×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יא) וְשָׁחַ֨ט אֹת֜וֹ עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּזְבֵּ֛חַ צָפֹ֖נָה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וְזָרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֲנִ֧ים אֶת⁠־דָּמ֛וֹ עַל⁠־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃
He shall slaughter it on the northern side of the altar before Hashem; and Aharon's sons, the priests, shall throw its blood on the altar, all around.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הקצרמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[קפז] 1ושחט אתו על ירך המזבח, בעא מיניה אבוה דשמואל משמואל וכו׳, תלה (הבהמה באויר העזרה) ושחט מהו, א״ל כשרה, א״ל אישתבשת בעינן שחיטה על ירך (משמע אצלה, כלומר שיהא אצלה בקרקע, רש״י לגי׳ שטמ״ק). נתלה (השוחט באויר העזרה) ושחט מהו, אמר ליה פסולה, א״ל אישתבשת, שחיטה על ירך ולא שוחט על ירך. נתלה וקבל מהו, א״ל כשרה, א״ל אישתבשת, אין דרך שירות בכך. תלה וקיבל מהו א״ל פסולה, א״ל אישתבשת, שחיטה על ירך ולא קבלה על ירך וכו׳. אמר אביי בקדשי קדשים (דכתיב בה על ירך) כולן פסולות, בר מנתלה ושחט (דבשוחט לא כתיב ירך אלא בנשחט, כדכתיב אותו על ירך, אבל תלה וקבל פסולה, דאויר צפון לאו כצפון דמי ובעינן קבלה בצפון, כדגמרינן באיזהו מקומן ואע״ג דלא כתיב ירך בקבלה, צפון מיהא כתיב בה), בקדשים קלים (דלא כתיב בהו על ירך ולא כתיב בה צפון) כולן כשרות, בר מן נתלה וקבל (דאין דרך שירות בכך). אמר רבא מאי שנא תלה וקבל בקדשים קלים דכשרה, דאויר פנים כפנים דמי (דהא על כרחך פנים מיהא כתיב בהו, ומודית דאויר פנים כפנים) בקדשי קדשים נמי אויר צפון כצפון דמי (אמאי פלגת אדאבוה דשמואל בתלה וקבל). אלא אמר רבא בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים כשרות בר מן תלה ושחט בקדשי קדשים (דבעינן על ירך, אבל בקדשים קלים דלא כתיב על ירך כשרה, תלה וקבל כשר בכולן דדרך שירות בכך ואויר צפון כצפון דמי ובקבלה לא כתיב על ירך) נתלה וקבל בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים (נמי פסול, דקבלה שירות היא ואין דרך שירות בכך, אבל נתלה ושחט כשרה דשחיטה לאו שירות היא, ועל ירך נמי לאו בשוחט כתיב אלא בבהמה). (זבחים כו.)
[קפח] 2ושחט אתו על ירך המזבח צפנה, וצפונה בעולה היכא כתיבא, ושחט אותו על ירך המזבח צפונה. אשכחן בן צאן, בן בקר מנא לן וכו׳. (ההמשך לעיל אות קעט). (זבחים מח.)
[קפט] 3ושחט אתו על ירך המזבח צפנה, אלא אותו למה לי (ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה) (ויקרא ד׳:כ״ד) וכו׳ ואלא אותו בצפון ואין שוחט בצפון, שוחט מדר׳ אחיא נפקא, דתניא ר׳ אחיא אומר ושחט אותו על ירך המזבח צפונה מה תלמוד לומר, לפי שמצינו עומד בצפון ומקבל בצפון ואם עמד בדרום וקיבל בצפון פסול, יכול אף זה כן, ת״ל אותו, אותו בצפון ואין השוחט בצפון (אין צריך שיעמוד בצפון שאם רצה עומד בדרום אצל צפון ויושיט ידו בצפון וישחוט), אלא אותו בצפון ואין בן עוף (מליקת תורין ובני יונה) בצפון דתניא יכול יהא בן עוף טעון צפון ודין הוא ומה בן צאן שלא קבע לו כהן (דשחיטה בזר כשרה) קבע לו צפון בן עוף שקבע לו כהן (דכתיב והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו), אינו דין שיקבע לו צפון, ת״ל אותו, מה לבן צאן שכן קבע לו כלי (סכין לשחיטה מויקח את המאכלת, לקמן צז:, והתם עולה הואי, וכן מזרק לקבל, תאמר בבן עוף שנמלק בצפורן), אלא אותו בצפון ואין פסח בצפון (דלא תיתי בק״ו הואיל וקבע זמן לשחיטתו בין הערבים יקבע לו מקום נמי לצפון) דתניא ראב״י אומר יכול יהא פסח טעון צפון ודין הוא ומה עולה שכן לא קבע לו זמן לשחיטתו קבע לו צפון פסח שקבע לו זמן לשחיטתו אינו דין דיקבע לו צפון ת״ל אותו. מה לעולה שכן כליל, מחטאת (אי לאו דמעטיה הוה מייתינן ליה מחטאת שאינה כליל וטעונה צפון), מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות, מאשם, מה לאשם שכן קדשי קדשים, מכולן נמי שכן קדשי קדשים (כלומר ואי בעית לאתויי נמי מכולהו במה הצד איכא למפרכיה להאי פירכא). לעולם כדאמרן מעיקרא אותו בצפון ואין שוחט בצפון, ודקא קשיא לך מדרבי אחייא נפקא לן, לאו למעוטי שוחט בצפון, אלא אין שוחט בצפון אבל מקבל בצפון (דהכי דרשינן אותו בצפון ואין שוחט בצפון אבל מקבל בצפון) וכו׳. (זבחים מח:)
[קצ] 4על ירך המזבח צפונה. תנן התם כבש היה לדרומה של מזבח אורך שלשים ושתים על רוחב שש עשרה. מנא הני מילי (שהכבש בדרום) אמר רב הונא אמר קרא ושחט אותו על ירך המזבח צפונה, שיהא ירך (רגלים) בצפון ופניו בדרום (כאדם השוכב ארצה ורגליו לצפון נמצא ראשו ופניו לדרום), אימא ירך בצפון ופניו בצפון (כאדם היושב זקוף), אמר רבא רמי גברא אאפיה (שיער באדם השוכב ארצה) אמר ליה אביי אדרבא תריץ ואותיב גברא (זקפוהו והשיבוהו ונמצא ראשו ורגליו לרוח אחת), א״ל רבוע כתיב (שמות כ״ז:א׳) (דרבוע באדם רובץ ומושכב שיער הכתוב) וכו׳. (זבחים סב.)
[קצא] 5על ירך המזבח צפונה, מאן שמעת ליה דאמר בין האולם ולמזבח צפון (מחצי פתח ההיכל ולצפון בין האולם ולמזבח קרוי צפון לשחיטת קדשי קדשים) רבי אלעזר ברבי שמעון היא, דתניא איזהו צפון מקיר של מזבח צפוני ועד כותל העזרה וכנגד כל המזבח כולו צפון (שלשים ושתים אמה שכנגד המזבח בצפון קרוי צפון לשחיטת קדשי קדשים אבל שלא כנגד המזבח לצד מערב ולצד מזרח אע״פ שהוא צפון העזרה אינו צפון לשחיטה דבעינן על ירך המזבח כדכתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה) דברי רבי יוסי בר׳ יהודה, ר׳ אלעזר בר׳ שמעון מוסיף אף בין האולם ולמזבח (כל חלק צפוני לצד מערב אע״פ שאינו ירך ממש, אבל חלק צפוני שמן המזבח ולמזבח לאו שמו צפון המזבח) רבי מוסיף אף מקום דריסת רגלי הכהנים (אף כל צפון העזרה שבאחת עשרה אמה של מקום דריסת רגלי הכהנים עד כותל מזרחי של עזרה) ואף מקום דריסת רגלי ישראל, אבל מן החליפות ולפנים (רוחב האולם עודף על רוחב ההיכל ט״ו אמה לצפון וכנגדו לדרום ומשך אותו עודף אינו אלא עשר אמות ממזרח לצד מערב ואותו עודף קרוי בית החליפות וכו׳ ואויר שאחורי אותו עודף למערב ואויר שבין צפון כותל העודף לבין כותל העזרה קרוי לפנים מן החליפות) הכל מודים שפסול (דכיון שאין המזבח נראה שם אינו קרוי ירך המזבח). (יומא לו.)
[קצב] 6על ירך המזבח צפונה, מתני׳: קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח, ר׳ יוסי אומר כאלו נשחטו בצפון, ר׳ יוסי ב״ר יהודה אומר מחצי המזבח ולדרום כדרום, מחצי המזבח ולצפון כצפון. גמ׳: אמר רב אסי אמר ר׳ יוחנן אומר היה ר׳ יוסי כוליה מזבח בצפון קאי (גמרא גמיר לה ר׳ יוחנן), ומאי כאילו (הא ודאי בצפון נשחט) מהו דתימא בעינן על ירך, וליכא, קמ״ל. (זבחים נח.)
[קצג] 7על ירך המזבח צפונה, הר ציון ירכתי צפון (תהלים מ״ח:ג׳) וכי ציון בצפון היא נתונה והלא אינה אלא בדרום, ומהו ירכתי צפון, אלא שהיו קרבנותיה קריבים על ירך המזבח צפונה. (פסיקתא רבתי פמ״א)
[קצד] 8על ירך המזבח, כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מ״ה:י״ד) וכו׳, א״ר פנחס הכהן בר חמא בזמן שהיא צנועה בתוך הבית, כשם שהמזבח מכפר כך היא מכפרת על ביתה, שנאמר (תהלים קכ״ח:ג׳) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך ואין ירכתי אלא מזבח שנאמר ושחט אותו על ירך המזבח. (תנחומא וישלח ו)
[קצה] 9צפונה לפני ה׳, תניא ר׳ יוסי הגלילי אומר, מתוך שנאמר (שמות מ׳:ז׳) ונתת את הכיור בין אהל מועד וגו׳ ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד (שמות מ׳:כ״ט) ולא כיור בפתח אהל מועד, היכן היה נותנו בין האולם ולמזבח משוך קימעא כלפי הדרום (מזוית המזבח לדרום, נמצא שאינו כנגד המזבח כלל אלא כבין אהל מועד ולמזבח) וכו׳. ונוקמה מכותל אולם ולצפון, אמר קרא צפונה לפני ה׳, שיהא צפון פנוי מכלים (וכיור כלי הוא), מאן תנא דפליג עליה דר׳ יוסי הגלילי (ואומר כוליה בדרום קאי) ר״א בן יעקב היא, דתניא ר״א בן יעקב אומר צפונה, (מדהוה ליה למכתב על ירך המזבח צפון וכתיב צפונה לדרשא אתא) שיהא צפון פנוי מכלום ואפילו מן המזבח. (זבחים נט.)
[קצו] 10צפונה לפני ה׳, מתני׳: ומה בין במת יחיד לבמת ציבור (גלגל נוב וגבעון) סמיכה ושחיטת צפון וכו׳. גמ׳: שחיטת צפון, צפונה לפני ה׳ (ולא צפונה בבמה). (זבחים קיד:, קיט:)
[קצז] 11צפונה לפני ה׳, אמרו בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו, התקין הקב״ה שני כבשים אחד של שחרית ואחד של ערבית, וכל כך למה, שבשעה שהיו ישראל מקריבין תמיד על גבי המזבח וקורין את המקרא הזה צפונה לפני ה׳, זוכר הקב״ה עקידת יצחק. מעידני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין אמה, קורין את המקרא הזה צפונה לפני ה׳, זוכר הקב״ה עקידת יצחק, שנאמר צפונה לפני ה׳. ד״א צפונה לפני ה׳, כנגד מעשיהם של אברהם יצחק ויעקב שהם צפונים לפניו, ומנין שהלשון הזה הוא לשון צפונה שנאמר (שיר השירים ז׳:י״ד) חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך, אברהם יצחק ויעקב ישנים, עמרם בן קהת וכל הכשרים שהיו במצרים חדשים, שנאמר חדשים גם ישנים. חבורתו של משה וחבורתו של יהושע וחבורתו של דוד ושל חזקיה ישנים, חבורתו של עזרא ושל הלל ושל ריב״ז ושל ר׳ מאיר וחביריו חדשים, ועליהם הוא אומר חדשים גם ישנים. (ויקרא רבה ב׳:י׳)
[קצח] 12וזרקו בני אהרן, מתני׳: והזאות נוהגים באנשים ולא בנשים. גמ׳: הזאה דהיכא וכו׳ אלא הזאה דבן עוף דאתיא בק״ו מבן צאן (דכתיב בחטאת העוף (ויקרא ה׳:ט׳) והזה מדם החטאת ואיצטריך לאשמועינן נשים פסולות ונפקא ליה מק״ו מזריקת דם דעולת בן צאן דכתיב ביה וזרקו בני אהרן) ומה בן צאן שלא קבע לו כהן לשחיטתו (שהשחיטה כשרה בזר) קבע לו כהן להזאתו (דכתיב וזרקו בני אהרן) בן עוף שקבע לו כהן למליקתו (דכתיב (ויקרא א׳:ט״ו) והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו) אינו דין שיקבע לו להזאתו. (קידושין לו.-:)
[קצט] 13וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב. תניא ריה״ג אומר את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר (במדבר י״ח:י״ז) (גבי בכור כתיב), דמו לא נאמר אלא דמם (אלמא אחרינא נמי מישתמעי), חלבו לא נאמר אלא חלבם, למד על בכור ומעשר ופסח שהן טעונין מתן דמים ואימורין לגבי מזבח. מנלן דטעונין יסוד, אמר רבי אלעזר אתיא זריקה זריקה מעולה, כתיב הכא את דמם תזרוק על המזבח וכתיב התם וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב, מה עולה טעונה יסוד אף פסח טעון נמי יסוד, ועולה גופה מנלן (שמתן דמה במקום שיש תחתיו יסוד) אמר קרא (ויקרא ד׳:ז׳) אל יסוד מזבח העולה אלמא עולה טעונה יסוד. (פסחים סד:)
[ר] 14וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב. שתי מתנות שהן ארבע. (ספרי קרח קיח)
1. ילק״ש ח״א רמז תמו. וברמב״ם הל׳ פסוה״מ פ״א הט״ז-י״ז: תלה הבהמה ושחטה באויר העזרה פסולה, שנאמר על ירך המזבח עד שישחוט בארץ, היתה הבהמה בארץ ונתלה ושחט והוא תלוי באויר, בקדשי קדשים פסול בקדשים קלים כשר, ועי״ש בכ״מ שהגיה בדבריו שהחילוק בין קדשי קדשים לקדשים קלים הוא, בתלה הבהמה, אבל בנתלה השוחט כשרה בכולם, כדעת רבא.
– ומה שלמדו מעל ירך, ראה תרגומים, וברס״ג: על ירך המזבח בצד המזבח וכ״ה ברש״י ורמב״ן. וברא״ם: ונקרא הצד ירך מפני שהירך הוא בצד, וכן על ירכתי המשכן, לירכתים ימה, בצדה. ובחזקוני: על ירך המזבח, אצל צדו של המזבח, כמו וסכות על הארון.
2. ילקו״ש תמה. רמב״ם הל׳ מעשה הקרבנות פ״ה ה״ג. וע״ע מנחות ג. ורש״י ד״ה אימר, ושם ח: ורש״י ד״ה בעולה.
3. מנחות נו. וראה תו״כ כאן שדורש כל הדרשות מהפסוק שלפנינו, אבל בגמ׳ משמע שרק דרשת ר׳ אחייא נדרש מכאן. וראה שטמ״ק מנחות שם מש״כ ליישב. ובחזקוני: אותו בצפון ואין העוף והשלמים והבכור והמעשר והפסח בצפון.
4. ראה תו״כ ומה״ג כאן, ילקו״ש ח״א רמז תמו. וראה תו״ש תצוה פכ״ז אות יד וצרף לכאן. ובמנחה בלולה: ירך המזבח בצפון וכבש בדרום ושם פני המזבח, שנאמר בו (ויקרא יו, ז) לפני ה׳ אל פני המזבח.
5. זבחים כ. וראה תו״כ כאן.
6. תו״כ ומה״ג כאן, ובספר המכונה ירושלמי קדשים והוא ליקוט המחבר, זבחים לד.-: כבר פירשה ר׳ חייה במתניתא. דתני מזבח בדרום דברי רבי מאיר ר׳ יוסי אומר מזבח כולה צפון דכתיב צפונה לפני ה׳ ר׳ יוסי ברבי יודה אומר חציו צפון וחציו דרום וכו׳, רבי מאיר דרש כתוב אחד אומר על ירך המזבח וכתוב אחד אומר (שמות כ, כא) וזבחת עליו הא כאי זה צד שוחטו בצד המזבח ומזבח עצמו פסול, רבי יוסי דרש וזבחת עליו, על המזבח, ומה אני מקיים צפונה לפני ה׳ שיהא המזבח צפונה הא עמד בדרום לא ומה אני מקיים על ירך למצוה שלא יהא המזבח נבזה, רבי יוסי ברבי יודה דרש וזבחת עליו על המזבח צפונה לפני ה׳ הא על צד דרומי פסול הדא דתימר בקדשי קדשים הא קדשים קלין כשרין, על ירך למצוה ע״כ. וראה תו״ש יתרו פ״כ אות תקכח-כט וצרף לכאן.
7. שמו״ר ל״ו-א, מדרש תהלים מח-ב, ילקו״ש ח״ב תשנה. ובמדרש תהלים פג-ב: ויתיעצו על צפוניך (תהלים פג, ג) נטלו עצה על מזבח שלך לעקרו, הדא הוא דכתיב על ירך המזבח צפונה, שלא נקריב לך קרבנות. וראה אע״ז כאן. וברב״ח: על ירך המזבח צפונה ודרשו חז״ל רוח צפונית אינה מסובבת וכסא של ג׳ רגלים אינו עומד ויצטרך רגל רביעי ולכך הקרבנות רגל העולם וכן הכתוב אומר הר ציון ירכתי צפון.
– בכת״י מעין גנים: ולמה צפונה. כנגד יצר רע. שנאמר (ירמיה א, יד) מצפון תפתח הרעה. וכעי״ז בבעל הטורים.
8. בסוכה מט. חמוקי ירכיך (שה״ש ז) אלו השיתין וכו׳, וברש״י שם: חמוקי ירכיך לשון ירך המזבח.
9. ראה יומא לז. ותו״כ כאן ולעיל פסוק ה. וראה תו״ש פקודי פ״מ אות ח וצרף לכאן. וברמב״ן פסוק י: והוסיף לומר על ירך המזבח צפונה לפני ה׳, לבאר כי לפני ה׳ שכתוב בבן הבקר הוא ירך המזבח בצפון. ובחזקוני: צפונה לפני ה׳ אבן הבקר דלעיל קאי להיות שחיטתו בצפון דהא נמי כתיב ביה לפני ה׳ ואם שחטו בדרומו של מזבח אין זה לפני ה׳ לפי שרוב המזבח וכבש שלו בדרום קיימי ולא מתחזי ליה אפיתחא דהיכלא אבל כששוחטו בצפון שהוא פנוי מכל ואינו מקום דריסת רגלי הכהנים שהרי הכבש בדרום הרי הוא כנגד ההיכל וזהו לפני ה׳. וע״ע תוס׳ זבחים שם ד״ה פנוי וד״ה שיהא.
10. תו״כ פסוק ג, ילק״ש ח״א רמז שעד, תלו ורש״י כאן.
11. כ״ה בסדר אליהו רבה פ״ז, ילקו״ש ח״א רמז צט. ובמושב זקנים: הקשה הרי״ח למה בעולת צאן נאמר צפון ולא בעולת בקר מפורש בתנדב״א לפי שאילו של יצחק דהיינו עולת צאן אפרו צפון לפני ה׳ תמיד לרצון ולזכרון.
12. במאירי שם: ומה קרבן בהמה שלא קבע כהן לשחיטתו קבע כהן להזאתה ולזריקת דמה עוף שקבע כהן למליקתו אינו דין וכו׳ וממילא למדנו שזריקת הדם גם כן [פסולה] בנשים, ע״כ. בלק״ט נאגארה: בני אהרן הכהנים כשהן בכיהונם, לימד על כהן הדיוט שעבד בבגדי כהן גדול שעבודתו פסולה. וראה לעיל אות קנח.
13. זבחים נו: וברמב״ן: ואמר סתם על המזבח סביב כי הוא המזבח הנזכר אשר פתח אהל מועד.
– ובבעל הטורים לעיל פסוק ה: וזרקו את הדם. בבן הבקר כתיב את הדם ובצאן כתיב את דמו לפי שדמו של צאן דומה לדם האדם לכך כתיב דמו שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב דמו.
14. ילקו״ש ח״א רמז תשנה, עי״ש שהדרש הוא מפסוק זה. וראה לעיל אות קלד.
[ה]
״וְשָׁחַט אֹתוֹ״ – אוֹתוֹ בַצָּפוֹן, אֵין הָעוֹף בַּצָּפוֹן. הֲלֹא דִין הוּא: וּמָה, אִם בֶּן הַצֹּאן, שֶׁלֹּא קָבַע לוֹ כֹהֵן, קָבַע לוֹ צָפוֹן, עוֹף, שֶׁקָּבַע לוֹ כֹהֵן, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּקְבַּע לוֹ צָפוֹן? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְשָׁחַט אֹתוֹ״ – אוֹתוֹ בַצָּפוֹן, אֵין הָעוֹף בַּצָּפוֹן.
[ו]
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: ״אֹתוֹ״ – אוֹתוֹ בַצָּפוֹן, אֵין הַפֶּסַח בַּצָּפוֹן. וַהֲלֹא דִין הוּא: מָה, אִם עוֹלָה, שֶׁלֹּא קָבַע לָהּ זְמַן שְׁחִיטָה, קָבַע לָהּ מְקוֹם שְׁחִיטָה, הַפֶּסַח, שֶׁקָּבַע לוֹ זְמַן שְׁחִיטָה, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּקְבַּע לוֹ מְקוֹם שְׁחִיטָה? תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֹתוֹ״ – אוֹתוֹ בַצָּפוֹן, אֵין הַפֶּסַח בַּצָּפוֹן.
[ז]
רַבִּי חִיָּה אוֹמֵר: ״אֹתוֹ״ – אוֹתוֹ בַצָּפוֹן, אֵין הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ לִהְיוֹת עוֹמֵד בַּצָּפוֹן, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהַמְקַבֵּל צָרִיךְ לִהְיוֹת עוֹמֵד בַּצָּפוֹן וּמְקַבֵּל בַּצָּפוֹן, אִם עָמַד בַּדָּרוֹם וְקִבֵּל בַּצָּפוֹן, פָּסַל.
יָכֹל אַף הַשּׁוֹחֵט כֵּן? תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֹתוֹ״ – אוֹתוֹ בַצָּפוֹן, אֵין הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ לִהְיוֹת עוֹמֵד בַּצָּפוֹן.
[ח]
״עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה״ – שֶׁהַיָּרֵךְ בַּצָּפוֹן. אֵיכָן הֵן פּוֹנִים? לַדָּרוֹם. הָא לָמַדְנוּ שֶׁהַכֶּבֶשׁ בַּדָּרוֹם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים״ (יחזקאל מ״ג:י״ז), שֶׁיְּהֵא הָעוֹלֶה לוֹ פּוֹנֶה לִימִינוֹ לַמִּזְבֵּחַ. הָא לָמַדְנוּ שֶׁהַכֶּבֶשׁ בַּדָּרוֹם.
[ט]
״הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה״ – שֶׁהַמִּזְבֵּחַ כֻּלּוֹ רָאוּי לִהְיוֹת צָפוֹן, שֶׁאִם שָׁחַט בְּרֹאשׁוֹ קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, כְּשֵׁרִים. דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵה.
רַבִּי יוֹסֵה בֵּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וְלַצָּפוֹן, כַּצָּפוֹן, מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וְלַדָּרוֹם, כַּדָּרוֹם.
[דִּבּוּרָא דִנְדָבָה פֶּרֶק ז]
[א]
״צָפֹנָה לִפְנֵי יי״ – שֶׁהַצָּפוֹן כֻּלּוֹ פָּנוּי. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. הַמִּזְבֵּחַ מְכֻוָּן כְּנֶגֶד חֲצִי פִתְחוֹ שֶׁלַּהֵיכָל, וּכְנֶגֶד אַחַת מִן הַדְּלָתוֹת, מָשׁוּךְ כְּלַפֵּי הַדָּרוֹם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמִּזְבֵּחַ מְמֻצָּע בְּאֶמְצַע הָעֲזָרָה, שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם אַמָּה, עֶשֶׂר אַמּוֹת כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ שֶׁלַּהֵיכָל, וְאַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה מִן הַצָּפוֹן, וְאַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה מִן הַדָּרוֹם. נִמְצָא הַמִּזְבֵּחַ מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הַהֵיכָל וּכְתָלָיו.
[ב]
אֵי זֶהוּ צָפוֹן? מִקִּירוֹ שֶׁלַּמִּזְבֵּחַ צְפוֹנִי וְעַד כֹּתֶל הָעֲזָרָה צְפוֹנִי, וְאַף כְּנֶגֶד הַמִּזְבֵּחַ. דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵה בֵּרַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי לְעָזָר בֵּרַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹסִיף אַף מִכְּנֶגֶד בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ עַד כֹּתֶל הָעֲזָרָה צְפוֹנִי.
רַבִּי מוֹסִיף אַף מִכְּנֶגְדָּן מְקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי יִשְׂרָאֵל, אַף מִכְּנֶגֶד מְקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים, עַד כֹּתֶל הָעֲזָרָה צְפוֹנִי. אֲבָל מִכְּנֶגֶד בֵּית הַחֲלִיפוֹת וְלִפְנִים, הַכֹּל מוֹדִין שֶׁהוּא פָּסוּל.
וְיִכּוֹס יָתֵיהּ עַל שִׁדָּא דְּמַדְבְּחָא צִפּוּנָא קֳדָם יְיָ וְיִזְרְקוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא יָת דְּמֵיהּ עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר.
And he shall sacrifice him at the north side of the altar before the Lord; and the priests the sons of Aharon shall sprinkle his blood round about upon the altar.

וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה׳ וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב
וְיִכּוֹס יָתֵיהּ עַל שִׁידָּא (ח״נ: צִידָּא) דְמַדְבְּחָא צִפּוּנָא קֳדָם ה׳ וְיִזְרְקוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא יָת דְּמֵיהּ עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר
מדוע לא תרגם עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ – סמוך למזבח?
א. מת״א ״עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ״ – ״עַל שִׁידָּא דְמַדְבְּחָא״ אפשר להסיק בטעות שהשחיטה היא על הסובב. וקשה, מכיוון ששוחטים על הארץ בסמוך למזבח, מדוע לא תרגם ״עַל״ – ״סָמוּךְ״? התשובה היא שאונקלוס מפרש עַל – סָמוּךְ רק בשני הפסוקים שבהם אי אפשר לפרש עַל – למעלה ממקום מסוים: ״אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר״ (בראשית יד ו) ״דִּסְמִיךְ עַל מַדְבְּרָא״, ״וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה״ (במדבר ב כ) ״וְדִסְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דִּמְנַשֶּׁה״. כנגד זאת שחיטת העולה ״על המזבח״ כשרה כמפורש במשנה ״קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח רבי יוסי אומר כאילו נשחטו בצפון״ (זבחים ו א) לכן כאן לא תרגם ״עַל״ – ״סָמוּךְ״. וכעין זה גם להלן ״וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת״ (ויקרא כד ז) ״וְתִיתֵּין עַל סִדְרָא״, עיין שם.⁠1
יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ – צדו וגם תחתיתו
ב. ״עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ״ – ״עַל שִׁידָּא דְמַדְבְּחָא״. המונח ״ירך המזבח״ מציין את החלק הצדדי של המזבח וגם את צדו התחתון. מכאן נתבאר בגמרא שבציווי ״ושחט אתו על ירך המזבח״ כלולות שתי הלכות: לא די שהשחיטה חייבת להיות בצד צפונו של המזבח אלא גם בתחתיתו.⁠2 אונקלוס שתרגם ״עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ״ – ״עַל שִׁידָּא דְמַדְבְּחָא״ [ובמקצת נוסחים ״עַל צִידָּא״], הטעים את עיקר הדין – צד צפון – כדרכו לתרגם יֶרֶךְ הבא בהוראה מושאלת במשמע צד, השווה: ״עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן״ (שמות מ כב) ״עַל שִׁידָּא דְמַשְׁכְּנָא״. אבל במקצת נוסחים ״צִידָּא דְמַשְׁכְּנָא״, וכן גרס רש״י שם: ״ירך – כתרגומו צִדָּא, כירך הזה שהוא בצדו של אדם״. וכן כתב רש״י כאן: ״על ירך המזבח – על צד המזבח״ וכמוהו גם רמב״ן. ואולם המיוחס ליונתן, אף על פי שתרגם ״עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן״ – ״עַל שִׁידָּא דְמַשְׁכְּנָא״ כאונקלוס, כאן תרגם ״עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן״ – ״עַל שִׁיפּוּלֵי מַדְבְּחָא״, שהיא תחתיתו. השווה ת״א ״וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר״ (שמות יט יז) ״וְאִתְעַתַּדוּ בְּשִׁפּוֹלֵי טוּרָא״ ועל דרך זו פסק גם הרמב״ם.⁠3
צָפֹנָה – בצד צפון
ג. ״עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה״ פירושו: בצד הצפוני של המזבח כבמיוחס ליונתן ״בִּסְטַר צִיפּוּנָא״. וזו גם כוונת אונקלוס שתרגם ״עַל שִׁידָּא דְמַדְבְּחָא צִפּוּנָא״. אבל ״וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה״ (בראשית כח יד) תרגם ״וּלְצִפּוּנָא״, כי ה״א צָפֹנָה היא ה״א המגמה שבארמית מתורגמת לְ- על פי הכלל ״כל תיבה שצריכה למ״ד בתחלתה הטיל לה ה״א בסופה״.⁠4 וכן ״וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה״ (יג) ״וְיַסֵּיק לְמַדְבְּחָא״.⁠5
1. ראה לכך עוד בפסוק ״וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת״ (שמות מ ג).
2. זבחים כו ע״א: ״תלה ושחט, מהו? א״ל: כשרה. א״ל: אישתבשת, בעינן שחיטה על ירך וליכא״. וברש״י: ״תלה – הבהמה באויר העזרה. על ירך – משמע אצלו״.
3. הלכות פסולי המוקדשין פרק א הלכה טז: ״תלה הבהמה ושחטה באויר העזרה פסולה, שנאמר עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ עד שישחוט בארץ״.
4. הכלל נתבאר בפסוק ״הֶרָה נָסוּ״ (בראשית יד י) ״לְטוּרָא עֲרַקוּ״.
5. אבל כאן ש״צפונה״ בא להצריך שחיטה בצפון, וגם דרשו ״צפונה לפני ה׳, שיהא צפון כולו פנוי מכלים״ (יומא לז ע״א), לא שייך לומר כל תיבה שצריכה למ״ד בתחלתה הטיל לה ה״א בסופה (הגראי״ל שטיינמן, ״אילת השחר״, בני ברק תשס״ה).
וכאן מקום להציב יד למורי ר׳ אריה שמעיה שנרב ז״ל שלימדני חומש בנעוריי, שביאר מה טעם נאמר ״צפון״ רק בעולה ודווקא בעולת הצאן, וכה אמר: עיקר מסירות הנפש היא בעולת נדבה דווקא כי אין בה שום הנאה לאדם, שלא כשלמים שנהנה באכילתם או חטאת ואשם שמהנה לכהנים מן הבשר וגם זוכה לכפרה. והנה האידיאל של מסירות נפש שלמה, ההקרבה העצמית לה׳, התקיים במיוחד בעקדת יצחק כדרשת תנא דבי אליהו פרשה ז: ״ושחט את בן הבקר לפני ה׳ (פסוק ה) ובאיל הוא אומר: צפונה לפני ה׳ (יא). אמרו: יום שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח התקין הקדוש ברוך הוא שני כבשים, אחד של שחרית ואחד של בין הערבים. וכל כך למה? שבשעה שישראל מעלין תמיד על גבי המזבח וקוראין את המקרא הזה, צפונה לפני ה׳, זוכר הקדוש ברוך הוא עקידת יצחק בן אברהם. מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל, בין איש ובין אשה, בין עבד ובין שפחה קוראין את המקרא הזה, צפונה לפני ה׳, זוכר הקדוש ברוך הוא עקידת יצחק בן אברהם״. והואיל ובעקדה נאמר ״אלהים יראה לו השה לעולה״, נאמר דין ״צפון״ אצל הצאן דווקא (ש״א שנרב, ישא מדברותיך, פתח תקוה תשס״ט, עמ׳ רמז). וכעין זה ב״משך חכמה״. אבל ב״טעמא דקרא״ לגר״ח קניבסקי פירש על פי המשנה ״אין מחנכין את מזבח העולה אלא בתמיד של שחר (מנחות מט ע״א) נמצא דהקרבן הראשון שהיה טעון צפון היה בן צאן״.
ויכוס יתיה על שפולי דמדבחה מן צפונה קדם י״י ויזרקון בנוי דאהרן כהנאא ית אדמהב על גבי מדבחה מן חזור חזור.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כהנא״) גם נוסח חילופי: ״{כה}⁠ניא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אדמה״) גם נוסח חילופי: ״דמיה״.
ויכוס יתיה טבחא על שיפולי מדבחא בסטר ציפונא קדם י״י וידרקון בני אהרן כהניא ית אדמיה במזירקא על מדבחא חזור חזור.
And the slayer shall kill it at the foot of the altar on the north side, before the Lord, and the priests the sons of Aharon shall sprinkle the blood that is in the basins upon the altar round about.
ושחט אותו השוחט על שיפולי המזבח בצד צפון לפני י״י וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו במזרקות על המזבח סביב.
וְשָׁחַט אֹתוֹ – אוֹתוֹ בְּצָפוֹן וְלֹא הָעוֹף בְּצָפוֹן, וַהֲלֹא דִּין הוּא, וּמַה בֶּן הַצֹּאן שֶׁלֹּא קָבַע לוֹ כֹּהֵן, קָבַע לוֹ צָפוֹן, הָעוֹף שֶׁקָּבַע לוֹ כֹּהֵן, אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּקְבַּע לוֹ צָפוֹן תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְשָׁחַט אֹתוֹ״, אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן וְאֵין הָעוֹף בַּצָּפוֹן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן וְלֹא הַפֶּסַח בַּצָּפוֹן וַהֲלֹא דִּין הוּא וּמָה עוֹלָה שֶׁלֹּא קָבַע לָהּ זְמַן שְׁחִיטָה, קָבַע לָהּ מְקוֹם שְׁחִיטָה, פֶּסַח שֶׁקָּבַע לוֹ זְמַן שְׁחִיטָה, אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּקְבַּע לוֹ מְקוֹם שְׁחִיטָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֹתוֹ״, אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן וְאֵין הַפֶּסַח בַּצָּפוֹן. רַבִּי חִיָּא אוֹמֵר אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן וְאֵין הַשּׁוֹחֵט בַּצָּפוֹן, לְפִי שֶׁלָּמַדְנוּ שֶׁהַמְקַבֵּל צָרִיךְ לִהְיוֹת עוֹמֵד בַּצָּפוֹן וּמְקַבֵּל בַּצָּפוֹן אִם עָמַד בַּדָּרוֹם וְקִבֵּל בַּצָּפוֹן פָּסוּל, יָכוֹל אִם עָמַד בַּדָּרוֹם וְשָׁחַט בַּצָּפוֹן יְהֵא פָּסוּל, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֹתוֹ״, אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן וְאֵין הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ לִהְיוֹת עוֹמֵד בַּצָּפוֹן.

רמז תמו

בָּעָא מִנֵּיהּ אֲבוּהַּ דִּשְׁמוּאֵל מִשְּׁמוּאֵל הִיא בִּפְנִים וְרַגְלָהּ בַּחוּץ מַהוּ, אָמַר לֵיהּ (להלן י״ז:ה׳) ״וֶהֱבִיאֻם לַה׳⁠ ⁠⁠״, עַד שֶׁתְּהֵא כֻּלָּהּ בִּפְנִים. תָּלָה וְשָׁחַט מַהוּ, אָמַר לֵיהּ כְּשֵׁרָה, אָמַר לֵיהּ אִשְׁתַּבַּשְׁתְּ, בָּעִינָא שְׁחִיטָה עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ וְלֵיכָּא נִתְלָה וְשָׁחַט מַהוּ, אָמַר לֵיהּ פְּסוּלָה אָמַר לֵיהּ אַשְׁתַּבַּשְׁתְּ, שְׁחִיטָה עַל יֶרֶךְ וְלֹא שׁוֹחֵט עַל יֶרֶךְ, נִתְלָה וְקִבֵּל מַהוּ, אָמַר לֵיהּ כְּשֵׁרָה, אָמַר לֵיהּ אִשְׁתַּבַּשְׁתְּ, אֵין דֶּרֶךְ שֵׁרוּת בְּכָךְ תָּלָה וְקִבֵּל מַהוּ אָמַר לֵיהּ פְּסוּלָה אָמַר לֵיהּ אִשְׁתַּבַּשְׁתְּ, שְׁחִיטָה עַל יֶרֶךְ וְלֹא קַבָּלָה עַל יֶרֶךְ אָמַר רָבָא בֵּין בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין בְּקָדָשִׁים קַלִּים כְּשֵׁרוֹת, בַּר מִתָּלָה וְשָׁחַט בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים נִתְלָה וְקִבֵּל בֵּין בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין בְּקָדָשִׁים קַלִּים.
בָּעָא מִנֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא הוּא בִּפְנִים וְצִיצִיתוֹ מִבַּחוּץ מַהוּ אָמַר לֵיהּ לָאו אָמַרְתְּ אֶלָּא (להלן י״ז:ה׳) ״וֶהֱבִיאֻם לַה׳⁠ ⁠⁠״ עַד שֶׁתְּהֵא כֻּלָּהּ בִּפְנִים, הָכִי נַמִּי ״בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״ אָמַר רַחֲמָנָא עַד שֶׁיָּבוֹא כֻּלּוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד.
עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה – שֶׁיְּהֵא יָרֵךְ בַּצָּפוֹן הֵיכָן הֵן פָּנָיו, בַּדָּרוֹם, הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַכֶּבֶשׁ בַּדָּרוֹם רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר (יחזקאל מ״ג:י״ז) ״וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים״, שֶׁיְּהֵא עוֹלֶה לוֹ וּפוֹנֶה לִימִינוֹ לְמִזְרָח, הָא לָמַדְנוּ שֶׁהַכֶּבֶשׁ בַּדָּרוֹם.
תְּנָן הָתָם כֶּבֶשׁ הָיָה לִדְרוֹמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ אֹרֶךְ שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם עַל רֹחַב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. מְנָא הַנֵּי מִלֵּי אָמַר רַב הוּנָא אָמַר קְרָא, עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה, אָמְרָה תּוֹרָה תֵּן יָרֵךְ בַּצָּפוֹן וּפָנִים בַּדָּרוֹם אֵימָא יָרֵךְ וּפָנִים בַּצָּפוֹן, אָמַר רָבָא רַמֵּי גַּבְרָא אַאַפֵּיהּ אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי, תָּרִיץ גַּבְרָא וּמוֹתִיב, אָמַר לֵיהּ ״רָבוּעַ כְּתִיב, וְהָא מִבָּעֵי לֵיהּ דִּמְרֻבָּע רִבּוּעֵי, מִי כְּתִיב מְרֻבָּע, וְלִיטַעֲמִיךְ מִי כְּתִיב רָבוּץ, אָמַר לֵיהּ כְּתִיב ״רָבוּעַ״ דְּמַשְׁמַע הָכִי וּמַשְׁמַע הָכִי וְתַנָּא מַיְתִי לָהּ מֵהָכָא דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר (יחזקאל מ״ג:י״ז) ״וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים״ כָּל פְּנִיּוֹת שֶׁאַתָּה פּוֹנֶה לֹא יְהוּ אֶלָּא דֶּרֶךְ יָמִין לַמִּזְרָח. אֵימָא דֶּרֶךְ שְׂמֹאל לַמִּזְרָח. לֹא סַלְקָא דַעְתָּךְ, דְּתָנֵי רָמִי בַּר (חִזְקִיָּה) [יְחֶזְקֵאל] יָם שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה (מלכים א ז׳:כ״ה) ״עֹמֵד עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר שְׁלֹשָׁה פֹּנִים צָפוֹנָה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה״, כָּל פְּנִיּוֹת שֶׁאַתָּה פּוֹנֶה לֹא יְהוּ אֶלָּא דֶּרֶךְ יָמִין לַמִּזְרָח, הַאי מִבָּעֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ, אִם כֵּן פּוֹנִים פּוֹנִים לָמָּה לִי. (צָפוֹנָה כָּתוּב בַּעֲקֵדָה בַּגִּלָּיוֹן).
הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה – שֶׁיְּהֵא מִזְבֵּחַ כֻּלּוֹ רָאוּי לַצָּפוֹן, שֶׁאִם יִשְׁחֲטוּ בְּרֹאשׁוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים כְּשֵׁרִים, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וְלַצָּפוֹן כַּצָּפוֹן, מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וְלַדָּרוֹם כַּדָּרוֹם.
צָפֹנָה לִפְנֵי ה׳ – שֶׁיְּהֵא צָפוֹן כֻּלּוֹ פָּנוּי, [דִּבְרֵי] רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, (אוֹמֵר) הַמִּזְבֵּחַ מְכֻוָּן כְּנֶגֶד חֲצִי פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל וּכְנֶגֶד אֶחָד מִן הַדְּלָתוֹת מָשׁוּךְ כְּלַפֵּי דָּרוֹם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הַמִּזְבֵּחַ הָיָה מְמֻצָּע בְּאֶמְצַע הָעֲזָרָה שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם אַמָּה, עֶשֶׂר אַמָּה כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, אַחַת עֶשְׂרֵה אַמּוֹת לַצָּפוֹן, וְאַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה לַדָּרוֹם, נִמְצָא הַמִּזְבֵּחַ מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הֵיכָל וּכְתָלָיו.
אֵיזֶהוּ צָפוֹן, מִקֶּרֶן שֶׁל מִזְבֵּחַ צְפוֹנִי עַד כֹּתֶל עֲזָרָה צְפוֹנִי (וְאַף) כְּנֶגֶד הַמִּזְבֵּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסִי בַּר רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹסִיף מִכְּנֶגֶד בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ וְעַד כֹּתֶל הָעֲזָרָה הַצְּפוֹנִי. וְרַבִּי מוֹסִיף אַף מִכְּנֶגֶד מָקוֹם דְּרִיסַת יִשְׂרָאֵל וּמְקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים, מִקִּיר הַמִּזְבֵּחַ צָפוֹנָה עַד כֹּתֶל הָעֲזָרָה צָפוֹנָה, אֲבָל מִכְּנֶגֶד בֵּית הַחֲלִיפוֹת וְלִפְנִים הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהוּא פָּסוּל.
צָפוֹנָה לִפְנֵי ה׳ – וְאֵין צָפוֹן בַּבָּמָה.
וידבחה אלי גאנב אלמד֗בח שמאליא בין ידי אללה וירש בני הרון אלאימה דמה עלי אלמד֗בח מסתדירא.
וישחט אותו לצד המזבח הצפוני לפני ה׳ ויזלפו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב.
על ירך המזבח – על צד המזבח.
צפונה לפני י״י – ואין צפון בבמה.
על ירך המזבח – means ON THE SIDE OF THE ALTAR (cf. Rashi on Shemot 40:22).
צפנה לפני י"י NORTHWARD BEFORE HASHEM – but the law of slaughtering northward is not necessarily applicable in the case of a "Bamah" (i.e. an animal offered on a "Bamah" as an עולה need not be slaughtered at its north side, for it states here: northward before Hashem, the last words being used only of the Tabernacle and the Temple; cf. Zevachim 119b and Rashi on לפני י"י וסמך, v. 3).
פס׳: ושחט אותו על ירך המזבח צפונה – אותו בצפון ואין העוף בצפון. ר׳ אליעזר בן יעקב אומר אותו בצפון ואין הפסח בצפון. על ירך המזבח צפונה 1הירך בצפון והפנים לדרום 2לימד (שכשבים) [שהכבש] בדרום שנא׳ (יחזקאל מ״ג:י״ז) ומעלותהו פנות קדים שיהא פונה למזרח לימד (שהכשבים) [שהכבש] בדרום. המזבח צפונה לימד 3שהמזבח ראוי להיות בצפון. דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר מחצי מזבח ולצפון בצפון מחצי מזבח ולדרום בדרום:
1. הירך בצפון והיכן הם פונים לדרום כצ״ל. וכ״ה בת״כ ופי׳ ירך נקרא רגלי המזבח הם בצפון נמצא ראשו ופניו לדרום:
2. לימד שהכבש בדרום וכו׳ כצ״ל. כבש נקרא מעלה שעולים ע״ג המזבח היה בדרום וכשעולה בו דרך ימין עולה למזרח כמ״ש בקרא ומעלותהו פנות קדים היינו למזרח:
3. שהמזבח כולו ראוי להיות בצפון כצ״ל. וכה בת״כ דכולא מזבח בצפון קאי:
על ירך המזבח – מחוץ, וכן: ירכתי צפון (תהלים מ״ח:ג׳), כי רבים תעו ואמרו: שמגדל ציון בתוך ירושלם.
ON THE SIDE OF THE ALTAR. On the outside.⁠1 Similarly [Even mount Zion], the uttermost part (yarkete) of the north2 (Ps. 48:3). For many err and say that the tower of Zion3 was in the midst of Jerusalem.⁠4
1. In other words, yerakh which literally means side of, at times can mean beyond the side.
2. The northern part of Jerusalem. The verse literally reads, Even mount Zion, the side of the north.
3. Which was located on Mount Zion. See Ps. 48:13.
4. The side means on the outside, next to.
על ירך המזבח צפונה – אף א״בן הבקר״ דלעיל קאי, ששחיטתן בצפון, דהא כתיב ביה נמי: לפני י״י. קבע מקום לבית המטבחיים בצפון, שהוא פנוי ואינו מקום דריסת רגלי הכהנים, שהכבש בדרום כדכתיב: ומעלתיהו פנות קדים (יחזקאל מ״ג:י״ז), כשיפנה למזרח יהיה דרך ימין. וכן קבע מקום לקדשי קדשים, כדכתיב: במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאתא (ויקרא ו׳:י״ח), וכתיב: כי כחטאת האשם (ויקרא י״ד:י״ג), דאילו עיקר זביחתם לשמים. אבל קדשים קלים לא קבע מקום לשחיטתן,⁠ב אלא נשחטין בכל מקום בעזרה, לפי שאין כל כך עקרים לשמים.
א. בכ״י מינכן 52: ישחט את העולה ישחט את החטאת.
ב. בכ״י מינכן 52 נראה שכתוב: לשחיטתו.
על ירך המזבח צפונה – ON THE NORTH SIDE OF THE ALTAR – This refers even to the “son of the bull” mentioned above, its slaughter is in the north, for it is written there also: “Before Hashem.” He established a place for the slaughterhouse in the north, for it was vacant and not a place where the priests’ feet tread, for the ramp was in the south as it is written: “and its steps shall look toward the east” (Yechezkel 43:17), when he faces the east it shall be to the right [i.e. south]. And likewise He established a place for the most holy sacrifices, as it is written: “In the place where the burnt offering is slaughtered, the sin offering shall be slaughtered [before Hashem. It is most holy]” (Vayikra 6:18), and it is written: “for as the sin offering so is the guilt offering... [It is most holy]” (Vayikra 14:13), for these, their offering is mainly for Heaven. But sacrifices of lesser sanctity did not have an established place for their slaughter, but rather were slaughtered any place in the courtyard, since they are not mainly for Heaven.
ושחט אתו וגו׳ – אותו בצפון ואין העוף והשלמים והבכור והמעשר והפסח בצפון.⁠1
על ירך המזבח – אצל צדו של מזבח כמו וסכות על הארון (שמות מ׳:ג׳).
ירך המזבח צפנה – שיהא ירך המזבח בצפון והיכן פניו בדרום למדנו שהכבש בדרום.⁠2
צפנה לפני י״י – שיהא כל הצפון כולו פנוי3 ואף אבן הבקר דלעיל קאי להיות שחיטתו בצפון, דהא נמי כתיב ביה לפני י״י ואם שחטו בדרומו של מזבח אין זה לפני י״י לפי שרוב המזבח וכבש שלו בדרום קיימי ולא מיתחזי ליה אפיתחא דהיכלא אבל כששוחטו בצפון שהוא פנוי מכל ואינו מקום דריסת רגלי הכהנים שהרי הכבש בדרום הרי הוא כנגד ההיכל וזהו לפני י״י. וכי קבע מקום לשחיטה לקדשי קדשים קבע, כדכתיב במקום אשר תשחט את העולה תשחט החטאת (ויקרא ו׳:י״ח) וכתיב כי כחטאת האשם (ויקרא י״ד:י״ג) שהרי עקר זביחתם לשמים אבל קדשים קלים אין קבע מקום לשחיטתם הואיל ואין עקרן כל כך לשמים.⁠4
1. שאוב מהספרא.
2. שאוב מהספרא.
3. שאוב מהספרא.
4. שאוב מר״י בכור שור.
'ושחט אותו וגו, "he is to slaughter it, etc.;⁠" the word אותו implies that the animal which is a burnt offering is to be slaughtered on the northern side of the altar, whereas offerings such as peace offerings, or bird offerings or firstborn animals, tithed animals, and the Passover, cannot be slaughtered on the north side of the altar. (Menachot 56)
על ירך המזבח, near the side of the altar; the word: על is to be understood as in Exoduss 40,3: וסכות על הארון, "you will use it as a screen (next to it) for the Holy Ark.⁠"
ירך המזבח צפונה, "the side of the altar must be to the north of it, in other words: the front of the altar is to the south of it. This teaches that the ramp leading up to the altar was on the south side of the Tabernacle. (Compare Zevachim 62)
'צפונה לפני ה, the northern side of the Tabernacle did not have any part of the altar facing it. This rule also applied to the burnt offering of the species of cattle, as the expression: 'לפני ה, is used there also. If the priest had slaughtered that animal on the south side of the altar, this could not properly be described as "facing the Lord,⁠" as no part of the southern part the altar faced the Tabernacle. [only the ramp leading up to it. Ed.] Seeing that the northern part of the Tabernacle was not impeded by priests walking by there, it could be described as פנוי, "always exposed to view.⁠" When slaughtering animals which required to be done on the north side of the altar, this part of the altar faced the Holy of Holies, or 'לפני ה. [The length of the ramp alone proceeding from the southern side of the Tabernacle, was 32 cubits before it reached the altar itself. Ed.] This is based on the Torah having written: במקום אשר תשחט העולה תשחט את החטאת, (Leviticus 6,18) It is also written: כי כחטאת האשם, "for the sin offering is treated like the guilt offering.⁠" (Leviticus 14,13.) The principal purpose of these sacrifices was for the sake of heaven. On the other hand, sacrifices known under the heading of kodoshim kalim, sacred gifts of a lower level of holiness, the Torah did not specify the exact location where these had to be slaughtered. [These included thanksgiving offerings, the Passover lamb, the ram offered by a Nazarene at the conclusion of his term, peace offerings, firstling animals etc. The reason is that the greater part of the offering was consumed by the donor and the priests. Ed.]
על ירך המזבח צפונה – ודרשו רז״ל רוח צפונית אינה מסובבה, וכסא של שלש רגלים אינו עומד ויצטרך רגל רביעי, ולכך הקרבנות רגל העולם, וכן הכתוב אומר (תהלים מ״ח:ג׳) הר ציון ירכתי צפון, ומזה שנינו איזהו מקומן של זבחים קדשי קדשים שחיטתן בצפון, אין ספק כי התנא הזה היה יודע כי ביהמ״ק הוא מקום הקרבנות, אבל מה שהזכיר בלשון שאלה איזהו מקומן של זבחים, הכוונה באיזה רוח, והוא משיב שחיטתן בצפון, כי כן הוכיחו רז״ל מן הכתוב הזה הנזכר בקרבן עולה. ומה שאמר ודמן טעון הזיה על בין הבדים, פירושו כנגד הבדים שהוא מקום שהשכינה שם, וכענין שכתוב (שיר השירים א׳:י״ג) בין שדי ילין, כלומר בי״ן שד״י ובאור אותיותיו שני בדי הארון.
ובפרקי ר׳ אליעזר ארבע רוחות נבראו בעולם, מזרח שמשם האור יוצא לעולם, דרום שמשם טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאין לעולם, מערב שמשם אוצרות שלג ואוצרות ברד וקור וחום וגשמים יוצאין לעולם, צפון שמשם החשך יוצא לעולם, ורוח צפון בראו ולא גמרו, אמר הקב״ה כל מי שיאמר אני אלוה יבא ויגמור הפנה הזאת שהנחתי.
וע״ד הקבלה צפונה היא מדת הגבורה כדי להשלימם אליו, וזהו ששנינו עלה בכבש, כלל הבנין נקרא כבש, ופנה לסובב, הוא ראשית הראשית המקיף את הכל, ובא לו, במחשבה, לקרן דרומית, היא מדת החסד, וזהו שכתוב (בראשית י״ב:ט׳) ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, שהרי הכהן היה מעורר על ישראל החסד שהיא מדתו ומהדרומית למזרחית הוא תפארת ישראל שמשם הרחמים יוצאים, וממזרחית לצפונית, כדי להשלים לו מדת הגבורה, ומצפונית למערבית, שהיא מלכות, וזהו שאמרו שכינה במערב, ומשם יפרד לעולם הנפרדים, ואז יתברך העולם השפל, וממערבית לדרומית שהוא חוזר למקום שהתחיל.
על ירך המזבח צפונה, "on the side of the altar, at the northern side.⁠" Our sages (Baba Batra 25) say that the world is like a small house and the north wind can turn only inside its confines. It is just like a three-legged stool which cannot stand properly and requires a fourth leg (Berachot 32). The sacrifices may be viewed as if they supplied the fourth leg for the stool called the universe. This is also the meaning of Psalms 48,3 that ירכתי צפון קרית מלך רב, Mount Zion, summit of Zaphon, city of a great king.⁠" [without Mount Zion the world would not be able to function properly. Ed.] When the Mishnah in Zevachim 47 asks "where is the correct site to slaughter the sacrificial animals?⁠" The answer given is that the most sacred sacrifices had to be slaughtered on the north side of the altar. Surely it is preposterous to assume that the editor of that Mishnah did not know something as elementary as this, i.e. that these animals had to be slaughtered in the holy precincts of the Temple! However, the inquiry concerned in which direction of the precincts of the Temple (on which side) did this slaughtering have to take place? The scholar editing the Mishnah answers that it had to take place on the north side (if the animals were of the type called קדשי קדשים, the most sacred ones). The Mishnah cites our verse here where the north side is made mandatory for the slaughtering of the עולה offering, one of those called קדשי קדשים as proof.. When the Mishnah continues that the blood of the עולה has to be sprinkled על בין הבדים, "between and above the staves,⁠" the meaning is that the officiating priest has to stand between the staves of the Holy Ark while sprinkling both above and below the thickness of the kapporet. In other words, the blood had to be sprinkled in the direction where the Shechinah was located between the outstretched wings of the cherubs. This corresponds to what is written in Song of Songs 1,13 בין שדי ילין, literally: ("he will sleep between my breasts"). However, the words בין שדי derive their profound meaning from the individual letters of the expression. The letters ש-ד refer to the שני בדים, two staves by means of which the Ark was carried. The whole expression is to be viewed as an allegorical comparison of the intimacy which existed between God and the Jewish people.
We are told in Pirke d'Rabbi Eliezer chapter 3 that four directions (of the compass) were created in the world. Light originates from the east; beneficial dew as well as beneficial rains originate in the south, whereas snow, hail, cold and heat and normal rain originate in the west. Whereas God had "created" i.e. initiated the north also, He did not assign to it any specific function. God reputedly said that anyone who claimed to be a deity should prove his ability by assigning a useful function to the north, i.e. the corner of the universe that He had left incomplete.
A kabbalistic approach: the word צפונה is a reference to the attribute of גבורה, i.e. it is meant to be perfected still. [In order for man to perfect himself, such as to atone for his sins, he needs to turn northwards. Ed.] This is what is meant in Zevachim 53 that the officiating priest ascended the ramp called כבש, i.e. that the entire structure (the world) was called כבש. [The priest's actions were perceived as steps in bringing completion and perfection to our terrestrial universe by means of ceremonies and rituals performed as part of the sacrificial rites. The Kabbalah sees in the walk around the altar by the priest and in the direction in which he walks such symbolic significance. Ed.] Avraham's journey through the Holy Land described in Genesis 12,9 mentioning also a southward journey is considered a parallel to the priest's manner of walking on the altar when performing his service in the Temple. The priest awakens the attribute of חסד, love, in God. This is why he has to start out in the south (like Avraham proceeding southwards. This means that Avraham embarked on his mission for mankind from a southerly direction.) Having aroused God's love he turns to the east the seat of תפארת, the emanation harmony from where the attribute of Mercy emerges. From there he turns northwards in order to make his peace also with the attribute of גבורה, the attribute of Justice. From the north he turns westwards the site of the emanation מלכות, the emanation representing the עולם העשיה, our terrestrial part of the universe. This is the deeper meaning of the statement by our sages in Baba Batra 25 that the Shechinah resides in the west. Having completed this circle, he addresses himself to the world of the angels, the disembodied creatures. As a result of the priest's performing this procedure the terrestrial world will enjoy God's blessing. Having reached the westernmost part of his walk, the priest returns to the south, the place from which he started out at the base of the כבש.
צפונה – כדי להגין ממה שנאמר מצפון תפתח הרעה. כתיב צפון בצאן כנגד יצחק שאפרו צפון וכן בעזים כתיב צפון כנגד יעקב שנא׳ בו ואת עורות גדיי העזים.
על ירך המזבח צפונה על צד המזבח צפונה. ונקרא הצד ירך מפני שהירך הוא בצד וכן לירכתי המשכן לירכתים ימה בצדם:
ואמנם מה שהוסיף לומר כאן בעולת הצאן על ירך המזבח צפונה לפני ה׳ הוא לבאר שלפני ה׳ הכתוב בעולת הבקר הוא ירך המזבח בצפון וזה כבר היה אפשר לכתבו בפרשת הבקר ומה שלא נכתב שם הוא שמאחר שהיה לו לכתוב בפרשה זו וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו בעבור המעוט האמור הוצרך לכתוב השחיטה קודם לכן ולומר ושחט אותו כי אין לעשות זריקה אלא אחר שחיטה. וכשהוצרך לכתוב השחיטה הניח מפרשת עולת הבקר איזה דבר בלתי מפורש שם כדי שיפורש כאן ולא יהיה ענין אחד כתוב שתי פעמים. והנה בשאר הדינים נסמך על מה שכבר נאמר בדיני העולה למעלה.
[א] ושחט אתו על ירך המזבח צפנה
[1] זבחים פרק חמישי דף מז ע״ב (זבחים מז:), ודף מט ע״ב ג, ופרק שישי דף נט ע״א, ודף סב ע״ב, ופרק ארבעה עשר דף קיט ע״ב [2] מנחות פרק חמישי דף נו ע״א (מנחות נו.)
[ב] וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו1
[1] פסחים פרק חמישי דף סד ע״ב (פסחים סד:) [2] זבחים פרק שמיני דף פא ע״א (זבחים פא.)2
1. ציטוט זה הוא חלקה השני של הדרשה שראשיתה פסוק ה ציטוט ג, והפניה ג5 זבחים פא ע״א.
2. מדפיסי תו״א כיום לא ציינו הפניה זו, כי לדידם הדרשה שנזכרה בהערה הקודמת אינה נדרשת עם הציטוט כאן בפסוק יא, אלא כמו שפירש רש״י שם בגמרא שכל הדרשה נלמדת מפסוק ה. עיין עוד פסוק ה בהערה לציטוט ג והפניה ג5.
על צד המזבח. לפי שהצד נקרא ׳ירך׳, שהירך עומד בצדו של אדם:
על צד. ונקרא הצד ירך מפני שהירך הוא בצד וכן ולירכתי המשכן לירכתים ימה. בצדה:
On the side. The side is called "thigh" because the thigh is on the side; similarly (Shemos 26:22): "ולירכתי המשכן (For the end of the mishkon),⁠" (Ibid. 27): "לירכתים ימה (of the western [back] wall)" — [means] the side.
על ירך המזבח – ולא באויר.
ושחט על ירך – ולא קבלה על ירך.
על המזבח סביב – ואין סביב בבמה.
בני אהרן – ולא בנות אהרן.
על ירך המזבח – לצד צפון המזבח למטה בעזרה. ו״על״ כמו ״ועליו מטה מנשה״ (במדבר ב, כ), סמוך לו, וזה פירוש ״ירך״, כמו ירך האדם שהוא בצדו. וכן ״ולירכתי המשכן״ (שמות כו, כב), ואינו נופל על גג המזבח לרוח צפון שלו, שאם כן היה לו לומר ״על המזבח צפונה״. ולהלן שאמר ״וזבחת עליו את עולותיך״ (שמות כ, כד), אמרו במכילתא ״עליו, אצלו״. ויש מרבותינו למדו משם, שקדשי קדשים ששחטן בראש המזבח בדיעבד כשר.
צפונה – מקיר הצפוני של מזבח עד הכותל הצפוני של העזרה, ובתורת כהנים נחלקו בזה תנאים.
על ירך המזבח – לצד צפון המזבח למטה בעזרה, ועל כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב׳ כ׳), סמוך לו. וזה פי׳ ירך, כמו ירך האדם שהוא בצדו וכן ולירכתי המשכן (שמות כ״ו כ״ב):
צפנה – מקיר הצפוני של מזבח עד הכותל הצפוני של העזרה:
[סד]
ושחט אותו – כבר בארנו (באילת השחר כלל קן) כי בעל הלשון יציין גוף הפעול לפעמים על ידי כינוי ולפעמים על ידי כינוי הדבק אל מלת ״את״ כמו ״ושְחָטו״ ״ושחט אותו״. וחז״ל יסדו יסוד מוסד שכל מקום שיציין הפעול על ידי כינוי הדבק למלת ״את״ בא לדייק שמכוין על גוף הפעול בדוקא ולרוב בא למעט זולתו (שיהיה עולה על הדעת). וכן פה שאומר ״ושחט אותו״ (תחת ״ושְחטו״) בא למעט. וסבירא ליה לתנא קמא שבא למעט עוף (כמ״ש במשנה ה׳) אותו בצפון ואין העוף בצפון (שהיה עולה על הדעת שאחר שקבע לו כהן למליקתו, מה ששחיטה כשרה בזר, כל שכן שקבע לו צפון). ודעת ר׳ אליעזר בן יעקב (במשנה ו) שבא למעט פסח (שהיה עולה על הדעת שאחר שקבע לו זמן לשחיטתו כל שכן שיקבע לו מקום). והנה תנא קמא שהוא ר׳ יהודה סתמא דספרא סבירא ליה כר׳ יוסי בר׳ יהודה (לקמן משנה ט) (בשגם לגירסת הקרבן אהרן שם ר׳ יהודה) דמחצי המזבח לדרום פסול לשחיטה. ור׳ אליעזר בן יעקב יש לומר דיסבור כר׳ יוסי שם דהלכתא כוותיה דכל המזבח כשר ודינו כצפון. ואם כן הלא מליקת העוף שהוא בראש המזבח (כמ״ש בספרא (ויקרא נדבה פרשה ז מ״ד)) הוא בצפון באמת דשם דינו כצפון. לכן אמר דבא למעט פסח. ור׳ יהודה (וכן ר׳ חייא) יסברו כפרכת הגמ׳ זבחים (דף מט:) מנחות (דף נו) מה לעולה שכן כליל ואין צריך מיעוט על פסח. ודעת ר׳ חייא (משנה ז) שבא למעט שאין השוחט צריך להיות עומד בצפון. וכבר בארנו (למעלה סימן לו) דממשמעות הלשון ״ושחט לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ אין הכרח שהשוחט עצמו יעמד לפני ה׳ רק שפעולת השחיטה תהיה לפני ה׳; רק ר׳ חייא אומר דהוה אמרינן כן על ידי מה מצינו מקבלה שדינו שגם המקבל יעמד לפני ה׳ והוא הדין בשחיטה. וזה שלא כדברי התוס׳ במנחות (דף נו ד״ה אלא) שיסברו בהכרח כתוס׳ זבחים (דף מח ד״ה אותו) דר׳ חייא יסבור כשמעון התימני, ולמה שכתבנו אין זה מוכרח, דר׳ חייא אומר שהיה טעונין על ידי מה מצינו מקבלה, רק כתוס׳ זבחים (שם ד״ה אלא) ופי׳ רק אותו ר״ל הפעולה הנעשית בו יהיה בצפון, לא הפועל. ובגמ׳ שם מבואר דיש עוד יתור ״ושחט אותו״ דגבי שעיר נשיא ושחד מהני תנאי דריש האי ״אותו״, ואין להאריך.
[סה]
[הערה: איך יוכיח שפניו בדרום ובגמ׳ דזבחים רמי גברא אאפי׳ וכולי והוא חידה סתומה. ודברי הקרבן אהרן שמפרש ירך האדם העולה יהיה פונה לצפון וכל פי׳ בגמ׳ לא יטעם לחיך. חדה היא ותהי לחדה.]
על ירך המזבח צפונה – הנה השמות פנים, אחור, כתף, שכם, צד, ירך, וכדומה הושאלו מן גוף האדם אל עצמים בלתי בעלי איברים ויאמר: ״כתף הבית״, ״צדי המשכן״, ״אחורי המשכן״, ״ירך המשכן״, וכדומה. והנה בגוף האדם יכונה סוף הגוף מזה ומזה בשם ״ירך״. וכן הושאל אל הבית והמשכן ויאמר ״ירך המשכן תימנה״, ״ירך המשכן צפונה״, ״ירך המזבח״. ויש בזה הבדל: בין בית שארכו יתר על רחבו ויש לפניו חצר בו יכנסו אל הבית כמו שהיה במשכן, שאז יקרא החצר ״פני הבית״, כי מקום הפתח שבו נכנסין נקרא ״פנים״, ושני צדדי החצר מפה ומפה לצפון ולדרום נקראו כתפי הבית, וחלקי הבית הקרובים למערב מצפון ומדרום יקראו ״ירכתי הבית״ שהם בדמיון ירכי האדם אם הוא שוכב על פניו. ועל זה אמר ״ירך המשכן תימנה״ ״ירך המשכן צפונה״. וצד מערב יקרא בשם ״אחורי המשכן״, ולא נקרא בשם ״ירך״ בלשון יחיד, רק אמר ״לירכתים ימה״ כי הוא מחבר שני הירכים של צפון ודרום מזה ומזה אל אמצע מערב. אבל בבנין מרובע שארכו כרחבו לא יצדק שם ״ירך״ רק על צד מערב אם הפתח במזרח (או אל צד שכנגד הפתח). ולפי זה כשאומר פה ״על ירך המזבח צפונה״, אחר שהמזבח היה בנין מרובע וקורא צד צפון בשם ״ירך״, מבואר שצד דרום היה הפנים שדרך שם היו נכנסים אל המזבח ועולים בכבש (כמ״ש רש״י בזבחים (דף סב.) ד״ה שכ״מ) וזה לשונו ובכבש כתיב ״אל פני המזבח״ והוא הכבש שהיה פניו של המזבח שעולים לו דרך שם, כי היכא שחשיב צד מזרחית ״פני אהל מועד״ מחמת שהפתח שם, וכן כתב בסוכה (דף מט ד״ה שכל). וז״ש בספרא שהירך בצפון והיכן הם פונים לדרום הא למדנו שהכבש בדרום. ובזבחים (דף סב:) מקשה על זה: אימא ירך בצפון ופניו בצפון. אמר רבא רמי גברא אאפיה. אמר ליה אביי אדרבה תריץ ואותיב גברא. אמר ליה רבוע כתיב. והא מבעיא ליה דמרבע רבוע. מי כתיב מרובע. ולטעמיך מי כתיב רבוץ. א״ל רבוע כתיב דמשמע הכי ומשמע הכי, עכ״ל. רצה לומר, כי מה שכתבנו שהושאל שם ״ירך״ אל הצד המגביל נגד צד הפנים כנגדו, זה דוקא אם נצייר הגוף מושכב כמו שהוא הציור באדם השוכב על פניו, שאז כשפניו לצד מזרח יריכו שוכב לצד מערב. אבל בגוף העומד זקוף ביושר, למשל עמוד העומד זקוף ניצב הקומה, אז צד מעלה נקרא ״פניו״ וצד מטה בכל הרוחות סביב נקרא ״ירכו״ כמו שהוא באדם כשעומד זקוף שצד תחתיתו נקרא ״ירך״ כמו שאמר ״אל ירכתי בור״ שהוא שולי הבור ותחתיתו. על פי זה שואל הגמ׳ אימא ירך בצפון ופניו לצפון?. והשיב רבא רמי גברא אאפיה – רצה לומר שמשערין בציור אדם מושכב. ואמר ליה אביי אדרבה תריץ ויתיב גברא – ר״ל הלא נוכל לצייר המזבח בציור אדם עומד, שאז כל תחתיתו מסביב אף בצד שכנגד פניו נקרא ״ירך״. והשיב לו דכתיב ״רבוע״ ולא כתיב ״מרובע״. ופירושו כי שם ״רבוע״ הוא שם התואר על שהיה מכוין ארכו כרחבו, כמ״ש ר׳ אבוה שם דמדכתיב ״רבוע סביב״ מורה שהיה מרובה סביב, ארכו כרחבו. ומזה מבואר שמציירים את המזבח כאדם שוכב כי שם ״רבוע״ לא יצדק בו רק מצד ארכו ורחבו שהיו שוים רבוע סביב, אבל גבהו לא היה שוה אל ארכו ורחבו. ואם נאמר שמשערין אותו כאדם עומד ניצב הקומה איך יקרא בשם רבוע על צד ארכו ורחבו? הלא עמוד העומד ניצב, הגם שארכו ורחבו מרובעים בשיוי, לא יקרא בשם רבוע רק בשם ארוך או קצר, כי קומתו הוא העיקר בו ולפיהו בשם יקרא. ומדקראו בשם ״רבוע״ על כרחך לא ישקיף על קומתו רק על ארכו ורחבו שמשערין אותו מושכב. וזה שהשיב ״רבוע״ כתיב. אמנם אביי לא עלה על לבו דיוק שם ״רבוע״ שהוא שם התואר, והשיב הלא יש לומר שאמר עליו ״רבוע״ על שיעשה בו פעולת ההרבעה בארכו ורחבו, לא מצד שהיא עיקר שמו כפי ציור העמדתו. וזה שאמר והא מבעיא ליה דמרבע רבוע. וגלה לו רבא מי כתיב ״מרובע״? – שיש הבדל בין שם מרובע שהיא שם מורה על הפעולה שנעשה בו פעולת ההרבעה, ובין שם ״רבוע״ שהוא שם מציין הקנין הנמצא בו. רצוני לומר שהוא שם התואר (בלתי מציין הפעולה רק הצורה המוחלטת בו מכבר). וכן כתב הראב״ע בספר צחות (דף כז עמוד ב): ״רָבועַ יהיה המזבח״ – הטעם ארכו כמו רחבו, ואיננו כן לפ״ד ״מְרובָעוֹת״, לא עגולות, עכ״ל. ועיין באילת השחר סימן לה. והמקשה לא הבין הדבר ושאל שנית מי כתיב ״רבוץ״?, הלא יש לצייר גוף עומד. וגלה לו ״רבוע״ כתיב – ר״ל שהוא שם התואר ממנו ידעינן שהוא מרובע וממנו ידעינן גם כן שהרבוע הוא שמו העצמי כפי ציורו כגוף מושכב, לא כגוף עומד ששמו העצמי ינתן אליו מצד קומתו, לא מצד פעולה שנעשית בארכו ורחבו. וז״ש דמשמע הכי ומשמע הכי. ור׳ יהודה למד לה ממה שכתוב ביחזקאל (סימן מג) על המזבח ״ומעלתהו פונה קדים״ שפעל ״פנה״ מציין תמיד שמסב פניו מצד שהיה בו אל צד אחר, ואם כן אי אפשר לפרש שמעלות המזבח היו בצד מזרח שאז היה לו לומר ״ומעלותיהו עולה קדים״, רק פירושו שבעת שעולה יסוב משם פניו למזרח. וכבר למדנו ממה שכתוב בים שעשה שלמה שעומד על י״ב בקר שלשה פונים צפונה ושלשה פונים ימה ושלשה פונים נגבה ושלשה פונים מזרחה. וכפי דברינו ש״פנה״ היא על פנות הפנים לצד שרוצה ללכת מתחיל ממזרח ופונה דרכו לצפון ומשם למערב ומשם לדרום ומשם למזרח שהיא הסבוב דרך ימין. ובמה שאמר ״פונים.. פונים״ בכפל משמיעני שצריך לפנות דרך ימין תמיד ואם כן בהכרח היה מעלות המזבח בדרום שמשם פונה דרך ימין למזרח. כ״פ בגמ׳ זבחים (שם).
[סו]
על ירך המזבח צפונה – מפשטות הכתוב משמע שלא ישחוט רק על ירך המזבח, לא על ראש המזבח. אמנם נמצא כתוב אחר (שמות כ, כ) ״מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך״ – מבואר שיכול לשחוט בראש המזבח. ופליגי תנאי בפירושו: דעת ר׳ יוסי שפירוש ״וזבחת עליו״ שיכול לזבוח עולות ושלמים על כולו. ודעת ר׳ יוסי בר׳ יהודה שרק על חציו הצפוני יכול לזבוח. ודבריו בנוים על יסוד מוסד שכלל גדול בלשון שהכתוב לא ידבר בדרך זו ואין צריך לומר זו, רק בדרך לא זו אף זו (כמו שיסדנו בפתיחותינו לפירוש ישעיה ובמקומת רבים מספרינו זה, כמ״ש באילת השחר כלל קצט). ואם כן יקשה איך אמר ״את עולותיך ואת שלמיך״ הלא זביחת שלמים (שכשרים בכל מקום) פשוט יותר מזביחת העולות, והיה לו לומר בהפך – ״את שלמיך ואת עולותיך״. ועל כרחך שפירושו שבצד אחד (שהוא חציו הצפוני) יזבח העולות, ועל כולו יזבח השלמים. ודעת ר׳ יוסי שיש רבותא במה שאמר ״שלמיך״ דהוה אמינא דשלמים שאין המקום דחוק להם לא ישחטו על המזבח (כן פירשו חז״ל בזבחים דף נח). וכפי ההשקפה ר׳ יוסי דסבר דכולי מזבח בצפון קאי [כמ״ש בזבחים (שם ודף נג ודף סג)] נטה לפרש פשט הכתוב דכולו כשר לעולה דמקוים בו צפונה. זה שרמז בספרא פה שהמזבח כולו ראוי להיות צפונה. ור׳ יוסי בר׳ יהודה שסבירא ליה דכולה מזבח בדרום קאי כמ״ש בגמ׳ שם נטה לפרש שרק חציו שלצד צפון כשר, שהוא צפונה למזבח. ומבואר בזבחים (שם) שעיקר למודם מוסב על פסוק ״וזבחת עליו״, וכן פרשתי.
[סז]
[הערה: מה שורש הדרוש זה, במה מחולק ר״י עם הת״ק? ובמה פליגי תנאי במשנה ב?]
על ירך המזבח צפונה לפני ה׳ – הנה בפ׳ צו (סימן כו) בארנו דכל מקום דכתיב ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ מציין הקדושה ויש בו מדרגות לפי הענין; שלפעמים יכוין על קדש קדשים ולפעמים על פתח ההיכל. והנה פה שכבר ציין המקום, שיהיה ״על ירך המזבח צפונה״, למה אמר ״לפני ה׳ ״? לזה סבירא ליה לר׳ אליעזר בן יעקב שמזבח כולו עומד בדרום, ואחר שפתחו של היכל מכוין באמצע העזרה (ויש בו שני פתחים, כל אחד חמש אמות), ממילא מתחיל המזבח כנגד חצי פתחו של היכל דהיינו כנגד אחד מן הדלתות ונמשך לצד דרום. וממילא צד הצפוני של המזבח הוא ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ – ר״ל שהוא פתח ההיכל הצפוני. וזה חידש במה שהוסיף ״לפני ה׳ ״. ורבי יהודה חולק עליו וסבירא ליה דמזבח היה ממוצע באמצע העזרה עד שצד צפונו של המזבח נמשך ט״ז אמות מן צד צפונה של העזרה שעל אותם ט״ז אמות עמד חצי המזבח הצפוני. ונראה שר׳ יהודה הולך לשיטתו שלמד (במשנה ח) שהכבש בדרום מן ״ומעלתהו פונה קדים״ ואם כן אם איתא שצפון המזבח מתחיל במקום ששם מתחיל צפון העזרה, היה לו לומר ״ושחט אותו צפונה על ירך המזבח״ ויהיה פירושו בצפון העזרה כנגד ירך המזבח, דהא א״צ ״צפונה״ לציין שהירך בצפון ועל כרחך שצפון המזבח הוא לפנים מן צפון העזרה. ופירוש ״על ירך המזבח צפונה״ בצפון המזבח, לא בצפון העזרה. (ועיין בזבחים דף נט וביומא דף לז). ואמר במשנה ב [הובא בזבחים (דף כ) ובתוספתא שם (פרק ו) וביומא (דף לה:)] דעת ר׳ יוסי בר׳ יהודה שאין כשר לשחיטה רק כנגד המזבח מצפונו ולא מן המזבח והלאה, לא לצד מזרח ולא לצד מערב. ונראה דאזיל בשיטת אביו שסבירא ליה (במנחות דף צו) ששם היו נותנים שני בזיכי לבונה דכתיב ״ונתת על המערכת לבונה זכה״ ובעינן ״על״ ממש, דלא כאבא שאול דסבירא ליה שהוא כמו ״ועליו מטה מנשה״ דפירושו אצלו. ולכן סבירא ליה גם כאן דבעינן ״על״ בסמוך, ולא לצדי המזבח. ורבי סבירא ליה דגם מהלאה למזבח, בין בצד מערב ובין בצד מזרח כשר (רק בבין החליפות שהיה בכותל האולם מאחריו חלונות שהכהנים מצניעין שם סכיניהם שזה פסול לכולי עלמא דלא מתחזי מזבח התם). ורבי הולך לשיטתו דסבירא ליה בסוטה (דף לז) במה שכתוב ״על הר גריזים ועל הר עיבל״, ובמנחות (דף סב) במה שכתוב ״על לחם הבכורים״, ושם (דף צח) במה שכתוב ״ונתת על המערכת לבונה״ – דלא בעינן ״על״ ממש, דפירוש ״על״ – בסמוך. ולכן סבירא ליה דהוא הדין הצדדים הסמוכים לצפון המזבח כשרים. וראב״ש סבירא ליה גם כן כשיטת רבי ולכן מכשיר בין האולם ולמזבח בצד המערב, רק במקום דריסת רגלי הכהנים שהוא מצד מזרח המזבח – פוסל, דבעי ״צפונה לפני ה׳⁠ ⁠⁠״, והוא הסמוך להיכל, לא צד מזרח הרחוק ממנו.
צפונה – לפי משמעות זה המקרא היה נראה שאין עולת בקר טעונה צפון כי אם צאן.⁠1 אבל קבלת חז״ל דכל קדשי קדשים טעונים צפון.⁠2 ולהלן (ג,ב. ו,יח) הראנו לדעת מפשטי המקראות דוודאי כך הוא. ואם כן, הא דכתיב צפון ביחוד גבי צאן,⁠3 הוא משום דעיקר דין צפון הוא משום עולת התמיד4 שבאה מן הצאן,⁠5 ומחמת זה בא רצונו יתברך בכל עולה6 ובכל קדשי קדשים.⁠7 וכיוצא בזה מתפרש להלן גבי מנחה, יע״ש. ומשום הכי כתיב פרשה בצאן בפני עצמו, אף על גב שדינו שוה לבקר.
1. באשר הכתוב דילג על הדין הזה בפרשה ראשונה של עולה, היא עולת הבקר.
2. תורת כהנים (פרשתא ה׳) לפסוק י׳ ד״ה ואם ׳הרי זה מוסיף על ענין ראשון׳ [חפץ חיים: וילמד תחתון מעליון לכל מילי כגון סמיכה... ועליון מתחתון לענין צפון, כדאיתא בזבחים מח,א].
3. שאלת ה׳מדוע׳ המפורסמת, אמנם קבלת חז״ל כך, אך מדוע התורה כתבה רק בצאן. גם בזה עיין ב׳משך חכמה׳ (פסוקים י–יא ד״ה ואם מן הצאן קרבנו וכו׳ ושחט אותו על ירך המזבח צפונה), וזה לשונו: הנה כתוב צפון בצאן ולא בבקר, אע״פ דבכל מקום כתוב ״במקום העולה״, אלמא דשם ׳עולה׳ הוא נשחט בצפון, ובכל זה נזהרה התורה להזכיר צפון רק בצאן ולא בבקר... לפי שצפון מורה על עקידתו של יצחק שצפון אפרו לזכרון לפני ה׳ תמיד... מורה על הבחירה החופשית... זכר לאילו של יצחק הבא תמורת יצחק... [עיין שם נועם לשונו בארוכה, ובביאורנו שם].
4. שהיא עולת ציבור.
5. במדבר (כח,ג) ״כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד״.
6. חידוש רבינו שלא מצאנו (ואף לא הביא) מקור לדבריו. יש לציין כי מצינו עולת צבור (אצל ״נערי בני ישראל״ במתן תורה) לפני עולת יחיד חובה, כשם שמצינו עולת יחיד נדבה לפני עולת יחיד חובה, שהופיעה לראשונה אצל אהרן הכהן בשמיני למילואים.
7. ״ושחט את החטאת במקום העולה״ (ויקרא ד,כט), הרי ששחיטה בצפון היא יותר מהותית לעולה מאשר לחטאת.
על ירך המזבח צפונה. אלו באנו להעיר על כל הפרטים המורים בקרבנות כדעות חכמי הקבלה, יצא כנוגה צדקה, ויראה לעין כל, ששרשה בעמקי תורה שבכתב, אך נסתפק במועט כי אין פה מקום להאריך, ומהרמזים הנכבדים היות כל קרבנות הבאות על חטא נשחטים בצפון והוא הצד הרומז לכח הדין והמשפט החרוץ ואליו יאות שיכרעו וישתחוו הפושעים והחטאים כי בו מרדו, וכן בגדי כ״ג הבאים כלאים וזה מטעם שכתבו המקובלים בתכלית הקרבנות שהוא לקרב הכחות ההפכיים וכנגד זה איסור הכלאים שבאים מב׳ כחות נפרדים והפכיים, ובבי״המק ששם הקרבנות המקרבים הכחות על פי המדות והשיעורים והכללים המלומדים מאתו ית׳, אין עוד מקום להפריד הסוגים ואדרבה מצוה לקרבם כי שם מקום ההתיחדות הגמור, והבן.
ירך – הצלע (כלומר הצלע הארוכה של המלבן) יכול לציין כאן במזבח שהיה מרובע, רק הצד האחורי (השוה מלבי״ם); הצד הקדמי נקרא ״פני המזבח״ (ויקרא ו׳:ז׳). מכאן נתברר לנו שהעליה אל המזבח היתה מצד דרום. כך היה גם בבית שני לפי עדותם של המשנה וגם של יוסיפוס (״מלחמת היהודים״, חלק ה׳:ה׳:ו׳).
צפנה – לצד צפון, כמו לעיל ״המזבחה״. איוולד (Alterth.) סובר, שסיבת בחירת הצד הצפוני למקום השחיטה היא בזה, שלפי מוצג עתיק של עמי המזרח מושבה של האלהות הוא בצפון. ברם, אילו היה לציור דמיוני כזה אי פעם השפעה על עבודת הקרבנות, כי אז היו קובעים את מקום קודש הקדשים בצפון ולא במערב. ולמה זה קבעו את צד הצפון לעבודת השחיטה דווקא, שהיא אליבא דכולי עלמא לא היתה אחת העבודות הכי חשובות?
מחוור יותר ביאורו של אבן עזרא, שאומר שהוא (הצד הצפון) מתאים לשולחן עם לחם הפנים שמקומו היה בצד צפון (כך בקירוב בביאורו של הירש). אולם זה גופו צריך ביאור, מאיזה טעם עמד השולחן בצפון. אך בהתבוננו שהמנורה עמדה בדרום, תתבהר לנו הכוונה הסמלית של הצדדים צפון ודרום. שורש דרום הוא לפי גזניוס דרר = הברק, הזהר; א״כ משמעותו הצד הבהיר הנוצץ, ואילו צפון מציין את הצד הנסתר, האפל. המנורה שמסמלת את נכסי הרוח של האומה הועמדה בצד האור, ואילו השולחן עם לחם הפנים, המייצג את הנכסים החמריים, עמד בצד האפל.
הנכסים הרוחניים והגשמיים של האומה הועמדו במקדש תחת חסותו של ה׳. הכבש בו עולים אל המזבח ואל אש המזבח היה באופן המתאים בצד האור. ובצד המזבח שכנגד נקבע מקום השחיטה של קדשי קדשים. ויש לזה האחרון עוד טעם נוסף. שחיטת עולת התמיד נעשית לפי מסכת יומא ס״ב: ״כנגד היום״, היינו מול השמש, ויצא שתמיד של שחרית נשחט בקרן צפונית מערבית והתמיד של בין הערבים בקרן צפונית מזרחית. בגלוי לעיני כל, ״נגד השמש״ (ראה במדבר כ״ה:ד׳, שמואל ב י״ב:י״ב), תהיה השחיטה, שמסמלת את מסירות האומה הישראלית לאלהיה, ולכך היה המקום המתאים ביותר צד צפון בלבד, מכיון ששחיטת קודש קדשים היתה צריכה להיעשות בצד המזבח ובצד דרום נמצא הכבש לעליה. הסידור הזה, שנקבע לכתחילה לקרבן תמיד של הציבור, פשט גם על כל שאר קדשי קדשים, בפרט שגם לאלה מתאים אותו הנימוק.⁠1 אגב: ״צפונה״ מובנה כולל את כל השטח בין צפון המזבח ובין החצר (ויש סוברים שעוד שטחים אחרים היו כלולים בתוכו). השוה תורת כהנים.
1. יש עוד להעיר על זה שאצל חכמינו נקרא הדרום: הימין, והצפון: השמאל, ושימין ה׳ מרמזת על עזרת ה׳ (מידת רחמים), והשמאלית היא היד המיסרת (מידת הדין); השוה למשל תרגום יונתן לשמות פרק יב פסוק מב (מהדורת גינסבורגר) וכן תרגום ירושלמי, שם.
וזרקו בני אהרן כו׳ סביב – בעולה ושלמים דזריקתן בכלי ורצו לזכות במצוה הרבה וזה יזרוק בקרן זה וזה בקרן זה, אבל בחטאת החיצונה שנזרקת באצבע אין מן הנמוס שבדם שטבל אחר אצבעו יושיט חבירו אצבעו דבר שחברו נמאס בה כתב וזרק את דמו.
ושחט אותו צפונה – [מה ת״ל אותו], אותו בצפון ואין מליקת העוף בצפון, אותו בצפון ואין שחיטת הפסח בצפון, אותו בצפון ואין השוחט צריך להיות בצפון1. (מנחות נ״ו.)
על ירך המזבח צפונה – שיהא ירך בצפון ופניו בדרום, מכאן שכבש היה בנוי לדרומו של מזבח.⁠2 (זבחים ס״ב:)
צפונה לפני ה׳ – תניא, ר׳ אליעזר בן יעקב אומר צפונה לפני ה׳, שיהא צפון כולו פנוי [מלמד שהמזבח לא היה עומד בצפון].⁠3 (יומא ל״ז.)
צפונה לפני ה׳ – מכאן שאין שחיטת צפון נוהגת בבמה.⁠4 (זבחים קי״ט:)
1. אלא יכול להיות גם בדרום, והרבותא היא דלא ילפינן מקבלת הדם שגם המקבל צריך להיות בצפון, כפי שיתבאר בפ׳ צו (ויקרא ז׳:ב׳). וטעם הדבר נראה משום דשחיטה קיל שכשרה גם בזר. אך צ״ע ל״ל דרשה זו תיפק ליה דהשוחט מותר לעמוד גם מחוץ לעזרה ולשחוט בסכין ארוך כמבואר לעיל בפ׳ ה׳ ושחט את בן הבקר לפני ה׳, בן הבקר לפני ה׳ ולא השוחט לפני ה׳, דהיינו בעזרה, א״כ כש״כ שמותר לו לעמוד בדרום ולשחוט בצפון, וי״ל דאע״פ כן היינו אומרים דגם במקום ששוחט חוץ לעזרה צריך לעמוד צופה לצד צפון, קמ״ל. וטעם הדיוק מאותו פשוט הוא משום דהיה יכול לכתוב ושחטו.-

והנה אע״פ דבסוגיא משמע דמעוטים דמליקת העוף ושחיטת הפסח ממעטינן מן ושחט אותו דגבי חטאת (דף כ״ד) בכ״ז אחרי דבתו״כ הוקבעו אלה, המעוטים כאן בפסוק זה, וגם יען כי בעיקר הענין אין נ״מ מן איזה ״אותו״ נלמדים, לכן קבענום כאן ע״פ דרך התו״כ שבאו בו הברייתות קבועות כסדרן, ובגמ׳ באו הדברים ע״ד שקלא וטריא.
2. ירך – רגלים בצפון ופניו בדרום כאדם השוכב ארצה ורגליו לצפון, נמצא ראשו ופניו לדרום, ועמ״ש עוד בענין זה בפ׳ תרומה (כ״ז ד׳). וענין הכבש ידוע שהוא כמו תל שהיו עושין לעלות עליו אל פני המזבח, ומתמעט ויורד בשפוע מראש המזבח עד הארץ, ועושין באופן כזה משום דמדרגות סתם אסור לעשות כדכתיב ס״פ יתרו ולא תעלה במעלות על מזבחי.
3. דס״ל דהמזבח בדרום העזרה היה, והאי לפני ה׳ מיותר הוא, דהא כולה עזרה קדושה היא, ולכן דריש לקרא הכי, ושחט אותו על ירך המזבח לצד צפון שהוא כולו לפני ה׳, והיינו שלא יהיה בו שום דבר חוצץ אלא כולו לפני ה׳, וע״ל בפ׳ פקודי (מ׳ ז׳) בפסוק ונתת את מזבח העולה וגו׳. ורש״י פי׳ דמיתור הה׳ דצפונה דריש, ולא נתבאר לי באור פי׳ זה.
4. ר״ל דבבמת יחיד אין השחיטה צריכה להיות דוקא בצפון, משום דבמת יחיד אינו נקרא לפני ה׳ שלא היתה השכינה שורה שם, ובארנו יותר מענין הבמות לעיל בריש פסוק ד׳ בדרשה וסמך, יעו״ש וצרף לכאן.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הקצרמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144