Shir HaShirim 1 – שיר השירים א‏ – Mikraot Gedolot

כַּד עֲבַדוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל יָת עִגְלָא אִתְקְדַרוּ אַפֵּיהוֹן כִּבְנוֹי דְּכוּשׁ דְּשַׁרְיָן בְּמַשְׁכְּנֵי קֵדָר וְכַד תָּבוּ בִּתְיוּבְתָּא וְאִשְׁתְּבֵיק לְהוֹן סְגָא זִיו יְקַר אַפֵּיהוֹן כְּמַלְאֲכַיָּא עַל דַּעֲבַדוּ יְרִיעָתָא לְמַשְׁכְּנָא וּשְׁרָת בֵּינֵיהוֹן שְׁכִינְתָא דַּיָי וּמֹשֶׁה רִבְּהוֹן סְלֵיק לִרְקִיעָא וִיהַב שְׁלָם בֵּינֵיהוֹן וּבֵין מַלְכְּהוֹן.

[א] שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה – שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּמַעֲשַׂי, וְנָאוָה בְּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתַי. שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שְׁחוֹרָה אֲנִי בִּפְנֵי עַצְמִי, וְנָאוָה בִּפְנֵי קוֹנִי, דִּכְתִיב: הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (עמוס ט׳:ז׳), כִּבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם בִּפְנֵיכֶם, אֲבָל אַתֶּם לִי כִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה׳.

דָּבָר אַחֵר: שְׁחוֹרָה אֲנִי – בְּמִצְרַיִם, וְנָאוָה אֲנִי בְּמִצְרַיִם. שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּמִצְרַיִם: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי (יחזקאל כ׳:ח׳), וְנָאוָה אֲנִי בְּמִצְרַיִם, בְּדַם הַפֶּסַח וּבְדַם הַמִּילָה, דִּכְתִיב: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי (יחזקאל ט״ז:ו׳), זֶה דַּם הַפֶּסַח, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, זֶה דַּם הַמִּילָה.

דָּבָר אַחֵר: שְׁחוֹרָה אֲנִי – בַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף (תהלים ק״ו:ז׳). וְנָאוָה אֲנִי בַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (שמות ט״ו:ב׳). שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּמָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּלֹנוּ הָעָם עַל משֶׁה לֵאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה (שמות ט״ו:כ״ד). וְנָאוָה אֲנִי בְּמָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּצְעַק אֶל ה׳ וַיּוֹרֵהוּ ה׳ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם (שמות ט״ו:כ״ה). שְׁחוֹרָה אֲנִי בִּרְפִידִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה (שמות י״ז:ז׳), וְנָאוָה אֲנִי בִּרְפִידִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבֶן משֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה׳ נִסִּי (שמות י״ז:ט״ו). שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּחוֹרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב (תהלים ק״ו:י״ט). וְנָאוָה אֲנִי בְּחוֹרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳). שְׁחוֹרָה אֲנִי בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר (תהלים ע״ח:מ׳). וְנָאוָה אֲנִי בַּמִּדְבָּר בַּהֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן (במדבר ט׳:ט״ו). שְׁחוֹרָה אֲנִי בַּמְרַגְלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ (במדבר י״ג:ל״ב). וְנָאוָה אֲנִי בִּיהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי (במדבר ל״ב:י״ב). שְׁחוֹרָה אֲנִי בַּשִּׁטִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים (במדבר כ״ה:א׳). וְנָאוָה אֲנִי בַּשִּׁטִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל (תהלים ק״ו:ל׳). שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּעָכָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם (יהושע ז׳:א׳). וְנָאוָה אֲנִי בִּיהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל עָכָן בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד (יהושע ז׳:י״ט). שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. וְנָאוָה אֲנִי בְּמַלְכֵי יְהוּדָה. אִם בַּשְּׁחוֹרִים שֶׁהָיוּ שֶׁלִּי כָּךְ אֲנִי נָאוָה, בַּנְּבִיאִים שֶׁלִּי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

[ב] שְׁחוֹרָה אֲנִי – מְדַבֵּר בְּאַחְאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו [וישם שק על בשרו ויצום] [וישכב בשק ויהלך אט (מלכים א כ״א:כ״ז)]. כַּמָּה נִתְעַנָּה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר שָׁלשׁ שָׁעוֹת, אִם הָיָה לָמוּד לֶאֱכוֹל סְעוּדָתוֹ בְּשָׁלשׁ שָׁעוֹת אוֹכֵל בְּשֵׁשׁ, וְאִם הָיָה אוֹכֵל בְּשֵׁשׁ אוֹכֵל בְּתֵשַׁע. וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט (מלכים א כ״א:כ״ז), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר שֶׁהָלַךְ יָחֵף, בִּיהוֹרָם מַה כְּתִיב: וַיַּרְא הָעָם וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל בְּשָׂרוֹ מִבָּיִת (מלכים ב ו׳:ל׳). רַבִּי לֵוִי בַּר חַיְתָא אָמַר בָּהּ תְּלַת שִׁטִּין, שְׁחוֹרָה אֲנִי כָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ, וְנָאוָה אֲנִי בַּשַּׁבָּת. שְׁחוֹרָה אֲנִי כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, וְנָאוָה אֲנִי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. שְׁחוֹרָה אֲנִי בַּעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, וְנָאוָה אֲנִי בְּשֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין. שְׁחוֹרָה אֲנִי בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְנָאוָה אֲנִי לָעוֹלָם הַבָּא.

[ג] בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם – רַבָּנָן אָמְרֵי אַל תִּקְרֵי בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם, אֶלָּא בּוֹנוֹת יְרוּשָׁלָיִם, זוֹ סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹשְׁבִין וּמְבִינִין אוֹתוֹ בְּכָל שְׁאֵלָה וּמִשְׁפָּט.

דָּבָר אַחֵר: בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם לְהֵעָשׂוֹת מֶטְרוֹפּוֹלִין לְכָל הַמְדִינוֹת, וּלְהַמְשִׁיךְ כְּנָהָר אֵלֶיהָ לִכְבוֹדָה. כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: אַשְׁדּוֹד בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַזָּה בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַד [לשע] [לשעת] (יהושע ט״ו:מ״ז) הִיא דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּתִיב: וְנָתַתִּי אֶתְהֶן לָךְ לְבָנוֹת וְלֹא מִבְּרִיתֵךְ (יחזקאל ט״ז:ס״א), מַהוּ לְבָנוֹת, לְכוּפְרָנִין. וְלֹא מִבְּרִיתֵךְ, לֹא מִן פְּרָנִיךְ אֶלָּא מִן פְּרָנִין דִּידִי. רַבִּי בֵּיבַי מִשּׁוּם רַבִּי רְאוּבֵן אָמַר: רָנִּי עֲקָרָה (ישעיהו נ״ד:א׳), הָא רִנָּה עַקְרוּתָא הִיא, אֶלָּא רָנִּי עֲקָרָה שֶׁלֹא יָלְדָה בָנִים לְגֵיהִנֹּם. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר, נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל כִּנְקֵבָה, מַה נְּקֵבָה זוֹ נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר נְכָסִים מֵאָבִיהָ וְיוֹצְאָה, כָּךְ יָרְשׁוּ יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ שִׁבְעָה עַמָּמִים, שֶׁהוּא עִשּׂוּר שִׁבְעִים אֻמּוֹת, וְעַל יְדֵי שֶׁיָּרְשׁוּ יִשְׂרָאֵל כִּנְקֵבָה, אָמְרוּ שִׁירָה בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה׳ (שמות ט״ו:א׳). אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הֵן עֲתִידִין לִירַשׁ כְּזָכָר הַיּוֹרֵשׁ לְכָל נִכְסֵי אָבִיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִפְּאַת קָדִים עַד פְּאַת יָמָּה יְהוּדָה אֶחָד (יחזקאל מ״ח:ז׳), דָּן אֶחָד, אָשֵׁר אֶחָד (יחזקאל מ״ח:א׳-ב׳), וְכֻלְּהוֹן כָּךְ, וְהֵן אוֹמְרִין בִּלְשׁוֹן זָכָר, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁירוּ לַה׳ שִׁיר חָדָשׁ (תהלים צ״ו:א׳), שִׁירָה חֲדָשָׁה אֵין כְּתִיב, אֶלָּא שִׁיר חָדָשׁ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לָמָה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל כִּנְקֵבָה, מַה נְּקֵבָה זוֹ טוֹעֶנֶת וּפוֹרֶקֶת, טוֹעֶנֶת וּפוֹרֶקֶת, וְחוֹזֶרֶת וּפוֹרֶקֶת, וְשׁוּב אֵינָהּ טוֹעֶנֶת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּעְבְּדִין וְנִגְאָלִין, מִשְׁתַּעְבְּדִין וְנִגְאָלִין, וְחוֹזְרִין וְנִגְאָלִין וְשׁוּב אֵין מִשְׁתַּעְבְּדִין לְעוֹלָם. בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי שֶׁצָּרָתָן צָרַת נְקֵבָה יוֹלֶדֶת, הֵן אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנָיו בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא עַל יְדֵי שֶׁצָּרָתָן אֵין צָרַת יוֹלֶדֶת, הֵן אוֹמְרִים שִׁירָה בִּלְשׁוֹן זָכָר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בַּיּוֹם הַהוּא יוּשַׁר הַשִּׁיר הַזֶּה (ישעיהו כ״ו:א׳).

[ד] כְּאָהֳלֵי קֵדָר – מַה אָהֳלֵי קֵדָר אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאִין מִבַּחוּץ כְּעוּרִים וּשְׁחוֹרִים וּסְמַרְטוּטִין, וְהֵם מִבִּפְנִים אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, כָּךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאִין כְּעוּרִים וּשְׁחוֹרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל בִּפְנִים יֵשׁ בָּהֶם תּוֹרָה, מִקְרָא, מִשְׁנָה, מִדְרָשׁוֹת, הֲלָכוֹת, תַּלְמוּד, תּוֹסֶפְתּוֹת וְאַגָּדוֹת. אִי מָה אָהֳלֵי קֵדָר אֵין צְרִיכִין תִּכְבּוֹסֶת, יָכוֹל אַף יִשְׂרָאֵל כָּךְ, תַּלְמוּד לוֹמַר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה, מַה יְּרִיעוֹת שַׂלְמָה זוֹ מִתְלַכְלֶכֶת וּמִתְכַּבֶּסֶת וְחוֹזֶרֶת וּמִתְלַכְלֶכֶת וּמִתְכַּבֶּסֶת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְלַכְלְכִין בַּעֲוֹנוֹת כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, יוֹם הַכִּפּוּרִים בָּא וּמְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם (ויקרא ט״ז:ל׳), וּכְתִיב: אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ (ישעיהו א׳:י״ח), אִי מָה אָהֳלֵי קֵדָר מִטַּלְטְלִין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, יָכוֹל אַף יִשְׂרָאֵל כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה, כִּירִיעוֹתָיו שֶׁל מִי שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלוֹ, מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁמְּתָחָן עוֹד לֹא זָזוּ מִמְקוֹמָן. תָּנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: אֹהֶל בַּל יִצְעָן (ישעיהו ל״ג:כ׳), בַּל יֵצֵא וּבַל יָנוּעַ. מָה אָהֳלֵי קֵדָר אֵין עָלֶיהָ עֹל כָּל בְּרִיָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל לֶעָתִיד לָבוֹא אֵין עֲלֵיהֶם עֹל כָּל בְּרִיָה. תָּנֵי רַבִּי חִיָּא: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת (ויקרא כ״ו:י״ג), בְּקוֹמָה זְקוּפָה שֶׁאֵינָן יְרֵאִין מִכָּל בְּרִיָּה. רַבִּי יוּדָן אָמַר כְּיוֹסֵף, מַה יּוֹסֵף נִמְכַּר לְאָהֳלֵי קֵדָר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים (בראשית ל״ז:כ״ח), וְחָזַר וְקָנָה אֶת קוֹנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקֶּן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם (בראשית מ״ז:כ׳), כָּךְ יִשְׂרָאֵל: וְהָיוּ שֹׁבִים לְשֹׁבֵיהֶם (ישעיהו י״ד:ב׳).

שחורה אני ונאוה – וכי אפשר לשחור להיות נאה משל למה הדבר דומה לתינוקת בת מלכים שקלקלה בבית אביה ונזפה ויוצאת והיתה מלקטת בשבלים והשחירה התחילו חברותיה (מחסרות) [מחסדות] אותה מה היא אומרת להן אל תראוני שאני שחרחרת ששזפתני השמש ואינו דומה אדם שיצא כעור ממעי אמו לאדם שיצא נאה ונתנול כי נוח לו במהרה לחזור ולהיות נאה כך אמרה כנסת ישראל לאומות העולם שחורה אני ונאוה. שחורה אני במעשה העגל ונאוה אני במעשה המשכן. ד״א שחורה אני ונאוה שחורים היו ישראל במצרים כשהיו עושים בטיט בחמר ובלבנים אבל נאים היו על הים כשהיו טוענים ביזתם של מצרים. שהיה רבי אלעזר בן פילה אומר לא היה סוס שלא היה במעוטה יותר מבעשר רבוא זהב לקיים מה שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ (תהלים ס״ח:י״ד). ד״א שחורה אני ונאוה כנסת ישראל אומרת למי שברא את העולם שחורים אנו במעשינו כאהלי קדר אלא מה אתה רואה אהלי קדר מבחוץ נכנס אדם לתוכו הרי הוא מלא כל ברכה כך ישראל האומות מבזין עליהם ואינן יודעות שהם מלאים מצות. ד״א כאהלי קדר – כדרך שמותחים את האהל הזה אין אדם אחד יכול למתחו לעצמו אל רבים מותחים אותו יכול כך הוא עושה הקב״ה ת״ל הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת (ישעיהו מ׳:כ״ב) הוא עצמו מתח את הרקיעים ולא סיעו בריה לכך נאמר כאהלי קדר.

כיריעות שלמה – המלך שהשלום שלו ברא ששת ימי בראשית וברא את האדם ביום הששי שלא יהיה מתגאה ומה עכשיו שאין יוצא מן המעינות שלו אלא מים סרוחים הוא מתגאה אלו היו יוצאים ממנו מעינות של דבש ושל חלב על אחת כמה וכמה שהיה מתגאה.

שחורה אני ונאוה – וכי אפשר לשחור להיות נאה. משל למה הדבר דומה לבת מלך שקלקלה בבית אביה ונזפה ויצאה והיתה מלקטת בשלפים והשחירה, התחילו חברותיה מחסדות אותה, מה היא אומרת אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש, לא דומה אדם שיוצא ממעי אמו כעור לי שהוא נאה ומתנוול שסופו לחזור להיות נאה, כך כנסת ישראל אמרו שחורה אני במעשי ונאוה במעשה אבותי.

שחורה אני – בעצמי, ונאוה בפני קוני הלוא כבני כושיים אתם לי, שחורה אני במצרים וימררו את חייהם, ונאוה במצרים בדם פסח ובדם מילה, שחורה אני על הים וימרו על ים בים סוף, ונאוה אני בים זה אלי ואנוהו, שחורה אני במרה וילונו העם, ונאוה במרה שם שם לו חוק ומשפט, שחורה אני ברפידים היש ה׳ בקרבנו, ונאוה ברפידים ויבן משה מזבח, שחורה אני בחורב אלה אלהיך ישראל, ונאוה כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע, שחורה אני במדבר כמה ימרוהו במדבר, ונאוה בהקמת משכן, שחורה אני במרגלים ונאוה ביהושע וכלב, שחורה אני בשטים, ונאוה בפנחס, שחורה אני במלכי ישראל, ונאוה במלכי יהודה, שחורה אני בטיט ולבנים במצרים, ונאוה על הים כנפי יונה נחפה בכסף, רבי יהושע בן פדיה אומר לא היה סוס שלא היה טעון עליו יותר מעשר רבוא של זהב, ר׳ לוי בר חייא אמר תלת.

שחורה אני – כל ימות השבוע, ונאוה בשבת, שחורה כל ימות השנה, ונאוה ביום הכפורים.

שחורה אני – בעולם הזה, ונאוה לעולם הבא. בנות ירושלים א״ר יוחנן עתידה ירושלים להיות מטרפולין לכל המדינות.

כאהלי קדר – מה אהלי קדר מבחוץ סמרטוטין ומבפנים אבנים טובות ומרגליות, כך הם בני תורה שהם כעורים כאלו הם שחורים מבחוץ אבל מבפנים מקרא משנה תלמוד תוספתא ואגדה, אי מה אלי קדר אינם צריכים תכבוסת יכול אף ישראל כן, תלמוד לומר כיריעות שלמה, מה שלמה הזו מתלכלכת וחוזרת ומתכבסת כך ישראל מתלכלכין כל ימות השנה בעונות ויום הכפורים בא ומכפר, אי מה אהלים מטולטלים אף ישראל כן, תלמוד לומר כיריעות שלמה כיריעותיו של מי שאמר והיה העולם שמתחם כאהל, ועוד לא זזו ממקומם שנאמר וימתחם כאהל לשבת חזקים כראי מוצק, אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח.

אנא סודא ומליחה, תקול בנאת מדינהֵ אלסלאם, כאכ׳ביהֵ אלערב, כשקאק סלימאן אלביץ׳.

אני שחורה ויפה כך אומרות בנות ירושלים, כמו האוהלים של הערבים כמו יריעות שלמה הלבנות.

בנות – תאמרנה בנות קדר, הערבים (ונקראו כן כל הערבים על שם מקצתם שקדר אחד מבני ישמעאל).

כיריעות – כיריעות שלמה הלבנות.

שחורה אני ונאוה וגו׳ – אתם ריעותיי אל אקל בעיניכם אף אם עזבני אישי מפני שחרות שבי כי שחורה אני על ידי שזיפת שמש ונאוה אני בחיתוך איברים נאים, אם אני שחורה כאהלי קדר המשחירים מפני הגשמים שהם פרוסין תמיד במדברות קלה אני להתכבס ולהיות כיריעות שלמה.

דוגמא היא זו: אומרת כנסת ישראל לאומות: שחורה אני – במעשיי, ונאה – אני במעשי אבותיי, ואף במעשיי יש מהם נאים. אם יש בי עון העגל, יש בי זכות קבלת התורה. וקורא לאומות בנות ירושלם^א על שם שהיא עתידה ליעשות מטרפולין לכולן, כמה שניבא יחזקאל: ונתתי אותם^ב לך לבנות (יחזקאל ט״ז:ס״א), כמו עקרון ובנותיה (יהושע ט״ו:מ״ה).

א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, וינה 220. בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165: ״ירושלים״.

ב. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1 (שם: ״אות׳⁠ ⁠⁠״, אוקספורד 165, וינה 220. בנוסח המקרא שלנו: ״אתהן״.

I am black but comely, etc – You, my friends, let me not be light in your eyes. Even if my husband has left me because of my blackness, for I am black because of the tanning of the sun, but I am comely with the shape of beautiful limbs. Though I am black like the tents of Keidar, which are blackened because of the rains, for they are always spread out in the wilderness, I am easily cleansed to become like the curtains of Shelomo.

The allegory is: The congregation of Yisroel says to the nations, "I am black in my deeds [i.e., sins], but I am comely by virtue of the deeds of my ancestors, and even some of my deeds are comely. If I bear the iniquity of the [golden] calf,⁠¹ I can offset it with the merit of the acceptance of the Torah.⁠" [Scripture] calls the nations, "the daughters בְּנוֹת of Yerusholayim" because it is destined to become the metropolis for them all, as Yechezkel prophesied, "I will give them to you as surrounding villages לְבָנוֹת,⁠"² and similarly, "Ekron, and its suburbs וּבְנֹתֶיהָ.⁠"³

1. According to Targum the faces of the Bnei Yisroel actually turned black like the skin of the Cushites, when they sinned with the golden calf. After they repented the blackness went away.

2. Yechezkel 16:61.

3. Yehoshua 15:45.

שחורה אני ונאוה – אומרת כנסת ישראל לאומות העולם אעפ״י ששחורה אני בגלות בין האומות ונאוה אני בזכות אבות שהיא קיימת לעולם כענין שנאמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וגו׳.

שחורה אני – בתוכחות. ונאוה – אני בנחמות והבטחות שהבטיחני על ידי נביאיו אם ימודו השמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם י״י.

שחורה אני – בשעבוד. ונאוה – במצות לקבל שכר טוב על שעבוד גליות כענין שנאמר אשרי המחכה ויגיע ואו׳ לכן חכו לי נאם י״י וגו.

שחורה אני – וגעולה בפני המלכיות. ונאוה – בפני השם שנאמר לכן יחכה י״י לחננכם ולכן ירום לרחמכם.

שחורה אני ונאוה – כשם שהייתי שחורה במצרים בחומר ובלבנים ונהייתי נאוה בביזת מצרים שנאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ונא׳ וינצלו את מצרים. כך אעפ״י שאני שחורה בעבודת הגוים ושלולה בידם עתידה אני להיות נאוה בביזתם שנאמר תחת הנחשת אביא זהב וגו׳.

בנות ירושלם – בין שחורים בין נאים. בנות ירושלם אנחנו אתה מוצא אפ״י במה שחסרו ונעשו שחורים כן נשתכחו ונעשו נאים. שחורה בים שנאמר וימרו על ים בים סוף. ונאוה בים שנאמר זה אלי ואנוהו.

שחורה אני – במרה. דכתי׳ וילונו העם. ונאוה – במרה שנאמר שם שם לו חק ומשפט.

שחורה – ברפידים שנאמר בקרבנו אם אין. ונאוה – ברפידים שנאמר ויבן משה מזבח.

שחורה – בחורב ע״ש נעשה ונשמע.

שחורה אני – במדבר דכתי׳ כמה ימרוהו במדבר. ונאוה – במדבר. בהקמת המשכן.

שחורה – במרגלים. ונאוה – ביהושע וכלב.

שחורה – בשיטים. ונאוה – בפינחס.

שחורה – במעשה עכן. ונאוה – ביהושע וזקנים.

שחורה – במלכי ישראל. ונאוה – במלכי יהודה.

שחורה – בגלות. ונאוה – בקבוץ נדחי ישראל.

בנות ירושלם – אמ״ר יוחנן כל המלכיות כפרים לגבי ירושלם שנאמר ונתתי אתהן לך לבנות.

כאהלי קדר – שדרים במדברות עתידה אני להיות כיריעות שלמה. וכן הוא או׳ עוד אושיבך באהלים כימי מועד. כימים שהיו ישראל הולכים ברגלים ומחנה שכינה בתוך מחניהם.

כאהלי קדר – שחורים מבחוץ ונאים מבפנים. כך תלמידי חכמים כאורים מבחוץ שהם נשחרים בדברי תורה ונאים מבפנים כיראת שמים שבלבבכם.

ד״א: כאהלי קדר – אעפ״י שישראל מטולטלין מגולה לגולה כאהלי קדר שהם טענים אהליהם ממקום למקום ואינם יושבים קבועין שקט ושאנן כשמים שאינן זזין ממקומן שהם יריעות שלמה של מלך מלכי המלכים שהשלום שלו. שנאמר הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת. נוטה שמים כיריעה. וכן הוא או׳ למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה וגו׳ וכן תני ר׳ אליעזר בן יעקב ישראל עתידין להיות יושבין ואין מטלטלין עוד שנאמר אהל בל יצען בל יסע וגו׳. ואז יהיו שובים לשוביהם ורדו בנוגשיהם. מלמד שבשר שלמה בשיר השירים ישועת ישראל כדרך שאמ׳ דוד אביו בשיר תהלותיו מי יתן מציון ישועת ישראל.

שחורה אני ונאוה – שחורה^א כאהלי קדר ונאוה כיריעות שלמה – כפל מילה.⁠^ב

אתנה ריעותיי הבתולות בנות ירושלים, אל תבזוני ותכלימוני בשחרותי, שתאמרנה בשביל שאני שחורה נתרחק ידידי ממני, שאם הייתי שחורה בפרצוף פניי כאהלי קדר, נאוה והגונה אני בגוף וקומה כיריעות שלמה – המלך ההגונות וראויות למלכות.⁠¹

דימיון לכנסת ישראל שאומות מכלימים אותה על חטאתיה ופשעיה אשר פשעה, והיא משיבתם: אם רשעתי אללי לי (איוב י׳:ט״ו), ונודדתי בתוך גלותי על כך, ואעפ״כ נאוה אני ובת מלכים, ויש לי זכות אבות,⁠² ובאחרית הימים ישיבני הקב״ה לקדמתי, להוציאני לרויה מתוך כור הברזל^ג מן הגלות.

בנות ירושלים – אלו האומות, כמו שנאמר: ונתתי אתהן^ד לך לבנות^ה (יחזקאל ט״ז:ס״א),⁠³ בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה וג׳ (שופטים י״א:כ״ו) – לשון כפרים.

אהלי קדר – שחורים הם, לפי שבני קדר מיושבים במדבר, ויושבים באהלים ולא בבתים.⁠⁴

1. רוב ביאורו לפסוק דומה לרש״י, אלא שלמיוחס לרשב״ם מבנה הפסוק הוא א-ב-א-ב ו״כיריעות שלמה״ מוסב על ״ונאוה״.

2. בדומה ברש״י, שמוסיף גם זכות קבלת התורה.

3. בדומה ברש״י.

4. בדומה במיוחס לר״י קרא.

א. קשה לפענח מילה זו בכ״י פרמא.

ב. כן בכ״י פרמא. בכ״י המבורג, בודפשט, סנקט פטרבורג חסר: ״שחורה כאהלי קדר ונאוה כיריעות שלמה – כפל מילה.⁠״

ג. כן בכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג. בכ״י המבורג: ברזל.

ד. כן בפסוק, וכן אולי היה בכ״י סואב. בכ״י המבורג, בודפשט, סנקט פטרבורג, פרמא: אותם.

ה. כן בפסוק ובכ״י בודפשט, סנקט פטרבורג, סואב. בכ״י המבורג: לבנותיכם.

I AM DARK, BUT COMELY – {See Hebrew text.}

You, my companions, the young daughters of Jerusalem, don't despise or harass me because I am dark or say that my loved one has deserted me because I am dark. Even if I (lit. my face) appear as dark [as the] tents of Kedar,⁠¹ my body is lovely and tall like pavilions of Solomon which are beautiful and worthy of a king's glory.⁠²

The allegorical meaning of this verse refers to the Assembly of Israel. The nations insult her because of her sins and transgressions, but she answers them, "If I have done evil, woe to me, for it has caused me to wander in exile. But, even so, I am still lovely, the daughter of kings. I have the merit of my ancestors and, in a time to come, the Holy One will return me to my former glory, bringing me out of exile, out of the furnace of iron (Cf. I Kings 8:51).

DAUGHTERS OF JERUSALEM – These are the other nations as it is said, "I will give them to you as daughters"³ (Ezek. 16:61) and "While Israel had been occupying Heshbon and its dependencies (lit., daughters)" (Judg. 11:26). The word "daughter" can mean village (i.e. satellite towns).

TENTS OF KEDAR – Which are black because the people of Kedar dwell in tents in the desert rather than in houses.⁠⁴

1. In the Hebrew text these words begin a new passage. The English translation is continuous because Rashbam paraphrased the text creating a running explanation of the words. As is common in the commentary, Rashbam combines quotation and commentary in order to demonstrate both the meanings of verses and their relationship to each other.

2. This comment is paralleled in Rashi although the allegorical element has been condensed. Ibn Ezra notes an alternative explanation but agrees that the reference to "darkness" is meant as an unattractive feature for a woman.

3. This is an inexact quote of the verse probably done from memory. Cf. Rashi ad loc. who also misquotes the verse. It is clear that this comment has been taken from Rashi but supplemented by the following quotation which is closer to Rashbam's intent.

4. Rashi's comment, ad loc., is clearly the basis of thus comment although Rashi states that the tents are black because of rains.

ונאוה – כמו יפה כמו לא נאוה לכסיל תענוג (משלי י״ט:י׳) לא יאות לו והנו״ן לבנין נפעל. כמו וכל נעשה במרחשת^א (ויקרא ז׳:ט׳).

א. כן בכ״י פריס 334. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״כמו וכל נעשה במרחשת״.

וחזרה ואמרה לעלמות שהן בנות ירושלם אם אני שחורה כנגדכן, כמו אהלי קדר שֶׁיַכֵּם השמש, נאוה אני ויפת תאר כיריעות שלמה המלך.

Then she turns her address to the damsels, who are the ‘daughters of Jerusalem,’ If compared with you I am black like Kedar’s tents, on which the sun is always striking, yet I am comely and fair of form like the curtains of king Solomon;

שחורה אני – אחר כך ירדתי למצרים, אף על פי כן הייתי נאוה שדבקתי בקצות^א המצות.

א. כן בכ״י לונדון 27298. בכ״י פריס 334: ״בשאר״.

I am black but comely. Afterwards I went down into Egypt, although I was comely in cleaving to part of the commands.

שחורה – יש מפרשים: שהיא יפה^א כמו האשה הכושית (במדבר י״ב:א׳), כי מרוב יופיה תפחד האם שתשלוט בה עין רעה, על כן תקרא כושית ושחורה. ואין לנו צורך בפירוש באשה הכושית ולא במלת שחורה, כי הנה העידה בעצמה^ב ואמרה: אל תראוני שאני שחרחורת (שיר השירים א׳:ו׳).

ונאוה – כמו נחמדת, מן אוה למושב לו (תהלים קל״ב:י״ג). והנו״ן לבניין נפעל, כמו וכל נעשה במרחשת (ויקרא ז׳:ט׳), אין אבן נראה (מלכים א ו׳:י״ח).

א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״אשה״.

ב. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י וטיקן 488: ״בנפשה״.

בעבור שאילו העלמות אומרות משכני, חזרה הנערה ואמרה להן: אינני פחותה מכם אף על פי שיש בי שחרות מעט כאהלי קדר שהם מגולים לשמש, תמיד יפה אני כיריעות שלמה.

שחורה – החל בשעבוד מצרים אף על פי שאני שחורה בקצת מעשי הרעים, נאוה אני בשמירת הברית וייחוד השם.

שחורה אני ונאוה בנות ירושלם – יש לומר שהייתה מושחרת. וזו תימה גדול⁠{ה}: מאחר שהיא שחורה, היאך היתה נאוה. וכן הייתה מדברת אתם: בנות ירושלם ריעותיי נשי שלמה, אף עלי פי שאני שחורה, נאוה אנכי, שיכולה אנכי להתקשט ולהתנאות.

כאהלי קדר – מוסב על שחורה אני. פתרונו: כאהלים של ישמעאלים שתוקעים אוהלים בכל מקום אשר ינוחו, ומתוך כך הם שחורים.

ונאוה כיריעות שלמה – שהן יפות כנאה למלך. אני יכולה להתקשט ואהיה נאוה, ואין הדבר תימה שאני שחורה, שכך אירע לי בבית אמי, ועל ידי כך נשחרתי. והולך ומפרש מה נעשה לה^א בבית אימה.

א. בכ״י: לך.

שחורה אני ונאוה בנות ירושלם – עתה היא מדברת אל ריעותיה בנות ירושלם המלעיגות ומבזות אותה ואומרות שדודה נתרחק ממנה לפי שהיא מכוערת ושחורה, כמו שאר הפסוק שלאחריו: אל תראוני שאני שחרחרת (שיר השירים א׳:ו׳). ולכך אומרת להם: אם אני שחורה אין זה כיעור גדול, כי אני נאוה וחננית, אוננט¹ בלעז, ומחותכת באברים, ומחוטבת תבנית היכל.⁠²

ואם אני עתה קדורה בשמש כאהלי קדר – שהן שרופים ונקדרים בחמה ובגשמים, סופי שאתלבן כיריעות שלמה – שהפרוסות על מטתו הן של משי או של פשתן לבן.

קדר – אומה השוכנים^א באהלים תמיד, ולא בבתים, לפי שהן רועים במדברות, שנאמר: ישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר (ישעיהו מ״ב:י״א), וכת׳: כל צאן קדר (ישעיהו ס׳:ז׳).

1. בלעז: avenant.

2. ע״פ תהלים קמ״ד:י״ב.

א. בכ״י: השוכבים.

ולכך אמר המשורר: שהחשוקה משבחה בעצמה על שעמדה בנסיונות, ואומרת: שחורה אני בגלות ובנסיונות, שהלכה מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר (תהלים ק״ה:י״ג) ונשתעבדתי במצרים.

ונאוה – אבל על זאת אני נאוה ומעורבת לדודי, שהכל סבלתי בשבילו, שלא רציתי להודות לעבודה זרה^א שלהם.

והפשט: השחרות אינה אלא שזיפת השמש.

וראויה אני להתלבן כאהלי קדר – שעומדים לשמש ולגשמים, ומשתחרים ומכבסים אותם ומתלבנים. וכן יריעות שלמה – כשמשתחרות מלבנים אותם.

ויש לפרש: אם אני שחורה כאהלי קדר, ראויה אני להתלבן כירעות שלמה – שהן לבנות ונאוות.

ויש לפרש נאוה – חמודה, מן: אוה למושב (תהלים קל״ב:י״ג), והנו״ן מן נפעל.

א. במהדורת עפנשטיין: לעו״ז.

שחורה אני במעשה עגל¹, ונאוה במעשה משכן². שחורה בגי׳ במעשה עגל³.

דבר אחר, שחורה אני בגליות⁴, ונאוה בגאולה.

דבר אחר, שחורה אני בעולם הזה, ונאוה לעולם הבא⁵.

בנות ירושלים אלו נשמות של צדיקים. בנות ירושלים גי׳ נשמות הצדיקים⁶. ירושלים – של עולם הבא.

כאהלי קדר כיריעות שלמה – בעולם הזה אני שחורה כאהלי קדר, ונאוה לעולם הבא כיריעות שלמה.

דבר אחר, כאהלי קדר בגליות, וכתיב ״שכנתי עם אהלי קדר״⁷. כיריעות שלמה לעתיד לבא.

1. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, שיר השירים זוטא, תרגום, רש״י

2. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני, שיר השירים זוטא

3. (אחד יותר, ואחד אינו מן המנין. דה״ט)

4. מדרש לקח טוב

5. שיר השירים רבה, ילקוט שמעוני

6. (ואחד יותר, ואינו מן המנין. דה״ט)

7. תהלים קכ:ה

שחורה אני ונאוה יפה. הנון היא לציון בניין נפעל, ודומה לו ״לא נאוה לכסיל תענוג״ (משלי יט:י), כלומר לא יאה לו ולא ראוי לו. האלף מבוטאת בפסוק ״נאוה קודש״ (תהלים צג:ה), ומאותו שורש ״תאות אדם חסדו״ (משלי יט:כב) פארו ויופיו הוא מעלתו.

כאהלי קידר שחורים משום שהם עשויים מצמר [עזים].

כיריעות שלמה לבנות, הכוונה בכך לאוהלים שתקעו שלמה וחילותיו כשיצא למדבר¹. הוא [מחבר הספר] המשיל את היופי של הנפש כשהיא לעצמה ללובן וטוהר, ואת הכוחות הגופניים – שהיא שורה ביניהם ומנהיגה אותם – לצבע שחור ולכלוך ועכירות, ואת הכוחות המנהיגים והתפיסתיים – כלומר החשיבה והדמיון והזיכרון ומה ששייך להם – הוא מציין בכינוי ״בנות ירושלים״, שכן הם קרובים לפשטות² [של הנפש], ובייחוד כח החשיבה, שכן הוא גבוה יותר ועדין יותר מכל הכוחות הגופניים, ולפיכך הוא ניתן רק לאדם ולא לשאר החיות.

1. במקרא לא מסופר ששלמה ערך מסעות במדבר עם חילותיו והקים מחנה. בספרות המדרש שלמה נשאר בארמונו ומשרתיו יוצאים למסעות למענו (תרגום שני למגילת אסתר א) או שהוא רוכב על נשר (קהלת רבה א:כה). תנחום רומז כנראה לדברי הקראן על שלמה והנמלה ומלכת שבא [27(אלנמל):23-17] או לסיפור יהודי שהיה מבוסס על הסיפור הקראני. באופן כללי, המוטיב של שליטתו של שלמה בשדים ובחיות מפותח בספרות האסלאמית הרבה יותר מאשר במדרשי חז״ל. ראו: בת שבע גרסיאל, מקרא, מדרש וקוראן, ת״א 2006, עמ׳ 167.

2. בסאטה׳. בלשון הפילוסופיה של ימי הביניים פשוט הוא ההפך ממורכב, כלומר דבר שאינו עשוי מחלקים שונים אלא הוא כולו דבר אחד. ראו: ישראל אפרת, הפילוסופיה היהודית בימי הביניים (ב): מונחים ומושגים, ת״א תשכ״ט [להלן: אפרת, מונחים], עמ׳ 92. כמו כן: יעקב קלצקין, אוצר המונחים הפילוסופיים, ברלין תר״ץ [להלן: קלצקין, מונחים], כרך ג עמ׳ 217

שחורה אני ונאוה בנות ירושלים כאהלי קדר כיריעות שלמה – אמר השכל ההיולאני לשאר כחות הנפש שהיא שחורה בתחלת הענין לפי שהיא משוללת מכל מושכל והיא עם זה נאה מצד ההכנה אשר לה לקבל כל מושכל כאשר יהיה לה מי שיעירה על זה. ואמרה שעם השחרות אשר לה בעצמותה מצד הסכלות אשר יהיה לה בדברים ראשונים הנה יש לה ידיעות יבדילוה מהביט אל מה שראוי שתביט אליו ותעיין בו. ואלו הידיעות הם המונעים אשר לה מצד החומר אשר יוסיפו על שחרותה שחרות. והמשיל השחרות אשר לה מצד החומר לאהלי קדר שהם חשוכים מאד מצד יתרון החום עם ששם קדר מורה על השחרות. וכאלו אמר כאהלי קדר שהם חשוכים מאד כן יריעות שלמה. כי לפעמים ידמו בלשון הקדש בשני כפי״ן כעמי כעמך כשפחה כגברתה והדומים להם.

שחורה אני ונאוה – היתה אומרת שקודם מתן תורה היתה שחורה, ר״ל שחכמתה והשפעתה היתה בכח, שלא יצאתה מן הכח אל הפועל, וז״ש ונאוה, ר״ל כשיצאתה חכמתי מן הכח אל הפועל אחרי מתן תורה, ואחרי שהשפיע נבואתו ורוח קדשו באומתי, הייתי נאוה. וכוונת הפסוק, אני שהייתי שחורה קודם מתן תורה, הייתי נאוה אחר השפעת הש״י, וחזרה [והמשילה]⁠¹ שהיא שחורה כאהלי קדר שהם² שחורים, שאין להם בתים להגין מן השמש אלא אהלים, ונאוה כיריעות שלמה. ר״ל כיריעות ששם בבית המקדש כשבנה אותו, וגם כי בימי שלמה היתה ההשגחה גדולה בישראל, שאז היתה [אומת]⁠³ ישראל נאוה. או ירמוז אל הגלות ואומרת, עתה אני שחורה בזה הגלות הארוך, כאהלי קדר שהיו בחרבן ירושלים. ואקוה בש״י שאהיה נאוה כיריעות שלמה, ר״ל שעדיין יהיה⁴ בית המקדש בנוי ויריעותיה, כמו בזמן שלמה.

1. בכ״י אינו ברור כ״כ.

2. רבינו מפרש שאנשי קדר הם שחורים וכו׳.

3. בכ״י: אומה.

4. ר״ל שעוד המקדש ייבנה וכו׳.

שחורה וגו׳ – לפי שהתשוקה הנזכרת היתה גדולה יותר מכדי יופיה לזה אמרה שאם היא שחורה במקרה לסבה שתזכור. היא נאוה אל הכבוד ההוא מצד עצמה. ודמתה השחרות לאהלי קדר והנאותות ליריעות שלמה.

שחורה – להיות ענין התשוקה הנזכר בעוד היותה עמה במצרים והיה הדבר ההוא זר ונפלא מאד למיעוט הבנתם לזה התנצלה ואמרה כי אם היא שחורה וקודרת בגלות כבני קדר הנה היא נאוה בתשוקותיה ותכונותיה כאנשי יריעות שלמה כלומר אשר התהלכו לפני האלהים. וכנגד המוכיחים אמר אל תראוני שאני שחרחורת מבית ומחוץ שאינו כן כי אין השחרות רק בחיצוני מעשה לבד אשר נמשך מאשר שזפתני השמש רוצה לומר המצב השמימיי ותולדותיו.

[דיבור עדת ה׳ לאומות העולם]:

שחורה אני ונאוה. הקדים המחבר דיבור עדת ה׳ לאומות הנקראות ׳בנות ירושלים׳, כאמרו ׳ונתתי אתהן לך לבנות׳ (יחזקאל טז סא)¹, להודיע שלא יהיה להן² פתחון פה במה שתבקש היא³ מאת ה׳ יתברך השגחה פרטית עליה⁴ יותר מעל⁵ זולתה, ותאמרנה שיש משוא פנים בדבר, ואמרה⁶, ראוי הוא שיחפוץ בי האל יתברך יותר מכל שאר האומות, כי גם שאני ׳שחורה׳ במעשים כמותן, מכל מקום אני ׳נאוה׳⁷ בידיעת האל יתברך ואהבתו ויראתו יותר מכל זולתי⁸: כאהלי קדר. שהשחרות בהם הוא מקרי, לא עצמי⁹, כי לא נעשו מבגד שחור, אלא מבגד לבן שקרה לו השחרות¹⁰, אבל בעצם ׳אני נאוה׳ כיריעות שלמה, שהן נאות מצד עצם הדבר שממנו נעשו¹¹ ומצד מלאכתן וסדרן¹²:

1. בתחילת הפרק שם (פסוק ב) מבואר שמדבר אל ירושלים, והנביא אמר שלעתיד יהיו כל הארצות לבנות לירושלים, ופירש רש״י ׳לפרוורים לך, משועבדים לך׳. ועל שם העתיד קורא כאן לאומות העולם ׳בנות ירושלים׳. וכ״כ רש״י ע״פ שהש״ר ׳קורא לאומות בנות ירושלים על שם שהיא עתידה ליעשות מטרפולין לכולן, כמו שניבא יחזקאל ונתתי אתהן לך לבנות, כמו (יהושע טו) עקרון ובנותיה׳.

2. לאומות.

3. עדת ה׳.

4. ׳נשיקות פיהו׳.

5. בדפוסים: מכל.

6. בדפוסים: באמרה. כלומר, ולסתור טענה זו שיהיה משוא פנים אם רק ישראל יזכו להארת פנים, אמרה עדת ה׳.

7. - מלשון נאה ויופי (מצודות).

8. אחרי שביקשה עדת ה׳ שתהיה השגחה מיוחדת מאת ה׳ עליה יותר מכל האחרים, היא פונה לאומות העולם המכונות ׳בנות ירושלים׳ ומבארת למה אין משוא פנים בכך אע״פ שמעשיהם של ישראל דומים למעשי האומות, כי מ״מ בדיעות אין ישראל דומים לאומות, כיון שהם מכירים את ה׳ והשיגו אהבתו ויראתו יותר משאר האומות. ובשמות (לג יג) בתפילת משה רבינו פירש רבינו: ׳וראה כי עמך הגוי הזה - כי בתוכם נודע שמך ולא בין האומות, כאמרו (תהלים עו ב) נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ׳. הרי שאף שחטאו, רק הם ׳עמך׳ המכירים ויודעים את שם ה׳. וראה מש״כ בויקרא (יג מז) ׳שתקוות המכוון מאתו יתברך היא יותר ראויה ומצויה באישי זאת האומה ממה שתהיה באישי זולתה, כי אמנם מציאות הבורא ואחדותו נודע בקצתה ומקובל בכולה מהאבות, כאמרו נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים׳.

9. כלומר שאינם שחורים בעצמותם, אלא שנצבעו במקרה מחמת השמש.

10. ׳אהלי קדר׳ עושים אותם מבד לבן, אלא שבמשך הזמן הם הופכים לשחור מחמת חום השמש.

11. בדפוסים: ׳מצד עצמן בדברים אשר מהם נעשו׳. ובכת״י היה כתוב ׳עצמן׳, והסופר תיקן.

12. כלומר, השחרות של עדת ה׳ היא כאהלי קדר, שצבעם השחור אינו עצמי אלא מקרי, ועצמותם הוא ׳כיריעות שלמה׳ שאינם שחורים, אלא הם עשויים מחומרים יפים, ומורכבים ומסודרים בטוב טעם. [ונראה שהכוונה ליריעות המשכן שהוא ביתו של ׳המלך שלמה׳ – מלך שהשלום שלו, וכמו שכתוב בשמות (כו א) ׳ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני כרובים מעשה חושב תעשה אותם׳, הרי שהם נאים הן מצד החומרים שמהם נעשו, והן מצד מלאכת עשייתם ׳מעשה חושב׳, וראה בהמשך הפרשה שם על ׳סדרן׳ של חיבור היריעות זו לזו. וראה בפירוש רבינו שם שהיריעות הן עיקר המשכן]. ובזה יישב סתירת הכתוב ׳שחורה ונאווה׳, כי השחור גנאי ואינו נאה, אלא שהכתוב שב ומבאר ׳כאהלי קדר׳ שהם שחורים מחמת השמש, אך מצד עצמן הן נאות. ונמצא ׳שחורה ונאווה׳ מקביל ל׳כאהלי קדר כיריעות שלמה׳, שחורה כאהלי קדר, ונאווה כיריעות שלמה, אלא שביאר שאף אהלי קדר אין שחרותם עצמית אלא מקרית. ובמדרש זוטא: ׳וכי אפשר לשחור להיות נאה, משל למה הדבר דומה, לתינוקת בת מלכים שקלקלה בבית אביה ונזפה ויוצאת והיתה מלקטת בשבלים והשחירה, התחילו חברותיה מחסרות אותה, מה היא אומרת להן, אל תראוני שאני שחרחרת ששזפתני השמש, ואינו דומה אדם שיצא כעור ממעי אמו לאדם שיצא נאה ונתנוול, כי נוח לו במהרה לחזור ולהיות נאה, כך אמרה כנסת ישראל לאומות העולם, שחורה אני ונאוה, שחורה אני במעשה העגל ונאוה אני במעשה המשכן׳. וראה משל דומה בשהש״ר. וכן כתב המלבי״ם: ׳אין השחרות הזה כשחרות הכושית שהיא עצמי לה ובלתי סר בשום אופן, כי בעצם אני נאוה, ושחרותי היא רק מקרה אצלי, וכל מקרה יסור בקל בסור סיבתו, וכן אם לא אשב תחת השמש אהיה נאוה כבתחילה, כי אהלי קדר הם בעצם כיריעות שלמה, ויוכלו להתכבס ולשוב אל לבנותן, יען שהם לבנים מצד עצמם ושחרותם היא רק מקרה ע״י השמש׳. וראה רש״י ולקח טוב. [וראה עוד בשהש״ר ׳שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת, שחורה אני כל ימות השנה ונאוה אני ביוה״כ, שחורה אני בעשרת השבטים ונאוה אני בשבט יהודה ובנימין, שחורה אני בעולם הזה ונאוה אני לעולם הבא׳, וע״פ דרכו של רבינו יש לבאר כי בשבת ויום כיפור ועולם הבא יש התגלות הפנימיות של ישראל שהיא טובה, אך אין זה מפרש את עניין עשרת השבטים ויהודה ובנימין].

ונאוה. הוא״ו בגעיא בספרים כ״י ובדפוסים קדמונים.

ונאוה – מלשון נאה ויופי כמו נאוה כירושלים (שיר השירים ו׳:ד׳).

כיריעת – ענין וילון.

שחורה אני וגו׳ – חזרה פניה כלפי הנערות בנות גילה, ותאמר להן אתן בנות ירושלים אל תחשבו שהחשוק עזב אותי בעבור השחרות הנמצא עתה בי, כי אף שאני שחורה עם כל זה אני נאה בעיניו, ועם כי יש בי שחרות כאהלי קדר הפרוסים למטר השמים ונשחרים מהתמדת ריבת הגשם, הנה נוחה אני להתלבן להיות כיריעות שלמה שהמה בתכלית הלבנינות ולכן לא נמאסתי והנמשל הוא שאמרה כנסת ישראל אל מול האומות אל תחשבו שה׳ מאס בי בעבור הפשע הנמצא בי, כי עם כל זה חביבה אני בעיניו בעבור הזכות הנמצא בי, וכאשר אשוב אליו יכפר עון פשעי וכשלג ילבינו.

משל:

שחורה – הרעיה הזאת [לבל ירגישו כי עם דודה מדברת], משיבה פניה אל בנות ירושלים השומרים אותה, אומרת להן דעו כי הגם שאני נראה שחורה, [כי ישבה תמיד תחת השמש עם הצאן] אין השחרות הזה כשחרות הכושית שהיא עצמי לה ובלתי סר בשום אופן, כי בעצם אני נאוה ושחרותי היא רק מקרה אצלי. וכל מקרה יסור בקל בסור סבתו. וכן אם לא אשב תחת השמש אהיה נאוה כבתחילה, כי אהלי קדר הם בעצם כיריעות שלמה, ויוכלו להתכבס ולשוב אל לבנותן, יען שהם לבנים מצד עצמם ושחרותם היא רק מקרה ע״י השמש. אבל.

מליצה:

שחורה – הנפש החושקת אל הדיבוק הנפלא הזה שהיא ההשגה הנבואית. בראותה כי אין דודה השמיימי יכול ע״ז עתה לנשק אותה בדבור פנים אל פנים, ולהמשיך אותה מחדרי המלך שהיא הגויה. כי בנות ירושלים שהם כחות הגויה מקיפים אותה והיא נאחזת בסבך ביניהם. משיבה פניה אל כחות הגויה שכניה שהם בנות ירושלים. אומרת להן, דעו כי הגם שאני נראה שחורה בחיצוניותי (כי מראה השחרות בולעת חלקי האור לפנים כנודע בחכמת הטבע. וזה משל על שחלקי האור הרוחני בלועים בה. נסתרים בתוכה בלתי מתגלים ר״ל שהם בה בכח ולא בפועל) בכ״ז אני נאוה בעצמותי. כי עצמותה היא אור יקר הולך אור צח ומצוחצח. ומה שאני שחורה היא רק מקרה קרה לי ע״י שאני כלואה בחומר נגד השמש כמו שיתבאר ועת אתכבס מכתמי החומר ולא אהיה נגד השמש אז ישובו אהלי קדר להיות כיריעות שלמה. אבל.

שחורה וגו׳ – מדמה לפנות בדיבורה אל יתר עלמת שלמה המקנאות בה כי בחר בה המלך, ואומרות בעודה היא מחמת שחרירותה; והיא משיבה אמת הוא ששחורה אני, אבל עכ״ז אני נאוה וראויה לעורר תאוה, כאהלי קדר שמחוץ שחורים הם, ומבית יש בהם יריעות יפות כיריעות שלמה; גם אני פני הנראים הם שחורים מחמת השמש שהביט בי לרעה, רק יתר גופי המכוסה הוא לבן ונחמד.

שחורה אני ונאוה – שחורה אני במעשי ונאוה במעשה אבותי.⁠¹ (שם)

שחורה אני ונאוה – אמרה כנסת ישראל, שחורה אני בפני עצמי ונאוה בפני קוני, דכתיב (עמוס ט׳) הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל – כבני כושיים אתם בפניכם, אבל לי אתם כבני ישראל נאום ה׳.⁠² (מ״ר)

שחורה אני ונאוה – שחורה אני במצרים שנאמר (יחזקאל כ׳) וימרו בי, ונאוה אני במצרים – בדם פסח ובדם מילה. שחורה אני בים שנאמר (תהלים ק״ו) וימרו על ים, ונאוה אני בים שנאמר זה אלי ואנוהו. שחורה אני במרה שנאמר וילנו העם, ונאוה אני במרה שנאמר ויורהו ה׳ עץ וישלך אל המים.⁠³ שחורה אני ברפידים שנאמר ויקרא שם המקום מסה ומריבה, ונאוה אני ברפידים שנאמר ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה׳ נסי.⁠⁴ שחורה אני בחורב שנאמר (תהלים ק״ו) יעשו עגל בחורב, ונאוה אני בחורב, שנאמר כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. שחורה אני במדבר שנאמר (שם ע״ח) כמה ימרוהו במדבר, ונאוה אני במדבר – בהקמת המשכן. שחורה אני במרגלים, ונאוה אני ביהושע וכלב. שחורה אני בשטים שנאמר וישב ישראל בשטים ויחל העם העם לזנות וגו׳, ונאוה אני בשטים שנאמר (שם ק״ו) ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה. (שם)

שחורה אני ונאוה – שחורה אני בעכן שנאמר (יהושע ז׳) וימעלו בני ישראל מעל בחרם, ונאוה אני ביהושע שנאמר (שם) ויאמר יהושע אל עכן שים נא כבוד לה׳.⁠⁵ (שם)

שחורה אני ונאוה – שחורה אני במלכי ישראל,⁠⁶ ונאוה אני במלכי ישראל שנאמר (מלכים א כ״א) ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע בגדיו ויצום וגו׳. ואם בשחורים שהיו לי כך אני נאוה, בנאים שלי על אחת כמה וכמה.⁠⁷ (שם)

שחורה אני ונאוה – שחורה אני בעשרת השבטים ונאוה אני בשבט יהודה ובנימין.⁠⁸ (שם)

שחורה אני ונאוה – שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת.⁠⁹ שחורה אני בעוה״ז ונאוה אני לעוה״ב,⁠¹⁰ שחורה אני כל ימות השנה ונאוה אני ביוהכ״פ.⁠¹¹ (שם)

בנות ירושלם – רבנן אמרי, אל תקרא בנות ירושלים אלא בונות ירושלים, זו סנהדרי גדולה שיושבין ומבינין אותה בכל שאלה ומשפט.⁠¹² (מ״ר)

בנות ירושלם – רבי יוחנן אמר, מהו בנות ירושלים, עתידה ירושלים להעשות מטרפולין לכל המדינות ולהמשיך כנהר אליה כבודה,⁠¹³ כמה שנאמר (יהושע ט״ו) אשדוד בנותיה וחצריה, עזה בנותיה וחצריה.⁠¹⁴ (שם)

כאהלי קדר – מה אהלי קדר אע״פ שנראין מבחוץ כעורים ושחורים וסמרטוטין והם מבפנים אבנים טובות ומרגליות, כך תלמידי חכמים אע״פ שנראים כעורים ושחורים בעוה״ז אבל בפנים יש בהם תורה מקרא משנה מדרשות והלכות, תלמוד תוספתות ואגדות.⁠¹⁵ (שם)

כאהלי קדר – מה אהלי קדר אין עליתי עול כל בריה¹⁶ כך ישראל לעתיד לבא אין עליהם עול כל בריה. (שם)

כאהלי קדר – א״ר יודן, משל ליוסף, מה יוסף נמכר לאהלי קדר, לישמעאלים, וחזר וקנה את קוניו, שנאמר ויקן יוסף את כל אדמת מצרים, כך ישראל כתיב בהו (ישעיהו י״ד) והיו שובים לשוביהם.⁠¹⁷ (שם)

כיריעות שלמה – מה יריעות שלמה זו מתלכלכת ומתכבסת וחוזרת ומתלכלכת ומתכבסת, כך ישראל אע״פ שמתלכלכין בעונות כל ימות השנה, בא יוהכ״פ ומכפר עליהם.⁠¹⁸ (שם)

כיריעות שלמה – מהו כיריעות שלמה, כיריעותיו של מי שהשלום שלו שאמר והיה העולם, שמשעה שמתחן עדיין לא זזו ממקומן.⁠¹⁹ (שם)

1. יתכן בטעם הדרשה הזאת והבאות אחריה בלשון זה ע״פ מ״ש בשמ״ר פרשה מ״ט שחורה אני ונאוה, וכי יש שחורה נאוה, לכן מחלק המלות לענינים שונים, וכן דריש התם בפנים שונים.

2. עיין מש״כ באות הקודם, ויש לפרש כלל דרשה זו ע״פ המבואר בירושלמי ע״ז פ״ג ה״א כד דמך ר׳ אבהו עברין קומי׳ י״ג נהרי אפרסמון [מין שמן טוב], והוא ציור על רבוי טובה בגן עדן, אמר, כל אלו למאן, אמרו ליה לדידך הם, אמר, כל אילין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי, ע״כ. והיינו דהוא לא היה חשוב בעיני עצמו לזוכה בכל אלה, אבל בשמים חשבוהו. וכן בירושלמי שבת פט״ז ה״א כשנכשל רבי באצבעו וסבל יסורים קרא אנפשיה רבים מכאובים לרשע, ובשעה שנפטר יצתה ב״ק ואמרה יבא שלום וכו׳ (כתובות ק״ד.), מבואר דהצדיקים אינם חשובים בעיני עצמם וחשובים בעיני שמים, וזוהי הכונה שחורה אני בפני עצמי ונאוה בפני קוני.

3. כנראה חסר כאן סוף הפסוק וימתקו המים שעל זה דרשו במכילתא ששבו בתשובה, והיינו שנמתקה מרירות הדין, ובילקוט מסיים כמ״ש שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, ששם נצטוו על המצות.

4. ותכלית מעשהו זה להשרות השכינה בישראל.

5. וסופו שהודה וקידש שם השם.

6. שהרבו לעשות הרע בעיני ה׳, כנודע.

7. ר״ל אם במלכי ישראל שהיו בהם שחורים אעפ״כ אני נאוה, כדמפרש, מכש״כ במלכי יהודה שהיו נאים בתחלתם, כלומר, כולם צדיקים, על אחת כו״כ נאוה אני, כלומר גדול כבוד ה׳ ועמו, ועיקר כונת כל דרשה זו והבאות בלשון זה, להורות כי אין השחרות שחרות גמורה שהרי גם במקום שהוא שחור שם נמצא גם צד לובן. ובשמ״ר פ׳ כ״ג הלשון בענין זה, במה שאני שחורה בו אני נאוה, והוא כמש״כ.

8. עשרת השבטים גלו ממקומם ומתורה ומצות, משא״כ שבט יהודה ובנימין דבוקים בתורה ובמצות.

9. כמ״ש בר׳ חנינא בן דוסא שדי לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, משא״כ בשבת כל המוסיף להוציא עליו הוצאות, לענגו ולכבדו, מוסיפין לו מן השמים (ביצה ט״ז.). או י״ל דבעסק בתורה איירי, ואומרת התורה שחורה אני כל ימות השבוע שלא יתעסקו בי מפני טורח ודאגת הפרנסה ונאוה אני בשבת שאז כולם עוסקים בי.

10. כי הצדיקים בעוה״ז מעונים ומדוכאים וכמ״ש בהוריות י׳ א׳ ובר״ה כ״ה א׳ אי אתה יודע בצערן של ת״ח, משא״כ לעוה״ב עטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, וכמ״ש בסוף תענית ל״א א׳ עתיד הקב״ה לעשות מחול לצדיקים וכו׳.

11. דאז מתכפרין עונותיהם של ישראל ונעשו כמלאכים טהורים ונאוים, משא״כ בשאר ימות השנה שחורים מענני עונותיהם. וטעם הדיוק בכל אלה הדרשות עיין מש״כ למעלה אות ע״ו.

12. יתכן דמדייק דהול״ל בני ירושלים כדרך כל סגנון הלשון שהיא תדבר ביחס עם הגברים.

13. מטרפולין היא אם לעיירות, כלומר הגדולה בערים, אם בלע״ז מטר״י ופולי״ם בלשון יון עיר.

14. עיין מש״כ לעיל אות פ״ז, ור״ל שכל העיירות יהיו חשובות כבנות נגדה.

15. וטעם הכעור והשחרות י״ל ע״פ מ״ש בתענית ז׳ א׳ שאמרה בת קיסר לר׳ יהושע בן חנניא, תורה מפוארה בכלי מכוער [שמראהו לא היתה יפה], והשיב לה במשל ליין טוב שמשתמר יותר בכלי חרס, ושאלה אותו הלא יש אנשים נאים והם בעלי חכמה, והשיב לה, דאי הוו סני הוו גמירי טפי. וטעם הדבר, משום דמי שהוא נאה ביותר מטרידו יצרו ומבטל הת״ת וכמ״ש בנזיר ד׳ ב׳ מעשה באדם אחד יפה ופחז עליו יצרו וכו׳, משא״כ אם אין להם יתרון זה הם פנוים ונתונים ביותר לעסק התורה.

16. מפני שתמיד נעים ונדים במדברות ואין להם ארץ קבועה.

17. יתכן דסמיך לדרוש זה ביחס ליוסף מפני שהוא מכונה בשם אהל, כמש״כ (תהלים ע״ח) וימאס באהל יוסף.

18. הוצרך לדרשה זו בהמשך להלשון כאהלי קדר, דהו״א כיון דנמשלו לאהלי קדר, יכול מה אהלי קדר אין להם תכבוסת, שדרכם לקיים אותם בלא כביסה עד שבלים וכלים, קמ״ל דישראל מתטהרים בכל שנה מלכלוכם.

19. רומז להרקיע שמתח הקב״ה בתחלת הבריאה, כמש״כ וימתחם כאהל לשבת. ובשם שלמה נסמך כאן על מ״ש בשבועות ל״ה כ׳ כל שלמה האמור בשה״ש קודש מלך שהשלום שלו, כלומר דמוסב על הקב״ה.

וכעת היא פונה אל הנערות בנות גילה ותאמר להן¹, אתן רעותיי אל אֵקַל בעיניכן אף אם עזבני אישי מפני שחרות שֶׁבִּי², כי אף על פי³ שֶׁשְׁחוֹרָה אֲנִי על ידי שזיפת השמש⁴, אין השחרות הזאת כשחרות הכושית שהיא בעצמותה ואינה סרה ממנה⁵, כי עם כל זה וְנָאוָה – נאה⁶ ויפה⁷ אני בעיניו⁸ בחיתוך איברים נאים⁹, ושחרותי היא רק במקרה, ואם לא אשב תחת השמש אשוב להיות נאה¹⁰, כך היא אומרת לבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם הבתולות¹¹, ולמרות שאני שחורה¹² כְּאָהֳלֵי קֵדָר¹³, קלה אני להתכבס ולהיות¹⁴ כִּירִיעוֹת – כוילונות¹⁵ שְׁלֹמֹה המלך¹⁶ שהן בתכלית הלובן, לפיכך לא נמאסתי בעיני אישי¹⁷:

1. מצודת דוד.

2. רש״י.

3. מצודת דוד.

4. רש״י.

5. מלבי״ם.

6. מצודת דוד.

7. אבן עזרא, מצודת ציון.

8. מצודת דוד. ובמדרש, וכי אפשר לשחור להיות נאה? משל למה הדבר דומה לתינוקת בת מלכים שקלקלה בבית אביה ונזפה ויוצאת והיתה מלקטת בשבלים והשחירה, התחילו חברותיה מחסדות אותה, מה היא אומרת להן אל תראוני שאני שחרחרת ששזפתני השמש, ואינו דומה אדם שיצא כעור ממעי אמו לאדם שיצא נאה ונתנוול, כי נוח לו במהרה לחזור ולהיות נאה, כך אמרה כנסת ישראל לאומות העולם שחורה אני ונאוה, שחורה אני במעשה העגל ונאוה אני במעשה המשכן, מדרש זוטא.

9. רש״י.

10. מלבי״ם.

11. רשב״ם.

12. רש״י.

13. לפי שבני קדר מיושבים במדבר, ויושבים באהלים ולא בבתים, רשב״ם. ובמדרש, מה אהלי קדר אף על פי שנראין מבחוץ כעורים ושחורים וסמרטוטין והם מבפנים אבנים טובות ומרגליות, כך תלמידי חכמים אף על פי שנראין כעורים ושחורים בעולם הזה, אבל בפנים יש בהם תורה מקרא משנה מדרשות הלכות תלמוד תוספתות ואגדות, מדרש רבה.

14. רש״י.

15. מצודת ציון.

16. אבן עזרא. ובמדרש, מה יריעות שלמה מתלכלכת ומתכבסת וחוזרת ומתלכלכת ומתכבסת, כך ישראל אף על פי שמתלכלכין בעוונות כל ימות השנה יום הכפורים בא ומכפר עליהם. ועוד במדרש, כיריעות שלמה כיריעותיו של מי שהשלום שלו, מי שאמר והיה העולם, שמשעה שמתחן [-את השמים] עוד לא זזו ממקומן, מדרש רבה.

17. והנמשל הוא שאמרה כנסת ישראל לאומות העולם אל תחשבו שה׳ מאס בי בגלל עוונותי, כי עם כל זה, חביבה אני בעיניו מפני הזכויות שיש לי, וכאשר אשוב אליו יכפר עון פְּשָׁעַי וכשלג ילבינו, מצודת דוד. ורש״י ביאר שכנסת ישראל אומרת לאומות העולם, שחורה אני במעשי ונאה אני במעשה אבותי, ואף במעשי יש מהם נאים, ואף אם יש בי את עוון העגל יש בי כנגדו את זכות קבלת התורה. וקורא לאומות ׳בנות ירושלים׳ על שם שהיא עתידה להעשות מטרפולין לכולן, רש״י. ובמדרש, אמר רבי יוחנן עתידה ירושלים להעשות מטרפולין לכל המדינות ולהמשיך כנהר אליה לכבודה, מדרש רבה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון