[סד]

ושחט אותו – כבר בארנו (באילת השחר כלל קן) כי בעל הלשון יציין גוף הפעול לפעמים על ידי כינוי ולפעמים על ידי כינוי הדבק אל מלת ״את״ כמו ״ושְחָטו״ ״ושחט אותו״. וחז״ל יסדו יסוד מוסד שכל מקום שיציין הפעול על ידי כינוי הדבק למלת ״את״ בא לדייק שמכוין על גוף הפעול בדוקא ולרוב בא למעט זולתו (שיהיה עולה על הדעת). וכן פה שאומר ״ושחט אותו״ (תחת ״ושְחטו״) בא למעט. וסבירא ליה לתנא קמא שבא למעט עוף (כמ״ש במשנה ה׳) אותו בצפון ואין העוף בצפון (שהיה עולה על הדעת שאחר שקבע לו כהן למליקתו, מה ששחיטה כשרה בזר, כל שכן שקבע לו צפון). ודעת ר׳ אליעזר בן יעקב (במשנה ו) שבא למעט פסח (שהיה עולה על הדעת שאחר שקבע לו זמן לשחיטתו כל שכן שיקבע לו מקום). והנה תנא קמא שהוא ר׳ יהודה סתמא דספרא סבירא ליה כר׳ יוסי בר׳ יהודה (לקמן משנה ט) (בשגם לגירסת הקרבן אהרן שם ר׳ יהודה) דמחצי המזבח לדרום פסול לשחיטה. ור׳ אליעזר בן יעקב יש לומר דיסבור כר׳ יוסי שם דהלכתא כוותיה דכל המזבח כשר ודינו כצפון. ואם כן הלא מליקת העוף שהוא בראש המזבח (כמ״ש בספרא (ויקרא נדבה פרשה ז מ״ד)) הוא בצפון באמת דשם דינו כצפון. לכן אמר דבא למעט פסח. ור׳ יהודה (וכן ר׳ חייא) יסברו כפרכת הגמ׳ זבחים (דף מט:) מנחות (דף נו) מה לעולה שכן כליל ואין צריך מיעוט על פסח. ודעת ר׳ חייא (משנה ז) שבא למעט שאין השוחט צריך להיות עומד בצפון. וכבר בארנו (למעלה סימן לו) דממשמעות הלשון ״ושחט לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ אין הכרח שהשוחט עצמו יעמד לפני ה׳ רק שפעולת השחיטה תהיה לפני ה׳; רק ר׳ חייא אומר דהוה אמרינן כן על ידי מה מצינו מקבלה שדינו שגם המקבל יעמד לפני ה׳ והוא הדין בשחיטה. וזה שלא כדברי התוס׳ במנחות (דף נו ד״ה אלא) שיסברו בהכרח כתוס׳ זבחים (דף מח ד״ה אותו) דר׳ חייא יסבור כשמעון התימני, ולמה שכתבנו אין זה מוכרח, דר׳ חייא אומר שהיה טעונין על ידי מה מצינו מקבלה, רק כתוס׳ זבחים (שם ד״ה אלא) ופי׳ רק אותו ר״ל הפעולה הנעשית בו יהיה בצפון, לא הפועל. ובגמ׳ שם מבואר דיש עוד יתור ״ושחט אותו״ דגבי שעיר נשיא ושחד מהני תנאי דריש האי ״אותו״, ואין להאריך.

[סה]

[הערה: איך יוכיח שפניו בדרום ובגמ׳ דזבחים רמי גברא אאפי׳ וכולי והוא חידה סתומה. ודברי הקרבן אהרן שמפרש ירך האדם העולה יהיה פונה לצפון וכל פי׳ בגמ׳ לא יטעם לחיך. חדה היא ותהי לחדה.]

על ירך המזבח צפונה – הנה השמות פנים, אחור, כתף, שכם, צד, ירך, וכדומה הושאלו מן גוף האדם אל עצמים בלתי בעלי איברים ויאמר: ״כתף הבית״, ״צדי המשכן״, ״אחורי המשכן״, ״ירך המשכן״, וכדומה. והנה בגוף האדם יכונה סוף הגוף מזה ומזה בשם ״ירך״. וכן הושאל אל הבית והמשכן ויאמר ״ירך המשכן תימנה״, ״ירך המשכן צפונה״, ״ירך המזבח״. ויש בזה הבדל: בין בית שארכו יתר על רחבו ויש לפניו חצר בו יכנסו אל הבית כמו שהיה במשכן, שאז יקרא החצר ״פני הבית״, כי מקום הפתח שבו נכנסין נקרא ״פנים״, ושני צדדי החצר מפה ומפה לצפון ולדרום נקראו כתפי הבית, וחלקי הבית הקרובים למערב מצפון ומדרום יקראו ״ירכתי הבית״ שהם בדמיון ירכי האדם אם הוא שוכב על פניו. ועל זה אמר ״ירך המשכן תימנה״ ״ירך המשכן צפונה״. וצד מערב יקרא בשם ״אחורי המשכן״, ולא נקרא בשם ״ירך״ בלשון יחיד, רק אמר ״לירכתים ימה״ כי הוא מחבר שני הירכים של צפון ודרום מזה ומזה אל אמצע מערב. אבל בבנין מרובע שארכו כרחבו לא יצדק שם ״ירך״ רק על צד מערב אם הפתח במזרח (או אל צד שכנגד הפתח). ולפי זה כשאומר פה ״על ירך המזבח צפונה״, אחר שהמזבח היה בנין מרובע וקורא צד צפון בשם ״ירך״, מבואר שצד דרום היה הפנים שדרך שם היו נכנסים אל המזבח ועולים בכבש (כמ״ש רש״י בזבחים (דף סב.) ד״ה שכ״מ) וזה לשונו ובכבש כתיב ״אל פני המזבח״ והוא הכבש שהיה פניו של המזבח שעולים לו דרך שם, כי היכא שחשיב צד מזרחית ״פני אהל מועד״ מחמת שהפתח שם, וכן כתב בסוכה (דף מט ד״ה שכל). וז״ש בספרא שהירך בצפון והיכן הם פונים לדרום הא למדנו שהכבש בדרום. ובזבחים (דף סב:) מקשה על זה: אימא ירך בצפון ופניו בצפון. אמר רבא רמי גברא אאפיה. אמר ליה אביי אדרבה תריץ ואותיב גברא. אמר ליה רבוע כתיב. והא מבעיא ליה דמרבע רבוע. מי כתיב מרובע. ולטעמיך מי כתיב רבוץ. א״ל רבוע כתיב דמשמע הכי ומשמע הכי, עכ״ל. רצה לומר, כי מה שכתבנו שהושאל שם ״ירך״ אל הצד המגביל נגד צד הפנים כנגדו, זה דוקא אם נצייר הגוף מושכב כמו שהוא הציור באדם השוכב על פניו, שאז כשפניו לצד מזרח יריכו שוכב לצד מערב. אבל בגוף העומד זקוף ביושר, למשל עמוד העומד זקוף ניצב הקומה, אז צד מעלה נקרא ״פניו״ וצד מטה בכל הרוחות סביב נקרא ״ירכו״ כמו שהוא באדם כשעומד זקוף שצד תחתיתו נקרא ״ירך״ כמו שאמר ״אל ירכתי בור״ שהוא שולי הבור ותחתיתו. על פי זה שואל הגמ׳ אימא ירך בצפון ופניו לצפון?. והשיב רבא רמי גברא אאפיה – רצה לומר שמשערין בציור אדם מושכב. ואמר ליה אביי אדרבה תריץ ויתיב גברא – ר״ל הלא נוכל לצייר המזבח בציור אדם עומד, שאז כל תחתיתו מסביב אף בצד שכנגד פניו נקרא ״ירך״. והשיב לו דכתיב ״רבוע״ ולא כתיב ״מרובע״. ופירושו כי שם ״רבוע״ הוא שם התואר על שהיה מכוין ארכו כרחבו, כמ״ש ר׳ אבוה שם דמדכתיב ״רבוע סביב״ מורה שהיה מרובה סביב, ארכו כרחבו. ומזה מבואר שמציירים את המזבח כאדם שוכב כי שם ״רבוע״ לא יצדק בו רק מצד ארכו ורחבו שהיו שוים רבוע סביב, אבל גבהו לא היה שוה אל ארכו ורחבו. ואם נאמר שמשערין אותו כאדם עומד ניצב הקומה איך יקרא בשם רבוע על צד ארכו ורחבו? הלא עמוד העומד ניצב, הגם שארכו ורחבו מרובעים בשיוי, לא יקרא בשם רבוע רק בשם ארוך או קצר, כי קומתו הוא העיקר בו ולפיהו בשם יקרא. ומדקראו בשם ״רבוע״ על כרחך לא ישקיף על קומתו רק על ארכו ורחבו שמשערין אותו מושכב. וזה שהשיב ״רבוע״ כתיב. אמנם אביי לא עלה על לבו דיוק שם ״רבוע״ שהוא שם התואר, והשיב הלא יש לומר שאמר עליו ״רבוע״ על שיעשה בו פעולת ההרבעה בארכו ורחבו, לא מצד שהיא עיקר שמו כפי ציור העמדתו. וזה שאמר והא מבעיא ליה דמרבע רבוע. וגלה לו רבא מי כתיב ״מרובע״? – שיש הבדל בין שם מרובע שהיא שם מורה על הפעולה שנעשה בו פעולת ההרבעה, ובין שם ״רבוע״ שהוא שם מציין הקנין הנמצא בו. רצוני לומר שהוא שם התואר (בלתי מציין הפעולה רק הצורה המוחלטת בו מכבר). וכן כתב הראב״ע בספר צחות (דף כז עמוד ב): ״רָבועַ יהיה המזבח״ – הטעם ארכו כמו רחבו, ואיננו כן לפ״ד ״מְרובָעוֹת״, לא עגולות, עכ״ל. ועיין באילת השחר סימן לה. והמקשה לא הבין הדבר ושאל שנית מי כתיב ״רבוץ״?, הלא יש לצייר גוף עומד. וגלה לו ״רבוע״ כתיב – ר״ל שהוא שם התואר ממנו ידעינן שהוא מרובע וממנו ידעינן גם כן שהרבוע הוא שמו העצמי כפי ציורו כגוף מושכב, לא כגוף עומד ששמו העצמי ינתן אליו מצד קומתו, לא מצד פעולה שנעשית בארכו ורחבו. וז״ש דמשמע הכי ומשמע הכי. ור׳ יהודה למד לה ממה שכתוב ביחזקאל (סימן מג) על המזבח ״ומעלתהו פונה קדים״ שפעל ״פנה״ מציין תמיד שמסב פניו מצד שהיה בו אל צד אחר, ואם כן אי אפשר לפרש שמעלות המזבח היו בצד מזרח שאז היה לו לומר ״ומעלותיהו עולה קדים״, רק פירושו שבעת שעולה יסוב משם פניו למזרח. וכבר למדנו ממה שכתוב בים שעשה שלמה שעומד על י״ב בקר שלשה פונים צפונה ושלשה פונים ימה ושלשה פונים נגבה ושלשה פונים מזרחה. וכפי דברינו ש״פנה״ היא על פנות הפנים לצד שרוצה ללכת מתחיל ממזרח ופונה דרכו לצפון ומשם למערב ומשם לדרום ומשם למזרח שהיא הסבוב דרך ימין. ובמה שאמר ״פונים.. פונים״ בכפל משמיעני שצריך לפנות דרך ימין תמיד ואם כן בהכרח היה מעלות המזבח בדרום שמשם פונה דרך ימין למזרח. כ״פ בגמ׳ זבחים (שם).

[סו]

על ירך המזבח צפונה – מפשטות הכתוב משמע שלא ישחוט רק על ירך המזבח, לא על ראש המזבח. אמנם נמצא כתוב אחר (שמות כ, כ) ״מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך״ – מבואר שיכול לשחוט בראש המזבח. ופליגי תנאי בפירושו: דעת ר׳ יוסי שפירוש ״וזבחת עליו״ שיכול לזבוח עולות ושלמים על כולו. ודעת ר׳ יוסי בר׳ יהודה שרק על חציו הצפוני יכול לזבוח. ודבריו בנוים על יסוד מוסד שכלל גדול בלשון שהכתוב לא ידבר בדרך זו ואין צריך לומר זו, רק בדרך לא זו אף זו (כמו שיסדנו בפתיחותינו לפירוש ישעיה ובמקומת רבים מספרינו זה, כמ״ש באילת השחר כלל קצט). ואם כן יקשה איך אמר ״את עולותיך ואת שלמיך״ הלא זביחת שלמים (שכשרים בכל מקום) פשוט יותר מזביחת העולות, והיה לו לומר בהפך – ״את שלמיך ואת עולותיך״. ועל כרחך שפירושו שבצד אחד (שהוא חציו הצפוני) יזבח העולות, ועל כולו יזבח השלמים. ודעת ר׳ יוסי שיש רבותא במה שאמר ״שלמיך״ דהוה אמינא דשלמים שאין המקום דחוק להם לא ישחטו על המזבח (כן פירשו חז״ל בזבחים דף נח). וכפי ההשקפה ר׳ יוסי דסבר דכולי מזבח בצפון קאי [כמ״ש בזבחים (שם ודף נג ודף סג)] נטה לפרש פשט הכתוב דכולו כשר לעולה דמקוים בו צפונה. זה שרמז בספרא פה שהמזבח כולו ראוי להיות צפונה. ור׳ יוסי בר׳ יהודה שסבירא ליה דכולה מזבח בדרום קאי כמ״ש בגמ׳ שם נטה לפרש שרק חציו שלצד צפון כשר, שהוא צפונה למזבח. ומבואר בזבחים (שם) שעיקר למודם מוסב על פסוק ״וזבחת עליו״, וכן פרשתי.

[סז]

[הערה: מה שורש הדרוש זה, במה מחולק ר״י עם הת״ק? ובמה פליגי תנאי במשנה ב?]

על ירך המזבח צפונה לפני ה׳ – הנה בפ׳ צו (סימן כו) בארנו דכל מקום דכתיב ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ מציין הקדושה ויש בו מדרגות לפי הענין; שלפעמים יכוין על קדש קדשים ולפעמים על פתח ההיכל. והנה פה שכבר ציין המקום, שיהיה ״על ירך המזבח צפונה״, למה אמר ״לפני ה׳ ״? לזה סבירא ליה לר׳ אליעזר בן יעקב שמזבח כולו עומד בדרום, ואחר שפתחו של היכל מכוין באמצע העזרה (ויש בו שני פתחים, כל אחד חמש אמות), ממילא מתחיל המזבח כנגד חצי פתחו של היכל דהיינו כנגד אחד מן הדלתות ונמשך לצד דרום. וממילא צד הצפוני של המזבח הוא ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ – ר״ל שהוא פתח ההיכל הצפוני. וזה חידש במה שהוסיף ״לפני ה׳ ״. ורבי יהודה חולק עליו וסבירא ליה דמזבח היה ממוצע באמצע העזרה עד שצד צפונו של המזבח נמשך ט״ז אמות מן צד צפונה של העזרה שעל אותם ט״ז אמות עמד חצי המזבח הצפוני. ונראה שר׳ יהודה הולך לשיטתו שלמד (במשנה ח) שהכבש בדרום מן ״ומעלתהו פונה קדים״ ואם כן אם איתא שצפון המזבח מתחיל במקום ששם מתחיל צפון העזרה, היה לו לומר ״ושחט אותו צפונה על ירך המזבח״ ויהיה פירושו בצפון העזרה כנגד ירך המזבח, דהא א״צ ״צפונה״ לציין שהירך בצפון ועל כרחך שצפון המזבח הוא לפנים מן צפון העזרה. ופירוש ״על ירך המזבח צפונה״ בצפון המזבח, לא בצפון העזרה. (ועיין בזבחים דף נט וביומא דף לז). ואמר במשנה ב [הובא בזבחים (דף כ) ובתוספתא שם (פרק ו) וביומא (דף לה:)] דעת ר׳ יוסי בר׳ יהודה שאין כשר לשחיטה רק כנגד המזבח מצפונו ולא מן המזבח והלאה, לא לצד מזרח ולא לצד מערב. ונראה דאזיל בשיטת אביו שסבירא ליה (במנחות דף צו) ששם היו נותנים שני בזיכי לבונה דכתיב ״ונתת על המערכת לבונה זכה״ ובעינן ״על״ ממש, דלא כאבא שאול דסבירא ליה שהוא כמו ״ועליו מטה מנשה״ דפירושו אצלו. ולכן סבירא ליה גם כאן דבעינן ״על״ בסמוך, ולא לצדי המזבח. ורבי סבירא ליה דגם מהלאה למזבח, בין בצד מערב ובין בצד מזרח כשר (רק בבין החליפות שהיה בכותל האולם מאחריו חלונות שהכהנים מצניעין שם סכיניהם שזה פסול לכולי עלמא דלא מתחזי מזבח התם). ורבי הולך לשיטתו דסבירא ליה בסוטה (דף לז) במה שכתוב ״על הר גריזים ועל הר עיבל״, ובמנחות (דף סב) במה שכתוב ״על לחם הבכורים״, ושם (דף צח) במה שכתוב ״ונתת על המערכת לבונה״ – דלא בעינן ״על״ ממש, דפירוש ״על״ – בסמוך. ולכן סבירא ליה דהוא הדין הצדדים הסמוכים לצפון המזבח כשרים. וראב״ש סבירא ליה גם כן כשיטת רבי ולכן מכשיר בין האולם ולמזבח בצד המערב, רק במקום דריסת רגלי הכהנים שהוא מצד מזרח המזבח – פוסל, דבעי ״צפונה לפני ה׳⁠ ⁠⁠״, והוא הסמוך להיכל, לא צד מזרח הרחוק ממנו.