×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) לְדָוִ֗ד מִ֫זְמ֥וֹראלַֽ֭יהֹוָהי⁠־⁠הֹוָה הָאָ֣רֶץ וּמְלוֹאָ֑הּ תֵּ֝בֵ֗לוְיֹ֣שְׁבֵי בָֽהּ׃
Of David.⁠1 A psalm. Hashem's is the earth and all therein, the world2 and its inhabitants.⁠3
1. of David | לְדָוִד – Many psalms include "לְדָוִד" in their title. See Ibn Ezra and Radak in their introductions to the book, that the term can mean either that the psalm was composed by David, about David, or in honor of David. Several commentators assume that this hymn was written to be said when the ark was brought to its resting place, either after returning from war, when David brought it to Jerusalem (Hoil Moshe), or when Shelomo built the Mikdash (Bavli Shabbat 30, Radak). As such, today it is recited in synagogues as the Torah is returned to the ark. Cf. Malbim who suggests that the main theme of the psalm is the ability of man and God to connect and R"Y of Trani that it speaks of God's vengeance in Messianic times. For discussion of these various readings of the hymn, see Psalm 24.
2. earth... world | הָאָרֶץּ... תֵּבֵל – Though these two terms are somewhat synonymous, see Radak that "אֶרֶץ" can refer to all land, both inhabited and uninhabited, while "תֵבֵל" refers specifically to inhabited areas. Cf. Rashi that here "אָרֶץּ" refers to the land of Israel, and "תֵּבֵל" to the rest of the world.
3. and its inhabitants | וְיֹשְׁבֵי בָהּ – In the time of the second Temple, the psalm was sung by the Levites on the first day of the week (Mishna Tamid 7:4), perhaps chosen due to this opening theme of Hashem as creator of all.
א. ‹ר3› פרשה פתוחה
• ל=פרשה פתוחה לפני התיבה ״מִ֫זְמ֥וֹר״ במקום לאחריה
• הערת דותן
תרגום כתוביםמדרש תהליםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יאבן עזרא ב׳רד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
לְדָוִד תּוּשְׁבַּחְתָּא לַיָי הָא אַרְעָא וּבִרְיָתָהָא תֵּבֵל וּדְיָתְבִין בָּהּ.
Of David. A Psalm. Behold,⁠1 the earth and its creatures2 are the LORD's, the world and those who dwell in it.
1. Of the LORD. Behold: The earth is the LORD's. Such is the translation if )yh is read for )h (behold).
2. Creatures: +and its fullness.
לדוד מזמור לה׳ הארץ ומלואה – זה שאמר הכתוב (איוב כ״ט:י״ד) צדק לבשתי וילבשני. אמר רבי חנינא יש נאה ללבושו ואין לבושו נאה לו. ויש שאין נאה ללבושו ולבושו נאה לו. יש אדם שהוא עשיר ואין שמו לפי עשרו. ויש רש ואין שמו לפי רשותו. וכן שלמה אמר (משלי י״ג:ז׳) יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב. ויש אדם גבור ואין שמו לפי גבורתו. וחלש ואין שמו לפי חלישותו. ויש אדם בחור ואשתו מכוערת ושנואה ונתונה באפריון ככפישה הזאת והעם אומרים מי הוא בעלה של זו והם אומרים זה הוא. ורואין אותו בחור נאה והעם אומר אבד הבחור הזה בכפישה הזאת. ואם כלה נאה היא ובעלה מכוער העם אומרים אבדה הכלה הזאת באיש הזה. אמר איוב אני איני כן אלא אני נאה לצדקה וצדקה נאה לי. וכן הוא אומר צדק לבשתי וילבשני. וכן דוד נאה למזמורו ומזמורו נאה לו. מה כתיב למעלה מן הענין ה׳ רועי לא אחסר. וכי לדוד מזמור ומהו מזמור לדוד. כשהיה מבקש שתשרה עליו שכינה היה תובעה מזמור לדוד. וכשהיתה באה מעצמה לדוד מזמור.
דבר אחר: לה׳ הארץ ומלואה – משל למלך שהיה לו בן בית בעיר והיו בני העיר מכבדין אותו לומר שהוא בן ביתו של מלך והמלך מכבדו מכאן ומכאן מכר המלך את עירו לאחר. התחילו פושעים בבן ביתו של מלך. בא לו אצל המלך. אחר ימים חזר המלך לעירו. התחיל בן ביתו עובר בתוכה כמקדם התחילו מכבדים אותו עוד שהוא בן ביתו של מלך. אמר להם עכשיו אני בן ביתו. המלך זה הקב״ה. והעיר זה ארצו. ובן בית זה דוד. כל הימים שהיתה הארץ להקב״ה מכבדין את דוד (שמואל א י״ח:ט״ז) כי הוא יוצא ובא לפניהם. מה עשה הקב״ה מכר את ארצו. וכן הוא אומר (יחזקאל ל׳:י״ב) ונתתי יאורים חרבה ומכרתי את הארץ ביד רעים. התחילו פושעים בבן ביתו שנאמר (מלכים א י״ב:ט״ז) וישיבו העם את המלך דבר לאמר מה לנו חלק בדוד. לכשיקנה הקב״ה את ארצו על בן ביתו הוא חוזר שנאמר (הושע ג׳:ה׳) אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה׳ אלהיהם ואת דויד מלכם. לכך נאמר לה׳ הארץ ומלואה. דבר אחר יש לך אדם שיש לו ספינה אבל הפרקמטיא שיש בתוכה אינה שלו. ואם הפרקמטיא שלו הספינה אינה שלו. אבל הקב״ה אינו כן לה׳ הארץ ומלואה. בשר ודם בונה בית של חמשים אמה. וכשהוא גדול של מאה אמה. (וכלו) [וכולו] כשלש אמות. אבל הקב״ה אינו כן ברא את הארץ והוא ממלאה. וכן הוא אומר (ישעיהו ו׳:ג׳) מלא כל הארץ כבודו. שנו רבותינו ר׳ אליעזר אומר כל פרשה שאמר דוד כנגד עצמו אמרה וכנגד כל ישראל. האמורה בלשון יחיד כנגד עצמו אמרה. בלשון רבים כנגד כל ישראל. וכל מקום שנאמר למנצח בנגינות אינו אלא לעתיד לבוא. וכל מקום שנאמר מזמור לדוד היה מנגן ואחר כך היתה שורה עליו רוח הקדש. לדוד מזמור שורה עליו רוח הקדש ואחר כך היה מנגן. משכיל לדוד על ידי מתורגמן. ואין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים. אלא מתוך דבר שמחה. שנאמר (מלכים ב ג׳:ט״ו) ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳.
דבר אחר: לה׳ הארץ ומלואה – זהו שאמר הכתוב (נחמיה ט׳:ו׳) אתה הוא ה׳ לבדך אתה עשית את השמים. אימתי נבראו המלאכים. רבי יוחנן אמר בשני. שנאמר (תהלים ק״ד:ג׳) המקרה במים עליותיו. וכתיב (שם ד׳) עושה מלאכיו רוחות. ריש לקיש אמר בחמישי. שנאמר (בראשית א׳:כ׳) ועוף יעופף על הארץ. כתיב במלאכים (ישעיהו ו׳:ב׳) ובשתים יעופף. רבי לוליאני אמר מפני מה לא נבראו המלאכים ביום ראשון. שלא יאמרו מיכאל היה ממתח מן המזרח וגבריאל מן המערב והקב״ה ממדד באמצעית. אלא (ישעיהו מ״ד:כ״ד) אנכי ה׳ עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי. מי אתי. מי היה שותף עמי בברייתו של עולם. אמר דוד לפני הקב״ה הואיל ואתה בראת את השמים ואת הארץ לשמך אני קורא אותן לה׳ הארץ ומלואה. רבי עזריה ורבי נחמיה ורבי ברכיה אמרו משל למלך שהיה לו שני אפטרופין. אחד היה ממונה על מה שבבית ואחד היה ממונה על מה שבשדות. שעל הבית היה יודע כל מה שבבית וכל מה שבשדות. ושעל השדות אינו יודע אלא מה שבשדות בלבד. כך משה כשעלה למרום היה יודע העליונים והתחתונים וקילס להקב״ה בהן שנאמר (דברים י׳:י״ד) הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים. אבל דוד שלא עלה למרום קילס להקב״ה במה שהוא יודע שנאמר לה׳ הארץ ומלואה. אמר ר׳ פנחס מלך בשר ודם כשהוא בקיטון אינו בטרקלין וכשהוא בטרקלין אינו בקיטון. אבל הקב״ה מלא עליונים ותחתונים שנאמר (תהלים קמ״ח:י״ג) הודו על ארץ ושמים. ואומר (ירמיהו כ״ג:כ״ד) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא. בשר ודם יש לו צאן ואין לו מרעה. יש לו מרעה ואין לו צאן. אבל הקב״ה אינו כן יש לו צאן ויש לו מרעה. צאן אלו ישראל שנאמר (יחזקאל ל״ד:ל״א) ואתן צאני צאן וגו׳. ויש לו מרעה לה׳ הארץ ומלואה. ויודע לרעות שנאמר (שם ט״ו) אני ארעה צאני ואני ארביצם. ויודע מרעית טוב שנאמר (שם י״ד) במרעה טוב ארעה אותם. הוי לה׳ הארץ ומלואה.

רמז תרצה

לדוד מזמור לה׳ הארץ ומלואה – דוד הוא נאה למזמורו ומזמורו נאה לו, מה כתיב למעלה מזמור לדוד ה׳ רועי לא אחסר וכאן לדוד מזמור, כל מקום שנאמר למנצח בנגינות אינו אלא לעתיד לבא שנאמר למנצח בנגינות. מזמור לדוד היה מנגן ואח״כ שורה עליו רוח הקדש, לדוד מזמור שורה עליו רוח הקדש ואח״כ מנגן, משכיל לדוד ע״י עצמו, לדוד משכיל היה אומר ע״י מתורגמן. לה׳ הארץ ומלואה, משל למלך שהיה לו עיר והיה לו בן בית בעיר היו בני העיר מכבדין אותו לומר שהוא בן ביתו של מלך, בא לו אצל המלך והמלך מכבדו היה מתכבד מכאן ומכאן, לא עשה המלך אלא מכר עירו לאחרים, התחילו פושעים בבן ביתו של מלך, בא אצל המלך, אחר ימים נטול המלך את עירו התחיל בן ביתו עובר בתוך העיר ומזמר, אמר להם כשמכרה לא פשעתם בי עכשו שנטלה אני בן ביתו ואתם מכבדים אותי, המלך זה הקב״ה העיר זה ארצו, ובן בית זה דוד, כל הימים שהיתה הארץ להקב״ה היו מכבדין את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם ולא עשה אלא מכרה שנאמר ומכרתי את הארץ, התחילו פושעים בו ויענו העם את המלך דבר לאמר אין לנו חלק בדוד, וכשיקנה הקב״ה את ארצו בן בית חוזר שנאמר ואחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה׳ אלהיהם ואת דויד מלכם לכך אומר לדוד מזמור לה׳ הארץ ומלואה. יש לך אדם שיש לו ספינה אבל מה שיש בתוכה אינו שלו, אם הפרקמטיא שלו ספינה אינו שלו, והקב״ה אינו כן אלא לה׳ הארץ ומלואה, בשר ודם בונה ביתו של עשרים אמה כשהוא גדול מאה אמה והוא כלו שלש אמות, והקב״ה אינו כן ברא את הארץ והא ממלאה לה׳ הארץ ומלואה, וכן הוא אומר מלא כל הארץ כבודו, אמר שמואל ד׳ מזמורים אמרן דוד וכו׳ (כדכתיב לעיל בסוף רמז תרל״ו).

רמז תרצו

אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה׳ הארץ ומלואה, רבי לוי רמי כתיב לה׳ הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. תניא רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא ביום ראשון מהו אומר לה׳ הארץ ומלואה על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו. בשני מה הוא אומר גדול ה׳ ומהולל מאד על שם שחלק מעשיו ונתעלה וישב במרום ומלך עליהם. בשלישי מהו אומר אלהים נצב בעדת אל על שם שגלה ארץ בחכמה והכין תבל לעדתו. ברביעי מהו אומר אל נקמות ה׳ על שם שברא חמה ולבנה ועתיד ליפרע מעובדיהם. בחמישי מהו אומר הרנינו לאלהים עוזנו וגו׳ על שם שברא עופות ודגים לשבחו לשמו. בששי מהו אומר ה׳ מלך גאות לבש על שם שגמר מעשיו ומלך עליהם. בשביעי מהו אומר מזמור שיר ליום השבת ליום שכלו שבת.

רמז תרצז

דבר אחר לה׳ הארץ ומלואה – רבי עזריה ורבי נחמיה ור׳ ברכיה תלתיהון אמרין משל למה״ד למלך שהיו לו שני אפוטרופין אחד היה הממונה על מה שבבית ואחד על מה שבשדות, שעל הבית היה יודע כל מה שבבית ושבשדה, ושבשדה לא היה יודע אלא מה שבשדה בלבד, כך משה בשעה שעלה למרום היה יודע עליונים ותחתונים קלס בהן הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה, אבל דוד שלא עלה למרום קלס להקב״ה במה שהיה יודע לה׳ הארץ ומלואה, אמר רבי פנחס מלך בשר ודם כשהוא בקיטון אינו בטרקלין וכשהוא בטרקלין אינו בקיטון, אבל הקב״ה כבודו מלא העליונים והתחתונים שנאמר הודו על ארץ ושמים, ואומר הלא את השמים ואת הארץ איני מלא, ב״ו יש לו צאן ואין לו מרעה יש לו מרעה אינו יודע אי זה מרעית טובה, אבל הקב״ה אינו כן אלא יש לו צאן אלו ישראל ואתן צאני צאן מרעיתי, יש לו מרעה לה׳ הארץ ומלואה, ויודע לרעות אני ארעה צאני, יודע איזה מרעית טובה שנאמר במרעה טוב ארעה אותם.
מג׳ד לדאוד סבח בה פקאל ללה אלארץ׳ באסרהא אלדניא ואהלהא.
שבח לדוד שבו מהלל לה׳. לה׳ הארץ כולה ואת הישוב (עולם) על כל יושביו.
מזמור לדוד שר בו ואמר לה׳ הארץ. לפי כ״י א, כ, ״מזמור, תשיר לה׳ הארץ״ ונראה לי שנפל חסרון בנוסח זה.
לדוד מזמור לייי הארץ ומלואה
לי״י הארץ – ארץ ישראל.
תבל – שאר ארצות.
The land...are the Lord's The land of Israel.
the world The other lands.
(א-ב) לדודלי״י הארץ ומלואהכי הוא על ימים – בעבור שיש מקומות בארץ יקבלו כח עליון, כדרך: וזהא שער השמים, על כן החל לאמר: לי״י הארץ בעבור בהר י״י.
וטעם לי״י הארץ – כי בדרך התולדת נבראה להיותה תחת המים ובחפץ השם יבש קצתה והיא המחצה אשר היא מגולה, על כןב כי הוא על.
ויאמר ר׳ משה: כי פירוש על – כמו: עם, כמו: ויבואו האנשים על הנשים (שמות ל״ה:כ״ב) והטעם שלא יהיה עלג מתכונת ישרה שיחיהד אדם עליה כי אם שיהיו סביבה ימים ונהרות.
ובן בלעם אמר: כי הטעם שאינה רחוקה מנהר או ים.
א. כן בכ״י פרמא 1870. בכ״י מנטובה 13, לונדון 24896 חסר: ״וזה״.
ב. כן בכ״י פרמא 1870. בכ״י מנטובה 13 חסר: ״על כן״.
ג. כן בכ״י פרמא 1870. בכ״י מנטובה 13, לונדון 24896 חסר: ״על״.
ד. כן בכ״י פרמא 1870. בכ״י מנטובה 13, לונדון 24896: ״שיחיו״.
(1-2) FOR HE HATH FOUNDED IT UPON THE SEAS. There are places1 upon the earth that receive power from above as in, and this is the gate of heaven (Gen. 28:17). David therefore opens his psalm with The earth is the Lord’s. He does so, because our psalm speaks of the mountain of the Lord (v. 3).⁠2
The earth is the Lord’s means, according to the laws of nature the earth was created to be below the waters.⁠3 However God willed that some of the land dry up.⁠4 This is the half of the earth that is revealed.⁠5 Hence Scripture states: For He hath founded it upon the seas.
Rabbi Moses says that the meaning of al (upon) is with, as in And they came, the men with (al) the women (Exodus 35:22).⁠6 The meaning of our verse is that the earth was not created in a way that would allow for people to dwell upon its entire surface.⁠7 It was created with seas and rivers surrounding it.⁠8
Ben Balaam9 says that the meaning of our verse is that the land is not far from a river or a sea.⁠10
1. Lit. “Because there are places.”
2. Ibn Ezra’s point is, even though all the earth belongs to God, there are places where His presence is more manifest than others. Radak.
3. When God first created the earth, it was covered with water. See Gen. 1:1,2. According to medieval science there are four elements, fire, air, water, and earth. Earth is the heaviest element. Hence its place is below the water. See Ibn Ezra on Genesis 1:1.
4. It took a special act of Divine providence for the dry land to appear. Hence The earth is the Lord’s, that is, God is its master.
5. The other half is below the waters as required by the laws of nature.
6. According to Rabbi Moses, our verse should be rendered: For He has founded it with the seas, and established it with the rivers/floods.
7. Lit. “The meaning of our verse is that the earth was not originally created in a united form allowing for people to dwell upon all of it.”
8. It was originally covered with water. See Gen. 1:2.
9. The reference is probably to Judah ben Balaam. See Ibn Ezra on Ps. 10:14.
10. Ben Balaam apparently renders al near. He translates our verse as follows: For he has founded it near the seas, and established it alongside the rivers.
לדוד מזמור – זה המזמור חברו דוד שיאמרו אותו כשיכניסו הארון לבית קדש הקדשים. והיה זה אחר שהעלה עולה בהר המריה ונגלה אליו המקום וידע כי שם יהיה בית י״י כמו שכתוב בדברי הימים (דברי הימים א כ״ב:א׳).
ואמר: לי״י הארץ ומלואה תבל וישבי בה – ואף על פי שכל הארץ היא לי״י זה ההר נקרא הר י״י ומקום קדשו, כי הוא מקום קדשו באמת כי הוא מכון כנגד כסא הכבוד. והארץ היא כוללת כל הארץ כמו: את השמים ואת הארץ (בראשית א׳:א׳).
ותבל – הוא מקומות הישוב. לפיכך אמר עם הארץ: ומלואה ועם תבל: וישבי בה.
A Psalm of David – David composed this Psalm that they might recite it as they brought the ark to the Most Holy House. And this was after he had offered a burnt–offering on Mount Moriah, and the place had been revealed to him, and he knew that there would be (built) the House of the Lord, as it is written in the Books of Chronicles (I. 22:1). And he says:
The earth is the Lord's and the fullness thereof; The world and they that dwell therein – And although the earth is the Lord's, this mountain is called the mountain of the Lord and His Holy Place (specifically), because it is His Holy Place in truth, for it is a habitation (in the earth) corresponding to the Throne of Glory (in heaven). And the expression הארץ (the. earth) includes the whole of the earth, as (Gen. 1:1) "the heavens and the earth"; and the expression תבל (world) is equivalent to the inhabited parts; therefore, in connexion with earth, he uses the phrase its fullness, and with world (he uses) and those that dwell therein.
לדוד מזמור חיבר זה המזמור שיאמר בעת שיכניסו הארון לבית קדשי הקדשים. ואמר לה׳ הארץ ומלואה ר״ל ישובה, והוא שפירש אח״כ תבל ויושבי בה.
(הקדמה) בזה המזמור התפלל על ישראל שיזכו כולם לימות המשיח ולחיי העולם הבא. אמר:
(א) הנה לה׳ הארץ ומלואה. ׳לה׳⁠ ⁠׳ כל ׳הארץ׳1: תבל. שהוא החלק המיושב2, וחפץ הוא בקיום הכל:
1. אחר כך נאמר ׳תבל׳, שהוא פרט, כמו שיפרש רבינו, וכאן כלל שהארץ כולה היא לה׳. אך רש״י פירש ׳ארץ ישראל׳.
2. ולכן על ׳תבל׳ אמר ׳ויושבי בה׳, לא ׳ומלואה׳ כמו שאמר על ׳הארץ׳. וכ״כ המצודות ש׳תבל׳ הוא חלק העולם שהוא מיושב.
(א-ג) לְדָוִד מִזְמוֹר לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ וגו׳. זה המזמור, אמר הגאון שהוא כמו תפילה על כל בני דורו1. ואמר, אני רואה שלַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. ו׳תבל׳ – ר״ל החלק המיושב, כלומר, שה׳ חפץ בכל המין האנושי, ואיך אני רואה זה, לפי שרואה אני שגילה תבל בחכמתו לקיום ברואיו לעבודת האדם, וזהו אמרו כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ2. ואפילו הכי, מכל המין הזה, מִי יַעֲלֶה בְהַר ה׳ וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ, כאילו אמר, לא רבים יחכמו3, לא כולם יאורו באור פני מלך חיים4, וברא כולם כדי שיצאו מהם מעטים שרידי ה׳5:
1. בנדפס: ׳בזה המזמור התפלל על ישראל שיזכו כולם לימות המשיח ולחיי העולם הבא׳.
2. ראה רד״ק ובנדפס.
3. לשה״כ באיוב (לב ט).
4. ע״פ משלי (טז טו).
5. ע״פ יואל (ג ה) ׳ובשרידים אשר ה׳ קורא׳.
לה׳ – של ה׳.
תבל – הוא המקום המיושב.
ומלואה – כל הדברים שהארץ מלאה מהם.
הארץ, תבל – תבל מציין רק המקום המיושב כמ״ש בכ״מ.
לדוד מזמור – קבלו חז״ל שמזמור זה נתקן לאמרו בעת הכנסת הארון לבית קה״ק, יצייר בו נשגבות, שאחרי ראינו שייחד ה׳ את הארץ הזאת בהשגחתו המופלאת לכוננה וליסדה לארץ נושבת, הסברא נותנת שיש לו אהבה ודבקות בה, וכמ״ש שמיום שברא הקב״ה את עולמו נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים, אולם חטא הדורות הקדמונים גרמו להפסיק הדבוק הזה עד שבאו האבות שהם התחילו לעלות בהר ה׳ ולהמשיך ההשגחה והשכינה אל הארץ, עד שאח״כ נצטרפו בניהם והגיעו למדרגה שימצא דור שלם שכולם ראוים אל הענין האלהי עד שהתיחדה השכינה לשכון כבוד בתוכו בין כנפי הכרובים, וכבר אמרו חז״ל במדרשם, משל למלך שגזר שלא ירדו בני רומי לסוריא ולא יעלו בני סוריא לרומי לימים בקש המלך לישא אשה מסוריא עמד ובטל את הגזרה, כך תחלה כתיב השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם וכשבא ליתן תורה לעמו ישראל אמר מכאן ואילך יעלו תחתונים אל העליונים וירדו העליונים אל התחתונים ואני ארד תחלה שנאמר וירד ה׳ על הר סיני ואל משה אמר עלה אל ה׳, ר״ל שהגם שהיה מכוונת האלהי שיהיה חבור לעליונים עם התחתונים לא התקיים זה ע״י חטאי הדורות, וכאלו היה גזרה עי״כ שהשמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם, עד שבאו השלמים האבות עד משה איש האלהים שהתחילו לעלות בהר ה׳ וירד ה׳ על הר סיני, וע״י התורה נמצאו דור דורשיו דור שלם ראוים אל הענין הגדול הזה ויעלו אל ה׳ משה ואהרן וזקני ישראל, ואח״ז נזדככו כל העם אל מעלות השלימות מאז ירד ה׳ לשכון כבוד בתוכם במשכן ואח״כ במקדש, וז״ש לה׳ הארץ ומלואה הוא כלל כדור הארץ, וגם תבל ויושבי בה הוא החלק המיושב, ומפרש נגד מ״ש לה׳ הארץ ומלואה
לדוד מזמור וגו׳ – מזמור זה מצא לו מקום פה מפני פסוק ג׳ מי יעלה בהר ה׳ החובר יפה עם סיום מזמור הקודם ושבתי בבית ה׳ לארך ימים וחֻבָּר בהעלות דוד את הארון מבית עבד אדום לביתו (דברי הימים א ט״ו).
תרגום כתוביםמדרש תהליםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יאבן עזרא ב׳רד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ב) כִּי⁠־ה֭וּא עַל⁠־יַמִּ֣ים יְסָדָ֑הּ וְעַל⁠־נְ֝הָר֗וֹת יְכוֹנְנֶֽהָ׃
For He founded it upon1 seas and established it upon rivers.
1. upon | עַל – See Ibn Ezra and Radak that since, originally and by nature, the earth should lie below the sea, the verse highlights that it was an act of Divine providence that the waters were gathered and the lands revealed to lie on top of them. Alternatively, here "עַל" means "with", as per the word's usage in Shemot 35:22 (R. Moshe ibn Chiquitilla), or "next to" (Malbim, Hoil Moshe).
תרגום כתוביםמדרש תהליםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יאבן עזרא ב׳רד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
מְטוּל דִי הוּא עַל יַמַיָא שַׁוֵי שִׁתְסָהָא וְעַל נַהַרְוָתָא אַתְקְנָאָה.
For he set a foundation on the seas1 and fixed it firmly on the rivers.
1. Seas: seven seas.
כי הוא על ימים יסדה – זו ארץ ישראל שיושבת על שבעה ימים. ימא רבא ימא דטבריא ימא דמילחא וימא דסיבכי וימא דחולתא וימא דשריית וימא דאספמיא והוא ימא דחמין. ימא דקלטיינוס הקוה (הקב״ה) את הנהרות ועשאה (עליהן שנאמר) ועל נהרות יכוננה. מארבע נהרות ירדנה ופיגה וירמוך וקרייון. כתיב (במדבר כ״א:כ׳) ונשקפה על פני הישימון. אמר רבי אבא בר חייא כל מי שהוא עולה להר נבו רואה כמין כברה בימה של טבריא והיא בארה של מרים.
כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה – כי אתא רב דימי אמר אלו שבעה ימים וארבע נהרות שמקיפין את ארץ ישראל, אלו הן שבעה ימים, ימה של טבריה, וימה של חילת, וימה של סדום, וימה של עכו, וימה של פמיאס, וימה של סבכי, וים הגדול. אלו הן ארבע נהרות, ירדן, וירמוך קרמיון, ופיגה.
כי הוא על ימים יסדה – באיזה זכות בזכות זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה, הה״ד וירח ה׳ את ריח הניחוח, הריח ריח של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, הריח ריח של חנניה מישאל ועזריה עולה מכבשן האש. משל לאוהבו של מלך שכבדו דורון נאה בדיסקוס נאה, עמד בנו ולא כבדו עמד בן בנו וכבדו, אמר ליה דמי דורון דידך לדורון דסבך הריח דורו של גזרה. רב שלום בשם רבי נחמני משל למלך שהיה מבקש לבנות פלטרין על הים ולא היה יודע היכן לבנותה ומצא צלוחית של בלסמון והלך וריחה ובנה עליה הה״ד כי הוא על ימים יסדה, באיזה זכות בזכות זה דור דורשיו.
לאנה אססהא עלי בחאד והיאהא עלי אנהאד.
לפי שהוא יסד אותו על ימים. וסדר אותה על נהרות.
[33 א] ליס יעני בקו׳ כי הוא על ימים יסדה אן אלארץׄ תֺאבתה עלי אלבחאר ומוצֺועה עליהא לאן כרה אלמא מחיטה בכרה אלארץׄ גיר אנהא תעלקת פי מוצֺע ואחד באדֺא מא אנכשף מא אלארץׄ אלתי כאנת מגטיה להא ואנמא יריד אן תמאם שכלהא ונטֺאם היתٴהא באלבחאר ואלאנהאר.
The phrase “For He founded it upon the ocean” does not mean that the land is fixed on the sea and located above it as the sphere of water surrounds the sphere of the land. It is not suspended in one place; rather, it was uncovered by the earth’s waters which surround it. That is to say, its form is perfect and arranged with seas and rivers surrounding it.
על ימים יסדה – שבעת ימים מקיפין ארץ ישראל, וארבע נהרות: ירדן, וירמוך, קרמיון, ופוגה.
founded it upon seas Seven seas surrounded Eretz Yisroel and four rivers: the Jordan, Yarmuk, Karmion, and Pigah.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה – וכונן הארץ על ימים ונהרות לצורך הברואים עליה, אבל זה ההר לא כונן אותו לכל הברואים, ואף לא לכל בני אדם אלא לנקי כפים ובר לבב והוא זרע יעקב שהם מבקשי י״י ונצטוו שיהיו נקיי כפים וברי לבב. וכן היו פעמים רבות כמו בימי יהושע ובימי הזקנים אשר האריכו ימים אחריו וכמו שאמר: ויעבד ישראל את י״י כל ימי יהושע (יהושע כ״ד:ל״א). וכן בימי השופטים כל ימי השופטים ובימי שמואל אמר: וינהו כל בית ישראל אחרי י״י (שמואל א ז׳:ב׳). ובימי דוד ושלמה וכן בימי שאר המלכים שהיו טובים. ולא היה כזה באמה אחרת לעבוד את השם יחד, לפיכך אמר כי לא יעלה להר י״י הקדש הזה כי אם דרשי י״י והם בית יעקב.
ובדרש (שוחר טוב בקצת שנוי לשון): לי״י הארץ ומלואה זו ארץ ישראל. כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה שיושבת על שבעה ימים ועל ארבעה נהרות ואלו הן שבעה ימים: ימא רבא, ימה דסבכי, ימא דטבריא, ימא דמלחא, ימא דחולתא, ימא דחולייתא, ימא דשרייתי, ימא דאספמיא. ואלו הן ארבעה נהרות: ירדן וירמוך קרמיון ופיגא. ופירוש על ימים ועל נהרות – סמוך לימים ונהרות כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב׳:כ׳). ואמרו כי אין ישוב בעולם רחוק מן הים שמונה עשר יום, וזה לתועלת הלחות לברואים. וכן הנהרות לתועלת הברואים. וזהו כמו שאמר: לשבת יצרה (ישעיהו מ״ה:י״ח), שכונן אותה כדי שיחיו היצורים בה. והטעם כי היא מתחלה לא נבראת כך, אלא להיותה כלה תחת המים, כי המים היו סובבים אותה מכל צד, כמו שהאויר סובב המים מכל צד, והאש סובב האויר מכל צד. והנה הארץ תחת המים כפי הטבע שיתן בהם, ולא עשה כן בתחלה כדי להודיע כי הכל בידו והופך הטבעים כרצונו. והאל צוה שתהיה מחיצתה האחת מגלה לשבת היצורים בה ואמר: יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה (בראשית א׳:ט׳).
For He hath founded it upon (the) seas, And established it upon (the) floods – The earth He has established upon seas and floods for the sake of the creatures upon it; but this mountain He has not founded for all creatures, not even for all the sons of men, but for the clean of hand and pure of heart; and it is the seed of Jacob who seek the Lord, and were bidden to be clean of hand and pure of heart. And so they were often, as in the days of Joshua and in the days of the elders who outlived him, even as it says (Joshua 24:31), "and Israel served the Lord all the days of Joshua"; and so, in the days of the judges all the days of the judges; and in the days of Samuel it says (1 Sam. 7:2), "All the house of Israel was drawn together after the Lord"; and in the days of David and Solomon; and so in the days of the rest of the kings who were good. And there has not been one such as this among other people to serve the Name unitedly. Therefore he says that none shall ascend this holy hill of the Lord except the seekers after the Lord, and they are the house of Jacob. And in the Haggadic interpretation (Shoher Tob, with some verbal change): "the earth is the Lord's and its fullness – this is the land of Israel: for He hath founded it upon (the) seas and established it upon the floods (rivers), because it rests upon seven seas and four rivers, and these are the seven seas: the Great Sea, the Sea of Sibhkay, the Sea of Tiberias, the Salt Sea, the Sea of Chulta, the Sea of Chulitha, the Sea of Sheryithi, and the Sea of Hispamia; and these are the four rivers: the Jordan, the Yarmukh, the Keramyon, and the Pigah.⁠" And the interpretation of upon (the) seas and upon (the) floods is "next to" seas and rivers, as (in the text) (Num. 2:20), "and next to him (i.e. Ephraim), the tribe of Manasseh.⁠" And (it is said) that there is no habitable spot in the world (more than) eighteen days' (journey) distant from the sea, and this is for the provision of moisture for the creatures; and likewise the rivers are for the use (provision) of the creatures; and this is according to what is said (Is. 45:18), "He formed it to be inhabited" because He established it so that created beings might live in it. And the reason (for so doing) was because it had not been created so from the beginning, but rather (at first) to be entirely under water; for the waters encompassed it on every side as the air encompassed the waters on every side, and the fire encompasses the air on every side. And behold the earth was under the waters, in accordance with the nature He imposes on them; and He did not make it so at first, in order to demonstrate that all is in His hand and that He varies (their) natures at His pleasure. And God commanded that its first division should be uncovered, so that the creatures might live in it; and (so) He says (Gen. 1:9) "Let the waters under the heaven be gathered unto one place and let the dry land appear.⁠"
כי הוא על ימים ר״ל סמוך לים וסמוך לנהרות. ואמר יסדה, יכוננה כי לחות המים הכרחי ליושבי הארץ.
כי הוא על ימים יסדה. והעֵד שהוא חפץ בקיום כולה, כי אמנם ׳יסד אותה על ימים׳, שהקווה המים לצידי הארץ, ׳ותראה היבשה׳ (בראשית א ט)1: ועל נהרות [יכוננה]. וסידר בה ׳נהרות׳ לצורך יצוריו אשר בה:
1. כי מתחילה לא נבראת הארץ כך, אלא היתה כולה תחת המים, שהמים היו סובבים אותה מכל צד, כמו שהאויר סובב המים מכל צד, והאש סובב האויר מכל צד. והנה הארץ תחת המים כפי הטבע שיתן בהם, ולא עשה כן בתחילה כדי להודיע כי הכל בידו והופך הטבעים כרצונו, והאל צוה שתהיה מחיצתה האחת מגולה לשבת היצורים בה, ואמר יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד וְתֵרָאֶה היבשה (רד״ק). וכ״כ אבע״ז.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כי הוא וגו׳ – רצה לומר כי מה שהארץ היא למעלה מן הים נראה מזה שהוא יתברך יסדה על הימים והכינה על הנהרות כי בדרך הטבע היתה הארץ יורדת תחת המים.
יסדה, יכוננה – כונן מורה גמר הבנין, בונה עיר וכונן קריה.
ועל ימים – פי׳ סמוך לימים, כי אין ישוב רחוק משמונה עשר יום מן הים.
כי הוא על ימים יסדה – שתחלה היתה הארץ כולה מכוסה במים וצוה ה׳ שיקוו המים אל הימים ועי״כ נתיסדה היבשה, ונגד מ״ש תבל ויושבי בה כי על נהרות יכוננה – שגמר בנין הארץ שתהיה ראויה לישוב בני אדם היה ע״י הנהרות שעי״כ ימצאו מים ויכוננו עיר מושב.
כי הוא וגו׳ – ע״ד אשר שמתי חול גבול לים (ירמיהו ה׳:כ״ב) ועל להוראת אצל, עשה יסודות לארץ כדי שלא תמוט בהתגעש גלי הים עליה; והוא שעשאה וכוננה הוא אדוניה ולו הרשות לקיים בכולה וכ״ש בביתו מי שירצה.
תרגום כתוביםמדרש תהליםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יאבן עזרא ב׳רד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ג) מִֽי⁠־יַעֲלֶ֥ה בְהַר⁠־יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑הוּמִי⁠־יָ֝ק֗וּםא בִּמְק֥וֹם קׇדְשֽׁוֹ׃
Who shall go up on the mountain of Hashem? And who shall stand1 in His holy place?
1. who shall stand | וּמִי יָקוּם – In other words, who is worthy of ascending and standing in the Temple mount, abode of Hashem? Compare this question and its answer to the similar question and response in Tehillim 15, "מִי יָגוּר בְּאׇהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קׇדְשֶׁךָ".
א. וּמִי⁠־יָ֝ק֗וּם =ב1 ובדפוסים
• ל!=וּמִי⁠־יָ֝קוּם (חסרה נקודת הרביע באות קו״ף)
תרגום כתוביםמדרש תהליםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יאבן עזרא ב׳רד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
מַן יִסַק לְטוּר בֵּית מַקְדְשָׁא דַייָ וּמַן יְקוּם בַּאֲתַר קוּדְשַׁיָא.
Who will ascend1 the mount of the LORD's sanctuary? And who will stand in his holy place?
1. Ascend: is worthy to ascend.
מי יעלה בהר ה׳ – זה משה. שנאמר (שמות י״ט:ג׳) ומשה עלה אל האלהים. ומי יקום במקום קדשו זה משה. שנאמר (דברים ה׳:כ״ז) ואתה פה עמוד עמדי. נקי כפים זה משה. שנאמר (במדבר ט״ז:ט״ו) לא חמור אחד מהם נשאתי. ובר לבב. זה משה שהיה מברר עסקו בשעה שאמר לו הקב״ה שילך בשליחותו שנאמר (שמות ג׳:י״ג) ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל. אשר לא נשא לשוא נפשי. זה משה שנטל נפשו של מצרי שנאמר (שם ב׳:י״ב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי. שראה את המלאכים ונמלך בהן והרגו בדין. ולא נשבע למרמה ליתרו. שנאמר (שם כ״א) ויואל לשבת את האיש. ואין ויואל אלא שבועה שנאמר (שמואל א י״ד:כ״ד) ויואל שאול את העם. לפיכך ישא ברכה מאת ה׳.
דבר אחר: מי יעלה בהר ה׳ – זה אברהם אבינו שכתוב בו (בראשית כ״ב:ב׳) לך לך אל ארץ המוריה. ומי יקום. זה אברהם שנאמר (שם ג׳) וישכם אברהם בבקר. נקי כפים. זה אברהם (שם י״ד:כ״ג) אם מחוט ועד שרוך נעל. ובר לבב. זה אברהם (נחמיה ט׳:ח׳) ומצאת את לבבו נאמן לפניך. ואומר (בראשית ט״ו:ו׳) והאמין בה׳. אשר לא נשא לשוא נפשי. בפניו של נמרוד. ולא נשבע למרמה (שם י״ד:כ״ב) הרימותי ידי אל ה׳. ישא ברכה מאת ה׳ (שם כ״ד:א׳) וה׳ ברך את אברהם בכל.
דבר אחר: מי יעלה – זה יעקב אבינו שנאמר (שם ל״ה:א׳) קום עלה בית אל ושב שם. מי יקום (שם כ״ח:י״א) ויפגע במקום. נקי כפים (שם ל״א:ל״ט) אנכי אחטנה. ובר לבב (שם ל״ז) כי מששת את כל כלי. אשר לא נשא לשוא נפשי. ללבן. ולא נשבע למרמה (שם נ״ג) וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. ישא ברכה (שם ל״ה:ט׳) וירא אלהים אל יעקב וגו׳ ויברך אותו.
(ז-י)
שאו שערים ראשיכם – את מוצא בשעה שבנה שלמה בית המקדש בקש שלמה להכניס את הארון והיה השער קטן חמש אמות ארכו ושתים וחצי רחבו. והארון הזה אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו. וכי לא היה אמה וחצי נכנסת בתוך שתים וחצי. אלא באותה השעה דבקו שערים זה בזה ואמר שלמה עשרים וארבע רננות ולא נענה. חזר ואמר שאו שערים ראשיכם ולא נענה. כיון שאמר (דברי הימים ב ו׳:מ״ב) ה׳ אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך. מיד נענה ונשאו שערים ראשן ונכנס הארון וירדה אש מן השמים. ולמה נצטער שלמה כל כך. מפני שנתגאה ואמר (מלכים א ח׳:י״ג) בנה בניתי בית זבול לך. ר׳ יעקב בריה דרב יהודה אמר בנין בנוי בניתי לך. ר׳ חייא אמר בשם רבי יוסי הכל מסייעין למלך מלכי המלכים אפילו הרוחות ואפילו שדים ואפילו מלאכי השרת. אמר רבי ברכיה כתיב (שם ו׳:ז׳) והבית בהבנותו. מאליו היה נבנה. (שם) אבן שלמה מסע. מלמד שהיתה האבן מסעת את עצמה ועולה ונתנת על גבי הדימוס. ואמר רבי אבהו ואל תתמה. שכן כתיב (דניאל ו׳:י״ח) והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא. וכי יש אבנים בבבל. אלא שקמת מארץ ישראל ובאת וישבה על פי הבאר. רבי הונא אמר מלאך ירד באותה שעה ונדמה בדמות ארי של אבן וישב לו על פי הבאר. הדא הוא דכתיב (שם כ״ג) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני. ומה לכבוד בשר ודם והיתית אבן חדא ושומת. לכבודו של מלך מלכי המלכים הקב״ה על אחת כמה וכמה. הוי מי הוא זה מלך הכבוד. אמר רבי סימון מי זה מלך שהוא חולק מכבודו ליראיו. ה׳ צבאות הוא מלך הכבוד. אמר רבי סימון (במדבר י״ב:ט״ו) והעם לא נסע עד האסף מרים. מלמד שנתעכבה לה השכינה. אמר ר׳ לוליאני בשם רבי יצחק כתיב משה ידבר והאלהים יעננו בקול. אלהים ידבר ומשה יענה אין כתיב כאן אלא משה ידבר והאלהים יעננו בקול. רבי ברכיה בשם רבי סימון כתיב (בראשית ל״ט:א׳) ויוסף הורד מצרימה. וכתיב (שם ב׳) ויהי ה׳ את יוסף. רבי יודן אמר בשם רבי איבו אין לי אלא בשעת הרוחה בשעת הצרה מנין. שנאמר (שם כ״ג) אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו. כל הכלים שבמקדש עור תחש מלמעלן. ובארון כתיב (במדבר ד׳:ו׳) ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה. וכל כך למה כדי שיבוא הארון מסויים. הוי ויבא מלך הכבוד. אמר רבי חזקיה מפני מה נשתנית תכלת מכל מיני צבעונים. מפני שהתכלת דומה לעשבים ועשבים לים וים לרקיע ורקיע לקשת וקשת לענן וענן לכסא וכסא דומה לכבוד שנאמר (יחזקאל א׳:כ״ח) כמראה הקשת אשר יהיה בענן. ומכבודו חולק ליראיו. זה התכלת. שנאמר (במדבר ט״ו:ל״ח) ועשו להם ציצית. הוי מי זה מלך הכבוד. שהוא חולק מכבודו ליראיו.
מי יעלה בהר ה׳ – זה אברהם שנאמר בו לך לך אל ארץ המוריה וגו׳, ומי יקום זה אברהם שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום, נקי כפים אם מחוט ועד שרוך נעל. ובר לבב חלילה לך מעשות כדבר הזה. אשר לא נשא לשוא נפשו זה נפשו של נמרוד. ולא נשבע למרמה שנאמר הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון קונה שמים וארץ. ישא ברכה מאת ה׳ וצדקה מאלהי ישעו וה׳ ברך את אברהם בכל (כתוב בשופטים ברמז תר״ט).
מי יעלה בהר ה׳ – אברהם קראו הר אשר יאמר היום בהר ה׳ יראה, משה קראו הר ההר הטוב הזה והלבנון, דוד קראו הר מי יעלה בהר י״י ומי יקום במקום קדשו, ישעיה קראו הר שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים ונשא הוא מגבעות.
דבר אחר מי יעלה בהר י״י זה משה שנאמר ומשה עלה אל האלהים, ומי יקום במקום קדשו זה משה שנאמר ואתה פה עמוד עמדי, נקי כפים זה משה שנאמר לא חמור אחד מהם נשאתי, ובר לבב זה משה שהיה מברר עסקיו בשעה שא״ל הקב״ה שילך בשליחותו של פרעה, אשר לא נשא לשוא נפשו זה משה שלא נשא לשוא נפשו של מצרי אלא ויפן כה וכה וירא כי אין איש שראה את המלאכים ונמלך בהן והרגו בדין, ולא נשבע למרמה זה משה שנאמר ויואל משה לשבת את האיש, ואין ויואל אלא לשון שבועה כמד״א ויואל שאול את העם, ישא ברכה מאת ה׳ וזאת הברכה.
דבר אחר מדבר ביעקב, מי יעלה בהר ה׳ – קום עלה בית אל, ומי יקום במקום קדשו ויפגע במקום, נקי כפים אנכי אחטנה, ובר לבב כי מששת את כל כלי, אשר לא נשא לשוא נפשו נפשו של לבן, ולא נשבע למרמה וישבע יעקב.
פמן ד׳א יצעד אלי ג׳בל אללה או יקים פי מוצ׳ע קדסה.
אם כך [שהוא עשה את יישוב וכו׳] מי יעלה אל הר ה׳. או מי יתיישב במקום קדשו.
ומי יקום, או יקום.
(ג-ד) מי יעלה בהר י״י – אף על פי שכל ישבי תבל שלו, אין הכל כדיי ליקרב אליו אלא אלה: נקי כפים וגו׳.
(3-4) Who will ascend upon the Lord's mount Although all the inhabitants of the world are His, not everyone deserves to come near to Him, except these: he who has clean hands, etc.
מיהר י״י – זה הר המורייה וזה המזמור חברו דוד אחר דבר גורן ארונה היבוסי.
ומי יקום – הטעם לדור בו.
WHO SHALL ASCEND INTO THE MOUNTAIN OF THE LORD. The mountain of the Lord refers to Mount Moriah.⁠1
David composed this psalm after he bought2 the threshing floor of Aruanah the Jebusite.⁠3
AND WHO SHALL STAND IN HIS HOLY PLACE. This means, who shall dwell in it?⁠4
1. Where the temple stood.
2. Lit., “after the incident.”
3. See Samuel II 2:24. The threshing floor of Araunah was on Mt. Moriah. The Temple was there erected. Before David bought this threshing floor, the mount of God was not in Jewish hands. Hence Ibn Ezra’s comment. See Ibn Ezra on Ps. 15:1
4. In other words yakum (stand) is to be interpreted as, dwell. See Ps. 15:1.
מי יעלה בהר י״י ומי יקום במקום קדשו – שאין ראוי לכל אדם שיעלה בו לפי שהוא מקום הקדש והתשובה.
Who shall ascend into the hill of the Lord? And who shall stand in His holy place? – Because it is not fitting that every man should ascend it, seeing that it is a place of holiness and repentance.
ואמר שעם היות הכל מעשה האל, הר ה׳ הוא הקדוש ושמעטים הם העולים אליו.
אמנם מי יעלה בהר ה׳1 - בהר הקודש בירושלים העתידה2, שאין הכל זוכים לעלות לה3: [ומי יקום] במקום קדשו. במקדש העתיד:
1. אף על פי שכל יושבי תבל שלו, אין כולם ראוים ליקרב אליו (רש״י), כי ׳כונן הארץ על יַמים ונהרות לצורך הברואים עליה, אבל זה ההר לא כונן אותו לכל הברואים, ואף לא לכל בני אדם, אלא לנקי כפים ובר לבב׳ (רד״ק).
2. שאר המפרשים גם פירשו שהכוונה להר הבית, אך לא פירשו על העתיד. [ולכאורה רבינו מיישב בזה קושיא עצומה, כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים].
3. בב״ב (עה:) ׳מאי ועל מקראיה, אמר רבה א״ר יוחנן, לא כירושלים של עולם הזה ירושלים של עולם הבא, ירושלים של עולם הזה כל הרוצה לעלות עולה, של עולם הבא אין עולין אלא המזומנין לה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מי יעלה – ר״ל עם שכולם המה לה׳ מ״מ אין כולם ראויים לבוא בהר ה׳ והוא בית המקדש וכמ״ש מי בקש וכו׳ רמוס חצרי (ישעיהו א׳:י״ב) וכאלו ישאל ומי אם כן ראוי לעלות בהר ה׳.
מי – ר״ל והנה מן ההשגחה הפרטיית הזה שהשגיח על הארץ יחויב כי לה׳ הארץ ושימצא שכינתו שם ושיהיה לו דיבוק עם התחתונים רק היה צריך שימצאו שלמים אשר יעלו בהר ה׳ ויבטלו את הגזרה שלא יעלו בני סוריא לרומי, אבל מי יעלה בהר ה׳ – וגם אם ימצא מי שיעלה שם לפי שעה מי יקום במקום קדשו – שיעמוד שם בדבקותו ויתהלך לפני האלהים בקדש, הלא לזה צריך שיהיה
מי יעלה וגו׳ – גם מזמור זה (כמו מזמור ט״ו) מורה קדושת תורתנו שלא התקינה מחסה לפושעים בבית המקדש כמו שתקנו דתי שאר העמים ורק נקי כפים יקום בבית ה׳.
בהר ה׳ – במקום ציון ששם בית דוד ומקום משכן הארון.
תרגום כתוביםמדרש תהליםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יאבן עזרא ב׳רד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ד) נְקִ֥י כַפַּ֗יִםוּֽבַר⁠־לֵ֫בָ֥באֲשֶׁ֤ר׀ לֹא⁠־נָשָׂ֣א לַשָּׁ֣וְאא נַפְשִׁ֑יב וְלֹ֖א נִשְׁבַּ֣ע לְמִרְמָֽה׃
The clean of hands and pure of heart, who do not take oaths in vain1 by My soul,⁠2 and who do not swear deceitfully.
1. who do not take oaths in vain | אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא – Or perhaps: "falsely". Compare Shemot 20:6:לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם י"י אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא and commentators there. Literally the phrase reads: "did not raise/bear...⁠" perhaps short for: "did not raise on his lips", as in Tehillim 16:4 and 50:16 (see Shadal on Shemot 20:6).
2. by My soul | נַפְשִׁי – See Radak that the speaker of the verse is Hashem, and that "God's soul" is equivalent to "God's name" so that Hashem is saying that the worthy are those who do not take His name in vain or swear by it falsely. Cf. Amos Hakham in Da'at Mikra that the speaker is the psalmist himself, who mentions "those who do not swear falsely, [saying:] by my life....⁠" i.e. "נפשי" is a language of oath taking. See also Minchat Shai for discussion of disputes regarding the reading and writing of the word as either "נפשי" or "נפשו" and how these might affect the verse's meaning.
א. לַשָּׁ֣וְא =ל וקורן באות וי״ו רגילה
• יש ספרים=לַשָּׁ֣וְא באות וי״ו קטנה
ב. נַפְשִׁ֑י =ל,ק-מ ומסורה (אין כתיב בוי״ו) וכן דותן וברויאר ומג״ה ומ״מ וסימנים
• ד-כתיב=נַפְשִׁ֑ו וכך בדפוסים וקורן; וייתכן שמדובר על וי״ו זעירא או קטיעא, וראו באריכות במ״ש על אתר.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יאבן עזרא ב׳רד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
דְכֵי אַיְדַיָא וּבְרִיר רַעְיוֹנָא דְלָא אוֹמֵי עַל שִׁקְרָא לְחַיָבָא נַפְשֵׁיהּ וְלָא קָאֵם לְנִכְלָא.
One with clean hands and a pure mind, who has not sworn to a lie1 to make himself guilty, and who has not made an oath in guile.
1. To a lie: in vain.
אלא נקי אלכפין ואלקלב, ומן לם יחלף באלאסם זורא, ולם יקסם עלי ארב.
אלא נקי הכפים והלב ומי שלא נשבע בשם בשקר ומי שלא נשבע דרך מרמה.
נקי, כי אם נקי כפים ולב ומי שלא נשבע בשם לשוא ולא נשבע למרמה.
פירשתי אשר לא נשא לשוא נפשי. מי שלא נשבע בשם לשוא, עשיתי כן לפי שמצאתי שיש בלשונינו השבועה נאמרת על הנפש כמו שהיא נאמרת על השם כאמרו נשבע ה׳ צבאות בנפשו1 ר״ל בשמו. ויהיה הענין שהוא מטיף לנשבע ואומר לו דע שאינך נשבע בסתם מלה אמורה מלבך כי אם בעצמות הקדומה2.
1. ירמיה נא יד. וראה גם עמוס ו ח.
2. בטוי רגיל בדברי רבינו לכנות את ה׳ ״אלד׳את אלקדימה״.
פסרת אשר לא נשא לשוא נפשי מן לם יחלף באלאסם זורא, הד׳א למא וג׳דת מן לגתנא אלקסם יקע עלי אלנפס כמא יקע עלי אלאסם כקולה נשבע ה׳ צבאות בנפשו יריד בשמו, ויכון אלמעני אנה ירדע אלחאלף יעניה אנך ליס תחלף בכלמה מקוולה מן ענדך בל באלד׳את אלקדימה.
וכתיב אשר לא נשא לשוא נפשו וקרי נפשי וקד כאנת אללגה אלמכתובה אחק באלקראה לאטראד אלקול עלי אלאכׄבאר וכאן יעוד אלצֺמיר עלי ייי ונפשו פי מוצֺע שמו.
The Kəṯîḇ (written text) of “who has not taken a false oath by His life (nap̄šô),” whilst the Qəre (read text) is “my life (nap̄šî).” The written text is more accurate than the read text to retain consistency with the phrase in the third person. The pronoun referring to ‘the Lord and His life (nap̄šô)’ is in place of ‘His name.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

(ד) לא נשא לשוא נפשוא – לא נשבע בשמו ובנפשוב לשוא. מצינו לשון שבועה נופל על נפש, שנאמר: נשבע י״י צבאות בנפשו (ירמיהו נ״א:י״ד).
א. כן בכ״י לוצקי 778, קמברידג׳ A3, פריס 154, ברלין 122, אוקספורד 34, פריס 161, וכן בהרבה כ״י של המקרא, ובעוד הרבה מקורות. בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3204, מוסקבה 104, וכן בנוסח שלנו: ״נפשי״. ובדומה בהערה הבאה.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, קמברידג׳ A3, פריס 154, ברלין 122, אוקספורד 34, פריס 161. בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3204, מוסקבה 104: ״בשמי ובנפשי״. ובדומה בהערה הקודמת.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

(4) who has not taken My name in vain Who has not sworn with My name and My soul in vain. We find an expression of an oath used with the soul (נפש), as it is stated: "The Lord God swore by Himself (בנפשו)" (Amos 6:8).
נקי – בעבור היות כל המעשים בידים הזכיר נקי כפים שלא עשה רע והוא בר לבב שהוא העיקר ונפשו עצם כבוד השם, כמו: נשבע י״י בנפשו.
וכתוב נפשי – דרך כינוי בעבור כבוד השם,⁠א על דרך: והייתי אני ובני שלמה חטאים (מלכים א א׳:כ״א) כאשר פירשתיו. והנה הזכיר המעשה והלב והלשון.
א. כן בכ״י פרמא 1870. בכ״י מנטובה 13, לונדון 24896 חסר: ״כבוד השם״.
CLEAN HANDS. Scripture speaks of clean hands, because the hands perform all actions. He that hath clean hands means, he who has done no evil. In addition to not doing evil the person who shall ascend the mountain of God must have a pure heart. The latter is what is most important.
Nafshi (My name)⁠1 refers to God’s very glory. Compare, The Lord... hath sworn by Himself (be-nafsho)⁠2 (Amos 6:8). Our text euphemistically reads nafshi (my soul).⁠3 It so reads out of respect for God.⁠4 It is like that I and my son Solomon shall be counted offenders (Kings I 1:21).⁠5 I have already explained this.⁠6
Observe, our verse mentions deeds,⁠7 heart,⁠8 and speech.⁠9
1. The literal meaning of nafshi is my life or my soul. According to Ibn Ezra, God’s life or God’s soul means God’s glory.
2. Lit. “By His soul.”
3. It should read nafsho, His (God’s) life, for David is the speaker.
4. It would be disrespectful for David to say, who has not taken (sworn by) God’s life in vain.
5. What Bath Sheba meant was, you David will be guilty. However, she used the first person out of respect for the king.
6. In Ibn Ezra’s now lost commentary on Kings.
7. Hands.
8. Heart is a synonym for thought.
9. Hath not sworn falsely. Man functions on these three levels. According to Ibn Ezra the commandments are observed in three ways, by deeds, by speech and thought. See Chap. 7 of the Yesod Mora.
נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה – והנה הזכיר שלשת תכונות האדם בפסוק זה. המעשה והמחשבה והדבור, ובשלשתם יהיה האדם שלם שיהיה נקי במעשיו ובר בלבבו ונאמן בדבורו.
נפשי – ביו״ד והוא מאמר האל כמו: לא תשא את שם י״י אלהיך לשוא (שמות כ׳:ו׳, דברים ה׳:י׳). ונפשו הוא שמו. וכן אמר: נשבע אדני י״י בנפשו (עמוס ו׳:ח׳). וכתוב נפשו בוא״ו רצונו לומר: אפילו נפשו של הנשבע לא ישא לשוא ולא נשבע למרמה כי אם באמת ובצדקה. ואותה השבועה היא מצוה ליראי השם כמו שנאמר (דברים ו׳:י״ג) ובשמו תשבע. וכתוב אחר אומר: את י״י אלהיך תירא אותו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע (דברים י׳:כ׳): כשיהיו בך אלו המדות אז בשמו תשבע. וכן הוא אומר: ונשבעת חי י״י באמת במשפט ובצדקה (ירמיהו ד׳:ב׳).
The clean of hand and pure of heart, who hath not lifted up his soul unto vanity, And hath not sworn deceitfully – Notice that he indicates in this verse three dispositions in man, action, thought, and speech; and in the three of them the man will be perfect who shall be clean in his actions, pure in his heart, and trustworthy in his speech. (The marginal reading) is נפשׁי (written) with yodh (= my soul), and is the utterance of God, as (in the verses) (Exod. 20:6; Deut. 5:10), "Thou shalt not take the name of the Lord thy God in vain"; and נפשׁו (His soul, essence, being) is (equivalent to) His Name. And so it says (in the verse) (Amos. 6:8), "The Lord God hath sworn by Himself (בנפשׁו).⁠" And the word as written, נפשׁו, i.e. with waw, means his soul, viz. the swearer's; a man shall not lift up unto vanity nor swear deceitfully, but in truth and righteousness. And such swearing is a mitzvah to the fearers of the Name, as is said (in the text) (Deut. 6:13), "And shalt swear by His Name"; and another verse says (ibid. 10:20), "The Lord thy God shalt thou fear, Him shalt thou serve, and to Him shalt thou cleave, and by His Name shalt thou swear.⁠" When these attributes (i.e. service, fear, adhesion) are thine, then by His Name shalt thou swear. And so it says (Jer. 4:2), "And thou shalt swear 'As the Lord liveth,' in truth, in judgment, and in righteousness.⁠"
וכן צריך שיהיה העולה שם נקי כפים ובר לבב כלומר, זכאי במעשה ובמחשבה. אשר לא נשא לשוא נפשי זהו דבר האל, כלומר, שלא נשבע לשקר, ובא כדרך נשבע ה׳ צבאות בנפשו (ירמיה נא, יד). ולשוא, כמו בחינם. ולא נשבע למרמה הוא כענין שבועת שקר. והכתיב נפשו, לרמוז שאפי׳ בנפשו של נשבע לא נשבע לשוא.
נקי כפים. במעשה1: ובר לבב. בדיעות: אשר לא נשא לשוא נפשי. אותו ׳צלם אלקים׳ שקיבלתי גם אני2, לא קיבל אותה ׳לשוא׳, שהשלים אותה בתורה ובמצוות: ולא נשבע למרמה. גם שיהיה הדבר אמת, לא ישבע באופן שיחשבו השומעים שישבע על הפכו3:
1. ׳בעבור היות כל המעשים בידים הזכיר נקי כפים שלא עשה רע׳ (אבע״ז).
2. היה צריך לומר ׳נפשו׳, אך כיון שנפש האדם באה מנפש משותפת לכל המין האנושי, אלא שכל אחד שמוציא את כח הנפש אל הפועל הופך אותה להיות נפש אישית ופרטית, לכן כינה את הנפש ׳נפשי׳, שגם הוא קיבלה עם כולם. וראה אבע״ז שפירש שהכוונה לה׳, אלא שכתב ׳נפשי׳ דרך כינוי לכבוד ה׳. ובפרק הנפש כתב רבינו: ׳ועל טענת החולק באמרו שאם זה הכוח השכלי הוא עצם נבדל נמצא בפועל, לא יתכן שיהיה צורה משותפת לכל אישי המין, נשיב שבהיות שטבע זה הכח קודם שינוח על איש מאישי המין הוא נמצא בכח בלבד כאשר התבאר, יתכן באופן זה שנאמר עליו שהוא אחד בלבד משותף לכל המין. ולזה נראה שכיון המשורר באמרו אשר לא נשא לשוא נפשי, כי אמנם המקבל זה הטבע המשותף לכולנו והוא לא ישתדל להשלימו, הנה הוא ׳לשוא׳ קיבל אותו מהמשפיע, ועם זה יתכן שיפול עליו מספר כמספר האישים הנמצאים בפועל, כי אמנם זה הטבע מצד מה שאין בו הבדלים אישיים אשר בה יתרבה, יצדק אמרנו עליו שהוא אחד, ומצד מה שאין בו מציאות בפועל באופן שיהיה בו אחד באמת יצדק אמרנו עליו שהוא משותף ויתרבה כאשר יתהוו בו צורות רבות נמצאות בפועל, כאשר יקרה לחומר הראשון, כמו שביאר אבן רשד בספר ׳מה שאחר׳ [מאמר יב פרק יד] באמרו: ׳ראוי להודיע איך יתכן שאחד במספר ימצא ברבים, כי זה אמנם לא יעלה על לב בדבר הנמצא בפועל, אבל בדבר הנמצא בכח בלבד יצדק שהוא אחד ומשותף, מפני שאין לו הבדלים אישיים שבהם יובדלו האישים זה מזה, כי מצד מה שההבדלים האישיים בלתי נמצאים בו ובכן הוא חסר הצורות אשר בהם ימצא הריבוי במספר, יצדק אמרנו עליו שהוא אחד, ומצד מה שהוא חסר הצורה אשר בה יאמר על הדבר שהוא אחד במספר, יצדק עליו שהוא משותף לדברים רבים במספר, לא שתהיה לו צורה משותפת, כמו שהוא הענין בסוג, אם כן יצדק עליו שהוא אחד מצד מה שאין בו הבדלי הצורות האישיות, לא מפני שתהיה לו צורה אישיית, ומצד מה שאין לו צורה אישיית בפועל הוא משותף לדברים רבים׳ עכ״ל. אמנם עם היות זה הטבע נמצא קודם שישפע על אישי המין, לא תתחייב אותה הסתירה אשר היתה מתחייבת אם היה החומר הראשון נמצא קודם שתחול עליו צורה, וזה כי אמנם החומר הראשון בהיות מציאותו הכוחיי בלתי שופע מנמצא זולתו, הנה אם היה נמצא קודם שתחול עליו צורה, היה מתחייב מזה שהיה לו מציאות בפועל, ועם זה בהיות מציאותו בפועל בלבד הוא מצד עצמו בלתי נמצא בפועל, ויצדקו עליו שני חלקי הסותר אשר לא יתכן, כמו שביאר אבן רשד בספר השמים [מאמר ג פרק כט]. אבל זה הטבע השכלי השופע מן השכלים, ראוי שיהיה לו מציאות כוחיי במשפיע קודם שישפע בפועל, ולא ישפע בפועל זולתי בהמצא נושא מיוחד אליו ומוכן לקבלו, ויהיה אז מציאות וצורה בפועל לאותו נושא, כי כמו שיקרה לגשם המאיר שלא יגיה אורו זולתי בגשם ספיריי מוכן לקבלת אורו, כמו כן לא ישפע זה הטבע השכלי זולתי על איש מהמין שיהיה מוכן לקבלו באופן שיהיה זה הטבע השכלי צורה בפועל לאיש הנזכר, ובכן יתרבה זה הטבע הנזכר כמספר האישים אשר ישפע עליהם׳.
3. ׳למרמה׳ שמרמה בכך את האחרים. וכגון קניא דרבא בנדרים. וזה לעומת כל הנאמר בנקי כפים לעיל טו שגם שם מדבר על מי יגור, ודוק.
ואמר, מכל אלה לא יעלה בהר ה׳ רק נְקִי כַפַּיִם – היינו בעל מעשים1, וּבַר לֵבָב – משכיל להיטיב2, שאינו משכיל לקנטר ושלא לשמה3: אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי. אשר לא קיבל ׳נפשי׳ לחינם, ׳לשוא׳ – ׳למגנא׳. ואמר ׳נפשי׳ המשורר, להורות לנו כי הנפש השכלית אשר האלקים ביד כל אדם יחתום4, הוא עצם אחד, אבל היא בכח קודם הצטרפו אל האיש, ותיכף בקבלה האדם, תיעשה בפועל אל המושכלות הראשונות, אחר כך אם בעל נפש אתה – תוציא הכוחיות אשר בך אל המושכלות השניות בפועל5, ואם לאו, נמצא שנשאת הנפש הזאת ריקם. ולכן אמר ׳נפשי׳, להורות ש׳נפשי׳ ונפשך – כולם ממקור אחד חוצבו וטבע אחד להנה6. ואת כל אלה תמצא באר היטב בחקירת הנפש בספר ׳אור עמים׳ לגאון7: ולפי מה שכתיב ׳נפשו׳, הוא הולך על צד הפשט8: וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה. שלא ישבע ויבטל בלבו לתכלית ׳מרמה׳ ולכל תכלית שאינו טוב, כי יכולים אנו לישבע ולבטל – כגון ׳נודרים לחרמים להרגים ולמוכסים׳ (נדרים כז:)9 וכמו שאמר רבי אבהו10 (ע״ז כח.) ׳לאלקא דישראל לא מגלינא׳ – לתכלית טוב, אבל לתכלית ׳מרמה׳ והבל – זה הצדיק אשר יראת ה׳ על פניו לא ישבע אפילו בדרך זה11:
1. ראה אבע״ז ובנדפס.
2. ע״פ לשה״כ להלן (תהלים ל״ו:ד׳) ׳חדל להשכיל להיטיב׳, וכפירושו שם.
3. ראה מש״כ להלן (תהלים מה ד-ה, קיט א-ג).
4. לשה״כ באיוב (לז ז), וראה פירושו שם שה׳ בורא דברים בלתי שלימים כדי שהאדם יחתום וישלים את מעשהו, וכן כאן שנשמת האדם, ׳צלם אלהים׳, קיים בו בכח, ועל האדם להוציאה אל הפועל.
5. כלומר, אף אחרי שניתנה הנשמה בגוף, עוד לא יצאה לגמרי אל הפועל, ואין בה אלא מושכלות ראשונות, ועל האדם להתבונן בשכלו, ובכך יוציא לפועל את כח השכל להשיג ׳מושכלות שניות׳.
6. מתבאר במובא בסמוך מספר אור עמים.
7. בדבריו שם הוכיח שאם נפש האדם היא רוחנית ושכלית, לא יתכן שתהיה לכל אדם נפש אחרת, שהרי בנמצאים רוחניים אין חלוקה בין נמצא לנמצא מצד מספרם, אלא מצד מדריגת השכלתם, וכיון ששכל כל האדם בהיוולדו שווה, א״כ מוכרח להיות שלכולם יהיה שכל אחד משותף. אך הביא דעת החוקרים ׳שאם זה הכח השכלי הוא עצם נבדל נמצא בפועל, לא יתכן שיהיה צורה משותפת לכל אישי המין׳, כי אם היה השכל המשותף יוצא לפועל אצל איש אחד, היה כל האחרים משיגים גם הם מה שהשיג כיון ששכל אחד לכולם. ולזה משיב רבינו שם ׳שטבע זה הכח קודם שינוח על איש מאישי המין הוא נמצא בכח בלבד׳ ולכן ׳יתכן באופן זה שנאמר עליו שהוא אחד בלבד משותף לכל המין׳, וכשיוצא אל הפועל הוא נעשה למהות רוחנית שונה השייכת רק לאיש הזה שהוציא אל הפועל. וכתב שם: ׳ולזה נראה שכיון המשורר באמרו ׳אשר לא נשא לשוא נפשי׳, כי אמנם המקבל זה הטבע המשותף לכולנו והוא לא ישתדל להשלימו, הנה הוא ׳לשוא׳ קיבל אותו מהמשפיע, ועם זה יתכן שיפול עליו מספר כמספר האישים הנמצאים בפועל, כי אמנם זה הטבע מצד מה שאין בו הבדלים אישיים אשר בה יתרבה, יצדק אמרנו עליו שהוא אחד, ומצד מה שאין בו מציאות בפועל באופן שיהיה בו אחד באמת, יצדק אמרנו עליו שהוא משותף ויתרבה כאשר יתהוו בו צורות רבות נמצאות בפועל וכו׳, אבל זה הטבע השכלי השופע מן השכלים, ראוי שיהיה לו מציאות כוחיי במשפיע קודם שישפע בפועל, ולא ישפע בפועל זולתי בהמצא נושא מיוחד אליו ומוכן לקבלו, ויהיה אז מציאות וצורה בפועל לאותו נושא, כי כמו שיקרה לגשם המאיר שלא יגיה אורו זולתי בגשם ספיריי מוכן לקבלת אורו, כמו כן לא ישפע זה הטבע השכלי זולתי על איש מהמין שיהיה מוכן לקבלו באופן שיהיה זה הטבע השכלי צורה בפועל לאיש הנזכר, ובכן יתרבה זה הטבע הנזכר כמספר האישים אשר ישפע עליהם׳. וראה מש״כ להלן (תהלים ל״ג:ט״ו).
8. כלומר, הפירוש הנזכר הוא לפי הקרי – ׳נפשי׳, ואילו הכתיב – ׳נפשו׳ מתפרש כפשוטו.
9. ראה ירושלמי שם: ׳תני, רבי ישמעאל אומר, לא תשבעו בשמי לשקר – נשבע את להרגין ולחרמין ולמוכסין׳.
10. לפנינו ׳רבי יוחנן׳.
11. בנדפס פירש ׳למרמה׳ – שמרמה אחרים, ואילו כאן פירש שכל דבר שאינו לתכלית טוב נחשב ׳מרמה׳.
אשר לא נשא לשוא נפשו – נפשי קרי ובמקצת ספרי ספרד כתוב נפשו בוא״ו זעירא וכן מסור עליו וא״ו זעירא. ודעות רבות יש במלה זו חלוקות זו מזו הא׳ שאין כאן קרי וכתיב והכתיבה והקריאה שוים בוא״ו ובחולם וכן נראה מהתרגום שתרגם לחייבא נפשיה וכן בב״ר פ׳ נ״ט סימן ו׳ ושמות רבה ריש פ׳ ד׳ ובדברים רבה ריש פרשת וזאת הברכה ובתנא דבי אליהו ריש פ׳ י״ז ובמדרש שוחר טוב כפי נסחת הילקוט באמרו אשר לא נשא לשוא נפשו זה משה שלא נשא לשוא נפשו של מצרי וכו׳. דבר אחר מדבר באברהם וכו׳ אשר לא נשא לשוא נפשו של נמרוד. דבר אחר מדבר ביעקב אשר לא נשא לשוא נפשו של לבן. אך במדרש הנזכר הנמצא אצלינו בדפוס כתוב בתחלה אשר לא נשא לשוא נפשו זה משה וכו׳ כמו שכתבתי לעיל ואחר כך אומר זה אברהם וכו׳ אשר לא נשא לשוא נפשו נפשו של נמרוד וכו׳ דבר אחר זה יעקב וכו׳ אשר לא נשא לשוא נפשו של לבן וכו׳ ע״ש. גם החכם בעל העקידה בתחלת שער א׳ ובסוף שער כ״ה ובעל נוה שלום במאמר י׳ פ׳ ה׳ ובעל העקרים במאמר ג׳ חלק ל׳ כלם דרשו נפשו בוא״ו וכ״כ ר׳ אלייא המדקדק בספר המסורת מאמר ט׳ ז״ל והנה במסרות המדוייקות לא קראו הוא״ו הקטנה וא״ו זעירא אך וא״ו קטעא פי׳ וא״ו קצוצה מעט מלמטה כמו את בריתי שלום וא״ו קטיעה וכן לא נשא לשוא נפשו וא״ו קטיעה. ותמהתי אני על כל המפרשים אשר ראיתי שלפי פי׳ כלם הוא כתוב נפשו וקרי נפשי. וכן ראיתי ברוב נסחאות המסורת ואין ספק כי הוא טעות סופרים וטעו בין זה ובין פדה נפשו מעבור בשלח (איוב ל״ג) שהוא קרי נפשי וכן נמנה עם מ״א מלין דכתיבין וא״ו וקריין יו״ד ולשוא נפשו לא נמנה עמהם הרי שאינה אלא וא״ו קטיעא וכן בהגהותיו לשרשים כתב א״א לשוא נפשו רבים טועים סבורים שהוא כתיב נפשו וקרי נפשי ואינו אלא וא״ו זעירא וקריאת המלה כנקודתה נפשו עד כאן לשונו. הדעת השני שכתוב נפשי וקרי נפשו וזהו דעת הראב״ע. השלישי שכתוב נפשו וקרי נפשי כמו שראיתי בספרים כתובי יד מדוייקים וכן נתפשט המנהג בספרי הדפוס וזה גם כן דעת רד״ק כמו שכתב בפי׳ הפסוק וכן כתב החכם ר׳ יונה המדקדק בספר הרקמה בשער ממ״ה שנאמ״ר בלשו״ן והחפ״ץ ב״ו זולת״ו נשבע ה׳ בנפשו במקום בשמו וכמוהו אשר לא נשא לשוא נפשי במקום שמי עד כאן. וכן כתב בעל יפה תואר בבראשית רבה פ׳ כ״ט סימן ז׳ וכן הוא מפורש בספר הזוהר פרשת וירא דף ק״א ופרשת תזריע דף מ״ה וכן כתב בעל מראות אלהים בחלק התכלית ריש פרק ס״ב והכי משמע בספר הכוזרי במאמר ג׳ סימן כ״ז כמו שפירש כמהור״ר יהודה מוסקאטו ז״ל זיל קריתם וכ״כ בתשובה כמוהר״ר יוסף חזק ז״ל לכמוהר״ר עזרא מפאנו ז״ל ולא תקשי לן מספרי דאגדתא דכל היכא דאיכא למידרש דרשי כפי הקרי והכתיב הלזה ובתר הכי הביא המדרש שאינו דורש אלא הכתיב והמתרגם כבר נודע שדרכו על הרוב לתקן הדבור אחר פשט הכתוב גם לא יקשה ממה שלא נמנה זה במסורת מאינון דכתיבין וא״ו בסוף תיבותא וקרין יו״ד כי פעמים רבות מצאתי מסרות דנחתי למנינא ושיירי כמו שכתוב בפרשת בשלח על השלו וזמנין דבצרי כגון הכא דמסיר מ״א מלין ובפרטן אתה מוצא יותר ומה שכתב רבי אלייא שטעו הסופרים בין זה ובין פדה נפשו מעבור בשלח (איוב ל״ג) שהוא קרי נפשי וכן נמנה עם מלין דכתובים וא״ו וקריין יו״ד אחרי המחילה ממנו נראה שהוא הטועה ואדרבה איפכא כתיב פדה נפשי וקרי נפשו ונמסר עליו שהוא חד מן כ״ד מלין דכתיבין יו״ד בסוף תיבותא וקרינן וא״ו וסימן נמסר במסורה גדולה מערכת אות יו״ד ואותן מ״א דכתיבין וא״ו וקרינן יו״ד סימן בריש שמואל ולית דין בינייהו גם לא אחדל לומר כי במסורת הדפוס במנין אותיות זעירות כתוב וא״ו לשוא לא נשא אולי נפל בלבול בספרים בין וא״ו לשוא לוא״ו נפשו דסמיך ליה. אל ה׳ נפשי אשא שיציל נפשי משפת שקר וכפר על אשר חטא על הנפש ונפשי ישובב ינחני במעגלי צדק למען שמו ועיין מה שכת׳ באיוב כ״ג.
לא נשא – לא נשבע כמו לא תשא (שמות כ׳:ו׳).
נפשי – שם ה׳ כמו נשבע אדני ה׳ בנפשו (עמוס ו׳:ח׳) ואמר דבריו במקום ה׳.
נקי כפים – וכאלו השיב זהו הראוי מי שכפיו נקיים מממון שאינו של יושר ולבו ברור ביראת ה׳ ולא מפחד אדם.
אשר לא נשא – עד שלא נשבע בה׳ לשוא ולרמות שהוא דבר המסור ללב ואין מי יכיר בו וא״כ מנע מזה מפחד המקום.
אשר לא נשא – כפשוטו שלא נשבע לשוא, ונפשי היינו שם ה׳, כמו נשבע ה׳ בנפשו.
נקי כפים במעשים,
ובר לבב במחשבותיו ודעותיו,
אשר לא נשא לשוא נפשי – כי באמת נתן ה׳ אל האדם הכנות אל השלימות והאושר,
א. מצד הנפש האלהית הנמצא בנו שקראה בשם נפשי – כי היא נפש ה׳ וחלק מעצמותו יתברך, והיא תוליכהו אל הר ה׳ אם לא ישא אותה לשוא ודברי רוח והבל להשביתה משלימותה,
ב. שהכחות אשר נטע ה׳ באדם רובם נוטים לטוב, כמו כח החכמה והבינה כח המוסרי אשר באדם אשר יעוררהו ויאסרהו במוסר אל הטוב, ועל כוונה זאת אמרו חז״ל במליצתם כשנוצר האדם נר דולק על ראשו, וכשיוצא לאויר העולם משביעים אותו היה צדיק ואל תהיה רשע, הנר היא הנשמה האלהית נר אלהים נשמת אדם, והשבועה הם הכחות המוסריות והתבוניות והמדות הטובות השתולים בנפש שהם יאסרוהו לעשות טוב, כמו שאוסרים את האדם ע״י נדר ושבועה, ועז״א אם לא נשבע למרמה – ר״ל שלא יעברא על השבועה והרגשת המוסר והטוב הנמצא בנפשו הכופה אותו אל עשות הטוב והיושר.
א. כן בכ״י המחבר. בדפוסים: ״עבור״.
נקי כפים ובר לבב – יש פורש מעבירה ועון מחמת פחד עונש אלהי או מדיניי והוא עם כל נקיון כפיו בלבו חורש מחשבות און ולולא יירא כי רעה תבואנו יוציאן מן הכח אל הפעל, וזה איננו כדאי לקום במקום קדש, רק מי שהוא בר לבב מתרחק מן הרע ועושה הטוב מאהבה.
נפשי – נפשו כתיב ונכון יותר, נפשו של ה׳ הנזכר למעלה כלומר לא נשא שם ה׳ על שפתיו לקיים דבר שוא ושקר לפני שופטי ארץ; וקרא לשם ה׳ נפשו, כי הנפש בבעלי חיים היא קיומם, ושמות ה׳ וכנוייו הם המזכירים הויתו וכחו, ולפי המקרא נראה שחשבו כל פסוק זה וגם הבא אחריו כתשובה מאת האל על שאלת מי יעלה וגו׳? שהאל בעצמו משיבם ממכון שבתו נקי כפים וגו׳ ע״ד מי האיש החכם ויבן את זאת וגו׳ ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי (ירמיה ט׳:י״א⁠־י״ב).
ולא נשבע למרמה – אשר לא נשא לשוא נפשי בבית דין מושבע מפי אחרים ולא נשבע למרמה מפי עצמו שלא בפני בית דין לרמות בני אדם; ויש לפרש ג״כ מליצת לא נשא לשוא נפשו (לפי המסורת) ע״ד ואליו הוא נושא את נפשו (פרשת תצא), לא בטח בשוא.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יאבן עזרא ב׳רד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ה) יִשָּׂ֣א בְ֭רָכָה מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑הוּ֝צְדָקָ֗ה מֵאֱלֹהֵ֥י יִשְׁעֽוֹ׃
He shall receive a blessing from Hashem, and righteousness1 from the God of his salvation.
1. righteousness | וּצְדָקָה – In other words, Hashem will act justly towards him. See Hoil Moshe that the connotation is that the blessing will be given out of justice, as recompense for the individual's trust in God. Cf. Malbim on Yeshayahu 59:17 that, when used in reference to Hashem, "צְדָקָה" refers to actions done out of loving kindness and mercy rather than out of justice (and see Tehillim 36:11 where it is parallel to the word "חסד", kindness). As such, he might translate "צְדָקָה" here as "bounty" or "charity" (as the word is used in modern Hebrew). In several verses, as here, "צְדָקָה" is associated with the term "יְשׁוּעָה" (salvation), suggesting that it can take that connotation as well (see Yeshayahu 46:13, 51:6, and Tehillim 98:2).
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גאבן עזרא ב׳רד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
יְקַבֵּל בִּרְכָתָא מִן קֳדָם יְיָ וְצִדְקָתָא מֵאֱלָהָא דְפוּרְקָנֵיהּ.
He will receive blessings from the presence of the LORD, and generosity from God his redemption.
ישא ברכה מאת ה׳ – וירא אלהים אל יעקב עוד וגו׳ ויברך אותו.
פהו יסתחק אלברכה מן ענד אללה, ואלזכוה ענד רב גיאת׳ה.
אם כך [הוא עשה את כל זה] מגיעה לו הברכה מאת ה׳ וגם מגיע לו זכות אצל אלוהי ישועתו.
ישא, הרי הוא ראוי לברכה מאת ה׳ וצדקה לפני אלהי ישעו. נראה לי שכוונתו וזכות הוא לו לפני ה׳ כי כמו שתרגם כאן צדקה ״זכוה״ כן תרגם בבראשית טו ו ויחשבה לו צדקה ״וכתבת לה זכוה״ ותכתב לו זכות.
ישא – אמר ישא ברכה כנגד לא נשא לשוא נפשי (תהלים כ״ד:ד׳).
HE SHALL RECEIVE A BLESSING. Yissa berakha (He shall receive a blessing) was said in contrast to lo nasa la-shav nafshi (who hath not taken My name in vain).⁠1
1. Yissa and nasa come from the same root. Hence Ibn Ezra’s comment.
ישא ברכה מאת י״י וצדקה מאלהי ישעו: ישא – יקח, כמו: וישאו להם נשים (רות א׳:ד׳).
ברכה – על דרך קח נא ברכה מאת עבדך (מלכים ב ה׳:ט״ו).
או פירוש: ישא אליו הנושא כמו: וישא משאת מאת פניו אלהם (בראשית מ״ג:ל״ד). אותם שיעלו בבית י״י ישאו ברכה מאת י״י שיתן להם ברכתו וצדקתו ויושיעם מכל צרה וזהו: מאלהי ישעו.
Such an one shall receive a blessing from the Lord, And righteousness from the God of his salvation – Shall receive (ישׂא), i.e. shall take (יקח), as (Ruth 1:4), "And they took (וישׂאו) them wives.⁠" A blessing on the analogy of (2 Kings 5:15), "Take now a blessing (present) from thy servant.⁠" Or (the) interpretation may be, One shall take to him (a blessing), as (Gen. 43:34), "Messes from before him were taken to them" They who go up into the House of the Lord shall receive a blessing from the Lord, because He will give them His blessing and righteousness, and save them from all trouble, and this is from the God of his salvation.
ישא ברכה כמו יקבל.
ישא ברכה מאת ה׳. יהי רצון שאף על פי שלא יהיו כל אלה בדור שיגלה בו המשיח1, ׳ישא2 ברכה׳ - שהיא תוספת טובה [מאת ה׳], וצדקה - שהיא לפנים משורת הדין [מאלהי ישעו]:
1. שלא יהיו בעלי המידות האלה שבהם יוכלו לקום במקום קדשו ולהיות מן המזומנים לירושלים.
2. - יקח (רד״ק).
(ה-ו) עד כאן אמר שאחד מהם בלבד יעלה בהר ה׳, מ״מ התפלל על כל הדור ואמר, יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה׳ וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו, ר״ל, זה ה׳דור׳ הדורשים לאותו הצדיק שאמרנו שיעלה בהר ה׳1. וביאר ואמר איזהו ׳דור דורשיו׳ – מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב, כלומר, כי כולם הולכים להקביל פני צדיק זה2 ועל פיהו ישקו ויאמינו לו. וקרא לזה הצדיק ׳יעקב׳, כי כבר ביאר הגאון בפירוש התורה (בראשית ל״ב:כ״ט) שם ׳יעקב׳ ו׳ישראל׳, כי ׳יעקב׳ – יהיה עקב ויישאר באחרונה, כאמרו (ירמיה מ״ו:כ״ח) ׳כי אעשה כלה בכל הגויים [וגו׳] ואותך לא אעשה כלה׳, וזה הצדיק הוא מן אותם השרידים הנשארים בעקב3:
1. שבאים אליו ללמוד מדרכיו, מלשון ׳אליו גוים ידרושו׳ (ישעיה י״א:י׳).
2. המכונה ׳יעקב׳, כפי שיבאר. ובנדפס פירש ׳יעקב׳ – דור ביאת המשיח כולו, לא הצדיק הזוכה לבדו.
3. ע״פ יואל (ג ה) ׳והיה כל אשר יקרא בשם ה׳ ימלט כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה כאשר אמר ה׳ ובשרידים אשר ה׳ קורא׳. ובנדפס פירש שכינוי ׳יעקב׳ הוא על כל הדור של אחרית הימים, ולא פירש שהדור דורשים את פני ׳יעקב׳, אלא שהדור הנקרא ׳יעקב׳ דורשים את ה׳ ואת מקדשו.
ישא – יקח כמו וישאו להם נשים (רות א׳:ד׳).
ישא ברכה – זהו הנושא ברכה מאת ה׳ ויכול הוא לבוא לבית המקדש להתפלל על הברכה.
וצדקה – צדקה שאצל ה׳ התבאר (ישעיהו נ״ט), וההבדל ה׳ ואלהי התבאר בכ״מ.
ישא – ואז כשיעלה בהר ה׳ ישא ברכה מאת ה׳ שהוא הסיוע שיסייעו ה׳ וישפיע בו כח להוסיף שלימות שזה גדר הברכה שהיא תוספת על הטוב הנמצא, וגם ישא צדקה מאלהי ישעו שהוא מה שיאציל עליו רוח קדוש ממרום מצד הצדקה העליונה שלא תביט כלל על ההכנה ומעשה האדם כמ״ש ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני.
וצדקה וגו׳ – יקבל ברכה מאת ה׳ כצדקה כלומר כגמול לישעו ר״ל לפניתו אל ה׳ ולא אל הבלי שוא.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גאבן עזרא ב׳רד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ו) זֶ֭ה דּ֣וֹר דֹּרְשָׁ֑וא מְבַקְשֵׁ֨י פָנֶ֖יךָ יַעֲקֹ֣ב סֶֽלָה׃
Such is the generation of those who seek Him, those who search out Your face – Yaakov.⁠1 Selah2
1. Yaakov | יַעֲקֹב – In other words, those who seek God are Yaakov, referring here not to the patriarch but to the nation of Israel.
2. Selah | סֶלָה – The meaning and function of this word (found only in Tehillim and Chavakkuk 3) is debated. Some connect it to the root "סלל", which means to lift up (see Yeshayahu 57:14). Thus Radak (on Tehillim 3:3) suggests that it is not part of the psalmist's words, but is a musical term, signifying that one should raise one's voice, while Hoil Moshe (on Tehillim 3:9) suggests that it is a reference to God, meaning: "To the One on High". Cf. Ibn Ezra that it is an expression of confirmation, meaning: "true" or "it is so", and Targum Yonatan on Chavakkuk 3:3 that it means: "forever".
א. דֹּרְשָׁ֑ו ל-קרי=דרשיו
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יאבן עזרא ב׳רד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
דְנָן דָרָא דְתָבְעִין לֵיהּ דְבָעִין סְבַר אַפּוֹי יַעֲקֹב לְעָלְמִין.
This is the generation that seeks him, that looks for his countenance, O Jacob, forever!
זה דוד דורשיו – פליגי בה ר׳ יהודה נשיאה ורבנן, חד אמר דור לפי הפרנס וחד אמר פרנס לפי הדור, למאי הלכתא אילימא למעליותא דמר סבר אי מעלי פרנס מעלי דרא ומר סבר אי מעלי דרא מעלי פרנס הא איכא צדקיהו דהוה מעלי ודריה לא הוו מעלי והא איכא יהויקים דלא הוה מעלי ודריה הוו מעלי, אלא לענין תוקפא וניחותא קאמרינן.
הד׳א אלג׳יל אלד׳ין יטלבוה ויבתגון נור וג׳הך מן אל יעקוב סרמדא.
והדור הזה [שהם] מבית יעקוב. מה שמבקשים וחפצים תמיד [הוא] את אור פניך.
זה, וזה הדור הדורשים אותו את הנקי כפים ובר לבב ומבקשים אור פניך מבני יעקכ סלה. וכתב בפירושו למשלי ד יח המשיל את המשמעת והצדק לאור באמרו וארח צדיקים כאור נגה מפני שהצדיק עושה מעשיו לשם שמים ואינו צריך להסתתר אלא ייראה לפניו כמו שאמר בהם מבקשי פניך יעקב.
ויעקב בדל מן קו׳ מבקשי פניך.
And Jacob” is separated from “who seek Your presence.”
זה – שכך מעשיו, הוא דור דורשיו.
This [generation,] whose deeds are such – this is the generation of those who seek him.
זה – רמז לדור שנבנה הבית בימיהם במות דוד ואחר כך שב לנכח השם כי זה הדור הם מבקשי פניך.
סלה – באמת.
יעקב סלה – פירוש הם זרע יעקב ואין צריך לפירוש אחר שאמר תחסר מלת אלהי יעקב.
SUCH IS THE GENERATION. The allusion is to the generation in whose days the temple was built. This occurred after David’s death.
David then1 turns to God and says, this generation is a generation that seeks Your face.⁠2
SELAH. In truth.⁠3 Ya’akov selah (even Jacob. Selah) means, they are truly the seed of Jacob. There is a commentator who says that our clause should be read as if written, even the God of Jacob. Selah. However, his interpretation is unnecessary.
1. After addressing Israel.
2. Hence the change from third to first person.
3. See Ibn Ezra on Ps. 4:3.
זה דור דרשו מי הוא שיעלה בהר י״י ובמקום קדשו, שהוא נקי כפים ובר לבב? זהו דור דרשי י״י והם ישראל. וזה היה בימי שלמה שבנה הבית. וכתוב דרשו כנגד דור שהוא דרך כלל לשון יחיד. וקרי דרשיו כנגד הפרטים שהם רבים.
מבקשי פניך יעקב – כנגד האל מדבר המשורר: הם הם שיבקשו פניך בבית המקדש, יעקב והם ישראל. כי כל זרע יעקב נקראים בשם יעקב, כמו: ואתה אל תירא עבדי יעקב (ירמיהו ל׳:י׳), ואחרים זולתו. ואין צריך להוסיף זרע כמו שפרשו המפרשים. ומלת סלה – פרשתיה במזמור השלישי. ואינני צריך לפרשה בכל מקום.
This is the generation of them that seek Him – Who shall ascend into the hill of the Lord and in His Holy Place, because he is clean of hand and pure of heart? This is the generation of the seekers of the Lord, and they are Israel. And this happened in the days of Solomon, who built the House. And the Kethib דרשו (him that seeks Him) corresponds to דּוֹר (generation), which is a collective term, singular; and the Keri דֹּרְשָׁיו (them that seek Him) corresponds to the individuals, who are many.
That seek Thy face, (even) Jacob – The singer speaks as to God. These are they who seek Thy face in the Holy House, Jacob, and they are Israel; for all the seed of Jacob are called by the name Jacob, as (Jer. 30:10) "And thou fear not, O my servant Jacob" with other instances besides; And there is no need to supply seed of as the interpreters have done. And the word Selah I have interpreted in the third Psalm, and there is no need to interpret it in every place where it occurs.
ואמר זה דור דורשיו כלומר, זה הדור הוא מדורשי האל. ויעקב ר״ל כלל ישראל הם. מבקשי פניך סלה ר״ל לעולם.
זה דור דורשיו. הדורש את הר ה׳ ומעון קדשו1: מבקשי פניך. בתפילה: יעקב. שהוא דור ׳יעקב׳, שיהיה בעקב ובאחרית הימים2:
1. מי הוא שיעלה בהר ה׳ ובמקום קדשו, שהוא נקי כפים ובר לבב? זהו דור דורשי ה׳, והם ישראל (רד״ק), ולרבינו הכוונה לשראל לעתיד לבוא. ולפי זה אולי צ״ל ׳ומקום׳ במקום ׳ומעון׳.
2. כי ׳יעקב׳ הם השרידים, ועיין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

דורשו – דורשיו קרי.
זה דור – זה הדור שהמה דורשי ה׳ והמה קרואים זרע יעקב הראוים לבקש פניך לעולם ולבא לבית המקדש.
זה דור דורשיו – עפ״ז אומר שהגם שידמה שהוא דבר רחוק שימצא איש אשר יעלה בהר ה׳, וימים רבים עברו ואין עולה ומוריד ומשתף עליונים ותחתונים, בכ״ז הלא נמצא עתה דור שלם שהגיעו אל המעלה הזאת וכולם עלו בהר ה׳ עד שהדור ההוא שהם כולם דורשי ה׳ ומבקשי פניך הם יעקב – ר״ל הדור ההוא הם כולם במדרגת יעקב, שהוא אשר ראה את הסולם הזה שבו עולים אל האלהים, ובו ירדו מלאכי אל למטה, וישתתפו עליונים ותחתונים, ואז היה ה׳ נצב עליו ולא היו רק יחידים שהיו מרכבה לשכינה, ועתה נמצא דור דורשיו שכולם הם יעקב, וכולם עלו בסולם אל האלהים.
זה דור דורשיו – אם כל בני הדור כן יעשו ראוים הם ליקרא בשם דורשי ה׳ ומבקשי פניו זרע ראוי ליעקב בחיר האבות מחמת דומיתו לה׳.
סלה – עיין מה שכתבתי למעלה ג׳:ג׳ וכאן הוא כנוי לאל ודרך קריאה.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יאבן עזרא ב׳רד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ז) שְׂא֤וּ שְׁעָרִ֨ים׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗םוְֽ֭הִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑םוְ֝יָב֗וֹאמֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד׃
Raise up your heads, O gates!⁠1 And be raised, O eternal entrances, that the king of glory may come in!
1. O gates | שְׁעָרִים – If the psalm was composed to be said when bringing the ark to the Temple (see the note on verse 1), the verse might refer to the gates of the Mikdash, who are asked to open, or perhaps metaphorically to raise their heads out of respect.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יאבן עזרא ב׳רד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
זְקֻפוּ תַרְעֵי בֵית מַקְדְשָׁא רֵישֵׁיכוֹן וְאִזְדְקָפוּ מַעֲלָנֵי עַלְמָא וְיֵעוּל מֶלֶךְ יַקִירָא.
Lift up, O sanctuary gates, your heads; and stand erect, O eternal entrances, that the glorious king may enter.

רמז תרצח

שאו שערים ראשיכם – אמר רב יהודה אמר רב אמר דוד לפני הקב״ה רבש״ע מחול לי על אותו עון, א״ל מחול לך, א״ל עשה עמי אות לטובה, א״ל בחייך אין אני מודיע בחיי שלמה בנך אני מודיע, בשעה שבנה שלמה את בית המקדש בקש להכניס ארון לפני ולפנים דבקו שערים זה בזה, אמר שלמה כ״ד רננות ולא נענה, כיון שאמר ה׳ אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך מיד נענה, באותה שעה נהפכו פני כל שונאי ישראל כשולי קדרה וידעו כל ישראל שמחל לו הקב״ה לדוד על אותו עון, ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים, והיינו דכתיב ביום השמיני שלח את העם (במלכים ברמז קצ״ג ול״א).

רמז תרצט

דבר אחר: שאו שערים ראשיכם – מי אמר הפסוק הזה שלמה אמרו שעשה ארון של עשר אמות והכניס את הארון לתוכו ונשא אותו להכניס לבית קדש הקדשים, כיון שהגיע לפתח בית המקדש היה הפתח של עשר אמות והארון של עשר אמות ואין עשר אמות יכולין ליכנס בתוך עשר אמות ועוד שהיו טוענין בו, כיון שראה שלא היה יכול להכניסו היה מתבייש ולא היה יודע מה לעושת, התחיל מתפלל לפני הקב״ה שאו שערים ראשיכם וגו׳ ויבא מלך הכבוד, באותה שעה בקשו השערים לירד ולרוץ את ראשו של שלמה שהיו סבורים שמא על עצמו הוא אומר, א״ל מי הוא זה מלך הכבוד, א״ל ה׳ צבאות הוא מלך הכבוד סלה כו׳, [מה עשה הביא] ארונו של דוד וראו ארונו ומיד נענה, אמר להן הקב״ה אתם חלקתם לי כבוד חייכם כשאחריב את ביתי אין כל אומה שולט בכם, כל כלי בית המקדש גלו לבבל שנאמר ומכלי בית ה׳ הביא נבוכדנאצר (מלך בבל) לבבל אבל השערים במקומן נגנזו שנאמר טבעו שעריה, וי״א השער היה קטן (עשרים) [חמש] אמות ארכו וב׳ וחצי רחבו, והארון היה אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו, וכי לא היו אמה וחצי נכנסות בתוך שנים וחצי, אלא באותה שעה דבקו שערים זה בזה ואמר עשרים וארבעה רננות וכו׳ (כדלעיל).

רמז תש

דבר אחר מי הוא זה מלך הכבוד שחולק כבוד ליראיו, ה׳ צבאות, כיצד מלך בשר ודם אין יושבין על כסאו והקב״ה הושיב שלמה המלך על כסאו שנאמר וישב שלמה על כסא ה׳. מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו והקב״ה הרכיב את אליהו על סוסו מה סוסו סופה וסערה שנאמר ה׳ בסופה ובשערה דרכו וכתיב ויעל אליהו בסערה. מלך בשר ודם אין משתמשין בשרביטו ומשה נשתמש בשרביטו של הקב״ה שנאמר ויקח משה את מטה האלהים בידו. מלך בשר ודם אין לובשין עטרה שלו והקב״ה נותן עטרה שלו למלך המשיח, ומהו עטרה של הקב״ה כתם פז שנאמר ראשו כתם פז וכתיב תשית לראשו עטרת פז. מלך בשר ודם אין לובשין לבושו וישראל לבש לבושו של הקב״ה שנאמר עורי עורי לבשי עוז זרוע ה׳, ונתנו לישראל שנאמר ה׳ עוז לעמו יתן. מלך בשר ודם אין נקראין בשמו כמו קיסר אגוסטוס בסיליאוס ואם נקרא אדם באחד מהם אין לו חיים, אבל הקב״ה אמר למשה אני עשיתיך כמותי לפרעה, אני נקרא אלהים ובו בראתי את העולם שנאמר בראשית ברא אלהים וכתיב ראה נתתיך אלהים לפרעה הוי מלך שחולק מכבודו ליראיו, אמר רבי סימון כתיב והעם לא נסע עד האסף מרים מלמד שנתעכב לה הענן, רבי לוליאני בשם רבי יצחק אמר כתיב משה ידבר והאלהים יעננו בקול ולא היה צריך לומר אלא האלהים ידבר ומשה יעננו, ר׳ ברכיה בשם ר׳ אמי כתיב ויוסף הורד מצרימה וכתיב ויהי ה׳ את יוסף, רבי יודן בשם רבי איבו אמר אין לי אלא בשעת הרוחה מנין אף בשעת הצרה שנאמר אין שר בית הסהר. תנן התם כל הכלים שבמשכן עור תחש מלמעלן ובארון כתיב ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה, ואם כן למה כדי שיבא הארון מסויים הוי ויבא מלך הכבוד. אמר רבי חייא מפני מה נשתנית תכלת מכל מיני צבעונין מפני שתכלת דומה לעשבים ועשבים דומים לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לקשת והקשת דומה לענן והענן דומה לכסא והכסא דומה לכבוד שנאמר כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, ומכבודו חלק ליראיו זה התכלת שנאמר ועשו להם ציצית.
אלא יא אבואב פארפעו רווסכם ותסאנו יא פתוח אלדהר חתי ידכ׳ל נור מלך אלכרם אלי קדסה.
[עכשיו הוא פונה אל שערי בית המקדש]. שערים! תרימו את ראשיכם. ופתחי הבית! תתנשאו כדי שיכנס אורו של מלך הכבוד אל קדשו.
ויבא, ויבוא אור מלך הכבוד אל מקדשו.
וענין שאו שערים הוא רוממות והדור ור״ל בזה כי אור ה׳ לא יכילוהו השמים והארץ וכל שכן המקדש. כמו שאמר שלמה הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית.
ומעני שאו שערים הו תעט׳ים ואג׳לאלא יריד בד׳לך אן נוד אללה לא תסעה אלסמאואת ואלאראצ׳ין פכיף אלקדס, כמא קאל שלמה הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית.
ונﹺעם קול אלאואיל פי תאוילהם פי שאו שערים ראשיכם לאנה ישיר בה אלי דכׄול אלארון פי בית קדש הקדשים ואנהא מכׄטבﹶה ללאבואב עלי טריק אלמגאז ללתרחיב ואלתלביה.
The explanation [taʾwîl] by the ancestors of “O gates, lift up your heads!” is pleasant. It alludes [yašîr] to the entrance of the ark into the “House of the Holy of Holies.” The (words) are figuratively [majâz] addressed to the doors welcoming and giving consent.
שאו שערים ראשיכם – בימי שלמה בנו, כשיבאא להכניס ארון לבית קדש הקדשים ודבקו שערים זה בזה, אמר עשרים וארבע רננות ולא נענה, עד שאמר: אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך (דברי הימים ב ו׳:מ״ב).
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, אוקספורד 34, אוקספורד 142, מוסקבה 104. בדפוסים: ״כשבא״.
[You] gates, lift your heads In the days of Solomon his son, when he comes to bring the Ark into the Holy of Holies and the gates cling to each other, he [Solomon] recited twenty-four praises, but he was not answered until he said: "Do not turn back the face of Your anointed; remember the kind deeds of David, Your servant" (Divrei HaYamim II 6:42).
שאו – אמרו קדמונינו ז״ל כי זה רמז להכנס ארון אל בית קדשי הקדשים, על כן כתוב למעלה: במקוםא קדשו (תהלים כ״ד:ג׳) וזה שאומר לשערים דרך משל. והטעם היות המקום ששם הארון נכון מכל הר גבוהב ונשא בעבור הכבוד ששוכן שם.
וטעם שערים ופתחי עולם – שהם רבים.
ופתחי עולם – שהם עומדים לנצח בעבור כבוד הכבוד.
וטעם מלך הכבוד – שבעבורו היה כבוד הבית גדול.
א. כן בכ״י פרמא 1870. בכ״י מנטובה 13, לונדון 24896: ״ממקום״.
ב. כן בכ״י פרמא 1870. בכ״י מנטובה 13, לונדון 24896 חסר: ״גבוה״.
LIFT UP YOUR HEADS. The sages of the Talmud of blessed memory say1 that this alludes to the entrance of the ark into the holy of holies.⁠2 Hence Scripture above states, in His holy place (v. 3).
That which David says to the gates is to be taken metaphorically.⁠3 Its meaning is that the place where the ark is positioned is established and exalted above all high mountains,⁠4 for God’s glory rests there.
Scripture speaks of gates and everlasting doors, because there were many doors and gates in the temple.⁠5
Pitche olam (everlasting doors) means, the doors that are everlasting because of the glory of God’s presence.⁠6
Scripture speaks of the King of glory, for the glory of the Temple was great because of God.
1. Lit. “The ancient ones.”
2. See Sabbath 30a.
3. One does not talk to gates.
4. See Isaiah 2:2.
5. Fillwarg believes that the words “and everlasting doors” are the result of a scribal error. Our text of Ibn Ezra should read: Scripture reads gates because there were many gates in the temple.
6. Lit. “The glory of God’s glory.”
שאו שערים ראשיכם – הדרש (שוחר טוב. בבלי שבת ל׳., מועד קטן ט׳.. סנהדרין ק״ז: ומקומות אחרים) הוא ידוע, שדבקו השערים זה בזה בשעה שבקש שלמה להכניס הארון בבית קדש הקדשים. ולפי דרך הפשט נראה לומר דרך משל כמו: ירעם הים ומלאו יעלז שדי וכל אשר בו (תהלים צ״ו:י״א-י״ב). וכן אמר: שאו שערים ראשיכם.
והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד – כי כבוד גדול תקבלו היום שיבוא בכם מלך הכבוד. ולפי ששכן הכבוד על הארון בין שני הכרובים קראו בשם י״י מלך הכבוד. וכן: אשר נקרא שם שם י״י צבאות ישב הכרבים עליו (שמואל ב ו׳:ב׳). וכן נקרא (יהושע ג׳:י״א) אדון כל הארץ. וכן נאמר עליו: קומה י״י, שובה י״י (במדבר י׳:ל״ה-ל״ו), וכן אמר עליו: עלה אלהים בתרועה (תהלים מ״ז:ו׳). ואמר: פתחי עולם שעד עתה נסע הארון ממקום למקום. בא מן המדבר לגלגל, ומן הגלגל לשילה, ומן שילה לארץ פלשתים, ומארץ פלשתים לבית שמש, ומבית שמש לקרית יערים, ומקרית יערים לבית עובד אדום, ומבית עובד לעיר דוד. ועתה הכניסוהו במקום שיהיה שם לעולם, לפיכך אמר פתחי עולם. וכן אמר: מכון לשבתך עולמים (מלכים א ח׳:י״ג). ושער יקרא האסקופה עם המזוזה כמו שהיא. ופתח יקרא מה שנשאר מן השער מן הדלתות ולחוץ. ולכך נקרא פתח, שהוא נפתח תמיד.
Lift up your heads, O ye gates! – In the Haggadic interpretation (Shoher Tob; Bavli Shabbath 30a; Moed Katan 9a; Sanhedrin 107b, and in other places): "it is clear that the gates were fastened together when Solomon sought to bring in the ark into the house of the Holy of Holies.⁠" According to the literal interpretation he seems to speak metaphorically, as (in Ps. 96:11-12), "Let the sea roar and the fullness thereof; let the field exult and all that is in it.⁠" And so he says, Lift tip your heads, O ye gates!
And be ye lift up, ye everlasting doors; that the King of Glory may come in – For great glory shall ye receive on the day when the King of Glory comes into you. And because the Glory rested on the ark, between the two cherubim, he calls it by the name of the Lord, the King of Glory. And so (2 Sam. 6:2), "Whereupon is called the Name, even the name of the Lord of Hosts that sitteth upon the cherubim.⁠" And so it (the ark) is called (in Joshua 3:11) "The Lord of all the earth"; and so it is said of it (Num. 10:35) "Rise up, O Lord" (and ibid. 36) "Return, O Lord" And so he says of it (in Ps. 47:6) "God is gone up with a shout" And he says everlasting doors because hitherto the ark travelled from place to place. It came from the desert to Gilgal, and from Gilgal to Shiloh, and from Shiloh to the land of the Philistines, and from the land of the Philistines to Bethshemesh, and from Bethshemesh to Kirjath Je'arim, and from Kirjath Je'arim to the house of Obed Edom, and from the house of Obed to the City of David. And now they brought it into a place where it might remain forever, and therefore he says everlasting doors. And so he says (in the verse) (i Kings 8:13), "A place for thee to dwell in forever" And Sha'ar (gate) is the name for the threshold with the doorpost as it is; and pethach (door, lit. opening) is the name for that which is left from the gate, from the doors and outwards. And so it is called pethach, because it is open continually.
שאו שערים ראשיכם דרז״ל (שבת ל, א) שנדבקו השערים זה בזה ולא נפתחו עד שהזכיר את דוד כדכתיב (תהלים קלב, י) בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך. והפשט הוא לרוב שמחה וכבוד, כדרך ירעם הים ומלואו יעלוז השדה וכל אשר בו (דברי הימים ב טז, לב). וקראם פתחי עולם כי עד הנה היה הארון נעתק ממקום למקום, מן המדבר לגלגל, ומן הגלגל לשילה, משילה לארץ פלשתים, ומשם לבית שמש, ומשם לקרית יערים, ומשם לבית עובד אדום, ומשם לעיר דוד, ועכשיו הוכן לו מקום שלא יעתק משם אלא א״כ יגרום העוון בזמני הגליות, והוא שאמר מכון לשבתך עולמים (מלכים א ח, יג). ויבא מלך הכבוד כאלו אומר דרך צחות כבוד גדול תקבלו היום, כי מלך הכבוד יצא בתוככם.
שאו שערים. שערי ירושלים, כאמרו (ישעיה ס יא) ׳ופתחו שעריך תמיד [וגו׳] להביא אליך חיל גוים׳: ושאו פתחי עולם. פתחי בתי מדרשות שעסקם בחיי ׳עולם׳, שאו ראשיכם שיכנסו בהם רבים, ואז יבוא מלך הכבוד - אשר לו לבדו בלבד זה ׳הכבוד׳, שהוא מסבב וממציא כל נמצא, ואינו מסובב כלל1:
1. כ״כ גם להלן כט א. ובאור עמים: הוא מלך הכבוד שלאל יתברך לבדו נמצא זה הכבוד שהיה סיבה ואינו בשום פנים מסובב (ראה אע״מ יב י), כוונות: הכבוד הוא אצלנו בהשיגנו מעלה על זולתנו וע״ז הדרך ייחס המשורר את הכבוד בהחלט לאל יתברך בהיות לו מעלה בהחלט על כל זולתו ס כוונות התורה סי׳ כז . ו בזכריה (ב יב-יד) אחר כבוד. אחר שתשלימו הכוח השכלי הנקרא ׳כבוד׳ ו׳צלם אלקים׳, כאמרו ׳למען יזמרך כבוד׳ (תהלים ל יג), כי בו יתנשא על כל הנפסדים׳.
ואמר המשורר, שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, יאמר לשערי כל עיר ועיר1, ׳שאו ראשיכם׳, שאם אתם פתוחים – אל תסגרו, אך ׳שאו ראשיכם׳ ביותר להניח לעם ישראל להיכנס, כי כמו שאמר הגאון פעמים רבות, משיח צדקנו יבוא במלכותו בשלום2, כי אז יתמו ריבי האומות והמלחמות3, ובזה האופן ינשאו פִּתְחֵי עוֹלָם, שהם בתי כנסיות ובתי מדרשות4. וחזר לומר למה ישאו ראשיהם, באמרו וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:
1. בנדפס פירש על שערי ירושלים.
2. כמבואר לעיל (תהלים כא א-ב), וראה במצויין שם.
3. ולכן אין צורך לסגור את שערי הערים.
4. ׳שעסקם בחיי עולם׳ (נדפס).
והנשאו – בגעיא.
והנשאו – הראשון והנשאו מי זה והשני ושאו מי הוא זה והוא חד מן זוגין קדמאה נתיב אות וחסר מלה ותניינא חסר אות ויתיר מלה וסימן נמסר ביחזקאל י״א במ״ג.
שאו – אתם שערי בית המקדש הנה לכם יהיה נשיאה והרמת ראש וגדולה יתירה.
והנשאו – כפל הדבר לגודל ההתנשאות.
פתחי עולם – כן יקרא פתחי בית המקדש כי המשכן לא היה קבוע במקום אחד אבל בית המקדש קבוע במקומו עד עולם וכן נאמר מכון לשבתך עולמים (מלכים א ח׳:י״ג).
ויבוא מלך הכבוד – כי ה׳ שהוא המלך אשר בו כל הכבוד הוא יבוא בכם לבית המקדש לשמוע אל הרנה ואל התפלה מן הבאים בו.
(ז-ט) והנשאו, שאו – הנפעל הוא על ידי אחר מכריח ושאו מעצמכם.
גבור, מלחמה – עמ״ש (ישעיהו ג׳).
שאו – אחרי שספר כי בטלה הגזרה, וכי נמצא עתה דור קדוש עולים בסולם למעלה למעון הקדש, יחויב מזה שירדו ג״כ תחתונים למטה ושיבא מלך הכבוד לשכון כבוד בהיכלו תחת כנפי הכרובים, עפ״ז יאמר, אתם שערי המקדש שאו ראשיכם – וגם ינשאו פתחי עולם – הפתחים שדרך שם נכנסים מעולם אל עולם, היינו מעולם העליון אל עולם התחתון,
ויבא מלך הכבוד – ר״ל שה׳ הוא מלך על הכבוד, שכל הכבוד הנמצא בבריאה הוא מלך עליה, כי הכל מאתו ומלכותו מושלת בכל כבוד והנה ידבר בזה בשתי בחינות, בחינה אחת היא מה שינשאו פתחי עולם – שהנפעל מורה שינשאו מצד ההכרח, והוא מצד שה׳ הוא המושל להרוס כל סדרי הטבע לגמול ולענוש שמצד זה ייראו כולם מפניו יראת הפחד וינשאו מצד יראתו, וע״ז שואל,
שאו שערים ראשיכם – שיוכל לעבור תחתיכם מלך רם ונשא.
והנשאו – בשאר חלקיכם במזוזות ובאמות הספים.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יאבן עזרא ב׳רד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ח) מִ֥י זֶה֮ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹדיְ֭הֹוָהיְ֭⁠־⁠הֹוָה עִזּ֣וּז וְגִבּ֑וֹריְ֝הֹוָ֗היְ֝⁠־⁠הֹוָ֗ה גִּבּ֥וֹר מִלְחָמָֽה׃
Who is the king of glory? Hashem, strong and mighty, Hashem, mighty in battle.⁠1
1. in battle | מִלְחָמָה – Due to this verse, some have suggested that the psalm was sung when they would return the ark after having taken it to battle.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גאבן עזרא ב׳רד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
מַן הוּא דֵיכֵי מַלְכָּא יַקִירָא יְיָ עָשִׁין וְגִבַּר יְיָ מָרֵי גְבוּרְתָּא וְעָבַד קְרָבָא.
Who is this glorious king? The LORD, strong and mighty, the LORD, a mighty ruler and one who wages battle.
פאנה לא מלך אלכרם אלא אללה אלעזיז אלג׳באר, כד׳לך אללה ג׳באר אלחרוב.
שהרי אין מלך הכבוד אלא ה׳ העזוז והגבור. וכמו כן ה׳ גבור מלחמה.
מי, כי אין מלך הכבוד אלא ה׳ העזוז הגבור וכן ה׳ גבור המלחמות.
מי – אם ישאל השואל מי זהא מלך הכבוד.
התשובה י״י עזוז וגבור – שֶיראה גבורתו במעשיו וילחם בעבור קדושיו. והנה הטעם כי בשכון הכבוד בין ישראל ישבו לבטח כי לא יפחד מן האויב.
א. כן בפסוק ובכ״י פרמא 1870. בכ״י מנטובה 13, לונדון 24896 חסר: ״זה״.
WHO IS THE KING OF GLORY? Should some one ask: Who is the King of glory? The answer will be: The Lord strong and mighty. The latter means, the Lord shows his might in His deeds and He fights on behalf of His holy ones.
The meaning of our verse is, when God’s glory rests amidst Israel, Israel dwells in security, for they do not fear their enemies.
מי זה מלך הכבוד – וכאלו שואלים השערים: מי הוא זה מלך הכבוד?
והתשובה: י״י עזוז וגבור י״י גבור מלחמה – ואמר אלה התארים לפי שהארון היה יוצא עמהם במלחמה והיו מנצחים בו איביהם.
Who is the King of Glory? – as if the gates were asking, Who is the King of Glory? And the reply:
The Lord strong and mighty, The Lord mighty in battle – And he uses these adjectives because the ark used to go out with them in battle, and they were victorious over their enemies by its aid.
ולביאור הדברים שלא יחשוב אדם שאמר שלמה כן על עצמו, אמר מי זה מלך הכבוד והשיב ה׳ עזוז וגבור. ואמר זה הלשון לפי שעד הנה היה הארון יוצא עמהם במלחמה, וכפל הענין במילות שונות דרך שיר.
עזוז. מולך בעליונים ובתחתונים1: וגיבור. ׳יפקוד [ה׳] על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה׳ (ישעיה כד כא): גיבור מלחמה. בהכניעו כל אומות העולם:
1. עזוז מלכות כפולה. וכן הוא להלן עח.
ואמר על צד השאלה, מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, וענה, ה׳ עִזּוּז וְגִבּוֹר ה׳ גִּבּוֹר מִלְחָמָה, לומר, אל תלחמו בו למנעו לכנוס, כי ׳ה׳ גיבור מלחמה׳, ויכנס בחימה שפוכה1:
1. ע״פ יחזקאל (כ לג) ׳בחימה שפוכה אמלוך עליכם׳.
עזוז – מלשון עוז וחוזק.
מי זה – כאומר ואם תשאלו מי זה מלך הכבוד אשיב לכם שהוא ה׳ החזק הגבור גבור מלחמה מתגבר הוא על הלוחמים עם אוהביו:.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

מי זה מלך הכבוד – אשר ינשא מצד יראתו ופחדו? משיב מפני שה׳ הוא עזוז וגבור – והוא גבור מלחמה – הגבור הוא מצד כחו בעצמו, והגבור מלחמה הוא היודע טכסיסי מלחמה, ר״ל שהוא גבור מצד עצמו ברצותו להרוס כל חקי הטבע ולהכניע כולם בכחו הנסיי והפלאיי, וגם הוא גבור מלחמה לסדר כל צבאות הטבע כפי רצונו וחכמתו ללחום בצבאותיו ולנצח ולמשול ממשל רב, (כמ״ש עמ״ש ה׳ כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה), ומצד זה ינשאו פתחי עולם מפניו בהכרח מפני פחדו ומוראו.
מי הוא זה מלך הכבוד – גם שאלה זו יש ליחסה לאל, ודוד משיב, ה׳ עזוז וגבור, שלא יאמרו שקרא עצמו בשם מלך הכבוד (תלמוד בבלי מסכת שבת ל׳).
עזוז – עז ביותר, העז לא יחת רק ישים נפשו בכפו גם ללא דבר רק הגבור לא ישליך נפשו מנגד כי אם לדבר ראוי והגון, ושני התוארים כאן לשון מושאל.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גאבן עזרא ב׳רד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ט) שְׂא֤וּ שְׁעָרִ֨ים׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗םוּ֭שְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑םוְ֝יָבֹ֗אא מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד׃
Raise up your heads, O gates! And raise up, O eternal entrances, that the king of glory may come in!
א. וְ֝יָבֹ֗א =ק-מ,ב1 ובדפוסים
• ל!=וְ֝יָבֹא (חסרה נקודת הרביע באות בי״ת)
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יאבן עזרא ב׳רד״קמאירישיעורי ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
זְקוּפוּ תַרְעֵי גִנְתָא דְעֵדֶן רֵישֵׁיכוֹן וְאִזְדְקָפוּ מַעֲלָנֵי עַלְמָא וְיֵעוּל מַלְכָּא יַקִירָא.
Lift up your heads, O gates of the Garden of Eden; and stand erect, O eternal entrances, and the glorious king will enter.
ת׳ם ארפעו רווסכם יא אבואב ותסאנו יא פתוח אלעאלם, חתי ידכ׳ל נור מלך אלכרם אלי קדסה.
השערים! אחר כך תרימו ראשיכם. ופתחי עולם! תתנשאו כדי שיכנס אור מלך הכבוד אל קדשו [אחרי שנכנס הארון למקומו תכינו עצמכם פתחי עולם לקבל אורו לכל מקום].
ויבא, כדי שיבוא אור מלך הכבוד אל מקדשו.
[פתחי עולם – פתחים שקדושתן עולמית.]⁠א
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י אוקספורד 165, קמברידג׳ A3, ברלין 122, פרמא 3204, פריס 161, מוסקבה 104 ובדפוסים. הוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 34, פריס 154.
everlasting portals Portals whose sanctity is everlasting.
שאו – פעם שנית רמז לשוב הכבוד בבוא הגואל כי לא היה הכבוד בבית שני.
וראשיכם – הראשון בעבור אחר כאילו אמר ושאו פתחי עולם ראשיכם.
LIFT UP YOUR HEADS, O YE GATES. Scripture repeats itself.⁠1 This alludes to the return of God’s glory when the redeemer2 comes, for God’s glory was not manifest in the second temple.⁠3
The first your heads4 also applies to the next clause. The latter should be read as if written, Yea lift up your heads, O ye everlasting doors.⁠5
1. Verse 9 repeats verse 7.
2. The Messiah.
3. In other words, verse 7 deals with the first temple and verse 9 with the messianic era.
4. In our verse.
5. Our verse literally reads: Lift up your heads, O ye gates, And lift up ye everlasting doors. It should be interpreted as if written, Lift up your heads, O ye gates, And lift up your heads, ye everlasting doors.
שאו שערים ראשיכם – הכפל כמנהג הלשון: כפל ענין במלות שונות.
והחכם רבי אברהם בן עזרא כתב: כי זה הפסוק השני רמז לשוב הכבוד בבוא הגואל. ופרש:
ושאו פתחי עולם ראשיכם, כי ראשיכם שזכר עומד במקום שנים, כמנהג הלשון.
ויבוא מלך הכבוד.
Lift up your head, O ye gates – The repetition is according to the idiom of the language; he repeats the thought with a change of terms. And the learned Rabbi Abraham ben Ezra wrote that this second verse hints ot the return of the Glory at the coming of the Redeemer. And he expounds
Yea, lift up, ye everlasting doors – (supplying) your heads, for your heads, which he has mentioned, is to be understood again (lit. stands in the place of two), according to the idiom of the language,
that the King of Glory may come in.
ואמר שאו שערים וגו׳, והשיב ה׳ צבאות הוא מלך הכבוד סלה. ולא הזכיר בו לשון מלחמה, שמאחר שנכנס הארון בבית קדשי הקדשים לא יצא עוד למלחמה. ואמרו ושאו פתחי עולם חסר, כלומר, ושאו ראשיכם.
וחזר ואמר שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, לומר שגם פתחי הבתי כנסיות והמדרשות ישאו ראשיהם להכניס מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, להתחיל לדרוש ולקרוא כולם בשם ה׳1, אחר כל המלחמות וביאת המשיח:
1. ע״פ צפניה (ג ט).
שאו וגו׳ – כפל הדבר כדרך המשוררים ויתכן שהאחד אמור על בית ראשון והאחד על בית העתיד כי בבית השני לא שרתה השכינה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

שאו – עתה יאמר שראוי שישאו השערים ראשם מעצמם ושאו פתחי עולם בלא מכריח ולא מפני פחד העונש רק מצד יראת הרוממות מצד שהוא בורא כל, שמצד זה יחוייב אליו ההכנעה הטבעיית, וע״ז שואל.
ושאו – ראשיכם, וכפל הענין לחוזק המליצה.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יאבן עזרא ב׳רד״קמאירישיעורי ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(י) מִ֤י ה֣וּא זֶה֮ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹדיְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה צְבָא֑וֹתה֤וּא מֶ֖לֶךְ הַכָּב֣וֹד סֶֽלָה׃
Who is the king of glory? Hashem of hosts1 is the king of glory. Selah.⁠2
1. Hashem of hosts | י"י צְבָאוֹת – Hashem might be so called since He is God over the hosts of heaven (Ibn Ezra) or because he is God over the hosts of Israel (R. Saadia). Cf. Shadal (on Yeshayahu 1:9) that "צְבָאוֹת" is itself another name for Hashem, so called because He encompasses all the powers attributed by others to the hosts of heavens, whom they perceive as gods.
2. Selah | סֶלָה – Regarding the meaning of this word, see the note on verse 6.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גאבן עזרא ב׳רד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
מַן הוּא דֵיכֵי מַלְכָּא יַקִירָא יְיָ צְבָאוֹת הוּא מַלְכָּא יַקִירָא לְעָלְמִין.
Who is this glorious king? The LORD Sabaoth, he is the glorious king forever.
פאנה לא מלך אלכרם אלא אללה רב אלג׳יוש, פאנה מלך אלכרם סרמדא.
לפי שאין מלך הכבוד אלא ה׳ אלוהי הצבאות. לפי שהוא תמיד מלך הכבוד.
מי, כי אין מלך הכבוד אלא ה׳ אלהי הצבאות. וכתב הראב״ע שנקרא ה׳ אלהי הצבאות בעבור צבא השמים. ולא בעבור צבא ישראל כאשר אמר הגאון.
מי – תוספת הוא בעבור שיעמוד בית שלישי ולא הזכיר גבור מלחמה בעבור וכתתו חרבותם לאיתים (ישעיהו ב׳:ד׳) והארץ תשקט מכל מלחמה.
וטעם י״י צבאות – שיהיו אנשי הדור כמו מלאכי השם.
וטעם י״י צבאות – כי נקרא השם ככה בעבור צבא השמים כאשר פירשתי לא בעבור צבא ישראל כאשר אמר הגאון.
WHO THEN IS THE KING OF GLORY? This is added1 because the third temple will last forever. Scripture does not here state, The Lord mighty in battle2 because they shall beat their swords into plowshares (Isaiah 2:4) and all war will disappear from the earth.⁠3 Our verse refers to God as The Lord of hosts, because the people of that generation4 will be like angels of God.⁠5
The phrase The Lord of hosts should be understood as follows: God is referred to as the Lord of hosts because of the hosts of heaven. He is not so referred to because of the hosts of Israel, as the Gaon6 maintains. I have already explained the meaning of The Lord of hosts.⁠7
1. In other words our verse repeats verse 8.
2. As it does in verse 8.
3. In the messianic era.
4. The generation of the Messiah.
5. According to Ibn Ezra, Lord of hosts means, Lord over the angels. Hence his interpretations. See Ibn Ezra on Gen. 1:1.
6. Rabbi Saadiah Gaon.
7. See Ibn Ezra on Gen. 1:1; 26.
מי הוא זה מלך הכבוד – ובזה הפסוק לא הזכיר גבור מלחמה. והטעם לפירושנו כי אחר ששכן הארון בבית עולמים לא יצא עוד למלחמה, לפיכך היתה התשובה כשנות הענין.
י״י צבאות הוא מלך הכבוד סלה – שנראה בכבודו בבית עולמים. וכן אמר שלמה: י״י אמר לשכן [לשכון] בערפל (מלכים א ח׳:י״ב, [דברי הימים ב ו׳:א׳]). ואמר י״י צבאות לפי שכל צבאות ישראל היו באים בזה הבית ולא יקריבו אלא בו. ולפירוש החכם רבי אברהם בן עזרא הזכיר גבור מלחמה בראשונה כי בשכון הכבוד בין ישראל ישכנו לבטח ואין להם מלחמה ולא יפחדו מאויב כי הכבוד ילחם בעבור קדושיו, ולא הזכיר בשנית גבור מלחמה בעבור וכתתו חרבותם [חרבתיהם] לאתים (ישעיהו ב׳:ד׳, [מיכה ד׳:ג׳]), והארץ תשקוט מכל מלחמה. וטעם י״י צבאות – שיהיו אנשי הדור כמו מלאכי השם, כי נקרא י״י ככה בעבור צבא השמים.
Who is the King of Glory? – And in this verse he does not mention mighty in battle, and the reason is, according to our interpretation, because after the ark had once rested in the House of Eternity, it should not go out again to battle; therefore the reply is according to the change of meaning.
The Lord of Hosts, He is the King of Glory. Selah – because He appeared in His glory in the House of Eternity. And so Solomon says (in the verse) (1 Kings 8:12; 2 Chron. 6:1): "The Lord hath said that He would dwell in the thick darkness? And he says Lord of Hosts, because all the hosts of Israel were coming into this House and offered sacrifice only in it. And according to the interpretation of the learned Rabbi Abraham ben Ezra, (the Psalmist) mentions mighty in battle in the first instance because, while the Glory dwelt among Israel, they should dwell in peace and have no war and not fear an enemy, because the Glory would fight for His holy ones. And he does not mention mighty in battle in the second instance because of (the passage) (Isaiah 2:4; Mic. 4:3) "and they shall beat their swords into plowshares,⁠" and the land shall rest from all war. And the reason for Lord of Hosts is because the men of the generation shall be as the angels of the Name (i.e. God), for the Lord is called so because of the host of heaven.
וי״מ שכפל הענין רמז לימות המשיח, ועליו אמר הוא מלך הכבוד סלה, כלומר, שלא יהא עוד למלכותו הפסק, כאמרו (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד.
מי הוא זה. שימלוך ׳הוא׳ לבדו: ה׳ צבאות. שימלוך על צבאותיו, שהם צבאות ישראל וצבאות השמים1:
1. האבע״ז כתב: ׳ וטעם ה׳ צבאות שיהיו אנשי הדור כמו מלאכי השם וטעם ה׳ צבאות כי נקרא השם ככה בעבור צבא השמים כאשר פירשתי לא בעבור צבא ישראל כאשר אמר הגאון׳. ורבינו צירף את שני הפירושים.
מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, ואמר ה׳ צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה. זה שאמרתי לך שהוא ׳עיזוז וגיבור׳, הוא זה שאני אומר לך גם עתה. וכבר נאמר פעמים רבות שה׳ נקרא ׳מלך הכבוד׳, כי האדם יכובד במה שיש בו דבר יותר מן המכבד אותו1, וכן לה׳ יתברך תיוחס הבריאה שאין נמצא זולתו יכול עליה, ולכן אמר ׳מלך הכבוד׳. וכן בהקדמת ׳מה שאחר׳ אמר אריסטו בשם קדמון אחד הנקרא סינוידי״ס שאין נמצא ראוי לאותו הכבוד, ואין ראוי שייוחס בלתי לה׳ לבדו2:
1. ׳אמנם הכבוד הוא אצלנו בהשיגנו מעלה על זולתנו, וזה הדרך ייחס המשורר את הכבוד בהחלט לאל יתברך בהיות לו מעלה בהחלט על כל זולתו, כאמרו ה׳ צבאות הוא מלך הכבוד׳ (כוונת התורה בסופו).
2. ראה מש״כ לעיל (תהלים י״ט:א׳), וראה מש״כ בזכריה (ב יב-יד). ובאור עמים (פרק ׳אחדות׳): ׳ובהיות שמכל זה התבאר שאין במציאות שום נמצא בלתי מחודש מאתו באמצעי או בלתי אמצעי, היטיב לראות החכם סינואידוס במאמרו אשר הביא אריסטו בהקדמת ספר ׳מה שאחר׳ באמרו ׳שלאל יתברך לבדו נמצא זה ׳הכבוד׳, שהיה סיבה ואינו בשום פנים מסובב׳. ומזה נראה שהסכים המשורר באמרו ה׳ צבאות הוא מלך הכבוד׳. [ולפנינו הוא בפרק ב׳ בשם סימונידיס].
ה׳ צבאות – המושל בצבאות מעלה ומטה.
סלה – עד עולם הוא מלך הכבוד.
מי הוא זה מלך הכבוד שישאו מעצמם מלפניו מצד יראת רוממתו? ומשיב ה׳ צבאות – ע״י שכל צבאות הבריאה הם שלו, עי״כ הוא מלך הכבוד – אינו דומה כמלך שהכבוד אינו שלו רק ע״י המכבדים אותו, אבל אחר שכל הצבאות הם שלו א״כ כבודו עצמי לו, והוא עצמו הוא מלך הכבוד.
צבאות – כבר העיר שד״ל שאין הוראתו צבאות אנשי המלחמה לפי ששם הוי״ה ב״ה הוא שם פרטי ולא מקבל סמיכות וכן מצאנו ה׳ אלהים צבאות (למטה סימן פ׳) בלי סמוך, וצבאות עצמו כנוי לה׳ (משנה שבועות סוף פרק ד׳) ור״ל האל שבו כל הכחות שהגוים מיחסים לצבאי צבאות אלהיהם.
סלה – לעולם ולא היה ולא יהיה מלך הכבוד בלתו.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גאבן עזרא ב׳רד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144