Tehillim 130 – תהלים קל‏ – Mikraot Gedolot

מוֹרִיךְ יִשְׂרָאֵל לַיָי אֲרוּם גַבֵּי יְיָ חִסְדָא וְסַגִי עִמֵיהּ פּוּרְקָן.

Israel waits long for the LORD, for with the LORD is kindness, and with him is much redemption.

ויג׳ב אן יצבר אלאסראיל ללה, לאן מעה אלפצ׳ל, וכת׳יר ענדה מן אלפדא.

ובני ישראל חייבים להמתין בסבלנות ל⁠[ישועת] ה׳. לפי שעמו החסד. ויש אצלו הרבה פדות.

יחל, וחובה שיוחילו בית ישראל לה׳.

ויחל ישראל אמר מן אלתֺקיל וחקה תשדיד חאוה עלי זנה דבר.

“O Israel, wait” (yaḥēl), is a Piʾēl imperative, and its true form doubles the Ḥēth following the morphological pattern of ‘Dabbēr.’

יחל – לשון הציווי^א מהבנין הכבד וזה דברי המשורר יוכיח ישראל וכמה בני אדם פדה.

א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י מנטובה 13: ״הציוי״.

HOPE IN THE LORD. Yachel (hope) is an imperative in the pi’el. The poet reproves Israel. He asks them to consider how many people God redeemed in the past.⁠¹ He tells Israel,⁠² “And He will redeem you.”

1. Ibn Ezra’s interpretation of For with the Lord there is mercy, and with Him is plenteous redemption.

2. In the next verse.

יחל – צווי מפעל הדגוש. אמר: ישראל קוה אל י״י שיפדך מהגלות.

כי עם י״י החסד – תמיד עם הנבראים, ויעשה עמך חסד.

כי הרבה עמו פדות – כי כבר פדה אותך פעמים רבות: ממצרים, ומבבל, ומצרות רבות פעמים רבות, כן יפדה אותך מזה הגלות. כי לא יחסר לו פדות, כי הרבה עמו.

ואמר דרך הערת הנבואה יחל ישראל אל ה׳ ר״ל קוה אל ה׳, אם גדל עונך, כי עמו החסד, ואם רבו הצרות והרבה עמו פדות.

יחל ישראל אל ה׳. אתה עתה, ׳יחל׳ וקוה ׳אל ה׳⁠ ⁠׳ וצפה לישועתו¹, ובזה תכין עצמך להיות מן הנושעים: כי עם ה׳ החסד. כי גם שלא תהיה ראוי לזה לגמרי, עמו ׳החסד׳ הצריך לזַכות אותך לזה: והרבה עמו פדות. גם שהוא נמנע בטבע שתוסיף קום², ׳הרבה׳ דרכים לפניו לפדותך:

1. יַחֵל, ציווי מבנין פעל הדגוש. אמר: ישראל קוה אל ה׳ שיפדך מהגלות (רד״ק).

2. ע״פ עמוס (ה ב) ׳נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל׳.

יחל ישראל – אתה ישראל קוה אל ה׳ כי עמו החסד.

והרבה – הלא פדה אותך רבות פעמים וכמו כן יפדה אותך גם עתה כי לא יחסר לו פדות כי הרבה עמו.

יחל ישראל אל ה׳ תוחלתם אינו נתלה בזמן רק בה׳ כי עם ה׳ החסד והרבה עמו פדות שע״י מדת חסד שבו יוכל לפדותו קודם הזמן המיועד אל הגאולה, ע״י שהוא יפדה את ישראל מכל עונותיו – ועי״ז תסור חשכת הלילה גם בטרם בקר ויגאלם לפני עלות השחר, ר״ל קודם הזמן כמ״ש זכו אחשינה.

החסד – לסלוח.

והרבה וגו׳ – הרבה ריוח והצלה לפניו.

ז. הבית הרביעי

	ז	יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה׳
		כִּי עִם ה׳ הַחֶסֶד
		וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת.

אם בבית הקודם דימה המשורר את תקוותו ואת ייחולו לה׳ לציפייתו של שומר הלילה לבוא הבוקר, ובכך נרמז לנו כי קיימת מידה של מצוקה נפשית וייסורים בתקוותו זו, הרי שבבית הרביעי נעלם כל צל וכל רמז לחשיכה ולסבל. כאן הייחול לה׳ מלווה בתודעה ״כִּי עִם ה׳ הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת״, ואם כן היענותו החיובית לייחול האדם וודאית.

מה הם החסד והפדות שהם ״עִם״ ה׳? החסד הוא כמובן חסד הסליחה (״כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה״) והפדות היא הפדייה מן העוונות, כפי שנאמר בחתימת המזמור ״וְהוּא יִפְדֶּה... מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו״.

מה הביא לשינוי האווירה בבית הרביעי מזו השוררת בבית השלישי? דבר זה יתברר לאחר דיון בשאלה חשובה אחרת הנוגעת לבית הרביעי.

הציווי על ישראל בראש הבית הרביעי ״יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה׳!⁠״ מפתיע: הרי שלושת בתיו הראשונים של מזמורנו חתומים בחותמה של האישיות הפרטית העומדת אל מול ה׳ והמייחלת לו. מה ראה אפוא המשורר לשנות את האווירה האינטימית הזאת בפנייה אל ישראל? ובכלל, ׳ישראל׳ – מי הזכיר את שמו עד עתה?

תופעה דומה במקצת מצאנו כבר במחצית הראשונה של המזמור, במעבר מבית א לבית ב: בית א חתום בחותם החוויה האישית האינטימית, ואילו בבית ב נסוג ה׳אני׳ של הדובר, ואין הוא מזכיר עוד את עצמו בגוף ראשון. דבר זה נובע מכך שהמתפלל מעלה על דעתו אמת כללית, שאינה נוגעת רק לו, אלא ליחסו של ה׳ אל כלל בני האדם, שהוא – המתפלל – כלול בתוכם. אמת כללית זו ממתיקה את מצוקתו שהובעה בבית הראשון.

בבית ג שרוי המתפלל בתקוה נמרצת להופעת ה׳ ובייחול לדברו. האם הופעת ה׳ ודאית? האם ישמע המתפלל את דבר ה׳ ׳סלחתי׳? המתפלל מאמין שכך הדבר, אך נדמה שאין בכך ודאות; ועל כן רמזי המצוקה והסבל שבבית זה.

בבית ד נותן המתפלל אל לבו שדינו שלו כפרט אינו כדינם של ישראל בכללם. ביחס אליהם – אין ספק בהיענותו החיובית של ה׳ אשר יעניק להם את חסד הסליחה ואת הפדות מן העוונות. ומכאן הפנייה אל ישראל בראש הבית: ״יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה׳ ״, כפי שאני מייחל לו, אולם ייחולך שלך ישראל, ודאי שייענה בחיוב, כיוון שביחסו אליך – ״עִם ה׳ הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת״.

מעתה כלול המתפלל הפרטי בישראל כולו, וייחולו שלו מצטרף לייחולם שלהם. ממילא הביטחון ביחס להיענות ה׳ אליהם כוללת גם אותו עצמו. ומכאן שינוי האווירה בבית זה ביחס לקודמו.

אחת מדרשות התשובה של הגרי״ד סולוביצ׳יק ז״ל, ׳בין היחיד והציבור׳, עוסקת בדיוק בכך: בהבדל בין היחיד לבין הציבור בכפרת עוונות ובהיענותו החיובית של ה׳ לאדם הבא לפניו.⁠¹ נביא שורות אחדות מדרשה מורכבת ומופלאה זו:⁠²

זהו ההבדל העצום בין וידוי היחיד לבין וידוי הציבור... היחיד מתוודה מתוך מצב של חוסר בטחון, של דכאון וייאוש של לאחר החטא. וכי איזו ערבות יש לו שיכופר לו?... לא כן וידויה של כנסת ישראל... וידוי זה נאמר מתוך ביטחון ואפילו מתוך שמחה, שכן הוא נאמר לפני בן הברית הנאמן, לפני האוהב הגדול.⁠³

1. ׳על התשובה׳, עמ׳ 67–98.

2. הציטוט לקוח מעמ׳ 91. בקטע שלפני כן (החל מעמ׳ 87) מראה הגרי״ד כי סדר התפילה שלנו ביום הכיפורים כולל שני וידויים שונים מאוד באופיים: זה הנאמר על ידי היחיד בלחש, וזה הנאמר על ידי הציבור בחזרת הש״צ.

3. בהמשך הציטוט הוא אומר: ״ואכן, מנהג הוא בכמה קהילות ישראל, ושמעתי זאת במו אזני בהיותי בגרמניה, שאת ׳על חטא׳ שבחזרת הש״צ שרים כל הקהל יחד בניגונים המשמחים את הלב״.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון