1. שהוא תחילת השירה שהזכירה בפסוק הקודם, ראשית דבריו אז.

2. ׳כי שם ה׳ אקרא הבו גדול לאלקנו הצור תמים פעלו וגו׳, וכמו שפירש שם (פסוק ז) שהפסוקים הראשונים הם ׳ הקדמת השירה אשר בה הודיע שהמכוון ממנו הוא להגיד צדקת האל יתעלה שהוא אל אמונה להיטיב לעושי רצונו וברך ולא ישיבנה ואין עול במדת דינו נגדם׳, וכמו שפירש רבינו ׳כאשר אתפלל על קבוץ גלויות וכו׳ אתם שידעתם גדלו במופתים שכליים מבוארים בתורתו הבו גודל לאלהינו - אל תיחסו אליו השתנות על מה שיסופר בשירה מהעתידות לישראל ושיהפך לכם לאויב כי ידעתם במופתי תורתו שהוא הצור בלתי משתנה לא קצרה ידו מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע וגם כן לא תיחסו אליו עול אחרי שידעתם במופתים כי תמים פעלו במציאות. עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. ובזה נודע כי כל דרכיו משפט. דרכי טובו ומדת דינו כולם משפט בלי ספק, אל אמונה. נאמן במה שנשבע לאבות להיטיב לבנים בזכותם של אבות: ואין עול. בהביאו פורענות: צדיק. צדקות אהב ובצדקתו לא יטוש את עמו בגלות: וישר הוא. שלא לקפח שכר כל בריה ומשלם לשונאיו אל פניו, ולפיכך מאריך ומיטיב לאמות בעולם הזה: שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול. אבל דור עקש ופתלתול לא בניו בתמימות הנה מומם בעגל שחת לאל יתעלה את המכוון כאמרו כי שחת עמך (שמות לב, ז). כי הוא אמנם כיון לקדש את ישראל ולקדש שמו בעולמו על ידם שיהיו למאורות במין האנושי להבין ולהורות כאמרו כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (שם יט, ה - ו). והם השחיתו כל זה בעגל: הלה׳ תגמלו זאת. אחר שכיון לתתכם עליונים על כל הגוים במקום ממלכת כהנים. האמנם ראוי שתגמלו לו זאת שתקלקלו מכוונו לחלל את שם קדשו ולמנוע שלא ישיג את התכלית שכיון באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו (בראשית א, כו): עם נבל. בזוי בהיותך כפוי טובה ומשלם גמול רע למיטיב על היפך הנדיב הנכבד בהיטיבו למי שלא היטיב עמו מעולם: ולא חכם. במדיניות להבין אחרית דבר מה יהיה המושג: הלא הוא אביך קנך. לא אב טבעי הנותן מציאות מה במקרה אבל הוא אב רצוניי שנתן לך מציאות למען תהיה קנינו מוכן להשיג בך חפצו וסגולתו וזה כי הוא עשך לגוי כי לא היית גוי נחשב כלל: ויכוננך. נתן לך הכנות שתהיה מוכן בהם להיות לו לעם סגולה:

3. מבין - היא נותנת בינה לפתיים (מצודות). וה׳ פנה בשירה זו ל׳עם לא חכם׳, כדי שבכך שיבינו את השירה יהפכו להיות ׳חכמים׳ ולא ׳נבלי ופתיים׳, הרי שבשירה הזאת היה ה׳ מבין פתיים.