ה. דימוי האישה לגפן פורייה ודימוי הבנים לשתילי זיתים
להשלמת הדיון במחצית הראשונה נעמוד על ההקבלה בין בית ג לבית ד ועל משמעות שני הדימויים שנבחרו בהם. ההקבלה בין בית ג לבית ד היא נרדפת, ישרה ושלמה,1 כדלהלן:
בכל בית שלושה חלקים המסודרים באותו הסדר: 1. ציון החלק הנידון במשפחה (אישה/בנים); 2. דימוי של אותו חלק, הלקוח מעולם החקלאות (גפן/זיתים); 3. מקומו של אותו חלק בבית האב (ירכתיים/סביב השולחן).
על אף היותה ׳נרדפת׳, מובן שאין כאן תקבולת שבה ׳כפל עניין במילים שונות׳, שהרי הנושא הנידון בכל צלע הוא אחר, הדימוי שונה וכך גם המיקום בבית. ההבדל במרכיב השלישי בשתי הצלעות אף יוצר רמז לתקבולת ניגודית: השולחן שסביבו מסבים הבנים הוא במרכז הבית, ואילו מקומה של האישה הוא בירכתי הבית.
נעמוד עתה דווקא על ההבדלים בין שתי צלעות התקבולת:
בחלק הראשון של כל אחד משני הבתים בולט ההבדל בין לשון יחיד ללשון רבים. דבר זה בא ללמדנו כי במשפחה הישראלית האידאלית ישנה אישה אחת2 ובנים רבים.
הבחירה בשני דימויים שונים מעולם הצומח (שניהם משבעת המינים) מעוררת שאלה: מדוע לא המשיך המשורר בדימוי הגפן, כשהוא מדמה את הבנים כמתבקש לאשכולות ענבים – פֵּרות הגפן המבטאים את פוריותה? על כך ענה ש״ד גויטיין:
אחרי שדימה את האישה לגפן, היה משורר פחות מחונן מדמה את הבנים לאשכול. ואולם אשכולות אינם דימוי מוצלח, כי ענביהם נאכלים וכלים. לעומת זה, הולם הוא הדימוי של שתילי זיתים, כי מן השתילים יצמחו עצים חדשים, ויש כאן רמז מקדים יפה למה שיבוא בפסוק האחרון ׳וראה בנים לבניך׳.3
עתה נשאל: מדוע נזקק המשורר כל עיקר לדימויים של האישה והבנים לעצים? מה היה חסר, לוּ היה אומר: ׳אשתך – בירכתי ביתך, בניך – סביב לשולחנך׳?
הדימוי מעלה בעיני רוחו של הקורא תמונה חיה ומוכרת, ותמונה זו משליכה על המדומה תכונות אחדות שלה. בכך נוצרת אמירה רבת-פנים ומגוונת ללא אומר ודברים. מחמת זאת משמש הדימוי כאחד האמצעים האמנותיים החשובים בשירה: באמצעותו ניתן להביע תוכן רב במילים מועטות – שזו תכונתה העיקרית של השירה, ובאמצעותו מעורר השיר את דמיונו של הקורא ואת פרשנותו, והופך אותו בכך לשותף פעיל במעשה היצירה של השיר – בהוצאתו מן הכוח אל הפועל.
אלא שתנאי יש בדבר, והוא שהתמונה שמציב השיר לפני הקורא אכן מוכרת לו. ואין די בהיכרות שטחית, אלא היכרות זו צריכה להיות קרובה עד להכרה של פרטי התמונה ושל ההקשר שממנו נלקחה. תנאי זה מהווה לעתים מחסום בפני הקורא המודרני, המונע ממנו את ההבנה של דברי שירה מדורות קדמונים. דרכי החיים של האדם המודרני, הנופים שהוא רגיל אליהם ומשלח ידו שונים מאוד מאלו של האדם בתקופת המקרא. לפיכך חלק מן הדימויים בשירה המקראית אינם מוכרים לו כלל, או על כל פנים אינם מוכרים מספיק, ובכך נפגם במידת מה היתרון שמעניק הדימוי לקורא השיר, ונפגמת הבנת השיר.
הבה נשוב למזמורנו: אף האדם המודרני, תושב העיר הגדולה והרחוק בתכלית מחיי החקלאות של אבותינו בתקופת המקרא, יודע מהי גפן ומהו זית. אולם האם די בכך כדי להבין את כוונת שני הדימויים הללו במזמורנו? מסתבר שלא כך הדבר. כאן נזקק הקורא לדברי הפרשן, שיחַיה לעיניו את הדימוי, ויבהיר לו את ההשלכות השונות האפשריות מן הדימוי על המדומה.
ובכן, הבה נדון בדימוי האישה לגפן:
האם תיאור המקום ב׳ירכתי ביתך׳ קשור לגפן שבדימוי, או שמא רק למקומה של האישה בבית?
המהלך בכפרים הערביים והדרוזיים בארץ, יוכל להבחין בנקל בתופעה נפוצה ביותר, החוזרת בבתים רבים: בחצר האחורית, בסמוך לפינת הבית, יוצא מן האדמה גזעה של גפן אחת. הגזע החלש מוּדלה על גבי קירות הבית, נסמך עליהם, ומגיע עד לגג. על הגג ניצבת סוכה (פרגולה), והגפן שולחת ענפים רבים המכסים את הסוכה ומצלים על הגג, גם אם שטחו של הגג גדול מאוד. בעונת הקיץ מוציאים ענפי הגפן מאות אשכולות ענבים כבדים, הנתלים על תקרת הסוכה ומזומנים לבני הבית שהגג הוא מקום מנוחתם בימי הקיץ החמים. מנהג זה היה כנראה גם מנהגם של אבותינו בתקופת המקרא ובתקופת המשנה.
נראה שלכך מתכוון הפסוק שנועד לתאר אושר ושלווה: ״אִישׁ
תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ״
(מל״א ה׳, ה). אין מדובר כאן בגפן שבכרם. הכרם הוא מקום עבודה, ולא מקום מנוחה. האיש היושב תחת גפנו, הוא האיש הנופש על גג ביתו, ויושב שם מתחת לגפנו שלו, הגפן הביתית היחידה הצומחת בירכתי ביתו. לגפן זו מתכוון אף המשל בתהילים פ׳, ט–יב.
4
נראה כי אף המשנה מתכוונת לגפן המסוככת על גג ביתו של אדם:
הדלה עליה את הגפן... וסיכך על גבה – פסולה (– לפי שאין מסככין במחובר)
בדרך כלל עשה אדם את סוכת החג על גג ביתו, ועל כן משמיעה לנו המשנה כי אותה סוכה קבועה המצויה על גג ביתו כל ימות השנה, מתחת לענפי גפן הבית, פסולה היא, אלא אם כן קצץ את ענפי הגפן.
מה הם המאפיינים של הגפן הביתית הזאת, שאינם קיימים בגפן הגדלה בשדה?
קיימים כמה דברים מפליאים בה:
ראשית, היחס הבלתי מובן בין חולשתו של הגזע הדק לבין ההתפרסות העצומה של ענפיו, על פני כל הגג. לכך יש להוסיף את שפע הפֵּרות שמניבה גפן אחת כזאת –קילוגרמים רבים מאוד של ענבים, שכולם נובעים מגזע דקיק אחד. עָצְמָה זו של הגפן מגולמת בדימוי במילים ׳גפן פוריה׳. שנית, יכולתה של הגפן לטפס ולהגיע עד גובהו של גג הבית אף היא מפליאה. גזעה הדק והחלש מיתמר מעלה, אמנם תוך שהוא נסמך על קיר הבית. שלישית, המתבונן בבית מכיוון חזיתו, אינו רואה בדרך כלל את גזעה של הגפן, אלא רק את ענפיה המרובים המצלים על הגג, והדבר נראה כגן תלוי. דבר זה מתואר בדימוי במילים ״בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ״. הוסף על כך שגפן הבית הזאת מעניקה מרגוע וצל לאדם השב מעבודתו וחוסה בצִלה, ושמראיה ופֵּרותיה משובבים את נפשו.
ועתה, מה ממכלול התכונות הללו מתאים לדמות בו את האישה הטובה? נדמה שכולן מתאימות לכך, וכל תכונה ותכונה מאירה פן אחר בדמותה של האישה הטובה. המפרשים ציינו כמה מתכונות אלו, ואנו נשאיר זאת למעיין. אולם את התכונה השנייה שציינו, שעליה עמד מלבי״ם, ברצוננו להדגיש. וזאת לשונו של מלבי״ם:
אשתך כגפן פוריה... הגם שעומדת בירכתי הבית, יגביהו ענפיה ודליותיה עד גג הבית, וסוככת משם על הבית בכלל. כן היא (– האישה) צנועה, שוכנת באהל בירכתי הבית, ובכל זאת שומרת וסוככת על הבית בכללו.
זהו הדבר המאפיין את אשת החיל במשלי
(ל״א, כז): ״צוֹפִיָּה הילכות בֵּיתָהּ...״.
נעבור לדימוי השני במזמורנו:
הזית, כמו גם עצים אחרים, מצמיח ענפים רכים היוצאים מן האדמה בסמוך לגזעו וניזונים משורשיו (ישנם עצים אחרים המוציאים ענפים כאלו מתחתית הגזע). בדרך כלל, החקלאי קוצץ ענפים אלו כדי שלא יפריעו לגידולו של העץ. אולם כשמזדמן לראות עץ זית שלא טופל כך, המראה מרנין לב: ענפים רכים רבים הצומחים מן האדמה בקרבה רבה לגזע, עוטרים את הזית-האב בשלוש מאות ושישים מעלות. הדימוי לבנים המקיפים את אביהם הבוגר, המתנשא גבוה מעליהם, ממש מתבקש. הידיעה כי ענפים אלו ניזונים משורשיו של האב, מוליכה אל הדימוי כי הבנים מסבים סביב שולחן אביהם.
בלשון חכמים מכונים ענפים אלה – בני הזית – ׳גרופיות של זית׳, והללו נזכרות בכמה מקומות במשנה, בתלמוד ובמדרשים.
מדוע מעדיף החקלאי לעתים להותיר גרופיות כאלו ולא לקצוץ אותן?
בברייתא המופיעה במסכת
בבא קמא פ ע״ב – פא ע״א נמנו ״עשרה תנאין שהתנה יהושע״ בירושת הארץ, ושמגמתם היא להקל על החקלאים את עבודתם בה. התנאי הרביעי הוא:
וקוטמים נטיעות בכל מקום, חוץ מגרופיות של זית.
הכוונה היא שמותר לאדם לקצוץ ענף עץ רך מעץ משובח של חברו (כשאינו מפסיד את העץ או את פֵּרותיו) כדי להשריש אותו באדמה או להרכיבו על גבי עץ אחר בשדהו, ובכך להשביח את מטעו. אולם גרופיות של זית אין לקטום. מדוע? הפרשנים נחלקו הן בתיאור המציאות שמדובר בה הן בטעמו של הדין. אולם לפי פירוש אחד, כיוון שהדרך היעילה ביותר להצמיח עצי זית חדשים היא באמצעות הגרופיות שלו (יש קושי להשריש ענף מעץ הזית עצמו באדמה, ואילו הגרופיות כבר החלו בהצמחת שורשים משל עצמן, והן ניטלות עם שורשים אלו), יש להניח שבעל הזית מעוניין להשתמש בגרופיות לשם הרחבת מטע הזיתים שלו, והקוטם גרופית מזיתו של חברו מפסידו.5
נראה שמשורר מזמורנו אכן מתכוון לגרופיות של זית, המיועדות להצמיח עצי זית חדשים שיישאו את תכונות אביהם המשובח. דבר זה יש להסיק מכך שהוא קורא לאותן גרופיות על שם עתידן ״שְׁתִלֵי זֵיתִים״, כלומר ענפים שעתידים להישתל ולהצמיח עצים חדשים.
הסבר זה יש בו כדי ללמד עד כמה מתאים הדימוי במזמורנו ללמד על המדומה – על בניו של האב האידאלי: בצעירותם נסמכים הבנים על שולחן אביהם, כמו אותן גרופיות הניזונות משורשי הזית. אולם שלב זה מהווה הכנה לשלב הבוגר יותר של אותן גרופיות – של בניו של האדם. בשלב הבוגר יישתלו הגרופיות באדמה בסביבתו של הזית שממנו יצאו, וכך יתרחב מטע הזיתים, כשהזיתים הצעירים הם ממשיכיו הנאמנים של אביהם ונושאי תכונותיו.6
1. על פירושם של המונחים המגדירים את התקבולת במקרא ראה במבוא לספר סעיף ב.
2. על אף שעל פי דיני התורה מותר לשאת יותר מאישה אחת (״כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים...״ – דברים כ״א, טו), נראה כי המשפחה האידאלית בתפיסת המקרא היא של איש ואישה אחת, כפי העולה מתיאור בריאתם של האיש והאישה בבראשית א׳–ב׳. השקפה זו מנוסחת בקיצור בדברי חז״ל: ״אילו היה ראוי לאדם הראשון להינתן לו עשרה נשים, היה נותנו לו. ולא היה ראוי להינתן לו אלא אישה אחת בלבד״ (אבות דרבי נתן נו״ב פ״ב, מהד׳ שכטר ה ע״א). משפחות שיש בהן יותר מאישה אחת היו בדרך כלל משפחות מלכים או מנהיגים, וכן משפחות שהייתה בהן בעיית עקרות של האישה, כמו משפחת אלקנה וחנה ופנינה.
3. ש״ד גויטיין (לעיל, הערה 5), עמ׳ 203.
4. וראה עיוננו למזמור פ׳, סעיף ג3.
5. כך נתפרש דין זה בתלמוד במהדורתו של הרב שטיינזלץ,
בבא קמא פא ע״א, במדור ׳העולם׳ שמצד הדף.
6. שבחו של האיש ירא ה׳, כפי שהוא מובע בדימוי אשתו לגפן פוריה ובדימוי בניו לשתילי זיתים, הביא לקביעת שני מנהגים שונים של אמירת המזמור הזה, בשתי הזדמנויות מיוחדות במעגל החיים: מנהג יוצאי גרמניה לשורר את מזמורנו בנעימה מיוחדת תחת החופה, ומנהג עדות המזרח לאמרו בסיום טקס ברית המילה.