Tehillim 137 – תהלים קלז‏ – Mikraot Gedolot

שמחת אדום בגלות יהודה – עבדיה א׳:י״ב-י״ג, איכה ד׳:כ״א

אָמַר מִיכָאֵל רַבָּא דִירוּשְׁלֶם אִדְכַּר יְיָ לְעַלְמָא לֶאֱדוֹמָא דְאַחֲרִיבוּ יְרוּשְׁלֶם דְאָמְרִין צְדוּ צְדוּ עַד דְשִׁתְּאֲסָא בָּהּ.

Said Michael, prince of Jerusalem,

“Remember, O LORD, the people of Edom, who laid waste Jerusalem, who say, װDestroy, destroy, to the foundations of it.' ”

זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלים – אמרו ישראל לפני הקב״ה רבש״ע אתה אומר לנו זכור [את אשר עשה לך עמלק] אנו שכחה מצויה בנו, אתה זכור שאין שכחה לפני כסא כבודך.

האומרים ערו ערו עד היסוד בה – רבי אבא בר כהנא אמר פגרו פגרו כד״א חומת בבל ערער תערער, ר״ל אמר פנון פנון כד״א ותער כדה אל השוקת (כתוב לעיל ברמז תתט״ו).

שאלו את ר׳ אליעזר דורות האחרונים כשרים מן הראשונים, אמר להם עדיכם בית הבחירה. אבותינו העבירו את התקרה שנאמר ויגל את מסך יהודה אבל אנחנו פעפענו את הכתלים שנאמר האומרים ערו ערו עד היסוד בה, ללמדך שכל דור שאינו נבנה בימיו מעלה עליו הכתוב כאלו החריבו, מאי טעמא לפי שלא עשה תשובה. בעון קומי ר׳ יונה בת כהן שנשאת לישראל חוזרת ואוכלת, בת ישראל שנשאת לכהן הואיל והיא ראויה לאכול למה אינה אוכלת, אמר לו ר׳ זעירא, רב ענן בשם רב מהו בת כהן מתלמדת של כהן, כמה דאת אמר בת בבל השדודה, וכי בת בבל היתה, אלא שמע מינה שעשתה כמעשה בבל.

אללהם אד׳כר לבני אדום יום ירושלם, אלקאילין ערו ת׳ם ערוהא אלי אן תבלגוא אסאסהא.

ה׳! תזכור לבני אדום את יום ירושלים אלה שאמרו [על ירושלים] הפשיטו אותה ועוד הפשיטו אותה עד שתגיעו ליסודותיה.

האומרים, האומרים חשפו גם חשפוה עד שתגיעו ליסודותיה. והמלים ערו מגזרת ערום ועריה. וכענין זה תרגם תעירו בשיר השירים ב ז, ג ה, ח ג, ״תט׳הרו״ ענין גילוי.

ערו ערו – לשון חורבה וכן חומת בבל הרחבה ערער תתערער (ירמיהו נ״א:נ״ט), וכן ערות יסוד (חבקוק ג׳:י״ג). ואינו נופל אלא על דבר שעוקרין שרשיו מארץ.

Raze it Heb. עָרוּ is an expression of destruction, and so: "The broad walls of Babylon shall be overthrown (תתערער)" (Yirmeyahu 51:58), and so: "baring (ערות) the foundation" (Chavakkuk 3:13). It is used only for something whose roots are uprooted from the ground.

ערו ערו – טעמן תחת עי״ן, לכך פתרונו: כשחרב ירושלם היו שמחים בני {אדום}⁠^א ואומרים בשמחה: לא נשאר מאומה שלא נחרבה, וערערוה עד היסוד. אך לא היו עם נבוכדנצר, אלא שמחו במפלתם של ישראל, וכן הוא אומר: אל תרא ביום אחיך^ב וגו׳ (עבדיה א׳:י״ב).

א. מן ההקשר נראה שכן צ״ל. בכ״י ס״פ: בבל.

ב. כן בפסוק. בכ״י בחילוף הסדר: אחיך ביום.

זכור – איננו מדבר על גלות טיטוס כאשר חשבו רבים כי הנה אחרי כן הזכיר בת בבל. ועוד כי טיטוס הרשע^א לא היה מזרע אדום כי אנשי רומא הם יונים בראיות רק כאשר היה אדום תחת יד ישראל היו שמחים במפלת ישראל, וככה כתוב בספר עובדיה, גם^ב שישי ושמחי בת אדום (איכה ד׳:כ״א). והחרפה שהיו האדומיים מחרפים את ישראל יום שנלכדה ירושלם ונשרף ההיכל על יד הכשדים, היתה קשה לישראל יותר מצרתם. וכן אמר: ואל תגדל פיך (עבדיה א׳:י״ב).

וזהו:⁠^ג זכור – האומרים – לבבליים: גלו וערו – יסודות ירושלם.

והנה ערו – מגזרת פתהן יערה (ישעיהו ג׳:י״ז). והיה ראוי להיות על משקל כלו מעשיכם, והרי״ש חסירת דגש כמנהג. ובעבור שהוא סוף פסוק היתה המלה מלעיל, כמו כלו בעשן כלו (תהלים ל״ז:כ׳). ובעבור היות הטעם במלת ערו האחרון באות הראשון, על כן שב גם ערו הראשון מלעיל.

א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י מנטובה 13, פרמא 1870 חסר: ״הרשע״.

ב. כן בכ״י פרמא 1870, לונדון 24896. בכ״י מנטובה 13 חסרה מלת: ״גם״.

ג. כן בכ״י פרמא 1870, לונדון 24896. בכ״י מנטובה 13 חסרה מלת: ״וזהו״.

REMEMBER, O LORD, AGAINST THE CHILDREN OF EDOM. The psalm does not speak of the exile executed by Titus, as many think, for the psalmist afterward mentions the “daughter of Babylon.” Furthermore, Titus the wicked was not of the seed of Edom,⁠¹ for there is positive proof that the Romans are Greeks.

It is only because Edom was under the hand of Israel that they rejoiced when disaster befell Israel. This is clearly stated in Book of Obadiah (Obad. 1:12). Furthermore, the Book of Lamentations says, Rejoice and be glad, O daughter of Edom (Lam. 4:21).⁠²

The curses with which the Edomites cursed Israel on the day that Jerusalem was taken and the Temple burned by the Chaldeans was more difficult for Israel to bear than their trouble.⁠³ The prophet Obadiah thus says, neither shouldest thou have spoken proudly in the day of distress (Obad. 1:12). This is the meaning of “Remember, O Lord, those who told the Babylonians to reveal and uncover the foundations of Jerusalem.”⁴

The word aru (raze) is related to the word ye’areha (will lay bare) in will lay bare their secret parts (Isaiah 3:17). Aru should have followed the vocalization of kallu (fulfill) in Fulfill your work (Exodus 5:13).⁠⁵ The resh of aru is missing a dagesh in keeping with practice.⁠⁶

Aru is penultimately sounded because it comes at the end of a verse.⁠⁷ Compare it to kalu (they shall pass away)⁠⁸ in they shall pass away in smoke, they shall pass away (kalu) (Psalms 37:20).⁠⁹ Now, since in the second aru, the stress is placed on the first letter, the first aru is also penultimately sounded.⁠¹⁰

1. Ibn Ezra takes issue with the Talmudic Aggadot that identify the Romans with the Edomites. See Ibn Ezra on Gen. 27:40.

2. The complete verse reads, Rejoice and be glad, O daughter of Edom, that dwellest in the land of Uz: the cup shall pass over unto thee also; thou shalt be drunken and shalt make thyself naked.

3. The destruction of the Temple and Jerusalem.

4. Ibn Ezra’s paraphrase of our verse.

5. Aru is vocalized with a kamatz. However, it is a pi’el. It thus should have been vocalized with a pattach like kallu.

6. Words in the pi’el receive a dagesh in their middle root letter. However, this is not the case when the middle letter is a resh.

7. The second time the word aru appears, it is penultimately sounded because it comes at an etnachta. Ibn Ezra refers to an etnachta as “the end of a verse” because it divides a verse in half.

8. The word kalu at the end of the sentence.

9. The last word of the verse (kalu) is penultimately pronounced because it comes at the end of the verse.

10. Literally, “Now since in the second aru, the stress is placed on the first letter, the first aru also turns into a penultimately sounded word.” Our verse reads aru aru. The first aru is penultimately sounded because the second aru which follows it is penultimately sounded. This is technically referred to as nasog achor.

זכור י״י לבני אדום – ירמיה הנביא היה תובע עלבונו לפני הקב״ה מאדום ששמחו על מפלתן של ישראל, ובזה תוכל להבין שירמיה אמר: על נהרות בבל (תהלים קל״ז:א׳), שהרי מעניין אילו הדברים אמר באיכה, שנאמר: שישי ושמחי בת אדום, {וגו׳} גם עליך תעבור כוס וגו׳ (איכה ד׳:כ״א). שראה שהיו אדום שמחים, מיד התחיל: זכור י״י לבני אדום האומרים ערו ערו כשדים את ירושלים עד היסוד.

ערו – לשון חרבה הוא, כלומר עקרו עד היסוד.⁠¹

ושמעתי: ערו – לשון: ותער כדה (בראשית כ״ד:כ׳), כמו: פינו הכל.

1. הפירוש הראשון הוא ברש״י ובמיוחס לרשב״ם.

וכן זה המשורר בעודו מתנבא על גלות בבל, ראה גלות טיטוס, ואמר: זכר יום ירושלם – יום חורבן ירושלם. שהיו אומרים אלה לאלה: ערו ערו עד היסוד בה – כלומר החריבו והפילו בנין ירושלם עד שתגלו היסוד אשר בה.

ועד הנה דבר הנביא על לשון הלוי כפי מה שראה בנבואה, ואחר זה נבא בגלות אדום הוא הגלות הארוך הזה, ואמר זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלם, יום חורבנה שהיו אומרים אחד לחבירו, ערו ערו, ר״ל עלו עד היסוד בה, כלומר, שיפילו החומות מקרקעיתם עד שיתגלה היסוד.

זכור ה׳ לבני אדום. כאמרו (יחזקאל כה יד) ׳ונתתי [את] נקמתי באדום׳¹: את יום ירושלים. בחורבן שני: ערו ערו עד היסוד בה. וכן יעשה להם, כאמרו (ישעיה לד ט) ׳והיתה ארצה לזפת בוערה׳²:

1. כי לא תהיה עונשו על ידי מכת שמים אלא ׳ביד עמי ישראל׳, שירמסו אותו ברגלם, ראה ישעיה (כו ו).

2. ראה פירוש רבינו לישעיה (כה ב) [כִּי שַׂמְתָּ מֵעִיר לַגָּל קִרְיָה בְצוּרָה לְמַפֵּלָה אַרְמוֹן זָרִים מֵעִיר לְעוֹלָם לֹא יִבָּנֶה]. וזה כִּי שַׂמְתָּ גם כן מֵעִיר לַגָּל, מן הקצה אל הקצה וכו׳, וזה כִּי שַׂמְתָּ קִרְיָה בְצוּרָה לְמַפֵּלָה, ׳זבח לה׳ בבצרה׳ (להלן לד ו), וכן שמת למפלה מן העיר אַרְמוֹן זָרִים בענין שלֹא יִבָּנֶה לְעוֹלָם, ׳ושמתי נחליה לזפת׳ כו׳ (שם פסוק ט)׳. הרי שלזפת בוערה היינו שלא ייבנה עוד.

זְכֹר ה׳ לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים וגו׳:

יום ירושלם – היו״ד בגעיא.

ערו – ענין חורבן והשחתה כמו ערות יסוד (חבקוק ג׳:י״ג).

זכור וגו׳ – לשלם להם גמול על זה.

את יום ירושלים – מה שעשו בעת חורבן ירושלי׳ אשר אמרו לבבלי׳ החריבו והשחיתו עד שתגלו היסוד אשר בה והסיתו אותם לעקור את הכל.

ערו – מענין גילוי, שרשו ערה, או ההפך של מתערה כאזרח רענן, ועקרו השרש, כמו משרש מסקל.

זכור ה׳ – ר״ל אם אני זוכר תמיד את ירושלים ומתאבל עליה, כ״ש שאתה ה׳ יש לך לזכור לבני אדום את יום חורבן ירושלם אשר הם עזרו להחריבה.

לבני אדום וגו׳ – מפורש בחזון עובדיהו שמחת אדום במפלת ישראל.

ערו – ערה הוראתו גלה, ומזה ערוה מקום בגוף שגלויו ניכר, ובנתץ הבית הגלה קרקעיתו.

עד היסוד בה – עד יסודה.

בית ד – בני אדום

	ז	זְכֹר ה׳ לִבְנֵי אֱדוֹם
		אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם
		הָאֹמְרִים: ״עָרוּ עָרוּ
		עַד הַיְסוֹד בָּהּ״.

המייחד את בית ד מכל שאר בתי השיר הוא הפְּנייה אל ה׳ בראשו: ״זְכֹר ה׳...⁠״. כל הנאמר בבית זה, נאמר במסגרת פנייה זו אל ה׳.⁠¹

תוכנו של בית זה הוא בקשת נקמה בבני אדום על שותפותם בחורבן ירושלים ועל שמחתם על כך. ״יוֹם יְרוּשָׁלִָם״ כאן, הוא יום חורבנה. את שותפותם בהחרבת ירושלים מתאר המשורר בדרך דרמטית, בהביאו ציטוט ישיר של דבריהם של בני אדום לבבלים המחריבים את ירושלים: ״עָרוּ עָרוּ (– חִשפו) עַד הַיְסוֹד בָּהּ!⁠״, כלומר: החריבו את ירושלים חורבן גמור עד שייחשף סלע היסוד שעליו היא בנויה.

בבית ד מתנתקת תודעתו של המשורר מנסיבות הזמן והמקום שבהם הוא מצוי עתה, על אדמת בבל ואל מול הבבלים, אל זמן מוקדם יותר – יום חורבנה של ירושלים, ואל אנשים שאותם השאיר הרחק מאחריו – בני אדום.

קיימת זיקה בין בית ד למקומות אחדים במקרא: בגידתם של האדומים בני עֵשָׂו, עַם שָׁכֵן וקרוב, באחיהם בני ישראל בעת החורבן, הותירה את רישומה בכמה מספרי נביאים וכתובים, והביאה את נביאי ישראל ומשורריו להביע בדבריהם תקוות נקמה באדום.⁠²

1. שם ה׳ נזכר עוד פעם אחת במזמור, בבית ב׳ בצירוף ״שִיר ה׳⁠ ⁠⁠״, ולא כנושא או כמושא משמעותי.

2. נראה שהמניע של בני אדום לעודד את חורבנה הגמור של ירושלים בידי הבבלים היה השאיפה לרשת את ארץ יהודה (שאיפה שאכן התממשה באופן חלקי). ראה יחזקאל ל״ה, בייחוד פסוקים ה, י, אולם הפרק כולו נוגע לענייננו, וראה גם שם ל״ו, ה. ספר עובדיה הוא נבואה כנגד אדום הקשורה במעשיהם של האדומים ביום חורבן ירושלים, ראה פסוקים י–טו. אף את נבואות מלאכי בפרק א׳ ואת דברי המקונן בסוף פרק ד׳ באיכה (כא–כב) יש לבאר על רקע השתתפותם של האדומים בחורבן ירושלים.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון