woman, a daughter of Israel, but he was the son of a Mizraite man, went out among the children of Israel; and the son of the Israelite woman, and a man, a son of Israel, had contention in the camp.

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי

וּנְפַק בַּר אִיתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל וְהוּא בַּר גְּבַר מִצְרַי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִתְנְצִיּוּ בְּמַשְׁרִיתָא בַּר אִיתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל וְגֻבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל

תרגומים חריגים: יִשְׂרְאֵלִית – בַּת יִשְׂרָאֵל, מִצְרִי – מִצְרַי

לכאורה מתבקש לתרגם ״בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית״ – ״בַּר אִיתְּתָא יִשְׂרְאֵלִיתָא״ כמו שתרגם ״וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית״ (בראשית מו י) ״וְשָׁאוּל בַּר כְּנַעֲנֵיתָא״. וכן בתרגום ירושלמי ״וְחָרַף בְּרָהּ דְאִיתָא יִשְׂרָאֵלִיתָא״, מדוע תרגם ״אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית״ – ״אִיתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל״?

שכן על פי המדרש, המגדף חטא לאחר שלא הניחוהו להתייחס אחר אמו אלא אחר אביו. מסורת זו הידועה גם לתרגומים, דורשת ״וַיֵּצֵא – מבית דינו של משה יצא מחוייב״ (רש״י) ומובאת אצל המיוחס ליונתן בהרחבה רבה.⁠¹ ואולם אונקלוס הנמנע מתוספות מדרשיות רומז לה על ידי התוספת ״אִיתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל״ שממנה מתבררת טענת המגדף; מכיוון שאמו בת ישראל סבר שמקומו בתוך המחנה.

מטעם זה שינה ותרגם כאן ״בֶּן אִישׁ מִצְרִי״ – ״בַּר גְּבַר מִצְרַי״, ולא כדרכו בשאר מקומות לתרגם ״מִצְרִי – מִצְרָאָה״, כגון ״אִישׁ מִצְרִי״ (בראשית לט א, שמ׳ ב יט) ״גֻּבְרָא מִצְרָאָה״, ״לֹא תְתַעֵב מִצְרִי״ (דברים כג ח) ״מִצְרָאָה״, כי באמצעות ״בַּר גְּבַר מִצְרַי״ מטעים המתרגם את מצריותו, ולא כטענתו, שהוא ראוי להחשב כבן ישראל. ומכיוון שהמצרי אבי המגדף ״הוא המצרי שהרגו משה״ (רש״י), תרגם גם ״וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי״ (שמות ב יא) ״וַחֲזָא גְּבַר מִצְרַי״ לרמוז שהוא אותו האיש.⁠²

1. ויק״ר פרשה לב: ״תני ר׳ חייא מפרשת יוחסין יצא, שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה לך ליטע אהלך בתוך מחנה דן? אמר להן מבנות דן אני. אמרו לו הכתוב אומר ״איש על דגלו באותות לבית אבתם״ (במדבר ב ב), ולא לבית אמותם. נכנס לבית דינו שלמשה ויצא מחויב ועמד וגידף״. וכן במיוחס ליונתן: ״וְכַד נְפַק מִבֵּי דִינָא כַּד מֵחַיַּב פָרֵישׁ וְחָרֵיף״ (וכאשר יצא מבית דין כאשר חייב, פירש וחירף).

2. ואף על פי ש״מִצְרַי״ ו״מִצְרָאָה״ שווים במשמעם, יש שהמתרגם משנה מהצורה הקבועה כדי לרמוז לכוונה מיוחדת. ודוגמתו בפסוק ״בת איש כנעני״ (בראשית לח ב) המתורגם ״כנעני״ ולא ״כנענאה״ לרמוז שהיתה בת סוחרים ולא בת כנענים כמבואר שם. אבל ייתכן שיִשְׂרְאֵלִיתָא אינו קיים בארמית של אונקלוס ולכן תרגם ״אִיתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל״. השווה ״כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל״ (דברים כב יט) ״עַל בְּתוּלְתָא בַּת יִשְׂרָאֵל״ [ולא: בְּתוּלְתָא יִשְׂרְאֵלִיתָא].

ונפק ברה דאתה^א ישראליתה והוא ברה דגבר מצריי בגו^ב בני ישראל ואתנצון במשריתה ברה דאתתה ישראליתה^ג וגברה ישראלייה^ד.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאתה״) גם נוסח חילופי: ״דאתתה״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בגו״) גם נוסח חילופי: ״ביני״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ישראליתה״) גם נוסח חילופי: ״{ישרא}⁠לייתה״.

ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ישראלייה״) גם נוסח חילופי: ״בר ישראל״.

גברא חייבא מרוד באלק⁠{א} שמיא נפק ממצרים בר גברא מצראה דקטל גברא בר ישראל במצרים ועל על אינתתיה ואתעברת וילידת בר בגו בני ישראל וכד הוון ישראל שריין במדברא בעא למפרוס משכניה בגו שיבטא בני דדן ולא שבקוה מן בגלל דטיכסין דישראל גבר על טיכסיה באתוון לייחוס אבהתהון שריין ואתקוטטו כחדא במשריתא ואזלו לבי דינא בר איתתא בת ישראל וגברא בר ישראל דמן שיבטא דדן.

But a wicked man, a rebel against the God of heaven, had come out of Mizraim, the son of the Mizraite man who had killed the man of Israel in Mizraim, and had gone in unto his wife, who conceived and bare a son among the children of Israel. And while the Israelites were dwelling in the wilderness, he had sought to spread his tent in the midst of the tribe of the children of Dan; but they would not permit him, because in the arrangements of Israel every man dwelt with his family by the ensigns of the house of their fathers. And they contended together in the camp,

איש רשע מורד באלהי השמים יצא ממצרים בן איש מצרי שהרג איש בן ישראל במצרים ובא על אשתו ונתעברה וילדה בן בתוך בני ישראל וכאשר היו ישראל חונים במדבר רצה לפרוש אהלו בתוך השבט של בני דן ולא הניחוהו בשביל שדגלי ישראל איש על דגלו באותות לייחוס אבותם חונים והתקוטטו כאחד במחנה והלכו לבית דין בן אשה בת ישראל ואיש בן ישראל שמן שבט דן.

פרשה לב

[א] וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הֲדָא הוּא דִכְתִיב: סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן (תהלים י״ב:ט׳), סָבִיב לָרְשָׁעִים הַצַּדִּיקִים מְהַלְּכִין, כֵּיצַד בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיקִים יוֹצְאִין מִתּוֹךְ גַּן עֵדֶן וְרוֹאִין אֶת הָרְשָׁעִים נִדּוֹנִין בַּגֵּיהִנֹּם, נַפְשָׁם שְׂמֵחָה עֲלֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּשְׁעִים בִּי (ישעיהו ס״ו:כ״ד), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵן נוֹתְנִין שֶׁבַח וְהוֹדָאָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַיִּסּוּרִין שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה׳ כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ (ישעיהו י״ב:א׳) בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם וּתְנַחֲמֵנִי מֵהֶם, אֵימָתַי: כְּרֻם זֻלּוּת (תהלים י״ב:ט׳), לִכְשֶׁיְרוֹמֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֶּרֶם בָּזוּי בְּעוֹלָמוֹ, אֵין כַּרְמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי כֶרֶם ה׳ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו (ישעיהו ה׳:ז׳), אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה עַד מָתַי אַתָּה עוֹקֵף עָלֵינוּ אֶת הַמִּקְרָא, אֶלָּא סָבִיב לַצַּדִּיקִים הָרְשָׁעִים מְהַלְּכִין, דִּכְתִיב: סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן, הָא כֵיצַד בְּשָׁעָה שֶׁהָרְשָׁעִים עוֹלִין מִתּוֹךְ גֵּיהִנֹּם וְרוֹאִין אֶת הַצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִים בְּשַׁלְוָה בְּתוֹךְ גַּן עֵדֶן, נַפְשָׁם מִתְמָעֶטֶת עֲלֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעַס (תהלים קי״ב:י׳), אֵימָתַי כְּרֻם זֻלּוּת, לִכְשֶׁיְרוֹמֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִצְווֹת בְּזוּיוֹת בָּעוֹלָם, מַה לְּךָ יוֹצֵא לִסָּקֵל, עַל שֶׁמַּלְתִּי אֶת בְּנִי. מַה לְּךָ יוֹצֵא לִשָּׂרֵף, עַל שֶׁשָּׁמַרְתִּי אֶת הַשַּׁבָּת. מַה לְּךָ יוֹצֵא לֵהָרֵג, עַל שֶׁאָכַלְתִּי מַצָּה. מַה לְּךָ לוֹקֶה בְּפַרְגּוֹל עַל שֶׁעָשִׂיתִי סֻכָּה, עַל שֶׁנָּטַלְתִּי לוּלָב, עַל שֶׁהִנַּחְתִּי תְּפִלִּין, עַל שֶׁהִטַּלְתִּי תְּכֵלֶת, עַל שֶׁעָשִׂיתִי רְצוֹן אַבָּא שֶׁבַּשָׁמַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאָמַר אֵלָיו מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה (זכריה י״ג:ו׳), מַכּוֹת הָאֵלֶּה גָּרְמוּ לִי לְהֵאָהֵב לְאָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

דָּבָר אַחֵר: אֵימָתַי כְּרֻם זֻלּוּת, לִכְשֶׁיְפַרְסֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כַּרְמָן שֶׁל מַמְזֵרִים, וּכְבָר פִּרְסְמָן עַל יְדֵי משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל (ויקרא כ״ד:י״ד).

[ב] גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל (קהלת י׳:כ׳), אָמַר רַבִּי אָבִין לֹא בַּמַּדָּע שֶׁנָּתַתִּי לְךָ יַתִּיר מִן הַבְּהֵמָה וְחַיָּה וְעוֹף תְּהֵא מְחָרֵף וּמְגַדֵּף לְפָנַי, בָּרָאתִי לְךָ שְׁתֵּי עֵינַיִם וְלָהּ שְׁתֵּי עֵינַיִם, לְךָ שְׁתֵּי אָזְנַיִם וְלָהּ שְׁתֵּי אָזְנַיִם, דִּמִּיתִיךָ לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ (תהלים מ״ט:כ״א), וְאֵין נִדְמֶה אֶלָּא שְׁתִיקָה, שִׁתַּקְתִּי מִפְּנֵי כְבוֹדְךָ, כַּמָּה טוֹבוֹת עָשִׂיתִי עִמְּךָ וְאֵין אַתָּה מֵבִין, שֶׁנֶּאֱמַר: אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין (תהלים מ״ט:כ״א).

דָּבָר אַחֵר: גַּם בְּמַדָעֲךָ, מֶלֶךְ שֶׁלְּפָנֶיךָ, אַל תְּקַלֵּל (קהלת י׳:כ׳), וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ, עָשִׁיר שֶׁלְּפָנֶיךָ אַל תְּקַלֵּל (קהלת י׳:כ׳), כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל (קהלת י׳:כ׳) – אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר זֶה הָעוֹרֵב וְחָכְמַת טַיָּארִין, וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגִּיד דָּבָר (קהלת י׳:כ׳) – רַבִּי לֵוִי אָמַר אָזְנַיִם לַדֶּרֶךְ וְאָזְנַיִם לַכֹּתֶל.

דָּבָר אַחֵר: גַּם בְּמַדָעֲךָ, מֶלֶךְ שֶׁבְּדוֹרְךָ אַל תְּקַלֵּל, וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ, עָשִׁיר שֶׁבְּדוֹרְךָ אַל תְּקַלֵּל, כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד כָּךְ הָיִיתָ צָרִיךְ לוֹמַר: יֵבשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כָּל אֹיְבָי (תהלים ו׳:י״א), מִי הָיָה אוֹיִבְךָ לֹא שָׁאוּל, לֹא כָּךְ כְּתִיב: בְּיוֹם הִצִּיל ה׳ אוֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹוֹיְבָיו וּמִיַּד שָׁאוּל (תהלים י״ח:א׳), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַל תַּעֲלֶה אוֹתוֹ עָלַי זְדוֹנוֹת אֶלָּא שְׁגָגוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שִׁגָּיוֹן לְדָוִד (תהלים ז׳:א׳).

דָּבָר אַחֵר: גַּם בְּמַדָעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל, מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם אַל תְּקַלֵּל. וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר, עֲשִׁירוֹ שֶׁל עוֹלָם. כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל.

אָמַר רַבִּי לֵוִי יֵשׁ קוֹל יוֹצֵא לְטוֹבָה וְיֵשׁ קוֹל לְרָעָה, לְטוֹבָה: וַיִּשְׁמַע ה׳ אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי (דברים ה׳:כ״ד), מַהוּ: הֵיטִיבוּ [כל] אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ (דברים ה׳:כ״ד), רַבִּי חִיָּא בַּר אַדָא וּבַר קַפָּרָא, חַד אָמַר הֲטָבָה כַּהֲטָבַת נֵרוֹת, וְחַד אָמַר הֲטָבָה כַּהֲטָבַת הַקְטֹרֶת. יֵשׁ קוֹל לְרָעָה: וַיִּשְׁמַע ה׳ אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר (דברים א׳:ל״ד), אָמַר רַבִּי תַּחְלִיפָא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם הוּא קִצָּפוֹן, וְלִי מָה אֲנִי קִצָּפוֹן, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי (תהלים צ״ה:י״א), נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי וְחוֹזֵר אֲנִי בִּי, אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי (תהלים צ״ה:י״א), לִמְנוּחָה זוֹ אֵינָן בָּאִים אֲבָל בָּאִים הֵם לִמְנוּחָה אַחֶרֶת. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ וְגָזַר עָלָיו שֶׁלֹּא יִכָּנֵס עִמּוֹ לַפָּלָטִין, מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ עָמַד סָתְרֵיהּ וּבְנָיֵיהּ וְהִכְנִיס אֶת בְּנוֹ עִמּוֹ לַפָּלָטִין, נִמְצָא מְקַיֵם שְׁבוּעָתוֹ וּמַכְנִיס אֶת בְּנוֹ, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי, לִמְנוּחָה זוֹ אֵין בָּאִין אֲבָל בָּאִין לִמְנוּחָה אַחֶרֶת. עַל כְּנָפַיִם יַגִּיד דָּבָר, אָמַר רַבִּי אָבִין בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם הַזֶּה יָשֵׁן הַגוּף אוֹמֵר לַנְּשָׁמָה וְהַנְּשָׁמָה לַנֶּפֶשׁ וְהַנֶּפֶשׁ לַמַּלְאָךְ וְהַמַּלְאָךְ לַכְּרוּב וְהַכְּרוּב לְבַעַל כְּנָפַיִם וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגִיד דָּבָר, לִפְנֵי מִי, לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.

דָּבָר אַחֵר: גַּם בְּמַדָעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל, זֶה משֶׁה, דִּכְתִיב: וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ (דברים ל״ג:ה׳). וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר, זֶה משֶׁה, וּמֵהֵיכָן הֶעֱשִׁיר משֶׁה, אָמַר רַבִּי חָנִין מַחְצָב שֶׁל סַנְפִּירִינוֹן בָּרָא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּתוֹךְ אָהֳלוֹ וּמִשָּׁם הֶעֱשִׁיר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: פְּסָל לְךָ (שמות ל״ד:א׳), הַפְּסֹלֶת שֶׁלְּךָ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה: בִּרְכַּת ה׳ הִיא תַעֲשִׁיר (משלי י׳:כ״ב). כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם, שֶׁטָּס כְּעוֹף וְעָלָה לַשָּׁמַיִם, וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגִּיד דָּבָר, שֶׁהֻגַּד לְמשֶׁה מִסִּינַי: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל (ויקרא כ״ד:י״ד).

[ג] וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית – מֵהֵיכָן יָצָא, רַבִּי לֵוִי אָמַר יָצָא מֵעוֹלָמוֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם (שמואל א י״ז:ד׳). רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר מִפָּרָשָׁה שֶׁל מַעְלָן יָצָא, אָמַר כְּתִיב: וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ (ויקרא כ״ד:ה׳), דַּרְכּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ לִהְיוֹת אוֹכֵל פַּת חַמָּה, שֶׁמָּא צוֹנֶנֶת, כְּהַהִיא דִּתְנִינַן תַּמָּן לֶחֶם הַפָּנִים אֵין נֶאֱכָל פָּחוּת מִתִּשְׁעָה וְלֹא יֶתֶר עַל אַחַד עָשָׂר, כֵּיצַד נֶאֱפָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְנֶאֱכַל בְּשַׁבָּת, לְתִשְׁעָה. חָל לִהְיוֹת יוֹם טוֹב בְּעֶרֶב שַׁבָּת, נֶאֱכָל לַעֲשָׂרָה, שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה נֶאֱכָל לְאַחַד עָשָׂר, כִּדְאִיתָא בְּתַנְחוּמָא. תָּנֵי רַבִּי חִיָּא מִפָּרָשַׁת יוּחֲסִין יָצָא, שֶׁבָּא לִטַּע אָהֳלוֹ בְּמַחֲנֵה דָן, אָמְרוּ לוֹ מַה לְּךָ לִטַּע אָהָלְךָ בְּמַחֲנֵה דָן, אָמַר לָהֶם מִבְּנוֹת דָּן אֲנִי, אָמְרוּ לוֹ כְּתִיב: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר ב׳:ב׳) וְלֹא לְבֵית אִמּוֹתָם, נִכְנַס לְבֵית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה וְיָצָא מְחֻיָּב, עָמַד וְגִדֵּף.

[ד] וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי – רַבָּנָן וְרַבִּי לֵוִי, רַבָּנָן אָמְרֵי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ מַמְזֵרִין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, הוּא הָיָה מַמְזֵר. רַבִּי לֵוִי אָמַר מַמְזֵר בָּרוּר הָיָה, כֵּיצַד נוֹגְשִׂין הָיוּ מִצְרִיִּים וְשׁוֹטְרִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל, נוֹגֵשׂ הָיָה מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה שׁוֹטְרִים, וְשׁוֹטֵר הָיָה מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם, נִמְצָא נוֹגֵשׂ מְמֻנֶּה עַל מֵאָה בְּנֵי אָדָם, חַד זְמַן קֳדַם נוֹגֵשׂ גַּבֵּי שׁוֹטֵר אָמַר לוֹ זִיל כְּנוֹשׁ לִי חֲבוּרָתָךְ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס שָׂחֲקָה לוֹ אִשְׁתּוֹ, אָמַר דְּהָדֵין גַּבְרָא הִיא, יָצָא וְהִטְמִין עַצְמוֹ לַאֲחוֹרֵי הַסֻּלָּם, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא בַּעֲלָהּ נִכְנַס וְקִלְקֵל עִמָּהּ, הָפַךְ לַאֲחוֹרָיו וְחַמְתֵיהּ נָפֵיק מִן גּוֹ בֵּיתָא, כֵּיוָן דְּיָדַע דְּחַמְתֵיהּ נָפַק לְגַבֵּיהּ וַהֲוֵי מָחֵי לֵיהּ כָּל הַהוּא יוֹמָא, וְאָמַר לֵיהּ לָעֵי טַבְאִית לָעֵי טַבְאִית, מִתְכַּוֵּן בָּעֵי לְמִקְטְלֵיהּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵצִיצָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּמשֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה (שמות ב׳:י״ב), מַהוּ כֹּה וָכֹה, אֶלָּא רָאָה מֶה עָשָׂה לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה, אָמַר לוֹ לֹא דַיוֹ שֶׁקִּלְקֵל עִם אִשְׁתּוֹ אֶלָּא שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, מִיָּד: וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ (שמות ב׳:י״ב), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר רָאָה שֶׁאֵין מִי יַעֲמֹד וִיקַנֵּא לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַיַּהַרְגֵּהוּ. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר רָאָה שֶׁאֵין מִי יַעֲמֹד וְיַזְכִּיר עָלָיו אֶת הַשֵּׁם, וַיַּהַרְגֵּהוּ. וְרַבָּנָן אָמְרִין רָאָה שֶׁאֵין תּוֹחֶלֶת עֲתִידָה לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ וְלֹא מִבָּנָיו וְלֹא מִבְּנֵי בָנָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, מִיָּד: וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי (שמות ב׳:י״ב). רַבִּי יִצְחָק אָמַר בְּאֶגְרוֹף הֲרָגוֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע (ישעיהו נ״ח:ד׳). רַבִּי לֵוִי אָמַר בְּמַסְטֵירִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל הֲרָגוֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם (הושע ב׳:א׳).

[ה] דָּבָר אַחֵר: וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם (שיר השירים ד׳:י״ב), אָמַר רַבִּי פִּנְחָס גַּל נָעוּל אֵלּוּ הַבְּתוּלוֹת, גַּן נָעוּל אֵלּוּ הַבְּעוּלוֹת, מַעְיָן חָתוּם אֵלּוּ הַזְּכָרִים. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי נָתָן גַּן נָעוּל, גַּל נָעוּל, אֵלּוּ שְׁתֵּי בְּעִילוֹת כְּדַרְכָּהּ וְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ.

דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא גַּן נָעוּל, עַל יְדֵי שֶׁגָּדְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם עַצְמָן מִן הָעֶרְוָה, נִגְאֲלוּ מִמִּצְרַיִם, מִתּוֹךְ כָּךְ שְׁלָחַיִךְ (שיר השירים ד׳:י״ג), שְׁלוּחַיִךְ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה (שמות י״ג:י״ז), רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר שָׂרָה אִמֵּנוּ יָרְדָה לְמִצְרַיִם וְגָדְרָה עַצְמָהּ מִן הָעֶרְוָה, וְנִגְדְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים בִּזְכוּתָהּ. יוֹסֵף יָרַד לְמִצְרַיִם וְגָדַר עַצְמוֹ מִן הָעֶרְוָה, וְנִגְדְּרוּ יִשְׂרָאֵל בִּזְכוּתוֹ.

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא כְּדַאי הָיָה גְּדוּר עֶרְוָה בְּעַצְמוֹ שֶׁנִּגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ. רַב הוּנָא אָמַר בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם, שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם וְאֶת לְשׁוֹנָם וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, וְלֹא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם אֶחָד מֵהֶן פָּרוּץ בְּעֶרְוָה. לֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָן רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן נָחֲתִין, רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן סָלְקִין, לֹא הָיוּ קוֹרִין לִיהוּדָה רוּפָּא וְלֹא לִרְאוּבֵן לוּלְיָאנִי וְלֹא לְיוֹסֵף לֵיסְטֵיס וְלֹא לְבִנְיָמִין אֲלֶכְּסַנְדְּרִי. לֹא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם, לְהַלָּן כְּתִיב: וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָהָם הָעִבְרִי (בראשית י״ד:י״ג), וְכָאן: וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ (שמות ה׳:ג׳), וּכְתִיב: כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם (בראשית מ״ה:י״ב), בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם (שמות י״א:ב׳), אַתָּה מוֹצֵא שֶׁהָיָה הַדָּבָר מוּפְקָד אֶצְלָן כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא הִלְשִׁין אֶחָד עַל חֲבֵירוֹ. וְלֹא נִמְצָא אֶחָד מֵהֶם פָּרוּץ בְּעֶרְוָה, תֵּדַע לְךָ שֶׁהָיָה כֵּן אַחַת הָיְתָה וּפִרְסְמָהּ הַכָּתוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן (ויקרא כ״ד:י״א), שְׁלֹמִית, דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי דַּהֲוַת פַּטָּטָא בִּשְׁלָמָא, שְׁלָם לָךְ שְׁלָם לְכוֹן.

[ח] דָּבָר אַחֵר: וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשׁוּקִים (קהלת ד׳:א׳), דָּנִיֵּאל חַיָּטָא פָּתַר קְרָיָה בַּמַּמְזֵרִים, וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים (קהלת ד׳:א׳), אֲבוֹתָם שֶׁל אֵלּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרוֹת, וְאִילֵין עֲלוּבַיָא מַה אִכְפַּת לְהוֹן, כָּךְ אָבִיו שֶׁל זֶה בָּא עַל הָעֶרְוָה זֶה מַה חָטָא וּמָה אִכְפַּת לוֹ, וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם (קהלת ד׳:א׳), אֶלָּא: מִיַּד עשְׁקֵיהֶם כֹּחַ (קהלת ד׳:א׳), מִיַּד סַנְהֶדְּרֵי גְדוֹלָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּאָה עֲלֵיהֶם מִכֹּחָהּ שֶׁל תּוֹרָה וּמְרַחַקְתָּן עַל שׁוּם: לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה׳ (דברים כ״ג:ג׳). וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם (קהלת ד׳:א׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלַי לְנַחֲמָן, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ בָּהֶן פְּסֹלֶת אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא אָמַר זְכַרְיָה אֲנָא חֲמִיתֵּיהּ אָלוֹ כּוּרְסוֹן כֻּלּוֹ דְּהַב נְקֵי, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ (זכריה ד׳:ב׳), תְּרֵין אָמוֹרָאִין, חַד אֲמַר גֻּלָּהּ, וְחַד אֲמַר גּוֹאֲלָהּ. מַאן דַּאֲמַר גֻּלָּהּ, שֶׁגֻּלָּה לְבָבֶל וְגָלַת שְׁכִינָה עִמָּהֶן, כִּדְאֲמַר: לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָּבֶלָה (ישעיהו מ״ג:י״ד), וּמַאן דַּאֲמַר גּוֹאֲלָהּ, פָּרוֹקָא, שֶׁנֶּאֱמַר: גֹּאֲלֵנוּ ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ (ישעיהו מ״ז:ד׳), וּכְתִיב: עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם פָּרְצוּ וַיַּעֲבֹרוּ שַׁעַר וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה׳ בְּרֹאשָׁם (מיכה ב׳:י״ג).

[כג] וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית – מֵהֵיכָן יָצָא. רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, מֵעוֹלָמוֹ יָצָא, כְּמוֹ דְּאָמַרְתְּ, וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּינַיִם (שמואל א י״ז:ד׳). רַבִּי בְּרֶכְיָה אָמַר, מֵהֵיכָן יָצָא. מִפָּרָשָׁה שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אוֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת. אָמַר, דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ לֶאֱכֹל פַּת חַמָּה, שֶׁמָּא צְנִינָא. תַּמָּן תַּנִּינָן, לֶחֶם הַפָּנִים כֵּיצַד נֶאֱכַל. אֵין פָּחוֹת מִתִּשְׁעָה, וְלֹא יוֹתֵר מֵאַחַד עָשָׂר. כֵּיצַד, נֶאֱפָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְנֶאֱכַל לְשַׁבָּת, לְתִשְׁעָה יָמִים. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, נֶאֱכַל לָעֲשָׂרָה. שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, נֶאֱכַל לְאַחַד עָשָׂר, שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת שַׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן, דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב, וְאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת יוֹם הַצּוֹם. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם וְלֹא יֶתֶר עַל שְׁלֹשָׁה. כֵּיצַד, נֶאֱפוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְנֶאֱכָלוֹת לְיוֹם טוֹב, לִשְׁנַיִם. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת, נֶאֱכָלוֹת לִשְׁלֹשָה.

[כד] וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית – רַבִּי חָמָא בַּר אַבָּא אָמַר, מִפָּרָשַׁת יוֹחֲסִין יָצָא. שֶׁכְּשֶׁבָּא לִיטַּע אָהֳלוֹ בְּמַחֲנֶה דָּן, דָּחוּהוּ. אָמְרוּ לוֹ: בֶּן מִצְרִי אַתָּה, וּכְתִיב: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְּאוֹתוֹת לְבֵית אֲבוֹתָם (במדבר ב׳:ב׳), וְלֹא לְבֵית אִמּוֹתָם. מִיָּד הִתְחִיל לִנְקֹב אֶת הַשֵּׁם וּלְקַלְּלוֹ. רַבִּי לֵוִי אָמַר, מַמְזֵר בָּרוּר הָיָה. כֵּיצַד, נוֹגְשִׂים הָיוּ מִשֶּׁל מִצְרִים, וְהַשּׁוֹטְרִים מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל. הַנּוֹגֵשׂ הָיָה מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה שׁוֹטְרִים, וְהַשּׁוֹטֵר הָיָה מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל. נִמְצָא, הַנּוֹגֵשׂ מְמֻנֶּה עַל מֵאָה וַעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל. חַד זְמָן קִדְּמוֹ נוֹגֵשׂ לְשׁוֹטֵר. אָמַר לֵיהּ: זִיל כְּנֹשׂ עֲשִׂרִיּוֹתֶיךָ. כְּמוֹ שֶׁהָלַךְ הַשּׁוֹטֵר לְדַרְכּוֹ, נִכְנַס הַנּוֹגֵשׂ לְבֵיתוֹ שֶׁל שׁוֹטֵר וְקִלְקֵל עִם שְׁלוֹמִית אִשְׁתּוֹ שֶׁל שׁוֹטֵר. חָזַר בַּעֲלָהּ, מוֹצְאוֹ יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִרְגִּישׁ בּוֹ, הֲוָה מָחִי לֵיהּ כָּל יוֹמָא, וְאָמַר לֵיהּ: לֵיעַנּוֹת טַבְאוֹת, לֵיעַנּוֹת טַבְאוֹת. נִצְנְצָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּמֹשֶׁה. תָּלָה עֵינָיו לַמָּרוֹם, אָמַר, לֹא דַּי לְרָשָׁע זֶה שֶׁעִנָּה אֶת אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא חוֹזֵר וּמַכֶּה לְבַעֲלָהּ. מִיָּד וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל (שמות ב׳:י״ב). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּעֲוֹנוֹת אַתֶּם נִמְסָרִין בְּיַד אֻמּוֹת הָעוֹלָם. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ, אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעְתְּ כִּי אֲנִי י״י אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי (ישעיהו מ״ט:כ״ג).

[Siman 23] (Lev. 24:10:) “Now there went out the son of an Israelite woman.” From where did he go out?⁠¹ R. Levi says, “He went out from his world, just as it is stated (in I Sam. 17:4), ‘And there went out a champion.’”² R. Berekhyah said, “He went out from the preceding Parashah, where it is written (in Lev. 24:5), ‘Then you shall take fine flour and bake it into twelve loaves.’ He said, ‘It is customary for a king to eat warm bread. Would [he eat it] cold?’” It is like that which we learn there (in the latter part of Men. 11:9), “The shewbread was eaten no earlier than the ninth day [after baking] and no later than the eleventh day. How so? It was baked on the eve of the Sabbath and eaten on the Sabbath [of the following week, i.e.,] on the ninth day. [If] a holiday happened to fall on the eve of the Sabbath, it was eaten on the tenth. [In the case of] the two-day holiday of the new year, it was eaten on the eleventh, for [the baking] overrides neither the Sabbath nor a holiday. R. Simeon b. Gamaliel says in the name of R. Simeon the son of the Assistant [High Priest], ‘[The baking] overrides a holiday but does not override the fast day.’”³ (According the first part of Men. 11:9,) the two loaves of bread [offered at Pentecost] were eaten no earlier than the second day and no later than the third. How so? They were baked on the eve of the festival [of Pentecost and] eaten on the festival, [i.e.,] on the second day. If the festival happened to fall on the day after the Sabbath, they were eaten on the third day.

[Siman 24] (Lev. 24:10:) “Now there went out the son of an Israelite woman, [whose father was Egyptian].” From where did he go out? R. Hiyya bar Abba said, “He went out from the Parashah on genealogies.⁠⁴ When he came to pitch his tent in the camp of Dan, they rejected him. Now they said to him, ‘You have an Egyptian father, but it is written (in Numb. 2:2), ‘each with his standard, under the banners of their fathers' houses,’ and not ‘of their mothers' houses.’ Immediately (according to Lev. 24:11), he began to utter the name [of God] and curse it.” R. Levi said, “He was clearly a bastard.⁠⁵ How so? Taskmasters were from Egypt, and the officers were from Israel.⁠⁶ The taskmaster was in charge of ten officers, and the officer was in charge of ten Israelites. [Thus,] it turned out that the taskmaster was in charge of a hundred and ten Israelites. On one occasion a taskmaster met an officer. He said to him, ‘Go gather your groups of ten.’ When he had gone, he entered his house and sullied Shelomith, the officer's wife. [When] her husband returned, he found him leaving his house. When [the taskmaster knew that her husband] noticed him, he beat him every day and said to him, ‘Toil properly, toil properly.’ The holy spirit was kindled in Moses. He raised his eyes to the sky. He said, ‘Was it not enough for this wicked man to rape his wife, but that he should return and beat him?’ Immediately (according to Exod. 2:12), ‘he smote the Egyptian and hid him in the sand.’” The Holy One, blessed be He, said, “In this world you are delivered through sins into the hands of the nations of the world. However, in the world to come (according to Is. 49:23), ‘Kings shall be your guardians; their ladies, your wet nurses; they shall bow down before you, nose to the ground, and lick the dust of your feet; then you shall know that I am the Lord; those who trust Me shall not be ashamed.’”

1. Lev. R. 32:3.

2. I.e., Goliath, who was about to leave this world.

3. The Day of Atonement.

4. Lev. R. 32:3; Sifra to Lev. 14:10 (242: Emor, Parashah 14).

5. See Enoch Zundel’s ‘Ets Yosef commentary on Tanchuma here, as such a case is not included in the legal definition of a bastard (mamzer).

6. Exod. R. 1:28; Lev. R. 32:4.

[לא] [ויצא בן אשה ישראלית (ויקרא כ״ד:י׳). מהיכן יצא, ר׳ לוי אומר מעולמו יצא, כמד״א ויצא איש הבינים (שמואל א י״ז:ד׳), ר׳ ברכיה אמר מפרשה של מעלה יצא, שנאמר ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות (ויקרא כ״ד:ה׳), אמר דרך המלך לאכול פת חמה, שמא צוננת, כההיא דתנינן תמן לחם הפנים אין נאכל פחות מתשעה, ולא יותר על אחד עשר, כיצד נאפה בערב שבת, ונאכל בשבת לתשעה, חל להיות יו״ט בערב שבת נאכל לעשרה, שני ימים טובים של ראש השנה אכל לאחד עשר, שאינו דוחה לא את השבת ולא את יו״ט, רשב״ג אומר משום (רבי) שמעון בן הסגן דוחה את יו״ט ואין דוחה את יום הצום, שתי הלם נאכלות אין פחות משנים ולא יתר על שלש, כיצד נאפות מערב יו״ט נאכלות ליו״ט לשנים, חל יו״ט להיות אחר השבת נאכלות לשלשה].

[לב] ויצא בן אשה ישראלית מהיכן יצא, ר׳ חייא בר אבא אמר מפרשה של יוחסין יצא, כשבא ליטע אהלו במחנה של דן ודחוהו, ואמרו לו בן מצרי אתה, וכתיב איש על דגלו באותות לבית אבותם (במדבר ב׳:ב׳), ולא לבית אמותם, [מיד] התחיל לנקוב את השם ולקללו, ר׳ לוי אמר ממזר היה, כיצד היו נוגשים משל מצרים, והשוטרים משל ישראל, הנוגש היה ממונה על עשרה שוטרים, והשוטר על עשרה ישראלים, נמצא הנוגש ממונה על (ק״י) [ק׳] ישראלים, חד זמן קדמו נוגש לשוטר, א״ל זיל כנוש עשריותיך, כשהלך נכנס בביתו וקילקל עם שלומית אשתו של שוטר, חזר בעלה מצאו יוצא מביתו, כיון שידע שהרגיש בו, היה מכה אותו בכל יום, נצנצה רוח הקדש במשה, תלה עיניו למרום, אמר לא די לרשע זה שעינה את אשתו, אלא שחוזר ומכה אותו, מיד ויך את המצרי ויטמנהו בחול (שמות ב׳:י״ב), אמר הקב״ה בעולם הזה בעונות אתם נמסרים ביד אומות העולם, אבל לעולם הבא והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך [אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו וידעת כי אני ה׳ אשר לא יבשו קוי] (ישעיהו מ״ט:כ״ג).

חסלת פרשת אמור

[31] [(Lev. 24:10:) NOW THERE WENT OUT THE SON OF AN ISRAELITE WOMAN. From where did he go out?⁠¹ R. Levi says: He went out from his world, just as it is stated (in I Sam. 17:4): AND THERE WENT OUT A CHAMPION.⁠² R. Berekhyah said: He went out (i.e., became excluded from Israel) because of (literally: from) the preceding parashah, where it is written (in Lev. 24:5): THEN YOU SHALL TAKE FINE FLOUR AND BAKE IT INTO TWELVE LOAVES. He said: It is customary for the king to eat warm bread. Would < he eat it > cold? It is like that which we learn there (in the latter part of Men. 11:9): THE SHEWBREAD WAS EATEN NO EARLIER THAN THE NINTH DAY < AFTER BAKING > AND NO LATER THAN THE ELEVENTH DAY. HOW SO? IT WAS BAKED ON THE EVE OF THE SABBATH AND EATEN ON THE SABBATH < OF THE FOLLOWING WEEK, I.E., > ON THE NINTH DAY. < IF > A HOLIDAY HAPPENED TO FALL ON THE EVE OF THE SABBATH, IT WAS EATEN ON THE TENTH. < IN THE CASE OF > THE TWO-DAY HOLIDAY OF THE NEW YEAR, IT WAS EATEN ON THE ELEVENTH, FOR < THE BAKING > OVERRIDES NEITHER THE SABBATH NOR A HOLIDAY. R. SIMEON B. GAMALIEL SAYS IN THE NAME OF {RABBI} SIMEON THE SON OF THE SAGAN: < THE BAKING > OVERRIDES A HOLIDAY BUT DOES NOT OVERRIDE THE FAST DAY.⁠³ (According the first part of Men. 11:9) THE TWO LOAVES OF BREAD < OFFERED AT PENTECOST > WERE EATEN NO EARLIER THAN THE SECOND DAY AND NO LATER THAN THE THIRD. HOW SO? THEY WERE BAKED ON THE EVE OF THE FESTIVAL < OF WEEKS AND > EATEN ON THE FESTIVAL, < I.E., > ON THE SECOND DAY. IF THE FESTIVAL HAPPENED TO FALL ON THE DAY AFTER THE SABBATH, THEY WERE EATEN ON THE THIRD DAY.]

[32] (Lev. 24:10:) NOW THERE WENT OUT THE SON OF AN ISRAELITE WOMAN, < WHOSE FATHER WAS EGYPTIAN >. From where did he go out? R. Hiyya bar Abba said: he went out (i.e., became excluded from Israel) because of (literally: from) the parashah on genealogies.⁠⁴ When he came to pitch his tent in the camp of Dan, they rejected him. Now they said to him: You have an Egyptian father, but it is written (in Numb. 2:2): < THE CHILDREN OF ISRAEL SHALL CAMP, > EACH WITH HIS STANDARD, UNDER THE BANNERS OF THEIR FATHERS' HOUSES, and not of their mothers' houses. [Immediately,] (according to Lev. 24:11) he began to utter the Name and curse it. R. Levi said: He was a bastard. How so? Taskmasters were from Egypt, and the officers were from Israel.⁠⁵ The taskmaster was in charge of ten officers, and the officer < was in charge > of ten Israelites. < Thus, > it turned out that the taskmaster was in charge of a hundred {and ten} Israelites. On one occasion a taskmaster met an officer. He said to him: Go gather your groups of ten. When he had gone, he entered his house and seduced Shelomith, the officer's wife. < When > her husband returned, he found him leaving his house. When < the taskmaster > knew that < her husband > noticed him, he beat him every day. The Holy Spirit was kindled in Moses. He raised his eyes to the sky. He said: Was it not enough for this wicked man to rape his wife, but that he should return and beat him? Immediately (according to Exod. 2:12) HE SMOTE THE EGYPTIAN AND HID HIM IN THE SAND. The Holy One said: In this world you are delivered through sins into the hands of the nations of the world. However, in the world to come (according to Is. 49:23): KINGS SHALL BE YOUR GUARDIANS; THEIR LADIES, YOUR WET NURSES; [THEY SHALL BOW DOWN BEFORE YOU, NOSE TO THE GROUND, AND LICK THE DUST OF YOUR FEET. THEN YOU SHALL KNOW THAT I AM THE LORD. THOSE WHO TRUST ME SHALL NOT BE ASHAMED.]

The End of Parashah Emor

1. Tanh., Lev. 8:23; Lev. R. 32:3.

2. I.e., Goliath, who was about to leave this world.

3. The Day of Atonement.

4. Tanh., Lev. 8:24; Lev. R. 32:3; Sifra to Lev. 14:10 (242: Emor, parashah 14).

5. Exod. R. 1:28; Lev. R. 32:4.

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית – כְּתִיב ״גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל״, מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם אַל תְּקַלֵּל. ״וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר״ עֲשִׁירוֹ שֶׁל עוֹלָם. ״כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל״ רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר יֵשׁ קוֹל יוֹצֵא לְטוֹבָה וְיֵשׁ קוֹל יוֹצֵא לְרָעָה. יֵשׁ קוֹל יוֹצֵא לְטוֹבָה ״וַיִּשְׁמַע ה׳ אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי״. מַהוּ ״הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ״, רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא וּבַר קַפָּרָא חַד אָמַר הֲטָבָה כַּהֲטָבַת נֵרוֹת וְחַד אָמַר כַּהֲטָבַת קְטֹרֶת. יֵשׁ קוֹל יוֹצֵא לְרָעָה ״וַיִּשְׁמַע ה׳ אֶת קוֹל דִּבְרֵיהֶם וַיִּקְצֹף״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָכֶם הוּא קִצָּפוֹן וְלִי אֵין קִצָּפוֹן ״אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי״ נִשְׁבַּעְתִּי בְּאַפִּי וְחוֹזֵר אֲנִי בִּי. ״אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי״ לִמְנוּחָה זוֹ אֵין בָּאִין אֲבָל בָּאִין אֶל מְנוּחָה אַחֶרֶת. ״וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגִּיד דָּבָר״. אָמַר רַבִּי אָבִין בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם יָשֵׁן הַגּוּף אוֹמֵר לַנְּשָׁמָה וְהַנְּשָׁמָה אוֹמֶרֶת לַנֶּפֶשׁ וְהַנֶּפֶשׁ אוֹמֶרֶת לַמַּלְאָךְ וְהַמַּלְאָךְ אוֹמֵר לַכְּרוּב וְהַכְּרוּב אוֹמֵר לְבַעַל הַכְּנָפַיִם וּבַעַל הַכְּנָפַיִם יַגִּיד דָּבָר לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. דָּבָר אַחֵר: ״גַּם בְּמַדָּעֲךָ״ זֶה משֶׁה וְכוּ׳, ״כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל״ שֶׁטָּס כְּעוֹף וְעוֹלֶה לַשָּׁמַיִם. וּבַעַל כְּנָפַיִם שֶׁהֻגַּד לוֹ מִסִּינַי ״הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל״. ״וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית״ רַבִּי לֵוִי אָמַר יֵצֵא מֵעוֹלָמוֹ כְּדָבָר אַחֵר ״וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּינַיִם״. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר מִפָּרָשָׁה שֶׁל מַעְלָה יָצָא, דִּכְתִיב ״וְלָקַחְתָּ סֹלֶת״ דַּרְכּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ לֶאֱכֹל פַּת חַמָּה שֶׁמָּא צוֹנֶנֶת כְּהַהִיא דְּתָמָן תְּנֵינַן לֶחֶם הַפָּנִים לֹא פָּחוֹת מִתִּשְׁעָה וְלֹא יוֹתֵר מֵאַחַד עָשָׂר וְכוּ׳, תָּנֵי רַבִּי חִיָּא (מִמֶּנּוּ יָצָא) [מִפָּרָשַׁת] יוּחֲסִין יָצָא שֶׁבָּא לִטַּע אָהֳלוֹ בְּתוֹךְ מַחֲנֵה דָּן, אָמַר לָהֶן מִבְּנוֹת דָּן אֲנִי אָמְרוּ לוֹ הַכְּתִיב ״אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם״ כו׳ נִכְנַס לְבֵית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה וְיָצָא מְחֻיָּב עָמַד וְגִדֵּף. ״וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי״ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ מַמְזְרִין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה זֶה הָיָה מַמְזֵר (כָּתוּב בַּפָּסוּק ״וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ״). דָּבָר אַחֵר: ״וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית״ הָדָא הוּא דִּכְתִיב ״גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה״ וְגוֹ׳. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס ״גַּן נָעוּל״ אֵלּוּ הַבְּתוּלוֹת, ״גַּל נָעוּל״ אֵלּוּ הַבְּעוּלוֹת, ״מַעְיָן חָתוּם״ אֵלּוּ הַזְּכָרִים, שָׂרָה יָרְדָה לְמִצְרַיִם וְגָדְרָה עַצְמָהּ מִן הָעֶרְוָה, וְנִגְדְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים בִּזְכוּתָהּ, יוֹסֵף יָרַד לְמִצְרַיִם וְגָדַר עַצְמוֹ מִן הָעֶרְוָה וְנִגְדְּרוּ כָּל הָאֲנָשִׁים כֻּלָּם בִּזְכוּתוֹ, אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא כְּדַאי הוּא גֶּדֶר עֶרְוָה שֶׁיִּגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל בִּזְכוּתוֹ מִמִּצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר ״שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים״ שְׁלוּחַיִךְ כְּמַאן דְּאָמַר ״וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה״. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּזְכוּת ד׳ דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עַל יְדֵי שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם וְלֹא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶן פְּרוּץ עֶרְוָה. לֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן נָחֲתִין וּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן סָלְקִין. עַל יְדֵי שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע שֶׁנֶּאֱמַר ״דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם״. אַתָּה מוֹצֵא שֶׁהָיָה הַדָּבָר מֻפְקָד אֶצְלָם כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן שֶׁגִּלָּה אֶת הַסּוֹד, וְלֹא נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן שֶׁהִלְשִׁין עַל חֲבֵרוֹ. וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶן פְּרוּץ עֶרְוָה תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן אַחַת הָיְתָה וּפִרְסְמָהּ הַכָּתוּב. ״וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָּן״. ״שְׁלוֹמִית״ רַבִּי לֵוִי אֲמַר דַּהֲוַת פַּטְפְּטָה שְׁלָם עֲלָךְ שְׁלָם עֲלֵיכוֹן. ״בַּת דִּבְרִי״ רַבִּי יִצְחָק אָמַר שֶׁהֵבִיאָה דָּבָר עַל בְּנָהּ. ״לְמַטֵּה דָּן״ גְּנַאי לוֹ גְּנַאי לְאִמּוֹ גְּנַאי לְמִשְׁפַּחְתּוֹ גְּנַאי לְשִׁבְטוֹ שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ (כָּתוּב בְּרֶמֶז ש״צ וּבְרֶמֶז תי״א). ״וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית״, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר הַמִּצְרִיִּים הָיוּ טְמֵאִים וּמְטַמְּאִים, אָמְרוּ בִּירְיָה בֶּן בְּנוֹ שֶׁל דָּן נָשָׂא אִשָּׁה מִשִּׁבְטוֹ שְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָּן בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה בָּאוּ עָלָיו נוֹגְשֵׂי פַּרְעֹה וַהֲרָגוּהוּ וּבָאוּ עַל אִשְׁתּוֹ וְהָרַת וְהַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזֶּרַע אִם מָתֹק מָתֹק וְאִם מַר מַר וְהִתְחִיל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה״. מֵאַיִן יָצָא מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה שֶׁבָּא לִטַּע אָהֳלוֹ בְּתוֹךְ מַחֲנֵה דָּן אָמְרוּ לוֹ מַה טִּיבְךָ שֶׁאַתְּ נוֹטֵעַ אָהָלְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי דָּן אָמַר לָהֶן מִבְּנוֹת דָּן אָנֹכִי אָמְרוּ לוֹ הַכְּתִיב ״אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם״. נִכְנַס לְבֵית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה וְיָצָא חַיָּב וְעָמַד וְגִדֵּף. ״וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי״ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ מַמְזְרִין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הוּא הָיָה מַמְזֵר. ״בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ מְלַמֵּד שֶׁנִּתְגַּיֵּר. ״וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה״ עַל עִסְקֵי הַמַּחֲנֶה, ״בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי״ זֶה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ.

ולמא קאם אבן אמראה אסראליה והו אבן רגל מצרי פימא בין בני אסראייל תנאצא פי אלעסכר הד֗א אלאבן אלאסראילייה ורגל אסראיילי.

וכאשר יצא בן אישה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, רבו במחנה בן הישראלית הזה ואיש ישראלי.

ויצא בן אשה ישראלית – מהיכן יצא? ר׳ לוי אמר: מעולמו יצא. ר׳ ברכיה אמר: מפרשה של מעלה יצא, ליגלג ואמר: ביום השבת יערכנו (ויקרא כ״ד:ח׳), דרך המלך לאכל פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה. ומתניתא אמרה: מבית דין של משה יצא מחוייב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו: מה טיבך לכאן. אמר להם: מבנות דן אני. אמרו לו: איש על דגלו באותות לבית אבתם (במדבר ב׳:ב׳) כתוב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגידף.

בן איש מצרי – הוא המצרי שהרג משה.

בתוך בני ישראל – מלמד שנתגייר.

וינצו במחנה – על עסקי המחנה.

ואיש הישראלי – זה שכנגדו, שמיחה בו מטע אהלו.

ויצא בן אשה ישראלית AND THE SON OF THE ISRAELITE WOMAN WENT OUT – From where did he go out? Surely not from the camp, since Scripture states "and they strove in the camp"! Rabbi Levi said, "He went out from (by his blasphemous utterance he lost) his eternal life (עולמו; R. Levi evidently connects ויצא with the last word of v. 8; "the everlasting covenant, ברית עולם"). R. Berachya said, "He set forth (יצא) (started his argument) from the above section. He said sneeringly: "Every Sabbath he shall set it in order!? Surely it is the way of a king to eat fresh (lit., warm) bread every day; is it perhaps his way to eat bread nine days old (lit., cold bread of nine days)?! (The Hebrew word בתמיה "Say this in the intonation of a question" means nothing other than our question mark) (Tanchuma Emor 38 23). A Baraitha states that ויצא means, he came out of the judicial court of Moshe where he had been pronounced to be in the wrong in the following matter: although his father was an Egyptian he had gone to pitch his tent in the camp of the tribe of Dan to whom his mother belonged (cf. v. 11). They (the men of Dan) said to him, "What have you to do here" (lit., what is your character that gives you the right to come here?). He replied. "I am one of the children of the tribe of Dan". Thereupon they said to him, "Scripture states: "Every man [of the children of Israel shall encamp] by his own standard, that bears the signs of their father's house" (Bemidbar 2:2)! He thereupon went in to the judicial court of Moshe to have the matter decided and came forth (יצא) declared to be in the wrong. He then stood up and blasphemed (Sifra, Emor, Section 14 1; Vayikra Rabbah 32 3).

בן איש מצרי THE SON OF AN EGYPTIAN MAN – It was the Egyptian whom Moshe had killed (Vayikra Rabbah 32 4; cf. Shemot 2:11 where Scripture also uses the expression "איש מצרי"; cf. Rashi thereon).

בתוך בני ישראל AMONG THE CHILDREN OF ISRAEL – This teaches us that he had become a proselyte (Sifra, Emor, Section 14 1).

וינצו במחנה THEY QUARRELED IN – [or CONCERNING] THE CAMP, about matters connected with the camp (i.e. as to where was his proper place in the camp; Sifra, Emor, Section 14 1; cf. Rashi on יתישראל אשה ויצא בן).

ואיש הישראלי THE ISRAELITE MAN – this was his opponent (Sifra, Emor, Section 14 1) who had prevented him from pitching his tent in the camp of Dan.

פס׳: ויצא בן אשה ישראלית – זה מעשה היה במדבר סיני שנאמר (במדבר א׳:נ״ב) וחנו בני ישראל איש על מחנהו. ולמה נסמכה פרשה זו לענין שלמעלה לומר לך ומה זה שלא חלק אלא על נטיעת אהלו שבא ליטע אהלו במחנה שלא כראוי גרם לעצמו סקילה. החולק על הכהונה לא כל שכן. שהרי אמר הכתוב ¹קדש קדשים הוא לו וכו׳. ויש אומרים ויקוב את השם ויקלל את משה. שהרי כתוב למעלה איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. וכתיב ונקב שם ה׳ מות יומת ומשמע אלהיו דיינו. כענין שנאמר (שמות כ״ב:כ״ז) אלהים לא תקלל זו אזהרה. עונש מנין ונשא חטאו. אבל הואיל וכתיב הוצא את המקלל מכלל זהו מקלל ²זהו נוקב.

ויצא – מנין יצא מבית דינו של משה רבינו שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן. אמר לו מה טיבך ליטע אהלך בתוך מחנה דן אמר להן מבית דן אני אמר לו הא כתיב (במדבר ב׳:ב׳) איש על דגלו באותות לבית אבותם נכנס לבית דין של משה רבינו מחויב ³ועמד וגדף ללמדך מה גרמה לו גאותו וללמדך שישראל היו כשרין ולא נמצא בהם פסול אלא אחד ונתפרסם מלמד שהרשעים פיהם מכשילם.

בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי – שנבעלה למצרי.

בתוך בני ישראל – מלמד שנתגייר.

וינצו במחנה – מלמד ⁴שמצותם על עסקי המחנה. בן הישראלית ואיש הישראלי זה שכנגדו:

1. קודש קדשים וכו׳. וכמו שדורש למעלה שקאי על החולקין על הכהונה:

2. מקלל זהו נוקב. ולא המקלל את הדיין:

3. ועמד וגידף. עיין בפ׳ פנחס משפחת החנוכי. ע״ש ברש״י לפי שהיו העובדי כוכבים מונין אותם מה אלו מתייחסין על שבטיהן סבורין הם שלא שלטו המצרים באמותיהן אם בגופן היו מושלין ק״ו בנשותיהן לפיכך הטיל הקב״ה שמו עליהם ה׳ מצד זה ויו״ד מצד זה (החנוכין מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם וכן אמר דוד (תהלים קכ״ב) שבטי יה עדות לישראל וכו׳ ע״ש. והנה המקלל הזה אחרי שהיה ממזר אזי שם הוי״ה אינו מעיד עליו לפיכך עמד וגידף. והבן:

4. שמצותם. פי׳ מחלקוהם:

ויצא בן אשה ישראלית – מאהלו, כמו: יצאו נצבים פתח אהליהם (במדבר ט״ז:כ״ז).

בן איש מצרי – מתיהד.

ואיש הישראלי – כמו: לאיש העשיר (שמואל ב י״ב:ד׳), את יום השביעי (בראשית ב׳:ג׳).

ולא נדע למה נסמכה זאת הפרשה. אולי דבר המקלל דברים אשר לא כן, בעבור הלחם והשמן והקרבנות.

AND THE SON OF AN ISRAELITISH WOMAN…WENT OUT. From his tent. Compare, came out, and stood at the door of their tents (Num. 16:27).

WHOSE FATHER WAS AN EGYPTIAN. Who converted to Judaism.⁠¹

AND A MAN OF ISRAEL. Ve-ish ha-yisra'eli (and a man of Israel) is similar to le-ish he-ashir (unto the rich man) (II Sam. 12:4) and to et yom ha-shevi'iy (the seventh day) (Gen. 2:3).⁠² We do not know why this section³ was connected to that which comes before it. Perhaps the blasphemer spoke improperly with regard to the bread, the oil, and the sacrifices.

1. Our verse literally reads, "whose father was an Egyptian in the camp of Israel.⁠" According to Ibn Ezra the Egyptian was living among Israel because he was a convert

2. When an adjective has a heh prefixed to it, the noun which it modifies also has a heh prefixed to it. Ibn Ezra points out that there are instances in Scripture where the above is not followed, viz., our verse, II Sam. 12:4, and Gen 2:3. See Ibn Ezra on Gen 1:31 (Vol. 1, p. 47).

3. Verses 10-12.

והוא בן איש מצרי – וזה גרם לו שבירך את השם, כי מצרים מבזים שם שמים, כמו שאמר פרעה: מי י״י אשר אשמע בקולו (שמות ה׳:ב׳).

והוא בן איש מצרי – AND HE WAS THE SON OF AN EGYPTIAN MAN – And this caused him to blaspheme the Name, because Egyptians degrade the name of Heaven, as Paroh said: “Who is Hashem that I should listen to His voice?” (Shemot 5:2).

ויצא בן אשה – לפי הפשט: לשון יציאה שייך גבי ריב כדכתיב יצאו נצבים (במדבר ט״ז:כ״ז), אל תצא לריב מהר (משלי כ״ה:ח׳).⁠¹

כאן פר״ש אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם (במדבר ב׳:ב׳) כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב. ואם תאמר למה יצא מחויב הרי מקושש בשנה ראשונה היה כדאמר בעלמא אילמלא שמרו ישראל שתי שבתות אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם שמרו הראשונה ובשניה בא זה וחללה, וכן פר״ש בפרשת שלח ואף מקלל זה באותו פרק היה כמו שפר״ש לאלתר, אם כן למה יצא זה מחויב הרי לא נאמרה פרשת דגלים עד שנה שניה כדכתיב בפרשת במדבר.

אלא יש לומר: אף על פי כן משבאו למדבר סיני חונים היו כסדר שמסר להם יעקב אבינו כמו שפירש ר״ש בפרשת ויחי ובפרשת במדבר ולפי מנהג הסדר יצא מחויב.

והוא בן איש מצרי – אף על פי שלא היה ממזר בתוך אותו זמן, הוא היה כממזר.⁠²

בתוך בני ישראל – פר״ש מלמד שנתגייר, ואם תאמר: הרי לעיל בפרשת שמות פר״ש וירא כי אין איש (שמות ב׳:י״ב) עתיד להתגייר ממנו.

יש לומר: כשהרגו משה למצרי שלומית הייתה מעוברת ממנו ומשה ראה ברוח הקודש שלא יצאו ממנו מכאן ואילך שיתגיירו והרגו ועוד לא מצינו על המקלל ללמוד עליו שום זכות. מלמד שנתגייר, ואם תאמר: אמאי צריך גירות הא קים לן גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר.

אלא יש לומר: דאמרינן הולד כשר הני מילי לאחר מתן תורה והוה ליה היחס הולך אחר האם והיא ישראלית אבל הכא המצרי בא עליה קודם מתן תורה שהיא הייתה בת נח ואין הולד כשר והוה ליה היחס אחר האב והוה מצרי לכך הוצרך גרות.

דבר אחר: בתוך בני ישראל – לפי הפשט: היה נמשך אחר אביו המצרי משעת השעבוד עד אחר מתן תורה ואחר כך נתגייר ובא לו אצל משפחת אמו.⁠³

1. שאוב מספר הג״ן.

2. שאוב מהספרא.

3. בדומה ברמב״ן בשם ״הצרפתים אומרים״.

ויצא בן אשה ישראלית, "the son of an Israelite woman went out, (became involved in a serious argument) the word יצא is used in this sense also in Numbers 16,27: יצאו נצבים, "they went out in a challenging posture;⁠" as well as in Proverbs 25,8: אל תצא לריב מהר, "do not be in a hurry to start a quarrel; this is the plain meaning of the line. Rashi on this line comments that this man whose father was an Egyptian, went to pitch his tent among the tents of the tribe of Dan, his mother's tribe, as stated by the Torah. The Danites rejected him as tribal allegiance is based on the father and not on the mother. When he came to Moses complaining, the court upheld the opinion of the Danites. As a result of being frustrated, he cursed the God Who had so discriminated against him. The Torah had ruled that the tribes should each take up positions in camp in the vicinity of their respective tribal flags. Numbers 2,2. This man then ridiculed a religion which sees fit to offer its God bread that had been baked as long ago as a whole week ago, instead of presenting Him daily with fresh bread. This had come to his attention on a Sabbath. According to tradition, the incident with the blasphemer and that with the person who had collected kindling on the Sabbath occurred about the same time. This seems difficult to accept as the incident with the person collecting firewood on the Sabbath occurred in the first year of the Israelites' wandering. Any incident involving tribal allegiance could not have happened until the second year when the order in which the Israelites took up their positions relative to the Tabernacle in their midst was established during the second month of the second year.

והוא בן איש מצרי, "and he was the son of an Egyptian man.⁠" Even though at that time he was not yet a bastard as that law had not yet been publicized, he was adjudged as guilty of blasphemy by the court as if he were a bastard. [He would be guilty of violating one of the seven Noachide Commandments that apply universally, bastard or no bastard. (law #2) Ed.]

בתוך בני ישראל, according to Rashi, who quotes Torat Kohanim, these words mean that he had converted to Judaism. [Why he should, seeing that his mother was Jewish, I fail to understand. Ed.] If you were to ask that we read in Exodus, Rashi explained on the words: וירא כי אין איש, that Moses had made sure that no one had seen him killing the Egyptian (Exodus 2,12), that these words mean that Moses foresaw in a prophetic vision that no potential descendant of that Egyptian would ever convert to Judaism, we would have to assume that at that moment this man's mother was already pregnant with him. What Moses had seen prophetically was that in the future no one would ever descend from this man who had the potential to convert to Judaism. Hence by killing him, he had not committed any ethical crime, especially seeing that the man had murdered a Jew. Furthermore, there is nothing in our scriptures that asks us to look for extenuating circumstances before executing a blasphemer. At this point, our author raises the question about the relevancy of conversion, seeing that any child born by a Jewish mother, be the father a slave or a pagan, is automatically Jewish from birth. The only answer to this question could be that this automatic Judaism came into force only after the Torah had been given at Mount Sinai. Seeing that this man had been sired at least about 60 years prior to the giving of the Torah, he had not qualified as a Jew automatically, but of course could have converted at any time. [Remember he had been sired before Moses even escaped to Midian. Ed.] Due to these considerations this blasphemer had been a convert. A different approach to the scenario involved here: the plain meaning of the words: בתוך בני ישראל, the blasphemer had been an Egyptian, due to his father having been an Egyptian; going back to the times when the Israelites had still been enslaved. After the Exodus, he converted and therefore ever since he was viewed as a Jew due to his mother having been a Jewess. He felt that seeing he had no father who also having been a Jew belonged to one of the tribes, he was entitled to belong at least to his mother's tribe.

בתוך ב״י – מלמד שנתגייר וקשה מאי אצטריך הלא הי׳ בן אשה ישראלית וקי״ל בן בתך קרוי בנך וי״ל דהרי נולד קודם מתן תורה והי׳ א״כ עדיין בן נח שהולכין הבנים אחר האב לכן צ״ל שנתגייר.

ויצא – לשון מריבה ע״ד אל תצא לריב מהר.

בן איש מצרי – פירש״י המצרי שהרג משה, וזה גרם לו לברך השם, שכשהי׳ מניץ ומריב עם איש ישראלי הי׳ הישראל אומר לו ממזר ובן מצרי היאך אתה מעיז פנים, והשיב לו ואבא היכן הוא, א״ל משה הרגו, וא״ל במה הרגו א״ל בשם, מיד בירך את השם, מרבי.

ויצא בן אשה ישראלית – טעמו: ויצא בתוך בני ישראל. וכן: ויצא בתוך העיר (אסתר ד׳:א׳) – כי יצא מביתו או ממקום מושבו אל תוך העיר. וכן זה יצא מאהלו או ממקומו ובא בתוך העם, וינצו שם.

וטעם: במחנה – כי היתה המריבה במחנה, ושמעו רבים ותפשו בו, ויביאו אותו אל משה האהלה.

וטעם הזכיר זה בכאן כדברי האומר: מפרשה של מעלה יצא (ויקרא רבה ל״ב:ג׳), כי חטא בשפתיו על אשי י״י והוכיחו האיש הישראלי, וינצו שניהם, ויחר אפו וקלל בנפשו.

וטעם: בן הישראלית ואיש הישראלי – להורות כי הגוי הבא על בת ישראל הולד אינו ישראלי, ואף על פי שפסקנו בגמרא (בבלי יבמות מ״ה.) בגוי הבא על בת ישראל הולד כשר, בין בפנויה בין באשת איש, הרי אמרו (בבלי בכורות מ״ז.): מזהמין את הולד, לומר שהוא פגום לכהונה, וכל שכן שאיננו ישראלי בשמו לענין היחס בדגלים ובנחלת הארץ, כי: לשמות מטות אבותם (במדבר כ״ו:נ״ה) כתיב בהם.

ומה שאמרו בתורת כהנים (ספרא ויקרא כ״ד:י׳): בתוך בני ישראל – מלמד שנתגייר, אינו שיצטרך לגירות, (אבל לומר שהלך בדרכי אמו ולא רצה לעשות כמעשה אבותיו.) [אלא ככל ישראל שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה (בבלי כריתות ט׳.), אבל נתכונו לומר שהלך אחרי אמו ונדבק בישראל, וזה טעם: בתוך בני ישראל – שהיה עמהם ולא רצה ללכת אחרי אביו להיות מצרי. וכן מה שאמרו בתורת כהנים (ספרא ויקרא כ״ד:י׳): אף על פי שלא היו ממזרים באותה שעה הוא היה כממזר, כדברי יחיד היא שנויה, והלכה הולד כשר.

והצרפתים אומרים כי טעם הגירות מפני שהיה קודם מתן תורה והיה משפטו לילך אחר הזכר, ממה שאמרו (בבלי יבמות ע״ח:): באומות הלך אחר הזכר, וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי היה בדינו, אבל כשגדל נתגייר לדעתו ונמול.

ואין דעתי כך, כי מעת שבא אברהם בברית היו ישראל ובגוים לא יתחשבו,⁠¹ וכמו שאמר בעשו (בבלי קידושין י״ח.), ודילמא ישראל משומד שאני. וק״ו הדבר, אם לאחר מתן תורה שהגוי הבא על בת אברהם מחייבי לאוין ואין לו בה קידושין, היא^א מקוה טהורה לאומות להכשיר את ולדה להיות כמוה, לא כל שכן קודם התורה שתהא מטהרת ולדה להיות כמוה לחייבו במילה כזרעו של אברהם ויהיה מכלל בני ישראל.]⁠^ב

1. השוו ללשון הפסוק בבמדבר כ״ג:ט׳.

א. כן בכ״י פריס 222, רשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״הוא״.

ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.

AND THE SON OF AN ISRAELITE WOMAN, WHOSE FATHER WAS AN EGYPTIAN, WENT OUT, etc. This means that he went out among the children of Israel,⁠¹ similar to the expression: and he went out into the midst of the city,⁠² meaning that he [Mordecai] went out from his house or from where he was abiding into the city. Similarly, this [son of an Israelite woman] went out from his tent or from his place, and came into the midst of the people, and they strove there. The meaning of the word bamachaneh ["in the camp" — and the son of the Israelite woman and a man of Israel strove together 'in the camp'], is that the quarrel took place in the camp and many people heard it, and [when they heard the son of the Israelite woman blaspheming the Name], they took hold of him and they brought him unto Moses³ into [his] tent. And the reason why Scripture mentions this episode here, is as the words of the Sage⁴ who says: "He 'came forth' from the section above [i.e., he began his argument by speaking contemptuously of a law mentioned in the above section], for he sinned with his lips concerning the fire-offerings of the Eternal,⁠⁵ and an Israelite man rebuked him, whereupon they strove and he became angered and then blasphemed "himself.⁠"⁶
The intention of the expression the son of an Israelite woman and a man of Israel, is to teach that if a non-Jew has sexual relations with a Jewish woman, the child is not deemed Jewish. And although we have rendered the final decision in the Gemara⁷ that if a non-Jew has sexual relations with a Jewish woman whether she is single or married, the child is a fully-qualified Jew, yet they have said,⁠⁸ "the child is 'rejected,'" meaning that it is disqualified for the priesthood;⁠⁹ and certainly it is not considered a fully-qualified Israelite by name as far as genealogy is concerned, with respect to the standards [i.e., as to where he was to take his place under one of the four main standards that were set up],⁠¹⁰ and inheriting of the Land, for it is written of them, according to the names of the tribes of their fathers.⁠¹¹ And that which the Rabbis have said in the Torath Kohanim:⁠¹² "Among the children of Israel, this teaches that he had become a proselyte,⁠" does not mean that he needed conversion, for he was like all Israelites who entered into the covenant by circumcision, immersion, and the expiation by blood, at the time of the Giving of the Torah.⁠¹³ But the intention of the Rabbis [in this text of the Torath Kohanim] was to state that he was reared by his mother and became attached to Israel, this being the meaning of the expression among the children of Israel, that he was with them and he did not want to go after his father to be an Egyptian. Similarly, that which the Rabbis have said in the Torath Kohanim:⁠¹⁴ "Although there were no mamzerim at that time, he was like one,⁠" this text follows the opinion of a single Sage [who says that if a non-Jew has sexual relations with a Jewish woman, the child is deemed a mamzer], but the final decision of the law is that the child is a fully-qualified Jew.
And the French Rabbis¹⁵ say that the reason why this son of the Israelite woman required conversion [according to the Torath Kohanim mentioned above], was because he lived before the Giving of the Torah, and his status was determined by that of the male parent, as is to be deduced from what the Rabbis have said:⁠¹⁶ "Where [the parents of a child are of] non-Jewish nations, we go [as far as the status of the child is concerned] by that of the father.⁠" And when this [son of the Israelite woman whose father was an Egyptian] was born, they did not circumcise him, for his status was that of an Egyptian, but when he grew up he voluntarily converted and was circumcised.⁠¹⁷ But such is not my opinion, for since the time that Abraham entered into the covenant [with G-d], they [i.e., his descendants through Isaac and Jacob] were Israelites and were not to be reckoned among the nations,⁠¹⁸ just as the Rabbis have said with respect to Esau:⁠¹⁹ "Perhaps the case of an Israelite who is an apostate is different!⁠" [Thus the Rabbis referred to Esau, who was long before the Giving of the Torah on Sinai, as an "Israelite.⁠"] And is it not an argument from minor to major! "If after the Giving of the Torah when a Cuthean has sexual relations with a daughter of Abraham, and he is forbidden to her by a negative commandment and his betrothal to her is not valid, yet she is the source of purification of the nations, so that her child becomes fully-qualified and of her own standing — does it not follow all the more so that before the Torah was given, she purifies her child to be of her own standing, so that circumcision be incumbent upon him as upon the seed of Abraham, and that he be part of the community of the children of Israel!⁠"

1. In the Hebrew, the word vayeitzei (and he went out) is not adjoined to the phrase, among the children of Israel. Ramban thus calls attention to the fact that they are to be understood together: "and there went out among the children of Israel,⁠" or "into the midst of the children of Israel, the son of an Israeli woman" etc.

2. Esther 4:1.

3. (11).

4. Rabbi Berachyah (Tanchuma, Emor 23) and mentioned in Rashi.

5. Above, (9). In that section the law is stated concerning the showbread; that it was to be set on the table in the Sanctuary every Sabbath, and the following Sabbath it was to be removed, and after the frankincense was burnt as a memorial for the showbread, the bread was to be eaten by the priests. When this law was announced, the son of the Israelite woman said: "It behoves a king to eat fresh bread daily, and not stale bread!⁠"

6. This is a euphemism, the real intent of which is the Ineffable Name.

7. Yebamoth 45a.

8. Bechoroth 47a.

9. Thus, if the child was a girl she may not be married to a priest (Yebamoth 45a).

10. See Numbers Chapter 2.

11. Ibid., 26:55 (with respect to inheritance). With regard to the standards it is also written, The children of Israel shall pitch by their fathers' houses (ibid., 2:2).

12. Torath Kohanim, Emor 14:1.

13. Exodus 24:6. See in Vol. II, p. 260, Note 79 for full discussion of this matter.

14. Torath Kohanim, Emor 14:1.

15. I found this opinion in the commentary of Chizkuni (see my Hebrew commentary, beginning with the fifth edition, p. 535).

16. Kiddushin 67a.

17. All this is the opinion of the "French Rabbis.⁠" Essentially this opinion is based upon the theory that up till the Giving of the Torah the Israelites had a status [in the law of the Torah] similar to that of all other nations, and hence the law quoted ["Where the parents of a child are of non-Jewish nations etc.⁠"] applied. Ramban is now to differ with this opinion, and holds that since Abraham entered the covenant, he and his seed already enjoyed that status later defined as that of Israelites, and under such law the son of the Israelite woman assumed her status, and hence there was no need for his official conversion. The statement of the Torath Kohanim that he was converted must mean only, as explained above, that he was reared by his mother and he became attached to Israel.

18. Numbers 23:9.

19. Kiddushin 18a.

ויצא בן אשה ישראלית – פירושו יצא מביתו, או ממקום מושבו.

בתוך בני ישראל שבא ממקומו אל תוך העם וינצו במחנה – ויתכן לפרש כי לשון ויצא שלא פירש מהיכן, כלשון (מלכים א כ״ב) ויצא הרוח, וכענין שכתוב (קהלת ח) ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו, וזהו שכתוב (איוב א) ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה.

ויראה לי כי לזה רמזו חז״ל במדרשם שאמרו ויצא בן אשה ישראלית, ר׳ לוי אמר מעולמו יצא. ולכך נסמכה פרשת ויצא למילת עולם. ופירוש מעולמו יצא כי האדם עולם קטן, וזהו שכתוב (יחזקאל ל״ו) ומארצו יצאו, וכתיב (שם ט״ו) מהאש יצאו, אשו של בשר ודם, וזה מבואר.

ובמדרש ויצא בן אשה ישראלית מהיכן יצא מפרשה של מעלה יצא, לגלג ואמר ביום השבת ביום השבת יערכנו דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים. מתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבנות דן אני, אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם, ולא לבית אמותם, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף.

והוא בן איש מצרי – שהרג משה, שהיה נוגש וממונה על בעלה של שלומית. בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר.

וינצו במחנה – יש לשאול אם היו שניהם מריבים זה עם זה למה זה יברך את השם על זאת, היה ראוי לו להתרעם על משה או שיכנו ויהרגנו. אבל יתכן לומר כי איש הישראלי ספר לו ענין אביו הנהרג והזכיר לו היאך היתה מיתתו כי משה הרגו בשם המפורש, ולפיכך ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, כלומר את השם ששמע בסיני פירש וקלל. ולפיכך נסמכה פרשת מקלל לפרשת בהר סיני, ולפי שלא רצה לבא אל אהל מועד לפיכך ויביאו אותו אל משה, ולזה לא אמר אל משה ואל כל העדה כמו שנאמר במקושש.

ואני שואל בכאן, למה הוצרכה תורה בספור המעשה הזה שאירע להם במדבר, והיה ראוי להסתיר הענין לכבוד השם ולא לגלותו כלל, רק שיודיע הדין לישראל בכלל ויאמר איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, ונוקב שם ה׳ מות יומת, כי גם בני נח הם מוזהרין על ברכת השם ואין צריך לומר ישראל. ונראה לומר כי כוונת התורה בספור המעשה הזה לשתי תועליות, האחת להודיענו שאין אחד מישראל נכשל בחטא עצום כזה כי אם הפושע הרשע המוחלט אשר הוא בעקר תולדתו פגום מצד אביו ואמו, והשנית כי מכאן יתבאר לנו עקר גדול ופנה עצומה בברכות, וכיצד יתחייב האדם לברך השם, שהרי המקלל בתחלה פירש את ה׳ באותיותיו ואחר כך קללו, זהו שאמר ויקב בן האשה הישראלית את ה׳ ויקלל, ונתחייב על זה בעונש מיתה, וכן כנגדו לענין הברכה והשכר צריך המברך כשהוא מברך את ה׳ שיתבונן תחלה בלבו בפירוש אותיות ה׳ ובמה שהן מורות ולכוין בהם במחשבתו, ואח״כ יברך את ה׳ ויזכירנו בפיו, ועם זה יקבל שכרו משלם ויחיה חיי עד. זכר לדבר מה שכתוב (תהלים קמה) ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד, יאמר ארוממך תחלה במחשבתי ובכוונת הלב ואח״כ ואברכה, כענין שאמרו לעולם יכנס אדם שעור שני פתחים ואח״כ יתפלל.

בן הישראלית – בא להודיע כי העכו״ם הבא על בת ישראל הולד אינו ישראל, ואע״פ שפסקנו בגמרא בעכו״ם הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש, הרי אמרו מזהמין את הולד, לומר שהוא פגום לכהונה, וכל שכן שאינו ישראל בשמו לענין היחס בדגלים ובנחלת הארץ, כי לשמות מטות אבותם כתיב בהם, (במדבר כ״ו) כן כתב הרמב״ן ז״ל.

ויצא בן אשה ישראלית, "the son of a Jewish woman came forward, etc.⁠" The meaning of the word ויצא here is that he came forth from his house, or from wherever he had made his quarters.

בתוך בני ישראל, "among the Children of Israel, etc.⁠" He came from his private place to the midst of the people. וינצו במחנה, "they fought in the camp.⁠" It is possible that seeing that the word ויצא did not specify from where the son of the Jewish woman came it has a similar meaning to the word ויצא in Kings I 22,21 ויצא הרוח, where it is a reference to the spirit of Navot who had been the victim of a judicial murder and whose soul sought revenge. Both the term יצא and באה are used allegorically in a spiritual sense. Another example is Kohelet 8,10: ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו, "and likewise I saw the wicked who had been buried and 'came.'" How could a buried person "come?⁠" Clearly, the meaning of the word is not to be understood in its usual sense. This is also the meaning of Job 1,21 when he said ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה, "I came out of my mother's womb naked and I will return to earth naked.⁠" The words יצא and בא appear as figures of speech.

I believe that this is what our sages alluded to in Tanchuma Emor 23 when Rabbi Levi is quoted on these words as saying that the blasphemer of whom the Torah spoke here יצא, "left עולמו,⁠" "his world,⁠" and that this is the reason the word ויצא here was preceded by the word עולם, "world" in the last word of the previous paragraph. Man is perceived of as being עולם קטן, "a small world, a microcosm.⁠" We find a reference to the word יצא meaning leaving one's country such as in Ezekiel 36,20 or as meaning "emerging,⁠" originating, such as in Ezekiel 15,7 מהאש יצאו, "they emerged from fire,⁠" meaning that these people had been born as a result of burning sexual passion of a man and a woman when they embraced in a sexual embrace.

A Midrashic approach based on Tanchuma Emor 23-24: the meaning of the words ויצא בן אשה ישראלית is that the blasphemer excluded himself from the legislation of the previous paragraph dealing with the show-breads. He made sarcastic remarks about this legislation, ridiculing it by drawing attention to the fact that these loaves were replaced only once a week on the Sabbath. He questioned how one could present God with stale bread, saying that it is customary for kings to eat fresh bread every single day. How could one dare present God with bread which might be up to nine days old
A Baraitha understands the word ויצא to mean that the blasphemer emerged from the court of Moses where he had been found guilty. He had previously erected his tent in the camp of Dan (the tribe his mother belonged to). The Danites did not want him there (as his father was not of their tribe). When the matter was brought before Moses, Moses ruled in favour of the members of that tribe against this man. He was upset about this ruling and cursed the Lord to give vent to his frustration.

והוא בן איש מצרי, "and he was a son of an Egyptian man.⁠" According to Tanchuma Emor 24 he was the son of the Egyptian whom Moses had slain when he had killed an Israelite (the husband of the blasphemer's mother).
בתוך בני ישראל, "among the Children of Israel.⁠" These words teach that the man in question had converted to Judaism (Sifra Emor 14,1).

וינצו במחנה, "they quarreled in the camp.⁠" This prompts us to ask that if the two people quarreled about something why would one of them use this as a pretext to curse God? He should have been angry at Moses, or he could have attacked Moses physically if he felt wronged. Why did he curse the name of the Lord? Perhaps what happened was that the blasphemer told Moses during the trial that his father had been killed and he mentioned to Moses how he had been killed, i.e. that Moses had uttered the holy name of God and cursed his father who died as a result. This is why now, when he was found guilty by Moses, he in turn cursed the name of the Lord who had been the cause of his own father's untimely death. He used the name which he had heard for the first time when he stood at Sinai and listened to the Ten Commandments. The fact that this paragraph is followed immediately by the portion commencing with mention of Mount Sinai is an allusion to the relevance of Mount Sinai to what occurred here.
Seeing that the blasphemer had not been willing to come to the Tent of Meeting, the Torah reports hat the people brought him to Moses. This may be the reason why here — contrary to Numbers 15,33 where the Torah reports the man who gathered wood on the Sabbath as being brought before Moses and the whole congregation — the words ואל כל העדה, "and to the whole congregation,⁠" are missing.

I wonder why the Torah bothered in this instance to tell us that while the Israelites were in the desert that one of them cursed the name of the Lord thus causing disrespect for God? Surely if all the Torah wanted was to teach us the penalty for such a blasphemer, all it had to write was a verse informing us (as it did anyway in verse 15) that anyone who curses the Lord employing His holy Name the tetragrammaton when doing so is guilty of being stoned to death? Even the Gentiles had been warned not to curse the Lord (compare Sanhedrin 56) seeing it is one of the seven commandments which is applicable to all of mankind. There certainly was no need to teach Israelites that this is a cardinal sin!
I suppose we must answer that the Torah hoped to achieve two objectives when not only spelling out this legislation here but illustrating it with a personal example so that we would remember this better. 1) The fact that this individual who was guilty of this sin is named is a compliment to the Jewish people, seeing that only one single person had been guilty of that sin during the forty years in the desert and even that person had been the son of an Egyptian father. 2) the story teaches the important principle that the only way to become guilty of this ultimate crime is to first pronounce the holy Name and then utter a curse upon it. This we derive from the wording of the Torah: ויקב בן האשה הישראלית את ה' ויקלל, "the son of the Israelite woman pronounced the name of the Lord and cursed it" (verse 11). The sequence in which the blasphemer acted made him liable to the death penalty. When someone means to bless the name of the Lord he has to do so in the reverse manner, i.e. first to concentrate on the individual letters of the tetragram and on their meaning and subsequently to pronounce the name (in the permissible formula). When done in such a manner one qualifies for the reward due to people who bless the Lord. There is an allusion to this sequence in Psalms 145,1, a psalm we recite several times a day, where David wrote ארוממך אלוהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד, "I will extol You my God my King, and bless Your name forever and ever.⁠" The reward for following this procedure perfectly is long or infinite life. David preceded the sages in Berachot 8 who directed that a person should make a point of not beginning to pray until he has walked a distance of the width of two entrances to the Synagogue. (He should take time to concentrate before commencing to say the words).

בן הישראלית, "the son of the Israelite woman.⁠" These words (the repetition of the information) teach that the child of a sexual union between a pagan and a Jewish woman is not Jewish (by birth). Although, according to the Talmud (Yevamot 45), such a child is Jewish regardless of whether the mother was married or single at the time of that union, the fact remains that we consider the child as genetically tainted, not permitted to marry a priest if a daughter. It would certainly not be permitted to share in the distribution of the land of Israel or make his home amongst the camps with the flags, as such membership was limited to לשמות מטות אבותם, "for the names of the tribes of their fathers" (Numbers 26,55). This is the opinion of Nachmanides.

ויצא בן אשה ישראלית – פרש״י אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב ונכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב. וא״ת למה יצא מחויב הלא מקושש היה בשנה ראשונה כמו שפרש״י בפ׳ שלח וז״ל בגנותן של ישראל דבר הכתו׳ שלא שמרו ישראל אלא שבת ראשונה ובשנייה בא זה וחללה עכ״ל אף מקלל זה באותו פרק היה כמו שפרש״י לאלתר ופר׳ דגלים לא נאמר׳ עד שנה שנייה כמו שמוכיח המקרא בפ׳ במדבר וא״כ למה יצא מחוייב. וי״ל אעפ״י שבא במדבר סיני היו חונים כסדר שמסר להם יעקב אבינו כדפרש״י בפ׳ במדבר ובפ׳ ויחי ולפי מנהג הסדר יצא מחוייב כפ״ח. עוד פרש״י מהיכן יצא (יצא) מעולמו יצא. פי׳ שיצא מן העולם שלא זכה בעולם הזה ולא בעולם הבא משום דכתו׳ גבי מגדף בפ׳ שלח לך הכרת תכרת ודרשינן הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא והיינו דקאמ׳ מעולמו יצא.

והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל – פרש״י מלמד שנתגייר. כבר פי׳ הענין בפ׳ שמות גבי וירא כי אין איש.

ויצא בן אשה ישראלית – מהיכן יצא ר׳ לוי אומר מעולמו יצא ר׳ ברכיה אומר מפרשה של מעלה יצא. לגלג ואמר ביום השבת יערכנו. דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום וזה אוכל פת צוננת של ט׳ ימים. תניא בתורת כהנים מלמד שנתגייר ותקע אהלו במחנה דן. ויש לתמוה אם שייך ביה גירות דהא קי״ל ביבמות גוי ועבד הבא על אשה הולד כשר וכאן כתיב ושם אמו שלומית בת דברי. ופר״ת מלמד שבא לגור אבל אין נכון פירושו. ואומ׳ הר״י בר״א דנתגייר ממש קאמר שהרי כשהיו במצרים ובא המצרי השוטר עליה עדיין היו כולם בני נח עד מתן תורה. ולבני נח שפיר שייך גירות גביהם. והיינו שנתגייר שלא היה עם ישראל כשקבלו התורה. כי אם לאחר כן בא ונתגייר.

והוא בן איש מצרי – הוא גרם לו שברך את השם שדרכן של מצריים לבזות את השם כמו שאמר פרעה לא ידעתי את ה׳.

וינצו במחנה – אמר לו חבירו אביך המצרי משה הרגו אמר לו במה אמר לו בשם המפורש כדפרשינן מיד ויקוב את השם ויקלל.

והוא בן איש מצרי, "whereas he was the son of an Egyptian man.⁠" It was the fact that he had Egyptian blood in his veins that was responsible for his cursing G–d. We know that Pharaoh did the same when Moses first met him, and he denied the existence of Hashem. (Exodus, 5,2) by ridiculing the idea that he, Pharaoh, should have to accept directives emanating from Hashem.

וינצו במחנה, "they quarreled inside the camp.⁠" This son of an Egyptian father was belittled by a normal Israelite who told him that it had been Moses who had killed his father. When this man asked the Israelite how Moses had killed his father, he was told that Moses had killed him by cursing him using the ineffable name of the Lord. Having heard this, this half Egyptian immediately retaliated by cursing this Israelite using the name of G–d to do so.

ויצא בן אשה ישראלית – מהיכן יצא ר׳ יוסי אומר מעולמו יצא ר׳ ברכיה אומר מפרשה של מעלה יצא ואמר ביום השבת יערכנו דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של ט׳ ימים בתמיה פירש״י לשון תנחומא. פי׳ לפי׳ דרכו של מלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת פירש אי נמי צוננת מיום א׳ או מיומים אבל אין דרכו לאכול פת מתשעה ימים וזו היא התימא ויש מי שאמר שמא פת צוננת של ט׳ ימים אין כאן ספק שודאי היתה צוננת גמורה ולגלג אותו בן אשה ישראלית שהרי לחם הפנים היו אופין בע״ש זה ומעריכין אותו בשבת ובשבת אחרת היו נוטלין אותו ואוכלים אותו הכהנים וזהו לט׳ ימים ר׳ חמא בר חנינא אמר מפרשת יוחסין יצא ליטע אהלו וכן פירש״י ושמעתי ששאל אותו מגדף מה היה מאביו שאתם אומרים שהיה מצרי אמרו לו נהרג ומי הרגו אמרו לו משה א״ל ובמה הרגת אותו בשם המפורש כדכתיב הלהרגני אתה אומר כששמע אותו נבל כן התחיל לחרף ולגדף.

ויצא בן אשה ישראלית – כתב זה כאן לדעת האומר מפרשה של מעלה יצא שחטא בשפתיו על (אשה) ה׳ והוכיחו איש מישראל וינצו שניהם ויחר אפו ויקלל. ופי׳ ויצא פי׳ הרמב״ן שיצא ממקומו שהיה שם או מאהלו ובא בתוך העם וינצו שם. ופי׳ במחנה כי היה המסיבה במחנה ושמעו אותו רבים ותפשו בו ויביאו אותו אל משה האהלה. ופי׳ בן הישראלי׳ ואיש הישראלי להורות כי גוי הבא על בת ישראל הוולד כשר ומכל מקום פגום הוא לכהונה כ״ש שאינו ישראלי בשמו לענין היחס בדגלים ובנחלת הארץ כי לשמות מטות אבותם ינחלו. ומה שדורש בת״כ מלמד שנתגייר לא היה צריך לגירות אלא כמו כל ישראל שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים אלא נתכוונו לומר שהלך אחר אמו ונראה כישראל וזהו בתוך בני ישראל שהיה עמהם ולא רצה ללכת אחר אביו להיות במצרים:

ויצא בן אישה הישראלית, "The son of an Israelite woman went out, etc.⁠" The fact that this paragraph has been inserted at this point, prompted the opinion that this individual blasphemed concerning the commandment of the showbreads, which in his opinion was an inappropriate offering, i.e. offering stale bread before God, by leaving it on the table for an entire week. Upon blaspheming, sinning with his mouth, he was called to order by another Israelite, as a result of which an argument ensued when this individual cursed the name of God.

Nachmanides justifies the somewhat obscure introductory word ויצא, "he went out,⁠" here by explaining that this individual "stepped out of line,⁠" by saying what he did. Alternatively, the meaning is that prior to saying what he said he had stepped outside his tent, [presumably in order that his comments would become common knowledge. Ed.] In other words, the resulting argument took place where everybody witnessed it. We need to explain the additional word במחנה, "in the camp,⁠" then as meaning that many people heard it and seized him bringing him to Moses' tent to be dealt with there.

The meaning of the words בן הישראלית, "son of an Israelite woman,⁠" and איש הישראלי, "and the son of an Israelite (male),⁠" teach that when a Gentile sleeps with an Israelite woman and this results in the birth of a child, such a child is considered a member of the Jewish people, i.e. when he grows up he is איש ישראלי, "a Jewish man.⁠" The emphasis on the word ישראלי suggests that though he is Jewish, he is not fit for the priesthood, for instance, neither is he a member of any of the tribes of the Jewish people of whom the army was made up of. As a result, he would not share in the distribution of the land of Israel to the various tribes, and he would not have a claim on any of that land by reason of his having a Jewish mother.

When the Torat Kohanim writes that the meaning of the words בתוך בני ישראל is that this man had undergone conversion to Judaism, this is not to be taken at face value, as he did not need to convert to Judaism, seeing that he had a Jewish mother; the meaning is that this man had undergone the same rules of conversion that every Israelite had undergone prior to the eating of the Passover, i.e. circumcision, ritual immersion, and loss of the requisite minimum amount of blood during circumcision. In other words, outwardly he appeared to all to be a fully-fledged Jew. He had made it plain that he preferred the Jewish people and did not consider himself as a member of his father's people or religion.

ויצא בן אשה ישראלית – סמך מקלל לביום השבת לומר שהמקלל ומקושש היו בזמן א׳ ולו׳ שהמחלל שבת ככופר בעיקר.

וינצו – ב׳ וינצו במחנה וינצו שניהם בשדה רמז למ״ד שיצא חייב מבית דינו של משה על שרצה ליטע אהלו במחנה דן וזהו וינצו בשדה על עסקי שדה.

ויצא בן אשה ישראלית – במכילתא אמרינן שיצא לתרבות רעה ואח״כ עשה תשובה וזהו בתוך בני ישראל ותני בת״כ מלמד שבא להתגייר ונתגייר. מקשים העולם אפילו לא נתגייר ישראל מעליא מעיקרא הוה, בין למ״ד גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, א״כ מה מועיל גירות, הולד ממזר מ״מ, בין למ״ד הולד כשר, א״כ מה גירות צריך. ונראה דהכי פירושו דהיינו דווקא ממתן תורה ואילך משנכנסו לברית אבותינו במילה וטבילה והרצאת דמים ואמותינו בטבילה והרצאת דמים. אבל זה המקלל שנולד במצרים מבן נח ומבת נח ולא נכנס לברית גוי גמור הוא. דדילמא נשאר במצרים ולא יצא עמהם ולא נתקרב לפני הר סיני כדכתיב ויצא בן אשה ישראלית ומפורש בתרגום ירושלמי ונפק מצרים ואיכא למימר דילמא השתא יצא מחדש ולא מפרש נתגייר מעולם. וא״כ מאי קא מספקא להו ולמה הניחוהו במשמר, הא למ״ד (סנהדרין נ״ו א׳) בני נח נצטוו על ברכת השם פשיטא דמיתתו בסייף ולתנא דבי מנשה דאמר לא נצטוו על ברכת השם פשיטא דפטור. ואי משום כיון שנתחדשה תורה נתחדשה הלכה, הא לבני לא נתחדש כלום שהרי לא רצו לקבלה. להכי אצטריך למכתב בתוך בני ישראל, לאשמועינן דקודם שבירך השם היה בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר קודם לכן, ולהכי הניחוהו במשמר דילמא כיון שנתחדשה תורה נתחדשה הלכה כמו בכמה מצות שנצטוו בני נח דאישתנו דינייהו ממתן תורה ואילך. וי״מ דקודם מתן תורה הולך אחר האב ונקרא שפיר גר כי קורבה דאם זהו לאחר מתן תורה. אבל ר״ת אומר דקיימא לן בקדושין (ס״ז א׳) באומות הלך אחר הזכר, פי׳ חוץ מז׳ אומות והוא היה במצרים עם אמו קודם מתן תורה והיה הולך אחר האב. ועוד קשה היאך אומר בת״כ מלמד שבא להתגייר ונתגייר והא אמרינן בפרש׳ שמות (ב׳ י״ב) וירא כי אין איש ופרש״י הראוי להתגייר לעמוד ממנו, ובכאן אתה אומר שנתגייר. וי״ל שכבר נתעברה אמו ממנו קודם שהרגו וזהו הראוי לעמוד עוד להתגייר. והרשב״ם מפרש הראוי להתגייר ולהיות ירא השם וזה בנו אע״פ שנתגייר יצא לתרבות רעה וקילל עצמו עד שנתחייב למיתה, וי״מ לשון שנתגייר בא לגור מארצו לארץ אחרת.

ד״א ויצא בן אשה ישראלית – כתב זה לדעת האומר בפרשה של מעלה יצא שחטא בשפתיו אל י״י והוכיחו איש הישראלי וינצו שניהם ויחר אפו ויקלל, ופי׳ ויצא פי׳ הרמב״ן שיצא ממקומו שהיה שם או מאהלו ובא בתוך העם ונצו שם. ופי׳ במחנה כי היה המריבה במחנה ושמעו אותו רבים ותפשו בו ויביאו אותו אל משה האהלה, ופי׳ בן הישראלית ואיש הישראלי להורות כי גוי הבא על בת ישראל הוולד כשר, מ״מ פגום הוא לכהונה כ״ש שאינו ישראל כשמו לעניין היחס בדגלים ובנחלת הארץ, כי לשמות מטות אבותם יתנחלו, כל זה פי׳ הרמב״ן. וה״ר ב״ש פי׳ ויצא יציאה שייכא גבי ריב כדכתיב (משלי כ״ה ט׳) אל תצא לריב מהר.

ויצא בן אשה ישראלית וגו׳ – לא נתבאר לנו מן התורה על מה היו ניצים; והוא מבואר כי כבר יקרה זה לסיבות רבות. ואמנם רבותינו ז״ל אמרו כי הם היו ניצים לפי ששבטו של דן לא היו מניחים אותו לעמוד ביניהם, לפי שנאמר: ׳איש על דגלו באֹתֹת לבית אבֹתם׳ (במדבר ב, ב).

[ג] הנה סמך מעשה בן אשה ישראלית להורות מה ילד הפריצות והבלתי נקיות ילדי פשע ובני חטאת בזה שהיה בן אשה ישראלית שנפרצה מכללה ויצאה להבעל לנכרי כמו שאמר והוא בן איש מצרי כי הורה בו הנסיון תועלת ההשמר וההזהר בכל המצות הקודמות מזה המין ודומיהם והוא אשר נדעך נרו כמו שאמרנו. והנה לענין המעש׳ יראה כי לאשה הישראלית הזאת היה בן אחר מאיש ישראלי.

[ד] וינצו שניהם במחנה על צאת בן המצרי ממחיצתו בדבר היחס או הירושה וכדומ׳ ק״ו ממה שנאמר ביפתח לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת (שופטים י״א:ב׳) אתם [ד] וזהו שנאמר וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי הידוע הקרוב אליו.

מפרשה של מעלה יצא לגלג ואמר ביום השבת יערכנו דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של תשע׳ ימים. מהכא משמע דמעשה דמקלל בשנה שניה היה שהרי לחם הפנים לא היה אלא בשנה שניה לאחר שהוקם המשכן וכן משמע נמי מבריתא דתור׳ כהנים דתניא ויצא בן אשה ישראלית מהיכן יצא מבית דינו של משה שבא ליטע אהלו בתוך מחנ׳ בני דן ואמרו לו מה טיבך ליטע אהלך בתוך מחנה דן אמר להם מבני דן אני אמרו לו והכתוב אומר איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב והביאו גם רש״י ז״ל והדגלים לא היו רק בשנה השני׳ אלמא מעשה דמקלל בשנה שנייה היה וקשה מהא דתניא בת״כ והביאו גם רש״י ז״ל ויניחוהו במשמר ולא הניחו את המקושש עמו ושניהם היו בפרק אחד ומכיון שהמקושש בשנה ראשונה היה כדתניא בספרי והביאו גם רש״י ז״ל ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה דהיינו בתחלת שנה ראשונה כשקבלו את השבת אם כן מעשה דמקלל נמי בשנה ראשונה היה וי״ל אע״פ שמעשה לחם הפנים לא היה אלא בשנה שניה לאחר שהוקם המשכן מכל מקום אפשר שצווי לחם הפנים בשנה ראשונה היה ובשעת הצווי כששמע אותו רשע עמד ולגלג ואמר כו׳ ומבריתא דת״כ נמי דתניא מבית דינו של משה יצא מחוייב על אודות חנייתו שלא קבלוהו בני דן מפני שאמרו לו איש על דגלו לבית אבותם יחנו כתיב ולא לבית אמותם לא קשיא דאיכא למימר נהי דצוו דגלים לא היה אלא בחדש השני בשנה השנית מ״מ הם מעצמ׳ היו נוהגים לשבת כל שבט ושב׳ במקום מיוחד כפי מה שצום יעקב אבינו ע״ה במש׳ מטתו כדכתב רש״י ז״ל בפרשת ויחי שקבע להם מקום לשלשה למזרח וכן לד׳ רוחות וכסדרן למס׳ מחנה של דגלים נקבעו כאן כו׳ וזהו איש על דגלו באותות וגו׳ באות שמס׳ להם אביה׳ בנושא מטתו ובפרשת במדבר כתב באותו׳ לבית אבותם באו׳ שמסר להם אביהם יעקב כשנשאוהו ממצרים שנ׳ ויעשו בניו לו כן כאשר צום יהודה יששכר זבולן ישאו מן המזרח ראובן שמעון וגד ישאו מן הדרו׳ כו׳ כדאיתא בתנחומא ואעפ״כ הוצרך הכתוב להזהירם על זה מפני שלא היו כולם ניכרי׳ מאי זה שבט היו אלא קצתם היו נכרים וקצתם היו מעורבין זה בזה וע״י ההתילדות דכתיב ויתילדו על משפחותם שהביאו ספרי ייחוסיהן ועדי חזקת לידתן כל אחד ואחד להתיחס על השבט וניכר כל אחד מאי זה שבט היה והלך אל מקום שבטו:

בן איש מצרי הוא המצרי שהרג משה. כלומר שהוא לבדו היה ואין זולתו וזהו שכתב אחר זה ושם אמו שלומית בת דברי שבחן של ישראל הוא שמפרסמה התורה לזו לומר שהיא לבדה היתה זונה:

בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר. ומה שדרשו גבי ויפן כה וכה וירא כי אין איש עתיד לצאת ממנו להתגייר היינו מאותה שעה ואילך שאין שום ולד אחר שיוליד מכאן ולהבא שיתגייר אבל זה כבר היה נוצא בבטן אמו שכבר נתעברה ממנו וא״ת למה הוצרך להתגייר הא ק״ל כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר דדוקא ישראל הבא על הכותית ולד׳ כמוה וצריך להתגייר אבל כותי הבא על בת ישראל ולדה ישראל גמור כבר תירץ בזה הרמב״ן ז״ל שמה שאמרו שנתגייר היינו כמו שנתגיירו כל ישראל שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה והוצרכו לומר בזה שנתגייר לומר שלא הלך אחרי אביו אלא דבק אחרי אמו ונדבק בישראל וזה טעם בתוך בני ישראל שהיה עמהם ולא הלך אחרי אביו להיות מצרי אבל חכמי צרפת אמרו שקודם מת״ת הולד היה הולך אחר הזכ׳ וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי היה בדינו וכאשר גדל נתגייר לדעתו:

ויצא בן אשה ישראלית וגו׳ עד סוף הסדר. בעבור שבפרשיות של מעלה צוה והזהיר יתברך על שמירת כבודו ושלא יזלזלו בו וצוה על זה לישראל במצות מיוחדות להם ולכהנים במצות שיתיחדו אליהם ולישראל וללוים ולכהנים גם כן בשמירת מועדי ה׳ והדלקת המנורה ועריכת לחם הפנים על שלחנו שהיה התכלית בכל זה שישמרו כבודו ולא יחללוהו. לכן הביא הכתוב הלכה למעשה ממה שקרה לאיש אחד שקלל את שמו יתברך וצוה השם לרגום אותו באבנים. ומה שהוכיח לבני ישראל על אשר לא המיתו אותו פתאם ועליו אמר ויצא בן אשה ישראלית רוצה לומר שיצא משמירת כבוד השם ויצא לחלל שמו ויצא מכלל ישראל ואזהרותיהם. ואולי שאמר ויצא לפי שהיה בחור מעם ויצא אז מעולמו להתהלך בקרב אנשים כי יצא מבין הנערים לבא בקרב האנשים ועסקיהם. הנה התבאר ענין ויצא ולמה נסמכה הפרשה הזאת אל הפרשיות של מעלה. וחז״ל אמרו שיצא מפרשה של מעלה. רצו שלעג על לחם הפנים הנזכר בפרשה של מעלה לפי שהיו אוכלים אותו הכהנים מתשעה ימים ולא היה כן דרך המצריים רק לאכול עגות מצות חמץ בכל יום. וזה היה טעם הסמיכות. והותרו בזה שתי השאלות הראשונות הא׳ והב׳. וזכר הכתוב שהיה הבחור הזה בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל להגיד שקודם זה ימים יצא עליו קלא מנערותו שהיה בן מצרי שהאיש מצרי שכב עם היהודית והוליד את הבן ההוא והיא כסתה הדבר מפני כבודה אבל עכ״פ הקול נשמע בתוך בני ישראל שזה הנער היה בן איש מצרי בתוך בני ישראל לא שחוזר היציאה שיצא מתוכם אלא שהיה נחשד לבן איש מצרי בתוך בני ישראל בעדתם והותרה השאלה הג׳.

ואמר וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. לספר גנותו אם ראשונה שאותו בחור בן הישראלית התחיל במחלוקת ראשונה. ולזה זכרו הכתוב ראשונה בן הישראלית ואיש הישראלי. וגם כן להודיע פחיתות שניהם שאם היו רוצים להלחם זה עם זה היה להם לצאת השדה ושם מאן דאלים גבר. ואיש לא ימחה בידם אבל הם מפני פחיתותם נצו במחנה.

ואמר ויצא בן אשה ישראלית – מפרשה של מעלה יצא כמאמרם ז״ל דרך המלך לאכול פת צונן וכו׳. ויפה אמרו שיצא מפרשה של מעלה שפירושו שיצא מכלל התורה הניתנת לבני ישראל. שהפרשה של מעלה כולה רמוזה בתורה. וכן רמז באומרו ויצא שיצא למינות. כמוזכר בדבריהם יצא לתרבות רעה. והוא בן איש מצרי כבר אמרו אחת היתה ופרסמה הכתוב כאומרו ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן. כי ממצרים התחיל מטה דן לילך לאחור ולא לפנים. וכן נאמר בהם לאחרונה יסעו. כי העובד עבודה זרה הולך לאחור ולא לפנים. ולכן כמו שבמצרים התחילו בזנות. נמשך הדבר לשמשון שהיה ממשפחת הדני. לומר לאביו קח לי אותה לאשה כי ישרה היא בעיני. מזמן קדום. והיא היא עבודה זרה דכתיב ביה ובעל בת אל נכר. אחר כך בעגלי זהב וישם האחד בדן. וכן פסל מיכה. באופן שכל זה נמשך משלומית בת דברי למטה דן. וכבר ידעת הטעות הנופל בהתחלות. הוא מעוות בעלילות. לא יוכל לתקון במועצות. כאומרו וזה החלם לעשות. ולכן זה הבן הנמשך אחר אביו המצרי. וזהו ויקוב בן האשה הישראלית את השם. כמאמרם ז״ל שהוא כמו ויקוב חור בדלתו. כי זה כפר בעיקר ועשה אחד אחר. כאומרו כי לא תשתחוה לאל אחר. לכן ויקוב חור בדלתו הוא פירוש ויקוב בן האשה. והוא שנקב חור בדלי״ת של אחד ועשה ממנו אחר. וזהו ויקוב חור בדלתו. ומאין בא לו זה. אמרו בסתרי תורה כי אביו של זה היה המצרי שהרג משה במצרים. דכתיב ויך את המצרי. ואמרו הלהרגני אתה אומר. מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש. וזה הדבר היה בסוד בין ישראל כאומרו ויטמנהו בחול. וכבר ידעת הסגולה שיש בישראל. שאם יודע אחד מחבירו שהרג את הנפש. אם יפול ריב ביניהם יגלה מה שידע ומה שלא ידע. וכשאמר בכאן וינצו במחנה אולי אמר לו כלה מדברותך ולך אצל נגעים וגלולי אביך שהרגו משה בשם המפורש. וכששמע זה ויקוב בן האשה הישראלית את השם שהרג לאביו. כי אמר אמר איך ה׳ יצא ממקומו של רחמים לפקוד עון אבי עליו להרגו. ואז ויקוב את השם. ולמה חזר לומר ויקלל. אבל אולי כשידע שמשה הוא העושה וההורג. ויקלל ג״כ למשה. וכל זה רמוז באומרו את השם בהיפוך אותיות הוא משה. אשר עליו אמר ממכון שבתו השגיח. והוא כלול בממטטרון שר הגדול. וזהו משה וזהו השם. והיה חייב על קללת השם ועל קללת משה. לכן ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה׳. על איזה מהם חייב. ובאתהו התשובה הוצא את המקלל. ולא את הנוקב. כי השי״ת חס על כבוד הצדיק יותר מעל כבודו. כאומרם ז״ל שלא חשש השם על ירבעם שהיה מקטיר לע״ז. ועל ששלח ידו נגד עידו הנביא ותיבש ידו. ולכן אמר בכאן כבודי במקומי מונח. אבל על כבודך הוצא את המקלל וזהו כנגד ויקלל. ולפי שמשה אמר שאין זה ראוי כי קים ליה בדרבא מיניה. ואין כבודו כבוד כנגד כבוד השכינה. לזה חזר ואמר איש כי יקלל אלהיו וגו׳ ונוקב שם ה׳ מות יומת. שהיה מדת חדא דאית בה תרתי. בענין שכבוד הרב וכבוד התלמיד שוין:

ובזוהר אמרו איש כי יקלל אלהיו. ולא אמר אלהים אלא אלהיו. ולא אלוה אחר. אלא שהוא לקחו לאלוה. ואין ראוי לפגום כבודו ולקללו. וזהו איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. כי ראוי הוא לעונש. אבל נוקב שם ה׳ מות יומת. כי זהו השם המיוחד ית׳. וסמך לכאן ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת. וראוי היה לומר בראשונה ויוציאו את המקלל. ועוד מה ענין זה לזה. אבל זה יורה על מה שפירשתי באומרו שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם. והשופך דמים הוא ממעט את הדמות. ולכן בא דיבור לא תרצח כנגד אנכי ה׳ אלהיך. להודיענו שהרוצח כביכול הוא ממעט את הדמות אחר שנברא בצלם. לכן חשש הש״י לכבוד הצדיק יותר מעל כבודו. וזהו שאמר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. ולכן רצה הש״י להודיענו בכאן זה השורש הגדול. כי השם שוקל כבוד הבריות כמו כבודו. וכמו שאמר בכאן ונוקב שם ה׳ מות יומת. כן אמר ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת. אחר שהרוצח הוא ממעט את הדמות כמו המקלל. ולהודיענו שהם שוים סמך מיד ואמר ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת. כמו שאמרתי בכבודי ונוקב שם ה׳ מות יומת. וכן ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו. אחר שישראל הם כולם כאיש אחד. ולכן משפט אחד יהיה לכם. אחר שאני ה׳ אלהיכם. ואתם עשוים בצלמי בצלם אלהים. וזה כפתור ופרח. ונ״ל שזה הסוד רמוז באומרם ז״ל עד שיפרש שם בשם ה׳. וזהו ונוקב שם ה׳. ואמרו כיצד הוא שם בשם כמו יכה יוסי את יוסי. ולמה הוצרכו לזה ולא אמר משל אחר. או יאמרו יקלל יוסי את יוסי. אבל אומרם יכה יוסי את יוסי גלו לנו כל זה לפי שסמך לכאן ואיש כי יכה. כי זהו יכה יוסי את יוסי לומר כי כמו שהנוקב שם בשם חייב מיתה. כן יכה יוסי את יוסי חייב מיתה. אחר שהוא ממעט את הדמות. ורמזו בזה כי אין חלוק בין שם לשם ובין יכה יוסי את יוסי. ולקחו הדבר ברמז כי כבוד אלהים הסתר דבר:

והוא בן איש מצרי – ובכן העיז פניו לברך את השם, דישראל לא ׳פקירי כולי האי׳.

והוא בן איש מצרי, this is why he had the effrontery to curse the tetragram; none of the Israelites would have been so deficient in reverence.

מפרשה של מעלה יצא. הקשה הרא״ם, דכאן משמע שהיה מעשה דמקלל בשנה שניה, שהרי מעשה לחם הפנים לא היה עד שנה שניה שהוקם המשכן. וכן משמע גם כן מהא דקאמר (רש״י) בסמוך ׳ומתניתא אמרה מבית דין של משה יצא מחוייב וכו״, והדגלים לא היו עד שנה שניה. וקשיא על הא דקאמר בסמוך (רש״י פסוק יב) ׳ולא הניחו המקושש עמו, ששניהם בפרק אחד היו׳, ובפרשת שלח לך פירש (רש״י במדבר טו, לב) שהמקושש היה בשבת שניה לצאתם ממצרים, ותירץ, אף על גב דלחם הפנים היה בשנה השניה בסיני, נצטווה עליו מיד, ובשעת הציווי מיד היה מלגלג. והא דקאמר ׳מבית דין של משה יצא מחוייב שבא ליטע אהלו כו״, אף על גב שהדגלים היו בשנה שניה, מכל מקום מעצמם היו נוהגים בדגלים אף בשנה ראשונה, לפי שנסיעת הדגלים היה להם מיעקב, כמו שפירש בפרשת ויחי (רש״י בראשית נ, יג) שקבע להם מקום במטתו לישא אותו, וכסדרן של מסע הדגלים היו נוהגין מעצמן. ואפילו הכי היה צריך לצוותם בשנה שניה (במדבר א, א), שלא היו כולם ניכרים מאיזה שבט היו, אלא מקצתם היו ניכרים, ומקצתם אינם ניכרים, עד כאן:
ולא ידעתי מה הועיל, שהרי המקושש היה בשבת שניה לצאתם ממצרים, שאפילו אם תאמר שמיד בסיני נצטוו על לחם הפנים, הרי כמה שבועות היה במשמר המקושש שלא דנו אותו, שהרי היה עמו המקלל, ובודאי לא היה אפשר למשה ללמוד להם מה ששמע מסיני עד אחר יום הכפורים, שהרי בי״ז בתמוז ירד ושבר הלוחות (רש״י שמות לג, יא), ועלה להר, ולא היה פנאי לו ללמד את ישראל עד אחר יום הכפורים, ואם כן אי אפשר ששמע מצות לחם הפנים [אלא] עד אחר יום הכפורים, וכמו שתאמר שהיה המקושש במשמר משבת שניה שיצאו ממצרים עד אחר יום הכפורים, כן תוכל לומר שהיה במשמר עד שנה שנייה שהוקבעו הדגלים:
ולא קשיא, שהקב״ה כל זמן היותם בהר סיני לא רצה שיומת המקושש, שלא יהיו מתעסקין במיתה. שכל זמן שהיו ישראל בהר סיני אחר שקבלו את התורה היה זמן שמחה, כאדם הנושא אשה, כדכתיב (דברים כד, ה) ״ושימח את אשתו אשר לקח״, הכתוב אומר שישמח את אשתו שנה אחת, והקב״ה לקח את ישראל אליו, והיה דומה בהר סיני לחתן שקדש אשה. וזהו שפירש רש״י אצל נדב ואביהו ״שאו את אחיכם מאת פני הקודש״ (לעיל י, ד) ׳כאדם האומר העבר את המת מאת פני הכלה כו״. ולפיכך לא רצה הקב״ה שיהיו מתעסקין במיתתו של מקושש. אף על גב דכתיב (משלי יא, י) ״באבוד רשעים רינה״, מכל מקום שמחה אין כאן. וישראל שהיו אצל הר סיני שנה אחת חוץ מעשרה ימים (רש״י במדבר י, יא) מיעוטו של חדש, וכל זמן שהיו ישראל אצל הר סיני לא רצה שיומת, כי השנה הזאת היה זמן שמחה להקב״ה עם ישראל. וכן כשיצאו ממצרים, שבאו לקבל תורתו, הכל היה ימי שמחה, ולא רצה לערב בם מיתה:

הוא המצרי שהרג משה. דאם לא כן, ״איש״ למה לי, הוי למכתב ׳והוא בן מצרי׳, אלא לומר לך זהו איש מצרי הכתוב למעלה (שמות ב, יא) ״וירא איש מצרי נוגש וגו׳⁠ ⁠⁠״. ועוד, דעל כרחך הוא האיש המצרי שהרג משה, שהרי מה שפירסם הכתוב את אמו להגיד שבחן של ישראל שלא היתה בישראל רק זאת (רש״י פסוק יא), ואם תאמר שאינו אותו איש מצרי, הרי תמצא יותר מאחת, שהרי אותו מצרי שהרג משה בא גם כן על אשת העברי שהיה רודה ומלקה אותו כדלעיל (רש״י שמות ב, יא), אלא היה זה המצרי שהרג משה (כ״ה ברא״ם):

מלמד שנתגייר כו׳. הקשה הרמב״ן, למה הוצרך להתגייר, כיון שהוא ישראל, דגוי הבא על בת ישראל הולד כשר (יבמות מה.), ותירץ הרמב״ן, שרוצה לומר ׳שנתגייר׳ שהלך אחריהם ודבק בישראל, ולא הלך אחר אביו שהיה מצרי. וחכמי צרפת תרצו דקודם מתן תורה הבן הולך אחר אביו, לכך מן הדין היה הוא מצרי, אלא שנתגייר, ואחר מתן תורה אמרינן דאפקרי רחמנא לזרע דגוי גבי בת ישראל, אבל קודם מתן תורה לא אמרינן כך, אלא הולכין אחר אב, דקיימא לן גבי בני נח (יבמות עח ע״ב) דבגיותן הולכין אחר האב:
ואני אומר דהכא שאני, דהא ישראל בעצמם היו צריכין לקבל גירות, שהרי אבותינו נכנסו לברית במילה וטבילה וקרבן כשאר גרים (כריתות ט.), והברית ההוא שקבלם הקב״ה – היו אותם שהם בני האבות, שהרי כתיב (ראו שמות יט, ג) ״כה תאמר לבני ישראל ותגיד לבית יעקב״, ועמהם כרת הקב״ה ברית בהר סיני, והשתא זה המצרי לא היה בכלל ישראל, שהרי אין לו יחס האבות שיקרא ״בני ישראל״ על שם יעקב, וכן לא היה בכלל ״בית יעקב״. כלל הדבר, שהברית לא היה רק לבני האבות, ולכך הוצרך לגייר, ודבר זה נראה פשוט:

ויצא בן אשה ישראלית וגו׳ – לא פרט הכתוב שם של אחד מהם להורות שהיו שניהם פגומים, כי כל היוצא לריב מהר ודאי הוא פגום ואינו מן האנשים הנודעים בשמם לשם ולתהלה, אלא מן הפחותים אנשי בליעל גם בני בלי שם ולא היה בהם כי אם שם היחוס של אבותם שזה היה בן ישראלית וזה איש ישראלי, וע״כ נאמר וינצו במחנה כי שניהם היו בעלי מצה ומריבה ונתגלגל חובה על ידי חייב כי ע״י שזה הישראלי נכנס עמו במריבה גרם לו לגדף השם הנכבד וקצת ראיה לזה ממה שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש יקלל אלהיו וגו׳. ואיך הכניס בדבור זה מאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם. וכן פסוק ואיש כי יתן מום בעמיתו וגו׳. ועוד שפסוק זה כולו מיותר שהרי נאמר אח״כ בפירוש שבר תחת שבר וגו׳.

אלא שכל זה מדבר בגנות המצה והמריבה, שאין שלום יוצא מתוך מריבה ועל ידי המריבה יבא שיכה נפש אדם או בהמה ויזיקו או בגופו או בממונו, ולפי שארז״ל (קידושין ע׳) כל הפוסל במומו פוסל, לכך נאמר ואיש כי יתן מום בעמיתו. להטיל מום בקדושים, כאשר עשה בעקימת שפתיו דהוי מעשה כן יעשה לו כי יאמרו לו שפוסלו במומו, ולמטה מדבר במום ממש ע״כ אמר כן ינתן בו. וכן זה בן ישראלית, וזה איש הישראלי, כי כל אחד פוסל חבירו במום כי שניהם לא היו אנשי שם ולא נודעו כי אם מצד אבותם.

ומ״ש ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי – הוא המצרי שהרגו משה בשם המפורש ועל כן כל הימים היה מגדף בתוך לבו ולא נודע בחוץ הדבר, וכל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי (אבות ד׳:ה׳) על כן סבב השם שיצא מאהלו בתוך בני ישראל כדי שתגלה רעתו בקהל כי כך המדה בחילול השם. ויכול להיות שלכך נאמר ויצא כי במשה נאמר ויצא משה אל אחיו (שמות ב׳:י״א) גם אני אצא לגדף, במשה נאמר (שם ב׳:י״ב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש ועשה בצנעה, אני אצא בתוך בני ישראל לעשות ברבים.

וַיִנָצוּ:⁠^א בכל ספרי׳ מדוייקי׳ כ״י מלרע, שהוא בפשט האחרון לבד. וכן הוא בדפוס ישן. [וַיִּנָּצוּ֙].

א. וי״ו ׳וינצו׳ נוקדה בכ״י ל בפתח, אך בכ״י א טעה נורצי וניקד קמץ.

מעולמו יצא. לפי שדרשינן סמוכות ולעיל כתיב חק עולם ויצא וגו׳ כלומר מעולמו יצא:

ביום השבת יערכנו. כתב הרא״ם מהכא משמע דמעשה המקלל בשנה שנייה היה שהרי לחם הפנים לא הי׳ אלא לאחר שהוקם המשכן וכן מעשה הדגלים לא היה אלא עד שנה שנייה כדכתיב בפרשת במדבר. וקשה דהא פירש״י ויניחוהו במשמר ולא הניחו המקושש עמו וכו׳ והמקושש בשנה ראשונה היה כפירש״י וימצאו איש מקושש עצים בגנותן של ישראל הכתוב מדבר שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה וכו׳, וא״כ מעשה דמקלל ג״כ בשנה ראשונה היה. ותירץ אע״פ שמעשה לחם הפנים לא היה אלא בשנה שנייה מ״מ אפשר שצווי לחם הפנים היה בשנה ראשונה ובשעת צווי שמע אותו רשע ומיד לגלג וע״ש:

שהרגו משה. לפי שפירש״י לעיל ויצא מחויב עמד וגידף קשה היאך תליא זה בזה, אלא כך פירושו כשאמרו לו באותות לבית אבותם כתיב, אמר להן מי היה אבי, אמרו לו מצרי היה, אמר להו איזה מצרי, אמרו לו אותו מצרי שהרגו משה בשם המפורש, מיד עמד וגידף:

שנתגייר. וא״ת והא בפרשת שמות כתיב וירא כי אין איש ופירש״י עתיד לצאת ממנו איש טוב. וי״ל דלכך נקט רש״י עתיד לצאת רוצה לומר כי באותו זמן כבר נולד היה זה אבל אח״כ אין איש לצאת ממנו שהוא טוב והא דאמר שנתגייר והא ע״א הבא על בת ישראל הולד כשר ומה צריך להתגייר. תירץ הרמב״ן שנכנס לברית מילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה והוא הלך אחר אמו ונדבק בתוך בני ישראל. והתוס׳ תירצו קודם מתן תורה היה הולד הולך אחר אביו וכאשר נולד לא מלו אותו כי הוא מצרי וכאשר גדל נתגייר מדעתו:

שמיחה בו. ר״ל שלא הניחו ליטע אהלו שם:

He went out of his [everlasting] world. Because we derive lessons from juxtapositions. [Since] it is written above, "an everlasting statute" [and then it says], "[He] went out,⁠" it hints that he went out of his [everlasting] world.

"Every Shabbos he shall arrange them.⁠" Re'm writes: This indicates that the incident of the blasphemer occurred in the second year, because there was no showbread until after the Mishkon was erected. Similarly, the arrangement of the tribes under flags [mentioned by Rashi in verse 10] only happened in the second year as it is written in parshas Bamidbar. But this is contradicted by Rashi who writes, "'They placed him [in the guardhouse],' (by himself), and they did not place the wood-gatherer with him, etc.⁠" But the wood-gatherer incident occurred in the first year as Rashi (Bamidbar 15:32) explains [on the verse], "(Bnei Yisroel were in the desert) and they found a man gathering wood.⁠" "Scripture speaks disparagingly of the Israelites. They kept only the first Shabbos, and then this person came and desecrated the second, etc.⁠" Thus, the incident of the blasphemer was also in the first year. Re'm answers: Even though there was no showbread until the second year, nonetheless, perhaps they had been commanded about it in the first year, and at the time of the command, that wicked person heard and immediately mocked. See there.

Whom Moshe killed. Because you might ask: Regarding Rashi's above explanation that, "He entered Moshe's court and went out guilty, [whereupon] he stood up and blasphemed,⁠" how did this [blaspheming] result from that [his leaving guilty]. Therefore [Rashi explains that] it means as follows: When they told him that it is written "[according to] the signs of their fathers' house,⁠" he said to them, "Who was my father?⁠" They said to him, "He was an Egyptian.⁠" He said to them, "Which Egyptian?⁠" They said to him, "The Egyptian that Moshe killed with the explicit Name.⁠" He immediately stood up and blasphemed [the Name that killed his father].

He was converted. You might ask: In parshas Shemos Rashi explains on the verse, "And he saw that no man was there,⁠" that no good man was destined to descend from him. The answer is: This is why Rashi writes "Destined to descend from him,⁠" as this one was already born at that time. However, no good person would come from him afterwards. Regarding Rashi's statement that he was converted, [you might ask that] when a non-Jew has relations with a Jewess the offspring is a kosher [Jew], so why did he have to convert? The Ramban answers that it was not that he required conversion, but that like all of Bnei Yisroel he underwent the circumcision, immersion, and sprinkling of blood at the time the Torah was given. He chose not to follow his father's ways, but went after his mother and attached himself to the Israelites. Tosfos answer that before the giving of the Torah, the status of offspring was determined by one's father. When he was born they did not circumcise [or convert] him because he was an Egyptian, and when he grew up, he converted voluntarily.

Who protested. I.e., he would not allow him to pitch his tent there.

ויצא בן אשה וגו׳ – אמר ויצא על דרך אומרם ז״ל (תנחומא) בפסוק ויצא העגל הזה שיצא בלא כוונת הפועל, כמו כן כאן לא שנתכוונה האשה ישראלית למעשה הכיעור אלא בלא מתכוין לדבר איסור יצא הנגע, כאומרם ז״ל (שמו״ד פ״א) שהעמיד המצרי הבעל לעבודתו וחזר לבית ועשה מעשה והאשה חשבה כי בעלה היה ויצא נגע זה, ולזה תמצא שהכתוב משוה זכרון האשה לזכרון האיש הישראלי דכתיב האשה הישראלית ואיש הישראלי כי נקיה האשה מעון ושוה לאיש הישראלי המוזכר לפנינו שאין בו דופי, ואומרו בתוך בני ישראל לומר שלא היה בתוכם ממזר כיוצא בו.

עוד ירצה שלא נתנו לו מושב בתוכם שבמקום שהיה רוצה לטעת אהלו היה אומר לו אינך משלנו, ורז״ל (תורת כהנים) אמרו שבא לומר הכתוב שנתגייר ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

ואיש הישראלי – טעם שלא הוזכר שמו, אולי שלא רצה להזכירו משום שעל ידו היה הדבר שנקב בן הישראלית את השם ומגלגלין וכו׳, ואין הקדוש ברוך הוא חפץ לגנות אדם, ומה גם בתורה שנשאר הרושם לעולם ועד.

עוד נתכוין הכתוב לומר שמריבה אשר נצו עליה היא על הפרש הנרשם שזה הוא בן ישראלית וזה בן ישראלי וכאן כלל כל מה שאמרו ז״ל (ויק״ר פל״ב) למ״ד על דבר יוחסין ולמ״ד וכו׳, ולא חש הכתוב להאריך לשון ולומר גם כן שמו כי אין צורך בדבר.

ויצא בן אשה ישראלית, The son of a Jewish woman went out, etc. We must understand the meaning of the expression ויצא as analogous to the way Tanchuma understood the same word when the Torah described the emergence of the golden calf in Exodus 32,24. Tanchuma defined the word as describing an unplanned occurrence, i.e. the emergence of the golden calf from that crucible was totally unexpected. We may therefore relate to the portion of the מקלל, the blasphemer, as the ultimate result of an act by the mother which was totally outside her consciousness. Shemot Rabbah 1,28 describes that the Egyptian overseer killed by Moses once entered the house of his victim pretending to be her husband and slept with her. The child born from that union developed into the blasphemer who is the subject of our verse. This is the reason the Torah describes the mother as אשה ישראלית, comparing her to איש הישראלי, to tell us that her guilt in this matter was no greater than the guilt of the איש הישראלי, i.e. she was free from guilt. The Torah goes on to write בתוך בני ישראל, to inform us that there were no ממזרים, bastards, amongst the Jewish people, i.e. children from unions who may not marry Israelites.

We may also deduce from the word ויצא that the Israelites were not prepared to allocate space to that individual in their respective parts of the encampment, each one claiming that he did not belong there. Torat Kohanim write that the manner in which the Torah introduces the blasphemer indicates that he had converted to Judaism. [seeing he was born before the Torah was given, he was not automatically Jewish due to his having a Jewish mother. Ed.] Both commentaries are perfectly true and compatible with Torah principles.

ואיש הישראלי. and the Jewish man. It is possible that the reason the Torah does not disclose the name of this man is that it was he who caused the name of God to be blasphemed by the son of the Jewish woman, Shlomit bat Divri. God is not anxious to condemn a person, especially not in a book such as the Torah which will be read for all future generations so that a dishonourable mention is especially painful to the party concerned.

Furthermore, the Torah wanted to reveal that the substance of the quarrel between these two men concerned the difference between being known as merely "the son of a Jewish woman,⁠" and being known as "the son of a Jew.⁠" The wording of the Torah comprises all that our sages have said about the substance of this quarrel in Vayikra Rabbah 32,3, some saying the quarrel was about the showbread legislation, the blasphemer ridiculing it. Others say that the quarrel centered about whether the blasphemer was a member of the Jewish people, and if so if he could claim membership of a particular tribe. The Torah did not bother to be specific and mention his name as it did not make any difference in the end.

ויצא – עיין רש״י ז״ל.

איש מצרי – אע״פי שלא היו ממזרים באותו שעה. הוא היה ממזר.

בתוך – עיין רש״י ז״ל.

ויצא בן אשה ישראלית – טעם שנכתב ספור זה כאן, לא פירשו המפרשים ז״ל על דרך הפשט. ולדעתי לפי שספר ויקרא כלו מראשו ועד כאן קדושות, קדושת הקרבנות, והנזירה מן הטומאות והעריות, ומועדי ה׳ הקדושים, וכל פרשת קדושים, וכמו שבארנו שם, ומכאן ואילך לא דבר עוד על קדושת הגוף ומצות, כי אם בקדושת הארץ שמיטה ויובל, לכן נכתב באחרונה הספור הזה. לפי שבפרשת קדושים החל ״איש אמו ואביו תיראו״ (ויקרא יט, ג), ובארנו שם טעמו, וכן כשדבר על העונשים, החל ״כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו, מות יומת, אביו ואמו קלל דמיו בו (שם כ, ט). ועל ברכת השם לא הזהיר ולא העניש, ואם¹ הוא חמור מאד ממקלל הוריו, לפי שאין מדרך כבוד שלמעלה להזהיר על ברכת השם הנכבד והנורא המיוחד, וחלילה לבני ישראל היודעים את ה׳ שיברכוהו, והדבר בעצמו נמנע, שהיודע אותו שהוא לבדו,⁠² ומאתו הכל, ואין מי יעמוד לפניו, קללתו לשגעון תחשב. ומי שיברך את השם מעיד על עצמו שאינו מאמין בו, ולא יזהיר השם בתורתו לכופרים בעיקר. על כן לא באה אזהרה על המקלל את השם המיוחד, אלא ״אלהים לא תקלל״ (שמות כב, כז), שכולל דיינים וכיוצא וכמו שאפרש. אבל ספר הכתוב שקרה הדבר הרע הזה במחנה ישראל, שברך איש את השם המיוחד, לא שהיה איש מזרע ישראל חלילה, אלא בן איש מצרי שהיה מלומד בתועבות מצרים, ואת ה׳ לא ידע. ומשאלת משה ותשובת השם אנו למדין על דרך הספור דין פושע כזה.

ויצא – לא פירשה תורה מהיכן יצא, ורש״י ז״ל העתיק מדרש רבותינו³ ז״ל ״מהיכן יצא? ר׳ לוי אומר מעולמו יצא, ר׳ ברכיה אומר מפרשה של מעלה יצא ולגלג, מתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחויב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן. אמרו לו, ׳מה טיבך לכאן?׳ אמר להם ׳מבני דן אני׳. אמרו לו ׳איש על דגלו באותות לבית אבותם׳ (במדבר ב, ב) כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב.⁠⁴ עמד וגדף״ [עכ״ד]. וסברת ר׳ לוי כולל מה שאמרנו שהעושה כן כופר בעיקר ויוצא מעולמו, כי אין לו נחלה וחלק בחיי עולם. וסברת ר׳ ברכיה היא טעם למה נסמך ספור זה לכאן, וגם זה מתישב מדברינו. אבל ראב״ע ז״ל פירש כפשוטו שיצא מאהלו, כמו ״יצאו נצבים פתח אהליהם״ (במדבר טז, כז). וכן פירש רמב״ן ז״ל שהוא ״כמו ׳ויצא בתוך העיר׳ (אסתר ד, א), שיצא מביתו אל תוך העיר. וכן זה יצא מאהלו וממקומו ובא בתוך העם״ [עכ״ל]. אבל אין זה מוכרח כמו שבארנו לשון יציאה למעלה (ויקרא טז, יח). ועם כל זה נראה לי לשון ״ויצא״ לכוונה צפונה בלב, להגיד כי הרשע הזה יצא לעורר מדנים להכעיס את ישראל.

וינצו במחנה – לפי שאמר ״ויצא בן אשה ישראלית״ לא נחשוב שיצא חוץ למחנה, אלא שיצא מקצה המחנה ובא אל המחנה, ושם היתה מצה ומריבה בינו ובין איש ישראלי, לא זְכָרוֹ הכתוב מי היה, גם לא טעם המצה. אולי בן המצרי דבר דברים אשר לא כן על ישראל, ושבח מנהגי אבותיו וגדולתם, ואיש הישראלי התפאר והתהלל בה׳ שהוא אלהי ישראל אשר גאלם ממצרים, והשפיל גאון פרעה ועבדיו בעבור עמו. והתקצף בן המצרי וקלל. וזכר ״במחנה״ כי שם ענן ה׳, כאמרו ״אשר עין בעין נראה אתה ה׳, ועננך עומד עליהם״ (במדבר יד, יד), ושם בעט הרשע הזה.

בתוך בני ישראל – לא שהיה במצרים עם אביו, ועכשיו בא, אלא שהיה ״בתוך בני ישראל״, וראה את כל מעשה ה׳ הגדול, ואע״פ כן התפקר לעשות מה שעשה.

בן הישראלית וגו׳ – הרמב״ן ז״ל האריך בזה, אבל אינו הכרחי לפשט הכתוב.

1. כלומר, ואמנם.

2. המציאות המוחלטת והמחויבת (ראו רמב״ם, הל׳ יסודי התורה א, הלכות א-ד)

3. ויקרא רבה לב, ג.

4. הפסיד במשפטו, כי אביו היה נכרי שבא על אמו במצרים, ואין לו חלק לפי נחלת אבות.

ויצא – טעם שנכתב סיפור זה כאן, לפי שבפרשת קדושים החל איש אמו ואביו תיראו, וכן בעונשין החל כי איש איש אשר יקלל את אביו וכו׳, ועל ברכת השם לא הזהיר ולא העניש, שהדבר בעצמו נמנע, כי מי שמברך את השם מעיד על עצמו שאינו מאמין בו, ולא יזהיר השם בתורתו לכופרים בעיקר, על כן לא באה אזהרה על המקלל את השם המיוחד, אלא אלהים לא תקלל, שכולל דיינים וכיוצא, ולכן ספר הכתוב שקרה הדבר הרע הזה במחנה ישראל, שבירך איש את השם המיוחד, לא שהיה איש מזרע ישראל חלילה, אלא בן איש מצרי, שהיה מלומד בתועבות מצרים, ואת ה׳ לא ידע, ומשאלת משה ותשובת השם אנו למדין על דרך הסיפור דין פושע כזה:

ויצא – מאהלו:

בתוך בני ישראל – לא שהיה במצרים עם אביו, ועכשיו בא, אלא שהיה בתוך בני ישראל, וראה את כל מעשה ה׳ הגדול, ואעפי״כ התפקר לעשות מה שעשה:

ואיש הישראלי – בן בעלה דשלומית מאשה אחרת, דכיון דאתא ההוא מצראה עלה, תוב אתפרש מנה בעלה ונטל אינתו אחרא ואוליד להאי, ואקרי איש הישראלי, ואחרא בן הישראלית, ואיש הישראלי אמר מלה מאמי׳ מגו קטטא א״ל אבוי הוה דאתקטל בשמא קדישא, מיד ויקב בן האשה הישראלית (מכדרשב״י).

ויצא בן אשה ישראלית – אחר שהשלים המצות שהן בעבור כבוד שמו ית׳ (הקרבנות והחגים ומשפטי הכהנים) סיים בעונש המקלל את השם, שהוא הקצה האחרון המתנגד לכל המצֻוֶה עד כאן. והנה עד כאן לא בא שום צווי על זה (כי אלהים לא תקלל {שמות כ״ב:כ״ז} הוא על הדיינים) כי אין להעלות על הדעת שאיש מישראל יקלל את השם, ומעולם לא היתה התורה מזהרת על זה אלמלא המקרה שקרה כי בן איש מצרי עשה התועבה הזאת, ואחר שקרה המקרה באה עליו האזהרה, ונכתבה כאן לסיים כל המתיחס לקדושת השם.

Now a man born of an Israelite woman, etc. After completing the commandments that are for the purpose of God’s honor (the sacrifices, the festivals, and the laws of the priests), the Torah concludes [this section] with the penalty for one who curses the Name of God, which is the polar opposite of everything commanded heretofore. Until this point there had been no command about this (for the admonition elohim lo tekallel [lit. “Do not curse God,” Exod. 22:27] means “Do not curse the judges”), as it could not have been imagined that an Israelite would curse the Name, and the Torah would never have admonished against this if it had not so happened that a son of an Egyptian man had committed this abomination. Once this incident occurred, the admonition followed, and it was written here in order to conclude all that pertains to the holiness of the Name.

בניית אוהל מועד, שהוא ״מועד״ מבחינת המקום; הדינים הקשורים לאוהל מועד בנוגע להתקדשות סמלית וגופנית, הווי אומר דיני הקרבנות, הכהנים, וטומאה וטהרה; והמועדים מבחינת הזמן, הקשורים קשר הדוק למועד מבחינת המקום – אלה הם היסודות העיקריים של הדינים שנתבארו משמות פרק כה ועד לכאן. פרשת משפטים, הכוללת את יסודות הלכות החברה, קודמת לדיני המקדש וקדשיו. שכן ישראל לא נבחרו כדי לייסד קהילת מקדש העובדת לה׳ בתחום המקדש, אלא ״ולקחתי אתכם לי לעם״ (שמות ו, ז), הם נבחרו כדי ליצור עם אשר כל חיי הציבור שלו יממשו את רצון ה׳. זוהי התכלית הסופית של בחירת ישראל, ולמענה נוסדו מקדשי ה׳ – מבחינת המקום ומבחינת הזמן – כדי לחנך לתכלית זו.

כמו כן כאן, בסוף ספר זה של תורת כהנים, אנו מוצאים השלמוֹת להלכות החברה, שעקרונותיהן כבר נקבעו בפרשת משפטים. המעבר אל השלמות אלה הוא דרך דיני המנורה והשולחן, שהם סיום תורת כהנים עצמה. דינים אלה של המנורה והשולחן מכריזים לכל הדורות ולכל הזמנים, שרק מנורה טהורה ושולחן טהור ישאו את ה״אור״ וה״לחם״ של ישראל לפני ה׳. ובייחוד, מכריזים מבנה השולחן ועבודתו, שרק חיים לאומיים המושתתים על צדק ואחווה, והמתפתחים לפי רצון ה׳, יכולים להבטיח את העושר הלאומי. זוהי הקדמה ראויה להלכות החברה המתבארות בפרק הזה ובכל הפרק הבא.

כאשר אנו מתבוננים בנושאים הנידונים כאן, החל מעוון ברכת ה׳ ועד לנזק הנעשה לחיים, לבריאות ולרכוש; וכן הנאמרים בפרק הבא – הלכות שמיטה, יובל, אונאה, גאולת שדה אחוזה ובית, ריבית, ועבדים – אנו מוצאים שיש להם צד שווה: העמדת זכויות האדם והרכוש תחת השפעת רעיון האלוקות בחיי היומיום הארציים. ואז אנו מבינים את מקומן של הלכות אלה, הבאות אחר סיום הלכות המקדש והמועדים. שכן קרבת אלוקים בחיים הארציים היא תכליתם של הקרבנות, של טהרה וטומאה ושל מועדי ה׳; וההלכות המתבארות מכאן והלאה מעניקות לרעיון האלוקות את משמעותו המלאה המניבה פירות.

הסיפור המובא עכשיו הוא הקדמה לדינים המתבארים מפסוק טו ואילך. המעשה המתואר בו הביא לאמירת דינים אלה.

ויצא וגו׳ בתוך בני ישראל – הוא יצא מהגבולות שבתוכם היה מקומו, אל תוך בני ישראל ששם לא היה מקומו. (השווה שמות [יא, ד], ״אני יוצא בתוך מצרים״: עד כה היה ה׳ אל מסתתר; עתה יצא מההסתר והתגלה במקום שלא נראה בו קודם לכן.) הוא היה ״בן אשה ישראלית״, אך לא בן לאיש ישראלי. לפי ההלכה המקובלת, ״כל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמותה״ (קידושין סו:); הווי אומר במקום שקידושין אינם תופסים, הילד הולך אחר מעמד האם; ו״נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר״ (שם סח:, יבמות מה:). לפי זה, הבן – במעשה שסופר כאן – צריך להיחשב יהודי. אף על פי כן היה ספק אם דין זה נוהג גם בוולדות שנולדו קודם מתן תורה. לפיכך פירשו בתורת כהנים: ״בתוך בני ישראל״ – ״מלמד שנתגייר״.

(הרמב״ן על פסוקנו מביא את דעת הצרפתים המבארים, שלפי התורת כהנים, דין ״נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר״ אינו נוהג בנולדים קודם מתן תורה. ניתן גם ליישב את התורת כהנים עם הגמרא בקידושין על פי הדעה שדין ״הולד כשר״ נאמר רק כניגוד ל״הולד ממזר״ – הווי אומר שהולד כשר לאחר גירות. עיין רש״י ותוספות ליבמות [כג.] ולקידושין [סח:]. אולם דברי התורת כהנים נראים כסותרים את עצמם. אמרו שם: ״מלמד שנתגייר״, משמע שהבן הלך אחר מעמד האב; אך קודם לכן אמרו, לפי גירסת הילקוט: ״אף על פי שלא היו ממזרים באותה שעה הוא היה ממזר״, משמע מהשם ״ממזר״ שהבן הלך אחר מעמד אמו. אולי משום כך גרסתנו אינה ״הוא היה ממזר״ אלא ״הוא היה כממזר״. וצ״ע. הראב״ד, בפירושו לתורת כהנים, אומר ש״מלמד שנתגייר״ מוסב על האב: האב נעשה גר לאחר לידת הבן. על ידי כך יתיישבו כל הקשיים, כולל הקושי שנידון על ידי הרמב״ן. אך תישאר שאלה אחת: מדוע סופר לנו כאן על גירות האב?)

לפי התורת כהנים, ״במחנה״ פירושו ״על עסקי מחנה״, וזו הייתה סיבת המריבה. הבעיה התעוררה, לא מהטענה שבאה מצִדו שהוא יהודי (טענה שהיה בה מן הצדק), אלא מתביעתו למקום במחנה. טענה זו לא הייתה מוצדקת. מקומו של אדם במחנה – דבר התלוי בייחוס משפחתו – נקבע לפי שבט אביו: ״איש על דגלו באתת לבית אבתם״ (במדבר ב, ב). איש זה תבע את הזכות – על יסוד ייחוס אמו – לחנות עם שבט דן. אך בין אם היה יהודי מלידה, בין אם מכוח גירות, לא יכול היה להיחשב כבן שבט זה. לפיכך הצדק היה עם בעל דינו.

ואיש הישראלי – לא נאמר ״איש ישראלי״ בסתם; גם לא נאמר ״האיש הישראלי״, שפירושו: ״הבעל היהודי״ של האישה. אלא נאמר ״איש הישראלי״ – איש שהיה ישראלי, אדם שלטענתו יש לו ייחוס יהודי גמור, ולבעל דינו חסר דבר זה. עלינו לזכור, שמצרי – אף אם הוא מתגייר – נעשה אזרח יהודי מלא רק בדור השלישי: ״דור שלישי יבא להם בקהל ה׳⁠ ⁠⁠״ (דברים לג, ט). לכן הייתה סיבה להבדיל את בן הישראלית ״בתוך בני ישראל״, אף שהתגייר.

נמצא שיש לפנינו מקרה מורכב, שבו הטהרה המוסרית משפיעה על מעמד משפטי וחברתי. חשיבות שני עקרונות אלה בחיי האומה מסומלת בשולחן של הפסוקים הקודמים.

[רלה]

ויצא בן אשה ישראלית – פירש הר׳ אברהם בן עזרא שיצא מאהלו אל תוך העם, וכן כתב הרמב״ן. ויש לפרש ששיעור הכתוב ויצא בתוך בני ישראל כמו ״ויצא בתוך העיר״. אבל עם הדיוק, לשון זה לא בא רק על היוצא ומתהלך מאיש לאיש וממקום למקום. וגם למה יאמר דברי מותר? ועל כן פירשו חז״ל שיצא מבית דינו של משה וזאת היתה סיבת הקללה, כי בהכרח האריך הכתוב בלשונו למען נדע הסבה למה עשה כן, וספר שהסבה היתה מפני שיצא מבית דין חייב. וענין ביאתו לבית דין היה מה שנצו במחנה וסבת הריב היה ״במחנה״ – עסקי מחנה, ומה שהוא ״בן הישראלית״ וכמו שיתבאר. והנה על מה שכתב מלמד שנתגייר הא קמ״ל דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כמוה. וחכמי צרפת אמרו שקודם מתן תורה היה משפטם לילך אחר הזכר וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי היה מצרי בדינו אבל כשגדל נתגייר לדעתו ונימול. והרמב״ן השיב עליהם שמעת שבא אברהם אבינו ע״ה בברית יצאו ישראל מכלל בני נח, וכמו שאמרו בעשו – ודלמא ישראל מומר שאני. ומה שכתב שנתגייר הוא שנכנס לברית מילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה ככל ישראל. אמנם בספר פרשת דרכים דרוש א׳ וב׳ האריך לבאר שדבר זה עומד בספק אם יצאו קודם מתן תורה מכלל בני נח, ושגם ישראל עצמם היו מסופקים בזה כל הזמן ההוא והיה ביניהם דעות חלוקות, כי עמרם נשא דודתו מן האב שאסור לישראל ומותר לבן נח כמ״ש בסנהדרין (דף נט), ומשה הרג את המצרי מצד שעכו״ם המכה לישראל חייב מיתה כמ״ש ר״ח (שם דף נח) וזה כדין ישראל. וכן מה שאמרו אמול ואצא, סכנה הוא לולד היא מדין ישראל דכתיב בהו ״וחי בהם״ ולא שימות בהם כמ״ש הרא״ם (פ׳ שמות), עיי״ש באורך. והנה מ״ש אף על פי שלא היו ממזרים באותו שעה הוא היה כממזר ביניהם נראה פירושו כי סתמא דספרא ר׳ יהודה לשיטתו דסבירא ליה עכו״ם שבא על בת ישראל הולד ממזר כמ״ש התוס׳ (ביבמות דף טו: ד״ה כה, ודף טז: ד״ה אמוראי) ואם היה דינם קודם מתן תורה כישראל היה ממזר גמור, רק הם נסתפקו בזה שמא דינם כבני נח. וז״ש אף על פי שלא היו ממזרים באותו שעה רוצה לומר בעת שבא המצרי עליה, בכל זאת היה כממזר מצד הספק. והנה אם היה דינם כישראל, הגם שהוא ממזר לדעת ר׳ יהודה, בכל זאת דינו כישראל ולא היה צריך להתגייר כי הולד כמוה, ואם היה דינם כבני נח הולד הולך אחר הזכר והיה מצרי כאביו והיה צריך להתגייר. והנה הוא רצה ליטע אהלו בתוך מחנה דן כי חשב שהוא ישראל גמור דהולד כמוה. והם דחו אותו מצד שהוא מצרי כאביו [כי באמת מ״ש איש על דגלו באותות״ הפסוק הזה לא נאמר אז כמו שנבאר לקמן (סימן רלז) רק עיקר הדחיה היה שאזלינן בתר האב] ולכן נכנס לבית דין של משה דוקא כי חשב שמשה ידון אותו זכאי אחר שהרג את המצרי מפני שחשב שיש לו דין ישראל קודם מתן תורה, ובכל זאת יצא חייב כי הגם שמשה עשה כן אז, אומר במדרש שנמלך במלאכים ושראה מה שעשה בבית שבא על אשתו, ולא שהחליט כן, דהא עמרם אביו נהג בהפך. וז״ש ״ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי״: טענתו היה שהוא בן אשה ישראלית שהולד כמוה, אבל יצא ״והוא בן איש מצרי״ – שיצא חייב, שדינו לילך אחר אביו כי בבני נח הולכים אחר הזכר. ולכן ״בתוך בני ישראל״ – מלמד שנתגייר אחר שיצא מבית דין ונגזר עליו שהוא מצרי הוכרח להתגייר ונכנס על ידי גרות בתוך בני ישראל. ועתה מבאר מה היה הענין שעל ידי כן נכנס לבית דין, אמר ״וינצו במחנה״, על עסקי מחנה, ושהריב היה שהוא טוען שהוא ״בן הישראלית״, ודינו כישראלי, וזה שכנגדו קרא את עצמו ״איש הישראלי״ כאומר – אבל אתה מצרי! – וזה היה הסבה שנקב את השם. ויש לפרש שעל ידי כך חרה לו, על שנהרג אביו המצרי על ידי שם המפורש שזה צודק אם היה דינם כישראל ועכו״ם שהכה לישראל חייב מיתה, לא לפי שגמרו הדין שהיה להם אז דין בני נח. ומ״ש זה שם המפורש ששמע בסיני לפי מה שיתבאר (בסימן רלז) שהיה בפרק אחד עם המקושש, היה זה קודם מעמד הר סיני וצריך לומר ש״שמעו בסיני״ רצונו לומר השם הנודע לישראל בסיני. ויש לפרש גם כן שמ״ש מלמד שנתגייר היינו שנתגייר אחר שגדף, ובזה רצו לישב מה שלא ידע משה אם חייב מיתה, שבאמת ידע הדין, רק כיון שנתגייר אחר כך נפטר ממיתה כמ״ש בסנהדרין (דף ?) בן נח שברך את השם ואחר כך נתגייר – פטור, אשתני מיתתו אשתני דינו. רק זה נכון אם תחלה היה לו דין בן נח אבל כיון שמשה נסתפק בזה ולא נתגייר רק מספק, נסתפק אם חייב מיתה או נפטר על ידי שנתגייר.

והוא בן איש מצרי – הודיע הכתוב כל זה, משום דזו היתה סיבה ומקום לומר שלא להרוג אותו בבית דין, כמו שיבואר לפנינו (בפסוק ט״ז).

וינצו במחנה – גם זו היתה סיבה ומקום לומר שלא יהרג, כמו שיבואר.

בן הישראלית ואיש הישראלי – מהח״ר יוסף מעובדיה העירני על זרות ה״א הידיעה של תיבת הישראלי, מכ״ש שחסרה משם איש שלפניו, וחוה דעתו שראוי לקרוא הישראלית וחסר התג המורה חסרון האות (עיין מה שכתבתי דברים ה׳:כ״ג) ובן המצרי בא בקטטה עם בעל אמו ולהכעיסו נקב וקלל שם אלהי ישראל. ונראה לי שמליצת ויצא... בתוך בני ישראל שבראש הפסוק ר״ל שלא היה דר עם בני ישראל רק נמצא ביניהם במקרה בצאתו ממצרים אל המדבר ששם גרים בני ישראל, וידוע כי ביאה אל מדבר, מקום פתוח, תקרא יציאה, כמו ויצאו אל מדבר שור (פרשת בשלח).

ויצא – לדעת ראב״ע יצא מאוהלו אל המחנה (במדבר ט״ז:כ״ז, אסתר ד׳:א׳). וקשה לי להסכים עם הרמב״ן המפרש, כי בתוך בני ישראל – מתכוון לציין את המקום לשם יצא האיש, אלא זה רוצה להדגיש כי העבירה נעשתה ״בתוך בני ישראל״, בפרהסיא.

בן אשה ישראלית – היה נחשב, לפי ההלכה המקובלת (קידושין ס״ו:, ס״ח:, יבמות מ״ה.), לישראלי. לספרא יש, כנראה, דעה שונה, השוה רמב״ן ומלבי״ם. הביטוי ״בן הישראלית״, שרומז שלא נחשב כישראלי גמור, – בניגוד לציון ״איש הישראלי״ – בא להודיע כי לא היו לו זכויות מלאות כישראלי גמור.

איש – בלי ה״א הידיעה והישראלי בה״א הידיעה, כמו בשמואל ב י״ב:ד׳ (איוולד 293 a). גם בזה יש אולי רמז לכך כי האיש, בניגוד ליריבו, היה ישראל גמור.

ויצא כו׳ בתוך בני ישראל – מלמד שנתגייר. פרשו בתוס׳ שנץ, שאביו האיש מצרי נתגייר, דבתוך בנ״י קאי גם על האיש מצרי שהיה גר בתוך בנ״י. וספרה לנו הטעם מדוע הרחיקה מצרי מלבא בקהל עד דור שלישי, מפני שלא פסק זוהמא שלהם עד דור ג׳ (וכמו דאמרו כיו״ב פרק חבית עד ג׳ דורות לא פסקה זוהמא כו׳ יעו״ש), והראיה דמצרי שני היה המקלל. ודו״ק.

וינצו במחנה – סתם במצות שבמיתה הכתוב מדבר, כמבואר סנהדרין ע״ד. א״כ לפי ספק המהרש״ל, דשונא גדול שהוא כאחד מן הרודפים ומבקש להתנקם מעמו, שהוא פסול להעיד, א״כ היה האיש במעמד העדים והיה שונא הפסול מצטרף לפוסלן, דהוי נמצא אחד מהעדים פסול, ומשום זה חבשוהו לפרוש להם עפ״י ה׳, שזה מסור לתמים דעים לדעת אם הוא לו שונא גדול או לא, שזה אין ביד האדם לדעת אותו. ועיין פרק הנשרפין ע״ח ע״ב ודו״ק.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון