[נט]

[הערה: מה רצה פה בשאלתו למה הפסיק? שכבר שאל זה למעלה (פ״א מ״ט) וכמו שתנקשו הרא״ם והק״א]

ואם מן הצאן – כלל בלשון שכל דברות המחוברים על ידי וי״ו החיבור יש להם קישור זה לזה, לא לבד באמצע המאמר כי גם בראשי הפרשיות. הנה מלת ״כי״ שמציין תמיד ראש הענין כמו שכתבנו (בסימן יב) יבא לרוב בלא וי״ו כי הוא מורה ענין בפני עצמו. ובבואו עם וי״ו מציין שיש איזה יחוס לענין זה עם ענין שלפניו וכמו שאמרו בקידושין (דף יד) על ״וכי תשיג יד גר ותושב״ ובבבא מציעא (דף צה) על ״וכי ישאל איש״ – וי״ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון ובהפך. וכן מלת ״אם״, הגם שהוא מציין הפרטים החלקיים של התנאי הכולל (כמו שבארנו בסימן הנ״ל) ומורה על פרשיות של ענין אחד, בכל זאת זה דוקא כשבא בוי״ו שאז המאמרים מדובקים ולמדים זה מזה כמ״ש בזבחים (דף מח) ובכריתות (דף כב) על ״ואם מן הצאן״ דפה ועל ״ואם נפש כי תחטא״ דפרשת אשם תלוי. וכן ביבמות (דף ט) על ״ואם נפש אחת תחטא״ דפ׳ שלח; מה שיהיה בהפך אם לא בא בוי״ו, יורה הפירוד בין הענינים, הגם שבא מלת ״אם״. וכבר מסרו בעלי המסורה דכל ספר בראשית ונזקין ר״פ ״אם״ ובמקומות יו״ד ״ואם״. וכל שאר אורייתא דכותיה ר״פ ״ואם״ במקומות י״ח ״אם״. וכל זה לא נפל במקרה (ועי׳ באילת השחר כלל תקפה). וכבר בארנו (למעלה סימן כב) שפרשת בן בקר ובן צאן הם כמעורבים – שסמיכה והפשט שנאמר בבקר הוא הדין בעולת צאן, וצפון שנאמר בעולת צאן הוא הדין בבן בקר. וכל הדברים הנשנים בעולת צאן דינם כאילו נאמרו שני פעמים ונדרשים, כמו שבארנו הדרושים האלה (בסימנים: כב, כג, לד, מב, מג, מז, נה, נו, נז). וזה היה מחכמתו העליונה יתברך שעל ידי שחלק אותם לשני פרשיות נתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה, ר״ל לדעת השינויים שנמצא ביניהם והכפולים והיתורים שבהם רצוף כל הלכות תורה שבעל פה. ואם היה מסדר לו הכל בפרשה אחת לא היה הכלי יכול לסבול כל אלה. וזהו שאמר והלא הדברים קל וחמר וכולי, וכמו שבארתי כבר למעלה (סימן ג) על מאמר זה שנכפל בספרא למעלה (ויקרא נדבה פרשה א מ״ט), עיי״ש.

[ס]

מן הצאן מן הכשבים ומן העזים – כבר בארתי (למעלה סימן יז) שיש הבדל בין אם יזכיר שם הכלל בלא ה״א הידיעה, שאז לא יקפיד על אישי המין, יהיה מי שיהיה כמו ״וזבח פסח לה׳ אלהיך צאן ובקר״ – כל שיהיה. ובין אם מזכיר את שם הכלל בה׳ הידיעה עם מלת ״מן״ שאז יורה הקצתית, שלא כל אישי המין כשרים, וימעט תמיד. ולמדו ששלשה מעוטים שבפסוק זה ממעטים חולה וזקן ומזוהם. (ועיין בבכורות דף מא עביד צריכותא בינייהו. ר״ל דיכתב אחד בפירוש ולא איצטריך ג׳ מיעוטים).

[סא]

[הערה: מה קשה לו במלת ״קרבנו״? והלא מלת ״קרבנו״ כתוב בתורה פעמים לא מעט.]

מן הצאן קרבנו – כפי משפטי הלשון היה ראוי לאמר ״ואם מן הצאן הוא מקריב״, בפעל (כי חק קבוע בדרכי הלשון שבכל חלוקה שהחילוק מיוסד בין הגופים הפועלים או הנפעלים, לא בין הפעולות עצמן, ידבר בדרך הפעל לא בדרך השם) כמו ״ואם משדה אחוזתו יקדיש״ (ויקרא כ״ז:ט״ז), ״ואם בית אשה נָדרה״ (בדמבר ל), ״ואם בכלי ברזל הכהו״ (שם לה) – שלא יתכן לומר ״ואם משדה אחוזתו הקדשו״, ״ואם בית אשה נִדרה״, ״ואם בכלי ברזל מכתו״. וזה הכריח לרבותינו ז״ל לדרוש בספרא, הובא בב״ק (דף סו סז) שבא השם ״קרבנו״ לדייק קרבן שלו, לא גזול. ואחרי הדיוק מצאנו שבכל מקום דכתיב מלת ״קרבנו״ ״קרבנך״ ״קרבנכם״ יש בו דרוש: כמו שדריש בספרא (פרשה ו מ״ו) ״מן העוף עולה קרבנו״ ושם (פרק ח מ״ג) על ״והקריב מן התורים את קרבנו״ ושם (פרק י מ״ג) על ״סולת יהיה קרבנו״ ושם (פרק יב מ״א, ומנחות דף עד) על ״קרבנך... קרבנך״ שבמנחת מחבת ומרחשת ושם (פי״ז משנה ג-ו) על ששה פעמים ״קרבנו״ דגבי שלמים ובמכלתא דחובה (פרשה ו מ״ב) על ג׳ פעמים ״קרבנו״ דגבי חטאת נשיא ויחיד ושם (פי״ט מ״ד) על ״והביא את קרבנו עשירית האיפה. ובסדר צו (פרק יד מ״י) על ״והקריב קרבנו על זבח״ ושם (פרק יב מ״א) על ״ביום קרבנו יאכל״ ושם (מ״ח) על ״ואם נדר או נדבה זבח קרבנו״. ושם (פרשה יא מ״ו) על ״יביא קרבנו״ דגבי תנופה. ולמעלה (ויקרא נדבה פרק ג מ״ד) על ״תקריבו את קרבנכם״ ושם (ויקרא נדבה פרשה ג מ״ו) על ״אם עולה קרבנו״ – בארנו בישע האל שבכל מקומות אלה יש בו זרות והוא: או שכל המלה מיותרת ואז ידרוש לרוב כל מלה, או שבא השם תחת הפעל ואז ידרוש לרוב הכינוי ״נו״. ואמרות ה׳ אמרות טהורות, אדירות ובצורות ברי אלהיים חיים מזוקקים שבעתים.

[סב]

מן הכבשים או מן העזים – אין תחת סוג ״צאן״ רק כבשים ועזים, ויפלא למה פרט פה את המינים לבדנה. ודרשו חז״ל שבא למעט את הכלאים הנולד מכבש ועז, לזה אמר מלת ״או״ לחלק או כבשים או עזים, לא תערובתם. (ומה שקשה על זה ממ״ש בספרא (אמור פרשה ח מ״א) ״או כשב״ – פרט לכלאים, יתבאר אי״ה (שם סימן קכה).

[סג]

[הערה: אם בא לומר שלא נמעט מן הג׳ מעוטים חולה זקן ומזוהם, רק נעבדה בו עבירה יקשה הא על זה די במיעוט אחד? ולמה צריך ג׳ מיעוטים? (ב) מדוע תפס הציור שעבר על ז׳ איסורים דוקא? (ג) מה קשה לו במה שכתוב ״כבשים לעולה״ עד שירבה ממנו ריבוים? (ד) במה פליגי ר׳ יהודה ור׳ שמעון ור׳ אלעזר?]

ומן העזים לעולה – מלת ״לעולה״ מיותר שכבר אמר (ויקרא א, ג) ״אם עולה קרבנו מן הבקר״, והיה די לאמר ״ואם מן הצאן קרבנו״. ודרשוהו חז״ל בדרך הדרוש שבא לרמז שכל דבר המובא מן הכבשים והעזים כשר לעולה (וכמוהו דריש בזבחים (דף ח:) על מה שכתוב ״ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים״ שמותר הפסח הבא מן הצאן קרב שלמים). ויש בזה פלוגתא מה מרבה בזה: דעת ר׳ יהודה שמרבה את שנעבדה בו עבירה. ובאר מקום הטעות, שיש לטעות שמי שנעבדה בה עבירה פסול לקרבן, כי הייתי אומר שהשבעה מיעוטים שנזכרו בעולת בקר וצאן [והם: ״מן הבהמה״ ״מן הבקר״ ״ומן הצאן״ (פסוק ב), ״מן הבקר״ (פסוק ג), ״מן הצאן״ ״מן הכבשים״ ״מן העזים״ (פסוק י) שהם ז׳ פעמים ״מן״ (כי הדרוש ״ומן הצאן״ בארתי שלא נמצא בפרשה זו, עיי״ש (בסימן יח))] ימעט ז׳ דברים והם: (א) שחרש בשור וחמור, (ב) שהם מוקדשים, (ג) כלאים בכרם, (ד) שביעית, (ה) ויו״ט, (ו) יוהכ״פ, (ז) שבת – ר״ל מן מיעוט א הייתי ממעט דבר החמור והוא אם עבד בו בשבת שחייב מיתת בית דין, ומן מיעוט ב׳ הייתי מוסיף שגם אם עבד ביוהכ״פ שהוא כרת, ומן המיעוט ג׳ ימעט עף נעבדה עבירה של חייבי לאוין שקל מכרת אם נקבצו כל החמשה דברים שחשב, ומן מיעוט ד׳ ימעט עף שקל יותר שין בו רק ד׳ דברים, עד שבמיעוט האחרון ממעט אף שאין בה רק אחת – בכל זה פסולה. [ואם נרצה לחשוב דם מיעוט ׳מן הצאן׳ ״ומן הצאן״ שיש בפרשה שמונה מיעוטים, יש לפרש דבמיעוט השביעי ממעט אם אין בה רק אחת שיש בה בעצמה שתי לאוין כמו מקודשין שחייב עלייו משום שתי לאוין או כלאים בכרם שחייב גם כן שתים כמ״ש רש״י בפסחים (דף מג) ובמכות (דף כא:)]. וז״ש בספרא אתה אומר לכך נאמרו מעוטים הללו או לא נאמרו אלא להוציא את שנעבדה בו עבירה שחרש בשור וחמור וכולי (ולא חשב כהן ונזיר אבית הטומאה שחושב במשנה דמכות שם מפני שאינה עבירה בגוף הבהמה) לכך נאמרו ׳כבשים ועזים לעולה. וזה פירוש משנה ב׳. ור׳ שמעון סבירא ליה שבא הכתוב לרבות תמורה, דהוה אמינא שאף שכתוב ״והיה הוה ותמורתו יהיה קדש״, בכל זאת אינה קרבה למזבח. (ואומר על זה שאין ללמוד זה מקל וחומר משלמים דחמירי מעולה, שאין עוף בא שלמים, ובכל זאת תמורתן קריבה (כמ״ש בספרא פט״ז מ״ט) וכל שכן בעולה – דיש להשיב בהפך, דעולה חמירא דלא כשרה לבא נקבות כזכרים). ויסבור ר׳ שמעון (וכן ר׳ אלעזר במשנה ד׳) דילפינן מלמודים אחרים (המובאים בסוטה דף מו) לרבות קדשים שנעבדה בם עבירה. וזה פירוש משנה ג׳.

ודעת ר׳ אלעזר בן שמוע שבא לרבות מותרות דהוה אמינא שרק מותר עולה קרב עולה לכן אמר שכל מותר הבא מן הכבשים ומן העזים הואלעולה. ולמד למותר חטאת ואשמות ועשירית האיפה של חוטא ומותר קיני זבים וזבות ויולדות ומותר קרבנות נזיר ומצורע שקרבים עולות; וכן הוא הדין בדין השנוי במשנה דשקלים (פרק ד מ״ח) במקדיש נכסיו והיו בהם דברים ראוים לגבי מזבח יינות שמנים ועופות שיימכרו לצורך אותו המין ויביא בדמיהן עולות [להראב״ד בהשגות (פ״ה דערכין הי״ח) אתיא כר׳ יהושע ולשיטת הרמב״ם (שם) אתיא כר״א גם כן. ולדעתי הרמב״ם גרס פה ובשקלים ר׳ אליעזר וכדבריו משמע בירושלמי דשקלים. ובתוספתא שם (פרק ב) משמע כדעת הראב״ד, ואין כאן מקום להאריך] וחכמים סבירא להו דיפלו לנדבה, ופירשו שהגם שגם הנופל לנדבת צבור לקייץ המזבח מקריבין ממנו עולות, יש חילוק: דלר׳ אלעזר שהיא עולת יחיד טעונה סמיכה, ונסכים באים משל בעלים, ואם הוא כהן עובד בעצמו ונוטל העור (כמו שלמד בבבא קמא דף קט); ולחכמים שהיא עולת צבור אין צריך סמיכה, ונסכים באים משל צבור, והעבודה והעור שייך לאנשי המשמר (כמ״ש בסוכה דף נו). ולפי זה חכמים (שהם ר׳ יהודה ור׳ שמעון) סבירא להו דמותרות עולה יליף מן ״אשם אשם לה׳⁠ ⁠⁠״ כמו שנאמר בספרא (פרק כא משנה ז) וכמו שאמר ר׳ שמעון לר׳ יהודה בזבחים (דף קג ובתמורה דף כג) אם כן בטלת מדרש יהוידע הכהן, עיי״ש. ודרשו ״כבשים לעולה״ כל אחד לשטתיה. וצריך לומר גם כן דר׳ יהודה ור׳ אלעזר למדו תמורה כמו שלמדה ר׳ ישמעאל בתמורה (דף יז:) מן ״רק קדשיך אשר יהיו לך״, עיי״ש. וזה פירוש משנה ט.