1. ׳פסו׳ - אפסו (רש״י), או נכרתו (אבע״ז), ו׳אמונים׳ הוא תואר (אבע״ז), ׳כלומר, החסידים ואנשי האמונה גמרו ופסו, ורוב אנשי הדור הזה הם רשעים, ויערימו סוד על העניים והחלושים, לפיכך צריך תשועת ה׳ להושיעם מידם׳ (רד״ק). וכן הוא במשנה שם: ׳משחרב בית המקדש וכו׳ פסקו אנשי אמנה שנאמר
הושיעה ה׳ כי גמר חסיד וגו׳׳ [וסיפיה כי פסו אמונים מבני אדם], ובגמרא ׳ופסקו אנשי אמנה, אמר רבי יצחק, אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב״ה׳, ופירש רש״י במשנה ׳בוטחים בהקב״ה וסומכין עליו לעשות טוב ואין דואגין לחסרון׳, ובתוי״ט הביא בשם רש״י ׳מאמינים בהקב״ה לוותר ממונם לנוי הידור מצוה ולצדקה ולהוצאות שבתות ויום טוב׳. ועוד כתב התוי״ט: ׳ואע״ג דדוד אמרו, מצינו לו כמה מזמורים שאמרן על העתיד, וחכמינו ז״ל ידעו שזה שפסקו אמונים היה משחרב בית המקדש׳. וראה עוד בשבת
(קיט:) ׳ואמר רבא, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה, שנאמר
(ירמיהו ה) שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא [ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש] עושה משפט
מבקש אמונה ואסלח לה, איני, והאמר רב קטינא, אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה וכו׳, לא קשיא, כאן בדברי תורה, כאן במשא ומתן׳. וראה מהרש״א בסוטה ׳פסקו אנשי אמנה אר״י אלו בני אדם שאין מאמינין כו׳. דעל כרחך לא הוי כההיא דפרק כל כתבי דפסקו ממנה אנשי אמנה דמסיק התם דהיינו במשא ובמתן דזה היה קודם שחרב המקדש כדאמר התם לא חרבה ירושלים אלא על שפסקו כו׳ אבל הכא קאמר שאחר שחרב ביהמ״ק וראו שנתמעטה הברכה פסקו אנשי אמנה דהיינו שאין להם בטחון בהקב״ה ליתן לו גם פרנסתו שיש לאדם להאמין שהקב״ה זן את כל העולם מקרני ראמים עד ביצי כינים ואין לו לאדם לדאוג על מזונותיו מהיום ליום מחר כי לא תדע מה יולד מחר כדאמרינן בעירובין שהדואג על כך הוא דואג אעולם שאינו שלו ובמתני׳ מייתי לה מקרא הושיעה ה׳ כי גמר חסיד כי פסו אמונים גו׳ כי זה ודאי מדת חסידות שיש לו בטחון אבל בצדיקים שאינן במדרגה זו קאמר מי גרם להם שיתבזבז שולחנן כו׳ כההוא עובדא דרבי חנינא בן דוסא דיהבי ליה חד כרעא דפתורא כו׳ חזא בחלמא דצדיקי אכלי אפתורא דדהבא דג׳ כרעי ואיהו אפתורא דתרתי כרעי כו׳ בעי רחמים ושקלוהו ע״ש ורבא דקאמר אלו קטני כו׳ שמבזבזין כו׳ דין אביהם לעתיד כו׳ נראה לפרש לפי פרש״י דכה״ג נאמר דהבנים מתרעמים על דין שמים בעוה״ז כמ״ש ביחזקאל מה לכם אתם מושלים גו׳ אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה ר״ל שהאבות היו חוטאים והבנים לוקים כה״ג אמר כאן שהאבות מתרעמין על דינם לבזבז ולקרוע אותו לעתיד שאם אתה עתיד ליפרע מהם למה הקהית שיניהם בעולם הזה שיהיו לוקים בעון בניהם הקטנים ודו״ק׳.