למנצח – הוסד בימי עזרא ונחמיה ששבו מגלות בבל והתחילו לבנות הבית, והתפלל שתהיה גאולה זו גאולה נצחיית, והזכיר מענה אלהים ע״ז

(ב-ג) רצית ה׳ – התרצה אל עמו בג׳ דברים,

א. שהתרצה אל ארצו החרבה, שעז״א רצית ה׳ ארצך

ב. אל עמו הגולים ששב שביתם,

שבת שבית יעקב

ג. מה שמחל עונותיהם נשאת עון עמך, סלה סיום הענין, והנה המשורר הזכיר בכל א׳ מג׳ דברים אלה תנאי שנחשב בעיניו למגרעת, אשר לפיהו ראה שגאולה זו לא תהיה נצחיית, ומתפלל על כל א׳ שישנהו ה׳ לטוב, כי בדבר הא׳ שרצה את ארצו הזכיר שם הויה, ר״ל שרואה שמה שהתרצה לארצו לא היה בהסכמת מדת הדין רק מצד הרחמים לבד, שרחם על שוממתה וחורבנה ומבואר שיש הבדל גדול בין התשועה שהיא רק לפי שעה מצד שלא יכול לראות בצרת הנדכא, ואחר סור הרחמים יצוייר שיקצוף שנית, משא״כ אם היתה התשועה במה״ד שהדין מחייב זה, שאז תהיה תשועה עולמית,

ב. במה שהשיב שבית עמו ראה ג״כ חסרון, במ״ש שבית יעקב – דהיינו שהם עדיין בשביה, כי היו עדיין תחת רשות מלכי פרס, והגאולה האמתיית ראוי שתהיה גאולה שלימה, והכתיב^א הוא שבות יעקב בו׳, וכיון גם בזה חסרון שהיתה הגאולה ע״י השתדלותם וברשיון כורש ששבת השבות שהם הכינו לעצמם ומיוחס אליהם, וזה לאות שאינה הגאולה המובטחת, שהיא תהיה ע״י ה׳ (לא ע״י השתדלות אדם) ובאותות ובמופתים,

ג. בענין מחילת העונות ראה ג״כ חסרון, שאמר שה׳ נשא עונם וכסה חטאתם – שנשיאת עון מורה שהעון ישנו עדיין במציאות רק ה׳ סובל אותו, וכן החטא שהוא השוגג י״ל מציאות רק שה׳ כסהו לפי שעה, ובגאולה האחרונה יעביר ה׳ את העונות לגמרי שלא יהיו עוד במציאות כלל, וזה סימן שאינה הגאולה האמתיית, שעליה הבטחנו,

א. שיהיה הקיבוץ כללי וגאולה שלמה ובלי השתדלות אדם,

ב. שלא יהיה רק מהתפעלות הרחמים לפי שעה, אבל יהיה לעולם כמ״ש ובחסד עולם רחמתיך,

ג. שיבוטל מדת כעסו לגמרי ולא יהיה עון במציאות כלל, כמ״ש כי בושת עלומיך תשכחי כמו שפרשתי שם, וז״ש אחר כי

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אספת כל עברתך – ויש הבדל בין עברה לחרון אף – שחרון אף הוא על החוטא, ועברה הוא שע״י הכעס על החוטא עובר הגבול לקצוף גם על מי שלא חטא, ולפ״ז עונש ישראל יתייחס אל החרון אף, כי הם חטאו, ועונש הארץ תתיחס אל העברה, כי הארץ לא חטאה, ועתה ע״י שרצית ה׳ ארצך אספת כל עברתך – וע״י ששבת שבית יעקב השיבות מחרון אפך – ואם כן אחר שעתה אין עברה ואין חרון אף מדוע לא יתקיימו עתה יעודי הנביאים שתהיה עתה התשועה הנצחיית, וא״כ אבקש

שובנו – כולל ג׳ בקשות,

א. נגד מ״ש שבת שבית יעקב שלא היתה השבה גמורה כי הם עדיין שבוים ותחת רשות כרש, וכן לפי הכתב שבות שלא היה השבה ע״י ה׳ לבדו רק ע״י השתדלותם, בקש שובנו אתה בעצמך, ושתהיה השבה גמורה שלא נהיה עוד תחת רשות ב״ו,

ב. נגד החסרון שאמר רצית ה׳ ארצך שהיה רק מהתפעליות מדה״ר לא בהסכמת מה״ד, בקש שובנו אלהי ישענו שאלהים הוא מה״ד שגם מה״ד יסכים לזה,

ג. נגד מ״ש שרק נשאת עון עמך אבל העון ישנו עדיין במציאות, ויצוייר שיתעורר עוד כעס עליו אחר שלא נסלח לגמרי, בקש והפר כעסך עמנו – עד שלא ימצא שום כעס במציאות כלל.

הלעולם – הלא בהכרח יתבטל כעסך עלינו בעת מן העתים, ויש הבדל בין אף ובין אנף – שאף מורה שהכעס מתגלה ע״י עונש, ואנף מורה שמכלה את האף ע״י העונש, העונש הבא ע״י אף יצוייר שיהיה עונש חלקי, למשל אם התחייב מאה מכות יכהו אחת ויניח המותר לימים הבאים, והעונש הבא ע״י אינוף הוא עונש כללי עד שאין אחריו אף ועונש כלל, ויש הבדל בין לעולם ובין לדור ודור – שלעולם יאמר על הזמן הנצחי הבלתי מתחלק, ולדור ודור יאמר על הזמן המתחלק לפי הדורות, ור״ל אם תאנף ותכלה החרון אף ע״י שתגמור לכלות בנו בפעם א׳ כל העונש, וכי לעולם תאנף בנו – וכי יהיה עונש של כליה עד שנהיה כלים לעולם, ואם תמשוך אפך – אם לא תענוש אותנו בפעם אחד, רק תמשוך את האף לימים רבים להעניש מעט מעט, ותחלקנו לשני דורות להעניש דור אחר דור,

וכי תמשך אפך לדור ודור – הלא בהכרח יכלה בדור אחד ולא ימשך עד סוף כל הדורות, ומפרש שא״א שלעולם תאנף בנו, כי

הלא אתה תשוב תחיינו – וא״כ א״א שתעשזה בנו כליה עולמית, שאף אם נדמה את הגוף הכללי של האומה הישראלית בגלותה כעצמות היבשות פגרים מתים, הלא אתה תשוב תחיה את הגוף הכללי הזה, כמ״ש הנה אני פותח את קברותיכם עמי (יחזקאל ל״ז), וכן א״א שתמשוך אפך לדור ודור, כי הלא אז עמך ישמחו בך – כי תשוב לשוש עליהם לטוב, וא״כ אבקש

הראנו ה׳ חסדך – שתהיה התשועה הנצחיית עתה בימינו בדור הזה,

ולנו תתן ישעך – ושלא תהיה גאולת עראי לפי שעה ע״י התפעלות הרחמים רק שתהיה ע״י חסדך – כי מתנאי החסד שלא יתום לעולם, כי הרחמים ושאר כל המדות הם תלוים לפי המרוחם או המחונן, לפי ענינו או לפי מעשיו, לא כן החסד שהוא מצד האל ולא לפי המקבל, שעז״א בחסד עולם רחמתיך,

וגם ישעך תתן לנו – שלא תהיה הישע לפי מעשינו או השתדלותנו רק שלך מצד חסדך.

אשמעה – אחר שהציע התפלה הלז, יספר ששמע מה ידבר האל להשיבו על תפלתו זאת, שמעתי כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו – ר״ל שה׳ השיב לו שרוצה שגאולת ישראל עתה תהיה ממוצעת בין מדת החסד ובין מדת האמת, שהדרך הוא מה שיעשה ה׳ מצד חסדו לבד ולא ישקיף כלל על מעשה הדור צדקתם או רשעתם, והאמת הוא מה שיעשה ה׳ כפי מעשה הדור וצדקתם, ובשניהם יש מגרעת, כי אם יעשה ה׳ רק מצד החסד, הגם שחסדו אין לו גבול והתשועה הנעשית בסבת החסד היא תשועה עולמית, י״ל חסרון שלא נוכל להתכבד בתשועה זאת אחר שלא השגנוה ע״פ מעשינו, ואין לנו כבוד, ואם יעשה ה׳ רק מצד האמת לבד ע״פ צדקת הדור, הגם שאז יש לנו כבוד ע״י תשועה זו, יש חסרון אחר שאז לא תהיה תשועה עולמית, אחר שתלוי במעשים, אם ימעט זכיותינו תופסק התשועה, ולכן בחר דרך ממוצע בין החסד והאמת והרכבת שניהם יחדו, והוא שהתחלת התשועה וסבתה תהיה ע״י מדת האמת, שהוא ע״י זכות הדור וצדקתם, ובזה יהיה לנו כבוד, אולם אחר שתתגלה הישועה במדת האמת יתעורר אח״ז מדת החסד, באופן שהתשועה לא תהיה מוגבלת ע״י האמת לבד כפי צדקת הדור רק תתפשט ותתרחב ע״י חסדי ה׳, באופן שחסד ואמת יפגשו זה בזה, דהיינו שהתחלת התשועה וסבתה תהיה בעבור האמת וזכות הדור, והתשועה עצמה וכמותה ואיכותה תהיה כפי חסד ה׳, לא כפי הזכות שהוא בעל גבול רק כפי חסד עליון שהוא בלתי ב״ת והוא לא יתום לעולם, ואחר שחסד הזה התעורר בסבת האמת, ר״ל בסבת זכות הדור, בהכרח שכח חסד העליון ישמור גם את הסבה שהתעורר עבורה, והוא שישמור אותנו לבל נשוב עוד לכסלה, ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, כדי שלא נחטא עוד ולא יתמוטט העמוד אשר החסד נשען עליו, ודבר זה קרא בשם שלום, כי שלום מורה על הקיום, ועז״א שה׳ סבר שלום אל עמו ואל חסידיו שיעמדו תמיד שלמים עם אלהיהם, ושלמים באשרם שלא ישובו עוד לכסלה – שלא ישובו לחטוא בשום פעם כדי שלא תסור הסבה שבעבורה משך ה׳ את חסדו עליהם.

אך קרוב – ר״ל שלא תהיה התשועה מצד מדת החסד לבד בלא זכות הדור וצדקתם, שאז הישע רחוק מיראיו, כי הישע לא באה על ידם רק ע״י ה׳ מלמעלה, וכן לא תהיה התשועה מצד מדת האמת לבד שהוא כפי מעשה הדור לבד ולא יותר, שאז יראיו הם הפועלים את הישע והוא מיוחס להם לא לה׳, ולכן תהיה באופן ממוצע,

שאך קרוב ליראיו ישעו – שמצד שתהי ע״י מדת החסד, יותר מכפי המעשה של הדור והכנתם, נקראת ישעו של ה׳, ומצד שההתחלה תהיה ע״י מדת האמת ע״י מעשי יראיו וצדקתם תהיה קרוב ליראיו וי״ל קורבה עמהם, כי התחילה ע״י צדקתם, ובזה הגם שהוא ישעו של ה׳ בלתי בעל תכלית בכ״ז הוא קרוב ליראיו, ובזה ירויחו שני דברים,

א. כבוד בארצנו שאם היה הישע רק מצד החסד לא היה לנו כבוד כי היה חסד חנם, אבל עתה נשיג כבוד,

ב. לשכון כבוד – שהכבוד הזה ישכון לעולם ולא יבוטל בשום זמן, שאם היתה התשועה רק בעבור מדת האמת לפי מעשנו היה הכבוד מסתלק בעת יתמו זכיותינו, לא כן עתה ישכון הכבוד לעולם.

חסד ואמת נפגשו – עתה מבאר איך יהיה זה אומר כי בתשועה זו יפגשו חסד ואמת, שתהיה מורכבת מחסד ואמת גם יחד, עד ששניהם יפגשו יחדיו כשני ריעים הפוגשים זה את זה באמצע הדרך, שהאמת תעלה מן הארץ שהוא זכות הדור, ולנגדה ירד החסד מן השמים שהיא התשועה הגדולה בלתי בעל תכלית יותר מכפי המעשים, והנה תולדות הפגישה הזאת שיפגשו חסד ואמת, הם צדק ושלום – כי גדר הצדק שהוא ממוצע בין המשפט ובין החסד, כי התשלומין שהם מוגבלים כפי המעשה שהוא האמת הם בדרך משפט אבל גדר הצדק והבדלו מן משפט שהוא לא ישקיף על חקות המשפט הכללים רק יעשה לפנים משורת הדין, והוא דבר ממוצע בין האמת שהוא הדין הגמור ובין החסד הגמור, כי הוא חסד מורכב עם משפט, שבהצדק יפגשו יחדו חסד ואמת, הנתונה לפי האמת והדין, והנתונה לפי החסד ולפנים משורת הדין, וכבר בארנו שע״י שהחסד שיעשה ה׳ הוא מיוסד על האמת שהוא המעשה, בהכרח ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו, היינו שישגיח שהמקבל החסד יהיה לו קיום ולא יתמוטט מן העמוד שהחסד נשען עליו, רצוני שלא יבא לידי חטא כמ״ש ואל ישובו לכסלה, לפ״ז ע״י שחסד ואמת נפגשו – עי״ז צדק ושלום נשקו – כי מפגישת החסד עם האמת יבא הצדק מלמעלה לרגלי החסד הבא משם, והשלום יבא מלמטה לרגלי האמת העולה ממטה למעלה, ושניהם נשקו ויתחברו יחדיו, ומפרש

אמת מארץ תצמח – מדמה הדבר לצמיחת התבואה שיתחברו בו השפע האלהית עם ההשתדלות האנושי, כי אם לא יחרשו ויזרעו ויכינו את הארץ להצמיח שדי תבואה לא תועיל השפע העליונה מהטל והמטר, רק אחר שהארץ מוכנת ונזרעת וצומחת אז יריקו השמים עליה טל ורביבים וברכת ה׳, כן האמת תצמח מארץ שהוא זכות התחתונים, שבזה יוכנו לקבל חסד ה׳, ואז צדק משמים נשקף שהוא החסד אשר יריק על מעשיהם שנקרא צדק כנ״ל.

גם ה׳ – תחלה צייר תחלת הצמיחה ותחלת ההשקפה וידמה האמת כזרע המתחיל לצמוח מן האדמה, והצדק לעומתו כמטר שמים המשקיף מלמעלה ומוכן לרדת בעת יצמח האמת מן האדמה, ועתה מצייר גמר גדולם, איך יוצאים ופוגשים זה בזה, כי ה׳ יתן הטוב מלמעלה וארצנו תתן יבולה מלמטה.

צדק – יצייר במליצתו הנשגבה, שהטוב שיתן ה׳ אינו רוצה ללכת בדרך לבדו עד שילך מורה דרך לפניו שהוא הצדק, עד שימשל הצדק כמורה דרך ומנהל שהולך לפני הטוב ומראה לו הדרך ומנהלהו, ואז הטוב הולך ונמשך אחריו, וז״ש הצדק לפניו יהלך (היינו לפני הטוב המוזכר בכתוב הקודם) ואז (הטוב) ישים לדרך פעמיו – אז יכין הטוב את פעמיו ללכת בדרכו לרגלי הצדק, והכונה שיבא הטוב לרגלי הצדק.