[דיבור עדת ה׳ אליו]:
הגידה לי. אחר שהגיד ביטול טענת האומות1, התחיל המחבר בדברי עדת ה׳ אליו2 ותשובותיו, על דרך דברי אוהבת עזובה עם אהובה3, ואמר:
הגידה לי שאהבה נפשי. אתה ה׳ אבינו4 ׳שאהבה נפשי׳ אף על פי שהמעשים מקולקלים5, הגד לי, איכה תרעה את התלמידים דיעה והשכל6, איכה תרביץ את ההמון תחת חכמי הדור, שיתנהג על פיהם7, בצהרים, בזמן שיהיו שני בני היצהר8 חולקים בהלכה, וכל אחד מהם מאיר דבריו בטעם הגון, כמו שיקרה ׳בצהרים׳ שחצי האור במזרח וחציו9 במערב10, וזה קרה בסיבת ש׳כרמי שלי לא נטרתי׳ (פסוק ו)11, ולא שימשו כל צרכם12: שלמה אהיה כעוטיה. כעוטה על שפה13, שלא אדע את מי אשאל ויודיעני דבר אל נכון14: על עדרי חבריך. ׳על עדרי׳ אותם החברים החולקים ותלמידיהם שהם שלך15 ואומרים אלו ואלו שהם דברי אלקים חיים16:
1. שהיו יכולים לטעון שיש משוא פנים בכך שה׳ יאיר פניו לישראל יותר משאר האומות.
2. אל ה׳.
3. שאהובה עזב אותה, והיא מתחננת אליו לשוב אליה. וכעי״ז כתב רש״י, אלא שכתב שהמשל הוא כדרך אשה לבעלה.
4. ׳הגידה לי - יחסר מקום הקריאה, כמו אתה׳ (אבע״ז).
5. כמו שנתבאר (פסוק ה-ו) ׳כי גם שאני שחורה במעשים כמותן, מכל מקום אני נאוה בידיעת האל יתברך ואהבתו ויראתו יותר מכל זולתי וכו׳, [ולכן] אל תביטו ראייה מצד המעשים שהם מקולקלים לדון אותי לכף חובה על מחשבת הלב׳. ובלקח טוב: ׳כנסת ישראל מבקשת לפני המקום ואומרת, ריבונו של עולם, הגידה לי שאהבה נפשי אותך, כענין שנאמר ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, שאפילו אתה נוטל את נפשי אני אוהבת, שנאמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה׳.
6. ע״פ לשה״כ בירמיהו
(ג טו) ׳וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל׳. ו׳תרעה׳ הוא פועל יוצא, כלומר ׳איכה תרעה את הצאן׳ (אבע״ז). ולפירוש רבינו ׳איכה׳ מתפרש ׳איך׳, ולא ׳היכן׳.
7. כלומר, איך יכניעו את המון העם להיות נשמעים להוראות גדולי הדור, ו׳תרביץ׳ לשון רביצה, כאילו שהם רובצים מתחת הגדולים, כלומר נכנעים אליהם. ובזה יישב את כפילות הפסוק, ׳איכה תרעה׳ מוסב על התלמידים שהם מלמדים אותם, ו׳איכה תרביץ׳ על כל המון העם שאינם לומדים מהם, אך נכנעים אליהם ושומעים מהם הוראות מעשיות בהלכה. וכ״כ בעל העקידה: ׳איכה תרעה - בחכמה ובעיון, על דרך שנאמר ורעו אתכם דיעה, ואיכה תרביץ – בהנהגת החיים׳.
8. ע״פ לשה״כ בזכריה
(ד יד) ׳אלה שני בני היצהר׳, וע״פ לשה״כ כאן ׳צהריים׳, ו׳צוהר׳ הוא דבר המאיר, ובזכריה שם פירש רבינו שבני היצהר הם ׳מלך וכהן גדול, שכשהם כתיקונן יהיה לישראל אור והצלחה׳, הרי שהכוונה לשני גדולי הדור. [ושם מפרש ׳יצהר׳ שמאירים ומשפיעים טובה לישראל, ואילו כאן נקט שמאירים את טעמם].
9. נוסח הדפוס: ׳שחצי מאיר במזרח וחציו מאיר במערב׳.
10. הרד״ק בספר השרשים כתב שעל שם זה נקרא אמצע היום ׳צהריים׳, לשון זוגי, וכ״כ הרמב״ן
(שמות יב ו) ׳ואחר הבוקר יקרא העת צהריים וכו׳, והוא מלשון ׳צוהר תעשה לתיבה׳
(בראשית ו טז), כענין זוהר, ויזכיר בהן לשון רבים, בעבור שהן שתים, והנה הם שני צהרים, או מפני שיצהירו כל הצדדין, כי בבוקר האור במזרח, ובערב הוא במערב, ובאמצע היום בגובה הרקיע מאיר לכל הצדדין׳. ובדרך משל, כאשר שני בני ה׳יצהר׳ מאירים דבריהם כל אחד בדרכו נקרא גם ׳צהריים׳. וראה מש״כ רבינו בבראשית
(א א) לפרש תיבת ׳שמים׳ - ׳וכל סימן הרבים עם קדימת פת״ח מלעיל יורה על שנים שוים׳, שבלשון רבים מוסיפים אותיות ׳ים׳ בסוף התיבה, ואם הניקוד לפני היו״ד בפת״ח כמו ׳רַגְלַיִם׳, המשמעות היא שתי רגליים הדומים ושוים זה לזה, וכן כאן לשון ׳צהריים׳. וראה ע״ד זה באבע״ז בקהלת
(י יח) בשם רבי משה הכהן.
11. שלא עסקתי בתורה ובמצוות שהם הכרם שלי.
12. כמו שאמרו בסוטה
(מז:) ׳משרבו זחוחי הלב - רבו מחלוקת בישראל, משרבו תלמידי שמאי והילל
שלא שימשו כל צורכן - רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות׳. הרי ששורש המחלוקות בין ׳בני היצהר׳ היא שהגדולים עצמם לא שימשו כל צרכם ולכן אינם מסכימים זה עם זה בהלכה, וכנסת ישראל שואלת מאת ה׳ איך יכנעו ויקבלו המון העם מגדולי הדור כאשר כל אחד מהם פוסק באופן אחר ומביא ראיות לדבריו, וכל זה מחמת קושי הגלות שגרמה להם שלא יכלו לשמור את כרם של ישראל, כלומר לעיין היטב ולשמש תלמידי חכמים ככל הראוי. וראה מש״כ רבינו בקהלת
(ד יב) ׳והחוט המשולש - ואם יהיו שלושה מתווכחים יחד למצוא אמיתת איזה דרוש, לא במהרה ינתק, יקרה על המעט מחלוקת ביניהם, כי בין שתי דעות הפכיות יבוא השלישי ויכריע׳. הרי שכאשר יש שלושה, יש פחות מקום למחלוקת, לכן אמר כאן שהמחלוקת תתעורר ׳בצהריים׳, כשהם שניים. ובמש״כ רבינו ׳וכל אחד מהם מאיר דבריו בטעם הגון׳, רמז לדברי הרמב״ם (הל׳ ממרים פ״א ה״ד) ׳משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל, זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו, זה אוסר וזה מתיר׳, והמהרש״א בסנהדרין
(פח:) כתב ׳שימוש תלמידי חכמים הוא שורש ומקור ללימוד התורה על בוריה וכו׳, ונעשה תורה כשתי תורות שזה מטהר וזה מטמא זה מתיר וזה אוסר, וכל אחד מהם נותן טעם להחזיק דבריו כמש״כ הרמב״ם, ודעת כל אחד מהם נראית כתורת אמת׳.
13. ע״פ לשה״כ בויקרא
(יג מה) במצורע ׳ועל שפם יעטה׳, שינהג כמתאבל, והשי״ן של ׳שַלמה׳ בא במקום ׳אשר׳ (אבע״ז), אשר למה אהיה כמתאבלת. וכן הוא בשהש״ר ׳שלמה אהיה כעוטיה, רבי חלבו בשם רבי הונא אמר, שלא אהיה כאבל הזה שהוא עוטה על שפמו ובוכה, הד״א ועל שפם יעטה׳.
14. במו״ק (טו.) ׳ועל שפם יעטה, שיהו שפתותיו מדובקות זו בזו, שיהא כמנודה וכאבל ואסור בשאילת שלום׳, הרי שדין ׳ועל שפם יעטה׳ היינו שלא ידבר, ועדת ה׳ אומרת כאן שאינה יודעת את מי לשאול, כמי שפיו מכוסה ואינו יכול לדבר.
15. ׳חבריך׳ הם שני תלמידי החכמים שכינה רבינו ׳בני היצהר׳ החולקים זה על זה, ו׳עדרים׳ שלהם הם תלמידיהם, ונקראו ׳חברים׳ כי הם חברים זה לזה על אף שחולקים, ונקראו ׳חביריך׳ לפי שכולם של ה׳.
16. תלמידי כל אחד מן החכמים אומרים כי דברי רבם הם דברי אלקים חיים, וגם בזה מבאר למה נקראו ׳חבריך׳, כי כל אחד אומר שדבריו הם דבריך. [והלשון מושאל מלשון הבת קול על מחלוקת בית הלל ובית שמאי שבזמנם רבתה המחלוקת, כמובא לעיל בסמוך מגמרא בסוטה, ושם נאמר ש׳אלו ואלו דברי אלקים חיים׳]. נוסח זה הוא ע״פ כת״י מ׳, אך בשאר הכת״י והדפוסים: ׳שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך - על עדרי אותם החברים החולקים ותלמידיהם שהם שלך ואומרים אלו לאלו שהם דברי אלקים חיים, ובכן אהיה כעוטיה על שפה, שלא אדע את מי אשאל ויודיעני דבר אל נכון׳.