Shir HaShirim 8 – שיר השירים ח‏ – Mikraot Gedolot

אוּמָּא חֲדָא סְלֵיקַת בְּעַדְבֵּיהּ דְּמָרֵי עָלְמָא דִּשְׁלָמָא דִּילֵיהּ דְּהִיא מְתִילָא לְכַרְמָא אוֹתֵיב יָתַהּ בִּירוּשְׁלֵם וּמְסַר יָתַהּ בְּיַד מַלְכַיָּא דְּבֵית דָּוִד דִּיהוֹן נָטְרִין יָתַהּ הֵיכְמָא דְּאָרִיסָא נָטֵיר לְכַרְמָא בָּתַר דְמִית שְׁלֹמֹה מַלְכָּא דְּיִשְׂרָאֵל אִשְׁתְּאַרַת בִּידוֹי רְחַבְעָם בְּרֵיהּ וַאֲתָא יָרָבְעָם בַּר נְבָט וּפְלַג עִמֵּיהּ מַלְכוּתָא וּדְבַר מִן יְדוֹי עֲשַׂרְתֵּי שִׁבְטִין עַל מֵימַר פּוּמֵּיהּ דַּאֲחִיָּה דְּמִן שִׁילֹה דְּהוּא גּוּבְרָא רַבָּא.

[א] כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי כֶרֶם ה׳ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל (ישעיהו ה׳:ז׳). הָיָה לִשְׁלֹמֹה, לַמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ. בְּבַעַל הָמוֹן, הָמוֹן בַּעַל, שֶׁהָמוּ אַחֲרֵי הַבַּעַל, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת (שופטים י׳:ו׳), לְפִיכָךְ בָּאוּ עֲלֵיהֶן הֲמוֹנוֹת, הֶעֱמִיד עֲלֵיהֶם מִשְׁמָרוֹת. אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף, הֵבִיא אִישׁ עַל פִּרְיוֹ וּמָצָא בוֹ אֶלֶף צַדִּיקִים שְׁלֵמִים בְּתוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים.

דָּבָר אַחֵר: כֶּרֶם – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל (ירמיהו ב׳:ז׳), אֶרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ (דברים י״א:י״ב). הָיָה לִשְׁלֹמֹה, לַמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ. בְּבַעַל הָמוֹן, שֶׁהָמוּ אַחֲרֵי הֲמוֹנֵי הֲמוֹנִיּוֹת דְּמַלְכְּוָותָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וָאֵרֶא בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה (יהושע ז׳:כ״א). רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק אָמַר פּוֹרְפִּירָא בָּבְלָיָה, מַה בָּבֶל עָבְדָה הָכָא, תָּנָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי מֶלֶךְ בָּבֶל הָיָה וְקָנָה בִּירִיחוֹ, וְהָיָה זֶה מְשַׁלֵּחַ לָזֶה כּוֹתָבוֹת וְזֶה מְשַׁלֵּחַ לָזֶה דּוֹרוֹנִיּוֹת, הֲדָא אָמַר כָּל מֶלֶךְ שֶׁלֹא הָיָה לוֹ קָצִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה תּוֹפֵשׂ בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא מֶלֶךְ. נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף, הֵבִיא אִישׁ עַל פִּרְיוֹ וְלִקֵּט מֵהֶן אֶלֶף צַדִּיקִים שְׁלֵמִים בְּתוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף (מלכים ב כ״ד:ט״ז), הֶחָרָשׁ אֶלֶף וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף, וְרַבָּנָן אָמְרֵי זֶה וְזֶה אֶלֶף.

[ב] דָּבָר אַחֵר: כֶּרֶם – זוֹ סַנְהֶדְרִין, דִּתְנֵינַן תַּמָּן שְׁלשָׁה דְבָרִים הֵעִיד רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לִפְנֵי חֲכָמִים בְּכֶרֶם בְּיַבְנֶה וְקִבְּלוּ דְבָרָיו, וְכִי בְּכֶרֶם הָיוּ יוֹשְׁבִין, אֶלָּא זוֹ סַנְהֶדְרִין שֶׁעֲשׂוּיָה שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת כְּכֶרֶם. הָיָה לִשְׁלֹמֹה, לַמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ. בְּבַעַל הָמוֹן, שֶׁהָמוּ אַחַר הַבַּעַל, לְפִיכָךְ בָּאוּ עֲלֵיהֶם הֲמוֹנִים, שֶׁהָמוּ אַחֲרֵיהֶם הֲמוֹנֵי מַלְאָכִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן (תהלים ס״ח:י״ג), רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא מַלְכֵי, הֵן מַלְכֵיהוֹן דְּמַלְאֲכַיָּיא, אֲפִלּוּ מִיכָאֵל וַאֲפִלּוּ גַּבְרִיאֵל יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן. רַבִּי יוּדָן אָמַר יִדֹּדוּן, בָּהֶם מְמַדְּדִין פִּיטְקִין, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְאֶל עַמִּי יַדּוּ גוֹרָל (יואל ד׳:ג׳). רַבִּי יוּדָן בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר יִדּוֹדוּן בַּהֲלִיכָה יִדּוֹדוּן בַּחֲזִירָה. רַבִּי אַחֲוָוא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי זְעֵירָא אָמַר עֲשָׂאָן מֵרוֹצִין, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: לָמָּה זֶה אַתָּה רָץ בְּנִי וגו׳ (שמואל ב י״ח:כ״ב), מַהוּ וּנְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל, הַנָּוֶה שֶׁבַּבַּיִת זוֹ הַתּוֹרָה, וְאַתְּ נוֹתְנָהּ לוֹ וְהִיא מְחַלֶּקֶת שָׁלָל.

דָּבָר אַחֵר, וּנְוַת בַּיִת, הַנָּוֶה שֶׁבַּבַּיִת אַתְּ מְחַלֶּקֶת שָׁלָל לְמַטָּה, הַנָּוֶה שֶׁבַּבַּיִת זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר י״ב:ז׳), וְאַתְּ נוֹתְנָהּ לוֹ וְהוּא מְחַלְּקָהּ שָׁלָל לַתַּחְתּוֹנִים. רַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי כְּתִיב: ה׳ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם (תהלים ח׳:ב׳). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי תְּנָה הוֹדְךָ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ, הוֹדְכָה בָהּ, אִישׁוּרָךְ הוּא שֶׁתְּהֵא תּוֹרָתְךָ בַּשָּׁמַיִם, אֲמַר לוֹן לָאו לֵית שׁוּקָא נָפֵיק מִן גַּבֵּיכוֹן.

אָמַר רַבִּי יוּדָן לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן גִּדֵּם אֶצְבָּעִים, מֶה עָשָׂה הוֹלִיכוֹ אֵצֶל סִדְקָארִיס לְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת, הִתְחִיל מִסְתַּכֵּל בְּאֶצְבְּעוֹתָיו, אָמַר כָּל עַצְמָהּ שֶׁל אֻמָּנוּת זוֹ אֵינָהּ נִקְנֵית אֶלָּא בְּאֶצְבָּעִים הֵיאַךְ זֶה שֶׁיִּלְמַד, הֱוֵי לֵית שׁוּקָא נָפֵיק מִן גַּבֵּיכוֹן, כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל הָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְדַדִּין לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ מְדַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמְרִים, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אִשּׁוּרְךָ הוּא, הוֹדְךָ הוּא, כְּבוֹדְךָ הוּא, שֶׁתִּהְיֶה תּוֹרָתְךָ בַּשָּׁמַיִם, אֲמַר לוֹן לֵית שׁוּקָה נָפֵיק מִן גַּבֵּיכוֹן, כְּתִיב בָּהּ: וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים (ויקרא ט״ו:כ״ה), וְכִי יֵשׁ אִשָּׁה בֵּינֵיכֶם, הֱוֵי לֵית שׁוּקָה נָפֵיק מִן גַּבֵּיכוֹן, וְעוֹד כְּתִיב בָּהּ: אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל (במדבר י״ט:י״ד), וְכִי יֵשׁ מִיתָה בֵּינֵיכֶם, הֱוֵי לֵית שׁוּקָה נָפֵיק מִן גַּבֵּיכוֹן, הוּא שֶׁהַכָּתוּב מְשַׁבְּחוֹ: עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי (תהלים ס״ח:י״ט), אָמַר רַבִּי אַחָא אֵלּוּ הֲלָכוֹת שֶׁנּוֹהֲגוֹת בִּבְנֵי אָדָם, כְּגוֹן זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת, הֱוֵי לֵית שׁוּקָה נָפֵיק מִן גַּבֵּיכוֹן. וְרַבָּנָן אָמְרֵי לְמֶלֶךְ שֶׁמַּשִּׂיא בִּתּוֹ חוּץ לַמְּדִינָה, אָמְרוּ לוֹ בְּנֵי הַמְּדִינָה אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ שִׁבְחֲךָ הוּא וּבְדִין הוּא שֶׁתְּהֵא בִּתְּךָ אֶצְלְךָ בַּמְּדִינָה, אָמַר לָהֶם וְכִי מָה אִכְפַּת לָכֶם, אָמְרוּ לוֹ שֶׁמָּא לְמָחָר אַתָּה הוֹלֵךְ אֵלֶיהָ וְדָר אֶצְלָהּ וְעִמָּהּ בִּשְׁבִיל אַהֲבָתָהּ. אָמַר לָהֶם בִּתִּי אַשִּׂיא חוּץ לַמְּדִינָה, אֲבָל אֲנִי דָּר עִמָּכֶם בַּמְּדִינָה. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל אָמְרוּ לוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, אִשּׁוּרְךָ הוּא, הוֹדְךָ הוּא, שִׁבְחֲךָ הוּא שֶׁתִּהְיֶה תּוֹרָה בַּשָּׁמָיִם. אָמַר לָהֶם וְכִי מָה אִכְפַּת לָכֶם, אָמְרוּ לוֹ שֶׁמָּא לְמָחָר אַתָּה מַשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ בַּתַּחְתּוֹנִים, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָתִי אֲנִי נוֹתֵן בַּתַּחְתּוֹנִים, אֲבָל אֲנִי דָר בָּעֶלְיוֹנִים, אֲנִי נוֹתֵן אֶת בִּתִּי בִּכְתוּבָּתָהּ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת שֶׁתִּתְכַּבֵּד עִם בַּעֲלָהּ בְּיָפְיָהּ וּבְחֶמְדָּתָהּ שֶׁהִיא בַּת מֶלֶךְ וִיכַבְּדוּהָ, אֲבָל אֲנִי דָר עִמָּכֶם בָּעֶלְיוֹנִים. וּמִי פֵּרַשׁ זֶה חֲבַקּוּק, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ (חבקוק ג׳:ג׳), רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר כָּל מָקוֹם שֶׁהִשְׁרָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָתוֹ הִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ, וּמִי פֵּרַשׁ זֶה דָּוִד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה׳ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם (תהלים קמ״ח:י״ג), קֹדֶם עַל הָאָרֶץ וְאַחַר כָּךְ עַל הַשָּׁמָיִם.

כרם היה לשלמה בבעל המון – אלו עשרת השבטים שבאו עליהם גוים המונים. שנאמר הוי המון עמים רבים וגו׳ (ישעיהו י״ז:י״ב). נתן את הכרם לנוטרים. זה נבוכדנצר שעמד והחריב את ירושלים ושרף את בית המקדש באש והגלה את ישראל לבבל שנקראו כרם. שנאמר כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל וגו׳ (שם ה׳:ו׳).

איש יביא בפריו אלף כסף – [זה ירבעם בן נבט שאמרו לו ישראל מלוך עלינו. אמר להם עני אנכי. אמרו לו הרי כסף וזהב. שנאמר ברעתם ישמח מלך (הושע ז׳:ג׳)].

כרם היה לשלמה – זה בית המקדש, ולמה תלהו בשלמה, לפי שנתן נפשו עליו.

בבעל המון – אלו ישראל שנאמר בקול רנה ותודה המון חוגג.

נתן את הכרם לנוטרים – אלו המלכיות.

כרם כאן לסלימאן פי אצחאב אלגמהור, אעטא ד׳לך אלכרם מן יחפצ׳ה, כל אמר יאתי בת׳מרה אלף דרהם פצ׳ה.

היה כרם לשלמה בבעל המון (שם מקום), נתן זה הכרם למי שישמור אותו, מביא את פירותיו אלף מטבע כסף.

אלף כסף – אלף דינר כסף.

ואמרו כרם היה לשלמה, אע״פ שאפשר לפרשו על ישראל לפי שהמשילם לכרם, אלא שאפשר לפרשו על מנהיג האומה כגון אדוננו משה ע״ה ואדוננו יהושע והנביאים מנהיגי ההמון, ואחריהם מסרוה לאנשי כנסת הגדולה שהם הרבנים, ושמרוה בעל פה, וכל אחד מהם מסר הרבה ענינים, לפי שמצאנו אלף ושבע רומז לרבוי כמות ולא למספר מדוייק (ראה לעיל ד ד).

כרם היה לשלמה – זו כנסת ישראל, שנאמר: כי כרם י״י צבאות בית ישראל (ישעיהו ה׳:ז׳).

בבעל המון – בירושלם,⁠^א שהיא רבת עם והמון רב.

בעל – לשון מישור, כמו מבעל שלישה (מלכים ב ד׳:מ״ב), מבעל גד בבקעת הלבנון (יהושע י״ב:ז׳).

נתן את הכרם לנוטרים – מסרן ליד אדנים קשים: בבל מדי יון ואדום. במדרש שיר השירים מצאתי קצת סמך על נוטרים הללו שהן המלכיות.

איש יביא בפריו – כל מה שֵיַכלו לגבות מהן: גולגליות, וארנוניות, ואנפרות, הכל גבו מהן להביא לתוך ביתם.

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י לוצקי 778: ״בירושלים״.

Shelomo had a vineyard – This is the congregation of Yisroel, as it is stated, "For the vineyard of Adonoy, Master of Legions, is the house of Yisroel.⁠"¹

In the Plain of Hamon – In Yerusholayim, which is populous and has a multitude of people [=הָמוֹן.

Ba'al – An expression denoting a plain, as in, "from the Plain מִבַּעַל of Gad in the Levanon valley.⁠"²

He gave over the vineyard to caretakers – He delivered her into the hands of harsh masters, Bavel, Madai, Greece, and Edom. In Midrash Shir Hashirim, I found some support concerning these "caretakers,⁠" that they are these kingdoms.

Each of them brought for its fruit – Whatever they could collect from them, [e.g.,] head taxes, tithes, and illegal foreclosures; they collected everything from them to bring into their homes.⁠³

1. Yeshayahu 5:7.

2. Yehoshua 12:7.

3. I.e., they kept for themselves whatever monies they collected.

כרם היה לשלמה בבעל המון – אלו ישראל שהיו מתקבצים בקול רנה ותודה המון חוגג.

נתן את הכרם לנוטרים – נתן הקב״ה את מקדשו ביד האומות.

איש יביא בפריו אלף כסף – זה נבוכדנצר שהגלה עם יהויכין אלף צדיקים כענין שנאמר החרש והמסגר אלף הם שחזקו ידי ישראל לתורה בגלות.

כרם היה לשלמה – אמרה: הנה שלמה המלך נתן כרמו לנטרים ויקח בפרי הכרם אלף כסף.

She continues to say, Solomon had a vineyard at Baal-Hamon. She says all this to praise herself and the depth of her affection for her beloved. Her meaning is, Behold, king Solomon let his vineyard to keepers, taking for the fruit of the vineyard which they brought him a thousand shekels of silver;

כרם היה לשלמה – כעינין כי כרם י״י צבאות בית ישראל (ישעיהו ה׳:ז׳). והענין ששלמה מלך על כל ישראל.

נתן את הכרם לנוטרים – העינין שהוא סיבב שתיחלק המלכות, ולא נתן ירושה לבניו כי אם שני חלקים משנים עשר, והם יהודה ובנימן.

איש יביא בפריו אלף כסף – זה ירבעם בן נבט שהיו לו עשרה שבטים.

Solomon had a vineyard. Cf. ‘For the vineyard of Hashem of hosts is the house of Israel’ (Isaiah 5:7). The meaning is, Solomon was king over all Israel; in Baal-Hamon means that the whole multitude (המון) belonged to him. He let out the vineyard unto keepers. The meaning is, he was the cause of the division of the kingdom, and he gave his sons possession of only two of the twelve parts, namely, Judah and Benjamin.

A man brought for the fruit thereof a thousand shekels of silver. Jeroboam, the son of Nebat, who had the ten parts.

בבעל המון – שם מקום, שם כרמים רבים.

כרם היה לשלמה – חזרה להלל נפשה ורוב אהבתה בדודה ואמרה: כרם היה לשלמה. והעניין הזה שלמה המלך השכיר הכרם שלו בעבור שיביאו לו בפריו הנוטרים ששכרו אותו אלף כסף.

כרם היה לשלמה – הם ישראל ששלמה היה מלך על כולם.

וזה עניין בבעל המון – שכל הממון^א היה שלו.

והוא סבב לתת הכרם לנוטרים – והם מלכי ישראל.

ועניין אלף כסף – עשרה שבטים שהיו לנוטרים, וכל שבט מאה כסף.

א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י וטיקן 488: ״ההמון״.

כרם היה לשלמה – למלך שהשלום שלו¹. כרם – אלו ישראל שנאמר בו ״כי כרם י״י צבאות בית ישראל״².

דבר אחר, כרם מתחיל בכ׳, אברהם שהיה בכ׳ דור³. כרם גי׳ זה אברהם. היה וכתיב ״אחד היה אברהם״⁴. היה גי׳ כ׳, אברהם שהיה בכ׳ דור. בבעל המון – ״אב המון גוים״⁵. כרם היה לשלמה – ״כרם היה לידידי״⁶, הכל מדבר באברהם או בישראל. נתן את הכרם לנוטרים – מסר את שרה ביד אבימלך⁷ ופרעה⁸. איש יביא בפריו אלף כסף – וכתיב ״הנה נתתי אלף כסף לאחיך״⁹.

דבר אחר, נתן את הכרם לנוטרים – אלו האומות¹⁰. איש יביא – איש זה המן שנקרא ״איש צר ואויב״¹¹. יביא בפריו – בעבור ישראל. אלף כסף – ״ועשרת אלפים ככר כסף אשקול״¹². יבא חסר י׳ – ״עשרת אלפים ככר כסף״.

דבר אחר, יביא בפריו – עתידין האומות שיביאו דורון וכסף, וכתיב ״להביא בניך מרחוק כספם וזהבם אתם״¹³, וזהו איש יביא בפריו – יבא כתיב יביא קרי, יבואו ויביאו.

1. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, תרגום, מדרש לקח טוב ח:יד

2. ישעיהו ה:ז, שיר השירים רבה, תרגום, מדרש לקח טוב ח:יד, רש״י

3. אבות ד:ב

10. מדרש לקח טוב

11. אסתר ז:ו

12. אסתר ג:ט

13. ישעיהו ס:ט

כרם היה לשלמה בבעל המון נתן את הכרם לנוטרים איש יביא בפריו אלף כסף – אמר מספר איכות הגעת זאת ההשגה ועניינה כי לשלמה והוא השכל היה כרם בבעל המון ר״ל בבעל הרבוי והוא המציאות המוחש כי בו יהיה הרבוי ואולם המציאות המושכל אשר המציאות המוחש עלול ממנו אין רבוי בו כלל ושזה הכרם נתן לנוטרים לשמור הפרי אשר יצא ממנו והוא הסדור המושכל אשר נמצא בו בכח להמציאו אל השכל ואלו הנוטרים הם הכחות המרגישות והכח המדמה והכח הזוכר כי הם ישמרו זה הפרי וישתדלו בשיהיה כל הפרי ההוא לשלמה וזה יהיה כשיעתק מהסדור הנמצא בנמצא המוחש אל הסדור המושכל אשר הסדור אשר בנמצא המוחש הוא עלול ממנו. ואולם אמרו איש יביא בפריו אלף כסף הרצון בו כי מי שיחקור בנמצא המוחש בשלמות ישיג ממנו על האופן השלם זה הפרי אשר זכרנו והוציא זה בלשון מורה על אחדות במספר ועל רבוי יחד ר״ל אלף כי מי שיתבונן בזה הרבוי אשר לצורות בזה הנמצא המוחש ישיג מהם הצורה האחת אשר הם עלולות ממנה והיא להם במדרגת הצורה והפועל והתכלית על שכבר יעלה בזאת האופן הרבוי אל האחד וזה שהם קצתם במדרגת הצורה לקצת ולא יסורו מעלות בזה האופן עד שיכלה אל הצורה האחרונה.

ומעתה הנה ראוי לי לעיין בנכסי דודי זה ובכבוד ביתו ולזה אמרה: כרם היה וגו׳ – ירצה כי הנה לשלמה חתנה זה היה כרם חמד בבעל המון אשר נתן אותה לאריסיו שישמרוה ויעבדוה ואיש איש מן השומרים יביא אל ביתו בשכרו אלף כסף.

ואחר כל זה סמך פרשה קטנה לחתימה ואמר כרם ודעת רז״ל (שבועות ל״ה:) והמפרשים שהם דברי שלמה כי על כן אמר כי כל שלמה שבספר זה קדש חוץ מהאלף לך שלמה שהוא אומר כן על מלך המשיח שיתקיימו בידו כלם משם ואילך. אמנם לפי פשוטי הדברים ויישובם הם דברי הכנסיה שהיא אמרה על עצמה כרם היה לשלמה דודה בבעל המון והם המון ישראל כמ״ש הכתוב (ישעיהו ה׳) אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו. והיה נותן את הכרם לנוטרים הם המלכים והפרנסים שפרנסו אותה כל ימי היותה על אדמתה ואמרה כי איש היה מביא לביתו או לאוצרו בשכר פרנסתו אלף כסף כמו שנזכר (מלכים א ה׳) בשלמה שהוטלה פרנסת ביתו ועבדיו על כל שבטי ישראל עד שהכביד את עולם ובקשו לפרוק אותו בימי רחבעם (שם י״ב). וכן כל מלך ומלך היה מטיל אימה לצרכו ולמכולת ביתו לפחות לפי משפט המלוכה הכתוב בשמואל (א׳ ח׳). והכל היה מוכרח להיות הכנסיה בלתי שלמה מעצמה והיתה צריכה למלך או למנהיג להדריך אותה בדרך טוב והיותר קשה שהיו מוציאים ההוצאות.

{השוואת המאושרים לבלתי מאושרים}

כרם – כלל בזה כל מיני המאושרים והבדלם מהבלתי מאושרים, ואמר כי זה הכרם אשר לשלמה בעולם הזה, והוא הנפש המשכלת המאושרת, מוציאים כל זמנם להשלים נפשם ולגנוז גנזים למעלה, מתכוונים למעלת החכמה בכל דבריהם לדעת בוראם, ומעט מזער מוציאים בהנהגות וצורכי גופם. והבלתי שלמים הפכם, כי עושים עיקר מהנאות העולם הזה ומאבדים עולם הבא.

{הנהגת השכל ויחס הזמן לעולם הזה ולעולם הבא}

וזהו שאמר שכרמו של שלמה אשר בבעל המוןף ירמוז אל השכל העיוני הנתון ביד השומרים ההמונים, כל איש יביא בפריו באכילתו אלף הכסף אשר יהנה מהם, וזה כל פריו. אבל אני המאושר, הכרם שנתן לי לשמור, האלף תשוקות של ההמונים הנזכרים אני מסבב אותם לשלמה, כי כל מגמתי וכסופי אליו, כמאמר ׳בכל דרכיך דעהו׳ (משלי ג, ו), והחמשים שהם מאתים לנוטרים את פריו, שהוא דבר הכרחי, על דרך ׳יודע צדיק נפש בהמתו׳ (משלי יב, י), ׳צדיק אוכל [לשובע נפשו]׳ (שם יג, כה), והרי זה אוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, שנאמר ׳אמרו צדיק כי טוב׳ (ישעיה ג, י):

[טענת מלך המשיח לצדיקים המתפללים לבואו]:

כרם היה לשלמה, משיב המלך המשיח: הנה ׳כרם היה לשלמה׳ - המלך הקדוש¹: בבעל המון. בארצות הגוים בגולה², ׳כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל׳ (ישעיה ה ז)³: נתן את הכרם לנוטרים. לחכמי הדור: איש יביא בפריו אלפי כסף, כדי שכל אחד מהם⁴ יעמיד תלמידים הרבה⁵ יגדיל תורה ויאדיר⁶:

1. כמו שאמרו חכמינו ז״ל (שבועות לה:) ׳כל שלמה האמור בשיר השירים קודש׳, המלך הקדוש שהשלום שלו, וכמו שביאר רבינו לעיל (א א).

2. ׳בבעל המון׳ – במישור שבו מצויים המון רב (מצודות), והוא משל לארצות הגולה.

3. כן איתא בשהש״ר: ׳כרם היה לשלמה - אלו ישראל, שנאמר כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל, היה לשלמה - למלך שהשלום שלו, בבעל המון - המון בעל, שהמו אחרי הבעל וכו׳, לפיכך באו עליהן המונות, העמיד עליהם משמרות׳.

4. ׳איש׳ – כל אחד מהם. וכ״כ רבינו בדברים (ג יא): ׳באמת איש - באמת כל אחד מאותם הרפאים, ומלת איש תּוֹרֶה ׳כל אחד ואחד׳, כמו אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ (ישעיהו נו יא), וַיַּכּוּ אִישׁ אִישׁוֹ (מלכים א׳ כ כ) וזולתם׳, וראה בנוסח מהדו״ק מפירושו שם שהביא דוגמאות אחרות.

5. כלשון המשנה באבות (א׳:א׳) ׳והעמידו תלמידים הרבה׳.

6. לשה״כ בישעיה (מב כא). כלומר, המשיח טוען לצדיקי הדור שה׳ הפקיד את ישראל בידיהם כדי שיעמידו תלמידים רבים ויהיו ראוים לגאולה. [ועל פסוק הנזכר אמרו בסוף אבות: ׳אמר רבי חנניא בן עקשיא, רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר׳, וכתב רבינו בפירושו שם ׳שכדי שיהיה לכל אחד מישראל איזה חלק לעולם הבא, הרבה להם תורה ומצוות, שבאחת מהן שיקיים לשמו יקנה בה איזה חלק לחיי עולם וכו׳, שכדי לצדק את ישראל חפץ להגדיל את התורה ולהרבות את המצוות, למען יצדק כל אחד מהם באיזה חלק מהתורה והמצוות, ויהיו כולם זוכים לחיי העולם הבא׳. ואילו במשנה הראשונה באבות על מה שאמרו אנשי כנסת הגדולה ׳והעמידו תלמידים הרבה׳ – ׳עד יצא כנוגה איזה מהם שיעלה למדרגת ׳חכם ומבין מדעתו׳. ואולי י״ל שכמו שמצינו שהרבה ה׳ מצוות לישראל כדי שיזכו לעשות מצוה אחת כתיקונה, כמו כן יש להעמיד תלמידים רבים כדי שיצא אחד מהם להוראה, כמו שאמרו בקה״ר ׳אלף נכנסים למקרא וכו׳ אחד יוצא להוראה׳, ולכן אמר ׳איש יביא בפריו אלף כסף׳, שמתוך אלף תלמידים שיעמיד, יצא אחד מהם להוראה, ולכן השתמש בלשון המשנה בתחילת אבות ׳והעמידו תלמידים הרבה׳, ובפסוק שבסוף אבות ׳יגדיל תורה ויאדיר׳. ויצויין כי בפירושו לישעיה פירש רבינו ׳יגדיל תורה ויאדיר׳, שה׳ יגדיל ויאדיר למי שנותן לבו להבין את תורתו].

בבעל – במישור וכן בעל גד (יהושע י״א:י״ז).

המון – ענין עם רב.

כרם היה לשלמה – עתה חזרה החשוקה לספר ולומר, הנה בעבור שהייתי מחזרת אחר שלום הקרובה יקרה דברי בעיניו לקלס את כל מאמרי, כי החשוק הזה היקר בעיני כמלך שלמה היה לו כרם במישור שמצוים שם המון עם רב, ועל כי חשש מגנבה מסרו לשומרים מחולפים בזה אחר זה, באופן שכל שומר בזמנו יביא לעצמו אלף כסף, וזהו בעבור חלקו בפרי הכרם בשכר השמירה, ושאר הכסף יהיה להחשוק בעל הכרם והנמשל הוא על עדת ישראל המכונים בשם כרם, כמו שנאמר כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל. ואותם מסר לשומרים, הם מלכי ישראל שמלכו זה אחר זה. וכל אחד משל בזמנו על עשרת השבטים. ובא הרמז באלף, שהם עשרה מאות מאה לשבט.

משל:

והראיה לזה כי כרם היה לשלמה בבעל המון – והכרם היה גדול כ״כ עד שהנוטרים ששמרוהו הביאו לו כ״א אלף כסף בשכר פירותיו.

מליצה:

כרם – הרוח מספרת איך היה לה שלום עם היצה״ר ולא השבית אותו מעבודת ה׳ כי הנה היה לו לשלמה כרם בבעל המון, כבר בארנו (למעלה א׳:ו׳, ז׳:י״ג) כי הפעולות שיעשה אדם להשיג איזה תכלית נמשלים במליצה לנטיעת כרם, והנה שלמה היה לו כרם גדול ר״ל המון פעולות ומעשים ועסקים שעסק בין בחכמה ודעת בין במצות ומע״ט לכן אמר שהיה הכרם בבעל המון רב כי רבו מעשיו ועניניו ומצותיו, ונתן את הכרם לנוטרים שבני ירושלים שהם כחות גופו כולם נטרו את הכרם ועסקו בעבודתו, כי כחות השכל נטרו גפני העיון והמושכלות וכחות החיים נטרו אשכלות העבודה והמצות וכל איש הרויח בפריו אלף כסף ר״ל שכר הרבה ודברים יקרי הערך הנכספים ונחמדים.

כרם וגו׳ – פירשתי למעלה פסוק ז׳.

כרם היה לשלמה וגו׳ – כרם אלו ישראל שנאמר (ישעיהו ה׳) כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל, היה לשלמה – למלך שהשלום שלו,⁠¹ בבעל המון – בהמון – שהמו אחרי הבעל, [נתן את הכרם לנוטרים] לפיכך העמיד עליהם משמרות והביא עליהם המונות² איש יביא בפריו אלף כסף, הביא איש על פריו ומצא בו אלף צדיקים שלמים בתורה ומעשים טובים.⁠³ (מ״ר)

כרם היה לשלמה וגו׳ – דבר אחר כרם [זו ארץ ישראל], שנאמר (ירמיהו ב׳) ואביא אתכם אל ארץ הכרמל, היה לשלמה – למלך שהשלום שלו,⁠⁴ בבעל המון [שכל המלכים המו אחריה],⁠⁵ נתן את הכרם לנוטרים – זה נבוכדנצר, איש יביא בפריו אלף כסף – הביא איש על פריו וליקט מהם אלף צדיקים שלמים בתורה ובמעשים טובים, הדא הוא דכתיב (מלכים ב כ״ד) החרש והמסגר אלף.⁠⁶ (שם)

כרם היה לשלמה וגו׳ – דבר אחר כרם זו סנהדרין שעשויה שורות שורות ככרם,⁠⁷ היה לשלמה – למלך שהשלום שלו,⁠⁸ בבעל המון – שהמו אחרי הבעל [נתן את הכרם לנוטרים], לפיכך באו עליהם המונים.⁠⁹ (מ״ר)

1. תואר להקב״ה, ככי שיבא בדרשה הבאה בפ׳ הבא.

2. ר״ל המונות ומשמרות של אוה״ע.

3. רומז לנבוכדנצר כבדרשה הבאה, ומצא באותו הדור אלף צדיקים כמש״כ (מלכים ב כ״ד) החרש והמסגר אלף, שמוסב על צדיקים וחכמים, ונקראו חרש ומסגר על שם שבשעה שפותחין בדברי תורה נעשו הכל כחרשין, ובשעה שסוגרין, שמחליטין וחותכין הדין שוב אין פותחין, והרבותא היא שאעפ״כ לא היו יכולין להגן על כלל האומה שהמו אחרי הבעל, כלומר אחר עבודת כוכבים.

4. תואר להקב״ה.

5. המון תואר למלכים ומדינות ע״ש הכתוב (ישעיהו י״ז) הוי המון עמים רבים ומוסב שם על המלכים והמדינות.

6. ר״ל הקב״ה הביא איש זה נבוכדנצר ומצא בו אלף צדיקים, ומכונים חרש ומסגר כמשכ״ל אות ס״ח, והרבותא היא שאעפ״כ לא היו יכולין להגן על רעת בני הדור שלא ימסרו לנבוכדנצר וכמש״כ לעיל אות ס״ח.

7. כמבואר במס׳ עדיות פ״ב מ״ו העיד ר׳ ישמעאל לפני חכמים ככרם ביבנה, וכי בכרם היו יושבין, אלא אלו סנהדרין שהיו יושבין שורות שורות ככרם, ועין סנהדרין ל״ז א׳. וגם אפשר לפרש יחס שם כרם לסנהדרין ע״פ הכתוב (הושע ב׳) ונתתי לה את כרמיה, ותרגומו ואמני לה ית פרנסי, הרי שהפרנסים ומנהיגים מכונים בשם כרמים, וגם סנהדרין בכלל.

8. תואר להקב״ה, וכבדרשה בפסוק הבא.

9. ר״ל מלכי זרים לעובדי האלילים, ומכונים בשם המונים ע״ש הכתוב (ישעיהו י״ז) הוי המון עמים רבים, דמוסב שם על מלכות ומדינות זרות.

ועתה חזרה החשוקה לספר ולומר, הנה בעבור שהייתי מחזרת אחר שלום הקרובה יקרו דְּבָרַי בעיני חשוקי לקלס את כל מאמרי¹, וְכֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה – לחשוק שלי היקר בְּעֵינַי כמלך שלמה², בְּבַעַל – במישור³ שמצויים שם⁴ הָמוֹן – עם רב⁵, ועל כי חשש מגניבה⁶ נָתַן – מסר⁷ אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים – לשומרים המתחלפים בזה אחר זה, באופן ששכרו של כל⁸ אִישׁ – שומר⁹ היה כי יָבִא לעצמו בעבור שכרו¹⁰ בְּשמירת¹¹ פִרְיוֹ – פירות הכרם¹², אֶלֶף כָּסֶף שהוא שכר הגבוה מהראוי¹³, ושאר הכסף שהיה יוצא ממכירת יין הכרם היה מביא לבעל הכרם¹⁴:

1. מצודת דוד.

2. שם.

3. רש״י, מצודת ציון.

4. מצודת ציון.

5. שם.

6. מצודת דוד.

7. שם.

8. שם.

9. שם.

10. שם.

11. שם.

12. שם.

13. מצודת דוד בפס׳ יב.

14. מצודת דוד. והנמשל, עדת ישראל המכונים בשם כרם, כמו שנאמר (ישעיהו ה, ז) ״כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל״ שאותם מסר הקב״ה לשומרים, הם מלכי ישראל שמלכו זה אחר זה, וכל אחד משל בזמנו על עשרת השבטים, ובא הרמז בספרה אלף, שהם עשרה מאות, מאה לשבט, מצודת דוד. ורש״י ביאר ״כרם היה לשלמה״ זו כנסת ישראל שנאמר (ישעיהו ה, ז) ״כִּי כֶרֶם ה׳ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל״, ״בבעל המון״ בירושלים שהיא רבת עם והמון רב, ״נתן את הכרם לנוטרים״ מסרה ליד אדונים קשים שהם בבל מדי יון ואדום, ״איש יביא בפריו״ כל מה שיכלו לגבות מהן גולגליות וארנוניות ומיסים, הכל גבו מהם להביא לתוך ביתם. ובמדרש, ״נתן את הכרם לנוטרים״ נתן הקב״ה את מקדשו ביד האומות, ״איש יביא בפריו אלף כסף״ זה נבוכדנצר שהגלה עם יהויכין אלף צדיקים, לקח טוב. ועוד דרשו, ״כרם״ זו סנהדרין שעשויה שורות שורות ככרם, ״היה לשלמה״ למלך שהשלום שלו, ״בבעל המון״ שהמו אחר הבעל, לפיכך באו עליהם המונים, שהמו אחריהם המוני מלכים, מדרש רבה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון