למנצח וגו׳ – כבר חויתי דעתי במזמור י״ח ששמות המזמורים וזמן חיבורם הושמו ע״י דוד עצמו, א״כ חזה קורא נעים מה גדלה ענות לב המלך הזה שבעצמו חבר מזמור להודיע חטאתו, ונתנו למשוררים לשוררו בבית המקדש לדורי דורות למען ישמעו חטאים ולא יתיאשו מכפרת עונם ע״י תשובה, ואף אם לא תונח סברתי שפסוק בבא אליו נכתב ע״י דוד עצמו, תוכן המזמור מוכיח למַדַּי הדבר ומוכיח על כניעת לבו.

חנני אלהים כחסדך – שרש חנה נהיה משם חן, שהרועים היו חונים במסעיהם במקום שמצא חן בעיניהם, ושרש חנן הוראתו העתר לבקשת מעתיר לא מחמת כשרון מעשיו רק כי מצא חן בעיני הנעתר, ע״כ יתכן אצלו שם חסד.

ברב רחמיך – מהוראת תהום רבה שהוראתו גדלה ומתגדלה, כן רחמי ה׳ (שם רחמים נגזר מרחם האשה המרחמת בני בטנה) גדולים מטבעם ומתגדלים ומתרבים מחמת כניעת לב המעתיר.

הרב כבסני וגו׳ – כבסני פעמים רבות עד כי אטהר, כלומר השב ידך עלי להכותני רק אֶנָּקֶה מעוני.

כי פשעי וגו׳ – אינני הולך בשרירות לבי לבקש התנצלות להמעיט פשעי בעיני, רק אני יודע כובדם, וחטאתי (הבאת בת שבע אל ביתי שהיא היתה שרש פרה ראש להם).

נגדי תמיד – ואני אומר הלואי ולא עשיתי כך.

לך לברך חטאתי – רש״י ז״ל פירש אף מה שהרעתי לאוריה לא חטאתי אלא לך שהזהרת על הדבר לפיכך בידך לסלוח, ופיליפזאָן החזיק אחריו, ובאמת מה היה לו לדוד לעשות מעתה, אם היה אוריה חי היה מבקש מחילה ממנו עכשו שמת ואין לך דבר שעומד בפני התשובה, אין לו (כדברי אבן יחייא) אלא לבקש מחילה מה׳, ואין אחר בעולם שנגדו חטא.

ואם תקנו רז״ל לבקש מחילה מן המתים (ש״ע א״ח סימן תר״ו סעיף ב׳ משם הגמרא יומא פ״ז) מפני תקנת השבים תקנוהו לעורר לבם לתשובה, לא שיש יסוד לבקש מחילה מעצמות יבשות בלתי מרגישות ולא מנשמת אדם שאינו עוד בחיים, ועושה זאת ומתחנן לנשמת איש או למלאך כאילו עובד עבודה זרה, מ״מ גם כי אמת הדבר קשה לאומרו, ובפרט בפני המון החוטאים, הלא טוב לחוק בלבם שבעבירות שבין אדם לחבירו גדול וחמור עונו לנגד עמיתו מלנגד ה׳, שכן כתוב (פרשת נשא) כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה׳ חטאו נגד עמיתם שאפשר להתעלם ממנו וחשבו להתעלם ג״כ מעיני ה׳ (שזה לפי דעתי מקור והוראת שרש מעל, בהיפוך אותיות עלם) והתודו את חטאתם לפני האדם שחטאו נגדו והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו ואח״כ יביא קרבן, ואף כי בנידון דידן א״א לתקן הַמעֻוַת, מ״מ יותר טוב היה לשתוק ממנו, ע״כ נ״ל שיש ג״כ לפרש כדעת רד״ק לך לבדך היה ידוע כי חטאתי (ויואב והשליח שהביאו שליחותו אל בת שבע מתי סוד דוד היו ובודאי לא היו מגלין קלונו) ואני ע״י מזמור זה מודיעו לבני דורי וגם לדורות הבאים, ולערך חטאתי תהיה הכנעתי, שאל״כ בני אדם החושבים כי חף אני מפשע ועכ״ז רואים אותי מדוכה ביסורין יחשדו בך שלא תעשה משפט וע״י התודותי זאת תצדק בדברך, יראה כי במה שהעתדת עלי צדק עשית, וזך וטהור אתה במשפטיך מחשד עוות הדין עליי.

ורמבמ״ן פירש מלשון כי אתה ה׳ לבדך (למטה פ״ג:י״ט) יחיד ומיוחד ומה שייך זה לכאן אם לא נפרשהו כדברי רש״י?

הן בעון חוללתי – יצר הרע בי מלידה ומהריון וכן כתוב ע״פי ה׳ (פרשת נח) כי יצר לב האדם רע מנעוריו.

יחמתני – יחמה בי ע״ד אל תבואני רגל גאוה (למעלה ל״ו:י״ב) מלשון ויהי בעת יחם הצאן (פרשת ויצא).

הן אמת חפצת בטחות – חפצת שאדם ישיב אל לבו מפעליו ויודה במה שהרע לעשות, והיא חכמת הנפש ומגמת חכמת ידיעת ספר לישר על ידה דרך איש ואיש וכן הוא אומר ראשית חכמה יראת ה׳ (למטה קי״ד:י׳) ואותה חכמה אתה תעוררנה בסגור לבי.

בטחות – מלשון וטח את הבית, כי טח מראות עיניהם (ישעיה מ״ד:י״ח) דבר מכוסה והן העליות שיחסו להן המחשבה לא מחמת עצמן רק מפני שבין כל איברי גופת האדם והבהמה הן היושבות פנימה, וכן ענין ובסתם שאחריו.

ולענין חיבור שני מקראות אלה נ״ל ששני הן שבראשם יש להם הוראת אם, כמו והן לא יאמינו לי (פרשת שמות) הן היתה כזאת (ירמיה ב׳:י׳) וכמוהם בעזרא ז׳:כ״ו, הן למות הן לשרשי הן לענש נכסין ולאסורין, וכמוהם פעמים רבות במשנה ובתלמוד, כלומר בין שתשיב אל דעתך כי יצר לב האדם רע מנעוריו, בין שתביט להכנעת לבי הבלתי מעלים ומקל עוצם פשעו תחטאני באזוב ואטהר תכבסני וגו׳, או תסלח לי בחסדך ותסיר ממני טומאתי כחוק האזוב המזיב טיפות מים ואפר ומטהר, או ג״כ אם כך גזרת תמרק פשעי ביסורין כבגד מגואל שע״י כבוס רב יסירו ממנו חלאתו.

תשמיעני ששון ושמחה – אַיֵם עלי ביסוריך ודברי איומיך יהיו לי לששון ולשמחה ויצהירו פני (שזה הוראת שם ששון מגזרת שיש ושש הלבנים במראיתם) ואשמח, ועצמותי אשר דכית לא תאנחנה רק תגלנה, או הסתר פניך מחטאי ומחה עונותי (כאשר ימחה את הצלחת, מלכים ב׳ כ״א:י״ג, ע״י שטיפה בלא מירוק כמו שצריך לכביסת בגד) רק שתברא לי מחדש לב טהור כבתחלה ותחדש בקרבי גם רוח נכון עומד על כן ובסיס כלומר בטוח בכחו להתיצב נגד יצ״הר ולא יסוג אחור.

השיבה לי ששון ישעך – אחר חטאתו סרה מעליו רוח ה׳ המעוררת בנפשו רוח דעת ובינה ופניו קדרו מאור ששונם ונהפך לאיש אחר עד כי סבל יסורין וידע כי כופר עונו על ידיהם והמית נפשו שקטה.

אלמדה פשעים דרכיך – אהיה אות להם שאין דבר עומד בפני התשובה באופן שלא יהיו רשעים כ״כ בפני עצמם ויתיאשו מרחמי ה׳, רק ייחלו גם הם לחסדו.

מדמים – כל מקום שמצאנו דמים בלשון רבים הוראתו דם הנפש, וכאן ר״ל הנני ביד פשעי (הריגת אוריה) הושיעני מידו אתה אל שוע ונדיב כי לך שועתי וממך אקוה ישועתי.

שפתי תפתח – אם דברי תחנוני ומליצות שירי יהיו שגורים בפי כבראשונה זה לי האות כי רציתני שנית.

כי לא תחפץ זבח – תמורת חטא אם לא נשבר לב החוטא בהקריבו אותו לפניך. וזה דומה לענין מזמור שלמעלה, ע״כ נסדר אחריו, והקודם בעבור סיום דבריו ״בינו נא זאת שוכחי אלוה פן אטרוף ואין מציל״ דומה לענין מזמור מ״ט המדבר באבדן הרשעים באין תקוה.

היטיבה ברצונך וגו׳ – שני פסוקים אלה נוספו בימי גלות בבל להחליש רושם הדברים הקודמים ״כי לא תחפץ זבח ואתנה״ וגו׳ לבלתי יאמרו הגולים מה נועיל כי נשוב ונבנה בית המקדש הלא גם בלתו נוכל לעבוד את ה׳ כרצונו או היו שם שני מקראות והחליפו דבריהם במקצת לפי מצב בני ישראל בעת ההיא.