Shir HaShirim 8 – שיר השירים ח‏ – Mikraot Gedolot

בְּהַהִיא שָׁעֲתָא יֵימְרוּן סָבֵי כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל עֲרוֹק לָךְ רְחִימִי מָרֵי עָלְמָא מֵאַרְעָא הָדָא מְסָאַבְתָּא וְתַשְׁרֵי שְׁכִינְתָךְ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא וּבְעִדָּן עָקְתַן דַּאֲנַחְנָא מְצַלַּן קֳדָמָךְ תְּהֵי דָּמֵי לְטָבְיָא דִּבְעִדָּן דְּדָמֵיךְ עֵינָא חֲדָא קְמִיץ וְעֵינָא חֲדָא פְּתִיחַ אוֹ כְאוּרְזֵילָא דְּאַיָּלָא דִּבְעִדָּן דְּעָרֵיק מִסְתַּכַּל בָּתְרֵיהּ כֵּן אַנְתְּ תְּהֵי מַשְׁגַּח בָּן וּמִסְתַּכַּל בְּצַעֲרָן וּבְסִגּוּפָן מִשְּׁמֵי מְרוֹמָא עַד זְמָן דְּתִתְרְעֵי בָּן וְתִפְרוֹק יָתָן וְתָעֵיל יָתָן עַל טוּרָא דִּירוּשְׁלֵם וְתַמָּן יִסְקוּן כָּהֲנַיָּא קֳדָמָךְ קְטוֹרֶת בּוּסְמָנִין.

[א] בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי – לְצָבָא שֶׁל מַעְלָה, הַדּוֹמִים לִכְבוֹדְךָ בְּקוֹל אֶחָד, בִּנְעִימָה אַחַת. עַל הָרֵי בְשָׂמִים, בִּשְׁמֵי שָׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים.

דָּבָר אַחֵר: בְּרַח דּוֹדִי – מִן גָּלוּת שֶׁאָנוּ בָהּ וּמִתְלַכְלְכִין בַּעֲווֹנוֹת. וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי, טַהֲרֵינוּ כַּצְּבִי. אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים, שֶׁתְּקַבֵּל אֶת תְּפִלָּתֵינוּ כְּקָרְבַּן גְּדָיִים וְאֵילִים. עַל הָרֵי בְשָׂמִים, אִיתָא לָךְ לְרֵיחָא טָבָא בִּזְכוּת אֲבוֹתֵינוּ שֶׁרֵיחָן עוֹלֶה לְפָנֶיךָ כִּבְשָׂמִים, זוֹ גַּן עֵדֶן שֶׁכֻּלָּהּ בְּשָׂמִים, לְכָךְ נֶאֱמַר: עַל הָרֵי בְשָׂמִים.

דָּבָר אַחֵר: הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים – רַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא רַבָּה שְׁנֵי חֲבֵרִים שֶׁהָיוּ עֲסוּקִים בִּדְבַר הֲלָכָה וְנִכְבָּשִׁין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה׳ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה׳ וַיִּשְׁמָע (מלאכי ג׳:ט״ז), וְאֵין דִּבּוּר אֶלָּא לְשׁוֹן נַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ (תהלים מ״ז:ד׳). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאִם טָעוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִיר לָהֶם טָעוּתָן, מַה טַּעַם וַיַּקְשֵׁב ה׳ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה׳ וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ, וַיִּשְׁמָע לָהֶם וַיִּכָּתֵב, שֶׁהוּא כּוֹתֵב עַל לִבָּם, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְעַל לִבָּם אֶכְתֳּבֶנָּהּ (ירמיהו ל״א:ל״ב). סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו, שֶׁהוּא מַזְכִּירָה לָהֶם, לְמַאן לְיִרְאֵי ה׳ וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ.

אָמַר רַבִּי יוּדָן בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרִין בַּתּוֹרָה בַּחֲבוּרוֹת, קוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי, וְאִם לָאו בְּרַח דּוֹדִי, אָמַר רַבִּי זֵירָא בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּפֶה אֶחָד, בְּקוֹל אֶחָד, בִּנְעִימָה אַחַת, קוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי, וְאִם לָאו בְּרַח דּוֹדִי. בְּרַח דּוֹדִי, אָמַר רַבִּי לֵוִי לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְזִמֵּן הָאוֹרְחִין, מֵהֶם אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמְבָרְכִים לַמֶּלֶךְ, וּמֵהֶן אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמְקַלְּלִין לַמֶּלֶךְ, הִרְגִּישׁ הַמֶּלֶךְ וּבִקֵּשׁ לְהַכְנִיס בָּהֶם מְהוּמָה בִּסְעוּדָתוֹ וּלְעַרְבְּבָהּ, נִכְנְסָה מַטְרוֹנָה וְלִמְּדָה עֲלֵיהֶם סָנֵיגוֹרְיָא, אָמְרָה לוֹ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ עַד שֶׁאַתָּה מַבִּיט בְּאֵלּוּ שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמְקַלְּלִין אוֹתְךָ, הַבֵּט בְּאֵלּוּ שֶׁאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּמְבָרְכִים אוֹתְךָ וּמְשַׁבְּחִים לִשְׁמֶךָ. כָּךְ כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּמְבָרְכִין וּמְשַׁבְּחִין וּמְקַלְּסִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַקְשִׁיב לְקוֹלָם וּמִתְרַצֶּה, וּבְשָׁעָה שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמְחָרְפִין וּמְנַאֲצִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעֲרָיוֹת שֶׁמַּזְכִּירִים, אוֹתָהּ שָׁעָה חוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ לְהַחֲרִיב לְעוֹלָמוֹ, וְהַתּוֹרָה נִכְנָסָה וּמְלַמֶּדֶת סָנֵיגוֹרְיָא וְאוֹמֶרֶת רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַד שֶׁאַתָּה מַבִּיט בְּאֵלּוּ שֶׁמְּחָרְפִין וּמַכְעִיסִים לְפָנֶיךָ, הַבִּיטָה בְּיִשְׂרָאֵל עַמְּךָ שֶׁמְּבָרְכִים וּמְשַׁבְּחִים וּמְקַלְּסִים לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל בְּתוֹרָה וּבִזְמִירוֹת וּבִשְׁבָחוֹת, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת בְּרַח דּוֹדִי, בְּרַח מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם וְהִדָּבֵק בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל. וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי, מַה צְּבִי זֶה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יָשֵׁן עֵינוֹ אַחַת פְּתוּחָה וְעֵינוֹ אַחַת קְמוּצָה, כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁיִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַבִּיט אֲלֵיהֶם בִּשְׁתֵּי עֵינָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עֵינֵי ה׳ אֶל צַדִּיקִים (תהלים ל״ד:ט״ז), וּבְשָׁעָה שֶׁאֵין עוֹשִׂים רְצוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא מַבִּיט לָהֶם בְּעֵינוֹ אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה עֵין ה׳ אֶל יְרֵאָיו (תהלים ל״ג:י״ח). עַל הָרֵי בְשָׂמִים, אָמַר רַבִּי סִימוֹן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאֵשֵׁב בַּדִּין עַל הָרֵיהֶם, שֶׁהֵם שָׂרֵיהֶם, שֶׁנְּתוּנוֹת אֶצְלִי בַּשָּׁמַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עַל הָרֵי בְשָׂמִים, אָמַר רַבִּי יִצְחָק כִּי הֲדָא: וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ (שמות ל׳:כ״ג), רֹאשׁ, גְּמַלִּים נוֹשְׂאִים זָהָב וּבְשָׂמִים זָהָב וְסַמִּים. רַבִּי חוֹנְיָא עַל הֲדָא דְרַבִּי יִצְחָק, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹרֵעַ מֵאֻמָּה לְמַטָּה עַד שֶׁמַּשְׁפִּיל שָׂרֶיהָ מִלְּמַעְלָה, וְאִית לֵיהּ חַמְשָׁה קְרָיָין, חַד דִּכְתִיב: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה׳ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם (ישעיהו כ״ד:כ״א), וְאַחַר כָּךְ עַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה. תְּרֵין, אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר (ישעיהו י״ד:י״ב), וְאַחַר כָּךְ נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ. תְּלָתָא: כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי (ישעיהו ל״ד:ה׳), וְאַחַר כָּךְ הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד. אַרְבְּעָה: לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים (תהלים קמ״ט:ח׳), וְאַחַר כָּךְ וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל.

אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים, אֵלּוּ שָׂרִים שֶׁל מַעְלָה, וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל, אֵלּוּ שָׂרִים שֶׁל מַטָּה. חַמְשָׁה: לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב (תהלים קמ״ט:ט׳), וְאַחַר כָּךְ הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו הַלְלוּיָהּ. בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים נִמְשְׁלָה גַּאֲוָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בַּקָּצִיר, וּבַבָּצִיר, בַּבְּשָׂמִים, וּבַיּוֹלֵדָה. בַּקָּצִיר, הֲדָא חַקְלָא כַּד הִיא מֶחְצְדָא בְּלָא עָנָתָהּ, אֲפִלּוּ תַּבְנָא לֵית הוּא טַב, בְּעָנָתָהּ, הוּא טַב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שִׁלְּחוּ מַגָּל כִּי בָשַׁל קָצִיר (יואל ד׳:י״ג). נִמְשְׁלָה בַּבָּצִיר, הָדֵין כַּרְמָא כַּד מִקְטֵיף בְּלָא עָנָתֵיהּ, אֲפִלּוּ בֻּסְמֵיהּ לֵית הוּא טַב, בְּעָנָתֵיהּ הוּא טַב. כָּךְ: כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ (ישעיהו כ״ז:ב׳), אִיתְעֲבֵיד כַּרְמָא חֲמַר זַמַּר לָהּ. נִמְשְׁלָה בַּבְּשָׂמִים, מַה בְּשָׂמִים הַלָּלוּ כְּשֶׁהֵן נִלְקָטִין כְּשֶׁהֵן רַכִּין לַחִים אֵין רֵיחָם נוֹדֵף, כְּשֶׁהֵן יְבֵשִׁים וְנִלְקָטִין רֵיחָן נוֹדֵף. נִמְשְׁלָה כַּיּוֹלֵדָה, הֲדָא אִתְּתָא כַּד יָלְדָה בְּלָא עָנָתָהּ, לָא חַיָּיא וַלְדָּא, כַּד יְלֵדַת בְּעָנָתָהּ, חָיֵי, כָּךְ כְּתִיב: לָכֵן יִתְּנֵם עַד עֵת יוֹלֵדָה יָלָדָה (מיכה ה׳:ב׳). רַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: אֲנִי ה׳ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה (ישעיהו ס׳:כ״ב), לֹא זְכִיתֶם, בְּעִתָּה. זְכִיתֶם, אֲחִישֶׁנָּה. כֵּן יְהִי רָצוֹן בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן.

ברח דודי – [ברח] כבוד מישראל. רבי חנניה היה אומר ברח דודי. ברח כבוד מישראל אימתי. יום ששכר בלק את בלעם וילך לקלל את ישראל. שנאמר ארם מקדם ופלשתים מאחור ויאכלו את ישראל בכל פה (ישעיהו ט׳:י״א). [ארם מקדם זה בלעם. ופלשתים מאחור] זה עמלק. ויאכלו את ישראל בכל פה. אלו החמסנים והגזלנים. (א״ר) [אמר רבינו] הגדול באותה שעה שלח עמלק ולקח את כל אלופי אדום ונתן להם אלף אלפים דינרים לכל אחד ואחד מאותם החילים שהיו מאלופי עשו. לפיכך היה יושב ודורש את כל התיבה למפרע.

ד״א האלף לך שלמה – למלך מלכי המלכים שהשלום שלו. ומאתים לנוטרים את פריו. אימתי יום שעמדו עליו עמון ומואב נתן להם מאתים דינרין. ואמר להם שמרו לי שלא למרוד עלי. לפיכך נהגו המלוכה שכיון שהרג אחד מהם את חברו ובא וישב על כסאו היה בוחן (דינסטם) [דינסטים].

ד״א ברח דודי – ברח כבוד מישראל. אימתי. ביום שאמר בלעם לבלק בנה לי בזה שבעה מזבחות וגו׳ (במדבר כ״ג:א׳) כשם שבנה שלמה בטהרה והעלה בטהרה. כדי שתהא תפלתו נשמעת.

ד״א ברח דודי – אימתי. יום שכריתי ברית עם ארחומו והעלו שני טלאים. אחד לצפון המזבח לשם ארחומו ואחד לדרום המזבח לשם ירושלים.

ד״א ברח דודי – אימתי. בימי אחז בן יותם שלא קיים את התורה וגזר על ישראל שלא יעסקו בתורה. שנאמר צור תעודה חתום תורה בלמודי (ישעיהו ח׳:ט״ז). ד״א ברח דודי. אימתי. בימי מנחם והלל שנפלה מחלוקת ביניהם ויצא מנחם הוא ושמונה מאות תלמידים מלובשים סריקונין של זהב. ובא חנן בן מטרון ובעינן בן יהודה אחיו של מנחם והרגו. ועלה אלעזר והתלמידים עמו וחתכו מנויות מנויות. באותה שעה שלחו אנשי אורחמו והושיבו קסטרא על ירושלים והיו מטמאים כל הנשים שהיו בתוכה. ועלה אלעזר והתלמידים עמו והכו כל אנשי קסטרא. באותה שעה נפלה מחלוקת בירושלים. על אותה שעה אמרו ברח דודי ודמה לך לצבי או לעפר האילים.

סליק מדרש שיר השירים.

ודמה לך לצבי – מה הצבי הזה הולך לסוף העולם וחוזר למקומו, אף ישראל אע״פ שנתפזרו בכל העולם עתידין לחזור שנאמר (אלכה) [אלך] אשובה אל מקומי. דקלטינוס מלכא צד צביין וחפי קרניהון בדהב ושלחינון לאפריקי, בסוף י״ג שנים תבו לאתריהון.

על הרי בשמים – אין לך בכל הנטיעות מקום דחוק כאותו של בשמים, לפי שבעולם הזה עובדי אלילים שמשולים כקוצים הם בריוח וישראל דחוקים, ולעתיד לבא העם ההולכים בחשך ראו אור גדול. ד״א מי יתנך כאח לי אלו שבעה דברים שמשיח עומד ומראה לישראל, גן עדן, וכסא הכבוד, קרח ועדתו, גיהנם רשעים יורדים, ודין רשעים, שכר הצדיקים, ומחיה המתים.

ברח דודי – אמרו ישראל לפני הקב״ה רבש״ע ערוק מריח בישא ואיתא לך לריח טבא.

על הרי בשמים – רבי תנחומא פתח לב (אדם) [חכם] ישכיל פיהו, בנוהג שבעולם אומנים נכנסים לעיר אומרים מהו אומנותם, ופעמים שאינם צריכים לומר שמתוך כליהם נכרת אומנותם, אבל חכם שנכנס לעיר מי מודיע חכמתו פיו שנכנס לבית המדרש ודורש, למה הדבר דומה לחבית סתומה ואין אדם יודע מה בתוכה, כך שלמה אף על פי שקלסו הקב״ה וה׳ נתן חכמה לשלמה לא היינו יודעים מה חכמתו ששרתה עליו שכינה, ואמר שלשה ספרים הוי לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו יוסיף לקח שהוסיף על לקחה של תורה.

ודמה לך לצבי – אי מה הצבי הזה כשהוא ישן אחת מעינו קמוצה ואחת פתוחה יכול אף הקב״ה כן, תלמוד לומר (הנה עין ה׳ אל יראיו למיחלים לחסדו) [עיני ה׳ אל צדיקים].

אהרב יא ודידי, ואשבה לך אלצ׳בי או ג׳פר אלאיאיל, עלי גבאל אלתעטר.

חברי! תנוס ותהיה דומה לצבי או לעופר האיילים על הרי הבשמים.

ואמרו ברח דודי, אינו בריחת האדון אלא הבאתו, אמרה ברח לירושלם במהרה כצבי או כעופר האילה.

על הרי בשמים, הם החשובים והנכבדים הקבורים שם, שהם כבושם הנצור שלא יצא ריחו כדי שלא יפוג, ככה הם באדמה, וחושקים לתחיה כשישוב המקדש על מכונו. ואפשר לפרש הרי בשמים הצדיקים שהם כבושם הטוב לרבות בניהם שנ׳ וכל בניך למוד ה׳ (ישעיהו נד יג), ואפילו בנותיהם נאמר בהם ונבאו בניכם ובנותיכם (יואל ג א), ואפילו עבדיהם ושפתותיהם עליהם נאמר וגם על העבדים (שם), עד שכולם יהיו ככהנים נאמר בהם ואתם כהני ה׳ (ישעיהו סא ו). ולא עוד אלא שיהו עומדים במקום המלאכים שנ׳ משרתי אלקינו (שם). וכולם נשואי עון כמו שאמר יבקש את עון ישראל ואיננו (ירמיהו נ, ב), לכך ראוים הם להקרא בשמים. ומה שייחד הרי, בשר את ההרים בשמחה הזו השלמה כאמרו יטפו ההרים עסיס והגבעות וכו׳ (יואל ד יח). והנה בקשה האומה מלפניו להחיש את זה בבוא מבשר על ההרים כמו שהבטיחה בכך ואמר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך (ישעיהו נב ז). ימהר האל ויחישהו במהרה. אמן נצח סלה.

נשלם וברוך העוזר

ברח דודי – מן הגולה הזאת ופדינו מביניהם.

ודמה לך לצבי – למהר הגאולה.

והשרה שכינתך על הרי בשמים – הוא הר המורייה ובית המקדש שיבנה במהרה בימינו.

Flee my beloved – From this exile, and redeem us from among them.

And be like a gazelle – To hasten the redemption,

and to cause Your Divine Presence to rest Upon the mountains of spices – This is Mount Moriyah and the Beis Hamikdosh, may it be rebuilt speedily and in our days, Amen.

ברח דודי ודמה לך לצבי – זה דברי ישראל כלפי שכינה על שנתאחרו בגלות. והם או׳ ברח דודי מן האומות שתבריח מהם עזרתך. ודמה לך לצבי או לעופר האיילים. כשם שהצבי הולך לסוף העולם וזוכר הוא את מלונו וחוזר למקומו. כך אעפ״י שישראל הם בין האומות זוכרין הם מקומם שנאמר אם אשכחך ירושלם.

על הרי בשמים – זו ארץ ישראל שהרים שלה ריחם נודף בבשמים.

ואמרי לי: ברח דודי עד שלא ירגישו שאני עמך בתוך הגן.

Away my love, before they perceive that I am with thee in the midst of the garden.

ברח דודי – אמרה כנסת ישראל אם תתאווה לשמוע שיריי, רד אלי וברח ממקום חבריך שהם המלאכים המשרתים, ובוא אל הרי הבשמים – הם הררי ציון ששם צוה י״י את הברכה חיים עד העולם.⁠¹

1. השוו ללשון הפסוק בתהלים קל״ג:ג׳.

Flee, my beloved. The synagogue of Israel says, If thou longest to hear my songs come down to me and flee from the place of thy companions, that is, the angels who minister in thy presence, and come to the mountains of spices, that is, the mountains of Zion, for there Hashem hath commanded blessing, life for evermore.

ואמרי לי: ברח דודי – כאילו תחשבי שאני עמהם שלא יחשדוני שאני עמך בכאן, כאשר אמרת לי בתחילה סוב דמה לך דודי או לצבי או לעופר האיילים.

ענתה כנסת ישראל: אם טוב בעיני דודי, ברח מהמלאכים ורד אל הררי ציון ששם הרי בשמים, כי שם צוה י״י את הברכה חיים עד העולם.⁠¹

1. השוו ללשון הפסוק בתהלים קל״ג:ג׳.

ברח לך דודי ודמה לך לצבי – לרוץ שם על הרי בשמים – לטייל שם עד אותה שעה שיפוח היום ויתחמם לרוח היום, אז תבואי אלי.

ברח דודי מן הגלות, אחר רד״ו¹ כמנין ברח.

דבר אחר, ברח דודי – הוא ברח מן ירושלים לעת החורבן². ברח אותיות חרב. ודמה לך לצבי – מה הצבי חוזר למקומו³, כך יחזור הקב״ה למקומו, וכתיב ״שבתי לירושלים ברחמים״⁴. על הרי בשמים – בגן עדן⁵. דבר אחר, ירושלים⁶. הרי בשמים גי׳ זה ירושלים⁷.

1. בראשית מב:ב, בראשית רבה צא:ב

2. ילקוט שמעוני, ראש השנה לא.

3. ילקוט שמעוני, מדרש לקח טוב

4. זכריה א:טז

5. שיר השירים רבה

6. מדרש לקח טוב, רש״י

7. ואחד אינו מן המנין

ברח דודי ודמה לך לצבי ואם אתם רואים שהם אינם מאזינים ואינם מקיימים דבריכם ואינם רוצים במה שאתם מספרים להם, במקרה כזה הסתלקו מהם והתעסקו בשלמותכם הפרטית והמיוחדת לכם אשר תוסיף לכם טובה ואושר מאת האל, וע״י כך תוסיפו להתקרב ״על הרי בשמים״. כך אמרו חז״ל ״אם חברים מקשיבים לקולך השמיעיני ואם לא ברח לך דודי...⁠״¹, וזו משמעות דברי ירמיה כאשר לא שמעו לדברי האל ולא קיימו את מצוותיו ״מי יתנני במדבר מלון אורחים...⁠״ (ירמיהו ט:א). יש גם האומרים שהמשמעות של ״מקשיבים לקולך״ היא רמיזה לבוא המשיח ושמחתם של ישראל בו ואמירת שירות, כמו שנאמר ״שירו לה׳ שיר חדש״ (תהלים צו:א) ונאמר ״ביום ההוא יושר השיר הזה״ (ישעיהו כו:א). לפי זה הוא אמר: הוסיפו תשבחות ורוממו ככל יכולתכם את מי שהציל אתכם והושיע אתכם. משמעות ״ברח דודי״ היא שישראל אומרים למשיח שיצֵא מן המסתור שהוא חבוי בו עכשיו, ויופיע בעולם כמו שהאיילים מופיעים במדבריות ובשממות ובהרים, והוא יגיע אל ארץ ישראל והריה הגבוהים והרמים אשר ה׳ משגיח עליהם תמיד כמו שנאמר ״עיני ה׳ אלהיך בה...⁠״ (דברים יא:יב), והם ״הרי הבשמים״ והם ״הררי ציון וירושלים״, כמו שנאמר ״ירושלם הרים סביב לה וה׳ סביב לעמו״ (תהלים קכה:ב) ונאמר ״על הררי ציון כי שם ציוה ה׳ את הברכה חיים עד העולם״ (שם קלג:ג). כלומר, הוא היה בתחילה מנותק מהם ומתרחק מביניהם ״על הרי בתר״ (שיר השירים ב:יז), ועכשיו הוא [המשיח] מחובר אליהם ומנהיג אותם ואחראי על קיום דבר ה׳ על ידיהם, תוך שהם מקבלים אותו ברצון והוא שולט בהם בכוחו, והם שקועים באורות האלוהיים וזוכים לאושר האמיתי, והם זוכים לשלמות הנפשית ומחוברים לעצמות הנצחית ולחיים האמיתיים באמצעות ההשגות השכליות ״על הרי בשמים״.

1. כנראה עיבוד של דברי שיר השירים רבה ״בשעה שישראל קוראים בתורה בחבורות קולך השמיעיני ואם לאו ברח דודי״ (דונסקי, שיר השירים רבה, 180).

ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים – אמרה לו שכבר הכינה לו מה שיצטרך ושישתדל בחריצות ובתכלית המרוצה האפשרית לה לעלות על הרי בשמים והיא החכמה האלהית כמו שקדם ושלא יתרשל מזה.

זהו מה שנראה לנו בזאת המגלה והוא נאות מאד מצד הלשון והענין. ואנחנו חושבים שכבר עמדנו בלי ספק על הדרושי׳ הכוללים אשר כווננו בזה הספר והנה לשון הספר וסדורו יעיד עליו לנו. ואולם מהדרושים החלקיים אפשר שנשמטו ממנו עד שיהי׳ מכוון ענין למה שאמרנו שהוא על צד המשל לבד אבל זה מעט לפי מה שאחשוב.

ברח דודי ודמה לך – סוף דברי כנסת ישראל לש״י, אמרה כי הואיל ובעונותינו נתרחק ממנה, שזה רמזה במלת בריחה, ואומרת, אתה הש״י דודי, אם תרצה לברוח ולהתפרד ממני, כמו שעושה הצבי או עופר האילים, אל תרחק מאד¹, אבל עשה מושבך על הרי בשמים, ר״ל על ירושלים², אל תרחק השפעתך מהרי בשמים, שהוא בית מקדשך, ותהיה תמיד השפעתך עליה, וזה רמז באמרו על הרי בשמים:

בילא״ו³

1. גם מגילת איכה חותמת: הֲשִׁיבֵנוּ יְקֹוָק אֵלֶיךָ ונשוב וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם: כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד: רש״י: בשביל שחטאנו לא היה לך להרבות קצף עד מאד כאשר קצפת.

2. ברש״י: והשרה שכינתך על הרי בשמים, הוא הר המוריה ובית המקדש וכו׳. ולעיל ד׳ ו׳: אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה: ופירשו: הר המוריה.

3. זהו הסיום בכ״י. והם ר״ת: ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן. תהילים פ״ט נ״ג.

אמרה מיד אם כן ברח דודי ודמה כי הוא מקום נסתר ונחמד נשב שם בטח בדד להנאתנו ולטובתנו ואף שתלך במרוצה נגיעה בזמן אחד.

והיא אמרה אם בזה תלוי הרי אני מחלה פניך ואומרת ברח דודי ודמה לך לצבי על הרי בשמים. כי שם נתייחד ושם נתראה פנים.

{משל הצבי והמור על הרי בשמים}

ברח – כשם שקלסה בתחלה ׳הנך יפה רעיתי׳ (לעיל א, טו), רצה כי יש בעצמו התחלות שלמותה, והיא החזירה אותו הקלוס בעצמו אליו, התחלותיה בו במאמר ׳הנך יפה דודי׳ (שם, טז), וכן נראה שאחר שקלסה בו כשהגיע בו לגבול מאציל המשפיע על זולתו, החזירה גם כן הקלוס הנזכר אליו ואמרה שקראהו כצבי או עופר האילים. אותו אשר סופר שיש מין ממינו יצא המור, אשר הוא הראש לכל מיני בשמים, רק בהרים מיוחדים אשר מתחככים על ההרים ההמה, ויוצא מהם על ידי חיכוך חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחים, והוא התחלת כל הבושם אשר יכנו אליו חז״ל השלמות, כאומרם כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב״ה נתמלא העולם כולו בשמים (שבת פח:), וכמו שביארנוהו למעלה (ד, יג).

{משיכת החסד ליודעיו ואצילים}

ולרמוז לזה אמר ברח דודי מהמקומות הבלתי שלמים וראוים להשפיע עליהם מדה טובה, ועל דרך שאמר דוד ׳משוך חסדך ליודעיך׳ (תהלים לו, יא), ואמר ׳אל תבואני רגל גאוה׳ (תהלים לו, יב), ירצה ימלא טובו מן הגאים וימשוך אותו ליודעיו חן. וכן אמר ברח לך מכרם ההמונים הנזכרים ודמה לך לאותו צבי או לעופר האילים הנמצא תמיד על הרי בשמים שהוא התחלת כל בושם.

{שרשרת השפע ממקורו הראשון}

ומהידוע שיש באותו הבושם ריח יוצא ממנו לזולתם שיעור שמאותו הזולת יעבור הבושם ויריח בו זולתו, וכן אמר כי הוא יתברך התחלת השפע, ומשפיע שיעור יוכל אותו המושפע להשפיע גם הוא על זולתו, באופן שאף שיהיה כן אמת שהגיע זה השלם לגבול המשפיע, כאשר הוא יתברך, אותו השפע עצמו יורה גודל שפע המשפיע הראשון, כטופח על מנת להטפיח. וזה קילוס השם יתברך ובזה נשלם קילוס כל שכל אנושי אפילו יותר שלם שבשלמים:

[תפילת ובקשת כל עדת ישראל לביאת המשיח]:

ברח דודי. משיבה קהלת יעקב כולה¹, אתה ׳דודי׳ המשיח, מאחר שרצון המלך הקדוש להרבות תלמידי חכמים², מהר אתה ביאתך אל הר ציון זה³, ותרעה אותנו דיעה והשכל לרצון לפניו⁴: על הרי בשמים. הר ציון שהוא בית מלכות לבית דוד⁵, והר הבית אשר שם סנהדרי גדולה⁶:

1. הן עדת הצדיקים והן המון העם.

2. כמו שאמר (פסוק יא) ש׳שלמה׳ – המלך הקדוש ׳נתן את הכרם לנוטרים׳ – הפקיד את ישראל בידי החכמים כדי שכל אחד מהם יעמיד תלמידים רבים.

3. ע״פ לשה״כ בתהלים (עד ב). ורש״י כתב ׳ברח דודי – מן הגולה הזאת וכו׳, ודמה לך לצבי - למהר הגאולה׳.

4. ע״פ לשה״כ בירמיה (ג יד-טו) ׳ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון, ונתתי לכם רועים כלבי ורעו אתכם דעה והשכֵיל׳. ובכך שהמשיח ילמד את ישראל, יהיו לרצון לפני ה׳. וזהו שאומרים עדת ה׳, כיון ש׳שלמה׳ שהוא המלך הקדוש רוצה להרבות תלמידי חכמים, אתה ׳דודי׳ מלך המשיח ׳ברח׳ מהר לבוא אלינו כדי לעשות כן.

5. בשמואל ב׳ (ה ז) כתוב ׳מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד׳, והוא מבצר חזק שהיה נקרא ׳מצודת ציון׳, ושוב שינו את שמו ל׳עיר דוד׳ (מצודות שם), הרי שהמצודה שהיתה מקום המלך היא ציון. ובפירושו לחבקוק (ב יב) כתב רבינו ׳בונה עיר - בקרית בבל לבית מלכותו ובתי עבדיו, כמו שהיתה עיר ציון בירושלים׳, כלומר, שהיתה בבל קריה גדולה, ובה עיר קטנה לארמון המלך ובתי עבדיו. וכן היתה בירושלים העיר הגדולה עיר קטנה יותר ושמה ׳ציון׳, שבה ישבו המלך ועבדיו. וראה מלבי״ם בישעיה (ד ג).

6. בלשכת הגזית. והיינו כי ע״י חזרת מלכות בית דוד והסנהדרין למקומם יתרבו תלמידי החכמים, ויהיו ישראל לרצון לפני ה׳, וכפי שהתבאר לעיל בתחילת פרק ז׳ שכל התדרדרות ישראל עד החורבן נגרם מכך שלא הכריעו הסנהדרין במחלוקות. [ובקשר המשולש שבין מלכות בית דוד, מקום המקדש, והשגת האמת בתורה, ראה מה שהעליתי בס״ד בספר ׳אוצרות המפרשים׳ על מגילת רות במאמר ׳דוד המלך ודואג האדומי׳]. ולכן אמר ׳הרי׳ בלשון רבים, כלומר שני הרים, הר ציון, והר הבית. ומה שנקראו ׳הרי בשמים׳, ראה לעיל (ד ו) שפירש ׳גבעת הלבונה׳ על בית המקדש, ומש״כ שם, ואולי על שם הריח הטוב במעשים טובים שישפיעו משם על ישראל. והאלשיך כתב: ׳אל הרי בשמים בהר המוריה, שהריח נחוח אשר שם תמיד מריח׳. ורש״י כתב: ׳הוא הר המוריה ובית המקדש׳.

ודמה לך. הוא״ו במאריך והדל״ת בשוא ובס״א כ״י בחטף פתח ועיין שופטים ה׳.

ברח – ענין מהירות ההליכה.

ודמה – מלשון דמיון.

לעופר – כן יקרא ילד האיל.

ברח דודי – ואני אמרתי לו אם יש לחשוש בזה, מהר ללכת מן הגנים, ודמה עצמך בקלות המרוצה לצבי וכו׳, ובוא על הרי בשמים, ואני אבוא אחריך ושם נשב ושם נדבר דברינו, ולא ימצא מי שם מקשיב אמרינו והנמשל הוא לומר כאילו בית יהודה משיב דבר, לומר אם כן מהר והשרה את שכינתך בבית המקדש מקום יקטירו שם הקטרת, וזה יהיה סיבה להשריש אמונתך ויראתך.

משל:

והיא ג״כ מתיראה מן השומרים ואומרת ברח דודי ודמה לך לצבי לשוב אלי בכל פעם.

מליצה:

וכן הרוח אומר אל השם ברח דודי למעון העליון כי אינך מתחבר עמי תמיד מפני החברים הקרובים אלי, שהם המדרגות הקרובים אל החומר ובכ״ז דמה לך לצבי או לעפר השב תמיד אל מקומו ומביט לאחוריו, כן תשוב אלי מעת לעת ומפקודה לפקודה.

ברח דודי – הוא שואל ממנה שתשמיע נועם קולה לו ולמריעיו והיא מתחלת לזמר שיר ידידות הידוע בימים ההם המתחיל בפסוק ברח דודי וגו׳.

ברח דודי – נתבאר בדרשות הקודמות.

ברח דודי – בשעה שאוה״ע אוכלין ושותין ומחרפין ומנאצין בעריות שמזכירים,⁠¹ באותה שעה חושב הקב״ה להחריב עולמו, והתורה נכנסת ומלמדת סנגוריא ואומרת, רבש״ע, עד שאתה מביט באלו שמחרפים ומכעיסים לפניך, הביטה בישראל עמך שמברכים ומשבחים לשמך הגדול בתורה ובזמירות ובשבחות, ורוח הקודש צווחת, ברח דודי, ברח מאוה״ע והדבק בהם בישראל.⁠² (מ״ר)

ברח דודי וגו׳ – דבר אחר ברח דודי מן גלות שאנו בה ומתלכלכין בעונות, ודמה לך לצבי – טהרנו כצבי³ או לעופר האילים – שתקבל את תפלתנו כקרבן גדיים ואילים,⁠⁴ על הרי בשמים – יעלה לך לריח טוב בזכות אבותינו שריחן עולה לפניך כבשמים.⁠⁵ (שם)

ודמה לך לצבי – מה צבי זה בשעה שהוא ישן עינו אחת פתוחה ועינו אחת קמוצה, כך בשעה שישראל עושין רצונו של מקום הוא מביט עליהם בשתי עיניו, כמש״נ (תהלים ל״ד) עיני ה׳ אל צדיקים, ובשעה שאין עושין רצונו של מקום הוא מביט אליהם בעינו אחת, כמש״נ (שם ל״ג) הנה עין ה׳ אל יראיו.⁠⁶ (שם)

על הרי בשמים – זה גן עדן שכולו בשמים.⁠⁷ (שם)

על הרי בשמים – א״ר סימון, [אל תקרא בשמים אלא בַשָׁמֵיִם], אמר הקב״ה, המתינו לי עד שאשב בדין על הריהם שהם שריהם שנתונים אצלי בשמים.⁠⁸ (שם)

על הרי בשמים – גאולתן של ישראל נמשלה לבשמים, מה בשמים כשהן נלקטין כשהן רכין ולחין אין ריחן נודף, וכשנלקטין כשהן יבשין ריחן נודף, כך גאולתן של ישראל טובה היא בעונתה.⁠⁹ (שם)

1. יתכן דרומז למ״ש במגילה י״ב ב׳ שבסעודתו של אחשורוש היו עוסקין בדברי תפלות, הללו אומרים מדיות נאות והללו אומרים פרסיות נאות וכו׳.

2. כדאי העולם להתקיים בשביל ישראל.

3. שכולו נאכל גם חלבו ולא כבהמה שחלבו טמא, וי״ל דדריש ודמה לך – ודמה אותנו לך, והבאור הוא ע״פ מ״ש במגילה כ״ט א׳ בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, וכמש״כ בכל צרתם לו צר, וזהו שאמר ברח דודי מן גלות שאנו בה ודמה אותנו לך, היינו שתוציאנו מגלותנו ואתה עמנו.

4. ודריש לעופר כמו לאפר [בחלוף אהח״ע] כלומר אפר עולת כליל מעולת אלים, ולזה ידמה תפלתנו.

5. הרים כנוי לאבות, כמו שדרשו בר״ה י״א א׳ מדלג על ההרים – בזכות אבות, ובירושלמי סנהדרין פ״י ה״א כי ההרים ימושו – זה זכות אבות.

6. צ״ל דהלשון אין עושין רצונו של מקום לאו דוקא אין עושין כלל, דהלא לפי״ז לא תתכן הראיה מהפ׳ עין ה׳ אל יראיו, דאם אין עושין רצונו כלל הלא אינם יראים כלל, אלא הכונה אין עושין רצונו כמו הצדיקים, אלא במדה פחותה. ואולי הבאור הוא שהצדיקים עושין רצונו מאהבה, והא שאין עושין רצונו – אין עושין מאהבה כי אם מיראה, ותתכן הראיה עין ה׳ אל יראיו.

7. כמש״כ בפ׳ תולדות, ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳, ודרשו במ״ר שם מלמד שנכנס עמו ריח גן עדן.

8. כנודע בכ״מ באגדות שכל אומה יש לה שר שלה בשמים המגין עליה. ויש לכוין המליצה על הריהם – שריהם, ע״פ המבואר באגדות שהיצה״ר נדמה להר, והיצה״ר הוא השטן ועולה ומקטרג, וזהו שאמר המתינו לי עד שאשב בדין על הריהם, שהם שריהם, כלומר על סבת היצר הרע שהוא גם שריהם העולים לפני ומקטרגים. ומה שדחק לי׳ להוציא המלות על הרי בשמים מפשטם אולי מפני שגדולי בשמים בעמקים טובים מאשר בהרים [עיין פסחים נ״ג א׳ וביכורים פ״א] ואחרי דהמכוון כאן למקום בשמים היותר טובים הול״ל אל עמקי בשמים.

9. נראה דאין זה סותר למ״ש אני ה׳ בעתה אחישנה, לא זכו – בעתה, זכו אחישנה [שלא בעונתה] יען דהכונה דבא להוציא רק שלא טוב כשדוחקין את הקץ, וכמ״ש בכתובות קי״א א׳ שהשביע הקב״ה לישראל שלא ידחקו את הקץ ופירש״י שלא ירבו בתחנונים יותר מדאי, אבל מ״ש זכו אחישנה אפילו שלא בעונתה הוא משום דבכהאי גונא דכשזוכים נקרא כל שעה ושעה זמנה, ה׳ יזכנו לראות בשובו את שבותנו ב״ב.

וממשיכה לספר שאמרה לו שאם יש חשש בדבר זה שישמעו אחרים¹, בְּרַח מהר² דּוֹדִי מן הגנים³ וּדְמֵה לְךָ במהירות מרוצתך⁴ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים⁵, ובוא⁶ עַל הָרֵי בְשָׂמִים ואני אבוא אחריך ושם נשב ונדבר דברינו, ולא ימצא שָׁם מי שיאזין לנו⁷:

1. מצודת דוד.

2. מצודת ציון.

3. מצודת דוד.

4. שם.

5. כך נקרא ילד האיל, מצודת ציון.

6. מצודת דוד.

7. שם. והנמשל, בית יהודה משיבה ואומרת להקב״ה, אם כן מהר והשרה את שכינתך בבית המקדש במקום שבו יקטירו את הקטורת, וזה יהיה סיבה להשריש אמונתך ויראתך, מצודת דוד. ורש״י ביאר שכנסת ישראל אומרת להקב״ה ״ברח דודי״ מן הגולה הזאת ופדינו מביניהם, ״ודמה לך לצבי״ למהר הגאולה והשרה שכינתך ״על הרי בשמים״ שהוא הר המוריה ובית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן. ובמדרש, בשעה שאומות העולם אוכלים ושותים ומחרפים ומנאצים בעריות שמזכירים, באותה שעה חושב הקב״ה להחריב עולמו, והתורה נכנסת ומלמדת סנגוריא ואומרת, רבש״ע עד שאתה מביט באלו שמחרפים ומכעיסים לפניך, הביטה בישראל עמך שמברכים ומשבחים לשמך הגדול בתורה ובזמירות ובשבחות, ורוח הקודש צווחת ״ברח דודי״ מאומות העולם והדבק בישראל, ״ודמה לך לצבי״ מה צבי זה בשעה שהוא ישן עינו אחת פתוחה ועינו אחת קמוצה, כך בשעה שישראל עושים רצונו של הקב״ה מביט אליהם בשתי עיניו, ובשעה שאין עושים רצון הקב״ה מביט אליהם בעינו אחת, מדרש רבה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון