Shir HaShirim 1 – שיר השירים א‏ – Mikraot Gedolot

אֲמַרַת כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל כָּל קֳבֵל עַמְמַיָּא לָא תְבַזּוֹן יָתִי עַל דַּאֲנָא קַדְרִיתָא מִנְּכוֹן עַל דַּעֲבַדִית כְּעוּבָדֵיכוֹן וּסְגֵידִית לְשִׁמְשָׁא וְסִהֲרָא דִּנְבִיאֵי שִׁקְרָא אִנּוּן גְּרַמוּ לְאִסְתַּקָּפָא תְּקוֹף רוּגְזָא דַּיָי עֲלַי וְאַלְּפוּנִי לְמִפְלַח לְטָעֲוָתְכוֹן וּלְהַלָּכָא בְּנִמּוֹסֵיכוֹן וּלְמָרֵי עָלְמָא דְּהוּא אֱלָהִי לָא פְלַחִית וְלָא אֲזַלִית בְּנִמּוֹסֵיהּ וְלָא נְטַרִית יָת פִּקּוֹדוֹי וְיָת אוֹרָיָתֵיהּ.

[א] אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת – רַבִּי סִימוֹן פָּתַח: אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָו (משלי ל׳:י׳), נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים (ויקרא כ״ה:נ״ה), וְנִקְרְאוּ הַנְּבִיאִים עֲבָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים (עמוס ג׳:ז׳), כָּךְ אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לַנְּבִיאִים, אַל תִּרְאוּנִי בִּשְׁחַרְחֲרוּתִי, אֵין לְךָ שָׂמֵחַ בְּבָנַי יוֹתֵר מִמּשֶׁה, וְעַל יְדֵי שֶׁאָמַר: שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים (במדבר כ׳:י׳), נִגְזַר עָלָיו שֶׁלֹא יִכָּנֵס לָאָרֶץ.

דָּבָר אַחֵר, אֵין לְךָ שָׂמֵחַ בְּבָנַי יוֹתֵר מִיְשַׁעְיָהוּ, וְעַל יְדֵי שֶׁאָמַר: וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב (ישעיהו ו׳:ה׳), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יְשַׁעְיָה בְּנַפְשְׁךָ אַתְּ רַשַּׁאי לוֹמַר: כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי (ישעיהו ו׳:ה׳), נִיחָא, שֶׁמָּא וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב, אֶתְמְהָא. תָּא חֲמִי מַה כְּתִיב תַּמָּן: וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל, רִצְפָּה, רוֹץ פֶּה, רְצוֹץ פֶּה, לְמִי שֶׁאָמַר דֵּילָטוֹרְיָא עַל בָּנָי. וְדִכְוָתֵיהּ כְּתִיב בְּאֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה׳ אֱלֹהֵי [ישראל] [צבאות] כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (מלכים א י״ט:י״ד), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּרִיתִי, שֶׁמָּא בְּרִיתֶךָ. אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, אָמַר לוֹ, מִזְבְּחוֹתַי, שֶׁמָּא מִזְבְּחוֹתֶיךָ. וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, אָמַר לוֹ נְבִיאַי, וְאַתְּ מָה אִיכְפַּת לָךְ, אָמַר לוֹ וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְּשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. תָּא חֲמִי מַה כְּתִיב תַּמָּן וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַּת רְצָפִים, מָה הוּא רְצָפִים, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, רוֹץ פֶּה, רְצוֹץ פִּיּוֹת בְּכָל מִי שֶׁאָמַר דֵּילָטוֹרְיָא עַל בָּנַי. רַבִּי יוֹחָנָן מַיְיתֵי לָהּ מִן הֲדָא: מַשָּׂא דַמָּשֶׂק הִנֵּה דַמֶּשֶׂק וגו׳ עֲזֻבוֹת עָרֵי עֲרֹעֵר (ישעיהו י״ז:א׳), מַה זֶּה עוֹמֵד בְּדַמֶּשֶׂק וּמַזְכִּיר עֲרוֹעֵר, וַהֲלֹא עֲרוֹעֵר בִּתְחוּם אֶרֶץ מוֹאָב, אֶלָּא שְׁלשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה בָּתֵּי עֲבוֹדוֹת כּוֹכָבִים הָיוּ בְּדַמֶּשֶׂק כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, וְהָיוּ עוֹבְדִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹמוֹ, וְהָיָה לָהֶם יוֹם אֶחָד שֶׁהָיוּ עַל כֻּלָּן בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם וְעוֹבְדִין אוֹתָם, וְכֻלָּם עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל הֶגְמוֹנְיָא וְעָבְדוּ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה׳ וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וגו׳ (שופטים י׳:ו׳), וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ עַל יִשְׂרָאֵל לָשׁוֹן הָרָע, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵלִיָּהוּ, עַד שֶׁאַתָּה מְקַטְרֵג אֶת אֵלּוּ בּוֹא וְקַטְרֵג אֶת אֵלּוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק (מלכים א י״ט:ט״ו). רַבִּי אַבָּהוּ וְרֵישׁ לָקִישׁ הֲווֹ עָלְלִין לַחֲדָא מְדִינְתָּא דְּקֵיסָרִין, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּהוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מַהוּ כֵּן עָלֵינַן לִמְדִינְתָּא דְּחֵירוּפְיָא וְגִידוּפְיָא, נָחַת לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מִן חֲמָרֵיהּ וּסְפָא חָלָא וִיהַב בְּפוּמֵיהּ, אָמַר לֵיהּ מַהוּ כֵן, אָמַר לוֹ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בְּמִי שֶׁאוֹמֵר דֵּילָטוֹרְיָא עַל יִשְׂרָאֵל.

[ב] שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ – אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא רַבָּה, כְּתִיב: כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי (ירמיהו ב׳:י״ג), הָא וִותְּרוּ לִמְאֹד, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁעָשׂוּ אַחַת שֶׁקָּשָׁה כִּשְׁתַּיִם, שֶׁהֵן מִשְׁתַּחֲוִין לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּפוֹרְעִין עַצְמָן כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית ה׳ הַפְּנִימִית (יחזקאל ח׳:ט״ז), הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם (ויקרא כ״ב:כ״ה).

דָּבָר אַחֵר: שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ – עַל שֶׁעָשִׂיתִי מְרִימוֹת שֶׁל סוּסִים לַשֶּׁמֶשׁ, דִּכְתִיב: וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ מִבֹּא בֵית ה׳ (מלכים ב כ״ג:י״א).

[ג] רַבִּי יִצְחָק פָּתַר קְרָיָה בְּמִלְחֶמֶת מִדְיָן, אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁהָלְכוּ יִשְׂרָאֵל לְמִלְחֶמֶת מִדְיָן הָיוּ נִכְנָסִין זוּגוֹת זוּגוֹת אֵצֶל הָאִשָּׁה, וְהָיָה אֶחָד מֵהֶן מְפַחֵם פָּנֶיהָ, וְאֶחָד מְפָרֵק נְזָמֶיהָ, וְהִיא אוֹמֶרֶת לָהֶם אֵין אָנוּ מִבְּרִיּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים לָנוּ כֵּן, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶם לֹא דַּיְכֶם שֶׁנָּטַלְנוּ שֶׁלָּנוּ מִתַּחַת יְדֵיכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה׳ נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ (במדבר כ״ה:ד׳), רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר בְּאֵיזֶה חֵטְא: וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר (תהלים ק״ו:כ״ח). וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק מַעֲשֶׂה בְּקַרְתָּנִית אַחַת שֶׁהָיָה לָהּ שִׁפְחָה כּוּשִׁית שֶׁיָּרְדָה לְמַאת מִן הָעַיִן הִיא וַחֲבֵרְתָּהּ, אָמְרָה לַחֲבֵרְתָּהּ חֲבֶרְתִּי לְמָחָר אֲדוֹנִי מְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנוֹטְלֵנִי לְאִשָּׁה, אָמְרָה לָהּ לָמָּה בִּשְׁבִיל שֶׁרָאָה יָדֶיהָ מְפֻחָמוֹת, אָמְרָה לָהּ אִי שׁוֹטָה שֶׁבָּעוֹלָם יִשְׁמְעוּ אָזְנַיִךְ מַה שֶּׁפִּיךְ מְדַבֵּר, וּמָה אִם אִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא חֲבִיבָה עָלָיו בְּיוֹתֵר אַתְּ אוֹמֶרֶת מִפְּנֵי שֶׁרָאָה יָדֶיהָ מְפֻחָמוֹת שָׁעָה אַחַת רוֹצֶה לְגָרְשָׁהּ, אַתְּ שֶׁכֻּלָּךְ מְפֻחֶמֶת וּשְׁחוֹרָה מִמְּעֵי אִמֵּךְ כָּל יָמַיִךְ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. כָּךְ לְפִי שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים אֻמָּה זוֹ הֵמִירוּ כְבוֹדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם (תהלים ק״ו:כ׳), אוֹמְרִים לָהֶם יִשְׂרָאֵל, וּמָה אִם אָנוּ לְשָׁעָה כָּךְ נִתְחַיַּבְנוּ, אַתֶּם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְעוֹד יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, נֹאמַר לָכֶם לְמָה אָנוּ דוֹמִין, לְבֶן מְלָכִים שֶׁיָּצָא לְמִדְבָּרָהּ שֶׁל עִיר וְקִפְּחַתּוּ הַחַמָּה עַל רֹאשׁוֹ, וְנִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו, נִכְנַס לַמְּדִינָה, בִּמְעַט מַיִם וּמְעַט מֶרְחָץ מִן הַמֶּרְחֲצָיוֹת נִתְלַבֵּן גּוּפוֹ וְחָזַר לְיָפְיוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיָה, כָּךְ אָנוּ אִם שִׁמְשָׁהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁזָּפַתְנוּ, אֲבָל אַתֶּם שְׁזוּפִים מִמְּעֵי אִמְּכֶם, עַד שֶׁאַתֶּם בִּמְעֵי אִמְכֶם עֲבַדְתֶּם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כֵּיצַד בִּזְמַן שֶׁהָאִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת נִכְנֶסֶת לְבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהּ וְכוֹרַעַת וּמִשְׁתַּחֲוֵת לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הִיא וּבְנָהּ.

[ד] בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי – רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בְּנֵי אִמִּי, בְּנֵי אֻמָּתִי, אֵלּוּ הֵן דָּתָן וַאֲבִירָם, נִחֲרוּ בִי, נִתְגָּרוּ בִּי, מִלְאוּ הַדַּיָּן חֲרוֹן אַף עָלַי. שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים, עַל שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה דִין בֵּין בְּנוֹתָיו שֶׁל יִתְרוֹ לֹא הָיָה לוֹ לַעֲשׂוֹת דִּין בֵּינִי וּבֵין אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם, הֱוֵי: כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי, בְּנֵי אֻמָּתִי, אֵלּוּ הַמְרַגְּלִים. נִחֲרוּ בִי, נִתְגָּרוּ בִּי, מִלְאוּ הַדַּיָּן חֲרוֹן אַף עָלַי. שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים, עַל שֶׁנִּתְעַכַּבְתִּי בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם מַסָּעוֹת לֹא הָיָה לִי לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי: כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי.

דָּבָר אַחֵר: בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי – בְּנֵי אֻמָּתִי, זֶה יָרָבְעָם בֶּן נְבָט. נִחֲרוּ בִי, נִתְגָּרוּ בִי, מִלְאוּ הַדַּיָּן חֲרוֹן אַף עָלַי. שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים, מִשְּׁמִירַת שְׁנֵי עֲגָלָיו שֶׁל יָרָבְעָם. כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי, לֹא הָיִיתִי מְשַׁמֵּר מִשְׁמֶרֶת כְּהֻנָּה וּלְוִיָה, הֱוֵי: כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי.

אָמַר רַבִּי לֵוִי יוֹם שֶׁנִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה לְבַת פַּרְעֹה נְכֹה, יָרַד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל מִן הַשָּׁמַיִם וְנָעַץ קָנֶה גָּדוֹל בַּיָּם וְעָלָה לַחְלוּחִית מִכָּן וּמִכָּן וְעָשׂוּ אוֹתוֹ מָקוֹם כְּחֹרֶשׁ, וְהוּא הָיָה מְקוֹמָהּ שֶׁל רוֹמִי. יוֹם שֶׁהֶעֱמִיד יָרָבְעָם בֶּן נְבָט שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב, נִבְנוּ שְׁנֵי צְרִיפִין בְּרוֹמִי, וַהֲווֹ בָּנַיִן לְהוֹן וְאִינוּן נָפְלִין בָּנַיִן לְהוֹן וְנָפְלִין, הֲוָה תַּמָּן גַּבְרָא סַב וּשְׁמֵיהּ אַבָּא קוֹלוֹן אֲמַר לוֹן אִי לֵית אַתּוּן מָטַיִן מַיָּא מִנְּהַר פְּרָת וְגָבְלִין בַּהֲדָא טִינָא וּבָנַיִן לְהוֹן לֵית אִינוּן קָיְמִין, אֲמַרוּ לֵיהּ מָאן עָבִיד כֵּן, אֲמַר לוֹן אֲנָא, עֲבַד גַּרְמֵיהּ שַׁפַּיי דַּחֲמַר, הֲוָה עָלֵיל לְקִרְיָא וְנָפֵיק לְקִרְיָא, עָלֵל לִמְדִינָה וְנָפֵיק לִמְדִינָה, עַד זְמַן דַּאֲתָא לְתַמָּן, כֵּיוָן דִּמְטָא לְתַמָּן אֲזַל וְאַמְטֵי מַיָא מִן פְּרָת וְגַבְלוֹן בְּטִינָא וּבְנוֹן יָתְהוֹן וְקָמוֹן, מִן הַהִיא עָנָתָה הֲווֹן אָמְרִין כָּל מְדִינָה וּמְדִינָה דְּלֵית אַבָּא קוֹלוֹן לָא תִיתְקְרֵי מְדִינָה, וַהֲווֹ קָרְיָין לֵיהּ רוֹמִי בַּבְלוּן. יוֹם שֶׁנִּסְתַּלֵּק אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, נִצָּב בֶּאֱדוֹם מֶלֶךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּמֶלֶךְ אֵין בֶּאֱדוֹם נִצָּב מֶלֶךְ (מלכים א כ״ב:מ״ח).

דָּבָר אַחֵר: בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי – בְּנֵי אֻמָּתִי, זֶה אַחְאָב. נִחֲרוּ בִי, נִתְגָּרוּ בִי, מִלְאוּ הַדַּיָּן חֲרוֹן אַף עָלַי. שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים, מְפַטֵּם וּמַאֲכִיל לְצִדְקִיָּהוּ בֶּן כְּנַעֲנָה וַחֲבֵרָיו, וְנָבִיא אֶחָד שֶׁל אֱמֶת הָיָה לִי, זֶה מִכָיְהוּ, וּפַקֵיד הָכֵי וַאֲמַר: וְהַאֲכִלֻהוּ לֶחֶם לַחַץ וּמַיִם לַחַץ עַד בֹּאִי בְשָׁלוֹם (מלכים א כ״ב:כ״ז), הֱוֵי: כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי.

דָּבָר אַחֵר: בְּנֵי אִמִּי – אֻמָּתִי, זוֹ אִיזֶבֶל. נִחֲרוּ בִי, נִתְגָּרוּ בִי, מִלְאוּ הַדַּיָּן חֲרוֹן אַף עָלַי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים, מַאֲכֶלֶת וּמְפַטֶּמֶת לִנְבִיאֵי הַבַּעַל וְהָאַשֵּׁרָה, וְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב שֶׁהָיָה נְבִיא הָאֱמֶת, שָׁלְחָה וְאָמְרָה לוֹ: כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם (מלכים א י״ט:ב׳), הֱוֵי: כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי.

דָּבָר אַחֵר: בְּנֵי אִמִּי – זֶה צִדְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ. נִחֲרוּ בִי, נִתְגָּרוּ בִי, מִלְאוּ הַדַּיָּן חֲרוֹן אַף עָלַי. שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים, שֶׁהָיָה מְפַטֵּם לְפַשְׁחוּר בֶּן מַלְכִּיָּה וַחֲבֵרָיו. וְנָבִיא אֶחָד שֶׁל אֱמֶת הָיָה לִי, זֶה יִרְמְיָהוּ, וְכָתַב בּוֹ: וְנָתֹן לוֹ כִכַּר לֶחֶם לַיּוֹם מִחוּץ הָאֹפִים (ירמיהו ל״ז:כ״א), מַהוּ מִחוּץ הָאֹפִים, אָמַר רַבִּי יִצְחָק זוֹ פַּת קִיבָּר, שֶׁנִּמְכֶּרֶת חוּץ לַפְּלַטְיָא שֶׁהִיא שְׁחוֹרָה מִסֻּבִּים שֶׁל שְׂעוֹרִים, הֱוֵי: כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי, עַל שֶׁכַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי.

[ה] רַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַל שֶׁלֹא שָׁמַרְתִּי חַלָּה אַחַת כְּתִקְּנָהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֲרֵינִי מְשַׁמֶּרֶת שְׁתֵּי חַלּוֹת בְּסוּרְיָא, סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאֲנִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר עַל שְׁתַּיִם וְאֵינִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר אֶלָּא עַל אַחַת. רַבִּי אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל שֶׁלֹא שָׁמַרְתִּי יוֹם טוֹב אֶחָד כְּתִקּוּנוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֲרֵינִי מְשַׁמֶּרֶת שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ, סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאֲקַבֵּל שָׂכָר עַל שְׁנֵיהֶם, וְאֵינִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר אֶלָּא עַל אֶחָד. רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה קָרֵי עֲלֵיהוֹן: וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים (יחזקאל כ׳:כ״ה).

בני אמי נחרו בי – אלה המלכים (והנגידים) [והנביאים] של שקר ומנין אתה אומר כשישראל חוטאים לפני המקום לא היה נפרע אלא מן הגדול שכן המקום אמר קח את [כל] ראשי העם והוקע אותם לה׳ (במדבר כ״ה:ד׳). משל למלך שמרד עליו הלגיון אמר המלך מה יש לי חשבון עם (האיסרטיניות) [האיסטרטיוטות] שהיו (אפסיותיו) [אפסניותיו] כלין אלא דבר אלא אני הורג את הגדול שהוא נוטל ששים דינריו בכל יום.

שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי – לא היה נפשכם להיות כתובים לימי בראשית ולא לבנין בית המקדש ולא ליציאת מצרים (נאות) והיו כתובים לשני הקברות חזרו ישראל להיות כתובים לחמשים למלכותו של (אגוסטות) [אוגוסטוס] לעשרים וחמש שנה למלכות של אדרינוס וכן לשמונה עשרה שנה למלכות של אסוירוס לא היה נפשכם שומרים לבית המקדש כגאן והיו שמורים כבורגני הגולה.

אל תראוני שאני שחרחורת – כגון משה שאמר שמעו נא המורים, ישעיה אמר ובתוך עם טמא שפתים (כתוב במלכים ברמז רי״ח).

אל תראוני – ר׳ יודן אומר אין הלשון הזה אלא לשון אימה, אמרו ישראל לעובדי אלילים למה אתם מייראין אותנו אנו משוחררין מכם, קל וחומר מעבד ומה אם עבדים יוצאין בשן ועין, אנו שאתם מצירין לנו בכל אברינו על אחת כמה וכמה, רבי נחמיה אומר אל תראוני אל תבזוני כמא דאת אמר כי ראו בארון ה׳, א״ר יצחק אמרו ישראל לעובדי אלילים למה אנו דומין, לשפחה אחת כושית שירדה למלאות מים מן המעין עם חברתה, א״ל אדוני רוצה לגרש את אשתו לישא אותי, א״ל למה היא מתגרשת, את שכלך מפוחמת על אחת כמה וכמה, כך לפי שעו״א אומרים וימירו את כבודם בתבנית שור, לפי שהכעסנו להקב״ה פעם אחת אומרים לנו אין ישועתה לו באלהים סלה, והם שמכעיסים הקב״ה במעי אמם על אחת כמה וכמה, וישראל אומרים להם למה אנו דומים לבן מלך שיצא לו למדבר נפחם בשמש נכנס למדינה במעט שמנים במעט מרחצאות נתלבן גופו, כך אנו שמשה של עבודת אלילים שזפתנו, אבל אתם עד שאתם במעי אמכם אתם עובדים עבודת אלילים.

בני אמי נחרו בי – בני אומתי זה דתן ואבירם נתגאו בי, נחרו בי – ומלאו את הדיין חרון אף עלי.

שמוני נוטרה את הכרמים – נתיגעתי במדבר מ״ב מסעות ולא היה לי ליכנס לארץ מיד, הוי כרמי שלי לא נטרתי.

דבר אחר: בני אומתי – זה ירבעם בן נבט.

נחרו בי – נתגרו בי ומלאו מדת הדין חרון אף עלי.

שמוני נוטרה את הכרמים – עד שהייתי שומר שני עגלי ירבעם לא הייתי משמר משמרות כהונה ולויה.

דבר אחר: זה אחאב וכו׳.

שמוני נוטרה – זה צדקיה בן כנענה וחבריו שלש מאות, ובנביא אחד שהיה לי זה מיכיהו בן ימלא האכילוהו לחם לחץ.

דבר אחר: איזבל מטמאת בנביאי הבעל, ובנביא אחד של אמת זה אליהו בקשה להרגו.

דבר אחר: בני אמי זה צדקיה מלך יהודה מפטם לפשחור בן מלכיה וחבריו, ובנביא אחד של אמת זה ירמיהו ונתון לו ככר לחם ליום מחוץ האופים. א״ר יצחק זו פת קיבר שהיא נמכרת מחוץ לפלטר. רבי הונא בשם רבי יוחנן מי גרם לי שאני נוטרה את הכרמים? על ידי שכרמי שלי לא נטרתי. מי גרם לי שאני מפרשת שתי חלות בסוריא? על שלא הפרשתי חלה כתקנה בארץ ישראל, סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שתיהן ואיני מקבלת שכר [אלא] על אחת. מי גרם לי שאני משמרת שני ימים טובים בסוריא? על שלא שמרתי ימים טובים כתקנן בארץ ישראל, סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שניהם ואיני מקבלת אלא על אחד. רבי יוחנן קרי עליה וגם אני נתתי להם חקים לא טובים, רבנן פתרין קריא בנביאי הבעל קראתי למאהבי המה רמוני, שהיו מאהבים אותי לע״א, לא זזו מנתנבאין נביאות שקר עד שהגלו אותי מארצו.

שמוני נוטרה את הכרמים – לכבד האומות, וכרמי שלי – זה הקב״ה, לא נטרתי.

לא תרוני אן אנא מסודה, פאן אלשמס קד אשהבתני, ובני אמי תולעו בי, ציירוני אחפץ׳ כרום ג׳ירי, כמא כרמי אלד׳י לי לם אחפצ׳ה.

אל תראו אותי שאני מושחרת שהרי השמש היא שהשחימה אותי, וגם בני אמי הסיתו אותי (אוא״ל: התעלמו ממני). שמו אותי לשמור את הכרמים של האחרים בזמן שכרמי שלי לא שמרתי.

נחרו בי – התגרו בי (כמו אל תתחר במרעים) ושמוני נוטרת לכרמי זולתי לפי שכרמי שלי לא נטרתי.

אל תראוני – אל תסתכלו בי לתמהון ובזיון.⁠^א

שאני שחרחרת – לפי שאין שחרותי וכיעורי ממעי אמי אלא על ידי שזיפת השמש, שאותו שחרות נוח להתלבן כשיעמוד בצל.

כך אני, בני אמי נחרו בי – בני מצרים שגדלתני^ב ועלו עמי בערב רב, הם חירחרוני בהסיתם ופתויים עד שמוני^ג נוטרה את הכרמים – ושם שזפתני השמש והושחרתי, כלומר נתנוני עובדת אלהים זרים וכרמי שהיה לי מאבותיי לא נטרתי. מצינו פרנסים נקראים במקרא בלשון כרמים, שנאמר: ונתתי לה את כרמיה (הושע ב׳:י״ז), ומתרגמינן: ואימני לה ית פרנסהא, וכן לא יפנה דרך כרמים (איוב כ״ד:י״ח).

א. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, וינה 220 חסר: ״לתמהון״ וכתוב רק: ״לבזיון״.

ב. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 142, אוקספורד 34. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5: ״שגדלוני״. בכ״י אוקספורד 165: ״שגדלתי״.

ג. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5: ״ששמוני״. בכ״י וינה 220: ״אשר שמוני״.

Do not look upon me – Do not look upon me disrespectfully, as in, "for they had gazed [disrespectfully] upon the Ark of Adonoy.⁠"¹

That I am so black – For my blackness² and my ugliness are not from my mother's womb, but from the sun's tanning, for that blackness can easily be whitened by staying in the shade.

My mother's sons were incensed against me – These are the Egyptians among whom I grew up, and they went up with me in the mixed multitude. They were incensed against me with their enticement and their persuasion until they made me keeper of the vineyards – And there the sun tanned me and I became black; i.e., they made me a worshiper of other gods, but my own vineyard [i.e., my God], which was mine from my forefathers, I did not keep. We find in Scripture that leaders are called with the expression of 'vineyards,' as it is stated, "And I will give to her her vineyards כְּרָמֶיהָ from there,⁠"³ which the Targum renders as, "And I will appoint for her her leaders.⁠" And similarly, "he does not turn by the way of the vineyards.⁠"⁴

1. I Shemuel 6:19.

2. שחרחרת is a combination of two words, שחר and חרת, the latter is the blackest of black. (Gra)

3. Hosheia 2:17.

4. Iyyov 24:18.

אל תראוני שאני שחרחורת – אומרת כנסת ישראל לאומות העולם. אל תבזוני שאני שחרחורת מן העונות ודומה לו ושמתיך כרואי. לשון בזיון כמו ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון י״י. ומה בזיון נהגו בו שהיו קוצרין ומשתחוים. ויש או׳ כי כך היו או׳ מי שהכעיסך שהלכת עמנו ומי פייסך ואתה בא אלינו. והיא אומרת לאומות שהם או׳ כבר שכח אותך השם נטשך ובחר בנו. וכנסת ישראל אומרת מי להם ע״ג ומה אני שעברתי על קצת המצוות גליתי ונשתעבדתי לכם אתם שלא קיימתם אחת מן המצוות וכלם (וכולכם) פשע וחטאה אם יבא הקב״ה לפקוד עליכם מה תקומה יש בכם. וכן הוא או׳ ועשיתי באף ובחמה נקם על כל הגוים אשר לא שמעו. משלו רז״ל משל למה הדבר דומה לשפחה כושית שיצאת למלאת מים מן המעיין. והיתה אומרת לחברותיה למחר אדני מגרש את אשתו ונושא אותי. אמרה לה למה. אמרה להן על שבאת להסב אצלו וראה ידיה מפחומות אמרו לה פחותה ומה גברתך על שראה בעלה ידיה מפחומות הוא חפץ לגרשה את שכולך שחורה וכעורה על אחת כמה וכמה.

ד״א: אל תראוני שאני שחרחורת – אומרת כנסת ישראל לאומות אעפ״י שאני נתונה תחת ידיכם בקצפו של השם אין אתם רשאין לראות כענין שנאמר וקצף גדול אני קוצף על הגוים [השאננים] אשר אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה. וראיה לדבר שכל המקטרג על ישראל לוקה. אין לך שהיה מחבב את ישראל יותר ממשה רבנו ועל שאמ׳ שמעו נא המורים נגזר עליו שלא יכנס לארץ. ישעיהו אל שאמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב. כתי׳ ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה. גחלת לא נאמ׳ אלא רצפה רצץ הפה שאמ׳ גנאי על כלי (?) אליהו על שאמר׳ כי עזבו בריתך בני ישראל ואת מזבחותיך הרסו הראה לו עוגת רצפים כל זה רוץ הפה שאמ׳ קיטגוריא על בני. מיד אמ׳ לו השם ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך כביכול אי איפשר בנביאותך אוי להם לאומות העולם כמה דינם גדול על מה שעושין לישראל וכן הוא או׳ כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו.

שחרחורת – ולא שחורה ממעי אמי ששזפתני השמש כאדם שהשמש מכה עליו והשמש רואה אותו ומשחירו ולא שזפתו עין איה. אינו דומה כיעור ממעי אמו לכיעור מקריי שהכיעור מן השמש יכול הוא לישב ימים בבית ויחזור לכמות שהיה. כך ישראל עין השמש והירח והכוכבים שהשתחוו להם הם גרמו להם הגלות כיון שיתמרקו עונותיהן מיד הם חוזרין לקדמותם. ששזפתני השמש עד שהיו משתחוים לשמש כענין שנאמר אחוריהם אל היכל י״י והמה משתחוים קדמה לשמש הוא שהנביא או׳ כי שתים רעות עשה עמי אחת שהיא שתים אחוריהם להיכל ומשתחוים לשמש.

בני אמי נחרי בי – כי נביאי השקר הם התעו את ישראל וגרמו להם גלות בחרון אף יי׳ וכן אתה מוצא בירבעם בן נבט שהדיח את ישראל אחרי העגל ואו׳ נביאים חזו לך שוא ותפל ולא גלו על עוונך.

ד״א: בני אמי – בני אומות.

בני אמי נחרו בי – אלא פושעי ישראל שהם מריעים את ישראל מן המצוות וגורמין לו ליתן ממון לגוים שכל זמן שישראל נמנעין מין המינות אומות העולם נוטלין ממונם שנאמר תחת אשר לא עבדת את יי׳ ועבדת את אויביך.

שמוני נוטרה את הכרמים – שמוני בגלות בין האומות להיות עובדים למלכי האומות ונותנת להם מס.

כרמי שלי לא נטרתי – מרדתי במלכות בית דוד. והנני נותנת מס ומלגלת וארגוניות למלכי אומות העולם. וכן הוא או׳ יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט. לכן הנני מעלה עליכם את מי הנהר העצומים והרבים.

ד״א: שמוני נוטרה את הכרמים – שמוני בארצות הגוים ולבקש רחמים על שלום ארצם כענן שנאמר ושאלו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה כי בשלומה יהיה לכם שלום וישראל מבקשין בשלום המלכות ומבקשים רחמים על ארצות הגוים ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה.

כרמי שלי – ארצי ומלכותי.

לא נטרתי – כי גלינו מתוכה ואין מלך ואין שר.

אל תראוני – עוד היא מדברת לחברותיה הבתולות, ואומרת להן אל תראוני לזלזל בי, כי לא שחורה אני ממעי אמי, אבל לבנה והגונה יצאתי מבטן אמי, והנני עתה קדורנית ושחרחורת משזיפת^א חום השמש ועמל ויגיעה אשר הקרוני והגיעו עלי מיום שנפרד אהובי וידידי ממני, שהרי אחי בני אמי חרה אפם בי, וזולזלתי בעיניהם מפני דודי אשר נתרחק, וישימוני נוטרה לשמור כרמים לחום השמש. ואנכי לא רציתי ולא יכולתי לשמור, והכריחוני^ב על כורחי לשומרן לחום היום, ועל כן נעשיתי שחרחורת. ומן שחרות מועט כזה אוכל להתלבן מהרה כשיחזור ידידי אלי.

שחרחורת – אין בה שחרות כל כך כמו כשחורה, כעיניין של לבן אדמדם (ויקרא י״ג:מ״ב) – שאין בו אדמומית כל כך, כי אם מעורבת עם הלובן.

שזיפה – לשון הבטה כמו: לא שזפתו עין איה (איוב כ״ח:ז׳).⁠¹

שמש – לשון נקבה, כמו: אם זרחה השמש (שמות כ״ב:ב׳), ועל כן כתב ששזפתני ולא ששזפני.⁠^ג

כרמי – כמשמעו.

דימיון זה על האומות המבזים כנסת ישראל^ד בגלות זה, והיא משיבתם אל תבזוני מחמת אשר העבדתם בי עבודת עבד, שהרי פתאום ישוב אוהבי אלי, ולא יעזבני אלהי ישעי.

1. בדומה במיוחס לר״י קרא.

א. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, פרמא. בכ״י המבורג: משיזיפת.

ב. כן בכ״י סנקט פטרבורג, פרמא. בכ״י המבורג: והבריחוני.

ג. כן בכ״י סנקט פטרבורג. בכ״י בודפשט: שזפתני ולא שזפני. בכ״י המבורג הושמט אולי ע״י הדומות: ולא ששזפני.

ד. כן בכ״י סנקט פטרבורג, בודפשט. בכ״י המבורג: זה.

DON'T STARE AT ME – Once more she speaks to her companions and says, "Don't look at me in order to belittle me for I was not born swarthy. I am now dark because of the heat of the sun, and because of the tiredness and weariness that has overtaken me since the day my loved one went away from me. My brothers, the sons of my mother, were angry with me and despised me because of my loved one who left me, so they placed me as a watchman over the vineyards in the heat of the sun. I did not want to guard it nor was I able to, but they forced me to watch over it in the heat of the sun. Because of that I have become dark. Since I am only tan, [my skin] will quickly become light again when my love returns to me.⁠"¹

SWARTHY – The word does not mean completely black but is like the word "pink"² (i.e. light red), but not completely red for it is mixed with white.⁠³

HAZED – The word implies looking,⁠⁴ as in the verse "The falcon's eye has not gazed" (Job 28:7).

SUN – The word is treated as feminine here as in the verse "If the sun has risen upon him" (Exod. 22:2). For this reason, the feminine form of the verb appears in this verse.

MY OWN VINEYARD – The usual meaning of the word is implied.

The allegorical meaning of the verse⁵ refers to the nations who belittle this Assembly (i.e., Israel) in this exile, who answers: "Don't despise me because of the oppression to which you subject me. My Beloved will return to me unannounced and, the God of my salvation will not abandon me.⁠"

1. Both Rashi and Ibn Ezra note that the maiden's darkness will pass in time and that she will be restored to her former beauty.

2. Cf. Rashbam's comment on Gen. 38:30.

3. This comment is paralleled in Ibn Ezra's commentary.

4. This comment is found in Ibn Ezra's commentary in which the same prooftext is offered.

5. This comment applies to the entire verse.

שחרחרת – בא הכפל לגרוע ולא להוסיף, כמו אדמדם (ויקרא י״ג:מ״ב) שהוא מעט אדום.

ששזפתני – השי״ן הראשון מקום אשר, כמו שבשפלנו זכר לנו (תהלים קל״ו:כ״ג), וטעמו גִילַּתְּנִי, כמו ולא^א שזפתו עין איה (איוב כ״ח:ז׳).

נחרו בי – הנו״ן נוסף לבניין נפעל, כמו נלחמו בי, מן לחרחר ריב (משלי כ״ו:כ״א).

נוטרה – שומרת, שם התואר.

א. כן בפסוק ובכ״י לונדון בית דין 41. בכ״י לונדון 27298, פריס 334: ״לא״.

ואל תחשבו שזה השחרות נולדתי בו רק הוא מקרה ויסור,⁠^א וסיבתו השמש שהביטה בי בחוץ, כי בני אמי עשו מריבה עמי ושמוני נוטרה, וקודם זה אפילו כרמי שלי^ב לא נטרתי.

א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״ויסור״.

ב. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״שלי״.

think ye not that this blackness is the color natural to me; it is only accidental and will go away; the sun has caused it, striking me in the open air, for my brothers have had a quarrel with me and put me keeper, though before this I have never kept even my own vineyard.

ששזפתני השמש – היא הגלות, וסיבתו בני אמי נחרו בי וכול׳, שהיו רבים במצרים עובדי עבודה זרה. וכן אמר יחזקאל: ואודע להם בארץ^א מצרים (יחזקאל כ׳:ה׳), ואומר אלהם איש גלולי עיניו השליכו (יחזקאל כ׳:ז׳), וימרו בי (יחזקאל כ׳:ח׳).

א. כן בפסוק ובכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298: ״בתוך ארץ״.

Because the sun hath laid me bare. The captivity. The cause was, My mother's children were angry with me, for there were in Egypt many idolaters; and so Ezekiel says, ‘And I made myself known unto them in the land of Egypt’ (Ezekiel 20:5), ‘and I said, Cast ye away every man the abominations of his eyes,’ (Ezekiel 20:7), ‘but they rebelled against me’ (Ezekiel 20:8).

שחרחרת – זה הכפל למעט, וכן ירקרק או אדמדם (ויקרא י״ג:מ״ט).

ששזפתני – ראתני והביטה בי וגלתני, וכמוהו עין שזפתו (איוב כ׳:ט׳), ולא שזפתו עין איה (איוב כ״ח:ז׳).

נחרו בי – נלחמו בי, והנו״ן לבניין נפעל, מן ויחר אפו (בראשית ל״ט:י״ט).

נוטרה – שם התואר, וענינו שומרת.

אל תראוני – כמו אל תבזו אותי או אל תראוני בעין קלון וחסרון, כי זה השחרות לא נולדתי בו, רק הוא מקרה ויסור. וסיבת זה המקרה כי כעסו עליי אחיי ושמוני נוטרה את הכרמים, ובתחילה קודם זה אפילו כרמי שלי לא נטרתי.

אל תראוני – השמש – הוא גלות מצרים. ומי גרם לי שתכני השמש, אנשים מבני אמי ששמוני נוטרה – שאטור דתים נכריים ועזבתי את שלי. וכן תמצא בספר יחזקאל שהזהירם הנביא שישובו, כי היו מהן עובדין עבודה זרה: ואומר לשפוך אפי בם בארץ מצרים (יחזקאל כ׳:ח׳).

אל תיראוני שאני שחרחרת – שאין זה שהוא עלי^א מבטן אמי.

ששזפתני השמש – שראני השמש בחמימותו, ומתוך כך נשחרתי.

בני אמי – מי גרם לי שאני שחורה ששזפתני השמש – בני אמי. פעם אחת הלך שלמה לדרך ושבה לבית אמה והתגרו בה אחיה בני אמה ושמו והטילו עליה משא הזה ושמוה לנטור כרמים באומרם אליה: לא תשבי בבית אבינו כאשר תשבי בבית המלך בתענוג מרוב כל, כך הושחרו פניה.

והיתה מספרת לריעותיה: כך וכך אירע לי בבית אמי, וכרמי שלי לא נטרתי – לפניו. כלומר: של בעלי לא הייתי נהוגה לשמור ולנטור.

שזפתני – כמו: לא שזפתו עין^ב (איוב כ״ח:ז׳).

נחרו – כמו: כל הנחרים בך (ישעיהו מ״א:י״א) – המתגרים. כך יש לפרש נחרו, כי גרמו לי להיות נחרת כשזיפת השמש, כמו: ועצמי {חרה מני} חרב^ג (איוב ל׳:ל׳).

א. בכ״י: תעלי.

ב. כן בפסוק ובמיוחס לרשב״ם. בכ״י: לא טוב שזפתני.

ג. כן בפסוק. בכ״י: עצמו חורב.

אל תראוני – אל תבזוני, כמו: הם יביטו יראו בי (תהלים כ״ב:י״ח), וכן: כי ראו בארון י״י (שמואל א ו׳:י״ט).

שאני שחרחרת – אין זה שחרות ממש הבא ממעי אמי, כי נולדתי לבנה, וגם דודי ראני לשעבר יפה ולבנה.

אך עתה הושחרתי לפי ששזפתני השמש – שראה בי השמש, כמו: לא שזפתו עין איה (איוב כ״ח:ז׳),⁠¹ וכל ראיה שהוא מרחוק נקרא שזיפה.⁠²

בני אמי נחרו בי – כעסו עלי, ושמוני בעל כרחי נוטרה כרמים, שהרי כרמי שלי לא נטרתי מעולם, כי כבודה הייתי ופנימה, והם הכריחוני לשמור כרמם. ולפי שלא הורגלתי לצאת בשמש רק להיות כבודה בת מלך פנימה (תהלים מ״ה:י״ד), מיד בצאתי בחמה הושחרתי. שדרך בנות לרעות צאן {כמו:} בנות מדין ובנות לבן, ואילו שמוני רועה צאן,⁠^א הייתי יכולה לסבול ליטע אהל רועה ולשבת בו במדבר. אך מתוך כעסם עלי שמוני נוטרה הכרמים, וצריכה אני ללכת תמיד סביב סביב לכרמים, ולא יכולתי להסתר מפני החמה.

שמש – לשון נקבה,⁠³ שנאמר: ויהי השמש באה (בראשית ט״ו:י״ז).

1. בדומה במיוחס לר״י קרא ובמיוחס לרשב״ם.

2. מקורו בפרחון (מחברת הערוך ״שזף״).

3. בדומה במיוחס לרשב״ם.

א. בכ״י: מיין.

אל תראוני שאני שחרחרת – תראוני להביט בי ולתמוה עלי על שאני שחרחורת, אתן בנות ירושלים, כדכתיב..... לבנות, נורייט בלע״ז. ואינה שחורה ממש כמו..... אינו פליאה ששזפתני השמש – לפי שהשמש פעמים לשון נקבה, כמו: ותך השמש (יונה ד׳:ח׳), כלומר: השמש שזרחה עלי וראתה אותי, כמו: לא שזפתו עין איה (איוב כ״ח:ז׳).

בני אמי נחרו בי – והאומות שהם בני אמי מן אדם וחוה, נחרו בי – חרה אפי בהם, לפי שאני מואס לעבודה זרה שלהם.

שמוני נוטרה את הכרמים – נשתעבדו בי.

ולפי הפשט: שהיו רוצים ליסרני על שאני חושקה {אותו}, ואני סובלת בשביל אהבתו צרות, שהיו אומרים כי על הבטלה אני נותנת לב על האהבה, כמו שאמרו רבותינו (משנה כתובות ה׳:ה׳): הבטלה מביאה לידי שעמום. וכן אמר פרעה: נרפים אתם על כן אתם אומרים נלכה נזבחה לה (שמות ה׳:י״ז).

כרמי שלי לא נטרתי – כלומר: לא נסיתי בשעבוד, כי בת גדולים אני וכל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מ״ה:י״ד) שאינה רגילה בשמש, וכשיוצאת מיד נשרפת.⁠¹

1. בדומה במיוחס לר״י קרא.

אל תראוני שאני שחרחורת – אל תראוני שאני שחורה בגליות. אם אני שחורה בגולה, לעתיד אני בת חורין. וזהו שחרחורת ולכך לית¹, חרת לשון חירות.

ששזפתני לית², בשש שעות העגל³ נעשינו כזפת, וזהו ששזפתני, ולכך לית⁴. וזהו שש זפתני – בשש שעות נעשינו כזפת⁵.

בני אמ״י – אחאב מנשה ירבעם⁶.

בני אמי נחרו בי – אלו נביאי שקר⁷, גרמו עלי חרון אף⁸, וזהו נחרו בי⁹. דבר אחר, נחרו בי – אלו נביאי האומות נתנבאו עלי חרון אף¹⁰. בני אמי אותיות נביאים, נחרו אותיות חרון.

נחרו בי אותיות חורבני – חורבן הבית, שמוני נוטרה את הכרמים ר״ת שנאה, בעבור חטאיי¹¹, כרמי שלי לא נטרתי גי׳ לתורה¹². נחרו בי – י״ב שבטים. כרמי שלי לא נטרתי – תורה ברורה.

1. (במסורת)

2. (במסורת)

3. שבת פט.

4. (במסורת)

5. ראה רש״י

6. ראה שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני

7. ילקוט שמעוני, שיר השירים זוטא

8. מדרש לקח טוב

9. (ר״ל נחרו אותיות חרון. דה״ט)

10. תרגום

11. תרגום

12. בלי מלת ״נטרתי״

אל תראוני שאני שחרחרת ההכפלה הזו [של אותיות השורש] היא לציון מיעוט של ״שחור״, כלומר נוטה לצבע שחור, לא שחורה מאוד. כך גם ״אדמדם״ (ויקרא יג:מט) ביחס ל״אדום״ ו״ירקרק״ (שם) ביחס ל״ירוק״. גם אמרו על ״עפעפים״ שהוא נגזר מ״עף״, שכן העפעף בתנועתו דומה לתנועת כנפי הציפור בזמן מעופה אך אין זו תעופה ממש, ולכן הוכפלו [אותיות השורש]. גם אמרו חז״ל ״היתה מעפעפת״ (משנה חולין יב:ג) כלומר ניסתה לעוף אך לא הצליחה, שכן לא עזבה את מקומה.

ששזפתני השמש הבחינה בי והביטה בי, ודומה לו ״לא שזפתו עין איה״ (איוב כח:ז).

בני אמי נחרו בי אלה הכוחות הגופניים. לפיכך הם אינם מיוחסים לאב אלא לאם שהיא החומר כפי שבארנו במשלי. כך גם הנפש החייתית היא האם של החיה, וכל הכוחות הגופניים והטבעיים והחייתיים והאחרים הם בנותיה, אך יש ביניהן כאלה שהם נכבדים יותר מאחרים כפי שידוע. המשמעות של ״נחרו״ היא ״רתחו״ [מזעם] עלי, כמו ״לחרחר ריב״ (משלי כו:כא), גזור מ״חרה נחשתה״ (יחזקאל כד:יא), והנון לציון בניין נפעל כמו ״נלחמו״.

שמוני נוטרה את הכרמים נוטרת. זהו שם תואר כמו ״שומרת״, התרגום הארמי של ״ואביו שמר את הדבר״ (בראשית לז:יא) הוא ״נטר ית פתגמה״ (אונקלוס שם), ואם כך ״שומר״ ו״נוטר״ ו״נוצר״ הם דבר אחד, ולפיכך כונה הכלא ״חצר המטרה״ (ירמיהו לב:ב) כמו ״משמר בית שר הטבחים״ (בראשית מ:ג), ודומה לו ״כרמי שלי לא נטרתי״.

אל תראוני שאני שחרחרת ששזפתני השמש בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי – אמרה לשאר כחות הנפש מבארת מה הם לו הידיעות שזכרה בפסוק הקודם שלא יבוזו אותה מצד הכפל שחרותה לפי שהשחרות ההוא אינו לה מעצמה אבל מחוץ כמו שחרות מי ששזפתהו השמש. וזה לפי המשל. ואולם לפי הנמשל ירצה שהשחירוה הדברים הגופיים אשר הם תחת השמש והם הדברים ההוים הנפסדים אשר החשק להמשך אליהם מונע אותה מהשלמות. ויחס אותם אל השמש להגלות פעולותיו בהם. וכמו זה אמר בספר קהלת שיעמול תחת השמש המהלכים תחת השמש. וביארה מי הם אשר ימשיכוה לאלו העניינים הגופיים ואמרה ששאר כחות הנפש יסבבו שלא תטור כרמה כשתעשה הפעולה המיוחסת אליה אשר בה תתן כרמה פריה ושמוה משתדלת בפעולות הגופייות המיוחסו׳ אליהם. וקראה אלו הכחות המושכים אותה אל התאוות הגופיות בני אמה לפי שהנפש מצד שהיא אחת היא אם לכל אלו הכחות אשר יסתעפו ממנה. וקראה אותה בנים לפי שהם כחות פעולות. והנה הכחות המתפעלו׳ מהם ר״ל הנשמעים אליהם הם בנות ירושלים. והנה מבואר למי שידע הנפש וכחותיה כי מהכחות הנפשיות ימצא מה שהוא במדרגת המניע והפועל ומהם מה שהוא במדרגת המתנועע והמתפעל. ואולם אמרנו שהרצון באמרו שחרחרת הכפל השחרות הוא מבואר וזה כי פעמים יהיה ההכפל לחזוק כאמרו יפיפית מבני אדם.

אל תראוני שאני שחרחורת – בהיותה עתה בגלות הארוך הזה, והיא בעונותינו גולה וסורה¹ ושחורה, היתה אומרת לכל אל תראוני, ר״ל אל תביטו בי, ואל תראוני במחשבכם², שאני כן מטבעי שחרחורת, שאם אני שחורה, אינו מטבעי, כי מטבעי אני נאוה. אלא ששזפתני השמש, ר״ל הש״י עשה מראה גופי כזפת השחור³, והגלה אותי בין הגויים, ולכן תחשבו שאני שחורה.

בני אמי נחרו בי – ר״ל גדולי עמי, והם המנהיגים, כמו המלכים והשרים, הם ניחרו בי, וקראם בני אמי, ר״ל בני כנסת ישראל, כי כמו שבני האם שהם האחים הגדולים, יכולים לעשות טוב לאחיותיהם וג״כ רע, אמר עליהם, ר״ל על [ירבעם]⁠⁴ ועל המלכים שעבדו ע״ז. בני אמי נחרו בי, ר״ל הם עשו שיחרה אף הש״י בי ונתנני בגלות, והם היו סבה לשאהיה נוטרה את הכרמים, ר״ל דתי הגוים, ועשו שלא נטרתי את כרמי, ר״ל שלא נטרתי את תורתי בהיותי בגלות:

1. ע״פ ישעיהו מ״ט כ״א.

2. כמו: במחשבתכם.

3. רבינו מפרש ׳ששזפתני׳ משורש ׳זפת׳.

4. בכ״י: ירובעם.

ולפרש זה אמרה אל תראוני וגו׳ – כלומר אל תדינוני שאני שחרחרת מבית ומחוץ שאינו כן רק כי השחרות הוא בשטח הפנים לבד ששזפתני השמש שבני אמי נחרו בי ושמוני נוטרה את הכרמים שלהם על כרחי מה שלא עשיתי לעצמי כי אינה מלאכתי.

בני אמי – אמר כן על שאר האומות. כי מחומר אחד קורצנו והארץ היא היתה אם כל חי. והנה אמר זה על המצריים ביחוד שהם שמוני נוטרה את הכרמים כלומר חקיהם ונימוסיהם אשר מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה ענבימו: וכרמי שלי. רצונו משפטים ישרים ותורת אמת אשר הנחילוני אבותי לא נטרתי.

{שלושה מיני השגות העיוניות והשגה נבואית}

שחורה – להורות אל השואל שלמות ועלוי זה הדבר אשר הקלוס עליו, ראה לבאר שלשה מיני השגות השכל האנושי העיוניות, אשר על ידם יאושר, ומשם ומלמעלה זאת ההתחלה התוריית הנבואיית, וכאשר נבאר ב׳השבעתי אתכם׳ (להלן ב, ז) בעזרת האל. ולפי ששאלת ׳ישקני׳ ו׳משכני׳ תורה תשוקת התלמיד לרב, ובכלל הנשפע למשפיע, ואין ספק שהמוציא השכל הכחני שבנו שהפועל צריך שיהיה ממנו ובפעל, ואם כן יהיה שכל בפעל, נמצאו בזה שתי סברות. אם שהוא חוץ ממנו, והוא השכל העשירי כנודע בשם מעלת האישים כמונו (רמב״ם יסודי התורה ב, ז), ואם שהוא בנו חלק שכלי פעליי ימשכו ממנו התחלות בפעל ועל ידו יושלם החלק הכחני ושבו שניהם אחר כך לאחדים. ושנים אלו הסברות נמצאו באמתחות חכמי החקירה, ולא עוד אלא שנראה חכמי ישראל חלוקים על זה, כי יש מי שחשב שהמשפיע מחוץ, ועל כן אמרו (אבות פ״ג מ״ב) שנים שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם, שנאמר ׳אז נדברו׳ וכו׳ (מלאכי ג, טז) אם הנון מן הנפעל, יהיה הפועל לדעתם השם הבא אחריו, ׳ויקשב ה׳ וישמע ויכתב׳ וכו׳ (שם) וכפי הנראה נמצא מחלוקתם בברכות (לד, ב), מאי ׳עין לא ראתה׳ (ישעיה סד, ג) זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, ריש לקיש אמר זה עדן שלא שלטה בו עין כל בריה, ואם תאמר אדם היכן עמד, בגן עדן, ואם תאמר גן זה עדן, תלמוד לומר ׳ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן׳ (בראשית ב, י), גן לחוד ועדן לחוד, פרק אין עומדין (ברכות שם). נראה שסברא תנא קמא שהשכל הפעליי אשר הוא בלי ספ⁠[ק] ש⁠[כל] העולם, הוא המשומר בענביו, עצמיי, דומה למאמרם במסכת נדה (ל:) על ׳בהלו נרו עלי ראשי׳ (איוב כט, ג) ששם היה בו בפעל ובצאתו משם משכחין אותו ממנו. וזה שכל נברא הוא ולכן אמר שהוא מששת ימי בראשית.

{מחלוקת חכמים במהות המשכיל לשכל}

אך ריש לקיש אמר לא כן, כי זה ש׳עין לא ראתה׳ הוא חוץ והוא עדן ועין לא ראהו מעולם, על דרך ׳כי לא יראני האדם וחי׳ (שמות לג, כ), כל שכן שאינו חלק ממנו. ואם תאמר שעדן כבר ראהו אדם, לא כן, כי לא ראה רק את הגן, ׳ונהר יוצא מעדן׳ וכו׳ (בראשית ב, י), וזהו נברא וידוע הבדלה. נראה [ש]⁠חולקים במה שאמרנו. ופירוש הכתוב, שאותו השלימות המושג לנו ממעמד הר סיני באמצעות הפעל המיוחד לכל אדם משני הסבות אשר בו, הדבור הרוחני וההשארות הנפש ׳עין לא ראתה׳, ששם אלוה ׳יעשה׳ כן ׳למחכה לו׳.

{תפקידו הכפול של השכל החיצוני והפנימי}

ואפשר שדעת זה האחרון ששני דברים צריכים זה, החלק השכלי האחד אל הדברים שיספיקו התחלותיה אליהם, וזה האחרון אשר מחוץ למה שלא יספיקו, כמו בדרושים האלהיים, ולכן אמר שאף אם לא ישב אדם בעדן ישב בגן, ושם גם כן כל עץ נחמד. ואיפשר קרוב כי זה הוא דעת אלישע גם כן באומרו ׳ויהי נא פי שנים ברוחך אלי׳ (מלכים ב׳ ב, ט) כי אם אחר הלקח איש האלהים ישפיע עלי יהיו אז שני משפיעים, הוא והשכל הפעליי שבו.

{שלמה המלך על תפקידי השכל האנושי}

והנראה כי שלמה בחכמתו מקיים זה, רצוני שהחלק השכלי אשר בנו יש בו ספק להשלים ההיולאניי שבו כפי האפשר, כפי התחלותיו, אך מורה שאין דרך לו להשגת הדברים האלהיים בזולת המלמד אשר מחוץ כאשר כתבנו למעלה. וזהו קלוס התורה האמור בתחילה.

ולהורות את כל זה אמר בשם צורת האדם שחורה אני ונאוה וכו׳ – ירצה ׳שחורה׳ להיותה כחניית, ו׳נאוה׳ להיות בה חלק משלים פעליי, וביאר כי אינם שני דברים לסוף במציאות, רק הם אחדים, השכל והמשכיל עם המושכל, ׳כאהלי קדר כיריעות שלמה׳, כי היריעות והאהל הם דבר אחד, אך היריעות בהיותם יריעות שלמה מפותחות פיתוחי חותם קדש, בהשתמש בם אנשי קדר המלוכלכים הם שחורות ומלוכלכים, ואין הפיתוח ניכר, וזהו שפירש עוד ואמר ׳אל תראוני שאני שחרחורת׳ (פסוק ו) בשני חלקי, אך ׳ששזפתני השמש׳:

{משל השחרות החיצונית והפנימיות הלבנה של האדם}

אל – כשם שהלבן שנשתחר על ידי השמש חיצינו שחור ופנימי לבן, כך יש בי חלק אחד שלם, ואם יש בי חלק חסר, ויש ספק ביד האדם להשלים חלקי החסר על ידי חלקי השלם, אם לא יטרידוהו טרדות מחוץ. וזהו בני אמי נחרו בי שמוני וכו׳, ורצה שמו החלק השלם שבי נוטר כרמים, זולת כרמי, ירצה מתעסק ונועץ בהבלי העולם בלתי משלים, כרמי שלי הוא חלקו השני הנזכר, ונשארתי לכן שחורה, אבל לא שחרחורת. כאמור הגידה לי:

אל תראוני שאני שחרחורת. אל תביטו¹ ראייה מצד המעשים שהם מקולקלים² לדון אותי לכף חובה על מחשבת הלב³, כי אמנם המעשים נעשו לי הרגל במקרה, ששזפתני השמש⁴, נקנו מצד ההרגל אצל האומות ורָעֵי גוים⁵ שגדלתי בתוכם⁶, ובלעדי זאת, בני אמי נחרו בי, הכבידו עלי מסים וארנוניות⁷, כענין המצרים⁸ ויותר מהמה⁹, ובכן שמוני נוטרה את הכרמים, להשתדל בצרכי חיי שעה¹⁰, כרמי שלי, שהיא ׳שלי׳ בלבד ואין לזרים אתי¹¹, והוא העסק בתורה ובמצוות¹², לא נטרתי, לא עסקתי בהם, מקוצר רוח ומעבודה קשה¹³, ובכן קלקלתי מעשי¹⁴:

1. בדפוסים: אל תראו.

2. ׳תראוני׳ הוא ראיה של בוז (רש״י), כמו ׳יביטו יראו בי׳ (תהלים כב יח), ׳אל תבזוני או אל תראוני בעין קלון וחסרון׳ (אבע״ז), ובלקח טוב ׳אומרת כנסת ישראל לאומות העולם, אל תבזוני שאני שחרחורת מן העוונות, ודומה לו (נחום ג ו) ושמתיך כרואי, לשון בזיון׳. וראה מש״כ רבינו בקהלת (ג כב).

3. כלומר, אל תדונו אותי מתוך המעשים המקולקלים לחשוב שגם מחשבת הלב רעה ולכן תבזו אותי.

4. ששזפתני – השמש ראתה אותי והביטה בי וגלתני, ומתוך כך נשחרתי (אבע״ז, ר״י קרא).

5. לשה״כ ביחזקאל (ז כד).

6. כשם שהשמש משחיר את אהלי קדר אע״פ שאינו משנה את צבעו העצמי, כן הגויים גורמים לישראל לקנות מעשים רעים, אע״פ שאין עצמותם משתנה לרעה, ולכן לא ניתן לדון את ישראל לכף חובה לחשוב שגם מחשבות ליבם לרעה. ובעל העקידה כתב: ׳אל תדינוני שאני שחרחורת מבית ומחוץ, שאינו כן, רק כי השחרות הוא בשטח הפנים לבד׳. והמלבי״ם כתב: ׳אל תראוני ותחשבו שאני בעצמי שחרחורת, כי שחרות החיצוני בא רק ע״י ששזפתני השמש..., ומה שבקע השחרות גם תחת העור מעט, היא מצד שבני אמי נחרו בי..., כי שמוני נוטרה את הכרמים עד שע״י כן ישבתי תחת השמש בתמידות, וע״י כן כרמי שלי לא נטרתי, ר״ל לא השגחתי על יפיי שהוא הכרם שלי, וע״י כן חררה השמש גם בפנימיתי׳. [ואולי נקראו האומות שמש על שם שהשמש הוא אלהיהם הגדול של הגויים, כמש״כ רבינו בבראשית (יט טו). שו״ר שבעל העקידה פירש שהשמש כאן מרמז ל׳מצב השמימי׳, כלומר מערכת הטבע והמזלות, וראה בפירוש הגר״א כאן שפירש שהגויים מושפעים מהמזלות שכולם ע״י השמש, ואילו לישראל אין מזל וכל מערכת השמש מתנגדת להם, ע״ש, וראה מה שהוספנו ע״פ דבריו במאמר ׳עולם שאינו שלך׳].

7. ׳נחרו בי - נלחמו בי, כי זה השחרות לא נולדתי בו, רק הוא מקרה ויסור, וסיבת זה המקרה כי כעסו אחי עלי ושמוני נוטרה את הכרמים׳ (אבע״ז). ולרבינו ׳בני אמי׳ הם הגויים, וכ״כ הבעל העקידה, וביאר שנקראו כן ׳כי מחומר אחד קורצו, והארץ היא היתה אם כל חי׳. ובלקח טוב כתב ׳בני אמי נחרו בי - אלו פושעי ישראל שהם מריעים את ישראל מן המצוות וגורמין לו ליתן ממון לגוים׳.

8. כמש״כ בשמות (א יא) ׳וישימו עליו שרי מיסים׳. [וכפי המבואר במבוא, רבינו הושפע מאוד בכתביו בכלל ובפירוש שיר השירים בפרט מבעל העקידה, נראה שכתב כן לעומת לשונו של בעל העקידה כאן ׳והנה אמר זה על המצרים בייחוד׳, ע״ש].

9. אומות אחרות הכבידו על ישראל במיסים עוד יותר מאשר הכבידו עליהם המצרים. ובישעיה (נג ו) המשיל את ישראל בגלות אדום ׳כְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ׳, ופירש רבינו ׳במיסים וארנוניות׳, שישראל נמשלו לרחל שהמלכויות גזזו את כל צמרה. וראה ע״ז (יז.) שדרשו את הכתוב (משלי ל) ׳לעלוקה שתי בנות הב הב׳, ׳מאי הב הב, אמר מר עוקבא, קול שתי בנות שצועקות מגיהנם ואומרות בעוה״ז הבא הבא, ומאן נינהו, מינות והרשות׳, ופירש רש״י שם: ׳רשות - צועקת הבא ממון ודורונות וארנונא ומס למלך׳.

10. ׳נוטרה – שומרת׳ (אבע״ז), בכך שהכבידו עולם על ישראל, גרמו לכך שעדת ה׳ חייבת לעסוק בהשתדלות להשיג כסף כדי שיוכלו להתקיים.

11. ע״פ לשה״כ במשלי (ה יז).

12. רק בעסק התורה והמצוות יודע האדם בוודאי שהועיל לעצמו בעמלו, ואילו בכל השתדלות גשמית, אינו יודע אם יהנה בעצמו מפרי עמלו, או שימות ויהנה אחר, כך שרק עמל רוחני הם ׳לך לבדך׳ ונקראים ׳כרמי שלי׳. ומקור דברי רבינו באלה בדברי הרמב״ם במורה נבוכים (ח״ג פנ״ד) שאף הסמיך את העניין על פסוק זה: ׳והמין הרביעי הוא השלימות האנושי האמיתי, והוא כשיגיעו לאדם המעלות השכליות, ר״ל ציור המושכלות ללמוד מהם דעות אמתיות באלוהיות, וזאת היא התכלית האחרונה, והיא מַשְלמת האדם שלימות אמיתי, והיא לו לבדו, ובעבורה יזכה לקיימות הנצחי, ובמה האדם אדם. ובחן כל שלמות מן הג׳ השלמיות הקודמים, תמצאם לזולתך - לא לך, ואם אי אפשר לפי המפורסם מבלעדי היותם גם לך, הם לך ולזולתך, אבל זה השלמות האחרון הוא לך לבדך אין לאחר עמך בו שיתוף כלל, יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, ומפני זה ראוי לך שתהיה השתדלותך להגיע אל זה הנשאר לך, ולא תטרח ולא תיגע לאחרים, אתה השוכח נפשך עד ששחר לובן פניה במשול הכוחות הגופניות עליה, כמו שנאמר בראש המשלים השיריים ההם הנשואים לזה הענין, אמר בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי, ובזה הענין בעצמו אמר (משלי ה ט) ׳פן תתן לאחרים הודך ושנותיך לאכזרי׳⁠ ⁠׳. וכן כתב רבינו בקהלת (ב י): ׳וזה היה חלקי מכל עמלי - ׳וזה׳ בלבד שהשגתי מן המושכלות ׳היה חלקי׳ ואין לזרים אתי, על היפך מה שעמלתי בנפסדות שהיה גם לאחרים׳. וכן כתב שם (ג כב): ׳וראיתי מכל אלה כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו, שישתדל בעיון ובמעשים שישמח הוא [עצמו] בהם במה שידמה בהם לבוראו ויקנה אישור נצחי, ׳כי הוא חלקו׳, ואין לזרים אתו׳, וראה עוד שם (ט ט-י). ולפי זה ׳אין לזרים אתי׳ אין פירושו שאין לגויים חלק בתורה ובמצוות, אלא שאין לאחר חלק בה אלא למי שעושה אותה בעצמו, אך ראה מה שהארכנו בזה בס״ד במאמר ׳עולם שאינו שלך׳, שיש לפרש גם שהכוונה שישראל מיוחדים לכרם זה, כי נועדו לעסק הרוחני, ועסקי חיי שעה הם כרמם של אומות האחרות שמהותם בעולם הזה, וקרוב לזה פירש בעל העקידה כאן. וראה אבע״ז (פעם השלישית): ׳השמש הוא גלות מצרים, ומי סבב לי שתכני השמש, אנשים מבני אמי ששמוני נוטרה שאטור דתים נכרים, ועזבתי שלי׳. וכפירוש רבינו מפרש המלבי״ם ביתר ביאור: ׳שמוני נוטרה את הכרמים, המליצה תדמה הפעולות שיעשה האדם להשיג על ידם איזה תכלית לנטיעת כרם, שבעת יבשילו אשכלותיה ענבים נאמר שהשיג את התחלת התכלית, ועת ידרוך את הענבים וימצא יין ביקבים נאמר שבא לתכלית הנרצה, וזה יהיה בין בעניני העולם בין בעניני התורה..., והם שמוני לנטור כרמים אחרים, ר״ל לשמור תכליתים אחרים בלתי שייכים אל תכליתי ואשרי, כמו להשיג מלכות ועושר ומשרה תאוה וחמדה ודומיהם, ועי״כ כרמי שלי לא נטרתי, לא שמרתי את התורה והחכמה והקדושה שהיא הכרם המיוחד לי לתכליתי, ומצד זה חשך משחור תארי וכהה אור רוחניותי גם בפנימיותי, וכל זה יוסר בקל אם לא אפנה דרך כרמים ואם אתפשט מהחומר ואתרחק מן השמש׳. ובחלק המשל כתב: ׳ודע שיש הבדל בין ׳נטר׳ ובין ׳שמר׳ או ׳נצר׳, שפעל ׳נטר׳ לא יבוא רק על דברים הגיונים, כמו ׳נוטר איבה׳, ׳נוטר חימה׳ וכדומה, ולפי זה לפי המשל היה לו לומר ׳שומרה׳ או ׳נוצרה את הכרמים׳, ותפס פעל ׳נטר׳ לפי הנמשל שהכרמים האלה הם ענינים הגיונים׳. וראה רלב״ג שפירש קרוב לזה, כי ׳השמש׳ מסמל את כל ענייני עולם הזה המושכים את האדם לעסוק בענינים גשמיים, ע״ש.

13. לשה״כ בשמות (ו ט) ׳ולא שמעו אל משה מקוצר ורח ומעבודה קשה׳, וראה פירושו של רבינו שם שהכוונה שלא נתנו את ליבם להתבונן בדבריו לבוא לידיעת ה׳.

14. כלומר, לחץ האומות הכריחה את ישראל לעסוק בעניינים גשמיים כדי להתקיים, ועניינים אלו נקראו ׳כרמים׳ לפי שכולם שווים בהם וצריכים אותם. ומתוך כך עזבו ישראל את ׳כרמי׳ המיוחד להם, שהוא עסק התורה והמצוות, וקלקלו מעשיהם. ולכן אומרת עדת ישראל לאומות שאין משוא פנים בכך שה׳ ישגיח עליהם בהשגחה פרטית אע״פ שמעשיהם דומים, א׳, כי מחשבתם בליבם אינה כמעשיהם, אלא טובים הם, ב׳, לפי שהגויים הם שגרמו בצרות שעשו לישראל בנטל המיסים שיצטרכו להתעסק בהשגת כסף ומתוך כך זנחו את התורה. וראה מש״כ רבינו בישעיה (כה ט, כו ח-ט) למה לא יהיה זה משוא פנים לישראל שה׳ יאיר פנים אליהם ולא לגויים.

נחרו בי. בס״ס הנו״ן במאריך.

תראני – ענינו הסתכלות דרך בזיון וכן לראוה בך (יחוקאל כ״ח:י״ז).

שחרחורת – מלשון שחרות בהכפל העי״ן והלמ״ד ויורה על רוב השחרות וכן ירקרק או אדמדם (ויקרא י״ג:מ״ט).

ששזפתני – ענין ראיה והבטה כמו שזפתו עין (איוב כ״ח:ו׳).

נחרו – מלשון חרון אף וחמה.

נוטרה – ענין שמירה כמו הינטור לעולם (ירמיהו ג׳:ה׳).

אל תראוני – אל תסתכלו בי דרך בזיון על שאני בתכלית השחרות, כי לא נולדה בי ממעי אמי, כי במקרה באה, כי השמש ראה בי וזרחה עלי ועל ידי זה נולדה בי השחרות, ונוחה אני אם כן להתלבן בקל בסור המקרה כשאעמוד בצל.

בני אמי נחרו בי – רוצה לומר אל תחשבו שאני יצאנית רודפת בשדה אל מול השמש ובביתי לא ישכנו רגלי, כי לא כן הוא, אלא אחי בני אמי נתכעסו בי ושמו אותי להיות יושבת ומשמרת את כרמיהם לעין השמש, ואני מעולם לא שמרתי אף הכרם שלי ולא הורגלתי לעמוד בשמש, ולזה הושחרתי ביותר והנמשל הוא שאמרה כנסת ישראל אל תבזו אותי על שעבדתי מאז לעגלי הזהב בימי מלכי ישראל, כי לא מלבי נעשתה אלא על ידי הכרחת המלכים, ונוחה הייתי להפרש מהם בסור המכריחים.

משל:

אל תראוני – ותחשבו שאני בעצמי שחרחורת, כי שחרות החצוני בא רק ע״י ששזפתני השמש שהשמש ראתה אותי והסתכלה בי [מלשון ולא שזפתו עין איה] ומה שבקע השחרות גם תחת העור מעט, היא מצד שבני אמי נחרו בי, הם חרו עצמותי מני חרב, [מל׳ ושכן חררים במדבר] כי שמוני נוטרה את הכרמים עד שעי״כ ישבתי תחת השמש בתמידות, ועי״כ כרמי שלי לא נטרתי ר״ל לא השגחתי על יפיי שהוא הכרם שלי, ועי״כ חררה השמש גם בפנימיתי ודע שיש הבדל בין נטר ובין שמר או נצר, שפעל נטר לא יבא רק על דברים הגיונים כמו נוטר איבה נוטר חמה וכדומה, ולפ״ז לפי המשל היל״ל שומרה או נוצרה את הכרמים, ותפס פעל נטר לפי הנמשל שהכרמים האלה הם ענינים הגיונים.

מליצה:

אל תראוני – ותחשבו שאני שחרחורת מצד עצמי, כי השחרות הנראה עלי היא משני טעמים. (א) ששזפתני השמש, ר״ל שאני תחת הזמן, אשר מציאותה תלוי בתנועת השמש כידוע. כי הנפש במחצבה טרם ירדה בגויה, היתה אלהית רוחנית. והשכלותיה לא היו נתונים תחת חוקי הזמן והמקום ומשיגיהם. רק היתה משגת הכל בהשגה פשוטה פתאומית בלי גבול ובלי הדרגה. וע״י שנתנה בגויה תחת השמש והזמן והתנועה. שבו להיות השגותיה מוגבלים הולכים בהדרגה, מקושרים עם הזמן והמקום, כפי תנאי השגת השכל הנקשר בחומר. ולכן היא שחורה בחיצונותה. שהשכל והאור הרוחני הוא צפון בה בכח ולא בפועל, (ב) בני אמי נחרו בי, כי הנפש יש לה אחים בני אביה. והם השכליים הנפרדים וכחות השכל אשר אתה, שהם בני אביה שבשמים, וגם י״ל אחים בני אמה (כמ״ש בזהר שמות דף י״ב ובפ׳ שלח דף קע״ד. אב ואם אית לה לנשמתה כמה דאית ליה לגופא בארעא) כי אם הנפש היא הגויה שעל ידה ירדה לעוה״ז והיתה שכל דבוק בחומר ומתערבת עמו. ואחיה מצד זה הם בני אמה, שהם הכח המדמה והכח המתעורר ויתר כחות הגויה. והם נחרו בי עד שנחרר ונשחר גם פנימיותי: כי הם שמוני נוטרה את הכרמים המליצה תדמה הפעולות שיעשה האדם להשיג על ידם איזה תכלית. לנטיעת כרם. שבעת יבשילו אשכלותיה ענבים נאמר שהשיג את התחלת התכלית. ועת ידרוך את הענבים וימצא יין ביקבים נאמר שבא לתכלית הנרצה (וזה יהיה בין בעניני העולם בין בעניני התורה. כמ״ש כרם היה לידידי. כרם חמר ענ״ו:ל״ה) והם שמוני לנטור כרמים אחרים. ר״ל לשמור תכליתים אחרים בלתי שייכים אל תכליתי ואשרי. כמו להשיג מלכות ועושר ומשרה תאוה וחמדה ודומיהם: ועי״כ כרמי שלי לא נטרתי לא שמרתי את התורה והחכמה והקדושה שהיא הכרם המיוחד לי לתכליתי ומצד זה חשך משחור תארי וכהה אור רוחניותי גם בפנימיותי, וכ״ז יוסר בקל אם לא אפנה דרך כרמים ואם אתפשט מהחומר ואתרחק מן השמש.

תראני – תראו בי בבזיון מחמת ששחורה הרבה אני (שחרחרת בכפל הברת חר שהיא עיקר והשי״ן נוספת).

ששזפתני – מלשון שדופות קדים (פרשת מקץ) בחילוף דל״ת בזי״ן כמו זכר⁠־דכר, זהב⁠־דהב, ונמצא ג״כ פעמים באיוב (איוב כ׳:ט׳, כ״ח:ז׳).

נחרו – קצפו.

כרמי שלי – יפי קלסתר פני שהיה עושר והון שלי.

אל תראני וגו׳ – מהו אל תראוני שאני שחרחרת, אמרה כנסת ישראל לנביאים אל תראוני בשחררותי ולהגיד דלטוריא על ישראל.⁠¹ (שם)

ששזפתני השמש – על שעשיתי ארות של סוסים לשמש, דכתיב (מלכים ב כ״ג) וישבת את הסוסים אשר נתנו מלכי יהודה לשמש מבא בית ה׳.⁠² (מ״ר)

ששזפתני השמש – אומרים ישראל לאוה״ע, אנו רק שמשה של עבודת כוכבים שזפתני, אבל אתם שזופים אתם ממעי אמכם, שבזמן שהאשה מתעברת משתחוות לעבודת כוכבים היא ובנה.⁠³ (שם)

ששזפתני השמש – רבי יצחק פתר קרא במלחמת מדין, שבשעה שהלכו ישראל למלחמת מדין היו נכנסין זוגות זוגות אצל האשה והיה אחד מפחם פניה ואחד מפרק נזמיה,⁠⁴ והיא אומרת להם, וכי אין אנו מבריותיו של הקב״ה שאתם עושין לנו כך, והיו ישראל אומרים להן, לא דייכן שנטלנו את שלנו מתחת ידיכן,⁠⁵ הדא הוא דכתיב, ויאמר ה׳ אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה׳ נגד השמש.⁠⁶ (שם)

בני אמי וגו׳ – רבי מאיר אומר, בני אמי – בני אומתי, אלו דתן ואבירם, נחרו בי – נתגרו בי, מלאו את הדיין חרון אף עלי,⁠⁷ שמוני נוטרה את הכרמים, עד שהיה משה עושה דין בין בנותיו של יתרו⁸ לא היה לו לעשות דין ביני ובין אחי אשר במצרים, הדא הוא – כרמי שלי לא נטרתי. (שם)

בני אמי וגו׳ – רבי יוסי אומר, בני אמי – בני אומתי, אלו המרגלים, שמוני נוטרוה וגו׳, על שנתעכבתי במדבר מ״ב מסעות לא הוי לי לכנס לא״י, הדא הוא כרמי שלי לא נטרתי.⁠⁹ (שם)

בני אמי וגו׳ – בני אמי, בני אומתי, זה ירבעם בן נבט, שמוני נוטרה וגו׳, משמירת שני עגליו של ירבעם לא שמרתי משמרת כהונה ולויה, הדא הוא כרמי שלי לא נטרתי.⁠¹⁰ (שם)

בני אמי וגו׳ – בני אמי – בני אומתי, זה אחאב, שמוני נוטרה וגו׳, מפטם ומאכיל לצדקיהו בן כנעני וחביריו, ונביא אחד של אמת היה לו, זה מיכיהו, והאכילוהו לחם צר ומים לחץ (מלכים א כ״ב), הדא הוא כרמי שלי לא נטרתי.⁠¹¹ (שם)

בני אמי וגו׳ – בני אמי – בני אומתי, זו איזבל, שמוני נוטרה וגו׳, מאכלת ומפטמת לנביאי הבעל והאשרה, ולאליהו אמר (מלכים א י״ט) כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם, הדא הוא כרמי שלי לא נטרתי.⁠¹² (מ״ר)

בני אמי וגו׳ – בני אמי – בני אומתי, זה צדקיהו המלך, שמוני נוטרה וגו׳, שהיה מפטם לפשחור בן מלכיה וחביריו, (ירמיהו ל״ח:א׳) ונביא אחד של אמת היה לו, זה ירמיהו, וכתיב ביה (ירמיהו ל״ו) ונתן לו ככר לחם מחוץ האופים שהוא פת קיבר שחורה מסיבים של שעורים שנמכרת חוץ לפלטיא, הדא הוא כרמי שלי לא נטרתי.⁠¹³ (שם)

כרמי שלי וגו׳ – מי גרם לי להיות נוטרה את הכרמים – לפי שכרמי שלי לא נטרתי, מי גרם לי לשמור שני ימים טובים של גליות בסוריא ולקבל שכר על אחד – זה שלא שמרתי יום אחד בארץ. מי גרם לי להפריש שתי חלות בסוריא ולקבל שכר על אחת – זה שלא הפרשתי חלה אחת בארץ.⁠¹⁴ (ירושלמי עירובין פ״ג ה״ט)

1. דלטוריא – רכילות, והלשון חנף יבא (איוב י״ג) מתרגמינן דילטור ייעול. וכונת הדרשה, דמפני שאין הקב״ה רוצה בחובתן של ישראל לכן אינו רוצה לשמוע חובה עליהן, ואמרה כנס״י בטעם הדבר לפי שאין שחררותי יסודית אלא רק ששזפתני השמש, שלמדתי מגוים שאני בתוכם, אבל בפנימותי לבנה וטהורה אני, והלשון אל תראוני אפשר לפרש לפי״ז מלשון בזיון ולכלוך וכמו לראוה בך (יחזקאל כ״ח) מוראה ונגאלה (צפניה ג׳) וכן והסיר את מראתו (פ׳ ויקרא), ואמר בזה אל תראוני, כלומר אל תביישוני בשמועות ממעשים מגונים שלנו כי אינם מגונים מצד עצמם אלא מפני שהורגלתי על ידי גדולי בין האומות, וכמבואר.

2. ביאשיהו המלך כתיב זה. והבאור הוא, כי מלכי יהודה היו מיחדים סוסים לעבודת השמש לרכוב בהם לקראתו בבקר ממקום שבאים בה לבית ה׳.

3. ור״ל אנו דחטאנו בא במקרה אפשר שתעבור ע״י תשובה וכמו השזיפה בלהט השמש שעוברת ע״י רחיצה, משא״כ דבר הבא בתולדה אין לו תקנה.

4. כדי לנוולה, תחת שהיו מתיפות בעת שהסיתו את ישראל בשטים. ומפחם הוא מענין שחרות כמו בברכות כ״ח א׳ מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה, ובמ״ר בראשית פי״ח נתפחמו פני הנשים מן השמש. ובעל מת״כ פי׳ מפחם מכה ומשפיל, וכנראה גריס מפחס, בסמ״ך, והוא מענין גרירה ומחיקה, וכמו בע״ז נ״ג א׳ פחסה אע״פ שלא חסרה, אבל ממש״כ נראה עיקר גירסתנו וכמו שבארנו, אחרי שכן יונח פעל זה ביחס לקלקול תואר פני הנשים.

5. שנענשנו על ידיכן בשטים.

6. ור״ל והוי לפי״ז הלשון ששזפתני השמש רמז לההוקעה נגד השמש שע״י זה השחרו פניהם של ישראל כלהוטי השמש.

7. דריש אמי מלשון אום, אומה, ונחר מלשון חרון אף, והדיין מוסב על הקב״ה, וכן ביתר הדרשות הבאות בלשון זה.

8. ר״ל בין בנות יתרו ובין הרועים כמבואר בתורה.

9. ע׳ מש״כ לעיל אות ק״א וצרף לכאן. והמ״ב מסעות מפורשות בפ׳ מסעי מ״ב פעמים ויסעו, אבל ויסעו הא׳ אינו מן החשבון, מפני שצריך לגופיה, ור״ל שמוני נוטרה כרמים אחרים, היינו מסעות אחרות, ולא נסיעה שלי לא״י.

10. עיין משכ״ל אות ק״א, ונסמך בזה על עוד אגדה אחת, דביום שהעמיד ירבעם את העגלים באותו יום נתנשאה רומי צרתה של ירושלים, ואז היתה תחלת הגלות ובטול התמיד והמשמרות.

11. עייין משכ״ל אות ק״א.

12. עיין מש״כ לעיל אות ק״א. והנה בכל הדרשות האלה תחַוֶה כנ״י את דעתה כי לא טבעה ותכונתה הביאיה לעשות מעשים רעים כאלה, כי אם אחדים מבניה יצאו מן הכלל לעשות מעשים אשר לא יעשו.

13. פלטיא הוא השוק הגדול, ומפני שחרותו ופחיתותו של לחם זה לא היו רשאים למכרו באותו השוק. וע״ל אות ק״א.

14. דבחו״ל חייבו חכמים להפריש ב׳ חלות, אחת לאור ואחת לכהן, כמבואר בפ׳ בתרא דמס׳ חלה.

אַל תִּרְאוּנִי – אל תסתכלו עלי בבזיון¹ על כך שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת בתכלית השחרות², כי לא נולדתי כך ממעי אמי, אלא³ שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ ונוחה אני אם כן להתלבן בקלות כשאעמוד בצל⁴, ואל תחשבו שאני יצאנית הנמצאת כל הזמן בשדה מול השמש ובביתי לא ישכנו רַגְלַי, אין זה כך, אלא שֶׁאֶחָי⁵ בְּנֵי אִמִּי⁶ נִחֲרוּ בִי – חירחרו ריב עימי⁷ והם אלה שהסיתו ופיתו אותי עד אשר⁸ שָׂמֻנִי – שמו אותי להיות⁹ נֹטֵרָה – יושבת ומשמרת¹⁰ אֶת הַכְּרָמִים – את כרמיהם לעין השמש¹¹, בעל כורחי¹², ושם הושחרתי¹³, וקודם לזה¹⁴ מעולם לא שמרתי, ואף את¹⁵ כַּרְמִי – הכרם שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי – שמרתי מעולם¹⁶, ולא הורגלתי לעמוד בשמש, ולפיכך הושחרתי ביותר¹⁷:

1. רש״י, מצודת דוד, מצודת ציון.

2. מצודת דוד. ויורה על רוב השחרות, כמו (ויקרא יג, מט) ירקרק או אדמדם שתכליתו ירוק חזק ואדום חזק, מצודת ציון.

3. רש״י, מצודת דוד.

4. רש״י, מצודת דוד.

5. מצודת דוד.

6. הם, הערב רב שעלה איתי ממצרים, רש״י. ולקח טוב ביאר שהם נביאי השקר שהטעו את עם ישראל אחרי עבודה זרה וגרמו לגלות.

7. אבן עזרא.

8. רש״י.

9. מצודת דוד.

10. שם.

11. מצודת דוד.

12. רשב״ם.

13. רש״י.

14. אבן עזרא.

15. רשב״ם, מצודת דוד.

16. רי״ד.

17. והנמשל, כנסת ישראל אמרה, אל תבזו אותי על שעבדתי מאז לעגלי הזהב בימי מלכי ישראל, כי לא מליבי עשיתי זאת, אלא שהוכרחתי ע״י המלכים, מצודת דוד. ונביאי השקר, תרגום, ילקוט שמעוני. ובגלל זה יצאתי לגלות שהיא השמש אשר שזפתני, אבן עזרא. והם הסיתוני לעבוד אלהים זרים, וכרמי שהיה לי מאבותיי, היא התורה, לא שמרתי, רש״י, ילקוט שמעוני.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון